יומא יד ע"א

דף יד - א

לומר דבר הפוך:

אף על פי שמן הדין כשר הכהן הגדול לעבודה כשהוא אונן, מכל מקום החמירו חכמים שאינו עובד כל היום, כל עוד שהוא אונן מדאורייתא, גזירה שמא מתוך שאתה מתירו לעבוד אף על פי שהוא אונן, ישכח, ואף יאכל מן הקדשים.

ורק בלילה, שמן התורה כבר אינו אונן, כי סובר רבי יהודה שאנינות הלילה לאחר שנקבר המת היא רק מדברי סופרים - רק אז התירו לו חכמים להקריב.

אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבה: וכי מי גזר רבי יהודה על כהן גדול אונן שלא יעבוד, משום שהוא חושש שמא יאכל מהקדשים?

הלא מצינו במשנתינו שלא חשש רבי יהודה לכך. כי,

והתנן: רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו לכהן הגדול, משום שחוששין שמא תמות אשתו.

ואי, אם אכן מייתא אשתו ביום הכפורים - עביד עבודה [משום שיש לו אשה אחרת], ואף על פי שנעשה אונן כשמתה אשתו.

ומוכח כי לא גזר רבי יהודה שלא יעבוד מחמת החשש שמא יאכל.

אמר ליה רבא: הכי השתא, התם [בעבודת יום הכפורים], לא גזר רבי יהודה שלא יעבוד באנינות, כיון דיום הכפורים הוא, שיום תענית הוא - דכולי עלמא לא קא אכלי.

ולכן, ודאי שהוא נמי לא אתי [לא יבוא] למיכל [לאכול] מתוך עבודתו.

אבל הכא [בשאר ימות השנה], דכולי עלמא, שאינם אוננים, כן אכלי, יש לחשוש כי מתוך שהוא עובד באנינות - הוא נמי אתי למיכל, כשאר כל אדם.

ומתוך קושייתו של רב אדא בר אהבה, ותירוצו של רבא, עולה, שאם מתה אשתו, אכן חלה עליו אנינות.

ותמהינן: וכי האי גונא, שמתה אשתו של כהן גדול ביום הכפורים - מי חיילא עליה אנינות כלל?

והא כבר מיגרשא קודם שמתה.

שהרי העמדנו למעלה, שנותן גט לאשתו על מנת שאכנס לבית הכנסת.

וכשרואה שהיא נוטה למות, ממהר הכהן הגדול להכנס לבית הכנסת כדי שיחול גיטה למפרע. ומעתה, כשמתה, שוב אינה אשתו, ולא חלה עליו אנינות.

ומשנינן: נהי דאנינות מן הדין לא חייל עליה.

מכל מקום אטרודי בצער על שמתה - מי לא אטריד!?

וגם צער זה מונע מלאכול בקדשים, כיון שהקדשים נאכלין בשמחה, דרך גדולה, שנאמר "לך נתתים למשחה". ודרשינן, שאוכלן כדרך שהמלכים אוכלים. ^[43]

מתניתין:

כל שבעת הימים של פרישת הכהן הגדול, הוא זורק את הדם של קרבן התמיד, ומקטיר את הקטורת, ומיטיב את הנרות, ומקריב את הראש ואת הרגל. ^[44]

ואילו בשאר כל הימים של השנה, אם רצה הכהן הגדול, להקריב - מקריב.

לפי שכהן גדול מקריב כל חלק שיבחר בו, בראש. שהוא קודם לכולם, ואף המשמר שעובד באותה שעה אינו יכול לעכב בידו.

וכמו כן הוא נוטל חלק באכילת קדשים - בראש, קודם לכולם.

גמרא:

והוינן בה: כמאן תנא היא משנתנו?

אמר רב חסדא: משנתנו היא דלא כרבי עקיבא.

דאי רבי עקיבא - הא אמר: טהור ש"נפלה" עליו הזאה, שהזו עליו מי אפר פרה אדומה - טמאתו!

וכיון ששנינו לעיל [ח א] שמזים על הכהן [אפילו אם הוא טהור] בימי פרישתו, הרי הוא נטמא אז מההזאה עד שיטבול ויעריב שמשו.

ואם כן, היכי עביד עבודה בשבעת הימים האלה!?

דתניא: [במדבר יט יט] "והזה הטהר על הטמא ".

למדנו מיתור המילים "על הטמא", שהרי ברור בענין הזה שמזים על הטמא, כי רק אם הזה על הטמא - הרי הוא טהור.

אבל, ואם הזה על הטהור - הרי הוא טמא, דברי רבי עקיבא.

וחכמים אומרים: יתור המילים "על הטמא" בא ללמדך ענין אחר:

אין הדברים הללו של הזאת מי חטאת אמורין להחשב כהזאה אלא במזה על דברים המקבלים טומאה, אך הזאה על דברים שאינם מקבלים טומאה אינה נחשבת הזאה, ולכן אם טבל את האזוב במי חטאת והזה על דבר שאינו מקבל טומאה, נפסלו שירי המים שנותרו באזוב. ^[45]

מאי היא, היכן מצינו דין זה?

כדתנן: אין הזאת מי חטאת מטהרת אלא אם כן היזו את המים בכונה על האדם כדי לטהרו.

ואם אירע שנתכוון להזות מי חטאת על הבהמה, והזה על האדם, שהיא הזאה בלי כונה, שאינה מטהרת, הרי:

אם יש [נותרו] באזוב מים - יחזור וישנה הזאה נוספת מהמים שנותרו באזוב, על האדם.

אך אם אירע שנתכוון להזות על האדם, והזה על הבהמה - הרי אפילו אם יש מים באזוב - לא ישנה להזות על האדם מהמים שנותרו באזוב.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי עקיבא הסובר שהזאת מי חטאת על אדם טהור מטמאת אותו?

נכתוב רחמנא "והזה הטהר עליו",

מאי "על הטמא", והרי פשיטא שמזים על הטמא כדי לטהרו!

אלא, שמע מינה: רק אם מזים על הטמא הרי הוא טהור. ואילו אם מזים על הטהור הרי הוא טמא.

ואילו רבנן סוברים: האי יתור של "על הטמא" - לדברים המקבלים טומאה הוא דאתא, שרק בהם נחבת הזאתו להזאה, וכמבואר.

אבל הכא, בהזאה על הטהור - קל וחומר הוא!

אם מזים על הטמא הרי הוא נעשה טהור.

כשמזים על הטהור - לא כל שכן שישאר בטהרתו, ולא יטמא.

רבי עקיבא סובר: היינו דקאמר שלמה [קהלת ז]: אמרתי על פרשת פרה אדומה: אחכמה להבינה, ועדיין הבנתה היא רחוקה ממני!

ורבנן: ההוא קרא, שאמר שלמה שלא זכה להבין, מתייחס למזה מי חטאת, ולמזין עליו - שהוא טהור, ואילו הנוגע בהן - טמא.

ותמהה הגמרא: וכי מזה מי החטאת הוא נשאר טהור?

והרי כתיב [במדבר יט כא]: ומזה מי הנדה - יכבס בגדיו!

ומשנינן: מאי "מזה" - זה נוגע.

ופרכינן: והכתיב גם מזה, והא כתיב גם נוגע.

ואם כן לא יתכן שהמזה הוא הנוגע.

ועוד יש להקשות: הרי מזה - בעי כיבוס בגדים, ואילו נוגע - לא בעי כבוס בגדים.

אלא, כך יש לתרץ: מאי מזה - נושא מי החטאת.

ומקשינן: אם כן, ונכתוב רחמנא נושא מי הנדה, ומאי טעמא כתיב מזה מי הנדה?

ומשנינן: הא קא משמע לן הכתוב בנוקטו לשון "מזה" - דבעינן שיעור הזאה לטמאות את נושא מי הנדה.

ופרכינן: הניחא למאן דאמר הזאה צריכה שיעור, שפיר נקט הכתוב לשון הזאה ללמד על שיעור הנשיאה המטמא.

אלא למאן דאמר שהזאה אין צריכה שיעור - מאי איכא למימר?

ומשנינן: אפילו למאן דאמר הזאה אין צריכא שיעור - הני מילי להזאה אגבא דגברא על גב האדם כדי לטהרו.

אבל במנא, בכלי שטובלים בו את האיזוב במי החטאת, צריכה ההזאה שיעור, שצריך שיהיה בכלי מים בשיעור מסוים, ושיעור זה צריך להיות בנשיאת המים.

מתני' כל שבעת [הימים] הוא זורק כו'.

אמר רב חסדא מתני' דלא כרבי עקיבא דאי ר' עקיבא הא אמר טהור שנפלה עליו הזאה נטמא. השתא כיון שהוזה על כ"ג נטמא היכי עביד עבודה כו'. ר' עקיבא מאי היא דתניא והזה הטהור על הטמא.

הזה על הטמא טהור ועל הטהור טמא דברי ר' עקיבא וחכ"א אין דברין הללו אמורין אלא בדברים שמקבלין טומאה מאי היא כדתנן בפרה פרק י"ב נתכוין להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב ישנה להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב לא ישנה זה הכלל דבר המקבל טומאה הזאתו חוזרת עליו ודבר שאינו מקבל טומאה אין הזאתו חוזרת עליו פי' אם נתכוין להזות על אדם או על כלים המקבלין טומאה והזה על (או) הבהמה או כלי אבנים שאין מקבלין טומאה (הזאתו חוזרת עליו טומאה) אין הזאתו חוזרת עליו לטמאו ועדיין טהור הוא.

ואם יש באזוב ישנה שאני קורא בו והזה הטהור. אבל נתכוין להזות על דבר שאינו מקבל והזה על דבר המקבל טומאה הזאתו חוזרת עליו (טמאו) [וטמאו] ואינו יכול לחזור ולהזות ולא עוד אלא שטבילת אזוב פסולה זה טעם רבנן. אבל המזה על הטהור בטהרתו עומד ולא נטמא. מצאנו בשחיטת קדשים פרק שני בתחלתו פי' דברים הללו תניא שרפה אונן מחוסר כפורים כשרה. יוסף הבבלי אומר אונן כשרה מחוסר כפורים פסולה. ואוקימנא בהאי קרא פליגי והזה הטהור על הטמא. טהור מכלל שהוא טמא מר סבר מכלל שהוא טמא טמאה כולה.

מ"ס טומאה דהך פרשה.

גזרה שמא יאכל. פי׳ שמא יאכל באנינות שהוא איסור תורה וב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה:

וכי האי גונא מי חיילא עליה אנינות והא מיגרשה פרש״י ז״ל מאי מקשי׳ מעיקרא ביום הכפורים דכי האי גונא בכהן גדול ביום הכפורים אפילו היה בחול דכולי עלמא אכלי מי איכא למיחש למידי והא מיגרשה כדאוקי׳ לעיל ואין כאן אנינות ליאסר בהקרבה ולא באכילה ופרקי׳ דנהי דאנינות לא חיילה עליה מיטרד מי לא טריד וקיימא לן למשחה בהם לאכול קדשים בדרך גדולה כדרך שהמלכים אוכלין והקשו עליו בתוספות חדא דלא אסר רחמנא אכילת קדשים למצטער שאינו אונן אטו טבעה ספינתו בים הכי נמי דאסור בקדשים ועוד דהא דכתיב למשחה בהם לא דרשי׳ ליה אלא לומר שיאכל קדש בצלי ובחרדל וי״ל לפי שטת רש״י ז״ל דמצטער בעלמא אינו אסור בקדשים אבל זה שהצער בא לו מחמת מיתת שארו שהיתה כבר כיון שלבו דוה עליו שהרי מחמת הצורך גירשה שפיר קרינא ביה אנינות והא דכתיב למשחה בהם לא צלי וחרדל כתיב ביה אלא למשחה בהם כדרך שהמלכים אוכלין ומה לי לאכל צלי וחרדל או שלא לאכל בצער אנינות כך יש לומר לשטה זו. אבל בתוספות פירשו למה לי לתרוצי דכיון דכולי עלמא לא אכלי איהו לא אכיל וכי האי גונא מי חיילא עליה אנינות דאפילו תימא דהיכא דכולי עלמא אכלי איכא למיחש דילמ׳ אכיל הכא בכהן גדול ליכא למיחש דהא גרושה היא ואין כאן אונן. ופרקינן דנהי דאנינות ליכא איטרודי מי לא טריד וחיישינן מתוך צערו לא יתן דעתו ויאכל ביום הכפורים דאית ביה כרת ולהכי אצטריכינן לומר דכיון דכולי עלמא לא אכלי איהו נמי לא אכיל. (הגהה ישנה לאחד קדוש ז״ל) מה שתמצא כתוב בגליון התוספות שיש שבוש בפירוש רש״י ז״ל במה שכת׳ על מה שאמ׳ הספר וכי האי גוונא מי חיילא עליה אנינות והא מגרש׳ בהא שבושא כי פרש״י ז״ל וז״ל והא מגרשא דהכי אוקימנא דכי חזי לה דמיתה קדים ועייל לבית הכנסת ומשוי׳ לה לגיטא דההיא דמתה גיטא למפרע עכ״ל. וזה שבוש כי זה הלשון נאמר לעיל כשתמות רחל השניה שהתקין והספר הקשה כאן ממיתת אשתו ראשונה וההיא לא מבטל גיטא בעיולי לבי כנישתא וכך היה לו לפרש והא מגרשא דהא כל היכא דאמרת דמתה לאה אשתו הראשונה לא תמות רחל דלמיתה דתרתי לא חיישי׳ כדאיתא לעיל וכל שרחל קיימת הויח לאה מגורשת למפרע דהא אמר לה הרי זה גיטיך אם לא תמות חברתיך רחל ודוק ומיהו רש״י ז״ל מפרש דהא אמרינן לחדא אמר לה ע״מ שלא תמות חברתיך שאמר כן לרחל וללאה הוא דאמר על מנת שאכנס אני לבית הכנסת).

דאי רבי עקיבא כיון דאמר טהור שנפלה עליו הזאת טמאתו היכי עביד עבודה כו'. והקשו בתוספות ודילמא האי תנא סבר דטומאה הותרה בצבור שאין מזין על כהן בשבעת ימי פריש׳ דיום הכפורים. ותירצו דכיון דסתם מתני׳ ר׳ מאיר מסתמא מתני׳ רבי מאיר היא דסבירא ליה במתניתא דלעיל שמזין עליו כל שבעה.

גרש״י ז״ל נתכון להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב ישנה נתכון להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה ופי׳ הוא ז״ל נתכון להזות על הבהמה שאינה בת הזאה והזה על האדם אם יש באזוב שיורי מימי חטאת ישנה להזותו על אותו אדם כי המים לא נפסלו מפני הכונה שנתכון לבהמה ומ״מ אותו אדם לא נטהר בהזאה ראשונה כיון שהיתה הזאתו שלא בכונה וצריך הזאה אחרת. ובלשון שני פי׳ ז״ל כי האדם ההוא יצא ידי הזאה אע״פי שהזה עליו בלא כונה. וה״ק ישנה על אחרים שצריכין הזאה לומר שלא (כפר) פסל לו שיורי האזוב. ובלשון הא׳ יותר נכון אף לפי שטה זו חדא דלישנא דייק כוותיה ועוד דהא קי״ל במס׳ פרה שהמזה צריך להתכון ולהזות על הטמא ואם אין שם דעת מזה הזאתו פסולה אבל זה שמזין עליו אינו צריך כונה אלא מזין עליו בין מדעתו בין שלא מדעתו וסיפא דקתני נתכון להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה פירש רש״י ז״ל לא ישנה כלל לא הוא ולא אחרים מפני שנפסלו השיריים במלאכה ומלאכה פוסלת בין בפרה בין במי חטאת. והקשו בתוספות דהא בהדיא תנן במסכת פרה שאין מלאכה פוסלת במי חטאת אלא קודם קדוש אבל לאחר קדוש שנתן בהם האפר לא. ובספרי מייתו לה מדכתיב למשמרת למי נדה וכבר הם למי נדה והנכון כגר״ח ז״ל שגורס בהפך נתכון להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב לא ישנה. על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב ישנה וה״פ דרישא כיון שנתכון במזיד להזאת על הבהמה הוה ליה נושא מימי חטאת שלא לצורך והוא טמא כדאיתא לקמן וכיון שהוא טמא אף מימי חטאת נפסלו ולא ישנה לא הוא ולא אחרים. ואחרים פרשו כי הוא לא ישנה מפני שהוא טמא והכתוב אומר והזה הטהור אבל אחרי׳ מזין בו. והלשון הראשון יותר נכון וכן פר״י ז״ל. וסיפא דקתני שאם נתכון להזות על האדם והזה על הבהמה ישנה וכיון שנתכון להזות על האדם אין כאן נושא מימי חטאת שלא לצורך ולפיכך לא נפסלו וכן אמרו בתוספתא דתניא טבל האזוב לשם דבר שאינו ראוי להזאת והזה על דבר הראוי להזאת הואיל ותחלת טבילתו פסולה הזאתו פסולה ואם תחלת טבילתו כשרה הזאתו כשרה:

ועוד מזה בעי כבוס בגדים וכו' פי׳ אפילו תימא דסיפא פירושא דרישא הוא מ״מ זה אי איפשר דבמזה טעון ככוס בגדים ולא בנוגע אלמא תרי מילי נינהו:

אלא מאי מזה נושא. תמי׳ מילתא מנא לן לאפוקי קרא מפשטא ולומר דמזה ממש [טהור] (טמא) ואי משום ק״ו [הא] גזרת הכתוב הוא כי היכי דהוי גזירת הכתוב בהא דאמרי׳ דנושא או נוגע טמא ומזין עליו טהור תירץ ר״י ז״ל דדייקי לה מדכתיב והזה הטהור על הטמא שאין צריך לומר הטהור דהא פשי׳ דטהור בעי כדכתיב ואסף איש טהור. אלא ודאי הא קמ״ל שאינו מקבל טומאה על ידי הזאה ואם כן על כרחי׳ אית לן לומר דמזה היינו נושא שיעור הזאה כדק׳ מפרשי׳ וכן פרש״י ז״ל.

המשנה השניה והכוונה בה בענין החלק השני בביאור האיך הי' הכהן מתנהג באותן ז' ימי הפרישה ואמר כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגל ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב שכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש אמר הר"ם היה מרגיל עצמו בעבודה כל אלו שבעת הימים כדי שתהא נוחה עליו יום צום כפור ומקריב חלק בראש ענינו שיקריב הוא ראשון לכל המקריבין ויקריב איזה קרבן שירצה וכמו כן יאכל מן הקרבנות הנאכלות אי זה שיעור שירצה ויקח חלקו בראש ובתוספתא כיצד מקריב חלק בראש אומר עולה זו אני מקריב [מנחה זו אני מקריב כיצד נוטל חלק בראש אומר חטאת זו אני אוכל] אשם זה אני אוכל במה דברים אמורים בקדשי מקדש אבל בקדשי הגבול אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט חולקי' בשוה:

אמר המאירי כל ז' הימים הוא עושה זריקת הדם הן של תמיד השחר הן של תמיד הערב ומקטיר את הקטורת שהיו מקטירין מנה בכל יום במזבח הזהב חציו בשחרית וחציו בין הערבים ומטיב את הנרות והוא שהיו מדשנין אותם בכל יום בשחרית מאפר הפתילות שבהן ומקריב ראש ואימורים של תמידים ושאר הנתחים נעשין ע"י בני משמרה ואמר שכל עבודות הללו נעשות על ידו כדי שימצא עצמו ביוה"כ רגיל בעבודת היום ושלא ישנה הסדר ושאר כל הימים ר"ל של כל השנה אם רצה כה"ג להקריב כל קרבן שירצה מקריב ואין בני משמרה יכולין לעכב עליו ונוטל חלק בראש ר"ל שאוכל ממה שירצה בלא חלוקה אע"פ שלא הקריב ואם בא לחלוק עם בני משמר נוטל מחצה ובין כל שאר בני משמר מחצה כמו שיתבאר בגמ' י"ז ב':

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

המזה ממי חטאת צריך שתהא כוונתו בשעה שהוא מטביל את האזוב בתוך כלי של מי חטאת להזות ממנו על דבר שהוא מקבל טומאה וזהו שאמרו והזה הטהור על הטמא אין דברים הללו אמורים אלא בדברים שמקבלין טומאה כלומר שתהא כוונתו בהזאתו להזות על דבר המקבל טומאה אבל אם נתכוין בשעת הטבלת האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה אין אותה הזאה עולה לטמא עד שיחזור ויטביל:

המזה אינו צריך להטביל את האזוב בתוך הכלי שבו מי החטאת בכל הזיה והזיה אלא טובל את האזוב ומזה פעם אחר פעם עד שיגמרו כל המים שבאזוב אפי' על מאה בני אדם ועל מאה כלים וכל שנגע בו מן המים כל שהוא טהור והוא שיתכוין המזה להזות עליו שהמזה צריך להתכוין להזות על הטמא לטהרו ואם לא כיון פסל הזאתו אבל אותו שמזין עליו אינו צריך כוונה:

טבל את האזוב בכוונה שיזה ממנו על דבר שאינו מקבל טומאה כגון בהמה והזה על הטמא או על הכלי הטמא הזאתו פסולה הואיל והטבלת האזוב היתה בכוונה פסולה ואע"פ שיש עדיין מים באזוב ישנה ר"ל יחזור ויטביל האזוב פעם שניה ויתכוין להזות על האדם או על הכלי הטמא אבל אם בשעה שהטביל את האזוב נתכוין להזות על דבר המקבל טומאה או על אדם והזה מאותה טבילה על הבהמה אם נשאר מים באזוב אינו צריך לשנות אלא מזה מן הנשאר על האדם או על הכלים הטמאים שהכוונה פוסלת ולא המעשה:

זו היא שיטתנו וגירסת הספרים לשטה זו נתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם אע"פ שיש מים באזוב יחזור וישנה על האדם והזה על הבהמה אם יש מים באזוב לא ישנה וחכמי הצרפתים גורסים בהפך ר"ל נתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב ישנה על האדם והזה על הבהמה אע"פ שיש באזוב לא ישנה ומפרשים שאם נתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם לא נפסלו מי חטאת שבאזוב בכוונתו הואיל ומעשה שלו על אדם הוא אלא שלא עלתה הזאה לאדם הואיל ולא כיון לו ואם יש מים באזוב ישנה עליו ר"ל על האדם באותן המים ויכוין לו וא"צ לחזור ולהטביל נתכוין על האדם והזה על הבהמה אע"פ שיש מים באזוב לא ישנה להזות על האדם באותן המים מאחר שנפלה הזאה זו על הבהמה נפסלו מי חטאת שבאזוב עד שיחזור ויטביל והדברים נראין כשטה ראשונה וכן כתבוה גדולי המחברים:

הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה טמא אף בכל שהוא טומאת ערב וטעון הערב השמש ואינו טעון כיבוס בגדים וכן הנושאם שלא לצורך הזאה טמא אף בכל שהוא ואינו טעון כיבוס בגדים נשא מהם בכדי שיעור הזאה טעון כיבוס בגדים ומגדולי המחברים כתבו כן אף במגע בכדי שיעור הזאה שטעון כיבוס בגדים ואף סוגיא זו מוכחת כדבריהם ויראה עוד מדבריהם שהנושא בפחות מכשיעור אינו טמא אלא שלא כתבוה בפירוש מזה עצמו אע"פ שנגע או נשא טהור שהרי לצורך הזאה הוא א"כ מהו שאמרו פרה פי"ב מ"א אזוב קצר מספקו בכוש שנראין הדברים לפרש בו כדי שלא יגע במים שעל האזוב אלמא אף הוא טמא במגע אפשר שכשהוא מטביל את האזוב אינו נקרא מזה עד שיצא האזוב מן הכלי טהור שנתזו עליו צנורות של הזאה או שנפלה עליו הזאה גמורה אפי' מדעת לא טמאתו שאין זה נקרא מגע ומתוך כך לא היה כהן גדול טמא בהזאה שמזין עליו כל ז' ימי פרישה ואינו נמנע מלהקריב בסבתה אע"פ שמספק היו מזין עליו ושמא טהור היה:

כמה שיעור הזאה אם ע"ג האיש או הכלי א"צ שיעור כלל אלא כל שהוזה בו מן המים כל שהו טהור כמו שביארנו אבל בכלי שהוא מטביל את האזוב בתוכו צריך שיעור והוא שיהו שם מים בכדי שיטבלו בהן ראשי גבעולין:

ואי מתה אשתו עביד עבודה ולא גזר ר' יהודה שמא יאכל. וא"ת מה ענין זה לשאר ימות השנה דליכא קפידא בכהן גדול אבל הכא דגמרינן ממילואים אין לנו להתקין כהן אחר^א)צ"ל שלא פירש שבעה בשביל כך. (בשביל כך שלא פירש שבעה) ואיכא למימר דעדיפא מינה קמשני. ה"ר אלחנן:

אטרודי מי לא מיטריד. פירש בקונטרס אנן למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים בעינן^ב)צ"ל ולדבריו הכי. (לדבריו דהכא) פי' וכי האי גוונא מי חיילא עליה אנינות ואפילו הוו כולי עלמא אכלי לא הוה שייך למיגזר שמא יאכל דודאי מותר לאכול ותימה דלא אשכחן האי דרשא על כי האי גוונא אלא על אין נאכלין אלא צלי ובחרדל (חולין דף קלב:) ועוד אלא מעתה דטבעה ספינתו בים הכי נמי והכי פריך בברכות (דף יא.) על קריאת שמע ועוד דתלמודא הוה ליה לפרושי האי טעמא כיון דאכתי לא איירי בהך שמעתא^ג)צ"ל ונראה דהכי פירושו. והכי פירושא וכי האי גוונא מי חיילא עליה אנינות ואפילו הוה שייך למיגזר ביום הכפורים שמא יאכל ואע"ג דכולי עלמא לא אכלי הכא לא שייך למיגזר דלאו אונן הוא ומשני איטרודי מי לא מיטריד לפי שלא גרשה אלא על תנאי ולצורך שעה ומצטער הוא על כך הלכך אי הוה שייך למיגזר הוה פריך שפיר דאית לן הכא למיגזר פן יאכל כשעוסק בעבודה והוא אסור משום יוה"כ וכן פירש הר"ב פור"ת:

דאי ר"ע כיון דאמר טהור שנפלה עליו הזאה כו' עביד עבודה. הקשה ה"ר אלחנן דילמא דתנא דידן [לית] ליה הזאה כל שבעה (ואפילו) [ומשום] הכי עובד א"כ היכי [אתיא] דלא כר' עקיבא:

רש"י גריס נתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב ישנה. דכיון דהזה על דבר המקבל טומאה לא נפסלו בהן דלא חיישינן לכוונתו אבל בשנתכוון להזות על האדם והזה על הבהמה נפסלו במלאכה ולכך אם יש באזוב לא ישנה אבל קשה להרב ארי"ה דפסול מלאכה לא שייכא אחר שהניח האפר במים דתנן במסכת פרה (פ"ד מ"ד) פרה נפסלת במלאכה עד שתעשה אפר מים נפסלין במלאכה עד שיתן בהן אפר ובספרי מפיק ליה מקרא יכול [אפילו] קדשו ת"ל מי נדה כבר הם מי נדה ושמא יש פסול מלאכה כאן מדרבנן אבל לא תיקשי למה אינו טמא משום נושא כשהזה על הבהמה דכיון שנטלה לצורך הזאה על דבר המקבל טומאה לא הוי כמו שאר נושא אבל רבינו חננאל גורס בע"א להפך וגריס בנתכוון להזות על הבהמה לא ישנה פירוש לפי שהאדם טמא משום נושא והמים טמאים וא"ת כיון שהאדם טמא משום נושא מנא ליה שהמים הן פסולין דילמא לא ישנה משום דטמא הוא וי"ל דממילא הן נפסלין כשעוסק בהן טמא אע"פ שאינו נוגע בם ועוד דלישנא לא ישנה משמע ליה שפיר אמי חטאת דאפי' אחר לא ישנה נתכוון להזות על האדם כו' ישנה דאזלינן בתר כוונתו ולא נפסלו בכך:

ומאי מזה נושא. וא"ת אימא מזה ממש וי"ל דוהזה הטהור על הטמא משמע שהמזה טהור בכל ענין:

ועוד מזה בעי כיבוס בגדים ונוגע לא בעי כיבוס בגדים. פי' ולכך אין להעמיד מזה כנוגע ובמשנה דריש מסכת כלים תני בהדיא דנוגע במי חטאת לא בעי שיעור הזאה רק נושא מי חטאת לבדו ומקשים כיון דהכא לא מוקמי מזה כנוגע משום דליכא כיבוס בגדים בנוגע כמו במזה א"כ בנדה בפ' יוצא דופן (דף מב: ושם) גבי והאוכל מנבלתו יכבס בגדיו דכתיב בנבלת בהמה טהורה ומוקמי ליה ליתן שיעור לנוגע ולנושא כאוכל^ד)צ"ל דבכזית. כזית והיכי מוקמינן שיעור אכילה בנוגע כיון דלא כתיב ביה כיבוס בגדים כמו באוכל ובנושא גרידא הוה לן לאוקמי דכתיב ביה כיבוס בגדים ואומר רבי דהכא לא פריך כלל מדבנוגע לא כתיב בגדים ובמזה כתיב אלא ה"פ מזה בעי כיבוס בגדים כמו שכתוב בו בפירוש נוגע קים לן דלא בעי כיבוס בגדים כמו ששנינו בהדיא במסכת כלים וא"כ א"א לתרץ מאי מזה נוגע והלשון מוכיח כן דלא קאמר במזה כתיב כיבוס בגדים בנוגע לא כתיב ועוד דמשמע דקאמר ועוד על מה שהקשה הא כתיב מזה הא כתיב נוגע ועוד דאפילו לא היה כתיב נוגע כלל מצינו שאין דינם שוה ונוגע אינו צריך כיבוס בגדים וא"ת נהי דמוכיח מן המשנה דנוגע אין זה מזה מ"מ אנן מנא לן דלא מוקמת מזה בנוגע דילמא בעי מזה שיעור י"ל שאין לנו להעמידו בנוגע שהנוגע הוא בכלל מזה ולא נושא אבל והאוכל דנדה יש לנו להעמידו בנוגע ובנושא שאינו משמע זה יותר מזה אך תימה קצת אמאי כתיב כיבוס בגדים באוכל בדרשא דנדה כיון שמשמע נמי נוגע דלא בעי כיבוס בגדים י"ל דלשום דרשא איצטריך ועוד י"ל דלהכי שדייה רחמנא לאוכל בין נושא לנוגע למימר דקאי אתרווייהו למילף שיעורא וה"ר יהודה מקורבייל דוד גיסי רבינו שמשון תירץ לכתוב רחמנא אוכל במקום נושא כמו שכתוב כאן מזה במקום נושא אלא ש"מ דאוכל כתיב ללמד שיעור אכילה על שניהם דאין להעמידו בנושא וא"ת וליכתוב אוכל בלא הזכרת כיבוס בגדים כיון דקאי אתרווייהו י"ל [דהוה] מוקמינן ליה בנוגע לחוד שהיה מעניינו שלא היה כתוב בו כיבוס בגדים וקשה על זה דהא בנוגע לחוד לא הוה מיתוקם דא"כ לא ניכתוב נוגע כלל והוה מוקמינן באוכל כיון דלא כתיב ביה כיבוס בגדים כמו בנושא י"ל דבנוגע לחודיה לא הוה מוקמינן [דבעי] שיעור אכילה דאדרבה סברא יותר להצריך שיעור לנושא מבנוגע כדאשכחן במי חטאת דנוגע לא בעי שיעור לטומאת מגע וטומאת משא צריכה שיעור הלכך לא הוה מיסתבר לאוקמי שיעור אכילה בנוגע לחוד ולא בנושא כיון שלא היה כתוב כלל נוגע בתורה והוה מוקמינן ליה בנושא לכך הוצרך לכתוב נוגע ומעתה איצטריך להעמידו בנוגע כיון דנוגע ואוכל בשניהם לא היה כתוב כיבוס ובנושא היה כתוב ועוד י"ל דכיון דנוגע לא היה כתוב בתורה לא הוה מוקמינן ליה בנוגע אי לא כתוב נוגע והא דלא כתוב ביה כיבוס בגדים לא חש לכתבו דממילא מיתוקם בנושא הכתוב בתורה אבל מזה למה כתיב בו כיבוס בגדים בחנם אי מוקמת ליה בנוגע להכי אייתר לכתוב בו כיבוס בגדים להוכיח דמשתעי בנושא:

בפרש"י בד"ה כדתנן נתכוון כו' דלא נתכוון וחוזר ושונה וא"צ לחזור כו' עכ"ל כצ"ל עיין בפירוש הרמב"ם ורע"ב בפ"ב דפרה שפירשו היפך פרש"י:

תוס' בד"ה אלא מאי כו' ואין לתרץ דה"ק מאי מזה נושא אף נושא כו' עכ"ל וכדברי התוס' פרש"י ג"כ בחומש אבל הרא"ם כתב דבנוגע נמי בשיעור הזאה בעי כיבוס בגדים ואולי שנעלם ממנו דברי התוס' דהכא ומ"ש כן ע"פ דברי הרמב"ם אין בו הכרע כמ"ש כסף משנה ע"ש:

רש"י ד"ה גזירה. אבל באנינות הלילה כו' אינה מד"ת כו'. משמע אפי' דיום המיתה. וצ"ע דבזבחים (צט ב ק ב) שמעינן לר"י דהוה מה"ת וכמש"כ התוס':

במשנה ומטיב אה"נ. ק"ק מדוע לא ירגיל א"ע ג"כ בהדלקתן לערב. ואולי דאה"נ וזה נכלל נמי בלישנא דהטבה וגדולה מזו עי' לקמן פ"ו מ"ד בהרע"ב ובתוס' שם. ועוד נ"ל דלפי' הרע"ב בספ"ג דתמיד לאחר שמת שמעון הצדיק כשבא להיטיב הב' נרות (דבהם איירי מתני' כדלקמן בגמרא) היה ג"כ נותן שמן חדש ופתילה חדשה ומדליק לנר מערבי ונמצא מתרגל בזה ג"כ בהדלקה. ולפ"ז לא נצטרך שוב למש"כ התוס' לקמן (ע"ב) בסד"ה אמר אביי דלא קחשיב כו' שהן גמר העבודה ע"ש. אלא משום דבהם מתרגל ג"כ בהדלקה:

רש"י ד"ה כדתנן נתכוין. דלא נתכוין לו. נראה כוונתו דלא עלתה לו הזאה ראשונה שהזה על האדם (אם היה צריך הזאה) הואיל דלא נתכוין לו אם יש באזוב ישנה עליו:

תד"ה למזה. א"נ י"ל כו' היינו טהור כו'. עדיין צריכין אנו לתירוצא קמא דבלתו לא יתיישב הק"ו דרבנן על הטמא טהור על הטהור לא כש"כ. ולעד"נ לפרש ע"פ המשנה דסוף פרה אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום ופי' הרע"ב היכא דשהה כו' יכול להקדים טבילה להזאה (והוא מהרמב"ם וכ"פ בחבורו פי"א מהל' פרה הל"ב) ונכון בעז"ה:

תד"ה אלא. ואין לתרץ כו' אף נושא וה"ה במגע כו'. בתור"ע רפ"א דכלים תמה דהא מפורש במשנה שם וחשוכי בגדים במגע. ואישתמיטתיה דברי הכ"מ ברפט"ו שם שהקשה כן על הרמב"ם (לפי מה שהבינו בתחלה דדעתו דאף במגע מטמא בגדים וכן הבינו באמת הרא"ם בר"פ חוקת ושכן מוכח מהספרי ע"ש) ותירץ דהאי וחשוכי בגדים לא קאי אלא אנבלה לחוד ושכן משמע קצת מהר"ש:

בא"ד ונ"ל דלהכי לא אוקמיה במגע כו' דא"כ הוה משמע במגע טעון כבוס ובמשא טהור גמור כו'. כצ"ל. לכאורה אכתי תקשי לוקמי אתרוייהו אמשא ואמגע:

[מלואים: במתני' ומקריב את הראש ואת הרגל לכאורה היה נ"ל דדווקא קתני משום דמתניתין מהקרבת תמידין מיירי כדפי' רש"י גבי זורק את הדם של תמידין לפיכך א"א לו להקריב יותר מהראש והרגל דתמיד שהוא טלה קרב מה"ת בששה כהנים דווקא כדאמרינן לקמן בפ"ב (דף כ"ז) וערכו ב' בני אהרן ב' וכו' ומוקי לה בטלה של תמיד שנאמר על העצים וכו' איזה דבר שטעון וכו' ותנן התם (דף כ"ה) גבי פייס השני מי מעלה איברים לכבש הראש והרגל היינו בכהן א' ושתי הידים בכהן ב' וכו' כדפרש"י התם לפיכך א"א לכ"ג להקריב יותר מהראש והרגל של תמיד שקריבין בכהן א' כדי ששאר האיברים יהיו קריבין בה' כהנים ומשום דכ"ג מקריב חלק בראש כדתנן בסמוך והראש קרב ברישא לכל האיברים והרגל סליק בהדי רישא כדאמר התם מש"ה מקריב כה"ג הראש והרגל ומשו"ה נ"ל דבפ"ג לקמן (דף ל"א) גבי תמיד של יוה"כ שינה התנא ותנא נכנס להקריב את הראש ואת האיברים משום דכל עבודת יוה"כ אינם כשרים אלא בכה"ג אפי' תמידין לפיכך א"א בו' כהנים אלא בכה"ג לחוד מיהו ק"ל הא בפ"ו דתמיד תנן בזמן שכה"ג רוצה להקטיר כו' הושיט הא' הראש והרגל וסמך עליהן וזרקן הושיט הב' לא' שתי הידים נותן לכ"ג סומך עליהן וזורקן וכן היו מושיטין לו שאר כל האיברים והוא סומך עליהם וזרקן אלמא כה"ג לחוד היה רשאי להקטיר את הכל וא"צ ו' כהנים לטלה התמיד. אלא בזמן שנעשה בהדיוטים וטעמא דמילתא נ"ל משום דקרא דנפקא ליה דטלה טעון ו' מוערכו בני אהרן הכהנים נ"ל דדוקא בבניו שהן הדיוטים הכתוב מדבר דטעון ו' אבל לא באהרן שהוא כה"ג לפיכך נ"ל הא דתנן הכא ומקריב את הראש ואת הרגל לאו למימרא שאינו רשאי להקריב יותר דודאי רשאי אלא שא"צ דהא טעמא דכל ז' ימים היה זורק ומקטיר כדי שיהא רגיל ומזומן לעבודת יוה"כ וסגי ליה בהכי להרגילו:]

מאן תנא אמר ר"ח דלא כר"ע משמע לרבנן טהור שנפלה עליו הזאה טהור הוא לגמרי ומצי עביד עבודה וק"ל אמאי אינו טמא מדין מגע דהא בנוגע במי חטאת אפי' אין בו שיעור הזאה טמא אלא שאינו טעון כיבוס בגדים כדתנן רפ"א דכלים וה"נ אמרינן בסמוך אלמא מי חטאת מטמא במגע בכל שהוא והא לענין טומאת מגע לא שנא נגע בידיו או בגופו טמא הוא והא בין לרבי בין לרבנן בפ"ק דקדושין (דף כ"ה) מה שבגלוי הוא לענין הזאה ואהני אם הוזה עליו הוי נמי כגלוי לענין טומאה ומקבל טומאת מגע ואע"ג דקא אמרינן התם גלוי הוא לענין שרץ לאו דוקא דה"ה לגבי כל הטומאות כדמוכח התם דקאמר רבי מדמי לה לטומאה וא"כ כיון דהיזו על כה"ג כל שבעה משום ספק טמא מת ע"כ על מקום גלוי דמהני לגבי הזאה הוא דהיזו א"כ כ"ש דגלוי הוא לענין טומאת מגע והשתא תקשה לכ"ע אפי' לרבנן דר"ע היכא עביד עבודה הא נטמא בטומאת מגע במי חטאת דמטמא במגע בכל שהוא כמו שאמרנו וכ"ש למאן דאמר הזאה צריכה שיעור לקמן בע"כ היזו עליו כשיעור וא"כ אפי' במשא נמי מטמא והיכי עביד עבודה לכ"ע ועוד היכי משכחת לה לרבנן דעל הטהור טהור ולר"ע נמי ל"ל קרא דטמא תיפוק ליה דודאי לכ"ע טמא משום נוגע במי חטאת דא"צ שיעור אלא מטמא אפי' בכל שהו:

מ"ט דר"ע וכו' מאי על הטמא ורבנן הא לדברים המקבלים טומאה הוא דאתי ק"ל הא בפ"ק דקדושין (דף כ"ה) תניא נתזה הזאה על לשונו רבי אומר היזה וחכמים אומרים לא היזה ואמרינן דפליגי בהאי קרא והזה הטהור על הטמא רבי סבר והזה על הטמא הזאה על מקום טומאה הוא דבעינן ולשון כגלוי הוא לענין טומאה ורבנן דרשי וחטאו ורחץ חיטוי על מקום רחיצה דהיינו טבילה בעינן ולשון א"צ טבילה כדא' התם והשתא רבי דדרש דשדינן והזה על הטמא דסגי הזאה על מקום טומאה ולאתויי לשון אתי כמאן אי לר"ע על הטמא אתיא לעל הטהור טמא ולרבנן לדברים המקבלים טומאה אתי ודוחק לומר דג' מחלוקת בדבר דא"כ הו"ל להגמרא לאתויי הא דרבי בשמעתין ועוד מנ"ל להגמ' דלרבנן דר"ע לדברים המקבלים טומאה הוא דאתי דילמא ס"ל כרבי ול"ל דרבי מסברא בלא קרא משמע ליה דעל הלשון מהני לגבי הזאה ואע"ג דבית הסתרים הוא אין לנו למעט בית הסתרים לגבי הזאה מסברא בלא קרא דטומאה ורחיצה שאני דגלי קרא וידיו לא שטף במים וקרא דורחץ את בשרו דבעינן דומיא דידיו ובשרו מאבראי והא דאמר התם רבי מדמי לה לטומאה לאו דוקא מקרא דעל הטמא דהא מיבעי ליה לקרא לכדר"ע ורבנן אלא מסברא קאמר דלא גרע מטומאה דאלו לטבילה ליכא לדמויי דוכבס בגדיו הפסיק הענין כדמסיק התם דא"כ הא דקאמר התם ורבנן נדמייה לטומאה טהרה מטהרה הו"ל למילף מאי קאמר נדמייה (לטהרה) [לטומאה] א"כ לשתוק קרא מיניה ומסברא ידעינן דכל היכא דמזי מהני ועוד לרבי נמי בע"כ הזאה בגלוי בעינן ולאפוקי בית הסתרים דלא ומנ"ל הא אם לא דיליף מן והזה על הטמא דהזאה במקום הגלוי לגבי טומאה בעי דהא פריך התם למאי דס"ד דלשון לאו מום שבגלוי הוא לענין לצאת בו לחירות מהא דאמר רבי דמהני לגבי הזאה ואי רבי לא בעי מקום גלוי לגבי הזאה מאי פריך א"ו רבי בעי מקום גלוי לגבי הזאה ובע"כ מעל הטמא נפקא ליה הא א"כ ההיא דרבי דלא כר"ע ודלא כרבנן דשמעתין:

למזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא והקשו התוס' הא מזין עליו אינו טהור עד שיטבול ויעריב שמשו א"כ למאי הוי הנוגע טמא טפי ממזין עליו ותי' דה"ק מזין עליו ההזאה גורמת לו טהרה ונוגע מי חטאת גורמת לו טומאה וזה נ"ל דוחק דא"כ הא דקאמר מזה ומזין עליו טהור לאו בחדא גוונא הוא דהמזה טהור לגמרי ומזין עליו טמא הוא אלא שגורמת לו טהרה מטומאה ישינה של מת שעליו והא הגמרא כייל להו בחד לישנא ש"מ דשווין הן בהא עוד תי' התו' מזין עליו טהור היינו טהור שנפלה עליו הזאה דטהור לגמרי גם לפ"ז לאו חדא מחתא נינהו דמזה טהור בע"כ מזה על הטמא מיירי דאלו על הטהור הא נטמא במשא למ"ד הזאה צריכה שיעור ואין מצטרפין להזאות בפ"ח דזבחים (דף ע"ט) דנהי במגע אינו טמא דהא אינו נוגע במי חטאת אלא ע"י אזוב מ"מ אי אפשר בלא משא כשיעור הזאה ביחד להאי תנא אע"כ במזה על הטמא איירי והא דמזין עליו טהור היינו בטהור שנפלה עליו הזאה ובכהאי גוונא המזה טמא וזה דוחק לומר דהגמרא לצדדים נקט להו ול"נ הא דקאמר ומזין עליו טהור למזין על טמא קאמר והאי טהור מטומאת מי חטאת אע"ג דעדיין מחוסר הערב שמש לטומאת מת נ"מ בשלא היזה בשביעי כשבא להזות בשמיני או לאחר מכאן ואם מקדים אז טבילה להזאה לית לן בה והא דמקדים בקרא הזאה לטבילה ותניא בספרי ורחץ במים וטהר בערב מה ת"ל לפי שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא ת"ל וחטאו ביום הז' ואח"כ ורחץ במים הרי דאם הקדים טבילה להזאה לא עשה כלום וצריך לטבול אחר הזאה מ"מ ה"מ במזה כמצותו בזמנו ביום הז' הוא דבעינן שיקדים הזאה לטבילה אבל לאחר זמנו אם הקדים טבילה להזאה שפיר דמי וכדתנן ספי"ב דמס' פרה אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום ופי' שם הרמב"ם דזה מיירי אם נתאחרה ההזאה אחר יום הז' דטובל בלילה ואח"כ מזה ביום שלאחריו משא"כ בזמנה הזאה קודמת לטבילה וכההיא דספרי והשתא נ"מ טובא בהא דטהור הטמא מטומאת מי חטאת בטבל והזה עליו לאחר טבילה שלא בזמנו דהיינו לאחר ז' ואילך דעלתה לו טבילה שקודם הזאה לטומאת מת וא"צ טבילה אחרת אחר הזאה מחמת שנטמא בהזאת מי חטאת ואלו היה טמא משום מגע מי חטאת כמו שאר נוגע במי חטאת היה צריך טבילה אחר הזאה אלא שהתו' ספ"ב דמגילה (דף כ') פי' להא דתנן הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום בענין אחר דשתי טבילות יש א' קודם הזאה כדי לקבל הזאה וא' לאחר הזאה כדי לטהר מטומאתו ואההיא דקודם הזאה קאמר דטובל בלילה ומזה ביום אבל דלאחר הזאה אינה אלא ביום א"כ אכתי אין שום נ"מ בהא דמזין עליו טהור מטומאת מי חטאת כיון דמ"מ הא צריך טבילה אחר הזאה לעולם אפי' שלא בזמנו משום טומאת מת הרי אותה טבילה מטהרת אותו מכל טומאתו ולענין [מה] מזין עליו טהור יותר מנוגע ונ"ל לפרש בענין אחר דנ"מ ע"פ הא דקיי"ל קרבן הקבוע לו זמן דוחה טומאה ודוקא טומאת מת אבל שאר טומאות לא כדאמרינן לעיל (דף ו') והשתא אי הי' טמא המזין עליו משום טומאת מי חטאת אפי' קרבן ציבור הקבוע לו זמן אינו דוחה אבל כיון דמזין עליו טהור משום טומאת מי חטאת אע"ג דטמא משום טומאת מת דוחה טומאה וכ"ת הא כיון דעדיין טומאת מת עליו אפי' תימא דטמא נמי משום מי חטאת אפ"ה דוחה טומאה כיון דטומאת מת קודמת לשל מי חטאת אמרינן הואיל ואישתרי לטומאת מת אישתרי נמי לטומאת מי חטאת וכה"ג אמרינן רפ"ג דזבחים (דף ל"ב) גבי פסח רובן טמאי מתים ונעשו זבים הואיל והותרו לט"מ הותרו נמי לזיבתן ואמרינן נמי התם מצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל מכניס ידיו לבהונות דיבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דטבול יום במחנה לויה שאין בו כרת ופריך מיניה לעולא דאמר התם ביאה במקצת שמה ביאה אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא ומשני הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו לק"מ דהא אמרינן פ"ק דיבמות (דף ה') מי לא מודה עולא שאם ראה קרי בליל שמיני שאין מכניס ידיו לבהונות שלא יצא לשעה הראויה להביא קרבן אלמא לא אמרינן הואיל והותרה הותרה אלא כשהותרה כבר טומאה הראשונה קודם שחל טומאת שניה א"כ ה"נ משכחת לה כגון בפסח הבא בטומאה ברוב צבור טמאין והיזה עליהן בערב פסח קודם חצות דעדיין לא הותרה לטומאת מת דאין זמן השחיטה עדיין כדתנן בפ"ה דפסחים שחטו קודם חצות פסול שנאמר בין הערבים ואי היה עליהם טומאת מי חטאת לא הוה אמרינן הואיל והותרה כיון דאירע טומאה זו קודם שהותרה להם טומאת מת ואפי' למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה"ה נמי לט"מ בשביעי שלו וכל שביחיד אינו נדחה בציבור לא עבדי בטומאה כדאמרינן בפ"ו דפסחים א"כ אין נ"מ בהזאה ז' בהא דמזין עליו טהור מ"מ לא עבדי בטומאה מ"מ נ"מ בהזאה א' של שלישי לענין פסח וברוב ציבור טמאין וכדפירשתי ואפי' לר"א דאמר בפ"ק דזבחים (דף י"ג) מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית דכולי יומא זמניה הוא ומה בין הערבים בין ב' ערבים והשתא ליכא נ"מ בהא דמזין עליו טהור דאפי' תימא טמא אפ"ה הו"ל למימר הואיל והותרה הותרה דהא אין מזין אלא ביום כדתנן ספ"ב דמגילה ואם חל ע"פ ביום הזאה לעולם קדמה היתר טומאת מת לשל מי חטאת דאין אפשר אלא ביום וכבר קדם היתר טומאת מת משעלה עמוד השחר קודם שחל עליו טומאת מי חטאת י"ל אע"ג דליכא נ"מ לדידיה לענין פסח אפ"ה איכא נ"מ לענין תמיד של בין הערבים ונרות וקטורת דאפי' בן בתירא מודה דבין הערבים דכתיב גבי דידהו הוא ממש ואינן כשירים קודם חצות כדאמרינן התם והשתא איכא נ"מ דכהן ט"מ יוכל להקריב אם היזו עליו קודם חצות וכדפירשתי:

[מלואים: מאי מזה נושא הקשו התוס' מנ"ל למעקר קרא ממשמעותיה לומר דמזה טהור ומזה דקרא היינו נושא אימא מזה ממש ותי' מדכתיב והזה הטהור אלמא מזה טהור ואע"ג דדרשינן מיניה טהור מכלל שהוא טמא לימד על ט"י שכשר בפרה תרתי ש"מ וק"ל מנ"ל דש"מ תרתי דהא לאו שקוליןהן דנימא ניתי תרווייהו דהי מינייהו מפקת ואין לנו מיניה אלא דטהור שהוא טמא ולהכשיר ט"י ולא אידך למזה שהוא טהור וכ"ש לעקור קרא ממשמעותיה אבל בספרי נפקא ליה דהמזה טהור מק"ו אם טיהר את הטמא ק"ו שיהא הוא טהור ונ"ל דאין כאן עקירת קרא ממשמעותיה דאיכא למימר דהאי ומזה מי הנדה מיירי ממזה שלא לצורך כמו על אדם טהור או בהמה כיון שהוא שלא לצורך מצוה היזה וליכא ק"ו בהזאה זו טמא אבל במזה על הטמא טהור מק"ו כיון דאהני הזאה זו לטהר הטמא ק"ו שלא יטמא:]

כיון דיום הכפורים הוא דכ"ע לא קאכלי וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' ער"ה אות ד'. עש"ב:

(יד א) ק"ו הוא אם על הטמא טהור על הטהור לא כ"ש וכו' ונוגע בהן טמא.—יש לעיין בזה: מפני מה הנוגע במי הזאה טמא, וטהור שהזו עליו שלא לצורך טהור, דהא זה שהוזה עליו אף הוא נוגע במים? וע"פ הדוחק יש לומר, דאף שהנוגע במים בעצמו ה"ז טמא, מ"מ אם אחרים מגיעים בו את המים טהור. ועוד מוכרחים אנו לומר, דחכמים חולקים נמי במזה וסוברים דגם המזה על הטהור ה"ז טהור, בין שנשא את המים ולא נגע בהם ובין שנגע בהם (דאל"כ למה לא אמרו כאן דמה שאמר שלמה אמרתי אחכמה עלה קאי). וכן משמע באליהו רבה ור"ש פרה פי"ב מ"ג. ויש להתפלא על הרמב"ם, שהשמיט לגמרי דין מזה על הטהור, ומדבריו ברפט"ו מהל' פרה משמע דפסק כר"ע. וכן בירושלמי ריש פרקין (ועוד שם ה"ב) נאמר בפשיטות "ולא כך אינו טמא מחמת הזייתו?!".

לומר שאינו עובד כל היום. עד הלילה אבל בלילה אם בא להקטיר חלבים ואימורים יקטיר: גזירה שמא יאכל. כל היום אסור באכילת קדשים מן התורה אבל באנינות הלילה משנקבר המת ביום אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים והכי שמעינן ליה לר' יהודה במסכת זבחים (דף צט:) והכי קאמר רבי יהודה כל היום הוא באנינות ולא יקריב: והא מיגרשא. דהכי אוקימנא דאי חזי לה דמתה קדים ועייל לבית הכנסת ומשוי ליה לגיטא דההיא דמתה גיטא למפרע: מי לא מיטרד. ובקדשים בעינן שמחה וגדולה דכתיב (במדבר ית) לך נתתים למשחה כדרך שהמלכים אוכלים (חולין קלב:): מתני' הוא זורק את הדם. של תמידין כדי שיהא רגיל ומזומן בעבודת יוה''כ: ומטיב את הנרות. מדשן מן אפר הפתילות שכבו וכן כל יום ויום מטיבן בבקר שנאמר בבקר בבקר בהטיבו את הנרות וכל יום מקטירין קטורת בהיכל פרס בשחרית ופרס בין הערבים: ושאר כל הימים אם רצה. להיטיב ולהקריב את כל קרבן שירצה מקריב ואין המשמר יכול לעכב על ידו: מקריב חלק בראש. ראש הוא להקטיר ולהקריב כל חלק שיבחר: ונוטל חלק. בחלוקת אכילת קדשים: בראש. מנה יפה שיבחר לו: גמ' דרבי עקיבא. לקמן בשמעתין: היכי עביד עבודה. כל שבעה הרי מזין עליו: על הטמא טהור ועל הטהור טמא. אם הזה על הטמא נעשה טהור ואם הזה על הטהור נעשה טמא ויליף טעמא מעל הטמא יתירא כדמפרש לקמן: וחכמים אומרים. על הטמא לדרשא אתא לומר שאין דברי הזאה אמורים אלא בדברים המקבלים טומאה אבל בדברים שאין מקבלים טומאה אין הזאה הניתזת עליהן קרויה הזיה ונפקא מינה שהשיריים שיש באזוב שירי פסולי הן ואין להכשירן להזות: כדתנן נתכוון וכו' אם יש באזוב ישנה. כלומר ראויין השיריים להזות על אדם שצריך הזאה דלא נתכוון (לו) וחוזר ושונה ואין צריך לחזור ולהטביל: לא ישנה. דנפסלו במלאכה דהזאה של בהמה אין הזאה עליה והוו להו כמים שנעשית בהן מלאכה: למזה טהור. דדריש הכי והזה הטהור אף לאחר שהזה קראו טהור: הניחא למאן דאמר כו'. פלוגתא היא בזבחים בפרק התערובת (דף פ.): אגבא דגברא. כל שהוא שנותן עליו מטהרו: אבל במנא. שהוא מטבל ראשי גבעולי אזוב בו צריכה שיעור:

למזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא. תימה מזין עליו אינו טהור עד שיטבול ויערב שמשו יטהר וא''כ למאי הוה נוגע טמא טפי ממזין עליו וי''ל דה''ק מזין עליו ההזאה גורמת לו טהרה ונוגע מי חטאת גורמין לו טומאה אי נמי י''ל מזין עליו טהור היינו טהור שנפלו עליו הזאה דהוי טהור לגמרי: מאי מזה נושא. וא''ת ומנא ליה לגמרא למעקר קרא ממשמעותיה לומר דמזה טהור ומזה דקרא היינו נושא אימר מזה ממש י''ל מדכתיב והזה הטהור אלמא דהמזה טהור ואף על גב דדרשינן מיניה טהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שהוא כשר בפרה י''ל תרתי שמע מינה: אלא מאי מזה נושא. והא קמ''ל דעד דדרי כשיעור הזאה תימה לי א''כ מאי טעמא הדר ביה ממאי דאמר מאי מזה נוגע אי משום דקשיא ליה והכתיב נוגע והכתיב מזה ועוד מזה בעי כיבוס נוגע לא בעי כיבוס לימא הא דכתב נוגע ולא כתב ביה כיבוס היינו כי לא נוגע כשיעור הזאה ומזה דבעי כיבוס היינו כי נגע כשיעור הזאה ואין לתרץ דמש''ה לא מוקמינן ליה בנוגע וכדפריש משום דנוגע לא בעי כיבוס אפילו כי נגע בכשיעור מדכתיב והנוגע במי הנדה יטמא ולא כתב ביה כיבוס ומי הנדה משמע מים הראוין להזות שיש בהן כשיעור דהא ודאי ליתא דמי הנדה לא משמע הכי דאי לא תימא הכי א''כ כי פריך ונכתוב נושא מאי קא משני הא קמשמע לן עד דדרי כשיעור הזאה אכתי תיקשי לך ליכתוב והנושא מי נדה יכבס בגדיו דמי הנדה משמע שיש בהן כדי הזייה ועוד אי מי הנדה משמע דוקא שיש בהן כדי הזייה אם כן אין בהן כדי הזייה לא יטמא במגע כלל והא ליתא דבריש מסכת כלים משמע דמטמו במגע דתנן התם אבות הטומאות השרץ וכו' עד ומי חטאת שאין בהן כדי הזייה הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע ואין מטמאין במשא ואין לתרץ דה''ק מאי מזה נושא אף נושא והוא הדין במגע דשקולין הן והי מינייהו מפקת דאם כן מאי פריך ולכתוב נושא לישני אי הוה כתב נושא הוה אמינא דוקא במשא ולא במגע להכי כתב מזה דהשתא אתי תרוייהו ועוד הלשון אינו משמע כן דקאמר עד דדרי כשיעור הזאה ולא קאמר עד דנגע כשיעור הזאה לענין כיבוס בגדים ונ''ל דלהכי לא אוקמא במגע ולענין כיבוס דא''כ הוה משמע במגע לענין כיבוס ובמשא טהור גמור והא לא אשכחן טומאה דלא מטמיא אלא במגע לענין כיבוס ובמשא טהורה אע''ג דשרץ מטמא במגע ולא במשא מ''מ לא בעי כיבוס להכי אוקמי במשא דבמשא בעי כיבוס ובמגע לא בעי כיבוס דאשכחן טומאה כיוצא בה דנבילה מטמא אדם ולא בעי כיבוס ובמשא בעי כיבוס אי נמי נ''ל דמי הנדה משמע הכי ומשמע הכי בין יש בהן כשיעור בין אין בהן כשיעור ולהכי לא מצי לאוקמא במגע דהא כתיב והנוגע במי הנדה יטמא ומשמע אפילו בכשיעור יטמא גרידא טומאה קלה בלא כיבוס בגדים והשתא נמי ניחא הא דקאמר עד דדרי כשיעור הזאה דאי הוה כתב והנושא מי הנדה יכבס בגדיו הוה אמינא בין יש בהן כשיעור בין אין בהן: