סוכה יב ע"ב

דאין מסככין משום גזרת אוצר שגזרו חכמים, הא דאורייתא שפיר דמי [הרי מן התורה יפה, טוב, הדבר] ומותר לסכך. ואילו התם דקתני [שם במשנת החוטט בגדיש ששנה] "אינה סוכה", הרי זו לשון הדגשה, לומר: אפילו דיעבד, מדאורייתא נמי [לאחר מעשה, מן התורה גם כן] אינה סוכה כלל, ולא רק משום גזירת חכמים.

א אמר רב יהודה אמר רב: סככה את הסוכה בחיצין זכרים חיצים העשויים מעץ ומותקנים בדרך שהם עצמם בולטים ונכנסים לבית מושב מיוחד של ראש החץ העשוי מתכת — הרי זו כשרה, שכן חיצים אלה, ללא חלק המתכת שלהם, הם פשוטי כלי עץ ואינם מקבלים טומאה וכשרים. אולם אם סיככה בחיצים נקבות, שיש בתוכם בית קיבול קטן כדי להכניס את מקום מושב ראש החץ העשוי מתכת — פסולה, שחיצים אלה הם מקבלי כלי עץ שהרי יש להם בית קיבול כלשהו, ומקבלים בשל כך טומאה ופסולים מלסכך בהם.

ושואלים: מה שאמר כי בחיצים זכרים כשרה, פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי אינם אלא כקנים ישרים וחלקים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי ניגזור איסור על חיצים זכרים אטו [משום] חיצים נקבות, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שאין גוזרים, והם כשרים.

ומוסיפים לשאול על מה שאמר מר [החכם] כי כשסיככה בחיצים בנקבות הריהי פסולה, ויש לתמוה: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], הלא הם כלי קיבול של עץ וטמאים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי בית קבול כזה העשוי למלאות, שהרי עשוי להכניס בו את קצה החץ באופן קבוע, ואז לא ישמש עוד כבית קיבול העשוי להכניס ולהוציא מתוכו, ולכך לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] כבית קבול, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת הריהו נחשב כבית קיבול, ואסור.

ב אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: סככה לסוכתו באניצי פשתן, שהם צרורות פשתן סרוק — הריהי פסולה, שפשתן זה נעשה כבר חומר גולמי לעשיית חוטים ומקבל טומאה. אם סככה בהוצני פשתן בגבעולי הפשתן כמו שהם גדלים, בלא כל עיבוד — הרי הסוכה כשרה, שכל עוד לא הוכשרו למלאכתם, דינם כעץ ממש. והושני פשתן, שהם שלב ביניים בהכנת הפשתן, איני יודע מהו דינם, אם כשרים הם לסיכוך או פסולים.

והוסיף רבה בר בר חנה: והושני עצמן איני יודע מה משמעם, שאיני יודע לאיזו דרגה של עיבוד קרא ר' יוחנן הושני. מה נפשך [מה יכול אתה לומר]; אי דייק ולא נפיץ הושני קרי ליה [אם הפשתן שנידוך במכתשת ולא נופץ עדיין קרוי הושני] אבל תרי ולא דייק הוצני קרי ליה [פשתן השרוי במים ולא נידוך עדיין כלל, הוצני קורא לו], לפי שלא נעשתה מלאכה בגופו, או דלמא אף תרי ולא דייק נמי הושני קרי ליה [שמא שרוי ולא נדוך גם כן הושני קוראים לו] ואין קוראים הוצני אלא לפשתן שלא נעשה בו כל עיבוד.

ג אמר רב יהודה: הני [אותם] שושי ושווצרי שהם עלים רחבים של מיני ירקות — מסככין בהו [בהם], כי אינם נחשבים למאכל אדם, ודינם כשאר צמחים. אביי אמר: בשושי מסככין, בשווצרי לא מסככין. ומאי טעמא [מה טעמו של דבר], כיון

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - ב

כי הרי הכא במשנתנו דקתני: "אין מסככין בהן", ולא קתני "אינה סוכה", משמע, לכתחילה הוא ^[218] דאין מסככין באותן חבילות, והיינו מדרבנן משום גזרת אוצר, ומשמע, הא מדאורייתא, שפיר דמי.

אבל התם, במשנה של החוטט בגדיש, דקתני "אינה סוכה", משמע שפסולה היא אפילו דיעבד, ^[219] ולפיכך נראה שמדאורייתא נמי אינה סוכה, משום תעשה ולא מן העשוי.

אבל אם לאחר שחטט בגדיש חזר ונענע את הסכך לשם סוכה, הסוכה כשרה אפילו מדרבנן, ואין לחוש שמא יעשה כן בלא נענוע. כי הרי כשנענע את הסכך, גילה דעתו שיודע הוא כי צריך לעשות את סכך הסוכה בהכשר, ואין לחוש שמא יבוא לישב תחת תקרת ביתו. ^[220] ורק במשנה של חבילי עצים, שאין אנו יודעים האם הוא יודע שצריך לסכך את הסוכה לשם צל, יש לחוש שמא יניח חבילי עצים כדי ליבשן, ולאחר מכן ישנה את יעודם לסיכוך בלא נענוע.

אמר רב יהודה אמר רב:

החיצים בזמנם היו עשויים משני חלקים: החץ עצמו היה עשוי ממתכת, אך הבית יד שלו היה עשוי מעץ. והיו שני מינים של בית יד, האחד בולט בראשו, והוא נכנס לתוך בית קיבול שבחץ עצמו, ובית יד זה נקרא "זכר" - שאין לו בית קיבול. והמין השני הוא בית יד שיש לו בית קיבול, והחץ הוא שהיה תחוב לתוכו, ובית יד זה נקרא "נקבה".

סיככה בחיצין [בתי יד של חיצים שעדיין לא נתנו בהם החיצים] ^[221] זכרים, שאין להם בית קיבול, ואינם אלא "פשוטי כלי עץ" [כלי עץ ללא בית קיבול] שאינם מקבלים טומאה, הסוכה כשרה.

אבל אם סיככה בבתי יד נקבות, שיש להם בית קיבול ומקבלים טומאה, [כדין כלי עץ שיש לו תוך], הסוכה פסולה. היות ואין מסככין בדבר המקבל טומאה, כמבואר במשנה. ^[222]

ומקשה הגמרא: האם בא רב להשמיענו שאם סיככה בחיצים זכרים כשרה? הרי הואיל ואינם מקבלים טומאה, פשיטא הוא שכשרים הם לסיכוך, ומדוע הוצרך רב להשמיענו הלכה זו?!

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא: ניגזור שאין לסכך בחיצים זכרים, אטו שמא יבא לסכך בנקבות, קא משמע לן שאין לחוש לכך, והסוכה כשרה.

עוד מקשה הגמרא: האם בא רב להשמיענו שאם סיככה בנקבות פסולה? הרי אף זה פשיטא הוא?!

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא: דוקא בית קיבול העשוי למילוי וריקון תדיר מקבל טומאה, אבל בית קבול העשוי למלאות מילוי קבוע, כגון בתי יד של חיצים, שאין דעתו לרוקנם לעולם, לא שמיה "בית קבול", ואינם בגדר כלים שיש להם בית קיבול המקבלים טומאה.

קמשמע לן, שגם כלי קיבול שאינו עומד למילוי וריקון תדיר דינו ככלי קיבול לקבל טומאה. ^[223]

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

דרך עיבוד הפשתן הוא: תחילה שורין אותו במים, ולאחר מכן מנפצין אותו במכתשת כדי לרככו שיהיה אפשר לסרקו. ולאחר מכן סורקים אותו במסרק להחליקו ולנקותו, ומלבנים אותו בתנור. [וזה הוא הנקרא אונץ של פשתן, ובשלב זה הוא כבר ראוי לקבל טומאת נגעי בגדים, ופסול לסיכוך. שכן שנינו, דבר המקבל טומאה אין מסככין בו].

סיככה באניצי פשתן סרוקים במסרק, שנתלבנו בתנור ^[224] ונעשו ראויים לקבל טומאת נגעים, הסוכה פסולה.

אבל אם סיככה בהוצני פשתן, כשהוא עדיין בהוצין שלו כדרך גדילתו, ועדיין לא הושרה במים ולא נופץ במכתשת, הסוכה כשרה, הואיל והפשתן עדיין אינו ראוי לקבל טומאה.

ואם סיככה בהושני פשתן, אמר עליו רבי יוחנן, איני יודע מהו דינה של הסוכה. ^[225]

והוסיף רבה בר בר חנה על שמועתו: ו"הושני" עצמן, איני יודע. כלומר, איני יודע מה היה קרוי בפיו של רבי יוחנן "הושני", ואיני יודע לפרש את ספקו.

דמה נפשך, כלומר, יש לפרש את דבריו בשני אופנים: אי סיבי פשתן שהושרו במים, ואף דייק כתשו אותם במכתשת, ולא נפיץ במסרק, "הושני" קרי ליה רבי יוחנן, ובהם הסתפק מה דינם,

אבל תרי - סיבי פשתן שהושרו במים, ועדיין לא לא דייק לא כתשם במכתשת, לא קרא אותם רבי יוחנן "הושני", אלא הוצני קרי ליה, וכשרים הם לסיכוך.

או דלמא: תרי ולא דייק, סיבי פשתן שהושרו במים ולא נופצו במכתשת, נמי אף הם "הושני" קרי ליה רבי יוחנן, ואף הם בכלל ספקו, ולא הכשיר רבי יוחנן לסיכוך, רק סיבי פשתן שעדיין לא הושרו במים.

אמר רב יהודה: הני שושי ושווצרי, [מיני ירקות הן], מסככין בהו, הואיל ואינם מאכל אדם ואינם מקבלים טומאה. ^[226] אביי אמר: יש לחלק ביניהם: בשושי מסככין, אבל בשווצרי לא מסככין.

ומאי טעמא אין מסככין בהם, אף שאינן מקבלין טומאה?

הערות

^[218] התוספות מחקו את המילים "לכתחילה ובדיעבד", הואיל ולדעתם אפילו אם הפסול הוא רק מדרבנן, הסוכה פסולה, ואינו יוצא בה ידי חובתו מדרבנן אפילו בדיעבד. וכתב הערוך לנר, שאף אם האמת כדבריהם, אפשר לגרוס "לכתחילה ובדיעבד". שהרי כשאין לו סוכה אחרת ואינו יכול לקיים מצות סוכה כפי שתקנו חכמים, עליו לשבת בסוכה זו כדי לקיים לכל הפחות מצות סוכה מדאורייתא. אבל בסוכה שאינה כשרה אפילו מדאורייתא, אין טעם לשבת בה אף כשאין לו סוכה אחרת, וזו היא כוונת הגמרא "לכתחילה ובדיעבד".

^[219] מבואר בגמרא, שהלשון "אינה סוכה" מורה על כך שהסוכה פסולה מדאורייתא. אבל הלשון "אין מסככין בו" משמעו, שאינה פסולה אלא מדרבנן. והקשו התוספות: דהרי שנינו במשנה לעיל יא א: "כל דבר שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ, אין מסככין בו". ושם הרי הסכך פסול מדאורייתא, ואף על פי כן נקטה המשנה לשון אין מסככין בו?! ותירצו התוספות: לעולם, אכן לשון "אין מסככין בו" משמש גם במקום שפסולו מדאורייתא, אלא שכאשר יש להסתפק, האם פסולו הוא מדאורייתא או מדרבנן, מדקדק התנא יותר בלשונו, ואינו משתמש בלשון זו לסכך הפסול מדאורייתא.

^[220] וכעין זה כתב הר"ן בשם איכא מאן דאמר: המניח חבילה על גבי סוכתו ליבש, ונמלך עליה ושינה את יעודה לשם סיכוך, אם נענע את הסכך לשם סוכה, הרי היא כשרה. [אף שאם הניח חבילה זו מתחילה לשם סכך הסוכה פסולה מדרבנן - משום גזירת אוצר]. כדמוכח להלן גבי נסרים, דאף על גב שלכתחילה אין מסככין בנסרים, [שמא ישב תחת תקרת ביתו, "וסוכה אמר רחמנא, ולא ביתו של כל ימות השנה"], אפילו הכי בסוכה שהיא עשויה כבר די בפקפוק, [היינו שמנענע חלק מהסכך]. ובטעם הדבר כתב רש"י, דהואיל והוא מחזר עליה להכשירה, אין לחוש שישב תחת תקרת ביתו שהיא עשויה כבר. ועיין פני יהושע, ובילקוט מפרשים.

^[221] שהרי אם נתנו בהם את החיצים אסור לסכך בהם, הואיל והחיצים עשויים ממתכת, והם מקבלים טומאה אפילו אם אין להם בית קיבול, כדין פשוטי כלי מתכות.

^[222] הקשו התוספות: מדוע אין לסכך בחיצים נקבות, הרי עדיין לא נגמרה מלאכתו של הכלי, שהרי הוא עומד למלאות אותו בברזל, והרי זה כקת הסכין, שכל עוד לא חיבר בו את הברזל אינו מקבל טומאה, לפי שאינו כלי גמור?! ועיין תוספות הרא"ש.

^[223] התוספות הזכירו שני פירושים בביאור ה"קא משמע לן": או שכוונת הגמרא להשמיענו, שאפילו בית קיבול העשוי למלאות מילוי קבוע נחשב בית קיבול. או שרק בית קיבול של חץ נחשב בית קיבול, הואיל ולעיתים נוטלים את הברזל מן העץ. אבל בית קיבול שעשוי כדי למלאותו מילוי קבוע שלא יוציאו לעולם, אינו בית קיבול. ורואין כאילו עוד לא סיים את עשיית הכלי עד שימלאנו. וכתבו שפירוש זה דחוק. והמאירי הביא פירוש זה באופן שונה מעט: דבית קיבול של חץ עשוי רק לפי שעה, בשעת מלחמה וכדומה, אבל בעיתות שלום מוציאין את החץ מבית קיבולו. וכל שהוא לפי שעה, אף על פי שעשוי למלאות כל אותה שעה, בית קיבול הוא לפי שהוא עשוי להתרוקן. ועיין בגליון הש"ס לרבי עקיבא איגר, שציין לדברי השבות יעקב [חלק א סימן לג], שכתב: לולי דברי התוספות יש לפרש: מהו דתימא, בית קיבול העשוי למלאות לא שמיה בית קיבול ומותר לסכך בו, קא משמע לן, שמכל מקום גזרינן שמא יבא לסכך בכלי שיש לו בית קיבול גמור. ואם כן לדבריו מעיקר הדין בית קיבול העשוי למלאות אינו בית קיבול, אלא שאסור לסכך בו מגזירת חכמים.

^[224] וכן כתב המאירי בדעת רש"י, שאין הפשתן מקבל טומאה עד שיתלבן. אבל בשם גדולי המפרשים [הראב"ד] כתב, שפשתן מקבל טומאה אף על פי שלא התלבן, הואיל וראוי הוא ליתנו בכרים וכסתות, שאז יקבל טומאה מחמתן.

^[225] וצריך עיון לשיטת רש"י, מה יסוד הספק, הרי נתבאר שאין הפשתן מקבל טומאה עד שיתלבן בתנור, והיינו לאחר שסירקו במסרק, ואם כן מאיזה טעם נפסול "הושני" לסיכוך, הרי ודאי עוד לא התלבנו בתנור ואינן מקבלים טומאה?! התוספות חלקו על רש"י הסובר שאניצי פשתן לאחר ליבונם בתנור ראויים לקבל טומאה אף שלא טווה אותם לחוטים, ולדעתם, כל שלא טווה את הפשתן ועשה ממנו חוטים, אין הוא מקבל טומאה. וטעם פסול אניצי פשתן שלא נטוו לסיכוך, הוא רק מדרבנן, משום שהוא קרוב לקבל טומאה לכשיטווה ממנו חוטים. והרמב"ם פסל מטעם אחר, ועיין ילקוט מפרשים.

^[226] וכתב המאירי, דקא משמע לן, שאינם מקבלים טומאה על אף שמקצת בני אדם אוכלים ירקות אלו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that one may not roof, due to the decree of the storehouse issued by the Sages; but by Torah law, it seems well to do so. There, in the mishna pertaining to the stack of grain, where it teaches: It is not a sukka, it means that not only by rabbinic decree, but even after the fact, by Torah law as well, it is not a sukka.

§ Rav Yehuda said that Rav said: If one roofed a sukka with convex arrow shafts, which are made of wood with a protrusion on the end that is fitted into the socket of the metal arrowhead, the sukka is fit. These shafts are flat wooden utensils, which are not susceptible to ritual impurity. Therefore, they are fit roofing for a sukka. If, however, one roofed his sukka with concave arrow shafts, which have a socket into which a protrusion from the metal arrowhead is inserted, the sukka is unfit. Since these shafts are wooden utensils with a receptacle, they are susceptible to ritual impurity. Therefore, they are unfit roofing for a sukka.

The Gemara asks: The fact that if one roofed a sukka with convex arrow shafts, the sukka is fit is obvious. It is no different from roofing with straight, smooth reeds. The Gemara answers: Stating this halakha is necessary. Lest you say: Let us issue a decree and prohibit roofing with convex shafts due to the prohibition against roofing with concave shafts, therefore Rav teaches us that no decree is issued, and convex shafts are fit roofing.

The Master said: If one roofed a sukka with concave arrows, the sukka is unfit. The Gemara asks: This is obvious. All wooden receptacles are susceptible to ritual impurity. The Gemara answers: Stating this halakha is necessary. Lest you say: A receptacle that is designated to be permanently filled, its status is not that of a receptacle, as a receptacle is typically filled and emptied; in this case, once the arrowhead fills the receptacle, it remains there, therefore Rav teaches us that it is deemed a receptacle and is not fit roofing.

§ Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: If one roofed a sukka with bundles of combed flax, the sukka is unfit, as flax at that stage of processing is the raw material from which threads are spun, and it is susceptible to ritual impurity. If one roofed a sukka with stalks of flax, the sukka is fit. Since they remain in their natural state and have not been processed in any way, their legal status is that of any tree, and they are not susceptible to ritual impurity. And if one roofed with the hoshen of flax, stalks at an intermediate stage of processing, I do not know what their status is, i.e., whether or not they are fit for roofing.

Rabba bar bar Ḥana added: And when Rabbi Yoḥanan used the term hoshen of flax itself, I do not know to what stage of processing the flax he was referring. Which way do you look at it? Is it that if one crushed the flax and did not comb it, Rabbi Yoḥanan calls it hoshen, but if he soaked it and did not crush it, Rabbi Yoḥanan calls it hotzen, because he has not actually begun processing the flax itself? Or, perhaps if he soaked it and did not crush it, Rabbi Yoḥanan calls it hoshen, while hotzen is reserved for flax that was not processed at all.

§ Rav Yehuda said: With regard to these wide licorice and wormwood leaves, one may roof his sukka with them, since these are not consumed by people. Their legal status is that of any other plant; they are not susceptible to ritual impurity. Abaye said: With licorice leaves, one may roof his sukka; with wormwood leaves, one may not roof his sukka. What is the reason for this distinction? Since

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמרי משמיה דרב סיככה בחיצין זכרים כשרה. אלו עצים הן והן עשוין לעשות מהן חצים. ואם העצים הללו נכנסין בברזל כשרים לעשות בהן אבל אם חקוקים והן נכנסין בהן כיון שיש להם חלל כדי ליכנס בו החץ ולמלאותו עכשיו כיון שיש בו בית קבול חשובין ככלים ומקבלין טומאה ופסולין הן לסיכוך כמשנתנו שאין מסככין אלא בדבר שאינו מקבל טומאה. אניצי פשתן פשתים דדייק ונפיץ העומד לטויה הוצנין פשתי העץ דליתיה לא דייק ולא נפיץ הושני לא איפרשא היכי נינהו.

שושי ושואצרי שמות עצי השדה ושוצרי מפורש שריחם רע. הזמי והיגי מיני קוצים הן כיון שנמשכת ומתייבשין נושרין עליהן על המטעמים ועליהן עצמם ולפיכך אמרו אין מסככין (עליהן) [בהם] חיישינן דלמא נקטה דעתיה מינייהו ונפיק ושביק לסוכה.

אמר רב יהודה אמר רב סככה בחצין זכרים אותם שנותנים בהם החצים ואין להם בית קבול ונקבות אותם שנותנים החצים בתוכם ויש להם בית קבול וקמ״ל דבית קבול העשוי למלאות שמיה קבול. פירוש אע״פ שעשוי למלאות לעולם ואינו עומד ריקן דאי לא כל בית קבול הוא עשוי למלאות לפעמים ואשמועינן דלא גזרי׳‎ זכרים אטו נקבות מהא שמעינן דפשוטי כלי עץ אינן מקבלין טומאה אפילו מדרבנן מדשרינן לסכך בהם וכן נמי משמע בשלהי פרקין דלא אסרינן נסרים וחבילי עצים אלא משום גזירה הא מדינא מסככין בהם ושאין בו משום גזירת אוצר ותקרה מסככין בו לגמרי ואלו מקבל טומאה מדרבנן לא סגיא דלא ליפסלינהו לסיכוך מדרבנן כדגזרינן בכלהו אידך וכדאסרינן נמי באניצי פשתן כדבעי׳‎ למימר בסמוך וכ״ש באלו שמקבלין טומאה מדרבנן שהיה ראוי לאסור אלא ודאי ש״מ דאפילו מדרבנן אין מקבלין טומאה וק״ל דהא במסכת בבא בתרא אמרי׳‎ בפרק המוכר את הבית שאני פשוטי כלי עץ דטומא׳‎ דרבנן ובדוכתי אחריני משמע דפשוטי כלי עץ מקבלין טומאה מדאורייתא דאמרינן בב״ק דמפץ מטמא טומאת שרץ ונבלה וטומאת מדרס וטמא מת ומוכחין לה מקראי דהוי אב הטומאה אפילו לטומאת ז׳‎ מדאורייתא וע״כ לא איירי במפץ של כלי בודיא דאף על גב דכלי בודיא מטמא טומאת מת וטומאת מדרס כדאיתא בשלהי פרקין מכל מקום לא הוו אב הטומאה שהרי אין להם טהרה במקוה וכל שאין לו טהרה במקוה אינו עושה אב הטומאה וכיון דעל כרחין במפץ של עץ היא שיש לו טהרה במקוה כדתנן מטה מטמא׳‎ חבילה ומטהרת חבילה והיינו במקוה ובספרא מייתי לה מכל כלי עץ תתחטאו ואמרי׳‎ נמי התם מכל כלי עץ הדף והשלחן והטבלא והדולבקין ועיקרן של דברים כך הוא כמו שפירש ר״י ז״ל שכל פשוטי כלי עץ שראויין למדרס וייחדם למדרס מקבלי׳‎ כל טומאה שבעולם ואפי׳‎ להיות אב הטומאה והיינו ההיא דב״ק ואמרי׳‎ בפרק אלו מומין התם דחזו למדרסות והיינו דאמרי׳‎ כל המטמא מדרס מטמא טמא מת אבל כל היכא דלא חזו למדרסות אי נמי דחזו למדרסות ולא ייחדינהו למדרסות לית ליה טומאה מדאוריי׳‎ כלל אבל מדרבנן אם הם כלים שמשמשין אדם בגופו ומשמשי משמשין כגון שלחן ודף של לישה וכיוצא בהם מטמו מדרבנן כלהו טומאו׳‎ לבד מטומאת מדרס ואינם נעשים אב הטומא׳‎ ומאי דאמרינן בספרא כל כלי עץ הדף והשלחן מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דהא אמרי׳‎ התם השלחן הטהור מכלל דאיכא טמא ומפרשים טעמא משום מסגרתו הא לאו הכי הו״ל פשוטי כלי עץ וטהורין מדאורייתא אלא ודאי דהא כדאמרן דמדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכן בכל מקראות שנאמרו בעני׳‎ זה וכל היכא דפשוטי כלי עץ אינה משמשין אדם בגופו ולא משמשי משמשין אפי׳‎ מדרבנן אינם מקבלים טומאה והיינו כלה פרקי׳‎ והנה אמת הנה נכון מפי מורי רבי׳‎ נר״ו:

אמר רבה בר רב הונא אמר רב סככה באניצי פשתן פסול׳‎ והיינו כתנא דדייק ונפיץ י״מ דהאי פסולה דאורייתא הוא לפי שהן מקבלין טומאה וכן פרש״י ז״ל ולפום הא דכיון דהושני פשתן לא ידע רב מה דינם אזלינן לחומר׳‎ ופסולי׳‎ לסכך וכיון דמספק׳‎ ליה לתלמודא מהו הושני ומהו הוצני וחייש דלמא הושני דתיר ולא דייק והוצני דלא תיר ולא דייק אזליני נמי לחומרא ולא שרינן משום הוצני פשתן אלא כיתנ׳‎ דלא תיר ולא דייק ותימ׳‎ מן הרי״ף ז״ל שכתב בהוצני פשתן כשרה והיינו כתנא דדייק ולא נפיץ ואיכא נוסחי בהלכות דגרסי כיתנא דלא דייק ולא נפיץ ואלו גירסא קמייתא לא אפשר דהא פשיטא ליה לתלמודא דכל היכא דדייק הושני הוא ולא הוצני ובתיר הוא דמספקא ליה ואידך נמי לפום מאי דאמרן דנקטי׳‎ לחומרא ואמרינן דכל היכא דתיר אע״ג דלא דייק ולא נפיץ הושני הוא והיא פסולה מפני ספקו של רב מיהו האי פירושא ליתא דודאי אניצי פשתן אינן מקבלין שום טומאה עד שיהא ארוג אלא דמקבלין טומאת נגעים בטווי מיה׳‎ דהוי שתי וערב ואפי׳‎ לסומכוס דמחמיר בסיכוך לא פסיל אלא בטווי לפי שמטמא בנגעים דאמרינן בפרק במה מדליקין רשב״א וסמכוס אמרו דבר א׳‎ רשב״א דתניא כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו אלא פשתן ומפרש התם אלא פשתן שמטמא בנגעים והיינו בטווי וסמכוס מאי היא דתניא סומכוס אומר סככה בטווי פסולה מפני שהוא מטמא בנגעים הא אניצי פשתן אינם מטמאין אפילו בנגעים ותו קשיא לי היכי אפשר למיפסל סכוך באניצי פשתן כלל דהא אפילו סומכוס דמחמיר טפי לא פסיל אלא בטווי וכ״ש לרבנן דפליגי עליה וסברי שכל דבר שאינו מטמא טומא׳‎ מת אע״פ שמטמא בנגעים כשר וכן פרש״י ז״ל התם לכך נראה לפרש דאניצי פשתן דלא מקבלי טומאה כלל מדאורייתא כשרין לסכך אלא דרבנן פסלינהו או משום שיצאו קצת מכלל פסולת גורן ויקב כיון שנגמרה מלאכתן או מפני שהם קרובים לבא לכלל טומאה ורבנן דפליגי התם עלייהו דסומכוס ורשב״א לא אזלי לקולא וכדפרש״י ז״ל אל׳‎ לחומר׳‎ אזלי דאע״ג דלא מקבלי טומאת נגעים כיון דהוו אניצי פשתן אין מסככין בהם מטעמ׳‎ דפרישנא והיינו דשקיל וטריא תלמודא בהושני והוצני אי חשיב פסולת גורן ויקב ולא גזור בהו או לאו והשתא דפרישנא דפסולה דרבנן הוא אזלינן לקולא ושרינן בהושני גופייהו דספיקא דרב ספיקא דרבנן הוא לקולא ולא אסרינן אלא באציצי פשתן דדייק ונפיץ אבל הושני דדייק ולא נפיץ שרי ולא דקדק בלשונו בין הוצני והושני אל׳‎ בענין וכן דרכו בהרבה מקומות ויש בזה פי׳‎ אחרים וזהו הנכון בעיני:

א״ר יהודה הני שושי כו׳‎. עד כיון דסני ריחייהו שביק להו ונפיק פי׳‎ ופסולין מדרבנן וכיון דמהאי טעמא הוא יש לפסול אפי׳‎ לדפנות דבהא נמי שביק להו ונפיק אבל בהיגי לא פסלי׳‎ אלא לסכך משום דנתרי ונפלי ארישי׳‎ ואשולחני׳‎ הנ״ל:

סככה בהוצים זכרים ר"ל שנכנסים בתוך הברזל ועדיין אין בהם ברזל כשרה שאע"פ שהם כלים פשוטי כלי עץ הם ואין מקבלין טומאה בנקבות והוא שיש נקב בראשן והברזל נכנס לתוכם ונמצא שיש להם בית קבול פסולה שמקבלין טומאה הם מצד בית קבול זה ואע"פ שאותו בית קבול עשוי למלאות מלוי שאינו עשוי להתרוקן מ"מ בית קבול הוא כך פירשוה גדולי הרבנים ויש להקשות להם ממה שאמרו במסכת כלים פרק י"ז תחתית הצורפים טמאה ושל נפחים טהורה ופירשו גדולי המחברים שתחתית הוא בקעת של עץ שחוקקים בה בית קבול ותוקעין בה הסדן של ברזל ואמר שבשל נפחים טהורה שהסדן גדול ואינו עשוי להנידו והרי הוא עתיד למלאותו וכל בית קבול העשוי למלאות ר"ל מלוי שאינו עשוי להתרוקן אינו בית קבול אבל של צורפים טמא שהסדן שלהן קטן ונקל להסירו ממקומו ואף הצורפים רגילים בכך שכל שיש בידם מאותו דק דק הנשאר להם כשהם קוצצים שפתי טסי הכסף והזהב הם מסירים את הסדן ומצניעים שם באותו נקב עד שיכנסו מהם דבר הראוי או עד שיקומו ממלאכתם ומצניעים אותו במקום אחר ואלמא אדרבה כל נקב העשוי למלאת מלוי עולם שלא להתרוקן אינו בית קבול ואינו מקבל טומאה ומתוך כך מפרשים כאן שבית קבול זה אינו אלא לפי שעה והוא בשעת מלחמה וכל שהוא לפי שעה אע"פ שמ"מ עשוי למלאות באיזה שעה בית קבול הוא אחר שעשוי להתרוקן באי זו שעה ומ"מ לקצת רבני צרפת ראיתי שפירשו אותה משנה של טהרות בדרך אחרת ולא נתבררו לי דבריהם:

סככה באניצי פשתן פסולה ואניצים אלו הם פשתן המתוקן כל צרכו ר"ל שרוי במים ושפך אותו ונפצו ושמא תאמר והלא אין מקבל טומאה עד שיתלבן כמו שביארנו בשני של שבת תדע שמפני זה פירשוהו גדולי הרבנים בכאן משנתלבן ואין נראה כן וגדולי המפרשים כתבוה אע"פ שלא נתלבן הואיל וראוי הוא ליתנו בכרים וכסתות ומקבלין טומאה על ידיהם וי"מ משיתלבן משיהא ראוי להתלבן והיינו דייק ונפיץ וגדולי המחברים פירשו שאע"פ שאין מקבלין טומאה מ"מ נשתנית צורתם ודומים כמי שאינם גדולי קרקע אבל בהוצי פשתן והוא דלא דייק ולא נפיץ אלא ששרוי במים כשרה עץ בעלמא הוא ויראה בגמרא שיש בזה מין שלישי והוא נקרא הושני פשתן והוא דייק ולא נפיץ והדברים נראין בו שכשר לסיכוך אלא שגדולי פרווינצא חולקים בה בחיבוריהם מצד דספיקא דאורייתא לחומרא:

י"מ באניצי פשתן שאף משנתלבנו אין בהם אלא טומאת סופרים שאין בהם טומאה מן התורה אלא בטווי שתי וערב וכמו שאמרו שם סככה בטווי פסולה והם מפרשים שהליבון קודם הטוויה ומתוך כך מקשים לעצמם אף הוצים זכרים יפסלו שהרי פשוטי כלי עץ מטמאין מדברי סופרים וכדאמרינן שאני פשוטי כלי עץ דרבנן עד שפירשו שלא נאמרה טומאת סופרים בפשוטי כלי עץ אלא ברחבים הראויים לתשמיש שבאלו מיטמאין מדרבנן בשאר טומאות ומן התורה במדרס הזב אבל בהוצים לא וכן יש אומרים בפשתן שלא הוצרכו לטומאת התורה לטוויה אלא כשהם עומדים לטוות אבל כל שהם עומדים להשתמש בעין דיו משיתלבן ומ"מ י"מ שהליבון אחר טוויה הוא ואף אנו פירשנוה כן בשני של שבת וכן י"מ שלא הצריכו טווי' אלא לצמר אבל לפשתן משיהא ראוי להתלבן וכן י"מ שלא הצריכו לטווי' אלא לטומאת נגעים דכתיב בהו או בשתי או בערב אבל בשאר טומאות משיתלבן:

בתלמוד המערב אמרו סככה בחבלים אית תנאי תני פסולה ואית תנאי תני כשרה מאן דאמר פסולה בחבל של פשתן מאן דאמר כשרה בחבל של סיב ופירשו גדולי הרבנים הטעם בהכשר של סיב ושל חלף מפני שצורתם עומדת ואין החבלים כלים:

שוצי ושוצרי הם עשבים גדולים ומקצת בני אדם אוכלים אותם ומ"מ אינם אוכל כדי לקבל טומאה ומעתה שוצי מסככין בהם אבל שוצרי הואיל וריחם נמאס הרי זה מניח את הסוכה והולך לו ונמצאת דירתו סרוחה וכן אתה למד לכל כיוצא בזה:

תוס' בד"ה באניצי פשתן כו' לכן נראה דאניצי פשתן ודאי לאו טווי הוא כו' וה"ה כשאין טווי מדרבנן כדקאמר רשב"א חוץ מפשתן כו' עכ"ל יש לדקדק כיון דהוה ניחא ליה לפירוש הערוך דאניצי טווי הוא דרשב"א נמי מצי איירי בטווי כמו שפי' ר"ת א"כ אף לפי דרכם דאניצי דהכא באינו טווי כמו שהוכיחו מתוך שמעתין מ"מ אניצי דר' יהודה ע"כ כפי' הערוך בטווי אמאי לא נימא דרשב"א בטווי קמיירי וי"ל כיון דאשכחן הכא באניצי דאינו טווי דאין מסככין בו מדרבנן לשיטתם ניחא להו לפרש חוץ מפשתן דקאמר רשב"א כמשמעו אפילו אינו טווי אין מסככין בו מדרבנן וק"ל:

בא"ד והא דלא קאמר רשב"א וסומכוס ור"מ כו' עכ"ל ולפר"ת ניחא דרשב"א בטווי קמיירי ואמרו ד"א לגבי סיכוך הוא ור"מ לא איירי כלל בסיכוך אלא בטומאת נגעים ולאו הא בהא תליא והא דקאמר כי האי תנא ואייתי מדר"א מטומאת נגעים קאמר דקאמר סומכוס מפני שמטמא בנגעים וק"ל:

בא"ד דליכא למימר דחוץ מפשתן דקאמר רשב"א בבגד פשתן כו' דבההוא נמי ה"ק כל היוצא כו' חוץ מן היוצא מן הפשתן עכ"ל ר"ל דהשתא מלת פשתן כמשמעו נמי לגבי שלש על שלש והיוצא מן הפשתן היינו בגד וצ"ע דא"כ לגבי סיכוך נימא נמי הכי כל היוצא מן הפשתן דהיינו בגד וכרבנן וי"ל דמ"מ מדלא קאמר בהדיא חוץ מבגד פשתן או היוצא מן הפשתן משמע דבפשתן גופיה נמי איירי ולא ביוצא ממנו ולגבי סיכוך וכה"ג כתבו התוס' אמלתא אחריתא בפ' ב"מ בד"ה רשב"א ותנא דבי כו' ע"ש:

בתוס' ד"ה אין מסככין וכו' עד אבל מדרבנן לא וא"כ לפי זה צ"ל דגמ' ס"ל דלישנא דאין מסככין שייך במידי דרבנן ולישנא דאינה סוכה שייך בדאורייתא ולאו מלישנא ראין מסככין דמשמע לכתחלה דייק לה:

בא"ד וא"ת וכו' וי"ל דשאני התם דליכא למטעי לפ"ז צ"ל דלישנא דאין מסככין שייך בדרבנן ובדאורייתא ולישנא דאינה סוכה לא שייך כ"א בדאורייתא ולכך הכא דאיכא למטעי אי הוי דאורייתא לא ה"ל למתני לישנא דאין מסככין והואיל ותנא כן ודאי איירי בדרבנן דהיינו משום גזירת אוצר אכל התם גבי דבר המקבל טומאה ליכא למיטעי ולכך לא דקדק ותנא לישנא דאין מסככים אע"ג דהוי מדאורייתא:

בא"ד ומהא דקתני מתני' ואם היו מותרות כשרות לא מצי למידק מידי ר"ל דא"ת לידוק מהא דאם איתא דמתני' איירי באיסור דאורייתא כגון שהניחם לייבש א"כ הא דקתני סיפא וכולן שהתירן כשרים מהא לא מצי למידק מידי וכו':

ד"ה באניצי פשתן וכו' עד וכי תימא באינץ לא פליגי. פי' והסיפא דקתני והאונץ של פשתן משיתלבנו ד"ה היא ולא פליגי כ"א בשתי וערב וכו' אכתי קשה מאחר דנראה וכו' כצ"ל:

בא"ד כמאן כי האי תנא דתנן ומייתי מתני' דנגעים כו' פי' משמע דגמ' ס"ל דבין לר"מ ובין לר"י לא מטמא בננעים כ"א טווי דוקא וא"כ ש"מ דאונץ של פשתן ר"ל פשתן טווי:

בא"ד ומיהו בההיא שמעתתא גופיה פרש"י וכו' ור"ל דפליגי. פי' ומאי דאמר כמאן כי האי תנא לא מייתי ראיה כ"א מר' מאיר לחוד:

בא"ד שמא שערה נאה דומה לאניצי פשתן ועוד תניא בסיפרי וכו' כצ"ל והיותר ראוי למחוק:

בא"ד לכן נראה וכו' ר"ל דלעולם אונץ של פשתן דקתני התם גבי נגעים היא מטווה של פשתן כמו שפי' הערוך אבל שאינו טווי אינו מטמא בנגעים אבל אניצי פשתן דהכא דשמעתין ודאי לאו טיוי הוא. ואמרו דבר אחד דקאמר וכו' ר"ל דכיון דקאמר ר"ש בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד משמע דאיכא מאן דפליג משום דלר' יהודה וכו' ולכך קאמר ר"ש בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד לאפוקי ר"י דלא ס"ל כסומכוס ואפילו אם ת"ל דפסיל ר' יהודה מדרבנן וכו' וא"כ לא פליג ר"י אסומכוס דהא איהו נמי ס"ל דפסול מדרבנן מ"מ לא הוי דבר אחד עם סומכוס דסומכוס ע"כ ס"ל דפסול מדאוריי':

בא"ד ואע"ג דהא בהא תליא וכו' עד א"כ יפסול לסכך מדרבנן באניצי פשתן ר"ל אעפ"כ כיון דר"מ לא איירי בסיכוך לא אמר ר"ש וסומכוס ור"מ אמרו דבר אחד וזה הוא סיומא דמלתא והא דכתכ בתר הכי ולעולם אונץ דר' יהודה וכו' אלעיל ארישא דתירוצו:

בא"ד ועוד י"ל דרבנן דפליגי עליה דסומכוס וכו' ר"ל ולכך אמר ר"ש וסומכוס אמרו דבר אחד לאפוקי רבנן דפליגי עליה:

בא"ד דליכא למימר דחוץ מפשתן דקאמר ר"ש בגד פשתן קאמר וכו' ר"ל דהואיל דכל היוצא מן העץ דקאמר ברישא חוזר גם על פשתן דסיפא ובחד דיבורא קאמר להו לכך קאמר לאו מלתא היא דבההוא נמי ה"ק חוץ היוצא מן הפשתן והוי כאילו אמר גבי פשתן יוצא בפני עצמו ועוד יש לפרש כוונת התוס' דה"ק דליכא למימר דחוץ מן הפשתן דקאמר רשב"א ע"כ בבגד פשתן קאמר משום דהא קאי נמי אשלש על שלש ודין דשלש על שלש אינו כ"א בבגד וא"כ ע"כ ס"ל דהא חוץ מן הפשתן הוי פירושו בגד פשתן לאו מלתא היא וכו':

בא"ד ה"ק כו' חוץ מן היוצא מן הפשתן וחוץ מן היוצא כולל בגד וכולל ג"כ פשתן ממש וגבי ג' על ג' ר"ל בגד של פשתן וגבי דין סיכוך ר"ל פשתן ממש דהיינו אניצים שאינו טווי וק"ל:

גמ' אמר מר בנקיבות כו'. נמחק אמר מר:

רש"י בד"ה סככה באניצי כו'. ופי' אניצי נמחק:

תוס' בד"ה מ"ד כו' כדור ואימום. נ"ב פי' דפוס למנעל והוא עשוי משל עור ומלאו צמר לתוכו דומיא דכדור:

בד"ה באניצי פשתן כו' ומייתי מתני' דנגעים כו'. נ"ב פי' דברי רבי מאיר דלעיל:

בא"ד שתי וערב דקאמר ר' מאיר בצמר שניכר כו' כצ"ל:

בא"ד כמו ר"ש בן אלעזר קודם טוויה כו'. נ"ב פי' וא"כ נוכל לומר כמו שר"י סובר מדאורייתא עד שיתלבנו אפ"ה אוסר מדרבנן קודם ליבון א"כ ה"ה נוכל לומר לעולם מה שאמר סומכוס סיככה בטווי פסולה מדרבנן קאמר ומדאורייתא עד שיתלבן וא"כ ממילא לא יהיה דבר אחד ר"ש בן אלעזר עם סומכוס ודו"ק:

בא"ד מדרבנן באניצי פשתן ולעולם אונץ דר' יהודה נמי כדפי' בערוך וצ"ע ועי"ל כו' כצ"ל:

בא"ד דסומכוס סבר דסיככה כו' כצ"ל:

בא"ד חוץ מן היוצא מן הפשתן. נ"ב פירוש ולעולם סתם לשון פשתן לא איירי בבגד כלל ודו"ק:

גמרא באניצי פשתן פסולה. הרמב"ם מפרש הטעם מפני שהפשתן נשתנית צורתו וכאילו אינו מג"ק וק"ל דלפ"ז הא דלקמן (טו ב) סככה בבלאי כלים פסולה דפרשה אביי שם מטלניות כו' ותיפוק ליה מטעמא דנשתנית צורתו:

תד"ה באניצי. נראה דט"ס נפל בדבריהם ותחת אונץ המוזכר בכה"ד צ"ל אונין בנו"ן בסוף וכמו אין נותנין אונין ש"פ לתוך התנור שבת (יז ב) במשנה וכ"ה הגי' לפנינו שם (כז ב) ובמשנה דנגעים וברש"י כאן והשתא לפי מסקנתם אונין היינו טווי ואניצי היינו פשתן מנופץ וכ"נ בערוך ערך אנין וערך אניצי והגרי"פ ל"ד לציין שם בתד"ה אונין לערך אניצי כי כוונו לע' אנין:

תוס' ד"ה מהו דתימא כו' משמע מהכא דשמיה קיבול. עיין תשובת שבות יעקב ח"א סי' לג:

ברש"י בד"ה אין מסככין בהן כו' וגבי חוטט בגדיש כו' אבל נענע כשר דהא אסיק אדעתא ותיקן כו' עד סוף הדבור. ולכאורה נראה בכוונת רש"י כשיטת הריטב"א שכתבתי בסמוך דדוקא בחוטט בגדיש אמרינן אם נענע כשר משא"כ בחבילי קש. מיהו אפשר לפרש טעמא דמילתא כמ"ש הריטב"א דחבילי קש שכיחי וחוטט בגדיש לא שכיח שהרי כתב רש"י ז"ל להדיא דעיקר טעמא דנענע כשר היינו כיון שתיקן המעוות כ"ש שלא יעוות. ואם כן לפ"ז שייך ה"ט נמי בחבילי קש שנענע אלא דיש לפרש טעמא דרש"י דחבילי קש לא שייך לומר דאסיק אדעתיה ותיקן המעוות דמחשבה זו אינה ניכרת מתוך מעשיו דבלא"ה שכיח טובא שמנענע החבילין ומהפך בהן כדי שיתיבשו היטב כנ"ל בכוונת רש"י אלא דבנוסחאות הר"ן שלפנינו שנמצא כתוב בדבריו זה פירש"י משמע מזה דלא נחית לפרש כוונת רש"י על הדרך שכתבתי אלא דאפי' בחבילי קש אם נענע כשר בדיעבד וצ"ע שלא נזכר דין זה בפוסקים שאם נענע הגדיש לשם סכך כשר ומסתימת לשונם נראה דאין תקנה בחוטט בגדיש אלא א"כ יש שם חלל טפח במשך שבעה עיין בטור ובש"ע וגם משיטת התוס' משמע דלא נחתו להך סברא לחלק בין גזירת אוצר לחבילי קש ובין חוטט בגדיש וצ"ע לדינא ודו"ק:

בגמרא אמר רב יהודא אמר רב סיככה בחיצין זכרים כשרה כו' לכאורה לא שייכא הך מימרא אהך מתני' דהכא כלל אלא אמתני' לעיל דקתני בדבר המקבל טומאה אין מסככין הו"ל לאתויי הך מימרא ואפשר דהך מימרא אסוגיא דלעיל קאי דמפרשינן טעמא דמתני' משום גזירת אוצר אלמא דגזרינן בסוכה לפסול מדרבנן אפילו במידי דלא שכיחי שהרי אין דרך לסכך בחבילין אפ"ה גזרו. א"כ סד"א דבחיצין נמי נגזור זכרים אטו נקיבות אף על גב דלא שכיחי לסכך בחיצין ומשום הכי אשמעינן רב דאפ"ה לא גזרינן כנ"ל וקל להבין:

שם אמר רבה בר בר חנה אמר ר"י סיככה באניצי פשתן פסולה פירש"י ותוספות דטעמא דמלתא משום דשייך בהו טומאת נגעים. מיהו הרמב"ם ז"ל מפרש טעם אחר דכיון דאניצי פשתן נשתנה צורתן אין ניכר בהן שהן גדולי קרקע ונראה שהוכרח לפרש כן משום דקשיא ליה קושית התוס' דבפשתן שלא נטווה לא שייך טומאת נגעים ובתירוץ התוס' נמי לא ניחא ליה להכי הוצרך לפרש טעמא אחרינא אלא דלכל הפירושים קשיא לי דלא שייך האי מימרא הכא אלא אמתני' לעיל דקתני זה הכלל כל דבר שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ אין מסככין בהן הו"ל לאתויי ולולי שאיני כדאי הי' נ"ל לפרש דעיקר טעמא דר"י דאמר סיככה באניצי פשתן פסולה היינו נמי משום גזירת אוצר כי הך מתני' דהכא דחבילי קש שהרי אניצי פשתן נמי שכיחי טובא שעושה מהן חבילין ומניחן לייבשן כדי שיתלבנו כדתנן בנגעים אונין של פשתן משיתלבנו וסתם ליבון היינו בחמה או בתנור כדתנן בפרק במה מדליקין אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור כו' ודבר הנראה לעינים הוא שמניחין חבילי של פשתן להתייבש כדי שיתלבנו. ולפ"ז א"ש טובא הא דמסיק ר"י ואומר והושני איני יודע משום דבהנך נמי זימנין שמניחין אותן לייבשן כנ"ל לולי שהקדמונים לא פירשו כן:

בתוספות בד"ה באניצי פשתן פי' בקונטרס שכך ראוי ליטמא בנגעים כו' ותמוה היאך פשתן מטמא בנגעים הא שתי וערב כתיב כו' ועוד דקאמרינן התם אמר אביי כו' עכ"ל. ועוד יש ליישב שיטת רש"י דע"ג דבקרא כתיב שתי וערב אפ"ה הא תנן להדיא בנגעים פרק י"א כמה יהא בפקיע ויטמא כדי לארוג בו שלש על שלש. ולפ"ז מצינו למימר דדוקא בשתי וערב סגי בשלש על שלש משא"כ בפשתן קודם שנטווה בעינן דדוקא שלשה על שלשה או כדי לארוג בגד שלם ולכאורה עיקר קושית התוס' דאכתי היא גופא מנלן כיון דלא אשכחן שום קרא שיהיה פשתן מטמא קודם שנטווה אלא דלענ"ד משום הא נמי לא איריא שהרי הקשו תוספות בפרק במה אשה (שבת דף ס"ג ע"ב) אהא דאמרי' מניין לאריג כל שהוא שהוא טמא מאו בגד ות"ל דאיצטריך האי קרא דאו בגד לרבויי שלש על שלש בנגעים בצמר ופשתן דמטמא ותירצו דשקולין הן דאריג כל שהוא בתחלה חשיב כמו שלש על שלש בבגד גדול ותרוייהו נפקא מאו בגד. וא"כ לפ"ז מצינו למימר נמי לענין פשתן שלא נטווה כה"ג דכל שיש בו לארוג שלשה על שלשה עכ"פ בגד שלם חשיב כמו אריג כל שהוא וכשלש על שלש מבגד גדול. ולפי זה שפיר אמר ר"י הכא סיככה באניצי פשתן פסולה דסתם אניצי פשתן שיש בהם כדי לסכך יש בהם כדי לארוג הרבה וע"פ סברא זו יש ליישב ממש כל קושיות התוספות שהקשו על שיטה זו וכמו שאבאר בסמוך בסוף הדיבור ובחדושי שבת פרק במה מדליקין הארכתי בזה ע"ש:

בא"ד ור"ש בן אלעזר קאמר פשתן כו' וכ"ת דלאו דוקא פשתן כו' מ"מ מנלן דאיירי בטווי טפי מבאונין כו' עכ"ל. נראה כוונתם בזה דלשון חוץ מפשתן סתם דקאמר ר"ש ב"א היינו בא' משני דרכים או שנאמר דאלעיל מינייהו קאי דאיירי בשלש על שלש או שנאמר דלשון חוץ מפשתן היינו בכל מיני טומאת נגעים שמצינו בפשתן מש"ה קשיא להו שפיר דלא שייך לפרש לשון פשתן סתם על טווי דוקא כיון דאשכחן דאין מסככין בפשתן אפי' קודם שנטווה כדמשמע התם וע"ז מתרצי שפיר בשם הערוך ור"ת דאיירי בשנטווה אבל קודם טוויה לא אשכחן שום איסור לסכך בפשתן ולפ"ז א"ש דחוץ מפשתן דקאמר ר"ש ב"א היינו בטווי שהיא טומאה ראשונה דשייכי בנגעים משא"כ לפי מה שכתבו תוספת בסמוך בשיטת רש"י דאניצי פשתן דהכא היינו קודם שנטווה ואפ"ה פסולה מדרבנן. א"כ לפ"ז תו לא שייך לפרש חוץ מפשתן סתם לר"ש ב"א בטווי דוקא אפילו קודם שטווה נמי אין מסככין כדאמרינן הכא כנ"ל ובחנם נדחק מהרש"א ז"ל בזה:

בא"ד לכן נראה דאניצי פשתן כו' ואע"ג דאינו מטמא בנגעים הואיל וקרוב הוא לטומאה גזור בהו רבנן כו' עד סוף הדיבור. לכאורה פי' זה דחוק מאד כמ"ש תוספות עצמם שנדחקו בסוגיא בפרק במה מדליקין ועוד דכל כה"ג לא הוי ליה לר"י לסתום אלא לפרש כדמפרש ר"י גופא לקמן במשופין בנסרים משום גזירת כלים נגעו בה. אמנם לפי מסקנת התוספות כאן נראה לי דאין צורך לכל זה אלא לעולם פסולה דר"י היינו מדאורייתא כדפרישית אע"ג שלא נטווה מ"מ כיון שיש בהם כדי לארוג בגד שלם שקולין הן כאריג כל שהוא וכשלש על שלש מבגד גדול וכולהו מיתרבי מאו בגד ואפ"ה א"ש הא דאמרינן בפרק במה מדליקין דאמר אביי סומכוס ור"ש ב"א אמרו דבר א' היינו לענין זה דפסולי סוכה תליא בטומאת נגעים כדמסקו התוס' אלא הא דאמר סומכוס בטווי היינו דאפילו אם אין בהם לארוג שלשה על שלשה אפ"ה אין מסככין משא"כ ר"ש ב"א דקאמר חוץ מפשתן סתם היינו אפילו בשאינו טווי כשיש בו כדי לארוג בגד שלם בכל ענין קאמר דכל מיני טומאות דאשכחן בנגעים אין מסככין בהם כנ"ל לולי שכל מפרשי רש"י ותוס' לא פירשו כן ודו"ק:

בא"ד ועוד י"ל כו' דקסברי דלא שייך למילף מפסולת גורן ויקב לפסול בדבר המטמא בנגעים כו' עכ"ל. נ"ל טעם בדבר דכיון דדרשינן מגרנך ומיקבך ולא גורן עצמו ולא יקב עצמו שהן מיני מאכל אלא בפסולת שלהן מש"ה מוקמינן לקרא בדדמי כיון דאוכלין מטמאין בכל מיני טומאת מת ושרצים וטומאת מגע בכל הטומאות מש"ה ממעטינן להו דלא דמי לפסולת גורן ויקב שאין מטמאין כלל בטומאת מגע משא"כ לענין טומאת נגעים לא שייך לומר כן דהא כי היכי דפסולת גורן ויקב אין מטמאין טומאת נגעים כל שכן דגורן ויקב עצמו וכל מיני מאכל לא שייך בהו טומאת נגעים כלל וקל להבין:

תוס' ד"ה אין כו' דאפילו תחילתו הניחן לייבשן מהני התרתן כאילו הוא נענוע דלעיל עכ"ל. דין התוס' מעורר תמיהה - אם קציצת המחובר פסולה בלי נענוע, למה תועיל ההתרה של החבילה בלי נענוע (וכן השיגו הטור והב"ח על התוס').
נ"ל, דשאני קציצת מחובר מהתרת החבילה. במחובר - גוף הסכך פסול, ובכן קציצה לבדה אינה עשייה בלי נענוע לשם צל. בחבילה, לעומת זה, גוף הסכך כשר מדאורייתא, אלא שהגברא הניחו לייבש ולא לשם צל. לכן י"ל, שבהתרת החבילה מתהווה אומדנא דמוכח שעכשיו מונח הקש על הגג לצל ולא לייבש, ואז מצטרפת ההנחה של החבילה הראשונה לההתרה של אח"כ להכשיר עשיית הסכך לצל. האומדנא לצל בהתרה מכשרת את עשיית הסכך.
ויש להוסיף, כי מחובר פסול לסכך בגופו ואינו מסכך כלל ומשום כך זקוק לנענוע מחדש. שונה הוא כשהונח האוצר על הגג בלי כוונה נאותה. הרי סוכ"ס יש בכך מעשה סכוך מעולה אלא שחסרה כוונה לצל, וחסרון כוונה זה ניתן לתקנו אח"כ במעשה התרה קל עבור הכשר כוונה. מאידך במחובר הואיל וחסר עצם המעשה של הנחה דסכך מעיקרו, רק מעשה גמור של נענוע מועיל אח"כ.
יוצא איפוא שהתוס' שלפנינו מסכימים לרש"י הנ"ל שאומדנא דמוכח לצל קובע את הכשר הסכך ולאו דוקא כוונת הגברא לשם צל.
שם. בגמ' - סככה בחיצין זכרים כשרה. מסככין בפשוטי כלי עץ שאינם בני קבלת טומאה. ומבואר לקמן (יט:) במשנה שאין מסככין במחצלת קנים העשויה לשכיבה מפני שמקבלת טומאה. ולכאורה הטעם הוא שהמחצלת מקבלת טומאת מדרס מן התורה, והראוי למדרס נפסל לסכך. אך יש לפקפק בביאור זה, דהנה איתא בתוס' שלפנינו ד"ה באניצי, וז"ל - דרבנן דפליגי עליה דסומכוס סברי סיככה בטווי כשרה אע"ג דמטמא בנגעים דקסברי דלא שייך למילף מפסולת גורן ויקב לפסול בדבר המטמא בנגעים מאחר דאין מטמא בשאר טומאות עכ"ל. ועולה השאלה מ"ש טומאת נגעים משאר טומאות. ונראה, שהטווי הטמא בטומאת נגעים לא נטמא על ידי קבלת טומאה מדבר המטמאו, אלא טמא הוא טומאת עצמו. הראיה לכך: טומאת הטווי אינה ראשון לטומאה שהוא הסימן של קבלת טומאה מדבר אחר המטמא אלא שהטווי נטמא בטומאת אב הטומאה שהוא הסימן של טומאת עצמו. ושיטת הרבנן לפי דעת התוס' היא שרק דבר המקבל טומאה פסול לסכוך ולא דבר הראוי לטומאת נגעים בלבד שאין זה חלות קבלת טומאה, ולפיכך מסככים בטווי. אלא שלפי"ז יש לעיין מכיון שגם טומאת מדרס הזב אינה חלות קבלת טומאה מדבר המטמא, שהרי טומאת מדרס היא אב הטומאה ולא ראשון, לא יתכן שמחצלת המיוחדת לשכיבה פסולה מפני שראויה למדרס, ושוב צ"ע למה נפסלה המחצלת לסכך.
ולפום ריהטא יש ליישבו ע"פ הא דאיתא לקמן (כ.) כל המטמא מדרס מטמא טמא מת עכ"ל. ומבואר ברמב"ם (פכ"ג מכלים הל"א) שדין זה הוא מדרבנן (ועיין בפ"א מכלים הל"י). ובכן י"ל שהמחצלת המיוחדת לשכיבה ראויה לקבלת שאר טומאות מדרבנן ונפסלת לסכך מדרבנן בלבד. אך מהסוגיא לקמן (יט:) ומדין המחצלת ברמב"ם (פ"ה מסוכה הל"ו) לא משמע כן.
ועיין בפ"ו מהל' מטמאי משכב ומושב הל"ג שחלוקים הרמב"ם והראב"ד בטומאת עליונו של זב, לפי הראב"ד טומאה זו היא מן התורה, ואילו להרמב"ם טומאת מדף היא מדרבנן בלבד. והנה טומאת מדף אינה אב הטומאה אלא ראשון, ויוצא לכאורה שטומאת מדף חלות קבלת טומאה היא ולא טומאת עצמו. וי"ל שבכל טמא מדרס יש גם טומאת מדף, המחצלת הראויה למדרס ראויה גם לטומאת מדף, ומפני כך נחשבת לדבר המקבל טומאה ונפסלת לסכוך. אכן פירוש זה מתקבל רק לפי הראב"ד שטומאת מדף דאורייתא היא. אולם אליבא דהרמב"ם שטומאת המדף רק מדרבנן היא, הדרא הקושיא לדוכתה, אמאי תפסל המחצלת לסכך מן התורה כאשר היא פשוטי כלי עץ ואינה בת קבלת טומאה מן התורה. בע"כ נסיק שהוא סובר שגם דברים שאינם מקבלים טומאה מן התורה אלא שהם ראויים לטומאה דאורייתא - כמו מחצלת ופשוטי כלי עץ המיוחדים למדרס שראויים לטומאת מדרס בלבד או הטווי בנוגע לנגעים - פסולים לסכך, וחולק הרמב"ם על שיטת התוס' הנ"ל. (ונ"ל, שגם לפי הראב"ד יתכן שטומאת מדף אינה דין קבלת טומאה אלא דין טומאת עצמו, ואע"פ שטומאת המדף היא ראשון לטומאה ולא אב, הרי גם בעל קרי אינו אב טומאה, אלא ראשון לטומאה, והוא טמא בדין טומאת ראייה - כלומר טומאת עצמו - ולא בדין קבלת טומאה מדבר המטמאו - עיין בנדה (כב.) וברמב"ם (פ"ה מהל' אבות הטומאות הל"א), וי"ל שה"ה בטומאת המדף.)
והנה רש"י מפרש את הסוגיא שלפנינו הפוסלת אניצי פשתן לסכך מדין טומאת נגעים, א"כ יוצא שהוא סובר שגם דבר הראוי לטומאת עצמו ולאו דוקא לקבלת טומאה פסול לסכך. אין הרמב"ם (פ"ה מסוכה הל"ד) מזכיר טעמו של רש"י אלא טעם אחר: שנשתנה צורתן. לפי הנ"ל יסכים הרמב"ם גם לטעמו של רש"י בטווי, אלא דאליביה חל דין זה גם באניצים שאינם ראוים לטומאת נגעים כלל ונפסלו מפני הטעם של נשתנה צורתן.
שם. תוס' ד"ה בחיצים. לעומת התוס' והרמב"ם הסוברים שפשוטי כלי עץ המשמשים אדם וכלים כמו שלחן טמאים מדרבנן, שיטת הרשב"א היא שמשמשי אדם וכלים טמאים מה"ת (עיין במל"מ פ"ד מכלים הל"א). אליבא דהרשב"א בית קבול אינו מעכב בכלי עץ, רק תשמיש קבול לאדם ולכלים, ולפי התוס' והרמב"ם בית קבול ממש מעכב בקבלת טומאה מה"ת.
ובעיקר דין בית קיבול בכלים מבחין הרמב"ם בין כלי עץ ובין כלי חרס. בכלי עץ קובע הרמב"ם (פ"ב מכלים הל"א) שאם יש לו בית קבול כל שהוא מקבל טומאה, אבל בכלי חרס (פי"ח שם הל"א) פוסק שדוקא כשיש תוך הניכר מקבל הכלי טומאה, ויש לעמוד על ההבדל ביניהם.
ונראה, דשונה הדין של בית קבול בעץ מבחרס, בעץ הדין של בית קבול גם לפי הרמב"ם חל כנוגע לתשמיש בכלי עץ, ולזה די בבית קבול כל שהוא. אולם בכלי חרס - הדין של בית קבול חל בצורת הכלי, צורת כלי חרס זקוקה לתוך כדי שיהא ראוי לקבל טומאה, לפיכך רק בית קבול ניכר חשוב תוך להוריד כלי חרס לידי טומאה.
ונ"ל, שכאמת שונים פשוטי כלי עץ מפשוטי כלי חרס. פשוטי כלי עץ מקבלים טומאת מדרס, אבל פשוטי כלי חרס אינם מקבלים טומאה מן הטומאות אף לא טומאת מדרס. וז"ל הרמב"ם (פ"א מכלים הל"ח) פשוטי כלי חרס כו' אין מקבלין טומאה מן הטומאות ולא טומאת מדרס לא מן התורה ולא מדברי סופרים שנאמר אשר יפול מהם אל תוכו יטמא כל שיש לו תוך בכלי חרס מקבל טומאה ושאין לו תוך טהור עכ"ל. לפי"ז מסתבר, שפשוטי כלי חרס אינם כלים כלל ע"פ דין כלי חרס, כי כ"ח בלי תוך אינו כלי וכאילו אין לו צורת כלי כלל. ולפיכך מעכב בחרס בית קבול הניכר כי ע"י כך מתהווה צורת כלי. ברם לפשוטי כלי עץ יש צורת כלי אלא שמחמת גזה"כ מיוחדת אינם מקבלים טומאה. (וטומאת מדרס חלה עליהם דאינה חלות קבלת טומאה אלא טומאת עצמן כנ"ל בשיעורים). עקב זה המעכב בכלי עץ אינו צורת בית קיבול אלא תשמיש בית קבול, לפיכך אפילו כלי עץ עם תוך כל שהוא ראוי לתשמיש בית קבול ומקבל טומאה.
שם. תוס' ד"ה מהו. בהל' כלים (פ"ב הל"ג) פוסק הרמב"ם שבית קבול העשוי למלאות לא שמיה בית קבול, ואילו בהל' סוכה (פ"ה הל"ה) הוא קובע וז"ל: בנקבות פסולה אע"פ שהוא עשוי להתמלאות בברזל בית קבול הוא ומקבל טומאה ככל כלי קבול עכ"ל. ולכאורה הדבר תמוה. ויתכן שהרמב"ם מחלק בין לפני המלוי לבין אחר שנתמלא. בסוכה - חיצים נקבות פסולים לסכך קודם שמלא אותם שאז נחשב בית קבולם לבית קבול, אבל אחרי שמלאם אינם מקבלים טומאה כפסקו בהלכות כלים.⁴⁹
והנה הרמב"ם פוסק דין טומאת תפילין (פ"ז מכלים הלי"ב), וצ"ע, הרי עשויים למלאות עם פרשיות - כמו שהקשו בתוס' ושם מיטמאים אפי' אחר שנתמלא הבתים בפרשיות.
ונראה שהרמב"ם סובר בכלי בעלמא שמכיון שהוא עשוי למלאות מתבטל בית הקבול ע"פ דין. הטעם לכך הוא שהמלוי והכלי מתחברים לכלי אחד וכך מתבטלת צורת התוך של הכלי. ברם פרשיות ובתי התפילין מהווים שתי קדושות מיוחדות ע"פ דין ואינם מתחברים לצורת כלי אחד, ולפיכך נשאר השם בית קבול, והתפילין מקבלים טומאה.
ולפי"ז עולה השאלה במה פליגי התוס' עם הרמב"ם. כפי הנראה סוברים בעלי התוס' שבעשוי למלאות בטל תשמיש הקבול מהכלי, ולפיכך משיגים הם גם על דין התפילין. מאידך דעת הרמב"ם היא שבעשוי למלאות בטל החפצא וצורתו של בית הקבול. והואיל ובתפילין חלוקים הבתים והפרשיות ע"פ דין לשנים, קיימת עדיין חלות בית הקיבול, והתפילין מקבלים טומאה.
שם. תוס' ד"ה באניצי וכו'. רש"י סובר שטומאת נגעים חלה בפשתים לפני הטוויה, ויוצא אליבא דידיה שטומאת נגעים חלה במין הפשתים. התוס' לעומת זה סוברים שרק לאחר טוויה יש טומאת נגעים, מפני שלדעתם טומאת נגעים היא טומאת בגדים והטווי הוא תחילת עשיית הבגד.
ופירוש זה נ"ל שהוא תלוי בשתי השיטות שבתוס'. לפי הר"ת טווי הוא תחילת הבגד ולפני כן ליכא טומאת נגעים ואינו פסול לסכך. ואילו שיטת התוס' היא שבכל זאת פסול הסכך חל באניצים לפני טוייה. וז"ל: ואע"ג דאינו מטמא בנגעים הואיל וקרוב הוא לטומאה גזור בהו רבנן לפוסלו לסכך כדאשכחן לקמן (טו.) דאיכא דפסיל נסרים משופין משום גזרת כלים ואפילו מאן דמכשיר התם מצי למיפסל הכא עכ"ל. ודבריהם לכאורה משוללי הבנה. ונראה בכוונתם ששונים אניצי פשתן מנסרים בכך שטומאת נגעים בטווי אינה דין טומאת בגדים אלא דין טומאת מין פשתים, ולפיכך פסלו הרבנן גם את האניצים כמין פשתים. ברם נסרים משופים אינם כלים כלל, ומכיון שרק כלי עץ המקבל טומאה פסול לסכך אין לפסול את הנסרים שאין להם שם כלי. לפי"ז מובנת סברת התוס' שלפנינו. לר' יהודה הסובר שאין מיטמאין בנגעים עד שיתלבנו לא גזרו פסול סכך קודם הליבון. הטעם לכך הוא שלר' יהודה הלבון הוא שעור בחלות תחילת השם של בגד ובכן אין לפסול פשתים לפני כן מאחר שאין להם שם בגד כלל. דומים הם לנסרים משופין שאינם פסולים מדין גזרת כלים.
ב

מקשים המפרשים אמאי לא יפסל כל דבר לסכך מפני שראוי להטמא טומאת מת אם יעשה גולל ודופק. ונראה לתרץ, דדבר הראוי לקבל טומאה פסול לסכך רק כשחל בו שם מיוחד המכשירו לקבלת טומאה, כמו שם בגד, כלי ואוכל. אבל טומאת גולל ודופק הרי אינה תלויה בחלות שם בחפצא, כי כל דבר יכול להעשות גולל ודופק. עכשיו ליכא על החפצא שם גולל או דופק, וכשנעשה אח"כ לגולל או דופק נתחדש בו שם אחר. ובכן אין כאן חלות שם דבר הראוי לקבלת טומאה שתפסלנו לסכך.
⁴⁹ ועי' כאן בספר ערוך לנר.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

אין מסככין בהן ולא קתני אינה סוכה משמע מדאורייתא סוכה היא הלכך על כרחך במניחן עכשיו לשם סכך קאמר ומדרבנן ולא בנמלך על המונחין ועומדין דפסולה מדאורייתא וגבי חוטט בגדיש קתני אינה סוכה משמע לגמרי אינה סוכה דפסולה מדאורייתא אלמא בשלא נענע הסכך לשם סוכה קאמר אבל נענע כשר דהא אסיק אדעתיה ותיקן וליכא למיגזר בה משום זימנא אחריתי שהרי המעוות תיקן וכל שכן שלא יעוות: סככה בחיצים. בית יד של חצים פלקיי''ש בלע''ז: זכרים. כעין שלנו שתוחבין אותה בבית קיבול של חץ: כשרה. דאע''ג דכלים נינהו פשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה: נקבות. שיש נקב בראשו והחץ עשוי כמרצע ונכנס לתוך הנקב הוו להו מקבלין שבכלי עץ וראויין לקבל טומאה ופסולה: העשוי למלאות. מילוי עולם שלא להתרוקן עוד: אמר רבה בר בר חנה. שמעתי ג' דברים מר' יוחנן השנים פירש והשלישי השיב איני יודע: סככה באניצי פשתן פסולה. שכן ראויה ליטמא בנגעים כדאמר בבמה מדליקין (שבת דף כז:) האונץ של פשתן משיתלבנו (פי' אניצי) לאחר שתיקנו במסרק שקורין צרבי''ש ועשאן אונץ שקורין רישט''א: בהוצני פשתן. שמעתי מר' יוחנן כשרה דהיינו כשהוא בהוצין שלו כמו שגדל ולא נשרה במי המשרה ולא נופץ במכתשת: והושני פשתן איני יודע. אם כשרה או פסולה: והושני עצמן איני יודע. מאי קרי ר' יוחנן הושני: מה נפשך. לפרש בהם: שמא דייק. במכתשת ולא נפיץ במסרק קרי הושני ואמר בהו איני יודע: אבל תרי. שרוי במי המשרה: ולא דייק. הוי בכלל הוצני כי ההוא דלא תרי ולא דייק וכשרה: או דלמא תרי ולא דייק נמי הושני קרי להו. ואף הן בכלל ספיקא ולא הוה פשיטא ליה להכשיר אלא בדלא תרי ולא דייק: שושי. פליי''א בלע''ז: שווצרי. ארניז''א בלע''ז שושי ושווצרי מיני ירקות ורבי מכיר פירש שווצרי ארב''א שקורין פלקיר''א והוא שעליו רחבין וגדל ביערים: מסככין בהם. שאינם מקבלין טומאה לפי שאינן מאכל אדם:

אין מסככין בהן. בתחילה משום גזירת אוצר לא גרסינן לכתחילה דדיעבד נמי לא מהני מדרבנן מדקאמר הא מדאורייתא שפיר דמי משמע אבל מדרבנן לא וא''ת והא גבי דבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ קתני מתניתין (לעיל דף יא.) אין מסככין בו אף על גב דדיעבד נמי אינה סוכה אפילו מדאורייתא וי''ל דשאני התם דליכא למיטעי ומהא דקתני מתניתין ואם היו מותרות כשרות לא מצי למידק מידי דאפילו תחילתו הניחן לייבשן מהני התרתן כאלו הוא נענוע דלעיל: בחיצים זכרים כשרה. לא דמו לשאר פשוטי כלי עץ כמו דף של נחתומין דפרק המוכר את הבית (ב''ב דף סו.) דמקבל טומאה מדרבנן דהני אפילו מדרבנן טהורין כדפרישית לעיל (דף ה.) גבי מסגרתו למעלה היתה: בנקבות פסולה. קצת תימה כיון דעשוי למלאות ה''ל גולמי כלי עץ דטהורים כמו קתא דסכינא עד שלא שם הברזל: מהו דתימא בית קיבול העשוי למלאות לא שמיה בית קיבול קמ''ל. משמע מהכא דשמיה קיבול וקשה לפירוש הקונטרס דסוף ארבע מיתות (סנהדרין דף סח.) גבי כדור ואימום דפירש שם בקונטרס דנחלקו ר' אליעזר וחכמים בסדר טהרות דחכמים אומרים אין מקבלין טומאה לפי שכלי עור אין מקבל טומאה אלא אם כן יש לו בית קיבול דאיתקש לשק והאי הואיל וקיבולו נעשה למלאות ולהיות מילואו לתוכו עולמית לא שמיה בית קיבול ור' אליעזר אומר מקבלין טומאה דשמיה בית קיבול ולפירושו אתיא מסקנא דשמעתין כר' אליעזר ורבי אליעזר שמותי הוא ודוחק לומר דהכי קאמר קמשמע לן דכי האי דחיצין שמיה בית קיבול לפי שפעמים שנוטלין הברזל מן העץ ועוד קשיא מהא דתניא במס' כלים פ' י''ח (מ''ח) התפילין ד' כלים ואין לך עשוי למלאות יותר מתפילין ובסנהדרין. הארכתי ובמסכת כלים פרק כ''ו (מ''ב) אמתניתין דצרור המעות ר' אליעזר מטמא וחכמים מטהרין: באניצי פשתן. פי' בקונטרס שכך ראוי ליטמא בנגעים כדאמר פ' במה מדליקין (שבת דף כז: ושם) האונץ של פשתן משיתלבנו פירוש אניצי פשתן לאחר שתקנו במסרק שקורין צרינ''ש בלע''ז משמע שר''ל שהפשתן עצמו מטמא בנגעים קודם טוויה ולפירושו אתיא שמעתין כרבי יהודה דפלוגתא היא במסכת נגעים פרק י''א (מ''ח) ומייתי לה בפרק במה מדליקין (שם) דתנן שתי וערב מטמא בנגעים מיד דברי ר''מ רבי יהודה אומר השתי משישלק והערב מיד והאונץ של פשתן משיתלבנו ותמיהה היאך פשתן מטמא בנגעים לשום תנא הא שתי וערב כתיב ועוד דנמצא רבי יהודה מיקל טפי מרבי מאיר בשתי ומחמיר באונץ וכי תימא באונץ לא פליגי ושמעתין ככולי עלמא אכתי מאחר דנראה לטמא בנגעים כשהוא אונץ היאך יוצא שתי מידי טומאה עד שישלק ועוד דאמרינן בפרק במה מדליקין (שם) סומכוס אומר סיככה בטווי פסולה מפני שמטמא בנגעים כמאן כי האי תנא דתנן ומייתי מתניתין דנגעים משמע בהדיא דאין מטמא בנגעים אלא טווי ומיהו בההוא שמעתא גופא פי' בקונטרס אונץ של פשתן שלא נטוה ורוצה לומר דפליגי ועוד קשיא דקאמרינן התם אמר אביי ר' שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד רבי שמעון בן אלעזר הא דאמרן דקתני התם ר' שמעון בן אלעזר אומר כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו חוץ מפשתן והשתא היאך אמרו דבר אחד הא מיפלג פליגי דסומכוס טווי קאמר ור' שמעון בן אלעזר קאמר פשתן אפילו קודם טוויה וכי תימא דלאו דוקא פשתן כמו לענין שלש על שלש מכל מקום מנלן דאיירי בטווי טפי מבאונץ מאחר דאשכחן רבי יהודה דמטמא אונץ בנגעים לכך נראה כמו שפירש בערוך דאונץ הוא מטוה של. פשתן ושתי וערב דקאמר ר''מ היינו בצמר שניכר בו מהו ערב מהו שתי שזה טווי כלפי היד וזה טווי כלאחר יד אבל דפשתן הכל שוה ואין ניכר ורבי אליעזר בפ''ק דמסכת ע''ז (דף יז:) דאייתי ליה תרי קיבורי ואמרי ליה הי דשתיא הי דערבא יש לפרש בשל צמר שהדבר ניכר אי נמי בשל פשתן ולבקיאין כגון רבן של טרסיים ניכר איזה ראוי לשתי ואיזה ראוי לערב ואניצי פשתן נמי אומר ר''ת שהוא מטוה ור''ש בן אלעזר וסומכוס בטווי דווקא מיירי אבל קשה דבמס' נדרים פ' ר' אליעזר אומר פותחין (דף סו:) דאמרינן שמא שערה נאה דומה לאניצי פשתן (ואינה ראויה כלל) ועוד תניא בספרי (פרשת תצא) יכול לא יביא גיזי צמר ואניצי פשתן ויתחמם בהן ת''ל שעטנז משמע דאניצי פשתן דומיא דגיזי צמר שלא נטוה ועוד סוגיא דשמעתין מוכחא דהוא פשתן שלא נטוה ודייק ונפיץ מדקאמר בהוצני פשתן כשרה בהושני פשתן איני יודע ומשמע דמספקא ליה בתרי ולא דייק ודייק ולא נפיץ מכלל דדייק ונפיץ פשיטא ליה דפסולה והיינו אניצי לכן נראה דאניצי פשתן ודאי לאו טווי הוא ואע''ג דאינו מטמא בנגעים הואיל וקרוב הוא לטומאה גזור בהו רבנן לפוסלו לסכך כדאשכחן לקמן (טו.) דאיכא דפסיל נסרים משופין משום גזירת כלים ואפילו מאן דמכשר התם מצי למיפסל הכא והא דקאמר סומכוס סיככה בטווי פסולה מדאורייתא קאמר והוא הדין כשאין טווי מדרבנן כדקאמר ר' שמעון בן אלעזר חוץ מפשתן דמשמע פשתן כגון אניצי ואמרו דבר אחד דקאמר משום דלר' יהודה דאין מטמא בנגעים עד שיתלבנו לא מיפסלי אניצי לסוכה כיון דרחוקין מטומאה אבל סומכוס קאמר סיככה בטווי דמשמע מיד ואפילו תימצי לומר דפסיל ר' יהודה מדרבנן קודם ליבון כמו ר''ש בן אלעזר קודם טוויה על כרחך סומכוס מדאורייתא קאמר מדקאמר מפני שמטמא בנגעים והא דלא קאמר ר' שמעון בן אלעזר וסומכוס ור' מאיר אמרו דבר אחד בסדר המשנה אין כתיב דברי ר' מאיר במס' נגעים וכ''ש דניחא טפי הא דקאמר כמאן כי האי תנא ולא קאמר כמאן כר''מ ועוד משום דר' מאיר לא איירי בסיכוך אע''ג דהא בהא תליא דכיון דמטמא מיד א''כ יפסול לסכך מדרבנן באניצי פשתן ולעולם אוניץ של פשתן דר' יהודה טווי כדפירש הערוך וצ''ע ועוד י''ל דרבנן דפליגי עליה דסומכוס סברי סיככה בטווי כשרה אע''ג דמטמא בנגעים דקסברי דלא שייך למילף מפסולת גורן ויקב לפסול בדבר המטמא בנגעים מאחר דאין מטמא בשאר טומאות והיינו אמרו דבר אחד במה שאין מסככין בדבר המטמא בנגעים דליכא למימר דחוץ מפשתן דקאמר ר''ש בן אלעזר בבגד פשתן איירי וכרבנן כמו אין בו משום שלש על שלש דהיינו בגד דהא לאו מלתא היא דבההוא נמי ה''ק כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש חוץ מן היוצא מן הפשתן:

סוכה יב ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף יב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד