המשנה השלישית והכוונה להתחיל בה בביאור החלק השני והוא שאמר התינוקות אין מענין אותם ביום הכפורי' אבל מחנכין אותם קודם לשנה וקודם לשתים בשביל שיהיו רגילים למצות אמר הר"ם מחנכין אותם מלמדים אותם מגזרת חנוך לנער ומרגילין אותן להתענות קודם שיהיו חייבים בתענית בשתי שנים לבריאים ובשנה אחת לחולים ודע כי הזכרים משלש עשרה שנה שלמים והנקבות משתים עשרה שנה שלמים הם חייבות להתענות אם הביאו שתי שערות כי הנקבות סובלות התענית יותר מן הזכרים לפי שמזג הזכרים חם ונמס גופם יותר והזכרי' והנקבות מאחת עשרה שנה מתענין כל היום כלו מדרבנן כדי לחנכן במצות ומתשע שנים ומעשר שנים מתענין שעות מן היום בין זכרים בין נקבות בשוה כדי שיתחנכו להתענות ואין מאכילין אותם עד שיצערם הרעב:
אמר המאירי התינוקות אין מענין אותם ביום הכפורים אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שתים כדי להרגילם במצוות משנה זו וסוגיא שלה ופסק היוצא ממנה מבולבל ביד מפרשים ומה שנראה לנו לפסוק בענין זה דרך כלל הוא ששני מיני חנוך הם אחד חנוך שעות ואחד השלמת תענית קודם חיוב זמן תורה וכבר ידעת שזמן חיוב תורה לתינוק הוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד ר"ל התחלת זמן שנת ארבע עשרה ולתינוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד ר"ל בתחלת שלש עשרה ודרך כלל נראה שהתינוקות מתחילין לחנוך שעות ארבע שנים לפני פרקם בבריא שתים לשעות ושתים להשלמה מדברי סופרים ובחולה שתים לפני פרקם אחד לחנוך שעות ואחד להשלמה מדברי סופרים וחנוך שעות הוא שאם היו רגילים לאכול בשתי שעות אוכל בשלש או בארבע כפי כח התינוק וענין חולה לא סוף דבר חולה ממש אלא שטבעיו חלושים ואין בו כח לסבול את הענוי:
נמצא הענין שבתינוק ובבריא בן תשע ובן עשר ר"ל שנגמרו תשע ונכנס לעשירית או נגמרו עשר ונכנס לאחד עשרה מתענין לשעות וכן אחת עשרה ושתים עשרה ר"ל שנגמרו אחת עשרה ונכנס לשנת שתים עשרה או נגמרו שנים עשרה ונכנס לשנת שלש עשרה משלים מדרבנן ובן שלש עשרה ר"ל כשנגמרו שלש עשרה ונכנס לארבע עשרה משלים מן התורה ועל דרך זה בתינוקת בת שמנה ובת תשע לשעות בת עשר ואחת עשרה להשלמה מדברי סופרים ובת שתים עשרה שנה ויום אחד להשלמה מדאורייתא ובחולה בתינוק בן אחת עשרה לשעות בן שתים עשרה להשלמה מדברי סופרים ובתינוקת בת עשר לשעות ובת אחת עשרה להשלמה מדברי סופרים:
זו היא שיטתנו בענין זה אלא שמצד שנתבלבלו בה קצת מפרשים אני רואה להעירך בבאור סוגיא זו היאך היא מתיישבת לשיטה זו ואיזו גירסא אנו גורסים והענין הוא לשיטתינו שדעת משנתנו להקדים השלמה מדברי סופרים שתים לבריא ואחת לחולה על הדרך שביארנו אבל קודם זמן השלמה של סופרים אין דעת משנתנו להקדים לחנוך שעות אלא שנה אחת אף לבריא ופי' משנתנו התינוקות אין מענין אותם ביום הכפורים אבל מחנכין אותם לפני שנה ולפני שתים ולא דברה משנה זו אלא בחינוך שעות ולפני שנה ולפני שתים אין פירושו לפני פרקן אלא לפני שנה הסמוכה לפרקן ולפני שתים הסמוכות לפרקן נמצא שלפני שנה הוא שתי שנים קודם שנת הפרק ושנה הסמוכה לפרק בהשלמה ולפני שתים הם שלש שנים קודם הפרק ושתים הסמוכות לפרק בהשלמה וזה שאינו תופש לשון לפני פרקן עצמו מפני שברור לו בשנה שלפני פרקן שהוא בדין השלמה מדברי סופרים וכן בשתים לבריא ובא לחקור בשנים שלפני אותן שני השלמה שבהן חינוך שעות לבד ושאלו בגמ' על זה השתא לפני שנים מחנכין לפני שנה מיבעיא ותירצו כאן לחולה כאן לבריא כלומר לחולה שאין לו להשלמת סופרים אלא שנה הסמוכה לפרקן מחנכין אותו לשעות שנה שלפניה שהיא שתים לפני הפרק ולבריא שהוא בהשלמת סופרים שתים הסמוכות לפרקן מחנכין אותן לשעות שנה שלפני השתים נמצא שלדעת משנתנו שאין חינוך שעות לא לבריא ולא לחולה אלא שנה אחת אלא שלבריא מוסיפין לשעות כפי כוחו אבל להשלמה שתים לבריא ואחת לחולה ובאו בגמ' רב הונא ורב נחמן להוסיף לבריא שנה אחרת לחינוך שעות ונמצאו שתים לשעות ושתים להשלמה ולא דיברו בדין חולה כלל אלא שעמד על דעת המשנה לדונו בדין שנה לחינוך שעות ושנה להשלמה מדברי סופרים שעקר כוונתם אינו אלא להשוות שנים של חינוך שעות לשנים של השלמת סופרים וזהו שאמרו אמר רב הונא בן שמנה ובן תשע מחנכין אותם לשעות אלא שבתשע מוסיפין לו שעות יותר מבשמונה בן עשר ובן אחת עשרה משלימין מדברי סופרים בן שתים עשרה משלימין מדאורייתא בתינוקת ורב נחמן אמר בן תשע ובן עשר מחנכין לשעות בן אחת עשרה ובן שתים עשרה משלימין מדרבנן בן שלש עשרה משלימין מדאורייתא בתינוק כלומר כל סדר זה הוא בתינוק ורב הונא ורב נחמן לא חלקו כלל אלא שזה דבר בתינוק וזה דבר בתינוקת כמו שכתבנו וכן הלכה לפי שיטתנו כמו שביארנו במשנה ומ"מ בסוגיא זו אמרו עוד ור' יוחנן אמר בן עשר ובן אחת עשרה מחנכין לשעות בן שתים עשרה משלימין מדאורייתא בתינוקת ובן שלש עשרה בתינוק ונראין הדברים שר' יוחנן אין לו השלמה מדברי סופרים כלל אלא חינוך שעות והוא סובר שמחנכין שתי שנים לפני הפרק וזהו שאמר בן עשר ובן אחד עשרה מחנכין לשעות ובן שתים עשרה מדאורייתא וזהו בתינוקת ובן שלש עשרה בתינוק להשלמה דאורייתא ולא הוצרך לומר בו בן אחת עשרה ובן שתים עשרה לשעות שמובן הוא מאליו שאין מוסיפין לתינוק לפני פרקו יותר מבתנוקת לפני פרקה וא"כ בן אחת עשרה ובן שתים עשרה לחנוך של שעות ובן שלש עשרה להשלמת תורה בתינוק וגדולי הפוסקים כתבו בכאן בנוסח זה אע"ג דפליג ר' יוחנן ואמר דהשלמה דרבנן לית ליה קיימא לן כרב הונא ורב נחמן ובת עשר ובת אחת עשרה לתינוקת ובן אחת עשרה ובן שתים עשרה בתינוק משלימין מדרבנן ובן תשע ובן עשר מחנכין לשעות פירושו על התינוק והיה להם להזכיר בת שמנה ובת תשע מחנכין לשעות בתינוקת אלא שקצרו בלשונם:
זהו הנראה לנו בדבריהם להסכימם עם שיטתנו:
וסוגית הגמרא צריך לישבה לשיטה זו וגירסא שלנו ופירושה כך היא תנן התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שתים בשלמא לרב הונא ורב נחמן לפני שנה לדבריהם לפני שתים לדבריהם ר"ל שמאחר שביארנו במשנתנו לפני שנה הסמוכה לפרקן ולפני שתים הסמוכות לפרקן ולא תפש בה לפני פרקן ממש הורה שבשנה שלפני פרקן ממש יש בו השלמת סופרים וא"כ אין בה מקום להזכרת חנוך שעות וביאר הוא דין חנוך שעות לשנה שלפני השלמת סופרים וכן במה שאמר לפני שתים ור"ל בשתיהן לפני שנה שמשלימין בה מדבריהם בחולה ולפני שתים שמשלימין בהם מדבריהם בבריא אלא לר' יוחנן אחר שאין שם השלמה מדברי סופרים היה לו לומר לפני פרקן ממש ותירץ אימא שנה או שתים סמוך לפרקן ר"ל שנה לחולה ושתים לבריא ומ"מ רוב ספרים גורסין בשלמא לרב הונא ורב נחמן שנה לדבריהם שתים דאורייתא ולבעלי גירסא זו פירוש אחר ופסק אחר שלא כדעתנו ומ"מ גירסא זו שכתבנו ר"ל לפני שנה לדבריהם לפני שתים לדבריהם כן מצאנוה בגמרא ספרדית מדוייקת הרבה ואף הנוסחא האחרת אפשר לפרשה לשיטתינו שהיה המקשה סבור שלא דברה משנתינו אלא בחולני ואמר לפני שנה של השלמת סופרים שהיא שתים לפני השלמה של תורה ואחר כך הקשו לרב הונא ורב נחמן ממה שאמרו שם תני רבה בר שמואל התינוקות אין מענין אותם ביום הכפורים אבל מחנכין אותם שנה או שתים סמוך לפרקם נמצא שהוא סומך חנוך שעות לפרקן ממש ואין השלמת סופרים בנתים ותירץ מאי חנוך השלמת סופרים שהרי שני מיני חנוך הם כמו שביארנו במשנה:
זהו ביאור הסוגיא ופסק שלה לדעתינו וכבר הסכמנו דבריהם של גדולי הפוסקים לשטה זו וגדולי הדורות שלפנינו נוטים לדעת אחרת לומר שרב הונא ורב נחמן חולקים זה עם זה ודעתם שרב הונא ורב נחמן ור' יוחנן דעת שלשתם שוה לחנוך שעות שהוא שתי שנים לפני זמן השלמה אם להשלמת סופרים לרב הונא ורב נחמן אם להשלמת תורה לרבי יוחנן וכן דעת שלשתם שוה להשלמת תורה שהיא שתים עשרה לתינוקת ושלש עשרה לתינוק לא נחלקו אלא בהשלמה מדברי סופרים שלדעת רב הונא היא שתי שנים קודם הפרק בין לתינוק בין לתינוקת כל אחד לפי פרקו ולרב נחמן שנה אחת לפני הפרק בין לתינוק בין לתינוקת ולר' יוחנן אין השלמה מדברי סופרים כלל לא בתינוק ולא בתינוקת:
זהו כלל דבריהם והם גורסין בשמועה זו אמר רב הונא בן שמנה ובן תשע לחינוך שעות בן עשר ובן אחת עשרה להשלמת סופרים בת שתים עשרה להשלמת תורה בתינוקת ובתינוק בן תשע ובן עשר לשעות בן אחת עשרה ובן שתים עשרה להשלמת סופרים ובן שלש עשרה להשלמה של תורה ולרב נחמן בן תשע ובן עשר לחנוך שעות בן אחת עשרה להשלמת סופרים בן שתים עשרה לשל תורה בתינוקת ובתינוק בן עשר ובן אחת עשרה לשעות בן שתים עשרה להשלמת סופרים בן שלש עשרה לשל תורה ולר' יוחנן בן אחת עשרה ובן שתים עשרה לשעות ובן שלש עשרה להשלמת תורה בתינוק ובתינוקת בת עשר ובת אחת עשרה לשעות ובת שתים עשרה להשלמת תורה ואין גורסין בדברי רב הונא תינוקת ולא בדברי רב נחמן תינוק זו היא שיטתם וכבר טרחו ליישב את הסוגיא לדעתם וגדולי המחברים לא נתחוורו לנו דבריהם בשמועה זו אלא שאף גדולי המגיהים הרגישו בהם וכן יש בסוגיא זו להרבה מפרשים דרכים אחרים הן לענין ביאור הן לענין פסק וכבר כתבתי רובם בחיבור התשובה בהלכות יום הכפורים שבו ועיקר הדברים כמו שכתבנו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה לפי מה שנראה לנו ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
המשנה הרביעית והכוונה בה בענין החלק השני ג"כ והוא שאמר עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה חולה מאכילין אותו על פי בקיאין אם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די אמר הר"ם וכן אם הריחה עוברה בשר קדש או בשר חזיר ונתעורר טבעה ותאותה לאכול מאכילין אותה ממנו עד שתתישב נפשה ובקיאין הם המהירים במלאכתן ורוצה בו בכאן הבקיאים מן הרופאים ובזה הענין משפטים אבארם לך והוא כי החולה כשישאל לאכל אפי' כל הרופאים אומרי' אינו צריך מאכילין אותו על פי עצמו עד שישבע ואם הורה רופא בקי שהוא צריך לאכול והוא אומר אינו צריך מאכילין אותו על פי רופא ואין שומעין לחולה ואם הם בשוה במנין ובחכמה כפי סברתנו שמאכילין אותו כי העקר אצלנו ספק נפשות להקל מי שאחזו בולמוס מאכילי' אותו אפי' דברים טמאים עד שיאורו עיניו מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ר' מתיא בן חרש מתיר ועוד אמר ר' מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לתוכו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת בולמוס מין ממיני החולי שנופל בו האדם ואינו מרגיש כל וזה החולה והוא ממיני החולים הנקראים בלשון חכמים נכפים ויארע לאלו הנזכרים בכאן כמו נשיכה בפי האצטומכא וכשיאכלו יקל ויאורו עיניהם ודברים טמאים הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם ולאלו וכיוצא בהם אין נותנין להם בתחלה האיסור החמור אבל נותנין להם האיסור הקל יותר אם נתישבה דעתם מוטב ואם לאו נותנין להם מה שהוא אסור יותר ממנו וחושש בפיו הוא שיתאכלו החניכים שאם יניחם יתאכל החיך וסם שם העקר איזה עקר שיהיה ואין הלכה כר' מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם ביום צום כפור הכבד של כלב שוטה כשנשך כי זה אינו מרעיל אלא בדרך סגלה וחכמים סוברים כי אין עוברים על המצות כי אם ברפואה בלבד ר"ל בדברים שהם מרפאין בטבעם והוא דבר אמתי הוציאו הדעת והנסיון קרוב לאמת אבל להתרפאות בדברי' שהם מרפאין בסגולתם אסור כי כחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והוא טענה חלושה מן הטוען וזה העקר דעהו וזכרהו כי הוא עקר גדול ואמרו כל ספק נפשות דוחה את השבת להזהירך ולזרז אותך להקדים ולהתחיל בזה הענין ושלא לאחרו אפי' בשבת הראשונה מן החולי שהחולה סובל חליו ושלא נאמר אין ספק כי החולי יתמיד עד לשבת אחרת ונצטרך לחלל עליו השבת על כן לא נניחהו היום עד למחר כדי שלא נחלל עליו שתי שבתות:
אמר המאירי עוברה שהריחה וכו' כלומר שכבר התבאר פסחים נ"ד ב' שעוברות ומניקות מתענות ביום הכפורים ועם כל זה עוברה שהריחה ונתאוית למה שהריחה עד שאם לא תאכל נמצאו היא ועוברה מסוכנים מאכילין אותה עד שתשוב נפשה שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש והוא הדין לכל מקום שיש בו סכנה כגון חולי אלא שתפשה בעוברה שאין שם חולי ובא ללמד שמאחר שתאותה מביאתה לחשש סכנה מאכילין אותה וכן ללמד שאין עוברה צריכה אומד אלא מאכילין אותה אחר שהיא מתאוה לאותו מאכל ויתבאר בגמ' שמתחלה מודיעין אותה חומר האיסור ואם נתיישבה דעתה מוטב ואם לא קבלה את הדברים מביאין לה מן הקל שבאותו איסור כגון רוטב או חצי שיעור ונותנין לתוך פיה ואם לא נתישבה דעתה בכך מביאין לה מן החמור שבה עד שתתישב דעתה:
חולה מאכילין אותו על פי בקיאים ר"ל רופאים בקיאים שיהיו מעידים על סכנת ענויו ואם אין שם בקיאים מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די ודבר זה לא נתברר במשנה כל צרכו ולא עוד אלא שנראה ממנה שכל שיש שם בקיאים אין מאכילין אותו על פי עצמו ואינו כן וכלל הדברים בדין זה לפי מה שיתבאר בגמ' פ"ג א' הוא שכל שהחולה שיש בו סכנה אומר צריך אני אין משגיחין לרופא כלל לא יחיד ולא רבים ומאכילין אותו על פיו כלל גדול בדבר לב יודע מרת נפשו:
חולה אומר איני צריך ורופא אומר צריך שומעין לרופא ואע"פ שלב יודע מרת נפשו שמא תיעוב מאכל הוא שנזדמן בחליו:
חולה אומר איני צריך ורופא אחר מסייעו לומר כן ורופא אחד אומר צריך אין מאכילין אותו שאין דבריו של אחד במקום שנים אחר שהחולה בכלל האומרים שאינו צריך ואין צריך לומר אם שנים וחולה עמהם אומרים שאין צריך ורופא אחד אומר שצריך:
שני רופאים אומרים צריך וכמה רופאים אומרים שאינו צריך אפילו היה החולה עצמו מצטרף עם אותם שאמרו אינו צריך מאכילין אותו אחר ששנים אומרים צריך שהרי אמרו תרי כמאה ואע"פ שאמרו שאין אומרים תרי כמאה אלא לענין עדות אבל לענין אומדנא הולכין אחר רוב דעות דוקא באומדנא דממונא אבל בזו ספק נפשות להקל ואומרין בו תרי כמאה ולשיטת פי' זה אנו גורסין בגמרא ואע"ג דאמר רב חסדא כי אמרינן תרי כמאה הני מילי לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר רוב דעות אזלינן הני מילי לענין אומדנא דממונא כגון שומא ששמין לבעל חוב אבל הכא ספק נפשות להקל ולמדת שדין תרי כמאה בזו הוא שדנין אותן השנים שאמרו צריך כאותם השלשה או יותר שאמרו אינו צריך ואע"פ שבמנין סנהדרין הולכין אחר הרוב בדיני נפשות אין הענין אלא מפני שהדבר צריך מנין מתחלתו להיות הרוב נדון ככולו:
ויש גורסין ואף על גב דאמר רב חסדא תרי כמאה ומאה כתרי כלומר ואין עושין כלום על פי עדותם וכל שכן בזו שהרוב אומרים שאינו צריך שאין לעשות דבר על פי שום כת מהם ושלא נאכילהו הני מילי בממונא אבל הכא ספק נפשות להקל ועושים על פי הכת המתרת:
וגדולי המחברים כתבו שכל שאין התולה אומר צריך והיו מקצת הרופאים אומרים צריך ומקצתם אומרים אינו צריך הולכים אחר רוב דעות והדברים מתמיהים ואף דברי גדולי הפוסקים אין דבריהם מתבררים כל כך בענין זה:
ויש מי שכתב שזו שהזכירוה במשנה זו בלשון בקיאים הוא ללמד שאם יש שם רופא מומחה ומוחזק בבקיאות ואומר צריך וכמה רופאים שאין בקיאים כל כך אומרים שאינו צריך הולכים אחר היחיד שכל שאין שם בקיאות אין שם רוב ומגדולי הדור מביאים ראיה לדבר זה ממה שאמרו ביבמות פרק ראשון י"ד א' בבית שמאי ובית הלל שבית הלל רוב אצל בית שמאי ונסתפקו שם אם נדונם כרוב אחר שבית שמאי היו מחודדים יותר מהם ויש לדון משם שלענין נפשות מיהא הולכין אחר הבקיאות אף במקום רוב להקל:
מי שאחזו בולמוס והוא חולי הבא לסבת ליחה ארסית נושכת בפי האצטומכא ומכאיבתו כאב חזק מבטל הרגש החושים הדקים ותמיתהו בקרוב ומתחבולות הרפואה להטריד האצטומכא באיזה מאכל ומיד יקל החולי ומראיתו חוזרת קודם לשאר ההרגשים לדקות חוש הראות והוא סימן שנתרפא ואמר שקודם שנתרפא מאכילין אותו אפילו דברים טמאים כגון נבלות שקצים ורמשים אם נזדמנו להם קודם הדברים הטהורים ואין משתדלים לאחרו עד שנתקן לו מן הטהורים כדרך שאנו עושים לשאר חולים שהרי בשהייה מועטת הוא מסתכן ומ"מ אם אפשר בטהורים בשיעור שוה להכנת הטמאים מקדימין לו הטהורים כמו שהתבאר וכן משהאירו עיניו מונעין אותו מן הטמאים ואם היה בלילה ואין שם אורה עד שנכיר אם האירו עיניו אם לאו יש בזה סימן שכל שהוא מבחין בטעם המאכל בין טעם יפה לטעם נבאש כבר נתיישבה דעתו והאירו עיניו וכן התבאר בגמרא:
מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ר"ל מיותרת הכבד והטעם מפני שאינה רפואה אע"פ שההמון נוהגים כן ואין להאכיל את האיסור במקום שאין בו רפואה ור' מתיא בן חרש מתיר מפני שהוא חושב עליו שיש לו רפואה בענין זה והלכה כת"ק שכל שאין בו רפואה אף על פי שנהגו ההמון בכך אין עושין אותו בשבת ומכאן אמרו למטה פ"ד א' שאין מקיזין לסרוכני והוא חולי הגרון והיו יודעים שאין הקזה מועלת בו אלא שנהגו העם להקיז עליה ומ"מ כל שהרופא מסכים שהיא מועלת יעשו ויעשו שלא כל הצדדים שוים:
ועוד אמר ר' מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק [נפשות] שכל חולי הפה וכאב השניים דינו כמכה של חלל וענין זה פירושו באכול החניכים והזלת הדם מהם שהוא חולי מתחיל בפה וגומר בבני מעיין ומתוך כך הוא חולי של סכנה כמו שביארנו בצפדינא במסכת עבודה זרה כ"ח א' ובזו הלכה כר' מתיא וי"מ בזו של משנתינו אכול החנכים לבד והוא מחשש שמא יתעכל החיך ויסתכן:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר או שהריחה ביום הכפורים לוחשין לה ודורשין לפניה ומודיעין אותה חומר האיסור אם נתישבה דעתה מוטב ואם לא נתישבה דעתה תוחבין לה כוש ברוטב ואם לא נתישבה דעתה מביאין לה רוטב עצמו ואם לא נתישבה דעתה עדיין מאכילין אותה גוף האיסור ומכאן אתה דן שנותנין לה תחלה חצי שיעור ואם לא נתישבה דעתה נותנין לה שיעור שלם שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים עבודה זרה מדכתיב בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך גילוי עריות דכתיב כי כאשר יקום איש על רעהו וכו' מקיש רוצח לנערה המאורסה ונערה המאורסה לרוצח מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח כן ומה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה כן ושפיכות דמים אינו צריך ראיה שהרי יש כאן איבוד נפש וכבר ביארנו ענין זה ביאור מרווח במסכת סנהדרין פרק סורר ע"ד ב':
