יומא כו ע"א

דף כו - א

למאי אתא? שהרי הפדר אף הוא בכלל הנתחים ולמה נכתב במיוחד. ^[1]

לכדתניא: כיצד היה עושה? נותן את הפדר אבית השחיטה על מקום השחיטה ומעלהו על המזבח וזהו דרך כבוד של מעלה שבית השחיטה המלוכלך בדם לא יהא גלוי. ^[2]

מתניתין:

הפייס השלישי היו מכריזים בעזרה חדשים לקטרת כהנים שלא זכו מימיהם להקטיר קטרת באו והפיסו. יבאו וישתתפו בהגרלה על עבודת הקטורת. ובגמרא יבואר למה לא הורשו להשתתף בפייס זה רק חדשים בלבד.

והפייס הרביעי היו מכריזים חדשים עם ישנים כהנים עדיין לא זכו בעבודה זו יחד עם כהנים שכבר זכו: ^[3] באו והפיסו כדי לקבוע מי מעלה אברים מן הכבש למזבח.

אותם אברים שהועלו לכבש בפייס השני חזרו עתה והפיסו מי יעלה אותם מהכבש לראש המזבח על מנת להקטירם. ^[4]

גמרא:

תנא: מעולם לא שנה אדם בה. שכל כך הרבה כהנים היו בכל בית אב [העובדים באותו יום] עד שמעולם לא אירע שלא יהא שם מי שלא הקטיר מימיו [מאירי]. ^[5]

והוינן בה: מאי טעמא לא הניחו לכהן אחד לזכות פעמיים בקטרת?

ומשנינן: אמר רבי חנינא: מפני שמעשרת את העוסקים בה לכן רצו שתהא הזדמנות לכהנים רבים ככל האפשר לזכות בה כדי שיתעשרו. ^[6]

אמר ליה רב פפא לאביי: מאי טעמא היא מעשרת?

אילימא משום דכתיב בברכת משה לשבט לוי "ישימו קטורה באפיך". וכתיב בתריה "ברך ה' חילו", הרי שהקטרת מעשרת?

אי הכי הקטרת קרבן עולה נמי תהא מעשרת. דהכתיב בההיא קרא גופיה "וכליל על מזבחך", דהיינו קרבן עולה שקרבה כליל על המזבח. ומדוע לא הקפידו גם בה שלא יקריבנה כהן אחד פעמיים? אמר ליה אביי: הא, העולה שכיחא. שהרי יש הרבה עולות נדבה.

והא הקטרת לא שכיחא שקטרת חובה אינה אלא פעמיים ביום ואין מביאין קטרת בנדבה. ומסתבר שברכת העושר נאמרה רק בעבודה שאינה שכיחה. שאם לא כן נמצאו כל הכהנים עשירים. ^[7]

אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן תלמיד חכם דמורי שמורה הוראה בישראל אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר.

משבט לוי: דכתיב שם בברכת משה לשבט לוי "יורו משפטיך ליעקב".

משבט יששכר: דכתיב "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל".

ומקשינן: ואימא יהודה נמי יצאו ממנו מורי הוראה, דכתיב "יהודה מחוקקי"? ^[8] ומשנינן: אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא קאמינא שמורי הוראה שמשבט לוי ויששכר יודעים להורות אליבא דהלכתא אבל משבט יהודה אף שחכמים הם לא זכו להיות הלכה כמותם.

אמר רבי יוחנן: אין מפייסין על תמיד של בין הערביים.

אלא, כהן שזכה בו בעבודה מסויימת בתמיד של שחרית זוכה בו באותה עבודה גם ערבית בתמיד של בין הערביים. ^[9]

מיתיבי מהא דתניא: כשם שמפייסין שחרית כך מפייסין בין הערביים?

ומשנינן: כי תניא ההיא - בקטרת. שהיו מפייסין שנית לקטרת של בין הערביים, שהרי לא הניחו לכהן אחד שיקטיר קטרת פעמיים. אבל בעבודות התמיד שלא היו מקפידין על כך שלא יעבוד כהן אחד אותה עבודה פעמיים, לא היו מפייסין שוב לתמיד של בין הערביים.

ומקשינן: והתניא: כשם שמפייסין לו שחרית, כך מפייסין לו ערבית. ומדקתני "לו" ולא "לה" משמע שמדובר בתמיד, שהוא לשון זכר, ולא בקטרת שהיא לשון נקבה? ומתרצינן: אימא "לה". ואכן אף ברייתא זו מדברת בקטרת.

ומקשינן: והתניא: כשם שמפייסין לו שחרית כך מפייסין לו ערבית. וכשם שמפייסין לה שחרית כך מפייסין לה ערבית. הרי שברייתא זו מדברת בין בתמיד בין בקטרת שמפייסין להם שנית בין הערביים. וקשיא לרבי יוחנן?

ומתרצינן: אמר רבי שמואל בר רב יצחק: הכא בשבת עסקינן. שהוכרחו לפייס בו שנית בין הערביים אף בתמיד, הואיל ומשמרות מתחדשות מתחלפות בחצות יום השבת, והכהנים שזכו בתמיד של שחרית שוב לא עבדו בתמיד של בין הערביים.

אבל בשאר ימות החול לא היו עושין פייס שני לתמיד של בין הערביים. אלא הכהן שזכה בשחרית הוא זוכה גם בערבית.

והוינן בה: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא לסברת המקשה על רבי יוחנן שהיו חוזרין ומפייסין לתמיד של בין הערביים. תיקשי, דהא נפישי לה פייסות, ונמצא שהיו יותר מארבע פייסות. והלא שנינו בריש פרקין שרק ארבע פייסות היו בכל יום?

ומשנינן: מייתי, כולהו מצפרא אתו. כל הכהנים באו בבקר.

כלומר, לא היתה התכנסות מיוחדת לצורך הפייס של תמיד של בין הערביים אלא באותה התכנסות של הבקר הפיסו פעמיים פעם אחת לצורך תמיד של שחרית. ודזכי ביה שחרית זכי והזוכה בה זכה. ופעם שניה הפיסו לצורך תמיד של בין הערביים, ודזכי בערבית זכי. והזוכה בה זכה. ולכן שתי הפייסות נחשבים לפייס אחד. ^[10]

שנינו במשנה: הרביעי חדשים עם ישנים מי מעלה אברים מן הכבש למזבח.

מתניתין דלא כרבי אליעזר בן יעקב.

דתנן: רבי אליעזר בן יעקב אומר: המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותן לאחר מכן למזבח, כל כהן מעלה לראש המזבח את אותו איבר שהעלהו לפני כן על הכבש. ^[11]

ומבארינן: במאי קמיפלגי?

מר תנא דמתניתין סבר: "ברב עם הדרת מלך" לפיכך עדיף שכהנים רבים ככל האפשר יתעסקו בהקרבת אברי התמיד שזהו כבודו של מלך.

ומר רבי אליעזר בן יעקב סבר: מקום שכינה שהוא בבית המקדש - לאו אורח ארעא!

אין זה דרך ארץ שכהן אחד יתחיל בעבודה ויעזבנה וכהן אחר יסיים אותה, לפי שנראה כאילו הדבר טורח להם אלא אותו כהן שהתחיל בעבודה הוא יסיימנה.

אמר רבא: לא רבי אליעזר בן יעקב אית ליה דרבי יהודה הסובר [לעיל כה, ב] שלא היה פייס למחתה. אלא רבי אליעזר בן יעקב סובר שאכן היה פייס נפרד למחתה.

ולא רבי יהודה אית ליה דרבי אליעזר בן יעקב. אלא רבי יהודה סובר שהיה פייס להעלאת אברים מן הכבש.

דאם כן שאם תאמר שהם מודים זה לזה בצרו לה פייסות! יחסר להם ממנין ארבע הפייסות. ובעל כרחך שרבי אליעזר בן יעקב שמוריד את הפייס של העלאת אברים מהכבש למזבח מוסיף במקומו את הפייס של המחתה, כדי להשלים למנין ארבע הפייסות.

ורבי יהודה שמוריד את הפייס של המחתה מוסיף במקומו את הפייס של העלאת האברים מהכבש למזבח.

ויש מי שאומר ב' תנאי שנו לה אליבא דר' יוסי נותן הפרד שהוא החלב על בית השחיטה כדי לכסות בו טינוף הדם שעל בית השחיטה. וזהו דרך כבוד של מעלה:

הפייס השלישי חדשים לקטרת. ירושלמי מעשה באחד שיבשה זרועו ולא הניח לקיים מה שנאמר ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה. מיכן אמרו ב' כהנים מתברכין בכל פעם החותה ומכניס במחתה והמקטיר.

תנא מעולם לא שנה אדם בה משום שמעשרת מי שכבר הקטיר. לפיכך היו אומרים חדשים לקטרת. עולה אע"ג דכתיב בה כליל בנביאים שנאמר ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלה עולה כליל לה' ויזעק שמואל אל ה' כו'.

שכיחא. הקטרת לא שכיחא.

אמר רבא לא משכחת חכם שמורה אלא אי מלוי דכתיב יורו משפטיך ליעקב. אי מיששכר דכתיב ובני יששכר יודעי בינה לעתים. אבל שבט יהודה אע"פ דכתיב יהודה [מחוקקי] שמועה אליבא דהלכתא לא סלקא להו.

א"ר יוחנן אין מפיסין על תמיד של בין הערבים אלא מי שזכה בו שחרית הוא יזכה בו ערבית. ומותבינן עליה והתניא כשם שמפיסין לו. כלומר לתמיד שחרית כך מפיסין לו ערבית ושנינן בשבת הואיל ומשמרות מתחדשות כדתנא דבי שמואל משמר היוצא עושה תמיד של שחר ומוספין והנכנס עושה תמיד של בין הערבים והבזיכין כו'. וכיון שמתחלפין צריכין להפיס.

הקטרת מפיסין לה בשחרית ובין הערבים.

ולמאי דסליק אדעתין כי מפיסין בזה ובזה ודלא כר' יוחנן נפישו להו פייסות. ואנן לא תנן אלא ד' פייסות בלבד. ופרקינן בקיבוץ אחד. היינו אומרים שמפיסין זה ולזה. הפייס הרביעי מי מעלה אברים מן הכבש למזבח.

דלא כר' אליעזר בן יעקב דתני בתמיד פרק ח' המעלה אברים לכבש הוא מעלן ע"ג המזבח ולא היה להן פייס בפ"ע. א"כ לר' אליעזר בן יעקב חסרו הפייסות ואינם אלא שלשה. ואמרינן אית ליה פייס אחת למחתה. והא"ר יהודה תני לא היה פייס למחתה אלא כהן שזכה בקטרת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה.

אמר רבא ר' אליעזר לית ליה הא דר' יהודה אומר לא היה פייס למחתה אלא פליג עליה ואמר אית ליה פייס למחתה בפ"ע. ולא ר' יהודה אית ליה הא דר' אליעזר דאמר לא היה פייס לאברים להעלותם מן הכבש למזבח אלא אומר היה להן פייס בפ"ע. ולמחתה לא היה לה פייס. שאם יש אחד מהן שאומר לא היה פייס למחתה ולא לאברים שעל הכבש לא תמצא אלא ג' פייסות.

מתני׳ הפייס השלישי חדשים לקטורת וכו׳. הרביעי מי מעלה איברים מן הכבש למזבח. ופליג׳ אדרבי אליעזר בן יעקב כדאיתא בגמרא דאיהו סבירא ליה דאין לזה פייס בפני עצמו אלא הזוכה להעלות מן השולחנות ולמזבח זוכה בהן. ומיהו אף לרבי אליעזר לא היה מעלה בפעם אחת למזבח אלא בשתי פעמים כדפריש׳ לרבנן וכן מוכיח במסכת תמיד. ולרבנן דעבדי פייס רביעי להעלות איברים מן הכבש למזבח פירש רש״י ז״ל בכל השמועה כי כהן אחד היה מעלה הכל. ולדבריו הא דתניא לקמן ששה לטלה אינו אלא להעלותו מן השולחנות לכבש. והקשו בתוספות חדא דששה לטלה דאמר קרא היינו להעלותו למזבח כדכתיב וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים כו׳ על העצים כו׳ אשר על המזבח ומהתם דרשי׳ בגמרא ששה לטלה ומדאורייתא אין לנו שתי העלאות אלא מדרבנן בעלמא. משום ברוב עם הדרת מלך וכדאיתא התם ועוד תנן במסכת תמיד שכשהיה כהן רוצה להקטיר היה עולה בראש המזבח הראשון היה מביא לו ראש ורגל ונוטלו מידו וסומך שתי ידיו עליו וזורקה לאישים וכן השני וכן כולם וההיא ודאי אף לרבנן היא. דהא סתמא תנן לה ולא אמרו עלה בגמרא דתיהוי רבי אליעזר ועוד הא דאמרי׳ לקמן דטעמא דרבנן משום ברוב עם הדרת מלך ואם אין מעלה אלא אחד מה הדרת מלך יש בזה אדרבא יותר הדור שיעלוהו הששה הראשונים:

אמר ליה רב פפא לאביי מאי טעמא אילימא משום דכתיב כו׳. פרש״י ז״ל מאי טעמא מעתרא אילימא משום דכתיב בה כליל הרי עולה דאית בה כליל ולא מעשרא ופרקי׳ דעולה שכיחא ביחידים וקרבה על כרחין בכולהו כהנים ואין הכל ראויין שיתעשרו ומשום הכי לא מעתרה אפילו למי שראויין. ואינו נכון בטעם כי כמו שמתעשרין בקטורת כל הזוכה בו בין גדול בין קטון למה לא יתעשרו בעולה. ובתוספות פי׳ כדברי ר״ח ז״ל אמר ליה רב פפא לאביי מאי טעמא אין מפיסין בה ישנים דמשום טעמ׳ דמעתרא בלחוד ליכא למימר דכל שכן דבעו כולהו לחזור ולפייס. ואילימא משום חומר קדושתה שכתוב בה כליל וראוי לעשותה בחדשים דזהירי טפי. הרי עולה דכתיב בה כליל ונהי דלא מעשרא מ״מ כיון דחמירא למיהוי כליל לא תהא אלא בחדשים. ופרקי׳ דעולה שכיחא ואי אפשר לה בחדשים בלחוד וקטורת לא שכיחא ואפשר לה בחדשים לחוד והא דאמרי׳ דעולה כתיב בה כליל פר״ח ז״ל דכתי׳ בשמואל ויקח טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל:

ואימא נמי יהודה דכתיב יהודה מחוקקי. וא״ת ואמאי לא מייתי לה מתורת משה דכתיב ומחוקק מבין רגליו. והנכון דההוא לנשיאים שבארץ ישראל דאחר חורבן דרשינן לה בסנהדרין כדאמרינן התם לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את העם במקל. ומחוקק מבין רגליו אלו של בית ר׳ שמורין תורה ברבים ואותן נשיאים לא היו מבית דוד אלא מצד האם שאינה קרויה משפחה וכדפר״ת ז״ל גבי הא דאמרינן דהתם שבט והכא מחוקק. ובתוספות פירשו דדוד נמי מלוי אתי שבא ממרים כדאיתא במסכת סוטה:

אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא אמרי' פי׳ להורות הלכה למעשה כדכתי׳ בלוי יורו משפטיך ליעקב. וביששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל:

אמר רב נחמן בר יצחק הכא בשבת עסיקי' כו׳ פי׳ ומתנייתא כולהו נמי בהכי מוקמי׳ להו ולא בשינויי דחיקי דלעיל. והרי הוא כאלו אמרו אלא אמר רב נחמן כו׳ והרבה כיוצא בזה בתלמודא דבעי למימר אלא ולא מפרש לה וכן פי׳ בתוספות:

ולמאי דסליק אדעתיה. כו׳ ופרקי׳ מיהא כולהו אתו מצפרא. וא״ת ולמאי דאסקי׳ שאין מפייסין על תמיד של בין הערבים אלא כהן שזכה בו שחרית זכה בו ערבית ניחא בשאר פייסות. אבל בקטרת מאי איכא למימר דהא לא שנה אדם בה מעולם. ויש מתרצים שהזוכה בקטורת שחרית אמר לזה שעמו שיזכה בו ערבית. אבל במסכת מנחות משמע שלא אמרו חדשים לקטרת אלא לבקרים אבל בו ביום חוזר ושונה בו מי שזכה בו שחרית דתרוייהו כחדא חשיבי. ובהא אתיא שמעתין כפשוטה וכן פי׳ בתוספות במס׳ מנחות. (הגהה לאחד קדוש ז״ל עוד י״ל דמצפרא קא מפייסי לקטורת של בין הערבים וחשיב פייס אחד):

משום שכינה לאו אורח ארעא. פי׳ שנראה כאלו הדבר משא עליו להעלותו עד למזבח ולפיכך מניחו בכבש והולך לו ואינו חוזר לבא ולהעלותו:

דא״כ בצרי להו פייסות. הלכך ר׳ יהודה משלים פייסות בהעלאה מן הכבש למזבח. ור׳ אליעזר משלים אותה בפייס של מחתה דסבירא ליה לתלמודא דליכא תנא דמבציר מד׳ פייסות:

בכמה מקומות ביארנו שראוי לאדם להזהר שלא לפרסם עצמו בהוראה אא"כ יודע בעצמו ושיהו אחרים מסכימים עליו שהוא ראוי לכך ואין אדם ראוי לכך בשלימות ידיעה לבד שכמה ראינו שידיעתם גדולה בתלמוד שאינם יודעים לכוין שמועה אחת להלכה ולמה שראוי להורות מכחה וכמה מוחזקים בחדרי תורה וכשהוראה באה לידם אף הפתח אינם מוצאים וכלל הדברים שאין אדם זוכה להוראה אלא בשני דברים אחד ידיעת התלמוד וקבלתו ושנייה לה שלימות הכח השכלי שבו לבחינת הדברים והבאתם למצרף להוציא דבר מתוך דבר ועל שתיהן בכלל אמרו במסכת סנהדרין ה' א' גמיר וסביר ועל זו האחרונה אמרו כאן על שבט יהודה אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא קאמינא כלומר שאע"פ שהם חכמים אינם יודעין לכוין את השמועות כהלכה:

תמיד של בין הערבים לא היו מפייסים בו אלא כל כהן שזכה בתמיד של שחר באיזו מן העבודות זכה באותה עבודה בעצמה לתמיד של בין הערבים חוץ מן הקטורת שחוזרין ומפייסין בו אף בערב ואף זו דוקא שהי' שם כהן חדש שלא הקטיר מעולם אבל כל שהוצרכו לשנות בה אין מפייסין בו בערב אלא זה שזכה בו שחרית יזכה בו ערבית ובשבת היו מפייסין אף לתמיד של ערב שהרי משמר אחד זוכה בשל שחרית ומשמר אחר בערבית שהמשמרות היו מתחלפות בשבת ומשמר היוצא מקריב תמיד של שחר וכבשי המוסף והמשמר הנכנס מקריבים תמיד של בין הערבים ומתוך כך צריכין לפייס אף בתמיד:

המשנה השלישית והכוונה בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר תמיד קרב בתשעה בעשרה באחד עשר בשנים עשר לא פחות ולא יותר הוא עצמו בתשעה בחג ביד אחד צלוחית של מים הרי כאן עשרה ובין הערבים באחד עשר הוא עצמו בתשעה ושנים בידם שני גזירי עצים לרבות את העצים בשבת באחד עשר הוא עצמו בתשעה ושנים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים אמר הר"ם אמ' השם וערכו עצים על האש ובאה הקבלה כי זה נאמר בתמיד של בין הערבים כי בשל שחר כבר נאמר בו בפירוש ובער עליה הכהן עצי' בבקר בבקר איל קרב באחד עשר הבשר בחמשה הקרבים ובסלת והיין בשנים שנים הבשר בחמשה וכו' כמו שביארנו בתמיד של כל יום פר קרב בעשרים וארבעה הראש והרגל הראש באחד והרגל בשנים והעוקץ והרגל העוקץ בשנים והרגל בשנים החיה והגרה החיה באחד והגרה בשלשה שתי ידות בשנים ושתי דפנות בשתים הקרבים והסלת והיין בשלשה שלשה בד"א בקרבנות הצבור אבל בקרבנות היחיד אם רצה להקריב מקריב הפשטן ונתוחן של אלו ואלו שוה ענין אם רצה להקריב יקריב הוא שהוא יכול להקריב באיזה ענין שירצה פחות מאלו או יתר על אלו ורוצה באמרו הפשטן ונתוחן של אלו ואלו שוין שהם כשרים בזר ומותר לזר לשחוט ולהפשיט ולנתח בין קרבנות צבור בין קרבנות יחיד וכבר קדם לך זה העקר בפסחים במקום שאמרנו מקבלה ואילך מצות כהונה:

אמר המאירי תמיד היה קרב בתשעה בעשרה באחד עשר בשנים עשר כלומר שפעמים (שאין) [שהם] צריכים בהקרבתו שנים עשר ולעולם אינו קרב בפחות מתשעה ולא ביותר משנים עשר ובא לפרש כל הענין ואמר עצמו תשעה כלומר בכל יום ויום שזהו כדרכו קרב בתשעה על הדרך שביארנו במשנה שלפני' [האחד] מעלה הראש והרגל והשני שתי הידים והשלישי העוקץ והרגל והרביעי החזה והגרה והחמישי שתי הדפנות והששי הקרבים והשביעי הסלת והשמיני החביתין והתשיעי היין שאף אלו צורך הקרבה הם ואינו מונה עשירי להולכת האיברים מן הכבש למזבח שמא משנה זו שנוייה לדעת ר' אליעזר בן יעקב שהיה סובר שלא היו מפייסין לכך אלא שאותם שהעלום לכבש מעלין אותם ממנו למזבח ומ"מ אין הלכה כן אלא כהן אחד מעלה את כלם על ידי פייס רביעי כמו שבארנו במשנה השנייה:

ולענין פסק נמצא שהוא קרב בכל יום בעשרה בחג ביד (כל) אחד צלוחי' של מים הרי עשרה אף לשטת משנתינו כלומר בתמיד של שחר הבא בחג הסוכות והוצרכו להוסיף ניסוך המים בשעת ניסוך היין והיה צריך בו כהן אחר שהיה בא ובידו צלוחית אחת של זהב מחזקת שלשת לוגין וממלאין אותה מן השילוח ועולה עמו לכבש ונותנן לתוך ספל של כסף שהיה מיוחד לכך וכבר היה שם ספל אחר שנתנו בו היין והיו בהם נקב לכל אחד ומנסכין מזה ומזה בזמן אחד עד שהיה כל הניסוך המים שבספל זה וניסוך היין שבזה כאחד על הדרכים שביארנו באחרון של סוכה ודבר זה היה בכל ימי שבעת החג בשחרית ונמצאו צריכין לכהן אחר והרי עשרה בין הערבים ר"ל שבכל יום ויום באחד עשרה שהרי הוצרכנו לעצמו תשעה על הדרך שהתבאר בשחרית ושני כהנים צריכין עוד להביא שני גזירי עצים כל אחד מהם אחד ליתנם על עצי המערכה ואע"פ שבשחרית היו צריכים ג"כ לשני גזירי עצים מ"מ לא היו צריכים בו אלא לכהן אחד אבל בין הערבים צריך לשני כהנים והוא שבשחרית כתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר כלומר שיבעיר עוד על המערכה ואין הבערה ראויה אלא בשני גזירין ומאחר שאמר ובער לשון יחיד אלמא דיו בכהן אחד ובמקום אחר מצינו וערכו עצים על האש כלומר בשני כהנים ואם אינו ענין לשחרית תנהו ענין לשל ערבית ונמצאו י"א שהם י"ב להלכה עם אותו שמעלה אותן למזבח כמו שביארנו ושמא תאמר ובשחרית יש לך למנות כהן אחד לשני גזרי עצים ויהיו עשרה בכל יום אף בכדרכו תדע שאותן גזירי עצים שבשחרית היו באים קודם שחיטת התמיד והמרים את הדשן זוכה בסידור המערכה ובהבאת שני הגזירין כמו שביארנו ומשנתינו לא מנתה אלא משעת העלאת האיברים אבל בשל הערבים היו באות אחר העלאת איברים לכבש והרי מ"מ למדת שקרב בי"א ואף בתמיד של שחר אתה מוצא שקרב בי"א בכל שבת ושבת והוא שאמר בשבת באחד עשר ר"ל בתמיד של שחר שבכל שבת ושבת תשעה של עצמו ושנים לשני כהנים שבידם שני בזיכי לבונה ליתנם על שתי המערכות בזך אחד וקומץ לבונה בכל אחד מהם ונמצא זו של בין הערבים שבכל יום ויום וזו של כל שבת ושבת בשחרית הכל שוה באחד עשר ואע"פ שביארנו באחרון של סוכה שבני משמר הנכנס היו מקטירין שני הבזיכין מ"מ הואיל וקודם שיפייסו בתמיד הערב היה הוא מונהו עם של שחרית ואע"פ שקרבן המוסף בנתים הואיל ומ"מ הזוכה בשל שחר זוכה במוספין וכן שהבזיכין מוקטרין קודם ניסוך היין של מוספין כמו שיתבאר במקומו נעשה הכל בעבודה אחת ובשבת שבתוך החג בשחרית צריך עוד אחר לניסוך המים והרי כאן שנים עשר ולמדת שבחג לא היו מנסכין מים אלא בשחרית שאלו היו מנסכין מים אף בין הערבים היו שנים עשר אף בחולו של חג בתמיד של בין הערבים תשעה לעצמו ושנים לשני גזירין ואחד לניסוך המים אלא שלא היו מנסכין מים אלא בתמיד של שחר ובא אח"כ לבאר שכל זה לא נאמר אלא בכבש שהוא בן שנה שהתמיד כבש היה אבל יש בהמות גסות שטעונות יותר ואמר אחר כן שקרבן האיל שהוא בן שתי שנים הקרבתו טעונה אחד עשר והוא שהבשר בחמשה על הדרך שביארנו בכבש אבל הקרבים היו צריכים שני כהנים מפני שהוא גדול וקרביו גסים וכן הסלת בשנים מפני שהוא טעון שני עשרונים והיין גם כן בשנים מפני שהוא שלישית ההין ואע"פ שהוא בכלי אחד מ"מ שני כהנים היו אוחזים בו ונמצאו בין כולם י"א והפר קרב בעשרים וארבעה הראש באחד שלא היו יכולי' לנתחו שאבר אחד הוא וכתיב לנתחיה ולא נתחיה לנתחים והרגל הימיני בשנים שהיו מחלקין אותו בפרק או שמא אע"פ שלא היו מחתכין אותו מ"מ שנים היו מתחברין בהבאתו והרי שלשה העוקץ בשנים שאף הוא שני איברים הם והרי חמשה והרגל השמאלי בשנים והרי שבעה החזה באחד שהרי אבר אחד הוא הרי שמנה הגרה שהיא שלשה איברים והם הצואר והריאה והכבד הרי י"א שתי הידים בשנים הרי י"ג שתי הדפנות בשנים הרי ט"ו הקרבים בשלשה מתוך גסותם והרי י"ח הסלת בשלשה מפני שהיו שלשה עשרונים והרי כ"א היין בשלשה שהרי היא חצי ההין כמו שכתו' בפרשת נסכים והרי כ"ד במה דברים אמורי' שיהו הקרבנות טעונים כהנים כ"כ ועל ידי פייס בקרבנות צבור כגון תמידין ופרים ואלים של מוספין אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב אפי' כהן אחד מקריב ואפי' בלא פייס הפשטן וניתוחן ר"ל בין של צבור בין של יחיד שוין ר"ל ששניהם כשרים בזר שאין מצות כהונה אלא מקבלת דם ואילך ואע"פ שמדרכן להיות כל הזוכים הולכים אחר השוחט ומפשיטין ומנתחין ומעלה כל אחד את שלו מ"מ כשרות הן בזר:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

עולה נמי הכתיב בה כליל. פר"ח דכתיב בשמואל ויקח טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל כו':

עולה נמי הכתיב בה כליל. פי' א"כ יפיסו עליה בחדשים ומשני דהא שכיחא^א)צ"ל דיכולים. דיוכלו כל אחד ואחד להתנדב עולה ולהביא אבל קטורת אין יכולין להתנדב אלא אותה של ציבור ובקונטרס פירש עולה שכיחא ואין הכל ראוין להתעשר ולדבריו קא פריך עולה אמאי לא מעשרא ואין זה טעם מפורש כל כך כי למה לא יתעשרו כיון שיש בה כליל כמו בקטורת:

דכתיב יהודה מחוקקי. הכי נמי הוה מצי לאתויי מחוקק מבין רגליו אי נמי הוי מצי למימר בנשיא וראש הגולה שבאו מדוד כדדרשינן בסנהדרין (קד:) ודוד נמי^ב)צ"ל מיהודה. מלוי קאתי:

אלא כהן כו'. אע"ג שהיה ערבית בשני כהנים כדתנן בפירקין ושחרית לא היה אלא בכהן אחד כדאמרינן מי שזכה בתרומת הדשן היה זוכה בשני כו' יש לומר שכהן שהיה זוכה שחרית זוכה בו ערבית והיה אומר לכהן שעמו זכה עמי בשני:

הכא בשבת עסקינן כו'. וכולהו שינויי לא צריכי כיון דבשבת מיירי והוי כמו אלא:

מיהא אתו מצפרא. וא"ת ולמאי דאסיקנא לא ניחא אם לא תפרש דאתו כולהו מצפרא כי בקטורת לא היה פייס אלא כהן (אבל) הזוכה בה שחרית היה זוכה בה ערבית. ה"ר יוסף:

הרביעי מי מעלה כו'. דקטורת קודם לאברים כדמפקינן לקמן בפרק ג' (דף לג.) מקרא:

ומר סבר מקום שכינה לאו אורח ארעא. שיניח זה העבודה וילך לו ויעשה אחרת אבל ודאי כולי עלמא מודו שהיו מביאין האברים על הכבש כשמלחום כמו שמפורש במס' תמיד ובכמה דוכתי:

בפרש"י בד"ה דמורי כו' בישראל הס"ד ובד"ה שזכה בו שחרית איש איש בעבודה כצ"ל:

תוס' בד"ה אלא כהן כו' והא ע"כ היה צריך להפיס ערבית בשביל סידור ב' גזירין כו' עכ"ל ויש לדקדק אמאי לא תקשי להו דהא ע"כ היה צריך להפיס ערבית בכל יום בשביל הקטורת דלא שנה בה אדם מעולם וי"ל דלא שנה בה אדם היינו ביומא אחרינא אבל באותו יום חד פייס הוה ומי שזכה בו שחרית זכה בו ערבית מיהו למאי דמשני כי תניא ההיא בקטורת ה"מ לאקשויי מקטורת דע"כ צריך להפיס ערבית אלא דניחא להו להקשות בעיקר מלתיה דר"י מב' גזרי עצים ודו"ק:

בא"ד נפישי להו פייסות לר' יוחנן לרשב"י נמי תקשי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה דתנן ראב"י כו' בתמיד פ"ה ולעיל בפ"ק דפריך כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד דזמנין דבהעלות אברים מכבש ולמזבח זכה אחד מהנך שזכו להוליך לכבש כו' עכ"ל משום דלרבנן העלות אברים מכבש למזבח פייס אחרינא הוה חדשים עם ישנים ואפשר שיפול הגורל על הישן שזכה כבר להוליכם לכבש אבל כל הנהו מתני' בחג ביו"ד ובבין הערבים י"א ובשבת בחג י"ב לא הוי בפייס אחרינא אלא כהן שזכה בתמיד כולהו נמשכין אחריו וא"א שיפול הגורל רק כ"א מעבודות לכהן א' מיהו ק"ק אמאי לא תירצו בפשיטות דלא חשיב בהך מתני' אלא כולהו דהוו בפייס א' אבל העלות אברים מכבש למזבח לא תני ליה משום דהוה בפייס אחר וכצ"ל לקמן ע"ש ודו"ק:

בד"ה ואי משכחת כו' תימא כו' דחוזרין ומפיסין לתמיד של בין הערבים כו' א"כ היו חוזרין ומפיסין נמי להקטרת כו' ונפישי להו כו' עכ"ל ר"ל דהוו ששה פייסות אבל קשה דאכתי אין זה מספיק דאימא דההיא דתני חמש כראב"י אתיא וס"ל כרבי יודא ולא הוה בשחרית רק ג' פייסות ובערבית היו חוזרין ומפיסין לתמיד וחוזרין ומפיסין לקטורת והוו להו שפיר ה' פייסות בכל יום ודו"ק:

ואימא יהודה נמי דכתיב יהודה מחוקקי כו'. כתבו בתוס' יש מקשים אמאי לא מייתי מדכתיב בתורה ומחוקק מבין רגליו וי"ל דההוא בברכה הוא דכתיב כו' עכ"ל והוא דחוק דנהי דבברכה הוא דכתיב וכי לא נתקיימה ברכת יעקב ח"ו ונראה ליישב דההוא קרא לא יסור שבט מיהודה ומחוקק גו' על הממונים מפי המלך משתעי כדאמרי' פ"ק דסנהדרין לא יסור שבט גו' אלו ראשי גליות שבבבל ומחוקק גו' אלו נשיאים שבא"י משא"כ בלוי דכתיב יורו משפטיך גו' וכן ביודעי בינה גו' דמשמע שהם ממונים מפי הקב"ה וכן יהודה מחוקקי דכינוי היו"ד מורה על שממונה מפי הקב"ה ומשני דאע"ג דיהודה נמי ממונה על כך מפי הקב"ה מ"מ לא סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא והא דאמרי' פרק חלק דהלכה כדוד בכ"מ וה"נ בעירובין דוד דגלי מסכת כו' היינו איהו גופיה שהיה מלך אבל שאר אינשי משבט יהודה גם שהיו חכמים לא זכו להיות הלכה כמותם משא"כ בשבט לוי ויששכר שחכמים שבהם מורים הוראות אליבא דהלכתא וק"ל:

במשנה מי מעלה אברים מה"כ למזבח. לקמן (ע"ב) ברש"י ותוס' מבואר דכהן אחד היה מקטירן. אבל בת"י לקמן (כז) ד"ה למדנו מסקי דהיה טעון ששה כהנים ועמש"כ לקמן (בע"ב

גמרא והתניא כשם שמפייסין לו כו' וכשם שמפייסין לה כו'. ק"ל דל"ל לאשמעינן קטורת בפ"ע הכי תגרע משאר עבודות אדרבה היא עדיפא טפי שמעשרת:

רש"י ד"ה שזכה בו שחרית. איש איש שזכה בעבודה. כצ"ל:

תד"ה אלא. לר"י לרשב"י נמי תקשי כו'. מלשון זה נראה דמפרשי דלשנויי דרשב"י ל"צ תו לחלק בין קטורת לשאר עבודות (והא דל"ק אלא משום דל"נ אמורא לפניו כמש"כ התוס' בכ"מ) ולפ"ז הא דקאמר הש"ס ולמאי דס"ד היינו בין להמקשה דס"ד דלכל עבודות היו מפיסין בין לתירוצא דלקטורת לבד נפישי להו כו' ועת"י. ודברי מהרש"א בזה א"נ. ועוד מה יענה להועוד דבסה"ד. ומדברי הרמב"ם פ"ד מהל' תומ"ס למדתי עוד תירוץ נכון לקושיית הרש"א דהוא ז"ל כתב שם דלקטורת היו מפיסין פייס אחר בה"ע. ולכאורה לדבריו תשאר קושיית הש"ס נפישי להו פייסות. אולם הוא ז"ל ישב זה במש"כ ואם כבר הקטירו כו' וזה שזכה בה שחרית מקטירה בה"ע. וכיון דליתא תדיר לא חשיב ליה. והכ"מ לא הראנו מקורו. ומלבד דסברא ישרה היא דכיון דליכא חדשים ממילא היא כשאר עבודות. מוכרחת ג"כ מהגמרא:

בא"ד ודוחק כו' ומנורה כו' ולא היה בערב כו'. לכאורה נגד דישונה בבוקר היה הדלקה בערב. וגם דישון נר מערבי היה בה"ע כפי פרש"י ותוס' בשבת (כב ב). ולדעת הרשב"א שהביא התוי"ט בספ"ג ורפ"ו דתמיד היה דישון נר המזרחי ולפעמים כולן בה"ע. ולדעתו ז"ל שם היה ג"כ דישון מזבח הפנימי עוד הפעם בה"ע ע"ש. ודברי התוס' צל"ע ועי' לקמן (לג) בתד"ה אפילו ובמש"כ שם:

תוס' ד"ה יהודה. דההוא בברכה כו' נ"ב דוחיק. אבל לענ״ד ע"פ מ"ש בירושלמי שהלל מן מקנות של בית דוד (כמ"ש תוס' פ״ק דסנהדרין (ה' א' ד״ה דהכא) וא"ש דמוקי תלמודא (בסנהדרין שם ובהוריות) קרא דמחוקק מב"ר על בניו של הלל שכן האשה מכונה בשם בין רגלים עש"ה ובשליתה היוצאת מבין רגליה) לפ"ז ניחא טפי משום דלא מוכח שיהיו מחוקקים אלא מבנותיו ולא מזכריו. ולעולם אותן מחוקקים שיצאו מב״ר אימא לך שבאו מלוי או מיששכר אבל מיהודה מחוקקי מקשי שפיר וק"ל. ובמ"ש מיושב ג"כ שלא תקשה אמסקנא דשינויא אסוקי שמעתה כו' ותמה על עצמך הלא בכ"מ הלכה כב"ה ורשב״ג ורבי ולדידן לק"מ. אלא דאכתי קשיא דוד המע״ה דכתיב ביה וה' עמו שהלכה כמותו בכ"מ (סנהדרין צג ע"ב) והוא מזכרים שביהודה. וי"ל שהוא לא היה מורה לבדו כמ"ש (ברכות ד ע"א) שכל מה שעושה נמלך במפימשת רבו (ורש"א תירץ בע"א):

לָא מַשְׁכַּחַת צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּמוֹרֶה, אֶלָּא דְּאָתֵי מִשֵּׁבֶט לֵוִי אוֹ מִשֵּׁבֶט יִשָּׂשכָר. קשה והא הוה יהושע שעמד במקום משה רבינו ע"ה, והא הוה עתניאל בן קנז שלימד תורה הרבה והחזיר שבע מאות הלכות שנשתכחו באבלו של משה רבינו ע"ה והודו לו בהם שכיון להלכה, וכן כמה שופטים ונביאים משאר שבטים שהיו שלימדו תורה לישראל והורו חוקים ומשפטים טובים, וכן מצינו דהלכה כהלל והוא היה משבט יאודה וכן כמה תנאים. ועל כל זה לא שייך תירוץ מהרש"א ז"ל שכתב שאני דוד המלך ע"ה שהיה מלך.
ונראה לי בס"ד דלעולם יודה רבא שיזדמן גם משאר שבטים חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא אבל לא ימצא הרבה מהם בכל דור ורק משבט לוי או יששכר ימצא הרבה בכל דור ודור ובכל אתר ואתר. ונראה לי לרמוז ראש וסוף יִשְׂרָאֵל הוא ל"י שהוא ראשי תיבות לֵוִי יִשָּׂשָׂכָר ונשאר באמצע רֹאשׁ כי המורה נקרא רֹאשׁ.

וְאֵימָא נַמִּי יְהוּדָה דִּכְתִיב: (תהלים ס, ט) "יְהוּדָה מְחֹקְקִי". הקשו התוספות ז"ל אמאי לא מייתי פסוק תורה (בראשית מט, י) 'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו'? ותירצו ההוא בברכה הוא דכתיב. ומקשים והלא פסוק (דברים לג, י) 'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ' דמייתי גבי לוי נמי בברכה כתיב.
ונראה לי בס"ד ד'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ' לאו לשון ברכה הוא אלא מזכיר מנהגם ומלאכתם יען דאחרי זה אמר 'יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ' ובודאי זה לא אתמר לברכה דכבר זכו לזה מקדם קדמתא אלא שהוא מזכיר מלאכתם ועסקם והברכה תתחיל מן אומרו (דברים לג, יא) 'בָּרֵךְ הֳ' חֵילוֹ' והכי קאמר כיון דעסקם ומלאכתם הוא עבודת הקודש שהם 'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ' לכן 'בָּרֵךְ הֳ' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה' מה שאין כן 'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו' ודאי הוא לשון ברכה שמברכם בכך.
ועדיין קשה קושיית מהרש"א ז"ל דמה בכך אם בברכה אתמר דודאי נתקיימה ברכת יעקב אבינו ע"ה והוה ליה להביא האי קרא דתורה? ונראה לי בס"ד דברכה אפשר שתתקיים במקצת דהיינו באחד מן השבט ובפרט כי יעקב אבינו ע"ה נקיט לשון יחיד שלא אמר מחוקקים מבין רגליו מה שאין כן פסוק יהודה מחוקקי משמע דקרי ליה לשבט כולו בתואר זה ומשום חד או שנים לא יקרא השבט כולו בשם מחוקקי ודוק.

רש"י ד"ה הא לא שכיחא ומסתברא כו'. עי' מנחות נ ע"א תד"ה דלא שכיח מבואר דלא ס"ל כרש"י אלא כדברי תוספות ישנים כאן:

תד"ה ואי משכחת, עי' מהרש"א, ולענ"ד קושייתו לק"מ, דהרי חזינן דתוס' לא העמידו קושייתם מקודם אפרכת הש"ס דבצרי להו פייסות, דדלמא ראב"י סבר דמפיסים בערב, ע"כ משום די"ל דפסיקא להו להש"ס דלכ"ע בשחרית ולא היה בציר מד' פייסות, א"כ ממילא ליתא לקושיית מהרש"א, ולכאורה עדיין יש להקשות דלמא ראב"י ס"ל דאין חוזרים ומפיסים לתמיד של בין הערבים אלא דלקטורת מפיסים כדמשנינן לעיל, ואף לפמ"ש מהרש"א לעיל לא הי' פייס ביחוד בין הערבים, אלא בשעת הפסת שחרית הפיסו ג"כ מי שיקטיר בין הערבים, מ"מ דלמא ראב"י ס"ל דהפייס הי' בערב וכקושיית תוס' דלעיל, ונראה דגם זה לק"מ, דא"כ היה ראוי לפייס ג"כ בין הערביים על ב' גזרי עצים ושוב הי' ששה פייסות:

נותן פדר על בית השחיטה ומעלהו הקשו התוס' תיפוק ליה מהא דפדר קודם לכל הנתחים כיון דראש קודם פדר שעליו נמי קודם ותירצו אי לא כתיב הך קרא לא הוי דרשינן ליה אלא לומר' שראש ופדר קודמין לכל הנתחים וק"ל דברפ"ב דחולין (דף כ"ז) נפקא ליה מהאי קרא דאת הראש ואת הפדר דשחיטה מן הצואר דקאמר אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשט מנין לרבות את הראש שכבר הותז פי' בשחיטה ת"ל את הראש ואת הפדר. והשתא מנ"ל דשחיטה מן הצואר מדאיצטריך לרבות את הראש מכלל משום שכבר הותז בשחיטה הוא וש"מ דשחיטה מן הצואר דלמא שחיטה אינה מן הצואר ואפ"ה איצטריך למיכתב את הראש בפ' א' לרבות לראש שקודם לכל הנתחים כמו דדרשת לפדר דבהאי קרא דלהכי אתי ללמד דפדר קודם לכל מה"ט נמי כתב רחמנא נמי לראש להקדימו לכל ולא משום שכבר הותז דאין שחיטה מן הצואר ואידך ראש ופדר אתי ללמד שנותן לפדר על הראש ומעלהו ואי לא הוי כתיב באידך קרא אלא את הפדר לחוד ולא את הראש לא הוי ידעינן לה על איזה מן הנתחים הוא נותן את הפדר מש"ה כתב את הראש עם את הפדר ללמד שנותן את הפדר על הראש ולאו מטעמא דקאמר וזהו דרך כבוד של מעלה משום שבית השחיטה מלוכלך בדם הראש דאין כאן לכלוך בראש יותר מבשאר נתחים כיון דאין שחיטה מן הצואר אלא גזה"כ הוא ליתן את הפדר על הראש:

אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמינא ק"ל הא אמרינן בפ' חלק (דף צ"ב) גבי דוד וה' עמו דהלכה כמותו בכ"מ אע"ג דדוד מיהודה קאתי וי"ל דדוד ממרים הנביאה קאתי כדא' בפ"ק דסוטה (דף י"א) גבי ויעש להם בתים ואע"ג דזה מן הנקבות ל"ל בה תדע דהא כל עצמו דב"ב הרי הן כבנים ואפי' בן בתו נפקא ליה מהאי קרא יהודה מחוקקי וכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים בפ"ו דיבמות (דף ס"ב) מיהו אכתי ק"ל דהא התם בפ' חלק קא' גבי וה' עמו דהלכה כמותו בכ"מ דמש"ה חלש דעתיה דשאול ואקני ביה בדוד דבשאול כתיב אל כל אשר יפנה ירשיע ובדוד כתיב כל אשר יפנה יצליח והא ברפ"ה דעירובין (דף נ"ג) אמרינן דוד דגלי מסכת כתיב ביה יראיך יראוני וישמחו שאול דלא גלי מסכת כתיב ביה אל כל אשר יפנה ירשיע והרי האי אכאי"י מייתי לה בהא דפרק חלק דאין הלכה כמותו והשתא ממאי דמשום דלא גלי מסכת הוא דלמא משום דלא אתי מלוי ויששכר דמסקי שמעתתא אליבא דהלכתא דהא מבנימין קאתי ושמא קים ליה להגמרא ששאול נמי אתי מאיזה צד שבו מהני שני שבטים דמסקי שאד"ה. ועי"ל לאו למימרא דא"א לאסוקי הלכתא אלא הני ב' שבטים דמשאר שבטים נמי לפעמים איכא דמסקי וגם הני נמי לא מסקי בכ"מ אלא רוב פעמים קאמר מיהו גבי שאול דכתיב אל כל אי"י משמע דלא אסיק בשום פעם גרם לו על דלא גלי מסכת ודוד אע"ג דמלוי אתי דהא אתי ממרים אי לאו משום דגלי נמי מסכת לא היה זוכה כ"כ דהלכה כמותו בכ"מ כדכתיב כא"י יצליח וכתיב נמי וה' עמו:

ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא נפישי להו פייסות ק"ל ל"ל להקשות למאי דס"ד הא אפי' למאי דמסיק נמי קשה דאכתי נפישי להו פייסות דהא מפיסין אפי' בכל יום מימות החול לפייס הקטורת של ערבית בפ"ע:

אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה וכו'. עיין מה שכתבתי בעניותי בפתח עינים כאן בס"ד ובמ"ש בקונטריס זה בסנהדרין על דף ה' בס"ד:

תנא מעולם לא שנה בה וכו' כתוב בלקוטי רב בצלאל משם תוספות כ"י וז"ל מעולם לא שנה בה. יש במדרש טעם שיש לדחוק עצמו האדם להיות בעל ברית לפי שדומה אותה מצוה לקטורת כדאמרינן בשעה שמל אברהם אבינו את עצמו ואת בני ביתו ירד הקב"ה לשם אמרו לו מלאכי השרת ומה לך לפנות אל גבעת הערלות כלומר מקום מטונף הוא א"ל חביבים עלי כקטרת דבחד קרא כתיב גבעת הערלות ובחד כתיב גבעת הלבונה וילפינן מהדדי ולפיכך מנהג שלנו שלא ישנה אדם להיות בעל ברית משני תנוקות לאחד כדאמר גבי קטרת שלא שנה בה אדם מעולם. תוספות כ"י. עכ"ל ומדברי התוס' כ"י הללו מצינו מקור דברי רבינו פרץ שהביא מהרי"ל בה' מילה שאין כופלין לתת בניו לבעל ברית אחד משום דהוי כקטורת עש"ב והקשה הגאון מהר"ר יחזקאל נר"ו בספר תשובות הנקרא נודע ביהודה דמ"ט מדמה לקטורת עד שמצא מדרש ילקוט פ' לך לך ע"ש באורך בי"ד סי' פ"ו וכיוין הרב אל האמת דסמכו על המדרש שכן התוס' מביאין המדרש אך הוא מדרש רחב ומבואר יותר ממאמר הילקוט שהביא הרב הנז' דהקב"ה אמר חביבים עלי כקטרת ומסיק דיליף גבעת הערלות מגבעת הלבונה דכי הדדי נינהו. גם מתחילת לשון התוס' הנז' שכתבו יש במדרש טעם שיש לדחוק האדם עצמו להיות בעל ברית שדומה לקטורת ריהטא דלישנא מוכח שבמדרש איתא שבעל ברית כקטרת. ויש לדחות. גם מדברי התוס' מבואר דהקפידא שלא להיות סנדק לבני אדם אחד אבל להיות סנדק לבן אדם אחר לית לן בה וכן נראה ממהרי"ל וכמ"ש הרב ש"ך סי' רס"ה שזה דעת מור"ם בהגהה ודלא כהרב בית דוד שפקפק ע"ש י"ד סי' קכ"ב:
ואשר שאלו מהגאון הנז' דאי מדמו לקטורת הי"ל להזהיר שלא יהיה סנדק כי אם פעם א' כל ימיו בין מאדם אחד בין מאדם אחר והגאון הנז' הגדיל המדורה בזה ומסיק דטעם הר"ף משום מאי דאמרו שלא לתת מתנותיו לכהן א' וכו' ע"ש ק"ק דהתוס' והר"ף לא הזכירו הא דנותן מתנותיו ומטעם הקטרת שלא שנה אדם נגעו בה. ותו גם המילות לא יתנו מילת כל הבנים לאדם אחד. לכן נראה דמשום שהדמיון לקטרת יש לדון בהא דדומה לקטרת ובהא דלא שנה אדם. לכן משום חיבוב מצוה לא נהגו אלא בשני בנים מאדם אחד דאבי הבנים לא יתנם לסנדק א' וגם הסנדק משמע קצת מדברי התוס' כ"י הנז' שהוא נמי מוזהר כי בזה מחבבים המצוה האב ובעל ברית ודומיהם לומר שהם מקטירים קטרת ותסגי בחד מאבי הבן ולפי שהדמיון אינו גמור שרי מאדם אחר ודוק:

עולה נמי כתיב וכליל על מזבחך. כתוב בלקוטי רב בצלאל כ"י עולה נמי וכו' וא"כ ה"ל להפיס חדשים לעולה ומשני לא שכיח קטרת ומסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיחא כך פירש"י ולפי זה לפי המסקנא משמע דלא מעתרא והקדוש הרב ר' ורדימוס פירש הא שכיחא עולה שכל הרוצה להתנדב עולה הרשות בידו ומשו"ה לא היו מפיסים חדשים דבלא"ה אם רוצה להתנדב עולה יקריבנה ויעשיר ולפ"ז לפי המסקנא בעולה נמי מעתרא (תוספות כ"י) וגם בתוס' ישנים פירשו הכי העולה כל א' יכול להתנדב. אך כתבו שם דלרש"י פריך עולה אמאי לא מעשרא וגמגמו בזה ע"ש ומדברי התוס' כ"י הנז' מפורש דגם לרש"י פריך דיפיסו חדשים לעולה. והתוס' במנחות דף ן' ע"א כתבו דהכא דעולה נמי מעתרא. והדבר ברור שהם מפרשים כהתוס' כ"י הנז' ותוס' ישנים. והרב תי"ט שם הקשה על התוס' והרב ברכת הזבח שם נדחק מאד להשוות דברי התוס' שם לפירוש רש"י דסוגיין. ואלו שני המלכים המה ראו דברי התוס' ישנים ותוספות כ"י לא כתבו מה שכתבו. ומה שהקשה הרב ברכת הזבח שם דאי עולה מעתרא לא הי"ל להפיס חדשים גם לקטרת כיון דכל א' יכול להתעשר ע"י עולה. אפשר לומר דלפי חיבת עשיית המצוה כן הוא העושר ועולה כיון דשכיחא אין כאן חשק גדול וחיבה יתירה בעשייתה ואין העושר כ"כ משא"כ הקטרת דמעשרת הרבה לפי חיבתה. וכבר נודע דתוס' ישנים נדפסו אחר זמן הגאונים הנז' רבות בשנים ולא שלטו מאור עיניהם בהם. ועיין בבית דוד סי' הנז':
ושמעתי מעטרת ראשי אבא מארי זלה"ה משם גדול מורינו הרב שארנו מהר"א יצחקי זלה"ה דלשיטת רש"י דעולה אינה מעשרת דמסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיחא דזהו דקדוק הכתוב עצמו ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ברך ה' חילו דהול"ל ברך ה' חילם כדקאמר ישימו קטורה. אמנם להיות כי הזכיר קטורת ועולה דהוא כליל לז"א ברך ה' חילו חד מהני מתעשר ולא שניהם ומסתברא אדלא שכיחא שהיא קטורת ולא קאי אעולה דשכיחא עכ"ד. ולי ההדיוט אפשר דרך דרש בשיטת הש"ס ובכתוב ונישב נמי הכרח רש"י והחזיק בו הרב תי"ט בפרקין ופרק ד' דמנחות דלא אפשר דעולה מעשרת דא"כ כל הכהנים היו צריכים להיות עשירים ועינינו הרואות דאינו כן כי יש הרבה כהנים עניים או בינוניים. ויתישב נמי קושית הרב בה"ז הנז'. ויתישב הכתוב דכתיב ישימו קטורה וכליל ברך ה' חילו ואמאי הפסיק בעולה. אמנם אפשר לומר בגופא דשמעתין דתרוייהו כי עביד הכהן קטרת ועולה מתעשר אבל בחד לא מתעשר ואי הקטיר קטרת ואכתי לא אקריב עולה אינו מתעשר עד שיקריב עולה וכן אי הקריב עולה ולא הקטיר אינו מתעשר ובזה מתישב הכל כמבואר ויש לפרש שיטת הסוגיא בהכי כאשר יראה המעיין וזש"ה ישימו קטורה וכליל ברך ה' חילו כלומר הכהן שעשה שתיהן לאפוקי מי שלא עשה אלא אחת ודוק הטב כי קצרתי:

אמר רבא לא משכחת לה צורבא מרבנן דמורה וכו' אפשר דרך דרש לתת טעם לזה במה שחקרנו בעניותנו דאמרו רז"ל דיעקב אבינו הפריש מעשר מהבנים והוא לוי. ולפום מה דילפינן חומש מדכתיב עשר אעשרנו א"כ גם מהבנים היה לו להפריש מהחומש. וכתבנו במ"א דאפשר דיששכר שנולד עפ"י הנס וכמ"ש רז"ל בלילה הוא דכביכול הקב"ה סייע. הפרישו לתורה והוא מן החומש שני ומשו"ה שבט יששכר עד היום תמיד עוסקים בתורה כמ"ש בסיפור אלדד הדני. ועל פי זה יתישב הטב דהנה נהירנא שראיתי במפרשים דרבא דייק לומר צורבא מרבנן דהיינו בחור אבל גדול מצוי גם בשאר שבטים ובהכי עבידי רבנן דמשנ"ו קושית התוספות במ"ש בש"ס ואימא יהודה דכתיב יהודה מחוקקי אמאי לא מייתי קרא דכתיב בתורה ומחוקק מבין רגליו דקרא דמחוקק דרישנא ליה בנשיאים הם גדולים אבל יהודה מחוקקי משמע כל השבט עכ"ד ולדרכנו הנה מה טוב דצורבא מרבנן בחור שיורה לא משכחת אלא מלוי ויששכר דהם השבטים דיעקב אע"ה הפרישם לשם ה' וכיון שכן גדולים וקטנים חלק גבוה הם:
והתוס' ישבו לקושיתם דההוא בברכה הוא דכתיב אבל מהאי קרא מייתי שכך היה שביהודה יש מחוקקים עכ"ל ומקשים אטו ברכת יעקב מי זוטר והלא אמרינן פרק הנושא דר' (חמא בר חנינא) [חנינא בר חמא] לא סגי דלא מליך כיון דרבי אמר חנינא ב"ח יש בראש וכתיב ותגזר אומר וכו'. ותו אי לא מייתי ומחוקק מבין רגליו משום דההוא בברכה מאי יליף ללוי דכתיב יורו משפטיך אימור דברכה היא:
והבן יקיר לי החכם השלם הרב יה יושיעהו האל מכל צרה. פירש דכונת התוס' דההוא בברכה כתיב כלומר דאמרו פ"ק דסנהדרין אלו הנשיאים והם מנקבות יהודה כמ"ש התוס' שם מהירושלמי והטעם דלהיותו ברכה כשמתקיים בצד מה סגי ונתקיימה הברכה והש"ס לא ס"ד להקשות מנקבות יהודה שבעליהן הן הן יורו דגם זה אינו שוה בכל אלא מתקיים בנשיאים חד בדרא. ולכן מייתי מיהודה מחוקקי שביהודה בזכרים יש מחוקקים והוא תואר ליהודה ופריך שפיר אבל בלוי דכתיב יורו משפטיך ישימו קטורה וכו' מוכרח דהם הזכרים בעצמם כי היכי דישימו קטורה הם הכהנים וכו' ה"נ יורו הם הלויים עצמם עכ"ד אור עיני בן חכם הי"ו:
ברם בלאו הכי אעיקרא לק"מ דכונת התוס' דנהי דמצי לאתויי מקרא דברכה דודאי נתקיימה וכמה דמייתי מקרא דכתיב יורו משפטיך. אבל טפי עדיף לאתויי מקיום הברכה דכתיב יהודה מחוקקי להורות דנתקיים ברכת יעקב אשר בירך ומחוקק ובכלל מאתים מנה דאקרא דומחוקק קאי שנתקיימה ברכה:
וזה כתבתי בהיותנו בעיר אחרת בלי ספרים ובחזרתי לביתי ראיתי להריטב"א בחידו' שכתב לתרץ מדנפשיה דלא מייתי הש"ס יהודה מחוקקי משום דמוקמינן ליה בנשיאים והיו מצד האם ע"ש והיינו מה שפירש בני ידידי בדברי התוס' כאמור. גם ראיתי בס' שיח יצחק דמשני לדברי התוס' כדשניין ומה שכתבתי לעיל בשם המפרשים בקשתי ומצאתי בספר פני משה לבן אחי הגאון מהר"ן כ"ץ בריש פסחים ולהרב עיון יעקב שפירשו כך דהא דאמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן היינו בבחור אך לא תירצו בזה קושית התוס'. שוב ראיתי בס' בנין אריאל להגאון מהר"ש נר"ו פ' הברכה שהביא משם גדול אחד תירוץ זה ותירץ בזה קושית התוס' וכתב וז"ל דמלא יסור אין ראיה דיש לומר דהוי אחר ארבעים שנה אבל יהודה מחוקקי דרשו רז"ל בסנהדרין דף ק"ו ע"ב דקאי אדואג ואחיתופל ואיתא שם דכתיב בהו לא יחצו ימיהם וא"כ מוכח דקודם מ' שנה היו ראוים להוראה ומשני אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמינא והתם מבואר דדואג ואחיתופל לא אסקי שמעתא וכו' עכ"ל ואגב שיטפיה כתב כן דבדף ק"ד בסופו דרשי יהודה מחוקקי על אחיתופל לחוד ובדף ק"ו אמרו דכתיב בהו לא יחצו ימיהם ולא מסקי שמעתא אליבא דהלכתא ע"ש:

ולמאי דס"ד מעיקרא הא נפישי פייסות וכו'. כתוב בלקוטי רב בצלאל משם תוספות כ"י וז"ל ולמאי דס"ד וכו' וא"ת ולפי המסקנא נמי נפישי פייסות שהרי היו מפיסים ביום ב' פעמים משום הקטרת וי"ל הא אוקימנא דבשבת איירי אבל בחול מי שזכה בשחרית זכה בין הערבים והא דתני שלא שנה בה אדם מעולם צ"ל מיום לחבירו אבל ביום א' מי שזכה שחרית זכה נמי בה ערבית עכ"ל וזה נראה דעת התוס' ישנים שבידינו. וכן כתב הריטב"א בחידושיו משם התוספות דמנחות ונראה שהוא מסכים לדבריהם. ומעלת הרב המגיה נר"ו שם בחידושי הריטב"א כתב אשר חזה חזות קשה דהריטב"א עצמו דף י"ד כתב ומיהו דוקא בהקטרת עבודת שחרית בעינן חדשים לבקרים אבל בין הערבים אף מי שהקטיר קטרת שחרית חוזר ומפיס בו ערבית וכן מוכיח במס' מנחות וכ"כ בתוספות עכ"ל ומבואר דסבור שאין הכהן שזוכה בו שחרית זוכה בו ערבית אלא שחוזר ונכנס בפייס הערב חדשים עם ישנים וכמו שנראה דעת הרמב"ם בפי' המשנה סוף פ"ו דתמיד ואתמהא דכל בתר איפכא קאזיל ממ"ש הכא דלא היה שם פייס כלל וכו' וקשיא נמי דלפום מסקנא דהכא משמע לא היה פייס לערב דכלהו מתנייתא בשבת איירו ותנא בתרא כייל לתמיד וקטרת בהכי הדדי עכ"ל:
ואנא זעירא נראה פשוט בעיני דיש טעות סופר בדברי הריטב"א דדף י"ד וכצ"ל אף מי שהקטיר קטרת שחרית חוזר ושונה בו ערבית והיינו כמ"ש בסוגיין. תדע דשם בדף י"ד כתב וכן מוכיח במסכת מנחות וכ"כ התוספות. והכא בשמעתין כתב דמוכיח במס' מנחות דחוזר ושונה בו וכו' וכן פירשו בתוס' ואיך בדף י"ד כתב להפך שבמס' מנחות מוכח דחוזר ומפיס וכ"כ התוספות. ותו דסברא זו דבערב מפיסים לקטרת חדשים עם ישנים אין לה מקום דכיון דא"ר יוחנן דאין מפיסין על תמיד של בין הערביים אלא כהן שזכה שחרית זוכה בו ערבית אי אמרת בשלמא דלקטרת בעינן חדשים ולא שנה בה אדם אלא פעם אחת ותו לא יש מקום לומר דחוזרים ומפיסים בשביל הקטרת. אלא אי אמרת דבקטרת של בין הערביים נכנסין בפייס חדשים עם ישנים מה מקום לפייס זה ואמאי בקטרת חוזר ומפיס ואינו כשאר עבודות דזוכה בבקר זוכה בערב. ותימא על מעלת הרב המגיה נר"ו מדוע קסת"ו הוסג אחור להקשות דדבריו בדף י"ד חלוקים נמי בהוכחת מנחות ודעת התוס' וגם האי דכתיבנא דאין מקום לסברא הנז' כי על כל אלין דהוו נראה ברור דצ"ל בדברי הריטב"א דדף י"ד חוזר ושונה בו ערבית:
והרמב"ם פ"ד דתמידין דין ד' כתב וז"ל תמיד של בין הערביים אין מפיסין לו פייס אחר אלא כל כהן שזכה בעבודה מן העבודות שחרית יזכה בה בין הערביים חוץ מן הקטרת שהן מפיסין לה פייס אחד בין הערביים ויבא כל מי שלא הקטיר קטרת מעולם מאנשי אותו בית אב ויפיסו עליה ואם כבר הקטירו כלן מימיהן מפיסין להן כלן בשחרית בפייס שלישי וזה שזכה בה שחרית מקטירה בין הערבים עכ"ל ונראה פשוט דדעת הרמב"ם דמאי דאמרו בשמעתין כי תניא ההיא בקטרת הוא יתד שלא תמוט וכן הרשב"א בתשו' סוף סי' ע"ט כתב אמר ר' יוחנן אין מפיסין על תמיד של בין הערבים וכו' ואסיקנא חוץ מקטרת ע"ש וכן הרמ"ע בס' אלפסי זוטא הביא הך שינויא לראש פינה. וסובר הרמב"ם דגם בריתא דקתני כשם שמפיסין לו דאוקמ' בשבת מ"מ סיפא דהך בריתא דקתני כשם שמפיסין לה בחול קאי ומשו"ה פלגינהו דאי לא הוה ערבינהו אי נמי שתיק מקטרת דאי לשבת פשיטא דהויא ככל אינך אשר חוזרין ומפיסין. אמנם נקט חלוקה בפני עצמה בקטרת לאשמועינן לכל יום. והקדים חלוקת מפיסין לו משום דאיירי בתמיד ופייסות אחרות הגם דקאי בשבת. ואח"ך תני חלוקת קטורת ופייסה והוא באחד. אי נמי אקדמה לחלוקת תמיד הגם דאיירי בשבת לחוד והדר קתני חלוקת קטרת אף שהיא בכל יום משום דחלוקת תמיד מילתא פסיקתא אך חלוקת קטורת לאו מילתא פסיקתא כמ"ש הרמב"ם דאם הקטירו כלן מפיסין כלן בשחרית והזוכה שחרית מקטירה בין הערבים ונמצא דקטרת לאו מילתא פסיקתא דמפיסין בערב בכל יום:
ובהכי ניחא לדעת הרמב"ם מאי דאמרו בסוגיין ולמאי דס"ד מעיקרא נפישי להו פייסות והוו בה התוספות דגם למסקנא תקשי ליה קטרת. ולדעת הרמב"ם יש לומר דלא ק"ל מקטרת דלאו מילתא פסיקתא היא דאם הקטירו כלן גם קטרת כשאר עבודות דהזוכה שחרית עושה בין ערבים ומתני' דקתני ד' פייסות מילתא פסיקתא קתני כדמשני הש"ס בכי האי גוונא בדוכתי אחריני ולשיטת הרמב"ם רווחא סוגיין דתנא מעולם לא שנה בה אדם ומוכח דלא הקטיר אלא פעם אחת והסמ"ג עשין קצ"ב כתב חוץ מקטרת שמפיסין בה פייס אחר ואמרו מעולם לא שנה אדם בה ע"ש והתוספות והריטב"א נדחקו בה. אבל להרמב"ם וסמ"ג והרשב"א והרב המאירי אתייא כפשטה דאע"ג דדינא הוא דאם כבר הקטירו כלן הו"ל כשאר עבודות תני תנא דהיו רבים ולא שנה וכו' ומ"מ כיון דדינא הוא דאי הקטירו כלן קטרת כאינך לאו מילתא פסיקתא מיקרי. ובמה שכתבנו בעניותנו נתישבו כל הקושיות אשר הקשה הרב המגיה בחידושי הריטב"א וכמעט מבין ריסי עיניו ניכר דסברת הרמב"ם דחויה אצלו עד שתמה על מהר"ם די לונזאנו והרמ"ע מפאנו שתפסו כהרמב"ם:
שוב ראיתי להרב שיח יצחק זלה"ה שביאר דעת הרמב"ם לישב קושיות הרב הנז' ושם ראיתי שכיונתי באיזה דבר לדעתו ז"ל. ומ"ש דט"ס הוא בדברי הרמב"ם פי' המשנה סוף פ"ו דתמיד וצ"ל חדשים בין הערבים הדין עמו דאין מקום לומר שיפיסו לקטרת בין הערבים ויהיו חדשים עם ישנים כמ"ש בעניותנו לעיל:
אמנם מ"ש שם הרב שיח יצחק וז"ל ואי קשיא דאם איתא דלקטרת של בין הערבים צריך להפיס מאי קאמר ולמאי דס"ד וכו' יש לתרץ עם מ"ש התוס' ד"ה אלא כהן וכו' דלפי האמת דפייס שחרית מועיל לבין הערבים י"ל דאה"נ דקטרת מפיסין שחרית גם לבין הערבים וכו' עכ"ל ע"ש באורך אינו מחוור דהרמב"ם קרי בחיל דקטרת מפיסין פייס אחר בין הערבים ומוכח דבין הערבים הוא הפייס ואינו נעשה בשחרית. וכן מוכח מפי' המשנה להרמב"ם ספ"ו דתמיד כפי מה שהגיה הוא ז"ל. אכן מה שפירש שם בסוגית מנחות דף ן' דהכי קאמר לדעת הרמב"ם לא יקריבו הם כהני בית אב של אותו יום אבל אחרים מבתי אבות של שאר הימים יקריבו וכו' ע"ש דבזה אין ראיה לשיטת הריטב"א עתה אמת אגיד דכך אמרתי טרם ראותי דבריו ז"ל והוספתי לומר דשיטת הרמב"ם נראית מרווחת דלשיטת הריטב"א דמפרש לא יקריבו בין הערבים אף דזכו בפייס שחרית קנסינן להו אבל בקטרת אף דשוה לתמיד דמי שזכה שחרית הוא שונה בערבית לא קנסינן כיון דלא פשעי וכו'. תקשי דלא הקריבו במזיד דאיירינן בה על הרוב לא הפיסו נמי ואין כאן קנס שלא היה פייס ולא זכו בו ובקטרת מי יזכה דלא הפיסו והגם שיש לדחות רווחא טפי לדעת הרמב"ם שעל כהני בית אב דאותו יום קאמר כאשר עיני המעיין ישר יחזו ודוק הטב כי קצרתי:

למאי אתא. הא אף הם בכלל הנתחים דבשלמא הראש דרשינן ליה בשחיטת חולין (דף כז.) דאיצטריך לפי שנאמר והפשיט וערכו אין לי בכלל עריכה אלא נתחים שהן בכלל הפשט מניין לרבות הראש שכבר הותז בשחיטה ולא היה בשעת הפשט ת''ל את הראש אלא פדר בכלל המופשטים הוא ולמאי כתבי': דרך כבוד. לפי שבית השחיטה מלוכלך בדם הראש: מתני' חדשים לקטורת. מי שלא זכה לקטורת מימיו ובגמ' מפרש מאי שנא חדשים וכך היו מכריזין קול בעזרה: גמ' מפני שמעשרת. לפיכך לא היו מניחין אותו לשנות: והא כתיב וכליל על מזבחך. בההוא קרא גופיה: הא לא שכיחא. ומסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיחא דאם לא כן נמצאו הכל עשירים: דמורי. שמורה הוראות בישראל: אליבא דהילכתא. להורות כדת וכהלכה: שזכה בו שחרית. איש איש שזכה בעבודה: כי תניא ההיא בקטרת. לפי שלא שנה אדם בה: הואיל ומשמרות מתחדשות. ומשמר שעבד שחרית אינו עובד בין הערבים: ולמאי דסליק אדעתין. שהיו מפייסין בין הערבים נפישי להו פייסות: כולהו מצפרא. ושם מפייסין מי יזכה לשל שחרית ומי לשל בין הערבים: הוא מעלה לגבי המזבח. אותו איש שזכה בו להוליכו לכבש חוזר ומעלהו לאחר זמן למזבח וכשהיו מוליכין אותו מניחין אותו מחציו של כבש למטה כדי שלא יצטרך להוליכו כל הכבש והולך ועולה בכבש וכשמגיע למקום שהאיברים שם נוטלן והכי תנן במסכת שקלים (דף יג.) איברי תמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח: לאו אורח ארעא. למיתחזי כמאן דטריח ליה מילתא: לא ר''א בן יעקב אית ליה דר' יהודה. דאמר לא היה פייס למחתה ונותן ראב''י פייס למחתה תחת פייס מן הכבש ולמזבח:

יהודה מחוקקי. יש מקשה אמאי לא מייתי מדכתיב בתורה דכתיב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו (בראשית מט) וי''ל דההיא בברכה הוא דכתיב אבל מהאי קרא מייתי שכך היה שביהודה יש מחוקקים: אלא כהן שזכה בו שחרית זוכה בו ערבית. תימה לי והא ע''כ היה צריך להפיס ערבית בשביל סידור שני גזירין שאותם של בוקר היו בכהן הזוכה בתרומת הדשן ושני כהנים זוכין בהן בערב ואין לתרץ דמודה הוא דבשבילם מפייסין לערב ולא אתא לאשמועינן אלא דבהנך עבודות שיש דוגמתן בבקר לא היו מפייסין דאם כן כי פריך בסמוך ולמאי דס''ד מעיקרא נפישי להו פייסות לר' יוחנן לרשב''י נמי תיקשי כיון דמפייסי בערב בשביל שני גזירי עצים א''כ נפישי להו פייסות ודוחק הוא לומר דהנך תרי מדשן מזבח הפנימי ומנורה שהיו בפייס של תמיד השחר ולא היו בערב הם היו זוכין בגזירין בערב נמצא שלא היו צריכין להפיס בשביל הגזירין לערב כי דוחק הוא לבדות דבר זה מדעתינו אלא נראה דלרבי יוחנן פשיטא ליה דמצפרא מפיסין נמי על שני גזירין של בין הערבים כיון דאותו פייס שמפיסין לתמיד השחר מהני נמי לבין הערבים סברא הוא שיפיסו אז כמו כן לצורך גזירין של בין הערבים והא דלא חשיב להו במתני' בפייס השני י''ל דלא חשיב אלא י''ג כהנים הזוכין בו בפייס השני לצורך תמיד של שחר אבל למאי דס''ד מעיקרא דלכל עבודה של בין הערבים חוזרין ומפיסין הוה ס''ד שבערב מפיס לו דאמאי מפיסין לו שחרית כיון דלא מהני פייס דשחרית לשל בין הערבים מידי ועוד לישנא דברייתא דקתני כך מפייסין לו ערבית משמע שבערב מפייסין וא''כ נפישי להו פייסות: והתניא כדרך שמפייסין לו שחרית. פי' והכא לא מצי לשנויי בקטורת מדקתני לו לשון זכר אלמא לתמיד קאמר דאי בקטורת הוה ליה למיתני לה לשון נקבה: דתנן ראב''י אומר המעלה איברים כו'. דתנן גרסינן משנה היא בתמיד פ''ה [מ''ב] (דף לב:) ולעיל בפ''ק (דף יד:) דפריך סתמא דתמיד אדיומא ומשני מאן תנא יומא ר''ש איש המצפה היא משום דאשכחן דפליג אחדא סתמא דתמיד דתניא ר''ש איש המצפה משנה בתמיד לא הוה מצי למימר ראב''י הוא דפליג הכא אסתמא דתמיד דקא תני ברישא הרביעי חדשים עם ישנים מי מעלה איברים מכבש למזבח והדר קתני ראב''י אומר המעלה איברים וכו' דהא אסתמא דיומא נמי פליג דבמתניתין נמי קתני הרביעי מי מעלה איברים ואוקמה דלא כראב''י ואע''ג דאיכא נמי סתמא דמתני' כראב''י דקתני תמיד קרב בתשעה ופרש''י דסתמא כראב''י אין נראה לפרש כן דא''כ ה''ל להש''ס לאקשויי רישא רבנן וסיפא ראב''י ולישני אין רישא רבנן וסיפא ראב''י ונהי דמרישא דרישא דקתני י''ג כהנים זוכין בו לא קשיא לן דלרבנן הוו להו י''ד עם המעלה איברים מכבש למזבח וא''כ תקשי רישא וסיפא ראב''י ומציעתא רבנן דההיא איכא לשנויי דאתיא אפילו כרבנן ולא קא חשיב אלא י''ג כהנים הזוכין בפייס השני אבל מעלה איברים מכבש למזבח ההוא פייס רביעי באפי נפשיה הוא מיהו הא קשיא רישא רבנן וסיפא ראב''י כדפרישית ונראה דתמיד קרב בט' לא הויא סתמא כראב''י אלא משום דבעי למימר לא פחות ולא יותר קאמר ליכא למ''ד שיהא תמיד קרב בפחות מט' אבל י' לא הוי כל שעתא דזימנין דבהעלאת איברים מכבש למזבח זכה אחד מהנך שזכו להוליך לכבש אבל בציר מט' לא הוו ובחג בציר מי' לא הוו וכן כולם אבל אין לפרש דלא קא חשיב אלא הולכת איברים לכבש דהא קא חשיב נמי צלוחית מים ובזיכין וגזירין מיהו מצי למימר דלא קא חשיב אלא תחילת הולכות בין דאיברים בין דצלוחית מים בין דבזיכין אבל גמר הולכת איברים מכבש למזבח לא קא חשיב וראשון נראה יותר: מקום שכינה לאו אורח ארעא. אפילו ראב''י דקסבר הכא דלאו אורח ארעא נראה דמודה הוא בההיא דתמיד [נשחט] (דף סד.) בערב הפסח שחט ישראל וקיבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו וכו' עד והכהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד ומפרש בגמרא טעמא משום ברוב עם הדרת מלך דהתם לא שייך למימר לאו אורח ארעא שהרי כשהיה נותנה לחבירו לא היה הולך לו אלא חוזר ומקבל ומושיט וחוזר ומקבל ומושיט שהרי רוב פסחים היה להם אבל היכא שמוליך עד לכבש והולך לו ההוא ודאי לאו אורח ארעא: ואי משכחת תנא דתני חמש כו'. תימה לי לימא דההוא תנא סבירא ליה דחוזרין ומפיסין לתמיד של בין הערבים בערב דהשתא איכא ה' פייסות וי''ל דה''ק אי משכחת תנא דתני חמש בשחרית אי נמי י''ל אי קסבר דחוזרין ומפייסין לתמיד של בין הערבים אף על גב דהפיסו לתמיד של שחר א''כ היו חוזרין ומפיסין נמי להקטרת של בין הערבים ונפישי להו פייסות טפי מחמש: