ברכות מח ע"ב

דף מח - ב

ומדייקת הגמרא: משמע שרק אצטרופי מצטרף, אבל להוציא את הרבים ידי חובתן אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. איתמר נמי: אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא, אפילו לא טבל עמהם אלא בציר, ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת, מצטרף. ולהוציא את הרבים ידי חובתם אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן.

אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא: הלכתא, אכל עלה ירק ושתה כוס של יין, מצטרף לזימון, אך להוציא את אחרים בברכת המזון, אינו מוציא, עד שיאכל כזית דגן.

אמר רב נחמן: משה תיקן לישראל ברכת הזן ^[26] בשעה שירד להם מן ^[27]. יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ.

דוד ושלמה תקנו ^[28] ברכת בונה ירושלים, וכל אחד מהם תיקן חלק מהברכה: דוד תיקן "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך", ושלמה תיקן "על הבית הגדול והקדוש". ^[29] ברכת "הטוב והמטיב" ביבנה תקנוה, כנגד הרוגי ביתר.

דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה "הטוב והמטיב".

"הטוב" - שלא הסריחו, "והמטיב" - שניתנו לקבורה. ^[30] ונמצא שברכת הטוב והמטיב מדדרבנן [ובסמוך נחלקו בזה].

תנו רבנן: סדר ברכת המזון ^[31] כך היא: ברכה ראשונה - ברכת הזן, שניה - ברכת הארץ, שלישית - בונה ירושלים, רביעית - הטוב והמטיב.

וגם בשבת, אינו צריך לפתוח ולסיים את הברכה השלישית בענין שבת, ^[32] אלא מתחיל בנחמה, בבקשה על נחמה בבנין ירושלים, ומסיים בנחמה, ואומר קדושת היום באמצע.

רבי אליעזר אומר: רצה לאומרה את קדושת היום בנחמה - אומרה, בברכת הארץ - אומרה, בברכה שתקנו חכמים ביבנה - אומרה. וחכמים אומרים: אינו אומרה אלא בנחמה בלבד.

מקשה הגמרא: הרי דברי חכמים שאומרה בנחמה, היינו כדברי תנא קמא?

מבארת הגמרא: איכא בינייהו דיעבד. באופן ששכח ולא אמרה בנחמה. לדעת תנא קמא יכול לאומרה בהטוב והמטיב, ואילו לחכמים "אינו אומרה אלא בנחמה בלבד". ואם שכח, צריך לחזור לראש.

תנו רבנן: מנין לברכת המזון מן התורה? ^[33]

-

שנאמר [דברים ח י] "ואכלת ושבעת וברכת" - זו ברכת הזן.

"את ה' אלהיך" - זו ברכת הזמון. ^[34]

"על הארץ" - זו ברכת הארץ,

"הטובה" - זו ברכת בונה ירושלים, וכן הוא אומר [דברים ג כה] "ההר הטוב הזה וה לבנון".

"אשר נתן לך" - זו ברכת הטוב והמטיב. וברייתא זו סוברת כי גם ברכת הטוב והמטיב היא מדאורייתא.

אין לי מקור מן התורה שצריך לברך על המזון, אלא לאחריו. לפניו מנין שצריך לברך?

אמרת קל וחומר: כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כל שכן!

רבי אומר: [אינו צריך] ללמוד מקל וחומר, כי כך נדרש הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת"

- זו ברכת הזן.

אבל ברכת הזמון מ"גדלו לה' אתי" נפקא. "על הארץ" - זו ברכת הארץ.

"הטובה" - זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר "ההר הטוב הזה והלבנון".

אבל ברכת הטוב והמטיב אינה מן התורה כי רק ביבנה תקנוה.

אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין? -

תלמוד לומר "אשר נתן לך" - עליך לברך גם משנתן לך.

רבי יצחק אומר: אינו צריך ללמוד מ"אשר נתן לך", כי הרי הוא אומר [שמות ג כה] "וברך את לחמך ואת מימיך" וכך הוא נדרש אל תקרי "ו?ב?ר?ך" בלשון הבטחה, אלא "ו?ב?ר?ך" שהוא לשון ציווי, ומשמעותו שעליך לברך על לחמך, ואימתי קרוי "לחם", קודם שיאכלנו.

רבי נתן אומר: אינו צריך ללמוד מקל וחומר או מדרשת הפסוקים, כי הרי הוא אומר מפורש ^[35] [שמואל א, ט יג] כששאל שאול את נשי עירו של שמואל הנביא, היכן מקומו, ענו לו "כבאכם העיר כן תמצאון אותו, בטרם יעלה הבמתה לאכול, כי לא יאכל העם עד בואו, כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים". הרי שצריך לברך לפני האכילה. ^[36]

ומבארת הגמרא את הטעם שכל כך האריכו בתשובתן כיצד ימצאוהו - למה? - לפי שהנשים דברניות הן.

ושמואל אמר שהאריכו בדבריהן כדי להסתכל ביפיו של שאול, דכתיב [שם פסוק ב] "משכמו ומעלה גבוה מכל העם".

ורבי יוחנן אמר: לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא [כחוט השערה, והיינו שנקבע זמן מדויק לכל מלכות, ואין המלך אחד מולך בזמן חברו אפילו רגע אחד], וכיון ששמואל מסר לשאול את הנהגת עם ישראל, נדרש עיכוב מועט זה כדי שלא יגיע לפני זמן מלכותו. ^[37]

[המשך הברייתא] ואין לי מקור מן התורה שצריך לברך, אלא על ברכת המזון. ברכת התורה ^[38] מנין? -

אמר רבי ישמעאל: קל וחומר, שהרי אם על חיי שעה מברך, על חיי עולם הבא ^[39] לא כל שכן! רבי חייא בר נחמני תלמידו של רבי ישמעאל אומר משום רבי ישמעאל: אינו צריך ללמוד את ברכת התורה מקל וחומר, כי הרי הוא אומר בברכת המזון [דברים ח י] "וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" ולהלן הוא אומר [שמות כד יב] "ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה וגו'" וכל דבר שנאמרה בו "נתינה" צריך לברך עליו.

רבי מאיר אומר: מנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? - תלמוד לומר ^[40] "אשר נתן לך ה' אלהיך", ודרש מהזכרת השם במדת הרחמים [ה'] ובמדת הדין [אלוהיך] שחובה לברך על הדין כמו על הרחמים, ^[41] כי הקב"ה הוא דיינך בכל דין שדנך, בין מדה טובה היא התורה שמברך על נתינתה לנו ^[42] ובין מדה פורענות.

רבי יהודה בן בתירה אומר: אינו צריך ללמוד ברכת התורה מלשון נתינה שנאמרה בה, כי הרי הוא אומר "על הארץ הטובה", ויש בכך שני יתורים ^[43], א. לא היה צריך לכתוב "טובה" כי כבר נזכר קודם לכן שהיא ארץ טובה, ב. הוסיף ה' וכתב "הטובה", ובהכרח ש"טובה" נסוב על התורה, כי "טובה" - זו תורה, וכן הוא אומר [משלי ד ב] "כי לקח טוב נתתי לכם", וזה מקור לברכת התורה. ואילו "הטובה" בה"א הידיעה - זו בנין ירושלים, וכן הוא אומר "ההר הטוב הזה והלבנון".

תניא, רבי אליעזר אומר: כל שלא אמר "ארץ חמדה טובה ורחבה" ^[44] בברכת הארץ, ו"מלכות בית דוד" בבונה ירושלים, ^[45] לא יצא ידי חובתו. ^[46]

נחום הזקן אומר: צריך שיזכור בה בברכת הארץ "ברית", כי נתנה לאברהם אבינו ע"י ברית, בבין הבתרים.

רבי יוסי אומר: צריך שיזכור בה בברכת הארץ גם "תורה", כי ירשו את הארץ גם בזכות התורה, שנאמר [דברים ח א] "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות, למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם".

פלימו אומר: צריך שיקדים ברית לתורה, ויאמר "על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו", ^[47] משום שזו - התורה - נתנה בשלש בריתות והם א. בהר סיני ובאהל מועד. ב. בערבות מואב. ג. בהר גריזים ובהר עיבל. ^[48]

דאמר רב מתנה אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו הטוב והמטיב. בסוף מסכת תענית (דף כו) שנינו אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ואמרי' בגמ' רב מתנה אמר יום שניתנו הרוגי ביתר בו לקבורה הודיענו רב מתנה כי הדבר שגרם לעשות את יום ט"ו באב בשמחה היא קבורת אלו ההרוגים ואיתא למעשה דביתר ובמה נהרגו בה והיאך נתגלגל הדבר מפרש במסכת גיטין בפרק הניזקין (גיטין דף נז) ובגמ' דסוף תענית דבני מערבא:

שזו ניתנה בג' בריתות.

הא דאמרינן: משה תקן להם ברכת הזן יהושע תקן להם ברכת הארץ וכו'. קשיא לי והא קיימא לן בסמוך דברכות אלו מדאורייתא נינהו. ויש לומר דמטבען הוא שטבעו להם, דאי מדאורייתא אם רצה לאומרה באי זה מטבע שירצה אומרה ואתו משה ויהושע ודוד ושלמה ותקנו להן מטבע לכל אחת ואחת בזמנה, וכדאמרינן לעיל בפרק כיצד מברכין (ברכות מ, ב) גמ' ועל כולם אם אמר שהכל יצא, מנימין רעיא בתר דאכל אמר בריך מריה דהאי פיתא, אמר רב יצא. ואקשינן מאי קא משמע לן אף על גב דאמרה בלשון חול יצא, תנינא אלו נאמרין בכל לשון וכו', איצטריך סלקא דעתך אמינא היכא אמרינן כי אמר בלשון חול יצא היכא דאמרה כי היכי דתקינו לה רבנן אבל כי לא אמרה כי היכי דתקינו לה רבנן בלשון הקודש לא יצא קא משמע לן. דאלמא המטבע הוא שטבעו רבנן ובודאי דקודם כיבוש הארץ ובנין ירושלם לא היו אומרין כמטבע שאמרו לאחר כיבוש ובנין, וכמו שאין אנו אומרים באותו מטבע שתקנו דוד ושלמה, שאנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות הבית, והם היו מבקשין להעמיד המלכות ולהעמיד הבית ולהמשיך שלות הארץ.

מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה. פירש הרב אלפסי ז"ל בהלכות: מתחיל נחמנו ומסיים מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. ואינו מחוור, דלמה ישנו את המטבע בשבת. ויש אומרים לפי שאין מבקשין צרכים בשבת ורחם הוי בקשת צרכים. ואינו נכון כלל, חדא דאף נחם דכותה. ועוד דטופס ברכות הוא וכדאמרינן בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) מהו לומר רוענו זוננו בשבת, ואמרינן דשרי דטופס ברכות כך הוא. והנכון כמו שפירש רש"י ז"ל דברכת בונה ירושלים עצמה קרויה נחמה. והכי קאמר מתחיל ומסיים בה כדרכו ובלבד שיזכיר קדושת היום באמצע, ולומר שאינו צריך להזכיר של שבת (באמצע) בפני עצמה כתפלה. ותדע לך מדאמרינן ר"א אומר הרוצה לאומרה בנחמה אומרה בברכת הארץ אומרה וכו', וחכמים אומרים אין אומרה אלא בנחמה, אלמא ברכת בנין ירושלים קרויה נחמה וכן עיקר.

[לפניו מנין וכו']. הא דאפליגו תנאי הכא בברכה ראשונה דפת מהיכא וכולהו סבירא להו דהויא דאורייתא, ולא קיימא לן כחד מינייהו, אלא ברכה שלפניה מדרבנן, וכסתמא דמתניתין דקתני בפרק מי שמתו (ברכות כ, ב) גבי בעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, כלומר משום דלאחריו דאורייתא ולפניו לאו דאורייתא, והוא הדין לברכת התורה שלאחריה כדאיתא התם בפרק מי שמתו (ברכות כא, א) דאמרינן התם אמר רבי יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה מן המזון וברכת המזון לפניה מן התורה כו', ודחינן איכא למיפרך מה למזון שכן נהנה ומה לתורה שכן חיי העולם ועוד תנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו.

אמר רב נחמן משה תקן להם לישראל ברכת הזן יהושע ברכת הארץ דוד ושלמה בונה ירושלים ונוסח שלה היה על קיום הבית ולהעמיד המלכות ולהמשיך שלות הארץ, ונוסח שלנו הוא שאנו מבקשים על מלכות בית דוד ושיבנה הבית: הטוב והמטיב ביבנה תקנוה. ותקנוה בברכת הזן מפני שכולה הודאה. וא"ת היכי אמרינן הכא דמשה ויהושע תקנו ברכות הללו והא אמרינן בסמוך דברכות אלו מדאורייתא נינהו וכי תימא ממטבע שלהן קאמרינן דתקון הרי תפלה דעיקרה מדאורייתא מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם ואיזו היא עבודה שבלב זו תפלה ומשום דמטבע שלה מדרבנן אמרינן בכל דוכתא בכולהו דינא דתפלה דרבנן. יש לומר דתפלה לית לה עיקר במטבע שלה מן התורה אלא כל שהוא מודה ומתחנן סגי ליה ולית לה שום נוסח מדאורייתא הילכך האי תפלה בהאי נוסחא דרבנן היא אבל ברכת המזון יש לה קצת נוסח מן התורה שהוא צריך לברך על מזונו ולהזכירו ולהזכיר הארץ וירושלים דדרשינן הטוב זו בונה ירושלים אשתכח דכולהו בקרא בהדיא ואין צריך לומר בית המקדש שיבנה במהרה בימינו הילכך ברכת המזון כולה מדאורייתא שהרי נוסחה ומטבעה דברים אלו אבל ודאי אי אמרינהו באנפא אחרינא נפיק וכדמוכח לעיל גבי מנימין רעיא:

ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה. פירש הריא"ף ז"ל דצריך להתחיל בנחמה ולשנות הלשון ולומר במקום רחם נחמנו ובחתימה שיאמר אחר רצה והחליצנו ונחמנו בציון עירך כי אתה הוא בעל הנחמות, בא"י מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. אבל רש"י ז"ל פירש דלא בעי לשנויי לישנא שאומר בחול ולא להוסיף עליו כלל דכשמזכיר רחמים תחלה ובנין ירושלים בסוף זהו נחמה כי נחמתן של ישראל הוא רחמי שמים ובנין ירושלים ולא אתא לאשמעינן הכא אלא שיזכיר קדוש היום באמצע, כלומר בין רחם לבונה ירושלים וסדר הענין בא להשמיענו. ובודאי מדקתני שלישית בונה ירושלים והדר תני ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה לא סגי דמשני למימר מידי דנחמה בשבת דאם איתא דברכת בונה ירושלים קרי נחמה הו"ל לומר ובשבת כולל קדוש היום בבונה ירושלים ומאי דאמרינן בסמוך ר"א אומר רצה לאומרה בנחמה אומרה וחכמים אומרים אין אומרה אלא בנחמה בלבד משום דבשבת איירי ובה עסיק קרי לה לבונה ירושלים נחמה דבשבת מתחיל ומסיים בנחמה:

קו"ח כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ. והאי קו"ח פריכא הוא כדאיתא בריש פרק כיצד אלא דמדרבנן בעלמא הוא ור' נתן ור' יצחק דמוכחי ברכה דפת לפניה מקראי לאו למימרא דסבירא להו דתיהוי דאורייתא אלא מדרבנן וקרא לברכה לפניה אסמכתא בעלמא הוא וכסתמא דמתניתין דפ' מי שמתו גבי בעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו משום דלאחריו דאורייתא ולפניו דרבנן וה"ה לברכת התורה לאחריה דהיא דרבנן דהא התם בפרק מי שמתו אמרינן דילפינן לה מברכת מזון לאחריה ודחינך דלא היא דאיכא למיפרך דמה למזון שכן נהנה ולמאן דס"ל כהני תנאי דהטוב והמטיב דאורייתא ס"ל נמי דחותמת ואינה פותחת דלדידיה אינה צריכה מלכות ולמאן דאמר דרבנן פותחת ואינה חותמת ויש בה מלכות. וא"כ לפי זה מאי קאמרינן לעיל תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בה בברוך והא אמרת דלמ"ד דאורייתא לא פתחינן בה בברוך. יש לומר דה"ק תדע דסבירא לן לאו דאורייתא שהרי פותח בה ואינו חותם כלומר דאנן הכי עבדינן:

משה רבינו תקן להן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו להם בונה ירושלים דוד תקן בה על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן בה על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו ואע"פ שבסמוך למדוה מהמקראות ושכך גזור לומר שהם מן התורה, מ"מ הם תקנו להם מטבע אע"פ שאחר חורבן הוצרכו חכמי הדורות לשנות המטבע בקצת דברים בהשבת מלכות בית דוד למקומה וכיוצא בזה:

הטוב והמטיב ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה וזה שתקנוה בברכה והיה ראוי יותר לתקנה בתפלה, פרשו בהגדה שתקנוה על היין מפני שז' שנים זבלו כרמיהם בדמם וכן פירשו בה טעם אחר להזכיר רעדה במקום גילה:

נמצא סדר ברכת המזון ראשונה ברכת הזן, שניה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים רביעית הטוב והמטיב, ובשבת כולל קדושת היום באמצע ברכת נחמה, ר"ל בונה ירושלים ואינו חותם ולא פותח בשבת אלא שכוללו באמצע ופותח בנחמה ומסיים בנחמה כדרכו בחול הן שיתחיל רחם הןהן שיתחיל בנחמנו הן שיסיים בונה ירושלים הן שיסיים מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים שכל אלו ענין נחמה הם, ומה שאמרו פותח בנחמה כל הברכה קרויה נחמה שלא בא אלא לומר שאינו חותם בשל שבת אלא בברכת נחמה וכלל של שבת באמצע, ואע"פ שגדולי הפוסקים סוברים פתיחה וחתימה בלשון נחמה דוקא, אין הדברים נראין לי, אין צריך לדקדק להתחיל בשבת נחמנו ולסיים מנחם עמו ישראל וכו', הא כל שהזכיר של שבת בשאר ברכות ולא בברכת נחמה לא יצא:

בתלמוד המערב בראשון של שבת התבאר שאע"פ שאמרו לא ישראל אדם צרכיו בשבת, רשאי הוא לומר בברכת נחמה זוננו פרנסנו וכו' ומכאן אנו סומכים להאריך בתחנונים שאחר ברכה כגון הרחמן וכו' כדרכנו בחול וכן בתפלה באלקי נצור:

כבר ביארנו בשלישי במשנה ה' שברכת המזון לפניה אינה אלא מדברי סופרים וכן ביארנו בפרק זה בזמון א"כ זה שהביאו את שתיהן כאן מן המקראות אמסכתא בעלמא היא:

כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו הואיל והזכיר את הארץ ראוי לו להזכיר בשבחה, ושבח ראשון שיצא מפי הב"ה על הארץ היה בנסח זה שנא' וארד להצילו וגו' על ארץ טובה ורחבה וכו', וכן צריך שיזכיר בה ברית להודיע שבזכות הברית נתנה להם כאמרו ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגוריך ואתה את בריתי תשמור, ובמדרשות אמרו וזה הדבר אשר מל יהושע אמר להם יהושע וכי מה אתם סבורים ליכנס לארץ ערלים כך אמר לו הב"ה לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך על מנת ואתה את בריתי תשמור, וצריך להזכיר בה תורה להודיע שבזכות התורה מתקיימת בידם כאמרו ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצורו, ונשים יש אומרים שאין מזכירות ברית ותורה הואיל ואין להם אצלם דין ודברים, ולדעתנו אף הנשים אומרות כן מידי דהוה אברכת הארץ אע"פ שאין להם חלק בארת שהרי בכלל ישראל הם ועל ישראל הן אומרות כך, ובעבדים אמרו לענין בכורים שמביאין וקורין אע"ג דכתיב אשר נשבעת לאבותינו, וצריך שיקדים ברית לתורה שלא הוזכרו בתורה אלא ג' בריתות ובברית הוזכרו י"ג בריתות:

דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. לא שלא ברכו אותה ברכה עד שבא דוד דהא לקמן דרשינן כולהו מקראי אלא דוד ושלמה תקנו המטבע לפי מה שניתוסף טובה לישראל:

הטוב והמטיב ביבנה תקנוה. וקבעוה בברכת המזון שכלה הודאה, ואמרינן בירושלמי כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואין עתידה לחזור עד שיבא בן דוד, ולכך סמכו אותה אצל בונה ירושלים:

ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה. י"מ שפותח במקום רחם נחמנו ומסיים כי בעל הישועות ובעל הנחמות אתה, ברוך אתה ה' מנחם ציון בבנין ירושלים, אבל רש"י לא פי' כן דרחום נמי היינו נחמה אלא ה"ק אין צריך להתחיל ולא לסיים של שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמה היינו בתקון הברכה דבונה ירושלים קרי נחמה בין שהתחיל רחם בין שיתחיל נחמנו, וה"ר יוסף פי' דרחם הוא לשון תפלה ואין לומר בשבת לשון תפלה אבל נחם אינו לשון תפלה אלא כמו והנחם על הרעה לעמך, ולא נהירא דהכל לשון תפלה זה כמו זה, ואמרינן נמי בירושלמי דשבת פ' אלו קשרים תניא אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת ר' זירא שאל לר' חייא בר אבא מהו מימר רוענו זוננו פרנסנו בשבת אמר ליה טופס ברכות כך הוא וכ"ש רחם שאינו כ"כ לשון תפלה יותר מנחם, ומה שכתב רב אלפס שחותם בשבת בא"י מנחם עמו בבנין ירושלים הקשה עליו רבינו אפרים מהא דאמרינן לקמן דאין אומר מושיע ישראל ובונה ירושלים משום דאין חותמין בשתים ומנחם עמו ובונה ירושלים הוו להו שתים, ויש מתרצים שאם היו אומרים מנחם עמו ישראל ובונה ירושלים הוה ליה שתים אבל כיון שאומר מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים דבר אחד הוא שירחם עמו ע"י הבנין, וה"ר יונה אומר שגם זה נמי חשוב כשתים כמו שמצינו בהביננו [לעיל דף כ"ט ע"א] שתקנו וישמחו צדיקים בבנין עירך וזהו מעין שתי ברכות ישמחו צדיקים [מעין על הצדיקים ובבנין עירך הוא מעין תשכון בתוך ירושלים הנה שאמרו בבנין עירך והוא דבר בפ"ע ה"נ אע"פ שאמר בבנין ירושלים ענין אחר בפ"ע הוי] אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים לא הוי חותם בשתים דציון וירושלים חד הוא:

ר' אליעזר אומר [רצה לאומרה] בנחמה אומרה בברכת הארץ אומרה. זו היא ראיה לפרש"י דברכת ירושלים קרי לה נחמה:

וחכמים אומרים אינה אומרה אלא בנחמה בלבד. וטעמא כמו שפי' בירושלמי בפ' תפלת השחר א"ר אחא בר יצחק בשם ר' חנינא דצפורי יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע רחם ה' על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך וכו' ר' אבדימי דצפורי בעי קומי ר' מנא היכן אומרה א"ל עדיין אתה צריך לזו כל דבר שהוא להבא אומרה בעבודה וכל דבר שהוא לשעבר אומר בהודאה ומתניתין אמרה כן נותן הודאה למה שעבר וצועק על העתיד לבא, הילכך אומר רצה והחליצנו בברכת רחם שהוא להבא וכן יעלה ויבא, אבל על הנסים אומר בברכת נודה לך שהם לשעבר וכן בתפלה יעלה ויבא ברצה ונחם בבונה ירושלים ועננו בשומע תפלה ועל הנסים בהודאה:

איכא בינייהו דיעבד. פרש"י דרבנן סברי דבדיעבד לא יצא, וטעמא דרש"י משום דאמרינן בכל דוכתא דרבנן בתראי לטפויי קא אתו, והכא אינו נראה לי לפרש כן דרבנן קיימי אר' אליעזר דאמר אם רצה לאומרה בברכת הארץ אומרה אפילו לכתחלה וחכ"א א"א לכתחילה אלא בדיעבד:

ר' יוסי אומר צריך להזכיר תורה פלימו אומר וכו'. כל הני תנאי לא פליגי אלא מר אמר, חדא ומר אמר חדא:

ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו. פר"ח דקיי"ל בכולהו אם לא אמר לא יצא ידי חובתו:

אמר רב נחמן משה תקן להם לישראל ברכת הזן יהושע ברכת הארץ:

דוד ושלמה בונה ירושלים - ונוסח שלה היה על קיום הבית ולהעמיד המלכות ולהמשיך שלות הארץ. ונוסח שלנו הוא שאנו מבקשים על מלכות בית דוד ושיבנה הבית:

הטוב והמטיב ביבנה תקנוה - ותקנוה בברכת הזן מפני שכולה הודאה. וא"ת היכי אמרינן הכא דמשה ויהושע תקנו ברכות הללו והא אמרינן בסמוך דברכות אלו מדאורייתא נינהו. וכי תימא ממטבע שלהן קאמרינן דתקון הרי תפלה דעיקרה מדאורייתא מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם ואיזו היא עבודה שבלב זו תפלה ומשום דמטבע שלה מדרבנן אמרינן בכל דוכתא בכולהו דינא דתפלה דרבנן. יש לומר דתפלה לית לה עיקר במטבע שלה מן התורה אלא כל שהוא מודה ומתחנן סגי ליה ולית לה שום נוסח מדאורייתא הילכך האי תפלה בהאי נוסחא דרבנן היא. אבל ברכת המזון יש לה קצת נוסח מן התורה שהוא צריך לברך על מזונו ולהזכירו ולהזכיר הארץ וירושלים דדרשינן הטוב זו בונה ירושלים אשתכח דכולהו בקרא בהדיא ואין צריך לומר בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. הילכך ברכת המזון כולה מדאורייתא שהרי נוסחה ומטבעה דברים אלו. אבל ודאי אי אמרינהו באנפא אחרינא נפיק וכדמוכח לעיל גבי מנימין רעיא:

ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה - פירש הר"י אלפסי ז"ל דצריך להתחיל בנחמה ולשנות הלשון ולומר במקום רחם נחמנו. ובחתימה שיאמר אחר רצה והחליצנו ונחמנו בציון עירך כי אתה הוא בעל הנחמות ברוך אתה ה' מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. אבל רש"י ז"ל פירש דלא בעי לשנויי לישנא שאומר בחול ולא להוסיף עליו כלל דכשמזכיר רחמים תחלה ובנין ירושלים בסוף זהו נחמה כי נחמתן של ישראל הוא רחמי שמים ובנין ירושלים. ולא אתא לאשמעינן הכא אלא שיזכיר קדוש היום באמצע כלומר בין רחם לבונה ירושלים וסדר הענין בא להשמיענו. ובודאי מדקתני שלישית בונה ירושלים והדר תני ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה לא סגי דמשני למימר מידי דנחמה בשבת דאם איתא דברכת בונה ירושלים קרי נחמה הוה ליה לומר ובשבת כולל קדוש היום בבונה ירושלים. ומאי דאמרינן בסמוך ר' אליעזר אומר רצה לאומרה בנחמה אומרה וחכמים אומרים אין אומרה אלא בנחמה בלבד משום דבשבת איירי ובה עסיק קרי לה לבונה ירושלים נחמה דבשבת מתחיל ומסיים בנחמה:

קל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן - והאי קל וחומר פריכא הוא כדאיתא בריש פרק כיצד אלא דמדרבנן בעלמא הוא. ור' נתן ור' יצחק דמוכחי ברכה דפת לפניה מקראי לאו למימרא דסבירא להו דתיהוי דאורייתא אלא מדרבנן וקרא לברכה לפניה אסמכתא בעלמא הוא וכסתמא דמתניתין דפרק מי שמתו גבי בעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו משום דלאחריו דאורייתא ולפניו דרבנן. והוא הדין לברכת התורה לאחריה דהיא דרבנן דהא התם בפרק מי שמתו אמרינן דילפינן לה מברכת מזון לאחריה ודחינן דלא היא דאיכא למיפרך דמה למזון שכן נהנה. ולמאן דסבירא ליה כהני תנאי דהטוב והמטיב דאורייתא סבירא ליה נמי דחותמת ואינה פותחת דלדידיה אינה צריכה מלכות. ולמאן דאמר דרבנן פותחת ואינה חותמת ויש בה מלכות. וא"ת לפי זה מאי קאמרינן לעיל תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בה בברוך והא אמרת דלמאן דאמר דאורייתא לא פתחינן בה בברוך. יש לומר דהכי קאמר תדע דסבירא לן לאו דאורייתא שהרי פותח בה ואינו חותם כלומר דאנן הכי עבדינן:

בא"ד אפילו לא אכל כלל כדאמרי' כו' וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו עכ"ל ק"ק להאי טעמא אפילו לא אכל אלא ירק ושתה יין יוציא אחרים ויכול לומר שאכלנו וכמ"ש התוס' לעיל ויש ליישב ועיין ברא"ש וק"ל:

פירש"י בד"ה בין מדה טובה והתורה מדה טובה הוא עכ"ל נראה מפירושו שהוא מפרש הא דקאמר הכא אר"מ מנין שכשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה כו' קאי אברכת התורה דקיימינן ביה לעיל מיניה וקאמר מנין שמברכין ברכת התורה אף על הרעה ופורענות וקללות שנכתבו בתורה ויליף מי"י אלהיך כו' דבין מדת פורענות וזה שדקדק לפרש ובין מדה טובה דקאמר לאו דוקא בברכות שנאמרו בתורה אלא דכולה מדה טובה היא ודו"ק:

בד"ה תורה ניתנה כו' בסיני ובאהל מועד ובהר גרזים ובערבות מואב כו' עכ"ל חשיב ד' דאיכא מאן דמפיק הר גרזים ועייל אהל מועד ע"ש:

תוס' בד"ה ברית ותורה כו' ותורה וחיים ומזון דדי להזכיר על בריתך כו' עכ"ל לשון המרדכי שאין לומר ברית ותורה חיים ומזון דמה לנו להודות על החיים שנוחל לאבותינו כו' ע"ש:

ע"ב זו ברכת הזן וכו'. דהיינו אכל דבר ששבע ממנו ומיזן כדאמר לעיל שמשה תקנו אירידת המן שהיו ג"כ שבעים ממנו:

את ה' אלהיך זו ברכת הזימון. שאין אומרים בה דברים רק נברך שאכלנו משלו ועיקר הזימון בעשרה אומרים אלהינו וקצת דחוק שהקדים בקרא ברכת הזן לברכת הזימון והתוס' לעיל הביאו ברייתא זו בהפך זה וברכת זו ברכת הזימון את ה' אלהיך זו ברכת הזן ולא ידעתי משמעה:

על הארץ זו ברכת הארץ. משה רמז לה שיהושע תקנה כשנכנסו לארץ ואמר הטובה זו בונה ירושלים שהוסיפו לתקן דוד ושלמה כדאמר לעיל ואמר אשר נתן לך זה הטוב ומטיב דהיינו כדרך הנותן שנותן בעין יפה וטובה כדאמרי' במס'. ב"ב (נג. סה. עא.) כו' וק"ל:

קו"ח כשהוא כו' יש לדקדק מהאי ק"ו תבעי נמי ג' ברכות לפניו וכן יש לדקדק לקמן דקאמ' ברכת התורה מנין ק"ו דעל חיי שעה כו' מה"ט תבעי נמי ג' ברכות אחרונות וי"ל דלאו ק"ו גמור הוא דאיכא למימר אדרבה היכא שכבר נהנה יש לו לברך אבל לפניו שעדיין לא נהנה לא יברך וכ"כ התוס' בר"פ כיצד מברכין דלאו ק"ו הוא דא"כ תהא ברכה לפניו נמי מדאורייתא כו' עכ"ל ע"ש אלא דסמך עצמו בברכה דלפניו משום דאסור ליהנות בעוה"ז בלא ברכה דה"ל כאלו מעל כדמסיק פ' כיצד מברכין וכן י"ל בברכת התורה דלאו ק"ו הוא משום דלחיי שעה דנהנה בעוה"ז יש לו לברך משא"כ בחיי עולם הבא דעדיין לא נהנה בו ודו"ק:

אל תיקרי ובירך אלא וברך כו'. דריש כן דלפי פשוטו ה"ל למכתב ויברך את לחמך וגו' ועוד דמסיים בהאי קרא והסירותי מחלה וגו' וא"כ ה"ל למכתב נמי ברישא דקרא וברכתי את לחמך וגו' בלשון מדבר בעדו ע"כ דרש דכינוי וברך קאי על האדם שתעשה ברכה על הלחם שתאכל ומים שאתה שותה ולכך כתיב לחמך ומימך דאחר שתברך נעשה לחמך ומימך כדדרשינן לעיל גבי דגנך וק"ל:

כי הוא יברך הזבח וגו' פירש"י שטעון לברך כו' בא"י אקב"ו לאכול את הזבח כו' עכ"ל. וק"ק דאין זה ראיה אלא לברכת המצות אבל לברכת אכילת רשות והנהנה דקיימינן ביה השתא מנין דבעי ברכה לפניו במכילתא דקאמר בהאי לישנא כי הוא יברך הזבח ר"נ אומר מכאן לברכה לפני המזון מזה נראה דלאו ברכת המצוה קאמר אלא ברכת הנהנה שעל המזון לפניו דהיינו בבשר שנ"ב בלאו ברכת המצוה של זבח ותו לא מידי וק"ל:

וכ"כ למה לפי כו'. ר"ל שהוא לא שאל אלא היש בזה הרואה והם השיבו לו הרבה דברים שלא שאל עליהם כלל שלא היה להם להשיב רק יש הנה גם מה שאמרו לו עוד ועתה עלו כי אותו כהיום תמצאון וגו' הוא כפול שכבר א"ל כבואכם העיר כן תמצאון אותו וק"ל:

כדי להסתכל כו'. באגדת שמואל איכא דפליגי ביה תנאי כל האורך הזה למה מביטות היו בנוי של שאול כו' דברי ר"י א"ל ר' יוסי א"כ עשית בנות ישראל כזונות כו' אלא שלא הגיע עדיין השעה שאמר הקב"ה כעת מחר אשלח לך וגו' וצ"ל דלאו במתכוין לכך האריכו הנערות בדבריהם דהא ודאי לאו נביאות היו אלא שהקב"ה שם אריכות דברים אלו בפיהם כדי שישהה שם עד שתגיע השעה כו' וכצ"ל ברבקה שאמרה למה אשכל גם שניכם וגו' כמפורש פ"ק דסוטה וק"ל:

בין מדה טובה כו' פירש"י והתורה מדה טובה היא עכ"ל. מפירושו נראה דר"מ בעי נמי לאתויי ראיה דמברכין על התורה ולא משמע כן דהא לא קאמר אין צריך כדקאמרי הני תנאי בכל הנהו דרשות דלעיל דדרשי ראיה אברכת התורה ועוד דמברך על הטובה פסיקא ליה כדקאמר שכשם שמברך על הטובה ולא בעי לאתויי הכא אלא דכן מברכין על הרעה והיא מלתא באנפי נפשה אהאי קרא דלכך כתיבי הכא גבי ברכה ב' השמות ה' אלהיך שהם הרחמים והדין לומר לך שכשם שמברכין על מדה נוובה כמפורש בקרא על הארץ הטובה כך מברכין כו' ודו"ק:

ר"י ב"ב כו' טובה הטובה טובה זו תורה כו' הטובה זה כו'. נראה לפרש דה"ק מדכתיב כבר לעיל מיניה אל ארץ טובה וגו' לא ה"ל למכתב כאן הטובה דודאי על אותה ארץ טובה דלעיל קאי אלא האי הטובה יתירא הוא למדרש מיניה בה"א הידיעה דמקרי טובה במקו' אחר אי תורה קאמר דכתי' כי לקח טוב וגו' ואי בנין ירושלים דכתי' ההר הטוב וגו' וק"ל:

גמרא [ברכת התורה מנין כו'. ולעיל (כ"א) יליף לה רב יהודה מקרא אחרינא ע"ש] :

שם רמ"א מנין כו' ת"ל אשר נתן לך ה' אלהיך כו'. בקרא כתיב וברכת את ה' אלהיך כו' אשר נתן לך. ונ"ל דכלפי דדריש ר' ישמעאל אשר נתן לך על התורה. אר"מ דלא אלא אשר נתן לך קאי על ה' אלהיך דלעיל מיניה למידרש בין מדה טובה כו':

רש"י (בסוה"ע) וכתיב ושמרתם את בריתי (שמות י״ט:ה׳). כנ"ל דצ"ל והוא לראיה על ברית דסיני:

גמ' על חיי עולם הבא. נ"ב נ"ל מלת הבא ט"ס הוא:

מֹשֶׁה תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל "בִּרְכַּת הַזָּן" בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לָהֶם הַמָּן. יש להקשות תיבת לָהֶם נראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד דידוע אף על פי שפשוטן של ברכות הם לצורך התחתונים, הנה סודם הוא בעליונים, ולכן כמו שמשתלשל שפע מן ברכת המזון לישראל, כן משתלשל שפע בעולמות העליונים כנודע, ולזה אמר ברמז בלשון העלם תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, פירוש לָהֶם קאי על עולמות העליונים, וגם לישראל שתיקן ברכות אלו לצורך העליונים והתחתונים. ונראה לי בס"ד שלשה ברכות שהם מן התורה תיקנום ארבע צדיקים, שהם מֹשֶׁה יְהוֹשֻׁעַ דָּוִד שְׁלֹמֹה, וראשי תיבות שלהם שָׁדַיִ"ם, שהם כמו הדדים שיונק התינוק מהם, כן ישראל יונקים שפע מאלו הברכות כנודע, ובזה מובן ברכה שבירך יעקב אבינו ע"ה את יוסף הצדיק ע"ה, שאמר לו (בראשית מט, כה) בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם, שבירכו משורש ברכות של ברכת המזון שתיקנום שָׁדַיִ"ם, וגם ברכו משורש קריאת שמע שהיא רמ"ח תיבות וזהו 'שָׁדַיִם וָרָחַם'.

"הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" בְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ כְּנֶגֶד הֲרוּגֵי בֵּיתָר. הנה הרא"ש ז"ל בתוספותיו נתעורר לתת טעם דמה יש לזה בברכת המזון, יעוין שם, ואנא עבדא נראה לי בס"ד עוד טעם לזה, דאיכא במדרש איכה בפסוק (איכה ב' ב') בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל, חמשים ושתים שנה עשתה בֵּיתָר אחר חורבן הבית ולמה נחרבה? על שהדליקו נרות לחורבן בית המקדש, מפני שהיו שמחים בחורבנה של יְרוּשָׁלַיִם, מחמת כי קודם חרבנה היו בירושלים אנשים עשירים שהיו מצערים לאנשי בֵּיתָר, שכותבים שטר מכירה על שדותיהם ובתיהם בשקר ולוקחים אותם בחזקה, עיין שם. ולכן חכמי ישראל אשר ביבנה שהם היו מאנשי יְרוּשָׁלַיִם ובחרבנה הלכו ליבנה, אמרו עתה בחרבנה של ביתר יאמרו העולם אנחנו שמחים בחרבנה, כשם שאנשי ביתר שמחו בחרבן יְרוּשָׁלַיִם עירנו ומולדתנו, ולכך תיקנו בִּרְכַּת הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לכבוד אנשי בֵּיתָר שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ וְנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה, וסמכו ברכה זו אצל בּוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם, כלומר אף על פי שאנחנו מצטערים על חורבן ירושלים עירנו ומתפללים על בניינה, לא שמחנו בהריגת אנשי בֵּיתָר ששמחו בחורבנה, אלא אדרבה אנחנו מחבבין אותם ומברכים להשם יתברך על הטובה שעשה לאנשי ביתר.

"הַטּוֹב" שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, "וְהַמֵּטִיב" שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה. והא דתקנו ההודאה בלשון הטוב והמטיב, נראה לי בס"ד כי יעקב אבינו ע"ה אמר (בראשית לב, יא) פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים, וזה נתקיים בביתר שהרגו בה שמנים אלף רבוא מבני ישראל אֵם עַל בָּנִים ממש, כדאיתא במדרש ואף על פי שבני עשו הרגו בישראל גם בירושלים, לא הרגו הרג רב כמו שהרגו בביתר, דאמרו רבותינו ז"ל שהיו הורגים בהם עד שהסוס היה שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם כמו נחל שוטף, שהיה מגלגל אבנים של ארבעים סאה והולך בים ארבעה מילין, ויעקב אבינו ע"ה צפה כל זה ברוח הקודש, ואמר פן יבא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים, וסוף דבריו סיים (שם שם יג) וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ, שבקש בלשון הטבה כפולה, ודבריו עשו פירות שעשה להם הקב"ה נס שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ וגם שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה, ולכן גם חכמינו ז"ל תקנו ההודאה בלשון זה של הטוב והמטיב שנשתמש בו יעקב אבינו ע"ה.
ועוד נראה לי בס"ד תקנו בלשון הטוב לרמוז כי זכות התורה שהיתה שם הוא גרם הנס הזה, והתורה נקראת טוב לכן אמרו הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, ועיין במדרש איכה מה שהפליגו ז"ל בריבוץ תורה שהיה בביתר, שנמצא שם ת"ק בתי סופרים, פירוש כותבי ספרי תורה, וקטן שבהם לא היה פחות משלש מאות תינוקות, והיו אומרים אם יבואו השונאין, בקלמוסין הללו אנחנו יוצאין ודוקרין אותם עיין שם.

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ. אף על גב דילפותא מפסוקי תורה עדיפה, עם כל זה כיון דילפותא הנזכרת אינם מתיישבים בפשט המקראות, לכך אמר אינו צריך למילף בדרשה דחוקה, כי הדבר מפורש להדיה בפסוק של נביאים, דכתיב (שמואל א' ט, יג) כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח.

וְכָל כָּךְ לָמָּה? הדבר יפלא הלא כאן הביא הפסוק דרך אגב למילף מיניה דין ברכה ממה שאמרו הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, ומה שייכות יש כאן לבאר לנו טעם לרבוי הדברים שנמצאים בזה הפסוק, אין כאן מקום להתעורר בזה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הגאון הצל"ח ז"ל על ראייתו של רַבִּי נָתָן מפסוק הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, דזו היא ברכת המצות ואיך יליף מהכא ברכת הנהנין? ותירץ הרב ז"ל דיליף ממה דדייקו הנשים ואמרו, כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח מכלל דאיכא ברכה אחרת קודם אכילה שאינה ברכת הַזֶּבַח, דאם לא כן די לומר כִּי הוּא יְבָרֵךְ ואחר כך יאכלו, עד כאן דבריו, עיין שם, ובזה נתרצה קושיתינו שפיר, כי סתמא דהש"ס הבין כונת רבי נתן דיליף מן יתורא דתיבת הַזֶּבַח וכמו שכתב הצל"ח ז"ל. אך על זה קשיא ליה וכי מדברי נשים אנחנו לומדים דבר הלכה, ולא עוד אלא שאתה למד מן יתור תיבה אחת שהוסיפו בדבריהם ללא צורך, והלא כלל ידוע נָּשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן, ומה הוכחה יש מיתור מלת הזבח שהוסיפו ללא צורך, לכך הביא הש"ס קושיא זו שיש להקשות בפסוק על יתור דברים הנמצא בו, ואמר כל כך למה והביא על זה תשובת האמוראים אשר נתעוררו בזה, ובכלל הביא דברי רבי יוחנן שאמר לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה, אם כן לפי דעת ר' יוחנן כל הדברים האלה לא דברום הנשים מדעתם ורצונם כמנהגן ודרכן, אלא מן השמים שמו בפיהם דברים בשיעור מצומצם הצריך להעביר הזמן, עד שיגיע הרגע של מלכות שאול, ועל כן כיון דדברים אלו מן השמים הן ששמו בפיהן של הנשים, לדבר אותם הא ודאי שפיר גמרינן הלכה מדיוק הדברים, שהדברים האלה כיון שיצאו מן השמים והושמו בפיהן של הנשים הרי הם כאלו כתובים במקרא, ואם כן רבי נתן דיליף הלכה מדיוק מלת הזבח שפיר יליף.

לְפִי שֶׁהַנָּשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן. צריך להבין מילת 'הֵן' נראה לשון יתר, ונראה לי בס"ד דידוע הנשים שרשם במלכות ששם בחינת דבור, בסוד מה שנאמר (שמות ד, י) לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, ולכן אמר דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן רצונו לומר מצד שרשן ולא בשאט הנפש הם מדברים הרבה. ונראה לי בס"ד לכך הבשמים ראוי לנשים וגנאי לאנשים להתבשם, כי הקול יפה לבשמים שהדבור יפה להם, אך היין הדבור קשה לו ניתן לאנשים וגנאי לנשים.

כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בְּיָפְיוֹ שֶׁל שָׁאוּל, דִּכְתִיב: "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם". יש להקשות אמאי אצטריך להביא קרא על דבר זה? ונראה לי בס"ד דאיתא במדרש בהאי קרא פלוגתא דתנאי אריכות זו למה, שהיו מביטות בנוייו של שָׁאוּל ולא היו שביעות ממנו, זו דברי רבי יהודה, אמר לו רבי יוסי אם כן עשית בנות ישראל כזונות! והלא כשם שאי אפשר לאיש לזון את עיניו מאשה שאינה ראויה לו, כך אי אפשר לאשה לזון את עיניה מאיש שאינו שלה, אלא שלא הגיע עדיין השעה שאמר הקב"ה לשמואל כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ, עד כאן לשונו. והשתא לפי זה קשא ודאי שמואל ידע ושמע דברי התנאים רבי יהודה ורבי יוסי. ומה שאמר רבי יוסי לרבי יהודה, ואיך הוא חזר לומר טעמו של רבי יהודה ולא חש לקושיא שהקשה לו רבי יוסי ושתק, אך באמת כונת שמואל לאו כמו שאמר רבי יהודה שהיו מסתכלים בנוי פניו וצורתו, אלא כונתו שהיו מסתכלים בגובה קומתו שיש בה חידוש, ויופי גובה הקומה אינו מביא לידי הרהור, ורק יופי הפנים ונוי הצורה וזהרורית שלו זה מביא לידי תאוה, אך יופי גובה הקומה אשר זה הוא חידוש שלא נמצא בשאר אין מביא לידי תאוה והרהור שאין האשה מתאוית לאדם ארוך הרבה יותר מאדם בינוני שאינו ארוך, לכך כיון שאמר כדי להסתכל ביופיו של שאול הביא הפסוק דכתיב מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם, לומר ביופי הקומה היו מסתכלים, שאין זה מושך הלב לתאוה של ניאוף חס וחלילה, כי זהו יופי של הידור אנשים שמטילים אימה בקומתם.

גמ' יהושע תקן. עיין תשב"ץ ח"ב (ענין קסא):

בא"ד ובעל ה"ג פירש וכו' אלא נראה לחלק וכו' מחויב בדבר קרינן ביה אפילו לא אכל כלל וכו' והיינו טעמא דכל ישראל ערבין וכו' עס"ה. ויש כאן מקום עיון שדבריהם בזה סותרין לגמרי דברי עצמן שכתבו לעיל בריש פירקין בד"ה אם רצו לזמן דאדרבה בבה"מ מחמרינן טפי לומר שאין א' יוצא בברכת חבירו טפי מלענין המוציא והיינו בחד מתרי טעמי שכתבו שם אי משום דבשעת בה"מ מתפרדין זה מזה או משום דבה"מ דאורייתא אלמא דאפי' בשניהם חייבין בבה"מ מחמרינן ולפי דבריהם כאן הוא ממש להיפך דאפילו בשלא אכל המברך כלל מוציא את חבירו מטעם דכל ישראל ערבין משא"כ בהמוציא דברכת הנהנין הוא לא שייך האי טעמא דכל ישראל ערבין כדאיתא להדיא בבריית' דס"פ ראוהו ב"ד דקתני חוץ מברכת המוציא וכו' וכה"ג קשה מדבריהם דהכא על דבריהם בס"פ כיצד מברכין גבי הסבו ובפ' כל הבשר גבי אין מזמנין על הפירות ע"ש. והנלע"ד בזה ליישב היינו ע"פ מ"ש הרא"ש ז"ל בשמעתין דהאי טעמא דכל ישראל ערבין לא מהני אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מי שלא אכל כלל אינו מוציא ומייתי ראיה מהירושלמי דפרק מי שמתו לעיל בכמה דוכתי דדרשינן ואכלת ושבעת וברכת דמי שאכל הוא יברך וכתב הרא"ש כאן דאסמכת' בעלמא הוא ומדרבנן משא"כ כשאכל שיעורא דרבנן אוקמוהו אדאורייתא אלו תמצית דברי הרא"ש ז"ל. אלא שאני מוסיף בו טעם לשבח דאפילו בלא האי אסמכתא דהירושלמי יש סברא לומר דמי שאכל הוא יברך למצוה מן המובחר דהא בלא"ה קי"ל דמברך עדיף כדאיתא לקמן דאמר רב לחייא בריה חטוף ובריך וכדפרישית לעיל דמה"ט אפילו שנים שאכלו מצוה ליחלק למצוה מן המובחר אלא היכא דאיכא מצות זימון ודאי לא שייך האי טעמא דמברך עדיף ואם כן לפ"ז א"ש טובא דמ"ש התוספות כאן האי טעמא דכל ישראל ערבים כוונתן ג"כ כמ"ש הרא"ש ז"ל דמדאורייתא הכי הוא אבל מדרבנן אסור משא"כ היכא דאיכא זימון וכ"ש היכא דאיכא גדול כגון בעובדא דשמעון בן שטח דלא הוי סגי בלא"ה כמו שאמר ינאי דלא הוי גברא דלברך להו מש"ה אי הוי אכל כזית דגן שפיר היה יכול לברך ולהוציא אחרים י"ח כדי לקיים מצות זימון וא"כ בכה"ג מצינן לאוקמי נמי מימרא דרבי יוחנן דהכא כשאכל כזית דגן דמוציא אחרים י"ח היכא דלא סגי בלא"ה שהוא יברך כגון שהוא גדול בחכמה מחביריו. ולענ"ד בלא"ה ע"כ בהכי איירי דאל"כ הא משמע לעיל בפירקין דרב אמר עיקר שבסעודה מברך אפילו היכא דאיכא גדול ומסקינן עלה דהלכתא דגדול מברך אע"פ שבא לבסוף וא"כ ממילא שמעינן דהיכא דליכא גדול עיקר שבסעודה מברך אם כן מסתמא דמי שאכל כדי שביעה הוי עיקר שבסעודה לגבי מי שאכל כזית:

ולפ"ז יש לי ליישב שיטת בעל ה"ג להסכים שיטתו לשיטת התוס' והרא"ש ולפרש דבריו היכא דליכא גדול ואם כן מעיקר הדין דדוקא עיקר שבסעודה צריך לברך להוציא אחרים ואדרבה שיטת הירושלמי מסייע להך סברא דכיון דדרשינן לאסמכתא ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך וא"כ למאי דקי"ל דמדאורייתא בעינן כדי שביעה ממילא דדרשינן האי אסמכתא דואכלת ושבעת וברכת כפשטיה דמי שאכל ושבע הוא יברך. ואף דמלשון בעל ה"ג משמע לכאורה דבדיעבד נמי לא יצא אפ"ה אין כוונתו שמי שאכל כדי שביעה אינו יוצא כלל וצריך לחזור ולברך אלא עיקר כוונתו דמעיקר הדין כן הוא דמי שאכל כזית אין לו להוציא חבירו שאכל כדי שביעה ומש"ה צריך א' מהם לברך או לחלק. ואין תימא בזה דבלא"ה כבר כתבתי בפירקין ובס"פ כיצד מברכין בכמה דוכתי דלשון יוצא ואינו יוצא צריך לפרש בכה"ג לפי שיטת רש"י והתוספות ועיין בטוא"ח בסי' קפ"ז מ"ש בשם אחיו רבינו יחיאל ואין להאריך יותר ומכ"ש דא"ש לפי מאי דמשמע לעיל מל' רש"י בריש פירקין דכל מקום שיש זימון ביניהם ואמרו נברך לא מיקרי ברכת חבירו אלא ברכת שניהם ועמ"ש שם באריכות ודוק היטב:

בגמרא ת"ר מניין לברכת המזון וכו' את ה' אלקיך זו ברכת הזמון וכו' רבי אומר וכו'. אבל ברכת הזמון מגדלו לה' אתי נפקא ובש"ס שנדפסו מקרוב הוגה רבי אומר אינו צריך ולענ"ד אין הג"ה זו מיושרת דכיון דרבי לא דריש את ה' אלקיך לדרשא אחריתי אלא כולה לברכת הזן וא"כ מאי אבל ברכת הזמון דקאמר אטו לא ניחא לן למילף ברכת הזמון מאת ה' אלקיך דכתיב בבה"מ גופא ממאי דיליף לה מקרא דדברי קבלה מגדלו לה' אתי. ועוד דלעיל בריש פירקין בהא דמקשה תלמודא מנא הני מילי ומפרש רש"י מה"מ דבעינן ג' נראה מבואר מלשונו דאף למאי דילפינן עיקר זימון מאת ה' אלקיך אפ"ה איצטריך למילף מגדלו לה' אתי דבעינן ג' והיינו כדפרישית התם דעיקר זימון לא שייך למילף כלל מגדלו וא"כ לפ"ז ודאי דלענין עיקר זימון פליג רבי את"ק לת"ק הוי מדאורייתא ולרבי אינו מן התורה אלא מדרבנן ואסמכוהו אקרא דגדלו לה' אתי אע"ג דלא איירי התם בבה"מ מ"מ אסמכתא מיהא הוי ואפשר דהיינו משום דלעיל בהאי קרא כתיב אברכה את ה' בכל עת דמשמע דלענין ברכה איירי וע"כ אינו אלא אסמכתא אליבא דרבי כן נראה לי. ואף לפי גירסת הספרים חדשים ג"כ יש לפרש כן או שיש לפרש דהאי אין צריך לאו לענין ברכת הזמון איירי אלא לענין ברכה דשלפניו שאין צריך מק"ו אלא מדכתיב אשר נתן לך כדמסיק רבי גופא והא דשייך לשון אינו צריך לענין ק"ו אפשר דהיינו משום דלאו ק"ו גמור הוא דאית ליה פירכא כמ"ש התוספות לעיל בר"פ כ"מ ועמ"ש שם דאיכא למימר דשפיר הוי ק"ו גמור למאן דתני כרם רבעי ע"ש ומה שהוצרכתי להאריך בכל זה היינו למידק מינה דלת"ק הוי עיקר ברכת זימון מדאורייתא ולא אסמכתא והא דאמרינן לעיל אין זמון למפרע ולא אמרינן שצריכין לחזור ולברך כל ברכת המזון ע"י זמון כמו בכל הנך דלקמן בשמעתין דאם טעה מחזירין אותו אפשר דהיינו משום דברכת הזמון לא שייכי כלל לעיקר בה"מ אלא כמו הזמנה בעלמא:

שם ר' נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר כבואכם העיר וכו' כאן ג"כ יש לדקדק בהא דקאמר אינו צריך דהא ודאי ניחא לן למילף מדברי תורה ממאי דניליף מדברי קבלה ונראה מזה דר' נתן סובר דהך דרשא דאל תיקרי ובירך אלא וברך נמי לאו דרשא גמורה היא ולעולם דברכה דשלפניו לא הוי אלא מדרבנן ואפשר דאף לרבי דיליף מאשר נתן לך נמי לא הוי אלא אסמכתא ועמ"ש בר"פ כיצד מברכין:

אלא דבעיקר הך ילפותא דר' נתן יש לתמוה טובא דהא רש"י מפרש להדיא דהאי כי הוא יברך את הזבח אברכת שלמים קאי שהיא ברכת המצות ואם כן מה ענין ברכת המוציא שהיא ברכת הנהנין לברכת שלמים שהיא ברכת המצות ואדרבה מהאי קרא משמע איפכא דאי ס"ד דברכת המוציא הוי חיוב גמור הו"ל למימר שהוא יברך ברכת הלחם שהרי עיקר הסעודה נקראת על שם הלחם. מיהו למאי דפרישית בר"פ כיצד מברכין דאף למאי דקי"ל דברכת המוציא מדרבנן כדמוכח ממתני' דבעל קרי אין מברך לפניו וכדמסקינן נמי בהך סוגיא דר"פ כ"מ גופא דמסיק אלא סברא הוא אפ"ה א"ש הא דקאמר מעיקרא מנא הני מילי משום דקס"ד דאין רשות ביד חכמים לתקן שום ברכה דלא אשכחן כוותיה באורייתא וע"ש באריכות אם כן לפ"ז כ"ש דא"ש מסוגיא דהכא לפמ"ש בסמוך דלהנך תנאי דברייתא נמי אין ברכת המוציא אלא מדרבנן ואפ"ה הוצרכו לפרש שיש להם קצת רמז מן התורה דאל"כ לא הו"ל לחכמים לתקנן דהוי כברכה שאינה צריכה ועובר משום לא תשא אם כן לפ"ז שפיר קאמר ר' נתן כיון דאשכחן מיהא דשייך ברכה שלפניו בברכת המצות כגון האי דשלמים אלמא דלא מיקרי ברכה שאינה צריכה אם כן ה"ה לענין ברכת הנהנין כיון דסברא הוא דאסור לאדם ליהנות בלא ברכה כן נראה לי. ועוד נראה לי לפרש בדרך אחר דנהי דפשטא דקרא דהוא יברך הזבח אברכת שלמים קאי מ"מ כיון דמקמי הכי כתיב כי לא יאכל העם עד בואו ובתרא נמי כתיב אחרי כן יאכלו הקרואים וכפל לשון הוא אלא ע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא דכל העם המתינו מלאכול שום דבר עד בואו כדי שיברך ברכת המוציא תחילה כדאמרינן לעיל שכן הוא עיקר הדין דאחד מברך לכולן כשהסבו בחבורה אחת וכיון שהתחיל במצוה לבצוע תחילה ממילא שהוא יברך ג"כ תחילה ברכת הזבח כדאמרינן לעיל דהמתחיל אומרים לו גמור בדברים השייכים לסעודה כדפרישית התם לענין מוגמר ע"ש וכ"ש הכא בברכת המצות דשייך ברוב עם הדרת מלך כדאיתא לקמן לענין הביאו לפניהם מאור וא"כ שפיר ילפינן ממילא דשייך ברכת המוציא לפניו אי מיתורא דקרא או מעיקר דינא דאי לאו ברכת המוציא דבהסבו אחד מברך לכולן לא היו צריכין להמתין ג"כ עד בואו משום ברכת הזבח אלא כל אחד היה מברך לעצמו ומברך עדיף אם לא היכא דאיכא כבר אדם גדול כן נראה לי וכן נראה מלשון רש"י והרד"ק בפי' הפסוקים במ"ש בכוונת התרגום ע"ש. ואפ"ה א"ש הא דמקשינן וכל כך למה משום דהני נשי לאו דינא בעו לאגמורי לשאול אלא מתוך סיפור דבריהם למדנו שכך היו עושין לפנים בישראל והתמיה שלא התעורר שום מפרש בענין זה ודו"ק:

בפירש"י בד"ה בין מדה טובה והתורה מדה טובה היא. עיין במהרש"א:

אותו יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו ביבנה וכו' נראה שתיקנו הטוב והמטיב שלא תאמר כיון שלא הסריחו אין כאן צורך לקבורה שהרי גם בלי קבורה לא יתבזו אבל באמת הקבורה איננה צורך הגוף לבד רק ג"כ צורך הנפש כי כל זמן שלא ישוב העפר אל הארץ לא תשוב הרוח אל האלקים כדכתיב בקהלת וישוב העפר וגומר והרוח תשוב וגו' לכן תיקנו המטיב שניתנו לקבורה ואסמכוהו לברכת המזון שהחי יתן אל לבו כי סופו להסריח שהרי באלו חשבינן לנס שלא הסריחו ולכך לא ימלא בטנו כבטן רשעים כי ע"י זה מתרבה הבשר ועקר הסרחון הוא מהבשר וצדיק אוכל לשובע נפשו לקיום הנפש ההכרחי ומסתפק במועט ותיקנוה סמוך לבונה ירושלים להחזיק אותנו בגלות שלא נחשב ח"ו לכיון שאנחנו חוץ לארץ הקדושה ואין לנו משכן ושכינה בתוכנו אי אפשר לנו להתגבר על יצרנו הרע שמחטיא אותנו ואיך נוכל לעמוד נגדו שהוא מלאך ואנחנו בשר ונחשוב שעל כרחנו יחטיא אותנו ונסריח בסרחון העוונות שאין סרחון יותר מזה לכן הראה אותנו הק"בה מופת זה בהרוגי ביתר כי האדם בחייו הנפש אשר בקרבו משמרו שלא יסריח הבשר והרי בהרוגים הללו אף שנסתלקה הנפש מן הגוף אעפ"כ היתה חופפת מבחוץ להחזיק הבלא דגרמי הנשאר אחר המיתה ולהשפיע בהבל הזה שיגן על הגוף שלא יסריח כן אנחנו אף שאנחנו חוץ למשכן שכינה והשכינה לא זזה מכותל מערבי משם משפעת עלינו לסייע להבא להטהר שיוכל לשמור עצמו מסרחן העבירות ולהתקדש בקדושת התורה:

ר"א אומר רצה לאומרה וכו' בכל הברכות נתן רשות לאמרה מלבד בברכת הזן ונראה הטעם כיון דפותחת וחותמת בברוך לא רצו שיזכיר בה שום ענין אחר שאינו מעין אותה הברכה והיינו דוקא בבה"מ כיון שבידו להזכיר קדושת היום בשאר ברכות אבל בברכה מעין שלש אף שפותחת וחותמת בברוך מזכיר בה קדושת היום כיון שאין שם ברכה אחרת רק זו בלבד והתוס' לעיל בדף מ"ד ע"א בד"ה על העץ באמת לא ברירא להו להזכיר מעין המאורע בברכה מעין שלש וכתבו שהעולם נהגו להזכיר ולפי סברתינו כאן יש למנהג שהביאו התוס' יסוד מוסד מדברי הסוגיא דכאן:

ואכלת וגומר זו ברכת הזן את ה' וגומר זו ברכת הזימון הקדים ברכת הזן לברכת הזימון לפי שברכת הזן נוהגת גם ביחיד משא"כ ברכת הזימון והקדים ברכת הזימון לברכת הארץ וירושלים לפי שברכת הזימון אם היא מן התורה נהגה גם במדבר תכף כשנהג ברכת הזן וברכת הארץ וירושלים לא נהגו במדבר אבל בירושלמי ראיתי הגרסא וברכת זו ברכת הזימון את ה' זו ברכת הזן את הכל על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלים וכן נראה שצריך להיות גם בתלמודא דידן הברכות על סדרן וכן הוא לעיל דף מ"ו ע"א בתוס' בד"ה עד היכן ומ"ש מהרש"א בח"א שלא ידע משמעה נלע"ד לפי שבשאר ברכות שבברכת המזון שהם רק חותמין בברוך לא נזכר רק שה הוי' אבל ברכת הזן שפותחת בברוך נזכרה אלקינו:

כי הוא יברך הזבח וכו' ברכה זו אינה ברכת הנהנין דעסיק בה בשמעתין אבל היא ברכת המצות וכמו שפירש רש"י כאן וכבר הרגישו בזה הנאון מוהררנ"ך והגאון בעל פ"י וכבר קדמם המהרש"א בחידושי אגדות דאיך יליף מכאן ברכת הנהנין ולענ"ד נראה מדדייקו ואמרו כי הוא יברך הזבח מכלל דאיכא ברכה אחרית שאינה ברכת הזבח דאל"כ הי' די באמרם כי הוא יברך ואח"כ יאכלו ואף שנשים דברניות היינו שדברו מה שאינו נוגע לשאלת שאול אבל לא דברו דבר בכל לגמרי ומדאמרו כי הוא יברך הזבח מכלל דאיכא ברכה אחרית והא דבאמת בירך שמואל רק ברכת הזבח ולא בירך ג"כ ברכת המוציא על הלחם נראה לפי המבואר שם בכתוב האי זבח לאו זבחו של שמואל הי' אבל בני העיר הי' להם אז זבח בבמה וזימנו את שמואל שיבוא להעיר להיות עמהם באכילת הזבח דכן כתיב כי היום בא לעיר כי זבח היום לעם בבמה וגומר וברכת המוציא בעל הבית בוצע כדלעיל דף מ"ו ע"א ומי שהי' אז עקר בהזבח הי' נחשב בעל הבית ובירך המוציא ושמואל בירך ברכת הזבח:

רש"י ד"ה כשהוא שבע וכו' ולהודות על שבעו לעיל דף ל"ה ע"א ג"כ אמרו הך ק"ו ולא פירש רש"י כלום נראה דכוונת רש"י כאן לתרץ קושיית מהרש"א בח"א שהקשה כיון דהוא ק"ו נבעי לפניו שלש ברכות כמו לאחריו ולזה כיון רש"י שעבר הק"ו הוא על הברכה שעקרה על האכילה והשובע והיינו ברכת הזן אבל ברכת הארץ וברכת ירושלים אין עקר ההודאה על האכילה רק על הארץ שהנחילנו ועל ירושלים ומקדש שנקרא שמו עליו לא שייך בזה ק"ו מן השבע על הרעב וזהו כאן שיליף כל שלש ברכות מן התורה אבל לעיל בריש כיצד מברכין לא הזכיר שם שלש ברכות לא הוצרך רש"י לזה:

ד"ה כי הוא יברך וגו' והיכן ציונו והבשר תאכל לכאורה יפלא למה שביק רש"י קרא דפ' צו ביום קרבנו יאכל דכתיב בתודה או קרא דבתרי' ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת דכתיב בשלמים ואחז קרא דמשנה תורה דכתיב ודם זבחך ישפך והבשר תאכל רציתי לומר דקרא דפ' צו לא בא למצות עשה לאכול הבשר אבל לקבוע לו זמן לאסור האכילה אחר הזמן בלאו הבא מכלל עשה ושיעבור האוכל אחר זמנו גם בלאו הבא מכלל עשה והדרנא בי דהרי גם קרא דמשנה תורה ג"כ בא לאיסור עשה לאוכל קודם זריקה וכמפורש ברש"י במס' מכות דף י"ז ע"א בד"ה לפני זריקה וכו' שאין בו אזהרה מפורשת במקום אחר אלא עשה בלבד ודם זבחך ישפך וה ר והבשר תאכל והנלע"ד דלכך לא אחז רש"י הכי קראי דפ' צו שלא נאמרו בלשון צווי על האדם כי אם על הבשר יאכל $$ציור בספר$$ שאם הי' בלשון מדבר עם האדם לנוכח הי' כתיב תאכל ואף אם הי' מדבר בלשון נסתר הי' נקוד יאכל בחולם היוד אבל מדקרינן יאכל$$ציור בספר$$ אינו מדבר רק על הבשר שהוא מותר באכילה אבל בקרא דמשנה תורה כתב והבשר תאכל מדבר לנוכח עם האדם שתאכל הבשר ובחידושינו במס' ביצה דן י"ט הארכתי אם יש מצוה עשה באכילת קדשים קלים וביארתי דעת הרמב"ם בזה דרשהו משם:

ד"ה תורה ניתנה בשלש בריתות וכו' בסיני באהל מועד ובהר גריזים ובערבות מואב וכו' דקדק רש"י בלשונו בסיני באהל מועד וחדא הוא סיני היינו אוהל מועד ונקט רש"י כאן דברי ר' ישמעאל שם בסוטה דף ל"ז ע"ב ועיין שם ברש"י בד"ה ונשתלשו בערבות מואב וכו' ת"ק סבירא לי' כר"י הלכך הר סיני ואהל מועד חדא הוא עיין שם וביינם נד כד מהרש"א כאן בדברי רש"י ואמנם מה שהקדים רש"י הר גריזים לערבות מואב צ"ע:

תוס' סוף ד"ה עד שיאכל וכו' וכזית דגן אינו צריך אלא כדי שיוכל לומר שאכלנו משלו והקשה מהרש"א א"כ למה לי כזית דגן והלא גם אם אכל עלה של ירק ג"כ יכול לומר שאכלנו ואני אומר ע"פי שהקדמתי בדברי הגמרא שעל מצות שהם רק מדרבנן ליכא ערבות שלא נכנסנו בברית הערבות בהר גריזים אלא על תרי"ג מצות האמורות בתורה א"כ אם הוא לא אכל רק ירק הרי הוא אינו מחויב בדבר כלל אפילו מדרבנן ותינח שיכול להוציא את מי שאכל כדי שביעה והרי הוא ערב עבורו אבל אם לא אכלו האחרים רק כל א' כזית ולא נתחייבו רק מדרבנן והוא אינו מחויב כלל אפילו מדרבנן וגם מצד הערבות אינו מחויב ואיך יהי' יכול להוציאם אבל כשאכל היא כזית דגן ונתחייב עכ"פ מדרבנן שוב יכול להוציא את כלם ממ"נ אם אכלו כדי שביעה הרי הוא מחויב מצד הערבות ואם אכלו רק כזית הרי הוא מחויב מדרבנן כוותייהו ואתי דרבנן ומפיק לדרבנן אלא דלפי זה לא היו התוס' צריכים לומר דכזית שיאכל הוא כדי שיוכל לומר שאכלנו דהרי בלאו הכי צריך שיאכל כזית כדי להוציא את מי שלא אכל כדי שביעה:

והרא"ש כתב עד שיאכל כזית דגן אבל שתי' ועלה של ירק לא מהני דבעינן אכילת דבר שראוי לומר עליו שלש ברכות או שמא ברכה אחת מעין שלש שפיר דמי מדנקט דגן ולא נקט פת וטעמא כיון דאיכא אכילה ואיכא ברכה דאורייתא שפיר דמי עכ"ל הרא"ש ואני תמה שהרי בתחלת הסוגיא ג"כ אמרו תשעה אכלו דגן וכו' והרי שם ודאי היינו שאכלו פת דאל"כ ליכא זימון ואולי ס"ל להרא"ש כדעת ראב"י בשם רבינו החי שהביא הב"ח ריש סימן קצ"ב דעל כל שבעת המינין מזמנין ואמנם הא קשיא לי דאכתי אמאי נקט דגן ולא נקט שאר שבעת המינין דאם יש ברכה מן התורה מעין שלש א"כ בכל שבעת המינין היא מן התורה והטור כתב בפירוש דלהרא"ש לא מהני כי אם מחמשת המינין:

(מח רע"ב) דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים.—כתב בחי' רשב"א שהם ביקשו בבונה ירושלים להעמיד המלכות והבית ולהמשיך שלות הארץ (ע"ש). ומצאתי בתנחומא פ' מסעי סי' ו': משחרבה ירושלים הוסיפו בונה ירושלים.

תוס' ד"ה מתחיל בנחמה. וז"ל פירש הקונטרס לאו דוקא מתחיל בנחמה ומסיים אלא כלומר דאין צריך להזכיר של שבת לא בפתיחה ולא בנחמה אלא באמצע אבל מתחיל ומסיים בנחמת ירושלים כמו בחול שאומר רחם וחותם בבונה ירושלים וכו' ומנהג שטות הוא המשנה ברכה של חול עכ"ל. ובביאור דבריהם נראה דיש חילוק ביסוד דין הזכרת שבת בברכת המזון להזכרת שבת בתפלה, דאזכרת שבת בתפלה הויא ברכה בפני עצמה, והאזכרה חלה כחלק מעצם החפצא דהתפלה. דחל בשבת חלות שם בפ"ע דתפלת שבת המהווה חפצא של תפלה בפני עצמה. ואילו ההזכרה בברכת המזון אינה אלא קיום אזכרה בלבד.
ונראה דאיכא הבדל בעצם חלות שם והחפצא דתפלת חול לבין חלות שם והחפצא דתפלת שבת, דתפלת שבת הריהי חפצא בפני עצמה של תפלה, כי הזמן דשבת מהווה מחייב בפ"ע של תפלה, והזמן דשבת מחייב להתפלל חלות שם תפלת שבת דהויא חפצא של תפלה בפני עצמה דחלוקה בעצם חלות דינה מתפלת חול. וכן מבואר בראב"ד (פ"א מהל' תפלה ה"י) שביאר דהטעם שאין מתפללים תפלת נדבה בשבת ויו"ט הוא משום "דלא אמר ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום אלא בתפלת שמונה עשרה דחול שהיא תפלת רחמים ובקשה אבל תפלת שבת אינן אלא הודאות לא אמר ר' יוחנן", ומבואר דתפלת שבת הויא חפצא של תפלה בפני עצמה דחלוקה בעצם החפצא שלה מתפלת חול, כי תפלת חול מהווה חפצא דרחמי ותפלת שבת הויא חפצא דהודאות.
משא"כ לענין ברכת המזון דאין חילוק בעצם החפצא דברכת המזון של חול לבין החפצא דברכת המזון של שבת, דהמחייב דברכהמ"ז היא האכילה והשביעה ואינו תלוי כלל בזמן (וכמבואר בתוס' הנ"ל), ולכן האזכרה דשבת בברכהמ"ז אינה חלה אלא בתורת קיום אזכרה בלבד. ואם לא הזכיר שבת בברכת המזון שפיר אית ליה קיום מצות ברכת המזון וחוזר רק כדי לקיים הקיום דאזכרת שבת⁴⁵. משא"כ בתפלת שבת דאם לא בירך מקדש השבת חסר כל החפצא דתפלת שבת בכלל וצריך לחזור ולהתפלל כדי לקיים מצות תפלה.
אמנם יש להעיר דהרמב"ם (פ"י מהל' תפלה ה"ז) פסק שהמתפלל תפלה של חול בשבת יצא אם הזכיר של שבת בעבודה (עיין בכס"מ שם שנקט הכי לפי חד גירסא). ולפי"ז משמע שאין חילוק בין ברכת המזון ותפלה ובתרווייהו הזכרת שבת אינה אלא חלות קיום אזכרה בתפלה וברכת המזון בלבד⁴⁶.
והנה הרמ"א (או"ח סימן תקנ"ז סעיף א') פסק דמי שאכל בתשעה באב יאמר נחם בברכת המזון. והעיר הגר"א (עיין ביאור הגר"א שם) דאמרינן בשבת (דף כד.) דבימים שאין בהם קרבן מוסף אין בהם הזכרה בברכת המזון, ושאני חנוכה ופורים דמזכירין בהם על הניסים בברכת המזון (אע"פ שאין בהם מוסף) משום דפרסומי ניסא שאני, והך טעמא לא שייך לט' באב, וצ"ע א"כ מדוע מזכירין נחם בברכת המזון בט' באב. ונראה דשאני הזכרת נחם בבונה ירושלים מאזכרת שבת בברכת המזון, דאזכרת שבת בברכת המזון הויא קיום אזכרה בעלמא ואינה חלק מעצם החפצא וטופס הברכה דברכת המזון, דאין חילוק בעצם החפצא של ברכת המזון בשבת לבין עצם החפצא דברכת המזון בחול, כי הזמן אינו המחייב דברכת המזון אלא המחייב הוי האכילה והשביעה. שאני אמירת נחם בברכת המזון בט' באב דאינה רק קיום אזכרת מעין המאורע בעלמא בברכת המזון אלא דהאזכרה מהווה חלק מעצם טופס הברכה דבונה ירושלים, והויא חלק מעצם החפצא של ברכת המזון. ודין נחם בברכת המזון דומה לדין אזכרת על הניסים בהודאה, דבחנוכה ופורים תיקנו להוסיף הודאה על גוף המאורע בעצם החפצא דברכת הודאה. ואזכרת על הניסים בחנוכה ופורים חלה כחלק מעצם החפצא של ברכת הודאה דשמונה עשרה וברכת המזון. והוא הדין בט' באב תיקנו להוסיף נחם שהוא מענין הברכה דברכת בונה ירושלים והוא הוי חלק מעצם הברכה ואינה קיום הזכרה בעלמא. ועפי"ז נראה לבאר כוונת הגמרא (שבת כד א) דפרסום הנס שאני, דר"ל דהיכא שתיקנו להוסיף אזכרת מעין המאורע בעצם החפצא של הברכה מזכירין מעין המאורע אף ביום שאין בו מוסף ואין בו קדושת היום. ולפי"ז מיושב פסק הרמ"א שמזכירין נחם בברכת המזון בט' באב אע"פ שהוא יום שאין בו מוסף משום שאמירת נחם חלה כחלק מעצם החפצא דברכהמ"ז בט' באב. ומבואר דחלוקה עצם החפצא של ברכת המזון בט' באב מברכהמ"ז בחול ובשבת דאמירת נחם הוי חלק מעצם הברכה דבונה ירושלים משא"כ האזכרה בברכת המזון דשבת וחול אינה אלא קיום אזכרה בלבד.
ולפי זה נמי מבואר מדוע אין מזכירין חנוכה ופורים בברכת אחת מעין שלש אע"פ דמזכירין שבת ויו"ט בברכת אחת מעין שלש (עיין ברמב"ם פ"ג מהל' ברכות הי"ג). והוא משום דאזכרת שבת ויו"ט הריהי קיום אזכרה בעלמא וחל דין אזכרה זו אף בברכת אחת מעין שלש⁴⁷. משא"כ הזכרת על הניסים דאינה קיום אזכרת מעין המאורע בעלמא, אלא דנתקנה כתוספת הודאה וכחלק מעצם הטופס של תפלה וברכת המזון, וע"כ אין מזכירין חנוכה ופורים בברכת מעין שלש, דברכת אחת מעין שלש היא רק מעין הברכה דברכת המזון, וכי היכי דהשמיטו מברכת אחת מעין שלש ברית ותורה, כמו כן השמיטו ממנה את הזכרת על הניסים דחנוכה ופורים, שהיא רק ברכה אחת מעין ברכת המזון⁴⁸.
גמ'. וז"ל ת"ר מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן את ה' אלוקיך זו ברכת הזמון על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלים וכו' אשר נתן לך זו הטוב והמטיב עכ"ל. נחלקו הראשונים האם כל ג' הברכות דברכת המזון מדאורייתא הן, ורק גוף המטבע ונוסח הברכות היא מדרבנן. והא דאיתא בגמ' לעיל אמר ר"נ משה תיקן להם לישראל ברכת הזן וכו' יהושע תיקן להם ברכת הארץ כשנכנסו לארץ דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים היינו שתיקנו מטבע ונוסח הברכה, אבל באמת מן התורה נתחייבו לברך ג' ברכות ולהודות על ענינים אלו. (עיין ברשב"א ד"ה משה תיקן להם, ובשיטה מקובצת ד"ה הטוב והמטיב, ובתוס' דף טז. ד"ה וחותם דס"ל דכל שלש ברכות מה"ת הן).
אמנם עיין ברמב"ן (סה"מ שורש א') שכתב וז"ל וכן אמרו בברכת המזון שהוא ודאי מן התורה, משה תיקן ברכת הזן יהושע תקן ברכת הארץ שלמה תקן בונה ירושלים, וכולן אין מטבען תורה אבל נצטוינו מן התורה שנברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו, כענין ברכת בנימין רעיא שאמר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא (ברכות דף מ' ע"ב), ובאו הנביאים ותקנו לנו נוסח מתוקן הלשון וצח המליצה, ושנינו בו אנחנו עוד בגלות ומלכות בית דוד משיחך מהרה תחזירנה למקומה ותבנה ירושלים עיר קדשך, כי הענין תקן שלמה ובית דינו, והלשון כפי הזמנים יאמר. וכן כל מה שאנחנו משבחים בו לא - ל יתעלה כך הוא, עכ"ל.
ומשמע שהרמב"ן סובר דמדאורייתא סגי בברכה אחת על עצם המזון וכברכת בנימין רעיא, דקבריך בריך רחמנא מריה דהאי פיתא, ואילו ברכות הארץ ובונה ירושלים מדרבנן הן. וכן דייק הבית יוסף (או"ח סי' קצ"א) מלשון הרמב"ם בסה"מ (מצ' י"ט) "שצונו לברכו אחר האכילה", דלא הזכיר מנין הברכות דאע"ג דדריש להו בגמרא מקראי מ"מ אסמכתא בעלמא נינהו.
והנה יש להעיר כמה הערות בשיטת הרמב"ן והרמב"ם דס"ל דמדאורייתא חייב לברך רק על המזון בלבד ולא על הארץ וירושלים, דלכאורה קשה מדוע ס"ל שאין חיוב מן התורה לברך על הארץ, והא כתיב להדיא בקרא "ואכלת ושבעת וברכת וגו' על הארץ הטובה אשר נתן לך". וי"ל דלשיטתם אין כוונת הפסוק "על הארץ" שצריך לברך על גוף הארץ אלא על פירות הארץ דהיינו לברך על המזון, וכן מבואר בתרגום יונתן שם וז"ל הוון מודין ומברכין קדם ה' אלוקיכון על כל פירי ארעא משבחא דיהיב לכון עכ"ל. משא"כ אליבא דהראשונים דס"ל דג' ברכות חיובן מדאורייתא, דס"ל דמהך קרא ילפינן חיוב לברך על גוף הארץ. וכן משמע מפירוש התרגום אונקלוס שם, וז"ל ותברך ית ה' אלקך על ארעא טבתא דיהב לך עכ"ל.
ועוד יש להקשות על הרמב"ן והרמב"ם דבגמרא (דף מו.) משמע דרק ברכת הטוב והמטיב לאו דאורייתא ואילו שאר הברכות מדאורייתא הן. ועוד יש לעיין דלכאורה לשיטתם אדם המסופק אם בירך ברכהמ"ז או לא יצטרך לחזור ולברך ברכת הזן בלבד, דרק ברכת הזן היא מן התורה. אמנם מסתימת לשון הרמב"ם (פ"ב מהל' ברכות הי"ד) וז"ל וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא בירך חוזר ומברך והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו עכ"ל, משמע שצריך לחזור ולברך כל הברכות, וצ"ע.
ונראה דהנה עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' ברכות הל' י"ב) וז"ל שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב קדושת היום, אם נזכר קודם שיתחיל בברכה רביעית בשבת אומר ברוך ד' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קדש ברוך אתה בד' מקדש השבת וכו', ומתחיל בברכה רביעית וגומר, ואם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית פוסק וחוזר לראש שהוא ברכת הזן עכ"ל. והשיג הראב"ד "טעה בזה, דלא גריעה ברכה רביעית ממי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, שאם טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה אף על פי שסיים שים שלום חוזר לעבודה ואינו חוזר לראש, הלכך הכא נמי פוסק וחוזר לתחלת בונה ירושלים".
ועיין בגמ' (דף מט:) "טעה חוזר לראש וכו' פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש". ופירש רש"י (ד"ה והדר לרישא) "לתחלת ברכת המזון כדאמרינן גבי תפלה עקר את רגליו חוזר לראש וכו' אבל הכא סיום הברכה הוא עקירת רגלים". והנה הרמב"ם פסק שחוזר לברכת הזן דסובר כרש"י דמשהתחיל ברכת הטוב והמטיב חשיב כעקירת רגלים, ואילו הראב"ד סובר דלא הוי כעקירת רגלים ומשום כך חוזר לתחלת בונה ירושלים. (ועיין ברבינו יונה דף לו: בדפי הרי"ף). וצ"ע בשיטת הרמב"ם דהרי סובר דרק ברכת הזן היא מה"ת וא"כ קשה דמדוע פסק דאם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית פוסק וחוזר לראש שהוא ברכת הזן, והרי לשיטתו הברכה השלישית דבונה ירושלים מדרבנן כברכה הרביעית דהטוב והמטיב, וא"כ מ"ש ברכת הטוב והמטיב מברכת הארץ וברכת בונה ירושלים, דאין עקירת רגליים עד שיתחיל ברכה רביעית.
ונראה דלשיטת הרמב"ן והרמב"ם יש חילוק בין עצם חלות דין ברכת הארץ ובונה ירושלים לבין חלות דין ברכת הטוב והמטיב דאע"פ שכולן הן מדרבנן, אך ברכת הארץ ובונה ירושלים שאני דנתקנו כחלק מעיקר החפצא של ברכת המזון, ואע"פ שאין בהן חיוב דאורייתא מתקיים בהן קיום דאורייתא של ברכת המזון. והטעם בזה הוא דאע"פ שעיקר חיוב של ברכת המזון מן התורה הוא לברך ברכה אחת על המזון, מ"מ כל מה שמוסיף להודות מצטרף לחפצא של ברכת המזון וחל ביה קיום ברכת המזון מן התורה וכדמבואר מדברי הרמב"ן בספר המצות "אבל נצטוינו מן התורה שנברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו", ולפיכך חל קיום דאורייתא בברכת הארץ ובונה ירושלים, דרבנן תיקנו הודאה דברכת הארץ וירושלים כחלק מעצם החפצא דברכהמ"ז. משא"כ ברכת הטוב והמטיב נתקנה כחפצא של ברכה בפני עצמה הנאמרת אחרי ברכת המזון, ולכן התחלת ברכת הטוב והמטיב חשיבא כעקירת רגליים. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הל' ט"ז - י"ז) וז"ל כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה, והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות הרי זה משובח כגון אחר בונה ירושלים בברכת המזון ואחר ברכה אחרונה של קריאת שמע של ערבית וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות עונה בה אמן אחר עצמו. ולמה יענה אמן אחר בונה ירושלים והרי אחריה ברכת הטוב והמטיב מפני שברכה זו בימי חכמי משנה תקנוה וכאילו היא תוספת, אבל סוף עיקר הברכות של ברכת המזון היא בונה ירושלים עכ"ל. ומבואר שברכת הטוב והמטיב היא תוספת ברכה בפ"ע ואינה חלק של ברכת המזון. ואילו בונה ירושלים מהווה סוף הברכות של ברכת המזון, דרבנן תיקנוה כחלק מקיום מצות ברכת המזון דאורייתא⁴⁹.
ולפי זה נראה ליישב את מה שהקשנו בשיטת הרמב"ם דבגמרא משמע דרק ברכת הטוב והמטיב הויא ברכה מדרבנן, די"ל דהרמב"ם סובר דאע"פ דברכת הארץ ובונה ירושלים נמי הן ברכות שנתקנו מדרבנן מ"מ חל בהן חלות קיום דברכת המזון דאורייתא ורק חיובן הוא מדרבנן. ולשיטתו הא דנאמר בגמ' (דף מו.) דרק ברכת הטוב והמטיב היא דרבנן הכוונה היא דברכת הטוב והמטיב היא חפצא של ברכה בפני עצמה דלית בה קיום ברכת המזון מדאורייתא, משא"כ ברכות הארץ ובונה ירושלים אע"פ שחיובן גם כן מדרבנן חל בהן קיום ברכת המזון דאורייתא, דנתקנו כחלק מברכת המזון.
ובדרך זו נמי מיושב הדין דפועלים מברכין ברכת הארץ ובונה ירושלים ואע"פ דלשיטת הרמב"ם ברכות אלו הן מדרבנן, וקשה דאמרינן בגמ' (דף מו.) שהפועלים עוקרים ברכת הטוב והמטיב משום שהיא רק מדרבנן, וא"כ מדוע הפועלים מברכים ברכת הארץ ובונה ירושלים דהויין נמי מדרבנן. וי"ל דשאני ברכת הארץ ובונה ירושלים שנתקנו כחלק מעיקר החפצא של ברכת המזון, וחל בהן קיום דאורייתא של ברכת המזון ומשו"ה פועלים מברכינן אותן כמו דמברכין ברכת הזן דהויא מדאורייתא. משא"כ ברכת הטוב והמטיב דאינה חלק מקיום ברכהמ"ז דהויא חפצא של ברכה בפני עצמה מדרבנן, ומשו"ה פועלים עוקרים אותה.
ומיושב נמי בכך מה שהקשנו בשיטת הרמב"ם דפסק (פ"ב מהל' ברכות הי"ד) דבנסתפק אם ברך ברכהמ"ז דחוזר ומברך את כל ג' הברכות, וצ"ע דלכאורה מספק היה צריך לחזור ולברך רק את ברכת הזן שחיובה מן התורה. וי"ל דמכיון שברכת הארץ ובונה ירושלים נתקנו כחלק מקיום דברכת המזון מן התורה, משו"ה במקום שנסתפק אם בירך דמסופק אם קיים מצות ברכת המזון מן התורה או לא צריך לחזור ולברך את כל ג' הברכות. ודומה לזה נראה לומר לגבי קריאת שמע, דהנה פסק הרמב"ם (פ"ב מהל' קריאת שמע הל' י"ג) דבספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא צריך לחזור על כל הפרשיות דקריאת שמע, והקשה הלחם משנה (שם) דהתינח פסוק ראשון שהוא דאורייתא חוזר וקורא דספק דאורייתא לחומרא, אבל השאר שהוא מדרבנן למה יחזור ויקרא⁵⁰.
ונראה לבאר דאע"פ דשאר הפרשיות הן מדרבנן מכל מקום נתקנו בעיקר הסדר וקיום של מצות קריאת שמע מדאורייתא, ומשום הכי כל שהוא חייב מדאורייתא בפסוק ראשון, חייב בכלל זה לקיימו כעיקר תקנתו ולקרותו יחד עם כל הפרשיות⁵¹. וכן מבואר נמי משו"ת הרשב"א (סי' ש"כ) וז"ל ואני אומר באולי לדעת הרב ז"ל שהוא סבור דמעיקרא כך היתה תקנה דכל שהוא חייב לקרות יקרא לכתחילה עם ברכותיה וכו' ואולי למדה הרב ממה שאמר ר' אליעזר (כא.) ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומדקאמר סתם חוזר וקורא משמע דכל פרשיותיה הוא קורא ואע"פ שאין דאורייתא אלא פסוק ראשון ולא אמרו שיחזור ויקרא פסוק ראשון והשאר דהוי דרבנן לא. וטעמא דמלתא דכל שהוא חייב לקרות קורא הוא בעיקר תקנתו וכו' עכ"ל. ונראה לבאר את תרוץ הרשב"א, דסובר דהפרשיות של קריאת שמע וברכות ק"ש אע"פ שחיובן מדרבנן, מ"מ נתקנו כחלק מהחפצא דקיום מצות קריאת שמע מן התורה, ומשום הכי במקום ספק חוזר וקורא כל הפרשיות ומברך לפניה ואחריה. וה"ה בספק אם בירך ברכהמ"ז דחוזר ומברך כל ג' הברכות⁵².
רש"י ד"ה כי הוא יברך הזבח וכו'. וז"ל למדך שטעון לברך לפני אכילה על הזבח הוא אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול את הזבח וכו' עכ"ל. יש לדקדק ברש"י, דאיך ילפינן שמברכין ברכת הנהנין קודם לאכילה מהא דמברכין ברכת המצוה על אכילת הזבח לפני אכילת הזבח, דהתם מיירי בברכת המצוה וקיימא לן דעל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ומהי הראייה לגבי ברכת הנהנין. ומשמע דרש"י סובר דברכות המצוה וברכות הנהנין שוות ביסוד דינן דתרווייהו חלין מדין מתיר ולפיכך שפיר ילפינן מהא דמברך ברכת המצוה על אכילת הזבח קודם לאכילתו דמברכין גם ברכת הנהנין לפני אכילה, דבתרווייהו הברכה חלה מדין מתיר.
ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' ברכות הל' ב' - ג') שכתב וז"ל ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה ואח"כ יהנה ממנו וכו' וכל הנהנה בלא ברכה מעל וכו' וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה עכ"ל, וצ"ב בהשואת הרמב"ם "וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה", דמהי כוונתו בהשואה זו, דהרי הרמב"ם פסק (פי"א הל' ב' - ג') דמברכים ברכות המצות קודם לעשיית המצוה, ומה חידש לן הרמב"ם כאן דכשם שמברכים על הנאה קודם שיהנה כך מברכים על המצוות עובר לעשייתן. ואשר נראה להוכיח מזה דלשיטת הרמב"ם חל איסור לעשות מצוה מבלי לברך עליה קודם לעשייתה כמו שחל איסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה. דהרמב"ם השווה הנאת הנפש להנאת הגוף דבתרווייהו אסור ליהנות בלי ברכה. ומשמע דרש"י נמי ס"ל כרמב"ם.
רש"י ד"ה כי הוא יברך את הזבח. בא"ד. וז"ל והיכן צונו והבשר תאכל (דברים י"ב) עכ"ל. יש לעיין מדוע נקט רש"י שהמקור למצות אכילת קדשים הוא מהפסוק (דברים י"ב, כ"ז) "ועשית עלתיך הבשר והדם על מזבח ה' אלקיך ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלוקיך והבשר תאכל", ולא הפסוק "ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים" (דברים י"ד, כ"ג), שהרי לדעת הרמב"ן (בספר המצוות, מצ' עשה א' ששכח הרב למנות) פסוק זה מהווה המקור למצות אכילת קדשים לבעלים, וצ"ע מדוע נקט רש"י את הפסוק "והבשר תאכל" שלכאורה אינו אלא היתר אכילה ואינה ציווי ומצוה של אכילת קדשים, ואילו הפסוק "ואכלת לפני ה' אלוקיך וגו' ובכרת בקרך וצאנך" הוא ציווי מצות אכילת קדשים.
וי"ל דבגמ' דידן ילפינן מקרא דכתיב בשמואל (שמואל א ט׳:י״ג) "כבאכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול כי לא יאכל העם עד באו כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים", דמיירי בזמן היתר הבמות בנוב וגבעון, ובזמן היתר הבמות לא חל חלות דין "מקום אשר יבחר ה'". ונראה דרש"י סובר דהפסוק "ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר ה' וגו'" הוא דין מסוים ומצוה מיוחדת של אכילת קדשים מפאת מצות הבאת מקום, ומצות הבאת מקום חלה רק בחלות שם מקום אשר יבחר ה', דהיינו בבית המקדש. ומשום כך השמיט רש"י הך קרא של ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר ה' וגו' משום דבסוגיין מיירי באכילת קדשים בנוב וגבעון, וליכא למילף מצות אכילת קדשים בנוב וגבעון מקרא ד"ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר ה' וגו'" דליכא חלות מקום אשר יבחר ה' בנו"ג, ומשום הכי נקט רש"י את הפסוק "והבשר תאכל" שמזה נלמד מצות אכילת קדשים אף בנוב וגבעון⁵³.
רש"י ד"ה ומלכות בית דוד בבונה ירושלים. וז"ל שעל ידו נתקדשה ירושלים עכ"ל. לפום ריהטא מבואר ברש"י דדוד קידש ירושלים והמקדש. אמנם יעויין ברמב"ם (פ"ו מהל' בית הבחירה הי"ד) שכתב וז"ל ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא עכ"ל. ומבואר דשלמה קידש ירושלים ובית המקדש, וצ"ע.
ונראה דחלין ב' דיני קדושה בבית המקדש: א) חלות קדושת מקדש, וב) חלות קדושת בית הבחירה. והחילוק ביניהן הוא דחלות קדושת המקדש תלויה בחפצא של בית המקדש, ולכן חלה דין קדושת מקדש בשילה, ולאחר שנחרב הותרו הבמות מיד משום שנתבטלה קדושת מקדש. משא"כ חלות קדושת בית הבחירה היא חלות קדושת מקום בהר המוריה לעולם, ולכן אף משנחרב בית המקדש ובטלה קדושת המקדש מ"מ נאסרו הבמות מחמת חלות קדושת בית הבחירה שחלה במקום שלא נתבטלה⁵⁴. וראייה לזה שהרי אף לדעת הראב"ד (פ"ו מהל' בית הבחירה הי"ד) דסובר דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא לעתיד לבוא ומשנחרב הבית בטלה קדושת בית המקדש והנכנס עתה למקום המקדש אינו בכרת, מכל מקום סובר דנאסרו הבמות בזה"ז משום חלות קדושת בית הבחירה שחלה במקום המקדש לדורות. ולפי"ז נראה לומר דקדושת בית המקדש בחפצא דהבית נתקדשה ע"י שלמה המלך שבנה את הבית, משא"כ קדושת בית הבחירה נתקדשה ע"י דוד המלך. ולפי"ז מיושבים דברי רש"י דירושלים נתקדשה ע"י דוד, דר"ל דדוד קידש את קדושת בית הבחירה⁵⁵.
ברם יש להקשות לפי זה דא"כ אמאי הותרו הבמות בזמן שבין קידוש דוד למקום ובין בנין המקדש ע"י שלמה⁵⁶, דלפי מה שנתבאר דהאוסר של במות היא חלות קדושת בית הבחירה שחלה ע"י דוד ראוי היה שיאסרו הבמות. והגר"מ זצ"ל אמר דיש לתרץ דרק מעשה קידוש המקום נעשה ע"י דוד, אמנם חלות קדושת בית הבחירה לא חלה במקום עד שנבנה עצם הבית ע"י שלמה דאז חלה קדושת בית הבחירה, דדין בית הבחירה נשלם ע"י בנין הבית. ומשום כך לא נאסרו הבמות עד שנבנה בית המקדש, אמנם מאחר שחלה קדושת בית הבחירה בעת בנין הבית נאסרו הבמות לעולם, דקדושת בית הבחירה נשארת לעולם אע"פ שנחרב הבית וקדושת בית המקדש בטלה⁵⁷.
גמ'. וז"ל גופא רבי אומר אין חותמין בשתים וכו' מקדש השבת וישראל והזמנים חוץ מזו ומאי שנא הכא חדא היא התם תרתי כל חדא וחדא באפי נפשה עכ"ל.
בענין חתימה בשתים
א.
פירש רש"י (ד"ה חוץ מזו) וז"ל אין כאן אלא ברכת מקדש, שמברך להקב"ה שמקדש השבת והזמנים אבל מושיע ישראל ובונה ירושלים תרתי מילי נינהו ואין כוללים ב' דברים בברכה אחת ולא גרס הא בהא תליא עכ"ל. וברבינו יונה (לו. בדפי הרי"ף ד"ה אמר ליה) הוסיף בביאור שיטת רש"י "כלומר אין לדמות זה למושיע ישראל ובונה ירושלים, שזה אע"פ שנראית כשתים ענין אחד הוא שהכל הוא ענין קדושה וכיון שאינו מזכיר בשניהם אלא לשון קדושה כמו דבר אחד הוי וחותמין בהם, אבל מושיע ישראל ובונה ירושלים תרתי מילי נינהו, שלשון ישועה הוא לשון בפני עצמו ובונה ירושלים הוא לשון אחר בפני עצמו ולפיכך דיינינן להו שתים ואין חותמין בהם". ובביאור דבריהם נראה דרש"י סובר דהלכה שאין חותמין בשתים תלוי בפעולות, דחתימה בשתי לשונות של פועל הוי חתימה בשתים ואינו תלוי אם מזכיר ב' ענינים בחתימה, אלא אם חותם בשתי פעולות ושתי לשונות של שם פועל. ומשום הכי שפיר חותמים מקדש השבת וישראל והזמנים דהוי רק פועל אחד של קדושה - שהקב"ה מקדש שבת ישראל והזמנים, ואילו מושיע ישראל ובונה ירושלים הם שני פועלים בפני עצמם, ואע"ג דהויין הטבה אחת של ישועת כלל ישראל, אין חותמין מושיע ישראל ובונה ירושלים דהויין שתי לשונות של שם פועל.
ועוד נראה לפרש בדברי רש"י דיתכן דס"ל דחתימה בשתים תלוי אם החתימה הוא בענין אחד או בשני ענינים, דחתימת מקדש השבת ישראל והזמנים הכל ענין אחד הוא, דאי אפשר שתהיה קדושת שבת והזמנים מבלי קדושת ישראל השובתים ממלאכה, וליכא קדושת ישראל מבלי קדושת שבת, וכמו שכתב רבינו יונה (דף לו. בדפי הרי"ף ד"ה אמר לו חוץ מזו באמצע דבריו) "אבל מקדש השבת וישראל והזמנים אע"פ שנראים כשתים ענין אחד הוא, שקדושת ישראל תלויה בקדושת השבת וקדושת הזמנים וראשי חדשים תלויה בקדושת ישראל וכיון שתלוי זה בזה כמו קדושה אחת דיניינן ליה". משא"כ מושיע ישראל ובונה ירושלים דהויין שני ענינים, דישועת ישראל יכולה להתקיים מבלי בנין ירושלים. וכן כתב רבינו יונה (שם) וז"ל כלומר לפיכך אינו חותם מושיע ישראל ובונה ירושלים משום דכל חדא וחדא באנפי נפשה שהרי מצינו כמה פסוקים שמזכיר בהם תשועת ישראל בלבד ואינו מזכיר בהם בנין ירושלים וכו' ולפיכך דיינינן להו כשתים ואין חותמין בהם עכ"ל. וכן משמע מדברי הרשב"א (דף מט. ד"ה גירסת הרב אלפסי אמר ליה וכו') "התם נמי חדא היא כלומר שהקב"ה מקדש את ישראל ואת הזמנים ואע"פ שמזכיר קדושת השבת וישראל וקדושת הזמנים מ"מ אין זה כשתים שהכל קדושה אחת, אבל בנין ירושלים וישועת ישראל שני דברים מחולקין הן".
ועיין ברמב"ן על התורה (בראשית ב', ג') על הפסוק "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו", וז"ל ויברך ויקדש ברכו במן וקדשו במן והמקרא כתוב על העתיד לשון רבינו שלמה וכו' ובשם הגאון רב סעדיה אמרו שהברכה והקידוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד. ורבי אברהם אמר וכו' ויקדש אותו שלא עשה בו מלאכה וכו' והאמת כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות והוא יסוד עולם. ויקדש אותו, כי ימשוך מן הקדש עכ"ל. ויתכן לפרש דנחלקו רס"ג אבן עזרא והרמב"ן האם קדושת שבת וקדושת ישראל תלויים זה בזה, דלשיטת רס"ג והאבן עזרא קדושת שבת של איסור מלאכה תלויה בקדושת ישראל, וקדושת ישראל תלויה בקדושת שבת, וס"ל כדעת ר' יונה בסוגיין דחותמין מקדש השבת וישראל והזמנים משום שהכל ענין אחד, דהא בהא תליא. ואילו הרמב"ן סובר שיש לשבת קדושה עצמית ואין קדושת שבת וישראל תלויין זה בזה. וצ"ל דס"ל דחותמין מקדש השבת וישראל והזמנים משום דהויין שם פועל אחד, דהקב"ה מקדש שבת וישראל והזמנים, ואין חותמין בשני שמות פועל⁵⁸. ויתכן נפקא מינה להלכה בדין יודע עיקר שבת האם נחשב ליודע עיקר שבת כשיודע שיום שבת אית ליה קדושה, והוא יום קדוש שמובדל משאר ימים, די"ל דלשיטת הרמב"ן נחשב כיודע עיקר השבת, משא"כ לדעת רס"ג י"ל דצריך לדעת שחל בשבת איסור מלאכה⁵⁹.
והנה בט' באב חותמין תפלת נחם ברוך אתה ה' מנחם ציון ובונה ירושלים (כפי הנוסח שבסידורים), ולכאורה צ"ע למה אין זה נחשב כחותמין בשתים שהרי יש שתי שמות הפועל, ואף לשיטת בה"ג (שהובא ברש"י ד"ה חוץ מזו) דס"ל דחותמין מקדש השבת וישראל והזמנים דתרתי קדושות נינהו, וחותמים בברכה אחת בב' ענינים, ואין חותמין מושיע ישראל ובונה ירושלים משום דחדא מילתא נינהו, ואין חותמין בשתי לשונות של הודאה על ענין אחד, צ"ע אמאי חותמין מנחם ציון ובונה ירושלים, דיהא אסור משום דאין חותמין בשתים. ובאמת בוואלזין נהגו לחתום תפלת נחם בחתימת בונה ירושלים כבכל השנה⁶⁰. אמנם אי נימא דרש"י סובר דאין חותמין בשתים היינו בב' ענינים כשיטת רבינו יונה והרשב"א, ניחא דמנחם ציון ובונה ירושלים הוי ענין אחד.
עוד צ"ע מדוע חותמין את הברכה דקדושת היום ביום הכיפורים "מלך מוחל וסולח לעונותינו ולעונות עמו בית ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכיפורים", דלהוי כחתימה בשתים דיש בה פעולת מחילה וסליחה, ופועל מלכות ופועל קידוש ישראל והזמנים. ובשלמא לשיטת הבה"ג ניחא דס"ל שמותר לחתום ברכה אחת בב' ענינים, ורק אסור לחתום בב' לשונות של הודאה על ענין אחד.
והגר"ח זצ"ל הקשה על הא דקיימא לן בראש השנה דכולל מלכיות עם קדושת היום (ר"ה דף לב.), דבסוגיין איתא דאין חותמין בשתים. ותירץ הגר"ח דע"כ צ"ל דמלכיות בראש השנה הוא מעצם קדושת היום ואינה הזכרה בפני עצמה, אלא שמלכיות היא עצם חלות קדושת היום, ולכן אין זה חתימה בשתים, שהכל ענין אחד. ומבואר דס"ל לגר"ח זצ"ל דאין חותמין בשתיים היינו בב' ענינים.
ועיין בשע"ת (סי' תקפ"ב) דמביא הדין דאם שכח לומר מלך על כל הארץ ואמר רק מקדש ישראל ויום הזכרון, דבשחרית יצא, ובמוסף לא יצא משום דצריך לומר ברכת מלכיות במוסף. אך נראה דכיון דמלכיות חלות בעצם קדושת היום, אף בשחרית לא יצא יד"ח, דלא הזכיר עצם שם היום בתפלתו.
ועוד אמר הגר"ח זצ"ל שאם שכח לומר מלכיות בקידוש דראש השנה דמחזירין אותו, משום דמלכיות חלק מעצם קדושת היום, ודלא כדעת החיי אדם (כלל כ"ח, י"ז). וכמו כן נקט הגר"ח זצ"ל שאם שכח לומר מלכיות בברכת ההפטורה שצריך לחזור ולברך, משום שהזכרת מלכיות חלק מעצם חלות שם קדושת היום. ולפי"ז י"ל דהוא הדין בחתימת קדושת היום דיום הכיפורים דמחילה וסליחה הן מעצם חלות שם וקדושת היום דיום הכיפורים, דקדושת היום של יום הכיפורים ביסודה דהוי יום מחילה וסליחה לישראל וכדכתיב "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם וגו'". ומשום הכי ליכא חסרון דאין חותמין בשתים דהכל ענין אחד של חלות קדושת היום דיוה"כ.
ונראה דאף לפי דברי רבינו יונה (בסוף דבריו) דסובר דתלוי בפעולות ובלשון שם פועל, י"ל דרק היכא ששתי לשונות של פעולה הם שם פועל בפני עצמם, שאין האחד משלים את השני, והויין שני פעולות בפני עצמן, איכא חסרון דאין חותמין בשתים. משא"כ היכא דיש שתי פעולות ושתי לשונות של שם פועל המשלימות זו את זו והאחת תלויה בחברתה ליכא חסרון דאין חותמין בשתים. ומשום הכי אין חותמין מושיע ישראל ובונה ירושלים, מכיון דשייך ישועת ישראל מבלי בנין ירושלים, וכל אחד חשוב שם פועל בפני עצמו שאינם תלויים זה בזה. מאידך שפיר כוללים מלכיות בקדושת היום דר"ה, ומחילה וסליחה בקדושת היום דיום הכיפורים, אע"פ שהן שתי פעולות ושתי לשונות של שם פועל, דמכיון שמשלימים זה את זה ותלויין זה בזה ליכא חסרון דאין חותמין בשתים. ולפי"ז שפיר חותמין תפלת נחם במנחם ציון ובונה ירושלים.
ב.
עיין ברבינו יונה (דף לו. בדפי הרי"ף ד"ה אמר ליה חוץ מזו וכו') שכתב בשם רבינו אפרים הספרדי דהא דחתמינן מקדש השבת ישראל והזמנים משום "דהא בהא תליא, רוצה לומר אע"פ שנראה כשתי ענינים כיון ששתי הקדושות באין בזמן אחד כמו קדושה אחת הויא ולפיכך חותמין בשתיהם". ודבריו מחוסרים ביאור.
ובביאור דבריו נראה דקיימא לן דמדאורייתא קרבנות שקבוע להם זמן דוחים את השבת. ויש להבין את יסוד הדחייה, דניתן לומר דדין דחייה בעלמא הוא שהקביעות לזמן דוחה שבת. ומאידך י"ל דע"פ דין חל בקרבנות שקבוע להם זמן חלות שם קרבנות שבת, וכשם שקרבנות תמיד ומוספין קרבים בשבת מדין קרבנות שבת הוא הדין בקרבנות יו"ט שקבוע להם זמן דבאים בשבת דנחשבים כקרבנות של שבת עצמה. והקרבנות הותרו מעיקר דינא דשבת, ולא שדוחין שבת אלא שהותרו.
והנה כתב רש"י על התורה (שמות כ', ח') וז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וכן מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים, וכן לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, וכן ערות אשת אחיך יבמה יבא עליה, הוא שנא' אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי עכ"ל. ונראה דרש"י סובר שההיתר של שני הכבשים דמוסף בשבת אינו חל מדין דחייה אלא מדין הותרה, דהיינו דבעיקר הצווי לא לעשות מלאכה בשבת הותרה הבאת שני הכבשים, דממצות יום השבת להביא שני כבשים, ואין בהקרבתן דין דחייה אלא דהקרבתן הותרה מעיקרא, כי הקרבתן היא ממצות שבת עצמה, וזה עיקר הביאור דבדבור א' נאמרו⁶¹.
ולפי"ז יש לעיין בהיתר הקרבת קרבנות החג שקבוע להם זמן דבאים ביו"ט שחל להיות בשבת, האם נחשבים ע"פ דין כקרבנות השבת עצמה דהותרו כשני כבשי המוסף של שבת, או דילמא דאינם חשובים לקרבנות שבת אלא שדוחים שבת מחמת החיוב להביאם בזמנם. דהואיל וקבוע להם זמן נדחה השבת מפניהם כדי להקריבם, אבל לא הותרו כקרבנות השבת עצמה.
ויתכן דהכרעת שאלה זו תלויה בדין יו"ט שחל להיות בשבת - האם קדושה א' הן או ב' קדושות, שאם קדושה א' הן י"ל שחל בקרבנות יו"ט נמי חלות שם קרבנות שבת, ומאידך אם ב' קדושות הן אזי מקריבין את קרבנות החג בשבת רק מדין דחיית שבת בעלמא ולא בהיתר של קרבנות שבת.
ונראה שיש בזה מחלוקת בין הראשונים, דהנה מפירוש רש"י הנ"ל בסוגיין דאין חותמין בשתים (מט.) יוצא דסובר דביו"ט שחל בשבת הריהן חלות דשתי קדושות. ומאידך תלמידי ר' יונה בשם ר' אפרים סוברים דקדושה א' הם. ולפי זה מסתבר, שלרש"י קרבנות יו"ט דוחים את השבת מדין דחייה בעלמא שהרי סובר דשבת ויו"ט שתי קדושות הן, ולר' אפרים קרבנות החג נחשבים לקרבנות שבת דהא ס"ל דשבת ויו"ט הבאים בבת אחת קדושה אחת הם.
ובמסכת ביצה (יז.) איתא, ת"ר יו"ט שחל להיות בשבת בית שמאי אומרים מתפלל שמונה ואומר של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה, ובית הלל אומרים מתפלל שבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע, רבי אומר אף חותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים ע"כ. ולכאורה בית שמאי ובית הלל נחלקו אם יום טוב שחל להיות בשבת הוי חלות דין של ב' קדושות או חלות דין של קדושה אחת. דבית שמאי ס"ל דמברכין על יום טוב לחוד ועל שבת לחוד משום דב' קדושות נפרדות הן - קדושת יו"ט וקדושת שבת, ואילו לבית הלל הריהן חלות קדושה אחת - דקדושת יו"ט חלה בעצם קדושת היום של שבת, ומשום הכי כולל קדושת היום של יום טוב בברכת קדושת השבת.
ובכך מבוארת המחלוקת בין רש"י ורבינו אפרים דפליגי בדעת רבי דס"ל דחותם מקדש השבת וישראל והזמנים, אי ס"ל בעיקר כדעת בית הלל דהויא קדושה אחת ומשום הכי חותם בשתיהם, (וכדביאר רבינו אפרים), או דילמא רבי ס"ל כבית שמאי דהויין ב' קדושות נפרדות, ומכל מקום סובר שיכולים לכלול שתיהן בברכה אחת, וזוהי שיטת רש"י⁶².
ולפי"ז אמר הגר"מ זצ"ל דיש לבאר את שינוי הנוסחאות שבתפלת והשיאנו ביו"ט שחל להיות בשבת דלפי רוב הנוסחאות מוסיפים באמצע הקטע של "והשיאנו" את הבקשה "או"א רצה במנוחתנו", ואילו בנוסחת הגר"א ליתא לתיבות או"א, דמוסיפים רק את הבקשה - "רצה במנחותנו". וי"ל דהמנהג לפתוח "אלוקינו ואלוקי אבותינו" סובר דרבי ס"ל כסברת בית שמאי דביו"ט שחל להיות בשבת חלין ב' קדושות נפרדות, אלא דמכל מקום, כולל שתי קדושת היום בחדא ברכה וחותם בשתיהן. ועל כן פותחים בשתים גם ב"והשיאנו" וגם ב"או"א רצה במנוחתנו", להראות שמברך על שתי קדושת היום נפרדות. משא"כ לפי נוסחת הגר"א שסובר שרק מוסיפים התיבות "רצה במנוחתנו" שהיא בקשה מיוחדת לשבת ואין פוחתין באלוקינו ואלוקי אבותינו כביו"ט בעלמא, והוא משום דהגר"א סובר דרבי ס"ל כבית הלל דחלה רק חלות קדושה אחת בלבד וע"כ לא בעינן אלא פתיחה אחת ולא שתי פתיחות.
ולפי דברי הגר"מ זצ"ל בביאור נוסחת הגר"א בתפלת והשיאנו דס"ל דהויא קדושת היום אחת שפיר מבואר הדין דביום טוב שחל להיות בשבת קוראין בקריאת התורה של יום טוב, דאין זה משום שקריאת התורה דיום טוב דחי לקריאת התורה דשבת, אלא דחלה קדושת יום טוב בעצם קדושת היום של שבת, והקריאה של יום טוב חלה נמי מחמת עצם חלות קדושת היום של שבת משום דקדושה אחת הן.
ע"כ ענין חתימה בשתים
⁴⁵ ויל"ע לפי"ז האם מי שחיסר אזכרת שבת בברכהמ"ז יכול לקיימה בשומע כעונה לחבירו המזכירה בברכהמ"ז שלו, דאע"פ דלא אמרינן שומע כעונה לצאת יד"ח ברכהמ"ז וכדמבואר כמה פעמים בשיעורים מ"מ כאן אינו חוזר כדי לקיים מצות ברכהמ"ז אלא כדי לצאת אזכרת שבת ויתכן שיכול לצאת חיוב אזכרה ע"י שומע כעונה.
⁴⁶ עיין ברבינו מנוח שם שכתב "דיצא משום דאמרינן בגמ' (כא.) גברא בר חיובא הוא, כלומר להתפלל י"ח ברכות אלא דמשום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן, וכיון דמדינא חייב להתפלל י"ח אם טעה ולא התפלל של שבת יצא". ומשמע דס"ל דדין אזכרת שבת בתפלה אינה אלא אזכרה בעלמא וליכא חלות שם חפצא בפ"ע דתפלת שבת דהרי אפילו אם התפלל של חול יצא, ומשום דמעיקר הדין חייב להתפלל תפלת חול די"ח ברכות בשבת, ורק משום כבוד שבת לא אטרחוה רבנן. ועיין בשו"ע סימן רס"ח סעיף ה' וז"ל "מי שהתפלל תפלת חול בשבת וכו' ואם הזכיר של שבת בתוך השמו"ע אע"פ שלא קבע ברכה לשבת יצא". ומשמע נמי דאינה אלא חיוב אזכרה בעלמא, ועיי"ש במג"א ובביאור הגר"א. ובאמת יש נידון גדול באחרונים מהי הגירסא הנכונה ברמב"ם דיעויין בב"י סימן רס"ח שדחה הגירסא ד"יצא" וכתב שהגירסא הנכונה היא "דלא יצא", ולפי גירסא זו משמע דחל חלות שם חפצא דתפלת שבת בפ"ע והאזכרה הויא חלק מעצם החפצא דתפלת שבת ואם לא בירך מקדש השבת לא יצא. אמנם עיין בטור סימן רס"ח סעיף י' וז"ל ורב משה גאון כתב יחיד שטעה ולא הזכיר אתה קדשת בליל שבת אם שמע משליח ציבור מגן אבות בדברו שהיא ברכה אחת מעין שבע מראש ועד סוף יצא יד"ח עכ"ל. ולפי מה שביאר רבינו זצ"ל בשיעורים לעיל (דף כ"ו: תוס' ד"ה טעה ובאגרות הגרי"ד הלוי פ"י מהל' תפלה ה"ב) דמי ששכח יעלה ויבוא יוצא יעלה ויבוא בתפלת הש"ץ, משום דמכיון דאינה אלא קיום אזכרה בעלמא והיחיד קיים מצות תפלה בשמ"ע שהתפלל בלחש משו"ה חלה עבורו חזרת הש"ץ, ושפיר יוצא קיום האזכרה בתפלת הש"ץ. משא"כ אם יעלה ויבוא הויא חלק מעצם התפלה וחשיב כאילו חיסר ברכה בשמו"ע אינו יוצא בתפלת הש"ץ. ולפי"ז י"ל דר' משה גאון סובר דברכת מקדש השבת הויא חלות אזכרה בעלמא ולכן סובר שהיחיד שטעה ולא הזכיר של שבת בתפלת ערבית יצא יד"ח מצות תפלה בשמו"ע שהתפלל ורק חסר לו קיום אזכרת שבת, ומשו"ה יוצא יד"ח האזכרה ע"י תפלת הש"ץ בברכה אחת מעין שבע.
⁴⁷ דקדושת היום מחייבת אזכרתה.
⁴⁸ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"ג מהל' ברכות הי"ג.
⁴⁹ ועיין לעיל בשיעורים דף מו. בענין ברכת הטוב והמטיב באריכות.
⁵⁰ ומוכח דנקט הלח"מ דאליבא דהרמב"ם חיוב ק"ש מדאורייתא היא רק את הפסוק הראשון ולא כל ג' הפרשיות וכן משמע משו"ת הרשב"א סימן ש"כ המובא לקמן דנקט כן בדעת הרמב"ם. ברם מסתימת לשון הרמב"ם (פ"א מהלכות ק"ש ה"א - ה"ג) "פעמיים בכל יום קורין ק"ש בבקר ובערב שנאמר בשכבך ובקומיך וכו' ומה הוא קורא ג' פרשיות אלו שמע והיה אם שמוע ויאמר וכו' וקריאת ג' פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת ק"ש" משמע דכל ג' פרשיות הן מה"ת. ועיין בפרי חדש או"ח סימן ס"ז דנקט דלפי הרמב"ם ב' פרשיות דשמע והיה אם שמוע הן מה"ת. אולם עיין בשאגת אריה סימן ב' דמש"כ הרמב"ם פעמיים בכל יום קורין ק"ש היינו על פרשה ראשונה בלבד דהיא מה"ת, ומה שסיים דקריאת ג' פרשיות אלו על הסדר נקראת ק"ש היינו מדרבנן, וס"ל דלהרמב"ם רק קריאת פרשה ראשונה בלבד דאורייתא היא.
⁵¹ וכ"כ המג"א סימן ס"ז ס"ק א'.
⁵² ברם עכ"ז לכאורה עדיין יש נ"מ בין ברכהמ"ז לבין ק"ש, דבברכהמ"ז ברכות הארץ ובונה ירושלים נתקנו מדרבנן כחלק מקיום מצות ברכהמ"ז מדאורייתא, ואילו בקריאת שמע התקנה מדרבנן היתה לקיים קיום מצוה מדרבנן דק"ש וברכותיה, ואין בהוספה מדרבנן קיום דאורייתא.
⁵³ ואולי יתכן להוסיף דהפסוק "ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר ה'" מיירי במצות אכילת קדשים דמהווה קיום גברא הגומרת מצות הבאת קדשים למקדש. משא"כ בנוב וגבעון ליכא באכילה קיום גברא אלא רק קיום בחפצא שהקרבן נאכל כמצותו לאחר זריקת הדם, והוא נלמד מקרא "והבשר תאכל". ורש"י מדגיש דהברכה חלה על קיום מצות אכילת קדשים שחלה בחפצא דהקרבן ולא רק על קיום הגברא. ונ"מ דחייב לברך ברכה על אכילת הזבח אף באכילת קדשים פחות מכזית, דחל באכילה פחות מכזית קיום אכילה בחפצא דהקרבן, דלקיום מצות אכילה שבגברא בעי כזית.
⁵⁴ עיין בחידושי הגר"מ והגרי"ד עניני קדשים עמ' כ' ד"ה אכן נראה פשוט.
⁵⁵ ועיין ברדב"ז פ"ו מהל' ביהב"ח הי"ד וז"ל שקדשה שלמה וא"ת דבגמ' אמרינן שדוד קדשה וכו' א"נ דוד קדש המקום ושלמה קדש הבנין עכ"ל.
⁵⁶ עיין בס' מלכים (פ"א פסוק ט').
⁵⁷ ועיין בחידושי הגר"מ והגרי"ד בעניני קדשים פ"ו מהלכות בית הבחירה הי"ד.
⁵⁸ וכמו שנתבאר מדברי רבינו יונה בסוף ד"ה אמר לו עיי"ש.
⁵⁹ ועיין ברמב"ם פ"ז מהל' שגגות הל' ב' - ג' ובכסף משנה שם, ועיין בתוס' מס' שבת דף סט. ד"ה דידע לה.
⁶⁰ וכן נהג רבינו זצ"ל ואמר שכך ראוי לנהוג.
⁶¹ ודרך אגב יש להעיר, דלפירש"י איסור הכלאים הותר בציצית ולא נדחה, וכן איסור אשת האח הותר ליבום ולא נדחה, ועיין ברשימות שיעורים למס' יבמות בהקדמה ד"ה מצות יבום באשת אח הותרה או דחויה ואכמ"ל.
⁶² וכן משמע מגירסת הבה"ג שהובא ברש"י ד"ה ומאי שנא וז"ל חוץ מזו ומאי שנא הני תרתי קדושי נינהו ומודה רבי דחתמינן בהו בשתים.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2012), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.