יומא יז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - ב

ומדברי רב הונא בריה דרב יהושע מוכח שלשכת הטלאים היתה משוכה לצד הדרומי של העזרה.

כי אי אמרת בשלמא שגם התנא של מסכת תמיד, שהעמיד את לשכת הטלאים בצד הצפוני מערבי, מודה הוא שלשכת הטלאים עיקרה במערבית דרומית הואי, ורק מי שבא בדרך שמאל רואה אותה כאילו היא בצפון מערב, שפיר היינו דברי רב הונא בריה דרב יהושע, דמתרץ את סתירת המשניות מלחם הפנים אלחם הפנים.

שאם לשכת הטלאים נמצאת בדרום מערב, הרי זה שבא מדרך שמאל פוגש את לשכת עושי לחם הפנים בדרום מזרח של בית המוקד, ואין סתירה בין המשנה במסכת מידות למשנה במסכת תמיד.

אלא אי אמרת שלשכת הטלאים בפינה הצפונית מערבית הואי, הרי זה שהולך משמאל פוגש את לשכת עושי לחם הפנים בפינה הדרומית מערבית לפי סדר הליכתו. ואם כן, סוף סוף - מאי תירוצא על סתירת המשניות דלחם הפנים!?

אלא, לאו, שמע מינה שלשכת הטלאים במערבית דרומית הואי.

ומסקינן: שמע מינה.

ומקשה הגמרא: כיצד שנינו את מקום הלשכות לפי סדר הליכה מצד שמאל?

והאמר מר: כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין, כדי שתהיה תמיד הפניה הראשונה למי שבא כשפניו אל כבש המזבח ורוצה להקיפו, לצד מזרח! ומשנינן: הני מילי - בעבודה.

אבל הכא - חושבנא בעלמא הוא.

שנינו במשנה: שכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש.

תנו רבנן: כיצד מקריב כהן גדול חלק בראש?

אומר: עולה זו אני מקריב, מנחה זו אני מקריב.

כיצד נוטל חלק בראש?

אומר: חטאת זו אני אוכל אשם זה אני אוכל.

ונוטל חלה משתי חלות בחג השבועות.

ונוטל ארבע או חמש לחמים ממעשה לחם הפנים, וכפי שיבואר לקמן אימתי הוא נוטל ארבעה לחמים ואימתי חמש.

רבי אומר: לעולם הוא נוטל חמש לחמים.

לפי שנאמר בלחם הפנים [ויקרא כד]: "והיתה לאהרן ולבניו" - מחצה לאהרן ומחצה לבניו, לשאר הכהנים.

ומחלקים ביניהם רק עשר לחמים מתוך שנים עשר הלחמים, וכדמפרש ואזיל.

והוינן בה: הא גופה קשיא.

אמרת ברישא: נוטל הכהן הגדול חלה אחת משתי חלות שבחג השבועות.

מני - רבי היא, דאמר כהן גדול פלגא שקיל.

אימא מציעתא: נוטל ארבע או חמש ממעשה לחם הפנים - אתאן לרבנן, דאמרי לא שקיל פלגא. כי לרבי תמיד נוטל חמש ולא ארבע.

אימא סיפא, רבי אומר: לעולם חמש.

רישא וסיפא - רבי, ומציעתא רבנן!?

אמר אביי: רישא ומציעתא רבנן, הסוברים שנוטל פחות מחצי.

וברישא, בחלוקת שתי הלחם שבחג השבועות, מודו רבנן שנוטל חלה שלמה ולא נוטל פחות מחצי, כיון שאז יהיה דינו של כהן גדול בפרוסה - דלאו אורח ארעא אין זה דרך ארץ למיתבה ליתן פרוסה לכהן גדול.

אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי באמת לשכת הטלאים בקרן מערבית דרומית הואי [היתה], אם כן היינו דמתרץ [זה הטעם המסביר כיצד מתרץ] את הסתירה של מלחם הפנים על לחם הפנים. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלשכה זו בקרן צפונית מערבית הואי [היתה], סוף סוף, מאי תירוצא [מהו התירוץ] איפוא של לחם הפנים, שהרי גם אם אתה חושב מכיוון אחר, עדיין נמצאת לשכת החותמות חוצצת בין לשכת הטלאים ולשכת הלחם! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי אכן במערבית דרומית הואי [היתה] ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

על תירוץ זה שתנא אחד מונה דרך שמאל מקשים: והאמר מר [והרי אמר החכם]: כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין, למזרח וכאן מנה דרך שמאל? ומשיבים: הני מילי [דברים אלה אמורים] בשעת מעשה העבודה, שכך יש לפנות. אבל הכא [כאן] — חושבנא בעלמא הוא [חשבון בלבד הוא], שלא הלך בפועל לצד זה, אלא רק חשב דברים בכוון זה.

א שנינו במשנה: שכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: כיצד מקריב חלק בראש? אומר הכהן הגדול: עולה זו אני מקריב, מנחה זו אני מקריב, ודי בכך ואינו נזקק לפייס או לחלוקה אחרת.

כיצד נוטל חלק בראש? אומר הכהן הגדול: חטאת זו אני אוכל, אשם זה אני אוכל. ונוטל אפילו חלה אחת משתי חלות שמביאים בחג השבועות וכן ארבע או חמש חלות משתים עשרה החלות של מעשה לחם הפנים שמחלקים בין הכהנים בכל שבת. רבי אומר: לעולם נוטל הכהן הגדול חמש חלות מתוך שתים עשרה החלות של לחם הפנים, לפי שנאמר בלחם הפנים: "והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש" (ויקרא כד, ט), ונלמד ממה שהזכיר את אהרן לחוד מבניו: שמחצה מהחלות ניתן לאהרן או לכהן הגדול הבא במקומו ומחצה לבניו. ומתוך שכפי שיבואר להלן לא היו מתחלקות אלא עשר חלות בלבד, הרי שחלקו של הכהן הגדול חמש חלות.

על ברייתא זו מקשים: הא גופא קשיא [הרי היא עצמה קשה] ויש בה סתירה: אמרת נוטל חלה אחת משתי חלות, מני [כשיטת מי היא] דעה זו — כשיטת רבי היא, שאמר: כי הכהן הגדול פלגא שקיל [מחצה הוא נוטל]. אימא מציעתא [אמור את האמצע] של אותה הברייתא: ארבע או חמש ממעשה לחם הפנים, הרי אתאן לרבנן [הגענו לשיטת חכמים] דאמרי [שהם אומרים]: לא שקיל פלגא [איננו לוקח חצי] אלא פחות. אימא — סיפא [אמור את סופה] של המשנה רבי אומר: לעולם חמש. ואם כן מגיעים להסבר תמוה כאשר רישא וסיפא [ראשה וסופה] של המשנה הוא כשיטת רבי, ומציעתא רבנן [ואמצעה הוא כשיטת חכמים], וכיצד יתכן לומר דבר זה?

אמר אביי: כך צריך לפרש: רישא ומציעתא רבנן [ראשה ואמצעה כשיטת חכמים] ולענין הקושיה בענין שתי הלחם — מודו רבנן [מודים חכמים] בפרוסה שלאו אורח ארעא למיתבה [שאין זה דרך ארץ לתת אותה] לכהן גדול שלשיטת חכמים מגיע לכהן גדול פחות מחלה אחת, אלא כיון שאין זה דרך ארץ לתת לו חלה פרוסה, נותנים לו חלה שלימה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Granted, if you say that the Chamber of the Lambs was actually closer to the southwest corner, that is how Rav Huna resolves the contradiction between one mishna discussing the shewbread and the other mishna discussing the shewbread. However, if you say that the Chamber of the Lambs was in the northwest corner, ultimately, what is the resolution with regard to the shewbread? Even if you envision the path from the other direction, the Chamber of the Seals interposes between the Chamber of the Lambs and the chamber where the shewbread is prepared. Rather, must one not conclude from it that the Chamber of the Lambs was indeed in the southwest? The Gemara concludes: Indeed, conclude from it that this is so.

The Gemara questions the assertion that one tanna envisions the chambers as one coming via the left. But didn’t the Master say: All turns that you turn should be only to the right, which in certain cases is to the east? Here the turns are to the left. The Gemara answers: This restriction applies only in the course of performing the Temple service; however, here, it is a mere reckoning, and no priest actually proceeded that way from one chamber to the other.

§ It was taught in the mishna: As the High Priest sacrifices any portion that he chooses first and takes any portion that he chooses first. The Sages taught in a baraita: How does the High Priest sacrifice any portion that he chooses first? If the High Priest so desires, he says: This burnt-offering, I am sacrificing, or: This meal-offering, I am sacrificing. That is sufficient, and the High Priest does not participate in a lottery.

How does the High Priest take any portion that he chooses first? The High Priest says: This sin-offering, I am eating, or: This guilt-offering, I am eating. And he may even take one loaf of the two loaves offered on the festival of Shavuot. He may take four or five of the twelve shewbread loaves that are distributed to the priests every Shabbat. Rabbi Yehuda HaNasi says: The High Priest always takes five of the twelve shewbread loaves, as it is stated: “It shall be for Aaron and his sons and they shall eat it in a sacred place” (Leviticus 24:9). From the fact that Aaron and his sons are listed separately, it is derived that half of the loaves were given to Aaron, or the High Priests who succeeded him, and half were given to his sons. Since, as explained below, only ten of the loaves were actually distributed, the High Priest received five.

This baraita is itself difficult, as it is self-contradictory. First you said: He takes one loaf of the two loaves offered on the festival of Shavuot. Whose opinion is this? It is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said that the High Priest takes half. Say the middle clause of the baraita as follows: The High Priest takes four or five of the twelve shewbread loaves; we have come to the opinion of the Rabbis, who say that the High Priest does not take half but takes less than half. Say the last clause of the baraita as follows: Rabbi Yehuda HaNasi says that the High Priest always takes five. The Gemara asks: Is that to say that the first clause and the last clause of the baraita are in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and the middle clause is in accordance with the opinion of the Rabbis? That conclusion is difficult.

Abaye said: The first clause and the middle clause of the baraita are in accordance with the opinion of the Rabbis, and in the case of the two loaves, the Rabbis concede with regard to a piece of a loaf that it is inappropriate to give it to the High Priest. According to the Rabbis, the High Priest should actually receive less than one loaf, as in their opinion he is entitled to less than half; however, since it is inappropriate to give him a piece of the loaf, he takes an entire loaf as his portion.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואסיק' ש"מ בדרומית מערבית הוות קיימא ש"מ פי' האי תנא דקתני דרומית מערבית לשכת טלי קרבן כו' נקיט דרך ימין וחשיב שניה לה דרומית מזרחית לשכת עושי לחם התמיד. שלישית מזרחית צפונית רביעית מערבית צפונית נמצאת לשכת עושי לחם הפנים שנייה ללשכת הטלאין כי היא מצידה כשפונה דרך ימין למזרחי. ואידך תנא חשיב ללשכת עושי לחם הפנים רביעית ללשכת הטלאין. דנקיט דרך שמאל כשפונין למזרח ונמצאת לבסוף וזהו מדרמינן לחם הפנים אלחם הפנים דהאי תנא חשיב לה שניה והאי חשיב לה רביעית ומשני רב הונא [מר] קחשיב דרך ימין דהויא [שנייה לה] ומר קא חשיב דרך שמאל דהויא [רביעית לה] אלא אי אמרת לשכת הטלאים בצפונית מערבית הות קיימא היכי מיתרצי לשכת עושי לחם הפנים. שלישית הות בעי לאחשובה. הנה נתברר שמצד לשכת הטלאין היא. אלא ש"מ לשכת הטלאין בדרומית מערבי' הוות קיימא ש"מ. והאי תנא דתני והלא לשכת בית הטלאין היתה במקצוע צפונית מערבית צפונית מערבית עזרה. וד' לשכות היו שם נמצאת לשכת הטלאין היא בסוף המקצוע המערבי לעזרה צפונית. ולד' לשכות שהיו שם [היתה] דרומית. ואקשינן והא אמרינן כל פונות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין למזרח.

ושנינן הני מילי [בעבודה] הכא חושבנא הוא הא רמויא דפריש הכא מדרמינן לחם הפנים אלחם הפנים כו' לא מצאנו לה מקום מפורש בתלמוד אלא ודאי כך היתה הגירסא דרמו ופרקו ולא הוצרכו לכתוב ולפרש יותר מזה. ועלתה השמועה דלשכת טלה קרבן היתה במקצוע דרומית מערבית סמוכה לעזרה ומיהו אית' צפוני' מערבית לחיל שכ"ג מקריב חלק בראש כו':

ת"ר כיצד מקריב חלק בראש או' עולה זו אני מקריב כו'.

כיצד נוטל חלק בראש אומר חטאת זו אני אוכל כו'. ונוטל חלה מב' חלות של עצרת. ר' אומר ה' מלחם הפנים ר' אומר לעולם ה' שנאמר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו. והא דר' בפ' מי שמת.

הא גופה קשיא כו'. ופריק אביי רישא ומציעתא רבנן היא דאמרי לא שקיל פלגא אלא פחות דהא לא תנן במתניתין נוטל מחצה וגם לא תנן חולק אלא נוטל חלק בראש תנן. ואמאי נוטל חלה מב' חלות של עצרת לפי שאינן אלא ב' בלבד כדכתיב ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים וגו'.

ונוטל חלה אחת משתי חלות. פי׳ משתי חלות של עצרת.

אתאן לרבנן דאמרו לא שקיל פלגא. פי׳ דלית להו דרשא דר׳ ומיהו מודו רבנן דיהבי׳ ליה מנה יפה ובמבצר חדא מפלגא סגי להו כדאיתא בסמוך ואפשר דגמ׳ גמי׳ לה ולא ממשמעי׳ דקרא ולא ילפי מינה לעלמא לאומר נכסי לפלוני ולבניו כדאמרי׳ אליבא דר׳ כדאיתא בפרק מי שמתו וסוגיין דעלמא דהלכתא כר':

ומודו רבנן בפרוסה דלאו אורח ארעא. פי׳ וכיון דכן לא סגיא דלא למיתן לו חלה משתי חלות:

כבר ביארנו במשנה שכהן גדול מקריב בראש ונוטל חלק בראש וזה שאנו אומרים מקריב בראש עניינו שמקריב בכל עת שירצה ואינו עובד על ידי פייס ומקטיר בכל יום שירצה ואומר קרבן זה אני מקריב ואין מי שימחה וכן מה שנוטל חלק בראש הוא שאוכל שלא בחלוקה אלא שאומר זו החטאת וזה האשם שלי ואע"פ שלא הקריבה ולא זרק את דמה ודין זה בכל קדשי המקדש הא בקדשי הגבול התבאר בברייתא של מסכת זו פרק ראשון שהוא בהם כשאר הכהנים:

כל שרוצה כהן גדול לחלוק עם בני משמרה נוטל הוא מחצה בכל שהוא בא לידי חלוקה שנאמר לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו מעתה נוטל חלה אחת משתי חלות ר"ל לחם אחד משתי הלחם ושאר בני משמר פורסין את האחר ומחלקין ביניהם אבל כהן גדול לעולם אינו נוטל פרוס שאין זה כבודו:

לחם הפנים הרי הוא נחלק בכל שבת ושבת חציו והוא שש חלות למשמר היוצא וחציו האחר למשמר הנכנס ואין אומרים שיהא משמר הנכנס נוטל שנים שלא בחלוקה בשכר הגפת דלתות שנפתחו ע"י היוצא שהם יוצאין אחר הקרבת תמידין ומוספין ואינם סוגרים את הדלתות והנכנס סוגרן אלא כולן באות לידי חלוקה ומתוך כך כהן גדול הבא לחלוק נוטל שש ולמדת שזה שאמרו מחצה לאהרן ומחצה לבניו מחצה דוקא ולא כדברי האומר דלאו מחצה דוקא אלא קרוב ופוחתין לו קצת מן החצי אלא מחצה דוקא:

שבת שבתוך החג חולקין בה הכל שוה ר"ל שכל המשמרות חולקות בלחם הפנים שכולן היו באות כאחת להקריב בשעירי הרגלים וכן אם היה יו"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה כגון שהיה יום ראשון משלשה רגלים אחד אחר השבת או אחרון ערב שבת אע"פ שאין זו שבת שבתוך הרגל (וכן עצרת שחל בשני או בחמישי) חולקין בשוה שהרי צריכות להיות כולם שם ברגלים ואם יום טוב אחרון סמוך מלפניה מתעכבין עד מוצאי שבת שהרי אין יכולין לחזר לבתיהם שהרבה מהם היו מחוץ לתחום ואם יום טוב ראשון סמוך לאחריה צריכות להקדים ולבא ערב שבת והואיל ואלו צריכות להקדים ואלו צריכות לאחר תקנו דרך כלל שיהיו שוות בלחם הפנים:

אפילו הפסיק יום אחד בנתים כגון שחל ראשון בשני בשבת שהיו יכולין לבא באחד בשבת אלא שנזדרזו וקדמו לבא בערב שבת או שחל אחרון בחמישי והיו יכולין לחזור בערב שבת אלא שנתעכבו וזהו משמר המתעכב [וכן עצרת שחל בשני או בחמישי] משמר של אותו שבוע נוטל עשר ואותם שקדמו או נתעכבו נוטלות השתים ואותן עשר שנוטלות בני משמר נחלקות בין משמר היוצא ובין משמר הנכנס כדין כל שבת ושבת כמו שהתבאר באחרון של סוכה נ"ו א' ובזו מיהא אם כהן גדול בא לחלוק נוטל חמש:

דאמרי לא שקיל פלגא. ומחצה לאהרן ומחצה לבניו לאו דוקא שיטול כנגד כולם אלא קרוב למחצה:

בא"ד דלשכת טלאים כו' ונימא דכולה אקצויי מקצו כזה /במקור יש שרטוט/ עכ"ל:

בא"ד וי"ל דהיינו כו' שנראה לו דוחק קצת לומר דכולהו אקצויי מקצו עכ"ל ק"ק דאכתי נימא דלשכת טלאים במקצוע צפונית מערבית והני תרתי לשכת טלאים ולשכת לחם הפנים אקצויי מקצו כזה /במקור יש שרטוט/:

בפרש"י בד"ה אי אמרת כו' הטלאים בדרומית מערבית לשכת חותמות כי אזלת כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה והאמר מר כו' היינו בקרן צפונית מערבית של עזרה כו' ועוד דאלחם הפנים כו' רביעית לה דרומית מזרחית של בית המוקד גדול כזה /במקור יש שרטוט/:

בא"ד. בהציור הנדפס חסר מקום לשכת לחה"פ וצריך לציירה באמצע דרום ועי' רש"א שדבריו תמוהים דלפי קושייתו וציורו לא יתורץ לשכת בית המוקד דלתנא דתמיד היא במזרחית דרומית והיא ע"כ אחת משתי אלה דחשיב תנא דמדות חדא במזרחית צפונית וחדא בצפונית מערבית והוא כעין תירוץ התוספות על קושייתם הא':

תד"ה והא אמר. הציור הראשון שבדבריהם הועתק מהמהרש"א בטעות כי שם הוא על קושייתו בס"ד התוספות דלעיל. והכא צריך לצייר כזה:

בא"ד אבל תימה לי כו' סתמא דתמיד ודמדות דל"פ כו'. כצ"ל:

גמרא ארבע או חמש ממעשה לחה"פ רבי אומר לעולם חמש. יש לכוין בזה מה שאמר דוד לאחימלך ועתה מה יש תחת ידך חמשה לחם וגו' (שמואל א כ״א:ד׳) כי הוא היה כהן גדול וכמדומה שנאמר לי שכן נמצא כבר בספר:

תוס' סד"ה והא כו' לאוקמה "סתמי דתמיד ומדות" דלא פליגי כצ"ל:

כיצד מקריב חלק בראש אומר עולה זו אני מקריב ק"ל אמאי מפרש למקריב ואוכל בתרי גוונא בשלמא בעולה א"א לומר אוכל דהא כולה כליל הוא מ"מ הו"ל לפרש מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש שניהם בחטאת ואשם ומנחה מיהו במנחה איכא למימר לא פסיקא ליה למימר מנחה זו אני אוכל דהא איכא מנחת כהן דכליל היה ואינה נאכלת כדכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל מ"מ הו"ל לפרש שניהם בחטאת ואשם חטאת זו אני מקריב ואוכל וכן אשם ואפשר לומר דקתני רישא עולה ומנחה זו אני מקריב דקמ"ל מנחה דומיא דעולה מה עולה כולה כליל אף מנחה דקתני במנחה דכולה כליל היא איירי דהיינו מנחת כהן וקמ"ל דיפה כחו של כה"ג אף במנחת כהן לומר מנחה זו אני מקריב משא"כ באנשי משמר שהכהן מקריב קרבנו אף במשמר שאינו שלו ואין אנשי משמר יכולין לעכב על ידו כדתניא בפ"ט דב"ק (דף ק"ט) מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה פי' אף במשמר שאינו שלו ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת ואל תתמה שיהא כחו יפה מאנשי משמר בקרבנו של כהן שהרי כחו יפה משלהם בהקרבה ואכילה שאומר זה אני מקריב וזה אני אוכל ואין אנשי משמר יכולין לעכב על ידו ותדע דיפה כח כה"ג מאנשי משמר שהרי ברגלים בחובות הבאות מחמת הרגל היו כל המשמרות שוין חלק כחלק כדתנן ספ"ה דסוכה והא שתי הלחם דעצרת אע"ג דמחובות הרגל הוא ואין כח משמר הקבוע יפה בהן אלא הכל חולקין בו ואפ"ה כח כה"ג יפה בו דהא נוטל חלה אחת משתי חלות ועוד י"ל דמש"ה לא מפרש להקרבה ואכילה בחדא גוונא בחטאת ואשם שמקריב ואוכל דסד"א הנ"מ היכא שהקריב הוא אוכל אבל בהקריבוהו אינהו אינו אוכל קמ"ל דאפ"ה אוכל דיפה כחו כאנשי משמר דאע"ג דאין מקריב אלא אחד מהם כולן חולקין ואוכלים כדאמרינן התם:

אתאן לרבנן דאמרי לא שקיל פלגא ק"ל א"כ לרבנן דס"ל דלא שקיל פלגא אלמא לא דרשי לוהיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו א"כ מנ"ל ליפות כחו של כה"ג יותר משאר כהנים ליטול קרוב למחצה בשלמא לרבי דאמר שקיל פלגא ניחא דנ"ל מהאי קרא כדמפ' טעמא בפ"ט דב"ב (דף קמ"ג) דהא אהרן בר חלוקה הוא להכי פרט ביה רחמנא למשקל פלגא אבל לרבנן אי ס"ל הא סברא לשקול פלגא שלם ואי לית להו הא מנ"ל דיש שום יפוי כח לאהרן על בניו וכ"ת לעולם ס"ל לה"ט מדפרט לאהרן ש"מ דיש לו יפוי כח יותר מבניו דאל"כ ל"ל דפרט לאהרן הא בלא"ה בר חלוקה הוא אלא ודאי ליפות כחו על בניו פרטיה דאכתי מאי פסקא דפרטי' ליפות כחו עד קרוב למחצה דלמא לא פרטי' ליפות כחו אלא עד שליש או רביע וכיוצא ולא עד קרוב למחצה וי"ל דודאי רבנן נמי כר' ס"ל מדפרטיה קרא שקיל פלגא מ"מ לאו אורח ארעא שיטול א' כנגד כולן בשוה בקדשי שמים כיחיד כרבים כדפי' התוס' לפי שיטתם ובהכי נ"ל דשם בפ"ט דב"ב גבי ההוא דאמר לדביתהו נכסי לך ולבניך דאר"י קנתה מחצה ומייתי ראיה מהא דרבי דוהיתה לאהרן ואם איתא דרבנן פליגי עליה מאי ראיה היא זו א"ו רבנן נמי מודו וגם לחם הפנים דקדשי שמים ה"ט כדפי' לאו אורח ארעא לזכות ליחיד משלהן גבי קדשי שמים בשוה עם הרבים לפיכך שקיל בציר פורתא משא"כ בנכסי הדיוט כההוא עובדא דהתם ס"ל לר"י מדפרט לדביתהו לעצמה שתקנה מחצה היא ככל הבנים אלא דלא אסיק ר"י אדעתיה הא דפריך ליה אביי בשלמא התם אהרן בר חלוקה הוא וכו' אלא ס"ל לר"י בכל ענין כל היכא דפרט יחיד לעצמו עם רבים חולק עמהם בשוה כנגד כולן:

אי אמרת בשלמא. תנא דתמיד גופיה דתני לשכת הטלאים בצפונית מערבית מודי הוא דלצד מערבית דרומית הואי טפי אלא לפי מראית עינו שנה משנתו ודאתי מדרום מיתחזיא ליה מצפון ולעולם מקרן [דרומית] מערבית בא להתחיל למנות היינו דמתרץ לחם הפנים אלחם הפנים להיות בדרומית מזרחית כדקתני במדות דלא ליקשי אהדדי כיצד לשכת הטלאים בדרומית מערבית לשכת החותמות כי אזלת דרך שמאל במערבית צפונית לשכת בית המוקד צפונית מזרחית לשכת לחם הפנים במזרחית דרומית: אלא אי אמרת. דוקא תנא לשכת הטלאים במקצוע צפונית מערבית סוף סוף מאי תרצתא לחם הפנים כי מני דרך שמאל הוה לשכת לחם הפנים בדרומית מערבית לפי מניינו: והאמר מר. לקמן (דף נח:): משתי חלות. של עצרת: ארבע או חמש. בכל שבת ושבת ולקמיה מפרש מתי ארבע ומתי חמש: והיתה לאהרן ולבניו. בלחם הפנים כתיב: מחצה לאהרן כו'. ואף על פי שהן שנים עשר יש בהן שתי חלות שאינן מתחלקות כדמפרש ואזיל: אתאן לרבנן. דאמרי לא שקיל פלגא דאי שקיל פלגא בציר מחמש לא שקיל: רישא ומציעתא רבנן. דאמרי לא שקיל פלגא אלא בציר מפלגא ודקשיא לך חלה דשתי לחם דשקיל לה כולה מודו רבנן דלאו אורח ארעא למיפרסיה ולמיתב פרוסה לכ''ג:

ואין לתרץ משום דא''כ לא הואי שום לשכה בקרן מערבית דרומית דמה בכך והא לא קתני עלה ארבע לשכות היו בד' מקצעותיו אלא סתמא קתני וד' לשכות היו לו וי''ל כיון דבלשכת הטלאים קתני שהיתה במקצוע מסתמא כל הנך הוו נמי כל חדא במקצוע בפני עצמה ולא מסתברא שיהיו שתים במקצוע צפונית מערבית ובמקצוע דרומית מערבית לא יהא כלום אבל תימה לימא דלשכת טלאים במקצוע צפונית מערבית ונימא דכולהו אקצויי מקצו ויש לומר דהיינו דקאמר מסתברא דרומית מערבית הואי ולא קאמר על כרחיך דרומית הואי דאי לאו הכי לא מיתרצא לחם הפנים אלא משום דהוה מצי למימר צפונית מערבית הואי וכדפרישית אלא שנראה לו דוחק קצת לומר דכולהו אקצויי מקצי: והא אמר מר כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. פי' משום דגמרינן מים שעשה שלמה הקשה רבינו אפרים זצ''ל אדגמרינן מהתם נגמור ממגרש דכתיב (במדבר לה) ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב וכו' דהיינו דרך שמאל כשהופך פניו לעיר ומקיף מבחוץ ונראה לי לתרץ דמים גמרינן משום דכתיב פונים פונים והכי איתא בהדיא בזבחים פרק קדשי קדשים (דף סב:) דפריך ההוא מיבעי ליה לגופיה פירוש בעלמא מנא לן ומשני א''כ פונים פונים למה לי ומצאתי כתוב שהק' ריב''א אמאי לא משני אקושיא דלשכת טלאים דהא דקאמר דהוה במקצוע צפונית מערבית היינו בקרן צפונית מערבית של עזרה דהיינו מערבית דרומית של בית המוקד שהרי משמע במסכת מדות (פ''א משנה ה) דבית המוקד גדול היה לצפון העזרה כזה וקאי התם אעזרה והכא אבית המוקד ועוד דאלחם הפנים נמי הוה מצי לשנויי דחשיב נמי התם דרך ימין ונימא דלשכת החותמות ולשכת המוקד דקא חשיב בתמיד ולא חשיב במסכת מדות (שם) לשכות אחרות היו ובתוך העזרה היו אחת במקצוע צפונית מזרחית של עזרה ואחת במקצוע מערבית צפונית של עזרה שהוא דרומי של בית המוקד גדול דכשתמנה מלשכת טלאים דרך ימין ארבע לשכות הויא לחם הפנים רביעית לה דרומית מזרחית של בית המוקד גדול כזה וי''ל דלא מסתבר לומר שהיה אומר על זה ד' לשכות היו שם כיון דלא היו שם בעזרה אלא שתים מהם ועוד איך יתכן קרנות העזרה וקרנות בית המוקד גדול שוות ומסתמא העזרה גדולה יותר מבית המוקד אבל תימה לי מאי דוחקיה דרב הונא בריה דרב יהושע לאוקמה סתמא דתמיד דלא פליגי אהדדי ולאוקמה בחד תנא והא על כרחיך פליגי אהדדי דסתמא דמדות קא סברא או כוליה מזבח בדרום או רוביה כדאשכחן הכא וסתמא דתמיד מוכח בריש פרק קדשי קדשים (זבחים דף נח:) דההיא סברה מזבח ממוצע וי''ל אי פליגי במילתא דאשכחן פלוגתא דתנאי בהא לא חיישינן. אבל במקום הלשכות לא אשכחן תנאי דפליגי בהדיא: ומודו רבנן בפרוסה דלאו אורח ארעא. תימה מעיקרא דלא אסיק אדעתא להאי שינויא ארבע או חמש היכי הוה ניחא לרבנן כיון דלרבנן דר''י יהיב לכהן חמש ובציר ליה שתות מפלגא אם כן לרבי יהודה אמאי לא יהיב ליה אלא ארבע דהיינו חומש בציר מפלגא ליתיב ליה ארבע שלימות ופרוסה קטנה דלא ניבציר ליה אלא שתות מפלגא או כיון דלר''י בציר ליה חומשא לרבנן נמי ניבציר ליה חומשא ויש לומר דלעולם אסיק אדעתיה דלאו אורח ארעא למיתב ליה פרוסה ובלבד דנימטייה בציר מפלגא ולהכי גבי לחם הפנים כיון דכי בצרת ליה חדא מפלגא לא מטא ליה כמו לכל אחיו הכהנים יהבינן ליה שלימות ולא מצמצמינן כולי האי להשוות הדבר לר''י ורבנן דלמטייה אליבא דתרוייהו בציר חומשא או בציר שתות מפלגא דלאו אורח ארעא למיתב ליה פרוסה אבל גבי שתי הלחם הוה ס''ד דטפי הוי אורח ארעא למיתב ליה פרוסה מלמיתב ליה פלגא ממש דלאו אורח ארעא כלל ליתב ליה כמו לכל אחיו הכהנים שיהא הוא לבדו שקול כנגד כולם ומשני אפי' הכי הא עדיפא להשוותו כנגד כולם מלמיתב ליה פרוסה:

דף יז - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד