דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 209ימים לסיום הש״ס

סוכה ז ע"א - Steinsaltz

And let him position the wall measuring one handbreadth opposite the wall that emerges like the diagonal line formed by the end of the furrows as the field gradually narrows. This third partition would represent the third side of a triangle and would make the sukka appear more like a full-fledged structure, as the diagonal would represent closure of both unwalled directions. Rav was silent and did not respond.

It was also stated that Shmuel said in the name of Levi: He positions it at the end of one of the standing walls opposite the wall that emerges from the other end of that wall. And similarly, they rule in the study hall: He positions it at the end of one of the standing walls opposite the wall that emerges from the other end of that wall.

Rabbi Simon said, and some say it was Rabbi Yehoshua ben Levi who said, that the third wall is positioned differently. He establishes for the third side a wall that measures an expansive handbreadth, measured with the fingers spread apart, which is slightly larger than a standard handbreadth. And he then positions it less than three handbreadths from and adjacent to the wall opposite the second wall. And the legal status of any item positioned less than three handbreadths from and adjacent to the wall is like an item joined to that wall. In this way, the handbreadth-wide wall is joined to the adjacent wall, and it is as if it is a wall of four handbreadths, which is the majority of the minimum measure of the wall of a full-fledged sukka, seven handbreadths.

Rav Yehuda said: A sukka constructed like an alleyway, with two parallel full-fledged walls, is fit, and with regard to that third wall that measures one handbreadth, he positions it adjacent to one of the walls in any direction that he chooses, as it is merely a conspicuous marker.

Rabbi Simon said, and some say it was Rabbi Yehoshua ben Levi who said: In the case of a sukka built like an alleyway open on two ends, a third wall measuring a single handbreadth is insufficient. Rather, one establishes for the third side a board with a width of four handbreadths and a bit and positions it less than three handbreadths from and adjacent to either wall, as a wall on either of the open ends. And the legal status of any item positioned less than three handbreadths from and adjacent to the wall is like an item joined to that wall. The result is a full-fledged seven-handbreadth sukka wall.

The Gemara asks: What is different there, in the case of two attached walls, where you say that a wall with the dimension of an expansive handbreadth suffices to complete the third wall, and what is different here where you say that it requires a board that measures four handbreadths and a bit? The Gemara answers: There, where there are two walls in the standard sense, as they are attached forming a type of structure, it is sufficient to have the third wall measure an expansive handbreadth in order to render the sukka fit; however, here, where there are not two walls in the standard sense, as they are not attached, if there is a board that measures four handbreadths as the third wall, yes, it is fit, and if not, no, it is unfit.

Rava said: And the sukka consisting of two adjacent walls with a third wall measuring one handbreadth is permitted and fit only if the third wall is in the form of a doorway. One can render the sukka fit only by splitting the one-handbreadth wall and attaching one half to the standing wall and one half across from the other wall that emerges from the standing wall, and then placing a pole across the two halves. By creating the form of a doorway, that third wall becomes like an open gate, which is considered a halakhic partition.

Some say that Rava said: And a sukka consisting of two adjacent walls is also permitted and fit if the third wall is in the form of a doorway. In other words, Rava does not reject the remedy of the expansive-handbreadth wall suggested by Rabbi Yehoshua ben Levi; rather, he suggests an alternative.

Some say a third version of that which Rava said: And a sukka consisting of two adjacent walls, even with a third that is an expansive handbreadth wide as suggested by Rabbi Yehoshua ben Levi, also requires the form of a doorway to be fit. In other words, in addition to Rabbi Yehoshua ben Levi’s remedy, one must also create the form of a doorway to render the sukka fit.

The Gemara relates: Rav Ashi found Rav Kahana establishing his sukka, which had two adjacent walls, and establishing a third wall that was an expansive handbreadth wide and establishing the form of a doorway as well. Rav Ashi said to him: And does the Master not hold in accordance with that opinion of Rava, as Rava said: And the sukka is also permitted and fit if the third wall is in the form of a doorway? Why are you establishing a wall that is an expansive handbreadth wide as well? Rav Kahana said to him: I hold in accordance with the other version of the opinion of Rava, as Rava said: And the sukka also requires the form of a doorway, in addition to the expansive handbreadth, to be fit.

§ It is taught in the Tosefta that if the sukka has two walls in the standard sense and a third wall that measures one handbreadth, it is fit. Rava said: And likewise with regard to Shabbat that occurs during the festival of Sukkot, since it is considered a wall with regard to the halakhot of sukka it is considered a partition with regard to the halakhot of Shabbat. Were one to construct a sukka in that manner in a public domain adjacent to the entrance to his house, its legal status would be that of a private domain and one would be permitted to move objects from it to his house and vice versa on Shabbat that occurs during the Festival. However, that structure is not considered a private domain on any other Shabbat.

Abaye raised an objection to Rava’s opinion from a baraita: And do we say that this principle: Since it is considered, etc., applies in this area of halakha? But isn’t it taught in a baraita: The specifications of the wall of a sukka are like those of a partition with regard to the halakhot of Shabbat. Just as with regard to the halakhot of Shabbat, one forms a partition by establishing adjacent reeds, so too, one forms the wall of a sukka in the same manner, provided that the gap from one reed to another will not be as much as three handbreadths. If the gap is three handbreadths or greater, the legal status of the reeds is that they are not considered joined.

But the stringency of the halakha with regard to Shabbat goes beyond the stringency of the halakha with regard to sukka, in terms of the criteria for effective partitions, as with regard to Shabbat, carrying is permitted only in a case where the total of the standing segments of the partition, the actual wall, is greater than the total of the breached segments of the partition, the gaps that are less than three handbreadths. That is not so with regard to the sukka, where, even if the breached segments total more than the standing segments, e.g., a sukka consisting of two walls in which there are gaps and a third wall measuring only a single handbreadth, it is still fit.

The Gemara analyzes the baraita. What, isn’t the baraita teaching that the stringency with regard to Shabbat that occurs during the festival of Sukkot goes beyond the stringency with regard to the rest of the festival of Sukkot? And apparently, we do not say the principle: Since it is considered a fit partition for sukka let it also be considered a fit partition for Shabbat. This is difficult according to Rava, in whose opinion that principle is applied in this case.

Rava rejects that interpretation of the baraita. No, the baraita is teaching that the stringency with regard to Shabbat in general goes beyond the stringency with regard to Shabbat that occurs during the festival of Sukkot. On Shabbat during the festival of Sukkot, a partition where the total of the breached segments of the partition is greater than the total of the standing segments is effective, as, since it is effective as a wall in a sukka, it is effective as a partition for Shabbat as well. That is not the case on Shabbat during the rest of the year, when a partition of that sort is ineffective on Shabbat.

Abaye asked: If it is so that the distinction in the baraita is not a fundamental distinction between the halakhot of sukka and the halakhot of Shabbat, but is instead a distinction between the halakhot of Shabbat in general and the specific case of Shabbat during the festival of Sukkot, then let the baraita also teach a novel distinction involving Shabbat that occurs during the festival of Sukkot. The stringency with regard to sukka in general during the rest of Sukkot goes beyond the stringency with regard to sukka on Shabbat that occurs during the festival of Sukkot, as a sukka in general consisting of two parallel walls, like an alleyway, requires that its third wall measure an expansive handbreadth, while a sukka on Shabbat does not require an expansive handbreadth for this purpose, and it is sufficient for the third wall to be established with a side post ten handbreadths high and any width.

Since the side post is effective as a partition with regard to the halakhot of Shabbat, it should also be effective as a wall with regard to the halakhot of sukka although it is less than one handbreadth wide, as you are the one who said: If one placed roofing over an alleyway which has a side post on one of the open ends to permit carrying in that alleyway on Shabbat, it is fit as a sukka for that same Shabbat, although it would not be fit during the rest of the week of the Festival.

Rava replied to him: That is indeed my statement; however, the fact is that the baraita does not cite that distinction, because it is not necessary to state that there are circumstances in which the general halakhot of sukka are stricter than its halakhot on Shabbat, as there is no novelty in the concept that the halakhot of partitions on Shabbat should apply to a sukka. Now that we say that halakhot may be derived from a leniency to a stringency, as a halakha that applies to sukka, which is a positive mitzva, is applied to the halakhot of Shabbat, which is a stringent prohibition punishable by karet; then from a stringency, the halakhot of Shabbat, to a leniency, all the more so may halakhot be derived. Therefore, there is no reason for the baraita to mention that distinction explicitly.

§ Apropos roofing over an alleyway, the Gemara elaborates about the matter itself. Rava said:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - א

ויעמידנו לטפח כנגד ראש תור?!

והיינו, שלא יעמיד את הטפח בזוית ישרה מקביל לדופן השניה, אלא באלכסון סמוך לדופן האמצעית, כשהוא מוטה כלפי קצה הדופן השניה, [כמין משולש]. [95] [ראש תור הוא תלם בסוף השדה, שהתלמים כלים שם באלכסון].

שתיק רב, ולא השיב לדבריהם. [96]

איתמר נמי, אמר שמואל משמיה דלוי: מעמידו כנגד היוצא. וכן מורין בי מדרשא: מעמידו כנגד היוצא ולא כנגד ראש תור.

רבי סימון, ואיתימא רבי יהושע בן לוי חלק ואמר: עושה לו דופן רחב טפח שוחק, טפח שיעורו ארבע אצבעות, וטפח שוחק הפירוש שאין מודדין את הטפח בארבע אצבעות הנוגעות זו בזו, אלא רפויות מעט שהן טפח ומשהו.

ומעמידו בפחות משלשה טפחים סמוך לדופן. [97] וכל פחות משלשה סמוך לדופן כלבוד דמי, ונחשב אותו אויר כמקום סתום, וביחד מהוים אותו הטפח בצירוף האויר שלצידו מחיצה הרחבה ארבעה טפחים. [98] וכיון ששיעור מחיצת הסוכה הוא שבעה טפחים, רואין את אותן ארבעה טפחים כאילו רוב הדופן עשויה, ורובו ככולו.

אמר רב יהודה: סוכה העשויה כמבוי מפולש ששתי דפנותיה זו כנגד זו - כשרה. וסבר, שאף שתי דפנות העשויות כמבוי נחשבות כ"שתים כהלכתן", ולא רק כשעומדות הדפנות בזוית ישרה [99].

ואותו טפח של דופן שלישית, מעמידו לכל רוח שירצה, באחת מארבע קצוות הדפנות.

רבי סימון, ואיתימא רבי יהושע בן לוי אמר: בסוכה העשויה כמבוי מפולש, עושה לו פס דופן ממש, רחב ארבעה טפחים ומשהו, ומעמידו בפחות משלשה טפחים סמוך לדופן, וכל פחות משלשה סמוך לדופן כלבוד דמי, וממילא על ידי זה יש כאן דופן שאורכה שבעה טפחים כשיעור סוכה קטנה. [100]

ומקשה הגמרא: ומאי שנא התם בסוכה העשויה כזוית ישרה, דקאמרת סגיא להעמיד טפח שוחק פחות משלושה סמוך לדופן, ומאי שנא הכא בסוכה העשויה כמבוי, דקאמרת בעיא פס ארבעה טפחים?!

ומתרצת הגמרא: התם בסוכה העשויה בזוית ישרה כמין גאם, דאיכא שתי דפנות כהלכתן, שלימות ועשויות בזוית ישרה - סגי ליה בטפח שוחק. אבל הכא דליכא שתי דפנות כמין גאם, ולא ניכר כל כך שסוכה היא, [101] אי איכא פס ארבע טפחים - אין, וכשרה. לפי שעל ידי הפס ארבעה יש כאן שתי דפנות העשויות בזוית ישרה. אבל אי לא, אם אין פס רחב ארבעה טפחים - לא! ופסולה.

ומבואר, שלדעת רבי סימון, אין הדפנות נחשבות כ"שתים כהלכתן", אלא אם יהיו עשויות כמין גאם - כזוית ישרה. אבל רב יהודה סבר, ששתי דפנות "כהלכתן" פירוש, דפנות שלימות כשיעור הכשר סוכה, אבל אין קפידא שיהיו סמוכות זו לזו. ולפיכך סבר, שגם סוכה העשויה כמבוי נחשבות דפנותיה כשתים העשויות כהלכתן.

עתה מביאה הגמרא את דעת רבא, ומבארת את דבריו בשלושה אופנים:

א. אמר רבא: אין די בטפח ששנינו בברייתא לבדו להתיר דופן שלישית, ואינה נתרת אלא בצירוף צורת הפתח. והוא שיעשה מאותו טפח צורת הפתח על פני כולו. [102] כיצד הוא עושה? נוטל קנה רחב חצי טפח ומניחו סמוך לקצה הדופן האמצעית, ונועץ קנה נוסף רחב חצי טפח בקצה השני של הסוכה, ומניח קנה על גביהן, ועל ידי זה נחשב הדבר כאילו כל אותו הפתח סתום, וכמו שמצינו לענין מחיצות שבת שפתח נחשב כמחיצה גמורה. ואין לעשות את הפתח על ידי קנים דקים יותר, לפי שאינו ניכר כל כך. [103] וזהו הטפח האמור בברייתא.

ב. איכא דאמרי, אין כוונת רבא שיש לעשות גם טפח וגם צורת הפתח, אלא כך אמר רבא: וניתרת נמי בצורת הפתח. כלומר, הטפח האמור במשנה הוא כפי שפירש רבי סימון לעיל, שעושה לו טפח שוחק ומעמידו בפחות משלושה סמוך לדופן, ומוסיף רבא, שאם עשה צורת הפתח אפילו על ידי שני קנים דקים, הרי היא כשרה, ואין צריך אפילו טפח.

ג. איכא דאמרי, אמר רבא: וצריכא נמי צורת הפתח. [104] כלומר, לא די לעשות טפח לבד, אלא צריך גם לעשות טפח שוחק בפחות משלושה סמוך לדופן, וגם להעמיד קנה דק בקצה הסוכה ולהניח קנה על גביהן. [105]

רב אשי אשכחיה [מצאו] לרב כהנא, דקא עביד טפח שוחק בפחות משלושה סמוך לדופן כרבי סימון, וקא עביד נמי צורת הפתח.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא: לא סבר מר להא דרבא, דאמר רבא: "ונתרת נמי בצורת הפתח"? ולא צריך טפח שוחק כלל, [כהצד השני ברבא], מדוע אתה עושה את שניהם?!

אמר ליה רב כהנא: אנא כאידך לישנא [כלשון האחרונה] דרבא סבירא לי, דאמר רבא: וצריכא נמי צורת הפתח.

שנינו בברייתא [לעיל ו ב]: מנין דפנות הסוכה, שתים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח.

אמר רבה: וכן אמרינן לענין מחיצות שבת: מגו דהויא כיון שנחשב אותו טפח דופן לענין סוכה - הויא דופן נמי לענין שבת. [106]

לענין שבת אין המקום נחשב רשות היחיד לטלטל בתוכו אלא אם היה מוקף שלוש מחיצות. ומחדש רבה, שבשבת של חג הסוכות נחשבת הסוכה כרשות היחיד, אף שהדופן השלישית שלה אינה אלא טפח, ומותר להכניס ולהוציא ממנה לביתו מדין "מיגו". דכמו שנחשב טפח זה כדופן לענין סוכה, נחשב הוא כדופן שלימה גם לענין שבת לעשותה כרשות היחיד.

איתיביה אביי: ומי אמרינן מגו?

והתניא: דופן סוכה כדופן שבת.

כל סוגי המחיצות המועילות לענין שבת, מועילות גם לענין סוכה. כגון מחיצה של שתי בלא ערב, שהיא מחיצה העשויה מקנים העומדים זה לצד זה, ובלבד שלא יהא הרווח בין קנה לחברו שלשה טפחים שאינם לבודים אחד לחברו, ואינם מהווים יחד מחיצה אחת. וזהו דוקא אם לכשתצרף את כל הרווח שביניהם למקום אחד, יהיה השטח הפרוץ מרובה על העומד [הגדור]. אבל אם רחבים הקנים ואין הרווח שביניהם מרובה עליהם, הסוכה כשרה אף אם בכמה מקומות הרווח יתר על ג' טפחים. לפי שרואין את אותם מקומות כפתחים למרות שהם אינם עשוין כצורת הפתח.

ויתירה שבת על סוכה יש חומרות נוספות בדיני מחיצותיה שהשבת אינה נתרת אלא במחיצות שבהן העומד מרובה על הפרוץ, כלומר, שאם תצרף את כל הקנים למקום אחד יהיה מקומם בסך כל ההיקף גדול ממקום האויר.

מה שאין כן בסוכה העשויה בשתי דפנות כהלכתן ושלישית טפח, שכשרה אף אם באותן שתי דפנות יש כמה פתחים שאין בהם צורת הפתח, ואף שאם תצרף לשני צדדיה הפרוצים יהיה הפרוץ מרובה על העומד. [שהרי אם יש להן צורת הפתח נחשבים ממש כסתומים].

אמנם במחיצות עצמן, כל מחיצה צריך להיות בה העומד מרובה על הפרוץ, שאם לא כן אינה נחשבת מחיצה.

ודנה הגמרא בביאור דברי הברייתא: מאי לאו: יתירה שבת דסוכה אסוכה, ואפילו בשבת שבתוך החג אסור לטלטל בתוכה, כדין רשות הרבים אף שהיא נחשבת סוכה לענין דיני החג, ומבואר דלא אמרינן מגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת.

ומשנינן: - לא!

יתירה שבת דעלמא בשאר ימות השנה על שבת דסוכה, אבל בשבת שבתוך החג מותר לטלטל בתוכה, משום דאמרינן מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת.

ומקשה הגמרא: אי הכי דאמרינן מיגו, ליתני נמי יתירה סוכה דעלמא בחג הסוכות אסוכה דשבת של חג הסוכות. [107] דאילו סוכה דעלמא העשויה כמבוי מפולש - בעיא לכל הפחות טפח שוחק [ולרבי סימון פס ד' ומשהו] ליד אחת הדפנות, [108] ואילו סוכה דשבת של חג הסוכות, העשויה כמבוי מפולש, לא בעיא טפח שוחק, וסגי בלחי אף שאינו רחב טפח.

דהא את הוא דאמרת: סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי כשרה הסוכה בשבת של חג הסוכות, מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה. [109]

ומתרצת הגמרא: אכן בכהאי גוונא נמי אמרינן מיגו, אלא שההוא [דין זה] לא אצטריכא ליה לרבה לחדש.

היות והשתא מקילתא סוכה שדיני מחיצותיה קלים, לחמירתא - שבת שדיניה חמורים יותר, אמרינן מיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן נמי לשבת,

אם כן מחמירתא שבת לקילתא סוכה, לא כל שכן דאמרינן מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת.

גופא, אמר רבה:

הערות

[95] כן פירש רש"י. אבל הרמב"ן במלחמות והריטב"א פירשו: מעמידין את הטפח בריחוק משתי הדפנות באלכסון ביניהם, כעין משולש. וכן נראה שהבינו התוספות, דמקשו מדוע לא בטל אותו טפח באויר שמצדדיו, כמו שמצינו בכמה מקומות במסכת עירובין דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה?! ומתרצים התוספות, דהיא גופא חדשה תורה, שאין האויר מבטל את הטפח מתורת מחיצה. ומדבריהם מוכח, שלמדו כי אין הטפח מונח בסמוך ממש לדופן האמצעית, אלא אויר מפסיק ביניהם, שהרי כל קושייתם לא היתה אלא משום שהאויר שמשני צידיו מבטלין אותו. ומהר"ם כתב: דאף רש"י כוונתו כפירוש זה, ולא כפי שהבינו הראשונים בדבריו, שיש להעמיד את הטפח בסמוך ליוצא ממש. והמאירי פירש "ראש תור" כעין דיומד - זוית ישרה, ומעמידה במקביל לזוית הנוצרת משתי הדפנות השלימות, כך שנעשית היא כסוכה שלה ארבע דפנות. וראה עוד בילקוט מפרשים.

[96] אף שבדרך כלל הכוונה בשתיקה שמודה הוא לדברים שנאמרו, מכל מקום כאן שכל האמוראים להלן סברו כרב, משמע ששתק משום דלא חש לדבריהם, ריטב"א.

[97] בתוספות [ז ב ד"ה סיכך] מבואר, כי זה שצריך לעשות טפח שוחק, ולא די בטפח רגיל, הוא רק מדרבנן, אבל מדאורייתא היה די בטפח רגיל. ולפי דבריהם, רק מדרבנן צריך שתהיה רוב המחיצה עשויה, אבל מדאורייתא "אתיא הלכתא, גרעא לשלישית, ואוקמא אטפח", וכלל לא צריך שתהיה הדופן שלימה. אבל הב"ח [סימן תרל] כתב שדין טפח שוחק מן התורה. ולפי דבריו, היא גופא נתחדש בהלכה למשה מסיני, כי אף שבשאר הדפנות לא די ברוב דופן, ולא נאמר בזה דין רובו ככולו, [וטעם הדבר יתבאר בהערה הבאה], מכל מקום לדופן שלישית די ברוב דופן.

[98] הקשה הר"ן: מדוע צריך להעמיד סמוך לדופן טפח שוחק דוקא, הרי גם אם יעמיד שם טפח רגיל תהיה רוב הדופן עשויה, שהרי שיעור הדופן הוא שבעה טפחים, והאויר בצירוף הטפח הן יותר מג' טפחים ומחצה?! ומתרץ הר"ן: לא די בכך שרוב הדופן עשויה, אלא צריך ארבעה טפחים דוקא, לפי שכל מקום שאינו רחב ארבעה טפחים, אינו נחשב מקום חשוב, וכפי שמצינו לענין רשויות שבת, ולכן אם לא תהיה הדופן רחבה ארבעה טפחים אינה חשובה דופן. וכתב השפת אמת, שבזה מתישבת הגמרא גם לדעת רבי, הסובר ששיעור הכשר סוכה ד' אמות על ד' אמות, ולפי דבריו מחיצה הרחבה ד' טפחים אינה מהווה רוב דופן, ומכל מקום מהני טפח שוחק משום דהוי מקום חשוב. [והיינו, שדין טפח שוחק לדעת הר"ן אינו משום שעל ידי כך תהיה רוב הדופן עשויה, אלא שעל ידי כך תחשב מחיצה, ואפילו שרובה פרוצה די בזה לדופן שלישית]. והתוספות פירשו, ששיעור מחיצה ז' טפחים ומשהו, לכך דוקא בארבעה טפחים יש רוב מחיצה, ולא מעט יותר משלושה טפחים ומחצה. הקשה הערוך לנר: לדעת רש"י למה צריך הלכה למשה מסיני שדופן שלישית אפילו טפח, תיפוק ליה דרוב הדופן עשויה וכלל נקוט בידינו דרובו ככולו?! וכתב לישב: כל דבר שנתנה בו תורה שיעור לא אמרינן ביה רובו ככולו, דאם כן יצא אדם ידי חובתו בפסח ברוב כזית מצה. ומבואר מדבריו, שאף רש"י לא נתכוון דמהני מדין רובו ככולו. ומה דבעינן רוב דופן עיין בילקוט מפרשים.

[99] אבל רב סימון סבר דדוקא שתי דפנות כעריבן [הנתונות כעין זוית ישרה] חשיב כהלכתן, ולא סוכה העשויה כמבוי. לכן סבר, שבסוכה העשויה כמבוי, יש לעשות את המחיצה השלישית כדופן ממש, על ידי פס ארבעה בצירוף דין "לבוד", כדי שתחשב הדופן האמצעית כאחת משתי הדפנות העשויות כהלכתן.

[100] כן כתב רש"י. ומשמע שאפילו בסוכה קטנה שאינה אלא שבעה טפחים על שבעה טפחים, עושה דופן ברוחב ארבעה טפחים, ומעמידה סמוך לאחת הדפנות. וכן כתב הר"ן [ח ב מדפי הרי"ף]: "ודוקא בפס ארבעה ומשהו דאיכא בעומד שיעור ראוי, אבל טפח ומשהו ומוקים ליה ביה מיצעי, פחות מג' להאי גיסא, ופחות מג' להאי גיסא, ודאי לא סגי כיון דליכא בעומד שיעור ראוי". אבל בעל העיטור [הל' סוכה שער השלישי] חולק, וכתב, דדוקא בסוכה הגדולה מז' טפחים צריך פס ארבעה טפחים באמצע, אבל בסוכה קטנה די בטפח, הואיל ולבוד הוא לשני הצדדים.

[101] הריטב"א מוסיף ומבאר: דכיון שהוא מקום הילוך הרבים ועדיין יכולים הם להמשיך להלך שם, לא ניכר שהוא מקום לעצמו. אבל אם נמצאת הסוכה ברשות היחיד, מקום שאין הרבים מצויים כל כך, גם בסוכה העשויה כמבוי אם נתן שם דופן טפח הסוכה כשרה. ומבואר בדבריו, שהחסרון בסוכה העשויה כמבוי, אינו משום שיש לעשות את שתי הדפנות העשויות כהלכתן דוקא כעריבן, וכמו שנתבאר לעיל, אלא החסרון בסוכה העשויה כמבוי, הוא בכך שלא ניכר שהמבנה הזה משמש לדיורין כסוכה, ועדיין נראה המקום כחלק מרשות הרבים, שהרי עדיין משמש הוא כמקום הילוך הרבים. אבל ברשות היחיד שאין רגל הרבים מצויה שם, הסוכה כשרה, מדין "שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח".

[102] כן נראה מפירוש רש"י, שיש לעשות את הצורת הפתח על פני כל הדופן השלישית. ועיין משנה ברורה סימן תר"ל, דיש סוברים שאין צריך צורת הפתח אלא עד שיעור ז' טפחים, ובהמשכה היא כשרה מדין פסל. ועיין חזון איש או"ח סימן ע"ה, ובילקוט מפרשים.

[103] מקשים התוספות: מדוע כאן יש לעשות את הצורת הפתח על ידי קנים רחבים חצי טפח כל אחד, הרי במסכת עירובין מבואר, שאפילו קנים דקים מאוד כשרים לצורת הפתח?! ומתרצים התוספות: בסוכה החמירו, היות וצריך לעשות את מחיצות הסוכה מחיצות הניכרות. ומבואר בדבריהם, שמעולם לא נאמר שדי בדופן טפח, אלא בהלכה למשה מסיני התחדש שניתן לעשות את הדופן השלישית על ידי צורת הפתח, ואופן עשית צורת הפתח הוא על ידי שני קנים שרוחב כל אחד מהם חצי טפח, כדי שיחשב הפתח "מחיצה הניכרת". אבל הריטב"א כתב: דבאמת לכולי עלמא טפח בעינן, וטפח לבד לאו כלום הוא. אלא שרב סימון מכשיר בטפח שוחק ולבוד, ולדעת רבא בלישנא קמא עושה טפח רגיל סמוך ליוצא, ואחריו עושה צורת הפתח בקנים דקים. ובלישנא השניה אמר רבא, שדי בחד מינייהו, או טפח שוחק בפחות מג' ליוצא, או טפח רגיל סמוך ליוצא וצורת הפתח. ובלישנא בתרא קאמר שאינה כשרה אלא בתרוויהו, טפח שוחק וצורת הפתח. ועיין בחידושי הרי"ז הלוי על סוכה, שדן מדוע צריך גם טפח וגם צורת הפתח. וכתב, שטפח צריך לעיקר דין דופן, ולזה די במחיצה טפח הואיל ו"דופן שלישית טפח". אולם מלבד זאת יש עוד דין נוסף, שיהיה הצד כולו סתום, ודין זה אינו מהלכות דופן, אלא כדי שיראה המקום כמגודר. ודין זה מתקיים לרבי סימון על ידי סתימת רוב הדופן על ידי טפח שוחק, ולרבא יש לסתום את כולו על ידי צורת הפתח. ועיין עוד בילקוט מפרשים.

[104] כתב הר"ן: איכא מאן דאמר דוקא בשתים כהלכתן דסגי ליה בטפח שוחק הוא דבעינן צורת הפתח, אבל בסוכה העשויה כמבוי, כיון דבעינן בה פס ד', דופן גמור הוא, ולא בעינן בה צורת הפתח. אבל הרמב"ם כתב שאף בסוכה העשויה כמבוי שעושה לה פס ד' טפחים, צריך צורת הפתח [הלכות סוכה פרק ב].

[105] כתב הר"ן: משמע, שאין צורת הפתח מתיר בשתי הדפנות הראשונות של סוכה. שהרי אם גם בהם היה מועיל צורת הפתח, איזו קולא יש בדופן השלישית דאמרינן בה אפילו טפח, הרי יש לעשות בה צורת הפתח על פני כולה, ואף בשתי הדפנות העשויות כהלכתן מועילה צורת הפתח להשלים שיעורן? אלא ודאי אין צורת הפתח מועילה אלא בדופן שלישית בלבד. ואף שלגבי מחיצות שבת וכלאים נחשבת צורת הפתח כמחיצה, החמירו חכמים בסוכה היות וצריך שיהיו מחיצותיה ניכרות. ומוסיף הר"ן: לפי זה יש להזהר אף בסוכה של ארבע דפנות, שלא יהיו פתחים בכל צדדיה, דעל ידי זה לא תהיינה שתי דפנות דעריבן.

[106] המקור לדינו של רבה דאמרינן מיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת הוא, כיון שהתורה פירשה מחיצותיה של סוכה, ואי אפשר לשבעת ימי סוכה בלא שבת, ודאי לא באה התורה להכשירה לששה ימים בלבד וביום השביעי יצטרך לתור אחר סוכה אחרת, שאין מדרכה של תורה שתתן הכשר שאינו מספיק לכל הזמן. וכיון שאי אפשר למחיצה שתתיר לחצאין, אמרינן מיגו דהויא דופן לסוכה הויא דופן לענין שבת, ר"ן. הקשה הר"ן: ללישנא בתרא דרבא, מדוע צריך דין מיגו, הרי עשה צורת הפתח על פני כולה, ולענין שבת צורת הפתח הויא דופן לכתחילה? ! מתרץ הר"ן, שיש מקרים שלענין סוכה די בכך כדי להחשיבה דופן, ולשבת לא. כגון, מחיצה שהפרוץ שבה מרובה על העומד, דכשרה בסוכה ולא די בכך לענין שבת. או כאשר דופן אחת ארוכה הרבה, והמקבילה לה אורכה רק ז' טפחים, דלענין סוכה מהני עד קצה הדופן הארוכה מדין "פסל היוצא מהסוכה נידון כסוכה", ולענין שבת מהני רק כנגד הקצרה, ומדין מיגו מהני אף בשבת כנגד הארוכה. הרי"ף והרמב"ם השמיטו דין זה. ובטעם הדבר כתבו הר"ן והרא"ש, דהרי"ף פסק כלישנא בתרא דרבא לעיל, המצריך גם צורת הפתח, ומילתא דפשיטא היא כיון דאיכא ג' מחיצות מעלייתא לא צריך דין מיגו. ובאחרונים הקשו, דמכל מקום צריך דין מיגו באותם מקרים שמנה הר"ן? ועיין עוד בילקוט מפרשים.

[107] לשון "אי הכי" קשיא, שהרי לאביי גם יש להקשות, למה לא כתבה הברייתא "יתירה סוכה על שבת דסוכה בעיא טפח, ולענין שבת סגי בלחי כל דהו", ערוך לנר.

[108] ומה שנקטה הגמרא טפח שוחק, זהו לרבותא אליבא דרבי יהודה, וכל שכן דהוי יתירה טפי אליבא דרב סימון שצריך פס ארבעה. הקשה הריטב"א: אם מדובר במבוי מפולש, כיצד יתכן שבשבת די בלחי, הרי למבוי מפולש לא סגי בלחי לענין שבת? מתרץ הריטב"א: מדובר במבוי שאינו מפולש, שיש בו ג' מחיצות, אלא שלא סיכך בפנים סמוך לדופן אמצעית, לכן לענין שבת נחשב הוא רשות שיש לה ג' מחיצות שלימות וכשירה על ידי לחי, אבל לענין סוכה אין הדופן האמצעית כלום לפי שרחוקה היא מן הסיכוך. מוסיף הריטב"א, שבמקרה זה אף רב סימון יודה שלא צריך פס ארבעה, לפי שאינה מפולשת לגמרי.

[109] כתבו האחרונים, שקושית הגמרא היא דוקא לדעת רבה לשיטתו בריש מסכת עירובין, שלחי מועיל היות והוא נחשב כמחיצה. אבל אם דין לחי הוא רק להיכרא בעלמא, שלא יבאו בני המבוי להוציא חפצים מהמבוי לרשות הרבים, לא שייך לומר בזה מיגו. כי דין המיגו הוא, דכמו שנחשבת היא מחיצה לענין זה, כך נחשבת היא מחיצה גם לענין אחר, אבל אם מהות הענין אינה שווה בשניהם, דלענין סוכה מהווה הטפח מחיצה, ולענין שבת הוא להיכרא, מהיכי תיתי לשייכם זה לזה.

ויעמידנו את הטפח העודף כנגד ראש תור?! כלומר: מדוע לא יניחנו באלכסון ובכך יצור כעין משולש, כך שתראה הסוכה דומה יותר לבית גמור! שתיק [שתק] רב ולא ענה דבר.

איתמר נמי [נאמר גם כן]; אמר שמואל משמיה [משמו] של לוי: מעמידו לדופן השלישית כנגד היוצא. וכן מורין בי מדרשא [היו מורים בבית המדרש]: מעמידו כנגד היוצא.

ר' סימון ואיתימא [ויש אומרים] שר' יהושע בן לוי אמר, שיש להשלים את המחיצה באופן אחר; עושה לו את הטפח של דופן שלישית טפח שוחק, כלומר: טפח שמידתו שלימה ועודפת במקצת, ומעמידו בפחות משלשה טפחים סמוך לדופן וכל פחות משלשה סמוך לדופן כלבוד דמי [הוא נחשב], שנידון כאילו הוא מחובר, ומצטרף החלל עם הדופן לעשות מחיצה בת ארבעה טפחים, שהיא רוב דופן סוכה קטנה.

אמר רב יהודה: סוכה העשויה כמבוי, כלומר: שיש בה שתי דפנות שלימות זו כנגד זו — כשרה, ואותו טפח של דופן שלישית מעמידו בצמוד לכל רוח (צד) שירצה, שאין צורך אלא להיכר בלבד, ודיו בכך.

ר' סימון ואיתימא [ויש אומרים] ר' יהושע בן לוי אמר: בסוכה העשויה כמבוי מפולש לא די בדופן בת טפח, אלא עושה לו פס רחב ארבעה טפחים ומשהו, ומעמידו בפחות משלשה טפחים סמוך לדופן לסתום אחד מפתחי סוכה זו וכיון שכל פחות משלשה טפחים סמוך לדופן, כלבוד דמי [הוא נחשב], הרי כאן שלוש מחיצות גמורות.

ושואלים: ומאי שנא התם [ומה שונה שם] כשיש שתי מחיצות צמודות דקאמרת סגיא [שאומר אתה כי די לו] בטפח שוחק כדי להכשירו כדופן שלישית, ומאי שנא הכא דקאמרת בעיא [ומה שונה כאן שאתה אומר שצריך] פס ארבעה? ומשיבים: יש הבדל; התם דאיכא [שם שיש] שתי דפנות כהלכתן והן צמודות זו לזו ויוצרות כעין מבנה — סגי ליה [די לו] בטפח שוחק כדי להשלים לדופן שלישית ובכך להכשיר את הסוכה, אבל הכא דליכא [כאן שאין], שתי דפנות כהלכתן, כיון שאין הדפנות צמודות זו לזו ואין קשר ביניהן, אי איכא [אם יש] פס ארבעה כדי להתיר — אין [כן], ואי [אם] לא — לא.

אמר רבא: ואינה נתרת אותה סוכה העשויה כמבוי בדופן שלישית בת טפח אלא בצורת הפתח, כלומר: שיחלק את אותו דופן בת טפח לשתים ויצמיד את אחד מחלקיה לצידו האחד של אחד הצדדים הפתוחים ואת חלקו האחר בצידו השני של צד זה ויניח קנה על גביהם ובכך תיעשה צורת הפתח שהיא כעין שער פתוח, ונחשבת בהלכה כעין מחיצה.

איכא דאמרי [יש אומרים] בנוסח שונה במקצת, שאמר רבא: ונתרת סוכה זו העשויה כמבוי נמי [גם כן] בצורת הפתח, שלא דחה את הפתרון של ר' יהושע בן לוי, אלא אמר שאפשר להכשירה גם בצורת הפתח.

איכא דאמרי [יש אומרים] גירסה שלישית שאמר רבא: וצריכה סוכה זו כדי להכשירה נמי [גם כן] לצורת הפתח, שנוסף לתיקון הדופן כשיטת ר' יהושע בן לוי, יש צורך גם בצורת הפתח כדי להכשירה.

מסופר: רב אשי אשכחיה [מצא] את רב כהנא דקא עביד [שהוא עושה] תיקון בסוכה העשויה כמבוי, על ידי טפח שוחק, וקא עביד [ועושה] גם צורת הפתח. אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: וכי לא סבר מר להא דרבא [סבור אדוני לזו, לשיטתו של רבא]? שאמר רבא: ונתרת נמי [גם כן] בצורת הפתח, ולשם מה לך תיקון נוסף בטפח? אמר ליה [לו] רב כהנא: אנא כאידך לישנא [אני כלשון האחרת] שמסרו בשם רבא סבירא לי [סבור אני]. שאמר רבא: וצריכה נמי [גם כן] צורת הפתח, שיש צורך בשני תיקונים יחד.

א שנינו בתוספתא כי אם היו דפנות הסוכה שתים כהלכתן והשלישית אפילו טפח — הרי זו סוכה כשרה. אמר רבא: וכן לענין שבת החלה בתוך חג הסוכות, שאם עשה סוכה מעין זו ברשות הרבים סמוך לפתח ביתו, הריהי נחשבת בשבת זו אף כרשות היחיד לענין היתר הטלטול ממנה לביתו ולהיפך, אף שבכל שבת אחרת, אין בכך כדי להחשיב את המקום כרשות היחיד. וטעמו: מגו דהויא [מתוך שהיא נחשבת] כדופן לענין סוכה — הויא [הרי היא נחשבת] כדופן גם לענין שבת.

איתיביה [הקשה לו] אביי: ומי אמרינן מגו [והאם אומרים אנו "מתוך"] בהלכות אלה, לומר שאם לענין תחום אחד נחשב דבר כדופן, יחשב כן אף לענין תחומים אחרים? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: דיניה והגדרותיה של דופן לענין סוכה הריהם כדופן לענין שבת, שכשם שלענין שבת אפשר ליצור מחיצה על ידי העמדת קנים סמוכים זה לזה — כן גם לענין סוכה. ובלבד שלא יהא בין קנה לחברו מרחק שלשה טפחים, שביותר משלושה טפחים שוב אינם נחשבים כצמודים זה לזה.

ויתירה כלומר, חמורה דין מחיצה לענין שבת על זו המיועדת להכשר סוכה, שמחיצה לענין השבת אינה נתרת אלא בכשחלק המחיצה העומד מרובה על הפרוץ, שכדי שגדר תיחשב כמחיצה נחוץ שהחלק העומד (כלומר: הקיים בפועל במחיצה זו), יהיה מרובה על הפרוץ, מה שאין כן בסוכה, שאף אם מרובה בה החלק הפרוץ על העומד (וכגון סוכה שאין לה אלא שתי דפנות ואף הן אינן שלימות, אלא בהן קיימים פתחים, והשלישית אינה אלא בת טפח) — כשרה.

ונדייק: מאי לאו [האם לא] הכוונה בברייתא זו: יתירה חומרת שבת דסוכה (שבת שבחג הסוכות) על זו של סוכה, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] "מגו" [מתוך] שנחשבת מחיצה זו כדופן לענין סוכה, תיחשב כמחיצה אף לענין דיני שבת, וקשה איפוא לדברי רבא, שהסתמך על טענה זו!

ודחה רבא: לא, כך יש להבין את הברייתא: יתירה שבת דעלמא [שבכלל, של כל ימות השנה] על שבת דסוכה (זו שחלה בחג הסוכות), כי בשבת שבחג הסוכות מחיצה שהפרוץ מרובה בה, כיון שנחשבת כדופן לענין סוכה, יש איפוא להחשיבה כדופן אף לענין שבת, מה שאין כן בשבת אחרת, שאז אין מחיצה זו נחשבת.

הקשה לו אביי: אי הכי [אם כך] שההשוואה היא לא בין דיני שבת ודיני סוכה בכלל, אלא במקרה מיוחד של שבת שבחג הסוכות, אם כן ליתני נמי [שישנה גם כן] חידוש אחר הנובע מצירוף זה, ויאמר שיתירה וחמורה הכשרה של סוכה דעלמא [בכלל] על סוכה זו של שבת, שאילו סוכה דעלמא [בכלל] בשאר ימות החול, אם היתה זו סוכה מפולשת בעיא [צריכה] טפח שוחק כדי להיות דופן שלישית לסוכה, ואילו סוכה העומדת בשבת, לא בעיא [צריכה] טפח שוחק לצורך זה, וסגי [ודי לה] בלחי, שהוא פס גבוה עשרה טפחים ורחב כל שהוא, שדי בו כדי לסמל שזו תחילתה של מחיצה שלישית, שכיון שלחי כזה מועיל לענין שבת, יהא אף כשר למצוות סוכה ביום השבת אף שאין ברוחבו טפח ואינו גבוה דיו,

דהא את [שהרי אתה] עצמך הוא דאמרת [שאמרת]: סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי העשוי כדי להכשירו לענין טלטול בשבת — כשר הוא גם לענין סוכה באותה שבת, אף על פי שאינו כשר לימות החול. וזאת מתוך שכשר לענין שבת, כשר אף לענין סוכה!

והשיב לו רבא: אכן כך סבור אני, אבל העובדה שאין הדבר נזכר בברייתא אינה מהוה כל קושי, כי ההוא לא אצטריכא ליה [דבר זה לא הוצרך לו] להיאמר שיש מקרה שיתירה וחמורה הדרישה בדין סוכה בכלל על דין סוכה של שבת, שאין חידוש בכך שדבר הכשר להלכות שבת מועיל גם להלכות סוכה, השתא מקילתא לחמירתא אמרינן [עכשיו מדבר קל לדבר חמור אומרים אנו], שהרי כיון שאמרנו שדבר הכשר לדין סוכה, שאינה אלא מצות עשה, יש לו תוקף גם לדין שבת החמורה שאיסורה איסור כרת, מחמירתא לקילתא [מחמורה לקלה] לא כל שכן, שוודאי שדבר שיש לו תוקף לדין שבת החמור, כל שכן שיש לו תוקף לדין סוכה שאינו חמור עד כדי כך. ולכן לא היה צורך להזכיר את הדבר בברייתא.

גופא, כיון שהוזכרה ההלכה בענין סיכוך על גבי מבוי, מעירים לגופה של אותה ההלכה. אמר רבא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And let him position the wall measuring one handbreadth opposite the wall that emerges like the diagonal line formed by the end of the furrows as the field gradually narrows. This third partition would represent the third side of a triangle and would make the sukka appear more like a full-fledged structure, as the diagonal would represent closure of both unwalled directions. Rav was silent and did not respond.

It was also stated that Shmuel said in the name of Levi: He positions it at the end of one of the standing walls opposite the wall that emerges from the other end of that wall. And similarly, they rule in the study hall: He positions it at the end of one of the standing walls opposite the wall that emerges from the other end of that wall.

Rabbi Simon said, and some say it was Rabbi Yehoshua ben Levi who said, that the third wall is positioned differently. He establishes for the third side a wall that measures an expansive handbreadth, measured with the fingers spread apart, which is slightly larger than a standard handbreadth. And he then positions it less than three handbreadths from and adjacent to the wall opposite the second wall. And the legal status of any item positioned less than three handbreadths from and adjacent to the wall is like an item joined to that wall. In this way, the handbreadth-wide wall is joined to the adjacent wall, and it is as if it is a wall of four handbreadths, which is the majority of the minimum measure of the wall of a full-fledged sukka, seven handbreadths.

Rav Yehuda said: A sukka constructed like an alleyway, with two parallel full-fledged walls, is fit, and with regard to that third wall that measures one handbreadth, he positions it adjacent to one of the walls in any direction that he chooses, as it is merely a conspicuous marker.

Rabbi Simon said, and some say it was Rabbi Yehoshua ben Levi who said: In the case of a sukka built like an alleyway open on two ends, a third wall measuring a single handbreadth is insufficient. Rather, one establishes for the third side a board with a width of four handbreadths and a bit and positions it less than three handbreadths from and adjacent to either wall, as a wall on either of the open ends. And the legal status of any item positioned less than three handbreadths from and adjacent to the wall is like an item joined to that wall. The result is a full-fledged seven-handbreadth sukka wall.

The Gemara asks: What is different there, in the case of two attached walls, where you say that a wall with the dimension of an expansive handbreadth suffices to complete the third wall, and what is different here where you say that it requires a board that measures four handbreadths and a bit? The Gemara answers: There, where there are two walls in the standard sense, as they are attached forming a type of structure, it is sufficient to have the third wall measure an expansive handbreadth in order to render the sukka fit; however, here, where there are not two walls in the standard sense, as they are not attached, if there is a board that measures four handbreadths as the third wall, yes, it is fit, and if not, no, it is unfit.

Rava said: And the sukka consisting of two adjacent walls with a third wall measuring one handbreadth is permitted and fit only if the third wall is in the form of a doorway. One can render the sukka fit only by splitting the one-handbreadth wall and attaching one half to the standing wall and one half across from the other wall that emerges from the standing wall, and then placing a pole across the two halves. By creating the form of a doorway, that third wall becomes like an open gate, which is considered a halakhic partition.

Some say that Rava said: And a sukka consisting of two adjacent walls is also permitted and fit if the third wall is in the form of a doorway. In other words, Rava does not reject the remedy of the expansive-handbreadth wall suggested by Rabbi Yehoshua ben Levi; rather, he suggests an alternative.

Some say a third version of that which Rava said: And a sukka consisting of two adjacent walls, even with a third that is an expansive handbreadth wide as suggested by Rabbi Yehoshua ben Levi, also requires the form of a doorway to be fit. In other words, in addition to Rabbi Yehoshua ben Levi’s remedy, one must also create the form of a doorway to render the sukka fit.

The Gemara relates: Rav Ashi found Rav Kahana establishing his sukka, which had two adjacent walls, and establishing a third wall that was an expansive handbreadth wide and establishing the form of a doorway as well. Rav Ashi said to him: And does the Master not hold in accordance with that opinion of Rava, as Rava said: And the sukka is also permitted and fit if the third wall is in the form of a doorway? Why are you establishing a wall that is an expansive handbreadth wide as well? Rav Kahana said to him: I hold in accordance with the other version of the opinion of Rava, as Rava said: And the sukka also requires the form of a doorway, in addition to the expansive handbreadth, to be fit.

§ It is taught in the Tosefta that if the sukka has two walls in the standard sense and a third wall that measures one handbreadth, it is fit. Rava said: And likewise with regard to Shabbat that occurs during the festival of Sukkot, since it is considered a wall with regard to the halakhot of sukka it is considered a partition with regard to the halakhot of Shabbat. Were one to construct a sukka in that manner in a public domain adjacent to the entrance to his house, its legal status would be that of a private domain and one would be permitted to move objects from it to his house and vice versa on Shabbat that occurs during the Festival. However, that structure is not considered a private domain on any other Shabbat.

Abaye raised an objection to Rava’s opinion from a baraita: And do we say that this principle: Since it is considered, etc., applies in this area of halakha? But isn’t it taught in a baraita: The specifications of the wall of a sukka are like those of a partition with regard to the halakhot of Shabbat. Just as with regard to the halakhot of Shabbat, one forms a partition by establishing adjacent reeds, so too, one forms the wall of a sukka in the same manner, provided that the gap from one reed to another will not be as much as three handbreadths. If the gap is three handbreadths or greater, the legal status of the reeds is that they are not considered joined.

But the stringency of the halakha with regard to Shabbat goes beyond the stringency of the halakha with regard to sukka, in terms of the criteria for effective partitions, as with regard to Shabbat, carrying is permitted only in a case where the total of the standing segments of the partition, the actual wall, is greater than the total of the breached segments of the partition, the gaps that are less than three handbreadths. That is not so with regard to the sukka, where, even if the breached segments total more than the standing segments, e.g., a sukka consisting of two walls in which there are gaps and a third wall measuring only a single handbreadth, it is still fit.

The Gemara analyzes the baraita. What, isn’t the baraita teaching that the stringency with regard to Shabbat that occurs during the festival of Sukkot goes beyond the stringency with regard to the rest of the festival of Sukkot? And apparently, we do not say the principle: Since it is considered a fit partition for sukka let it also be considered a fit partition for Shabbat. This is difficult according to Rava, in whose opinion that principle is applied in this case.

Rava rejects that interpretation of the baraita. No, the baraita is teaching that the stringency with regard to Shabbat in general goes beyond the stringency with regard to Shabbat that occurs during the festival of Sukkot. On Shabbat during the festival of Sukkot, a partition where the total of the breached segments of the partition is greater than the total of the standing segments is effective, as, since it is effective as a wall in a sukka, it is effective as a partition for Shabbat as well. That is not the case on Shabbat during the rest of the year, when a partition of that sort is ineffective on Shabbat.

Abaye asked: If it is so that the distinction in the baraita is not a fundamental distinction between the halakhot of sukka and the halakhot of Shabbat, but is instead a distinction between the halakhot of Shabbat in general and the specific case of Shabbat during the festival of Sukkot, then let the baraita also teach a novel distinction involving Shabbat that occurs during the festival of Sukkot. The stringency with regard to sukka in general during the rest of Sukkot goes beyond the stringency with regard to sukka on Shabbat that occurs during the festival of Sukkot, as a sukka in general consisting of two parallel walls, like an alleyway, requires that its third wall measure an expansive handbreadth, while a sukka on Shabbat does not require an expansive handbreadth for this purpose, and it is sufficient for the third wall to be established with a side post ten handbreadths high and any width.

Since the side post is effective as a partition with regard to the halakhot of Shabbat, it should also be effective as a wall with regard to the halakhot of sukka although it is less than one handbreadth wide, as you are the one who said: If one placed roofing over an alleyway which has a side post on one of the open ends to permit carrying in that alleyway on Shabbat, it is fit as a sukka for that same Shabbat, although it would not be fit during the rest of the week of the Festival.

Rava replied to him: That is indeed my statement; however, the fact is that the baraita does not cite that distinction, because it is not necessary to state that there are circumstances in which the general halakhot of sukka are stricter than its halakhot on Shabbat, as there is no novelty in the concept that the halakhot of partitions on Shabbat should apply to a sukka. Now that we say that halakhot may be derived from a leniency to a stringency, as a halakha that applies to sukka, which is a positive mitzva, is applied to the halakhot of Shabbat, which is a stringent prohibition punishable by karet; then from a stringency, the halakhot of Shabbat, to a leniency, all the more so may halakhot be derived. Therefore, there is no reason for the baraita to mention that distinction explicitly.

§ Apropos roofing over an alleyway, the Gemara elaborates about the matter itself. Rava said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבנן אמרי אחת רבי שמעון אמר שתים. אותו טפח היכן מעמידו רב אמר כנגד היוצא כדגרסינן בירושלמי רב אמר אותה של טפח צריכה שתהא משוכה מן הכותל טפח אמרו רב כהנא ורב אסי ויעמידנו כנגד ראש תור כלומר בראש הזויות ממול זה וזה כדגרסינן בתחלת המוכר את הבית בעניין מצר לו מצד אחד ארוך ומצד אחר קצר.

אמר רב לא קנה אלא כנגד אותו הקצר. א"ל רב כהנא לרב אסי לרב ויקנה כנגד ראש תור שתיק רב וזו ראיה למה שאמרנו ואסיק' ומעמידו כנגד היוצא שהוא כנגד קצה הדופן היוצא להראות כי הוא פתח הסוכה. סוכה העשויה כמבוי מפולש רב יהודה אמר אותו הטפח מעמידו לכל רוח שירצה ריב"ל אמר עושה לה פס ד' ומשהו ומעמידו בפחות מג' סמוך לדופן דכל פחות מג' סמוך לדופן כלבוד דמי. דכיון דלית בה ב' דפנות דבוקות זו בזו לא סגי לה הדופן השלישית בטפח אלא בפס ד' ומשהו רחוק מן הדופן ג' חסר משהו הכל ז' טפחים. והן משך סוכה קטנה ונכשרת הסוכה בכך אמר רב אינה ניתרת הסוכה בענין הזה אלא בצורת הפתח דלא חיישינן לטפח אם ישנו ואם אינו.

איכא דאמרי אמר רבא וניתרת נמי בצור' הפתח או טפח או צורת הפתח.

איכא דאמרי אמר רבא וצריכא נמי צורת הפתח אע"פ שיש שם טפח [בעינן] צורת הפתח וכן הלכתא דהא רב כהנא עבד בה עובדא הכי:
ב' כהלכתן ושלישית אפילו טפח.

אמר רבא וכן לשבת מגו דהויא [מחיצה] לסוכה הויא נמי מחיצה לשבת. ומותיב עלה אביי מהא דופן סוכה כדופן שבת. כדתנן מקיפין בקנין ובלבד שלא יהיה בין קנה לחבירו ג' טפחים.

יתירה שבת על הסוכה. שחשבת אינה ניתרת אלא בעומד מרובה על הפריץ כדגרסינן בעירובין באחרית פרק ראשון כל שהוא ארבעה ומארבעה (ועד ד' אמות) ועד עשר אמות צריך שלא יהא פרצה בין זה לזה במלואו שלא יהא פרוץ כעומד ואם היה פרוץ כעומד כנגד עומד מותר. כנגד פרוץ אסור. ואם היה עומד מרובה על הפרוץ אף כנגד הפרוץ נמי מותר. מה שאין כן בסוכה שטפח בדופן סוכה או פס [ד'] מתיר כמו הפרוץ מאי לאו יתירה שבת דסוכה אסוכה.

ולא אמרינן מגו דהויא דופן לסוכה הויא נמי לשבת. (משא"כ בשבת) [לא יתירא שבת] דעלמא. ואקשינן עליה אי הכי ניתני נמי יתירה סוכה דעלמא דאילו סוכה דעלמא לא סגי לה בלחי כל שהוא עד שיהא כטפח ואלו (סוכה דעלמא) [סוכה דשבת] סגי לה בלחי כל שהוא כדתנן לחיים שאמרו גובהו עשרה טפחים רחבן ועביין כל שהוא ואת הוא דאמרת סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשר ודחי רבא הא לא אצטרי' למיתנא השתא דופן סוכ' דהיא מלתא [קילתא] הויא דופן לשבת החמורה מידי דאיתיה דופן לשבת החמורה לא כ"ש דתהוי דופן לסוכה קלה.

כבר ביארנו שלא הקלו בשלישית בטפח אלא בשיש שם שתי דפנות דעריבן אבל סוכה העשויה כמבוי דופן מכאן לצפון ודופן מכאן לדרום ומפולשת באמצע לא דיה בטפח אלא צריכה היא לפס ארבעה ומשהו בגובה עשרה ולהעמידו בפחות משלשה לאיזה דופן שירצה והרי יש כאן דופן שבעה עם הלבוד ומכאן הזהירו קצת מפרשים שלא לעשות פתחים בכל הקרנות שעל כל פנים צריכים אנו לשתי דפנות דעריבן אם לגמרי אם על ידי לבוד ואין צריך לומר שכל שאתה צריך להכשרה לצורת פתח אין לעשותה בקרן זוית שהרי אמרו בעירובין פתח שעשאו מן הצד אינו כלום ופי' בה גדולי הפוסקים בקרן זויות ומשם דפתחא בקרן זויות לא עבדי אינשי הא כל שאין להכשרה צורך בכך אינו אלא נוי בעלמא ואין קפידין בכך ומ"מ י"מ זו של עירובין בדרך אחרת ולפי מה שכתבנו שם לא נאמרה אלא בנפרץ בקרן זוית אבל כל שעשאו הוא לשם בכונת פתח ודאי פתחא הוא ושם יתבאר הענין בע"ה:

סוכה העשויה בשתים כהלכתן ועריבן שפסקנו בשלישית שלה שדיה בטפח החמירו בה בצד אחד ונאמרו על זה שלש לשונות שכולם חולקים זה בזה:

הלשון הראשון הוא שאמרו ואינה ניתרת אלא בצורת פתח לדעת זה אין קפידא בטפח אם ישנו שם או אינו אלא עיקר הכשרה בצורת פתח בצד שלישי והוא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ופירשו בעירובין שקנה העליון אין צריך ליגע על אותם שבצדדים אלא אפילו רחוקים כמה מהם ובלבד שיהיו מצומצמים כנגדם ושיהיו קנים שבצדדים גבוהים עשרה אומרין בהם גוד אסיק והלשון השני וניתרת נמי בצורת פתח וללשון זה דיו ברוח שלישי או בטפח שוחק או בצורת פתח והלשון השלישי וצריכה נמי צורת פתח כלומר ואינה ניתרת אלא בשניהם וגדולי הפוסקים פסקו כלשון אחרון להצריך את שניהם ממה שהוזכר בגמ' ברב כהנא שהזקיק את עצמו לשניהם ולי נראה ברור לפסוק כלשון אמצעי דניתרת נמי בצורת פתח וצורת פתח זה יעשהו או בדופן שלישי או בדופן רביעי ויש אומרים דוקא באותו שהטפח בו ומ"מ כל שעשה את הדופן השלישי במשך שבעה אם לגמרי אם על ידי לבוד אין צריכה כלום ואפילו הדפנות האחרות משוכות כמה ולמדת שלא נאמרו לשונות אלו בסוכה העשויה כמבוי כלל שהרי פס ארבעה עם הלבוד עושהו דופן שלם הא לא הוצרכנו לצורת פתח אלא כשהוכשרה השלישית בטפח וזו חולקים לומר כן אף בפס ארבעה וקצת ראיה לדבריהם שלא נאמרו לשונות אלו בגמ' אלא אחר שתיהן ואף גדולי המחברים כתבוה כן אלא שאין הדברים נראין ולדברי הכל כל שיש לה שלש דפנות שלמות אין צורך לצורת פתח אפילו נסתמה מארבע רוחות ואי אפשר ליכנס לה אלא דרך ארובה כשרה:

ולענין ביאור הסוגיא י"מ בלשונות אלו שאין בהם אלא שתי מחלוקות ששני לשונות האחרונים הם פירוש לראשון כלומר זה שאמר אינה נתרת אלא בצורת פתח אי אפשר לפרשו כמשמעו שאם כן טפח למה הוזכר ואי אפשר לומר שרבא חולק בכך שהרי טפח זה בברייתא הוזכר אלא כך פירושו או שנתרת אף בצורת פתח או שצריכה גם כן צורת פתח וי"מ בלשון ראשון אין קפידא בטפח על הדרך שהוזכר ר"ל בטפח שוחק לעשות רוב דופן ע"י לבוד אלא דיו בטפח מצומצם סמוך לכותל לגמרי וצורת פתח עמו ואין נראה כן וגדולי הרבנים פירשו בו שיהא חולק את הטפח שוחק חציו מכאן וחציו מכאן וקנה על גביהן ואינו נראה שהרי צורת פתח דיו בקנה מכאן וקנה מכאן ועוד שהרי הגמרא הזכירה בו בפירוש שכונת הענין הוא להיות בו רוב דופן:

אע"פ שלענין שבת נאסר לטלטל מדרבנן בשלש מחיצות עד שיהיה שם לחי מצד רביעי כמו שביארנו בעירובין בשבת שבתוך החג מיהא אם עשה סוכה ברשות הרבים אע"פ שהסוכה אין לה אלא שלש דפנות או שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח וצורת פתח עמה על הדרך שביארנו מותר לטלטל בה וכן אם עשאה לפני פתחו מותר להוציא מביתו לסוכה שמתוך שהוא דופן לסוכה נעשה דופן לשבת שבה וגדולי הפוסקים לא הביאו שמועה זו ואף גדולי הדורות פירשו ששמועה זו לא נאמרה כראוי שאם הוא אומר שהוא דופן לענין שבת מן התורה ולפטור המטלטל בה בדיעבד אף בשאר שבתות כן שכל שלש מחיצות מדאורייתא מותר לטלטל וצורת פתח כדופן הוא מ"מ ואם להתיר אף מדרבנן ולמה שהרי אף כשתחשוב את הטפח ובצורת פתח כדופן גמור אין כאן אלא שלש מחיצות והם סוברים שעיקר מה שהשמיענו בזו הוא לדון טפח זה וצורת פתח שעמו כדופן גמור ואף כשראינו כן אין כאן אלא שלש מחיצות עד שפירשוה בטפח לבד בלא צורת פתח וללמדנו היתרה מן התורה לבד ולפטור את המטלטל בדיעבד שהרי הצורת פתח אינו אלא מדברי סופרים אבל מן התורה דיה בשלישית בטפח ואמר שאף לשבת שבתוך החג אם טלטל בזו בלא צורת פתח פטור וכן י"מ אותה אף מדרבנן וכשהצורת פתח ברוח אחת והטפח ברוח אחרת ועיקר הדברים כמו שכתבנו תחילה להתיר אף בדרבנן ובטפח וצורת פתח מצד אחד שמאחר ששלש דפנות הוכשרו לסוכה הוכשרו לשבת שבתוכה ואע"פ שלשון דופן נאמר בה פירושו הואיל ודופן זה דופן המכשיר לענין סוכה כך מכשיר לשבת שבה:

דופן סוכה כדופן שבת להתיר בה מחיצת שתי בלא ערב כהקפת קנים האמורה בראשון של עירובין שהוכשרה למחיצה אע"פ שאין עומד מרובה על הפרוץ או שאף הפרוץ מרובה ובלבד שלא יהא בין קנה לקנה שלשה טפחים שהרי נעשה הכל עומד מתורת לבוד ויש חומר בדופן שבת דעלמא מדופן סוכה שדופן שבת כל שיצא הפרוץ מתורת לבוד אין מתירין אלא בעומד כפרוץ שכך הכלל לענין שבת פרוץ מרובה אסור ופרוץ כעומד מותר בפרצת עשר או ביתר מעשר אם יש לפרצה צורת פתח אבל פרוץ מרובה אסור על כל פנים ובסוכה היו שם שתי דפנות ושלישית אפילו טפח ויש צורות פתחים בשתי הדפנות אע"פ שפרוץ מרובה כשר ובלבד בעשר אבל ביתר מעשר אע"פ שיש לו צורת פתח צריך לפרוץ כעומד וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שבשם תלמוד המערב שמעתי שאף ביתר מעשר מותר בסוכה וכן הדין הואיל והתרת בו פרוץ מרובה אף ביתר מעשר כן וכן פסקוה גדולי הדורות שלפנינו ויש אומרים דוקא בשיש בקרנות משך שבעה לכל אחת מהקרנות הדבקות:

כבר ידעת שהמבוי הסתום שיש לו לחי מצד הרביעי אותו לחי נידון כמחיצה ומותר בו אף מדברי סופרים סיכך על גבי מבוי בצד ראשו שהלחי לשם והסכך רחוק מן הדופן האמצעי של מבוי שנמצאת עכשיו סוכה זו שתי דפנות זו כנגד זו ומן הדין היתה צריכה לפס ארבעה ומשהו על הדרך שכתבנו כשרה בלא פס ארבעה לאותו שבת שבתוך החג אבל לא לחול שמאחר שלחי זה נידון כמחיצה לענין שבת למחיצה רביעית כך נחשב דופן לענין סוכה למחיצה שלישית וגדולי הרבנים פירשוה במבוי מפולש וחוץ מכבודם אין הדברים כלום שהלחי למפולש אינו מחיצה להכשיר ואם מפני שהם עושים אותה מחיצה לחומרא לחייב את הזורק כל שאינה מחיצה להיתר טלטול אינו מחיצה לענין סוכה ומ"מ בזו דוקא במבוי שיש לו לחי אבל במבוי שאין לו לחי ויש לו קורה לא לא אמרו בלחי אלא מפני שהוא משום מחיצה אבל קורה שאינו אלא משום היכר לא:

בפירוש רש"י בד"ה ויעמידנו כנגד ראש תור כו' במקצוע צפונית מערבית באלכסון כו' עכ"ל לפירושו נראה שציור ראש תור כזה* וכ"ה במהרש"ל אבל לדברי התוס' שכתבו אהך דראש תור דאתי אוירא דהאי גיסא כו' א"א לקיים לפי ציור זה ובעל המאור כתב בזה דהרבה דעות ופירושים מתחלפין בשמועה זו והפי' שאנו סומכין עליו בזה הוא פרש"י כו' עכ"ל והפי' שכתב בעל המאור איננו מסכים לפרש"י שלפנינו כי לפי פירושו יהיה ראש תור דומיא דאמרינן בפרק המוכר את הבית מצר לו מצר א' ארוך וא' קצר אף כאן הקצר הטפח והארוך הוא היוצא והתם נמי אקשי ליה רב כהנא ורב אסי ויקנה כנגד ראש תור כו' עכ"ל וכן נוטים דברי הערוך בערך ראש ודברי המלחמות בפי' ראש תור ואף שהם חולקים בפירוש שמועה זו מ"מ אין אחד מהם שיפרש כמובן מפרש"י שלפנינו להעמיד הטפח באלכסון אלא שהטפח עומד בשוה בא' מן הצדדים או מצד מערב או דרום וממקום שכלה הטפח ימשך חוט באלכסון עד סוף הדופן הארוך שכנגדה והנראה דברי התוס' לשיטת בעל המאור דמעמידו נגד היוצא שמעמידו בסוף דופן האחת שיהא נראה דופן קצרה נגד ארוכה והקשו לו רב כהנא ורב אסי דאף אם ירחיק הטפח מהדופן יהיה הטפח הזה נראה כדופן ע"י ראש תור באלכסון נגד סוף דופן הארוכה שכנגדה וע"ז יפול קושית התוס' שפיר דאתי אוירא דהאי גיסא כו' ואפשר עד"ז ג"כ לפרש"י שלפנינו דתקשי לו דא"צ להעמידו בסוף הדופן האחד שיהא נראה כדופן קצרה נגד הארוכה דאף אם ירחיק מן הדופן ויעמידנו במערב בשוה לסוף דופן צפונית באלכסון נגד סוף דופן מזרחית יהיה נראה כדופן ובמקצוע צפונית מערבית כו' דנקט רש"י לאו ממש במקצוע אלא לפי שהוא שוה לדופן היוצא בקרן צפונית מערבית ואינו נוטה אלא באלכסון לסוף דופן היוצא בקרן מזרחית דרומית מקרי שפיר שהוא עומד במקצוע צפונית מערבית כזה* וכן להפך אם יעמידנו בדרום בשוה לסוף דופן מזרחית כזה * ולפ"ז יפול שפיר ג"כ קושיית התוס' דאתי אוירא דהאי גיסא כו' אבל לפי בעל המלחמות וכן לפ"א שכתב הערוך אדרבה יהיה נגד ראש תור דהיינו שיעמידנו בסמוך לדופן אחת ולא יפול בו קושיית התוס' כלל ודו"ק היטב:

בד"ה ואלו סוכה דשבת כו' נהי דמדרבנן אסור מדאורייתא מיהא מותר כו' עכ"ל פי' דאע"ג דמדרבנן אסור כיון דמדאורייתא מותר משום מצות סוכה התירו לטלטל ואליבא דר"י דמבוי מפולש הכשרו בלחי וכ"כ הרא"ש וכה"ג כתבו התוס' גבי פסי ביראות דמשום מצות סוכה התירו לטלטל וק"ל:

רש"י ד"ה ויעמידנו כנגד ראש תור ראש שורה במקצוע צפונית מעדבית באלכסון וכו' עד ומחזי כארבע מחיצות כו'. מתוך משמעות לשון רש"י שכתב ומחזי כד' מחיצות וגם מתוך לשון התוס' שכתבו אע"ג דאכיוצא בזה אמר פ"ק אתי אוירא רהאי גיסא וכו' נ"ל לצייר הצורה באופן זה א? ור"ל אם השתים מזרחית ודרומית אזי יעמיד אותו הטפח במקצוע צפונית מערבית ויהיה קצת נוטה לצד צפון וקצת נוטה לצד מערב ומחזי כאילו היה לו ג"כ דפנות לצפון ולמערב והיינו ד' מחיצות ואם השתים צפונית ומערבית כזה ב? אזי יעמיד הטפח במקצוע מזרחית דרומית (כזה?) וק"ל ובספר הח"ש ראיתי שצייר בענין אחר אבל לא יתיישב לפי ציורו לא פרש"י שכתב ומחזי כד' מחיצות ולא לשון התוס' שהקשו דלא אמרי' הכא אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה ע"ש ודו"ק:

רש"י בד"ה ויעמידנו כנגד ראש תור ראש שור כו' נמחק ראש שור ונ"ב בס"א אינו וטעות הוא דהא אח"כ פרש"י שהוא לשון תלם ושורה והיינו מלשון תורי זהב וק"ל ועוד התנא לא דיבר בלשון ארמי אלא בלשון הקודש והיה לו לכתוב ראש שור בפרק ג' דכלאים והרמב"ם פי' עדי שישימו הנשים באזניהם כמו תורי זהב ותבניתו משולש על כן יקראו הזוית המחודדת מכל תבנית ראש תור ע"כ אבל בפרק רבי עקיבא דף פ"ו פרש"י ראש שור וכן בסמ"ג ותימה הוא בעיני. (עיין במהרש"א):

בד"ה ומעמידה כו' מצוייר ציור זה א:

בד"ה כמבוי כו' מצוייר ציור זה ב:

בד"ה עושר פס כו' מצוייר ציור זה ג:

גמרא ויעמידנו כנגד ר"ת שתק רב. כעין זה בב"ב (סב) ואישתמיט מגה"ש:

שם עושה לו טפח שוחק כו'. עפרש"י הן רוב דופן הי' אפילו ע"י טפח עוצב ופחות ולעד"נ הטעם דד"ט חשובים בכ"מ עמש"כ בס"ד בפ"ד דכלאים מ"ד:

שם התם דאיכא ב' דפנות כהלכתן. ברי"ף ורא"ש הגי' דעריבן ועי' בר"ן לעיל מזה בד"ה ת"ר שתים כהלכתן:

שם הכא דליכא ב"ד. נראה דחסר פה תיבת כהלכתן ושם הגי' הכא ג"כ דעריבן:

שם א"ה ליתני נמי יתירה כו'. ק"ל דלדידיה נמי תקשה ליתני יתירה סוכה אשבת בהא דלחי לפרש"י דגם הוא ס"ל לחי משום מחיצה בעירובין (טו) וי"ל משום דמדרבנן מיהא מיתסר לטלטולי להכי ל"ת לה:

שם סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשר. פי' בשבת ולא בחול בס' ב"א ר"ל דלר"א ולר"י דבעו סוכה הראויה לז' לקמן (כג א כז ב) פסול בזה אף בשבת ואני אומר ק"ו מה מחיצות הפסולות מחמת עצמן מהני מיגו לאכשרינהו שאינן פסולות רק מחמת שא"ר לז' לא כ"ש:

תד"ה עושה. קנה בפחות מג' כו'. עי' לקמן (יח ב) תד"ה סיכך בסופו:

בא"ד דשיעורו בז"ט ומשהו. עי' מהרש"א לעיל (ד) ברש"י:

גמ' כנגד ראש תור. מלשון המשנה כלאים פ"ב מ"ז:

שם שתיק רב. כעין זה ביצה דף ו ע"א ודף לז ע"ב ב"ק דף יא ע"א ב"מ דף סט ע"ב:

בפרש"י בד"ה ויעמידנו כנגד ראש תור במקצוע צפונית מערבית באלכסון או מזרחית דרומית כשהמחיצות מערבית צפונית כו' עכ"ל. לכאורה משמע דמאי דמפרש רש"י מעיקרא דיעמידנו במקצוע צפונית מערבית היינו כשהמחיצות מזרח ודרום וא"כ דא ודא א' היא אלא דמפירושו וציורו של מהרש"ל ז"ל נראה שהבין בכוונת רש"י ז"ל דהא דאמר מעיקרא דיעמידנו במקצוע צפונית מערבית קאי אמאי דמפרש רש"י לעיל דהמחיצות מזרח וצפון וא"כ יש לפרש כוונת רש"י דלא פסיקא ליה לפרש דברי המקשה בחד גוונא אלא דשניהם הן בכלל לשון ראש תור דהיינו אלכסון וא"כ יש לפרש הקושיא בא' משני פנים או שיעמידנו כנגד היוצא אצל צד הצפוני רק שיעמידנו באלכסון דמיחזי יותר כסתום לצד מערב וגם לצד דרום באלכסונו ובהכי אפשר דעדיף טפי להא מלתא דלא נימא אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא כקושית התוס' או דטפי עדיף להעמיד במזרחית דרומית כשהמחיצות מערבית צפונית דאף על גב דאיכא למימר דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא כו' אפ"ה לא איכפת לן וכמו שתירצו התוספות ומכל מקום בהכי עדיף טפי דנראה כסתום מד' רוחות כך נראה לכאורה אלא דאכתי אין הלשון מדוקדק דלמה שני בלישנא לפרש אידך גיסא כשהמחיצות צפונית מערבית ואמאי לא מפרש בהאי נמי כשהמחיצות מזרחית צפונית כדלעיל ויעמידנו במקצוע מערבית דרומית לכך נראה עיקר כפירוש הראשון ויתכן להגיה בתחלת דבריו במקצוע דרומית מערבית ודו"ק:

בגמ' שתים כהלכתן אמר רבה וכן לשבת מיגו כו' נראה דרבה גרסי' בכל הנך דשמעתין ולא רבא דהא בהא דאיתיביה אביי מסיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי מפרש רש"י דהיינו ממאי דס"ל לרבה גופיה לחי משום מחיצה והיינו לרבה דאית ליה הכי בפ"ק דעירובין דף י"ב ע"ב אבל רבא סובר התם דלחי משום היכרא והכי איתא נמי להדיא שם בפלוגתא דאביי ורבא בלחי העומד מאליו דאביי לטעמיה דלחי משום מחיצה ורבא לטעמיה דלחי משום היכרא ואם כן ע"כ גרסינן בשמעתין רבה וכן נראה מלשון הרא"ש והר"ן ז"ל שנפל הטעות בדפוס בכל הגמרות וכן בלשון הרא"ש ז"ל גופא ואף על גב דאמר ליה אביי והא את הוא דאמרת ולכאורה לרבה לא הו"ל למימר הכי אלא והא מר הוא דאמר מ"מ נראה דרש"י ז"ל הרגיש בזה בשינוי לשונו לפרש והא מר משום מיגו אית ליה הכא ודו"ק:

אלא דאכתי צריך לי עיון בלשון הרא"ש ז"ל שכתב ואע"ג דקאמר התם רבה אמר א' זה וא' זה משום היכר רבא גרסינן התם שהיה תלמידו של רב יהודה והאיך יתכן לומר כן דהא ביום שמת רב יהודה נולד רבא כדאיתא בפרק עשרה יוחסין ובלא"ה לא הבנתי לשון הרא"ש ז"ל בזה דהא בהאי סוגיא דרב יהודה גרסינן וכן אמר רבה לחי משום מחיצה וקורה משום היכר ורבא אמר א' זה וא' זה משום היכר וא"כ ע"כ חד מינייהו רבה ואידך רבא ובמאי דפרישית הכא דגרסינן רבה א"ש הא דקאמר מיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת דאי גרסינן רבא מאי קמ"ל פשיטא דהא מסקינן בסמוך דלרבא בסוכה בעי נמי צורת הפתח וכיון דאיכא צורת הפתח אפילו בלא מיגו מהני לענין שבת דעלמא נמי אבל לרבה איכא למימר דלא סבירא ליה כי האי לישנא דרבא אלא כאידך לישנא דטפח לחוד נמי מהני ובזה יש ליישב שיטת הרי"ף ז"ל שהשמיט האי מימרא דוכן לשבת משום דלמאי דקי"ל דבסוכה לא מהני טפח אלא בהדי צורת הפתח תו לא שייך האי מימרא כלל כדפרישית ויש לתמוה על הר"ן ז"ל שלא פי' כן בכוונת הרי"ף ז"ל ודו"ק:

בפירש"י בד"ה וכן לשבת אע"פ שצריך לשבת ג' מחיצות ליעשות רה"י כו' ואע"ג דבשאר שבתות לא מישתרי כו' עכ"ל. נראה דהא דבשבת בעינן ג' מחיצות ולחי היינו מדרבנן דבשתי מחיצות ולחי א' משתרי לטלטל אבל מדאורייתא וודאי בכל שבתות משתרי דאע"ג דקי"ל ג' מחיצות דאורייתא מ"מ הא קי"ל לחי משום מחיצה וא"כ לא גרע האי טפח שמעמידו אצל היוצא מלחי משהו וכדפרישית בסמוך דרבה גרסינן הכא ואית ליה בהדיא לחי משום מחיצה ומה"ט אית ליה לרבה דזורק למבוי מפולש שיש לו לחי חייב בעירובין דף י"ג וכדמוכח מפירש"י בסמוך וכדפרישית אלא דאפילו הכי אסור מדרבנן ומ"מ בשבת של סוכות שרינן לה ע"י מיגו ואפילו אי גרסינן רבא דלחי לאו משום מחיצה אפ"ה י"ל דאף למ"ד ג' מחיצות דאורייתא היינו לענין דבשתי מחיצות לא הוי רה"י גמור לחייב הזורק לתוכו מר"ה אבל מ"מ ר"ה נמי לא הוי כיון דאיכא שתי מחיצות מעליא אם כן לא דמי לדגלי מדבר היכא שאינו מפולש ממש לרה"ר. ועוד דלא גרע מרה"ר מקורה ע"י הסכך. אלא כרמלית הוי דאסור לטלטל מדרבנן ובסוכות שרינן ע"י מיגו ומה שיש לדקדק בזה מסוגיא דעירובין גבי הזורק לבין הפסין ישבתי בעזה"י לנכון ואין כאן מקומו להאריך כיון דבלא"ה נראה ברור דגרסינן רבה והכי קי"ל להלכה דלחי משום מחיצה דקי"ל כאביי בלחי העומד מאליו ביע"ל קג"ם והוצרכתי לפרש כן משום דנ"ל דוחק גדול לומר דשרינן איסורי דאורייתא דשבת וסוכה משום מיגו דמאי חזית למימר לקולא נימא לחומרא איפכא כמו שהקשה הר"ן ז"ל ומה שתירץ בזה דכיון שאמרה תורה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים אין לנו לומר שיהא אסור לטלטל בה בשבת דאם כן אינה ראויה לשבעה כו' ע"ש נ"ל דוחק גדול דאטו סתם מצות סוכה שציותה התורה היינו שיעשנה ברשות הרבים ממש דהא לרבי אליעזר פסולה ואפילו לחכמים דמכשרי מ"מ לאו אורחא דמלתא לעשותה ברה"ר גמורה אלא בחצר או במבוי דהוי כרמלית וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דלקושטא דמלתא בשתים כהלכתן נמי לא הוי רה"ר גמור אלא כרמלית וכ"ש למאי דקי"ל לחי משום מחיצה ורבה גופא ס"ל הכי וכמ"ש הר"ן ז"ל בעצמו דנראה דגריס בשמעתין רבה ע"ש ונהי שהר"ן ז"ל נדחק לפרש מימרא דרבה בשמעתין בפרוץ מרובה דבשבת דעלמא לא מהני לחי ואפ"ה על ידי מיגו שרינן לה בשבת דסוכה דמלבד שהוא דוחק אכתי לא מתרצה קושייתו דהיא גופא תיקשי מנ"ל דסוכה דקרא איירי בכה"ג עד שנקל בזה לומר דע"כ התירה התורה איסור שבת שהוא בסקילה לפי פירושו ע"י מיגו. ובר מן דין נראה לפענ"ד אפילו בפרוץ מרובה על העומד דלא מהני לחי לעניין שבת מ"מ לאו ר"ה גמורה היא דמה"ת הא לא דמי לדגלי מדבר ועוד דלא גרע מפסי ביראות ואין להאריך בזה כאן דלענ"ד דבר ברור הוא בכל הסוגיא דעירובין והא דאמרינן התם כי אגמריה רחמנא למשה לא תיפרוץ רובא היינו לענין דלהוי רה"י גמור לחייב הזורק לתוכו או דעיקר הלכתא דפרוץ מרובה מדאורייתא היינו לענין כלאים כדמשמע שם בסוגיא. אח"ז ראיתי בחדושי הריטב"א לעירובין שהקשה כן בשם התוספות רוצין לדקדק דפרוץ מרובה בשבת אסור מדאורייתא והקשו דאטו מי גרע מפסי ביראות ותירץ שם מ"מ לענ"ד אין זה מוכרח דאיכא למימר כדפרישית וסברא דהכא מסייע לי ועדיין צ"ע:

ועוד דבלא"ה מקשה אביי שפיר מפרוץ מרובה על העומד שאינו ברה"ר אלא בחצר שבמבוי דמסתמא בהכי איירי כדאיתא בפ"ק דעירובין דף י' הואיל דפרוץ מרובה אוסר החצר. ובכך אני מפרש בפשיטות הא דאיתיביה אביי מפרוץ מרובה על העומד דנימא מיגו לענין שבת והיינו נמי כדפרישית כיון דבלא"ה בשבתות דעלמא לא הוי אלא איסורא דרבנן בכרמלית הוה ואתי לאחלופי לטלטל בר"ה וכיון דשרינן ליה לענין סוכה תו לא אתי לאחלופי ברה"ר כל זה נ"ל ברור בעזה"י אף דמפירושי הקדמונים אינו מבואר וראיתי להר"ן ז"ל שכתב שהאריך בחדושיו דא"א לומר דלא שרינן בשמעתין מטעם מיגו אלא איסורא דרבנן ואנו לא זכינו לביאוריו בחידושי גמרא דסוכה אלא דנראה לי דקשיא ליה קושית התוספות בסמוך בענין מיגו דטפח שוחק ובסמוך אבאר בעזה"י לנכון כפי שהורני מן השמים או משום דפשיטא ליה דפרוץ מרובה על העומד אסור בשבת מדאורייתא כמ"ש להדיא ולענ"ד יראה דליתא כדפרישית ודו"ק היטב:

בד"ה מה שאין כן בסוכה דסגי לה בשתים כהלכתן כו' ואפילו יש לה שתי פתחים כו' עכ"ל. ולכאורה לשון מיותר הוא דבפשיטות הו"מ לפרש דפרוץ מרובה לעולם כשר בסוכה. ונלע"ד בזה דרש"י סובר דהא דפשיטא לן דפרוץ מרובה דכשר בסוכה לאו משום דהכי גמירי הלכתא אלא מסברא פשיטא לן הכי כיון דאכשר רחמנא שתים כהלכתן ושלישית טפח ומסתמא היינו אפילו אם יש פתחים באותן השתים דהכי אורחא דמלתא אפ"ה כשר אלמא דפרוץ מרובה כשר לעולם כנ"ל. ובהכי א"ש הא דמקשינן בסמוך דליתני נמי סיכך על גבי לחי במבוי מפולש כשר לפי פירש"י דמאי קושיא דלמא אתי ברייתא כר"ש דבעי ג' דפנות כהלכתן וא"כ לא שייך למיתני הכי דהא כולה סוגיא דלעיל בשמעתין הוי אליבא דרבנן דוקא ולפי מה שכתבתי א"ש דע"כ ברייתא לא מתוקמי כר"ש דלדידיה פרוץ מרובה נמי פסול מדמצריך שלשה דפנות כנ"ל נכון:

גמרא: ויעמידנו כנגד ראש תור. רש"י מפרש באלכסון.
והנה ביארנו לעיל דלרש"י הטפח שמעמידו כמין ג"ם אינו חל לסתם את הרוח השלישית, והוא חולק על שיטת הרמב"ן. ברם יתכן שאפי' לרש"י הסובר דמעמידו כמין ג"ם באה ההלכה להאריך את הטפח ולסתם את הרוח השלישית. אך שלא כהרמב"ן המחייב העמדת הטפח כנגד היוצא, סובר רש"י שהטפח שכנגד היוצא כאילו איננו משום שאינו מתחבר כלל לשתי המחיצות הגמורות ואתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה, וצ"ע בזה. אולם מפרושו כאן בכנגד ראש תור, דהוי באלכסון, מוכח שלדעתו אין מאריכין את הטפח, שהרי אם אליבא דרש"י חלה הארכה בטפח לסתם את הרוח השלישית תיפסל הסוכה מכיון שחסר לה השיעור של ז' טפחים על ז' טפחים במקום הסוכה בפנים. מוכח שלרש"י אין מאריכין את הטפח כלל, וההלל"מ קובעת שחל הטפח במקומו כמחיצה בשיעור טפח ולא יותר. ובכן יש להעמידו באלכסון דהואיל ואין מאריכין אותו, חל הטפח כשלעצמו להכשיר רבוע ז' על ז' טפחים. ומה שמעמידין את הטפח באלכסון הוא כדי ליצור צורה של צרוף והיקף מחיצות.
שם. גמרא: עושה לו טפח שוחק ומעמידו בפחות משלשה טפחים סמוך לדופן. וז"ל רש"י: ופחות מג' כלבוד והויא לה כמחיצה של ד' טפחים ומשך סוכה שבעה נמצא רובו של דופן עשוי, עכ"ל. לרש"י ההכשר של טפח שוחק הוא מדין רוב ועומד מרובה על הפרוץ. ויש להתבונן למה זקוקים להכשר של רוב דוקא הלא במחיצות שבכהת"כ מחיצה פרוץ כעומד כשרה ומדוע לא תתכשר גם כאן.
והנה ביארנו (לקמן כב:) ששונה הדין של עומד מרובה על הפרוץ מהדין פרוץ כעומד בהכשרתן של מחיצות. הדין עומד מרובה הוי חלות סותם לכל הרוח ואילו פרוץ כעומד חל כהכשר מחיצה מיוחד שאינו סותם את כל הרוח. לפי"ז י"ל שהרוח השלישית של הסוכה צריכה להיות סתומה כולה להכשירה. עקב כך סובר רש"י שרק עומד מרובה היוצר חלות סתימה בכל הרוח כשר ולא פרוץ כעומד שאינו סותם את כולה.
עוד יש להקשות, למה נקבע שיעור רוב הרוח כארבעה טפחים, לכאורה היה די במשהו יותר משלשה ומחצה טפחים שהרי אורך הרוח הוא רק ז' טפחים. ועיין בר"ן שמתרץ קושי' זו בכך שפחות מארבעה לא חשיב. ונ"ל שלרש"י הכשר מחיצת הסוכה זקוק לרוב הנראה לעינים ושניכר לכל, ורוב כזה אינו בפחות מארבעה טפחים, והדבר צ"ע.
כל זה בדין ההכשר של הרוח השלישית. לעומת זאת בשתי הרוחות הראשונות עומד מרובה על הפרוץ פסול, כש"כ טפח שוחק שפסול. בהן חל הכשר מחיצות רק בעומד ממש בכל שבעת הטפחים, וצ"ע, הרי בכהת"כ עומד מרובה על הפרוץ סותם את הרוח כולה מדין רובו ככולו ומ"ש שתי הדפנות הראשונות של הסוכה שאינן כשרות בכך.
ונ"ל, דכשיש צורך בשיעור מסוים אינו מועיל רוב גרידא כי בכהת"כ אין רוב מועיל למלא מקום השיעור המלא המעכב. הואיל ובשתי הרוחות הראשונות יש שיעור המעכב בהכשרן - היינו ז' טפחים - אין רוב השיעור ככל השיעור, ואין עומד מרובה ודין רוב חלים להכשירן. כן הוא בכל חלות שעורים בכל מקום ובכהת"כ. לדוגמא: בלולב הזקוק לשיעור אורך של ארבעה טפחים, רובו של שיעור ארבעה פסול, כי הרוב אינו ממלא מקום השעורין בכהת"כ.
הכשר הרוב נמצא לגבי חלות שם חפצא כשאין דין שעורים. למשל כשרוב הצבור טמא בא הפסח בטומאה. אין כאן איזה שהוא דין שיעור מספר של טמאים, יש רק חלות שם חפצא של צבור טמא, ורוב צבור קובע את החפצא של צבור טמא משום שרובו ככולו. והוא הדין בשבירת כלי חרס לטהרו: יש דין של שבירת החפצא של הכלי לטהרו וכשרובו נשבר נחשב החפצא של הכלי לשבור. וכן בשתיית רוב כוס בדין ארבע כוסות בליל הסדר אין שיעור בכמות אלא ההלכה היא שישתה החפצא של הכוס של ברכה, וכששותה את רוב הכוס נחשבת שתייתו לשתיית כל הכוס.
והנה במחיצות בכהת"כ אין שיעור מסוים לארכן. כתוצאה מכך עומד מרובה על הפרוץ כשר מפני שעל ידי הרוב העומד יש חלות דין של מחיצה הנחשבת ככולה סתומה. לעומת זאת בשתי הדפנות הראשונות של הסוכה הואיל ויש בהן דין שיעור של שבעה טפחים בעצם מידתן, לכן רובו ככולו - עומד מרובה על הפרוץ - פסול.
וע"פ יסוד הנ"ל ניתן ליישב קושי' אחרת. בנוגע למחיצות רה"י בשבת איתא במס' ערובין (טז:) שעומד מרובה על הפורץ בשתי - בהיקף המקום - כשר, ואילו עומד מרובה על הפרוץ בערב - בגובה המחיצה - פסול. ועלינו להתבונן בהבדל בין דין המחיצה לגבי היקף לדינה לענין גובה. בהתאם להאמור למעלה החלוק מבואר. בהיקף המחיצה מסביב למקום בשבת ליכא שיעור מסוים. יש רק דין של מחיצה המקיפה את המקום דרה"י מבפנים, ולשם כך כשר רוב מחיצה בעומד מרובה על הפרוץ שהרי מתקיים על ידה דין היקף מחיצה. ברם בגובה המחיצה בשבת יש דין שיעור מסוים, רק מקום המוקף בשיעור גובה של עשרה טפחים נחשב רה"י, ורובו ככולו פסול, כי ברוב ליכא חלות השיעור של היקף מקום בגובה עשרה המעכב בדין רה"י בשבת. והבן זה היטב כי יסוד כביר הוא בדיני רוב ושעורין בכהת"כ.
שם. גמרא: סוכה העשויה כמבוי כו' עושה לו פס ארבעה ומשהו כו' הכא דליכא שתי דפנות אי איכא פס ארבעה אין אי לא לא, עכ"ל. התוס' (טז:) ד"ה בפחות, דנים בצורך בפס ד', הלא אפשר בפסים קטנים במרחק פחות מג' טפחים אחד מהשני ואז לכאורה תהיה הדופן כשרה. וז"ל דאפילו עשה כל דפנות הסוכה קנה קנה בפחות מג' כשרה, וי"ל משום דאמרינן בסוף פ"ק דערובין (טז:) דכל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה ואם היו שני פסין שאין בכל אחד ארבעה הויא לה כמחיצה של שתי, עכ"ל.
והקשו האחרונים15 על תירוצם - הא ניחא לר' יוסי בר' יהודה הסובר שכל מחיצה שאיננה של שתי ושל ערב אינה כשרה, אולם לחכמים הסוברים שגם מחיצה של שתי בלי ערב כשרה ברה"י בשבת למה לנו פס ד' בסוכה - תוכשר בקנה קנה פחות מג'. ונראה, שהתוס' ס"ל שרק בשבת חולקים החכמים על רבי יוסי בר' יהודה, אבל בסוכה מודים הם שמחיצה של שתי בלי ערב פסולה. בסוכה יש הלכה מיוחדת של צורת מחיצה וחפצא של מחיצה שאיננה נוהגת בשבת (עיין בשעורים לעיל ב'), ובמחיצה של שתי בלי ערב חסרה צורת המחיצה המעכבת בסוכה.
המגן אברהם (ריש סי' תר"ל באו"ח) פירש תירוצם של התוס' אחרת. לדעתו קיימת נפקא מינה בין סוכה בת שלש מחיצות לסוכה בת ארבע מחיצות. בסוכה בת ארבע מחיצות כשרה מחיצת שתי בלי ערב, ואילו בסוכה בת שלש מחיצות מחיצה של שתי בלי ערב פסולה.
יוצא אליבא דמ"א שבהכשרן של מחיצות הסוכה יש שתי הלכות:
א) הלכה של הכשר מחיצות כמו בכל התורה כולה: היינו בארבע מחיצות.
ב) הלכה של הכשר מחיצות המיוחדת לסוכה: היינו כשיש שלש מחיצות.
מחיצות שתי בלי ערב כשרות רק בסוכה בת ארבע מחיצות שהוכשרה בהכשר מחיצות של כהת"כ ולא בסוכה בת שלש מחיצות שאין בה ההכשר של כהת"כ.16
שם. גמרא: ואינה ניתרת אלא בצורת הפתח. עיין בשעורים (ב').
שם. גמרא: וצריכה נמי צורת הפתח. כדי לבאר את המחלוקת בסוגיא עלינו להבין שבטפח שוחק עומד מרובה על הפרוץ ורוב מחיצה אבל חסרים השעורים של שבעה טפחים, כנ"ל.
שיטות אלה הסוברות שטפח שוחק מספיק לבדו ברוח השלישית ס"ל שאין הרוח השלישית טעונה שיעור בעצם המחיצה. לדעתן רובו ככולו כשר בסתימת החפצא של המחיצה. לרב כהנא מחיצת הרוח השלישית צריכה שיעור שבעה. טפח שוחק בעצמו אינו מספיק. הוא מחייב הקמת צוה"פ בהמשך הרוח להשלים השיעור של שבעה במחיצה.
משמעות הסוגיא שבשתי הרוחות הראשונות של הסוכה טפח שוחק עם צוה"פ פסולים למחיצה, ורק ברוח שלישית כשרים. והשאלה עולה מהו החסרון והפסול במחיצה של טפח שוחק עם צוה"פ בשתי הרוחות הראשונות. גם יש לברר מהי המעלה של הטפח עצמו הנלמד והנזכר בהלכה למשה מסיני ברוח השלישית. והנה בתוס' (ז:) ד"ה סיכך איתא דמדאורייתא כשרה ברוח זו בטפח כנגד היוצא בלבד ואילו דין טפח שוחק עם צוה"פ הוא מדרבנן. אולם אין דברי רש"י וראשונים אחרים מורים כן, אלא הוא הדין דטפח שוחק עם צוה"פ הוי מן התורה. וחזרה השאלה איזו הלכה מיוחדת נאמרה ברוח השלישית בטפח עצמו שלא כשאר המחיצה.
וצ"ל, שבשתי המחיצות הראשונות טפח שוחק עם צוה"פ פסולים מפני שחסרה חפצא של מחיצה המעכבת בסוכה ברוחות אלו. ואע"פ שיש כאן שיעור ז' טפחים אין כאן חפצא של מחיצה ממש הכשרה לסוכה. זה נלמד מההלכה למשה מסיני. ועכ"ז ברוח השלישית מחיצת טפח שוחק עם צוה"פ כשרה.
ונראה, שלטפח עצמו ברוח השלישית קובעת ההלל"מ שדוקא כשהוא עומד ממש כשר. ברם למלא יתר השיעור של שבעה טפחים ברוח השלישית מועילים לבוד וצוה"פ. יסוד הדבר הוא שעצם הדופן של הסוכה ברוח השלישית הוא הטפח לבדו. יתר המחיצה - החלק של לבוד והחלק של צוה"פ - חלים מדין מחיצה של כהת"כ, ולא בתורת דופן סוכה. רק בטפח עצמו יש חלות השם חפצא של דופן הסוכה.
ונ"מ לשני ענינים:
א) הגר"ח זצ"ל הבחין בין השיעורים של המחיצות בסוכה לשיעורי המחיצות בשבת. (עיין בשעורים (ב.). שיעורי המחיצות בסוכה חלים בגוף המחיצה עצמה. בשבת השיעורים שייכים למקום המוקף בפנים המחיצות ולא חלים למחיצות עצמן. ולכן אמר שמחיצה של עצי אשרה פסולה בסוכה - שהרי כתותי מכתת שעורי המחיצה. לעומת זאת בשבת, מחיצה של עצי אשרה כשרה - שהרי סוף כל סוף אין השיעורים במחיצה עצמה, אלא במקום המוקף בפנים.
לפי"ז, יש נ"מ ברוח השלישית בנוגע לעצי אשרה בין הטפח הנלמד מההלכה למשה מסיני ליתר המחיצה. שיעור הטפח שהוא עיקר מחיצת הסוכה ברוח השלישית מהווה שיעור בעצם המחיצה ברוח זו ולכן אם הוא עשוי מעצי אשרה פסול דכתותי מכתת שעוריה. אבל ליתר המחיצה עד ז' טפחים עצי אשרה כשרים - שיתר המחיצה חלה בתורת מחיצה של כהת"כ כבשבת ובמחיצה בכהת"כ ליכא דין כתותי מכתת שיעורה.
ב) עוד נ"מ בנוגע לחלות שם שמים על הסוכה. כבר בארנו לעיל (בשעורים ב') שלפי הרמב"ם חל שם שמים גם על דפנות הסוכה (בנגוד לשיטת הרא"ש) מפני שלדעתו הדפנות הן חלק מעצם החפצא של מצוה. לפי המבואר יחול שם שמים לרמב"ם ברוח השלישית רק על הטפח העומד הנלמד הלל"מ. ליתר המחיצה אין חלות של שם שמים שהרי אינה חלק מעצם החפצא של המצוה אלא היא חלה כמכשיר ומדין מחיצות של כהת"כ.
כל זה ע"פ הפירוש שלנו לעיל (בשעור הראשון למס') ברמב"ם בדין חלות שם שמים על הדפנות. אך הגר"ח ז"ל באר שגם לפי הרמב"ם עצם החפצא של מצוה בסוכה הוא הסכך בלבד, אלא שסובר, ששם שמים חל על כל מה שמכשיר את הסכך למצוה. לדעתו, אין לחלק בין הטפח ליתר המחיצה ברוח השלישית, ושם שמים חל על כל המחיצה מפני שעל ידה מתכשר הסכך. (ועיין בספרו הל' סוכה).
שם. הגהת הגר"א (אות א'). ז"ל: ל"ג שוחק, עכ"ל. לשיטת הגר"א הסוכה כשרה בטפח כנגד היוצא עם צוה"פ ליתר ששת הטפחים. אין צורך בטפח שוחק.
מאידך רש"י והרמב"ם אכן דרשו טפח שוחק עם צוה"פ. וצ"ע לדעתם למה אינם מכשירים טפח כנגד היוצא עם צוה"פ בלי טפח שוחק כשיטת הגר"א.
ונראה שסוברים שברוח השלישית רק מחיצה הסותמת כשרה, וצוה"פ עם טפח כנגד היוצא אינה סותמת. היסוד לכך הוא שבצורת הפתח יש שני דינים:
א) בצוה"פ על רוב הרוח ליכא חלות מחיצה סותמת, צוה"פ כזו כשרה בכהת"כ בתורת חלות שם פתח ולא כמחיצה סתומה, משום כך פסולה היא בסוכה, דסוכה זקוקה למחיצה סותמת ולא לפתח כדי לאכשורי כל דפנותיה, אפי' השלישית.
ב) צוה"פ על מעוט הרוח נחשבת כחלק של מחיצה סותמת. בעומד מרובה על הפרוץ - בטפח שוחק - חלה צוה"פ על מעוט הרוח לסותמה. לפיכך, בטפח שוחק עם צוה"פ, המחיצה ברוח השלישית כשרה דסוכה זקוקה למחיצה סתומה גם ברוח השלישית.
שם. הרמב"ם (פ"ד מסוכה הל"ב - ג') כתב וז"ל: היו לה שתי דפנות גמורות זו בצד זו כמין ג"ם עושה דופן שיש ברחבו יתר על טפח ומעמידו בפחות משלשה סמוך לאחד משתי הדפנות ודיו, וצריך לעשות לה צורת פתח מפני שאין לה שלש דפנות גמורות כו' היו לה שתי דפנות זו כנגד זו וביניהן מפולש עושה דופן שיש ברחבו ארבעה טפחים ומשהו ומעמידו בפחות משלשה סמוך לאחת משתי הדפנות וכשרה, וצריך לעשות לה צורת פתח, עכ"ל.
הרמב"ם פוסק שגם בסוכה העשויה כמבוי מפולש צריך לעשות צוה"פ נוסף על הפס של ארבעה טפחים. ונחלקו אחרוני המפרשים והפוסקים17 אם מדובר בסוכה גדולה מפולשת שיש בין הדפנות יותר משבעה טפחים, או בסוכה קטנה שבין שתי הדפנות שבעה טפחים בלבד.
והנה, אם ננקוט שהרמב"ם מדבר בסוכה גדולה מבואר לנו דינו יותר. הואיל והמרחק בין הדפנות עולה על שבעה טפחים, מתחבר הפס על ידי עמידתו סמוך לדופן אחת של המבוי רק לאותה הדופן אך אינו מצטרף או מתחבר לדופן האחרת שכנגד בצד השני של המבוי. הסוכה עדיין חסרה חבור של שלש מחיצותיה, וכדי לחבר את כל המחיצות משלש הרוחות מחייב הרמב"ם העמדת צוה"פ מצד השני של הפס עד לדופן הרחוקה.
לעומת זאת אם נתפוס שהרמב"ם עוסק בסוכה קטנה דינו מעורר תמיהה שהרי בלי צוה"פ מתחברות כל המחיצות לכאורה ע"י לבוד לבדו ותוכשר הסוכה גם בלי צוה"פ.
וליישב תמיהה זו נראה להקדים שלרמב"ם שונה הדין של לבוד ברוחב מלבוד בגובה. לבוד ברוחב סותם ומחבר מחיצות ביחד אבל אינו עולה לשעורי מחיצות ואינו מועיל להשלמת שיעורים, ואילו לבוד בגובה גם משלים שעורי מחיצה. וז"ל הרמב"ם (שם, הל"ד): תלה מחיצה שגבוהה ארבעה ומשהו באמצע בפחות משלשה סמוך לארץ ובפחות משלשה סמוך לגג הרי זו כשרה, עכ"ל. אליבא דהרמב"ם לבוד משלים את שיעור העשרה בגובה מחיצות הסוכה. אולם ברוחב אין לבוד משלים את השעור של שבעה. בהתאם לכך מצריך הקמת צוה"פ סמוך לפס ד' עד לדופן כדי להשלים שעור ז' המחיצה, כי הלבוד ברוחב מחבר הפס למחיצה אבל אינו עולה לשעור ז' ברוחב הדופן. ואילו צוה"פ עולה שפיר לשעורי מחיצות ומשלימה את השעור של ז' בדופן של הרוח השלישית.
ויש להתבונן, מה נ"מ בין לבוד בגובה המועיל לשעורי מחיצה ללבוד ברוחב הפסול לשעורי מחיצה. ונ"ל, שההלכה של לבוד ברוחב מסויימת ומוגבלת רק לסתימת פרצות. אין לבוד ברוחב מועיל לדינים אחרים שבתורה. מאידך ההלכה של לבוד בגובה מצויה גם בשאר דיני התורה ואינה מיוחדת לסתימה. לדוגמא: בקנין הגבהה שיטת הרבה ראשונים היא שהגבהה צריכה להיות למעלה משלשה טפחים מהקרקע כדי להפקיעו מלבוד לקרקע עולם הפוסל את הקנין. וכ"כ רש"י בקידושין (כו.) בד"ה בחבילי זמורות, וז"ל: דהגבהה שלשה טפחים הגבהה היא דנפקא ליה מתורת לבוד, עכ"ל.18 הרי לבוד בגובה נוגע לכל התורה כולה. בהתאם לכך מועיל לבוד בגובה גם לעצם שעורי מחיצה. אולם לבוד ברוחב חל רק להכשר פרצות מחיצות ולסתימתן ולא בכהת"כ ועל כן כדי להשלים את השיעור של ז' ברוחב לבוד אינו מועיל ומחייב הרמב"ם צוה"פ מעל הלבוד. הלבוד מהפס ד' מחבר את המחיצות ושיעור השבעה נשלם ע"י צוה"פ.19
ויוצא מכך לפי הרמב"ם שבסוכה העשויה כמין ג"ם, כשמעמיד את הטפח השוחק חייב נמי להעמיד צוה"פ משני צדדי הטפח - גם מעל צד הטפח המחובר בלבוד לדופן של הסוכה שהרי לשעורים לבוד ברוחב פסול, ורק בצוה"פ יש השלמת שעורי הסוכה. עיין ברמב"ם שם (הל"ב), וצ"ע בזה.
שם. גמרא: שהשבת אינה ניתרת אלא בעומד מרובה על הפורץ מה שאין כן בסוכה. וכתב רש"י, וז"ל: דסגי ליה בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח ואפילו היו לה פתחים בשתי הדפנות אחד או שנים דכי מצטרפת להו בהדי שתים הפרוצות הוה ליה פרוץ מרובה שריא, עכ"ל. רש"י מפרש שאפילו אם הפרוץ מרובה בהיקפה של הסוכה מד' רוחותיה הסוכה כשרה. והיסוד לכך הוא ההלכה למשה מסיני של שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. מפירושו משמע שדין המחיצות חל על ארבע רוחות הסוכה ולא רק על שלש רוחות.
אולם נראה שהרמב"ם מפרש את הגמרא באופן אחר. וז"ל (פ"ד מסוכה הלי"ב): סוכה שיש לה פתחים רבים ויש בכתליה חלונות הרבה הרי זו כשרה, ואע"פ שפרוץ מרובה על העומד, עכ"ל. הרמב"ם סובר שגם בעצם המחיצות עצמן פרוץ מרובה מן העומד כשר. אך דין זה דורש עיון - הרי הסוכה צריכה מחיצה בשעור של שבעה טפחים כהלכתה וליכא. ומסתבר שלרמב"ם הסוכה כשרה רק כשיש עומד כשעור של שבעה טפחים בחלקים העומדים. החלקים העומדים מתחברים לשעור ז' ביחד ליצור חלות דין מחיצת סוכה כשרה, הגם שאם הפרצות יתחברו ביחד פרוץ מרובה מן העומד.
ונראה לומר בביאור שיטת הרמב"ם שפרוץ מרובה מן העומד מבטל את היקף המקום בתוך המחיצה והמקום נעשה פרוץ. אבל אין הצרוף של חלקי המחיצה מופקע בכך. לפיכך, בשבת הואיל והיקף המקום של רשות היחיד בתוך המחיצות מעכב, מחיצה כזו פסולה שהרי איננה מקפת המקום שבפנים, (עיין בשעורים (ב.). לעומת זאת בסוכה המחיצות האלו כשרות הן - כיון שהחלקים מתחברים לחפצא של מחיצה עבור הסכך. הכלל, בפרוץ מרובה מן העומד יש אמנם חפצא של מחיצה לענין סכך אבל בטל היקף המקום שבפנים לענין רה"י.
עוד כתב הרמב"ם שם, וז"ל: ובלבד שלא יהיה שם פתח יתר על עשר אבל אם היה שם פתח יתר על עשר אע"פ שיש לה צורת הפתח צריך שלא יהיה הפרוץ מרובה על העומד, עכ"ל. לשם ביאור הדינים האלה קרוב לומר שלרמב"ם, פרוץ מרובה על העומד אינו מבטל את הצרוף של חלקי העומד לחפצא של מחיצת סוכה. ברם פרצה יתרה על עשר אמות מבטלת את צרוף החלקים, ולכך המחיצה פסולה. אמנם צוה"פ יכולה להפקיע את הפרצה היתרה מעשר ולהופכה לפתח ובאופן זה לחבר את חלקי העומד לחפצא של מחיצה אחת כשרה. אך בד"א בעומד מרובה על הפרוץ - אז מועילה צוה"פ גם בפרצה יתרה מעשר להפוך אותה לחלות שם פתח. אולם בפרוץ מרובה על העומד אין לצוה"פ חלות על פרצה היתרה מעשר (אולי משום דאין דרך לעשות צוה"פ כזו) והואיל וצוה"פ אינה חלה כלל מבטלת הפרצה היתרה מעשר את החבור של חלקי העומד והמחיצה פסולה.20
שם. הערות בסוגית מחיצות סוכה:
א) יל"ע למ"ד דבעי' טפח שוחק - האם מצריכים שעור טפח בגוף הדופן ובעי טפח ממש או"ד הוא רק היכי תמצי כדי שיהא רוב הדופן הג' סתומה, ועיין בתוס' (ז.) ד"ה עושה - דהעיקר הוא שיהא רוב הדופן סתומה ולזה מועילים גם קנים. ואילו הר"ן מחייב שעור טפח ממש בדופן הג' מדין שעורין - דדופן ג' צ"ל ממש טפח. עיין בשעורים לעיל.21
ב) עלינו לחקור בדין ז' על ז' טפחים דסוכה האם הוי שעור בעצם המחיצה או רק בדירה. ומסתבר כנ"ל בשעורים דדין הוא במחיצה. ונפ"מ לסוכה שהיא ארוכה י' טפחים ורחבה ה' טפחים אין מרבעים זע"ז מתוכה. בשעורי מזוזה אכן מרבעין משום דבמזוזה השעור הוא רק בדירה, אבל בסוכה השעור הוא בכל מחיצה ומחיצה בעצמה ולא בדירה בלבד ולפיכך אין מרבעין, ודו"ק.
ג) ברוחב - כנ"ל - אין לבוד משלים שעורין, ועלינו להבין מדוע כסכך מועיל לבוד להשלים. ונ"ל ששונה סכך שאין השיעור של ז' על ז' חל בגוף הסכך אלא חל כנ"ל במחיצות. דין הסכך הוא רק שיסכך מעל הקרקע שלמטה, אבל אין שיעור בסכך עצמו ולפיכך מועיל בסכך לבוד ברוחב, ודו"ק היטב.
שם. בענין מיגו דהוי דופן וכו'.
א

מחמת היסוד של מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה נקבעה ההלכה שסוכה שיש לה לחי או פסים כשרה למצות סוכה בשבת. המחיצות האלה פסולות לסוכה דעלמא אבל כשרות לסוכה בשבת דהואיל והמחיצות כשרות לדיני שבת מכשירות הן גם את הסוכה למצותה בשבת.
והנה עולה השאלה האם מפני כך נכשיר לסוכה בשבת כל מחיצות השבת הפסולות לסוכה דעלמא. והדבר נוגע לשלשה מיני מחיצות:
א) מחיצות של עצי אשרה, לפי הגר"ח זצ"ל פסולות לסוכה וכשרות לשבת, (עיין בשעורים ב').22
ב) מחיצות קטנות פחות מעשרה הרחוקות זו מזו יותר מג' טפחים ושביחד מצטרפות לגובה עשרה טפחים, שלתוס' פסולות לסוכה וכשרות לשבת. (בתוס' (ד:) ד"ה פחות ובשעורים (ב') - עיין שם).
ג) צוה"פ, שלר"ן פסולה למחיצת הסוכה וכשרה למחיצת השבת. (עיין בר"ן (ז.) ובשעורים (ב.).
נ"ל, שהכרעת הספק הזה תלויה בהבנת היסוד של מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה. ניתן לפרש יסוד זה בשני אופנים: א) הסוכה כשרה בשבת בכל המחיצות הכשרות לשבת; ב) הסוכה כשרה בשבת רק באותן מחיצות השבת הראויות לחלות השם של מחיצות סוכה.
אם נחזיק בפירוש הראשון תהיינה כשרות לסוכה כל המחיצות הכשרות בשבת כולל שלש המחיצות הנזכרות - של עצי אשרה, של צרוף מחיצות לעשרה טפחים וצוה"פ.
ברם אם נפרש כפירוש השני, יתכן לחלק בין שלש המחיצות הנ"ל לבין הלחי או הפסים שראויות הן לחלות השם של מחיצות הסוכה. כבר ביארנו (בשעורים ב.) שלמחיצות הסוכה יש שם חפצא מסוים ונוסף לכך גם שעורים בגוף המחיצה עצמה. בשבת חל על הלחי בשעור כל שהוא דין מחיצה הסותמת את כל הרוח. והנה בימי החול פסול לחי כזה בסוכה מפני שאין בה השעור של שבעה טפחים, אבל בסוכה בשבת מפני ההלכה של מיגו דהוי דופן לשבת אין השעור של שבעה טפחים מעכב. הלחי בתורת חפצא ראוי הוא להיות מחיצה בסוכה. גם הפסים הקיימים בצדדים סותמים את כל הרוחות לענין שבת. אמנם בסוכה דעלמא פסים פסולים מפני שחסר השעור של שבעה טפחים, אולם בשבת הואיל והם מחיצות הסותמות כשרים הם לסוכה וראויים הם לחלות השם חפצא של מחיצת סוכה, שהרי בשבת הרי הם מחיצות הסותמות, (עיין לעיל בשעורים).23
שונה הוא דינן של שלש המחיצות הנ"ל:
המחיצות הקטנות שהן פחות מי' טפחים הרחוקות זו מזו יותר מג' טפחים אינן ראויות כלל להוות חפצא של מחיצת סוכה. שעור עשרה טפחים בגובה המחיצה מעכב בחלות שם החפצא של מחיצת סוכה ובכן החפצא של מחיצה חסרה כאן לגמרי. אמנם יש כאן היקף מקום בפנים המספיק לשבת אולם אין זה נוגע כלל לדיני סוכה. משום כך לא שייך בנידון מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה.
בעצי אשרה - הואיל וכתותי מכתת שעורה - חסרים כליל שעורי מחיצה וליכא אפילו שעור כל שהוא.
גרועה בכך המחיצה מעצי אשרה מן הלחי; אין המחיצה ראויה לחלות השם חפצא של מחיצת סוכה בשבת.
גם צוה"פ אינה נתפסת בחלות שם החפצא של מחיצה לסוכה בשבת שהרי אפי' בשבת דעלמא אין צוה"פ סותמת את הרוח אלא חלה כהכשר פתח (עיין בשעורים (ב.).
ונראה להוסיף שאפילו לפי ההגדרה הראשונה מסתבר שבצוה"פ אין נוהגת ההלכה של מיגו דהוי דופן לשבת. קרוב לומר שרק במחיצות הסותמות בשבת יש הלכה של מיגו. בעצי אשרה או במחיצות קטנות רחוקות זו מזו יתר מלבוד יש סתימת המקום והקיפו משא"כ בצוה"פ. בצוה"פ ליכא סתימה ומשו"ה אין הדין של מיגו חל כלל, ועדיין צ"ע.
ב

בסוגיא שלנו איתא שמותר לטלטל בשבת בסוכה העשויה בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח כי מיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת.
א) גרסינן (ו:) ובשלישית אפילו טפח ואותו טפח היכן מעמידו אמר רב מעמידו כנגד היוצא. ומפרש רש"י ד"ה שתים כהלכתן, היינו כמין גא"ם. חקרנו לעיל לפי רש"י אם המובן הוא שע"פ דין רואים את הטפח כאילו הוא מאריך וסותם את כל הרוח השלישית או לא. ונ"ל, שמהדין דמיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת מוכח שיש בסוכה חלות סתימה בכל הרוח השלישית, שהרי אינו סביר שיהיה היתר ההוצאה וטלטול בשבת אא"כ נסתמו שלש הרוחות לגמרי.24
ב) במבוי סתום המוקף שלש מחיצות והרוח הרביעית פרוצה במלואה יש איסור לטלטל בשבת דעלמא כשאין קורה או לחי בראש המבוי. לפי"ז תמוה למה הותר לטלטל בשבת בסוכה העשויה בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח - הלא עדיין מדרבנן חסר ההיתר של הרוח הרביעית בלחי וקורה המתירים את הטלטול בשבת.
הרא"ש (סי' ט') מתרץ בשם הרי"ץ גיאות האומר שמשום מצות סוכה התירו את הטלטול גם בלי לחי או קורה ברוח הרביעית. התקנה דרבנן של לחי וקורה הותקנה רק במחיצות הכשרות בתורת מחיצות שבת לבד - ולא למחיצות הכשרות מפני השם של מחיצות סוכה.
הרי"ץ גיאות משתמש ביסוד הזה גם ביחס לקשיים אחרים. בסיכך על גבי מבוי שיש לו לחי, פירש, דמיירי הש"ס במבוי מפולש, שמן התורה כשר הלחי משום מחיצה, אלא מדרבנן החמירו לפוסלו בשבת דעלמא. ואילו בסוכה בשבת הקילו להכשירו; כשחל שם מחיצת סוכה לא גזרו רבנן פסול.25
גם פסי הביראות הכשרים מדרבנן בשבת דעלמא רק לעולי רגלים, כשרים לכ"ע בסוכה בשבת - מפני שבמחיצות הסוכה לא גזרו הרבנן איסור. יוצא שלרי"ץ גיאות כל מחיצה הכשרה בשבת מדאורייתא כשרה גם לסוכה בשבת; אפילו אם גזרו רבנן על מחיצה זו בשאר שבתות השנה מפקיע השם של מחיצת סוכה כל איסורי דרבנן.
אולם הרמ"א בש"ע או"ח הלכות סוכה (סי' תר"ל ס"ז) חולק בדבר, וז"ל: ואין להתיר אלא במקום שלחי ופסין מתירין לענין שבת דאז שייך מיגו, עכ"ל.26 לדעתו, כשיש איסורי דרבנן במחיצות שבת דעלמא אין להכשיר את הסוכה, כי חלות השם של מחיצות סוכה אינה מתרת האיסורים מדרבנן. לרמ"א דין ההכשר של המיגו תלוי במחיצות שבת המתירות בשבת. חלות ההיתר בשבת קובעת המיגו. ואילו הרי"ץ גיאות ס"ל שהכשר המיגו תלוי בעיקר בחלות השם של מחיצות. אם חל שם מחיצה בשבת אע"פ שאינה מתירה יש הכשר דופן לסוכה. ואע"ג שמדרבנן אסרוה בשבת עכ"ז חל ההכשר לסוכה, כי הכשר המיגו תלוי בשם מחיצת הסוכה ולא בדין המתיר של מחיצות שבת דעלמא.
לתוס' יש שיטה שלישית: בנוגע ללחי במבוי מפולש, דעתם (להלן ז: ד"ה סיכך ע"ג מבוי) דלא אמרינן המיגו מפני שיש איסור מדרבנן בלחי כזה בשבת דעלמא. ברם בנוגע לפסים סוברים (שם ד"ה סיכך ע"ג פסי) שאכן אמרינן המיגו משבת לסוכה, אע"פ שיש איסור מדבריהם על הפסים כשאינם משמשים לעולי רגל.
ועלינו לבאר בשיטת התוס' מאי שנא לחי במבוי מפולש מפסים בשאין עולי רגלים. ונראה שניתן לחלק האיסור מדרבנן של הלחי במבוי מפולש מהאיסור של הפסים לשאר אינשי. בלחי הפקיעו רבנן את עצם המחיצה עצמה והרוח השלישית נחשבת כרוח פרוצה. והואיל ומחיצת הלחי כאילו איננה לא אמרינן מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה. אבל בפסים, לא הפקיעו רבנן את עצם חלות המחיצות מהרוחות שהרי הפסים כשרים לעולי רגלים. רבנן רק גזרו איסורי טלטול מיוחדים לשאר העם, אבל קיימת עדיין חלות מחיצות. ומכיון שבשבת עצמה יש מחיצה מדבריהם אומרים בפסים המיגו משבת לסוכה27. איסור הפסים דומה לאיסור הטלטול בחצר שאינה מעורבת. יש גם מדבריהם חלות מחיצות אלא שהטילו איסור טלטול מיוחד (עיין בשעורים (ב.). ומשום כך מסתבר שגם בחצר שאינה מעורבת יפסקו התוס' מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה ואין מתחשבים באיסורי הטלטול מדבריהם.
ג

כמה הערות:
א) ברא"ש הובאה מחלוקת בין הראשונים אי אמרי' מיגו בפסים הנמצאים בתוך חצר המוקפת מחיצות אחרות מבחוץ. ונראה שיסוד המחלוקת היא אם המיגו תלוי רק בצורת המחיצות לשבת הקיימת במקרה זה, או דלמא - המיגו תלוי בהכשר מחיצות שאינו מתקיים בפסים האלו, שהרי המחיצות החיצוניות הן המקיפות והמכשירות את המקום לשבת.28
ב) הרמב"ם פוסק מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה - מחמירתא לקילתא - אבל לא מיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת, וצ"ע בזה.
ג) יל"ע מהו הדין לענין כלאים אי אמרי' מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין כלאים. ודומה שאינו מועיל לכלאים, דמחיצות שבת וסוכה מקיפות מקום לכל הפחות מג' צדדין ושייך מיגו מזו לזו - דמיגו דמקיף מקום בסוכה מקיף מקום לשבת. (ואע"פ שעיקר חלות מחיצות סוכה אינה על מקום אלא לסכך - שלא כבשבת שהמחיצות חלות לענין המקום - מ"מ במציאות יש מקום מוקף בתוך הסוכה ושייך לומר מיגו.) מאידך בכלאים אין צריך רק מחיצה אחת להבדיל הזרעים מהכרם וליכא חלות כלל של מחיצות משלש רוחות כבסוכה או כבשבת דחלות המחיצה שונה היא לגמרי.29
ד) סכך ע"ג פסי ביראות בשבת כשר דמיגו דפסי ביראות מועילים לשבת מועילים גם לסוכה. ובתוס' ערובין (יז:) הקשו למה מועילים פסי ביראות בשבת והא פרוץ מרובה על העומד, ותי' שמועילים מדין פתח. והנה חקרנו לעיל אי אמרינן מיגו דמועילה צוה"פ לשבת מועילה גם לסוכה. ומדברי התוס' יוצא דאמרינן מגו בצוה"פ משבת לסוכה שהרי פסים בשבת מועילים מטעם פתח. ברם הריטב"א (בערובין רפ"ב) מבאר שפסים אינם חלים מטעם פתח אלא כמחיצה גמורה הסותמת. ועיין ברמב"ם (פי"ז משבת) שפסים מועילים משום שהרבוע ניכר, ומוכח שגם לדעתו אינם מדין פתח אלא יש כאן מחיצה גמורה. ומשום כך לרמב"ם אמרי' בפסים מיגו משבת לסוכה, אבל לא בצוה"פ שהיא חלות דין פתח ולא מחיצה סותמת. ויתכן שאף התוס' ס"ל דפסי ביראות מועילים כמחיצה גמורה, אלא שהקשו איך מועילים הפסים כמחיצה גמורה למה לא יבטל פרוץ מרובה על העומד את המחיצה של הפסים, ולזה תי' דאין הפרוץ אלא פתח אבל חלות המחיצה נקבעת ע"י הפסים עצמם. ולפי"ז ליכא ראיה מהתוס' שתועיל צוה"פ משבת לסוכה דשאני פסים שהם מועילים בשבת ובסוכה מדין מחיצה הסותמת אלא שהפרצות בין הפסים נחשבות לפתח ואינם פוסלים את מחיצת הפסים שחלים כמחיצה סותמת. ואילו צוה"פ חלה רק מדין פתח.
ויש לחקור מהו יסוד הפסול פרוץ מרובה על העומד במחיצות: אם הוא מדין רובא ככולו - כשרוב המחיצה פרוצה נחשבת כולה פרוצה, או שהוא דין מיוחד בצורת המחיצה דמחיצה זקוקה לצורה וכשהיא פרוצה ברובה חסרה צורת מחיצה. מהרמב"ם שכותב דפסים מועילין משום דהרבוע ניכר מוכח דכל החסרון הוא בצורת המחיצה ובפסין יש צורת מחיצה.
15 עיין במהרש"א לדף טז:.
16 ודו"ק היטב במחצית השקל ופמ"ג שם.
17 עיין באו"ח סי' תר"ל ס"ג במג"א סק"ג, ביד אפרים, במחצית השקל, ובפרי מגדים שם, במשנה ברורה סקט"ו, ובערוך השלחן שם סעיף י"ג.
18 עיין בתוס' בבא קמא (יט:) וברא"ש שם ובערובין פרק חלון ובהג"מ על הרמב"ם פ"ב מהל' מכירה.
19 דדוקא לבוד מועיל לחבור מחיצות הסוכה ולא צוה"פ, דלבוד קובע חלות הדין של חבור של מחיצה לחברתה אבל לשם חבור זה אין צוה"פ מועילה. צוה"פ מועילה בעבור השיעור של ז' טפחים בלבד.
20 עיין במ"מ, בכ"מ, בלח"מ ובמרכבת המשנה שם בהל' סוכה. ועי' בחידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם פט"ז משבת הלט"ז.
21 עיין בגרי"ז ז"ל על מס' סוכה, וראה מרחשת ח"א סט"ז.
22 עיין בעמק ברכה עמוד פ"ג.
23 ולכאורה כ"ז לרמב"ם שסובר שחלות הפסים בשבת הוא מדין מחיצה ניכרת, אבל לתוס' שמפרשים דחלים מדין פתח כמו צוה"פ אין חלוק בין פסים לצוה"פ בעלמא, כנ"ל בשעורים, ועיין לקמן אות ג' מספר ד'.
24 כ"כ בספר מרחשת ח"א סט"ז, וע' בפירש"י (ז.) ד"ה וכן לשבת, ודו"ק.
25 עיין בר"ן, ובמג"א סי' תר"ל סק"ט ובמחצית השקל ופרי מגדים ובביאור הגר"א שם.
26 עיין בטור וב"י סי' תר"ל ובערוך השלחן שם סכ"ג.
27 עיין בר"ן.
28 לכאורה אותה המחלוקת היא בין הרי"ץ גיאות והרמ"א כנ"ל, ויש לחלק.
29 והראיה, דבכלאים מועילה צוה"פ ולא בסוכה (לר"ן) ולא בשבת (לרמב"ם), עיין בחדושי הגר"ח ז"ל בהל' שבת.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

ויעמידנו כנגד ראש תור. (ראש שורה) במקצוע צפונית מערבית באלכסון או מזרחית דרומית כשהמחיצות מערבית צפונית דנראה נוטה לב' מחיצות ומיחזי כארבע מחיצות ראש תור היא תלם מענה של סוף שדה שהתלמים כלים והולכין באלכסון זה ארוך מזה מעט: טפח שוחק. מודדין בד' אצבעות שאינם נוגעות זו בזו דהוי טפח ומשהו: ומעמידו בפחות מג'. סמוך לאחת הדפנות ופחות מג' כלבוד והויא ליה כמחיצה של ד' טפחים ומשך סוכה שבעה נמצא רובו של דופן עשוי: כמבוי המפולש. ששתי הדפנות זו כנגד זו: כשרה. דהא נמי קרי כהלכתן: לכל רוח שירצה. שהרי יש כאן ארבעה יוצאין ולאיזה יוצא שירצה יעשנו: עושה פס. דופן גמור של ד' טפחים ומעמידו בפחות מג' סמוך לדופן אצל מקצוע פס ארבעה דכי אמרינן לבוד איכא ז' טפחים ארוך כדי סוכה קטנה: שתי דפנות. שלמות כהלכתן כמין גאם דאין נראות מפולשות כי האי: אמר רבא ואינה נתרת אלא בצורת הפתח. בעירובין (דף יא:) אמר היכי דמי צורת הפתח קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן והכא קאמר רבא דטפח ששנינו בברייתא שמתיר בדופן שלישית אינו מתיר אלא אם כן עשאו לאותו טפח צורת הפתח על פני כל הדופן כולו כיצד קנה של חצי טפח אצל היוצא וקנה של חצי טפח במקצוע שכנגדו וקנה על גביהם מזה לזה הוה ליה כאילו כל הדופן סתום דפתח שיש לו צורת פתח סתימה מעלייתא היא בפרק קמא דעירובין (דף ב:) וזהו טפח שאמרו חכמים: ונתרת נמי בצורת הפתח. משמע דטפח ששנינו היינו כדפריש רבי סימון לעיל עושה סתימה טפח אצל היוצא ואתא רבא למימר דאם עשה צורת הפתח על פני כל הדופן בשני קנים כל שהוא וקנה על גביהם קאי ליה במקום טפח ומכשר ליה כוותיה דאו האי או האי מכשר: וצריכא נמי צורת הפתח. משמע דתרוייהו בעינן טפח אצל היוצא וקנה בזוית שכנגדו וקנה שעל גביהם קאי מטפח זה לקנה של זוית: דקעביד טפח שוחק. אצל היוצא כדרבי סימון: לא סבר לה מר ונתרת נמי. או האי או האי: וכן לשבת. אע''פ שצריך לשבת שלש מחיצות ליעשות רשות היחיד שבת של סוכות מותר לסמוך על מחיצות הסוכה אם עשה ברה''ר סמוך לפתחו סוכה דאין בה אלא שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח מכניס ומוציא הימנה לביתו ואע''ג דבשאר שבתות לא מישתרי אי נמי בשאר מחיצות שאינן של סוכה לא מישתרו בהכי לשבת דסוכה שריא דמיגו דההוא טפח אגמריה רחמנא למשה במחיצות סוכה דליהוי ליה דופן שלימה לסוכה הוי דופן נמי בשבת דסוכה לענין שבת: דופן סוכה כדופן שבת. כל צידי דפנות שהתירו חכמים לשבת כגון מחיצה של שתי בלא ערב כדאמר בעירובין (ד' טז:) מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים ואע''פ שרחב קנה אינו אלא מלא אצבע ויש בין קנה לקנה שלשה טפחים חסר משהו ואיכא פרוץ מרובה על העומד שפיר דמי דאמרינן לבוד והוה ליה כולו עומד או של ערב בלא שתי כדתנן התם (שם) מקיפין שלשה חבלים הוי היקף נמי לדופן סוכה ובלבד שיהא זהיר שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים כשהוא מקיף כי היכי דאמר לענין שבת דאם כן נפיק ליה מתורת לבוד ודווקא במקומות הרבה דהוי ליה פרוץ מרובה על העומד אבל מקום אחד או שני מקומות הוו להו כפתחים: שהשבת אינה נתרת. אם יש בה פתחים הרבה שאין בהם צורת הפתח ורבים על העומד ומבטלי ליה לעומד: מה שאין כן בסוכה. דסגי ליה בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח ואפילו היו לה פתחים בשתי הדפנות אחד או שנים דכי מצטרפת להו בהדי שתים הפרוצות הוה ליה פרוץ מרובה שריא: מאי לאו. אפילו בשבת שבתוך החג קאמר דלא מישתריא לטלטולי והכי קאמר יתירה הלכות טלטול שבת דסוכה אהלכות הכשר סוכה לאכול ולישן ולצאת ידי חובת סוכה דלענין מיפק ידי חובתו נפיק ובלבד שלא יטלטל בה אלא ארבעה ולא יכניס מתוכה לבית: לא. הכי קאמר יתירה הלכות טלטול שבת דעלמא אהלכות טלטול שבת דסוכה ששבת דעלמא אינה נתרת אלא בעומד מרובה דליכא למימר בה מיגו ושבת דסוכה נתרת משום מיגו: ואי שבת דעלמא קאמר אבל שבת דסוכה והלכות הכשר סוכה שוין משום מיגו ליתני נמי יתירה הלכות הכשר סוכה דעלמא דחול אהלכות הכשר סוכה דשבת: ואילו סוכה דשבת. אם עשויה כמבוי שתי דפנותיה זו כנגד זו סגי לה בלחי זקוף אצל היוצא אע''ג דאין רחבו טפח דמיגו דהוי דופן לשבת הוי נמי דופן לסוכה דהא מר משום דאית ליה מיגו אמר הכי לדידך דאמרת לחי משום מחיצה והזורק למבוי מפולש שיש לו לחי חייב אלמא מדאורייתא מחיצה היא ומתוכו לרשות היחיד נהי דמדרבנן אסור מדאורייתא מיהא מותר דהא מר משום דאית ליה מיגו אמר הכי: סיכך על גבי מבוי מפולש שיש לו לחי כשרה. בשבת ולא בחול דמיגו דהוי דופן לשבת למהוי רשות היחיד הוי דופן לענין סוכה: ההוא לא איצטריך ליה. לאשמעינן דיתירה סוכה דעלמא אסוכה דשבת משום דמרישא שמעינן ליה: דהשתא מקילתא לחמירתא אמר מיגו. מיגו דהוי דופן לסוכה דקילא הוי דופן לשבת דחמירא: מחמירתא לקילתא מיבעיא. דמבוי שיש לו לחי זקוף דכשר לסוכה בשבת:
ויעמידנו כנגד ראש תור. אע''ג דאכיוצא בזה אמר פ' קמא דעירובין (דף י:) אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה גבי והרחב מעשר אמות וגבי עור העסלא הכא דטפח מחיצה דאורייתא והלכתא גמירי לה לא אתי אוירא ומבטל לה: עושה לו טפח שוחק. קנה בפחות מג' סמוך (ליה) לדופן לא יועיל ליחשב כטפח מחמת לבוד דהא לכך בעי טפח שוחק כדי שיהא דופן זה רחב ארבעה טפחים כדפירש בקונטרס כדי שיהא רוב דופן דשיעורו בשבעה טפחים ומשהו ועוד דקנה מבטל ליה אוירא: ואינה ניתרת אלא בצורת פתח. פירוש אלא אם כן עשאו לאותו טפח צורת הפתח על פני כל הדופן כולו כיצד קנה של חצי טפח אצל היוצא וקנה חצי טפח במקצוע שכנגדו וקנה על גביהם דהוה ליה כאילו כל הדופן סתום דאע''ג דבפ' קמא דעירובין (ד' יא:) לא יהבינן שיעורא לקנה של צורת פתח אלא אפילו קנה משהו מכאן וקנה משהו מכאן וקנה על גביהם אלא שתהא בריאה כדי לעמוד בה דלת ואפילו דלת של קשין גבי סוכה החמירו דבעינן מחיצות הניכרות: שלא יהא בין קנה לחברו שלשה טפחים. אין זה כר' יאשיה דבסמוך דבעי מחיצות כסכך צלתו מרובה מחמתו: שהשבת אינה ניתרת אלא בעומד מרובה על הפרוץ. משמע הא כפרוץ אסור והוי מצי לאקשויי מהכא לרב פפא דאמר פ''ק דעירובין (ד' טו:) פרוץ כעומד מותר ובלאו הכי איתותב התם אף על גב דהלכתא כוותיה כדאמרינן התם משום דדייקינן מתניתין כוותיה כדאמר התם ואי גרסינן הכא שהשבת אינה ניתרת בפרוץ מרובה על העומד אתי שפיר:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.
הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד