יומא כג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - ב

אינה מביאה עגלה ערופה. דכתיב "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה". וירושלים אינה נקראת ירושה משום שלא נתחלקה לשבטים.

ועוד קשה: הא "לא נודע מי הכהו" כתיב, והא כאן הרי נודע מי הכהו!

ומתרצינן: רבי צדוק לא נתכוין לעגלה ערופה ממש אלא אמר כן כדי להרבות בבכיה ^[1].

שנינו בברייתא: בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני קיים. ללמדך, שקשה עליהם טהרת כלים יותר משיכות דמים.

איבעיא להו: שפיכות דמים הוא דזל נעשה קל בעיניהם. אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא נשארה בחומרתה.

או דילמא שפיכות דמים כדקיימא קיימא. אבל טהרת כלים הוא דחמירא נעשתה חמורה יותר בעיניהם?

תא שמע: מדקא נסיב תלמודא מזה שהברייתא מביאה ראיה מקרא "וגם דם נקי שפך מנשה", שמע מינה: שפיכות דמים הוא דזל, וטהרת כלים כדקיימא קיימא.

תנו רבנן: כתיב "ופשט את בגדיו [שלבש בשעת הרמת הדשן] ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה" [ואין זו חובה בכל יום כתרומת הדשן, אלא רק כאשר הצטבר הרבה אפר על המזבח עד שלא נשאר מקום למערכה. רש"י ויקרא ו ד].

שומעני הייתי סובר כדרך יום הכפורים, שהכהן גדול חייב להחליף את בגדיו בין עבודה לעבודה מבגדי זהב לבגדי לבן, ולהיפך - אף זה, אם בא להוציא את הדשן מיד לאחר תרומת הדשן חובה עליו לשנות את בגדיו, ומכיון שאי אפשר לו לשנות מבגדי זהב לבגדי לבן שהרי הוא כהן הדיוט, שאינו משמש אלא בבגדי לבן, הרי שהייתי אומר שפושט את בגדי הקודש שלבש בשעת הרמת הדשן, ולובש בגדי חול, ומוציא את הדשן?

תלמוד לומר "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אח רים".

מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט: מה להלן הבגדים שפושט בגדי קודש הם, כדכתיב "ולבש הכהן מדו בד ... והרים את הדשן" - אף כאן הבגדים שלובש בגדי קודש.

אם כן, מה תלמוד לומר "בגדים אחרים", במה הם שונים מהקודמים?

בכך שהם פחותין מהן, פשוטים וזולים מהן. כגון בגדים שחוקים או שהפשתן אינו מבהיק ומצוחצח, אך קדושים הם.

זאת, כדי שלא ילכלך את הבגדים שהוא עובד בהן שאר העבודות, באפר, כשנושאו אל מחוץ למחנה. לפי שגנאי הוא למלך לשמש לפניו בבגדים מלוכלכים.

רבי אליעזר אומר: "אחרים - והוציא". ללמדך, ש"אחרים" לא קאי על הבגדים, אלא על הכהן שמוציא את הדשן: לימד על הכהנים בעלי מומין שהם "אחרים", לפי שהם מרוחקים משאר עבודות שבמקדש, שהם כשרין להוציא את הדשן. ^[2]

אמר מר: אחרים פחותין מהן.

כדתנא דבי רבי ישמעאל:

דתנא דבי רבי ישמעאל: בגדים שבישל בהן קדירה לרבו - לא ימזוג בהן כוס לרבו, לפי שהם מתלכלכים מעשן הבישול, כך אין זה כבוד המלך ללבוש לפניו את הבגדים שלבש להוצאת הדשן בשעת הקטרה וניסוך, שהוא כעין אכילה ושתיה. ^[3]

אמר ריש לקיש: כמחלוקת בהוצאה, כשם שחולקים רבי אליעזר וחכמים לענין הוצאת הדשן אם היא כשרה בבעלי מומין - כך מחלוקת בהרמה. שגם במצות תרומת הדשן מכשיר רבי אליעזר בכהנים בעלי מומין. ^[4]

ורבי יוחנן אמר: מחלוקת רק בהוצאה. אבל בהרמה - דברי הכל עבודה היא, ואינה כשרה בבעלי מומין.

ומבארינן: מאי טעמא דריש לקיש?

אמר לך: אי סלקא דעתך דהרמת הדשן עבודה היא, תיקשי: וכי יש לך עבודה שכשירה בשני כלים, כלומר בשני בגדים בלבד מתוך ארבעה בגדי כהונה!?

שהרי בתרומת הדשן כתיב "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד", דהיינו רק כתונת ומכנסים. ^[5] אלא, על כרחך לאו עבודה היא, ולכן כשירה היא בבעלי מומין. ^[6] ורבי יוחנן אמר לך: גלי רחמנא בכתונת ומכנסים, והוא הדין למצנפת ואבנט. שמאחר ואינה כשרה בבגדי חול, הרי אנו למדים מכאן שעבודה היא, וצריכה ארבעה בגדים.

ומאי שנא הני? מדוע בכלל הזכירה התורה שני בגדים אלו? והלא די בכך שכתוב "כהן", וידענו שזו עבודה וצריכה ארבעה בגדים.

כדי ללמדנו שתי הלכות כלליות בנוגע לבגדים אלו -

א. "מדו" - כמדתו שהכתונת תהיה בדיוק כמדת קומתו של הכהן, ולא תהא נגררת על הקרקע, ולא גבוהה מעל הקרקע, אלא שוה לארץ בשפתה.

ב. "מכנסי בד" - לכדתניא: מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים? שלא ילבש בגד אחר קודם למכנסים אלא ילבש ראשונה את המכנסים.

שנאמר "ומכנסי בד ילבש על בשרו".

ומשמע שילבשם בעודו ערום, שאין לובשם אלא על בשרו, שאם לא כן למה נכתב "על בשרו" כלל.

וריש לקיש אמר לך: אעפ"י ששני בגדים אלו נכתבו כדי ללמדנו שתרומת הדשן דיה בשני בגדים, מכל מקום, למדנו גם את הדינים דלעיל מלשון המקרא -

א. "מדו" - כמדתו ילפינן מדאפקיה רחמנא בלשון "מדו", ולא כתב כתונת.

ב. שלא יהא דבר קודם למכנסים - מ"על בשרו" נפקא שהוא מיותר, לפי שהיה די לכתוב "ומכנסי בד ילבש".

והוינן בה: נימא כתנאי!

האם מחלוקת זו של רבי יוחנן וריש לקיש אם תרומת הדשן עבודה היא או לא - נחלקו בה תנאים?

דתניא: "ומכנסי בד ילבש על בשרו".

מה תלמוד לומר "ילבש"? והיה די לכתוב "ומכנסי בד על בשרו", שהרי כבר נאמר בתחילת הפסוק "ולבש הכהן מדו בד", וזה אמור גם לגבי המכנסים שבהמשך הפסוק.

להביא מצנפת ואבנט להרמה. ש"ילבש" בא לרבות עוד לבישה כיוצא בה, ^[7] דהיינו שני הבגדים החסרים כאן, שגם אותם צריך הכהן ללבוש בשעת הרמת הדשן, דברי רבי יהודה.

רבי דוסא אומר: לרבות בגדי כהן גדול ביום הכפורים, שכשירין לכהן הדיוט.

שהכהן גדול לובש ביום הכפורים בחלק מהעבודות ארבעה בגדי לבן, שהם זהים לבגדי כהן הדיוט שבכל השנה. וילפינן "ילבש" האמור כאן בתרומת הדשן מ"ילבש" שנאמר ביום הכפורים אצל כהן גדול, "כתונת בד קדש ילבש", שאותן בגדים ששימש בהן הכהן גדול ביום הכפורים כשירין אח"כ לכהן הדיוט בעבודתו.

[ואיצטריך הך דרשא כדי שלא נלמד מ"והניחם שם", לומר שהם טעונים גניזה ואסור ללובשם שוב, כדעת רבי, לקמן].

אמר רבי: שתי תשובות בדבר! על דברי רבי דוסא.

חדא, דאבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט!

שהאבנט של כהן גדול עשוי כולו מפשתן בלבד, ואילו של כהן הדיוט מעורב בו צמר.

ולכן לא יכול הכהן הדיוט ללבוש את בגדי הכהן גדול.

ועוד, וכי בגדים שנשתמשת בהן קדושה חמורה בתוך קודש הקדשים תשתמש בהן קדושה קלה?!

אלא, מה תלמוד לומר "ילבש"?

הערות

^[1] שהיה מרבה בכיה ע"י דבריו דכיון שעל ספק חלל הנמצא בכל מקום הקפידה תורה כל כך כ"ש על ודאי חלל ובתוך המקדש. ריטב"א. והמהרש"א מפרש דמהאי טעמא גופא שאין מביאין עגלה ערופה בירושלים הרבה בבכיה שאם היו מביאין עגלה ערופה היה מתכפר להם דכך אבל עתה במה יתכפר הדם. וזה מה שאמר להם אביו של התינוק שכיון שאי אפשר להתכפר בעגלה ערופה הרי הוא כפרתכם.

^[2] ומודה הוא לת"ק שצריך בגדי קדש בהוצאת הדשן כמו בתרומת הדשן. תוד"ה יש. ובריטב"א הביא דיעה שכיון שרבי אליעזר מכשיר בבעלי מומין הוא הדין שאינה צריכה בגדי קודש. וכ"כ הרמב"ן ויקרא ו ד.

^[3] ואין זו חובה אלא דרך ארץ. רש"י ויקרא ו ד. אולם הריטב"א כתב שהוא חובה. וכ"כ הרמב"ן ויקרא שם שהוא מצוה מדרך מוסר העבד לרבו.

^[4] והא דדריש רבי אליעזר "אחרים והוציא" אין הכונה לאחרים שפסולין לתרומת הדשן שהרי גם לתרומת הדשן הם כשירים אלא שהם אחרים לשאר עבודות. תוספות ישנים. והריטב"א כתב שלכן כתב רחמנא "אחרים" בלשון רבים למדרשיה בין על כהן המרים בין על כהן המוציא. ועוד כתב שמה שנקט רבי אליעזר "שכשירין להוציא את הדשן" היינו כל הוצאת הדשן ואף תרומת הדשן בכלל.

^[5] ואין להקשות להיפוך, וכי יש לך דבר שאינו עבודה וטעון בגדי כהונה בכלל. דגזירת הכתוב הוא, שהרי אין איסור ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה. תוד"ה יש עבודה.

^[6] קשה דא"כ למה צריך רבי אליעזר קרא להכשיר בעלי מומין מאחר שאינה עבודה. וגם התנא קמא למה פוסל בעלי מומין, שהרי גם לשיטתו אינה עבודה כיון שכשירה בשני כלים. וי"ל דאעפ"י שאינה עבודה, מ"מ יש לפסול בעל מום שהוא כמו זר. וזר אינו קרב לגבי מזבח, ולכן פוסל ת"ק. ורבי אליעזר מצריך קרא להכשיר. תוד"ה יש עבודה.

^[7] והיינו היקש שמקישין שני הבגדים החסרים לשני הבגדים הכתובים. והקשו התוס' דא"כ איך ידעינן בהוצאה שצריך גם כן ארבעה בגדים דאי מהיקש להרמה דלעיל הרי כלל בידינו שבקדשים דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש. ותירצו שכלל זה לא נאמר אלא בקרבנות עצמם ולא בבגדי כהונה. ועוד תירצו שכאן לא הוי היקש אלא "ילבש" הוי ריבוי לרבות עוד בגדים וגילוי מילתא בעלמא הוא שצריך עוד שני בגדים כמו הבגדים הכתובים בקרא. תוד"ה ילבש.

אינה מביאה עגלה ערופה כי הלכה זו נאמרה רק בעיר שהיא נחלת שבט מסויים מישראל, ואילו ירושלים לא נתחלקה לשבטים, ושייכת לכל ישראל. ועוד: הלא "לא נודע מי הכהו" כתיב [נאמר] (דברים כא, א), לומר כי עיקר דין עגלה ערופה הוא כאשר נמצא חלל ואין ידוע מי הרגו והא [והרי] זה שנדקר על הכבש נודע מי הכהו! אלא יש לומר שר' צדוק לא נתכוון כלל להלכה זו עצמה של עגלה ערופה, אלא כדי להרבות בבכיה וכדי להדגיש את הזעזוע שבמאורע אמר מה שאמר.

נאמר בתוספתא: בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר, אמר: הרי הוא כפרתכם לכשימות אבל עדיין בני קיים ולכך אין הסכין בה נדקר טמאה. והוסיפו שם: ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: האם יש להבין מהערה זו כי שפיכות דמים הוא דזל [שנעשתה מזולזלת], אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא [כפי שעמדה היא עומדת] ולא נתכוונו לומר שהקפידו יותר מדי בטהרת כלים, אלא שזלזלו בשפיכות דמים. או דילמא [או שמא] שפיכות דמים כדקיימא קיימא [כפי שעמדה היא עומדת] אבל טהרת כלים היא דחמירא [שחמורה] היתה עליהם יותר מכראוי?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר, מדקא נסיב לה תלמודא [כיון שהוא מביא את הלימוד] מן הכתוב: "וגם דם נקי שפך מנשה" שמע מינה [למד מכאן] שהתכוון לומר כי שפיכות דמים הוא דזל [שנעשתה מזולזלת] וטהרת כלים כדקיימא קיימא [כפי שעמדה היא עומדת].

א מכאן שבים לעיקר המצוה של תרומת הדשן ועניינים הקשורים בה. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר לאחר מצות תרומת הדשן: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" (ויקרא ו, ד), שומעני (לומד אני) מכאן לכאורה שהחלפת בגדים זו היא מצוה מיוחדת בתורה כדרך יום הכפורים שהכהן הגדול מחליף בגדי זהב בבגדי לבן, ואף כאן שפושט בגדי קודש ולובש בגדי חול,

תלמוד לומר: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" — מקיש [משוה] הכתוב בגדים שלובש לבגדים שפושט, מה להלן אלה שפושט בגדי קודש הם, שהרי עשה בהם מצות תרומת הדשן, אף כאן בגדים שמשמשים להוצאת הדשן מן המחנה בגדי קודש.

אם כן מה תלמוד לומר "בגדים אחרים"? כוונתו לומר: פחותין מהן בטיב. ר' אליעזר אומר: נאמר: "אחרים והוציא" לימד על הכהנים בעלי מומין שהם "אחרים", שאינם ראויים לשאר עבודות הקודש, שכשרין להוציא את הדשן, שהוא לומד מן הכתובים שכהנים שאינם עושים עבודות אחרות הם העושים מלאכה זו.

ומעתה מפרשים את הברייתא, אמר מר [החכם] בברייתא זו: בגדים אחרים פחותין מהן, ומעירים הרי זה כדתנא דבי [כמו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: בגדים שבשל בהן אדם קדרה לרבו שנתלכלכו על ידי כך לא ימזוג בהן כוס לרבו שהוא שירות מכובד וחשוב, וכן הוצאת הדשן לא תיעשה בבגדים המשובחים השייכים לעבודות אחרות. מלשון הברייתא לא נתברר היטב מהו היקף המחלוקת שבין התנא הראשון ור' אליעזר.

אמר ריש לקיש כמחלוקת בהוצאה של הדשן שר' אליעזר מתיר לעשותה על ידי בעלי מומין, כך מחלוקת בהרמה שלדעת ר' אליעזר אף בעלי מומים כשרים בה. ואילו ר' יוחנן אמר: מחלוקת זו אינה אלא בהוצאה של הדשן, אבל בהרמה — דברי הכל עבודה היא, ואינה כשרה בבעלי מומים.

ומסבירים מאי טעמא [מה טעמו] של ריש לקיש — אמר [יכול היה לומר] לך: אי סלקא דעתך [אם עולה בדעתך לומר] כי הרמת הדשן עבודה היא, וכי יש לך עבודה שכשירה בשני כלים בכתונת ומכנסים בלבד? והרי בתיאור בגדי הכהן הנחוצים להוצאת הדשן נאמר רק: "ולבש הכהן מידו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן" (ויקרא ו, ג).

ור' יוחנן מסביר: כדי שלא תאמר שנעשית ההוצאה בבגדי חול שלו, לכך גלי רחמנא [גלתה התורה] שצריך בכתונת ומכנסים שהם בגדי קודש כדין כל עבודה אחרת, ומאחר שגילתה התורה עיקרון זה אם כן הוא הדין לשנים האחרים למצנפת ואבנט.

ושואלים: ולדעת ר' יוחנן ומאי שנא הני [מדוע שונים אלה] שדווקא אותם הזכיר הכתוב במפורש? ומשיבים: כי לדעתו הוזכרו אלה משום שיש ללמוד מהם הלכות מיוחדות. מה שנאמר: "מדו בד" הריהו ללמד שתהא הכתונת כמדתו המדוייקת של הכהן דווקא. ומה שנתפרשו: "מכנסי בד" — הרי זה בא לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא] בענין זה: מנין שלא יהא דבר קודם בלבישת בגדי כהונה למכנסים, שנאמר: "ומכנסי בד ילבש על בשרו" (ויקרא ו, ג) כלומר, על בשרו ממש, שצריכים המכנסים להיות תחילה.

ושואלים: וריש לקיש שלדעתו נכתבו שנים אלה בדווקא, מנין אם כן למד הוא הלכות מקובלות אלה? ומשיבים: שהוא למד את ההלכות מדיוק לשון הכתובים. כיצד? ענין מדו שתהא הכתונת כמדתו לומד הוא מדאפקיה רחמנא [ממה שהוציאה, ביטאה, התורה] חובת לבישת כתונת בלשון "מדו". ואת ההלכה שלא יהא דבר קודם למכנסים מן ההדגשה שבכתוב "על בשרו" נפקא [יוצא נלמד הדבר] לדעתו.

ומעירים: נימא כתנאי [האם נאמר שמחלוקת זו היא כמחלוקת תנאים] שנחלקו כבר בנושא זה. שכן שנינו בברייתא: "ומכנסי בד ילבש על בשרו" (ויקרא ו, ג) מאחר שכבר נאמר "על בשרו" — ודאי בלבישה מדבר הכתוב, ואם כן מה תלמוד לומר "ילבש"? אלא הרי זה בא להביא (להוסיף) שצריך ללבוש גם מצנפת ואבנט לצורך מצוות הרמה, אלה דברי ר' יהודה.

ר' דוסא אומר: ריבוי לשון זה "ילבש" בא לרבות בגדי כהן גדול ביום הכפורים שהם בגדי לבן כבגדי כהן הדיוט, שהן כשירין אחר כך לעבודה לכהן הדיוט, ואינם צריכים גניזה לאחר שאין הכהן הגדול יכול ללובשם בשנית לעבודת יום הכיפורים לשנה אחרת.

אמר רבי: שתי תשובות בדבר לדחות רעיון זה, חדא [אחת מהן]: משום שאבנטו של כהן גדול ביום הכיפורים עשוי פשתן בלבד ולא זהו אבנטו של כהן הדיוט שאבנט זה עשוי לדעתו כלאים, צמר ופשתים יחד. ועוד: וכי בגדים שנשתמשת בהן קדושה חמורה של כהן גדול תשתמש בהן קדושה קלה של כהן הדיוט?! אלא מה תלמוד לומר מן הריבוי "ילבש" —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Jerusalem does not bring a heifer whose neck is broken. The reason for this is that the halakha of the heifer whose neck is broken applies only to land that was apportioned to a specific tribe of the Jewish people. Jerusalem alone was not divided among the tribes, but was shared equally by the entire nation. And furthermore, it is written that the heifer whose neck is broken is brought when “it be not known who had smitten him,” and here, in the case of the slain priest, it was well known who had smitten him. Rather, one must conclude that Rabbi Tzadok invoked the halakha of the heifer whose neck is broken not because it actually applied in this case but only in order to arouse the people’s grief and to increase weeping.

In relating the above incident the Tosefta said: The father of the boy came and found that he was still convulsing. He said: May my son’s death be an atonement for you. But my son is still alive, etc. This incident comes to teach you that the ritual purity of utensils was of more concern to them than the shedding of blood. A dilemma was raised before the Sages: Should one conclude from this comment that bloodshed had become trivialized in their eyes but their concern for purity of utensils remained where it was originally, meaning that while they cared less than they should have about murder, they did not exaggerate the importance of purity of utensils; or perhaps their concern for bloodshed remained where it was originally, but their concern for purity of vessels had become too strict, to the extent that its importance was exaggerated beyond concern for human life?

The Gemara answers: Come and hear an answer to the dilemma: Since the Tosefta adduces a biblical teaching from the verse, “Furthermore, Manasseh spilled innocent blood,” conclude from this that it was bloodshed that had become trivialized, and the importance of purity of utensils remained where it had been.

§ The Gemara returns to the mitzva of removing the ashes from the altar and associated issues. The Sages taught in a baraita: The Torah states, after describing the removal of the ashes: “And he shall put off his garments, and put on other garments, and carry the ashes out of the camp to a clean place” (Leviticus 6:4). I might understand from here that this change of garments is a mitzva to change into a different kind of garment, similar to the change of garments performed on Yom Kippur, when the High Priest changes back and forth from gold clothes to white clothes. Here, too, the Torah requires that he remove his sacred garments and put on non-sacred garments.

The baraita continues: To teach us otherwise, the verse states: “And he shall put off his garments, and put on other garments,” thereby juxtaposing the garments he puts on to the garments he takes off. This indicates that just as there, the garments he removes, i.e., those in which he had performed the mitzva of removal of the ashes, are sacred garments, so too here, the clothes he puts on to take the ashes out of the camp are sacred garments.

If so, what is the meaning when the verse states: Other garments, which implies that the second set of garments is different from the first? It means they are of lower quality than the first set of garments. Rabbi Eliezer says a different interpretation of the words: Other garments. The verse states: “And put on other garments, and carry the ashes out of the camp,” in which the Hebrew juxtaposes the words “other” and “carry out.” This teaches that priests with physical blemishes, who are considered others in that they are not eligible to perform sacred tasks, are eligible to carry out the ashes.

The Gemara now explains the baraita in detail. The Master said in the baraita: The words: Other garments, teach that they are to be of lower quality than the garments worn during the removal of the ashes. This is in accordance with what was taught in the school of Rabbi Yishmael, as it was taught in the school of Rabbi Yishmael: Clothes worn by a servant as he was cooking food for his master that became soiled in the process should not be worn by him when he pours a cup for his master, which is a task that calls for the servant to present a dignified appearance. Similarly, one who performs the dirtying task of carrying out the ashes should not wear the same fine clothes worn to perform other services.

The baraita taught that Rabbi Eliezer derived from the word other that blemished priests are eligible for the task of carrying out the ashes, while the first tanna derived a different teaching from those words. The Gemara clarifies the scope of the dispute between the first tanna and Rabbi Eliezer. Reish Lakish said: Just as there is a dispute between Rabbi Eliezer and the first tanna with regard to carrying the ashes out of the camp, so too, there is a dispute with regard to the removal of the ashes from the altar. Rabbi Eliezer maintains that the removal of the ashes may also be performed by blemished priests, while the first tanna disagrees. But Rabbi Yoḥanan said: The dispute is only with regard to carrying the ashes out of the camp, but all agree that the removal of the ashes is a bona fide Temple service that cannot be performed by blemished priests.

The Gemara explains: What is the reason behind the opinion of Reish Lakish? Reish Lakish could have said to you: If it enters your mind that the removal of the ashes is a bona fide Temple service, you are faced with the following difficulty: Do you have any Temple service that may be performed with only two garments rather than the full set of four vestments worn by the priests? In the Torah’s description of the garments worn to remove the ashes it says: “And the priest shall put on his linen garment, and his linen trousers shall he put on his flesh” (Leviticus 6:3).

And what is the explanation for Rabbi Yoḥanan’s opinion? In fact, the priest is required to wear all four priestly garments. The Merciful One reveals in the Torah that the priest must wear the tunic and the trousers like any other service so that one would not think that taking out the ashes may be performed in regular, non-sacred clothes. Once the Torah has made this point and mentioned these two specific garments, the same is true for the other two garments as well, i.e., the mitre and the belt.

The Gemara asks: If the Torah requires all four garments and mentions the tunic and trousers only as examples, what is different about these two that the Torah mentioned them in particular? The Gemara answers that these two particular garments were mentioned in order to teach certain halakhot. The Torah refers to the tunic as “his linen garment,” with the words “his garment” [middo], indicating that the tunic must conform to his exact size [middato] and should fit the priest perfectly. As for the words “linen trousers,” they come to teach that which was taught in a baraita: From where is it derived that as the priest gets dressed no garment should precede the trousers? As it is stated: “And his linen trousers shall he put on his flesh,” which implies that the trousers should be donned when the priest has nothing but his flesh, i.e., when he has no other garments on him yet.

The Gemara asks: And with regard to Reish Lakish, who maintains that these two garments are mentioned because they are the only two that the priest wears when removing the ashes, from where does he derive these two halakhot? The Gemara answers: The halakha that his linen garment, i.e., the tunic, must be according to his size is derived the fact that the Merciful One uses the expression “his garment,” i.e., his fitted garment, in the Torah, rather than calling it by its usual name, tunic. And the halakha that no garment should precede the trousers when the priest dresses is derived from the fact that the Torah added the phrase “on his flesh.”

Let us say that the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish is parallel to a dispute between tanna’im. As it was taught in a baraita that the Torah states: “And the priest shall put on his linen garment, and his linen trousers shall he put on his flesh” (Leviticus 6:3). The words “shall he put on” seem superfluous, since these same words were already stated earlier in the verse. Therefore, the Torah could have sufficed with saying: “And linen trousers on his flesh.” What is the meaning when the verse states: “Shall he put on”? This extra expression comes to include the donning of the mitre and the belt, which are not mentioned here explicitly, for the removal of the ash; this is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Dosa says: The extra expression comes to include the permissibility of the High Priest’s clothes that he wears on Yom Kippur, which are linen garments identical to those of the common priest, to teach that they are acceptable to be used afterward by common priests in their service. In other words, the expression teaches that the High Priest’s garments need not be permanently retired from service after Yom Kippur, unlike the opinion of another Sage, as will be explained below.

Rabbi Yehuda HaNasi says: There are two refutations against Rabbi Dosa’s interpretation: One is that the belt of the High Priest that he wears on Yom Kippur is made only of linen and is not identical to the belt of the common priest, which, in Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion, is made of wool and linen. Therefore, it is impossible for the High Priest’s Yom Kippur garments to be used by a common priest. And furthermore, with regard to garments that you used to perform the services of the most severe sanctity, i.e., the services performed by the High Priest on Yom Kippur, can it be that you will then use them to perform services of lesser sanctity by a common priest? Instead of this, a different interpretation must be said. What, then, is the meaning when the verse states the superfluous words “shall he put on”?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי' הממונה בפקיע. הממונה להכות בזה הפקיע:

ש"מ שפיכות דמים הוא דזל שרבו הרצחנים [וטהרת כלים] כדקיימא קיימא:

ת"ר ופשט ולבש שומע אני כדרך שפושט ביוה"כ בשע' שרוצה לצאת בגדי קודש ולובש בגדי חול ת"ל ופשט ולבש מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט מה בגדים שפושט בגדי קודש אף בגדים שלובש בגדי קדש א"כ מה ת"ל אחרין.

אחרים פחותין מהם ר' אליעזר אומר אחרים והוציא לימד על הכהנים בעלי מומין שהן כשרים להוציא את הדשן.

אמר מר אחרים פחותין מהן (מאי משמע) דתנא דבי ר' ישמעאל בגדים שבישל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו ופשוטה היא.

אמר ריש לקיש כמחלוקת בהוצאת הדשן שת"ק סבר עבודה היא ובעלי מומין פסולין בהן ר' אליעזר סבר אינה עבודה וכהנים בעלי מומין כשרים בה כך מחלוקת בהרמת הדשן ור' יוחנן אמר מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה הכל עבודה היא והאי דאמרת אין לך עבודה שכשרה בשני כלים גלי רחמנא בכתונת ומכנסים וה"ה במצנפת ואבנט ומאי שני דפריש הני אצטריך מדו בד מדו כמדתו לא ארוך ולא קצר ומכנסי בד ילבש על בשרו ללמד שלא יהא דבר מקדים על בשרו למכנסיים כו'. לימא כתנאי ומכנסי בד ילבש על בשרו מה ת"ל ילבש לרבות מצנפת ואבנט להרמה דברי ר' יהודה קסבר עבודה היא לפי' צריך שאר בגדים.

ר' דוסא אומר לרבות בגדי כ"ג של יוה"כ שהן בד שכשרין לכהן הדיוט. מאי לאו בהא קמפלגי ת"ק סבר עבודה היא. ור' דוסא סבר לאו עבודה היא. ודחינן לא כ"ע עבודה היא. ות"ק סבר צריך קרא לרבויי. לפיכך כתיב ילבש לרבות מצנפת ואבנט.

ועוד לא נודע כו׳ והוה ליה חדא ועוד דבתרייתא עיקר פרכא:

כדי להרבו׳ בכיה. כלומר שהיה מרבה בכיה כשאומר דברים אלו דכיון שעל ספק חלל הנמצא בחוץ הקפידה תורה כ״כ כ״ש על ודאי חלל ובתוך המקדש:

מדקא נסיב לה תלמודא גם דם נקי אשר שפך מנשה ואע״ג דההוא קרא היה בבית ראשון ומעשה זה לאחר כמה זמנים הכי קאמר תלמודא כי מצינו מזמן מרובה שהורגלו לשפוך דמים בירושלם ומאותו זמן ואילך היה קל בעיניהם:

גרש״י ז״ל תנו רבנן ופשט ולבש שומע אני כדרך שהכהן גדול עושה ביום הכפורים שפושט בגדי קדש ולובש בגדי חול ת״ל ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים וכו׳. וכן הגרסא בת״כ אלא שקצרו שם יותר כדאיתא בפרש״י ז״ל ובתוספות הקשו על גרסא זו היכי קתני שפושט בגדי קדש ולובש בגדי חול כדרך שכהן גדול עושה ביום הכפורים שהרי כהן גדול ביום הכפורים אינו לובש בגדי חול כלל אלא שמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן. ועוד למאי דסבירא לן השתא דיליף פשיטה ולבישה האמורה בהוצאת הדשן מן האמורה בכ״ג בי״הכ למה ליה למיכתב אחרים דאלו מלישנא דברייתא משמע דלא קשיא ליה השתא מה ת״ל אחרים. אלא לבתר דדריש מקיש בגדים שלבש לבגדים שפשט כדקתני אם כן מה ת״ל אחרים לכך אומרים בתוספות דהכי גרסינן הכא ובת״כ שומעני בפושט בגדי קדש ולובש בגדי חול. וסמיך ליה על מאי דכתי׳ בגדים אחרים ולא אדכר ליה עד סיפא דקתני א״כ מה ת״ל אחרים וכן נראה עיקר. אבל כיון דאיתא לגרש״י ז״ל בכולהו נוסחי דהכא ובת״כ יש לפרש דהא דקתני כדרך שכהן גדול עושה ביום הכפורים לאו דמייתי ליה מהתם לגמרי אלא דעביד מינה סניפין כל דהו דכי היכי דהתם איכא שינוי בגדים הכא נמי איכא שינוי בגדים למדרש דאחרים דכתיבי הכא הוו בגדי חול:

א״כ מה ת״ל אחרים אחרים פחותין מהם. פי׳ כגון שחקים ולומ׳ שתהא חובה בשחקים. ר׳ אליעזר אומר אחרים והוציא לימד על כהנים בעלי מומין שכשרים להוצאת הדשן. פי׳ דסבי׳ ליה דכי כתי׳ אחרים אוהוציא קאי שיהא כהן המוציא את הדשן כהן אחר כלו׳ אפילו בעל מום: ולפום פשטא משמע דבהא פליג רבי אליעזר על ת״ק אבל מודה הוא דבעו׳ בגדי קדש מהקישא דלעיל. אבל בנמקי הרב החסיד ז״ל פי׳ דכיון דמכשר ליה בכהנים בעלי מומין אין להצריך בה בגדי קדש שאי אפשר שלא תהא הוצאת הדשן גריעא מתרומת הדשן ומה שאומ׳ לקמן כמחלוקת בהוצאת הדשן כך מחלוקת בהרמה. אינו אלא לענין הכשר בעלי מומין בלחוד כדפרש״י ז״ל דאלו לענין בגדים לדברי הכל תרומת הדשן בבגדי קדש כדכתיב בהדיא והוצאת הדשן בבגדי חול וה״ק קרא ולבש בגדים של אחרים בעלי מומין שאף הלובשים אחרים הם ולפירו׳ קמא אתיא שפיר כפשטא הא דאמרי׳ בסמוך [ולר׳ אליעזר] בגדים פחותים מנא ליה דאלמ׳ לר׳ אליעזר נמי לא שרינן אלא בגדים פחותים. ויש לתרץ לאידך פירושא דה״ק מנא ליה בעלמא דכל כי האי גוונא בעי׳ בגדים משונים שיהו או פחותים או של חול עד דדחיק נפשיה לפרושי אחרים דקרא בכהנים בעלי מומין ופריק דאי משום הא לא הוה צריך למכתב אחרים דההיא מדר׳ ישמעאל נפקא ודכותה דהא פריך תלמודא לעיל ולר׳ יהודה נשבר הציץ מנא ליה וכדפרי׳ בתוספות בפ״ק. והלשון הראשון הוא המחוור לפום סוגייא דשמעתין.

אי ס״ד עבודה היא וכי יש לך עבודה שכשרה בשני כלים. ק״ל ואמאי לא קשיא ליה הכי לת״ק דסבר דבעי כהן תמים ובגדי קדש וי״ל דאיהו לכולי עלמא סביר׳ ליה דאפילו תרומת הדשן אינה עבודה שלימה כיון שהיא כשרה בשני כלים אלא שגזרת הכתוב היא לת״ק דכיון דיש בה צד עבודה שתהא צריכה כהן תמים ואלו סביר׳ ליה הכי לר׳ אליעזר לא הוה מחית תרי דרגי בהוצאת הדשן שתהא בבעל מום ובגדי חול אלא ודאי דבתרומת הדשן מחית חדא דרגא לאכשורי בשני כלים ובהוצאת הדשן דגריע טפי מחית ליה למיהוי אף בבגדי חול וזה הפי׳ כפי שיטת החסיד ז״ל ומיהו אכתי קשה טובא היאך איפשר ליה לריש לקיש למימר דרבי אליעזר מכשר בעלי מומין לתרומת הדשן דהא קתני בהדיא לימד על כהנים בעלי מומין שכשרין להוצאת הדשן וכהנים אחרים נמי דדריש מקרא דהוו בעלי מומין בהוצאה הוא דכתיב כדכתי׳ אחרים והוציא דאלו בהרמה הכהן סתמא כתיב דמשמע כהן כשר וי״ל דסבר ריש לקיש דלר׳ אליעזר גלי קרא בהוצאה וה״ה בהרמה מטעמא דמפרש בסמוך. ולהכי כתב רחמנא אחרים בלשון רבים למדרשיה בין על כהן המרים בין על כהן המוציא ודקתני שכשרין להוצאת הדשן נקט ליה אקרא אי נמי כל הוצאת הדשן במשמע ואפילו דתרומת הדשן ויש נוסחאות שגורסין שכשרין בדשן.

ומאי שנא הני. כלומר כיון דעבודה היא וצריכה ד׳ בגדים אמאי טרח קרא למכתב הני טפי ממצנפת ואבנט או לכתבינהו כולהו או לא לכתוב חד מנייהו אלא ולבש הכהן בגדיו וממילא ידעי׳ כולהו כיון דבעי כהן ומהדרי׳ דכתבינהו לדרשא מדו בד וכו׳ ולריש לקיש אע״ג דאיצטריכו למכתב לגופיהו למעוטי מצנפת ואבנט ומיהו אכתי ש״מ אידך דרשא מדו כמדתו מדאפקיה בלשון מדה וקדימת מכנסים מדכתי׳ על בשרו וכדמפרש תלמודא ואזיל:

נאמר בתורה בפרשת צו את אהרן בענין הרמת הדשן ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח וזו היא תרומת הדשן שבכל יום ונאמר אחריו בהוצאת הדשן ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים לא בגדי חול אלא בגדי כהונה פחותים משאר בגדי כהונה וכן לפי שיטתינו אע"פ שהכתוב מוכיח שלא נאמר כן אלא להוצאה אבל לתרומה אף בתשובים שבהם היה מקרא נדרש לפניו ולאחריו ובין תרומה ובין הוצאה בבגדים פחותים היו אע"פ שיש חולקים לומר שלא נאמר כן אלא בהוצאה וכן צריך שתדע שאע"פ שלא הוזכרו בפרשה זו אלא שני בגדים והם כתנת ומכנסים כדכתיב מדו בד ומכנסי בד ומדו בד הוא הכתנת אלא שהוציאה בלשון זה ללמד שצריך שתהא במדתה מ"מ האחרים נכללים בהם וגלה בשני אלו והוא הדין לאחרים ונמצא שהתרומה טעונה ארבעה בגדים כשאר העבודות שלא מצינו עבודה כשרה בשני כלים ולדעתינו תרומה והוצאה שוות לענין זה וכן הוצאה אינה כשרה בבעלי מומין כתרומה עצמה ויש חולקין לומר שהתרומה עבודה גמורה ובבגדים חשובים ולא נאמר בגדים פחותים אלא להוצאה שאינה עבודה ומ"מ טעונה בגדי כהונה פחותים ואין בעלי מומין עושין אותה ויש מכריעין ששתיהן בבגדים פחותים אלא שאותם שבהוצאה צריך שיהו פחותים יתר על אותם של הרמה וי"מ שהמקרא נדרש להרמה ר"ל שלא נאמר בגדים פחותים אלא להרמה אבל הוצאה אינה טעונה בגדי כהונה שאינה עבודה אלא שמ"מ אין בעלי מומין מוציאין אותה:

יכול כמצות יום הכפורים שפושט כ"ג בגדי קדש ולובש בגדי כהונה. נראה לרבי דל"ג ליה דמאי שייך זה לכה"ג ביום הכפורים ואי משום שמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב אלו ואלו קדש הם ואי גרס שפושט בגדי קדש ולובש בגדי חול ול"ג כמצות כ"ג ביום הכפורים אתי שפיר וקאי על האי כהן דהרמה שהוא משנה מבגדי קדש לבגדי חול:

א"כ מה ת"ל אחרים. כלומר דמשמע בגדי חול משמע דאי לא מקשינן פשיטה ללבישה הוה משמע נמי בגדי חול ותימה דא"כ אמאי איצטריך כדרך שכ"ג עושה שפושט בגדי קודש ולובש של חול והא מאחרים משמע נמי הכי יש לומר שאינו מביאו אלא לדמיון בעלמא כלומר כדרך שכהן גדול עושה דכתיב נמי ופשט ולבש ולמאי דל"ג ליה אתי שפיר כדפירשתי:

אחרים והוציא לימד על כהנים בעלי מומין כו'. ולא פליג אדרשת תנא קמא אלא דריש מדסמכיה אחרים לוהוציא דקאי נמי אכהנים כי אע"פ שפחותין משאר כהנים שכשרים:

כך מחלוקת בהרמה. דכהנים בעלי מומין נמי כשירין לה דלאו עבודה היא כיון דסגי לה בשני כלים ודלא כרבי יהודה מיהא דבעי לה ד' כלים ומרבי מצנפת ואבנט להרמה ואחרים והוציא דקאמר לא בעי למימר אחרים שלא עשו תרומת הדשן דהא שתיהן שוות אלא אחרים לשאר עבודות קאי ומ"מ בהוצאת הדשן דוקא בעינן פחותין:

חדא דאבנטו של כהן כו'. וא"ת דנוקי לילבש לריבויי כל הני דמצי לריבויי לבד מאבנט דכי מוקמי ליה נמי לרבות מצנפת ואבנט לא מוקמי ליה בכולהו יש לומר דאמילתיה פריך דקאמר לרבות בגדי כהן גדול כו' משמע דאכולהו קאי וא"ת ומאי דפריך ליה רבי מאבנט הא איהו לא מיירי באבנט כיון דמכשיר הרמה בשני כלים לאו קושיא היא שהוא בא לרבות שבגדי כ"ג כשירין לכהן הדיוט בכל עבודות שיש שם ד' בגדי כהונה:

בפרש"י בד"ה כמחלוקת כו' מכשירן להרמה הס"ד ואח"כ מ"ה שכשירה כו' דכתיב הס"ד ואח"כ מ"ה גלי כו' ומאליך אתה למד כו' ובד"ה מאי שנא כו' מדכתיב כהן עבודה היא ואח"כ בד"ה מדו כו' בזבחים הס"ד ואח"כ מ"ה ילבש כו' ובד"ה על בשרו כו' וה"ל למכתב ומכנסי בד על בשרו ומהדר נמי אולבש דרישא כו' החסרים כאן מכהונת הדיוט עכ"ל כצ"ל מפי' ישן:

תוס' בד"ה ילבש כו' וק"ל גבי הוצאה מנלן דבעי ד' בגדים כיון כו' עכ"ל יש לדקדק מהיכא פסיקא ליה דבעי בהוצאה ד' בגדים דאימא דקושטא דמהאי טעמא דאין דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש נימא דלא נילף הוצאה מהרמה לענין ד' בגדים אלא לענין מה להלן בגדי קודש כו' כדאמרי' לר"ל ויש ליישב דמשמע להו הא דאר"י מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה ד"ה עבודה כו' דמחלוקת בהוצאה היינו אי הוה עבודה דומיא דד"ה בהרמה דעבודה היא וא"כ כיון דלת"ק הוי הוצאה עבודה ע"כ דבעי ד' בגדים דאל"כ תקשי לך יש לך עבודה דכשירה בב' כלים ודו"ק:

בא"ד לפשיטה דהרמה כדלעיל ואמרינן בפרק כו' כצ"ל:

ע"ב להרבות בבכיה כו'. ר"ל דמהני טעמי גופייהו דקאמרת דלא שייך עגלה ערופה בעזרה ובירושלים קאמר ר' צדוק הכי להרבות הבכיה דבמקום שמביאין עגלה ערופה כתיב ונכפר הדם אבל בעזרה וירושלים כיון שאין מביאין עגלה ערופה במה יתכפר הדם ובזה יתיישב שבא אביו של תינוק כו' ואמר הרי הוא כפרתכם ר"ל כיון שא"א להתכפר בעגלה ערופה הרי הוא כפרתכם:

גמרא מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים שנאמר ומכנסי בד ילבש על בשרו. ועי' פרש"י. וק"ל דבזבחים (יט) דרשינן מיניה לענין חציצה ולא עוד אלא דילפינן שם מזה אף לכתונת ע"ש. ולולי דברי התוס' דהכא ה"א דהא דזבחים ילפינן מעל בשרו דכתיב גבי כ"ג וצ"ל שם יהיו על בשרו (ועמש"כ לקמן כה בס"ד). שוב דקדקתי ברמב"ם פ"י מהל' כהמ"ק ה"ו שמביא קרא על בשרו ולבשם לדרשה דזבחים וט"ס הוא וצ"ל את בשרו ולבשם וכוון על הכתוב גבי כ"ג בפ' אחרי וא"ש דהאי ולבשם כתיב על כל הבגדים הנזכרים שם ומעתה כל דברי חכמים קיימים:

רש"י ד"ה ה"ג בת"כ. בהוצאת הדשן שבתפוח אל מחוץ כו'. כצ"ל:

בא"ד וזה שאין לו לשנות כו' ישנה ישנה בגדי קדש כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ילבש על בשרו. משמע שלובשם בעודנו ערום. לקמן (ר"ד כה) מבואר שלובשן בעודן עליו בגדי חול. וכאן ע"כ ר"ל שמלובש בהן בעודנו ערום משאר בגדיו מפני דלאחר שלובשן מפשיט כל בגדי חול שהיו עליו:

תד"ה יש. וי"ל משום דבע"מ חשיב כמו זר כו' וכי תעלה ע"ד שזר ובע"מ כו'. תימה דודאי בע"מ מותר ליקרב לגבי מזבח ואינו אסור אלא בין האולם ולמזבח כדאיתא בפ"א דכלים מ"ט. וכן דבריהם בסוכה (מד) ד"ה א"ל תמוהים במש"כ כמו שאין הל"מ בזרים כו' דמאי ראיה מהם לבע"מ דזר אסור מה"ת ליקרב לגבי מזבח כדלקמן (מה) וכי תעלה ע"ד שזר קרב לגבי מזבח ע"ש פרש"י. ועי' בביאור מהרנה"ו פרשת אמור. שוב מצאתי להמל"מ שם בפ"ו שעמד על דבריהם ע"ש וגם בפ"ט שם הט"ו:

תד"ה ילבש. כיוצא בה דההיא לבישה דקרא כו'. כצ"ל:

אִיבָּעְיָא לְהוּ: הֵי מִנַּיְהוּ חֲמִירָא? שְׁפִיכוּת דָּמִים הוּא דְּזִילָא, וּדְכֵלִים כִּדְקַיְמָא?. קשה מאי נפקא לן מזה מה דהוה הוה? וכהאי גונא פריך לעיל (דף ה:) 'כֵּיצַד הִלְבִּישָׁן' מַאי דַּהֲוָה הֲוָה! ומשני למסבר קראי. וכאן לא שייך תירוץ זה.
ונראה לי בס"ד דאמר לעיל (דף ט:) מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן חָרַב בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה זָרָה גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי חָרַב בִּשְׁבִיל 'שִׂנְאַת חִנָּם' לְלַמֶּדְךָ, שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. והנה זה הלימוד תלוי בהאי בעיא דאם תאמר שפיכות דמים הוות זילא במקדש שני שהיתה כמו מקדש ראשון דכתיב ביה (מלכים ב' כא, טז) 'וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה' אם כן ליכא למימר שחרב בשביל שנאת חנם אלא יש לומר דחרב בשביל שפיכות דמים וממילא ליכא ללמוד דשקולה שנאת חנם כנגד ג' עבירות, ואי אמרינן שפיכות דמים לא זילא במקדש שני אם כן לא נחרב אלא בשביל שנאת חנם וממילא אתה למד דחמירא שנאת חנם כנגד ג' עבירות.
מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲשֶׁרֶת [כו.]
קשה מה בכך וכי צרה עיניהם ח"ו בכהנים שיהיו עשירים? ונראה לי בס"ד כי מצות ההקטרה היא יקרה וגדולה מכל מצות של עבודה מפני שהיא בפנים בהיכל ועוד תיקון שלה גדולה גדול כנזכר בזוהר הקדוש ואם יתעשרו בה אפשר שיעשו מצוה יקרה זו שלא לשמה.
או יובן אם יתעשרו אז אותם המתעשרים לא יבאו לעבוד עבודה, וכהאי גוונא מצינו דאנשי כנסת הגדולה התפללו על כותבי סת"ם [ספרים, תפילין, מזוזות] שלא יתעשרו כדי שיכתבו.
ומה שאמרו הָא שְׁכִיחָא וְהָא לָא שְׁכִיחָא, נראה לי בס"ד דיש לדקדק זה מן הכתוב דכתיב (דברים לג, יא) 'בָּרֵךְ הֳ' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה' וקשה כיון דְיְבָרֵךְ חֵילוֹ בודאי פֹעַל יָדָיו יִרְצֶה ולמאי הוצרך לומר 'וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה' אלא ודאי 'בָּרֵךְ הֳ' חֵילוֹ' קאי על ישימו קטורה דלא שכיחה וגם שהיא עבודה בפנים, 'וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה' קאי על וכליל על מזבחך שהיא עבודת הקרבת קרבנות.

תוס' ד"ה ילבש וכו' וי"ל דשמא לא מיקרי קדשים. עיין לקמן דף לב ע"א תוס' ד"ה מה לבישה:

גמרא כמחלוקת בהוצאה (של הדשן דר"א מכשיר בכהנים בעלי מומין ות"ק פוסל) כך מחלוקת בהרמה, (מ"ט דר"ל אמר לך אי ס"ד עבודה היא) יש לך עבודה שכשרה בשני כלים (והכא מדו בד ומכנסי בד הוא דכתיב).
וא"ת א"כ דזהו הוכחה דלאו עבודה הא למ"ל קרא לר"א להכשיר בע"מ (דכתיב ולבש בגדים אחרים והוציא, דרש ר"א אחרים והוציא), בתוס' הקשו כן, ולי לק"מ דהא יש לעשות נמי הוכחה להיפוך, והיינו דעבודה היא, דהיכן מצינו דבר שאינו עבודה וצריך ב' כלים, וכמו שנתקשו בתוס' גם בזה, אבל באמת בזה י"ל דשפיר מצינו ומצינו, דהא הוצאה לאו עבודה היא, מדאכשיר קרא גבי' בע"מ, ומ"מ צריך ב' כלים, אבל אי לאו קרא אחרים והוציא, לא הוי ידעינן דלאו עבודה היא, דהא להיפוך דעבודה היא, דהיכן מצינן אינו עבודה בשני כלים, ודעת קדושים של התוס' (שטרחו לתרץ כל אחת משתי קושיות ביחוד, ולא כתבו דחד מתרצית בחברתה) לא מצאתי:

גמרא ת"ש ר"י אומר כו' דע"כ לא פליגי רבנן. קשה לי, האיך מוכח כן דלמא זהו בממילא כיון דלא זכה בזה התורם, עושים פייס בפ"ע למחתה, וביותר הא לקמן (דף כו) אמרינן דראב"י לא סבר כר"י, והיינו ע"כ דהיו מפיסים בפ"ע למחתה, דאי בממילא דזכה הסמוך אצלו, הא בציר להו פייס דמה שזוכה מעצמו אינו נחשב ממנין פייס דאל"כ בפייס השני הא זכו י"ג כהנים ולא נחשב רק לאחת, וא"כ לא נצטרך לומר דג' מחלוקת בזה, דלר"י זכה התורם, ולרבנן זוכה בה הסמוך לו, ולראב"י הי' פייס ביחוד עלה, ומנ"ל הא דלמא רבנן דר"י ס"ל כראב"י, גם ק"ל היכי אמרינן או דלמא דוקא מחתה כו' הא באמת דוקא מחתה שלא זכה בו רק הוא אבל שאר עבודות זוכים הסמוכים לו בלא פייס, ואף אם נדחוק בהדיוק מדברי חכמים דפליגי על ר"י מ"מ מאי צריך לומר דמחתה איצטריך ליה דסד"א הואיל דמעתרה, והא בפשוטו דמחתה אצטריך לי' לאפוקי מדר"י דלא נימא דחדא עבודה ולא זכה רק התורם, וצע"ג:

מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט. מפרש"י משמע מדכתיב בגדיו בגדים תרי זימני דריש ליה דהוי ליה למיכתב ופשט את בגדיו ולבש אחרים בגדים דכתב רחמנא ל"ל ש"מ להקישא אתי להקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט וק"ל אדרבה מדכתב רחמנא בגדים לגבי לבישה ולא סמך אבגדים דגבי פשיטה ש"מ דלא לכל מילי איתקוש בגדי לבישה לשל פשיטה ושיהי' בגדי קודש כמותן אלא שיהי' עליו בגדים בשעת הוצאת הדשן ואפשר שילבש כתונת ומכנסים ואפשר שצריך שיהיה נמי של בד כמו של תה"ד כדכתיב בקרא אבל שיהיה של קודש כמותן לא ש"מ דא"כ דלכל מילי איתקוש בגדים דכ"ר פעם ב' גבי הוצאת הדשן ל"ל אלא ודאי לבגדים כמותן איתקוש ולא לד"א שיהיה קודש כמותן וכה"ג אמרינן בפ"ב דזבחים (דף כ"ב) גבי כיור וכנו דתניא ר"י אמר יכול יהא כנו מקדש כדרך שהכיור מקדש ת"ל ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לנחושת הקשתיו ולא לד"א כלומר מדכתב רחמנא נחושת גבי כנו פעם ב' ש"מ דלא איתקוש כנו לכיור לכ"ד דאי איתקוש לכ"ד נחושת נמי ניתי בהקישא אלא ש"מ למאי דדמי פי' בהדיא ולמאי דלא פי' לא דמי. וה"נ מדכ"ר בגדים פעם ב' גבי הוצאה ש"מ דלא איתקוש הוצאה להרמה לכ"ד דאי איתקוש בגדים נמי ניתי בהקישא אלא ש"מ למאי דדמי פי' בהדיא ולמאי דלא פי' לא דמי וכיון דלא פי' גבי הרמה שיהיה של קודש אפי' של חול נמי לסגי בה:

אחרים והוציא לימד על כהנים בעלי מומים שכשירים להוציא הדשן. ק"ל מכדי קרא אחרים סתמא כתיב ממאי דמרבי לב"מ דלמא לא מרבי אלא חלל כיון דמיתורא דאחרים נ"ל הא די לך לרבות הקל ולא החמור וחלל קיל מב"מ כדאמ' בפ"ג דקדושין (דף ס"ה) היה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא חלל עבודתו כשירה נודע שהוא ב"מ עבודתו פסולה ונפקא ליה התם מקראי ואע"ג דלענין אכילת קדשים ב"מ קיל מחלל דאוכל אבל חלל אינו אוכל מ"מ הכא גבי עבודה קיימינן ולא לענין אכילה ובעבודה חלל קיל מב"מ וכה"ג אמרי' בפ"ה דבכורות (דף ל"ג) דלב"ה בכור ב"מ נאכל לזרים מק"ו מה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור כדכתיב הטמא והטהור יחדיו יאכלנו זר שאוכל בק"ק אינו דין שיאכל בבכור ופריך מה לטמא שכן הותר מכללו בעבודת ציבור וב"ה אטו בעבודה קאמרינן באכילה קאמרינן אכילת זר עדיף וה"נ נימא איפכא אטו באכילה קיימינן בעבודה קיימינן ולענין עבודה חלל עדיף מב"מ וה"נ איתא כה"ג בפ' הערל (דף ע"ב) אמר ר"א ערל שהיזה הזאתו כשירה מידי דהוי אט"י שאע"פ שפסול בתרומה כשר בפרה מה לט"י שכן מותר במעשר אטו אנן לאכילה קאמרינן לנגיעה קאמ' מה ט"י שאסור בנגיעה דתרומה מותר בפרה ערל שמותר בנגיעה דתרומה אינו דין שמותר בפרה וי"ל דהני מילי דחלל עבודתו כשירה בדיעבד היכא שבשעת עבודה עדיין לא נודע שהוא חלל כדתניא היה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא חלל פי' שאחר שעבד נודע אבל בשעה שעבד עדיין לא נודע והיה בחזקת כשרות אבל אם נודע שהוא חלל ואח"כ עבד עבודתו פסולה וא"כ הכא דבא להכשיר מכאן ואילך לכהנים אחרים להוצאה ולכתחלה בכה"ג לא מצינו שום קולא אצל חלל יותר מאצל ב"מ ואדרבה במכאן ואילך חלל לענין אכילה מיהת חמיר מב"מ ואפי' למאי דפי' הרמב"ם דאפי' מכאן ולהבא לאחר שנודע שהוא חלל נמי בדיעבד עבודתו כשירה משא"כ בב"מ וכמ"ש בחידושי בספ"ב דתענית מ"מ הכא דמיירי מעבודה דלכתחלה בכה"ג לא מצינו שום קולא אצלו יותר מאצל ב"מ ולענין אכילה חלל חמיר וכדפיר' מ"מ אכתי אין זה מספיק דמ"מ מאי חזית לרבות ב"מ יותר מחלל אי משום דחלל חמיר לענין אכילה מב"מ הא מ"מ אשכחן בי' נמי קילותא מב"מ לענין עבודה כמ"ש מיהו י"ל דבכ"מ ממעטינן חללים מדין קדושת כהונה יותר מב"מ כמו לענין טומאת מת וכן לענין ברכת כהנים דב"מ בקדושתיה ולא חללים ולא ראיתי להאריך כאן בזה ועיקר טעמו של דבר יתבאר [במ"א]:

יש לך עבודה שכשירה בשני כלים, והקשו התוס' כיון דלר"ל לאו עבודה היא ל"ל קרא לר"א להכשיר ב"מ ומאי טעמא דרבנן דפסלי ותירצו משום דב"מ חשיב כמו זר וה"א וכי תעלה על דעתך שזר וב"מ קריבין לגבי מזבח ומש"ה צריך קרא לר"א וה"ט דת"ק דפוסל וק"ל לר"ל א"כ כיון דתה"ד לכ"ע לאו עבודה היא ואפי' לת"ק אין ב"מ פסול אלא משום דהו"ל כזר ואין זר קרב לגבי מזבח א"כ לא יהא טעון קידוש ידים ורגלים אלמא תנן בפ"א דמס' תמיד מי שזכה לתרום את המזבח הוא יתרום והם אומרים הוי זהיר שלא תיגע בכלי עד שתקדש ידים ורגלים מן הכיור וכו' וקתני סיפא לא הי' רואין אותו ולא שומעין את קולו עד שהיו שומעים קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור והם אומרים הגיע עת קידוש יו"ר אלמא לתה"ד צריך קידוש ושמא ההיא קידוש אינו אלא מדרבנן מ"מ ק"ל הא לקמן פליגי רב ולוי ורב פוטר זר ממיתה אי עביד תה"ד ונ"ל מועבדתם עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ולוי מחייב משום דרבי רחמנא לכל דבר המזבח והשתא ר"ל דלא כרב דל"ל קרא לפטור זר כיון דלאו עבודה היא מהי"ת לחייבו וגם כלוי לא אתי דא"א לרבות לחיובא מלכל דבר המזבח כיון דלאו עבודה היא וקרא כתיב ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת דמשמע דאין זר חייב מיתה אלא על דבר שהוא עבודה וי"ל דר"ל דריש להאי עבודת מתנה כלוי דאמבית לפרוכת קאי [וממעט] עבודת סילוק שבפנים מיהו לא דריש לקרא לגמרי כלוי דא' הא בחוץ אפי' עבודת סילוק ומרבה לתה"ד מכ"ד המזבח אלא כ"ד המזבח כרב דריש לה לאתויי ז' הזאות שבפנים ושבמצורע ודבר וכל דבר לא דריש נמי כרב וכדאיתא בסוגיא דלקמן:

מנין שלא יהיה דבר קודם למכנסים פירשו התוס' אע"ג דגבי כה"ג נמי כתיב ילבש על בשרו בפרשת אחרי מות איצטריך למהדר ולמיכתב גבי כהן הדיוט דלא הוי ילפינן להו מהדדי כיון דחלוקין הן לכמה ענינים. משמע דאפי' כה"ג מכה"ד נמי לא גמרינן וק"ל א"כ מדו בד דלא הדר כ"ר גבי כה"ג וכי נימא דאין צריך שיהא כתונת כה"ג ביוה"כ כמדתו וזה תימא שיהא עבודת יוה"כ קל מכל ימות השנה בזה ועוד דאם איתא לא אשתמיט הגמרא לאשמועינן חידוש גדול כזה בשום דוכתא. ונ"ל דודאי בהא מלתא ילפינן להו מהדדי לא מיבעי דכה"ג מכה"ד אלא אפי' דכה"ד מכה"ג נמי ומ"מ איצטריך תרי קראי לעכב דאי לבש בגד אחד קודם למכנסים לא עשה כלום ואי לא כ"ר אלא חד קרא ה"א למצוה לפיכך שנה עליו הכתוב לעכב וכה"ג אמרינן בפ"ב דזבחים לעמוד לשרת מצוה כשהוא אומר העומדים שם שנה עליו הכתוב לעכב והיינו דנקט לישנא דלא יהא דבר קודם למכנסים ולא נקט מנין שיהא מכנסים קודמים משום דההוא לישנא שלא יהא דבר קודם למכנסים עיכובא משמע וראיה לדבר דסדר לבישה דמכנסים קודם מעכב אפי' בדיעבד מר"פ ד"מ (דף מ"ט) דאמר ר"ה כ"מ ששנו חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר חוץ מז' סממנים ר"ה ברי' דרי"א אף סדר תמיד דקתני עלה זהו סדר תמיד ואידך פי' ר"ה דלא חשיב סדר תמיד ההוא למצוה בעלמא אבל אינו מעכב סידרו בדיעבד ור"ה דאמר אין מוקדם ומאוחר אדיעבד קאי שאין מעכב הסדר בדיעבד חוץ מז' סממנים דאפי' בדיעבד מעכב סדרן כדתני סיפא דז' סממנין העבירן שלא כסדרן או שהעבירן שבעתן כאחד לא עשה ולא כלום וקאמר במסקנא ולאפוקי מהא דתנן כה"ג משמש בשמונה כלים וההדיוט בד' בכתונת מכנסים מצנפת ואבנט מוסיף עליהם כה"ג חושן ואפוד מעיל וציץ ותניא מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים ת"ל ומכנסי בד יהיה על בשרו פי' ר"ה דאמר אין מוקדם ומאוחר אהא קאי ואי הא דמכנסים קודם לכל דבר אינו אלא למצוה ולא לעכב מאי לאפוקי דקאמר הא כמו הא דאמר חוץ מז' סממנים דכסידרן הוא אפי' בדיעבד מעכב קאמר דאלו בלכתחלה [חסר כאן וחבל על דאבדין:

אינה מביאה עגלה ערופה. דכתיב (דברים כא) כי ימצא חלל באדמה וגו' לרשתה ואין ירושלים ירושה דקסבר לא נתחלקה לשבטים: תלמודא. ראייה: הכי גרסינן בתורת כהנים ופשט ולבש יכול במצות יום הכפורים ת''ל בגדיו בגדים וגירסא שבהש''ס האריכה בלשונה שומעני כדרך יום הכפורים פושט בגדי קודש ולובש בגדי חול תלמוד לומר כו' וזהו פירושה ופשט ולבש האמור בהוצאת הדשן שבתפוח אל מחוץ למחנה הכתוב אחר תרומת הדשן ופשט את בגדיו ולבש בגדים וגו' יכול שמטיל עליו חובה לשנות בגדיו בין תרומה להוצאה אם בא להוציא דשן שעל התפוח אחר ההרמה מיד כדרך שהיא חובה על כהן גדול בחמש עבודות שביום הכפורים שמשנה בגדיו בכל העבודות בין זו לזו ראשונה בבגדי זהב שניה בבגדי לבן שלישית בשל זהב רביעית בבגדי לבן אף זה ישנה וזה שאין לו לשנות מבגדי לבן לבגדי זהב שהרי הדיוט הוא ואינו משמש בבגדי זהב ישנה בבגדי קודש שהרים בהן כמו שנא' ולבש הכהן מדו בד ויפשוט אותם וילבש בגדי חול שלו ויוציא הדשן: תלמוד לומר בגדיו בגדים ומה תלמוד לומר אחרים פחותין מהן. כגון שחקים או מפשתן שאינו מוצהב ואין דמיהם יקרים שהאפר מלכלכם כשנושאו חוץ למחנה גנאי למלך שיהא משמש בהן על המזבח בעבודת אכילה: אחרים והוציא לימד על הכהנים בעלי מומין. האי אחרים אכהן קאי כלומר כהנים שהן אחרים מרוחקים משאר עבודות כשירין לעבודה זו: אל ימזוג בהן לרבו. לפי שנתעשנו ונתלכלכו בבישול קדירה אף כאן לענין הוצאת הדשן אין כבוד המלך לשרת בהן שירות אחר: כמחלוקת בהוצאה. כשם שרבי אליעזר מכשיר בעלי מומין להוצאה כך מכשירן להרמה: שכשירה בשני כלים. והכא מדו בד ומכנסי בד הוא דכתיב: גלי רחמנא בכתונת ובמכנסים. ולימדך שאינה כשירה בבגדי חול שלו ומאליך אתה למד שהיא עבודה וצריכה אף מצנפת ואבנט: מאי שנא הני. דנקט מאחר שצריכין כלן לשתוק מנייהו ואנא ידענא מדכתיב בהו כהן עבודה היא: מדו כמדתו. כאן לימדך שיהא כתונת כהנים למדת קומתו לא נגררות ולא מסולקות והכי אמרינן בזבחים (דף יח.): ילבש על בשרו. משמע שלובש בעודו ערום שאין עליו אלא בשרו דאי לא תימא הכי על בשרו למאי כתביה: ולרשב''ל. דאמר דווקא כתבינהו ולמימרא דאינה צריכה ארבעה נפקא ליה הנך תרתי דרשות מלשון המקרא ששינה בלשונו שלא כתיב כתונת למימרא מדו כמדתו ושלא יקדים דבר למכנסים מעל בשרו יתירא נפקא ליה: על בשרו מה ת''ל. גבי הרמת הדשן כתיב ולבש הכהן וגו' והוה ליה למכתב ומכנסי בד על בשרו ומהדר נמי אולבש דרישיה דקרא מה ת''ל שוב ילבש במכנסים לרבות עוד לבישה כיוצא בה ומרבה שני בגדים החסרים כאן מכהונת הדיוט: רבי דוסא אומר. להביא ארבעה בגדי לבן ששמש בהן כהן גדול ביום הכפורים שכשרין להדיוט כל השנה ואתיא ילבש ילבש מהתם דלא תימא והניחם שם כתיב בהו לומר שטעונין גניזה דס''ל לר' דוסא והניחם שם שלא ישתמש בהן ליום הכפורים אחר כדאמרינן בפ''ק (דף יב:): אבנטו של כהן גדול. ביום הכפורים שהוא של בוץ לא זהו אבנטו של כהן הדיוט לעולם לפי שאינו משמש אלא בשל כלאים:

יש עבודה שכשרה בשני כלים. אבל איפכא לא תקשי לך יש לך דבר שאינו עבודה וטעונה בגדי כהונה כלל דהא לא קשה דגזירת הכתוב הוא להחמיר שהרי אין בזה איסור אם לובש בגדי כהונה שלא בעידן עבודה דמסקינן לקמן בריש פרק בא לו (דף סט.) דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן וגדולה מזו אמרינן לר' יוחנן דבין הוצאה בין הרמה בארבעה כלים בין לתנא קמא בין לר''א דתרוייהו מודו דמקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט ואפי' הכי לר' אליעזר בעלי מומין כשרים להוצאה דלאו עבודה היא אע''ג דטעונה ארבעה כלים וקשה לי לריש לקיש דמוכח דלאו עבודה היא מדלא אצרכה קרא ארבעה כלים א''כ למה לי קרא לרבי אליעזר להכשיר בעלי מומין ומאי טעמא דתנא קמא דפסל בעלי מומין להוצאה ויש לומר משום דבעל מום חשיב כמו זר דס''ד אמינא וכי תעלה על דעתך שזר ובעל מום קריבים לגבי המזבח ולהכי צריך קרא לר''א והיינו טעמא דתנא קמא דפסל: מניין שלא יהא דבר קודם כו'. אף על גב דגבי כהן גדול נמי כתיב בפרשת אחרי מות ומכנסי בד ילבש על בשרו איצטריך למיהדר ולמיכתביה בכהן הדיוט דלא הוה ילפינן להו מהדדי כיון דחלוקים הם לכמה ענינים: ילבש לרבות מצנפת ואבנט להרמה. פירוש דהכי קאמר קרא לרבות לבישה אחרת כיוצא בה דההיא לבישה דקרא דכתיב ולבש הכהן מדו בד וכו' דהיינו שני בגדים אחרים וקשה לי גבי הוצאה מנלן דבעי ארבעה בגדים כיון דגבי הרמה לא נפקא לן אלא מהיקשא א''כ הדרינן ומקשינן לבישה דהוצאה לפשיטה דהרמה כדלעיל ואמרינן בפרק איזהו מקומן (זבחים דף מט:) דבקדשים דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש ויש לומר דשמא לא מיקרי קדשים אלא גופי הקרבנות אבל בגדי כהונה חוזרין ומלמדין בהיקש אי נמי ילבש ריבויא הוא ולא הוי היקש אלא אתא לרבות לבישה אחרת וכיון דלא פירש כמה בגדים הוא מרבה אם אחד או שנים אין זה אלא גלוי מילתא בעלמא דשני בגדים קאמר כדכתיב בקרא אי נמי כמאן דאמר בפרק איזהו מקומן (ג''ז שם) הימנו ודבר אחר לא הוי היקש דכיון דגמרינן הוצאה מהרמה למאי דכתיב ביה גמרינן נמי מיניה מאי דאתיא ליה מהיקשא:

דף כג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד