סוכה ד ע"א

דף ד - א

ואף על גב דבטלינהו שביטלם לקרקע לכולהו, למשך כל שבעת ימי הסוכות. משום דבטלה דעתו אצל כל אדם. שאין דרך בני אדם להשאיר חפצים אלו על הקרקע כל ימות החג, שמא יפסדו, ^[37] ולפיכך אינם נחשבים כחלק מהקרקע, אלא כחפץ המצוי בסוכה, וגובהה של הסוכה נמדד מן הקרקע, והרי היא עדיין גבוהה למעלה מעשרים אמה.

אבל אם נתן על הקרקע תבן, וביטלו בפיו מלהשתמש בו, ואמר שאין דעתו עליו כל שבעת ימי הסוכות, ^[38] הוי מיעוט. וכל שכן אם נתן שם עפר ובטלו, ועשאו כחלק מקרקעיתה, שעל ידי כך התמעט גובהה. ^[39]

ואם נתן על קרקעיתה תבן, ואין עתיד לפנותו, כלומר, שלא בטלו ממש בפיו לכל שבעת ימי הסוכות, אבל האמת היא כך, שלא יצטרך לפנותו מקרקע הסוכה כל שבעת ימי החג.

וכן אם נתן שם עפר סתם ולא בטלו בפיו, וגם לא ידוע אם יצטרך לפנותו בתוך החג או לא, באנו למחלוקת רבי יוסי ורבנן.

וכמו כן נחלקו אם נתן שם עפר, וידוע שאינו עתיד לפנותו כל ימי החג, שלדעת רבנן גם במקרה זה אין העפר בטל לקרקע. ומה שנקט בעפר סתם שאין ידוע אם עתיד לפנותו, להודיעך כוחו של רבי יוסי, שאפילו במקרה זה סבר שבטל העפר לקרקע.

מחלוקת רבנן ורבי יוסי נאמרה לגבי בית שיש בו מת כפי שיבואר להלן.

המאהיל על המת הרי הוא טמא מדין תורה. אולם המאהיל על אוהל המת, אם יש חלל טפח בין המת לגג הבית, מהווה הגג חציצה, והמאהיל על הבית טהור.

אבל אם הבית מלא עד לגגו, ואין בו חלל טפח, לא מהווה גגו חציצה, ונחשבת הטומאה "טומאה רצוצה", ודינה הוא, שהיא בוקעת ועולה עד לרקיע, והמאהיל עליה טמא.

ועתה דנה המשנה: אם היה הבית מלא בעפר או תבן, ולא נשאר בו חלל טפח, האם בטל העפר או התבן לבית, והוא נעשה כסתום, ונחשבת הטומאה כ"טומאה רצוצה", הבוקעת ועולה עד לרקיע. או שמא נחשב העפר או התבן כחפץ המצוי בתוך הבית, שאינו ממעט את חלל הבית, ואז חוצץ גג הבית בפני הטומאה.

דתנן [אהלות טו ז]: בית שיש בו מת, שמילאוהו תבן או צרורות - גושי עפר ואבנים וביטלו, שביטל את התבן או הצרורות משימוש, הרי הוא מבוטל.

ומדייקת מכאן הגמרא: משמע, ביטלו, אין. כלומר, רק אם ביטלו בפירוש, הוי ביטול. אבל אם לא ביטלו בפירוש, לא הוי ביטול.

ותני עלה, ושנינו בתוספתא על המשנה הזאת: רבי יוסי אומר, אם נתן שם תבן ואין עתיד לפנותו, הרי הוא כעפר סתם, שאין ידוע אם עתיד לפנותו, ובטל.

דעת תנא קמא היא, שבין עפר ובין תבן, אם לא בטלו בפירוש אינו בטל, אף שאינו עתיד לפנותו משם. אבל רבי יוסי אומר: נתן שם תבן - אם ידוע שאין עתיד לפנותו, הרי הוא בטל, למרות שלא ביטלו במפורש. ואם נתן שם עפר וצרורות, אף אם לא ידוע אם עתיד לפנותו הרי הוא בטל, לפי שאין דרך לפנותו. ^[40]

הרי, שלדעת תנא קמא, אפילו אם נתן שם עפר, אינו בטל אלא אם יבטלנו במפורש. ולרבי יוסי אפילו אם לא ידוע אם עתיד לפנותו תוך שבעה או לא, בטל.

אבל אם נתן שם עפר, ויודע הוא שעתיד לפנותו, הרי הוא כסתם תבן - שאין ידוע אם עתיד לפנותו, ולא בטיל.

דין נוסף מבארת הגמרא: היתה הסוכה גבוהה מעשרים אמה, והיו הוצין, עלי הסכך יורדים בתוך עשרים אמה, אזי - אם כאשר נסלק את הסכך העליון יהיה צילתם של ההוצין עצמם היורדים לתוך עשרים אמה מרובה מחמתם, הרי היא כשרה, הואיל וגובהה של הסוכה נמדד עד מקום ההוצין, ואין חללה יתר על עשרים אמה.

ואם לאו, אם אין ההוצין היורדים לתוך עשרים מרובים כדי לתת רוב צל בלא הסכך שמעליהם, הסוכה פסולה, לפי שההוצין לבדם אינם נחשבים סכך הסוכה, שהרי חמתן מרובה מצילתן, והסכך העליון גבוה מעשרים אמה. ^[41]

וכמו כן, אם היתה הסוכה גבוהה עשרה טפחים, והיו הוצין יורדים לתוך עשרה טפחים, סבר אביי למימר, אף שסוכה הפחותה מעשרה טפחים פסולה, אם חמתן של ההוצין מרובה מצילתן, כשרה. ^[42] כי כמו שבסוכה הגבוהה מעשרים, אם היתה חמתן של ההוצין מרובה מצילתן הם אינם נחשבים למעט את גובה חללה, הוא הדין בסוכה גבוהה עשרה טפחים, שאינם חשובים כסכך למעט חללה ולפוסלה בכך, אלא הם נחשבים כחפץ הנמצא בתוך הסוכה מתחת לסכך.

אמר ליה רבא: אף שאינם ממעטים גובה חללה, מכל מקום, הא [הרי] דירה סרוחה היא, ^[43] מחמת ההוצין, ואין אדם דר בדירה סרוחה, ^[44] וכל סוכה שאינה ראויה לדירה, פסולה למצות סוכה. ^[45]

דין נוסף מבארת הגמרא: קבלה היא בידינו, הלכה למשה מסיני, ש"פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה". כלומר, סוכה כשרה, שנמשך סככה למקום שאין בו דפנות, או למקום שהוא גבוה מעשרים וכדומה, נחשב אותו מקום כחלק מהסוכה, והיושב שם יצא ידי חובתו. לפי שרואין אנו כאילו דפנותיה נמשכות לשם.

ולכן, אם היתה הסוכה גבוהה מעשרים אמה, וכדי למעט את גובה חללה הוא בנה בה איצטבא, במה העשויה טיט ואבנים, כנגד דופן האמצעי, [סתם סוכה היא בת שלוש מחיצות, כמבואר להלן], על פני כולה, לכל רוחבה, באופן שמגיעה האיצטבא לשלוש דפנותיה מסביב,

ויש בה, באיצטבא, שיעור "הכשר סוכה", שהוא מקום של שבעה טפחים על שבעה טפחים אשר הסכך על גביו אינו גבוה מעשרים אמה, כשרה כל הסוכה לשבת בה, ואפילו המקום שחוץ לאיצטבא, מדין "פסל היוצא מן הסוכה". ואפילו שגבוה הסכך בשאר המקומות יותר מעשרים אמה. וטעם הדבר, הואיל ורואים אנו את כל שאר המקומות בסוכה כמי שנטפלים למקום האיצטבא שיש בה הכשר סוכה. ^[46]

קבלה נוספת יש בידינו, הלכה למשה מסיני, הנקראת "דופן עקומה".

דהיינו, שאפשר להכשיר סוכה על ידי עקימת הדופן. שאם בין הדופן לסוכה מפריד סכך פסול, ששיעורו פחות מארבע אמות, רואין אנו כאילו אותו סכך פסול הוא חלק מהדופן, אלא שהתעקם הדופן עד שפת האיצטבא, ונחשב הדבר כאילו מקום הדופן הוא כנגד שפת האיצטבא, אף שחלקו ה"ישר" של הדופן מרוחק משם. ^[47]

ולכן, אם היתה הסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה, ובנה בה איצטבא מן הצד, סמוך לאחת הדפנות הצדדיות, ולא בצד הדופן האמצעית, וממילא האיצטבא אינה סמוכה לשלושת דפנות הסוכה אלא לשתים בלבד,

אזי, אם יש משפת איצטבא לכותל שכנגדה מרחק של ארבע אמות, הסוכה פסולה. כי אין לאיצטבא אלא שתי דפנות בלבד - הדופן הסמוכה לה, והדופן האמצעית של הסוכה. וכיון שאין האיצטבא יכולה להחשב כסוכה בפני עצמה, אי אפשר לישב במקום שחוצה לה מדין "פסל", שהרי ההלכה של "פסל היוצא מן הסוכה" נאמרה רק כאשר יוצא הפסל מסוכה כשרה.

אבל, אם היה בין הכותל השני לשפת האיצטבא פחות מארבע אמות, הסוכה כשרה. לפי שגם דופן זו שייכת לסוכה שעל גבי האיצטבא.

שכך היא ההלכה למשה מסיני, שדופן המרוחקת מן הסכך פחות מארבע אמות [והיה המקום שבין הדופן לסכך מקורה בסכך פסול], ניתן לשייך את הדופן לסוכה על ידי "דופן עקומה", וכמו שנתבאר לעיל.

ומקשה הגמרא: מאי קא משמע לן הגמרא בדין זה, האם את הדין דאמרינן הלכה זו של דופן עקומה,

והא תנינא כבר הלכה זו במשנתנו?!

שכך שנינו [להלן יט א]: בית שנפחת גגו באמצעו, וסיכך על גביו בסכך כשר על פני הפחת, ותקרת הבית שפסולה לסיכוך מפסקת בין כותלי הבית לסכך, שהרי לא נפחת אלא באמצעו.

אזי, אם יש מהכותל לסיכוך ד' אמות פסולה. לפי שבריחוק של ארבע אמות לא נאמרה ההלכה של דופן עקומה.

ומשמע, הא פחות מכאן [מד' אמות], אפילו משהו כשרה, משום דאמרינן דופן עקומה, ורואים את תקרת הבית כחלק מדופן הסוכה שנתעקם, ונחשב כותל הבית כדופן הסוכה.

אם כן, כבר שנינו במשנה דין זה של דופן עקומה, ומדוע צריכה הגמרא לשוב ולשנותו כאן?!

ומבארת הגמרא: מהו דתימא, התם הוא דאמרינן דופן עקומה, משום דדופן שלה חזיא לדופן, שהרי היא אינה גבוהה מעשרים אמה, ואין צריך אלא לעקמה כדי לקרבה לסכך, אבל הכא, דלא חזיא לדופן, לפי שהיא גבוהה מעשרים אמה, ^[48] אימא לא, אפשר שלא נאמרה ההלכתא של דופן עקומה להכשירה כדופן הסוכה, שכן לא נאמר דין זה אלא לקרב את הדופן לסוכה, ולא ליצור דופן חדשה שלא היתה קודם.

לכן קא משמע לן, שאף לצורך זה נאמרה הלכה זו.

ומוסיפה הגמרא: היתה הסוכה גבוהה מעשרים אמה, ובנה בה איצטבא באמצעיתה, באופן שאינה סמוכה לאחת הדפנות,

אזי, אם יש משפת איצטבא ולדופן מרחק של ארבע אמות לכל רוח ורוח, הסוכה פסולה. הואיל ואין דפנות סביב האיצטבא, ואי אפשר לקרב את דפנות הסוכה על ידי "דופן עקומה", שכן הן מרוחקות מהאיצטבא ארבע אמות.

אבל אם היה המרחק בין דפנות הסוכה לאיצטבא פחות מארבע אמות, הסוכה כשרה, משום דאמרינן דופן עקומה מכל צד, ויש לסוכה דפנות מכל רוחותיה.

ומקשה הגמרא: מאי קא משמע לן הגמרא, דאמרינן דופן עקומה, היינו הך - דבר זה נתחדש כבר בהלכה קודמת?!

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא, דופן עקומה מרוח אחת אמרינן, דהיינו, אם שתי דפנות סמוכות לה, ודופן אחת מרוחקת ממנה. אבל דופן עקומה מכל רוח ורוח לא אמרינן, קא משמע לן, שאף מארבע רוחותיה אומרים דופן עקומה.

עתה מבארת הגמרא הלכה נוספת:

שנינו במשנה: סוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה. ואם היתה הסוכה פחותה מעשרה טפחים גובה, וחקק בה גומה באמצעה, כדי להשלימה לעשרה טפחים כנגד הגומה, ויש באותה גומה שטח של שבעה על שבעה טפחים כדי הכשר סוכה, אלא שדפנותיה של הסוכה מרוחקים ממנה,

אם יש משפת החקק ולכותל הסוכה שלושה טפחים, הסוכה פסולה. כי אין דפנות הסוכה מתיחסות לסוכה, כיון שהן מרוחקות משפת החקק [שבו יש הכשר סוכה] שלשה טפחים,

והני מילי בית דקאי לדירה אבל האי כיון דלמיסתר קאי לית ליה מידי בחצר:
היתה גבוהה מכ' אמה ומיעטה בכרים וכסתות אע"ג דביטלן לא הוי (ביטול) מיעוט דבטלה דעתו אצל כל אדם שאין אדם נותן [כרים וכסתות] במקום עפר ואבנים.

תבן וביטלו הוי מיעוט וכ"ש עפר וביטלו כגון שהסכים שלא ליטלו משם לעולם תבן ואין עתיד לפנותו ועפר סתם מחלוקת ר' יוסי ורבנן לר"י בטל לרבנן לא בטל.

דתנן [בית שמילאהו] עפר או צרורות וביטלן דייקינן מינה מדקתני וביטלן מכלל שאם לא ביטלו מפורש אלא בסתם אינן מבוטלים ותני עלה ר' יוסי אומר תבן ואין עתיד לפנותו לתנא דידן לא בטל הרי הוא כעפר סתם וביטלו עפר ועתיד לפנותו הרי הוא כסתם תבן ולא ביטלו ש"מ תבן ואין עתיד לפנותו לתנא דידן לא בטל לר' יוסי בטל.

וכן עפר סתם לר' יוסי בטל לתנא דידן דקתני צרורות וביטלן מכלל דסתמא לא בטלו.

היתה גבוה מכ' אמה והוצין יורדין לתוך כ' רואים אם צילתן של הוצין הללו מרובין מחמתן כשרה דחשבינן אלו ההוצין הן הן הסכך. היתה גבוהה עשרה טפחים והוצין יורדין לתוך י' טפחים דחה רבא דברי אביי ואמר דירה סרוחה היא ופסולה. היתה גבוהה מכ' אמה ובנה בה איצטבא כנגד דופן האמצעית על פני כל האמצעית הסוכה ויש (בין האיצטבא) [בהאיצטבא] ז' טפחים שהן הכשר סוכה קטנה כשרה. בנה זו האיצטבא מן הצד אם יש משפת איצטבא ולכותל ד' אמות פסולה פחות מיכן כשרה מאי קמ"ל דופן עקומה תנינא בית שנפחת וסיכך ע"ג אם יש בין כותל לסיכוך ד' אמות פסולה ודחינן שאני התם משום דבדוכתיה דופן מעליא היא דפחות מכ' אמה היא. אבל הכא שזה הדופן גבוה יותר מכ' אמה ולגבי זו הסוכה דופן פסולה היא אימא לא קמ"ל. היתה גבוהה מכ' אמה ובנה בתוכה באמצעיתה האיצטבא אם יש משפת האיצטבא ולכותלי הסוכה ד' אמות ריוח לכל רוח פסולה.

תבן ובטלו הוי מיעוט וכ״ש עפר ובטלו תבן ואין עתיד לפנותו ועפר סתם מחלוקת רבי יוסי ורבנן. פרש״י שבטלו שם לכל שבעת הימים של חג ואין עתיד לפנותו כל ימי החג אלא שהביטול הוא שאמר כן בפיו בפי׳‎ ואין עתיד לפנותו שלא אמר כן אלא שכך הוא בדעתו ול״נ דהא ביטול לגמרי משמע לעולם סתמא ולגבי מיעוט חלון שלא להביא את הטומאה בעיא בטול עולמית כדכתיב בפרק לא יחפור גבי רקיק אינו ממעט בחלון וכדפרש״י ז״ל התם ה״ה לענין טומאה רצוצה וכיון שכן ה״ה למיעוט סוכה דהא מדמי׳‎ להו אהדדי בשמעתין. ותו דכיון דלא בטלינהו אלא לז׳‎ ימי החג מה לי אם אמר כן בפיו או לא אמר כן דבהא ליכא למימר דברים שבלב אינן דברים שאין אומרים כן אלא בנדרים הקדשות ותנאים וכיוצא בהם אבל לענין שום בטול גלוי דעתא הוי כאמירה בפה. והנכון דבטליה היינו שבטלו שם לעולם בין בפיו בין בלבו ואין עתיד לפנותו היינו שאין עתיד לפנותו כל ז׳‎ ימי החג לענין סוכה ולענין טומאה כל זמן שהטומאה בבית והיינו דאמרי׳‎ דכרים וכסתות אע״ג דבטלינהו ביטול עולמית לא הוי מיעוט דבטלה דעתו אצל כל אדם ואין דרך שום אדם לבטל כלי תשמישו לעולם דאלו לז׳‎ ימי החג אפשר דמבטל ליה:

תבן ובטלו הוי מיעוט וכ״ש עפר ובטלו תבן ואין עתיד לפנותו ועפר סתם מחלוקת רבי יוסי ורבנן לרבי יוסי הוי מיעוט לרבנן לא הוי מיעוט ועפר ועתיד לפנות ותבן סתם לכ״ע לא בטיל כדמפרש ואזיל דתנן בית שמלאוהו תבן או צרורות ובטלו מבוטל ודאי שהגירסא במשניות כך הוא כדברי רש״י בית שמלאוהו עפר או צרורות מיהו אין צריך למחוק הגירסא בכאן שדרך התלמוד לפחות ולשנות מלשון המשנה כמו שכתבנו בהרבה מקומות ובהא נמי בעיקר המשנה שנינו שמלאוהו עפר לאשמועי׳‎ דעפר נמי בעי ביטול ולמעוטי עפר סתם לר׳‎ יוסי וכיון דידע תלמודא שכן הדין בתבן דסגי ליה בביטול נקט במתניתין תבן לאשמועי׳‎ האי דינא דלתבן סגי בביטול אפילו לרבנן וסיפא דמתני׳‎ הכי הוא בית שמלאוהו תבן או צרורו׳‎ ובטלו מבוטל וכן כרי של תבואה או גל של אבנים כגלו של עכן הרי טומאה בוקעת ועולה וכי קתני וכן לאו למימרא דכרי של תבואה מהני ליה בטול דהא ודאי בטלה דעתו אצל כל אדם כדאמרי׳‎ גבי כרים וכסתות דליכא טעמא לאיפלוגו בינייהו אלא ה״פ כשם שבית שמלאוהו תבן או צרורות צריך ביטול ואין מילואו בטול כך כשמלאוהו כרי של תבואה צריכה ביטול וכיון שאין להביטול שבטל׳‎ דעתו אצל כל אדם הרי הטומאה בוקעת ועולה כנגדה בלבד ויש שבוקעת ומטמא כל צדדיה כדתנן בנפש הטומאה ובקבר סתום שמטמא כל סביביו ויש שאינו מטמא כלל אלא מבפנים וכנגד הפתח:

פסקא בענין טומאה ועיקרן של דברים כך הוא שכל שיש בחללו פותח טפח הטומאה מתפשטת בכל הבית כדין אהל וכאלו מלא טומאה ויוצאה דרך הפתח כיון שיש לה פותח טפח ואינה מטמאה סביבו כלל וזהו שאמרו במסכת ברכות גבי מדלגינן היינו על גבי ארונות דרוב ארונות יש בהם פותח טפח כלומר חלל טפח ופותח טפח ורבנן הוא דגזרו ובמקום כבוד הבריות לא גזרו אלמא מדאוריי׳‎ אינו מטמא סביביו כלל והיכא שיש בחללו טפח ואין ביציאתו פותח טפח מטמא כל סביביו שהטומאה נפשטה בכל הבית וכיון שאין לה פתח לצאת מטמא כל סביביו וזהו דין נפש הטומאה וקבר סתום וכשאין בחללו טפח שאין מתפשט ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בוקעת ועולה כנגדה בוקעת ויורדת. וזהו ששנינו ביב שהוא קמור בתוך הבית פירוש ופיו מחוץ לבית יש בחללו טפח וביציאתו טפח טומאה בתוכו הוא טמא והבית טהור יש בחללו טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא פי׳‎ ואפילו הטומאה בביב שחוץ לבית דכיון שיש בחללו טפח נתפשט כולו ובוקעת ועולה כנגד כלו אין בחללו טפח ולא ביציאתו פותח טפח מה שכנגדו טמא שהיא בוקעת ועולה וזהו מבואר בברייתא והיא שיטתו של מורי נר״ו וכבר הארכתי במסכת בבא בתרא והא דאמרי׳‎ בשמעתין דלגבי טומאה בעי׳‎ בטול עול׳‎ לא תיקשי למאי דאמרינן בבבא בתרא דבן שמנה ממעט בחלון בשבת שהוא אסור לטלטלו אע״ג דליכא ביטול אלא ליומו דטעמא דבעי׳‎ ביטול לעולם כדי שלא ימלך ליטלו אבל בבן שמנה שאסור לטלטלו וא״א לו לימלך ליטלו אפילו ביטול יומו הוי ביטול מפי רבי׳‎ נר״ו:

והא דתני עלה ר׳‎ יוסי אומר תבן ואין עתיד לפנותו הרי הוא כעפר סתם ובטל ועפר ועתיד לפנותו הרי הוא כסתם תבן ולא בטל בדין הוא דלא מיבעיא ליה למיתני כולי האי אלא דליתני הכי תבן ואין עתיד לפנות ועפר סתם בטל דהיינו מאי דפליג בהדי רבנן בלחוד אלא דאיהו בעי לאשמועי׳‎ להכא דמודה לרבנן בתבן סתם ועפר ועתיד לפנותו שאינו בטל ולענין עפר ואין עתיד לפנותו לא פריש תלמודא מאי אמרי ביה רבנן וי״א דלא בטיל לרבנן מיהא דהא קתני בהדיא בית שמלאוהו עפר ובטלו בטל דוקא שבטלו לעולם. ומסתברא דליכא פלוגתא אלא במאי דפריש רבי יוסי דהיינו תבן ואין עתיד לפנותו אבל עפר ואין עתיד לפנותו אפי׳‎ רבנן מודו דבטיל והיינו דאמרי׳‎ דעפר סתם מחלוקת הא עתיד לפנותו אינו מחלוקת ולכ״ע בטל ולא קתני ובטלו אלא לאפוקי עפר סתם דלא בטיל כר׳‎ יוסי ומשום דלא נפיק האי דינא אלא מדיוקא דפלוגתא דר״י ורבנן לא פשיט ליה לתלמודא מעיקרא כדפשיט דין כרים וכסתות ודין תבן ועפר שבטלו שהן פשוטין מעצמן בלאו פלוגתא דרבי יוסי ורבנן ומדברי רי״ף נראה כלשון ראשון אבל זה עיקר:

היתה גבוה למעלה מכ׳‎ אמה והוצין יורדין וכו׳‎ א״ל מהא דאמרינן בפ״ק דעירובין מקצת סכך למעלה מכ׳‎ ומקצתו למטה מכ׳‎ כשרה ואף ע״ג דאי קלשת ליה לסלק מה שלמעלה מכ׳‎ הוי אידך חמתו מרובה מצלתו משום דחלל סוכה תנן ובתוס׳‎ פי׳‎ דהתם מה שלמטה מכ׳‎ צלתו מרובה מחמתו הוא אלא דאי קלשת ליה א״א לו לעמוד בעצמו. ויש שהקשו שאינו נכון כדמוכח התם דהכא אתמר מקצת קורה בתוך כ׳‎ ומקצתה למעלה מכ׳‎ מקצת סכך למעלה מכ׳‎ ומקצתו בתוך כ׳‎ אמר רבה במבוי כשרה בסוכה פסולה מאי שנא במבוי דכשר דאמרינן ליה קליש סוכה נמי לימא קליש כו׳‎ אי קלשת ליה הויא לה קורה הניטלת ברוח אלא ע״כ עושין בשפודין של מתכת פירוש דהא לא שקלת מינה מידי אלא רואין קאמרינן שאלו ניטל מה שלמעלה הימנו מה שלמטה ניטלת ברוח אבל מ״מ עכשיו דבר קיים הוא אפילו מה שלמטה ופרכינן הכא נמי גבי סוכה ע״כ השתא מיהת צלתה מרובה מחמתה ואסיקנא דא׳‎ זה וא׳‎ זה כשר דחלל מבוי תנן וחלל סוכה תנן אלמא ההיא דהתם כל היכא דקלשת ליה למה שלמעלה הוי מה שלמטה חמתה מרובה מצלתה ויש לפרש לפי דבריהם דההיא לאו דסכך שלמטה בעצמו חמתו מרובה מצלתו ואפי׳‎ הוא עומד קיים דא״כ היכי היה מדמיא לה לקורה דאי קלשת לה נטלת ברוח דאלו קורה מה שבתוך עשרים הרי יש בו שיעור ראוי להכשיר המבוי אלא דהוה מיחסר קביעתא והשתא מיהת הא קביעא ואין מה שלמעלה בא אלא לתת קביעות למה שלמטה ואלו גבי סוכה אין במה שלמטה שיעור להכשר סוכה דהא חמתה מרובה מצלתה ונמצא עיקר הכשר הסוכה עם מה שלמעלה אלא ודאי דגבי סוכה נמי שיעור שלם יש בסכך שלמטה מכ׳‎ דהוי צלתו מרובה מחמתו אלו היה עומד קיים שטח שלו אלא שבשביל האויר שהיה מנענעו לכאן ולכאן מפני מיעוטו היה נופל זה על זה והוי חמתו מרובה מצלתו להכי אמרי׳‎ דכיון שיש לו לבדו שיעור הכשר סכך ואין הסכך שלמעלה מועיל לו אלא להעמידו בקביעות קיים שלא ינענעו ויתמעט השתא מיהת קיים הוא ועומד ואסיקנא דהא והא כשר ונ״ל שזה פי׳‎ נאה הוא ומתקבל במקומו אבל עיקר הדבר כתירוץ האחר שתי׳‎ בתוס׳‎ דהתם גבי סכך ההיא שלמטה מכ׳‎ עומד בעצמו ולא עוד אלא שהוא סומך כל מה שלמעלה ממנו והוא כטפל לו ולפיכך ל״מ שאינו פוסלו דומיא דסוכה תחת האילן אלא שמצטרף עמו להכשיר כאלו הכל למטה מכ׳‎ אבל הכא גבי הוצין שאינם עומדים בעצמם ותלויין למעלה כי לא צלתן מרובה מחמתן לית להו שום חשיבות ובטילי כמאן דליתנהו וכאלו כל הסכך למעלה מכ׳‎ וכי הוי צלתן מרובה מחמתן היא כשרה ולא אמרי׳‎ שמבטלו הסכך שלמעלה מכ׳‎ כדאמרי׳‎ בסוכה שתחת האילן בטל פיר׳‎ בתוספ׳‎ דהתם הוא באילן שפיסולו מעצמו אבל סכך זה עליון שאין פיסולו אלא מחמת גובה אינו מבטל שלמטה ממנו ונכון הוא אבל אין לו צורך בכאן שכיון שהכל גוף א׳‎ ויש לתחתון חשיבות וראוי לסכך הרי הוא גורר אחריו שלמטה ממנו את שלמעלה ממנו לעשותו כמוהו דהא חלל סוכה תנן וההיא דעירובין מסייעא להאי פירוש':

הא דאמרי׳‎ היתה גבוה י״ט והוצין יורדין לתוך י׳‎ סבר אביי למימר אם חמתן מרובה כשרה אע״ג דהתם לכ״ע מקצת סכך למטה מי״א פוסל׳‎ דהא ליכא חלל י׳‎ אלא דסבר אביי דשאני הני הוצין שהם נופלין למעלה וכי היכי דלא חשיבי בהא דלעיל ה״נ בהא לא חשיבי וכמאן דליתנהו דמו וא״ל רבא דשאני הכא דבעי חלל י׳‎ פנוי מסכך דלא הויא דירה סרוחה ולגבי הא לא אמרינן כמאן דליתנהו דהא חזיא דאיתנהו ועבדי לה דירה סרוחה ולפי׳‎ אפי׳‎ בדיעבד פסולה ולא לכתחלה בלבד כדעת מקצת החכמים כצ״ל:

היתה גבוהה למעלה מעשרים אמה ובנה בה אצטבא. פירוש סוכה גדולה היתה בג׳‎ דפנות ובנה בה לפנים אצטבא שמגעת בשלשתן ויש בו שיעור הכשר סוכה דהיינו ז׳‎ טפחים כשרה פירש״י שהיא כשרה כלה אף מה שיוצא חוץ לאצטבא ול״ג חוץ לאצטבא דהא אמאי ותו מדאמרינן בסמוך מאי קמ״ל דאמרינן דופן עקומה תנינא כו׳‎ ואמאי לא אמרי׳‎ דאשמועינן הא רבותא יתירא דאי איכא אצטבא כשרה מתכשרה כלה ואפילו הוי אידך רובא אלא הנכון דכי קאמר כשרה אאיצטבא קאי אבל מה שהוא חוצה לה פסולה:

מן הצד. פירוש שנוגעת בדופן האחר שמן הצד ובמקצת דופן האמצעית יש משפת הסכך לכותל ד״א פסולה אף האצטבא דהא לית לה אלא שתי דפנות:

פחות מכאן כשרה ופרישנא משום דאמרינן דופן עקומה ופרש״י שדופן עקומה לפי שדרך כותלים להתעקם פחות מד׳‎ אמות דינו כסכך גמור ומותר להשתמש תחתיו שרואין כאלו נתקרב הדופן בסופו לאצטבא והיה הסכך למטה מעשרים משא״כ בבית שנפח׳‎ שא״א להשתמש תחת אותו פחות מארבע אמות שהרי סכך פסול הוא. ול״נ האי פירושא חדא דהיכי מיקריא דופן עקומה מפני שרואין אותה כאלו נתעקמה ועוד דהא אמרינן לקמן במכלתין שאם יש אויר ג׳‎ בנתיים אין אומרים דופן עקומה והא אמאי והלא הוא מצוי וקרוב יותר שתתקרב יותר אל הסכך כשיש שם אויר מהיכא שיש שם בנין חזק אבל בתוספת פירשו דופן עקומה שרואים דופן זה דרחוקה בתוך ד׳‎ אמות כאלו היתה מתחלתה סמוכה לסכך אלא שנתעקמה ונתרחקה ונעשה מקצתה סכך ואין לומר כן כשיש אויר בנתים דהשתא לא שייך למימר הכי מעתה כל מה שהיא תוך ארבע אמות אין משתמשין תחתיו שהרי דינו כדופן שנתעקם למעלה וכיון שנידון לדופן אין להשתמש תחתיו כדין בית שנפחת והאוכל שם לא יצא ידי סוכה ומאי דקאמר כשרה היינו כנגד האיצטבא בלבד דומיא דרישא ושלא כפרש״י וה״ר אברהם ז״ל:

מקמ״ל דאמרינן כו׳‎. מהו דתימא התם הוא דחזיא לדופן פירוש דכמות שהיא עכשיו ראויה לדופן ואין שם אלא ריחוק סכך לבד שאלו נתקרב לה הסכך דופן גמורה היא ולהכי אמרינן בה דופן עקומה אבל הכא דמידליא טובא ולא חזיא לדופן שאפילו נתקרב לה הסכך כמו שהיא עכשיו אינה ראויה לדופן שהרי היא גבוה למעלה מכ׳‎ אימא דלא אמרינן דופן עקומה קמ״ל:

היתה גבוהה למעלה מכ׳‎ אמה ובנה בה איצטבא באמציעתא. פירוש שאינה נוגעת לשום דופן ויש בה הכשר סוכה אם יש שם משפת איצטבא ולדופן ד׳‎ אמות פסולה פחות מכאן כשרה כו׳‎ עד מהו דתימא לכל רוח ורוח לא אמרינן וא״ת והא בית שנפחת דלכל רוח ורוח הוא דנפחת באמצע משמע. וי״ל דה״ק מ״ד דלכל רוח ורוח לא אמרינן במלתא דלא חזיא לדופן דנכשיר בה דופן עקומה רק מרוח אחד קמ״ל דאפילו היכא דלא חזיא לדופן אמרינן דופן עקומה לכל רוח ורוח. ונראין דברים דהא בשהדפנות מגיעות לסכך דאי לא לא שייך למימר בה דופן עקומה מטעמא דפרישנא וכיון דפסלינן לה כשהיא למעלה מכ׳‎ עד שימעטנה באיצטבא שמעינן דהא לא כרבה מיהו אכתי לא אפשר דאתיא כרבי זירא דמיירי בשאין בה אלא ארבע אמות ולא אתיא בפשיטות כרב חנן דכיון דבנה בה איצטבא בהכשר סוכה ויש בה חוצה לה ארבע אמות הרי היא גדולה ואפילו הכי פסולה וזה כרבא דפסיל בכל אנפא אפילו בדפנות מגיעות לסכך ובסוכה גדולה מאד:

היתה פחותה מי׳‎ טפחים וחקק בה כדי להשלימה לי׳‎ יש משפת חקק ולכותל פחות משלשה טפחים כשרה. פירוש דכל פחות משלשה כלבוד דמי ונראין דברים דהיינו כשיש בחקק שיעור הכשר סוכה דאע״ג דכי אמרינן בעלמא לבוד לא כן חשיב סתום מדאמרינן לקמן דאויר פחות משלשה כשר בסוכה ולא חשבינן ליה כאלו נתקרבה ואין כאן הכשר סוכה שאני הכא דכל שאין חלל עשרה בהכשר סוכה דירה סרוחה היא כדאמרינן גבי הוצין וכן פירש הריב״ג ז״ל מפי מורי נר״ו והקשו בתוס׳‎ מהא דאמרינן בפ״ק דמסכת שבת בית שאין בתוכו י׳‎ וקירויו משלימו על גגו מותר לטלטל בכלו בתוכו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמו׳‎ ואם חקק בו ארבע על ארבע מותר לטלטל בכולו ולא מפלגי׳‎ התם בין שיש משפת הגג ולכותל פחות משלשה או יותר ותירצו דהכא גבי סוכה שמצותה בדפנות בעי׳‎ פחותה משלשה כדי שיהיו דפנות הסוכה נראי׳‎ כשלה אבל התם כל היכא שיש רשות ארבע על ארבע מוקף מחיצות תו לא בעי וכדאכשרינן בה בגוד אסיק מחיצתה משא״כ בסוכה כדלקמן וזה נכון וברור:

בית שמלאוהו תבן וצרורות ובטלן הרי זה מבוטל ודבר זה גדולי הרבנים פירשוהו לענין אהל שכל טומאה שיש לה אהל טפח אינה בוקעת ועולה אבל כל שאין לה אהל טפח קרויה טומאה רצוצה ובוקעת ועולה עד לרקיע לטמא את הכל ואמר על זה שהבית שכזית מן המת בתוכו שמלאוהו תבן או צרורות אם לא בטלן הרי הוא כמי שאינן לשם ואין כאן טומאה רצוצה אבל אם בטלן הרי זה בטול ונמצאת הטומאה רצוצה ומטמאה אף כלים שעל הגג וכן בעפר שאין עתיד לפנותו לדעתנו כמו שביארנו ולדעת ר' יוסי בעפר סתם ובתבן שאין עתיד לפנותו בטל ואין הלכה כדבריו אלא כחכמים ועל הדרך שביארנו אלא שלענין ביאור הסוגיא מיהא יש מתמיהים שמשמועה זו נראה שר' יוסי מודה בהלכות טומאה רצוצה ובמסכת חולין פרק העור והרוטב קכ"ו א' אמרו קסבר ר' יוסי טומאה טמונה אינה בוקעת ומתוך כך פירשו שאף ר' יוסי לא אמרה כאן אלא לדבריהם של חכמים כלומר למה שאתם סוברים טומאה רצוצה בוקעת ועולה יש לכם לאומרה בעפר סתם ובתבן שאין עתיד לפנותו ויש שפירשוה מתורת קבר וממה שאמרו קבר מטמא כל סביביו ד' אמות וכל שהמת כזית ממנו בבית ומלאוהו תבן וצרורות ובטלן עשאו כקבר לטמא בכל סביביו ד' אמות מ"מ גדולי המחברים פסקו בה שאינו מטמא סביביו ובבית סתום פסקו שטמא סביביו עד שיפתח בו פתח:

היתה גבוהה מכ' אלא שהוצין של סכך ר"ל ראשיהם התלוים יורדים לתוך עשרים אם כשאתה רואה את הסכך כנטול וההוצים נשארים נמצאו ההוצים מרובין כל כך עד שצל הסוכה שמחמת ההוצין מרובה מחמתה כשרה ומונים מהם ואם לאו הרי הם כמי שאינם ופסולה ויש שואלין בה והלא בראשון של עירובין אמרו חלל סוכה תנן וכל שמקצת הסכך בתוך עשרים כשרה אע"פ שאם אתה רואה מה שלמעלה מכ' כנטול יהא הנשאר חמתו מרובה ולאו דוקא מקצת הסכך אלא כל שאין החלל ביתר מכ' וא"כ יחשבו ההוצים כמקצת סכך אף בחמתן מרובה אינו כן שההוצים אינם חשובים להיות ראויים להצטרף וכן שהם בדלים מן הסכך לגמרי ודבר אחר הוא אבל מקצת סכך למעלה הכל אחד ומשום צירוף סכך פסול ליכא שאין סכך פסול אלא כשהוא פסול מצד עצמו ואין אנו אחראין אלא להיות תחתית הסכך בתוך כ' ומ"מ קצת מפרשים פרשו מתוך קושיא זו אותה של מקצת סכך בשהוא כן ר"ל שכל שאם אתה רואה בה את שלמעלה מכ' כנטול יהא הנשאר צלתו מרובה מחמתו ומצדדים לפרש מה שאמרו שם תחלה במבוי כשר ובסוכה פסול והקשו מאי שנא סוכה דאי קלשת ליה הויא חמתה מרובה מצלתה כלומר שברוב פעמים כך הוא ויש לפוסלה אף בשאינו כן מגזירה זו מבוי נמי אי קלשת ליה הויא קורה ניטלת ברוח כלומר ברוב פעמים ויש לפסלה אף בשאינו כן מגזירה זו ותירץ בה אלא אחד זו ואחד זו כשרה כלומר ובלבד בשהנשאר בתוך כ' צלתו מרובה והנשאר מן הקורה שלא יהא ניטל ברוח ואין הדברים כלום כמו שכתבנו שם וכן יש מי שתירץ בקושיא זו דההיא דמקצת סכך בשהקורות שהסכך נשען עליהם למטה מכ' אלא שעצי הסכך מתעבים עד שכלם או מקצתם למעלה מכ' ולפיכך כשרה אף בזמן שכשאתה רואה את הסכך כנטול יהא חמתה מרובה מצלתה דקורות הויין להו עיקר ושדינן ליה בתר עיקר אבל זו שבכאן כשאף הקורות למעלה מכ' והוצים יורדים בתוך עשרים ודברים בטלים הם ואל תחוש להם ולא כתבנום אלא שלא לטעות בהם וודאי אף כשאין שם קורות אלא שעצי הסכך נתחבים מדופן לדופן כל שאין בחללה גובה יתר מכ' כשרה:

היתה גבוהה עשרה והוצים יורדים לתוך עשרה אע"פ שכשאתה רואה את הסכך כנטול וההוצים נשארים חמת הסוכה מרובה ונמצא שההוצים כמי שאינם אעפ"כ פסולה שדירה סרוחה היא וכל שאין בסוכה זו דירה שלא בתחת ההוצים בשיעור שבעה טפחים פסולה שהרי ההוצין טופחין על פניו ומצערין אותו ויש מכשירין אותה בדיעבד ואף לשון גדולי המחברים מוכיח כן שלא כתבו בה פסול אלא שצריך להזהר בכך:

היתה גבוהה מכ' ובנה בה איצטבא כנגד דופן האמצעי כגון שיש לסוכה זו שלש דפנות שלמות צפונית מכאן ודרומית מכאן ומזרחית באמצע וצד מערב כולו פתוח ונכנס בה דרך רוח מערב ובנה זה איצטבא זו של טיט או של אבנים או של עצים מחוברת לכותל המזרחי על פני כולו ונמצא אורך האיצטבא מחובר לכותל אמצעי ושני ראשיו מחוברין זה לכותל צפוני וזה לכותל דרומי אם יש באיצטבא זו הכשר סוכה כשרה ולא סוף דבר במקום האצטבא שזו לא הוצרכה אלא אף כל שאר הסוכה כשרה וישנין אף במקום שאין בו אצטבא כדין פסל היוצא מן הסוכה שנידון כסוכה אחר שצלו של אותו פסל מרובה מחמתו ופירשוה בקנים היוצאים מסכך הסכה לפני הסוכה ודופן אחת נמשכת עמהם ואע"פ שאין בה דפנות בכל הצורך מפני שאנו רואין כל הדפנות כנגררות אחר אותו הפסל כך אנו רואים האצטבא כאלו מתפשטת בכל הסוכה ואע"פ שבנסר רחב ארבעה אמרו כשרה ואין ישנין תחתיו טעם הדבר שהנסר פסול מצד עצמו אבל זו שבכאן הרי הסכך כשר מצד עצמו ולא נפסל אלא מצד גבהו והלכך כל שהכשרת את מקצתו הכשרת את כלו זו היא שיטתנו וכן פירשוה גדולי הרבנים אלא שהוספנו על דבריהם ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו פירשוה דוקא במקום אצטבא אבל חוץ לאצטבא לא ישן ולא יאכל ואע"פ שבפסל הסוכה הקלו אם הקלו בהמשך דופן לא הקלו בסכך שהרי סכך פסול פוסל בארבעה ונראין הדברים כדעת ראשון ומטעמים שכתבנו:

עשה אצטבא זו מן הצד אם לצד הצפונית אם לצד הדרומית וראשה האחד מחובר למזרחית שנמצא שאין חיבור לאצטבא זו בדפנות אלא בשתיים והרי אתה צריך לשלש דפנות כמו שביארנו אם יש משפת אורך האצטבא לכותל שכנגדו ד' אמות פסולה ואם לאו כשרה מתורת דופן עקומה ופי' דופן עקומה שכל שהסכך פסול מפסיק בין הכותל והסכך כשר בפחות מד' אמות רואין כאילו אותו סכך פסול נתעקם ונעשה דופן ר"ל ורואין הכותל והסכך פסול כאילו הכל דופן שנתעקם ונשתפע מקרקעיתו עד מקום הסכך כשר שכן דרכה של כותל להתעקם בגובה כ' עד כדי שיעור זה וי"מ שרואין את הכותל כאילו נתעקם ובא ראשו לצד סכך כשר ואין נראה כן שאילו כן אף באויר שמן הצד היה לנו לומר כן אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון וכן אתה מוצא למטה בסוגיית משנת בית שנפחת משום דופן עקומה נגעו בה ועל כל פנים אתה צריך לפרש שם כלומר ודופן הוא ולא סכך ואין כאן סכך פסול כמו שפירשו שם גדולי הרבנים ולמדת שלא סוף דבר לדון כהלכת דופן עקומה בדופן הראוי לדירה כגון כותל בית וכמו שאמרו בבית שנפחת וסיכך על גביו שכל שאין בין כותל הבית לסכך ד' אמות כשרה אלא אף בכותל שלא נעשה לדירה כן:

היתה גבוהה מכ' אמה ובנה אצטבא באמצעיתה בהכשר סוכה אלא שאין איצטבא זו מחוברת לשום כותל שבסוכה אף זו כל ששלשה צדדי האיצטבא אין ביניהם לכותלים ארבע אמות כשרה אומרין דופן עקומה אפילו לכמה רוחות:

היתה פחותה מי' וחקק בה חקק הראוי להכשר סוכה כגון שבעה על שבעה ואין שפת החקק מחובר לכותל בשום צד בזו צריך שלא יהא משפת החקק לכל רוח משלשה רוחות שלשה טפחים כדי להכשירו מתורת לבוד שהלכות דופן עקומה אין כאן שכל מחיצה שאין בה עשרה אינה מחיצה כלל וכל שאתה צריך לעשיית דופן מתחילתה אין דנין בה הלכות דופן עקומה הא כל בפחות משלשה אתה מכשירו מתורת לבוד ובזו מיהא הכל מודים שאוכל וישן חוץ לחקק שהרי כלבוד הוא:

מהו דתימא הנ"מ התם דחזיא לדופן פי' כגון שירי התקרה שנשתיירו סביב שיש לומר נעקם הכותל והאי תקרה ראש הכותל היא אבל הכא דלא חזיא לדופן פי' שקרקע עולם מפסיק בין הדופן ובין האצטבא ואין לומר בקרקע עולם שנעשה ממנו דופן עקומה קמ"ל דאמרינן:

בד"ה בית שמלאוהו תבן כו' ומשום דמייתי ליה הכא ובעירובין אתבן כו' עכ"ל לכאורה לא מייתי ליה התם מידי אתבן דהכי איתא שם מלא עפר מערבין אחד כו' ואפילו בסתמא והתנן בית שמלאוהו כו' ונראה לפרש דהא דמשמע ליה התם הא דמלא עפר ואפילו בסתמא היינו משום דאי בבטלו בפירוש קאמר לא הוי תני ברישא במלא קש ותבן דמערבין שנים ולא א' ומ"ה טעו להגיה בהך דמייתי בית שמלאוהו תבן כו' דמהני ביטול בפירוש אפי' גבי תבן ודו"ק:

בא"ד והא דקאמר עפר סתם מחלוקת ר"י ורבנן המ"ל כו' עכ"ל יראה דהוכרחו לפרש זה לפי גירס' דל"ג תבן בהך מתני' אבל לגירסת רש"י דגרסי' תבן בהך מתני' מצינן למימר שפיר דבעפר וצרורות ואין עתיד לפנות מודו רבנן דבטל ולא נקט בטלו אלא משום תבן דאין בטל באין עתיד לפנותו:

בפרש"י בד"ה אם יש בה כו' ז' טפחים ומשהו דהיינו כו' עכ"ל צ"ע [א] דהוסיף כאן ולקמן גבי עמוד בשיעור סוכה משהו על ז' טפחים ובכמה דוכתין במכילתין נראה דלא הוי שיעור הסוכה אלא ז' טפחים מצומצמים והטעם דגברא באמתא יתיב ושלחנו טפח כדאיתא בירושלמי וכמ"ש הרא"ש ע"ש:

גמרא ובנה בה אצטבא כו' הרא"ש מפרש הך דאצטבא אפילו בגבוה עשרה טפחים ע"ש באורך מיהו למאי דסבר אביי למימר גוד אסיק בהך דבנה בה עמוד גבוה י' טפחים ע"כ הך דאצטבא באינה גבוהה י' טפחים קמיירי דאל"כ ליתכשר בגוד אסיק אפילו ביש ד' אמות משפת אצטבא לכותל וק"ק לפי דרכו אמאי נקט עמוד גבוה י' טפחים ולא נקט הך מלתא דסבר אביי באצטבא גבוה י' דקיימינן בה ולפי פי' ר"י גיאות ניחא דאיכא למימר אין דרכה לעשותה י' טפחים ודו"ק:

בגמ' מהו דתימא דופן עקומה מרוח אחת אמרי' וכו' ואע"ג דמתני' דבית שנפחת מפרש רש"י שנפחת באמצע א"כ שמעינן נמי מיניה דאמרי' דופן עקומה מכל רוח ורוח י"ל דשאני הכא דלא חזיא לדופן לא הוה אמרי' דופן עקומה לכל רוח ועוד י"ל הא דפרש"י שנפחת באמצע היינו לפי האמת דאשמעינן הכא דאמרי' דופן עקומה לכל רוח אבל אי לאו דאשמעינן הכא נבי אצטבא היינו מפרשים ההיא דבית שנפחת ר"ל שנפחת מן הצד ולא באמצע ולא אמרי' דופן עקומה כ"א מצד אחד:

ברש"י ד"ה אם יש בה איצטבא וכו' כשרה כל הסוכה וכו' עיין באשר"י שיש חולקים על פרש"י ולא מכשרי כל הסוכה כ"א על גבי האצטבא ועיין ג"כ בר"ן:

בתוס' ד"ה בית שמלאוהו וכו' עד ואין לומר דהך דמייתי הכא ברייתא היא כצ"ל ר"ל ובברייתא תני תבן וא"כ לא נצטרך לומר שטעו הסופרים דזה אינו דאין לו להביא מן הברייתא וכו' אלא שהאמת הוא דהך דהביא מתני' היא:

בא"ד וכן בפרק חלון וכו' ופריך אי ר' יוסי איפכא שמעינן בין אתבן ובין אצרורות פריך ר"ל דשם רצה לאוקמי מתני' דאהלות דתנן בית שמלאוהו תבן או צרורות ובטלו וכו' כר' יוסי ופריך אי ר"י איפכא שמעינן ליה דלא מצריך ביטול ובין אתבן ובין אצרורות פריך איפכא שמעינן ליה דבתבן לא מצריך ר"י ביטול בפירוש אלא אין עתיד לפנותו אע"ג דמתני' דאהלות לא תני תבן בהדדיא מ"מ במכל שכן דעפר שמעינן לה דבעי ביטול ולכך פריך עלה:

ד"ה והוצין יורדין לתוך עשרים וכו' כדאשכחן בעירובין גבי מקצת סכך וכו' דפסל בסוכה דכי קלשת לה וכו' כצ"ל ור"ל לפי שינויא דרבינא דאמר סוכה דאורייתא החמירו הוי פי' החמירו משום דכי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה מצלתה ולכך פסולה אע"ג דהשתא צלתה מרובה מחמתה ומקשו התוס' הכא א"כ גבי הוצין נמי ליפסלה מהאי טעמא [אף] דהשתא צלתה מרובה מחמתה ואפי' את"ל שצלתן כ"כ מרובה שאפי' שיקלשו לה ישאר בהוצין צלתן מרובה מחמתן מ"מ ליפסלה מטעם דכי קלשת לה לא יוכלו להתקיים ויהיו חמתן מרובה מחמת שהרוח יפזרם דשם גבי מקצת סכך בתוך כ' איירי נמי שאף לאחר שיקלש מקצת הסכך שלמעלה ישאר באותו מקצת שבתוך כ' צלתה מרובה מחמתה בלאו אותו מקצת שלמעלה מכ' ואפ"ה פסול מטעם דאי קלשת לה לא יוכל להתקיים מחמת שהרוח יפזרם או יפול דאין לומר דשם איירי שבאותו מקצת שבתוך עשרים לא הוה צלתה מרובה כ"א ע"י אותו מקצת שלמעלה מכ' ואי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה דא"כ בזה לא היו מכשרי אינך אמוראי דהתם וכו' ר"ל דשם איכא לישנא אחרינא דמכשרי בסוכה ותירצו התוס' דהכא איירי שיש הרבה היצין שיכולין להתקיים בקל ע"י סמיכה והא דלא הקשו התוס' ג"כ לשינויא אחרינא דהוא רבא מפרזיקא דמשני התם דטעמא דבסוכה דפסול משום דסוכה דיחיד הוא לא מדכר וזימנין דמשתקל מתתא עובי הסכך וקיימא כולה למעלה מכ' והביאוהו התוס' לעיל ריש הפרק ד"ה אמר רבא וכו' א"כ ליחוש נמי הכא גבי הוצין דלמא משתקלי הנך היצין דיורדין בתוך כ' ולא מדכר וליפסלה נמי מה"ט כדהתם משום דלדידיה פשוט דאיכא לשנויי דהכא איירי דיורדין כל כך הרבה למטה באופן דליכא למיגזר מידי וע"ש בעירובין דף ג' בתוס' ד"ה אי קלשת וכו' ותמצא הכל מבואר כמו שכתבתי:

רש"י בד"ה דופן האמצעי כו' מצויירין אלו הציורין*:

בד"ה פחות מד"א כשירה כו' הואיל וראשו אינו כלה על כן נמחק ע"כ ונ"ב נ"ל על כרחך וכן מצאתי באשר"י ודו"ק:

תוס' בד"ה בית שמלאהו תבן וכו' להביא מן המשנה כו' נ"ב וק"ק דלמא מביא הברייתא בעבור שנאמר בה תבן ולעולם גרסינן בה תבן ודו"ק:

גמרא א"ל רבא הא דירה סרוחה היא כו'. ק"ל א"כ אמאי כשרה בגובה י"ט הלא קומתו של אדם בינוני ג"א דהוא יח"ט וזהו עוד לבד מראשו כמבואר בתוס' עירובין (מח) וא"כ לא יוכל לעמוד שם בקומה זקופה וכי עייל ונפיק ישוף אכרסיה עי' שו"ע סי' תר"מ ס"ד ברמ"א ובמ"א:

שם אם יש משפת איצטבא ולכותל ד"א פסולה כו' מאי קמ"ל דאמרי' ד"ע כו'. לכאורה קשה למ"ד לקמן (יז) דסכך פסול באמצע בארבעה (ואליביה אזלא הך סוגיא דלאידך ל"ל ד"ע כלל כמש"כ הרא"ש שם בשם הרמב"ן) א"כ לא ליפסול עד שיהא הריחוק קרוב לד"א וד"ט דבפחות ב' משהויין נאמר ד"ע עד ד"א וישאר פחות מד"ט שאין בו שיעור הפלגה ויקשה כולהו ג' בבי דמתניתין דשם וי"ל דכמו דל"א ד"ע ולבוד כהדדי (כמש"כ בס"ד בשו"ע רס"י תרל"ב ע"ש) ה"נ לענין זה ועוי"ל כיון דאיכא סכך פסול ביחד יתר מד"א ל"א ד"ע כלל וכה"ג תמצא ברפ"ד דכלאים ע"ש:

רש"י ד"ה ה"ג בית שאין לה חלל טפח הימנה ולגג. משמע דהטומאה עצמה ממעטת להחלל טפח ולקמן (י) ד"ה טפח ע"ט כ' משום דליכא הפסק טפח ממנו ולקרקע ומלשון הראב"ד שהביא התוי"ט בפ"ג דאהלות מ"ז משמע קצת דלא קפדינן רק שישאר טע"ט חלל חוץ לטומאה אבל במקום שהטומאה מונחת אף אם אין ע"ג טפח טמא ועמש"כ שם בס"ד:

גמרא אם צלתם. נ"ב צלם הי"ל לומר אלא סרכא דתנא נקט דאורחיה לזווג המלות כמ"ש במתני׳ ריש מכלתין:

שם דופן האמצעי. צ״ל האמצעית:

תוס' ד"ה והוצין וכו' מצטרף בהדי סכך כשר. עי' לקמן דף ט ע"ב תוס' ד"ה הא קא מצטרף:

בפירש"י בד"ה תבן ובטלו בפיו לשבעה עכ"ל. נראה שהוצרך לפרש דאיירי שבטלו בפיו דאל"כ היינו אין עתיד לפנותו מ"מ נראה דלאו דוקא שבטלו בפיו ממש אלא עיקר כוונת רש"י שגמר בלבו לבטלו שם דבכה"ג הו"ל כבטלו בפיו וכמו שהקשה הריטב"א ז"ל בחידושיו דכה"ג קי"ל דברים שבלב הוי דברים:

בתוס' בד"ה ואע"ג דבטלינהו וכו' לא דמי לארנקי דאיכא למ"ד אפילו ארנקי מבטל איניש עכ"ל. והיינו כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר התם הנח לאיסור שבת דאפילו ארנקי מבטל איניש עכ"ל ומשמע דסגי בביטול לשבת לחוד וה"ה הכא דסגי בביטול לשבעה כדפרש"י וכיון דכרים וכסתות אין דרך לבטל לשבעה בטלה דעתו אצל כל אדם מיהא לשיטת הסוברים דבסוכה בעינן ביטול לעולם היינו משום דס"ל דלענין שבת נמי לא קיי"ל כרב הונא בריה דרבי יהושע אלא כאידך אמוראי דסברי דלא מהני האי טעמא דהנח לאיסור שבת והיינו מהאי טעמא גופא דבעינן שיבטלו לעולם והפוסקים האריכו בזה לענין שבת ואין להאריך כאן וכן לענין טומאה דבסמוך שייך האי פלוגתא אי סגי בביטול לשעה או בעינן ביטול לעולם ויבואר קצת בסמוך:

בגמרא תבן ואינו עומד לפנותו כו' מחלוקת רבי יוסי ורבנן דתנן בית שמלאוהו כו'. בתוס' פרק הזורק (שבת דף ק') ובפרק חלון כתבו דכל הנך חילוקי דינין לענין ביטול לא הוי אלא דרבנן דמדאורייתא אין לחלק כלל והכל בטל ע"ש. ולפ"ז יש לדקדק לכאורה מאי פסיקא לתלמודא הכא דבסוכה הוי נמי פלוגתא דרבי יוסי ורבנן דלמא רבי יוסי גופא לא קאמר דלענין טומאה תבן ואין עתיד לפנותו ועפר סתם בטל אלא משום דהחמירו חכמים בכך שיהא הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע כמו שפרש"י כאן ואף על גב דלענין כלים שבצרו הוי לקולא מ"מ כיון דהוי כחוכא ואיטלולא אוקמא אדאורייתא משא"כ בסוכה דאי אמרינן דבטל הוי להקל אפשר רבי יוסי נמי מודה דהחמירו חכמים דלא בטל אלא א"כ בטלו בפירוש אלא דא"א לומר כן דרבי יוסי גופא ס"ל דטומאה טמונה אינה בוקעת למעלה כדאיתא בפ' העור והרוטב והובא בתוספת בפ' חלון. וא"כ עיקר מילתא דר' יוסי לא משכחת לה אלא לענין כלים שבצרו וכמ"ש התוספות פרק חלון וממילא בע"כ לקולא נמי קאמר רבי יוסי דמסתמא בטל:

ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי בילדותי האי סוגיא דפרק חלון שהביאו התוספות כאן דמשני הש"ס מעיקרא מאן תנא אהלות רבי יוסי היא ומקשה אי רבי יוסי איפכא שמעינן לה ומייתי ברייתא דבסמוך. ויש לתמוה אם כן מעיקרא מיהא דלא הוי ידע להאי ברייתא אכתי מאי קאמר מאן תנא רבי יוסי היא. ולמאי דפרישית א"ש דמעיקרא דלא הוי ידע דרבי יוסי ס"ל איפכא הוי מוקמי שפיר למתניתין דאהלות כרבי יוסי דס"ל טומאה טמונה אינה בוקעת למעלה וא"כ האי מתניתין דאהלות דקתני בטלו אין לא בטלו לא לא משכחת לה אלא לענין כלים שבצרן כדקתני התם להדיא והובא בתוס' כאן וא"כ שפיר קאמר דבטלו אין דהוי מבוטל אף לקולא אבל בלא בטלו לא מקילינן כולי האי לטהר כלים שבצרן דטמאין מדאורייתא היכא שלא בטלו דהחמירו חכמים בדאורייתא משא"כ בההיא דחלון דאיירי לענין טלטול מחצר לחצר דלא הוי אלא מלתא דרבנן אפילו מסתמא בטל ואהא מקשה שפיר אי ר' יוסי איפכא שמעינן לה כנ"ל נכון ובערובין הארכתי וכאן אין להאריך רק במה שנוגע לסוגיא דהכא ולפירוש התוס' בסמוך:

בתוספות בד"ה בית שמלאוהו כו' עד סוף הדיבור. בספרי המשניות שבידינו יש נוסחא אחת דגרסי תבן או צרורות כגירסת רש"י אלא דלענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י אף לגרסת התוספות דלא מצי לאתויי ממתניתין וניחא ליה לאתויי מברייתא דדייק טפי ותחלה אפרש מאי דקשיא לי על פי' התוס' טובא במה שכתבו דהא דקאמר תבן ובטלו הוי מיעוטא אף ע"ג דלא קתני במתניתין דאהלות אפ"ה פשיטא ליה במכ"ש דכרי של תבואה כו' ויש לתמוה דא"כ כרי של תבואה גופא יוכיח דהוי ביטול לענין טומאה ולא לענין סוכה כדאמרינן לעיל בכרים וכסתות דבטלה דעתו אצל כל אדם ואי יש לחלק בין כרים וכסתות לכרי של תבואה טפי הו"ל למימר דכרי של תבואה גופא וכיוצא בה נמי הוי ביטול אע"כ דאע"ג דמדמינן הכא סוכה לטומאה היינו בהך מלתא לחוד אי בטיל מסתמא או באין עתיד לפנותו או לא משא"כ בהא דבטלה דעתו אצל כל אדם שפיר יש לחלק ביניהם דבטומאה דסגי בביטול לפי שעה לא שייך לומר בטלה דעתו אצל כל אדם כמו בסוכה שהביטול צריך לשבעה אמרינן בטלה דעתו וכ"כ הר"ן ז"ל ואם כן אכתי מאי מייתי לענין תבן דלמא בתבן נמי אמרינן בטלה דעתו כיון שביטולה היא לשבעה ואי פשיטא להו להתוספות בתבן דלא שייך בטלה דעתו א"כ למה הוצרכו לפרש דתלמודא פשיטא ליה ממתניתין דאהלות ובפשיטות הוי מצי לפרש דמסברא פשיטא ליה ויש ליישב בדוחק:

ודאתינן עלה מיהא דאף לגירסת התוס' מצינן למימר דהאי תבן או צרורות ברייתא היא והא דלא מייתי מתני' היינו משום דא"כ הוי משמע דבכרי של תבואה נמי מדמה להו מש"ה מייתי הך ברייתא דלא קתני כרי של תבואה אלא תבן או צרורות דבהנך דמי סוכה לטומאה ולא בכרי של תבואה כדפרישית וכמו שכתב הר"ן ז"ל. ועוד דבמתניתין דאהלות לא גרסינן ובטלו מבוטל כמ"ש התוס' בעצמו וא"כ לא שייך למידק כלל הא לא בטלו לא דעיקר מתניתין לא אתא אלא לאשמעינן במה מבוטל אלא דנקיט לא זו אף זו דאפי' בכרי של תבואה מהני הביטול אף לקולא וכהך כלים שבצרן כדקתני בהדיא וא"כ אפשר דאין עתיד לפנותו נמי ובטלו קרי ליה משא"כ בברייתא דקתני בהדיא ובטלו מבוטל ולא קתני כרי של תבואה בהדייהו אלמא דלא קתני לה אלא לדיוקא דלא בטלו לא כן נ"ל נכון. אלא דבלא"ה נ"ל דלא שייך ל' ותני עלה אלא דתני ברייתא עלה דמתני' ולא מברייתא לברייתא וא"כ ע"כ צריך לפרש כפירוש התוספות או כגירסת המשניות כגירסת רש"י ודוק היטב:

בא"ד והא דקאמר עפר סתם כו' הו"מ למימר כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שהוצרכו לפרש כן לפי גרסתם ע"ש ולכאורה יש לתמוה דהא רש"י גופא ג"כ כתב כן אלא דנראה בכוונת מהרש"א ז"ל דאע"ג שכבר פירשו רש"י אפ"ה הוצרכו התוס' לפרש משום דלגרסתם קשה טפי. ולפענ"ד נראה דלא ניחא להו להתוספות במה שפרש"י דנקיט עפר סתם משום כחו דר' יוסי כו' דאע"ג דאשכחן כה"ג טובא דאשמעינן כהא דהתירא טפי אפי' דלא כהלכתא היינו בפלוגתא דתנאי גופא במשנה או בברייתא משא"כ הכא דסתמא דתלמודא נקיט לה טפי הו"ל למימר עפר ואין עתיד לפנותו להודיעך כחן דרבנן דפסלי בסוכה אלא דבלא"ה יש לומר בפשיטות דלא נקיט סתמא דתלמודא אלא הנך מילי דנקטו רבנן ור"י להדיא בפלוגתייהו ובמלתייהו משא"כ עפר ואין עתיד לפנותו שלא נזכר בפירוש בדבריהם אבל לפירוש התוס' דתבן ובטלו נמי אין נזכר בדבריהם ואפ"ה נקיט לה סתמא דתלמודא כיון דשמעינן לה ממילא ממלתייהו דכרי של תבואה ואם כן לפ"ז קשיא להו דהו"ל למימר נמי עפר ואין עתיד לפנותו דשמעינן נמי ממילא לכך מסקו בדבריהם דלא חש להאריך כן נ"ל בכוונת התוספות ודו"ק:

בפרש"י בד"ה על פני כולה כו' אם יש באצטבא שיעור הכשר סוכה קטנה שבעה טפחים ומשהו כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלא ידע אמאי כתב רש"י ז"ל כאן ולקמן גבי עמוד דבעינן שבעה ומשהו ובכל דוכתי דשיעור הכשר סוכה אינה אלא שבעה טפחים מצומצמות. ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו של מהרש"א ז"ל דבמאי דקשיא ליה לקמן מעמוד אגב חורפא לא דק דכיון דבעי לאכשורי התם ע"י גוד אסיק מחיצות העמוד למעלה א"כ בעינן שיהא שיעור העמוד שבעה טפחים מלבד מהשיעור מחיצות שאין צריכין להמשיך למעלה וזה מבואר בפ' כל גגות ובפרק כיצד משתתפין דף פ"ז לענין גיסטרא הסמוכה ע"ש ובדוכתי טובא והוא ברור אלא דלענ"ד מה שכתב רש"י נמי כאן לענין איצטבא דבעינן שבעה ומשהו הוא ג"כ בדקדוק והיינו למאי דפרישית לעיל דמסתמא כל הני פסקי הלכות אתו נמי אליבא דרבא דטעמא דפסול גובה משום דירת קבע וקשיא לן א"כ מאי מהני בנין איצטבא וכמו שהקשה הראב"ד ז"ל וכתבתי לעיל דהא דמהני האיצטבא היינו לענין דגלי דעתיה דניחא ליה בהאי גובה ממעל לאיצטבא א"כ מעתה א"צ לגובה דפנות שמתחתית האיצטבא ורואין כאילו הדפנות מתחילין מעל האיצטבא שבענין זה יכול לעשותן מחיצת עראי ולא בענין אחר נמצא דלפ"ז בעינן שיהא גג האיצטבא עכ"פ שבעה ומשהו כדי שיוכל להעמיד הדפנות עליהן דווקא במחיצות שאין גבוהין עשרים משא"כ אם אין רוחב האיצטבא אלא שבעה טפחים בין הכל וא"כ לעולם צריך להעמיד הדפנות סמוך להאיצטבא ולא על האיצטבא ומכיון שהוא צריך להעמידן סמוך להאיצטבא ממילא צריכין שיגיעו עד תחתיות האיצטבא על הקרקע ממש כמו שהן עכשיו ומה הועיל האיצטבא כיון דלא סגי ליה בלא דירת קבע בדפנות עשרים אע"כ דבאיצטבא שבעה ומשהו איירי כן נ"ל נכון וברור בעזה"י בלי גמגום ודוק היטב:

בד"ה כשירה כל הסוכה כו' עד סוף הדיבור. ונראה לכאורה שפירושו מוכרח מדאצטריך בגמרא לפרש אם יש בה הכשר סוכה ואי להכשיר האיצטבא לחוד קאי שהיא סוכה בפני עצמו פשיטא דבעינן שיעור סוכה אע"כ דכל הסוכה כשירה וקמ"ל דהיינו דוקא כשיש באצטבא שיעור הכשר סוכה. מיהו בעיקר דברי רש"י ז"ל כתב הרא"ש ז"ל שהקשה ר"י מטראני מאי מדמה לפסל היוצא מן הסוכה כיון דסכך פסול הוא ואילו סוכה שמסוככת חציה בסכך כשר וחציה בסכך פסול נכשיר לישב אפי' תחת הפסול ותירץ הרא"ש ז"ל דסכך דלמעלה מכ' לא מקרי סכך פסול כדפי' ר"ת כו' והסכים הרא"ש ז"ל לפירש"י וכ"כ כל הפוסקים. ולדעתי נראה דהרא"ש ז"ל כתב לקיים שיטת רש"י היינו לדברי ר"ת מ"מ לפרש"י גופא ק' דהא לקמן דף ט' גבי סוכה תחת סוכה משמע מפירש"י דסכך דלמעלה מכ' נמי מיקרי סכך פסול לענין צירוף דסכך כשר ויש ליישב ולחלק:

מיהו כתב הרא"ש ז"ל דרש"י גופא לא כתב דכל הסוכה כשירה אלא בהאי בבא לחוד דהאצטבא על פני כולה ואין צורך לדופן עקומה אבל בהנך בבי דבתר הכי דבעינן לצרף דופן עקומה להכשיר עיקר הסוכה דאצטבא א"כ א"א להכשיר כל הסוכה דכיון שנעשה הסכך דופן א"כ אין לה סכך ובאמת שכן נראה מסתימת לשון רש"י בהנך בבי דבסמוך אלא דאכתי אין זה מוכרח לפי פירוש רש"י עד שהר"ן ז"ל כתב דלפרש"י בכולהו בבי יש להכשיר כל הסוכה והשיג הב"ח על הר"ן ז"ל ובאמת דאין זו השגה דאין זה מוכרח לפרש"י אלא דתליא בשני הפירושים שכתב ר"י ז"ל לקמן בדף י"ז במשנה דהרחיק את הסיכוך בפירוש דופן עקומה וכמו שיבואר בעז"ה וכן נראה להדיא מלשון הר"ן:

(ד סע"א) אבל הכא דלא חזיא לדופן.—פי' שאין דרך לעשות דופן מסכך, מפני שאינו יכול להחזיק את התקרה מפני שהולך ובא עם הרוח. ופירש"י דחוק.

(ד א תוספות) ד"ה בית וכו' אפי' כרי של תבואה דמחני ביטול.—עי' מ"ש בעירובין עח ב.

גמרא: הוצין יורדין בתוך כ' אמה. עיין בעירובין (ג) דלרבא חלל סוכה תנן. וקצת קשה מדוע ס"ל לרבא דאזלינן בתר החלל.
ונראה דרבא לטעמיה דס"ל (לעיל בריש המס') שסוכה גבוהה מכ' פסולה הוא משום דדירת עראי בעינן ולמעלה מכ' הוי דירת קבע כיון דהמחיצות קבועות למעלה מכ', ועיקר חלות השיעור דכ' היא במחיצות, והוא כפי מה שכלל הרמב"ם בפ"ד מסוכה הל"א השיעור של יותר מכ' יחד עם השעורים שהם במחיצות הסוכה. והנה כשהסכך גבוה יותר מכ' והחלל כ' אמות הואיל ואין המחיצות יתרות מכ' ליכא קביעות מחיצות למעלה מכ' אמות ולכן כשרות. בהתאם לכך דעתו של רבא כשהחלל יותר מכ' המחיצות פסולות דאז הויין יותר מכ'.
שם. רמב"ם (פ"ד מסוכה הלי"ג) ז"ל: סוכה שאוירה גבוה מעשרים אמה ומיעטה בכרים וכסתות אינו מיעוט ואפי' ביטלם כו' היתה גבוהה מעשרים אמה והוצין יורדין לתוך עשרים אם היתה צלתן מרובה מחמתן יחשבו כגג עבה וכשרה, עכ"ל. עיין בערובין (דף ג:) ובמ"מ להל"א שם. מתחילת דברי הרמב"ם בסוכה "שאוירה גבוה מכ' אמה" משמע שפוסק כמ"ד דחלל סוכה תנן דפסולה רק כשחללה יותר מכ' אמה. לעומת זה בסיפא של ההלכה - מצריך הרמב"ם שההוצין ירדו לתוך כ' אמה - "והוצין יורדין לתוך כ' אם היתה צלתן מרובה מחמתן כשרה" ומשמע דלא סגי שירדו עד לחלל עשרים, ותמוה שזה לכאורה בניגוד למ"ד דחלל סוכה תנן. ואמנם דעת שאר הראשונים שדי אם ירדו ההוצין עד כ' מטעם חלל סוכה תנן (תוס' עירובין (ג:) ד"ה חלל), ולכאורה הדין עמהם. ופסקו של הרמב"ם שקובע כמ"ד דחלל סוכה תנן אך אינו מכשיר את הסוכה אא"כ יורדים ההוצין לתוך כ' ואינו מסתפק אם יורדין עד כ' צע"ג. שם גמרא: דירה סרוחה. הדין של דירה סרוחה שנוי במחלוקת הר"ח והרמב"ם.
א) ר"ח קובע שדירה סרוחה פסולה. ניתן לומר שהר"ח סובר שדירה סרוחה פסולה מפני שהסוכה אינה ראויה לדירה במציאות. בכך דומה לסוכה פחותה מז' על ז' טפחים שאינה מחזקת שולחנו שגם היא פסולה מפני שאינה ראויה לדירה. סוכה והוצין יורדין לתוך י' טפחים אינה סוכה הראויה לדירה, ולפי"ז רק כשיש הוצין המצערים את היושבים בסוכה והופכים אותה לדירה סרוחה במציאות נפסלה הסוכה.
א"נ י"ל, שר"ח סובר שיש כאן בטול ומעוט מחיצות. אע"פ שההוצין היורדין לתוך כ' אמה אינם ממעטים את גובה מחיצות הסוכה למעלה מכ' בכדי להכשירה, מ"מ ההוצין היורדין לתוך י' טפחים מועילים למעט את גובה המחיצות שבסוכה לפוסלה. זאת אומרת - לחומרא הוצין ממעטים את גובה הסוכה ומחיצותיה אע"פ שחמתן מרובה מצלתן. ומהות הפסול דדירה סרוחה היא הפקעת חלות מחיצות גבוהות עשרה דמדין דירה סרוחה המחיצות פסולות. ויוצא מזה שגם הוצין כל שהם למטה מעשרה פוסלים אע"פ שאינם מצערים במציאות דעיקר דינם הוא בשעור המחיצות - למעטן לפחות מי' טפחים. (ועיין לקמן בשעורים (דף י:) בענין נויי סוכה אין ממעטין בסוכה.)
ב) שיטת הרמב"ם היא שהסוכה כשרה אלא שלכתחילה אסור לישב בדירה סרוחה. וז"ל (פ"ה מסוכה הל"ב): וצריך להזהר שלא יהיו הוצין ועלין של סכך יורדין לתוך עשרה טפחים כדי שלא יצר לו בישיבתו, עכ"ל. ומתבקשת השאלה, מ"ש דירה סרוחה הכשרה בדיעבד לרמב"ם מסוכה קטנה מז' על ז' הפסולה לחלוטין מפני שאינה מחזקת ראשו רובו ושלחנו ואינה ראויה לדירה, וצ"ע.¹².
שם. תוס' ד"ה והוצין - וז"ל: אמאי כשרה הא אי קלשת היו ההוצין נופלים כדאשכחן כו' גבי מקצת סכך בתוך כ' ומקצת סכך למעלה דפסלינן הסוכה דכי קלשת לה הוי לה חמתה מרובה מצלתה כו' לפי שלא יכול להתקיים הסכך בתוך עשרים דמחמת קלישותו יבא הרוח ויפזר או יפול וכו'.
במ"א (או"ח סי' תרכ"ט סק"ט) יש דיון ארוך אם מותר להעמיד את סכך הסוכה בדברים הפסולים לסכך. דעתו של הגאון ר' חיים זצ"ל היתה שמותר. והיה רגיל להסתייע מהגמרא (ב.) האומרת שמותר לעשות את דפנות הסוכה ממחיצות של ברזל, והרי אין דבר המעמיד לסכך יותר ממחיצות הסוכה. לדעתו אין לחלק בין מעמיד למעמיד.
לכאורה יש ראייה מהתוס' דידן נגד הגר"ח זצ"ל שהרי הם מפרשים שסכך למעלה מכ' אמה המעמיד את הסכך פוסל. אכן ליכא כאן ראייה, דבנדון של התוס' יש דין מיוחד במדידת שעור גובה של סכך. אם מקצת הסכך קיים בתוך כ' ומקצת הסכך עצמו קיים למעלה מכ' נמדד שעור גובה הסכך כולו על פי קביעת השעור של המעמיד. לפיכך, אם החלק העליון של הסכך מעל כ' הוא המעמיד של הסכך, נמדד הסכך כולו כלמעלה מכ', והסוכה פסולה מפני גובהה. ולכן כשיש סכוך המעמיד מעל לכ' יש מדידה מעל כ', אבל לא מפני שמעמיד בסכך פסול בעצמו נפסלה הסוכה. (הגר"ח זצ"ל הסתמך למעשה על הרמב"ם שהשמיט את דין המעמיד בסכך פסול ולא חשש במעמיד לשיטת הרמב"ן והר"ן לקמן (כא:). עיין שם בשעורים).
בענין סכך למעלה מכ' ויחסו לדין סכך הפסול במינו עיין בשיעורים לקמן (ט:).
שם. בענין דופן עקומה.
א

בסוכה גבוהה מכ' אמה ובנה בה איצטבא יש בראשונים (עי' בריטב"א ובר"ן) מחלוקת בין רש"י ותוס' בביאור הדין של דופן עקומה. תוס' מסבירים שרואים את הדופן כאילו היא נעקמת למעלה וכאילו הסכך כולו שמן הדופן ועד האיצטבא הוא הדופן. ובכן הסכך שבגג נעשה חלק מהמחיצה. מאידך רש"י מבאר, שרואים את הדופן כאילו נתקרבה לאיצטבא. לרש"י, אין הסכך נעשה חלק של המחיצה, אלא שדין דופן עקומה קובע שחל צרוף בין המחיצה בחוץ ובין הסכך הכשר בפנים. צ"ע מהו יסוד המחלוקת הזאת.
נ"ל, שלתוס', יש ע"פ דין של דופן עקומה חלות מחיצה שאינה רק ניצבת ישרה אלא שהיא גם שטוחה על הגג. המחיצה העומדת בחוץ מתעקמת ומתחברת למעלה עם הסכך שבגג לעשותו חלק של המחיצה והמחיצה שטוחה על הגג והגג מהווה איפוא חלק המחיצה. לרש"י, לא תיתכן מחיצה שטוחה. לדעתו, מחיצה חלה רק כשעומדת - מלמטה למעלה - אבל לא שטוחה, ומשום כך פירש רש"י את הדין של דופן עקומה כדין של צירוף הדומה לחלות דין הלבוד.
הנה ברמב"ם מצויים שני הביאורים האלו, כי בדין האיצטבא מבאר כפירש"י שהוא מטעם צירוף. וז"ל (פ"ד מסוכה הלי"ג - י"ד): סוכה שאווירה גבוה מעשרים אמה כו' בנה איצטבה באמצעה, אם יש משפת איצטבה ולכותל כו' פחות מארבע אמות כשרה, וכאילו המחיצות נוגעות באיצטבה והרי מן האיצטבה ועד הסיכוך פחות מכ' אמה, עכ"ל. מאידך בסכך פסול בצדי גג הסוכה קובע (בפ"ה הלי"ד) כביאור התוס' על מחיצה העומדת בחוץ והשוכבת בגג שטוחה למעלה, וז"ל: וכן סוכה גדולה שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו בצד הדפנות מלמעלה, אם יש משפת הסכך הכשר ולכותל ארבע אמות פסולה פחות מכן רואין כאילו הכותל נעקם ויחשב זה הסכך הפסול מגוף הכותל וכשרה, ודבר זה הל"מ, עכ"ל. ואמנם הכסף משנה (בפ"ד) תמה על הסתירה הזו.
וכדי ליישבה נראה להקדים שלרמב"ם ישנן שתי הלכות בדופן עקומה. בסכך למעלה מכ' מן הצד יש דין צרוף. בסכך הפסול במינו מן הצד יש חלות מחיצה המתעקמת ושטוחה על צדה בגג למעלה.
סכך למעלה מעשרים אמה שונה מסכך הפסול במינו. למעלה מכ' אין הפסול בגוף הסכך עצמו אלא בשעוריו של הסכך. כאן יש ההלכה של דופן עקומה מדין צירוף ולא מדין מחיצה המתעקמת למעלה ששוכבת על צדה בגג. והטעם לכך הוא שאם ננקוט שהמחיצה מתעקמת למעלה בגג הרי רק החלק שמעל לאיצטבא הוא למטה מכ'. חלק המחיצה העומד במקומו מבחוץ לאיצטבא עדיין מגיע לגובה למעלה מעשרים, והמחיצה תהיה פסולה מפני שבחלקה העומד בחוץ הרי היא למעלה מכ' אמה. דין הצירוף בלבד מועיל כאן להכשיר את המחיצה. מצרפים את המחיצה החיצונה לאיצטבא בפנים - כאילו כולה עומדת על יד האיצטבא ונמדדת משם דוקא. ומשום כך, הריהי עומדת כולה למטה מעשרים. לעומת זה בסכך הפסול במינו ובגופו בצד הסוכה ליכא דין צירוף, כי הסכך הפסול במינו מבטל את הצירוף הזה. באופן זה הוכשרה הסוכה רק מדין מחיצה השטוחה ע"י שהסכך הפסול נעשה חלק מן המחיצה עצמה. דופן עקומה פשוטה כמשמעה.
ב

לפי הרמב"ם, מתיישבים כמה עניינים שבסוגיא שלפנינו.
וז"ל הש"ס: היתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה איצטבא כו' ומן הצד כו' פחות מארבע אמות כשרה מאי קמ"ל דאמרי' דופן עקומה תנינא בית שנפחת כו' מהו דתימא התם הוא דחזיא לדופן אבל הכא דלא חזיא לדופן אימא לא קמ"ל, עכ"ל. ס"ד של הש"ס דורש ביאור.
ולפי הרמב"ם ניתן לפרש הס"ד שבדופן עקומה הואיל ויש רק הדין של מחיצה שמתעקמת ושוכבת למעלה בגג, אמרינן דופן עקומה להכשיר בית שנפחת דהוי סכך פסול במינו בצד הגג. אולם באיצטבא, אם נאמר שההלכה של דופן עקומה מדין מחיצה עקומה השוכבת למעלה על צדה, עכ"ז, ישאר שיעור חלק המחיצה העומד מבחוץ גבוה מעשרים, והסוכה עדיין פסולה. קמ"ל - יש דין שני בהלכה של דופן עקומה: דין של צירוף שחל ומכשיר גם את סוכה למעלה מכ' אמה בצדדיה, שע"י הצירוף לאיצטבא נמדדת המחיצה כעומדת כולה למטה מעשרים, כנ"ל, ומשום כך הסוכה כשרה.
ועוד שם בסוגיא: היתה גבוהה מכ' אמה ובנה איצטבא באמצעיתה כו' מאי קמ"ל דאמרינן דופן עקומה היינו הך מהו דתימא דופן עקומה מרוח אחת אמרינן אבל כל רוח ורוח לא קמ"ל, עכ"ל. הקשה הריטב"א, מה הס"ד דהגמ', הרי משנה מפורשת (יז.) קובעת שבבית שנפחת חלה ההלכה של דופן עקומה מכל רוחות הסוכה.
אך לפי הרמב"ם מתורצת הקושי'. בבית שנפחת - כשיש סכך הפסול בגופו מן הצדדים - חל הדין של דופן עקומה מטעם מחיצה השוכבת למעלה על צדה בגג לכל הרוחות. לעומת זה באיצטבא - בסכך למעלה מכ' מן הצדדים - אינו נוהג הדין של המחיצה השוכבת אלא הדין של צירוף. וסד"א שדין הצירוף מיוחד הוא לרוח השלישית של הסוכה לבדה, כי הרוח השלישית בסוכה מהווה דין מיוחד - שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, לפיכך סד"א הואיל ואין צריכים דופן גמורה נוהג בה דין צרוף, אבל לא בשתי הרוחות הראשונות, קמ"ל - שבכל רוחות הסוכה חלה ההלכה של דופן עקומה מדין הצירוף.
ג

כמה הערות:
א) לפי הרמב"ם יש לעיין בסוכה עם איצטבא כנ"ל ויש סכך הפסול במינו למעלה מעשרים אמה בצדדי הסוכה, היחול דין דופן עקומה או לא. כי לכאורה הופקע דין דופן עקומה מטעם צרוף מפני הסכך הפסול, וגם לא יתכן שיחול הדין של דופן עקומה ממש דהיינו מחיצה השוכבת על צדה בגג מפני הגובה של כ', ולפי"ז הסוכה ממ"נ פסולה.
אעפ"כ נ"ל כי הסברה נוטה להכשיר. הרי הצרוף של דופן עקומה באיצטבא חל מלמטה מעשרים. ומכיון שכאן הסכך הפסול במינו נמצא למעלה מעשרים, אינו מונע את חלות הצרוף מלמטה מכ' לאיצטבא, ומסתבר שהסוכה כשרה.
ב) לפי הריטב"א, סובר רש"י שדין דופן עקומה חל בענין האיצטבא מדין צרוף. ויש להעיר מפרש"י לקמן (יז.) ד"ה פסולה, וז"ל: ומכאן אני אומר ומפרש הא דאמרינן כו' דופן עקומה כו' היינו דחשבינן לסכך כאילו מן הדופן ונעקם ונכפף למעלה כו' ואיני מפרש רואין את הדופן כאילו הוא עקום והולך תחת הסכך. הרי מפורש ברש"י שדופן עקומה חל מדין מחיצה שוכבת ולא מטעם צרוף, וזה לכאורה סותר דברי הריטב"א.
ונראה ששיטת רש"י כהרמב"ם הנ"ל. ובכן באיצטבא סובר שדופן עקומה חלה מדין צרוף, אבל בסכך הפסול במינו בצד הגג - המשנה שם - סובר שההלכה של דופן עקומה חל משום מחיצה השוכבת למעלה על צדה בגג.
ג) ברא"ש (אות ג'), דעת הרי"ץ גיאות שאם האיצטבא גבוהה י' טפחים לא אמרינן דופן עקומה - כיון שהאיצטבא מחלקת רשות לעצמה. אליבא דפרש"י שדופן עקומה מדין צרוף מתבארת שפיר דעתו של הרי"ץ גיאות. אין חלות צרוף ממחיצות מבחוץ למקום שיש לו מכבר מחיצות לעצמו מבפנים. אבל לפירוש התוס' - שבדופן עקומה יש מחיצה עקומה ממש העומדת בחוץ והעקומה ממש בגג חילוקו של הרי"ץ גיאות בין פחות מי' טפחים לי' טפחים משולל ביאור.
ד) ז"ל הגמרא (ד:): מ"ש התם דאמרת פחות מד' אמות ומ"ש הכא דאמרת פחות משלשה טפחים התם דאיתיה לדופן פחות מארבע אמות סגיא הכא לשווי לדופן פחות משלשה טפחין אין אי לא לא, עכ"ל.
לרש"י - הסובר שבדופן עקומה יש דין צרוף - מובנים הקושיא והתירוץ. הקושיא היא למה לא יועיל הצרוף של דופן עקומה לשוויה מחיצה ודופן.
התירוץ הוא - הצרוף של דופן עקומה אינו יכול לחדש חפצא של מחיצה אחת. בכך שונה לבוד. שעור הלבוד הריהו שעור צרוף המועיל בכל התורה כולה, ולפיכך מועיל לחדש גם חפצא של מחיצת סוכה. דופן עקומה היא הלכה המיוחדת לסוכה - אבל רק לצרף מחיצה לסכך ולא ליצור המחיצה עצמה.
אמנם לתוס' צ"ע: הרי הם סוברים שבדופן עקומה יש דין מחיצה העומדת מבחוץ שמתעקמת ושוכבת ממש בגג - וא"כ מהי קושיית הש"ס מחקק והא לכאורה אין שייכות כלל בין חקק לדין דופן עקומה.
ואולי אליבא דהתוס' הקושיא היא הואיל ויש דין דופן עקומה ובדופן עקומה חלק מן המחיצה עומד וחלק אחר מעוקם למעלה, יוצא שאין בסוכה דין של חפצא אחת של מחיצה אלא שתי מחיצות נפרדות המכשירות והמועילות ביחד, וא"כ, בחקק גם ביתר מג' טפחים תתכשר הסוכה ע"י כמה מחיצות קטנות.
והתירוץ הוא שבדופן עקומה ליכא שתי מחיצות - יש רק חלות שם מחיצה אחת - חלקה במעומד וחלקה ששוכב למעלה בגג. ברם שתי מחיצות נפרדות פסולות בסוכה. עקב כך חקק מועיל לשוויי מחיצה רק בפחות משלשה טפחים - כשיש חלות שם מחיצה אחת. (לביאור דין החקק במלואו ראה שעורים לדף ב.)
שם. רש"י ד"ה כשרה. בדין פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, איתא לקמן (יט.), וז"ל רבה ורב יוסף אמרי תרוייהו הכא בקנים היוצאים לפנים מן הסוכה ומשכא ואזלא חדא דופן בהדייהו כו' כלומר, מותר לשבת בהמשך הסוכה, ואע"פ שאיננו יושב ממש בין כל המחיצות בראש הסוכה. ועלינו לבאר את הדין דפסל היוצא מן הסוכה, האם המחיצות בראש הסוכה חלות ע"פ דין לכל מקום הסוכה כולל מקום הפסל ולכן הפסל כשר דיש חלות הכשר מחיצות למקומו או"ד עיקר חלות המחיצות לסכך בלבד והפסל כשר משום דאינו זקוק לחלות מחיצות במקומו. זאת אומרת, המחיצות בראש הסוכה מכשירות הסכך והכשר הסכך חל לפסל מכיון דסכך אחד הוא.
ונראה שיש כאן מחלוקת הראשונים, דהנה בפירש"י ד"ה קמ"ל כתב ז"ל: דמן הסוכה הוא והוי שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח וכו'. דברי רש"י שם מורים שלמקום הפסל בהמשך הסוכה חלות שלש מחיצות כהלכתן. כל החידוש בדין פסל היוצא הוא שהגברא אינו חייב לשבת ממש בין כל שלש המחיצות, אבל יש למקום הפסל המשך הסוכה חלות דין של שלש מחיצות כשרות.
והנה רש"י כאן מכשיר לשבת מהאיצטבא והלאה, וז"ל - דמנינן חללה מראש האיצטבא כו' הרי כאן סוכה קטנה ואמרי' לקמן פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה וכו'.
הרא"ש (סי' ג') דן בשיטתו של רש"י, וז"ל: והקשה ה"ר ישעיהו דהא דאמרי' כו' נידון כסוכה היינו היכא דאית ליה הכשר דפנות כו' אבל הכא דמן האיצטבא והלאה גבוהה יותר מכ' אמה מהיכי תיתי לה הכשר כו' לא דמי לפסל דהתם הדופן הקצר נמשך כנגד האורך כדאמר שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח אבל הכא היכא אשכחן וכו'.
נראה שההשגה נעוצה בכך שלקמן (יט.) יש שלש מחיצות החלות למקום הפסל בהמשך הסוכה כהלכתן, אבל כאן אין המחיצות הכשרות חלות כלל מחוץ למקום האיצטבא - דהרי הן גבוהות שם יתר מעשרים, וא"כ, למרות דין פסל היוצא אסור לשבת מחוץ לאיצטבא. ומוכח שהר"י מפרש דדין פסל היוצא הוא משום שיש חלות דין מחיצות למקום הפסל, ומכיון שמהאיצטבא והלאה אין חלות דין מחיצות למקום וממילא אינו מוכשר מדין פסל היוצא.
והנה הרא"ש תירץ הקושי', וז"ל: ונ"ל לקיים פירש רש"י דהא דאמרי' לקמן כו' ע"כ שאר שתי הדפנות לא שייכי להאי יוצא כו' דאחר שעשה כו' גלי בדעתיה מה שאינו בין ב' המחיצות אינו בכלל סוכתו ואין לפסל היוצא אלא מחיצה אחת אפילו הכי נידון כסוכה וכו', ויש לבאר את יסוד תירוצו.
נראה שהרא"ש תירץ, שדין פסל היוצא מחדש שאע"פ שאין שלש מחיצות חלות למקום המשך הסוכה כדין, עכ"ז, יושבים שם. יסוד הדין דפסל היוצא הוא שהמחיצות חלות להכשיר כל הסכך. וזה בהתאם למה שמבואר לעיל שמחיצות הסוכה חלות עבור הסכך ולא עבור מקום הסוכה. שונה דין המחיצות בשבת מדין המחיצות בסוכה, קובע הגר"ח זצ"ל. מחיצות השבת חלות לקבע מקום רשות היחיד ועיקר דינן הוא חלות בעבור המקום, משא"כ מחיצות הסוכה דאינן חלות מעיקרא דדינן למקום הסוכה אלא כדי להכשיר את הסכך. ועל כן לדעתו, צודק רש"י כאן בהכשירו את המקום שמחוץ לאיצטבא מדין פסל היוצא, אע"פ שאין למקום ההוא הכשר מחיצות כדין. והסברא לכך היא: הואיל והמחיצות מכשירות לסכך דע"ג האיצטבא הוכשר כל שאר הסכך אפי' חלק הסכך שאינו ע"ג האיצטבא דהוי ממעל לכ' אמה משום שהכל סכך א'. אמנם ליכא חלות מחיצות למקום הפסל עצמו דבסוכה חלות המחיצות בעבור הסכך היא ולא עבור מקום הסוכה. יוצא דלר' ישעיה יש חלות מחיצות בסוכה בעבור מקום הסוכה (דלא כגר"ח זצ"ל), ולרא"ש אין חלות מחיצות בעבור מקום הסוכה אלא בעבור הסכך - כשיטת הגר"ח זצ"ל.
סברת הרא"ש בביאור דינו של רש"י באיצטבא תואמת את דברי רש"י כאן אך נסתרת היא מפרש"י לקמן (יט.). שם מפרש רש"י דין פסל היוצא כר' ישעיה כלומר שיש הכשר מחיצות למקום הפסל כהלכתן. וא"כ, הדרא קושיא לדוכתה למה הכשיר את הפסל מחוץ לאיצטבא - הרי אין למקום הפסל ההוא חלות הכשר ג' מחיצות כהלכתן, וצ"ע בשיטתו.
עוד יש להתבונן ברא"ש עצמו מדוע מועיל גלוי דעת הבונה למנע את הכשר המחיצות מלחול למקום הפסל בהמשך הסוכה, הלא הכשר מחיצות לכאורה אינו תלוי בדעת גברא, אלא בחלות המחיצות עצמן, וצ"ע.
ברא"ש הובאה השגה שניה מר' ישעיה על שיטת רש"י, וז"ל: אילו סוכה המסוככת חציה בסכך כשר וחציה בסכך פסול כו' היושב תחת סכך פסול מי יצא ידי חובתו, ה"נ הכא, דכל למעלה מכ' סכך פסול וכשפודין של ברזל דמי, עכ"ל. רבינו ישעיה סובר שסכך למעלה מכ' מחוץ לאיצטבא דינו כסכך פסול ומכיון שדין פסל היוצא בודאי אינו מכשיר סכך פסול מ"ש הכא דהוכשר מחוץ לאיצטבא לפי רש"י.
ע"ז משיב הרא"ש, וז"ל: לא דמי דסכך למעלה מכ' לא מקרי סכך פסול כדפירש ר"ת כיון דמין כשר הוא ואינו נפסל אלא מחמת גובהה הילכך כיון דמקצתו כשרה אידך נידון כפסל היוצא מן הסוכה, עכ"ל. דבריו זקוקים לביאור.
ונראה, שר"ל, שדין סכך הפסול משום מינו שונה מדין סכך שפסולו הוא מפני שהוא למעלה מכ'. עיקר הדין דלמעלה מכ' אינו פסול סכך אלא פסול מחיצות. ומכיון שהמחיצות חלות ע"ג האיצטבא להכשיר את הסכך, הוכשר כל הסכך, כולל החלק שאינו ממעל האיצטבא, כנ"ל שאין חלות המחיצות בעבור כל מקום ומקום בסוכה אלא בעבור החפצא של סכך. מה שאין לומר כן בסכך הפסול במינו שא"א להכשירו כלל.
ונראה שניתן לבאר מחלוקות הרא"ש והר"י באופן אחר. יש לחקור בדין פסל היוצא כשר, האם המובן הוא שההכשר חל על מקום הפסל עצמו או"ד שהישיבה תחת הפסל נחשבת כאילו יושב בראש הסוכה דכשרה. ויתכן דבכך פליגי הר"י והרא"ש. דעת הר"י היא דההכשר חל על מקום הפסל עצמו וזה א"א בסכך למעלה מכ' דאינו בר הכשר. מאידך הרא"ש סובר שיסוד הדין דפסל היוצא דין הוא בישיבת הגברא - דכשיש חדא סוכה והוא יושב במקצתה ע"פ דין הריהו כאילו יושב בכולה ומצטרפת ישיבתו לכל הסוכה כולה. ומשום כך אם הסכך הוא ממין כשר וכל הסוכה נחשבת כחדא מקום חל דין הפסל; לא שמכשירין את הסכך עצמו למעלה מכ' דזה לא יתכן, אלא שנחשב כאילו הגברא יושב בכל הסוכה הכשרה. ומאותן הטעם יש לשבת תחת הסכך שחמתו מרובה מצלתו כי נחשב חד מקום עם שאר הסוכה וע"פ דין הוא יושב בסוכה אחת כשרה. ברם סכך פסול קובע הוא מקום לעצמו דסכך ממין פסול סוכה אחרת מקרי ונחשב כאילו יש כאן ב' סוכות ומשו"ה אין לשבת תחתיו. ועיין ברש"י לקמן (יט.) דבסכך פסול פחות מג' טפחים ישנים תחתיו מדין פסל היוצא, ולפי האמור כאן איך ניתן להכשיר סכך פסול ממש מדין פסל היוצא. וי"ל דהואיל והוא פחות מג' טפחים אינו קובע מקום לעצמו ובטל לשאר הסוכה. ומאחר דחדא סוכה היא כשיושב באותו חלק מהסוכה הריהו כיושב בכולה, ויוצא שיושב בסוכה כשרה. (ועיין להלן (יט) בשעורים בענין פסל היוצא.)
¹² עיין בספר מרן הגרי"ז הלוי זצ"ל על הרמב"ם ולקמן בשעורים (י:).
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.