יומא פב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פב - א

מתניתין:

התינוקות - אין מענין אותן ביום הכפורים.

אבל מחנכין אותן להתענות במשך כמה שעות מיום הכיפורים כאשר הגיעו לגיל שהוא "לפני" השנה הסמוכה לפרק זמן גדלותן.

השנה הארבע עשרה בנער נקראת זמן "פירקו", לפי שהחל מהיותו בן שלש עשרה שנה ויום אחד ובמשך שנה זו דרכו להביא סימני נערות, ואז הוא מתחייב בעונשין כמו גדול.

ואילו הנערה דרכה להביא סימני נערות בשנתה השלש עשרה, החל מהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ויום אחד. ולכן זמן פירקה של נערה הוא השנה השלוש עשרה.

שנת השלוש עשרה בקטן [לפני שימלאו לו שלש עשרה שנה ויום אחד] ושנת השתים עשרה בקטנה הן השנים הסמוכות לפירקן.

וכיון שהם חייבים להתענות בשנה ש"לפניה", נמצא שהקטן חייב להתענות כמה שעות החל משנתו השתים עשרה, דהיינו שנתיים לפני גדלותו, והקטנה החל משנתה האחת עשרה, שנתיים לפני גדולתה.

במה דברים אמורים, בקטנים חלשים ותשושים. אבל אם היו בריאים וחזקים הרי הם מתענים שלש שנים לפני גדלותן:

ויש להם להקדים ולהתענות ביום הכיפורים לפני שנתים, בשנת האחת עשרה לקטן ובשנה העשירית לקטנה.

וכל זאת - בשביל שיהיו רגילין במצות.

גמרא:

ומבארת הגמרא את ענין השנה והשנתיים שמקדימים התינוקות להתענות לשעות:

והוינן בה: השתא, בפני שתים, בשנתיים שלפני השנה הסמוכה לפירקן, כבר מחנכין להו להתענות.

בפני שנה, דהיינו, בשנה שלאחריה - מבעיא!? וכי יש צורך לומר שהם מתענים בה?

אמר רב חסדא: לא קשיא.

הא - בחולה, כחוש ותשוש, שמחמת חולשתו מתענה רק שנה אחת לפני השנה הסמוכה לפירקו.

הא שמתענה שנתיים לפניה - בבריא.

אמר רב הונא: קטן [וכפי שיתבאר בסמוך הכונה היא לקטנה] שהוא בן שמונה בריא, וכן בן תשע כחוש - מחנכין אותו לתענית שעות.

בן עשר בריא ובן אחת עשרה כחוש משלימין את כל התענית, מדרבנן.

בן שתים עשרה ויום אחד משלימין מדאורייתא.

וכל הגילאים הללו אמורים - בתינוקת!

ורב נחמן מוסיף את גילאי התינוק ואמר:

בן תשע בריא בן עשר כחוש - מחנכין אותן לשעות.

בן אחת עשרה בן שתים עשרה - משלימין מדרבנן.

בן שלש עשרה - משלימין מדאורייתא.

וכל הגילאים הללו אמורים - בתינוק.

ורבי יוחנן חולק על שניהם, ואמר: השלמה של התענית בקטנים מדרבנן - ליכא!

אלא, בן עשר בן אחת עשרה [בקטנה] - מחנכין אותו לשעות.

בן שתים עשרה - משלימין מדאורייתא.

נמצינו למדים שיש שלש שיטות בדבר תענית הקטנים, באיזה גיל הם מתענים, וכמה הם מתענים:

א. שיטת רב חסדא: רישא של המשנה, שמתענים שנתיים [החל מהשנה שלפני השנה הסמוכה לפירקן] מדברת בקטן חולה. והסיפא של המשנה האומרת שמתענים שלש שנים, היא בבריא.

ב. לפי רב הונא ורב נחמן, מתענים הבריאים ארבע שנים לפני גדלותם, והחולים שלש שנים, תענית שעות.

וכשהם שנתיים או שנה סמוך לגדלותם - הם משלימים את התענית.

ג. שיטת רבי יוחנן, שיש חינוך שנתיים או שנה לפני גדלות לשעות בלבד, ואין הם משלימים כלל לפני גדלות.

ומקשה הגמרא לרבי יוחנן ממשנתנו:

תנן: התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שתים.

בשלמא לרב הונא ורב נחמן, שיש לקטנים גם תענית שעות, וגם חובת השלמה, אין להם קושי מדברי המשנה, למרות שלדבריהם מתחיל החינוך כבר ארבע או שלש שנים לפני גדלותם.

כי אפשר להעמיד את דברי המשנה בחולה בלבד, וכך משמעות המשנה:

התינוקות החולים, מחנכים אותם לשעות לפני שנה ולפני שתים.

והיינו, הם מתחילים להתענות תענית שעות מדרבנן שלש שנים לפני גדולתם.

בשנה שהיא לפני השנה הסמוכה לפרק שבו הם משלימים את התענית לדבריהן של חכמים. והיינו, הם מתענים שנתיים תענית שעות, ובשנה שלאחריה הם משלימים.

והשנה הזו, שהם מתחילים להתענות בה לשעות, היא השנה לפני שתים השנים הסמוכות לפרק שבו הם חייבים להשלים את התענית לדברי תורה [גירסת הב"ח].

אלא לרבי יוחנן, שלדבריו אין השלמת תענית בקטנים - קשיא מאי קאמר "לפני שנה ולפני שתים", והרי לדבריו יש רק חינוך של שנה או שנתיים לפני גדלות, ואילו המשנה מדברת על לפני שנה ולפני שנתיים, שהם שנתיים ושלש לפני גדלותם.

אמר לך רבי יוחנן: לא תגרוס במשנה "לפני שנה ולפני שנתיים" אלא אימא: שנה או שתים - סמוך לפירקן [לגדלותם].

תא שמע ראיה לרבי יוחנן מהא דתני רבה בר שמואל:

תינוקות - לעולם אין מענין אותן להשלים את התענית ביום הכפורים. אבל מחנכין אותן שנה או שתים לשעות, סמוך לפירקן.

בשלמא לרבי יוחנן - ניחא.

אלא לרב הונא ולרב נחמן - קשיא!

אמרי לך רבנן: מאי "חינוך" נמי דקתני בברייתא, זה - השלמה.

ותמהינן: ומי קרי לחינוך "השלמה"?

והא תניא: אי זה חינוך? היה רגיל הקטן לאכול בשתי שעות משעות הבוקר מאכילין אותו לשלש. היה רגיל לאכול בשלש - מאכילין אותו בארבע.

ומוכח שלשון חינוך משמשת רק לתענית שעות!

אמר רבא בר עולא: תרי סוגי חנוכי הוו: חינוך לשעות וחינוך להשלמה.

מתניתין:

עוברה מעוברת שהריחה ריח מאכל, ומסתכנת היא ועוברה אם לא תאכלנו - מאכילין אותה עד שתשיב נפשה.

חולה - מאכילין אותו על פי שני רופאים בקיאין, האומרים שהוא מסוכן אם אינו אוכל.

ואם אין שם בקיאין - מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר די.

גמרא:

תנו רבנן: עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר - תוחבין לה כוש פלך ברוטב האסור באכילה, ומניחין לה על פיה כדי שתמצוץ ממנו.

אם נתיישבה דעתה - מוטב, ואם לאו - מאכילין אותה רוטב עצמה.

ואם נתיישבה דעתה - מוטב, ואם לאו - מאכילין אותה שומן עצמו.

לפי שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

עבודה זרה - מנלן?

דתניא, רבי אליעזר אומר: אם נאמר [דברים ו] "ואהבת את ה' אלהיך בכל נפשך" - למה נאמר שיש לאהוב אותו גם "בכל מאדך [ממונך] "? ואם נאמר "בכל מאדך"

- למה נאמר "בכל נפשך"?

והרי היה לו לכתוב לומר רק את החביב על האדם מבין שניהם, ונדע, מ"כל שכן" שחייב האדם למסור הן את נפשו והן את ממונו על קידוש ה'!?

אלא, אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו - לכך נאמר "בכל נפשך".

ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו - לכך נאמר "ובכל מאדך".

גילוי עריות ושפיכת דמים - מנא לן שיהרג האדם ואל יעבור?

דתניא, רבי אומר: נאמר בנערה המאורסה שנאנסה: [דברים כב] "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש - כן הדבר הזה".

וכי מה ענין למדנו מרוצח לנערה המאורסה? אלא, הרי זה, דין רוצח האמור בפרשת נערה המאורסה, בא ללמד עליה, וכפי שיתבאר להלן, ונמצא גם למד ממנה:

ותחילה מבארת הברייתא כיצד רוצח למד מנערה המאורסה:

מה נערה המאורסה ניתן רשות למציל להצילה מהאדם הרודף אחריה לבוא עליה, אפילו במחיר הריגת נפשו של הרודף [ודין זה מבואר בפרשה זו, שנאמר "צעקה הנערה המארשה, ואין מושיע", ומשמע שאם יש לה מושיע, יכול הוא להושיעה בכל ענין, ואפילו בהריגת הרודף] - אף רוצח, הרודף אחר אדם לרוצחו, ניתן להצילו לנרדף במחיר הריגת נפשו של הרודף.

ועתה מבארת הברייתא כיצד מלמד דין רוצח על דין נערה המאורסה:

מה רוצח, כאשר עומדת בפני האדם לרצוח את חבירו כדי להציל נפשו - יהרג האדם, ואל יעבור על איסור רציחה כדי להציל עצמו.

אף נערה המאורסה, אם אמרו לו לאדם שיבוא על נערה המאורסה או שיהרגו אותו - יהרג, ואל יעבור!

א משנה התינוקות אין מענין אותן למנוע מהם אוכל ביום הכפורים, אבל מחנכין אותן סמוך לבגרותם לפני שנה ולפני שנתים בתענית חלקית לשעות, בשביל שיהיו רגילין במצות.

ב גמרא על לשון המשנה שואלים:השתא בפני שתים מחנכין להו [אותם] בפני שנה מבעיא [הוצרכה] לומר? ואם כן מיותר לכאורה ביטוי זה במשנה! אמר רב חסדא: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] שנאמר כי יש לחנכו שנה טרם בגרותו — המדובר הוא בילד חולה, הא [זה] שאמרנו כי יש לחנכו שנתיים טרם בגרותו — המדובר הוא בילד בריא.

אמר רב הונא: ילד בריא בן שמונה ובן תשע שנים — מחנכין אותו לשעות, שיתענה שעות אחדות. בן עשר ובן אחת עשרה — משלימין את הצום מדרבנן [מדברי חכמים] בן שתים עשרה — משלימין את הצום מדאורייתא [מן התורה] בתינוקת, כלומר: כשמדובר פה בילדה, שהיא מגיעה לבגרות ומחוייבת בכל המצוות בהיותה בת שתים עשרה. ורב נחמן אמר: לענין ילד, כשהוא בן תשע ובן עשר — מחנכין אותן לשעות, בן אחת עשרה ובן שתים עשרה — משלימין מדרבנן [מדברי סופרים], בן שלש עשרה — משלימין מדאורייתא [מן התורה] בתינוק, כלומר, כשמדובר בילד זכר. ור' יוחנן אמר: השלמה דרבנן ליכא [מדברי סופרים אין], שאין משלימים להתענות מדברי חכמים, אלא: בן עשר ובן אחת עשרה — מחנכין אותו לשעות, ובן שתים עשרה — משלימין תעניתם מדאורייתא [מן התורה].

תנן [שנינו במשנתנו]: התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שתים, כלומר: שנה או שנתיים לפני הסנה הסמוכה לבגרותם. בשלמא [נניח] לשיטת רב הונא ורב נחמן הסוברים כי מגיל שלוש עשרה בילד יש דין השלמה לדברי תורה, ושנה קודם לכן, מגיל אחת עשרה, יש דין השלמה לדברי סופרים — הרי יש לפרש את דברי המשנה כך: שכולה מדברת בענין ילד חולה ולפני שנה ולפני שתים, הכוונה: לפני שנה הסמוכה לאותה שנה בה הוא חייב להשלים כבר לדבריהן של תורה, כלומר: מגיל אחת עשרה, ולפני שתים לאותה שנה, כלומר: מגיל עשר, חייב הוא להשלים לדבריהן של סופרים.

אלא לר' יוחנן הסובר כי אין דין השלמה מדברי סופרים, קשיא [קשה] מה החלוקה לפני שנה לפני שתים? אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' יוחנן: מאי [מה פירוש] שנה או שתים — הכוונה: לא בשנה לפני השנה הסמוכה לבגרותם או בשנתיים הסמוכות לה, אלא הכוונה ממש סמוך לפירקן (לבגרותם), כלומר: מגיל אחת עשרה או שתים עשרה וההבדל בין אלו הצריכים שנה לאלו הצריכים שתיים, הוא במצב בריאותו של הילד, שהבריא צריך שתים והחולה די לו באחד.

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנה רבה בר שמואל בברייתא: תינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותן שנה (בחולה) או שתים (בבריא) סמוך לפירקן. בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן — ניחא [נוח] הדבר אלא לרב הונא ולרב נחמן שלשיטתם יש צורך בשנה נוספת להשלמה שמדברי סופרים, קשיא [קשה]! אמרי לך רבנן [היו יכולים לומר לך חכמים אלה]: מאי [מהו] חינוך זה נמי דקתני [ששנינו גם כן שם] — כוונתו השלמה שמדברי סופרים ואנו סבורים כי אף לדבריהם, זמן ההשלמה בבריא הוא שנתיים.

ושואלים: ומי קרי [האם קורים] לחינוך השלמה, שהרי חינוך פירושו לכאורה שעושה רק מקצת המצוה, והא תניא [והרי שנינו בברייתא מפורשת]: אי זה חינוך? היה רגיל הילד לאכול בכל יום בשתי שעות לתחילת היום — מאכילין אותו לשלש, כדי שידע מקצת ענין עינוי. ואם רגיל בשלש שעות — מאכילין אותו בארבע. אמר רבא בר עולא: אין זו קושיה, כי תרי חנוכי הוו [שני חינוכים הם], יש חינוך שמחנכים התינוקות הקטנים לאחר קצת את זמן האכילה, ויש חינוך שמרגילין את הילדים הגדולים יותר לצום יום שלם.

ג משנה עוברה (אשה בהריון) שהריחה דבר מאכל ואחזתה תאוה לאוכלו — מאכילין אותה עד שתשיב נפשה, שאם לא כן, הריהי מסתכנת בנפשה. חולה הזקוק לאכול מפני הסכנה — מאכילין אותו על פי בקיאין, כלומר: שני מומחים ברפואה האומרים שהוא זקוק לכך. ואם אין שם בקיאין — מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די, כלומר: עד שיאמר שאיננו זקוק לכך.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר ונתאוותה דווקא לו — תוחבין לה כוש (פלך, מקל דק) ברוטב של אותו דבר ומניחין לה על פיה, אם נתיישבה דעתה בכך — מוטב, ואם לאו, שלא נתיישבה בכך דעתה — מאכילין אותה אותו רוטב (מרק) עצמה של אותו מאכל אסור. אם נתיישבה דעתה בכך — מוטב, ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו של האיסור. שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, חוץ מאיסורים הללו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

ומבררים: עבודה זרה מנלן [מניין לנו] שחייב למסור נפשו על כך — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' אליעזר אומר: נאמר: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה) אם נאמר "ובכל נפשך" למה נאמר "ובכל מאדך" (דברים ו, ה)? ואם נאמר "ובכל מאדך" למה נאמר "בכל נפשך"!

אלא: אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו, לכך נאמר: "ובכל נפשך" — שחייב למסור את נפשו, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר: "ובכל מאדך". הרי שלענין עיקר האמונה שבה מתבטאת אהבת ה', כגון הימנעות מעבודה זרה — חייב אדם למסור את נפשו עליה.

גילוי עריות ושפיכת דמים מנא לן [מניין לנו] שמוסר נפשו עליהם — דתניא [שכן שנינו בברייתא] רבי אומר: נאמר באונס נערה המאורסה: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (דברים כב, כו), ויש לתהות: וכי מה ענין למדנו מרוצח לנערה המאורסה? שהרי דין הנערה המאורסה מפורש, ומה חידוש למדים אנו מהשוואתו לדין הרוצח?

אלא: הרי זה דין הרוצח בא לכאורה ללמד על נערה המאורסה, ונמצא למד ממנה. וכך הלימוד: מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו, שמותר להציל את הנערה אפילו אם יחייב הדבר להרוג לצורך זה את הרודף אחריה — אף רוצח ניתן להצילו בנפשו, כלומר: להציל את הנרדף על ידי הריגת הרודף. ויש גם לימוד לצד שני: מה רוצח יש בו משום יהרג ואל יעבור, שחייב אדם אף להיהרג ובלבד שלא יהרוג את הנפש — אף נערה המאורסה הרי זו מצוות יהרג ואל יעבור, שחייב אדם למסור עצמו למיתה ובלבד שלא יבוא על הערוה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: With regard to the children, one does not afflict them by withholding food on Yom Kippur; however, one trains them one year before or two years before they reach majority, by means of a partial fast lasting several hours, so that they will be accustomed to fulfill mitzvot.

GEMARA: The Gemara asks about the wording of the mishna: Since it is stated that one trains children two years before their maturity, is it necessary to say that one trains them one year before? This expression in the mishna is superfluous. Rav Ḥisda said: This is not difficult. This statement that one trains children one year before their maturity is referring to a feeble child; that statement that one trains children two years before their maturity is referring to a healthy child.

Rav Huna said: One trains a healthy child of eight years and nine years to fast for several hours; at ten years and eleven years, they complete the fast by rabbinic law; at twelve years they complete the fast by Torah law. This applies to girls who reach maturity and become obligated in mitzvot at age twelve. And Rav Naḥman said: At nine years and ten years one trains them to fast for several hours; at eleven and twelve years they complete the fast by rabbinic law; at thirteen years they complete the fast by Torah law. This applies to boys. And Rabbi Yoḥanan said: There is no obligation with regard to children completing the fast by rabbinic law. Rather, at ten and eleven years, one trains them to fast for several hours; and at twelve years girls are obligated to complete their fast by Torah law.

§ We learned in the mishna: With regard to the children, one does not afflict them by withholding food on Yom Kippur; however, one trains them for one year before or two years before they reach maturity. Granted, this makes sense according to the opinion of Rav Huna and Rav Naḥman, who hold that for one or two years before reaching maturity there is a rabbinic law requiring children to complete the fast. The mishna that states one year before or two years before should be understood as follows: A feeble child is obligated to complete the fast on Yom Kippur in the year before reaching maturity by rabbinic law, and a healthy child is obligated to complete the fast on Yom Kippur in the two years before reaching maturity by rabbinic law (Vilna Gaon).

But according to Rabbi Yoḥanan, who holds that there is no rabbinic law to complete the fast, this is difficult. In his opinion, what is the difference between one year before and two years before? Rabbi Yoḥanan could have said to you: What is the meaning of one year or two years? One year is referring not to the year before the year preceding their maturity, i.e. the two years preceding it, but actually to the year preceding their maturity. The phrase: One or two years, indicates that there is a difference between those who are required for one year and those who required for two, which depends on their health: The healthy child is required to fast two years, but one year is sufficient for a feeble child.

Come and hear that which Rabba bar Shmuel taught in a baraita: With regard to children, one does not afflict them by withholding food on Yom Kippur; however, one trains them one year for a feeble child or two years for a healthy child preceding their maturity. Granted, according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, this works out well; but according to Rav Huna and Rav Naḥman, who say that there is an additional year that one is required to complete the fast according to rabbinic law, this is difficult. The Rabbis could say to you: What is this training that is also taught there? It is referring to fasting a complete day, which is required by rabbinic law. By rabbinic law, the time of completing the fast for a healthy child is two years before he reaches maturity.

The Gemara asks: And is training called completion? Doesn’t training mean that the child performs only part of the mitzva? Wasn’t it taught explicitly in a baraita: What is training? If the child was accustomed to eat every day at the second hour of the day, one feeds him at the third hour, so he will begin to understand the concept of affliction. If he was accustomed to eat at the third hour, one feeds him at the fourth hour. Rava bar Ulla said: This is not difficult; these are two different types of training. There is training of small children to wait slightly longer before eating, and training of older children, in which one habituates them to fasting a full day.

MISHNA: With regard to a pregnant woman who smelled food and was overcome by a craving to eat it, one feeds her until she recovers, as failure to do so could lead to a life-threatening situation. If a person is ill and requires food due to potential danger, one feeds him according to the advice of medical experts who determine that he indeed requires food. And if there are no experts there, one feeds him according to his own instructions, until he says that he has eaten enough and needs no more.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: With regard to a pregnant woman who smelled consecrated meat or pig meat and craved those specific foods, one inserts a thin reed into the juice of that item and places it on her mouth. If her mind become settled with that, it is well. And if not, one feeds her the gravy itself of that forbidden food. If her mind becomes settled with that, it is well. And if not, one feeds her the fat of the forbidden food itself, as there is no halakha that stands in the way of saving a life except for the prohibitions against idol worship, and forbidden sexual relationships, and bloodshed.

The Gemara clarifies: With regard to the halakha that the prohibition against idol worship takes precedence over saving one’s life, from where do we derive this? As it was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: If it is stated: “And you shall love the Lord your God with all your heart, and with all your soul” (Deuteronomy 6:5), why is it stated in the continuation of the verse: “And with all your might” (Deuteronomy 6:5)? And if it is stated: “With all your might,” why is it stated: “With all your soul”? One of these statements appears to be superfluous.

Rather, it is to teach that if there is a person whose body is more beloved to him than his property, therefore it is stated: “With all your soul.” The verse teaches that one must be willing to sacrifice his life to sanctify God’s name. And if there is a person whose property is more beloved to him than his body, therefore it is stated: “With all your might.” Rabbi Eliezer understands the phrase “with all your might” to mean: With all your possessions. Therefore, one must be prepared to forfeit his life rather than be saved through idol worship.

§ With regard to the concept that one must surrender his life rather than have forbidden sexual relations or shed blood through murder, from where do we derive this? As it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: It is stated about the rape of a betrothed woman: “For as when a man rises against his fellow and slays him, even so is this matter” (Deuteronomy 22:26). One might ask: What idea did we learn about a betrothed woman from a murderer? The halakha of a betrothed woman is clear; what new point is learned by comparing it to the halakha of a murderer?

Rather, this halakha about the murderer, which appears to come to teach about the betrothed woman, is found to actually be the subject of teaching. The inference is as follows: Just as with regard to the betrothed woman, permission is given to save her at the cost of the life of her attacker, so too, the murderer may be saved from committing the crime at the cost of his life, i.e., one may save the victim by killing the attacker. Another teaching is derived in the opposite direction, from the case of murder to the case of rape. Just as the murderer is subject to the halakha of let him be killed, and let him not transgress, i.e., one must even allow himself to be killed rather than take the life of another, so too, a man must surrender his life rather than engage in forbidden sexual relations with a betrothed young woman. By inference, the halakha of let him be killed, and let him not transgress, applies to all forbidden sexual relations.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תינוקות אין מענין אותם ביוה"כ אבל מחנכין אותן קודם שנה קודם שתים בשביל שיהיו רגילין במצות. אוקימנא בבריא קודם שתים. קודם שנה בחולה. דייקא מתני' כרב הונא ורב נחמן דאמרי מבן ח' ובן ט' מחנכין אותן לשעות.

בן י' ובן י"א משלימין מדרבנן. ובן י"ב משלימין מדאורייתא בתינוקות ובתינוק בן ט' ובן י' מחנכין אותן לשעות. בן י"א ובן י"ב משלימין אותן מדרבנן.

והא דתני רבה בר שמואל מחנכין אותן שנה או שנתים סמוך לפרקן משני חינוך זה השלמה מדרבנן היא ודכוותייהו קי"ל דבתראי אינון. ואע"ג דר' יוחנן [ס"ל] דהשלמה מדרבנן ליכא אלא שנה לחולה ושתים לבריא מחנכין אותן לשעות ובפירקן משלימין מדאורייתא. ואקשינן עליה ממתניתין ושני ליה כיון דהני מחמרי ואינון בתראי קי"ל כוותייהו.

ותרי חינוכי הוו דתניא איזהו חינוך היה רגיל לוכל בב' שעות מאכילין אותו בשלש. בשלש מאכילין אותו בארבע והשלמה נמי דמדרבנן חינוך קרי ליה:

עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתיישב נפשה.

ת"ר עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב. נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמה. לא נתיישבה מאכילין אותה איסור עצמו. שאין לך דבר שעומד לפני פקוח נפש חוץ מע"ז וג"ע וש"ד ופשוטה היא:

[מתורת האדם] עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה. תנו רבנן עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר. תוחבין לה כוש ברוטב. אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו. שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. חוץ מעבודת אלילים וגילוי עריות ושפיכות דמים. ומסתברא דהני מילי עוברה שאין לנו אומד בישוב דעתה. פעמים מתיישב בטעם הרוטב ופעמים שצריכה שומן עצמו. אבל חולה שמאכילין אותו על פי בקיאים. מאכילין אותו בתחלתו דבר הצריך לו וכדי הצריך לו כמו שאמרו רופאים ואין מדקדקים עליו להאכילו הקל הקל.
וגרסינן בכריתות פרק אמרו לו (כריתות י"ג א') התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור מפני הסכנה. ואקשינן מפני הסכנה אפילו טובא נמי ליתכל. אמר רב פפא הכי קתני התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור. ואפי' טובא מפני הסכנה. כלומר אפילו צריכה לכשיעור מאכילין אותה פחות פחות כדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס וכן פסק בעל ההלכות. ונראה שאף בחולה עושין כן כדי להקל עליו מאיסורי כרת ומכות לאסור בלחוד.
ואם תשאל אם כן למה אמרו מאכילין אותו הקל הקל. טבל ותרומה מאכילין אותו תרומה. והלא בשניהם אין בהם אלא איסור בעלמא אפילו הכי כיון דבשיעור' חמורין זה מזה לעונשין אף בפחו' מכשיעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה אי נמי התם בשאמדוהו לכשיעור והוא צריך לו בכדי צירוף.
ובהלכו' גדולות נמי. אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה. אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל. שפיר דמי למיתן לה. ורב יצחק בן גיאת אמר לאו בידיעה דידן תלי' מלתא אלא בידיעה דידה ובדעתה תליא מילתא. דמשהריחה נותנין לה וכחולה דמיא.
ומסתברא כבעל הלכו' שאם אמרה צריכה אני פשיטא דמאכילין אותה אלא אפילו דראו אותה מתאוה לאותו הריח ופניה מוריקות מאכילין אותה חוששין לעיקור ודקאמר נמי משום סכנת ולד שמע מינה אפי' ליכא למיחש מחללין. והיינו דגרסינן בשלהי פרק קמא דערכין (ז' א') אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כרסה ומוציאין את הולד. פשיטא מאי עביד מחתך בבשר הוא. אמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך רשות הרבים. מאי קא משמע לן דספיקא מחללינן שבתא. תנינ' ספק חי ספק מת ספק עכומ"ז ספק ישראל מפקחינן. מהו דתימא התם הוא דהוה ליה חזקה דחיות' אבל הכא דלא הוי לי' חזקה דחיותא מעיקרא. אימא לא קא משמע לן.
ואע"ג דתנן אהלות פ"ז האש' המקש' לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. אלמא דמעיקרא דלית ביה משום הצלת נפשות ותנן נמי גבי תינוק בן יום אחד ההורגו חייב. ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא. וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות. אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליה. אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה. הילכך אפילו בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום שאין לו חיות כלל מחללין עליו כדעת בעל הלכות.
ואיכא דסבירא ליה שאין מחללין משום נפלים אלא עוברה שהריח' חששא דמיתה דידה היא. שכל המפלת בחזקת סכנה וטעמא דיושבת על המשבר שמתה. טעמא אחרינא הוא דכיון שמתה הרי הוא כילוד לאו ירך אמו הוא ולאו בדידה תליא. אלא חי הוא. ודלת ננעלת בפניו ליכא אלא דלא הוי ליה חזקה דחיותא וספק נפשות להקל:

המשנה השלישית והכוונה להתחיל בה בביאור החלק השני והוא שאמר התינוקות אין מענין אותם ביום הכפורי' אבל מחנכין אותם קודם לשנה וקודם לשתים בשביל שיהיו רגילים למצות אמר הר"ם מחנכין אותם מלמדים אותם מגזרת חנוך לנער ומרגילין אותן להתענות קודם שיהיו חייבים בתענית בשתי שנים לבריאים ובשנה אחת לחולים ודע כי הזכרים משלש עשרה שנה שלמים והנקבות משתים עשרה שנה שלמים הם חייבות להתענות אם הביאו שתי שערות כי הנקבות סובלות התענית יותר מן הזכרים לפי שמזג הזכרים חם ונמס גופם יותר והזכרי' והנקבות מאחת עשרה שנה מתענין כל היום כלו מדרבנן כדי לחנכן במצות ומתשע שנים ומעשר שנים מתענין שעות מן היום בין זכרים בין נקבות בשוה כדי שיתחנכו להתענות ואין מאכילין אותם עד שיצערם הרעב:

אמר המאירי התינוקות אין מענין אותם ביום הכפורים אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שתים כדי להרגילם במצוות משנה זו וסוגיא שלה ופסק היוצא ממנה מבולבל ביד מפרשים ומה שנראה לנו לפסוק בענין זה דרך כלל הוא ששני מיני חנוך הם אחד חנוך שעות ואחד השלמת תענית קודם חיוב זמן תורה וכבר ידעת שזמן חיוב תורה לתינוק הוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד ר"ל התחלת זמן שנת ארבע עשרה ולתינוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד ר"ל בתחלת שלש עשרה ודרך כלל נראה שהתינוקות מתחילין לחנוך שעות ארבע שנים לפני פרקם בבריא שתים לשעות ושתים להשלמה מדברי סופרים ובחולה שתים לפני פרקם אחד לחנוך שעות ואחד להשלמה מדברי סופרים וחנוך שעות הוא שאם היו רגילים לאכול בשתי שעות אוכל בשלש או בארבע כפי כח התינוק וענין חולה לא סוף דבר חולה ממש אלא שטבעיו חלושים ואין בו כח לסבול את הענוי:

נמצא הענין שבתינוק ובבריא בן תשע ובן עשר ר"ל שנגמרו תשע ונכנס לעשירית או נגמרו עשר ונכנס לאחד עשרה מתענין לשעות וכן אחת עשרה ושתים עשרה ר"ל שנגמרו אחת עשרה ונכנס לשנת שתים עשרה או נגמרו שנים עשרה ונכנס לשנת שלש עשרה משלים מדרבנן ובן שלש עשרה ר"ל כשנגמרו שלש עשרה ונכנס לארבע עשרה משלים מן התורה ועל דרך זה בתינוקת בת שמנה ובת תשע לשעות בת עשר ואחת עשרה להשלמה מדברי סופרים ובת שתים עשרה שנה ויום אחד להשלמה מדאורייתא ובחולה בתינוק בן אחת עשרה לשעות בן שתים עשרה להשלמה מדברי סופרים ובתינוקת בת עשר לשעות ובת אחת עשרה להשלמה מדברי סופרים:

זו היא שיטתנו בענין זה אלא שמצד שנתבלבלו בה קצת מפרשים אני רואה להעירך בבאור סוגיא זו היאך היא מתיישבת לשיטה זו ואיזו גירסא אנו גורסים והענין הוא לשיטתינו שדעת משנתנו להקדים השלמה מדברי סופרים שתים לבריא ואחת לחולה על הדרך שביארנו אבל קודם זמן השלמה של סופרים אין דעת משנתנו להקדים לחנוך שעות אלא שנה אחת אף לבריא ופי' משנתנו התינוקות אין מענין אותם ביום הכפורים אבל מחנכין אותם לפני שנה ולפני שתים ולא דברה משנה זו אלא בחינוך שעות ולפני שנה ולפני שתים אין פירושו לפני פרקן אלא לפני שנה הסמוכה לפרקן ולפני שתים הסמוכות לפרקן נמצא שלפני שנה הוא שתי שנים קודם שנת הפרק ושנה הסמוכה לפרק בהשלמה ולפני שתים הם שלש שנים קודם הפרק ושתים הסמוכות לפרק בהשלמה וזה שאינו תופש לשון לפני פרקן עצמו מפני שברור לו בשנה שלפני פרקן שהוא בדין השלמה מדברי סופרים וכן בשתים לבריא ובא לחקור בשנים שלפני אותן שני השלמה שבהן חינוך שעות לבד ושאלו בגמ' על זה השתא לפני שנים מחנכין לפני שנה מיבעיא ותירצו כאן לחולה כאן לבריא כלומר לחולה שאין לו להשלמת סופרים אלא שנה הסמוכה לפרקן מחנכין אותו לשעות שנה שלפניה שהיא שתים לפני הפרק ולבריא שהוא בהשלמת סופרים שתים הסמוכות לפרקן מחנכין אותן לשעות שנה שלפני השתים נמצא שלדעת משנתנו שאין חינוך שעות לא לבריא ולא לחולה אלא שנה אחת אלא שלבריא מוסיפין לשעות כפי כוחו אבל להשלמה שתים לבריא ואחת לחולה ובאו בגמ' רב הונא ורב נחמן להוסיף לבריא שנה אחרת לחינוך שעות ונמצאו שתים לשעות ושתים להשלמה ולא דיברו בדין חולה כלל אלא שעמד על דעת המשנה לדונו בדין שנה לחינוך שעות ושנה להשלמה מדברי סופרים שעקר כוונתם אינו אלא להשוות שנים של חינוך שעות לשנים של השלמת סופרים וזהו שאמרו אמר רב הונא בן שמנה ובן תשע מחנכין אותם לשעות אלא שבתשע מוסיפין לו שעות יותר מבשמונה בן עשר ובן אחת עשרה משלימין מדברי סופרים בן שתים עשרה משלימין מדאורייתא בתינוקת ורב נחמן אמר בן תשע ובן עשר מחנכין לשעות בן אחת עשרה ובן שתים עשרה משלימין מדרבנן בן שלש עשרה משלימין מדאורייתא בתינוק כלומר כל סדר זה הוא בתינוק ורב הונא ורב נחמן לא חלקו כלל אלא שזה דבר בתינוק וזה דבר בתינוקת כמו שכתבנו וכן הלכה לפי שיטתנו כמו שביארנו במשנה ומ"מ בסוגיא זו אמרו עוד ור' יוחנן אמר בן עשר ובן אחת עשרה מחנכין לשעות בן שתים עשרה משלימין מדאורייתא בתינוקת ובן שלש עשרה בתינוק ונראין הדברים שר' יוחנן אין לו השלמה מדברי סופרים כלל אלא חינוך שעות והוא סובר שמחנכין שתי שנים לפני הפרק וזהו שאמר בן עשר ובן אחד עשרה מחנכין לשעות ובן שתים עשרה מדאורייתא וזהו בתינוקת ובן שלש עשרה בתינוק להשלמה דאורייתא ולא הוצרך לומר בו בן אחת עשרה ובן שתים עשרה לשעות שמובן הוא מאליו שאין מוסיפין לתינוק לפני פרקו יותר מבתנוקת לפני פרקה וא"כ בן אחת עשרה ובן שתים עשרה לחנוך של שעות ובן שלש עשרה להשלמת תורה בתינוק וגדולי הפוסקים כתבו בכאן בנוסח זה אע"ג דפליג ר' יוחנן ואמר דהשלמה דרבנן לית ליה קיימא לן כרב הונא ורב נחמן ובת עשר ובת אחת עשרה לתינוקת ובן אחת עשרה ובן שתים עשרה בתינוק משלימין מדרבנן ובן תשע ובן עשר מחנכין לשעות פירושו על התינוק והיה להם להזכיר בת שמנה ובת תשע מחנכין לשעות בתינוקת אלא שקצרו בלשונם:

זהו הנראה לנו בדבריהם להסכימם עם שיטתנו:

וסוגית הגמרא צריך לישבה לשיטה זו וגירסא שלנו ופירושה כך היא תנן התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שתים בשלמא לרב הונא ורב נחמן לפני שנה לדבריהם לפני שתים לדבריהם ר"ל שמאחר שביארנו במשנתנו לפני שנה הסמוכה לפרקן ולפני שתים הסמוכות לפרקן ולא תפש בה לפני פרקן ממש הורה שבשנה שלפני פרקן ממש יש בו השלמת סופרים וא"כ אין בה מקום להזכרת חנוך שעות וביאר הוא דין חנוך שעות לשנה שלפני השלמת סופרים וכן במה שאמר לפני שתים ור"ל בשתיהן לפני שנה שמשלימין בה מדבריהם בחולה ולפני שתים שמשלימין בהם מדבריהם בבריא אלא לר' יוחנן אחר שאין שם השלמה מדברי סופרים היה לו לומר לפני פרקן ממש ותירץ אימא שנה או שתים סמוך לפרקן ר"ל שנה לחולה ושתים לבריא ומ"מ רוב ספרים גורסין בשלמא לרב הונא ורב נחמן שנה לדבריהם שתים דאורייתא ולבעלי גירסא זו פירוש אחר ופסק אחר שלא כדעתנו ומ"מ גירסא זו שכתבנו ר"ל לפני שנה לדבריהם לפני שתים לדבריהם כן מצאנוה בגמרא ספרדית מדוייקת הרבה ואף הנוסחא האחרת אפשר לפרשה לשיטתינו שהיה המקשה סבור שלא דברה משנתינו אלא בחולני ואמר לפני שנה של השלמת סופרים שהיא שתים לפני השלמה של תורה ואחר כך הקשו לרב הונא ורב נחמן ממה שאמרו שם תני רבה בר שמואל התינוקות אין מענין אותם ביום הכפורים אבל מחנכין אותם שנה או שתים סמוך לפרקם נמצא שהוא סומך חנוך שעות לפרקן ממש ואין השלמת סופרים בנתים ותירץ מאי חנוך השלמת סופרים שהרי שני מיני חנוך הם כמו שביארנו במשנה:

זהו ביאור הסוגיא ופסק שלה לדעתינו וכבר הסכמנו דבריהם של גדולי הפוסקים לשטה זו וגדולי הדורות שלפנינו נוטים לדעת אחרת לומר שרב הונא ורב נחמן חולקים זה עם זה ודעתם שרב הונא ורב נחמן ור' יוחנן דעת שלשתם שוה לחנוך שעות שהוא שתי שנים לפני זמן השלמה אם להשלמת סופרים לרב הונא ורב נחמן אם להשלמת תורה לרבי יוחנן וכן דעת שלשתם שוה להשלמת תורה שהיא שתים עשרה לתינוקת ושלש עשרה לתינוק לא נחלקו אלא בהשלמה מדברי סופרים שלדעת רב הונא היא שתי שנים קודם הפרק בין לתינוק בין לתינוקת כל אחד לפי פרקו ולרב נחמן שנה אחת לפני הפרק בין לתינוק בין לתינוקת ולר' יוחנן אין השלמה מדברי סופרים כלל לא בתינוק ולא בתינוקת:

זהו כלל דבריהם והם גורסין בשמועה זו אמר רב הונא בן שמנה ובן תשע לחינוך שעות בן עשר ובן אחת עשרה להשלמת סופרים בת שתים עשרה להשלמת תורה בתינוקת ובתינוק בן תשע ובן עשר לשעות בן אחת עשרה ובן שתים עשרה להשלמת סופרים ובן שלש עשרה להשלמה של תורה ולרב נחמן בן תשע ובן עשר לחנוך שעות בן אחת עשרה להשלמת סופרים בן שתים עשרה לשל תורה בתינוקת ובתינוק בן עשר ובן אחת עשרה לשעות בן שתים עשרה להשלמת סופרים בן שלש עשרה לשל תורה ולר' יוחנן בן אחת עשרה ובן שתים עשרה לשעות ובן שלש עשרה להשלמת תורה בתינוק ובתינוקת בת עשר ובת אחת עשרה לשעות ובת שתים עשרה להשלמת תורה ואין גורסין בדברי רב הונא תינוקת ולא בדברי רב נחמן תינוק זו היא שיטתם וכבר טרחו ליישב את הסוגיא לדעתם וגדולי המחברים לא נתחוורו לנו דבריהם בשמועה זו אלא שאף גדולי המגיהים הרגישו בהם וכן יש בסוגיא זו להרבה מפרשים דרכים אחרים הן לענין ביאור הן לענין פסק וכבר כתבתי רובם בחיבור התשובה בהלכות יום הכפורים שבו ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה לפי מה שנראה לנו ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הרביעית והכוונה בה בענין החלק השני ג"כ והוא שאמר עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה חולה מאכילין אותו על פי בקיאין אם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די אמר הר"ם וכן אם הריחה עוברה בשר קדש או בשר חזיר ונתעורר טבעה ותאותה לאכול מאכילין אותה ממנו עד שתתישב נפשה ובקיאין הם המהירים במלאכתן ורוצה בו בכאן הבקיאים מן הרופאים ובזה הענין משפטים אבארם לך והוא כי החולה כשישאל לאכל אפי' כל הרופאים אומרי' אינו צריך מאכילין אותו על פי עצמו עד שישבע ואם הורה רופא בקי שהוא צריך לאכול והוא אומר אינו צריך מאכילין אותו על פי רופא ואין שומעין לחולה ואם הם בשוה במנין ובחכמה כפי סברתנו שמאכילין אותו כי העקר אצלנו ספק נפשות להקל מי שאחזו בולמוס מאכילי' אותו אפי' דברים טמאים עד שיאורו עיניו מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ר' מתיא בן חרש מתיר ועוד אמר ר' מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לתוכו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת בולמוס מין ממיני החולי שנופל בו האדם ואינו מרגיש כל וזה החולה והוא ממיני החולים הנקראים בלשון חכמים נכפים ויארע לאלו הנזכרים בכאן כמו נשיכה בפי האצטומכא וכשיאכלו יקל ויאורו עיניהם ודברים טמאים הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם ולאלו וכיוצא בהם אין נותנין להם בתחלה האיסור החמור אבל נותנין להם האיסור הקל יותר אם נתישבה דעתם מוטב ואם לאו נותנין להם מה שהוא אסור יותר ממנו וחושש בפיו הוא שיתאכלו החניכים שאם יניחם יתאכל החיך וסם שם העקר איזה עקר שיהיה ואין הלכה כר' מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם ביום צום כפור הכבד של כלב שוטה כשנשך כי זה אינו מרעיל אלא בדרך סגלה וחכמים סוברים כי אין עוברים על המצות כי אם ברפואה בלבד ר"ל בדברים שהם מרפאין בטבעם והוא דבר אמתי הוציאו הדעת והנסיון קרוב לאמת אבל להתרפאות בדברי' שהם מרפאין בסגולתם אסור כי כחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והוא טענה חלושה מן הטוען וזה העקר דעהו וזכרהו כי הוא עקר גדול ואמרו כל ספק נפשות דוחה את השבת להזהירך ולזרז אותך להקדים ולהתחיל בזה הענין ושלא לאחרו אפי' בשבת הראשונה מן החולי שהחולה סובל חליו ושלא נאמר אין ספק כי החולי יתמיד עד לשבת אחרת ונצטרך לחלל עליו השבת על כן לא נניחהו היום עד למחר כדי שלא נחלל עליו שתי שבתות:

אמר המאירי עוברה שהריחה וכו' כלומר שכבר התבאר פסחים נ"ד ב' שעוברות ומניקות מתענות ביום הכפורים ועם כל זה עוברה שהריחה ונתאוית למה שהריחה עד שאם לא תאכל נמצאו היא ועוברה מסוכנים מאכילין אותה עד שתשוב נפשה שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש והוא הדין לכל מקום שיש בו סכנה כגון חולי אלא שתפשה בעוברה שאין שם חולי ובא ללמד שמאחר שתאותה מביאתה לחשש סכנה מאכילין אותה וכן ללמד שאין עוברה צריכה אומד אלא מאכילין אותה אחר שהיא מתאוה לאותו מאכל ויתבאר בגמ' שמתחלה מודיעין אותה חומר האיסור ואם נתיישבה דעתה מוטב ואם לא קבלה את הדברים מביאין לה מן הקל שבאותו איסור כגון רוטב או חצי שיעור ונותנין לתוך פיה ואם לא נתישבה דעתה בכך מביאין לה מן החמור שבה עד שתתישב דעתה:

חולה מאכילין אותו על פי בקיאים ר"ל רופאים בקיאים שיהיו מעידים על סכנת ענויו ואם אין שם בקיאים מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די ודבר זה לא נתברר במשנה כל צרכו ולא עוד אלא שנראה ממנה שכל שיש שם בקיאים אין מאכילין אותו על פי עצמו ואינו כן וכלל הדברים בדין זה לפי מה שיתבאר בגמ' פ"ג א' הוא שכל שהחולה שיש בו סכנה אומר צריך אני אין משגיחין לרופא כלל לא יחיד ולא רבים ומאכילין אותו על פיו כלל גדול בדבר לב יודע מרת נפשו:

חולה אומר איני צריך ורופא אומר צריך שומעין לרופא ואע"פ שלב יודע מרת נפשו שמא תיעוב מאכל הוא שנזדמן בחליו:

חולה אומר איני צריך ורופא אחר מסייעו לומר כן ורופא אחד אומר צריך אין מאכילין אותו שאין דבריו של אחד במקום שנים אחר שהחולה בכלל האומרים שאינו צריך ואין צריך לומר אם שנים וחולה עמהם אומרים שאין צריך ורופא אחד אומר שצריך:

שני רופאים אומרים צריך וכמה רופאים אומרים שאינו צריך אפילו היה החולה עצמו מצטרף עם אותם שאמרו אינו צריך מאכילין אותו אחר ששנים אומרים צריך שהרי אמרו תרי כמאה ואע"פ שאמרו שאין אומרים תרי כמאה אלא לענין עדות אבל לענין אומדנא הולכין אחר רוב דעות דוקא באומדנא דממונא אבל בזו ספק נפשות להקל ואומרין בו תרי כמאה ולשיטת פי' זה אנו גורסין בגמרא ואע"ג דאמר רב חסדא כי אמרינן תרי כמאה הני מילי לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר רוב דעות אזלינן הני מילי לענין אומדנא דממונא כגון שומא ששמין לבעל חוב אבל הכא ספק נפשות להקל ולמדת שדין תרי כמאה בזו הוא שדנין אותן השנים שאמרו צריך כאותם השלשה או יותר שאמרו אינו צריך ואע"פ שבמנין סנהדרין הולכין אחר הרוב בדיני נפשות אין הענין אלא מפני שהדבר צריך מנין מתחלתו להיות הרוב נדון ככולו:

ויש גורסין ואף על גב דאמר רב חסדא תרי כמאה ומאה כתרי כלומר ואין עושין כלום על פי עדותם וכל שכן בזו שהרוב אומרים שאינו צריך שאין לעשות דבר על פי שום כת מהם ושלא נאכילהו הני מילי בממונא אבל הכא ספק נפשות להקל ועושים על פי הכת המתרת:

וגדולי המחברים כתבו שכל שאין התולה אומר צריך והיו מקצת הרופאים אומרים צריך ומקצתם אומרים אינו צריך הולכים אחר רוב דעות והדברים מתמיהים ואף דברי גדולי הפוסקים אין דבריהם מתבררים כל כך בענין זה:

ויש מי שכתב שזו שהזכירוה במשנה זו בלשון בקיאים הוא ללמד שאם יש שם רופא מומחה ומוחזק בבקיאות ואומר צריך וכמה רופאים שאין בקיאים כל כך אומרים שאינו צריך הולכים אחר היחיד שכל שאין שם בקיאות אין שם רוב ומגדולי הדור מביאים ראיה לדבר זה ממה שאמרו ביבמות פרק ראשון י"ד א' בבית שמאי ובית הלל שבית הלל רוב אצל בית שמאי ונסתפקו שם אם נדונם כרוב אחר שבית שמאי היו מחודדים יותר מהם ויש לדון משם שלענין נפשות מיהא הולכין אחר הבקיאות אף במקום רוב להקל:

מי שאחזו בולמוס והוא חולי הבא לסבת ליחה ארסית נושכת בפי האצטומכא ומכאיבתו כאב חזק מבטל הרגש החושים הדקים ותמיתהו בקרוב ומתחבולות הרפואה להטריד האצטומכא באיזה מאכל ומיד יקל החולי ומראיתו חוזרת קודם לשאר ההרגשים לדקות חוש הראות והוא סימן שנתרפא ואמר שקודם שנתרפא מאכילין אותו אפילו דברים טמאים כגון נבלות שקצים ורמשים אם נזדמנו להם קודם הדברים הטהורים ואין משתדלים לאחרו עד שנתקן לו מן הטהורים כדרך שאנו עושים לשאר חולים שהרי בשהייה מועטת הוא מסתכן ומ"מ אם אפשר בטהורים בשיעור שוה להכנת הטמאים מקדימין לו הטהורים כמו שהתבאר וכן משהאירו עיניו מונעין אותו מן הטמאים ואם היה בלילה ואין שם אורה עד שנכיר אם האירו עיניו אם לאו יש בזה סימן שכל שהוא מבחין בטעם המאכל בין טעם יפה לטעם נבאש כבר נתיישבה דעתו והאירו עיניו וכן התבאר בגמרא:

מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ר"ל מיותרת הכבד והטעם מפני שאינה רפואה אע"פ שההמון נוהגים כן ואין להאכיל את האיסור במקום שאין בו רפואה ור' מתיא בן חרש מתיר מפני שהוא חושב עליו שיש לו רפואה בענין זה והלכה כת"ק שכל שאין בו רפואה אף על פי שנהגו ההמון בכך אין עושין אותו בשבת ומכאן אמרו למטה פ"ד א' שאין מקיזין לסרוכני והוא חולי הגרון והיו יודעים שאין הקזה מועלת בו אלא שנהגו העם להקיז עליה ומ"מ כל שהרופא מסכים שהיא מועלת יעשו ויעשו שלא כל הצדדים שוים:

ועוד אמר ר' מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק [נפשות] שכל חולי הפה וכאב השניים דינו כמכה של חלל וענין זה פירושו באכול החניכים והזלת הדם מהם שהוא חולי מתחיל בפה וגומר בבני מעיין ומתוך כך הוא חולי של סכנה כמו שביארנו בצפדינא במסכת עבודה זרה כ"ח א' ובזו הלכה כר' מתיא וי"מ בזו של משנתינו אכול החנכים לבד והוא מחשש שמא יתעכל החיך ויסתכן:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר או שהריחה ביום הכפורים לוחשין לה ודורשין לפניה ומודיעין אותה חומר האיסור אם נתישבה דעתה מוטב ואם לא נתישבה דעתה תוחבין לה כוש ברוטב ואם לא נתישבה דעתה מביאין לה רוטב עצמו ואם לא נתישבה דעתה עדיין מאכילין אותה גוף האיסור ומכאן אתה דן שנותנין לה תחלה חצי שיעור ואם לא נתישבה דעתה נותנין לה שיעור שלם שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים עבודה זרה מדכתיב בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך גילוי עריות דכתיב כי כאשר יקום איש על רעהו וכו' מקיש רוצח לנערה המאורסה ונערה המאורסה לרוצח מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח כן ומה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה כן ושפיכות דמים אינו צריך ראיה שהרי יש כאן איבוד נפש וכבר ביארנו ענין זה ביאור מרווח במסכת סנהדרין פרק סורר ע"ד ב':

בן שמונה בן תשע מחנכין ובתינוקת. ק"ל דאמרי' בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר מגלח (דף כח:) גמרא האיש מדיר את בנו בנזיר כדר"ל דאמר כדי לחנכו במצות בנו אין בתו לא דבתו אין חייב לחנכה וי"ל דהתם לא איירי אלא דוקא לענין נזירות אבל ודאי לענין שאר מצות חייב לחנכה וא"ת הא דאמרינן בכל דוכתא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו השתא חנוכי מחנכינן אפרושי מאיסורא מיבעי ואומר ה"ר אליעזר ממיץ דחינוך לא שייך אלא שיעשה מצוה ולא פרושי מאיסורא והא (דמוזהרין) [דקרינן] הכא [חינוך] במה שמענין אותו ביוה"כ אין זה אפרושי מאיסורא שמפרישין אותו מלאכול אלא הוא חינוך שמחנכין אותו במצות ועניתם את נפשותיכם ור' אומר דחינוך לא שייך אלא באב אבל באדם אחר לא שייך ביה חינוך הלכך נמי אין נזהרין להפרישו ומעשה דהילני המלכה שישבה היא ושבעה בניה בסוכה שמא הוה להם אב וחנכם בכך ואפילו לא היה להם אב היתה מחנכם למצוה בעלמא. מ"ר:

חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. הקשה רבינו יצחק ורבינו יעקב על הא דאמרינן בריש כתובות (דף ג:) גבי צנועות שהיו מוסרות עצמן לפי שאסורות לבעליהן ולדרוש להו דאונס שרי ומה מועיל כי אונס שרי ואינה אסורה לבעלה מ"מ יש לה למסור נפשה כדאמרי' הכא ואומר ר"ת דבעכו"ם לא שייך גילוי עריות דהא רחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים וכבהמה דמי כדאמריו בנושאין על האנוסה (יבמות צח.) ומביא ראיה מדאמרינן פ' בן סורר (סנהדרין עד:) והא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך והרי אסתר גילוי עריות איכא ומה"ט התיר רבינו יעקב בעכו"ם אחד שבא על בת ישראל תחת בעלה וגירשה והמירה דתה ונשאה העכו"ם וחזרו ונתגיירו שניהם והתיר רבינו יעקב לעכו"ם שנתגייר לישאנה ואמר משום דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים ואינו אוסרתה לישראל בעלה ולא שייך בה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל והקשה לו ה"ר יצחק בר' מרדכי על זה דהא קא מתרץ דלא דרשינן להו דאונס שרי משום פרוצות שהיו נבעלות ברצון והיו אסורות לבעליהן ואיך יאסרו ע"י ביאת עכו"ם ועוד דאמרי' בפ' שני דכתובות (דף כו:) האשה שנחבשה בידי עכו"ם ע"י נפשות אסורה לבעלה ואמרי' נמי בפ"ק דמגילה (דף טו.) וכאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבי כך אבדתי ממך שעד עכשיו באונס ועתה ברצון וגם נכרי פוסל לכהונה אע"ג דבהמה לא פסלה כדנפקא לן בהבא על יבמתו (יבמות נט:) ובכמה דוכתי דאין זנות לבהמה ש"מ מכל הני דביאת עכו"ם אוסרת והא דאמרינן דרחמנא אפקריה לזרעיה דעכו"ם היינו דוקא לענין קורבה כדאמרינן בפרק נושאין (שם צח.) דאפילו הם תאומים דמטיפה אחת הוו חשיבי כנכרים ועל שהתיר לעכו"ם שנתגייר לישא אשתו קשה לרבי מדתנן בסוטה פרק ארוסה ושומרת יבם (דף כד.) ע"י כל העריות מקנין וקאמר התם (דף כו.) דאתי לרבויי אפילו עכו"ם מיהו אומר רבי דצ"ע דאי הוה מהני כאן טעמא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואין זה הבועל שנתארסה לו אע"פ שאינו מועיל לפוטרו ממיתה כשבא על אשת ישראל ונתגייר כדאמר בפ' בן סורר (סנהדרין עא:) והך סוגיא דכתובות מפרש רבי הכי ולידרוש להו אונס שרי ואין צריכות למסור עצמן כיון דלא עבדי מעשה ולהכי לא פריך והא אסתר עריות הואי כיון דלא עבדה מעשה ומכל מקום פריך והא פרהסיא הוה הואיל ואיכא חילול השם בכך וכן פירש רש"י כאן דגריס אף גבי נערה המאורסה יהרג הבועל ואל יעבור אבל הנערה לא דלא עבדה מעשה וראיה לדבר אסתר ומשני התם אסתר קרקע עולם היתה ולכך אינה צריכה למסור עצמה וכן גבי רוצח נמי אם לא היה עושה מעשה לא הוה צריך למסור עצמו כגון שאומרים לו הנח לנו שנקחך ונשליכך על התינוק וכן בע"ז אם היו כופפים קומתו לפני ע"ז אינו חייב למסור עצמו דלא קא עביד מעשה וכן גילוי עריות אם היה מקושה כבר והביאוהו על הנערה פטור אבל אם נתקשה חייב דאין קישוי אלא לדעת כדאמרינן בריש הבא על יבמתו (יבמות נג:) והא דפריך תלמודא בפרק מצות חליצה (שם קג.) ובנזיר (דף כג:) ובהוריות (דף י:) גבי סיסרא שבא על יעל והא קא מתהניא מעבירה ומשני טובתן של רשעים כו' לא בעי למימר שחייבת למסור עצמה דהא קרקע עולם היא ועוד כי זו לא היתה קושיא שהוא לא אנסה לבא עליה אלא היא הסיתתו להתיש כחו ועוד מה היה מתרץ טובתן של רשעים כו' וכי בשביל כך לא היה לה למסור עצמה אלא הכי פי' התם דאמאי משתבח בה קרא דכתיב תבורך מנשים יעל ואמרי' בנזיר ובהוריות כעין נשים דהיינו שרה רבקה רחל ולאה ודרשינן נמי התם גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה והא הכא נמי עבירה שלא לשמה היא שנהנית מעביר' ומשני טובתן של רשעים כו' ולא נהנית כלל ואע"ג דבפרק מצות חליצה לא מייתי התם הך דגדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה מכל מקום עלה קאי ובשמעתין גרסינן גבי נערה יהרג ואל יעבור כדפריש רש"י ואי גרסינן תהרג כגון דעבדא איהי מעשה. מ"ר:

התינוקת אין מענין אותן ביהו"כ אבל מחנכין אותם קודם שנה וקודם שתים כדי לזרזן במצות פי' מענין משמע כל היום ומחנכין משמע לשעות דמדמענין לימים מחנכין הוי לשעות וה"ק מחנכין אותן לשעות מדרבנן קודם שנענה אותן מדרבנן קודם שנה וקדם שתתים ולקמן בענין למימר דתרי חינוכי איכא מדרבנן חד להשלים וחד לשעות והכא לא תני השלמה דרבנן א"כ הו"ל למימר אבל מענין אותן כדי לזרזן במצות אלא מדתנא מחנכין ש"מ לשעות הוא שקודם שנענה אותם מדרבנן מחנכין אותם לשעות שנה או שתים. השתא קודם שתים מחנכין קודם שנה מבעיא אמר ר"פ לא קשיא כאן לחולה כאן לבריא:

אמר רב הונא בן שמנה בן תשעה מחנכין אותן לשעות פי' לקמן בעינן למימר בברייתא דקודם שתי שנים לעינוי דאורייתא מענין אותן מדרבנן לבריא ולחולה שנה אחת הילכך אם היתה התינוקת בן שמנה שלימות בבריאה מחנכין אותה לשעות דהשלמה מדרבנן הויא קודם עינוי דאורייתא שתי שנים ועינוי דאוריית' אימה הויא לבריאה בן עשה שלימות וחינוך דשעות דהוי ב' שנים קודם בבריאה הוי בח' שנים שלימו' והאם היא חלוש' בח' שלימו' מחנכין אותה בתשע שלמות כדתנן שנה אחת לחולה ושתים לבריא בן עשר ואחת עשרה משלימין מדרבנן פי' בן עשר שלימות בבריאה ואם האי חלושה בעשר משלימין אותה מדרבנן פי' בן עשר שלימות בבריאה ואם האי חלושה בעשר משלימין אותה באחת עשרה כדבעינן למימר לקמן בבריית' דקודם שנה לחולה וקודם שתים לבריאה משלימין מדרבנן בן י"ב משלימין מדאורייתא פי' בן שתים עשרה שלימות ונכנסה יום אחד בשלש עשרהובתינוקת ורב נחמן אמר בן תשע בן עשר מחנכין אותן לשעות כו' פי' לא פליג על ר"ה איירי בתינוקת ורב נחמן איירי בתינוק:

ר' יוחנן אמר השלמה מדרבנן ליכא פי' לא אחמור רבנן להשלים שאין משלימין אלא בזמן תורה וכל חינוך דרבנן אינו אלא לשעות הילכך בן עשר שלימות לתינוקת בבריאה ובן אחת עשרה שלימות לחולה מחנכין אותן לשעות מדרבנן ובן שתים עשרה שלימות משלימין מדאורייתא בתינוקת ובן אחת עשרה לבריא ושתים עשרה לחולה מחנכין לשעות ובן שלש עשרה משלימין מדאורייתא בתינוק:

תנן התינוקת אין מענין אותן ביהו"כ כו' בשלמא לר"ה ולרב נחמן ניחא אלא לר' יוחנן קשיא פי' סתמא דמתני' משמע מחנכין אותה לשעות קודם שנענה אותם מדרבנן שנה או שתים אלמא איכא עינוי דהשלמה מדרבנן אמר לך ר' יוחנן שנה או שתים סמוך לפירקן פי' לעולם השלמה מדרבנן ליכא והאי דתנן קודם שנה או שתים סמוך לפירקן דאורייתא היא:

ת"ש דתני רבה בר שמואל תינוקת אין מענין אותן ביוה"כ חבל מחנכין אותן קודם שנה וקודם שתים סמוך לפירקן בשלמא לר' יוחנן ניחא אלא לר"ה ולר"נ קשיא פי' דסמוך לפירקן פרק תורה משמע אמר לך רב הונא ורב נחמן מאי חינוך דקתני השכמה פי' האי חינוך דברייתא בהשכמה מיירי דמחנכין אותן להשלים מדרבנן שנה אחת בחול הוקדם ושתים בבריא ובמתני' תנן חינוך דשעות והכא תניא חינוך דהשלמה וקרי לה השלמה חינוך והתניא איזה חינוך הי' רגיל לאכול בשתי שעות מאכילו בשלש בשלש מאכילו בארבע אמר רבה בר עולא תרי חינוכי הוו פי' חד דהשלמה וחד דשעות ושניהן נקראין חינוך כיון דמדרבנן הן. כך נ"ל פתרון שיטה זו ופתרון המורה לא נ"ל כלל:

אף נערה מאורסה יהרג ואל יעבור פי' המורה אף נערה אם אמרו לו בעול ארוסת חבירך או תיהרג יהרג ואל יעבור אלב היא אינה מצוה לאסור את נפשה דהיא אינה עושה כלום דקרקע עולם בעלמא היא וראיה לדבר אסתר וקשיא לי דכיון דבנערה ליכ אלאקומי כדאמרי' בריש הבא על יבמתו בין באונס בין ברצון אונס דמתני' היכי דמי אילימא שאנסוהו גוים והאמר רבא אין אונס בערוה שאין קישוי אלא מדעת כו' ומוקי לה כגון שנתכוין לאשה ותקפתו לו יבמתו ובא עלי' אלמא אין לו' בעול ארוסת חבירך או תיהרג שאין קישוי אלא מדעת ולאו אונס הוא ויש לפרש כגון שנתאוה לה וחלה מרוב אהבתו ואמרו לו הרופאים שאם לא יבא עלי' ימות בחוליו ונפלה לידו שיכול להשלים תאותו ימות ואל יעבור:

ד' פג ע"א והא מדקתני סיפא אם אין שם בקיאין מאכילין אותו ע"פ עצמו מכלל דרישא דאמר צריך אני פי' דכי משמע אם אין שם רופאים אז מאכילין אותו עפ"י עצמו אבל היכא דאיכא רופאים עפ"י רופאים מאכילין אותו ולא עפ"י עצמו ולא עפ"י אחר שאם הרישא בדאמר איני צריך ומש"ה צריך בקיאים הכי הו"ל למיתני ואם אמר צריך מאכילין אותו עפ"י עצמו ומדלא אפלג אלא בין איכא בקיאים ובין ליכא בקיאים ש"מ דרישא וסיפא בדאמר צריך אני משמע : מר בר רב אשי אמר כל היכי דאמר צריך אני אע"ג דאיכא דאמרי לא צריך לא צייתנא להו שאין זו עדות ברורה שאינם יכולים לדעת מה יש בחדרי' ולב יודע מרת נפשו ודוקא בדאער צריך אני פליג על ר' ינאי אבל היכא דאמר א"צ לא פליג עלי' שאם הוא אמר א"צ ורופא אמר צריך מאכילין אותו על פי רופא ולא אמרי' איהו קים לי' בגוי' טפי ומש"ה פריש ואמר כל היכי דאמר צריך אני כו' למימרא דבהא פליג וכי אמר א"צ ל"פ אר' ינאי וה"ג וה"ק במה דברים אמורים דבעי' בקיאים להאכילו בדאמר א"צ ותרי אחריני בהדי' אבל אם אמר צריך אני אין שם בקיאין כלומר אין אנו צריכים לבקאיאים אלא מאכילין אותם ע"פ עצמו שאפילו אם היו אומרים כל הבקיאים שא"צ לדירי' צייתנין דקים לי' טפי מנייהו:

מאכילין אותו שביעית פי' המורה שביעית לאחר זמן הביעור אלא איסור שביעית היא כגון ששמר פרדיסו ולא הפקירו וכדתניא בסיפרא והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור אי נמי שלא הפקיר פירותיו בשנת העיבור א"נ כגון שזרע וקצר בשביעית:

אמר רבא בדאיפשר בחולין כ"ע ל"פ דמתקנינן לי' וספינן ליה כי פליגי בדלא אפשר ליה פירש המורה בדאיפשר בחולין שיש די בחולין שבטבל זה להאכילו לאחר שתינטל תרומתו דכ"ע ל"פ דמתקנינן ליה חולין ואין מאכילין אותו לא טבל ולא תרומה כי פליגי בדלא אפשר בחולין אא"כ אוכל את כולן כו' וקשיא לי להאי פירושא ואמאי אי אפשר בחולין והא קי"ל תרומה אין לה שיעור וחטה אחת פוטרת כל הכרי מדאורייתא ותו מאי האי דאמרן לעיל טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית ואמאי מאכילין אותו שביעית נפרש ממנו התרומה ונאכלנו החולין שבו ובעד התרומה נאכילנו שביעית אבל כנגד כל הטבל לא נאכילנו שביעית מש"ה נ"ל לפרש דבאיפשר הוא כגון שהבעלים שם ואי אפשר לתקן הטבל מאכילין אותו שביעית שהוא יותר קלה ממנו:

גמ' בשלמא לרב הונא ור"נ לפני שנה ולפני שתים לפני שנה לדבריהם ולפני שתים לדבריהם כו' כ"ה בכל נוסחות גמרות שלנו וטעות הוא שנפל בספרים דהא לפרש"י הוי לפני ב' דהיינו ג' שנים לחולה ע"כ היינו לפני ב' דאורייתא דהיינו מבן ט' ויום אחד עד בן שתים עשרה ויום אחד שמשלימין מדאורייתא בתינוקת ולפירוש הרא"ש שלא הוזכר כלל השלמה דרבנן אלא דלפני שנה דהיינו ב' שנים ולפני ב' דהיינו ג' שנים כולה בהשלמה דאורייתא איירי בחולה ולא נקט לפני שנה אלא בדרך לא זו אף זו ולהורות דאיכא לפלוגי בין חולה ובין בריא ע"ש ברא"ש אלא דה"ג בשלמא לרב הונא ור"נ לפני שנה ולפני שתים ניחא [אלא] לרבי יוחנן כו' והשתא רש"י מפרש לה דה"ק לפני שנה דהיינו ב' שנים להשלמה דרבנן דהיינו לפני ב' שהוא ג' שנים להשלמה דאורייתא וכולה בחולה והרא"ש פירש דבין ב' שנים ובין ג' שנים להשלמה דאורייתא בחולה קאמר וב' שנים בכלל ג' שנים הוו בדרך לא זו אף זו ודו"ק:

בפרש"י בד"ה מחנכין לשעות הס"ד ואח"כ מ"ה בן י' כו' ובן י"א כו' מדרבנן הס"ד ולא היה כתוב בספרים שלו מחנכין אותו לשעות אלא מחנכין סתם וק"ל:

בד"ה ת"ש כו' ולפני ב' הס"ד ובד"ה אלא לרב הונא ור"נ קשיא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אלא לרב הונא כו' ולא מצי לשנויי דסמוך לפרקן להשלמה דדבריהם קאמר כו' עכ"ל לכאורה דבריהם תמוהים דהיאך מצאנו ידינו ורגלינו לומר שנה אחת להשלמת דבריהם דהא פחות שבחינוכין אף להשלמה דרבנן לא הוי אלא ב' שנים לחולה מבן ט' עד י"א ולבריא מבן ח' עד בן י' ונראה לפרש שהתוס' פירשו הסוגיא כדברי הרא"ש דהא דבעי למימר לעולם לפני שנה ולפני שתים דהיינו ב' וג' שנים בחולה ניחא בהשלמה דאורייתא ולא איצטריך למיתני ב' שנים אלא דלא זו אף זו קאמר ולא שמעינן דיש לחלק בין בריא לחולה כמ"ש הרא"ש ה"נ איכא למימר הכא בהך ברייתא שנה א' או ב' שנים סמוך לפירקן בהשלמה דרבנן בחולה ולא איצטריך למיתני שנה א' אלא דלא זו אף זו קאמר לאשמועינן דאיכא לפלוגי בין חולה לבריא ודו"ק:

בד"ה מה רוצח כו' אמאי הכתוב משבחה טפי מנשים כו' משכחת לה להתרפאות כי ההיא כו' כצ"ל:

גמרא אר"ח ל"ק הא בחולה כו'. כה"ג משני לעיל (כג) ובנדה (ס"ד לז):

גמ' שם בשלמא לר"ה ור"נ לפני שנה כו'. עי' פי' הרא"ש. ופי' הרש"א דלדבריו מתניתין לא זו אף זו קתני ע"ש. ולא מחוור חדא כיון דסתמא דגמרא דמקשה השתא בפני שתים כו' ור"ח דמשני הא בחולה כו' ע"כ לא ניחא להו דלא זו א"ז קתני. ה"ל להש"ס לומר בהדיא דלר"ה ור"נ קתני בלזא"ז. וגם הרא"ש לא הוה שתיק מזה. שנית מנ"ל לר"ה ור"נ חינוך דהשלמה כלל הואיל דבמשנה אין שום רמז לזה. לכן נ"ל דלדידהו דאיכא חינוך דהשלמה שפיר איצטריך למינקט לפני שנה לאשמועינן תרתי חדא דאף לפני שנה דאז הוי חינוך דהשלמה לבריא מ"מ לחולה אין בה אלא חינוך שעות (ומזה יש ג"כ רמז טוב שיש חילוק בין בריא לחולה) שנית דבשנה הסמוכה לפרק משלים אף החולה מדלא נקיט לה נמי בחינוך שעות כדנקיט לשנה שלפניה ונכון בעז"ה:

גם מה שפירש הרש"א לקמן את דברי התד"ה אלא ע"ד פירושו בדעת הרא"ש ל"נ כלל חדא כדאמרן. שנית כיון דשתקי לעיל לפרש"י מוכח דהסכימו עמו. אלא נ"פ דלהשלמה דדבריהם שכתבו היינו השלמה דבריא ושנה לחולה ושתים לבריא וכה"ג פירש הגר"א בסי' תרי"ו אליבא דר"ה מתניתין דלפני שנה כו' לגי' הרי"ף ע"ש. גם יל"פ דבין חולה ובין בריא הוה חינוך שעות שנה ושתים סמוך לפרק השלמה דכאו"א אלא דלפ"ז לשון או שתים אינו מכוון כל כך דהל"ל ושתים:

גמ' שם א"ל ר' יוחנן כו' סמוך לפירקן. מפרש"י משמע דל"ג לפני. ולעד"נ דפי' לפני היינו לפני פירקן שנה ולפני פירקן שנתיים:

גמ' שם היה רגיל לאכול בשתי שעות כו'. הרע"ב שינה וכתב היה רגיל לאכול בד' כו'. ול"ד דהא מסקינן בפסחים (יב ב) דד' זמן סעודה לכל היא וא"כ קטנים ודאי מקדמי קצת:

ד"ה אין מענין. אין חייבין כו'. עי' בר"ן:

רש"י ד"ה או לפני. שנה שהיא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה תנן. אלא לר"י קשיא כו' דהא אמר (כצ"ל) השלמה מדרבנן ליכא כו'. לא הבנתי דהא לדידיה חינוך היותר קודם אינו אלא ב' שנים קודם השלמה דאורייתא וא"כ איך יפרנס לפני שנתיים דקס"ד השתא דהיינו שלש שנים. ואם ר"ל דאי הוה ס"ל השלמה דרבנן והיה מקדים לה שתי שנים לחינוך שעות לבריא. היה אז א"ש לפרושי בפשיטות הא בבריא הא בחולה:

תד"ה מה. פרש"י דל"ג תיהרג דאיהי כו'. כצ"ל:

תוס' ישנים סד"א בן. שמא הוה להם אב. נ"ג שמת אחר שכבר חנכם:

גמ' השלמה דרבנן ליכא. עיין כתובות דף נ ע"א תס' ד"ה ובת תריסר:

עוברה שהריחה וכו'. עמ"ש בברכי יוסף א"ח סימן תרי"ז שמתרצים למה בהריחה נבלה אין לוחשים ושם דחיתי תירוצם ואחר כמה שנים נדפס ספר סם חיים ובדף ח' ע"ב הביא מרבינו טודרוס הלוי ז"ל תירוץ הנזכר ע"ש ודו"ק:

(פב א תוספות) ד"ה אלא וכו' ולא מצי לשנויי וכו'.—עי' מהרש"א שתמה ע"ז, אבל לפני התוס' היה הנוסח כאן כגירסא שהביא בד"ס [מכ"י מינכן ב'] ובשו"ת רשב"א ח"ג סי' שנא: "ורב נחמן אמר בן תשע מחנכין אותו לשעות, בן עשר בן אחת עשרה משלימין מדרבנן, בן שתים עשרה משלים מדאורייתא". (כן מצאתי בשם ר' ברוך עין מסוויסלאץ).

אבל מחנכין אותן לפני שנה. נזיר כ״ח ד״ה בנו אין:

אמר רב הונא בן שמונה ובן תשע כו' עיין על הסוגיא רשב״א ח״ג סימן שנ"א מרכבת המשנה ח״א פ״ב דשביתות עשר ה״י. ועיין עירוכין ב׳ ד״ה שהגיע לחנוך. גט מקושר ק״ו. נחפה בכסף ק״נ:

השלמה מדרבנן. כתובות נ׳ ד״ה ובת תריסר. חקרי לב רכ״ט.

ת״ר עוברה שהריחה לכאורה משמע דהמשנה דאמרה סתמא עוברה שהריחה מיירי דוקא ביוה״כ אבל בשאר כל השנה מאיסורים לא קמיירי ולפיכך אמרה המשנה סתמא מאכילין אותה עד שתיישב נפשה ולא חילוק שנותנין מן הקל קל תחלה אמנם הברייתא דמיירי בכל השנה ומבשר קודש לכן נותנים לה הקל תחלה וכן נראה וודאי שהבין הרמב״ם בספרו דהביא הך דינא דמשנתינו בהלכות יוה״כ והך דינא דברייתא בהלכות מאכלות אסורות. אמנם הטור נראה שהבין דמשנותינו וברייתא חדא היא. ועיין בב״י שצידד לכאן ולכאן בסימן תרי״ז וכנראה מדברי הרמב״ם בפירוש המשנה דמוקי הא דמתניתין בהריחה דבר האסור וכן משמע בירושלמי דקאמר על המשנה בתחלה תוחבין לה ברוטב אם שבה נפשה מוטב ואם לאו נותנין לה מגופו של איסור והרי הירושלמי לא קאמר כלל שהריחה מבשר קודש ובע״כ על המשנה קאי וש״מ דמפרש למתני׳ כפירש הרמב״ם דהריחה היינו דבר איסור ואע״פ שהרב ב״י צידד בדברי הטור מגופה של איסור היינו מאכל של יוה״כ קרא איסור זה וודאי דוחק אמנם הרמב״ם וודאי נראה שחזר בו מחבורו למשנה ועיין בארוכה באוהל יוסף לר״י מלכו. ובספר מטה אשר בליקוטים סימן ל״ד עוד הקשו האחרוני׳ למה גבי יוה״כ לוחשין לה ובאיסור לא הזכירו זה ואפשר לומר כי בוודאי הלחישה לאו מדרך הטבע הוא שתועיל כי בדרך הטבע לא ישמע התינוק ולא יבין. אמנם הא סגולה למעלה מן הטבע וקבלה היתה בידם והם לא קבלו שתועיל אלא ביוה"כ לא למאכל איסור עוד הקשו הרי לא הפילה אשה מריח בשר הקודש וי״ל דאעפ״כ צריכים הי׳ לאמר הך דינא ולא לסמוך על הנס ועוד י"ל דהנס הי׳ דוקא במקדש וזה מיירי בקדשים שנאכלים בכל העיר והיא טמאה:

רשי׳ אין מענין אותן אין חייבין למנוע מהם מאכל ומשמע חיוב הא דליכא הא אם רצו למנוע מונעין וכן כתב הרע״ב אבל הרמב״ם כתב דאסור מפני הסכנה ונראה שאף רשי׳ לא קאמר אלא בחינוך שעות אבל כל היום אף רשי׳ מודה שאינו רשאי ועיין בחקרי לב דף רל״א ע״א ומה שהעיד שם שהקטנים בני י״ב מתענים ב׳ יום רצופים ואינו מזיק להם אנו במדינותינו לא ראינו ועוד מי יימר דלא הוה סכנה להם לאחר זמן וכי כל דברים שאנו מתירים מפני הסכנה צריכה להיות הסכנה תיכף אפילו בשביל אחר כמה שנים מתירים עכשיו והכי אמרינן לקמן ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחר׳ ופשיטא דשבת לאו דוקא אלא אפילו לכמה שנים ומעתה אין להביא ראי׳ כלל על שלא נסתכנו הקטנים תיכף:

רשי׳ ד״ה או לפני שתי שנים תולדת יצחק:

רשי׳ כי כאשר יקום בנערה המאורסה כתיב. תולדת יצחק:

רשי' רוצח יהרג ואל יעבור. תולדת יצחק:

תוס' ד״ה אלא לרב הונא. זרע יצחק יתר הבז מ״ד ע״א. גט מקושר ק"ו ע"א. נחפה בכסף ק״כ חקרי לב ר״ל. תוס׳ ישנים ד״ה בן שמנה. חקרי לב קכ״ד קכ"ז:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

מתני' אין מענין אותן. אין חייבין למנוע מהן מאכל: מחנכין אותן. לשעות לפני שנה שהיא סמוכה לפירקן פירקן הוי בן שלש עשרה לנקבה וארבע עשרה לזכר שדרך תינוקות להביא שתי שערות בשתים עשרה ויום אחד דהיינו בתוך שנת י''ג והיא פירקה לעונשין ותינוק בי''ג ויום אחד נמצא שנת י''ד פרקו לעונשין ושנת י''ג היא שנה הסמוכה לפרקו ושנת י''ב היא שנה לפני שנה הסמוכה לפרקו: או לפני שתי שנים. שהיא לפני שתי שנים סמוך לפרקו דהיינו שלש שנים לפני פרקן ובגמרא פריך השתא לפני שתים דהיינו ג' שנים אמרת מחנכין לפני שנה דהיינו שתים מיבעיא: גמ' בחולה. כחוש ותשוש כח: אמר רב הונא בן שמונה. לבריא שעברה שמנה ונכנסת לתשע ובתינוקת כדמסיים מילתיה דהוי שנת תשע ארבע שנים לפני פרקה: ובן תשע. לחולה שעברה שנת תשע ונכנסה לתוך עשר דהיינו ג' שנים לפני פרקה מחנכין לשעות: בן עשר. לבריאה שעברה עשר ונכנסה לאחד עשר ובן אחת עשרה לתינוקת חולה ונכנסה לי''ב משלימין מדרבנן בן י''ב ונכנסה לי''ג משלימין מדאוריי' שהיא פירקן בתינוקת הבריאה והחולה שוות בו: ורב נחמן אומר וכו'. לא פליג רב נחמן אדרב הונא אלא מר פירש מילי דתינוקת ומר פירש מילי דתינוק: תנן. מחנכין אותו לשעות לפני שנה דהיינו שתי שנים ולפני שתים דהיינו שלש בשלמא לרב נחמן ולרב הונא דאמרי איכא השלמה מדרבנן כדקאמר אע''ג דלדידהו הוי חינוך הבריא ארבע שנים מצי לתרוצ' למתני' כולה בחולה וה''ק מחנכין אותו לשעות שתי שנים לפני השלמת דבריהם שהם שלש לפני השלמת דד''ת כדקאמר רב הונא דשנה עשירית מחנכין את התינוקת החולה לשעות שהיא לפני שנה הסמוכה לפרק השלמת דבריהם שהיא בשנת י''ב לחולה דהיינו לפני שתים הסמוכים לפרק דאורייתא: אלא לר' יוחנן קשיא. לדידיה לא מיתוקמא מתניתין כלל דהא אמרינן השלמה מדרבנן ליכא דתימא מתני' חדא קתני כדאוקימנא אליבא דרב הונא ורב נחמן ורישא בחולה וסיפא בבריא כדאוקימא רב חסדא נמי לא תוקמא דמתני' קתני שלש לבריא ושתים לחולה ור' יוחנן אמר שתים לבריא ואחת לחולה: אמר לך רבי יוחנן. לא תתני לפני שנה דמשמע שתים ולפני שתים דמשמע ג' שנים אלא אימא מחנכין אותה שנה סמוך לפרק' בחולה ושתים לבריא: תא שמע דתנא רבה בר שמואל. שנה או שתים כר' יוחנן ולא תני לפני שנה ולפני שתים: לר' יוחנן ניחא. ומוקי לה שנה לחולה ושתים לבריא: אלא לרב הונא ולרב נחמן קשיא. דהא חינוך לשעות הוא ופחות שבחינוכין לשעות לדידהו ג' שנים הוי דהא אמר רב הונא בתינוקת חולה שמחנכין אותה בעשירית וברייתא קתני גדול שבחינוכין שתי שנים: מאי חינוך דקתני השלמה. דדבריהם ולדידן נמי השלמה דדבריהם שתים לבריא לפני השלמה דאורייתא אחת לחולה: מתני' עוברה שהריחה. העובר מריח ריח תבשיל והוא מתאוה לו ואם אינה אוכלת שניהן מסוכנין: ע''פ בקיאין. אם יאמרו שני רופאים שהוא מסוכן אם אינו אוכל: גמ' כוש. פלך תוחבין לה כוש ברוטב של אותו בשר ומוצצתו: למה נאמר בכל מאודך וכו'. יאמר החביב שבהן וכ''ש שאינו חביב: כי כאשר יקום. בנערה המאורסה כתיב: מה למדנו מרוצח לנערה המאורסה. שהוא כמשפט הרוצח כן משפט הדבר הזה: מה נערה המאורסה ניתן רשות. למציל להצילה מבעילת זו בנפשו של בועל זה להורגו עד שלא בא עליה כדכתיב אין מושיע לה (דברים כב) הא יש מושיע יושיענה בכל צידי תשועה: רוצח יהרג ואל יעבור. אם אמרו לו הרוג חבירך ואם לאו אהרוג אותך יהרג ואל יעבור עבירה זו כדמפרש לקמן: אף נערה המאורסה. אם יאמרו בעול ארוסת חבירך או תיהרג יהרג ואל יעבור אבל היא אינה מצווה למסור את נפשה דהיא אינה עושה כלום דקרקע עולם בעלמא היא וראיה לדבר אסתר:

אלא לרב הונא ולרב נחמן קשיא. ולא מצי לשנויי דסמוך לפירקן ולהשלמת דדבריהם קאמר דסמוך לפירקן משמע פרק דגדלות י''ב שנים ויום אחד לתינוקת וי''ג שנים ויום אחד לתינוק: מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור. פירש רש''י דלא גרס תיהרג דאיהי לא מחייבא למימסר נפשיה דקרקע עולם היא ובהא ניחא הא דבסוף פ' בן סורר (סנהדר ין עד:) פריך והא אסתר פרהסיא הואי ואמאי לא פריך והא ג''ע יהרג ואל יעבור אפי' בצינעא ולמאי דלא גרס תיהרג ניחא דלענין ג''ע ידע שפיר המקשה דמהני קרקע עולם אבל לענין פרהסיא דטעמא משום חילול השם לא אסיק אדעתיה דמהני ולהכי פריך והא אסתר פרהסיא הואי ומשני לענין פרהסיא נמי קרקע עולם היתה ומהני ותדע דאיהי דלא עבדה מעשה אין לה ליהרג דהא מרוצח ילפינן ורוצח גופיה דיהרג היינו משום דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו' וה''מ היכא דעביד מעשה אבל אי לא עביד מעשה כגון שרוצים להפילו על התינוק כדי להורגו ואם יעכב על ידם יהרגוהו וכל

דף פב - א

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד