דף כה - א
ואלמה אמר רב הונא בריה דרב יהושע: אין מטלטלין בו אלא אם אין עולה היקף האילן על בית סאתים [שטח שזורעין בו סאתיים זרע, וגודלו מאה על חמשים אמה כחצר המשכן]?! ומשנינן: משום דהוה דירה שתשמישיה לאויר שחוצה לה. כלומר, אינה עשויה הדירה שתחת האילן אלא לצורך אויר שחוצה לה, לשמור את השדות. וכל דירה שתשמישיה לאויר שחוצה לה אין חשוב ההיקף כהיקף לדירה.
והיקף שאינו לדירה אין מטלטלין בו אלא בית סאתים.
תא שמע מברייתא בענין תחום שבת:
א. העומד בשעה שקידש יום השבת מחוץ לעיר, במקום שאינו מוקף מחיצות, יש לו ארבע אמות כ"מקום שביתתו" שהן נחשבות "מקומו של אדם". שהרי אמרה תורה "שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השבת". ומאותן ארבע אמות הרי הוא מונה תחום שבת, אלפיים אמה.
ב. השובת במקום מוקף מחיצות, כל המקום המוקף נחשב לו כארבע אמות, והרי הוא מונה תחום שבת אלפיים אמה מגבול ההיקף ואילך.
ג. היקף שאינו עשוי לדירה אינו נחשב "היקף" אלא אם היה ההיקף קטן מבית סאתים, וכפי שנתבאר.
ד. תל גבוה עשרה טפחים הרי הוא חשוב כמוקף מחיצות, מפני שאומרים "גוד אסיק מחיצתא".
אדם אשר שבת בכניסת השבת בתל שהוא גבוה עשרה טפחים, והוא [שטחו] יותר מארבע אמות [1] עד בית סאתים. [2]
וכן השובת בנקע, שקע באדמה העשוי מששת ימי בראשית, שהוא עמוק עשרה טפחים, ושטחו הוא מארבע אמות עד בית סאתים.
וכן השובת בתוך קמה קצורה, בקרחת שנוצרה בתוך קמה, לאחר שנקצרה הקמה שבאמצע, ושבולות מקיפות אותה, והיה גודל הקרחת מארבע אמות ועד בית סאתים [רש"י].
הרי זה מהלך בשבת את כולה [את כל שטח ההיקף] כדין שובת באויר מחיצות, שאינו מונה תחום שבת אלא מהמחיצות ואילך, וחוצה לה עוד אלפים אמה, שיעור תחום שבת.
הרי למדנו שהשיבולות חשובות כמחיצה, אף על גב דקאזיל ואתי [הולכים ובאים ומתנועעים ברוח מצויה], ותיקשי לרב אחא בר יעקב?!
ודחינן: התם נמי דעביד ליה בהוצא ודפנא, חיזק באמצעותם את השיבולות כדי שלא ינודו ברוח.
מתניתין:
א. שלוחי מצוה ההולכים בדרך מצוה, כגון מי שהולך ללמוד תורה או להקביל פני רבו, או לפדות שבויים [רש"י], הרי אלו פטורין מן הסוכה [3] אפילו בשעת חנייתן, לפי שכל העוסק במצוה פטור מן המצוה אם אינו יכול לקיים את שתיהן [רש"י ותוספות]. [4]
ב. חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה -
החולים פטורים משום שהם מצטערים בישיבתם בסוכה, וכתיב: בסוכות "תשבו" שבעת ימים, ובעינן "תשבו כעין תדורו", ואין דירה במקום שמצטער [ריטב"א]. [5] והמשמשין פטורין משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה [משנה ברורה]. [6]
ג. אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה, לפי שאדם אוכל אכילת עראי חוץ לביתו [ריטב"א].
גמרא:
והוינן בה: מנא הני מילי שהעוסק במצוה פטור מן המצוה? [7] דתנו רבנן: כתיב "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ושננתם לבניך ודברת בם. בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך". ויתור יש כאן, שלא היה לו לומר אלא: ודברת בם בשכבך ובקומך [ריטב"א]. אלא בא הכתוב ללמד:
"בשבתך בביתך" - פרט לעוסק במצוה, שהוא פטור מקריאת שמע.
"ובלכתך בדרך" - פרט לחתן, שהוא פטור מקריאת שמע הואיל והוא טרוד במחשבת בעילת מצוה.
ומפרשת הגמרא האיך דינים אלו נדרשים מן המקראות. [8]
מכאן אמרו: הכונס את הבתולה ועדיין לא עשה מעשה [שו"ע], שהוא טרוד טרדה דמצוה, שמחשב על עסק בתולים [משנה ברורה], הררי הוא פטור מקריאת שמע.
ואילו הכונס את האלמנה, שאינו טרוד במחשבת בעילתה, הרי הוא חייב בקריאת שמע!
מאי משמע, האיך משמע ממקראות אלו לפטור את העוסק במצוה? אמר רב הונא: לפי שנאמר "בשבתך ובלכתך", הוקשו לדרך [רש"י ברכות], כדי לומר לך: לא חייבה תורה אלא כ"דרך" של ההולך בסחורה: מה דרך רשות, אף כל רשות. לאפוקי האי, עוסק במצוה, וחתן שהוא טרוד בטירדא של מצוה, דבמצוה עסוק.
ותמהינן: מי לא עסקינן דקאזיל [הולך] לדבר מצוה? וכי אינך יכול לכלול במקרא דרך מצוה עם דרך הרשות? והרי "דרך" סתם כתבה תורה, ואפילו הכי קא אמר רחמנא: ליקרי קריאת שמע?!
ומפרשינן: אם כן שהמקרא מדבר אף בדרך של מצוה, לימא קרא [יאמר הכתוב]: "בשבת ובלכת".
מאי "בשבתך ובלכתך"?
ללמדך: בלכת דידך - דרך רשות שהיא לך ולצורכך - הוא דמחייבת, הא בלכת דמצוה - שאינה לך ולצורכך אלא לצורך המקום - פטירת.
ותמהינן: אי הכי, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, אפילו כונס את האלמנה נמי יהא פטור מקריאת שמע, כי אף שאינו טרוד, הרי עוסק הוא במצוה!
ומפרשינן: כונס את הבתולה פטור משום דלבו טריד במחשבת בעילה, ואינו יכול לקיים את שתיהן. אבל כונס אלמנה הרי לא טריד בכך, ויכול לקיים את שתיהן. [9]
וקא סלקא דעתין לפרש, כי חתן פטור לאו משום דין עוסק במצוה, אלא משום שעל ידי הטירדא אינו יכול לכוין דעתו ולקרות, ולפיכך תמהינן:
וכל היכא דטריד, האם הכי נמי דפטור?!
אלא מעתה, אם טבעה ספינתו בים, דטריד בצערו, האם הכי נמי נימא דפטור?!
וכי תימא הכי נמי, שמא תאמר: אכן הטרוד בצערו פטור מקריאת שמע -
והאמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה, חוץ מן התפלין, שהרי נאמר בהן "פאר". כדכתיב ביחזקאל: "פארך חבוש עליך", ואבל לאו בר פאר הוא, וכשמתפאר מראה בעצמו שאינו אבל [רש"י]. [10]
הרי למדנו שאפילו אבל שהוא טרוד בצערו חייב בקריאת שמע, שהרי אינו פטור אלא מתפילין?!
ומשנינן: הא דפטור חתן מקריאת שמע אינו משום שאינו יכול לכוין לבו, אלא:
הכא, בחתן הטרוד במחשבת בעילה, הרי טריד הוא בטירדא דמצוה, ולכן פטור הוא. וללמדך בא הכתוב, שאינו מחויב להסיר דעתו ממחשבת מצוה ראשונה בשביל מצוה זו הבאה עליו, אלא יעסוק בראשונה, ויתן לבו להיות בקי בדבר -
אבל התם, באבל [או מי שטבעה ספינתו בים], הרי טריד טירדא דרשות. שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבלות של נעילה רחיצה וסיכה כדי להראות כבוד מתו, הרי אינו חייב להצטער, וכיון שכן חייב להסיר מחשבותיו ולכוין.
ותמהינן: וכי דין העוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא, מ"בשבתך בביתך" הוא דנפקא? והרי מהתם נפקא, מפסוק אחר אפשר ללמוד שהעוסק במצוה פטור מן המצוה?!
דתניא: כתיב גבי קרבן פסח שעשו ישראל בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא".
ומפרשת הברייתא: אותם אנשים מי היו? [11]
נושאי ארונו של יוסף היו אותם אנשים, דברי רבי יוסי הגלילי.
הערות
[1] שהרי אם אינו גדול מארבע אמות, אף בלאו המחיצות יש לו ארבע אמות שמהן ואילך הרי הוא מונה תחום שבת, ואין שייך לומר: הרי זה מהלך את כולה דהיינו משום היקף המחיצות, כיון שבלאו הכי יש לו ארבע אמות; וגם לא הועילו לו מחיצותיו להוסיף לו היתר הליכה יותר מאשר בלי מחיצות.
[2] אבל יותר מבית סאתים, לא, הואיל והיקף שאינו עשוי לדירה הוא.
[3] ביאר רבינו עקיבא איגר, כי אף שהעוסק במצוה אינו מותר לעבור בקום ועשה, מכל מקום מותרים הם לאכול חוץ לסוכה, דאין על אכילה איסור כלל שלא לאכול חוץ לסוכה, אלא דמוטל עליו לקיים מצות עשה שיהיה אכילתו בסוכה, ואם אינו הולך לסוכה לאכול אכילתו שם - מבטל מצות עשה, ראה שם.
[4] כתבו התוספות: אין פטורין בשעת חנייתן אלא באופן דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצוות, שהרי אין העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא אם כן אין יכול לקיים שתיהן; וכן היא שיטת רש"י והריטב"א בכל הסוגיא, שאין העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא כשאינו יכול לקיים את שתיהן. והר"ן חולק על התוספות וסובר: העוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן, ובלבד שיהא "עוסק" במצוה, אבל "המקיים" מצוה אינו פטור מן המצוה, ולכן מי שיש לו ציצית בבגדו ותפלין בראשו אינו נפטר משאר מצוות. וכתב: דין זה נלמד מדין חתן שהוא פטור מקריאת שמע כמבואר בהמשך הסוגיא, אף על פי דאפשר ליה ליתובי דעתיה ולקיים את שתיהן, ומינה ילפינן, שכל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצוות אחרות אע"פ שאפשר. והוסיף עוד: ומיהו מודינא ודאי, שכל שאינו צריך לטרוח כלל, אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שתיהן, דבכי האי גוונא ודאי יצא ידי שתיהן, ומהיות טוב אל יקרא רע.
[5] ובמשנה ברורה כתב בשם רבינו מנוח: משום דכתיב "תשבו כעין תדורו", ואם היה לו זה החולי כל השנה לא היה יושב בביתו דוקא, אלא היה הולך למקום שנקל לו החולי; וראה היטב בסוגיית הגמרא לקמן כו א.
[6] וכטעם זה כתב הלבוש; ובערוך לנר כתב: משמשי חולה פטורים מתשבו כעין תדורו, שהרי אף מביתם הם יוצאים לגמול חסד עם החולה ולשמשו; ובבכורי יעקב כתב טעם אחר: משום מצטער הם פטורין, כיון שצריך לעסוק עם החולה צער הוא לו לישב בסוכה.
[7] הקשה הריטב"א: תימא, דהא ודאי לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא כשאי אפשר לקיים שתיהן, [כשיטת התוספות שהובאה בהערה לעיל] ; וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו, למה לי קרא, פשיטא, למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת?! ויש לומר: הא קא משמע לן, אפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה, אין הרשות בידו, דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות, ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות. ועוד לימדנו הכתוב, דאע"ג דאיכא עליה מצוה קבועה לזמן ודאי, כגון קריאת שמע ושחיטת הפסח, וקודם לכן באת לו מצוה אחרת שתבטלנו מן האחרת אם יתחיל בה, רשאי הוא להתחיל בזו שבאה לידו עכשיו, ואם יבטל מן האחרת יבטל, ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצוה, שאין חיוב המצוה עליו עד שיגיע זמנה וראשונה קודמת. ביאור דבריו: כי בלאו דין העוסק במצוה פטור מן המצוה, היה לו להניח מצוה שאינה עוברת כדי לקיים מצוה שקבוע לה זמן; אבל כשהמצוה הראשונה שנזדמנה לידו היא מצוה עוברת, אף בלאו דין "עוסק במצוה פטור מן המצוה" למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת ואף שקבוע לה זמן. וראה עוד ברש"י לקמן בעמוד ב ד"ה שחל, שמבואר בדבריו, שאם באה לו מצוה קלה של קבורה קודם זמן עשיית הפסח, ואם יתעסק בקבורה יהיה טמא ולא יוכל לעשות הפסח בזמנו שהיא מצוה חמורה הימנה, הרי דין זה תלוי בדין "העוסק במצוה פטור מן המצוה", והואיל ופטור הוא מן המצוה, מותר לו להתעסק בקבורה ותידחה מצות הפסח.
[8] כתב רש"י: אף על גב דחתן נמי במצוה טריד, ולמה לי שני מקראות?! דאי הוה כתיב רק חד קרא, היינו אומרים שלא פטר הכתוב אלא טורח ועושה מלאכת מצוה בידים או מהלך למצוה, אבל חתן שהוא יושב ובטל ואינו עוסק אלא טריד במחשבת בעילה, לא פטר הכתוב, הלכך מקרא יתירא אשמועינן דפטור מקריאת שמע. ביאור דבריו: אם לא היה כתוב אלא פסוק אחד, היינו מפרשים אותו על "עוסק במצוה" ולא על חתן, כי את שתי המקראות אפשר לפרש על עוסק במצוה. אבל התוספות גרסו בהיפוך: "בשבתך בביתך" פרט לחתן, "ובלכתך בדרך" פרט לעוסק במצוה; וביארו, כי כן היא משמעות הכתוב: בשבת דידך הוא דמחייבת בקריאת שמע ולא בשבת דמצוה שאתה יושב ומחשב בבעילת מצוה, ובלכתך ממעט עוסק במצוה, דמשמע בלכת דידך ולא בלכת דמצוה. ועל פי דרכם שמשמעות הכתוב ד"בשבתך" הוא פרט לחתן, הוסיפו: ומחתן לא הוה ידעינן שאר עוסק במצוה, דדילמא שאני חתן שאין נקל לו כל כך להסיר הטירדא מלבו, אע"פ שבטירדא דרשות מיבעי ליה ליתובי דעתיה ולהסיר מחשבת טרדתו.
[9] לשון רש"י: טריד: לבו טרוד במחשבת בעילה, ומסתברא כי פטריה קרא משום טירדא פטריה, דאינו יכול לעסוק בשנים כאחד; כונס אלמנה לא טריד: ויכול לקיים את שתיהן. ביאור דבריו: המקשה סבר שאף אם יכול לקיים את שתיהן הרי הוא פטור, וייפטר משום עיקר העסק במצוה; והתרצן תירץ לו, כל שיכול לקיים שתיהן אינו פטור, ולפיכך אין פטור אלא הכונס את הבתולה. ולכאורה היה אפשר לפרש, כי בכונס את הבתולה, אין הטירדא חשובה מצוה שתפטור מקריאת שמע, אלא עיקר העסק הוא שפוטר [וכמו כניסת אלמנה הפוטרת מקריאת שמע לדעת המקשן], ולא נזכר ענין הטירדא אלא שעל ידי כן אינו יכול לקיים את שתיהן. אמנם מכל דברי רש"י בסוגיא נראה, כי הטירדא עצמה היא הפוטרת.
[10] ענין זה מתבאר יותר בעמוד ב.
[11] הקשה הריטב"א: תמיהא מילתא, מאי היא דמהדרי תנאי באותן אנשים מי היו, והלוא היה ראוי בששים ריבוא שימותו מהם בכל יום ויהיו שם טמאי מת?! ועוד מה זה שנתרעמו ובאו בגילוי פנים אל משה רבינו ואמרו לו: למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'? וכי לא היו יודעים שטמאי מת אסורין בקדשים, עד שהוצרך משה רבינו לשאול מה' על שאלתם?! ותירוץ הריטב"א יתבאר בהערה בגמרא בעמוד ב.
ושנינן התם כדקתני טעמא משום דהויא תשמישתיה לאויר כלומר אין שם בית. וכל דירה שתשמישה לאויר אין מטלטלין בה יותר מבית סאתים.
ת"ש שבת בתל שגבוה כו' פשוטה היא:
מתני' שלוחי מצוה פטורין מן המצוה מנא לן דת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה.
ובלכתך בדרך פרט לחתן ודייקי' מדהיה ליה לקרא למיכתב ובלכת בדרך דמשמע אע"ג דאזיל לדבר מצוה חייב וכתב בלכתך במשמע בלכת דידך דהוא רשות מיחייבת למקרי ק"ש אבל בלכת דמצוה פטירת ש"מ העוסק במצוה פטור מן המצוה אחרת. הא דתניא פרט לחתן והוא דכנס בתולה דטריד טירדא של מצוה. ולפיכך פטור אבל מאן דטריד טירדא דרשות כגון שטבעה ספינתו וכיוצא בו חייב בכל מצות.
ואפי' אבל חייב דאמר מר אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין מפני שנא' בהן פאר והני מילי ביום ראשון בלבד וכן הכונס את האלמנה חייב לקרוא ק"ש.
הא מהתם נפקא ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו' נושאין ארונו של יוסף היו.
מתני׳ שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה. פירוש משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ומייתי לה בגמרא מקרא וא״ל דהא ודאי לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשא״א לקיים שתיהן כי בעודו בסוכה או שמניח תפילין או שמתעטף בציצית או שישי׳ מזוזה בפתחו אין לפטרו מכל המצות ומ״ש בשומר אבדה שפטור מלתת פרוטה לעני היינו בשעה שמנערה ומטפל בה והיינו דאמרי׳ ופרוטה דרב יוסף לא שכיחא כדפרישי׳ בדוכתה וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו ל״ל קרא פשיטא למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת. וי״ל דהא קמ״ל דאפי׳ בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשו׳ בידו סד״א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו קמ״ל דכיון דפטור מן האחר׳ הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהיא של רשות ועוד למדנו הכתוב דאע״ג דאיכא עליה מצוה קבועה לזמן ודאי כגון ק״ש ושחיטת הפסח וקודם לכן באת לו מצו׳ אחר׳ שתבטלנו מן האחרת אם יתחיל בה רשאי הוא להתחיל בזו שבאה לידו עכשיו ואם יבטל מן האחרת יבטל ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצוה שאין חיוב המצוה עליו עד שיגיע זמנה וראשונה קודמת כנ״ל:
חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה אסיקנא אפילו חש בראשו בלבד ומצטער בה פטור וטעמא משום דכתיב תשבו כעין תדורו ואין כאן דחי׳ שאין דחוי במצוה משום מיחושין וחולי אלא בשא״א לקיימן:
אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה. פי׳ שכן אדם אוכל אכילת עראי חוץ לביתו. ומעשה והביאו לריב״ז וכו׳ פרישנא בגמרא דחסירי מחסרא וה״ק ואם רצה להחמיר על עצמו רשאי פי׳ ולא חשוב כמי שאינו מצווה בדבר ועושהו שנקרא הדיוט ובתר הכי קתני מעשה ברבי צדוק שלא החמיר על עצמו לומר שאם רצה חכם או תלמיד שלא להחמיר רשאי ואינו חשוב כאינו מדקדק במצוה והא דחשבינן לאכילת עראי טעימת התבשיל היינו מפני מיעוט שיעורו ושתיית כלי של מים חשוב עראי מפני גריעותן שאין שתיית קבע במים ושאר משקין אלא ביין בלבד כדי רביעית ודקתני שתי כותבות שהוא עראי פריש רבא בפ״ב דיומא דלאו משום מיעוט השיעור אלא משום דפירי לא בעו סוכה אמרינן התם דאמר רבא כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה ואותבינן ליה מהא דתנן שהביאו לר״ג שתי כותבות ואכלם עראי ומדחשיב לעראי אלמא לית בהו יותר מכביצה והיכי אפשר דליכא בשתי כותבות בלא גרעינתן כשיעור הכותבת גסה וכגרעינתה ופריק דהתם לאו משום דבצר ליה שיעורא אלא משום דהוו להו פירי ופירי לא בעו סוכה ולא הביאו הרי״ף ז״ל נראה דסבירא ליה ז״ל דליתיה לההוא פירוקא משום דאתמר למאי דקסבר רבא דכותבת הגסה יתירה מכביצה אבל לדידן דקי״ל דכותבת הגסה פחותה מכביצה וטעמא דמתניתין משום דשתי כותבות ליכא יותר מכביצה וכביצה לא בעי סוכה ומורי נר״ו אמר בשם רבותיו דאע״ג דרבא פריק הכא פירוקא לפום אוקמתא דיליה לישנא דיליה יוכיח דלאו בדרך דחויא אמר הכי אלא דהכי קים ליה דפירי לא בעו סוכה והיינו דקאמר התם משום דפירי נינהו ופירי לא בעו סוכה וכיון שכן הלכתא כרבא דהוא בתרא כ״ש דלא אשכח מאן דפליג עליה:
וכשהביאו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו פרישנא בגמרא דהה״נ דכביצה נמי לא בעו סוכה והא דנקט פחות מכביצה משום נט״י ובה״מ דכביצ׳ בעי נט״י ובה״מ ולית הלכתא כותי׳ בחדא מינייהו דאפי׳ כזית בעי ברכה וה״ה נ״י לחולין מינה ר׳ צדוק כהן היה אוכל חולין בטהרת תרומה וקי״ל התם במסכת חולין דהתירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי חולין דבתרומה זהירי טפי ולא חיישי דנגעי בפת וכיון שכן אפילו יותר מכביצה אינו צריך נטילת ידים:
גמרא מה״מ דת״ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה שהו׳ פטור מק״ש כשא״א לקיים שתיהם כדכתיבנא ומיותר הוא לדרשא דלא מיבעי ליה למיכתב אלא ודברת בם ואלו בשכבך ובקומך אתי לזמן ק״ש ואידך מייתרי לדרשא דהכא:
ובלכתך בדרך פרט לחתן. פירוש לאו כשעוסק בנשואין דהיינו עוסק במצוה דנפקא מבשבתך אלא כי אצטריך קרא לחתן שהולך לעשות מצות נשואין או שחוזר משום דהוא טרוד מחמת מצוה זו והגיע זמן ק״ש שהוא פטור משום דטריד בטרדא דמצוה וא״א לו לקיים שתיהם יפה והיינו פירוקא דפרקינן בסיפא דשמעתא אלא דמברר לה ואזיל ולהכי לא אמרינן בה אלא משום דלאו אוקמתא אחריתי וכ״ת כיון דכתיב ובלכתך בדרך שנפטר בלכתו לדבר מצוה ממילא שמעינן כשעוסק במצוה ממש וכ״ש הוא ולמה לי בשבתך י״ל דאלו לא כתב אלא בלכתך בלחוד הוה מוקמינן ליה כשהמצוה היא בהליכה עצמה שהוא עוסק במצוה ממש כגון ההולך להוצאת המת ולהכנסת כלה ועולה לרגל אבל הולך לדבר מצוה שאין ההליכה גופה של מצוה לא מיפטר מק״ש ושאר מצוה אבל השתא דכתיב בשבתך לעוסק במצוה מייתר ובלכתך בדרך להולך לדבר מצוה ופרכינן ומנא להו דייתורא ובלכתך לפטור הולך למצוה מק״ש דלמא איפכא הוא דמיותר לחייב בק״ש כיון שאינה עוסק במצוה ממש והיינו דאמר מי לא עסקינן דאזיל לדבר מצוה קאמר רחמנא דלחייב ומהדרינן דעל כרחין ייתורא לפטורא הוא מדלא כתיב בלכת וכתיב ובלכתך הדר אקשינן א״ה כונס אלמנה נמי דהא אזיל לדבר מצוה וקס״ד דאיהו פטור כל דאזיל לדבר מצוה ולהכי פריך בשלמא לדידי שניהם חייבים דבלכתך לחיובי אתא אלא לדידך דדרשת ליה לפטור מ״ש כונס את האלמנה דהא איהו נמי לדבר מצוה אזיל ופריק דהאי טריד וא״א לקיימן שתיהן וכו׳ וקס״ד דטעמא משום טרוד בלחוד ואע״ג דליכא מצוה. ופריך ליה אלא מעתה טבעה ספינתו בים הכי נמי דפטור מק״ש והא קי״ל אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה ואין לך טרוד בדעתו גדול ממנו. ופריק דהכי קאמינא דכונס את האלמנה לא טריד לאחר נשואיו בטרדא דמצוה ולהכי מחייב דמיבעי ליה לייתובי דעתיה לקרוא ק״ש ולשאר מצות מה שאין כן בטרדא דמצוה דלא מחייב לאהדורי בתרוייהו כדרך שמחזירין על המצוה ולא מחייב ליתובי דעתיה וכיון דהשתא לא מצו למיקרי ק״ש פטור ממנה הלכך תרתי בעינן דלהוי טרוד שאינו יכול לקיים שתיהם ושתהא טירדא דמצוה וזה נכון וברור כנ״ל:
והא דאמרינן שאבל פטור מן התפלין מפני שנאמר בהן פאר לאו מהכא נפקא לן אלא מדכתיב פארך חבוש עליך כדלקמן אלא טעמא הוא דקא יהיב מפני מה יפטר מתפילין יותר מכל המצות לפי שנאמר בהן פאר ואינו ראוי לאבל שיהא מכהן פאר:
והא מהכא נפקא מהתם נפקא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אנשים נושאי ארונו של יוסף היו כו'. תמיהא מלתא מאי היא דמהדרי תנאי באותן אנשים מי היו והלא היה ראוי בששים ריבוא שימותו מהם בכל יום ויהיו שם טמאי מת ועוד מה זה נתרעמו ובאו בגלוי פנים אל מרע״ה ואמרו לו למה נגרע לבלתי הקריב כו׳ וכי לא היו יודעים שטמאי מת אסורין בקדשים עד שהוצרך מרע״ה לשאול מהשם על שאלתם והנכון שאנשים אלו שביעי שלהם חל בערב הפסח וכדדייק רבי יצחק מקרא דכתיב ביום ההוא וכלהו תנאי נמי הכי סברי ור׳ יצחק הוא דפריש להו משום הכי תלו לה בדידיה במסכת פסחים משום דאיהו אמרה בהדיא ואיכא דכותיה בתלמודא טובא. ולפי שהיה שביעי שלהם בערב הפסח והיו ראוין להזות עליהן ולטבול בפסח בלילה היו סוברין שאין טבילה מעכבתן מלשחוט עליהן את הפסח דמזין ושוחטין את הפסח על טמא שרץ ועל כל שאינו מחוסר אלא טבילה וזהו שבאו בטענה גדולה ודברי חכמה על משה והיתה התשובה להם דכיון דמחוסרין טבילה אין שוחטין עליהם את הפסח שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכיוצא בו אע״פ שיהיה טהור לערב ומפני שבאו בטענה גדולה הוא ששאלו מי היו אלו האנשים לבא בשאלה הזאת ותירץ האנשים האלו למה נדחו מפסח ראשון יהיו טובלין ומזין עליהם וכיון דלא מחסרי אלא הערב השמש שוחטין וזורקין עליהם דהא קי״ל דשוחטין וזורקין על טבול יום וי״ל כי מפני שהיו סומכין על טענתם לא באו עד הערב שמש שלא היה שהות ביום להזות ולטבול בתוך זמן שחיטת הפסח וא״ת והיכי שמעינן מהכא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי אלו כשנטמאו ז׳ ימים קודם לפסח ראוין הם לעשות הפסח במועדו שיטבלו בערב הפסח וישחטו ויזרקו עליהם וכ״ש לפי מחשבתם שהיו סוברין ששוחטין וזורקין על טמא שרץ והיה דעתם לקיים שתיהם ואלמלא כן אפשר שלא נטמאו מתחלה. תירצו בתוספו׳ שאין אנו למדין מטענתם אלא ממה שהשיב משה אליהם איש איש כי יהיה טמא לנפש ואמר שכל א׳ רשאי לטמא את עצמו אפילו ביום י״ד ולדחות את הפסח לגמרי ולא מחוור מדלא מייתי לה תלמודא הכא אבל כך י״ל כי מתוך טענתם אנו למדין זה מן הכתוב ביום ההוא לומר שלא נתעצמו על משה אלא לפי שהיה סבורין שהיה אפשר להם לקיים שתיהם כמו שאמרנו הא לאו הכי לא נתרעמו עליו מפני שנדחין מן הפסח שכבר הם יודעים שהעוסק במצוה פטור מן המצוה כנ״ל:
ר׳ יצחק אומר נושאי ארונו של יוסף יכולין היו ליטהר שהיה קרוב לעשרה חדשים שלא נשאוהו שהיו בהר חורב בר״ח סיון דכתיב ביום הזה באו מדבר סיני ולא נסעו עד כ׳ באייר של שנה הבאה שנאמר ויהי בשנה השנית בחדש וגומר נעלה הענן וגו׳ ויסעו מהר ה׳ דרך שלשת ימים ואם מישאל ואלצפן היו יכולין היו לטהר שהרי בא׳ בניסן מתו נדב ואביהוא וכיון שהיה להם פנאי לא היו פושעין כל כך:
מי שקדש עליו היום בתל שגבוה עשרה וקנה שביתה לשם אם יש באותו תל מארבע אמות עד בית סאתים וכן קמה קצורה שהשבלים שסביבותיה בשאר השדות לא נקצרו והן מקיפות אותו מקום הקצור ויש בגובה השבלים עשרה טפחים והחלל שבתוכו מארבע אמות עד בית סאתים מהלך כל אותו תל או נקע או מקום הקצור כברשות היחיד שמחיצה הנעשית מאליה מחיצה היא ומהלך חוצה לה אלפים אמה לכל צד בלא עירוב ובלא הזכרת קנין שביתה כיוצא מרשות היחיד גמורה ושבלים אלו פירושו שמלאן בהוצא ודפנא שלא ינידם הרוח:
המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה חולים ומשמשיהן פטורין מן הסוכה אמר הר"ם ועוד עקר אחר אצלנו העוסק במצוה פטור מן המצוה ואמרו חולים פטורין מן הסוכה אפי' חולי קל יותר:
אמר המאירי שלוחי מצוה כגון הולכי דרכים ללמוד תורה ולישא אשה ולהקביל פני רבו ולפדיון שבוים וכיוצא באלו פטורים מן הסוכה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואפי' בשעת חנייתם בלילה או ביום אין צריכין לקנות עצים לעשות בהם סוכה ולא עוד אלא שלדעתנו אף אם היו מוצאים סוכה עשויה באותו העיר שהם חונים בה אין צריכין לטרוח אחריה כמו שכתבנו בפרק ראשון בסוגיית המשנה השלישית וכן כתבנוה שם אף בשאין להם שום עיכוב בהליכתם אצל הסוכה:
חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה אפי' חולה שאין בו סכנה ופי' בגמ' שאף מצטער מפני החמה או היתושים פטור אלא שמשמשיו חייבים וטעם כולם תשבו כעין תדורו והרי אין מטריחין לאדם בהיותו בחליו לעמוד במקום שמזיק לו:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
אף לענין קריאת שמע אמרו שהעוסק במצוה פטור ממנה והחתן פטור בה ולא משום עוסק במצוה שאם כן לא הוצרכו להביאה לחתן מפסוק בפני עצמו ר"ל ובלכתך בדרך פרט לחתן שהרי עוסק במצוה הוא כגון שהולך לכנוס או עוסק עדיין במצות כניסה כבר יצא לו מבשבתך בביתך כשאר עוסק במצוה אלא זו של חתן בלא עיקר מצוה היא כגון שכבר כנס ונעשית עיקר מצותו שאלו הולך לכנוס או עוסק עכשיו במצות כניסה היה פטור מדין עוסק במצוה ואף באלמנה כן הא לא נאמר בחתן שפטור אלא משום טירדא ולא כל טירדא בכלל שאילו טבעה ספינתו בים ודאי חייב אלא טירדא שיש בה סרך מצוה ומתוך כך לא נפטר אלא בכונס את הבתולה אבל בכונס את האלמנה חייב הואיל וכבר כנסה וכבר הארכנו בזה במסכת ברכות פרק שני:
כל שביארנו בעוסק במצוה שפטור מן המצוה פירושה שבעוד שהוא עוסק בה או טרוד בה פטור ממצוה אחרת המזדמנת לו שאי אפשר לו לעשותה אא"כ במניעתה של זו או בעכובה אבל כל שהוא מקיים מצוה ובקיומה יכול לעשות אחרת המזדמנת לו שהוא חייב בה לא נאמר בזו שפטור עליה שאם כן כל שציצית בבגדו או תפילין בראשו פטור מכל המצות ורחמנא ליצלן מהאי דעתא שמשהניח תפלין או התעטף בטליתו אע"פ שמקיים מצוה אינו טרוד במצוה ולא עוסק בה ומה שאמרו ב"מ כ"ט א' בשומר אבדה שהוא שומר שכר ממה שהוא פטור בה מנתינת פת לעני פירושו באבדה הצריכה שימור תמיד כגון בהמה או באבדה אחרת שהוא עמה עדיין ומוליכה לביתו לשמרה אבל כל שהאבידה בת שמירה וכבר הוליכה לביתו במקום המשתמר ודאי משם ואילך חייב לתת פת לעני אלא שאף זה לא נפקע מתורת שומר שכר מצד אותה חתיכה שנפטר ממנה בשעה שהיה מוליכה בביתו ומשתדל להעמידה במקום המשתמר ושיעור זמן שהחתן פטור מקריאת שמע משום טירדא זו כבר ביארנוה בשני של ברכות:
בד"ה קמה קצורה כו' לא שייך כאן לאקשויי אי הכי ניטלטל כו' עכ"ל ובהך דלעיל היה שם אילן או גדר כו' דמוקי לה בהוצא ודפנא לא תקשי להו לאקשויי דא"ה מאי למימרא כו' כדפריך בהך דלעיל משום דבהך שינויא דקאמר דלמא אתי לאשתמושי כו' לא מתיישב אהך כמ"ש התוס' פ"ק דעירובין מיהו ק"ק [ב] אמאי לא מסיק מאי למימרא בהך שינויא דמסיק התם דקא משמע לן דמחיצת קנים פחות מג' טפחים:
בד"ה בלכתך בדרך פרט לחתן כו' וסוגיא דשמעתין משמע דמבלכתך בדרך ממעט האי דבמצוה קעסק כו' עכ"ל כ"ה בנוסחת תוס' ישנים אך חדשים מקרוב באו שהגיהו בתוס' וסוגיא דשמעתין משמע דמבשבתך בביתך ממעט האי דבמצוה קעסק כו' והיינו משום דמשמע להו דסוגיא דשמעתין היינו הא דקתני בברייתא בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה כו' ואינו כן דלא הול"ל סוגיא דשמעתין משמע דבהדיא קתני הכי בברייתא אבל נוסחת התוספות הישנות ישרות דסוגיא דשמעתין משמע דמבלכתך בדרך ממעט האי דבמצוה קעסק והיינו ממאי דקאמרי' בשמעתין בלכת דידך הוא דמחייבת הא בלכת דמצוה פטירת ואהא קמייתו ראיה דבברכות הגירסא להפך כו' וה"נ ראוי להיות בברייתא דמייתינן הכא ואף שבברכות הגירסא שלפנינו הוא כדהכא נוסחת התוס' לא היה שם כך:
בתוס' ד"ה בלכתך בדרך וכו' עד וסוגיא דשמעתין משמע וכו' ר"ל דמפרש"י משמע דגריס בברייתא בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן אבל סוגיא דשמעתא לא משמע הכי דקאמר מאי משמע אמר רב הונא כדרך מה דרך רשות וכו' משמע דמבלכתך בדרך ממעט פרט לעוסק במצוה ובשילהי פ"ק דברכות הגירסא להיפך בברייתא ממה שמשמע מפרש"י הכא ואתיא שפיר נמי כסוגיא דשמעתין דהכא דמשמע דמבלכתך בדרך ממעט פרט לעוסק במצוה וגם קושית רש"י לא תקשה הכא דמיעוטא דחתן כתיב ברישא בקרא ומחתן לא הוי ידעינן שאר עוסק במצוה דדלמא שאני חתן וכו' וק"ל:
רש"י בד"ה והוא מארבע כו' בית סאתים וכן כו' הד"א:
בד"ה שלוחי מצוה כו' ואפי' בשעת חנייתן. נ"ב פי' אף בלילה:
תוס' בד"ה שהרי נאמר כו' שאר אבלים כיחזקאל כו'. נ"ב פי' א"כ גבי תפילין נמי ניעביד שאר אבלים כיחזקאל אבל לא להיפך ודו"ק:
גמרא וכן קמה קצורה ושיבולות מקיפות אותה כו'. עמש"כ בעירובין (טו) בס"ד:
שם נושאי ארונו של יוסף היו. במ"ר שמות ספ"כ איתא לנפש אדם ואין אדם אלא יוסף שנאמר אהל שכן באדם וכתיב וימאס באהל יוסף ע"ש:
אוֹתָם אֲנָשִׁים מִי הָיוּ? נוֹשְׂאֵי אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן הָיוּ. הקשה הריטב"א ז"ל מאי קשיא ליה מִי הָיוּ, וכי סלקא דעתך דלא הוו בישראל טמאי מתים? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דבכתוב יש לשון יתר דאמר (במדבר ט, ו) 'וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם', ותיבות 'אֲשֶׁר הָיוּ' יתרין דסגי לומר 'וַיְהִי אֲנָשִׁים טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם', לכן דייק לומר דהם היו טמאים ידועים דידועה ומפורשת טומאתם לכל, וחד אמר נוֹשְׂאֵי אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וחד אמר מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן אשר נטמאו על פי הדיבור וטומאתם ידועה לכל ישראל.
ועוד נראה לי בס"ד דקשיא ליה מכתוב שאחריו שאמרו 'לָמָּה נִגָּרַע' דתיבת לָמָּה לשון תרעומת הוא ואם היו טמאי מתים כדרך כל הארץ על מה מתרעמים דמזלם גרם שנטמאו ושנו ולא נזהרו מלשמור עצמן מן הטומאה של מת, או בהכרח של טומאת קרובים דגזרת הכתוב הוא דטמא לא יקריב ולא שייך להתרעם בזה ולומר 'לָמָּה נִגָּרַע'? לכן פירש חד אמר נוֹשְׂאֵי אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיוּ, דנטמא על פי הדבור שצוה ה' לישא ארונו, וחד אמר מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן הָיוּ, דגם כן נצטוו להטמאת על פי הדיבור, ולכן אמרו 'לָמָּה נִגָּרַע' כי דבר זה הפסדנו על ידי קיום המצוה של הקב"ה, ולמה נגרע להפסיד בזה המצוה היקרה של קרבן פסח, וכי בשביל שאני זכר לקיים מצוה הפסדתי מצוה אחרת? ועוד כי זו מצוה וזו שכרה שנפסיד בה מצוה אחרת יקרה?!
במשנה שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. ויש לדקדק דכיון דשלוחי מצוה פטורין מכל מצות האמורות בתורה כדמשמע בשמעתין דילפי' לה מק"ש ומפסח אע"ג דאיכא כרת א"כ אמאי נקיט לה הכא בסוכה טפי מבשאר מצות וטפי הוי ליה למיתני בפסחים לענין פסח גופא ומצה וכיוצא בו. ונראה דודאי הכא נמי לאו לגופא איצטריך למיתני דכיון דתנן בברכות דחתן פטור מק"ש אע"ג דאית בה מלכות שמים מה"ט דהו"ל כעוסק במצוה א"כ כ"ש לשאר מצות (וכמו שאבאר עוד לקמן במסקנא בשמעתין) ולענין פסח גופא נמי לא איצטריך למיתני דמילתא דפשיטא היא דלא גרע מדרך רחוקה כיון דלא מטא זימניה אלא הא דקתני לה הכא היינו דלא זו אף זו קתני לא מיבעיא שלוחי מצוה דפטורין אלא אפילו חולין ומשמשיהן אף על גב דאין בהם שום סכנה אפ"ה פטורין מטעמא דמצטער פטור מן הסוכה דילפינן לה מתשבו כעין תדורו. ועוד נראה לי דלענין סוכה איכא רבותא טפי דאע"ג דבכל שעה ושעה עובר על מצות עשה דסוכה. ועוד דלא דמי לשאר מצות עשה שאינן אלא בשב ואל תעשה כשבטל מהם משא"כ בסוכה איכא נמי איסורא בקום עשה כשאוכל ושותה וישן חוץ לסוכה ואפשר נמי דעכ"פ הוי לן לחייבו משום מראית עין שלא יחשדנו כפושע ומבטל בידים דלאו כ"ע ידעו שהוא עוסק במצוה אלא דאפ"ה פטור כיון דכל מצטער בעלמא פטור מן הסוכה מתשבו כעין תדורו דמה"ט פטרינן לקמן אפילו הולכי דרכים בעלמא א"כ תו לא שייך הך טעמי דמראית עין ואינך טעמי דפרישית כן נראה לי:
בגמרא מנא הני מילי דת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה כו' נראה דלעוסק במצוה ממש בשאר מצות פשיטא דפטור ממצוה אחרת דמאי אולמא האי מהאי ודוקא לענין ק"ש איצטריך קרא כיון דאית בה עול מלכות שמים אלא דעיקר קרא היינו אפילו בשעה שאינו עוסק במצוה ממש אלא שהולך לעשות מצוה כהאי שלוחי מצוה דמתניתין או שטרוד לעשות מצוה אפ"ה פטור מדכתיב תרי קראי בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכמו שהארכתי בזה בחידושי ברכות ד' י"א ובר"פ מי שמתו ע"ש במ"ש בכל הסוגיא השייכא לשמעתין דהכא ובפרש"י וליישב היטב שיטת רש"י והתוספת דשמעתין:
שם הא מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא ויהי אנשים כו' אותן אנשים מי היו. ולכאורה לשון מי היו תמוה כיון שהכתוב מכסה אותן משמע שאין צורך לפרש מי היו דלא איכפת לן בהו וראיתי שהריטב"א בחידושיו הרגיש ג"כ בזה ע"ש שישבו בדוחק. ועוד דיותר קשה דעיקר פלוגתא דהנך תנאי דלכאורה אינן אלא דברי נביאות לידע מי ומי היו. והנלע"ד בזה דודאי מיתורא דקרא קשיא להו דכתיב ויהי אנשים אשר היו ולשון כפול הוא לא היה צריך לכתוב אלא ויהי אנשים טמאים לנפש אדם אע"כ דלשון אשר היו היינו שהכתוב בא לומר שהאנשים האלה כבר ידועים בתורה שהיו טמאים ואין צורך לפורטן וע"ז מקשה שפיר מי היו ומש"ה משמע ליה לרבי יוסי הגלילי דנושאי ארונו של יוסף היו שדבר זה ידוע ומפורסם שהיו נושאין ארונו של יוסף במדבר והכתוב בא ללמדנו בזה הלכתא רבתי דאע"ג דארונו של יוסף קבר שלפני הדיבור היה אפ"ה מטמא במגע ובמשא כדאיתא בנזיר (דף נ"ד ע"א) (ובפרק חזקת הבתים (בבא בתרא ד' נ"ח) בתוספת בהא דר' בנאה הוי מציין מערתא) זהו סברת רבי יוסי הגלילי דלא מסתבר ליה לאוקמי במישאל ואלצפן שנתפרש שמותם יותר בתורה שנתעסקו בנדב ואביהוא דאפשר דר' יוסי סובר דשריפה ממש הוי ולא היתה שלדן קיימת וא"כ לא קרינן בהו טמאים לנפש אדם:
מיהו ר"ע לא ניחא ליה לאוקמי בנושאי ארונו של יוסף דאפשר דסובר דהאי דמרבינן קבר שלפני הדיבור היינו דוקא היכא שנגע בהם אדם לאחר הדיבור. וא"כ כיון שלא נשאו ארונו של יוסף מר"ח סיון שהוא קודם מתן תורה עד ר"ח אייר א"כ לא מצינו שנטמאו לאחר הדיבור. (מיהו ר"י הגלילי מצי סבר כיון דבמרה נאמרה להם פרשת פרה דכתיב בה אדם כי ימות באהל שפיר קרינן בה לאחר הדיבור) ומש"ה ע"כ מוקי לה ר"ע במישאל ואלצפן ששלדן קיימת. והיא גופא אתי קרא לאשמעינן דמתים שנשרפו ושלדן קיימת טמא' משא"כ ר' יצחק דלא מצי לאוקמי כרבי יוסי הגלילי וכר"ע כדקאמר יכולין היו להטהר מש"ה ע"כ מוקי לה האי קרא בטמא מת שחל ז' שלו בע"פ. ולפ"ז האי יתורא דכתיב אשר היו טמאים אע"ג דאכתי לא ידעינן מי היו מ"מ שפיר אשמעינן בלשון אשר היו טמאים שהיו מטמאין עצמן לנפש אדם במזיד אע"פ שכבר ידעו דאפשר שלא יהיו יכולין לעשות הפסח ומינה ילפינן דעוסק במצוה פטור אפילו לגבי פסח דאיכא כרת כן נראה לי נכון ובדרושים הארכתי יותר:
שם כבר היו יכולין להטהר. מיהו ר"י הגלילי ור"ע נראה דלית להו הך מימרא דבשני לא נשרף הפרה שאינו אלא לדרשא בעלמא וכבר הארכתי בזה בפ"ק דפסחים דף ו' בסוגיא דשואלין ודורשין ע"ש ותמצא נחת שנתיישב ג"כ מה שהקשו התוספת כאן בד"ה שחל ז' שלהן על פירש"י:
בפרש"י בד"ה חל ז' שלהם כו' מ"מ שמעינן מינה דעוסק במצוה פטור שהרי נטמאו ז' ימים לפני פסח כו' עס"ה. נראה מפירושו דעיקר קושיא דמקשה הש"ס והא מהכא נפקא מהתם נפקא היינו אליבא דר' יצחק דמהתם שמעינן לה וא"כ תקשי לדרבי יצחק האי בשבתך בביתך מאי עביד ליה וקשיא לי טובא דהא ודאי מהאי קרא דטמאים לנפש אדם אפילו אליבא דרבי יצחק לא שמעינן לה מהאי קרא דעוסק במצוה פטור כיון דאפשר דטומאה באונס באה להם. ועוד דאפילו את"ל דודאי טמאו עצמם במזיד כדפרישית בסמוך מלשון אשר היו טמאים מ"מ הא שפיר מצינן למימר דטמא מת מצוה ממש היו כדאמר ר' יצחק להדיא תו קשיא לי היאך שמעינן מהכא דעוסק במצוה פטור ממה שטמאו עצמן ז' ימים קודם פסח שהרי הם היו סוברים שיהיו יכולין לעשות הפסח שהרי בשעת מעשה בע"פ אמרו למשה למה נגרע ומכ"ש דקשה טפי לפמ"ש התוספת בפסחים בפרק האשה דף צ' ע"ב דלמ"ד שוחטין וזורקין אותן אנשים טבלו באמת בע"פ בשביעי שלהם ועשו פסחיהם. ולולי פירש"י והתוס' היה נראה לי דאדרבה מדר"ע דאמר מישאל ואלצפן היו מקשה הש"ס שפיר טפי דכיון דמשה רבינו היה סובר שלא יהיו יכולין לעשות פסחיהם כמו שאמרו לו לבסוף למה נגרע א"כ למה ציוה להם משה בתחילה שיתעסקו עצמם בנדב ואביהוא אע"פ שעי"כ יתעכבו מלעשות הפסח ויותר היה ראוי לצוות לנושאי ארונו של יוסף או שאר טמאים או נשים וקטנים דלאו בני כרת נינהו אם לא יעשו פסח כנ"ל ובדרוש הארכתי דאפילו לר"י הגלילי נמי מקשה הש"ס שפיר וכאן אין להאריך יותר:
בתוס' בד"ה משום דלא מטא זמן חיובא כו' אבל קשה לרבה כו' אלמא מטמא לקרוביו אפילו היכא דמטא זמן חיובא כו' ואין לומר דהיא גופא ילפינן דלמא שאני ק"ש דלית ביה כרת כו' עס"ה. נראה דהא לא משמע להו לומר דפסח בדמטא זימני' ילפינן מבינייהו דהיינו מק"ש ומטמאים לנפש דאי פרכת מה לק"ש דליכא כרת טמאים לנפש יוכיחו ואי פרכת מה לטמאים לנפש דלא מטא זימניה ק"ש יוכיח דהא ודאי ליתא דנהי דאשכחן ילפות' כהאי בכמה דוכתי דאע"ג דאיכא בכל חד צד חמור אפ"ה קי"ל דצד חמור לא פרכינן מ"מ נראה דהיינו דוקא היכא דהפירכות הן מענין קולא וחומרא בדבר אחר ולא מן הנדון עצמו משא"כ הכא דהך פירכא דלא מטא זמן חיובא היא מן הנדון עצמו א"כ תו לא שייך לומר חזר הדין כמו בשאר דוכתי דודאי לא שייך כלל למילף פטור דמטא זימני' מהיכא דלא מטא זימני' א"כ ע"כ דמק"ש לחוד בעינן למילף פסח דמטא זימנא א"כ קשיא להו שפיר מה לפסח שכן כרת כן נראה לי בכוונת התוספת:
מיהו לפמ"ש בחידושי ברכות בר"פ מי שמתו דבלא"ה הוי קשיא לי היכי מצינן למילף שאר מצוות מפסח וק"ש דמה להנך שכן הזמן גרמא ונשים פטורות והו"ל עשה שאין שוה בכל משא"כ שאר מצות דלאו זמן גרמא שפיר מצינן למימר דחייב וכתבתי שם דכולה מילתא ילפינן מק"ש לחוד דכתיב בהו בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכיון דק"ש ותפילין איתקשו בהאי פרשה גופא ובלא"ה אפשר דאכולהו מילתא קאי א"כ ממילא פשיטא דעוסק במצוה פטור מן התפילין וכיון דפטור מן התפילין ממילא דפטור מכל מצות האמורות בתורה דאיתקשו לתפילין כדאיתא בקידושין דף ל"ד דפפונאי אמרו הך מילתא א"כ לפ"ז היינו נמי טעמא דרבה דס"ל כפפונאי מש"ה העוסק במצוה פטור לגמרי אפילו בפסח. ועוד דאדרבה עיקר היקישא דתפילין שייך טפי לגבי פסח דכתיב בהאי ענינא גופא למען תהיה תורת ה' בפיך שהוא היקישא דפפונאי כן נראה לי נכון ודו"ק:
בגמ' ואמר רבי אבא בר זבדא אבל חייב בסוכה פשיטא כו' שמעתי מקשים מאי מקשה הכא פשיטא אדרבה תיקשי לאידך גיסא למה יהא אבל חייב בסוכה הא בעינן תשבו כעין תדורו איש ואשתו ומה" ט אמרינן ברפ"ק דעירובין שהיה בדין לומר דהכהנים פטורין מן הסוכה כיון דאסורין בתשמיש המטה אלא הא דחייבין היינו משום דשלא בשעת עבודה מיהא מותרין וא"כ באבל לא שייך האי טעמא דהא כל ז' אסור בתשמיש המטה ולע"ד נראה דלא קשה מידי דדוקא בכהנים דבשעת עבודה אסורין מדאורייתא מש"ה ס"ד דפטורין מן הסוכה משא"כ באבל דאיסור תשמיש אינו אלא מדרבנן שפיר מקשה הכא פשיטא דאין סברא לדחות מצות עשה דאורייתא בשביל איסורא דרבנן היכא דלא שייך חשש איסור דאורייתא כלל. ועוד דבלא"ה קי"ל דאין אבילות ברגל מה"ט גופא דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים ה"נ דכוותיה אע"ג דקי"ל דדברים שבצנעה נוהג אפילו ברגל מ"מ כיון דכ"ע ישבו בסוכה והוא יושב בבית הוי כדבר שבפרהסיא כן נראה לי ועיין בתשובת שער אפרים שכן הקשה לו חכם אחד ולמאי דמקשה ליה איהו לאו שפיר משני מסוגיא דערכין:
מיהו בלא"ה נלע"ד שאין לו מקום לקושיא זו כלל דאטו מי שאשתו נדה יהא פטור מן הסוכה אע"כ שאין זו ענין כלל לתשבו כעין תדורו כיון דהאי איסורא שייך נמי בביתו וא"כ ה"נ דכוותיה באבל אלא הא דאמרינן בערכין הך סברא לענין כהנים היינו משום דסד"א דלא רמיא מצות סוכה כלל אכהנים כיון דלעולם לא קיימינן בהו תשבו כעין תדורו וקמ"ל דאפ"ה שפיר קרינן בהו תשבו כעין תדורו שלא בשעת עבודה וזה נראה לי יותר נכון:
שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. עיין בהרא״ש ובהגהות הרא״ש ובהרא"ם בביאורו לסמ״ג ובגט מקושר קי״ד ע״א:
והעוסק במצוה פטור מן המצוה עיין ביצחק ירנן דף ע״ו שהקשה משם מהרח״א הא דאמרינן במנחות דף מ״ט תדיר ומקודש איזה מהן קודם כגון תמידין דלמחר ומוספין דהיום ומאי ספק הא וודאי תמידין קדמי דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ובאמת לא ירדתי לסוף דעת מהרח״א המקשה דלמה קורא עוסק במצוה התמידין נקרא המוספין עוסק במצוה והא וודאי יותר נקרא עוסק במצוה שהמוספין זמנו היום והתמידין אין זמנן אלא למחר ואיך יקרא בהיום עוסק במצוה ותו מאי התחלת קושיא כמו שכתב הוא עצמו אטו אם מקריב תמידין פטור מן המוספין וכן להיפך הרי השאלה לא היתה אלא על מי שאין לו סוף דבר לא עמדתי על דבריהם. ועיין מה שכתב בספר למנצח לדוד דף ל״ג ע״ג שכתב מעין קושיא זו:
מהתם נפקא ויהי אנשים אשר הי׳ טמאים לנפש אדם כו' ופירשי׳ דמוכח דעוסק במצוה פטור מן המצוה כיון דנטמא ז׳ ימים קודם פסח אע"פ דיעכב עליהם עשיית הפסח והקשה הריטב״א דאיך אפשר ללמד והלא הם הי׳ סבורים דיכולים לעשות הפסח וכן הי׳ בדין ששוחטין וזורקין ועיין במחנה אפרים בהגהותיו דף כ״ט ע״ג שהקשה כן ובימיו לא נדפסו חידושי הריטב״א ונראה לפמ״ש הריטב״א דכ״ע ס״ל כר׳ יצחק שחל שביעי שלהם בערב פסח והא דקאמר הגמרא במקום אחר בשם רבי יצחק משום דקאמר הכי בפירוש ובע״כ צ״ל דיליף מביום ההוא דמשמע מביום ההוא אין יכולין לעשות ומה נ״מ בזה להא דכתבה התורה זה אלא וודאי צ״ל דלהכי כתבה התורה דלא נטעי לומר שנטמאו ימים רבים מקדם אבל סמוך לפסח לא נטמאו דאין רשאין לטמאות כדי שלא לדחות מקרבן פסח לכך כתבה התורה ביום ההוא למילף מיניה דאפילו סמוך לפסח שלא יוכלו באמת לעשות הפסח ביום ההוא (אע״פ שאלו הי׳ יכולין לעשות ביום ההוא) מותר לטמאות ושוב נדפס שמחת י״ט וראיתי לו בדף נ׳ שכתב כן אלא שכתב דדוקא ר׳ יצחק הוא דסבר הכי ולא שאר תנאי ותמהני שלא ראה דברי הריטב״א דכ״ע ס״ל הכי וגם לפי שיטתו מאי מקשה הגמרא מהכא נפקא מהתם נפקא הא לשאר תנאי דלס״ל לרבי יצחק צריך למילף מהכי וביצחק ירנן דף ע״ו תירץ בשם הרב שער המלך ע״פ מה דהביא הרא״ם בשם הספרי דהם ידעו דאין קדשים קרבים בטומאה רק שאלו דיזרק הדם על הטמאים והבשר יאכל לטהורים וא״כ נטמאו אע"פ שידעו שלא יוכלו לעשות הפסח באכילה ע״ש ואין זה מספיק דהא אכילת פסחים לא מעכבה ואפילו אם נאמר דפלוגת׳ דתנאי היא מ״מ מאי מקשה דהא למ״ד לא מעכבי אי אפשר למילף מהתם:
נושאי ארונו של יוסף הי׳. עיין טירת כסף דף צ״ד ע״א וע״ב ידי משה קמ״ד ע״ג:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
מצות הישיבה בסוכה
כתב הרמב"ם (פ"ו מסוכה הל"ו) וז"ל: אוכלין ושותין וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום ובין בלילה ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה עכ"ל.
המצוה של ישיבה בסוכה נלמדת מקרא בסוכות תשבו שבעת ימים. ויש להתבונן במה שאין לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה - האם באכילת סעודה מחוץ לסוכה עוברים באיסור עשה או רק מבטלים קיום מצות עשה.
ונראה שחלוקים בכך בעל המנ"ח זצ"ל והגר"ח זצ"ל. הנה התוס' לעיל (ט. ד"ה ההוא) הקשו, ל"ל קרא לך למעוטי סוכה גזולה תיפוק ליה משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה, ותירץ המנ"ח שבמצות ישיבת סוכה יש שתי הלכות: א) איסור לאכול מחוץ לסוכה כשרה; ב) קיום מצוה לאכול בתוך סוכה. מי שאוכל בסוכה שנפסלה מדין מה"ב אף שאינו מקיים מצות ישיבת סוכה אינו עובר באיסור האכילה מחוץ לסוכה. טעם הדבר הוא משום דמצוה הבאה בעבירה אינה פוסלת את החפצא דסוכה בפסול הגוף אלא שפקע קיום מצות הגברא. אין לו קיום עשה, ועכ"ז אינו עובר באיסור. מאידך גזה"כ לך ולא הגזולה פוסלת את עצם הגוף של סוכה גזולה, וע"פ גזה"כ זו האוכל בסוכה גזולה עובר באיסור עשה משום דאינו אוכל בסוכה שגופה כשר.
הגר"ח זצ"ל לעומת זה סבור שאין איסור מיוחד לאכול מחוץ לסוכה כשרה, אלא שהאוכל בלי קיום מצות סוכה מבטל חיוב עשה. במצוה הבאה בעבירה לא קיים את המצוה של ישיבה בסוכה, וביטל את חובת העשה לסעוד בקיום סוכה. האיסור בא כתוצאת ביטול העשה. כי אע"פ שיושב וסועד בחפצא דסוכה כשרה, הרי הוא סועד בלי לקיים מצות סוכה. יוצא שלגר"ח זצ"ל יש רק דין אחד: והוא חובת קיום המצוה. מי שסועד בלי לקיים את חובתו עושה איסור, והאיסור הוא בטול חובתו, אך בניגוד לשיטת המנחת חינוך ליכא שום איסור מיוחד לסעוד מחוץ לסוכה, ומשו"ה לא קבל את תירוצו של המנחת חינוך לקושית התוס'.
נוסף לדברי הגר"ח זצ"ל מסתבר שיש להבחין בין שני מיני בטול מצות עשה: בין ביטול עשה בידים לבטול עשה בשב ואל תעשה. בשלוח הקן, למשל, הגברא הלוקח האם על הבנים והורגה מבטל את העשה בידים. אולם מי שאינו נוטל לולבו בחג בלי פעולה כלל מבטל את העשה בשב ואל תעשה. ונראה שבטול עשה בשב ואל תעשה אינו חטא של מעשה איסור, אלא חטא של חסרון קיום המצוה, משא"כ במבטל חובת העשה בידים. עצם המעשה של בטול העשה בידים מהווה מעשה איסור. ובכן אע"פ שדעת הגר"ח זצ"ל במצוה הבאה בעבירה מתקבלת שכל זמן שהגברא סועד בלי קיום סוכה מבטל הוא את העשה דישיבה בסוכה, עכ"ז קיים הבדל בין בטול העשה דסוכה המהווה מעשה איסור לבטול העשה בשב ואל תעשה - שאינו חטא של מעשה איסור אלא חטא של חסרון קיום חובה.
בהתאם לכך ניתן לחלק בין אכילת הסעודה מחוץ לסוכה לשאר הישיבות - כמו שינה מחוץ לסוכה. כשאדם אוכל מחוץ לסוכה נחשב חטאו לבטול העשה דסוכה בידים. לעומת זאת בשינה ובשאר ישיבות מחוץ לסוכה, אמנם הגברא מבטל את חובת העשה של ישיבת סוכה, אולם הואיל וביטולו בשב ואל תעשה אין חטאו נחשב למעשה עבירה בידים. חטאו בזה שלא קיים את העשה כהלכתה.
וככה נוכל להבין שיטת הר"ת - וכן המנהג הפשוט - שלא לברך ברכת לישב בסוכה אלא בשעת אכילה. ר"ת פירש (עיין ברא"ש להלן פרק ד' אות ג') טעמו מפני "שעיקר הקבע שאדם עושה בסוכה היא אכילה אבל שאר טיול ושינה שעושין בסוכה טפלים לגבי אכילה". ונראה לפרש, שר"ל שדוקא באכילה מחוץ לסוכה יש בטול מצות סוכה בידים המהווה מעשה עבירה. מאידך בשינה ובשאר ישיבות מחוץ לסוכה אף שיש בטול חובת הסוכה בשב ואל תעשה אך אינו בידים. אינו איפוא מעשה איסור אלא חסרון קיום של חובת המצוה. והלכך עיקר הישיבה בסוכה הוא מעשה האכילה והברכה בעת האכילה פוטרת את כל הישיבות האחרות.
ובכך מוסברת לשון הרמב"ם אליבא דהגר"ח זצ"ל. פשטות דבריו (פ"ו מסוכה הל"ו): ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל ז' ע"כ מורה כהמנ"ח שיש איסור לאכול חוץ לסוכה והוי איסור עשה. ברם לפי הנ"ל מדובר רק באוכל חוץ לסוכה שהוא מבטל את חובת הסוכה בקום ועשה בידים, ובטול מצות עשה בידים מהוה מעשה איסור.
ב
בנוגע למצות ישיבת סוכה מבואר לקמן במשנה (כז.) ובסוגיא שם דלחכמים לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות. הרמב"ם (פ"ו מסוכה הל"ז) פוסק שהאוכל כזית פת בסוכה בלילה הראשון יצא ידי חובת המצוה. מאידך, הריטב"א (כז.) מביא בזה מחלוקת בין הראשונים, שיש סוברים שהחיוב בלילה הראשון הוא לאכול יותר מכביצה, דהוי סעודת קבע, ושהוא השעור לחובת הסוכה בכל שבעת ימי החג. ונראה לומר ביסוד המחלוקת: לאלו שסוברים שהשיעור של אכילה בלילה ראשון הוא יותר מכביצה, מצות ליל ראשון היא מצות ישיבת סוכה כמו בשאר הימים, אלא שבשאר הימים המצוה היא רשות, ובלילה הראשון יש חיוב ישיבת סוכה - והיא אכילת סעודת קבע יותר מכביצה שהיא המחייבת בישיבת סוכה תמיד. לפי הרמב"ם לעומת זאת המצוה לאכול בליל הראשון בסוכה אינה חלק של מצות הישיבה בסוכה של כל החג אלא מהווה חיוב נפרד לאכול בסוכה, ושיעור המצוה הזו שונה מהמצוה בשאר ימי החג. בליל הראשון השיעור הוא כזית המהווה שיעור אכילה בכל התורה כולה. ברם בשאר ימי החג השיעור הוא יותר מכביצה המהווה סעודת קבע בנוגע לישיבה בסוכה.
ובכך מוסברת היטב דעת הרמב"ם (פ"ו מסוכה הל"ו) וז"ל: ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל ז' עכ"ל. מהרמב"ם משמע דאע"ג שמצות לילה הראשון היא לאכול כזית בתוך הסוכה כפי שנלמד ט"ו ט"ו מחג המצות מ"מ באותו לילה רק סעודה יותר מכביצה אסורה חוץ לסוכה שהרי לא קבע הרמב"ם הלכה נפרדת ללילה הראשון אלא כללה יחד עם כל שבעת הימים. ולכאורה קשה, אם חובת האכילה בלילה הראשון חלה בכזית למה נאסר לאכול חוץ לסוכה דוקא שעור סעודה שהוא יותר מכביצה.
אך לפי מה שהעלינו ביסוד שיטת הרמב"ם סרה התמיהה מאליה. חיוב הכזית בלילה הראשון אינו חיוב סוכה אלא חיוב אכילה נפרד מטעם יו"ט הנלמד מחג הפסח ולא מטעם סוכה, ובכן שיעורה בכזית. ברם איסור האכילה חוץ לסוכה שייך רק בחיוב אכילה מדין סוכה, כי האיסור הוא לבטל מצות הסוכה בידים, ומצות הסוכה חלה בשיעור סעודה ולא בכזית.
כל זה אליבא דרמב"ם, אמנם מדברי הר"ן משמע שבלילה הראשון אסור לאכול כזית מחוץ לסוכה. וכן מפורש במג"א (סי' תרל"ט סק"ט.) ונראה שלדעתם דין כזית בליל א' אינו משום מצות אכילת יו"ט כשיטת הרמב"ם אלא שהוא מטעם חובת סוכה. לשיטתם השתנה שעור אכילת חובה בסוכה בליל הראשון מיותר מכביצה לכזית ע"י גזה"ש ט"ו ט"ו. והואיל והחיוב מטעם סוכה (עיין בריטב"א כז.), לפיכך אסור לאכול כזית חוץ לסוכה בלילה הראשון.
ובכך מבוארת המחלוקת בין הראשונים אם הפטור של מצטער נוהג בליל הראשון (עיין בריטב"א שם). מצטער מהווה פטור בחובת ישיבה בסוכה הנוהגת בשאר ימי החג. ברם במצות אכילה בליל ראשון - אם נפרש שאינה מצות ישיבה אלא מצות אכילה - מסתבר שאין המצטער פטור. לעומת זאת אם מצות ליל הראשון ג"כ מהווה קיום ישיבה י"ל שהמצטער פטור.
ובדין המצטער עלינו לעיין אם זה רק פטור מחובת המצוה או שאינו מעשה ישיבת סוכה כלל. אם ננקוט שאינו ישיבת סוכה כלל וכאילו המצטער יושב חוץ לסוכה, אז גם האכילה של הכזית בליל הראשון אינה נחשבת לאכילה בסוכה. משום כך גם בלילה הראשון לא קיים המצטער מצוה. שיטת הגר"ח זצ"ל היא שהמצטער אינו עושה ישיבת סוכה כלל ואינו רק פטור מהמצוה. והוא מסתייע משיטת הראשונים המיוסדת על הירושלמי שהמצטער היושב בסוכה נקרא הדיוט ואין לו שכר (עיין בהגמי"י פ"ו מסוכה אות ג' וברמ"א או"ח סי' תרל"ט סעיף ז'). ודעתו שגם בלילה הראשון כשירדו גשמים אין האכילה בסוכה מצוה.
המנהג למעשה בירדו גשמים בלילה הראשון הוא לאכול כזית פת בסוכה בעת הגשם לצאת דעת הראשונים הסוברים שהמצטער חייב בסוכה בלילה הראשון. אך מכיון שספק ברכות להקל אין מברכים ברכת לישב בסוכה. ואם הגשמים פוסקים אח"כ, אוכלים כביצה פת בסוכה בברכה ובכך יוצאים כל השיטות שבראשונים. בענין זה קרה מעשה בבית הגר"מ זצ"ל (בלשון מרן שליט"א):
"וזוכרני בילדותי שפעם אחת ירדו גשמים בלילה הראשון של החג וכך נהג א"א מו"ר הגר"מ זצ"ל, אלא דמעשה דהוה כך הוה. הגשמים לא פסקו עד אחרי שכולנו, הילדים וכל בני המשפחה, אכלנו פת בסוכה בעת ירידת הגשמים והלכנו לישון. א"א זצ"ל היה ער ומחכה עד שיפסקו הגשמים. בשעה מאוחרת בלילה אחרי הפסקת הגשם העיר אותנו משנתנו, ועלינו לסוכה לאכול הכביצה בברכה. ברם זוכרני ששאלתי אז את א"א זצ"ל, הרי המחייב לאכול את הכביצה בסוכה אחרי שפסקו הגשמים הוא כדי לקיים את שיטת הראשונים שהמצטער פטור גם בלילה הראשון ממצות סוכה. ובכן, מאחר שישננו במטותינו היינו פטורים מלהתעורר ולצאת לסוכה מפני אותו הפטור של מצטער, ולמה העיר אותנו לצאת ולאכול. ואינני זוכר בדיוק את תשובת מו"ר א"א זצ"ל לקושיא הזאת. ברם יתכן שמעשיו יתבארו כדלהלן: ניתן לומר שיש שני מיני מצטער:
א) המצטער במעשה הישיבה עצמה, כגון בירדו גשמים או ביושב בסוכה כשהיתושים שבתוכה מצערים אותו בעת ישיבתו.
ב) המצטער כדי להגיע לסוכה, כמו הישן בבית ומצטער להתעורר ולצאת לסוכה, אך כשכבר יגיע לסוכה לא יצטער בישיבה עצמה.
ואולי סבר א"א מו"ר זצ"ל שפוטרים את המצטער מן הסוכה בלילה הראשון דוקא כשמצטער בישיבה עצמה. והטעם לכך מפני שהמצטער בישיבה עצמה אין לו מעשה מצוה כי אינו יושב ישיבה של מצוה בסוכה כלל ואף נקרא הדיוט. לכן אין עליו חיוב גם בלילה הראשון. לעומת זאת המצטער באופן השני, היינו בהגעה לסוכה, אינו מופקע ממעשה הישיבה בסוכה אלא שבאופן זה בשאר ימי החג נפטר מחובת המצוה. אמנם כשהוא יושב בסוכה יש כאן מעשה ישיבה של מצוה. מפני כך, הפטור הזה של מצטער אינו נוהג בלילה הראשון ואכן חייב המצטער באופן השני ללכת ולהגיע לסוכה לאכול את הפת ולצאת ידי המצוה. ולפיכך העירנו א"א זצ"ל באותו לילה לצאת ולאכול הכביצה בסוכה".
- מה שנוהגים כדעת ר"ת לברך על הסוכה דוקא בעת האכילה הסברנו למעלה שהאכילה מחוץ לסוכה נחשבת מעשה עבירה של בטול מצות הסוכה בקום ועשה, לעומת שאר המעשים מחוץ לסוכה שאינם מהווים אלא בטול מצות סוכה בשב ואל תעשה. ומפני כך האכילה בסוכה היא הישיבה בסוכה המעולה מכל ישיבות הסוכה ודוקא עליה מברכים.
ונראה להציע עוד נימוק למנהג שמברכים רק בעת האכילה. י"ל שרק האכילה בסוכה נחשבת למעשה המצוה המיוחד של ישיבת סוכה. ואף שבשאר ישיבות בסוכה - כמו בשינה ות"ת ובטיול - מקיימים איפוא מצות ישיבת סוכה באופן כללי, אך דוקא אכילה בסוכה מהווה מעשה מצוה של ישיבה. והברכה הותקנה על מעשה המצוה של ישיבה בסוכה ולא על קיום מצוה כללית של ישיבה.
ועיין לקמן (מו.) בתוס' (ד"ה אחד) שמברכים על הסוכה דוקא כל זמן שנכנסים בה לאכול או לישון. יוצא שהם סוברים ששינה שוה לאכילה, ולדעתם גם שינה בסוכה מהווה מעשה מצוה מיוחד הדומה לאכילה ואינה סתם מצות ישיבת סוכה כללית. לפיכך מברכים לפני השינה כמו שמברכים לפני האכילה. גם מרש"י (כ: ד"ה הישן) משמע שהוא סובר ששינה שוה לאכילה.
אמנם התוס' (ברכות יא: ד"ה שכבר) סוברים שמברכים דוקא על האכילה, ונימוקם ש"אכילה בסוכה יש שעה קבועה". והט"ז (ס"ס תרל"ט ס"ק כ') מדייק מתוס' שאפי' יושב כל היום בסוכה חייב לברך על כל סעודה וסעודה בשעתה, והטעם הוא משום שיש מעשה מצוה מיוחד של אכילה ועליה מברך בשעתה.
עתה נפנה לדעת הרמב"ם (פ"ו מסוכה הלי"ב) וז"ל: כל זמן שנכנס לישב בסוכה מברך קודם שישב עכ"ל. ועלינו להסביר חשיבותה של ישיבה כי מהראוי לכאורה לברך על הכניסה לסוכה ואפי' עומד בה ואינו יושב. ראה בהשגת הראב"ד על הרמב"ם שם וצ"ע.
ונראה, כי לדעת הרמב"ם המחייב של ברכת הסוכה הוא הקביעות בסוכה, ורק כשיושב ממש יש קביעות. העמידה בסוכה לפני שישב אינה נחשבת איפוא לקביעות בסוכה. ומסתבר שכ"ז כשדעתו לשבת בסוכה, אבל אם אין דעתו לשבת - העמידה והשהייה בסוכה נחשבות כקביעות ומברך עליהן, שהרי האוכל מעומד בסוכה בודאי מברך - כי האכילה היא קביעות בסוכה. ועיין בהשגת הראב"ד ששיטתו היא שאפי' ישיבה ממש אינה קביעות ואין מברכים עליה עד האכילה, ברם גם לראב"ד כשאין דעתו לאכול יש חלות קביעות בישיבה בסוכה, ועליה מברך כמבואר בלשונו "כי הישיבה על דעת האכילה וכל זמן שאינו אוכל, הברכה עובר למצוה היא באמת" ע"כ. יוצא כי בין לרמב"ם בין לראב"ד המחייב בברכת הסוכה הוא הישיבה בקביעות בסוכה. אמנם לרמב"ם הקביעות נקבעה ע"י ישיבה ממש - בשדעתו לשבת - ולראב"ד הקביעות נקבעה ע"י אכילה - בשדעתו לאכול.
מנהג הגר"ח זצ"ל היה לברך על הסוכה כל זמן שנכנס בה כפסק הגר"א וכשיטת הרמב"ם שלא כר"ת.
ד
בסוף אותה הלכה (שם) כותב הרמב"ם: וז"ל ובליל (ובלילי) יו"ט הראשון מברך על הסוכה ואח"כ מברך על הזמן ומסדר כל הברכות על הכוס נמצא מקדש מעומד ומברך לישב בסוכה ויושב ואח"כ מברך על הזמן וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות כמו שבארנו עכ"ל. עלינו להתבונן כאן בכמה דברים:
א) מהרמב"ם משמע שבשבת ויו"ט דכל השנה כולה יש לקדש במיושב. אך בליל חג הסוכות מקדשים במעומד משום שהדין דעובר לעשייתן מחייב ברכת לישב בסוכה לפני שיושבים. גם מנהג הגר"א הוא לקדש בשבת ויו"ט במיושב.
ב) מצויות שתי גרסאות בכתבי היד של הרמב"ם - "בליל" ו"בלילי", ונ"מ מתי מברכים השהחיינו בקדוש בליל יו"ט שני של גליות, ויש בכך דיון גדול בפוסקים (או"ח סי' תרס"א) אם מברכים לישב בסוכה לפני ברכת השהחיינו בליל השני של החג או לאחריה, עיין בדבריהם. ויתכן שהספק תלוי בדין יו"ט שני - אם תקנת ספקא דיומא כוללת גם את מצות הסוכה או"ד היא כוללת איסור מלאכה בלבד - אבל לגבי מצות סוכה חובת ליל שני היא בתורת חוה"מ ולא מדין ספק היום הראשון. אם בתקנה של ספקא נכללת אף מצות ישיבת הסוכה מברכים שהחיינו באחרונה כי הברכה משתייכת גם למצות הסוכה, לעומת זאת אם אין דין ספקא דיומא לגבי מצות הסוכה מברכים השהחיינו בראשונה כי חובת ישיבת סוכה אינה מחמת ספק דיום ראשון אלא מצוה בתורת חוה"מ.
ונראה שאותה המחלוקת קיימת לגבי הדין כשירדו גשמים בלילה השני האם חייב לישב בסוכה כמו בלילה הראשון או לא (סי' תרל"ט סעיף ה'), שהרי משום חוה"מ אינו חייב לאכול בגשם.
ועלינו לבאר לכמה ראשונים מדוע לא התקינו דין ספיקא דיומא בסוכה בליל הב' של החג. ונראה לומר בזה ג' סברות:
א) י"ל הואיל ומ"מ יש מצות סוכה בליל שני, שאף אם אין כאן דין יו"ט ראשון עכ"ז קיימת מצות בסוכות תשבו שבעת ימים, לא הותקן דין ספקא דיום ראשון, מכיון שיש חיוב ישיבה בכל אופן, אע"פ שהוא שונה קצת מחובת הליל הראשון, לא התקינו דין ספקא דיומא.
ב) ועוד, הואיל וא"א להתקין דין הספק לכל ימי החג, כי הרי לא ניתן להתקין דין ספקא דיומא בנוגע למצות הסוכה ביום שמ"ע, מכיון שיהיה בניגוד לקדושת יום שמ"ע, ומפני כן יתובי יתבינן בו וברוכי לא מברכינן בו, לא התקינו דין ספיקא דיומא לגבי סוכה בליל ב' של החג. (החיוב לשבת בסוכה ביום שמ"ע אינו מצוה מדין ספיקא דיומא אלא חיוב מיוחד שאין בו מצוה ולכן אין מברכין עליו. עיין בשעורים לקמן (מז.)
ג) עוד יש ליישב ההבדל בין קדושת יום טוב למצות סוכה עפ"מ שיש להעיר על קושי סדר הפסוקים בפרשת חג הסוכות בפ' אמור. מקודם מדברים הפסוקים על קדושת חג הסוכות, אח"כ כתוב "אלה מועדי ה'" המסיים את ענין המועדות, ואח"כ חוזרת התורה למצות הסוכה ומצות לקיחת הלולב. משמע איפוא שהמצוות של סוכה וד' המינים אינן מיוסדות על קדושת היום של החג אלא מהוות מצוות לעצמן שנוהגות אמנם בזמן החג אך לא משום קדושת החג. ולפי"ז י"ל שתקנת ספיקא דיומא תקנה היא של קדושת היום - אבל אינה נוגעת למצות שאינן מטעם קדושת היום. ומאחר שסוכה ולולב אינן חיובים מטעם קדושת החג (ודומות הן לספירת העומר) אינן בתקנה של ספיקא דיומא. תקנת ספקא דיומא היא רק לקדושת היום ובכן חובת הסוכה בליל השני היא מדין חוה"מ בלבד ולא מטעם ספק הליל הראשון. לפיכך לשיטות הללו מי שמצטער פטור בליל השני מסוכה, מברכין ברכת שהחיינו לפני ברכת לישב בסוכה, ובנוגע ללולב מקילין בפסולי הדר כמו בחוה"מ ואין מחמירים כביום הראשון. (ועיין בשו"ע הרב הגרש"ז זצוק"ל הל' לולב (סי' תרמ"ט סעי' כ"א) שהעלה סברא זאת להסביר שיטות אלה. גם עיין בשעורים לקמן רפ"ג בענין פסולי ד' המינים כל ז' א)
ה
שיטת הרמב"ם במצוות צריכות כוונה אינה מבוררת. אך בנוגע למצות אכילת מצה דעתו היא שהאוכל בלא כוונה יצא ידי חובתו. ובכ"מ (פ"ב משופר הל"ד) מביא בשם הר"ן שכשם שהמתעסק בחלבים חייב שכן נהנה, ה"ה במצוות שהמתעסק במצוות אכילה יוצא שכן נהנה. ולפי"ז, עלינו לעיין באכילה בסוכה בלילה הראשון או בשאר הימים בלי כוונה - אם יצא ידי חובתו מטעם שכן נהנה כמו במצה או לא.
הגר"ח זצ"ל היה רגיל לומר שאכילה בסוכה שונה מאכילת מצה. לדעתו אכילה בסוכה אינה מהווה מצות אכילה אלא מצות ישיבה בסוכה. ובכן לא נאמר בה הדין "שכן נהנה" הנוהג לדעתו רק באיסורי אכילה או במצוות אכילה.
ברם לפי הנ"ל יש לפקפק בסברתו של הגר"ח זצ"ל שהרי הוכחנו (לר"ת ורא"ש) שיש קיום מיוחד של אכילה בסוכה, וא"כ שפיר אמרינן בו "שכן נהנה".
עוד נראה להשיג על דעתו של הגר"ח ז"ל מטעם אחר. יתכן שהדין של "שכן נהנה" אינו תלוי בקיום אכילה או באיסור אכילה, אלא במעשה אכילה. ועקב כך גם אם המצוה אינה מצות אכילה אלא מצות ישיבה בסוכה על ידי אכילה אמרינן "שכן נהנה", שהרי הגברא עשה מעשה אכילה, ואכמ"ל.
שם. תוס' ד"ה שלוחי מצוה הולכי בדבר מצוה כגון ללמוד תורה או להקביל פני רבו ולפדות שבויין פטורין מן הסוכה וכו'. וצ"ע, למה פרטו התוס' דוקא אופנים אלה של שלוחי מצוה הפטורים מן הסוכה, הרי דין שלוחי מצוה שייך לכאורה בשלוחים לקיים איזו מצוה שתהיה מתרי"ג המצוות שבתורה.
והנ"ל, שמסקנת התוס' מבוארת שלא נאמר העוסק במצוה פטור מן המצוה במקום שאפשר לקיים שתיהן. לדעתם של התוס' רק בטול קיום מצוה אחת דוחה מצוה שניה, אבל אם אפשר לקיים שתיהן חייב העוסק במצוה אחת גם במצוה האחרת. ברם שיטת הר"ן על אתר היא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה גם כשניתן לקיים שתיהן. (אלא שחייב להיות עוסק במצוה ממש ולא כמי שאינו עוסק במצוה כלל, כגון לובש ציצית או מי שיש לו מזוזה בביתו, עיין שם.) לפי הר"ן העוסק במצוה פטור לגמרי ממצוות אחרות. מאידך לבעלי התוס' אף העוסק במצוה חייב במצוות אחרות, אלא שקיום המצוה שמתעסק בה דוחה את המצוה האחרת שאינו עוסק בה כשאי אפשר לקיים אותה וגם את הראשונה. אליבא דהר"ן הפוטר הוא ההתעסקות במצוות ואילו לתוס' הדוחה הוא הקיום של המצוה הראשונה שעסוק בה.
ועלינו לעיין אם גם בהכנה למצוות נאמר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. וקרוב לומר שזה תלוי בשיטות הר"ן והתוס': לפי הר"ן שהפוטר הוא ההתעסקות במצוות, אף הכנה למצוות תחשב התעסקות במצוות לפטור ממצוות אחרות. ברם לתוס' הואיל ואין בהכנה למצוה חלות מעשה מצוה עצמה וחלות קיום מצוה עצמה, מסתבר שאינה דוחה מצוות אחרות.
לפי"ז יש להתבונן בדין ששלוחי מצוה פטורים מן הסוכה מפני ההלכה שעוסק במצוה פטור מן המצוה. בשלמא לפי הר"ן שהכנה למצוה נחשבת התעסקות, גם שלוחי מצוה נחשבים למתעסקים במצוות. אך לפי התוס' שהדוחה הוא קיום מצוה עצמה, צ"ע, למה ייפטרו שלוחי מצוה מן הסוכה, הרי אינם עוסקים בקיום מצוה אלא בהכנה למצוה, ולכאורה אין כאן הפטור של עוסק במצוה פטור מן המצוה?
לכן נראה שבדוקא פרטו התוס' שלשת האופנים האלו של שלוחי מצוה - ללמוד תורה, להקביל פני רבו, ולפדות שבויין. רק השלוחים האלה מתעסקים בעצם קיום המצוה גם בעת שליחותם. ברם שאר שלוחי מצוה חייבים במצוות אחרות כי אין בשליחותם התעסקות במצוות עצמן אלא הכנה למצוות והכנה למצוות אינה דוחה מצוות אחרות מהגברא.
ועכשיו נבאר את שלשת האופנים של שלוחי מצוה שבתוס'. ההולך להקביל פני רבו פשיטא שהוא מתעסק בעצם קיום מצות כבוד רבו גם בעת ההליכה. אין ההליכה הכנה גרידא למצות כבוד הרב אלא מהווה חלק מעצם המצווה של כבוד הרב.
הוא הדין ההליכה לפדות שבויים ברור שאינה רק הכנה למצות פדיון שבויים אלא מהווה חלק מעצם מצות פדיון שבויים עצמה והצלתם3.
ברם ההליכה לתלמוד תורה איך היא גופה מצוה דורשת עיון שהרי לפום ריהטא אין ההליכה ללמוד תורה חלק ממצות הלימוד אלא הכנה בלבד למצות הלימוד.
ונ"ל שבמצות תלמוד תורה יש שני קיומים:
א) קיום של ידיעת התורה. ב) קיום של יגיעה בתורה.
והנה שני החיובים האלה מבוארים ברמב"ם בפרק ראשון מהלכות תלמוד תורה. בחלק הראשון של הפרק (הל"א - הל"ז) משתעי הרמב"ם במצות ידיעת התורה - היינו תלמוד תורה. וז"ל: נשים ועבדים וקטנים פטורים מת"ת כו' אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם כו' כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו כו' אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים כו' כשם שמצוה עליו ללמד את בנו כך הוא מצווה ללמד עצמו וכו'.
בחלק האחרון של הפרק (הל"ח - הלי"ג) מדבר הרמב"ם על המצוה להתעסק בתורה. וז"ל: כל איש מישראל חייב בת"ת בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני כו' ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואעפ"כ היו עוסקים בת"ת ביום ובלילה כו' עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך כו' וחייב לשלש את זמן למידתו וכו'. כאן מדובר על המצוה להתעסק בתורה ולקבוע זמנים ללמוד. ונראה שמשום כך שואלים בשמים את הנפטר "הקבעת עתים לתורה", ואין שואלים אותו "הלמדת תורה", כי עיקר האחריות של האדם הוא להתייגע בתורה ולקבע זמנים לתורה אבל א"א לתבוע מזקן שתשש כחו ושנשכח ממנו לימודו מפני חולשת כוחותיו שידע את התורה. החובה המתמדת והאחריות הבלתי בטלה היא רק בהתעסקות בתורה כפי כחו. עוד נראה שכתר התורה שבו נכתרו ישראל איננו הכתר של ידיעת התורה אלא הכתר של יגיעת התורה. וז"ל הרמב"ם (פ"ג מת"ת הל"א): בשלשה כתרים נכתרו ישראל כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן כו' כתר מלכות זכה בו דוד כו' כתר תורה הרי מונח ועומד לכל ישראל כו' כל מי שירצה יבא ויטול וכו'. הרי כל שרוצה לבוא וליטול יכול לזכות בכתר התורה. ומה יעשה אדם שאינו בעל כשרונות ושאף פעם לא ידע את כל התורה כולה - האם כתר התורה אינו ראוי גם לו? ע"כ שכתר התורה ראוי למי שמיגע עצמו בשביל התורה, ולמי שמתעסק בתורה בכל רגעיו הפנויים כפי יכלתו.
וכך הם דברי הרמב"ם (פ"ג שם הל"ו): מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים כו' כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ולא עליך הדבר לגמור כו' והשכר לפי הצער עכ"ל. דוקא בתורה קובע הרמב"ם שהשכר לפי הצער אבל לא בשאר המצוות. הנימוק לכך שבתורה בלבד יש מצוה של מאמץ והתעסקות בתורה והשכר לפי הצער של העמל4. ולזה נתכוונו חז"ל במה שאמרו אגרא דכלה דוחקא (ברכות ו:). עם הארץ המתייגע ללכת לשמוע שעור בתורה שהוא איננו משיג בשלמות ומצטער יותר מהת"ח המבין את שעור הכלה הוא מקבל יותר שכר שהרי קיים ביתר שאת את המצוה של עמלה והתעסקות בתורה. שכר העמל בתורה אינו תלוי בהצלחה בידיעת התורה. ואכן המלה "עמל" מובנה בהרבה מקומות עבודה שאינה מוציאה פירות. ואף שבכל המצוות יש למתייגע יותר שכר משום מצות אהבת ד' וכדומה, מ"מ אין היגיעה במצות אחרות חלק מגוף המצוה, משא"כ מי שעמל בתורה שהוא מקיים מצות ת"ת עצמה. לפום צערא אגרא הוא דין מיוחד בת"ת.
בהתאם לכך מסתבר ששלוחי מצוה ההולכים ללמוד תורה אינם רק מתעסקים בהכנה לת"ת אלא גם בעצם המצוה של עמל ויגיעה בתורה. ולפיכך סוברים התוס' שחלה הדחייה של עוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי עוסקים הם בקיום המצוה של תורה.
אך בחידושי הריטב"א (הנדפסים בחידושי הרשב"א) מבואר להיפך. לדעתו אם ההליכה עצמה היא מצוה ממש אין צורך ברבוי קרא לפטור הגברא ממצות אחרות דהא פטור מדין עוסק במצוה ממש. רבוי הקרא אליבא דהריטב"א בא ללמד שאפי' הליכה שאינה מצוה אלא הכנה למצוה ג"כ פוטרת. ולפי מה שהסברנו, יוצא ששיטתו אינה כתוס'.
והנה הריטב"א מביא כמה אופני הליכה המהווים חלק מהמצוה עצמה, כגון ההליכה להוצאת המת ולהכנסת כלה והעליה לרגל. ויש להעיר שבמצות עליה לרגל שיטת הריטב"א נוגדת לכאורה לשיטת הרמב"ם, כי בריש הלכות חגיגה במנין המצוות כותב הרמב"ם שהמצוה היא ראיית הפנים בעזרה, ולדעתו אין מצוה בעצם ההליכה והעליה למקדש.
שם. רש"י ד"ה ובלכתך. אליבא דרש"י ישנם שני פטורים נפרדים: א) העוסק במצוה פטור מן המצוות. ב) הטרוד במחשבת מצוה פטור מן המצוות.
ברם הרמב"ם (פ"ד מק"ש הל"א - ב) מביא רק פטור אחד של טרוד במצות. וז"ל - מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצוות ומק"ש לפיכך חתן שנשא בתולה פטור כו' לפי שאין דעתו פנויה כו' אבל הנושא את הבעולה אע"פ שעוסק במצוה חייב לקרות הואיל ואין לו דבר שמבלבל דעתו עכ"ל.
נפקא - מינה לעוסק במצוה שאין לו טרדה כגון כניסת אלמנה. לפי רש"י בשעת הכניסה עצמה פטור מק"ש שהרי עוסק במצוה, ופטור גם בלי טרדה, ואילו להרמב"ם חייב בק"ש שהוא סובר שדוקא טרדה פוטרת ולא העסק בלבד.
ועלינו לעמוד על יסוד המחלוקת בין רש"י והרמב"ם אם הפטור תלוי בטרדה (לרמב"ם) או לא (לרש"י). ומסתבר כי הדין של עוסק במצוה פטור מן המצוה לרש"י הוא פטור גמור כשיטת הר"ן, ופטור גם באפשר לקיים את שתיהן. לרמב"ם, לעומת זאת, אין הפטור של טרדא דמצוה חלות פטור מוחלט אלא דין פטור ודוחה דאונס, כלומר מי שטרוד במצוה נחשב לאנוס והוא פטור ממצוות אחרות כשא"א לעשותן. אולם כשבידו לקיים את שתיהן, למשל אם יכול להרגע ולבטל הטרדה מלבו, חייב במצוה השניה כשיטת התוס'. ויוצא איפוא שרש"י כר"ן והרמב"ם כתוס'.
עוד נ"מ תהיה בנוגע לתשלומי תפלה. אם עוסק במצוה הוא חלות פטור גמור מתפלה אין לתפלה שהחסיר תשלומין. מאידך אם נחשב לאנוס יש לו תשלומין. יוצא שמי שפטור מתפלה מדין טרדה שהוא דין אנוס (כרמב"ם) יש לו תשלומי תפלה, ואילו לרש"י והר"ן שיש פטור גמור ליכא תשלומין. (ועיין בט"ז וש"ך בנה"כ ביו"ד סי' שמ"א ס"ה ובדיונם בספק זה.)
והנה לקמן (כו.) איתא דר' חנניא בן עקביא פוטר כותבי סת"ם מכל המצוות שבתורה כשיטת ריה"ג האומר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. הרמב"ם השמיט את הדין הזה, וצ"ע.
ואולי דעת הרמב"ם היא שכותבי סת"ם אינם טרודים, ולפי הרמב"ם דוקא מי שטרוד פטור. וסובר, שבזה חולקים התנאים האחרים על ריה"ג - והדין כמותם - דדוקא מי שטרוד במצוה פטור ולא העוסק בלי טרדה.
ובנוגע למה שאמרנו שמסתבר ששיטת רש"י כהר"ן והרמב"ם כתוס' באפשר לקיים את שתיהן, יש לציין מש"כ במגיד משנה (פ"ו מסוכה הל"ד) דאליבא דהרמב"ם שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה גם כשאפשר להם לקיים את שתיהן. ולכאו' זה שלא כדברינו. אך י"ל שהפטור מסוכה לשלוחי מצוה הוא פטור מיוחד לרמב"ם ואינו מדין טרדה דמצוה בלבד. ובכן אין כאן קושיא, כי בסוכה פטורים הם גם כשאפשר לקיים את שתיהן, אבל לא בשאר מצוות. עיין לקמן בשעורים בפטור הסוכה.
שם. בגמ' - התם טריד טרדא דרשות. וז"ל רש"י: שאע"פ שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו אינו חייב להצטער עכ"ל.
לפום ריהטא דברי רש"י כאן תמוהים, שהרי עיקר חובת האבלות היא שהאבל יצטער בלבו על אבדן מתו כדמוכח מהרבה הלכות בעניני אבלות5.
ונ"ל, שבאבל חל חיוב של צידוק הדין ולברך על הרע שקרהו. בכלל חיוב זה מוטלת עליו האחריות דוקא להתעסק במצוות ולקיימן כי בכך מראה שהוא מקבל עליו את גזר הדין בכל לבו. ולכן אף שהאבל חייב להצטער על מתו, כשמגיע זמנן של מצוות חייב להבליג ולהתגבר על צער לבו ולעשות את מצוות בוראו.
ונראה שהוא המובן גם בסוגיא דלקמן - וז"ל הכא איהו דקא מצטער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה עכ"ל, כלומר, חובת האבל היא ליתוביה דעתיה כדי לקיים מצוות. כך מוכיח שאכן הצדיק עליו את דין השמים.
ברם ניתן לפרש אף את דברי הגמרא על פי מה שהגדיר הרמב"ם את טיבה של הטרדה דמצוה: "מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה" (פ"ד מק"ש הל"א), היינו דוקא מי שנחפז וטרוד כדי לעשות מצוה בעתיד, כגון חתן לפני החתונה ואונן לפני הקבורה. ואמנם אבל על מתו אינו נחפז וטרוד על העתיד לבא אלא שמצטער על העבר, וטרדה זו אינה פוטרתו.
3 כי ההליכה היא אופן ההצלה. ועוד שפדיון שבוים היא ממצות גמילות חסדים וע"כ גם ההליכה נכללת בה שגם היא מעשה גמילות חסדים.
4 מפורסם בשם חידושי הרי"ם זי"ע וכן שמענו הרבה פעמים מפי מרן רבינו שליט"א בשם הגר"ח זצ"ל - אולי בדרך צחות - ש"הלמדן" אינו זה שזכה לידיעת התורה אלא מי שעמל ומתייגע וכדמצינו בהרבה מלים שהנו"ן הנוספת לשורש מציינת ההתמדה והרגליות למקצוע: "עבדן, שקרן, גזלן, עקשן וכדומה".
5 כגון מאיסורי שמחה שעל האבל תוך ז', ל' וי"ב חדש (פ"ו ברמב"ם הל' אבל הל"א, ה' ו'), ועוד מחז"ל שאמרו בנוגע לאבלות שג' ימים לבכי, ועוד אמרו אין אנינות אלא בלב, בפסוק כתוב ואחריתה כיום מר. הדין שכהן אבל אינו נושא את כפיו מפני שטוב לב הוא יבורך נמי מוכיח את הענין של אבילות בלב. ועצם הסתירה ע"פ דין בין אבלות ויו"ט היא הסתירה בלב בין שמחת הרגל ובין האבלות - ולאו דוקא בין נהוגי הרגל ונהוגי האבלות.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
אלא אם כן אינו הוה אלא כשיעור בית סאתים כחצר המשכן ששיעור זה נתנו חכמים לכל היקף שאינו לדירה ואם גדול הוא מכאן הוי כרמלית ואין מטלטלין בו אלא בתוך ארבע אמותיו של אדם והאי כיון דבידים הוקף ולדירה אפילו הוא יותר מבית סאתים ליטלטל ביה: שתשמישה לאויר. אינה עשויה דירה זו אלא לצורך אויר שחוצה לה לשמור השדות ואינה חשובה דירה להתיר היקף גדול: שבת בתל. קדש היום על האדם והוא בתל גבוה עשרה וקנה שם שביתתו: והוא מארבע אמות עד בית סאתים. גדול הוא מארבע אמות אבל אינו יותר על בית סאתים: וכן בנקע. גומא העשויה מששת ימי בראשית ווליא''ה: וקמה קצורה. באמצעה: ושבולות. גבוהות עשרה מקיפות אותה סביב כל הני מחיצות נינהו להיקף בית סאתים ולא ליותר מכאן דלא נעשית לדירה הלכך מהלך את כולה למחר וחוצה לה אלפים דכל חללה הואיל ושבת זה באוירה מבעוד יום הוה כארבע אמות של מקום שביתה ולהכי נקט והוא מארבע אמות דאי לא הוה יותר מארבע אמות מאי מהלך את כולה איכא בלא מחיצות נמי ארבע אמות מקום שביתה אית ליה דהיינו שבו איש תחתיו וחוצה להן אלפים אמה דכתיב אל יצא איש ממקומו ואסמוך רבנן למילף מקום ממקום ומקום מניסה כו' כדאמרינן בעירובין (דף נא.) ותל מוקף מחיצות הוא דכל שגבוה עשרה אמרי' גוד אסיק מחיצות שלו והקף בהן את ראשו: ושבולות מקיפות. ואע''ג דאין עומדות ברוח: דעביד ליה. למחיצות השבלים בהוצא ודפנא משבולת לשבולת עד שאגדן וגדלן יחד סביב ומחזיקות זו את זו: מתני' שלוחי מצוה. הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים: פטורין מן הסוכה. ואפי' בשעת חנייתן: גמ' בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה. שאינו חייב בקריאת שמע ולקמן מפרש מאי משמע: ובלכתך בדרך פרט לחתן. ואע''ג דהוא נמי במצוה טריד איצטריכי להו תרי קראי דאי הוה כתיב חד כיון דחתן לאו בהדיא כתיב בקרא הוה אמינא לא פטר הכתוב אלא טורח ועושה מלאכת מצוה בידים או מהלך למצוה אבל חתן שהוא יושב ובטל ואינו עוסק אלא טריד במחשבת בעילה לא פטר הכתוב הלכך מקרא יתירא אשמעינן דפטור מק''ש דטריד במחשבת בעילה: מאי משמע. מהני קראי פרט למצוה: כי דרך. הולך בדרך סחורה: מי לא עסקינן כו'. וכי אינך יכול לכלול במקרא דרך מצוה עם הרשות והא דרך סתמא כתיב ומשמע נמי דרך מצוה וקאמר רחמנא ליחייב לקרות: אם כן. דבדרך מצוה נמי קאי לכתוב בלכת בדרך: טריד. לבו טרוד במחשבת בעילה ומסתברא כי פטריה קרא משום טירדא פטריה ואינו יכול לעסוק בשנים כאחד: כונס אלמנה לא טריד. ויכול לקיים את שתיהן: אי משום טירדא כו'. האי דפריך משמע ליה דטרדתו פוטרתו לפי שאינו יכול לכוון את לבו והלכך אפי' טבעה ספינתו דטרוד בצערו ליפטר: שנאמר בהן פאר. כדלקמן ואבל לאו בר פאר הוא וכשמתפאר מראה בעצמו שאינו אבל: חתן טריד טירדא דמצוה. ואשמעינן קרא דלא מיחייב להסיר דעתו ממחשבת מצוה ראשונה בשביל זו הבאה עליו אלא יעסוק בראשונה ויתן לבו להיות בקי בדבר: טירדא דרשות. שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו אינו חייב להצטער: והעוסק במצוה דפטור ממצוה מהכא נפקא. משבתך בביתך: ויהי אנשים וגו'. בפסח מדבר קרא בשנה השנית ליציאת מצרים:
קמה קצורה ושבולות מקיפות אותה. אע''ג דמוקי לה במסקנא דעביד לה בהוצא ודפנא לא שייך כאן לאקשויי אי הכי ניטלטל בכולה כדאקשי לעיל דהתם באילן המסכך על הארץ שיש בו סכך וחשיב כמוקף לדירה אבל הכא ליכא סכך אלא אויר ואפי' הקיף ולבסוף פתח לא חשיב מוקף לדירה כדאיתא פרק עושין פסין (עירובין דף כד.): שלוחי מצוה. הולכי בדבר מצוה כגון ללמוד תורה או להקביל פני רבו ולפדות שבויין פטורין מן הסוכה ואפילו בשעת חנייתן כך פי' בקונטרס וכן משמע בגמרא דקאמר הולכי לדבר מצוה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה ומשמע אע''פ שאין הולכין אלא ביום דאי דאזלי ביממא ובלילה אפי' לדבר הרשות נמי פטירי כדקתני בברייתא ועוד עובדא דרב חסדא ורבה בר רב הונא דגנו ארקתא דסורא ותימה אם יכולין לקיים שניהם אמאי פטורין דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מיפטר בכך משאר מצות ובפ' אין בין המודר (נדרים ד' לג:) גבי המודר הנאה דמחזיר לו אבידתו אע''פ דמהני ליה פרוטה דרב יוסף משום דלא שכיחא ואי כל זמן שאבידה בביתו מיפטר מלמיתב ריפתא לעני אם כן שכיחא היא אלא ודאי לא מפטר אלא בשעה שהוא עוסק בה כגון טלית של אבידה ושוטחה לצורכה או בהמה שנותן לה מזונות דלא שכיחא שבאותה שעה יבא עני לשאול ממנו וצריך לומר דהכא נמי איירי בכי האי גוונא דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצות: ובלכתך בדרך פרט לחתן. ואף על גב דהוא נמי במצוה טריד איצטריך תרי קראי דאי הוה כתיב חד כיון דחתן לאו בהדיא כתיב בקרא הוה אמינא לא פטר הכתוב אלא טורח ועושה מצוה בידים או מהלך במצוה אבל חתן שהוא יושב ובטל ואינו עוסק אלא מחשב בבעילה לא פטר הכתוב הלכך מקרא יתירא אשמעינן דפטור מק''ש דטריד במחשבת בעילה כך פי' בקונטרס וסוגיא דשמעתין משמע דמובלכתך בדרך ממעט האי דבמצוה קא עסיק ובשילהי פ''ק דברכות (דף יא.) הגרסא להפך דגרס התם בשבתך פרט לחתן ובלכתך בדרך פרט לעוסק במצוה וגירסא זו נראה דהכי משמע קרא בשבת דידך הוא דמיחייבת בק''ש ולא בשבת דמצוה שאתה יושב ומחשב בבעילת מצוה ובלכתך ממעט עוסק במצוה דמשמע בלכת דידך ולא בלכת מצוה ומחתן לא הוה ידעינן שאר עוסק במצוה דדלמא שאני חתן שאין נקל לו כל כך להסיר הטירדא מלבו אע''פ שבטירדא דרשות מיבעי ליה ליתוביה דעתיה ולהסיר מחשבת טרדתו: שהרי נאמר בהן פאר. לקמן בשמעתין מפרש מדקא אמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך את הוא דמיחייבת אבל כולי עלמא פטירי והא דמשמע לישנא שהטעם תלוי משום דאיקרו פאר ואבל לאו בר פאר הוא וכשמתפאר מראה בעצמו שאינו אבל לא אתא למימר אלא דלא ילפינן מהכא לפוטרו משאר מצות דשאני תפילין דאיקרו פאר וא''ת ומאי שנא גבי תפילין דאמרינן דדוקא ליחזקאל קאמר ליה ולא לשאר אבלים וגבי תלמוד תורה אמרינן פ''ק דמועד קטן (דף טו.) אבל אסור בת''ת מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום דעבדי שאר אבלים כיחזקאל ויש לומר דבדברי תורה ששינה בו הכתוב מכ''ע אית לן למימר משום דאבל אסור בדברי תורה אבל בתפילין אמאי הוצרך לומר לו שיניח תפילין אם לא בשביל שהייתי סבור לאוסרו:
209ימים לסיום הש״ס