יומא כח ע"ב

דף כח - ב

גמרא:

תניא: מה היה הרואה אומר?

רבי ישמעאל אומר: ברק "ברקאי". הבריק האור הראשון בעלות השחר, הנקרא ברקאי.

רבי עקיבא אומר: עלה "ברקאי". התחזק והאיר יותר האור, הנקרא ברקאי.

נחומא בן אפקשיון אומר: אף עלה האור הנקרא "ברקאי", ונראה בחברון [כנגד חברון], בקצה הדרומי שברוח המזרחית [על פי תפארת ישראל על המשנה].

מתיא בן שמואל, הממונה על הפייסות ^[1] אומר: "האיר פני כל המזרח, עד שבחברון", שהוא אור חזק יותר מברקאי.

רבי יהודה בן בתירא אומר: "האיר פני כל המזרח, עד שנראה בחברון, וגם יצאו כל העם איש איש למלאכתו".

ומקשינן על דברי רבי יהודה בן בתירא: אי הכי, אם כבר יצאו כל העם למלאכתם - הרי נגה ליה טובא, כבר האיר אור היום הרבה?! והתאחר זמן רב אחרי עלות השחר.

ומתרצינן: מה שאמר רבי יהודה בן בתירא "יצאו כל העם איש איש למלאכתו" - אין כוונתו שהפועלים כבר יצאו למלאכתם. אלא, שיצאו בעלי בתים לשכור פועלים, קאמרינן.

ובעלי בתים משכימים מוקדם למצוא פועלים. ^[2]

אמר רב ספרא: צלותיה דאברהם, ^[3] תפילת מנחה, שהתפלל אברהם אבינו, זמנה מכי משחרי כותלי. החל מהזמן שמשחיר הצד המזרחי של הכתלים, מחמת שיש עליהם צל. ^[4].

הכתלים המזרחיים משחירים מחצות היום ואילך [בתחילת שעה שביעית שביום]. לפי שבתחילת היום החמה נמצאת במזרח, ומאירה על הכתלים המזרחיים, וכיון שהגיע זמן חצות היום, עומדת אז החמה באמצע הרקיע, מעל ראש כל אדם, ומאירה על עובי ראש הכותל. וקצהו העליון של הכותל מצל על כל גבהו, ונמצא הצד המזרחי של הכותל שחור מן הצל.

ומאותה שעה נוטים צללי ערב [הצל נוטה ובא מכיוון מערב] ונקרא "ערב". וזמן תפילת מנחה הוא מאותה שעה ^[5].

[ורב ספרא בא ללמדנו שעל האדם להתפלל מנחה באותה שעה שהתפלל אברהם אבינו, שאם לא כן, מה הוא בא ללמדנו, והרי מה שהיה היה! ריטב"א].

אמר רב יוסף, יש לתמוה: וכי אנן - מאברהם ניקום וניגמר!?

האם אנחנו יכולים להיות זריזים כאברהם אבינו, להתפלל תיכף בחצות היום? והלא אין אדם זריז כמותו! [ריטב"א בדעת רש"י]. ^[6]

אמר רבא: אין לתמוה בדבר! שהרי התנא של הברייתא להלן אכן גמר [למד] שיש לנהוג בזריזות מאברהם. ואם כן, וכי אנן - לא גמרינן מיניה!? [וכי אנחנו לא נלמד ממנו?!]

ומבאר רבא היכן מצאנו שהתנא למד זריזות מאברהם:

דתניא: נאמר [ויקרא יב] במצות מילה: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו".

מזה שנאמר "ביום" ולא נאמר "בבוקר" - מלמד הכתוב שכל היום השמיני כשר למילה.

אלא, שהזריזין מקדימין למצות.

שנאמר באברהם אבינו [בבראשית כב] בענין עקידת יצחק: "וישכם אברהם בבקר, ויחבוש את חמורו". ^[7] הרי לנו שהתנא בברייתא למד זריזות מאברהם!

אלא אמר רבא, כך יש להסביר את תמיהת רב יוסף: רב יוסף - הא, קא קשיא ליה:

כיצד אמר רב ספרא שאברהם אבינו התפלל מנחה מיד בחצות היום?

והרי תפלת מנחה נתקנה כנגד קרבן התמיד של בין הערביים. ונמצא, שלפי רב ספרא יש ללמוד מאברהם אבינו שאפשר לשחוט את התמיד מיד בחצות.

וזה לא יתכן.

דתנן בפסחים [נח א]: אם חל ערבי פסחים, י"ד בניסן [שבו שוחטין את הפסח] להיות בערב שבת, היו מקדימים את זמן שחיטת התמיד.

כי בשאר ימות השנה תמיד נשחט אחר הצהריים, בשעה שמונה ומחצה, [מנין השעות הוא מהבוקר!], וקרב בתשע ומחצה.

ואילו כשחל ערב פסח בערב שבת - התמיד נשחט בשש ומחצה [חצי שעה אחרי חצות] וקרב בשבע ומחצה, מפני שצריכים להספיק לצלות את הפסחים מבעוד יום לפני שבת. ולכן, הקדימו את הקרבת הפסח ככל שיכלו, והעמידו את דינו כדין תורה, שתמיד נשחט "בין הערביים" - מזמן שיינטו צללי ערב.

ותמה רב יוסף: הרי לפי דברי רב ספרא, הזמן שבו הכתלים משחירים קרוי "ערב".

ואם כן, נשחטיה לתמיד כבר מכי משחרי כתלי, נשחוט את התמיד בערב פסח בחצות היום בדיוק, שאז מתחילים הכתלים להשחיר וקרוי "ערב"! ולמה שנינו שהתמיד נשחט רק בשש ומחצה?

ודוחה הגמרא את קושית רב יוסף, לפי שאדרבה, יש לתמוה על רב יוסף: ומאי קושיא?

ודילמא שמא אמנם אברהם התפלל מנחה מחצות היום. אך מכל מקום בענין הקרבת התמיד צריך שישחירו הכתלים שבבית המקדש, ששם קרב התמיד היות וכותלי דבית המקדש רק בשעה שש ומחצה משחרי, ולא קודם לכן, משום דלא מכווני טובא משום שאינם ישרים מאוד, לפי שעשו אותם רחבים למטה וצרים למעלה.

ולכן, גם בחצות היום, בשעה שהשמש נמצאת בראשו של כל אדם, עדיין הכתלים מוארים באור השמש, שהרי אין שפת ראש הכותל שכזה מצלת על צידיו. ורק בשעה שש ומחצה, שהחמה נוטה למערב, אז משחיר הצד המזרחי של הכתלים. ^[8] אי נמי, אפשר לתרץ גם באופן אחר: אף על פי שאברהם התפלל מנחה מחצות היום, אי אפשר ללמוד מאברהם אבינו להתפלל ולהקריב את התמיד מחצות.

שהרי שאני שונה הוא אברהם משאר אנשים היות דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו. שהיתה לו ידיעה גדולה בחכמת האיצטגנינות [חכמת מהלך הכוכבים והמזלות], וידע לכוין היטב את שעות היום, ואין לו לחשוש שמא יטעה ויתפלל מנחה קודם חצות.

אבל לשאר האנשים לא התירו להם חכמים להתפלל בחצות היום בצמצום כשמשחירים הכתלים, מפני שחששו שאם נתיר להם להתפלל בחצות יטעו ויתפללו קודם לכן [ריטב"א]. ומטעם זה גם את התמיד לא התירו לשחוט לפני שש ומחצה.

אי נמי, אפשר לתרץ גם בעוד אופן:

אין ללמוד מאברהם להתפלל ולהקריב את התמיד מחצות ואילך, משום דזקן חכם ויושב בישיבה הוה, מלמד תורה בישיבה היה [על פי מהרש"א] ושכינה עמו [ר"ח]. כלומר, יש לו סיעתא דשמיא שלא לטעות. ^[9] ומנין למדנו שאברהם זקן ויושב בישיבה היה?

דאמר רבי חמא ברבי חנינא: מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם:

היו במצרים - ישיבה עמהם.

שנאמר [בשמות יג] שה' אמר למשה במצרים: "לך ואספת את זקני ישראל". וזקני ישראל אלו חכמי ישראל, לפי ש"אין זקן אלא זה שקנה חכמה" [הריטב"א לקמן].

היו במדבר, ישיבה עמהם, שנאמר "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל".

אברהם אבינו - זקן ויושב בישיבה היה.

וכמו שנאמר: [בראשית כד] "ואברהם זקן בא בימים". ו"זקן" פירושו זה קנה חכמה. ^[10]

יצחק אבינו - זקן ויושב בישיבה היה.

שנאמר: [בבראשית כז] "ויהי כי זקן יצחק".

יעקב אבינו - זקן ויושב בישיבה היה.

שנאמר: [בראשית כז] "ועיני ישראל כבדו מזוקן".

אליעזר עבד אברהם - זקן ויושב בישיבה היה.

שנאמר: [בראשית כד] "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו [הוא אליעזר] המושל בכל אשר לו".

ודרשו, מה פירוש "המושל בכל אשר לו"? אמר רבי אלעזר: שמושל [שבקיא] בתורת אברהם רבו.

ונאמר עוד על אליעזר: [בראשית טו] "ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר". ואמר רבי אלעזר: "דמשק" הוא לשון נוטריקון: שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים. ^[11]

אמר רב: קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה. שנאמר: [בראשית כו] "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורותי". ^[12]

אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: מנין שהפסוק מדבר על כל התורה כולה? ואימא הוא אמור רק בשבע מצות של בני נח בלבד!?

ותמהינן על שאלת רב שימי בר חייא: הא איכא נמי, הרי יש גם מצות מילה שנצטוה אברהם אבינו! ואם כן, איך אמר רב שימי "ואימא שבע מצות בלבד"? [מהרש"א]

אלא, בהכרח, כך שאל רב שימי בר חייא: ואימא שאברהם אבינו קיים שבע מצות, ומילה בלבד!

אמר ליה רב תירוץ: אם נאמר כן - "מצותי ותורותי" למה לי?

[אם קיים שבע מצות בלבד - למה נאמר גם שקיים "תורותי"?]

אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שהם מדרבנן. ^[13]

שנאמר "תורותי" בלשון רבים, כלומר שתי תורות, אחת תורה שבכתב, ואחת תורה שבעל פה.

שנינו במשנה: אם הגיע [זמן השחיטה] הרואה אומר ברקאי. מתיא בן שמואל אומר: האיר פני כל המזרח עד שבחברון, והוא אומר הן.

ומניחה הגמרא שהיות ובדברי תנא קמא נאמר שהרואה אומר "ברקאי", משמע שגם מתיא בן שמואל מדבר על הרואה, וסובר, שהרואה אומר "האיר פני המזרח עד שבחברון ".

ועל כך המשיך מתיא בן חרש ואמר: "והוא אומר הן".

והוינן בה: מאן, מי הוא זה שאמר "הן"?

אילימא הך דקאי אאיגרא, אם נאמר שהרואה שעמד על הגג הוא זה שאמר "הן", קשה:

[ומתבטאת הגמרא בביטוי של משל]: וכי הוא, אותו האדם שחלים, חלם חלום, והוא עצמו יהיה זה אשר מפשר [פותר אותו]?!

והנמשל: וכי זה ששאל אם האיר המזרח הוא עצמו יענה על שאלתו "הן"?!

אלא, שמא תאמר הך דקאי אארעא, שהעומד על הארץ הוא זה שענה הן. כלומר, שהרואה שאל האם האיר פני המזרח? וענה העומד על הארץ "הן".

אם כן קשה: מנא מנין העומד על הארץ ידע שהאיר המזרח?

ומתרצינן: איבעית אימא אם תרצה תפרש ותאמר: הך דקאי אארעא העומד על הארץ אמר הן. ואיבעית אימא ואם תרצה תאמר: הך דקאי אאיגרא העומד על הגג אמר הן.

ומפרשת הגמרא:

איבעית אימא, הך דקאי אאיגרא אמר הן - וכך פירושו: אמר איהו אמר העומד על הגג: האיר פני כל המזרח! ואמר ליה הך דקאי אארעא שאל אותו העומד על הארץ: האם עד שבחברון האיר?

ואמר ליה איהו העומד על הגג: הן.

ואיבעית אימא הך דקאי אארעא הוא שאמר "הן", וכך פירושו:

אמר איהו שאל העומד על הארץ: האם האיר פני כל המזרח?

ואמר ליה ענה לו העומד על הגג: האיר עד שבחברון.

ואמר ליה העומד על הארץ "הן"! די בכך, כי זה אני שואל [ריטב"א בשם רש"י]. ^[14]

שנינו במשנה: ולמה הוצרכו לכך [לעלות לגג ולראות]? שפעם אחת עלה מאור הלבנה, ודימו שהאיר מזרח, ושחטו את התמיד, והוציאוהו לבית השריפה.

ומקשינן: ומי מיחליף, וכי אפשר לטעות ולהחליף בין מאור הלבנה למאור החמה?!

והתניא והרי שנינו בברייתא: רבי אומר: אינו דומה תימור של לבנה עמוד של אור העולה כעץ תמר מן הלבנה, לתימור של חמה.

תימור של לבנה - מתמר מזדקף ועולה כמקל. ואילו תימור של חמה אינו מזדקף, ואינו מאיר כנגד החמה בלבד, אלא הוא מפציע מבקיע ומתפצל לכאן ולכאן, ומאיר גם בצדדים.

ואם כן, היאך טעו בין מאור החמה למאור הלבנה?

ומתרצינן: תנא דבי רבי ישמעאל: יום המעונן היה אותו היום, ואור הלבנה לא יכל להאיר כנגדו בקו ישר, מפני העננים שעומדים בפניו, ומפציע ומבקיע, ומתפצל תימור הלבנה ברווחים שבין העננים לכאן ולכאן במקומות רבים. ולכן טעו וחשבו שזה מאור החמה.

אמר רב פפא: שמע מינה, למדנו מהברייתא, שיומא דעיבא יום המעונן - כוליה שמשא! בכל מקום זורחת השמש, ואפילו במקום שביום בהיר אינה זורחת שם [ריטב"א].

כשם שמאור הלבנה מתפצל ביום המעונן לכאן ולכאן, כך גם השמש אינה יכולה להאיר כנגדה ביום המעונן, אלא האור מתפשט ובוקע בין ענן לענן בכל ריוח שביניהם.

והוינן בה: למאי נפקא מינה?

ומשנינן: לשטוחי עורות! שאפשר לייבש עורות ביום המעונן בכל מקום.

אי נמי נפקא מינה לכגון הא דדרש רבא:

אשה לא תלוש בצק למצות של פסח לא בחמה, ולא בחמי חמה, במים חמים שהוחמו בחמה, שמא הבצק יחמיץ מחמת החום.

ומאחר שלמדנו שיום המעונן כולו שמשא, ממילא אסור ללוש את המצות בשום מקום שהוא כנגד השמש בכל אותה הרוח [ריטב"א]. ^[15]

אמר רב נחמן שני דברים ביחס לקרני השמש:

א. זוהמא דשימשא, החום של יום המעונן, קשי משימשא יותר קשה מחום השמש עצמה.

וסימניך: דנא דחלא. קנקן של חומץ שפיו סגור היטב כדי שלא יפוג ריחו, וכשנוקבים נקב קטן בפקק, יוצא משם ריח חזק מאוד.

וכיוצא בזה ביום המעונן, החמה מכוסה והחום שלה כבוש, והיא עוברת בכח, ומחממת דרך הנקב שבעננים. ^[16]

ב. שברירי דשימשא - קשו משימשא! קרני אור השמש הנכנסים מן החור שבעננים [על פי ר"ח], ^[17] המסתכל עליהם מסתנוור. ולכן קשים לו אותם קרני השמש יותר מסינוור השמש עצמה.

וסימניך: דילפא. גשם היורד על האדם מפריע לו יותר מאשר אם נכנס כולו למים.

פ"ג אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה כו' תניא ר' ישמעאל אומר ברק ברקאי. כלומר האיר ר' עקיבא אומר עלה האור כו' וכיון שהורה בענין הבוקר הזכיר עוד תפלת הצהרים:

אמר רב ספרא צלותיה דאברהם כו' פי' תפלת האבות כולן לא הזכיר אברהם אלא מפני שהוא העיקר ואמר מכי משחרי כתלי. ויש מי שאומר תחלת שעה שביעית משחרי כתלי כלומר כיון שינטו צללי ערב והוא משעה שביעית משיכנס השמש במערב ולמעלן מתחילין הכתלים להשחיר מפני שהלך השמש מן המזרח ובא הצל והיא תפלת הצהרים כדכתיב ערב ובוקר וצהרים אשיחה וגו' וזו השיחה היא תפלה כדכתיב באבות ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. וזו השיחה היא תפלת הצהרים כדת המסורה לו מאביו. ואמר לפנות ערב משעה שיכנס השמש במערב. ובאותה העת מתחילין הכתלים שבמזרח להשחיר.

אמר רב יוסף אנן מאברהם נגמור אברהם קיים כלומר אברהם קיים המצות ועדיין לא נתנה התורה ואין לנו ללמוד ממנהג הנביאים אלא כגון דניאל וכיוצא בו מפני שנהגו כהלכה למשה מסיני אחרי שנתנה התורה א"ל רבה והא תנא גמר מאברהם דתניא וביום השמיני וגו' כלומר שאברהם היה מקיים המצות כהלכתן. ואקשינן אי הכי כי תפלת המנחה והיא תפלת הצהרים מכי משחרי כותלי הא קי"ל כי התפלות נתקנו כנגד התמידין. תפלת השחר כנגד תמיד של שחר ותפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים. ולמה היה תמיד של בין הערבים נשחט בזמן שחל ערב פסח להיות בע"ש בשש שעות ומחצה לא ישחטיה אלא בתר שעה שביעית מכי משחרי כותלי ופרכינן ודלמא כותלי ביהמ"ק בשש ומחצה הוה משחרי משום דהוו מכווני טובא כדגרסינן בתלמוד דא"י בעירובין פרק כיצד מערבין. א"ר יוסי מי שאינו יודע לכוון הרוחות יראה ממקום שהחמה זורחת באחד בתקופת תמוז. עד מקום שהיא זורחת. באחד בתקופת טבת אלו פני מזרח עד כמה יגעו הנביאים הראשונים לעשות שער המזרחי שתהא החמה מצמצמת בו בתקופת טבת ובתקופת תמוז. ד' שמות נקראו לו שער סוד ששם היו הטמאים פורשין הדא הוא דכתיב סורו טמא קראו למו. שער היסוד ששם היו מייסדים ההלכה. שער חרסית שהוא מכוון כנגד זריחת השמש כדכתיב (איוב ט׳:ז׳) האומר לחרס ולא יזרח. שער האיתון שמשמש כניסה ויציאה שער התווך שהוא ממוצע בין שני שערים. שער חדש ששם חידשו הסופרים ההלכה. שער העליון שהוא למעלה מעזרה.

אי נמי משום דאבות איצטגנינות גדולה היתה בלבם ויודעין לכוון השעות.

אי נמי זקנים יושבין בישיבה היו כלומר שכינה עמהם כו'.

אמר רב קיים אברהם כל התורה כולה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' תורותי שתים דברי תורה ודברי סופרים:
מתיא בן שמואל אמר האי פני כל המזרח עד שבחברון והוא אומר הין מאן אמר הין איבעית אימא הך דקאי אאיגרא א' איהו האיר פני כל המזרח. ואמרו ליה הנך דקיימי בארעא עד שבחברון כלומר אתה רואה עד חברון ואמר להן הין. ואיבעית אימא הך דקאי אארעא. א' הך דקאי באיגרא האיר פני כל המזרח עד שבחברון.

גמרא אמר רב ספרא צלותיה דאברהם אבינו מכי משחרי כותלי פירשו הגאוני׳ ז״ל וכן כתו׳ בספר הערוך דאברהם לאו דוקא אלא תפלת האבות ונקט אברהם שהוא אב לכולם ועקרם וא״ת והלא יצחק תקן תפלת המנחה כדאיתא בפרק תפלת השחר תירצו בתוספות דאף אברהם היה מתפלל אותה אלא מפני שיצחק תקן אותה לכל העולם תלה אותה הכתוב ביצחק כדכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה והא דאמרי׳ מכי משחרי׳ כותלי היינו מתחלת שבע שהוא חצי היום שהשמש עומד בחצי השמים והכותלים המערבים שהשמש זורח בהם בשחר משתחררים בתחלת חצי היום ונפק׳ לן מדכתיב לפנות ערב כשהשמש פונה למערב שזהו בתחלת חצי היום ורב ספרא ודאי בעקר הדין אתא לאשמועינן שיתפלל אדם בעת ההיא דאי לאשמועי׳ מאי דנהיגי אבות מאי קמ״ל מאי דהוה הוה:

אמר רב יוסף ואנן מאברהם נקום ונגמר אמר ליה עולא תנא מאברהם גמר וכו׳. פרש״י ז״ל דהשתא קס״ד דרב יוסף קשיא ליה וכי מאברהם בא רב ספרא ללמדנו ומי יוכל להיות זריז כמותו והלא אין שום אדם יכול להיות זריז כמותו והיינו דאהדר ליה עולא דהא חזי׳ דתנא יליף זריזות מאברהם לענין מילה כדתניא כו׳ ואתא רבא ופי׳ דהא לא קשיא ליה לרב יוסף אלא קשיא ליה דמתני׳ דפסחים משמע שאין לו להתפלל תפלת מנחה באות׳ שעה עד שש שעות ומחצה זו שטת רש״י ז״ל לפי פירושו. אבל ר״ת ז״ל פי׳ ואנן מאברהם נגמר שהיה קודם מתן תורה הא ודאי מאי דעבד לגרמיה עבד וקס״ד דבעי לומר רב יוסף דאפילו במידי דלא אשכחן דפליג אדאורייתא לית לן למיגמר מאברהם כי שמא נתנה תורה ונתחדשה הלכה. ופריך עולא דהא תנא ודאי שפיר גמר מאברהם לענין מילה ואע״ג דלא אשכחן הכי בדאורייתא כלל ואמר רבא דרב יוסף הכי קשיא ליה דתנא דפסחים פליג על הא דאברהם ואנן אתנאי אית לן למסמך ולא על דברי האבות שהיו קודם מתן תורה שהרי חכמים יודעים כי נתנה תורה ונתחדשה הלכה הא במאי דלא פליג על דברי חכמים ודאי שפיר גמרי מן האבות זה דרך ר״ת ז״ל ובדרך זה פירשו הגאו׳ ז״ל וכתוב בספר הערוך ויש מקש׳ על פי׳ זה גם על פי׳ רש״י ז״ל ובמה שכתבנו נתיישבה הסוגיא יפה לכל חד וחד:

דתנן ערב פסחים שחל להיות בשבת תמיד נשחט בשש ומחצה וכו׳. פי׳ והיו מקדימי׳ שעה אחת מפני שהיו צריכין לשחוט את פסחיהם לאחר התמיד ולצלותם מבעוד יום ואילו היה אפשר להקדים שחיטת התמיד קודם לכן היו מקדימי׳ אלא ודאי שאי אפשר להקדים זמן שחיטתו ותפילות כנגד תמידים תקנום דאלמא אין להתפלל תפלת המנחה אלא לאחר שש שעות ומחצה והא דלא כאברהם אבינו שהיה מתפלל מתחלת שבע ודחי׳ ודילמא שאני כתלי בית המקדש דלא מיכווני פרש״י ז״ל לפי שהיו עבות מלמטה ומתקצרות מלמעלה ולא היו משתחררים הכתלים עד לאחר שש שעות ומחצה ולפיכך לא היו שוחטין את התמיד קודם לכן ותמיהא מילתא מאי קא משני תלמודא וכי בכתלי בית המקדש תליא מילתא או בכתלי בית המקדש היה סימנא דאברהם הא בחצי היום תליא מילתא וי״ל דאנן ה״ק דרבנן לא בעו למקבע זמן שחיטת התמיד אלא בסימן הנראה במקדש ועוד דמשחררי כתלי בית המקדש לא משמע להו לאינשי שהוא חצי היום ואם באנו להקדים קודם לכן סבורי׳ לומר כי מותר לשחוט את התמיד קודם חצות ויביאוהו לבית הפסול ויבאו גם כן להתפלל תפלת המנחה קודם חצות ולפיכך תלו הזמן בכותלי בית המקדש:

אי נמי שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו. פי׳ דאברהם שהיה בקי בשעות יכול לצמצם ואל יבא להקדים אבל שאר כל אדם הרויחו להם חכמים זמן עד שש שעות ומחצה מפני שאם אנו מתירין להם בחצי היום בצמצום וכי משחררי כתלי יבאו קודם לכן:

אי נמי שאני אברהם דזקן ויושב בישיבה. פי׳ של דבר מדהוה חכם גדול באיצטגנינות שלא יטעה בשעות היה חכם בתורה ויושב בישיבה קבוע ולא יטעה להקדים קודם זמן:

גרסת הספרים היו במצרים ישיבה עמהם דכתיב לך ואספת את זקני ישראל היו במדבר ישיבה עמהם דכתיב אספה לי כו׳ ויש נוסחאות שונות שגורסין היו במצרים ישיבה שנאמר אספה לי שבעים וכו'. ולפי גרסא זו אסיפיה דקרא סמיך דכתיב אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו ודרשי ליה במדרש שהם היו זקני העם ושוטריו במצרים ולאשמועינן האי דרש׳ נקט האי קרא ושבק מאי דכתיב לך ואספת את זקני ישראל שנאמר במצרים והכין אורחא דתלמודא:

יצחק יושב בישיבה הוה דכתיב ויהי כי זקן יצחק. פי׳ ואין זקן אלא זה שקנה חכמה ואיכא למידק והא בסופיה כתיב ותכהין עיניו מראות וביעקב נמי דכתיב כבדו מזוקן הא כתיב ביה לא יוכל לראות אלמא זקנה דרוב ימים משתעי קרא וי״ל דחס ושלום דמשום רוב ימים כבדו עיניהם דהא כתיב וקויי ה׳ יחליפו כח אלא אדרבה מרוב רגילותם בישיבה ותושיה שמתשת כחו של אדם כבדו עיניהם ולא יכלו לראות ובשבחם בא הכתוב ולא בגנותם:

ודילמא שבע מצות ומילה. פי׳ והיינו מצוותי חוקותי ותורותי כי המילה חק אשר שם בשארו כמו שתקנו בברכת המילה:

אפילו עירובי תבשילין אומרים בתוספות שנסתפק ר״י ז״ל אמאי נקט עירובי תבשילין יותר מכל מצוות דרבנן ואמאי קיל טפי ונראה דהיינו קילותא שאינה אלא לזכר בעלמא שיברור מנה יפה לשבת ואקילו בה דסגי בכזית לכל העומדים בתוך התחום כדאיתא התם:

ואי בעי׳ אי׳ מאן דקאי אארעא אמ׳ איהו האיר פני מזרח עד שבחברון. פרש״י אמר העומד בגג כבר האיר פני מזרח עד שבחברון ואמר ליה אידך דקאי אארעא הן כלומר די בכך וזה אני שואל:

יום המעונן היה ומפציע לכאן ולכאן: פירוש תימור הלבנה היה מפציע לכאן ולכאן מפני עננים שהיו עומדין בפניו והתימור מתפצל ויוצא בין בקעי העבים:

ש״מ יומא דעיבא כוליה שמשא. פי׳ שהוא מתפזר ויוצא בין בקעי העבים לכאן ולכאן והשמש יוצא בכל שכנגדו אפילו במקום שלא היה נוגע כשהיום ברור ונפקא מינה לשטוחי עורות פירוש כי לשון חכמים דרש אי נמי לכדדרש רבא אשה לא תלוש בחמה שביום המעונן לא תלוש בשום מקום שהוא כנגד השמש בכל הרוח ההוא וכדפרי׳ בדוכתה:

כל היום כשר למילה שנא' וביום השמיני וכו' ומ"מ ראוי לזריזים להקדים בה בשחרית שלא יראה כמתרשל בה מצד חמלתו על הבן ולאחוז בדרכי האבות שנאמר עליהם בכיוצא בה וישכם אברהם בבוקר:

כבר ביארנו במקומו שאע"פ שמצוה מן התורה להתפלל מ"מ ענין התפלות וקביעות זמניהם אינו מן התורה וחכמים התקינו ענינם כנגד התמידין שחרית כנגד תמיד של שחר ומנחה כנגד תמיד של בין הערבים ומוסף כנגד קרבן מוסף וערבית כנגד איברי תמיד של בין הערבים שמתאכלין כל הלילה ומתוך שהיה התמיד קרב בכל יום בתשע ומחצה תקנו זמנה בשיעור זה והיא הנקראת מנחה קטנה ומתוך שאם חל ערב פסח בערב שבת מתוך שאין צליית הפסח עד לאחר התמיד וכן שאין צלייתו דוחה שבת היו צריכים למהר התמיד והיה נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה ומתוך כך אמרו ברכות כ"ו ב' שהמתפלל משש ומחצה ומעלה יצא ומזמן זה ולמעלה הגיע זמן חובה והיא הנקראת מנחה גדולה:

יתבאר במקומו שהאשה אינה רשאה ללוש עיסת מצה בחמה שמא חום השמש גובר עליה וממהרה להחמיץ ומ"מ כל שאין שם חמה רשאה ללוש אף במקום מגולה וביום המעונן מיהא כל במקום מגולה אסור מצד מה שאמרו יומא דעיבא כולה שמשא כלומר שחומו מתפזר הנה והנה בשוה וכן אמרו זוהמא דשמשא קשה משמשא כלומר חום הבא ביום המעונן ומזוהם הוא קשה מחום השמש מצד שאותו לחות מתעפש בחמו ומגבירו ויש גורסין זיהרא דשימשא כמו שביארנו בפירושנו:

צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי כו'. וא"ת הא אמרינן בפרק תפלת השחר (דף כז:) יצחק תיקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה י"ל דאחר שתיקנה יצחק היה אומרה גם אברהם כך פירש רבינו תם אי נמי אומר רבי דמ"מ היה אומרה אברהם מתחילה אלא שלא עשאה כלל לכל בני ביתו עד שתיקנה יצחק דאפילו עירובי תבשילין קיים כדאמרינן לקמן:

ואנן מאברהם ניקו וניגמר כו'. פירש בקונטרס צלותיה דאברהם כו' ויש לנו ללמוד ממנו ופריך ואנן מאברהם ניקו וניגמור פי' מי יוכל למהר כמותו אמר רבא תנא מאברהם גמר ור"ת פי' ואנן מאברהם ניקו וניגמור והלא חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם ואין זמן תפלה עדיין ואמר רבא תנא מאברהם גמר שבקי בהלכה היה ואע"פ שקודם מתן תורה היה וקאמר רב יוסף הכי קא קשיא ליה דודאי משנה פליגא אדאברהם כי גם כשהיו ממהרין התמיד לא היו ממהרין בתחילת שבע ומשני דילמא שאני כותלי בהמ"ק דלא מכווני פי' שלא רצו בכוונה למהר שחיטת התמיד מתחילת שבע לפי שיראו שוחטי פסחים אי חמה עומדת בראש כל אדם ויאמרו כי בעבורם מהרו שחיטת התמיד שלא כהלכתו או שמא יטעו ויקדימוהו ומביאו לבית הפסול אי נמי שאני אברהם דהיה לו איצטגנינות כו' וכל החכמים כמותו יוכלו למהר כמותו ולא כל אדם אי נמי זקן היושב בישיבה היה ולא נלמד כל אדם ממנו. ר"ת. אך יש לתמוה מאי פריך וכי בשביל שיש לנו ללמוד מאברהם שזריזין מקדימין למצות נלמוד ממנה למהר תפלת המנחה שלא כדין:

דילמא כותלי בית המקדש כו'. וא"ת מנין לנו שאברהם היה מתפלל מכי משחרי שלא כדין דילמא לא היה מתפלל אלא כדרך שאמרה המשנה דפסחים י"ל דלפנות ערב דיצחק משמע ליה מכי משחרי כותלי. ה"ג בפר"ח דילמא שאני כותלי בית המקדש משום דמכווני טובא ופירש ר' שמואל שלפי שהיו חלקים ביותר ולא היה לשמש מקום להתעכב לא היו ממהרין להשחיר אבל בשאר כתלים יש בליטות הרבה ואין נכון כל כך^א)דהגם דבשאר כתלים בליטת כתלים ימהרו להשחיר מ"מ גם וכו' כצ"ל. (בבליטת כתלים בשאר כתלים שימהרו להשחיר וגם) מתחילת שבע יש להם להשחיר דאז ערבא שימשא:

לא פירשה ישיבה מהן כו'. וכל שכן לאחר מתן תורה שלא פירשה אלא מייתי קראי דאפילו קודם מתן תורה לא פירשה מיהא קרא דאספה לי היה אחר מתן תורה והוה ליה טפי לאתויי קרא דלך ואספת או וקח אתך מזקני ישראל אלא חדא נקט מינייהו:

אפילו עירובי תבשילין. לא ידע רבי אמאי נקט הך מצוה אמאי קילא ליה טפי מכולהו:

אמר רב ספרא צלותי' דאברהם מכי משחרי כותלי אי קשיא והא אמרי' תפלות אבות תיקנום אברהם תחקן תפלת השחר ויצחק תיקן תפלת המנחה ויעקב תיקן תפלת ערבית אלמא לא התפלל אברהם מנחה עד שבא יצחק ותיקנה תשובה הא אמרי' בפ' תפלת השחר איתמר ר' יוסי בר חנינא אמר תפלת אבות תיקנום ריב"ל אמר תפלות כנגד תמידין תיקנום ותנאי כוותי' דריב"ל ורב ספרא ס"ל כריב"ל דאמר חכמים תיקונם כנגד התמידין ולקמן אמרי' דאברהם קיים דברי סופרים והי' מתפלל שלש תפלות:

משום דלא מיכווני ה"ג המורה ומפרש לא היו זקופות בצמצום לפי שהחומה היתה רחבה מלמטה והולכת ומתקצרת ועולה לפיכך אין חודו של שפת עוביו למעלה מיצל על זקיפת הכותתל להשחירו עד שתמשך החמה למערב אבל בכל הספרים כתוב מושם דמיכווני ורבינו ברוך זצוק"ל פירש משום דמיכווני טובא כנגד השמש ואל הי' כהן נמוך וגבוה וזה נ"ל לקיים גירסת הספרים:

אי נמי משום דזקן ויושב בישיבה הוה פי' והיה חכם גדול בכל דבר ויודע לכוין השעות ברוב חכמתו ואין אדם יכול לכוין כמותי שאין בניהעולם חכמי' כמותו:

זוהמא דשימשא קשה משימשא וסימנך דנא דחלא פי' העברים שקיבלו חום מן השמש מחממים העולם יותר מן השמש בעצמו כמו חבית של חומץ שקלטה הריח מן החומץ וריחה קשה יותר מן החומץ עצמו:

פרק אמר להם הממונה

גמרא שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש גו' אלא כו' כצ"ל והיינו קרא דכתיב בפ' עקידה כדמוכח מדברי התוס' וק"ל:

בפרש"י בד"ה מכי משחרי כו' ונוצצת עליהן כו' הכותל בעביו ומיצל חודו של שפת עביו כו' ובד"ה אמר איהו זה שעל הגג עכ"ל הס"ד כצ"ל:

צלותיה דאברהם מכי משחרי כו'. היינו תפלת מנחה ואע"ג דבפ' ת"ה ילפינן ליה מיצחק מדכתיב ויצא יצחק לשוח גו' כתוב בספר ערוך דלא הזכיר הכא אברהם אלא מפני שהוא עיקר וזו השיחה תפלת צהרים מאביו מסורה לו כו' ע"ש וכה"ג כתבנו בפ' ת"ה:

אלא שזריזין כו'. שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבש וגו' כצ"ל עי' בתוס' הכא ובפ"ק דפסחים:

דאצטגנינות גדולה היתה בלבו של אברהם כו'. מפורש פ"ק דב"ב:

שנאמר ואברהם זקן בא בימים וגו'. משום דכבר מקודם זה כמו מ' שנים כתיב באברהם ואדני זקן דהיינו כמשמעו וא"כ האי קרא דזקן בא בימים לא אצטריך אלא להך דרשה זקן ויושב בישיבה דהיינו זה קנה חכמה וכן ביצחק וביעקב לא בא הכתוב לספר גנותם שהיו סגי נהור בזקנותם אלא מתוך שהיו מרבים בישיבה הותש כח הראייה מהם ועוד נראה לפי מה שהקדים המאוחר דהיינו היו במצרים כו' ובתר הכי אברהם אבינו כו' הוא מטעם לפי שמלת זקן באבות היה אפשר לפרש על הזקנה ממש ולא ע"ש זה קנה חכמה אבל בזקני ישראל מוכרח ממקומו כדאמרי' בפ"ק דסנהדרין אתך בדומין לך מומחין ויושבין בישיבה כמו משה שלימד בישיבה לכל ישראל ובתר הכי ילפי בג"ש זקן דאברהם יצחק ויעקב מזקנים שכולן ע"ש זה קנה חכמה נאמר וכדאמרי' פ"ק דקדושין והדרת פני זקן יכול אפי' זקן אשמאי ת"ל זקן כו':

שנאמר שבעים איש מזקני ישראל ונראה יושב בישיבתן דזקנים לאו ממש הוא שהרי היו אסורין בפני רבן משה תוך ג' פרסאות כדאמרי' פ' הדר אלא כדאמרי' פ' כיצד מעברין כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן כו' נכנסו זקנים למדו כל ישראל דמפי משה לא היה אפשר שילמדו כל ישראל:

המושל כו'. דלפי פשוטו שמושל בנכסי אברהם לעשות בהן כרצונו זה אינו דגם אם האדון נותן כל אשר לו ביד עבדו מ"מ אין לו שום ממשלה לעשות בהם כרצונו וע"כ דרשו שמושל בתורת רבו כל מה שקבל מרבו הותר להושיב ישיבה וללמד לאחרים ולא בדברים אחרים שאסור לו בפני אברהם רבו. וכה"ג דרשו

דמשק שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים דהיינו בדבר זה הותר לו להושיב ישיבה ללמד לאחרים ודרשו כן שהנראה דאליעזר לאו מדמשק היה כפי' התרגום משום דדמשק מארץ ארם היא ואליעזר עבד כנעני היה מארץ כנען ועוד שלא תמצא במקרא שם המתייחס אל המקום קודם שם העצם כמו יפתח הגלעדי נבל הכרמלי והרבה מהם ששם המתייחס אחרי המקום הוא אחר שם העצם ודו"ק:

קיים אברהם אבינו כל התורה כולה. יש לדקדק בכל נוסחות שלפנינו ספ"ב דקדושין איכא הכי משנה שלימה עשה אברהם כל התורה עד שלא ניתנה שנאמר עקב וגו' ומאי אתא רב לאשמעינן ואדפריך הכא אמילתיה דרב ואימא ז' מצות כו' לפרוך אמתני' דקדושין ויש לומר דניחא ועדיפא ליה למפרך אדרב משום דהתם לא משמע אלא שעשה כל המצות והיינו העשיים אבל לישנא דרב קיים כל התורה משמע נמי אלאוין של התורה:

מילה כו'. אין זה שינויא כלל אלא אדרב שימי בר חייא פריך תלמודא אמאי נקט בפירכתו שבע מצות ולא נקט נמי מילה וקאמר אלא אימא שבע מצות ומילה כ"ה הגירסא בע"י אלא שבע מצות ויותר נכון גירסת הילקוט דגרסי' מעיקרא ואימא שבע מצות ומילה כו':

מצותי חקותי ותורותי ל"ל כו'. עיין בפרש"י בחומש משמרתי גזירות להרחקה כו' מצותי דברים שאילו לא נכתבו ראויין הם כו' חקותי דברים שיצה"ר ואו"ה כו' ותורותי להביא תורה שבע"פ הל"מ עכ"ל וכתב הרא"ם אבל ביומא כו' קיים אברהם אפי' עירוב תבשילין כו' תורותי א' דברי תורה וא' דברי סופרים והרב לא פנה אליו משום דממלת תורותי משמע דתרווייהו הן תורותיו של הקב"ה וא"א זה משום דדברי סופרים אע"פ שצוונו השם כו' מ"מ אין דרך הפשט סובל שיקראהו תורתי עכ"ל בכל נוסחות גמרות שלפנינו ליתא כמ"ש הרא"ם אלא דגרסי' ה"נ בשמעתין כפרש"י בחומש א' תורה שבכתב וא' תורה שבעל פה מיהו הך תורה שבעל פה הנזכר בשמעתין על כרחך דבר שהוא מדרבנן ואסמכוהו רבנן אקרא דאעירובי תבשילין מייתי לה ומוכח פ"ב דביצה דעירוב תבשילין אינו אלא מדרבנן אבל תורה שבעל פה שבפרש"י בחומש היינו דבר שיש לו עיקר מן התורה אלא שאינו מפורש כגון הלכה למשה מסיני וע"כ הנראה כי תורה שבעל פה כולל כל מה שאינו מפורש בתורה בין שיש לו עיקר מן התורה כגון הלמ"מ ובין שאין לו עיקר מה"ת כגון עירוב תבשילין דאסמכוהו אקרא ורש"י בפי' החומש חדא מינייהו נקט ושכתב הרא"ם דמה שנצטוינו מלאו דלא תסור אין דרך פשט סובל שיקראהו תורתי אינו מחוור דהא משמרתי שהביא רש"י גזירות להרחקה כגון שניות לעריות וכיוצא בו דמסקינן פ' כיצד דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא וא"כ אינו אסור אלא בלאו דלא תסור ואפ"ה דרך הפשט סובל פירושו שיקראהו משמרתי כמ"ש רש"י בחומש. ודע שכתב הרמב"ן ע"ז בפי' החומש ויש לשאול א"כ איך הקים יעקב המצבה ונשא ב' אחיות וכדעת רבותינו ד' ועמרם נשא דודתו כו' והיאך אפשר שיהיו נוהגים היתר במה שאסר אברהם אביהם על עצמו כו' ע"ש באורך והנראה בכל זה דמה שנשא יעקב ב' אחיות כו' י"ל כיון דבנות נכרים היו האמהות וכשנשאו ליעקב נתגיירו אין להם קורבה כלל ולא נאסרו ליעקב כלל דכקטן שנולד דמו ודבר זה גם התורה עתידה להתיר ואפי' לר"א דאמר פרק ארבע מיתות כל ערוה שהוא משום שאר אם כנס יוציא ומשום שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה י"ל דהארבע אמהות לא הוו אחיות מן האם אלא מן האב תדע דלא היו אחיות מן האם דלר"א דאוסר בני נח בשאר אם א"כ יעקב שהיה אז כבני נח איך נשא אחיות מן האם דמה שנאסר לבני נח ודאי לא הותר לו ובהכי ניחא נמי למאי דבעי למימר התם לר"א הא דכתיב אחותי בת אבי אך לא וגו' ממש הוא דשרה אחות אברהם מאב היתה תקשי ליה איך נשא אברהם אחותו מן האב כיון שהוא דבר שעתידה התורה ליאסר ואברהם קיים כל התורה אפי' עירוב תבשילין אלא כיון שנתגיירו שרה ואברהם כשנימול וקיבלו עליהם לקיים כל התורה ה"ל אברהם ושרה כקטן שנולד דמי ומשום דשמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ליכא הכא דשאר אב אין להן ולפי מה שכתבו בפרק נושאין אהא דאברהם שנשא הגר שהיתה מצרית שנית אע"ג שהוא דבר שעתידה התורה ליאסר היינו משום דכבר נשאה קודם שנימול שאז לא קיים עדיין כל התורה שוב לא גירשה אחר שנימול משום דעתידה תורה ליאסר כיון דלא היה מצווה ע"כ ה"נ הכא איכא למימר נמי דאברהם שנשא את שרה קודם שנימול והותרה לו אז אחותו מן האב כשנימול אח"כ שוב לא גירשה משום דבר שעתידה תורה ליאסר כיון דלא נאסרה לבן נח וה"נ ברחל ולאה איכא למימר כיון שנשא רחל בהיתר דרחל נתקדשה לו בעבודת שבעה שנים ולאה נשאה בערמת לבן אותו לא הוציא שוב אחת מהן משום שהוא דבר שעתידה תורה ליאסר כיון דלא היה מצווה אז מיהו בבלהה וזלפה ליכא למימר הכי לפי דעת מי שאומר שגם הם אחיות היו והא דעמרם שנשא דודתו נראה דלק"מ דע"פ רוח הקודש עשה כן שנשא דבר שעתידה התורה ליאסר כי ידעו מתחלה בנבואה שתלד בן המושיע כמ"ש בסוטה מרים הנביאה אחות אהרן ולא אחות משה מלמד שהיתה מתנבאה כשהיתה אחות אהרן ולא אחות משה ואמרה שתלד אמי בן המושיע את ישראל והא דהקים יעקב מצבה כו' כבר אמרו בזה מדכתיב אשר שנא ה' וגו' אע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה הנכרים חוק לעבודה זרה ודו"ק:

עירוב תבשילין. כתב בע"י נסתפק ר"י אמאי נקט עירוב תבשילין טפי מכל מצות דרבנן ונראה דהיינו קילותא שאינה אלא לזכר בעלמא שיברור מנה יפה לשבת כו' ע"ש ובספר יוחסין כתב בזה סוד כו' שהוא אברהם חידש העולם שנאמר הרימותי ידי גו' וכבר ידוע כי טעם עירוב משום זכור את יום השבת מאחר שבא להשכיחו כדי שיברור מנה יפה גם לשבת כו' ע"ש באריכות:

גמרא ריש"א ברק ברקאי רע"א עלה ברקאי. נ"ל דפליגי בפי' ברקאי דמתניתין ולקמן בפיסקא דשחטו אה"ת דנקיט הש"ס ברק ברקאי בפי' דמתני' משמע דאתיא כרי"ש:

גמ' שם מתיא בן שמואל כו' האיר פני כה"מ עד שבחברון. ק"ק ליישב זה הלשון לפי' הגמרא בהב' לשונות לקמן על דבריו שבמתניתין. ועת"י ודבריו מגומגמין:

[שם א"נ שאני אברהם דאיצטגנינות כו' משום דזקן כו'. לכאורה לפ"ז שפיר תמה ר"י אנן מאברהם כו' דשאני אברהם כו'. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דצ"ל אלא שאני אברהם כו' ור"ל אלא ר"י הכי קא קשיא ליה] :

גמ' שם קיים א"א אפי' ע"ת שנאמר כו' ואחת תורה שבע"פ. קרי לע"ת שהיא מדרבנן תורה שבע"פ והוא ע"פ דרשתם ז"ל מגילה (יט ב) שהראהו הקב"ה למשה מה שהסופרים עתידין לחדש כו'. וצע"ק מתוס' עירובין (כא ב) ד"ה מפני ע"ש:

גמ' שם שברירי דשימשא קשה משימשא. עפרש"י. ונ"ל דקמא צ"ל דשמשא ח"י וכמו שהוא בפרש"י וכ"מ הגי' בס"א ופירושו חלון כמו שמשותיך (ישעיה נד) ע"ש פרש"י ורד"ק ותפס לשון זה משום לשון נופל על לשון ועמש"כ בתענית (ג ב):

רש"י ד"ה צלותיה דאברהם. תפלת הערב שלו. בר"פ תה"ש דתנן תפלת הערב אין לה קבע הכוונה ע"ת מעריב. ואולי נקיט לישנא דקרא דויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב דהמכוון ע"ת מנחה:

רש"י ד"ה מכי משחרי. הפונות למזרח שהלבינו מהנה"ח כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אנן. באת ללמדנו כו'. עמש"כ בברכות (לא) בס"ד:

רש"י ד"ה יומא דעיבא. ואינה יוצאה כו' כנגד חלונה שהעבים עומדים בפניה. כצ"ל:

גמ' א"ל א"כ מצותי חקותי ותורותי. כצ"ל (וכ"ה בילקוט):

רש"י ד"ה צלותיה לאברהם תפלת הערב. נ"ב ר"ל המנחה. מכי ינטו צללי ערב:

צְלוֹתֵיהּ דְּאַבְרָהָם, מְכִי מְשַׁחֲרֵי כְּתָלֵי. הקשו תוספות ישנים והא אמרינן פרק תפילת השחר (ברכות כו:) יצחק תיקן תפלת מנחה, ותירצו בשם רבנו תם אחר שתיקנה יצחק היה אומרה גם אברהם עד כאן. ועדיין תקשי אף על גב דהיה אומרה אברהם גם כן למה לא ייחס אותה על שם בעלה יצחק וקראה 'צְלוֹתֵיהּ דְּאַבְרָהָם'?
ונראה לי כיון דהוא הראשון אשר פתח הפתח הזה של תפלה לכן כל התפלות של יצחק ויעקב נמי נקראים על שמו. ועוד נראה לי מה שקרא את תפלת מנחה 'צְלוֹתֵיהּ דְּאַבְרָהָם' משום דכל תפלה צריך לה קריאת שמע ואם לאו לא תעשה התיקון השייך לה ובתפלת מנחה לא יש קריאת שמע ואמר רבינו האר"י ז"ל דקריאת שמע דשחרית מועלת גם לתפילת המנחה עיין שם. נמצא תפלת מנחה נגמר תיקון שלה ונשלם בשחרית שהיא צְלוֹתֵיהּ דְּאַבְרָהָם דהיינו בקריאת שמע שיש בה ולכך נקראת המנחה על שמו שהוא צְלוֹתֵיהּ דְּאַבְרָהָם.

אַבְרָהָם אָבִינוּ זָקֵן וְיוֹשֵׁב הֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כד, א) "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים". נראה לי דיליף לה כיון דכתיב 'בָּא בַּיָּמִים' למאי אצטריך לומר 'זָקֵן'? לכך מפרש יוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה והיינו זָקֵן שקנה חכמה, וכן ביצחק אמאי כתב (בראשית כז, א) 'וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק' מאחר דאמר בפסוק השני 'הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי' וכן ביעקב דכתיב (בראשית מח, י) 'וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת' דאמאי אמר מִזֹּקֶן כיון דאמר 'וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ', 'לֹא יוּכַל לִרְאוֹת'? אלא ודאי מִזֹּקֶן היינו זוקן דחכמה דהיה יוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה וידוע דרבוי הישיבה קשה לתחתוניות וכמו ששלחו ממערבא לרבא וחולי התחתוניות קשה לעיניים ,וכן אליעזר דכתיב (בראשית כד, ב) 'הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ' ומצד הממון אין לייחס ממשלה לעבד מאחר דידו כיד רבו אלא ודאי צריך לומר הַמֹּשֵׁל בתורת רבו ואז ממילא נלמד האי 'זְקַן בֵּיתוֹ' קאי על חכמה שהיה חָכָם וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה, ועיין מה שאמר מהרש"א ז"ל בזה. ודע דהא דקרי למי שקנה חכמה יוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה מפני שאמר התנא באבות (משנה אבות ב, ז) מַרְבֶּה יְשִׁיבָה, מַרְבֶּה חָכְמָה.

קִיֵּם אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. מקשים והלא דבר זה הוא משנה ערוכה בסוף קדושין (קידושין פב.) וכי רב מתניתין קא משמע לן?
ונראה לי בס"ד דבמשנה כתוב 'עשה' ולא גרסינן 'קיים' וכמו שכתב מהרש"א ז"ל וכאן קאמר רב 'קיים' והיינו כי מי שאינו מצוה ועושה אף על גב דמקבל שכר אין נעשה על ידי במצוה ההיא פועל רוחני למעלה, אבל המצוה ועושה גורם שנעשה על ידי פועל ברוחניות למעלה במקום שורש המצוה, וכל פועל רוחני ישאר קיים ולכן על המצוה ועושה שייך לומר 'קיים' שעושה בפעולתו קיום והנה אברהם אבינו ע"ה אף על גב שלא היה מצוה ועושה בתורה אלא אינו מצוה ועושה עם כל זה שייך בו לשון קיום כי לרוב קדושתו אף על פי שלא נצטוה עושה פועל ברוחניות למעלה.
וזה החידוש אתא רב ללמדנו אף על גב דהתנא אמר 'אברהם אבינו עשה כל התורה' הנה האמת הוא ד'קיים כל התורה' שהיה פועל ברוחניות, ולכן שייך בו לשון קיים ואפשר דרב לא פליג על דברי התנא אלא אתא לפרש דבריו.

קִיֵּם אַבְרָהָם אָבִינוּ אֲפִלּוּ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. נראה לי בס"ד דרך הלצה דמה שנאמר (בראשית יח, ח) 'וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם' היינו משום דאין להניח על שלחן אחד בשר וחלב אף על גב דאוכל החלב תחילה ואחר רחיצה וקנוח פה אוכל הבשר גזרה שמא יאכל משניהם, אבל אם יש אחד שומר אותו לא חיישינן, וכיון שנתן לפניהם חלב ובשר הוצרך לעמוד עליהם תחת העץ לשומרם. ולזה אמר קִיֵּם עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין רוצה לומר גם חששה של עירוב תבשילין שהם נגדיים והפכיים על שלחן אחד קיים לעשות תיקון לזה על ידי שמירה שלו.

אִיבָּעִית אֵימָּא הַךְ דְּקָאֵי אַאִגָּרָא. יש להקשות לאיבעית אימא זו למה לא אמר זה דקאי אאיגרא דבר שלם מעיקרא דהיה לו לומר האיר פני המזרח עד שבחברון כדי שלא יצטרך התחתון לשאול עד שבחברון וישיב לו הן?
ונראה לי כי בכונה נוהגין בכך שלא יגיד תחילה דבר שלם כדי שיצטרך התחתון לשאול ויחזור העליון ויפרש דבריו לומר הן, דנמצא בזה כאלו הגיד זה העליון עלה דבר פעמיים ועל ידי כך תתחזק אצלם ידיעת הדבר ההוא, וכמו שמצינו בקצירת העומר ובאפר פרה שמנהגם לכפול הדברים כדי לחזק הדבר יותר.
והנה רבינו עובדיה ז"ל פירש כמו איבעית אימא בתרא דקאי על הך דקאי אאיגרא. ונראה לי כי זה נכון יותר משום לדברי המפרש על הך דקאי אארעא קשה הלא התחתון עומד למטה ואינו רואה כלום ומהיכן יודע שהגיע העת שראוי לשאל על זה כדי שישאל והעליון ישיב, על כן יותר נראה הפירוש דקאי על העליון שהוא רואה בעיניו שהאיר פני המזרח ואז יגיד ויודיע לתחתון על זאת.

תִּמּוּר שֶׁל לְבָנָה מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה כְּמַקֵּל, וְשֶׁל חַמָּה מַפְצִיעַ לְכָאן וּלְכָאן. נראה לי בס"ד טעם לזה דאמרו רבותינו ז"ל (עירובין סה.) 'לא איברי ליליא אלא לגרסא' וידוע דלימוד הלילה הוא רק בתורה שבעל פה לכך תִּמּוּר לְבָנָה עוֹלֶה כְּמַקֵּל אחד אבל ביום יש שני מיני לימוד בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה שהם ימין ושמאל לכך תִּמּוּר חַמָּה מַפְצִיעַ לְכָאן וּלְכָאן.

זִיהֲרָא דְּשִׁמְשָׁא קָשָׁה מִשִּׁמְשָׁא. דברי חז"ל הם בדרך משל ורמז, ונראה לי בס"ד ידוע התורה נמשלה לשמש הנקרא אור וכתיב (משלי ו, כג) 'וְתוֹרָה אוֹר' ויש בתורה שבכתב עניינים אשר לפי פשוטן נראין דברים חיצונים וריקים ח"ו כגון פרשת 'וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים' (בראשית לו, לא) ופסוק (בראשית לו, יב) 'וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ' (שם פסוק כו) 'וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע' וכן כל פסוקים המדברים בתולדות הקדמונים של קודם דור המבול ומספר חייהם קודם שהולידו ואחר שהולידו וגם תולדות עשו וישמעאל בשמותם ופרטיהם שאין צורך בידיעת אלו העניינים לא לנו ולא לזולתינו, אך באמת כל סיפורים אלו מלובש בהם דברים עליונים ונסתרים מאד אשר אין כל אדם יוכל להשיגם אפילו במקצת! פוק חזי מה שאמר רבי שמעון בר יוחאי באדרא על פסוק 'וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים' ונמצא שדברים אלו אשר למראה עינים אינם אור תורה אלא רק זהרורית שלה הנה הם קשים להבינם ולהשיגם יותר מדברי הלכות שבתורה שנראין שהם עיקר האור של התורה, וזהו שאמר זִיהֲרָא דְּשִׁמְשָׁא קָשָׁה מִשִּׁמְשָׁא.
ואמר עוד שַׁבְרִירֵי דְּשִׁמְשָׁא הם דינים והלכות אשר לא נתפרשו בתורה להדיא אלא נלמדין בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם כנזכר בברייתא דרבי ישמעאל שכל אלו נקראים 'שַׁבְרִירֵי' רוצה לומר פתחים קטנים אשר פתוחים במקראות של התורה שמהם יוצא אור הלכות ודינים, הנה אלו קָשִׁין השגתם והבנתם לאדם יותר מִשִּׁמְשָׁא רוצה לומר גופה של תורה שהם הלכות חמורות, מפני כי בדרך זה אפשר שיכשל האדם לצאת חוץ ממרכז האמת כענין אור היוצא מפתחים קטנים שיכה בעיניו של אדם ולא יוכל לראות היטב, וכן הוא זה. ועיין מה שאמר בזוהר הקדוש (בסבא דמשפטים דף צט.), תא חזי אורחא דאורייתא כך הוא כד שרייא לאתגלייא לגבי דבר נש ארמיזת ליה ברמיזו וכו' יעוין שם.
ומה שאמר הִרְהוּרֵי עֲבֵרָה קָשִׁין מֵעֲבֵרָה, וְסִימָנִיךְ: רֵיחָא דְּבִשְׂרָא
נראה לי בס"ד דעבירה הוא גוף המעשה עצמה והרהורי עבירה הוא כונת האדם שמתכוין בעשייתה לעשות רע שלבו נהנה מן הרע שהוא עושה והוא כונת העושה עון במזיד מה שאין כן העושה עון בשוגג שאינו מתכוין לעשות רע אף על פי שגופה של מעשה הוא שוה עם אותה מעשה שעושה במזיד, הנה חסר מזה הרהור לבו שהוא כונתו שאינו מתכוין לעשות רע ואינו נהנה מן הרע. נמצא ההפרש שיש בין שוגג למזיד הוא הכונה שהיא בהרהור הלב ומחמת כן זה חייב מיתה וזה פטור.
ועל זה אומר הִרְהוּרֵי עֲבֵרָה קָשִׁין לנפש האדם יותר מגוף הָעֲבֵרָה עצמה כי בעל המזיד אשר מתחייב מיתה החיוב בא לו מצד הכונה שהיא בהרהורי לבו. ואמר וְסִימָנִיךְ רֵיחָא דְּבִשְׂרָא כי מגוף הבשר אין הנאה נרגשת אלא לגוף האדם דוקא ולא לנפשו, שאין עושה פועל בנפש, אבל ריח הטוב של הבשר פועל בנפש גם כן, כי זה כלל ידוע בכל מין ריח שהוא מגיע לנפש דוקא, ונמצא נדמה גופה של עבירה לבשר והרהורי עבירה לריח הבשר שהוא רוחני.

צְלוֹתֵיהּ דְּאַבְרָהָם, מְכִי מְשַׁחֲרֵי כְּתָלֵי. הקשו התוספות ז"ל והלא יצחק תיקן מנחה והוה ליה למימר 'צְלוֹתֵיהּ דְּיִצְחָק'?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (שער הכוונות דרושי תפילת המנחה דרוש ב) דמה שאמר בזוהר הקדוש (זוהר חלק ב' תרומה קסו:) ש"י עלמין דשריין תחות כורסיא הם ר"ז בסטרא דימינא וק"ג בסטרא דשמאלא הכונה דאותם ק"ג עולמות הם גימטריא 'מִנְחָה' [103], לפי שהם מתעוררים אחר חצות היום אשר מתעורר שמאלו של יצחק, ולכן נקראת תפלת המנחה, וכונתינו לתקן ק"ג עולמות אלו של סוד המנחה לעשותם חסד בסטרא דאברהם עיין שם, ובזה ניחא דקרי לתפלת המנחה על שם אברהם, כי כך כונתינו ומאוויינו לעשותה חסד בסטרא דאברהם.
ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע פרשתי בס"ד, תלה המנחה באברהם שתיקן שחרית מפני דידוע דקריאת שמע במנחה ליכא, אך קריאת שמע דשחרית שקודם העמידה מספקת לתפילת המנחה גם כן כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל, ולכן תלה המנחה באברהם שתיקן שחרית עיין שם, ובזה יובן בס"ד מה שאמר אברהם אבינו ע"ה (בראשית כב, ה) 'וַאֲנִי וְהַנַּעַר' הוא יצחק 'נֵלְכָה עַד כֹּה' זו קריאת שמע דשחרית שיש בה כ"ה אתוון דיחודא בפסוק שמע ישראל, 'וְנִשְׁתַּחֲוֶה' בתפלת שחרית להמשיך התיקון והאורות על ידי קריאת שמע לצורך שחרית, 'וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם' בתפילת המנחה באותה קריאת שמע עצמה שתספיק בעד שניהם.

אי נמי שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היה בלבו א"נ משום דזקן ויושב בישיבה היה. ק"ל דלפי"ז משמע דאין לנו ללמוד מאברהם דשאני אברהם דרב גובריה ואפילו בבה"מ דמקום זריזין הוא לא רצו להקדים שחיטת התמיד מכי משחרי כתלי דילמא אתי למטעי וכל שכן דאין לנו להקדים להתפלל מנחה מההיא שעתא עד ו' ומחצה דלמא אתי למטעי והשתא הדרא קושיא קמא לדוכתיה אנן מאברהם ניקום וניגמור ולאידך גיסא דהי' ק"ל דא"צ לנו זריזות כ"כ כאברהם ודחינן לה תנא קא גמר להשכים למצות בזריזות כאברהם והשתא קשיא [להיפך] דאין ראוי לכל אדם להקדים כ"כ תפלת מנחה כאברהם דרב גובריה והא תנא נמי ל"ג מיניה דאין נשחט עד ו' ומחצה ולא קודם וי"ל דודאי למאי דס"ד מעיקרא לא קמ"ל מידי בהא מלתא דמאי נ"ל בהא דאימת מצלי אברהם דאי קמ"ל דמההיא שעתא זמן תפלת מנחה פשיטא דתפלת מנחה כנגד תמיד של בה"ע תיקנו ואפי' למ"ד תפלות אבות תקנו אסמכינהו רבנן אקרבנות כדא' רפ"ד דברכות (דף כ"ו) פשיטא דמההיא שעתא כשר לתמיד של בה"ע הוא שהחמה נוטה למערב וה"ה דכשר לתפלת מנחה מההיא שעתא דתיקנוהו נגד תמיד אלא ע"כ לא קמ"ל מידי בהא אלא שנגמור זריזות מיני' ואהא ק"ל ואנן מאברהם ניקום ונגמור ומשני תנא גמר מאברהם אבל לבתר דמייתי' הא מתני' דחל ע"פ להיות בע"ש נשחט בו' ומחצה דלכאורה משמע מהא דאינו קרוי בה"ע עד פלגא שעתא בתר דמשחרי כותלי דהו"ל בתחילת ז' וקמ"ל ר"ש דלעולם מתחילת ז' מתחיל בה"ע וכשר לשחיטת תמיד ולתפלת מנחה ומההיא שעתא הוי מצלי לה אברהם א"כ אע"ג דאין לנו ללמוד מאברהם דרב גובריה אפ"ה טובא קמ"ל כיון דאברהם הוי מצלי מההיא שעתא אע"ג דאין ראוי לשאר כל אדם לעשות כן דילמא טעי מ"מ היכא דעבר וצלי מההיא שעתא יצא ידי חובתו בדיעבד כיון דמסתמא כשר לתמיד ולתפלת מנחה:

קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין ק"ל מאי גריעותא דעירובי תבשילין יותר משאר מילי דרבנן דקא חשיב ליה הוה ליה למימר סתמא קיים אברהם אבינו אפי' מילי דרבנן והכל בכלל ואפי' ע"ת וי"ל דאמרינן בפ"ג דפסחים (דף מ"ו) דאמרי' הואיל והאופה מיו"ט לחול אינו לוקה משום הואיל ואי מקלעי לי' אורחים חזו ליה ומשו"ה אופין מי"ט לשבת ע"י עירובי תבשילין ול"ל טעמא דמדאורייתא צרכי שבת נעשים ביו"ט וכיון שכן דטעמא דמהני ע"ת הוא משום דמה"ת אפי' שלא לצורך ביו"ט ל"ל בה משום הואיל ומקלעי לי' אורחים וה"ל הכל לצורך יו"ט מיהו הני אורחים דאמרינן הואיל בשבילן היינו אורחים ישראלים דוקא אבל לא אורחים נכרים דהא אפי' אי מקלעי ליה אסור לטרוח ביו"ט בשבילן כדאי' התם לכם ולא לנכרים כ"ש דל"ל הואיל בשבילן והשתא ה"א דבימי אברהם שלא היו עדיין שומרי תורה אלא הוא וב"ב לחוד ואפי' הללו שגיירן אברהם ושרה היו נגררין אחריו ומב"ב היו כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן והיינו גרים שגיירוכדאמרינן במ"ר וא"כ ל"ל לגבי דידיה האי התירא דהואיל ומקלעי ליה אורחים דהא משום אורחים נכרים אינו דוחה יו"ט ומשו"ה ה"א דל"ש התירא דע"ת לאפות מי"ט לשבת קמ"ל ר"א דאפ"ה קיים אפי' ע"ת ואפי' לגבי דידיה נמי מוהני ע"ת משום דכר"ח סבירא ליה דאע"ג דלא אמרינן הואיל אפ"ה מהני עירובי תבשילין מטעמא דצורכי שבת נעשים ביו"ט ורבנן אצרכו הכירא דע"ת שלא יאמרו אופין מיו"ט לחול וה"ט דע"ת אמרה ר"א להדיא בפ"ב דביצה (דף י"ט) וכיון דה"ט דע"ת לגבי אברהם נמי אהני לפיכך הוי סגי ליה נמי ע"ת. ועי"ל דאפי' לרבה נמי קמ"ל ר"א דאהני ע"ת לאברהם אבינו דאע"ג דל"ש למימר לגבי דידיה הואיל ומל"א וכדפירשתי משום דהא דאמרינן הואיל לאו למימרא דה"ק הואיל ואפשר עדיין שיהא באפי' זו צורך יו"ט להבא אי מקלעי ליה אורחים אלא אפי' בדבר שא"א עוד לבא להבא לידי היתר מעכשיו אלא היה אפשר לדבר זה לעשות היום בהיתר ע"י שום ענין לשעבר נמי אמרינן הואיל כדמוכח מהא דפריך התם וא"א דאמ' הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסויי בי' דם צפור כלומר אילו הוי הכא דם ציפור אע"ג דהשתא ליתא אמ' הואיל ולפי זה גבי א"א נמי היה שייך האי התירא דע"ת משום הואיל והדברים ארוכים ועמוקים אין כאן מקומן וכ"כ בזה במקום אחר כל הצורך בס"ד:

אמר רב חמא בר חנינא מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם וכו'. אפשר לרמוז דהיו עוסקים בהלכות שנמסרו להם מאבות העולם שמסרום לשבטים והם מסרום לבניהם והיו מכוונים ליחד קב"ה ושכינתיה. וכן ישי"בה גימטריא שדי אחד דהיו מכונים ליחד יסוד ומלכות:

אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה שנאמר ואברהם זקן בא בימים. אפשר לרמוז לפי דרשת רז"ל זקן ויושב בישיבה דיש קליפה הנקרא זבוב ועל ידי עסק התורה היא מתבטלת כמ"ש בספר קרניים ע"ש ואפשר דז"ש בברכות דף ס"א אמר רב יצה"ר דומה לזבוב ע"ש ועל ידי התורה מתבטל כמ"ש רז"ל דאמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין וזה רמז דר"ת ואברהם זקן בא בימים זבוב דעל ידי שהיה זקן ויושב בישיבה ביטל קליפת זבוב. וס"ת ואברהם זקן בא גימטריא הוי"ה אדני שכל כונתו היה ליחד קב"הו:

יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר ויהי כי זקן יצחק. ואע"ג דכתיב ותכהין עיניו מראות דריש דזקן ויושב בישיבה היה מתלתא טעמי אחד דהכתוב מדבר בשבחם ולא בגנותם וזאת שנית דהוא יתר דהול"ל ותכהין עיני יצחק מראות ולא לימא ויהי כי זקן יצחק ועוד בה שלישיה דכי איכא תרי פירושי תרווייהו איתנהו דהי מינייהו מפקת כדאמרינן כיוצא בזה בש"ס וכ"כ התוספות בכמה דוכתי. ואת רב"ע דהו"ל כמו ג"ש זקן זקן מאברהם וכן כתבו המפרשים ז"ל:

אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה שנאמר ויאמר אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו. אפשר דהכי דריש דכיון דרבו למדו תורה שחררו ושוב אינו בסוג מה שקנה עבד קנה רבו דמה שקנה הוא שלו. וז"ש זקן ויושב בישיבה שלמדו רבו תורה ושחררו ומעתה המושל בכל אשר לו לאליעזר עצמו שהוא מושל בנכסיו ואינו בסוג מה שקנה עבד קנה רבו:

אמר רב ואי תימא רב אסי קיים אברהם אבינו אפילו ערובי תבשילין. ואפשר לרמוז בפסוק דמייתי בסמוך עקב אשר שמע אברהם ס"ת מערב. ועוד יש לרמוז עקב ר"ת קיים עירוב בישול:

הרהורי עבירה קשים מעבירה. חוץ מהפשוט אפשר לומר דרך דרש דג' שותפין באדם אביו ואמו והקב"ה, והקב"ה נותן בו נשמה ודבור ובינת הלב ונמצא דהחוטא במחשבה הוא חוטא בחלק שנתן לו הקב"ה. ואם חוטא במעשה הוא חוטא בחלק שנתנו בו אביו ואמו. והיה ראוי שהחוטא במחשבה יהיה חמור יותר שחטא בחלק הקב"ה. וגברו רחמיו יתברך דמחשבה רעה אינו מצרפה למעשה וזה מצד רחמיו יתברך אבל לפי האמת הוא חטא קשה לפגום בחלק שנתן לו הקב"ה לבדו. ולכן הרהורי עבירה קשים מעבירה:

צלותיה דאברהם אבינו מכי משחרי וכו' ודילמא כתלי בה"מ וכו' מסוגיא זו משמע דעיקר תפלת מנחה היא בתחילת שבע אלא משום דלא בקיאינן זמנה בשש ומחצה וכן הוכיח הרב פר"ח בלקוטי א"ח סי' רל"ג ועמ"ש בעניותי שם בס' הקטן ברכי יוסף ומח"ב בס"ד. ובספר הישר לר"ת כ"י כתב וז"ל צלותיה דאברהם אבינו תפלת המנחה דאע"ג דיצחק תקן תפלת המנחה כדכתיב לשוח בשדה לפנות ערב אפ"ה כיוון השעות תלי באברהם שהרי היה מתפלל אותה אחר שתקנה בנו כשיצא לקראת רבקה ל"ה שנה שהרי אברהם אבינו חיה קע"ה עכ"ל וכ"כ התוס' פרק תפלת השחר שוב ראיתי שכ"כ תוס' ישנים בסוגיין משם רבינו תם ע"ש:

אמר רב קיים אברהם אבינו כל התורה וכו'. מצאתי בתוס' ר"י בעל התוס' כ"י למס' קדושין בשילהי המס' שכתב ת"ל מצינו שקיים אברהם אבינו כל התורה כלה אין זה מן המשנה דבפ' אמר להם הממונה אמר רב להא מילתא ואטו מתני' אתא לאשמועינן וכן כתוב בספרים ישנים דלעולם ילמד אדם אומנות נקיה בריתא היא ואיכא למימר דרב לא שמיע ליה בריתא עכ"ל ועמ"ש מהרש"א כאן בחידושי אגדות ועמ"ש בעניותנו שם בשילהי קדושין בס"ד:

(כח רע"ב) צלותיה דאברהם וכו'.—עי' תוס' ישנים (ד"ה דילמא) שכתבו, דלפנות ערב משמע מכי משחרי כותלי. אבל בפר"א פט"ז מבואר דלפנות ערב היינו בתשע שעות ביום (ע"ש).

(כח ב) אפי' עירובי תבשילין.—וכ"ה בב"ר פצ"ה ותנחומא ריש פרשת בהר. וכתב במשביר ע' ערב, שדרש זה מרומז במלת "משמרתי" כמו שדרשו בביצה (טו ב) עירובי תבשילין מדכתיב "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת" (שמ' טז כג).

גמ' עלה ברקאי. האיר יותר מברק: לשכור פועלים. האי יצאו איש למלאכתו לאו על הפועלים קאי אלא בעה''ב שהוא משכים ביותר למצוא פועלים לשכור: צלותיה דאברהם. תפלת הערב שלו: מכי משחרי כותלי. חומות הפונות למזרח שהלבינו מהנץ החמה הבאה מן המזרח ונוצצת עליהן ובתחילת שבע שעות שהחמה באמצע הרקיע בראש כל אדם אינה עושה עמוד אלא תחתיהן משחירין אותן הכתלים לפי שאין חמה נוצצת אלא בראש הכותל בעוביו ומיצל חודו של שפת עוביו על זקיפת הכותל ומשחרת מההיא שעתא נוטים צללי ערב וקרוי ערב: אנן מאברהם ניקום ונגמר. באת ללמדנו להיות זריזין כאברהם: חל להיות בערב שבת. הוצרך למהר תמיד של בין הערבים בכל יכולת לפי שפסחים נשחטו אחריו וצריך לצלותן מבעוד יום ואמרינן התם מוקמינן ליה אדיניה מכי ינטו צללי ערב וקתני נשחט התמיד בשש ומחצה ואי מכי משחרי כותלי מיקרי בין הערבים נשחטיה מכי משחרי דהיינו מתחלת שבע: דלא מכווני. לא הוו זקופים בצמצום ולפי שהחומה היתה רחבה מלמטה והולכת ומתקצרת ועולה ולפיכך אין חודו של שפת עוביו למעלה מיצל על זקיפתו להשחירו עד שתימשך חמה למערב: איצטגנינות. להיות בקי בהליכות המזלות ותחילות השעות דהכי תניא בבבא בתרא (דף טז:) וה' ברך את אברהם בכל איצטגנינות גדולה היתה בלבו וכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו לשאול במזלות: דולה ומשקה. נוטריקון של דמשק: שבע מצות. שנצטוו לשאר כל בני נח אבל תורה לא נתנה לו: אפילו עירובי תבשילין. שאינו הלכה למשה מסיני אלא תקנת סופרים שעתידין לתקן: ואיהו מפשר. פותר החלום כלומר הוא שואל הוא משיב: אמר איהו. זה שעל הגג: עד שבחברון. שאילה היא: ואיבעית אימא האי דקאי אארעא. אמר הן כיצד אמר הא דקאי אארעא האיר פני כל המזרח בלשון שאילה וזה אומר לו עד שבחברון האיר וא''ל האי דקאי אארעא הן כך אני שואל ומצינו בתלמוד ירושלמי (פ''ג ה''א) כדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון: ומי מיחלף. צימוח תימור חמה בצימוח תימור לבנה: תימור של חמה. עלות השחר שנבקע ונראה כתמר זקוף לשון ותמרות עשן (יואל ג) על שם שזוקף ועולה: יום המעונן. הרקיע קשור בעבים ואין התימור נראה בעד ערפל אלא במקום פיזור העבים במקומות הרבה בין עב לעב: שמע מינה. מדקאמר ביום המעונן נבקע במקומות הרבה: יומא דעיבא כוליה שימשא. אפילו במקום צל שהחמה בוקעת בכל מקום ואינה יוצאת דרך חלון כנגד חלונות שהעבים עומדים בפניה והיא מתפשט' עליהם ובוקעת בכל פיסוק שבהן: לשטוח עורות . לייבש: לא תלוש. בפסח: זוהמא דשמשא. אותו חום של יום המעונן: דנא דחלא. שפיה סתום יפה שלא יצא ריחו ויחלוש וכשאתה נוקב נקב קטן יוצא שם ריח חזק מאד כך יום המעונן מתוך שהחמה מכוסה וחום שלה כבוש נוקבת בכח דרך נקב העבים: שברירי דשמשא. סנורים (בראשית יט) מתרגמינן שברירי שמש הנוקבת בכח דרך נקב העבים קטנים הנותן עיניו כנגד הנקב קשים לו הסנורים יותר מן המסתכל בחמה שבאויר: וסימניך דילפא. קשה דלף היורד על האדם משאם נכנס כל גופו למים:

אין פירוש לקטע זה