דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - ב

והשחלים, וחלגלוגות, והביצים, והגרגיר.

נאמר בספר מלכים ב [פרק ד]: "ויצא אחד אל השדה ללקט אורות".

ומפרשינן: מהו אורות?

תנא משמיה דרבי מאיר: זה גרגיר.

ואמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן של צמחי הגרגיר אורות? מפני שמאירות את העינים.

אמר רב הונא: המוצא גרגיר - אם יכול לאכלו, אוכלו כדי להאיר את עיניו. ואם לאו - מעבירו לכל הפחות על גבי עיניו, שגם זו תועלת להאיר את העינים.

ואמר רב פפא: דבר זה נאמר רק בגרגיר מצרנאה. שגדל על מיצר [גבול] השדה, שאין זרוע מסביבו צמח אחר המכחיש את כחו.

אמר רב גידל אמר רב: אכסנאי, אורח הלן במטה שאינה שלו, לא יאכל ביצים, שעל ידי אכילתם הוא עלול לבא לידי קרי, ויתגנה על בני הבית.

וכן לא יישן בטליתו של בעל הבית, שהרי בעל הבית משתמש בה ביום, ואם ימצא עליה קרי, גנאי הוא לאורח.

רב היה נוהג דכי מיקלע [כשהיה מזדמן] למקום הנקרא "דרשיש", אפילו ליום אחד, היה מכריז ושואל: "מאן הויא ליומא?" - איזו אשה מסכימה להנשא לי ליום אחד שאני שוהה כאן, ואגרשנה בשעה שאחזור למקומי.

ועשה זאת רב, משום שאדם השרוי בלא אשה עלול לבא לידי הרהור וטומאה. והחמיר רב על עצמו, שלא להיות שרוי בלא אשה אפילו יום אחד, אף על פי שהיתה לו אשה בביתו.

וכן היה רב נחמן נוהג כד כאשר מקלע הוא נקלע למקום הנקרא שכנדיב, שהיה מכריז ושואל: "מאן הויא ליומא".

ותמהינן: איך הם נהגו כן?

והתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא ישא אדם אשה במדינה זו, ויניחנה, וילך וישא אשה נוספת במדינה אחרת.

כי יש לחשוש שמא, ברבות הימים, מתוך שלא ידעו צאצאיו במדינה זו מצאצאיו שבמקום אחר, יבאו לידי מכשול, ושמא יזדווגו, בנו שבמדינה זו עם בתו שבמדינה האחרת - זה אצל זה.

ונמצא אח נושא את אחותו.

ונמצא שאדם זה ממלא את כל העולם כולו בממזרות. ועל זה נאמר בתורה "ומלאה הארץ זמה". [53]

ומשנינן: אמרי, אין דין זה אמור ברבנן. כי מתוך שתלמידי חכמים מפורסמים הם, וקלא אית להו, הרי שמם קרוי על בניהם, ואין לחשוש שלא ידעו מי אביהם, ולכן אין כאן חשש מכשול.

ותו תמהינן: איך נשאו רב ורב נחמן אשה באותו יום שנזדמנו לאותם מקומות? והאמר רבא: אשה מאורסת לאיש, כאשר תבעוה [פנו אליה בבקשה] להנשא [להכנס לחופה], ונתפייסה [ונתרצתה] להנשא לו, חוששין לה שמא ראתה דם נדה מחמת חימוד הנישואים, וצריכה לישב קודם שתנשא, שבעה ימים נקיים מדם, לאחר היום שנתרצתה להנשא לו.

ואם כן, איך הותר לרב ולרב נחמן לישא את נשותיהם מיד באותו יום שנתרצו להנשא להם.

ומשנינן: רבנן - אדועי הוו מודעי להו.

היו מודיעים על בואם לאותן נשים שהסכימו להנשא להם. כי מקדם הוו מקדמי, היו מקדימים ומשדרי שלוחא [ומשגרים שליח] שבעה ימים קודם שהגיעו לשם, לבקש אשה שתתרצה להנשא להם ליום אחד, ואותה אשה שהתרצתה להנשא היתה יושבת שבעה נקיים משעה שנתרצתה, עד בואם.

ואי בעית אימא: יש לומר שלא היו נזקקים להן מיד, אלא רק יחודי בעלמא הוו מיחדי להו רבנן לאותן הנשים שהסכימו להנשא להם, שתהיינה ראויות להנשא להם בעוד שבעה ימים.

ודי היה להם בייחוד זה למנוע מהם הרהור. לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו, ויכול לאכול אם יחפוץ בכך, למי שאין לו פת בסלו. כי זה שיש לו פת בסלו אינו תאב לאכול כמי שאין לו פת בסלו.

והוא הדין לענין הרהור, כיון שהם מתייחדין עמהן להנשא, נחשבות להם הנשים כ"פת בסלו", שהרי היו יכולים להמתין שבעה ימים ולהזדקק להן, וכן לקחתן למקומם.

מתניתין:

מסרוהו [את הכהן הגדול], אותם זקני בית דין [שנזכרו במשנה הקודמת] שהיו קוראין לפניו כל שבעת הימים, לזקני כהונה.

והעלוהו זקני כהונה לעליה הנקראת בית אבטינס, ששם היו אנשי בית אבטינס המומחים במעשה הקטורת, כתישתה, ועירוב סממניה. ושם היו מלמדים אותו דיני חפינת הקטורת, וכמו שיתבאר בגמרא.

ובשעה שמסרוהו, השביעוהו זקני בית דין [כפי שיבואר], ונפטרו ממנו, והלכו להם.

שבועה זו נהוגה היתה בימי בית שני, לאחר שנתרבו הצדוקים שלא האמינו בקבלת חז"ל, ופירשו את דברי התורה שבכתב שלא כהלכה. והיו אומרים שהקטורת אשר נכנס עמה הכהן הגדול לקודש הקדשים, דינה להניחה על האש מבחוץ, קודם שנכנס, ואח"כ להכנס ולהניחה בפנים.

ולפי שהיה מקום לחשוש בכהנים הגדולים שבימי בית שני, שמתלמידי הצדוקים הם, לכן היו משביעים אותם בערב יום הכפורים, שיעשו כהלכה ולא ישנו ממה שהורו להם זקני בית דין.

וכך אמרו לו: אישי [אדוני] כהן גדול! אנו, שלוחי בית דין להשביעך. ואתה שלוחנו ושליח בית דין.

משביעין אנו עליך, במי ששכן שמו בבית הזה - שלא תשנה דבר בעבודה מכל מה שאמרנו לך.

לאחר מכן היה הוא פורש מהם ובוכה על שנחשד כצדוקי.

ואף הם היו פורשין ממנו ובוכין, שמא כשר הוא, ובחנם חשדוהו.

כבר הזכרנו במשנה הקודמת, שאין מניחין לכהן הגדול לישן בליל יום הכפורים, כדי שלא יבא לידי קרי, ויפסל מלעבוד ביום הכפורים.

ולכן, אם היה הכהן הגדול חכם בעצמו, היה דורש בדבר הלכה כל הלילה.

ואם לאו [שלא היה יודע לדרוש בעצמו], היו תלמידי חכמים דורשים לפניו, להעסיקו בדבר הלכה, שלא יישן.

וכן אם היה הוא עצמו רגיל לקרות בכתבי הקודש, היה קורא בעצמו.

ואם לאו, היו אחרים קורין לפניו: בספר איוב, ובספר עזרא וכן בספר דברי הימים.

זכריה בן קבוטל אומר: פעמים הרבה קריתי לפניו בספר דניאל, והטעם שנבחרו ספרים אלו מתוך כתבי הקודש, לפי שהם דברים המושכים את הלב, כדי שלא תחטפנו שינה.

הערות

[53] דין זה אינו אלא כשנושא אשה על אשתו. אבל אם גירש הראשונה, מותר. כן כתב הבית מאיר והובא בפתחי תשובה.

והשחלים וחלגלוגות והביצים והגרגיר. כיון שהוזכר הגרגיר מביאים את הכתוב: "ויצא אחד אל השדה ללקט ארת" (מלכים ב' ד, לט) תנא משמיה [שנה החכם משמו] של ר' מאיר: "אורות" אלה זה הצמח הקרוי "גרגיר". אמר ר' יוחנן: למה נקרא שמן "אורות" — לפי שמאירות את העינים שמועילות לבריאות העין. אמר רב הונא: המוצא גרגיר, אם יכול לאכלו — אוכלו, ואם לאו שאינו יכול לאכלו, לפחות — מעבירו על גבי עיניו ואף זה מועיל לו. אמר רב פפא: דברים אלה אמורים דווקא בגרגירא מצרנאה [בגרגיר הגדל על המיצר] הגבול שבין השדות, שמקום זה פנוי מזרעים אחרים ולכך גדל הוא שם ברוב כוח, ומשובח ביותר.

כעין זה אמר רב גידל אמר רב: אכסנאי (אורח בבית) לא יאכל ביצים שהם מביאים לידי קרי ולא יישן בטליתו של בעל הבית שמא יראה קרי וימצא על הטלית, ונמצא מתגנה בעיני מארחו. בהמשך לדברים האמורים כאן בהנהגת האורחים מסופר: רב כי מקלע [כאשר היה מזדמן] למקום דרשיש היה מכריז: מאן הויא ליומא [מי תהיה ליום אחד], כלומר: מי מוכנה להנשא לי ליום אחד, כדי שלא יהא בלא אשה במקום, ולאחר כך יגרשנה. וכיוצא בזה, רב נחמן כד מקלע [כאשר היה מזדמן] לעיר שכנציב היה מכריז: מאן הויא ליומא [מי תהיה ליום] להנשא לי בו.

ומקשים; והתניא [והרי שנינו בברייתא] ר' אליעזר בן יעקב אומר: לא ישא אדם אשה במדינה זו, וילך וישא אשה במדינה אחרת, שמא יזדווגו הצאצאים זה אצל זה בלא לדעת את קרבתם המשפחתית ונמצא לעתים אח נושא את אחותו או אב נושא את בתו, ונמצא ממלא כל העולם כולו ממזרות, ועל זה נאמר: "ומלאה הארץ זמה" (ויקרא, יט, ל). אמרי [אומרים] כתשובה: רבנן [לחכמים] — קלא אית להו [קול יש להם], שכיון שאנשים מפורסמים הם, ללא ספק יתייחסו צאצאיהם אחריהם ולא יבואו לטעות בהם ולהחליפם באחרים.

ומקשים מצד אחר, והאמר [והרי אמר] רבא: אשה שתבעוה (הציעו לה) להנשא, ונתפיסה (הסכימה) — צריכה לישב שבעה נקיים שמא מתוך חימוד ראתה דם ולא שמה לב, והריהי טמאה טומאת נדה. ואיך אם כן יכלו אותם חכמים לשאת אשה בו ביום? ומשיבים: רבנן אודועי הוו מודעו להו, מקדם הוו קדמי ומשדרי שלוחא [חכמים היו מודיעים להם, היו מקדימים ושולחים שליח] והוא היה מכריז בשם החכם שרצונו לשאת אשה במקום זה והיתה האשה שהסכימה להנשא להם ממתינה שבעה נקיים.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] לא נישואין ממש היו מציעים להן אלא יחודי הוו מיחדי להו [רק ליחוד בלבד היו מתיחדים אתן] בלא נישואין ובלא ביאה וידעו הנשים שאין כאן נישואין ממש, ולא היו מחמדות (תוספות) לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, שמי שאין לו פת מרגיש יותר את הרעב, כך אותו אדם שאין לו אשה משתוקק ביותר, וכדי להמנע מכך דאגו שיהו נשים מיוחדות להם.

א משנה מסרוהו זקני בית דין שקראו לפניו בסדר היום קודם לכן לזקני כהונה והם העלוהו לבית אבטינס, ולאחר מכן השביעוהו, ונפטרו ממנו והלכו להם. ואמרו לו בשעה שמשביעים אותו; אישי (אדוני) כהן גדול! אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושליח בית דין. משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך בסדר הקטרת הקטורת ושאר דברים שאתה עתיד לעשות ביום הכיפורים כשאתה לבד. ומספרים: לאחר שבועה זו הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין מחמת צער שהוזקקו לכך.

בלילה, היו מעסיקים אותו שלא יישן, אם היה חכם — דורש הוא לפני הרבים בתורה, ואם לאו — תלמידי חכמים דורשים לפניו. ואם היה רגיל לקרות בעצמו במקרא — קורא, ואם לאו — קורין לפניו. ובמה קורין לפניו בספרים שיש בהם ענין, לסייע שלא ירדם: באיוב ובעזרא ובדברי הימים. זכריה בן קבוטל אומר: פעמים הרבה קריתי לפניו בספר דניאל שאף הוא מרובה ענין.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

cress, purslane, eggs, and arugula. Apropos the arugula plant, the Gemara cites a verse: “And one of them went out into the fields to collect orot” (II Kings 4:39). It was taught in the name of Rabbi Meir with regard to orot in this verse: This is the plant called arugula. Rabbi Yoḥanan said: Why are these arugula plants called orot? It is because they enlighten [me’irot] the eyes. Rav Huna said: With regard to one who finds arugula, if he can eat it, he eats it, and if not, he passes it over his eyes, as that too is beneficial. Rav Pappa said: Arugula is most effective when it grows on the border of the field, where it is unadulterated by other plants.

Rav Giddel said that Rav said: A guest should neither eat eggs, because they lead to a seminal emission, nor sleep in a garment belonging to the homeowner, his host, because if he experiences a seminal emission and it gets on the garment, he will be diminished in the estimation of his host. Apropos conduct of a guest, the Gemara relates: When Rav would happen to come to Darshish he would declare: Who will be married to me for the day that I am here so that I will not be unwed in this place, after which I will divorce her? Similarly, when Rav Naḥman would come to Shekhantziv he would declare: Who will be married to me for the day that I am here?

But wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: A man should not marry a woman in one state and go and marry another woman in a different state, lest a match be arranged between the child of this wife with the child of that wife who are unaware of their relationship. This would lead to a brother marrying his sister or a father marrying his daughter, filling the whole world in its entirety with mamzerim. And concerning this it is stated: “And the land became filled with lewdness” (Leviticus 19:29). The Sages say in response: The Sages generate publicity. Since they were well-known, the identity of their children was also undoubtedly known. Therefore, there was no concern that errors of this kind would befall their children.

The Gemara raises a different problem with the practice of Rav and Rav Naḥman. But didn’t Rava say: With regard to one who proposed marriage to a woman and she agreed, she is required to sit seven clean days, as perhaps due to the anticipatory desire she might not notice that she experienced menstrual bleeding and she is therefore impure. How, then, could these amora’im marry a woman on the day that they proposed? The Gemara answers: The Sages would inform them by sending messengers before their arrival. The messenger would announce that the amora sought to marry a local woman. The woman who agreed would in fact wait seven clean days before marrying him.

And if you wish, say instead that these Sages were not actually proposing marriage; rather, they proposed so that they could be in seclusion with the women, without consummating the relationship. Since the women knew that the marriage would not be consummated, they did not experience anticipatory desire. There is no similarity between one who has bread in his basket and one who does not have bread in his basket. One who does not have access to bread experiences hunger more acutely than one for whom bread is available and can eat whenever he chooses. Similarly, an unmarried man experiences a more acute desire. In order to mitigate that desire, these Sages made certain that women would be designated for them.

MISHNA: The Elders of the court who read the order of the service of the day before the High Priest passed him to the Elders of the priesthood, and they took him up to the House of Avtinas. And they administered him an oath and took leave of him and went on their way. When they administered this oath they said to him: My Master, High Priest. We are agents of the court, and you are our agent and the agent of the court. We administer an oath to you in the name of Him who housed His name in this House, that you will not change even one matter from all that we have said to you with regard to the burning of the incense or any other service that you will perform when alone. After this oath, he would leave them and cry, and they would leave him and cry in sorrow that the oath was necessary.

They kept him occupied throughout the night to prevent him from sleeping. If he was a scholar, he would teach Torah. If he was not a scholar, Torah scholars would teach Torah before him. And if he was accustomed to read the Bible, he would read; and if he was not, they would read the Bible before him. And what books would they read before him to pique his interest so that he would not fall asleep? They would read from Job, and from Ezra, and from Chronicles. Zekharya, son of Kevutal, says: Many times I read before him from the book of Daniel.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר זב תולין לו במאכל וכל מיני מאכל. ואין מאכילין אותו כל דבר שמביא לידי חימום ומרגילו לזיבות:
אורות זה גרגיר ומאיר העינים. גרגירא מצראנא.

אכסנאי לא יאכל ביצים וישן בטלית בעה"ב שמא יראה קרי ויטנף הטלית ויחשדהו בעה"ב על אשתו. רבנן כגון רב ורב נחמן הוו אמרי מאן הויא ליומא. כלומר איזו אשה אשאנה היום וכשאצא מן המקום ההוא אגרשנה ואקשינן והתניא ר' אליעזר אומר לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אחרת במדינה אחרת כו' ופרקינן רבנן קלא אית להו. כלומר זה בנו של פלוני חכם. וזה בתו של פלוני. וכשיבא וישאנה ויגידו לו כי היא בת פלוני לא ישאנה שיודע שהיא אחותו. ואקשינן ואיך מותר לומר מאן הויא ליומא. כלומר מקדש ומכניס אפי' אינו שוהה במקום אלא יום אחד. והא [אמר] רבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים.

תבעוה לינשא וכו׳. כבר פרשתיה במס׳ נדה בס״ד.

איבעית אימא יחודי הוו מייחדי להו שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו׳. גם לזו פירשתיה במסכת יבמות בפרק החולץ בס״ד.

לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך למקום אחר רחוק הימנו וישא אחרת שמא יוליד משתיהן ולא יכירו זה את זה ויזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא אחותו ואם היה המקום קרוב עד שהכרתם מצויה או הוא ת"ח שכוונתו לטובה כדי לעמוד בלא הרהור רשאי והוא שאמרו רבנן קלא אית להו:

כל שתבעוה לינשא ונתרצתה צריכה למנות שבעה נקיים מיום שנתרצתה ואילך שמא ביום שנתרצית ראתה דם מחמת חימוד כמו שיתבאר במקומו א"כ מה שנזכר כאן באחד מגדוליהם שבכל מקום שהיה שם היה נושא אשה לימים ואפי' לא היה דר שם אלא יום אחד כדי לעמוד בלא הרהור ומתנה עמה שתתקדש לו לימים כדי שתתרצה בגירושין אח"כ לא היה שם אלא יחוד בעלמא להיות לו פת בסלו כדי להשביע עינו של יצר אחר שאין כאן אלא איסור קל או שמא מקדים היה בכך ע"י שליח ומונה שבעה מיום שנתרצית ע"י שלוחו:

המשנה החמישית והכוונה בה בענין החלק הרביעי לבאר האיך היו מזהירין אותו ומשתדלים בכל עניניו שלא יבא בהם לידי מכשול ואמר מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה הוליכוהו לעלות בית אבטינס השביעוהו ונפטרו והלכו להם ואומרים לו אישי כה"ג אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך הוא פירש ובוכה והם פורשי' ובוכים אמר הר"ם והוא היה בוכה מפני שחשדוהו במינות והם היו בוכין שחשדוהו כי אסור בתורתנו לחשוד (ולעשות) [ולחשוב] מחשבה רעה לאדם שענינו מסופק אלא לצרך הכרחי כמו שתראה אם היה חכם דורש ואם לאו תלמיד חכם דורש לפניו אם רגיל לקרות קורא ואם לאו קורין לפניו ובמה קורין לפניו באיוב ובעזרא ובדברי הימים זכריה בן קבוטל אומר פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל פי' אלו הספרים הנזכרים יש בהם ספורים וחשבונות לזמנים שעברו ישעשעו הנפש ולא יתנמנם בקש להתנמנם פרחי לויה מכין לפניו כאצבע צרדה ואומרי' לו אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה ומעסיקין אותו עד שהוא מגיע לזמן השחיטה פי' מכין באצבע צרדה הוא שיכה בגודל עם האצבע האמצעי בכח והרבה עושין אותו בני אדם בעת השמחה ויעשו בו תנועות עריבות וענין הפג אחת על הרצפה ר"ל הפשר חמימות שתעמוד שעה אחת על הרצפה לפי שהרצפה תצנן הרגלים ותדד השינה וכשיתחממו הרגלים תבא השינה ונתבארה זאת הסבה בשאלות הטבעיות והפג היא מלה נגזרת מן ויפג לבו וענינו שנפשרה חמימות לבו והרבה משתמשים חכמי' בזו המלה בזה הענין כמו מפיגין טעמן:

אמר המאירי מסרוהו ב"ד לזקני כהונה בערב יום הכפורים והוליכוהו לעליית בית אבטינס שהם היו הבשמים ללמדו חפינה והוא ענין מה שנאמר ומלא חפניו קטרת סמים וגו' והיא היתה עבודה קשה והיה צריך להרגיל עצמו בה והשביעוהו והלכו וכיצד היו משביעין אותו אומרים אישי כהן גדול אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחינו ושליח בית דין משביענו עליך במי ששיכן שמו בבית הזה שלא תשנה מכל מה שאמרנו לך מפני שהיו מתיראים שיעשה מעשה צדוקים לתקן את הקטורת מבחוץ ר"ל לתתו על הגחלים תחלה מבחוץ ואח"כ יכניסהו לפנים וכנגד דעת הקבלה שבאה בענין זה שהכל מבפנים כמו שיתבאר נ"ג א' ומתוך שדבר זה אין אדם יכול לראות היאך הוא עושה שהרי כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקודש עד צאתו היו משביעין אותו שלא ישנה הוא פורש ובוכה פי' על מה שחשדוהו בצדוקי והם פורשים ובוכים על שם שמא חשדו בכשרים וכל החושד בכשרים לוקה בגופו כמו שמצינו אף במשה רבינו שאמר (והם) [והן] לא יאמינו לי וכתיב ויאמן העם ולקה בגופו כדכתיב הבא נא ידך בחיקך הלכו להם והוא נשאר לשם אם היה חכם דורש כדי שלא תהא שינה חוטפתו ואם לאו תלמידי חכמים דורשין לפניו אם רגיל לקרות קורא ואם לאו קורין לפניו ובמה קורין באיוב ועזרא ודניאל שהם דברים המושכין את הלב עד שאינו נחטף בשינה ואם מ"מ בקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה ופי' בגמ' שהיה מכה באצבעו לכף על דרך זה שהיה מחבר האצבע לגודל ושומטו ממנו ומכה על הכף והיה הקול נשמע הרבה ואומרים לו אישי כהן גדול הפג אחת על הרצפה כלומר הפג שנתך באחת שתראה לנו על הרצפה ופי' בגמ' שהיו מבקשים ממנו להראות להם קידה והוא שנועץ גדליו בקרקע ונושק את הרצפה ועומד ולשון הפגה נאמר על כל דבר המתגבר על האדם ואדם מחליש כוחו וי"מ הפג מלשון צינון כלומר שיצנן רגליו ברצפה כדי שתדד שנתו שחימום הרגלים מקרב השינה ומתעסקין בו כלומר שמתעסקין עמו בדברים אלו עד שיגיע זמן שחיטה שזהו כשיעלה עמוד השחר אבל תרומת הדשן שהיא מחצות לילה כמו שיתבאר אע"פ שהיא עבודה כמו שביארנו אפשר שמאחר שאינה עבודת היום לא היתה נעשית בו אבל שחיטה אע"פ שכשרה בזר תחלת עבודת היום היא וטעונה כה"ג ומ"מ י"א שאף תרומת הדשן היתה נעשית על ידו אלא ששאר הכהנים היו מפנין שאר הדשן לתפוח והוא חוזר לו לפרחי כהונה:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא חוץ ממה שביארנו בחפינה שהיתה עבודה קשה והתבאר בתחלת מנחות י"א א' שאינו כן כמו שאמרו שם מלא חפניו כדחפני אינשי ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ואי בעית אימא יחודי הוי מיחדי כו'. ואומר רבי דאכולה מילתא קאי שלא היו אומרים להם לינשא מיד אלא מיחדי ואז לא היו מצפות שישאום ולא היו אז רואות מחמת חימוד ולכך היו יכולים לבא עליהם בלא ז' נקיים ויש פת בסלם ואם היו באין עליהן היו מוליכין אותם לעירם וליכא משום ומלאה הארץ זמה והשתא לא צריך תו לטעמיה דמשדרין שלוחא מעיקרא ולכך קבעו כאן התלמוד והשתא לא שייכא כאן הך דכתובות (דף ד:) דחתן כל זמן שלא בעל הוא ישן בין האנשים כו' דהכא לא שייך כלל דם חמוד כדפי' וכן פי' ה"ר יצחק בן רבינו מאיר ביבמות אבל ה"ר יוסף פי' דהך דכתובות פירסה נדה דאיכא איסורא דאורייתא אבל הכא ליכא אלא חומרא דרבנן ולפי דבריו משמע דקאי האי ואב"א אפירכא בתרייתא דוקא כלומר שלא היה שם אלא יחוד ולא היו באין עליהן דליכא ז' נקיים ולא נהירא דהא ליכא פת בסלו אלא כדפי' כך נראה יותר:

בד"ה לא יאכל כו' לידי קרי ומתגנה על כו' ובד"ה זה אצל זה בן שיוליד במדינה זו עם בת שיוליד במדינה אחרת עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה יחודי בעלמא כו' דהל"ל ליחודי בעלמא כלומר כו' דלהכי נקט האי לישנא יחודי בעלמא הוו מייחד להו משום כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דלישנא יחודי הוו מייחדי להו משמע דקושטא הוא דלא הוה רק יחוד ולא היו באין עליהן ולפי' רש"י ניחא דהיה אסור לבא עליהן משום פרישת נדה אבל לפר"י שלא היו רואות דם ומותר היה להן לבא עליהן לא הל"ל אלא ליחוד בעלמא דהיינו שהיו מודיעים להם שלא היו רוצים אלא ליחוד בעלמא כדי שלא תפרוס נדה וקושטא הוא שהיו באים עליהן וע"ז תירצו משום דאתא לשנויי גם קושיא ראשונה שהקשה לא ישא כו' וק"ל:

ע"ב ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה כו'. ר"ל בדוגמא זה כתיב גבי לא תתן את בתך להזנותה גו' דהיינו שאין זרע הזונה ידוע מי שהוא אביו ונמצא באים לישא את קרוב' האסורים להם וק"ל:

במי ששכן שמו בבית הזה וכו'. נקטו האי לישנא הכא בשבועה זו שלא ישנה לעשות כצדוקים דבפרשה זו במעשה יוה"כ כתיב וכן יעשה וגו' השוכן אתם בתוך טומאתם ומיניה ילפינן בפרק הוציאו לו בשילה ובבית עולמים מנין ת"ל השוכן אתם וגו' ע"ש:

קורין לפניו באיוב כו'. לגבי ט"ב דאסור ללמוד תורה הותר לקרות באיוב דיש בו דברים המצערים נפש שומען ומ"מ הם ממשיכים הלב לשומען ולא ובא לידי שינה ועי"ל דה"נ קורא בו הכ"ג ביוה"כ כדי שיתן לבו לשוב בתשובה שלימה כמו שאמרו בפרק היה קורא בר"מ כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר סוף אדם למות כו' אשרי מי שגדל בתורה כו':

גמרא אכסנאי ל"י ביצים. עפרש"י. וק"ל הא יש עוד דברים המביאים לידי חימום וקרי ומדוע פרט ביצים דוקא. ולע"ד נל"פ מפני דש"ז דומה ללובן ביצה כדפרש"י לעיל וכבעובדא דהנזקין (נז) ויש לחוש שמא באכלם ישפכו על בגדיו ויראה כש"ז ולפ"ז איירי לגומעם חיים:

גמ' שם יחודי הוו מיחדי להו. לע"ד פירושו דלא נשאום רק שיחדום להיות להם לנשים כשירצו לנושאן ובזה מתורץ הועוד הקשו שבתוספות. שוב התבוננתי בת"י ונראה שכוונו לזה. עוד יל"פ דר"ל דלא נשאום בקידושין וחופה אלא שיחדום לביאה והיא פילגש שבכ"מ וכדעת הראב"ד והרמב"ן דפילגש מותרת אף להדיוט עי' ריש הלכות אישות. ודוקא תבעוה לינשא צריכה ז"נ אבל לפילגש לא וכמו שדקדק בזה הח"ד בר"ס קצ"ב:

מה שהוכיח הבא"א מהא דפסחים (קיב ב) דמוקי רב להא דצוה רי"ש בר"י את רבי אשתך טבלה כו' בנדה דאורייתא כו' ע"ש. ש"מ דבימי רב עדיין לא נתפשטה תקנת רבי כו' ע"ש. אזיל בתר איפכא דאדרבה מדאיצטריך לומר בנדה דאורייתא דהיינו קודם התקנה ור"ל דעכשיו שכבר תקנו מותר ש"מ דבימיו כבר נתפשטה:

תד"ה יחודי. אבל ביסודו של הראב"ד כו' משום דז' ימי המשתה אית בהו אפושי שמחה כו'. הקשה בגה"ש דהא בז"י אבילות דליכא אפושי שמחה אסור ביחוד כו'. ול"נ דכוונת הראב"ד דקילא ליה אבילות זו משום דחזי דהקילו לו הרבה לאפושי שמחה בהם בז"י המשתה ותסור מעליו גם קושיית התוס':

במשנה והשביעוהו. בתור"ע הביא שהקשה בס' מ"ח הא היו יכולין לראותו דרך פישפש כדפרכינן בגיטין (נד ב). ול"נ דהיו חוששין שמא הרואין עצמן יהיו צדוקין שהרי לא היו מכירין בהם. ואשכחן בסנהדרין (נב) במשנה דסנהדרין גופייהו היו מהם ודרך הפישפש לא יוכלו אנשים הרבה להסתכל בו. ותדע דהרי בת"י לקמן (מד ב) ד"ה כיון מבואר דהיו רואין אותו מבין האולם ולמזבח דרך פתח האולם וההיכל שלא יתקן מבחוץ. משא"כ כשהשביעוהו היה בפומבי במעמד רבים. ומה שהקשה עוד דמאי מהני השבועה דלדעתם הוה כנשבע לבטל מצוה. נ"ל דלק"מ דהא מ"מ הוי שבועת שוא. ואף דהוי שבועת אונסין (ועי' שו"ע יו"ד סי' רל"ב סי"ד וט"ו ובאחרונים שם) אולי ידעו חז"ל דהצדוקין ל"ל הך דינא. או דל"ל דרשה דל"י דברו אבל מיחל הוא לחפצי שמים:

גמ' שם באיוב ובעזרא כו'. עי' פרש"י ויל"פ משום דהם קשי הבנה וצריך להשים לב עליהם ולהעמיק הרעיון בם ולכן יפיג שינתו. ומה שאמר ובמה קורין לפניו משמע דכשקורא בעצמו אין קפידא באיזה מקום רק כששומע יש לחוש שיסיח דעתו משמוע ויישן לכן בחרו הני מטעמא דאמרן או כפרש"י. אך י"ל דבמאי דסיים פתח וה"ה כשקורא בעצמו עמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז:

גמ' שם זכריה בן קבוטל כו'. המציינים שכחו לציין לברכות (סג א):

רַב, כִּי מִקְלַע לְדַרְשִׁישׁ, מַכְרִיז: מַאן הַוְיָא לְיוֹמָא? רַב נַחְמָן כִּי מִקְלַע לִשְׁכֶנְצִיב, מַכְרִיז: מַאן הַוְיָא לְיוֹמָא?. הנה חלילה להרהר אחר גדולי חכמי ישראל אלה לומר שהיו להוטים כל כך על תאות המשגל ח"ו שאינם יכולים לעמוד בלא אשה על מקצת ימים דאפילו הדיוט שבהדיוטים יוכל לסבול תאותו בזה, וכל שכן קדושים ופרושים כאלו אשר מקדשים עצמן במותר להם! גם עוד אם היו להוטים כל כך חלילה אמאי לא חשו לכבוד עצמם בעיני הבריות? ולא עוד אלא שהיו מכריזין: מי עשה הכרזה כזאת בעולם! ועוד למאי נפקא מינה נכתב דבר זה בתלמוד אם לגנותם ח"ו, ואם ללמוד דין לא היה להזכיר שמותם!
אך הַסְכֵּת וּשְׁמַע דברים המוצדקים המתיישבים על הלב, והוא כי לפעמים ימצא מנהג רע באיזה מקומות שהאנשים לא ישאו נשים אלא אחר היותם בני שלשים וארבעים שנה, ועד עתה ימצא כן במקומות כורדסתא"ן ואומרים שגם בערי אירופ"ה יש מנהג זה. והנה בזמן רב ורב נחמן היה המנהג הזה נוהג בערים אלו בדרשיש ושכנציב, ובודאי כד הוו אזלי רבנן להתם היו מוכיחים אותם לבלתי יתאחרו יותר מעשרים שנה, אך להיות כי פשתה המספחת שם במנהג זה, ורבים מעמי הארץ אשר נכשלים בזה הוו רבנן עושים הכרזה זו בעבור עצמן כדי להלהיב לבבות העם בענין זה יותר שאז כל אדם ישא קל וחומר לעצמו לומר ומה רבנן שעוסקים בתורה ימים ולילות וקדושים הם וגם נשואין עם כל זה חוששים לעצמן בשביל קרי ואינם רוצים לעמוד בלא אשה קצת ימים, כל שכן וכל שכן בחורים המונים דתקיף יצרייהו טובא שצריכין להנשא ולא יאחרו נישואין שלהם להשאר בלא אשה מפני איסור קרי! ודבר זה עושה פועל בלבבות ההמונים יותר מדברי מוסר ותוכחות עשר ידות כי זהו מעשה רב!
ולפי זה רבנן קבלו לזלזל בכבודם בהכרזה זו שאינה צריכה להם, בעבור לזכות את הרבים באפרושי מאיסורא שבזה יתבטלו במצות הנישואין ופריה ורביה ביותר, אשריהם ואשרי חלקם זכות הרבים תלוי בם! וטעם זה שאני אומר הוא מוכרח מאד בעיני כל איש משכיל, יען כי מן הגמרא משמע דלא היו רבנן עושין כן אלא רק כשהולכין למקומות הללו דרשיש ושכנציב ולא במקומות אחרים, ולמה? אלא ודאי הטעם כאשר כתבתי שעושין כן לצורך מצוה לזכות המון העם שהיה להם מנהג הרע הנזכר ולא היה זה המנהג אלא רק בשני מקומות אלו ולכן הוצרך הש"ס לסיים את שתי המקומות ההם!
ומקשי וְהָתַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה בִּמְדִינָה זוֹ וְיֵלֵךְ וְיִשָּׂא אִשָּׁה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וכו' כלומר הן אמת שהיו עושין כן בעבור להלהיב לב המון העם עם כל זה הוה ליה למיחש להא דרבי אליעזר בן יעקב דשמא גם אחרים ילמדו לעשות כן להנאתם? ותירץ רַבָּנָן, קָלָא אִית לְהוּ ולכך לא חשו לזה דהכל יודעים לחלק בין רבנן לשאר אינשי וְאִי בָּעִית אֵימָא: יִיחוּדִי הֲווּ מְיַיחֲדִי לְהוּ וְלֹא הָיוּ נִזְקָקִין לָהֶם וכן הוא האמת כמו שאמרו האי בעית אימא בלי ספק! ואם תאמר אם כן לא יתפעלו המון העם מענין זה מאחר דאין נזקקין להם, זה אינו, דודאי המון העם יתפעלו דיודעים הם מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ הוא נשמר מן היצר הרע! אם כן עדיין אומרים ראו כמה חמור דבר זה דהא רבנן מתכוונין שיהיה להם פת בסלם כדי שבזה הם נשמרים מיצר הרע ואם כן כמה צריך האדם להשתדל בדבר זה שלא יאחר המצוה!
ודע דרש"י ז"ל פירש 'מאן הויא ליומא שתנשא לימים שאתעכב כאן ואחר כך תצא' והקשה הרב 'גט פשוט' (סימן קי"ט סק"ג) והא הוה ליה בני גרושת הלב דאסור כנזכר בסוף פרק שני דנדרים? יעוין שם.
ונראה לי בס"ד דהכא לא היו מכריזין על מנת שתתגרש ביום פלוני אלא מכריזין שתתגרש ביום שיצא מן העיר הזאת, ולפי זה הגרושין הם ספק שאם נזדמן לו איזה סיבה שיתיישב בזאת העיר ולא יצא גם היא תשאר אצלו ולא תתגרש וכיון שהוא ספק ליכא בזה איסור בני גרושת הלב שזה נאמר על מי שגומר בלבו לגרשה בודאי ואינו תולה הגרושין בדבר אחר. אי נמי אין מכריזין לגרשה בגט פיטורין אלא הכונה שלא יתחייב לה בשאר וכסות ועונה אחר שיצא מן העיר ואם יזדמן שיחזור לעיר זו תבא ותשמש תחתיו ולכן אין כאן איסור בני גרושת הלב.
ועוד נראה לי בס"ד דלא היו מכריזין ליקח נשים הראויים להוליד אלא נשים שפסקו ממראות דמים ואינם ראויים להוליד, ובזה יתורץ דקדוק אחר, למה מקשי מדין דם חימוד יקשה דכל פנויה היא בחזקת נדה וצריכה ז' נקיים? ובזה ניחא דהכרוז הוא אצל נשים שפסקו לראות ודרכם הי' כל אשה שפסקה לראות טובלת מדם נדה שעבר אף על פי שאין לה בעל כדי שתהיה טהורה כל ימיה, ולכן לא מקשי אלא רק מדם חימוד.
וראיתי להרב משנה למלך ז"ל (בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה כ"ח) שהביא דברי הרב גט פשוט ופלפל בהם, ואנא עבדא פלפלתי בדבריהם בקונטרוסי ואין כאן מקום לזה. אך דרך אגב נתקשה לי בדברי התוספות דיבמות (יבמות לז:) שהביא הרב גט פשוט, דאיך ניחא להו לתרוצי שאם תתעבר יקחנה עמו דאכתי לא פליט מחשש ממזרות דאיכא למיחש שמא יבא אחד מן הבנים לעיר זו וישא אחות אמו, או תבא הבת ותנשא לאחי אמה, או להפך שיבואו אחי האם ואחות האם לעיר זו וישאו, דמה שאמר רבי אליעזר בן יעקב 'שֶׁמָּא יִזְדַּוְּגוּ זֶה אֵצֶל זוֹ וְנִמְצָא אָח נוֹשֵׂא אֶת אֲחוֹתוֹ' לאו דוקא אלא הוא הדין בכהאי גונא, וכיוצא בה נמי איכא איסור ממזרות, וצריך עיון.

גמ' וחלגלוגו'. ע' ר"ה כו ע"ב:

(ב) תוס' ד"ה יחודי בעלמא. אבל ביסודו של כו'. הובא עוד בשמו בתוס' תענית כה ע"א מס' ע"ג לח ע"א:

בא"ד משום דבשעת יה"מ אית בהו כו'. ק"ל הא גם בשבעת ימי אבילות דליכא אפושי שמחה אסור ביחוד כדקתני כל אותן הימים וכו':

תוס' סוף ד"ה יחוד, דז' ימי המשתה אפושי שמחה (מש"ה אם מת אביו של חתן כו' הוא ישן בין אנשים משא"כ אבל בימי הרגל).
קשה לי, הא גם בימי אבילות אסורי ביחוד, כדקתני שם וכל אותן הימים הוא ישן כו':

יחודי הוו מיחדי להו. התוספות כתבו בשם ר"י שהקשה מההיא דהוא ישן בין הנשי' ולהכי פירש ר"י מאן הויא ליומיה ליחודי בעלמא וכו' ע"ש ובחידושי הריטב"א ליבמות דף ל"ז כתב הקושי' מההיא דהוא ישן וכו' ועלה כתב בשם ר"י דשרי לצורבא מרבנן דזהיר. ואח"כ כתב וקשיא לי כיון שהיא אסורה איך יש לו פת בסלו וכו' והנכון דה"ק יחודי הוו מיחדי להו כי הוו מודעי להו דלא בעו אלא לייחוד בלחוד ובהכי לא מחמדת לראות ואינהו נמי מזדהרי ובהא אתי שפיר דליכא חשש איסור ולא תערובת בנים אלו עם אלו וא"צ למסמך על דפקיע שמיהו ומיהו וכו' עכ"ל (ובדפוס יש טעיות ע"ש) וקושית איך יש לו פת בסלו כתבו התוס' דידן הכא שהיא מר"י ומה שתירץ והנכון וכו' כתבוהו התוס' נמי בשם ר"י כמבואר ועיין בתוס' שם ביבמות ודוק בדבריהם. ועמ"ש בחידושי הרמב"ן ובתוספי הרא"ש שם ובתוספות ישנים בסוגיין:
ומ"ש התוס' שלפנינו בתוך דבריהם דלאחוז באמה שרי בנשוי אפי' אין אשתו עמו עמ"ש אני בעניי בס' הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' ג' בס"ד:

השחלין. קרשי''ן: חלגלוגות. פולפו''ר: הגרגיר. ארוג''א: מצרנאה. הגדל על המיצר שאין סביבותיו זרע אחר שיכחיש כחו: לא יאכל ביצים. שמביאין לידי קרי ומתגנה על בני הבית: לא יישן בטליתו של בעל הבית. שהוא מתכסה בה ביום שלא ימצא עליה קרי: כי מיקלע לדרשיש. שם היה רגיל לילך: מאן הויא ליומא. יש אשה שתנשא לי ליומא שאתעכב כאן ותצא לאחר מכאן: זה אצל זה. בן שיוליד במדינה זו עם בת שיוליד במדינה אחרת: רבנן קלא אית להו. ושמם קרוי על בניהם: צריכה לישב שבעה נקיים. מיום שנתרצית שמא מחמת חימוד ראתה דם: יחודי בעלמא. ואין נזקקין להן אלא שהנשוי אשה אין מתאוה כמי שאין לו אשה: מתני' מסרוהו זקני בית דין. שקראו לפניו בסדר היום: לזקני כהונה. ללמדו חפינת הקטורת המוטלת עליו ביום הכפורים שנאמר (ויקרא טז) ומלא חפניו קטורת סמים וגו' ועבודה קשה היא כדלקמן (דף מז:): בית אבטינס היו עושין את הקטרת כותשין אותו ומערבין סממני': והשביעוהו. שלא יהא צדוקי לתקן מבחוץ ולהכניס בפנים כדאמרינן בגמרא (לקמן דף יט:): אישי. אדוני: הוא פורש ובוכה. מפרש בגמ' (שם): אם היה חכם דורש. בדבר הלכה כל ליל יוה''כ שלא יישן ויראה קרי: ואם לאו. חכם הוא ויודע להבין ולשמוע דבר הלכה ואינו יודע לדרוש דורשין לפניו: באיוב ובעזרא וכו'. שהן דברים ממשיכין את הלב לשומען ואין שינה חוטפתו:

והאמר רבא תבעוה להנשא כו'. לא הוה מצי לשנויי קטנות שלא הגיע זמנן לראות הוו דהא מסקינן בפ' תינוקת (נדה דף סו.) דמילתא דרבא אפילו בקטנה דילמא מחמדא ונראה דהיכא דתבעוה לינשא וישבה שבעה נקיים וכל אותם שבעה בדקה שחרית וערבית וטבלה ולא נבעלה אז צריכה לבדוק בכל יום ויום דלעולם משתבעוה לינשא איכא לספוקי דילמא חזיא מחמת חימוד עד שתיבעל הלכך בעינן שבעה נקיים סמוך לבעילת מצוה וכן פירש רשב''ם בפרק תינוקת (שם): יחודי בעלמא הוו מייחדי להו. פרש''י לא היו באין עליהן אלא מתיחדים עמהן ותו לא והקשה ר''י א''כ כיון דאסורין לבא עליה מאי פת בסלו איכא מיהו הא י''ל כיון דשרי לאחר ז' פת בסלו קרינא ביה ועוד הקשו היכי שרו ליחודי בהדייהו והאמר בפרק קמא דכתובות (דף ד.) מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים להכי פר''י דכי אמרי מאן הויא ליומא לא אמרי מאן הויא ליומא ליבעל אלא ליחודי בהדה בעלמא וכיון שהיו אומרים להם כך רק לייחד עמהם לא היו רואות דם מחמת חימוד ונראה לי כי מה שהקשה מכתובות דלא קשה דהא דאמר התם היינו דוקא לבחור דלא נשא מעולם דיצרו תוקפו טפי כדמשמע בפ' כל היד (נדה דף יג.) כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם ומפליג התם כאן בבחור כאן בנשוי בנשוי שרי אע''פ שאין אשתו עמו וע''כ ההיא דכתובות איירי . בבחור מדקתני מי שהיה טבחו טבוח ומת אביו של חתן או אמה של כלה וכו' עד ודווקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא איניש דטרחי ומזה מוכיח ר''י התם דאיירי במי שאין לו בנים ולא נשא מעולם שהוא בוש לטרוח בעצמו צורכי חופתו אבל אלמן איהו גופיה מצי טרח ואההיא קתני וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים וכו' ויכולני לפרש ולא בעל דקאמר היינו לא בעל מעולם אבל אלמן אע''פ שעכשיו אין לו אשה כיון דכבר היה לו אשה אשתו ישינה עמו בחדר וכל שכן רבנן דהכא שאפילו עכשיו היה להם נשים אלא שלא היו בכאן בעיר ואפילו אם תמצא לומר דאלמן כמו כן אסור מכל מקום הכא שרי כיון שהיה להם נשים בביתם ולא תקיף יצרייהו כולי האי ואדרבה טפי הוה ניחא לפירוש רש''י כי לפירוש ר''י קשה הלשון דקאמר יחודי הוו מיחדי דהוה ליה למימר לייחודי בעלמא כלומר היו מודיעים להם שלא היו רוצים אלא לייחוד בעלמא מיהו מצינן למימר דלהכי נקט האי לישנא יחודי בעלמא הוו מייחדי להו משום דאתא לשנויי מה שהקשה לא ישא אדם אשה במדינה זו כו' ולהכי קאמר יחודי בעלמא כו' ולא היו באים עליהן כלל מדלא היו מביאים הנשים עמהם לעירם אלמא לא היו באים עליהם אלא יחודי הוו מייחדי ליתובי יצרייהו שאם היו רוצים היו באים עליהן ואם היו באים עליהם היו מביאים אותן לעירם והשתא אע''פ שחילקתי בין בחור לנשוי גבי פירסה נדה אין לי ללמוד מכאן דמי שמת לו מת ברגל דאשתו ישינה עמו בחדר ולא אמרינן הוא. ישן בין האנשים כו' ונימא דהא דאסרינן התם באבילות שבתוך ימי החופה לישן עמו בחדר היינו בבחור ודאי אין לחלק כך דהא אסרינן התם אפילו בשכבר בעל וכיון דכבר בעל פעם אחת מה לי נשוי מה לי בחור אבל בפירסה נדה מוקי לה דווקא בשלא בעל כי שמעתי בשם מורי ה''ר יחיאל מפרי''ש זצ''ל כיון דדברים של צינעא נוהג ברגל ואסור בתשמיש המטה כל ימי הרגל הוא ישן בין האנשים וכו' וראייתו מההיא דכתובות דמסיק טעמא משום דאבילות אקילו ביה רבנן ולהכי קילא ליה ואתי לזלזולי ביה אמטו להכי ישן בין האנשים וא''כ ברגל נמי כיון דאקילו ביה כי התם הוא ישן בין האנשים אבל ביסודו של רבי' אברהם ב''ר דוד זצ''ל מצאתי בספר בעלי הנפש [שער הפרישה] שכתב להיתר וזה לשונו ולי נראה אי מתרמי לאיניש אבילות ברגל שאין צריך לישן בין האנשים אע''ג דקילא ליה דלא חל עליה אבילות משום דשבעת ימי המשתה אית בהו משום אפושי שמחה לשושביניו ולכל בני החופה אבל שמחת הרגל דלית בהו כי האי גוונא לא דהא גבי שבת לא אשכחן מאן דאמר דהוא ישן בין האנשים אע''ג דלא נהגא ביה אבילות עד כאן לשונו וקצת קשה לי א''כ כי פריך התם מאבילות דחתן לאבילות דעלמא ומשני רב אשי מי קא מדמית אבילות דהכא לאבילות דעלמא אבילות דהכא אקילו ביה רבנן פירוש ולהכי הוא ישן בין האנשים אף על גב דכבר בעל הוה מצי למיפלג בין אבילות דהכא לדעלמא משום דחופה אית בה אפושי שמחה מיהו יש לומר דעדיפא מינה קא משני:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד