יומא כב ע"א

דף כב - א

פרק שני - בראשונה

מתניתין:

בראשונה, בתחילה, לא תיקנו גורל ["פייס"] ^[1] לתרומת הדשן, אלא כלמישרוצה לתרום את המזבח והוא כהן מבית אב שעובד במקדש באותו יום, היה תורם.

ובזמן שהן מרובין, שיש הרבה כהנים הרוצים לתרום, כך היו עושין: רצין ועולין בכבש של המזבח, ^[2] שארכו שלשים ושתים אמות.

וכל הקודם את חבירו בארבע אמות, שהגיע ראשון לתוך ארבע אמות העליונות של הכבש סמוך למזבח - זכה לתרום את הדשן.

ואם היו שניהן שוין, שהיו שני כהנים הגיעו לתוך הארבע אמות כאחד, שניהם לא זכו. ועושין גורל בין כל הכהנים ^[3].

וכך היתה ההגרלה -

הממונה על הגורלות שבמקדש אומר להן: הצביעו!

דהיינו, הוציאו אצבעותיכם כדי למנות האצבעות.

[ומבואר בגמרא שהכהנים היו עומדים במעגל סביב והממונה היה נוטל מצנפת מראשו של אחד מהם להודיע שממנו מתחיל הגורל. ונוקב במספר מסויים הגדול בהרבה ממספר הכהנים הנמצאים שם. כגון מאה או ששים, ^[4] ומתחיל למנות את האצבעות מאותו כהן שנטל מצנפתו מראשו, וסובב והולך, ומונה וחוזר חלילה עד סוף המנין. והכהן שהמנין הסתיים אצלו הוא הזוכה].

וכך היו כל הגורלות שבמקדש. ^[5]

ומה הן מוציאין? אצבע אחת או שתים!

ומבארת הגמרא שרק כהן חולה, שיוצאות שתי אצבעותיו כאחת, מוציא שתי אצבעות, ולא היו מונים את שתי האצבעות, אלא רק את האדם המוציאן.

ואין מוציאין אגודל במקדש בשעת הגרלה, מפני הרמאין. שאם יראו שהמנין עומד להסתיים אצל הכהן העומד אחריהם, יוציאו אגודל ועוד אצבע כדי שהממונה יטעה למנות אותם כשנים מחמת המרחק שבין האגודל לאצבע, ועל ידי כך יסתיים המנין בהם. ^[6]

מעשה שהיו שניהם שוין, ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו, ונפל ונשברה רגלו.

וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה על ידי הריצה בכבש, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס של הצבעה ולא על ידי ריצה בכבש. [ובגמרא מפרש למה לא תיקנו מלכתחילה פייס לתרומת הדשן].

ארבע פייסות היו שם במקדש בכל יום לצורך העבודות השונות. והיו מתכנסים ארבע פעמים ביום להגרלה. ^[7]

וזה של תרומת הדשן היה הפייס הראשון!

גמרא:

והוינן בה: והא, עבודה זו של תרומת הדשן, מעיקרא קודם שקרתה התקלה במרוצתם בכבש, מאי טעמא לא תקינו לה רבנן פייסא, ככל שאר עבודות שבמקדש, שתיקנו להם מלכתחילה פייס, כמבואר להלן בפרקין.

ומתרצינן: מעיקרא סבור, מתחילה היו סבורים כיון דתרומת הדשן עבודת לילה היא, שכשירה בלילה ולא כשאר עבודות הכשרות רק ביום, לא חשיבא להו לכהנים, ולא אתו, לא יבואו לריב עליה.

אך כיון דחזו שבכל זאת היא חשובה בעיניהם, והם רבים עליה, דקאתו שהגיעו כהנים רבים, ואתו, ובאים לידי סכנה, תקינו לה פייסא.

ומקשינן: והרי הקטרת איברים ופדרים [חלבים] של קרבן התמיד דעבודת לילה היא, שכשרה אף היא בלילה, ^[8] ותקינו לה רבנן פייסא מעיקרא!?

ומתרצינן: ההיא, סוף עבודה דיממא היא. שההקטרה היא גמר עבודת קרבן התמיד, שנשחט ביום ונזרק דמו ביום, ולכן חשובה היא בעיני הכהנים, למרות שהיא עצמה נעשית בלילה, ולכן היה מעיקרא חשש שיבואו לריב עליה.

ומקשינן: והרי האי נמי, תרומת הדשן - תחילת עבודה דיממא היא, שהיא תחילת עבודת היום, והיא חשובה בעיני הכהנים מעיקרא!?

והראיה שהיא נחשבת תחילת עבודת היום ואינה נחשבת לעבודת לילה, מהא דאמר רבי יוחנן: קידש ידיו מהכיור בלילה לתרומת הדשן, למחר בעלות השחר אין צריך לקדש ידיו שוב לצורך עבודות אותו היום [אם לא יצא מהמקדש בינתיים], כיון שכבר קידש אותן מתחילת עבודה.

הרי, שתרומת הדשן נקראת תחילת עבודת היום!?

ומתרצינן: אימא: כך אמר רבי יוחנן: כיון שכבר קידש אותן מתחילה לעבודה. לשם עבודה שהיא חובת היום הבא.

אך לעולם תרומת הדשן אינה שייכת לעבודות היום אלא עבודה בפני עצמה היא, ועבודת לילה היא.

איכא דאמרי: לכך לא תיקנו מלכתחילה פייס לתרומת הדשן, היות ומעיקרא סבור: כיון דאיכא אונס שינה, שהכהנים עדיין ישנים בשעה זו, לא אתו לא יגיעו לעבודה הזו.

כיון דחזו דאתו הכהנים בכל זאת, וקאתו נמי לידי סכנה - תקינו לה רבנן פייסא.

ומקשינן: והרי הקטרת אברים ופדרים, דאיכא נמי אונס שינה, שאף היא נעשית בלילה, ובכל זאת תקינו לה רבנן פייסא?

ומתרצינן: שאני מיגנא ממיקם. דחיית השינה אינה דומה לקימה בהשכמה.

כי הקטרת האברים נעשית בתחילת הלילה, ואילו תרומת הדשן נעשית בסוף הלילה. ונוח לו לאדם לנדד שינה מעיניו אפילו עד סוף הלילה, מאשר לקום בהשכמה.

ומקשינן: וכי תקנתא להך גיסא הואי, וכי רק מפני התקלה שאירעה תיקנו פייס לתרומת הדשן?

והלא גם תקנתא להאי גיסא הואי! שגם מחמת טעם אחר היו צריכים פייס.

שהרי הכהן התורם את הדשן הוא גם מסדר את המערכה של העצים על המזבח, ומוסיף עליה שני גזרי עצים. ומאחר שכהן אחד עושה את שלשתן, הרי הן חשובות [אף שגם הן עבודות לילה, מהרש"א], ובודאי יטרחו לבא בשבילן גם מספק, ואם כן היו צריכים פייס מעיקרא? ^[9]

דתניא: מי שזכה בתרומת הדשן - זכה גם בסידור מערכה, ובשני גזירי עצים, שנותנן מעל עצי המערכה. דילפינן מקרא שצריך להוסיף שני גזירי עצים על המזבח בכל יום בתמיד של שחר ובתמיד של בין הערביים.

ומתרצינן: אמר רב אשי: שתי תקנות הוו:

א. מעיקרא סבור: לא אתו בגלל הטעמים שנזכרו לעיל. כיון דחזו דקאתו, ואתו נמי לידי סכנה - תקינו לה פייסא.

ב. אך כיון דתקינו לה פייסא - לא אתו חדלו מלבוא. כי אמרי: מי יימר דמתרמי לן שנזכה בגורל, ועל הספק לא כדאי לבא לעבודה שכזו.

הדר תקינו להו, שמי שזכה בתרומת הדשן יזכה גם בסידור מערכה ובשני גזירי עצים, כי היכי דניתו וניפייסו בשביל כל העבודות הללו. ^[10]

שנינו במשנה: ובזמן שהן מרובין, רצין ועולין בכבש כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה.

אמר רב פפא: פשיטא לי: ארבע אמות דארעא ארבע אמות שבקרקע העזרה הסמוכות לתחילת הכבש למטה - ודאי שלא לכך נתכוונה המשנה שמי שהגיע ראשונה לתחילת אותן ארבע אמות זכה. שהרי "רצין ועולין בכבש" תנן.

וכן קמייתא, ארבע אמות ראשונות של הכבש - נמי לא. אי אפשר לומר שמי שהגיע ראשונה לתחילת אותן ארבע אמות זכה. שהרי "רצין ועולין בכבש" תנן, והדר, רק אחר כך - "כל הקודם את חבירו זכה". ומשמע שלא זכה מיד עם הגעתו לכבש.

וכן ארבע אמות דביני וביני, איזה שהן ארבע אמות מתוך שלשים ושתים האמות של הכבש - נמי לא. משום דלא מסיימא מילתא לא יהיה סימן ברור לידע אלו ארבע אמות הן.

ולכן פשיטא לי שארבע אמות דגבי מזבח תנן. אותן שבסוף הכבש הסמוכות למזבח, ומי שהגיע ראשון לתחילתן הוא הזוכה.

אולם בזאת נסתפק רב פפא:

המזבח היה בנוי בצורת שלש קוביות מדורגות, זו על גבי זו.

היתה לו קוביה אחת של יסוד מלמטה, בגובה אמה, ומעליה קוביה שניה [בגובה חמש אמות], שהיתה קטנה ברוחבה מהיסוד באמה אחת מסביב, וכך היה היסוד בולט מתחתיה ברוחב אמה.

מעל הקוביה השניה היתה קוביה שלישית בגובה שלש אמות, וקוביה זאת היתה מצומצמת ברוחבה מהקוביה שתחתיה באמה אחת מסביב. וכך היה המזבח מצטמצם ברוחבו, ונכנס פנימה ברוחב אמה לכל היקפו. וכניסה זו נקראת "סובב".

הכבש הגיע למטה עד ליסוד, ומשם הוא התרומם, והיה "פורח" [רוכב] על אותן שתי אמות של רוחב היסוד ורוחב הסובב, ונושק למעלה בראשו של המזבח. ולאור זאת:

בעי רב פפא: ארבע אמות שאמרו, האם הן כוללות בהדיה, בכללן, גם את משטח הכבש הפורח מעל גבי אמה יסוד ועל גבי אמה סובב.

כלומר, האם הן כלולות בתוך ארבע האמות הנושקות את שפת ראש המזבח.

הדרן עלך שבעת ימים פ"ב בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם כו' לידי סכנה שהיו דוחפין ומשברין זה את זה. ומפני מה לא תקנו פייס לתרומת הדשן משום דעבודת לילה הוא ולא אתו.

והרי איברים ופדרים שפקעו מעל המזבח בלילה שמחזרין ע"ג המזבח דעבודת לילה היא ותקינו [לה] פייס. ודחינן האי סוף עבודה דיממא הוא.

הא נמי תחלת עבודת היום היא. דא"ר יוחנן קדש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש. שכבר קדש מתחלת עבודה.

ודחי' אימא שכבר קדש מתחילה לעבודה. ולעולם עבודת לילה היא ואיכא דאמרי כו'. ופשוטה היא. שני מיגגא ממיקם המחזיר אברים ופדרים יושב ושומר ועדיין לא ישן. והמבקש להרים תרומת הדשן כבר ישן ורוצה עכשיו לעמוד משנתו וקשה הוא המבקש לעמוד משנתו ממי שיושב ומשמר ובדעתו אחר שעה לישן. ואמרי' וכי מפני שהיו באין הרבה ומשברין זה לזה על זה היתה תקנת הפייס. לא היתה התקנה אלא מפני שלא היו באין. הלא תראה שהוסיפו לה עבודות אחרות דתניא מי שזכה בתרומת הדשן זוכה בסידור מערכה ובשני גזירי עצים.

(אמר רב) אמר רב אשי ב' תקנות היו מעיקרא סבור לא אתו כו'. פשוטה היא.

כל הקודם לחברו בתוך ארבע אמות זכה. י' דברים נאמרו בירושלים כו' בבא קמא בסוף פ' מרובה מידת תשלומין כו'. ואוקימנא ד' אמות של כבש הסמוכות למזבח ואיבעיא אמה יסוד ואמה סובב מכלל ארבע אמות הללו הן אי לא ועלתה בתיקו:

פרק ב
בראשונה אומר להם הממונה הצביעו. פי׳ שיוציאו אצבעותיהם כדי למנותם. ולקמן מפרש כי הכהנים של אותו בית אב היו מוקפין ועומדין עגולה אחת כמין כוכלייר והיה שם זקן או כהן שתופס בפיו המנין שירצה ואותו כהן שהמנין ההוא נשלם בו היה זוכה באותו פייס. וכדי שידעו מהיכן יתחילו למנות היה שם ממונה שנוטל מצנפת מאי זה שירצה וממנו הגורל מתחיל וזה שנוטל המצנפת לא היה יודע סך המנין והאומר המנין לא היה יודע ממי יטלו המצנפת שאם כן היה מבין במי ישלם המנין והיה יכול להפיס למי שירצה אלא ודאי כדאמרן וכן פירשו בתוספות.

והא איברים ופדרים דעבודת לילה היא ותקינו לה פייסא. פי׳ כדתנן לקמן מי מעלה איברים. ובתמיד של בין הערביים אע״פ שזמנו מט׳ שעות ומחצה ולמעלה פעמי׳ שלא היה להם פנאי להעלות איברים למזבח ביום ומעלין אותן בלילה.

סוף עבודה דיממא הוא. פי׳ ששחיטתו וזריקת דמו ביום:

קדש ידיו ורגליו לתרומת הדשן. פי׳ ולא יצא מן המקדש. למחר אינו צריך לקדש לעבודות אחרות ואפי׳ למ״ד דלינה דעמוד השחר פוסלת. שכבר קדש מתחל׳ עבודה אלמא תחלת עבודה דיממא היא. אימא שכבר קדש מתחלה לעבודה פי׳ דיחוייא בעלמא הוא דמדחי לפום האי לישנ׳ קמא אבל לאידך לישנא דאמרינן בסמוך מימרא דר׳ יוחנן כפשטא והכין סוגיין בשילהי פירקין כדבעינן למימר קמן בסד״י:

שאני מגנא ממיקם. פי׳ דלא טריח׳ מלתא כולי האי להתעכב אדם בתחלת הלילה מלישן כמו שהוא טורח לקום ממטתו בשחר בהשכמה.

ותקנתא להאי גיסא הואי תקנתא להך גיסא הואי. פרש״י וכי מפני התקלה שאירע בתרומת הדשן תקנו בו פייס והלא לצורך סדור המערכה ושני גזירי עצים לכך הוצרכו לתקן כן כדתניא מי שזכה בתרומת הדשן זכה בסדור מערכה ושני גזרי עצים. והקשו בתוספות דהא מאי קושיא דאי לאו הצורך שהיה להם לתקן פייס בתרומת הדשן לא היו עושין בו פייס והיו מתקנין פיים בסדור מערכה עצמה ואחר שהוצרכו לתקן פייס בתרומת הדשן תלו בו סדור מערכה וגזרי עצים. לכך פירשו כדפר״ח ז״ל ותקנתא מפני תקלת רוב הבאים להרים בתרומת הדשן הואי. אדרבא לאידך גיסא הואי שהיו מתעצלים כהנים מלבא לתרומת הדשן שלא היתה חשובה בעיניהם ולא עוד אלא שהוצרכו לומר שהזוכה בו יזכה בסדור מערכה ושני גזרי עצים.

פשיט׳ ליה ד׳ אמות דארעא לא. פי׳ ד׳ אמות דארעא הסמוכים בקרקע לעליית הכבש דלא דלגבי מזבח תנן כלומר ד׳ אמות שבראש הכבש הסמוך למזבח אלא דקא מבעיא ליה אם יכנס בד׳ אמות אלו אותן שתי אמות הפורחין מן הכבש ונכנסין בכנגד אמה של יסוד ואמה של סובב. או בד׳ אמות של גופו של כבש דהוו להו שש עם השתי אמות הפורחין ולא איפשיטא.

והמשנה הראשונה ממנו אמנם עניינה בביאור החלק הראשון והוא שאמר בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם בזמן שהם מרובין רצין ועולין בכבש כל הקודם את חברו לתוך ארבע אמות זכה אם היו שנים שוין הממונה אומ' להם הצביעו ומה הן מוציאין אחת או שתים ואין מוציאין גודל במקדש מעשה שהיו שנים שוין רצים ועולין לכבש ודחף אחד מהם את חברו ונפל ונשברה רגלו וכשראו בית דין שהן באים לידי סכנה התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס אמר הר"ם כבר הודעתיך כי תרומת המזבח היא הסרת הדשן ואמרו כל הקודם את חבירו לתוך ארבע אמות הוא שיקרב אל המזבח בארבע אמות ומעשה הפייס שזכה כמו שאגיד לך ידוע כי אינו מותר אצלנו למנות אנשים מישראל בשום פנים ואפי' לדבר מצוה ומעשה דוד המלך מפורסם אבל מונין אותם כשירצה אדם למנותם שיקחו מכל אחד מהם דבר ואחר כך מונין אותם הדברים ומפני זה כשהיו קרבים כהנים [רבים] אל המזבח היה אומר להם הממונה הצביעו כלומר שישליחו האצבעות וזה אחר שיעמידם שורה ויסכימו ביניהם ממי יתחיל המנין וכמות המנין כיצד הסכימו על דרך הדמיון שיהיה המנין שלשים או ארבעים או חמשים או כמה שירצו מהמנין ואחר ישליך כל אחד מהם אצבע אם הוא חלש או חולה או אצבעות אם הוא בריא ויתחיל למנות אותם על האצבעות אחד שנים שלשה על השורה עד שיצא המנין שהצביעו מתחלה והאיש שיצא סוף המנין אצל אצבעו היה מקריב לאותה עבודה ולא יחשבו הגודל למי שהשליך גודלו לפי שהוא נוח לפשטו ושמא יפשוט אותו או יקפוץ אותו כשיקרב המנין לצאת כדי שיבא הפייס אצלו ועל זה הדרך הוא הפייסות הארבעה שהיו במקדש ודע זה והבן אותו כי אלו הפייסות לא פרשם שום גאון מן הגאונים שהיו לפנינו מאותן שעמדנו על דבריהם לפי שלשונות התלמוד לא יושג מהם מה שדומה לאדם בתחלת העיון אבל הסברא באותן הדברים היא עם מה שספרנו:

אמר המאירי כבר התחלנו לבאר שתרומת הדשן שבכל יום מעל המזבח עבודה היא וטעונה קידוש ידים ורגלים ואינה נעשית אלא בבגדי כהונה אלא שמ"מ לא היו אותם הבגדים חשובים כשאר הבגדים שהיו עובדים בהם שאין דרך שיהא אדם מוזג לרבו כוס באותן הבגדים שמבשל בהם קדירה לרבו וזהו שנאמר בפסוק במצות הרמה ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים ואין הכוונה שיהיו בגדי חול שהרי עבודה היא וטעונה בגדי כהונה כמו שביארנו אלא שיהיו פחותים משאר הבגדים עד שיוכר בהן שאין אלו בגדים המוכנים לשאר העבודות ותרומה זו עניינה שהזוכה בה לובש בגדי הרמה ומקדש ידיו ורגליו ולוקח מחתה של כסף שעומדת במערב בין הכבש למזבח במערבו של כבש ועולה למזבח ומפנה הגחלים אילך ואילך וחותה מהן מתוך עומק האש ומוליכה רחוק מן הכבש שלשה טפחים ושם נותנים מוראת העוף ודישון מזבח פנימי והמנורה כמו שביארנו וזו היא מצות הרמה שבכל יום אלא שאח"כ באים שאר הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם ונוטלין המגרפות והצינורות ועולין למזבח וגורפין את הדשן במגרפות ועושין ממנו ערימה גדולה ואח"כ גורפין אותה בכלי גדול הנקרא פסכתר שהיה מחזיק לתך ומורידין אותה ומוציאין חוץ לעיר למקום שפך הדשן והוצאה זו לא היה בה פייס שאין הוצאתו עבודה וכן לא היתה נעשית בכל יום אלא כשרואין שהדבר צריך לכך:

ומשנתינו מיהא אינה אלא בתרומת המחתה על הדרך שהזכרנו ואע"פ שתרומה זו בכל יום מצות עשה ועבודה גמורה הואיל ומ"מ עניינה היה בכלים פחותים וכן שצרפו עליה בגמ' שהיה זמנה בשעת אונס שינה מצד שהיה הרוצה לזכות בה צריך להשכים עליה סמוך לקריאת הגבר כמו שביארנו בפרק ראשון כ' א' היו סבורים עליה שלא להיותה נערכת אצל הכהנים עד שיהו קופצים עליה בחבה והיו מתייראין שאם יפייסו עליה לא יהו מטריחין עצמן לנדד שנתם עליה מספק שרוב בני אדם עצלים בשעת אונס שינה ואף הזריזים אחר שעל הספק הם עומדים מתרשלים בה ומתוך כך הפקידוה לזכות בה בלא גורל כל כהן שיהא רוצה לתרום ושיהא קודם בכך ובלבד שיהא מבית אב של אותו היום ונמצאו הזריזין סומכין על זריזותם ועומדים אחר שאין הדבר תלוי אלא בזריזות ובזמן שיארע שיהו שנים או שלשה או כמה משכימים עליה בשוה וקופצים בכך היתה הסכמתם שיהו רצים ועולים ביחד לכבש המזבח שהוא אורך שלשים ושתים אמה וכל שיהא קודם לתחום המזבח והוא שיהא קודם לתוך ארבע אמות העליונות שבו הסמוכות למזבח זכה לתרום ונסתפקו בגמ' אם ר"ל ארבע אמות חוץ מאמת היסוד ואמת הסובב ר"ל שאפילו היה רחוק מן המזבח ו' אמות הואיל ולמלא אותם שתי המגרעות לא היו אלא ארבע זכה או שמא עם אותם שתי האמות ר"ל שיהא צריך שיהא בתוך ארבע וכל שאינו בתוך ארבע לא זכה אע"פ שאם היה כותל המזבח עולה בשוה היה בתוך ד' ואע"פ שנשארה בספק נראים הדברים שלא היה זוכה אא"כ היה ממש בתוך ארבע אמות של מזבח ואם אף בזו יארע להם שיהו שנים או יותר שוים להיותם נכנסים ביחד באותם ארבע אמות היה הענין חוזר לפייס ולא לאותם השנים בלבד אלא לכל כהני הבית אב כשאר העבודות:

ומעתה בא לפרש ענין הפייס הן לתרומת הדשן כשיארע על הדרך שהזכרנו הן לשאר העבודות שהיו נעשות לעולם על ידי פייס היאך הוא ואמר שהממונה והוא סגן הכהנים העומד בעזרה וממונה על הפייסות להדריכם בעבודתם היו כל כהני בית אב מתקבצים לפניו בלשכת הגזית אחר שיעלה עמוד השחר מלובשים בבגדי כהונה ועומדים לפניו בהיקף והיו מסכימים ביניהם להזכיר מנין אחד יתר על כל אותן הכהנים כדי שיהו כולם בכלל המנין ומתחיל ומונה האצבעות אחד שנים שלשה וחוזר חלילה עד שיכלה המנין והכהן שיהא אותו המנין כלה בו יהא זוכה באותו ענין ולא היה אפשר לו למנות בהם עצמם שהרי אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה עד שכשהיו רוצים למנותם היו לוקחים מהם דבר מכל אחד ואחד ומונין אותם הדברים כענין האמור בשקלים וכענין האמור בשאול ויפקדם בבזק שפירושו שברי חרסים דקים שכל אחד היה נותן מכיתת חרס ומונין אותן החרסים וענין בזק לשון כתות ושבור כמו שאמרו בעירובין פרק אחרון ק"ד א' בוזקין מלח על גבי הכבש כלומר שמכתתין מלח ומפזרין על הכבש שלא יחליק את רגליהם וכן נאמר עליו ג"כ ויפקדם בטלאים ופי' בגמ' שלקח כל אחד טלה מעדרו של מלך ומנו הטלאים ומתוך כך בזו היה הממונה אומר להם הצביעו ר"ל שיהא כל אחד מהם מוציא אצבעו והממונה נוטל המצנפת מראשו של אחד מהם ומחזירה ונודע להם שמאותו כהן מתחיל המנין ומונין האצבעות ואותו שכלה בו המנין שהסכימו עליו זוכה בדבר שפייסו עליו ולשון פייס הכוונה בו כעין גורל אבל הלשון הוא שנעשה כדי שיתפייס דעתם בכך ולא תהא קנאה ביניהם:

ואמר אח"כ כמה אצבעות הם מוציאים אחת או שתים כלומר ולא יותר ואף בזו פי' בגמ' אחת לבריא ושתים לחולה כלומר שהבריא אם אתה מתיר לו להוציא שתים שמא לא יוציא בתחילת הגורל אלא אחד וכשיראה בהקף שכלה החשבון בחבירו הסמוך לו יוציא שתים ולא ירגיש הממונה בכך ויסיים חשבונו באצבעו של זה ויחזור ויכניס אותו שהוציא ראשון עד שיחשוב הממונה שבו כלה החשבון אבל החולה מתוך שאצבעותיו רותתות ואינו יכול להגביה אחת ולכוף את הסמוכה לו לגמרי התירו לו להוציא אצבע אחת עם חברתה שאף כשהגביהה אינו מזומן כל כך לכבשה ולחזור ולהוציאה ברמאות ואי אפשר שלא ירגיש הממונה ששתיהן שלו ולא ימנה אלא אחד:

וי"מ שהבריא יכול להרחיבם ולהרחיקם זה מזה עד שידמה לממונה כאלו הם משל שנים ובחולה אינו כן ולעולם אין מוציאין גודל שמצד שיש הפרש גדול בינו ובין האצבע השניה והדבר קרוב להיות הממונה טועה וחושב על אצבע שלו שהוא של חבירו ויחזור ויכניסנו ויאמר שלא הוציא אלא אחד וחבירו הסמוך לו שהיה החשבון ראוי לכלות בו אינו נאמן עליו שנוגע בדבר הוא ואף כשראו האחרים שאינם סמוכים ואינם נוגעין בדבר מ"מ הדבר בא לידי תגר וקטטה וי"מ הטעם מפני שהגודל קצר ונוח לפשטו כשירצה ולכופו כשירצה דרך רמאות וכל שהיו מוציאין גודל יתבאר בגמ' שאינו בכלל המנין ואין מונין אותו כלל באותו מעמד ולא עוד אלא שהממונה מלקהו בפקיע ר"ל רצועת מרדות אבל הבריא שהוציא שנים מונין לו מ"מ אחת שאין הזיוף מצוי בו כל כך ונשוב לעניינינו והוא שמתחילה לא היו מטילין פייס בתרומת הדשן ברוב הפעמים אא"כ יארע על הדרך שהזכרנו ואירע מעשה שהיו שנים רצים בכבש ונכנסו ביחד ודחף האחד את חבירו ונשברה רגלו וכשראו בית דין שהמצוה חביבה להם כל כך עשאוה כשאר עבודות שלא לזכות בה שום כהן אלא על ידי פייס:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

תמיד של בין הערבים לא היו מפייסין בו אלא סומכין היו בו על פייס של שחרית ומי שזכה באחת מן העבודות בתמיד של שחר על ידי הפייס הוא זוכה מאליו באותה עבודה עצמה בין הערבים חוץ מן הקטורת שהיו מפייסין בה אף לערב הכהנים שבאותו בית אב שלא הקטירו מעולם הא כל שהקטירו כולם פעם אחרת אף היא אין מפייסין בה אלא מי שזכה בה בשחרית זוכה בה בין הערבים ואחר שכן זו שאמרו כאן באיברים ופדרים ר"ל העלאתם מן הכבש למזבח שע"י פייס היה נעשה ועל כל פנים בתמיד של בין הערבים הוא אומר כן וכמו שאמרו בה עבודת לילה היא אלא שהיא סוף עבודת היום כלומר שכבר נשחט ביום ונזרק דמו ביום אין הלכה כן אלא שנאמרה על דעת הסובר שאף בתמיד הערב היו מפייסים ואי אפשר לפרש בסוגיא שעל סמך פייס שבשחרית הוא אומר כן ולא שיהו חוזרים ומפייסים שהרי נאמר בה והרי איברים ופדרים דאיכא אונס שינה ותקינו רבנן פייס ואם על סמך פייס של שחרית אמרוה הרי אינו מתעכב שם על הספק שהרי נודע מי שזכה בו אלא ודאי שלא כהלכה נאמרה:

כבר ידעת שמצות עשה להיות הכהן מקדש ידיו [ורגליו] קודם עבודה שנא' ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם וכהן שעבד ולא קידש חייב מיתה בידי שמים שנאמר ירחצו מים ולא ימותו ועבודתו פסולה ומ"מ אינו חייב לקדש בין כל עבודה ועבודה אלא כל שקידש בשחרית הולך ועובד כל היום כולו ובלבד בארבעה תנאים אחד שלא יצא מן המקדש ושלא יישן ושלא יטיל מים ושלא יסיח דעתו הא כל שעשה אחת מאלו צריך לחזור ולקדש ומ"מ למחרתו צריך קידוש אחר שאין קידוש היום מועיל למחרתו אע"פ שעמד ועבד כל הלילה ולא יצא ולא ישן ולא הטיל מים ולא הסיח דעתו שמ"מ הידים נפסלות בלינה ואפילו קידש בתחילת הלילה או באיזה שעה שבלילה להקטרת איברים של תמיד הערבים שמצותו כל הלילה צריך לחזור ולקדש לעבודת היום ומ"מ אם קידש לתרומת הדשן אע"פ שהיא בקריאת הגבר או סמוך לו שהוא לפעמים מלפניו ולפעמים בחצות הלילה ולפעמים באשמורת ראשונה הואיל ומ"מ תחילת עבודת היום היא אינו צריך לחזור ולקדש לשאר עבודת היום למדת שיש שקידש לאחר חצות לילה וצריך לחזור ולקדש ויש מקדש קודם חצות לילה ואינו צריך לחזור ולקדש:

מי שזכה בתרומת הדשן על ידי פייס זכה אגבה מאליו בסדור המערכה ובשני גזירי עצים וענין זה הוא שתחלה היה מסדר מערכה אחת גדולה של עצים ואח"כ מסדר מערכה אחרת שניה לה ואח"כ מעלה שני גזרי עצים ר"ל שתי בקעיות ארוכות ברחב המערכה ונותנן על המערכה הגדולה כדכתיב ובער עליה ר"ל על המערכה ועבודות אלו עבודות חשובות וטעונות בגדי כהונה חשובים וכן שהם עבודות יום גמור וא"כ צריך שתשאל למה היו סבורים עליה שלא תהא נערכת אצל הכהנים אחר שעבודות אלו נגררות עמה אלא שתדע שבאותו זמן ר"ל בזמן שלא היו מפייסין לתרומת הדשן לא היו אלו נגררות עמה ומתוך שלא היו חוששין להיות העבודה נערכת אצלם לא היו מפייסין עליה ומתוך שהיו יודעים שזריזות מועיל להם בה היו מזדרזין בה הרבה עד שבאים לידי סכנה והתקינו שלא תהא נעשית אלא על ידי פייס ומתוך כך נתעצלו בה לומר מה לנו לקום ממטתינו על הספק מפני עבודה זו וכשראו ב"ד כך התקינו שהזוכה בה יהא זוכה באלו כדי לחבבה עליהן:

בזמן שהן מרובין רצין בכבש כו'. ותימה כיון דעבודה היא כדאמרי' בגמרא א"כ איך רצין והאמרינן בירושלמי דברכות גבי תפלה מי שעומד ומתפלל צריך להשוות רגליו תרין אמורין ר' סימון ורבי לוי חד אמר כמלאכים וחד אמר ככהנים מאן דאמר ככהנים שהיו מהלכין עקב בצד גודל דכתיב (שמות כ׳:כ״ג) לא תעלה במעלות על מזבחי פי' כיון שבשעת הילוך מיישרין רגליהן כל שכן בשעת תפלה מעומד ואין נראה לומר דרצין עקב בצד גודל קאמר ושמא כיון שלא [היו] עדיין עסוקין בעבודה כמו בהולכת אברים לכבש יכולין לרוץ^א)כצ"ל יכולין לרוץ ומכאן נראה לר' דהא דאמרי' בסוכה (נ"ב ב') אמרו עליו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל כו' והיה הולך עקב בצד גודל שלא להראות כחו עושה כן אלא כו'. ועי' ש"י. אי נמי רצין עקב בצד גודל שלא להראות כמו עושה כן אלא כי כן צריך לו לילך בשעת עבודה כדפי':

הממונה אומר להם הצביעו. פי' שיהיו מכוונים ביניהם מנין אחד י' או כ' או מ' וימנו בזה א' בזה ב' בזה ג' כל המנין ואותו שיסיימו בו המנין שכוונו יתרום ואם תאמר אם כן יש רמאי שהממונה ידע בטוב היכן יסיים המנין וכל מי שרוצה בו יתרום יש לומר שהממונה היה מונה ולא היו אומרים לו המנין שכוונו ביניהם וכן פי' בערוך:

הרי איברים ופדרים דליליא ותקינו להו רבנן פייסא. פי' ולא חיישינן דילמא לא אתו אלא תיקנו פייס ותימה וכי אותן של אברים ופדרים מספק הן באין והא אמרינן לקמן בפירקין (דף כו.) הזוכה בתמיד של שחר הוא הזוכה בתמיד של בין הערבים ואפי' למאי דבעי למימר שחוזרין ומפייסין לתמיד של בין הערבים קאמר לקמן דמצפרא אתו א"כ היו הן יודעין מבעוד יום מי המעלה אברים למזבח ומה עניינם לתרומת הדשן שלא היו יודעין מבעוד יום ואומר רבי דסבירא ליה לתלמודא דאפילו היו עושין הפייס של תרומת הדשן מבעוד יום יש לחוש כי גם אותו שזכה בפייס יפשע ולא יעמוד כיון שהאחרים לא יקיצוהו משנתו כי לא יעמודו ואם (לא) היו חוששין בפייס של תרומת הדשן אם כן לא יעשוהו בלילה [ויתאספו] מבעוד יום וליכא למיחש למידי אלא ש"מ שאף כשיעשוהו לפייס מבעוד יום יש לחוש שמא יפשע כיון שלא יעמידוהו אחרים משנתו ולכן לא תיקנו בו פייס מתחילה ולהכי פריך הרי אברים ופדרים כו' שזכה בהן האחר מבעוד יום ותיקנו ועוד דלמאן דאמר מוספין קודמין לבזיכין משמר היוצא מקריב תמיד של שחר ומשמר הנכנס מקטיר בזיכין כדמוכח בסוף החליל (דף נו:) [וא"כ] אין עניינם לתמיד של שחר כלום ואין יכולין להיות בפייס השני כלל אבל למ"ד בזיכין קודמין למוספין אתי שפיר דאע"ג דתמיד קרב שחרית ובזיכין בחמש כדמוכח בריש תמיד נשחט (דף נח:) משום דהוו בזיכין בפייס חשיב להו כתמיד של שחר ועוד כי נראה שמותר לעשותן לאלתר שחרית אחר התמיד דהא לקמן בפרק הממונה (דף לד.) משמע שהיה להם להיות בין חביתין לנסכים משום דגמירי חוקה חוקה מחביתין אי לאו דכתב ביום ביום לאחר ואהני להקדים נסכים לבזיכין אלמא סמוך לנסכים לאלתר מותר לעשותן קודם חמש והא דאמרי' בזיכין בחמש היינו שלא יתעכבו יותר אבל לכתחילה יכול להקריבן שחרית אחר נסכי תמיד וכן מוספין בשש דאמרינן בתמיד נשחט נראה לפרש שלכתחילה אין לעכבן יותר אבל קודם לכן מותר להקריבם לכתחילה מדמצלינן צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא לכתחילה. לשון רבי. וא"ת למה אין עושין בפייס שני כמו שהיו עושין אחר הקטרת אברי תמיד שהיה בבקר והבזיכין אחרי כן אפילו למ"ד בזיכין קודמין למוספין כדמשמע לקמן בפרק הממונה יש לומר שכל ענייני הקטרת והעלאות היו בפייס אחד וגם יכולין להקטיר בזיכין בשחרית כדפי' רבי:

ותקנו בו פייס. ולא חיישינן שמע יפשע ולא יקיץ משנתו ומשני שאני מיגנא כו'. וא"ת מכל מקום עיקר הקטרת אברים ופדרים ביום היא כדתנן בתמיד של בין הערבים שקרב בשמונה ומחצה י"ל שפעמים מאחרין הרבה ואיכא למיחש שמא ישן ויפשע בהקטרתן ומשני שאני מיגנא וכו':

תקנתא לאידך גיסא הואי. פי' בקונטרס שמקשה שלצורך שני גזירין וסידור מערכה תקנו הפייס ואין נראה כי מה קושיא זו מ"מ היתה [תקנה] לשם תרומת הדשן [גם כן] ור"ח פי' תקנתא להך גיסא וכי תקנו פייס בשביל שהיו מרבין לבא יחד ודוחפין זה את זה תקנתא להך גיסא הואי שלא היו באין עד שתיקנו שיזכה בסידור מערכה ושני גזירין כו':

יזכה בסידור מערכה שהיה בלילה. כדמשמע בתמיד ושני גזירין היה ביום כדמשמע בפירקין (דף כז:):

קמייתא נמי לא רצין ועולין בכבש תנן. ואי לא עלו אלא ד' אמות לא הוה תני רצין ועולין וה"ר יוסף פי' רצין ועולין לכבש משמע שהיו עולין יחד ואם כן אם יזוז הראשון פסיעה אחת ממקומו יזכה בשביל זה:

ותקנתא להאי גיסא הוי תקנתא להך גיסא הואי פירש המורה וכי מפני התקלה שאירע ניתקן להם פייס והא להך גיסא הוי בשביל סידור המערכה ושני גזרי עצים כו' ואינו נ"ל שלשון הגמרא אינו מוכיח כן ורבינו ברוך זצוק"ל פירש וכי התקנה מושם דדאתי טובא הוא בתימה תקנתא משום דלא אתין הוה ותקינו לה רבנן פייסא ושתיפו בהדה סידור מערכה ושני גזרי עצים כי היכי דניתו זה הפתרון נראה לפי לשון הגמרא:

בפרש"י בד"ה מ"ט לא כו' דתנינן שכל תחלתן בפייס כו' ובד"ה פשיטא לי כו' שהכבש פורח אמה של כניסת כו' בהדיא אמה יסוד ואמה סובב כו' עכ"ל כצ"ל מפי' ישן:

תוס' בד"ה שאני מיגנא כו' כיון דכשרה ביום וחביבא להו דאכתי ליכא אונס כו' עכ"ל מדבריהם נראה דלא קשיא להו אלא להאי תירוצא דמשני שאני מיגנא ממיקם דטפי ה"ל לשנויי דאברים ופדרים עבודת יום הוא כיון דכשירה ביום אבל לשינוייא קמא ניחא ליה לשנויי כדמשני דאפילו בלילה עבודת יממא היא וק"ל:

בד"ה שתי תקנות כו' שהיו מסדרין המערכה לאחר שזכה מי שזכה בתרומת הדשן אז כו' עכ"ל כ"ה בתוס' ישנים וצ"ל דסידור מערכה וב' גזרי עצים לא היה בו מקודם זה פייס משום דהוו נמי עבודת לילה אלא דהמקשה הוה ס"ד כיון דכולן בכהן אחד חשובות הן אע"ג דבעבודת לילה הן כפרש"י וכן לדברי המתרץ כי הדר תקנו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה דכולן בכהן אחד חשיבא להו למטרח עלה מספיקא ודו"ק:

במשנה ואם היו שניהם שוין כו' מעשה שהיו שניהם כו'. במשניות קטנים ד"א וכן בירושלמי הגירסא שנים בתרוייהו ונכון:

משנה שם ארבע פייסות היו שם. התו"ח הביא ראיה לשיטת הסוברים דתה"ד לא היה בכ"ג דאל"כ למה לו לקדש אחר ע"ה הא כבר קידש לצורך תה"ד ולינה א"פ מתה"ד עד ע"ה כדאיתא בריש זבחים. שם לא נמצא. אבל ט"ס הוא וכוונתו לשם (כ) למימרא דריו"ח ע"ש. אבל נראה דכבר הרגישו בזה הת"י לעיל (כ ב) בד"ה משום חולשא. וע"ש שכ' והיה יכול לצאת חוץ לעזרה. ור"ל דביצא לכ"ע צריך לקדש כדמשמע שם (יט ב) אפי' לראב"ש דקאמר שם טעמיה דכתיב בבואם ופרש"י והרי לא יצא וכ"כ לקמן בד"ה למחר. והא דאיבעיא לן שם (כ ב) יציאה מהו כו' היינו לפי שעה. עוד נ"ל דע"כ ל"א ריו"ח שם אלא מקרות הגבר וכדאמר אביי שם להדיא אבל ביוה"כ דמחצות לא. שוב ראיתי להמלחמות שהביא ג"כ ראיה זו דהתו"ח אכן לא כתב רק הרי כבר טביל לת"ה. משמע דלא הביא רק מטבילה לא מקידוש. ויש חילוק ביניהם כדמוכח מהברייתא שם יצא חוץ כו' אם לשהות טעון טבילה ואם לפי שעה טעון קידוש לפי הס"ד דשם:

גמרא והרי אברים ופדרים דעבודת לילה כו'. קשה מי דמי הא או"פ אף שכשרים כל הלילה עיקר מצותן ביום כדאמרי' במנחות (עב) אר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חו"א כשרין כה"ל ולא היה ממתין להם עד שתחשך ועת"י אבל דבריהם מגומגמין:

גמ' שם אימא שכבר קידש מתחלה לעבודה. ר"ל לעבודה שהיא חובה ליום הבא:

גמ' שם שתי תקנות הוו מעיקרא כו'. כה"ג בכתובות (יב) ובגיטין (מז ב) ובמנחות (נא ב ושם נג):

גמ' שם קמייתא נמי לא כו'. ור"ל דנפרש כל היכא שיקדים את חביריו בתוך הד"א אם בתחלתן או באמצען או בסופן אם היו שוין בכניסתן לתחלתן וכן נוכל לפרש גם לפי האמת בד"א העליונות:

רש"י (במשנה). אבל מעתה כולן באין להטיל גורל. עתוי"ט ועי' מחהש"ק בסי' קל"ב:

רש"י ד"ה כיון דעבודת לילה היא. ולא אתי לאינצויי עלה. לולי דבריו הנל"פ ולא אתו ר"ל לפייס וכדמסיק ר"א מי יימר דמתרמי לן. אבל כאשר הזכייה היא ע"י מרוצת הכבש כ"א יאמר אנכי אזדרז לרוץ מהר יותר מחבירי וע"ד דאמרינן בסנהדרין (כה רע"ב):

במשנה תורם. נ"ב משקל מחודש מיוחד ללשון חכמים ע"פ ר״מ ריש מסכת תרומות:

הממונה אומר להם הצביעו פירש"י אם היו שניהם שוין אין א' מהם זוכה לתרום אבל מעתה כולם באים להטיל גורל ומהו הגורל הממונה אומר להם הצביעו ואיני יודע מנ"ל לרש"י דמטיל גורל בין כולם דלמא אינו מטיל גורל אלא בין אלו ב' שהיו שווין לבד אבל כולם כבר אבדו זכותן בשעה שקדמו אלו בד' אמות:

[מלואים: [בזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש [חסר כאן שורה שלימה ומעתיק הראשון הגיה למטה ודבריו נכונים] ומה דאמר ר"ה בפ"ק דברכות (דף ו' ע"ב) היוצא מבהכ"נ אל יפסיע פסיעה גסה אמר אביי לא שנו אלא בדנפק אבל בדעייל מצוה למרהט י"ל האי בדעייל היינו בדרך הליכתו [לבהכ"נ אכן בדנפיק אף] בשעת יציאת בהכ"נ עצמה איירי דמש"ה אל יפסיע פסיעה גסה דמחזי ישיבת בהכ"נ [למשא] ואפ"ת [דבדעייל] מצוה למרהט אף בבהכ"נ עצמה איירי לא דמי לעזרה דבהכ"נ קיל משל עזרה דהא מנעל ורקיקה בעזרה אסור ובכלל מורא מקדש הוא כדאיתא ספ"ט דברכות ובבהכ"נ שרי כדאיתא התם והוא הדין נמי לרוץ אסור בעזרה כולה דהוי בכלל מורא מקדש וכ"ש בכבש של מזבח דגלי קרא דצריך אימה יתירה מן העזרה דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי ולא תגלה ערותך עליו הזהיר הכתוב שלא לעשות מעלות לעלות ע"ג הכבש מפני שהעולה ע"ג מעלות צריך להרחיק רגליו זה מזה ונראה כג"ע ואע"פ שאין זה גלוי ערוה ממש דהא היו מלובשים במכנסים אפ"ה קפיד קרא מפני שנראה כג"ע מה שלא קפד כן על כל העזרה ואיך התירו להן לרוץ וה"ל לתקן בזמן שהן מרובין לתרום ע"י פייס. ושמא י"ל כיון דריצה זו לצורך עבודה היתה לזכות הקודם בד' אמות בתה"ד לא נפקא ליה מכלל מורא ושרי אבל לרוץ בעזרה לדבר הרשות ודאי אסור ובכלל ממקדשי תיראו הוא ועדיין אין דעתי נח לי בזה:]

[מלואים: הגה"ה ממעתיק הראשון. כן מצאתי שבראש הגליון ניכר שחסר שיטה שלימה וגם בשיטות שלמטה חסר כפי שמסומן כזה [ונ"ל דעיקר קושית הגאון מהא דאיתא ברמב"ם הל' בית הבחירה פ"ז הל' ה' וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת ושקיל וטרי בלישנא דאביי בברכות אבל בדעייל מצוה למרהט אי בדרך הילוכו לבהכ"נ דהיינו חוץ לבהכ"נ מצוה למרהט אבל בבהכ"נ עצמה אסור וכדעת מ"א בשו"ע או"ח סי' צ' ס"ק כ"ד או דלמא אפי' בבהכ"נ עצמה מצוה למרהט ומסיק דאפ"ת בבהכ"נ שרי בכבש אסור]:]

והרי אברים ופדרים דעבודת לילה היא נ"ל דה"ה דהוי מצי למיפרך והרי מנחות ונסכים דעבודת לילה הוא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפי' בלילה כדאיתא רפ"ב דתמורה (דף י"ד) ותנן לקמן (דף כ"ה) גבי פייסות הסולת והחביתין והיין אלא דה"נ י"ל סוף עבודה דיממא הוא ואע"ג שאינו מגוף הקרבן כמו אברים ופדרים שהן מגוף הקרבן שנשחטו ונזרקו ביום מ"מ מתכסיסי קרבן של יום הן שהרי באין בגלל זבח וה"ל סוף עבודה דיממא מיהו ק"ל דלקמן משמע דניסוך המים דחג היה ע"י פייס כדתני רבי חייא פייס פעמים י"ד וחשיב בחג ביד א' צלוחית של מים והאי פייס הוא שזוכין ע"י פייס וכמש"כ שם בשם התוס' אלמא תקנו פייס לניסוך המים אע"ג דעבודת לילה היא כדאיתא רפ"ק דתענית גבי דאמר ר"א שואלין את הגשמים מיו"ט ראשון של חג אי גמר לה מניסוך המים מה ניסוך המים מאורתא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו מאורתא אף שאלה נמי מאורתא ומדרצה ללמוד לשאלה דמאורתא דהיינו ליל יו"ט ראשון של חג מניסוך המים ש"מ נה"מ נמי דקאמר היינו ליל יו"ט ראשון א"כ הא וודאי נה"מ אין בא בגלל זבחי החג כיון דמנסכיה בליל יוט"ר שעדיין לא קרב שום קרבן מקרבנות החג ול"ד לניסוך היין דכל השנה דודאי בא בשביל הזבח דשאני התם דהא דא' ונסכיהם אפילו בלילה היינו שאחר יום הקרבת הקרבן וכדאמרינן בפ"ג דמכילתין ואברים קודמין למנחה זבח ונסכים וה"נ אמרינן בפ"ג דמנחות אבל ניסוך המים כיון דבאים בלילה שקודם הקרבת קרבן אינן באים בגלל זבח ואמאי בעו פייס ואע"ג דרש"י ל"ג התם בפ"ק דתענית להא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה ולדידיה אין נה"מ בלילה מ"מ התוס' והרמב"ם גרסי לה וכמ"ש בחי' שם ושמא י"ל כיון דאין ניסוך המים אלא בזמן קבוע בשנה ועוד שהוא בחג ואמר מר רפ"ה דסוכה שהיא מצוה חשובה ובא מששת ימי בראשית חשיבא להו לכהנים מש"ה תקנו לה פייס:

סוף עבודה דיממא היא ק"ל הא אמרינן בסמוך מי שזכה בתה"ד הוא יזכה בסידור המערכה ובסידור ב' גזרי עצים והא סידור ב' גזרי עצים עבודת יום הוא ואינה כשירה בלילה כדא' בסוף פרקין זר שסידר ב' גזרי עצים חייב הואיל ועבודת יום היא ואמאי לא תקנו לה מעיקרא פייסא ואע"ג דאתקיף עלה רבא התם אלא מעתה תבעי פייס וא' אישתמוטתיה הא דתניא מי שזכה בתרומת הדשן הוא יזכה בסידור המערכה ובסידור ב' גזרי עצים מ"מ תקשה התינח לאחר התקנה שתקנו פייס לתה"ד קודם התקנה מאי איכא למימר ושמא י"ל דקודם התקנה היה פייס הראשון לב' גזרי עצים ולאחר שתקנו פייס לתה"ד תקנו מי שזכה בתה"ד יזכה בה מטעמא דמפרש ר"א בסמוך תדע דאי לא תימא הכי קודם התקנה בצרי להו פייסות [וכה"ג] אמרינן לקמן לא ר"י אית ליה דראב"י דא"כ בצרי ליה פייסות:

אימא שכבר קידש מתחלה לעבודה. ק"ל הא בפ"ב דזבחים (דף כ') פריך אהא דר"י למאן אי לרבי האמר פסלי לינה פי' לקידוש ולינה בעמוד השחר הוי אי לראב"ש הא אפי' מכאן עד עשרה ימים אין צריך לקדש ושני אביי לעולם רבי ולינה דרבנן ומודה רבי דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלי לינה רבא אמר לעולם ראב"ש וראה ר"י דבריו בתחלת עבודה ולא בסוף עבודה הרי לרבא תרומת הדשן תחילת עבודת היום הוי לר"י ומש"ה לא פסלה לינה לקידוש שלו וצ"ל דהאי שינויי אזלא אליבא דאביי ודלא כרבא ורבא ס"ל כאיכא דאמרי דאונס שינה וה"נ צ"ל למאי דקאמ' לקמן בסוף פ' (דף כ"ז) גבי הא דקאמר וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר ופריך והרי תה"ד ומשני תחלת עבודה דיממא היא ומייתי להא דר"י וזה סותר לסוגיא שלנו דלא חשיב לה לתחלת עבודה דיממא אלא שכבר קידש מתחילה לעבודה קאר"י וסוגיין אליבא דאביי ודס"פ אליבא דרבא ולמסקנא דהתם אתי שפיר לאביי דהוא נמי ס"ל דתה"ד תחלת עבודה דיממא אלא דלא ניחא ליה לומר ראה ר"י דבריו של ראב"ש בהא ולא בהא מ"מ ק"ל אהא דמסיק בסוגין אימא שכבר קידש מתחילה לעבודה מה טעם הוא זה דלמחר אין צריך לקדש הא כל קידוש לצורך עבודה היא ואפ"ה בשארי קידושים פסלה לינה ומ"ש האי קידוש דתה"ד משאר קידושים דכל עבודות כולן:

ותקנתא להך גיסא הוא. פרש"י וכי מפני התקלה שאירע לה נתקן פייס והא להאי גיסא הוא בשביל סידור המערכה וב' גזרי עצים שהתורם הוא מסדר וכיון דכולן בכהן א' יש כאן עבודות חשובות ומעיקרא בעו פייס. וק"ל לפ"ז לא שייך לומר להאי גיסא הואי הא להאי גיסא וה"ל להקשות בפשיטות כיון דכל כך עבודות בכהן א' מעיקרא מ"ש לא תקנו פייסא כדפריך בריש שמעתין ובת"י הקשו לפרש"י מאי פריך הא מ"מ היתה לשם תה"ד ג"כ ופירשו בשם ר"ח דה"פ ותקנתא להך גיסא הואי וכי תקנו פייס בשביל שהיו מרובין לבא יחד ודוחפין זה את זה תקנתא להאי גיסא הואי שלא היו באים עד שתקנו מי שזכה וכו':

שתי תקנות היו. הקשו התוס' מנ"ל דלמא חד תקנה היא אלא כיון שתקנו פייס חשו שלא ימנעו מלבא דאמרי מי יימר דאיתרמי תקנו מי שזכה וכו' ותירצו דאין ה"נ דחדא תקנה היתה כיון דתקנו פייס חשו לדלמא לא אתו תקנו נמי באותו פעם מי שזכה ואע"ג דלישנא כיון דתקנו פייסא לא אתו משמע דבתר הכי תקינו לה לא דק כולי האי בלישניה דמפרש הענין כאלו היה בתרי זימני וממילא נוקמא נמי בחד זימנא. וזה נ"ל דוחק דלאו דוקא ב' תקנות קאמר. עוד תירצו מדתני מי שזכה בתה"ד יזכה ולא קאמר מי שיזכה בתה"ד יזכה ש"מ דלאו בחד זימנא ניתקן אלא הכי הוי מעשה כיון דחזו ש"מ שע"פ מעשה ניתקן הכי שפעם א' לאחר שהרים הדשן מי שזכה בו לא היו שם כהנים לסידור מערכה אז אמרו מי שזכה. אינו יודע מאי קאמרי דהא סידור מערכה בכהן א' סגי ואפ"ת שלא היה שם שום כהן אלא שזכה בתה"ד לחוד בדידי' לחוד סגי והו"ל לסדר הוא באותו הפעם וכיון דאין כאן תקלה ביטול עבודה ל"ל לעשות תקנה קבוע מי שזכה בתה"ד יזכה באינך לאי יתרמי עוד פעם כל הזוכה בתה"ד הוא ממילא בלתי התקנה יסדר לאינך כיון דליכא אחר אלא ע"כ צ"ל דהכי היה המעשה שלא בא שום אדם [לתרומת הדשן מחמת דקאמרי מי יימר] דמיתרמי מהשתא י"ל דחדא תקנה הוי וכמו שהקשו התוס'. ועוד שתירץ זה חולק על הגמרא דקאמ' בהדיא אתה"ד [כיון דתקינו פייסות לא אתי] דאמר מי יימר דאיתרמי ליה אלמא תקנתא משום דלא אתו לתה"ד. מ"מ ק"ל למאי דפי' לעיל דמעיקרא קודם שתקנו פייס [לתרה"ד היה פייס בפ"ע] לגיזרי עצים הואיל ועבודת יום הוא וא"כ לאחר תקנה א' שתקנו פייס לתה"ד ולא תקנו השנית [היה לתה"ד פייס בפ"ע לבד הפייס של] שני גזרי עצים א"כ היו ב' פייסות בין תקנה לתקנה א' לתה"ד וא' לב' גזרי עצים לבד מג' פייסות דלקמן בפירקין [ולפ"ז היו ה' פייסות בין תקנה] לתקנה א"כ משנתינו דתנן התקינו שלא יהו תורמין אלא בפייס ומסיים ד' פייסות היו שם וזה פייס הראשון [משמע דגם לאחר] שתקנו פייס לתה"ד לא היו אלא ד' פייסות לחוד הא בין תקנה לתקנה היו ה' מיהו לתי' א' של התוס' [שפיר איכא למימר שלא] היו אלא ד' שהרי לא היה זמן בין תקנה לתקנה. אבל לתירוץ ב' של התוס' שהיו זמן בין תקנה דפייס [לתה"ד ובין תקנה דמי שזכה] תקשי הא הו"ל ה' ואיך תנן בתר תקנה א' ד' פייסות היו שם וי"ל דה"ק ד' פעמים נכנסו לפייס מ"מ [בכניסה א' היו ב' פייסות א' לתה"ד] וא' לב' גזרי עצים וכה"ג אמרינן בפירקין לקמן (דף כ"ה) את"ל לכל עבודה ועבודה היו מפיסים [ה"ל טובא פייסות אלא ד' פעמים נכנסו] להפיס ובכל חדא וחדא היו טובא פייסות ולקמן ס"פ יתבאר עוד:

משנה כל הקודם את חבירו בד' אמות זכה ואם שניהם שוים וכו'. מקשים דהש"ס בגיטין דף ע"ח אמאי דתנן זרקו קרוב לו וכו' מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת פריך היכי דמי מחצה על מחצה ומשני א"ר שמואל בר רב יצחק כגון שהיו שניהם עומדין בד' אמות וליחזי הי מינייהו קדים וכי תימא דאתו תרוייהו בהדי הדדי והא אי אפשר לצמצם ויש אוקמתות שם והכא הש"ס אמאי שתיק ולא שקיל וטרי בהא דאם היו שניהם שוין [עכ"ד] ואפשר דהתם דהדין הוא מגורשת ואינה מגורשת ונפיק מינה חורבא להכי פריך שהיה לנו לדקדק בדבר והוצרכו להנך אוקמתות אבל הכא דסמא בידן כל דאיכא צד ספק דשוין או נראין כשוין הממונה א"ל הצביעו ודוק:

מתני' בראשונה כל מי שרוצה לתרום. כל כהן שהיה מאותו בית אב רוצה לתרום הדשן שחרית תורם ולא היה פייס לדבר: ובזמן שהן מרובין. הבאים לתרום זה אומר אני תורם וזה אומר אני תורם זה היה משפטו: רצין ועולין בכבש. שהוא שלשים ושתים אורך: וכל הקודם בהן. ליכנס לתוך ארבע אמות עליונות של כבש הסמוכות לראש המזבח זכה לתרום וזהו גורלם: ואם היו שניהם שוים. בכניסתן אין אחד מהן זוכה לתרום אבל מעתה כולם באין להטיל גורל ומהו הגורל הממונה על הפייסות אומר לכולם: הצביעו. הוציאו אצבעותיכם כל אחד יראה אצבעו כדמפרש לקמן בפירקין מקיפין ועומדין בעגולה בא הממונה ונוטל מצנפת מעל ראש של אחד מהן וממנו פייס מתחיל לימנות ומוציא כל אחד ואחד אצבעו למנין והממונה אומר כל שהמנין כלה בו הוא זוכה ומוציא מפיו מנין או מאה או ששים הרבה יותר משהיו שם הכהנים ומתחיל למנות מזה שנטל מראשו המצנפת וסובב והולך ומונה וחוזר חלילה עד סוף המנין ומי שהמנין כלה בו הוא הזוכה וכן לכל הפייסות: אחת או שתים. בגמרא פריך לה עלה: ואין מוציאין אגודל במקדש. בגמרא מפרש מפני הרמאין כשיקרב המנין לכלות ויביט למי יכלה יוציא זה העומד לפניו שתי אצבעות כדי שימנה בשני בני אדם וימהר המנין לכלות בו והממונה לא יבין לפי שאדם יכול להרחיק אגודל מן האצבע הרבה ונראין כאצבעות ב' בני אדם: אלא בפייס. זה שפירשנו: ארבע פייסות היו שם. ד' פעמים ביום נאספים לפיס: גמ' והא. עבודה זו של תרומת הדשן: מעיקרא. קודם שאירע תקלה במרוצתם: מ''ט לא תקינו לה פייסא. ככל שאר עבודות דמתני' דתנינן שכל תחילתן בפייס היתה: מעיקרא סבור. בית דין: כיון דעבודת לילה היא. הואיל והוכשר בלילה לא חשיבא ליה לכהנים ולא אתו לאינצויי עלה: והא הקטרת איברים. שהוא כשר כל הלילה ותנן גבי פייסות דמתני' (לקמן דף כה.) מי מעלה איברים לכבש ומן הכבש למזבח: סוף עבודה דיממא היא. שהוא גמרו של קרבן שנשחט ביום ונזרק דמו ביום לכך חשובה בעיני הכהנים לבא לריב עליה: למחר אין צריך לקדש. אם לא יצא מן המקדש ואפי' לרבי דאמר בשחיטת קדשים (זבחים דף יט:) לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים מודה הוא דמקרות גבר עד צפרא לא פסלה לינה: מתחילת עבודה. אלמא תחילת עבודה קרי לה: אימא שכבר קידש מתחילה. לשם עבודה: שאני מיגנא ממיקם. נוח לו לאדם לנדד שינה מעיניו מלילך לישן עד סוף הלילה מלהיות עומד ממטתו בהשכמה שהיא תרומת הדשן: ותקנתא להאי גיסא הואי. קושיא היא וכי מפני תקלה שאירעה נתקן לה פייס: והא להאי גיסא הואי. בשביל סידור המערכה ושני גזירי עצים שהתורם הוא המסדר וכיון דכולן בכהן אחד יש כאן עבודות חשובות ומעיקרא בעו פייס: שני גזירי עצים. שני בקעיות עצים ארוכים כמדת רוחב המערכה ונותן אותן ממעל עצי המערכה ומקרא יליף לה לקמן (דף כו:) ובער עליה הכהן עצים ובער על המערכת העצים שני גזירי עצים דהא קרא במערכה משתעי רישיה דקרא והאש על המזבח תוקד בו וגו' וכל מוקדה שבענין לשון מערכת מדורה היא: אמרי מי יימר דמתרמי. לא חשיבא עלייהו למיטרח עלה מספיקא: דארעא. ארבע אמות קרקע הסמוכות קודם עלות לכבש: קמייתא נמי לא. ארבע ראשונות שברגל הכבש: דביני ביני. לברור ארבע אמות בתוך שלשים ושתים (לכך): לא מסיימין. לא יהא בהן סימן: פשיטא לי. דארבע דכבש גבי מזבח תנן מיהו הא מיבעי לי דקי''ל בזבחים (דף סב:) שהכבש פורח אמה על כניסת היסוד ואמה הסובב נמצאו ארבע הסמוכות לכבש לתחילת יסוד מזבח מלמטה הן שש לסמיכת גג המזבח שהוא משוך מנגד היסוד (מזבח) הראשון שתי אמות ומבעיא ליה ד' אמות דמתני' לגג המזבח נקט להו דהיינו בהדי אמה יסוד ואמה סובב:

בראשונה כל מי שרוצה לתרום כו'. שאני מיגנא ממיקם. תימה לי אמאי לא משני דעבודת איברים ופדרים כשירה ביום ולהכי תקינו רבנן פייסא דלא ליתו לאינצויי כיון דכשירה ביום וחביבא להו דאכתי ליכא אונס שינה ונ''ל דשפיר פריך דהא כל מי שמעלה איברי תמיד של בין הערבים מכבש למזבח היה צריך להיות ניעור בלילה עד שיתעכלו שאם יפקעו מעל מזבח שיחזירם למערכה ולהכי פריך דא''כ לא חביבי להו ולא שכיחי דאתו בשבילה שיהו צריכין להיות ניעורין זימנין עד חצות כדי לאהדורי פוקעין דידהו: שתי תקנות הוו. תימה לי מנא ליה דשתי תקנות הוו לימא מעיקרא סבור דלא אתו כיון דחזו דאתו וקאתו נמי לידי סכנה והוצרכו לתקן פייסא אמרו אם נתקן פייסא א''כ יהו נמנעין מלבא דלימרו מי יימר דמתרמי לן ותקנו בההיא שעתא דתקינו פייסא כל מי שזוכה בתרומת הדשן דליזכי נמי בסידור מערכה ובסידור שני גזירי עצים וי''ל דלאו דוקא קאמר שתי תקנות בתרי זימני אלא דילמא בחד זימנא וקרי להו שפיר שתי תקנות כיון דתקנת הפייס משום דנפישי דאתו הוה ומשום חששא דילמא לא ליתו תקינו כל מי שזוכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה וכו' קרי ליה שפיר שתי תקנות אפילו אי בחד זימני דתקינו להו ואע''ג דלישנא דכיון דתקינו פייסא לא אתו משמע דבתר הכי תקינו להו אין לחוש דלא דק כולי האי בלישניה כי רב אשי מפרש הענין כאילו הוה בתרי זימני וממילא נוקמא נמי בחד זימנא אי נמי נ''ל מדקתני מי שזכה בתרומת הדשן יזכה וכו' ולא קאמר מי שיזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה וכו' שמע מינה דלאו בחד זימנא ניתקן אלא הכי הוה מעשה כיון דחזו דלא אתו ופעם אחת היה שלא באו אלא מועטין ולא היו לשם כהנים שהיו מסדרין המערכה לאחר [שזכה מי שזכה בתרומת] הדשן אז אמרו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור המערכה: