סוכה לג ע"א

דף לג - א

מתרצת הגמרא: אמר אביי: משכחת לה  באסא מצראה, בהדס הגדל על מיצרי השדה, ^[66] שמתוך שיש לו מקום פנוי רב משביח יותר, דקיימי ביה שבעה שבעה עלים בחד קינא ולא רק שלושה, דכי נתרי ארבעה מהן שהן רוב עליו, עדיין פשו להו תלתא, והרי עבותו קיימת. ^[67]

אמר אביי: שמע מינה מפירוש זה, דהאי אסא מצראה - כשר להושענא. ותמהה הגמרא: פשיטא! מדוע לא יהיה כשר, מה החסרון בכך שעולים בו עלים רבים?!

מבארת הגמרא: מהו דתימא: הואיל ואית ליה להדס זה שם לווי, שאינו קרוי הדס סתם אלא הדס מצראה, לא מתכשר, שאין זה הדס האמור בתורה, קא משמע לן שמכל מקום כשר הוא. ^[68]

מקשה הגמרא: ואימא הכי נמי, שמא באמת לא יהיה הדס זה כשר מטעם זה?!

מתרצת הגמרא: "עץ עבות" אמר רחמנא, ומשמע - מכל מקום, והיינו שכל ההדסים כשרים למצוה [ובלבד שתהא עבותם קיימת].

תנו רבנן: אם יבשו רוב עליו של ההדס, ונשארו בו שלשה בדי עלים, כלומר, שלושה גבעולים, שבכל אחד מהם היו שלושה עלין לחין [שבפחות מכך אינו עבות] ^[69] - כשר.

ואמר רב חסדא: והיינו דוקא כאשר נשתיירו אותם שלושה עלים לחים בראש כל אחד ואחד מן הבדים. אבל אם נשתיירו באמצע הבדים, אין זה הדר.

שנינו במשנה: נקטם ראשו של הדס - פסול:

תני עולא בר חיננא: נקטם ראשו ועלתה בו כמין תמרה, שהוא כעין פרי ירוק הדבוק בראש השדרה [הדבר מצוי ביותר בעלי הערבה, ובימי קדם היו משתמשים בו לצביעת הבגדים] - כשר.

בעי רבי ירמיה: נקטם ראשו מערב יום טוב, ^[70] ועלתה בו תמרה ביום טוב, לאחר שנאגד עם שאר המינים, מהו? [גם לאחר שנתלש יכולה לעלות בו תמרה]. וכך נסתפק: הרי קיימא לן לענין קרבנות, שאם היתה הבהמה ראויה להקרבה, ולאחר שנשחטה נדחתה מלהיות כשרה לקרבן, שוב אינה יכולה להיות ראויה לקרבן, אף אם הוסרה סיבת הדחיה. [וכגון שנשחט הקרבן, וקודם שהוקטר נפגם המזבח, דאמרינן במסכת זבחים דף נט א, כיון שנדחה שעה אחת ידחה לעולם].

ולפיכך נסתפק: האם יש תורת דחוי גם אצל מצות, לומר, כיון שנדחה ההדס מכשרותו משנקטם, שוב אינו ראוי לעולם, ולכן הואיל ונקטם לא יהיה כשר אף אם עלתה בו תמרה, או דלמא לא נאמרה הלכה זו לגבי מצוות?

והוינן בה: ותפשוט ליה לספק זה מהא דתנן גבי מצות כיסוי הדם: כסהו אדם לדם חיה ועוף, ולאחר מכן נתגלה הדם - פטור מלשוב ולכסות, שכבר קיים מצותו. אבל אם כסהו הרוח מתחילה קודם שהספיק לקיים המצוה - חייב לכסות.

ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו שאם כסהו הרוח עליו לשוב ולכסותו, אלא היכא שחזר הדם ונתגלה אחר כך. אבל לא חזר ונתגלה, פטור מלכסות.

והוינן בה: כי חזר ונתגלה נמי אמאי חייב לכסותו, ולא אמרינן דהואיל ואידחי ממצותו על ידי כיסוי הרוח, שהרי כל זמן שהיה מכוסה פטור מלכסותו - אידחי ממצותו לגמרי אף לאחר שנתגלה? ! ואמר רב פפא: זאת אומרת, מוכח מכאן, שאין דחוי אצל מצות.

דוחה הגמרא: אכן לא נסתפק רבי ירמיה האם דין מצוות שווה בזה לקרבנות, אלא בדיוק זה דדייק רב פפא מן הברייתא גופא - מבעיא ליה: ^[71] האם מיפשיט פשיט ליה לתנא דאין דחוי אצל מצות, לא שנא היכא דהוי לקולא, כגון כאן, שאם אין דיחוי אצל מצוות יהיה ההדס כשר כשעלתה בו תמרה, ולא שנא היכא דהוי לחומרא, כגון שם, גבי כיסוי הדם, דכיון שאין דיחוי אצל מצוות אם חזר ונתגלה עליו לשוב ולכסותו.

או דלמא: ספוקי מספקא ליה לתנא האם יש דיחוי אצל מצוות או לא, ולכן מחמת הספק, לחומרא - אמרינן דאין דיחוי אצל מצוות, ובכיסהו הרוח וחזר ונתגלה עליו לשוב ולכסותו. אבל לקולא, לא אמרינן אין דיחוי אצל מצוות, ולכן אין להכשיר הדס זה שעלתה בו תמרה, כי שמא יש דיחוי אצל מצוות.

ומסקינן: תיקו.

ודנה הגמרא: לימא, האם יש לנו לומר, כי ספק זה, אם יש דיחוי אצל מצוות או לא, הוא כתנאי, שנחלקו תנאים בדבר:

דתנן, הדס שהיו ענביו [אותם פירות קטנים היוצאים מן ההדס] מרובים מעליו - פסול, ואם מיעטן - כשר, ואין ממעטין אותם ביום טוב [משום איסור "מתקן מנא"]. עבר ולקטן ביום טוב - פסול, דברי רבי אלעזר ברבי צדוק, וחכמים מכשירין. ^[72] סברוה רבנן, בני הישיבה, לומר, שכך היא מחלוקת רבי אלעזר וחכמים: דכולי עלמא סבירא להו לולב אין צריך אגד. כלומר, מעיקר הדין אין צריך לאוגדו עם שאר המינים, אלא רק למצוה מן המובחר משום נוי מצוה, ולכן, אף שבשעה שנאגד ההדס עם שאר המינים היה פסול, אין בזה חסרון של "תעשה ולא מן העשוי בפסול", לפי שאין דין "עשייה" באגידתם.

ואף אם תמצי לומר דלולב צריך אגד ונחשבת אגידתו כחלק מעשיית המצוה, עדיין אין לפוסלו משום "תעשה ולא מן העשוי", שהרי בלולב לא כתיב "תעשה", ולפיכך סברו, לא ילפינן לולב מסוכה, דכתיב בה "תעשה" [חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים"], ודרשינן: "תעשה" - ולא מן העשוי, שאף בלולב צריך שתהא העשייה בהכשר.

מאי לאו, בהא קמיפלגי: דמאן דפסיל הדס זה, סבר, אמרינן יש דחוי אצל מצות, ולכן כיון שאגדו בפסול, וכבר חל עליו שם "לולב של מצוה" בשעת הדיחוי, נדחה לעולם, ואינו ראוי אף אם ימעט ענביו. ומאן דמכשיר הדס זה, סבר, לא אמרינן יש דחוי אצל מצות, אלא רק לענין קרבנות, ולכן אף שנאגד ההדס בפסול לא נדחה לעולם.

[ומה שנקט התנא מחלוקתם כשמיעטן ביום טוב, אין זה בדוקא, אלא משום שמן הסתם עד כניסת יום טוב ודאי כבר אגד את לולבו, וכיון שמיעטן ביום טוב אחר אגידתם שייך בזה דין דיחוי אצל מצוות. ומכל מקום מבואר, שכל דין דיחוי אצל מצוות שייך רק בדבר שכבר נחשב כ"חפצא של מצוה", כגון לולב אגוד. אבל אם נדחה קודם שהיה "לולב של מצוה" אין בזה חסרון].

דוחה הגמרא: לא. לעולם יש לומר, דכולי עלמא סברי כי לא אמרינן יש דחוי אצל מצות. והכא, במילף לולב מסוכה קא מיפ לגי:

מר [רבי אלעזר] סבר, ילפינן לולב מסוכה בבנין אב, לאמור, דכמו שיש דין "עשייה" בסוכה, כך יש דין "עשייה" בלולב, ולפיכך, כמו שלענין סוכה צריך שתהיה עשיית הסוכה בהכשר, כך אם נאגד הלולב בפסול אינו ראוי למצוה, משום "תעשה ולא מן העשוי".

ומר סבר, לא ילפינן לולב מסוכה.

ואיבעית אימא: אי הוי סבירא לן דלולב צריך אגד - דכולי עלמא הוו סברי דילפינן לולב מסוכה, לפסול כשנעשה בפסול.

והכא, בלולב צריך אגד קא מיפלגי, ובפלוגתא דהני תנאי;

דתניא: לולב, בין אגוד בין שאינו אגוד - כשר.

רבי יהודה אומר: אגוד כשר. אבל שאינו אגוד - פסול.

מאי טעמא דרבי יהודה?

יליף בגזירה שווה ד"לקיחה" "לקיחה" מאגודת אזוב.

כתיב הכא [ויקרא כג מ]: "ולקחתם לכם ביום הראשון", וכתיב התם [שמות יב כב]: "ולקחתם אגודת אזוב", מה להלן גבי מצות לקיחת אזוב של פסח מצרים היה צריך דוקא אגודה, אף כאן לענין לולב מצות הלקיחה היא דוקא באגודה.

ורבנן, שאמרו לולב אין צריך אגד, לית להו גזירה שווה זו של "לקיחה לקיחה".

מאן תנא להא, דתנו רבנן: לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו - כשר?

מני [איזהו התנא הסובר כן]?

אי רבי יהודה, כי לא אגדו אמאי כשר, הרי רבי יהודה סבר דלולב צריך אגד, ומשמע שהדבר מעכב בקיום המצוה, ואי רבנן, מאי "מצוה" קא עביד בזה שאגדו, הרי אין צורך באגידת הלולב לפי שיטתם?

מבארת הגמרא: לעולם רבנן היא, ואף שמעיקר מצות נטילת לולב אין צריך לאוגדו, מכל מקום מצוה היא משום [שמות טו ב]: "זה אלי ואנוהו", דדרשינן: התנאה לפניו במצוות, ליטול לולב נאה, ציצית נאה, שופר נאה וכדומה.

שנינו במשנה: או שהיו ענביו מרובין מעליו - פסול:

אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול [כוונתו לרב שהיה מראשוני האמוראים] אמרו, והמקום יהיה בעזרו: לא שנו דהדס זה פסול, אלא שהיו פירותיו במקום אחד [ובלבד שיהיו מרובים מעליו]. אבל אם היו פזורים בשנים או שלשה מקומות - כשר.

אמר ליה רבא:

פירשה אביי באסא מצראה שעליו צרין וקיימי ז' בקינה ונתרי ד' מינייהו דאינון רובא ונשתיירו תלתא כיון דקרינן ביה עבות כשרה. ואע"ג דאינון מיעוטא. פשיטא סד"א כיון דקרו ליה אסא מצראה שם לווי הוה קמ"ל עץ עבות אמר רחמנא מ"מ:
ירושלמי תני הדס והערבה ג' ולולב ד' כרב דימי דאמר באמה בת ה' דברי ר' טרפון וחכ"א באמה בת ו'. על דעתיה דר' טרפון פושכין רברבין על דעתיה דרבנן פושכין דקיקין לולב טפח שדרו של לולב צריך להיות היוצא מן ההדס טפח שילייא טפח. (זה מצאתי בצד הדף. המעתיק) (השיב אביי במרירתא דאגמא. ואמר [לעיל (סוכה יג.)] כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה ובאתה תורה והקפידה עליו זהו שם לווי. סבר אביי שאין עליך לדוק בדוקיא הזו אלא בדברים שנשתנו שמותן קודם מתן תורה ובאתה תורה והקפידה עליו ונקרא בפי' בתורה כשם השני שנשתנה אליו ולא נקרא בשם הראשון כגון זה חוששין לשם לווי ואין כשר אלא שנקרא סתם. ודברים שנשתנה שמן אין אנו יודעים אותן אלא זה רבותינו הודיעונו שלא נשתנו שמן. ובשמועה באלו טריפות [ד' סב.] בתורין של רחבה):

ת"ר יבשו רוב עליו ונשתיירו בו לחים כשר. אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד נקטם ראשו של הדס פסול.

עלתה בו תמרה כשר. עלתה ביו"ט מאי. ואמרינן מאי קמיבעיא ליה יש דיחוי אצל מצות או לא. דאם נראה ונדחה ונראה כיון שנדחה נדחה. או דילמא כיון שחזר ונראה כשר דהא חזר לכשירותו.

ואמרינן תפשוט ליה מהא דרב פפא דאמר זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות. ואמרינן היא גופא מיבעיא ליה הא דרב פפא פשיטא ליה דאין דיחוי אצל מצות ל"ש לקולא ול"ש לחומרא.

או דילמא לחומרא פשיטא ליה לקולא מספקא ליה. ואתינן למיפשטה מהא דתניא עבר וליקט הענבים מן ההדס פסול.

דברי ר' שמעון בן צדוק וחכמים מכשירין.

ואסיקנא לא דכ"ע אין דיחוי אצל מצות ולולב צריך אגד ובמילף לולב מסוכה פליגי כו'.

עד והכא בלולב צריך אגד. ובפלוגתא דהני תנאי דתניא לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר. ר' יהודה אומר אגוד כשר שאינו אגוד פסול. ואסיקנא כמאן אזלא הא דתניא לולב צריך לאגדו לא אגדו כשר. אי כר' יהודה כי לא אגדו אמאי כשר.

עץ עבות אמר רחמנא מ״מ ולקמן אמרינן ערבי נחל אמר רחמנא מ״מ ופירוש שניהם דכי קפדינן אשם לווי היינו היכא דאפקיה רחמנא בשם פרטי כגון אזוב ומרור וכיוצא בהן אבל הכא כל היכא דהוי עץ עבות או שהערבה ממין הגדל על הנחל בהכי סגי דלהכי אפקיה רחמנא בשם כלל:

ת״ר יבשו רוב עליו ונשתירו בו ג׳‎ בדי עלין לחין. פי׳‎ הני ג׳‎ בדין לאו היינו ג׳‎ בדין דעלמא שהן ג׳‎ הדסין דא״כ היינו כוליה שיעורא ואפילו לרבי ישמעאל ומאי בעינן תו אלא פירושו ג׳‎ קינין שיש בכל אחד שלש עלין ופירש רב חסדא שצריך שיהו בכל אחד מן ההדסין פי׳‎ קץ אחד לכל הדס בראשו ונקיט לה אליבא דר׳‎ ישמעאל משום דלכתחלה בעיא ג׳‎ הדסים משום נוי אבל מדינא בהדס אחד סגי שיהא קן לח בראשו ולחין דקאמרינן למעוטי יבשין דהא אמרינן וכלן כמושין כשרים ושלא כדברי ראב״ד ז״ל. ונראין דברים דכלא מלתא תליא בראש ההדס שכשם שאם הוא לח מציל על השאר שהוא יבש כלו כך אם הראש יבש פסול ואע״פ שהשאר כלו לח מפי מורי נר״ו:

בעי רבי ירמיה נקטם ראשו מערב י״ט ועלתה בו תמרה בי״ט מהו. פי׳‎ והיינו דתני מעיקרו כי כשחל י״ט שהיה זמן מצותו היה פסול ונדחה ממצותו אבל כל שהוכשר מערב י״ט לא הוו דחוי כלל כדלקמן וכל שהיה כשר בשחל י״ט ואח״כ נדחה שנקטם ראשו וחזר ונראה שעלתה בו תמרה מיקרי נראה ונדחה דאיבעיא לן לקמן אם חוזר ונראה ומי שנראה ונדחה חמיר יותר מדחוי מעיקרו וכדאמרינן לקמן דחוי מעיקרו פשוט מינה נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשיט מינה ודין הוא שאין זה שהיה דחוי ולא נכנס לכלל הכשר מעולם כזה שכבר נראה ונכנס לכלל הכשר ונדחה ממנו דכיון שיצא מן הכלל שוב אינו חוזר. והא דאתינן למפשט בעיין מההיא דכסוי הדם דהוי נראה ונדחה דחמיר בכל שכן אתינן עלה דכיון דבנראה ונדחה דחמיר טפי אמרינן אין דיחוי כל שכן בהא דבעינן דקיל טפי דהוי דיחוי מעיקרו וסלקו בתיק״ו. מיהו לקמן בשמעתין איפשט׳‎ דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי ודכות׳‎ בתלמודא ואפשר דהכי נמי לא סלקא בתיק״ו אלא ההיא דכסוי הדם דלא ידעינן אי תנא מפשט פשיטא ליה או מספקא ליה ולא ידעינן לאיפלוגי בינייהו למימרא דאף על גב דההוא ספיקא דחוי מעיקרא לא הוי דחוי ולקמן ברירנא דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי אבל נראה ונדחה וחוזר ונראה הוי ספיקא ואזלינן בה לחומרא. זו שיט׳‎ רבותי ולא נהירא וכי האי בעיא איבעיא לן במס׳‎ ע״ז גבי ע״ז שבטלה עכו״ם לולב מהו למצוה אי אמרינן יש דיחוי או לא ולא אפשיטא ומסתברא לי דלא דמי ההוא דהתם וההוא דלעיל דנקטה ראשו להא דהכא כיון שיש בידו למעטן ולתקנן לא חשיב דחוי אבל גבי נקטם ראשו שאין בידו להעלות בו תמרה ובידי שמים הוא דלמא יש דחוי ולהכי סלקא בתיק״ו מיהו עיקר דמלתא דר״ל ור׳‎ דימי דהתם ליתא דלולב של ע״ז שנטלו אפילו קודם ביטול יצא כדאמ׳‎ רבא הכא דמצות לאו ליהנות נתנו ואפ״ה בדיעבד בתלוש אסור להדיוט קודם בטול מדאצטריך לטעמא דלאו ליהנות ניתנו כדברירנא בדוכתא אבל לכתחלה לא יטול קודם בטול אבל לאחר בטול אפי׳‎ לכתחלה שרי ומשום דחוי ליכא דכיון דקודם ביטול נמי בדיעבד יצא לא חשיב דחוי כנ״ל:

לימא כתנאי עבר ולקטן כו'. פי׳‎ ‎ולא סגי דתהוי פלוגתא דהני תנאי אלא או בדחוי מעיקרו או בתעשה ולא מן העשוי ומעיקרא ס״ד דלא בעינן בלולב תעש׳‎ ולא מן העשוי ופלוגתא בדחוי מעיקרו ואסיקנא דפלוגתייהו אי חשוב תעשה ולא מן העשוי ובלולב צריך אגד קא מפלגי אלא דכ״ע דחוי מעיקרו לא הוי דחוי ולא אמרינן דלכ״ע דחוי מעיקרא הוי דחוי משום דהכי משמע טפי דהא הכי אסיקנא לקמן:

ואת״ל צריך אגד הזמנה בעלמא היא. פירוש כיון שהוכשר קודם י״ט לא חשיב דיחוי כלל שאין האגד עושה דחוי אע״פ שמצוה לאגדו שאין האגד הזמנה בעלמא ואינו דוחה מיהא לדברי רבי יהודה צריך לחזור ולאגדו דלא ליהוי ליה תעשה ולא מן העשוי דצריך לאגדו בכשרות למ״ד צריך אגד כדאמרינן לעיל בהדיא:

יבשו רוב עלים שבבד ר"ל רוב עבותות שבו אם נשתיירו שלשה בדי עלי לחין ר"ל שלשה עבותות בבד כשרה ובלבד בראש כל אחד ואחד ר"ל שיהו רצופים אצל הראש ומ"מ דוקא יבשו שהם לשם מ"מ אבל נשרו לא אא"כ נשארו שם בכדי שיעור הראוי כמו שביארנו שאם כן היה לו ללמדה בנשרו ומ"מ גדולי המפרשים סוברים שברוב עבותות קיימים מיהא כשר אף בנשרו והוא הדין בשאינו עבות כמו שכתבנו למעלה ויש חולקין לומר שכשאינו עבות מתחלתו מיהא פסול הואיל ולא היתה לו שעת הכושר ולמצוה מיהא צריך בכולה שלשה כמו שכתבנו ובלולב מיהא יבשו רוב עליו פסול ומ"מ יש מי שכתב שנשרו ויבשו לענין הדס הכל אחד שיבשותן זו היא נשירתן ואף בנשרו כל שנשארו שלשה קנים בראש כל אחד מהבדים כשרה ומזו נהגו להקל אף בהונחה תחלה בשיעור זה שתחילתו כסופו ומה שאמרו למעלה השתא עבות שלשה לא אשכחן הם מפרשים שהבד הארוך אין העבות מצוי בו אף בשלשה גבעולין רצופין והוא שתמה השתא בשהבד ארוכה בשלשה טפחים אין העבות מצוי בה בשלש גבעולין שהוא שיעור הראוי אלא בקושי שאין עבות זה מצוי כל כך אלא בבד קצר בארוך ביותר מיבעיא דלא משכחינן לה וכן כתבוה חכמי פורווינצא בחבוריהם ואין הדברים נראין אלא שבשעת הדחק סומכים עליהם שלא לעכב:

כבר ביארנו במשנה בנקטם ראשו האמור בהדס שפירושו ראש העלה או העלים שבראשו שכל שנקטם ראש העלה שבראש הבד אף במיעוטו פקע הדרו ומ"מ אם היתה בו תמרה והוא בליטה הנעשית בראש העלה לפעמים בהדס ובערבה כשר נקטם ראשו מערב יום טוב ועלתה בו תמרה ביום טוב שכך דרכו לפעמים להתחדש בו אותה תמרה על ידי שריית המים אף בתלוש כשר והוא הדין אם עלתה בו במחובר ביום טוב ותלשו בחולו של מועד לדעת המצריך הדר לכל הימים שכל שהוא דחוי מעיקרו אע"פ שהוא דחוי אצל קרבנות כמו שביארנו בשני של פסח שני ובששי של יומא ובראשון של קדושין אינו דחוי אצל מצות וחוזר ונראה שהרי זה דחוי מעיקרו היה שהרי כשנכנסה שעת חיובו לא היה ראוי למצותו וכשעלתה בו תמרה חזר ונראה וכן בענביו מרובין מעליו שהשחירו מערב יום טוב ונכנס יום טוב בשחרותם ועבר וליקטם ביום טוב או נשרו מאליהם אבל כל שנראה מעיקרו ונדחה וחזר ונראה כגון שנקטם ראשו ביום טוב ר"ל כשהתחיל זמן חיובו ועלתה בו תמרה הרי זו נשאלה בגמרא ולא נתברר ומתוך כך מחמירין בה כל שלא בשעת הדחק ומתוך כך יש גורסין בשאלה זו נקטם ביום טוב ועלתה בו תמרה ביום טוב שאילו בנקטם מערב יום טוב פשיטא ליה דחוזר ונראה שהדיחוי מעיקרו כשנראה הרי הוא כמי שנולד עכשיו והרי אף בקרבנות מחוסר זמן כשר לכשיגיע זמנו אבל בדחוי הבא אחר שנראה באה השאלה ומ"מ אע"פ שבסוף הסוגיא עולה לנו כן ר"ל דדחוי מעיקרו פשיטא ליה דחוזר ונראה ובדחוי הבא אחר שנראה מספקא ליה בתחלת השאלה מיהא לא חלקו בין זה לזה ועל שניהם הוא שואלה והראיה שהרי שמועת הכסוי היא בדחוי אחר שנראה לפי מה שעולה לנו עכשיו ושמועת עבר וליקטן בדחוי מעיקרו ומתוך כך אין הכרח בגירסא אם בנקטם ביום טוב ועלתה בו תמרה ביום טוב ואם בנקטם מערב יום טוב דאתרווייהו קיימא בעיין וכן פירשו גדולי הרבנים למטה במה שאמרו שמע מינה דיחוי מעיקרו לא הוה דחוי וכתבו שם וניפשוט מינה פלגא בעיין ומ"מ בסוף הסוגייא העלו דיחוי מעיקרו תפשוט מינה דלא הוי דיחוי נראה ונדחה אם חוזר ונראה לא תיפשוט וא"כ אף בענביו מרובים שהושחרו ביום טוב וליקטם בכלל זה ומחמירין בה לפסול ובשני מיהא כשר שאין אנו צריכין בו להדר אלא שמאחר שמן הספק פסלנוהו אף בראשון אם אין לו אחר נוטלו שלא בברכה שאין מברכין על הספק:

לקצת גדולי הדור ראיתי שכתבו במסכת ע"ז על שמועה זו שכל שנעבד הלולב מערב יום טוב דהוה ליה דחוי מעיקרו אע"פ שלא נתבטל אלא ביום טוב כשר לכתחלה אבל נעבד ביום טוב הוה ליה נראה ונדחה ואין לו תקנה שאינו חוזר ונראה ואיני מבין שהרי כל בדיעבד יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו כמו שכתבנו למעלה גדולי הפוסקים כתבו שכל שנקטם ראשו שבהדס כשר אף בלא עלתה בו תמרה וממה שאמרו למטה אפי' שלשתם קטומין וגדולי המחברים נסכמו בה ולא הוצרכו לדעתם להביא דין נקטם ביום טוב ומערב יום טוב שכל נקטם כשר לדעתם בהדס ובערבה ובמחילה מהם לא כונו בפירוש שלשתם קטומים יפה וענין אחר הוא כמו שיתבאר למטה ונקטם ראשו סתם משנה פוסלתו ואין בה פקפוק:

מי ששחט וכסה ונתגלה פטור מלכסות כסתו הרוח ונתגלה חייב לכסות ואע"פ שבעוד שלא נתגלה פטור מ"מ הדבר ספק במצוה בנראה ונדחה אם יש בה דיחוי שלא להיות חוזר ונראה אם לאו ומתוך כך מחמירין בה ודוקא שלא בברכה וי"מ אף בברכה שכל שהחיוב היה שם בודאי על פרט זה חזר למקומו ואינו דומה מכל וכל לנראה ונדחה שבהדס שלא היה חיובו על זה בפרט:

הלולב אין צריך אגד ומעתה אם אגדו בענביו מרובים מעליו ולקטם אח"כ כשר שאין פוסלין מדין תעשה ולא מן העשוי מהיקש לולב לסוכה שמאחר שאין צריך אגד אין כאן עשוי וא"כ הכל תלוי בדחוי מעיקרו או בנראה ונדחה על הדרך שביארנו ואע"פ שאין צריך אגד מצוה לאגדו מתורת זה אלי ואנוהו מאחר שאין הלולב צריך אגד אם לא תחב את הלולב מערב יום טוב באגד ההדס והוא הקרוי הושענא תוחבו ביום טוב ומותר שאילו היה צריך אגד היה זה תקון המכשירו ונאסר וכן רשאי לאגדו מטעם זה אף ביום טוב ומ"מ דוקא באגד חלוש כעין עניבה בשזירת שני הקצוות שהתרנו במסכת שבת וכל שכן שאוגדו כאגדו של ירק ר"ל בכריכה בעלמא ותוחב ראשו החוט בתוך האגד או בתוך ההושענא כדרך שאוגדין את הירק וכן מה שאמרו בענבים שאין ממעטין ביום טוב דוקא כשהוא מכוין למעטם להכשיר אבל כל שהוא מכוין לאכילה מותר ואע"פ שההדס מוקצה אפשר שהענבים אינם מוקצים או שמא לאכלם למחר וקטימתן מיהא מותרת שמאחר שהענף תלוש מאתמול אין בלקיטת הפרי ממנו כלום והרי מ"מ אינו מתכוין להכשיר וכל שאין מתכוין מותר ואם מפני שהוא מתקן ממילא ופסיק רישיה הוא פירשוה בגמ' בשיש לו הושענא אחרת והרי מעשה הבא ממילא להכשיר אין צריך לו ואינו מקבל תועלת או הנאה ממנו וכל שהוא כן אין דין פסיק רישיה מונע היתרו והוא שאמרו במסכת שבת פרק הבונה ק"ג א' בתולש עולשין ומזרד זרדין שאם לאכילה בכגרוגרת ואם ליפות את הקרקע בכל שהוא ואע"פ שאף כשתולש לאכילה הקרקע מ"מ מתיפה לאו מתכוין ליפות הוא ושאלו בה והא פסיק רישיה ולא ימות הוא ותירצה בדעביד בארעא דחבריה ואע"ג דההיא בדיעבד ובזו אתה מתיר לכתחלה טעם הדבר מפני שזו איסור סופרים ושיש כאן סרך מצוה וא"ת מאחר שכן מה אנו צריכים להושענא אחרת והלא במיחם של נחושת שהעבירו מעל האש ופנהו מן המים שאמרו שמותר ליתן לתוכו מים כדי הפשר שאלו בפ' כירה מ"א ב' והלא מצרף והעמידוה כר' שמעון כלומר והרי זה אינו מתכון לצירוף ואע"ג דהא ודאי פסיק רישיה הוא במים צוננין והיה לנו לאסור במיחם של נחשת חם שלא יצרף אלא דמשום דצירוף דרבנן שאני ותירצו בה דצירוף אף עיקרו מדרבנן וכדקאמר ביומא ל"ד ב' בעששיות של ברזל היו מחממין מערב יום הכפורים להכניסם למחר במקום טבילתו שאין שבות של צירוף במקדש אבל תיקון אע"פ שתיקון כיוצא בזה מדברי סופרים עיקר התיקון מיהא מדאורייתא ואע"פ שמעשר בשבת ומטביל כליו בשבת בשאין מתכוין מותר אע"פ שעיקר התקון דאורייתא באלו לא נשתנה גופם אבל זו שבכאן נשתנה גופו במיעוט ענביו ויש חולקין לומר דצירוף עששית הוא שאינה תורה אבל צירוף כלי תורה היא וא"כ עיקר הצירוף מן התורה ומדין גמר מלאכה כדין כל מכה בפטיש אלא שזו של מיחם הם מפרשים בה שאין כאן פסיק רישיה שלא כל צד שבנתינת מים מצרפת או שמא כבר צירף כל צרכו ויש שפירש כאן דאית ליה אחריתי כלומר ולא ניחא ליה בהאי תקון וכדאמרינן בצד חלזון ופוצעו בפרק כלל גדול ע"ה א' שר' יהודה מחייב בשתים מפני שסובר פציעה בכלל דישה ולרבנן לא מחייב אלא משום צידה שאין דישה אלא בגדולי קרקע ומקשה וליחייב משום נטילת נשמה שהרי פוצעו עד שמוציא כל דמו והרי ממיתו ותירץ מתעסק הוא אצל נטילת נשמה כלומר ואינו מכיון לכך והקשה והרי פסיק רישיה הוא ומודה ר' שמעון וכו' ותירץ שאני הכא דכל כמה דחיי טפי ניחא ליה כי היכי דליצלל דמיה כלומר והרי מצטער הוא במיתתו ואע"פ שלענין פסק כך הוא מ"מ לענין פירוש אין זה נכון שזו שבכאן אע"ג דלא מתהני מ"מ לא קשי ליה אבל זו של חלזון קשי ליה ולא עוד אלא שי"מ שם שאף לר' יהודה מותר בכל כיוצא בזה שיהא מצטער באותו מעשה העשוי בלא כונה עד שכללו הענין בשלשה דרכים אחד שכל פסיק רישיה שתהא הנאה מגיעתו באותו מעשה אף ר' שמעון מודה באיסורו וכל שהוא מצטער עליו אף ר' יהודה מודה בהיתרו וכל שאין בו לו הנאה ולא צער לר' שמעון מותר ולר' יהודה אסור והלכה כר' שמעון וכל אלו דוקא בדיעבד ויש לך רביעית לדעתם שמותר אף לכתחלה והוא באיסור סופרים על הדרך שכתבנו ויש חולקים בכללים אלו בקצת דברים וכבר הארכנו בדינים אלו בשני של שבת ובשביעי ממנו ובקצת שאר מקומות:

אע"פ שהתרנו ביום טוב בעצי בשמים לקטמן כדי להריח להיות מקום הקטימה ריחו נודף בהדס של לולב אסור שהרי אף להריח בו אסור וכן אם הוא לח וראוי למאכל בהמה אינו קוטמו לחצות בו שיניו אע"פ שהקצאתו מיוחדת לריח שלא אמרו באתרוג שמאחר שהוקצה לאכילה מותר להריח אלא מפני שאין הריח עושה כלום בגוף המורח וא"ת בהדס שמאחר שהוקצה לריח יהא מותר לקטמו לחצות בו שיניו בעודו לח על הדרך שהתרנו בכל העצים ביום טוב לא שהרי מ"מ הואיל ומוקצה למצותו והקטימה מחדשת היזק בגופה אסור ואין צריך לומר שאסור לענין הכשר כגון לדעת המתירים בהדס ובערבה בקטימת ראש לעשות מאחת שתים כדי להשתמש בשתים:

בעי ר' ירמי' נקטם מעיו"ט ועלתה לו תמרה ביו"ט מהו כ"כ בספרים וה"ג המורה וק"ל דזהו דחזי מעיקרו כיון שנקטם מעיו"ט ובכניסת יו" טהי' קטום ואי דחוי מעיקרא קמבעיא ליה אמאי כי פשטו לי' מכיסוי הדם אמר היא גופא קמבעיא לי' אי פשיטא לי' אי מספקא לי' ולקולא לא אמרי' ואוקמה בתיקו ואמאי לא פשיט ממתני' דתנן ואין ממעטין אותו ביו"ט ודיקינן לקמן הא עבר וליקטן כשר ואפי' אי מוקמית לא דאשחור מאתמול דחוי מעיקרא האו וכשר ותיפשוט דר' ירמי' מש"ה נ"ל דה"ג נקטם ראשו ועלתה בו תמרה ביו"ט מהו ול"ג נקטם ראשו מעיו"ט והיא ביו"ט קאי אעלתה בו תמרה ואנקטם ראשו וקמבעיא לי' נראה ונדחה וחזר ונראה שהרי בכניסת יו"ט הי' ראוי וכשנקטם ראשו נדחה וכשעלתה בו תמרה חזר ונראה ומכיסוי הדם דבעי' למיפשט לי' גם הוא נראה ונדחה הוא שמשעה ששחט הי' ראוי בא הרוח וכיסהו נדחה ואח"כ חזר ונראה וממתני' דאין ממעטין אותו ביו"ט ליכא למיפשטא דמוקמי לה בדאשחור מעיקרא דהיי דחוי מעיקרא:

בפרש"י בד"ה ואי נמי צריך אגד כו' והאי דנקט פלוגתייהו במיעטן ביו"ט משום דסתמא בתר דאגדיה כו' עכ"ל ולא בעי למימר דמש"ה נקט מיעטן ביו"ט משום דאגד הזמנה בעלמא הוא ולא כלום הוא כדמסיק לקמן אמתני' דמשמע ליה דהכא אכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דאגד הזמנה בעלמא הוא ועוד דהך סברא לא קאמרינן לקמן אלא אי קסבר אין צריך אגד והכא קיימינן למאן דקסבר דצריך אגד ולמאי דקאמר נמי דפליגי במילף לולב מסוכה איכא למימר נמי הכי דמש"ה נקט מיעטן ביו"ט דסתמא בתר דאגדיה הוא כך כתבו התוספות פרק קמא בשם פ"ה אבל התוס' בשמעתין כתבו למאי דמסיק דפליגי במילף לולב מסוכה תירוץ אחר דמש"ה נקט ביו"ט לרבותא דאפ"ה מכשירין חכמים דאין דיחוי ולמאי דס"ד דכ"ע אית ליה דצריך אגד ופליגי ביש דיחוי או לא לא כתבו התוס' כלום אמאי נקט מיעטן ביו"ט וע"כ לא סברי כתירוץ רש"י דא"כ למאי דקאמר נמי דבמילף לולב מסוכה פליגי נמי הוה ניחא בהאי תירוצא אלא שהנראה שהתוס' סברי דאף אם נימא דצריך אגד לא שייך כאן דיחוי כיון דנתקן קודם יו"ט וחזי בתחלת יו"ט וכן נראה ממ"ש לעיל גבי אשירה דכמו דעלתה בו תמרה בעיו"ט לא חשיב דיחוי ה"ה בבטלה מעיו"ט וכן נראה ממ"ש הכא דנקט מיעטן ביו"ט לרבותא דאפ"ה מכשירין חכמים דאין דיחוי ואי הוה שייך דיחוי באגד אפילו קודם יו"ט כפרש"י הא שפיר הוה שמעינן באגדו ומיעטו קודם יו"ט דחכמים סברי אין דיחוי אלא ע"כ דהתוס' סברי דלא שייך כלל דיחוי במיעטו קודם יו"ט וא"כ לפי זה שפיר מצינן למימר הא דמסיק לקמן דאגד הזמנה בעלמא הוא אפילו לולב צריך אגד כמ"ש התוס' דאית ספרים דגרסי הכי ומיהו התוס' כתבו דאין לגרוס כן והיינו משום דא"כ מיפסיל משום תעשה ולא מן העשוי אי ילפינן לולב מסוכה כדמסיק הכא בחד תירוצא ודו"ק:

בפרש"י ד"ה יש דחוי וכו' והשתא לא דייק בין דחוי מעיקרא כו' בא ליישב הא דאמרי' בעי ר' ירמיה נקטם ראשו מעיו"ט וכו' דזהו מקרי דחוי מעיקרא ולא נקט נקטם ראשו ביו"ט דזהו נראה ונדחה דזה מיקרי דחוי טפי ותרווייהו איבעיא לן אי הוו דהוי אצל מצוה כדמשמע לקמן דף זה ע"ב משום דהשתא לא דייק וכו' וס"ד דהכל ענין א' ואין חילוק ביניהם עד לקמן:

בתוס' ד"ה נקטם מעיו"ט וכו' אע"פ שבקונטרס הזכיר נראה ונדחה כו' נראה דבספרי התוס' לא היה כתוב ברש"י והשתא לא דייק וכו':

בא"ד לא לגמרי דמי להאי דינא וכו' ר"ל דלא דמי האי לקטן דהכא להאי בידו דגבי קדשים דקבל הכשר ונתן לטמא וכו' דהא האי בידו דגבי קדשים מהני אפי' בנראה ונדחה ועל מתני' דהכא דאם מעטן כשר אמר לקמן דלא תפשוט מינה נראה ונדחה ר"ל דאם היה נראה ונדחה אף לאחר שמיעטן אינו כשר משום דנדחה כבר אע"ג שהיה בידו למעטן אלא ע"כ אין כל מה שבידו שוין וצריך לחלק ביניהם:

רש"י בד"ה רבינו רבי צ"ל רבינו רב. ונ"ב וכן בס"א ועיקר וכן פרש"י בבכורות בסוף אלו מומין דף נ"א וכן בפ' בא סימן (נדה דף מ"ט:)

רש"י ד"ה לא אמרינן. או אין דיחוי. ר"ל דאם אין לו הדס אחר יטול זה דדילמא אין דיחוי עי' לקמן (ס"ד לו):

רש"י ד"ה לולב א"צ אגד וד"ה ולולב וד"ה בשעת דיחוי כולם דבור אחד:

תד"ה נקטם וכ"ת הא אסקינן גבי אשחור כו'. כצ"ל:

בא"ד כדפי' לעיל. הוא בדף ל"ב בסד"ה באשרה:

גמ' יש דחוי אצל מצות. עיין סוטה דף טו ע"ב תוס' ד"ה נתאכמו:

שם אר"ח דבר זה רבינו הגדול אמרו. כעין זה לקמן דף לה ע"ב:

בעי ר' ירמי' נקטם ראשו מעי"ט. נראה כמיותר לא הול"ל אלא עלתה בו תמרה בי"ט מהו ולכאורה אתי לאשמועי' דאפילו דהוי מעיקרא קמבעי' לי' ויותר נראה להסוברים דמשום הדר אינו פוסל אלא ביום ראשון אפי' במקדש וא"כ כל הספק על יומא קמא וא"א שיקטם ראשו ויעלה תמרה ביומו ע"כ שאל נקטם ראשו קודם י"ט ועלתה בו תמרה בי"ט אך למ"ד הדר פוסל כל ז' שפיר מצי למיבעי בי"ט עצמו:

ועלתה בו תמרה בי"ט מהו וכו'. כ' תוס' דלא פשיט מאשחור בי"ט משום דהתם בידו אפי' בקדשי' מכשירי' מהאי טעמא וכו' ומיהו לא לגמרי דמי להאי דינא וכו' פי' דכל שבידו ממש מכשירי' אפי' נראה ונדחה אך הכא אסור למעט אלא אם ירצה לעבור ולמעט ולענין דיחוי מעיקרא מכשירים אבל לא לענין נראה ונדחה ובזבחים ל"ד ע"ב כ' תוס' דאשחור לא הוה בידו היינו אשחור בי"ט דנראה ונדחה לענין זה הוה אינו בידו כיון דאסור ללוקטן הוה כמו אינו בידו לענין נראה ונדחה אבל אשחור בעי"ט דהוה דיחוי קיל דיחוי מעיקרא לענין זה הוה אפשר ללוקטן כבידו אע"ג דהוא באיסור ושוב כ' תוס' והא דמייתי לימא כתנאי עבר ולקמן הו"מ לדחויי משום דבידו לתקן פי' והו"מ לאקומי דמיירי באשחור מעי"ט אלא דלא בעי לאוקמ' ברייתא דוקא בהכי ע"כ עדיפא מיני' משני:

זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות. כבר כ' בס' כפ"ת בשם תשו' מהרש"ך דזאת אומרת הוא מאמר מוחלט בלי ספק דלא מספקא לר"פ כלל רק ש"ס קאמר הא דפשיטא לר"פ מספקא לי' לר' ירמי' איפשיטא לתנא דחייב לכסו' א' מספק אבל לר"פ פשיטא לי' ולפ"ז יש קצת ט"ס בלשון ש"ס דמס' ע"ז ולקמן דאמרי' דיחוי מעיקרא הפשוט הכל לר' ירמי' אבל לר"ת פשיטא לי' אפי' נראה ונדחה ממתני' דכיסוי וכן הילכתא ובזה מיושב פסק הרי"ף ורמב"ם וכל הפוסקים:

אלא דברי הרא"ש סוף מס' מ"ק צ"ע ונגר להלום דבעי מהר"ם לומר קטן שנתגדל בתוך ז' ימי אבלו צריך לישב ז' ולמ"ד דאע"ג דבתחלת אבילתו הי' נדחה שהיה קטן מ"מ אין דיחוי אצל מצות כדאשכחן כסהו הרוח וכו' ע"ש והנה משמע נמי דפשיטא לי' להר"מ דבכיסוי קיי"ל אין דיחוי מודאי ולא רק מספיקא דא"כ ה"ל להקל בספק אבילות אע"כ ס"ל ר"פ במאמר מוחלט קאמר זאת אומרת ואה"נ הומ"ל פשוט דהאי קטן דחוי מעיקרא הוא ואיפשוט בשמעתין דאין דיחוי אלא עדיפא מיני' מייתי אפי' נראה ונדחה אין דיחוי. ועיין זבחים י"ב ע"א ובתוס' שם דדבר התלוי בזמן אע"ג דממילא אתי מ"מ שייך בי' דיחוי מיהו הכא בלא"ה בקטן תלי' בצמיחת שערות ה"ל כעלתה תמרה יהי' איך שיהיה דברי מהר"מ נראי' נכוני' והרא"ש דוחה ב' דחיו' א' לא שייך דיחוי באדם ע"ש וצ"ל הא דהמיר והפריש קרבן נמי הבהמה נידחית ולא האדם אלא שצל"ע מ"ש תוס' שיש בידו לשוב מה בכך אם ישוב הלא הוא איננו דבר הנדחה כי אם הבהמה והדבר הנדחה אין לו תיקון מכיון שהפרישה בהמרותו ואינו דומה לאשחור דהדבר הנדחה יש לו תיקון בלקיטה ואי הוה אמרי' במומר הדחיי' על האדם הוה א"ש ויש ליישב זה:

אך שוב כ' הרא"ש אפי' תימא דשייך דחי' באדם מ"מ הא במצות גופי' יש שאין דיחוי כגון כיסוי ויש שיש דיחוי כגון אשחור בי"ט וע"כ לחילוק כיסוי הוה בידו לגלות משו"ה אין דיחוי משא"כ אשחור אין בידו משום איסור' יש דיחוי וקטן אין בידו יש דיחוי אע"ג דהוה דיחוי מעיקרא מ"מ כיון שאין בידו כלל אין דיחוי כצ"ל אבל צע"ג מה דכ' כיסוי הוה בידו ממש אפי' נגד נראה ונדחה וצ"ל ש"ס דמייתי בשמעתין מכיסוי לא אסיק אדעתי' הך סברא לחלק בין מה שיש בידו לשאין בידו וכרבא בזבחים ל"ד ע"ב ואנן קיי"ל כרב אשי וכבר כ"כ פני יהושע דשמעתין אלא לפ"ז הדר' ק' תוס' לדוכתא דה"ל למיפשט איבעי' דר' ירמי' מאשחור מעי"ט הרי הך סברא דבידו לא הוה דיחוי לא אסיק אדעתי' מדפשיט מכיסוי וצע"ג וצ"ל אע"ג דסוגי' דשמעתין לרבא אזלא היינו דבנראה ונדחה לא מכשרי' אפי' בידו ממש כגון כיסוי אבל עכ"פ בדיחוי מעיקרא הוה ס"ל לש"ס ע"ד דוחק י"ל גם לרבא מכשירי' כל שבידו לעשות אפי' באיסור ומשו"ה לא פשיט לי' מאשחור אבל פשיט לי' מכיסוי דבנראה ונדחה אין מועיל מה שבידו וכל זה לפי סוגי' דשמעתין אבל למאי דקיי"ל כרב אשי א"כ כל שבידו ממש כגון כיסוי לא הוה דיחוי אפי' בנראה ונדחה וכל שאין בידו ממש אפי' יש בידו לעשותו באיסור כגון ללקוט בידו לא מכשירי' אפי' דיחוי מעיקרא ואין צריכי' לדחוק ולחלק בין מצות לקדשי' דלעולם אין חילוק בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה אלא הכל תלי' במה שבידו כפשטיות לשון הרא"ש דמ"ק. והשתא משנתינו ואין ממעטי' בי"ט קאי בין אשחור בעי"ט בין אשחור בי"ט והכי דייקי טעמי' דאין ממעטי' משו"ה פסול אפי' עבר ומיעטו דלא הוה בידו משום דאיכא איסורא הא אם הי' מותר למעט בי"ט כגון בחש"מ או למ"ד מותר ללקט לאכילה ואית לי' הושענא אחריתי מותר אפי' אשחור בי"ט דבידו לא הוי דיחוי אפי' בנראה ונדחה אבל השתא דאין ממעטי' בי"ט הוה דיחוי אפילו אשחור מעי"ט דהוה דיחוי מעיקרא כנלע"ד. אך הטור היפך לשון מתני' וכ' אין מלקטי' בי"ט ואם ליקט כשר והרגיש בזה ב"י ע"ש וזה דלא כהנ"ל:

עבר ולקטן פסול. אין כאן ענין למצוה הבאה בעבירה כמ"ש בירושלמי סוף כ' האורג במעביר מצה ד"א ברה"ר וכי לא יי"ח בו וכי מה ענין עבירה זו למצוה זו וכן המקריב חטאתו בשבת כיפר ע"ש וה"נ דכוותי'. ובמרדכי כ' גוי שעשה שופר בשבת או הביאו מחוץ לתחום לית בי' משום מהב"ע כמו עבר ולקטן והיינו כנ"ל אלא דמייתי עוד ראי' דאפי' מהב"ע ממש נמי אין חוששי' מעצי' גזולי' שסוכך בהם ומלולב גזול בי"ט ב' שוב הקשה מהא דאמרי' בתמורה כ' ע"ב תמורת אשם אין מתכפר בה דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ותי' התם עבר ישראל על לא יחליפנו ע"ש ודבריו סתומי' ושל"ה בספרו בגדי ישע על המרדכי כ' דאע"ג דעולה ושלמים שאינם לכפרה כשר להקרבה אע"ג דהוה בעבירה מ"מ פריך מרדכי משום דלולב דמברך וציונו והיכן ציוהו לגזול ע"כ דומה לאשם ושפיר הקשה ותי' התם עם המצוה עצמה נגמר העבירה דההקרבה היא גמר לאו דלא יחליפנו שמחליף ומקריב זה תחת זה אבל בעלמא לא חיישי' למצוה הב"ע ע"ש ונכון הוא וכ"כ לעיל בדעת רשב"א דיבמות במצות אי ליהנות ניתנו א"כ שמצוה בעצמה היא העבירה ובזה לכ"ע מצוה הב"ע אינו יי"ח:

וכ' עוד של"ה שם להסוברי' באי' דרבנן לא חיישי' למצוה הב"ע לק"מ מאשם אלולב הגזול בי"ט ב' אלא עיקור ק' משופר שנעשה בשבת ע"י גוי והי' אשם הוה מצוה דאורייתא ועבירה דאורייתא לא יחליפנו משא"כ גוי עושה שופר בשבת דגוי בשבת אינו אלא שבות ע"ש וצ"ל המרדכי מדמה גוי עושה שופר בשבת מצוה דאורייתא ועבירה דרבנן ללולב בי"ט ב' דהוה מצוה דרבנן ועבירה דאורייתא אבל תמורת אשם הוה מצוה ועבירה תרווייהו דאורייתא אלא דקשה מעצי סוכה דה"ל מצוה ועבירה דאורייתא ואפ"ה יי"ח וי"ל כמ"ש לעיל דע"י שינוי שם ושינוי מעשה הוה פנים חדשות ולא נעשה עבירה בדבר זה ודוקא שינוי רשות דלא נשתנה הגזילה שייך מצוה הב"ע עיי' מהרש"א לעיל גבי אונכרא אבל בשינוי מעשה כעצי סוכה לא שייך מצוה הבאה בעבירה דפנים חדשות באו לכאן:

פיסקא נקטם ראשו תני עולא ב"ח נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר בעי ר' ירמיה נקטם ראשו מעי"ט כו' עד סוף הסוגיא ולפי שיטת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן בשם הגאונים משמע דכולה סוגיא דהכא לא סלקא אליבא דהלכתא דכל השקלא וטריא דהכא אדינא דמתני' קאי דנקטם ראשו של הדס פסול משא"כ למאי דפסק שמואל לקמן כר' טרפון דאפילו שלשתן קטומים כשר א"כ אפילו לא עלתה בו תמרה כשר ודלא כסתמא דמתני' משום דהו"ל סתם ואח"כ מחלוקת שאין הלכה כסתם וע"ש בלשון הרמב"ן בספר המלחמות באריכות. אלא דלכאורה יש לתמוה דאכתי מאי חזית דסמכינן אהאי דשמואל מסוגיא דהכא דסתמא דתלמודא שקיל וטרי בהך איבעיא דר' ירמיה וקאמר נמי עלה דתיפשוט ליה מדר"פ וכיון דר"פ בתראה הוי אלמא דסתמא דתלמודא דהוי בתר ר"פ נמי שקלי וטרי בה בהך איבעיא דר' ירמיה דאפילו את"ל דהא דמייתי מילתא דר"פ אגב גררא מייתי לה כיון דע"כ אליבא דרבי יוחנן מוכרח לומר כאוקימתא דר"פ וא"כ שפיר קאמר דתיפשוט מדר' יוחנן מ"מ ע"כ הא דמייתי בתר הכי לימא כתנאי עבר וקטם סתמא דתלמודא מסיק הך מילתא ליפשוט האיבעיא דרבי ירמיה וא"כ משמע להדיא דסתמא דתלמודא סברה דהלכה כסתם מתני' דהכא ודלא כשמואל. אם לא שנאמר דאיתא לדשמואל ואיתא נמי לדרבי ירמיה ולסוגיא דהכא והיינו ע"ד שכתבו הראב"ד ובעל המאור והר"ן ז"ל דיש לחלק בין נקטם ראשו דמתניתין ובין קטומה דר' טרפון. והנלע"ד בזה אבאר לקמן בעה"י בסוגיא דרבי ישמעאל ורבי טרפון במימרא דשמואל ע"ש:

בפרש"י בד"ה יש דיחוי כו' והשתא לא דייק בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה כו' עכ"ל. ונראה בכוונתו משום דאיכא סברא נמי למימר דדחוי מעיקרא כי האי שלא יהיה ראוי בתחלת זמנו גרע טפי מנראה ונדחה כדמשמע נמי לישנא דגמרא לקמן וכמו שיבואר:

בתוספות בד"ה נקטם ראשו מעי"ט כו' ומשני רב אשי כל שבידו לא הוי דיחוי ומיהו לא לגמרי דמי. וכוונתם דהאי דהדס לא מיקרי כל כך בידו ללקטן כיון דאין ממעטין בי"ט אלא דאפ"ה לענין דיחוי מעיקרא דקיל טפי שפיר מהני הך סברא דבידו ללקטן ועמ"ש לקמן בזה. ומ"ש התוס' דצריך לחלק בדברים עיין בל' התוס' שם בזבחים:

תוספות ד"ה ואימא הכי נמי תימא מאי סלקא דעתיה למפסליה משום שם ליווי מידי הדס כתיב בקרא. הקשה לי גדול אחד מהש"ס דבכורות דף י' גבי דבש. ולק"מ דבש"ס תקשה הכי וכן מרן ז"ל בבית יוסף סימן פ"ג ועיין להרב תרומת הדשן ז"ל סימן רל"ה שהביא מדבש. וכן הרשב"ץ ומהר"י אלפאנדרי ז"ל ולכאורה דבריהם קשים. ועיין מה שכתבתי אנכי איש צעי"ר בקונטריס אהבת דוד דף ל' ובהשמטות שם בס"ד:

ואימא הכי נמי עץ עבות אמר רחמנא מ״מ נראה דוודאי פשיטא לי׳ לתלמודא דרק מין אחד הוא שכשר לענף עץ עבות אבל לא כל המינים שהם עץ עבות אלא דהגמרא לעיל נסתפק דלמא דוקא דולבא. או הירדף ודחי הגמרא מעתה לא נשאר שום מין אלא הדס מעתה שפיר מקשי פשיטא ותירץ מ״ד מפני שיש לו שם לוי כלומר דניהי דמין הדס הוא מ״מ כל היכא דבמין אחד נמצאים כמה מינים מהם אינו כשר אלא הסתמא כמו אזוב שאינו כשר אלא הסתמא ולא אזוב יון ולא שאר אזוב שיש להם שם לווי אע״פ שבוודאי כולם מין אזוב הם ומקשה ואימא הכי נמי דפסול מה"ט גופא ומתרץ עץ עבות מ״מ בוודאי אלו הוה כתיב בתורה הדס סתם הוה דוקא הדס סתם כשר ולא שיש לו שם לוי אע"פ שהם מין הדס אבל כיון שכתבה התורה ענף עץ עבות א״כ כל מיני הדס בכלל זה וכן למדתי מדברי הריטב״א אמנם התוספות נראה שלא הבינו כן אלא כיון דכתיב ענף עץ עבות מכשירין אפילו כל המינים שהם עבות אפילו לאו מיני דהדס אי לאו משום דרכיה דרכי נועם. ועיין במהרצבי סימן קס״א. זרע אמת בחדושים סימן נ״א.

ת״ר יבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדים לחים. לשון רשי׳ והרא״ש תולדות יצחק מנחת בכורים.

נקטם ראשו ועלתה בו תמרה. ע"ז מ״ז ד״ה אשרה:

זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות. הליכות אלי׳ דף כ׳:

מפשט פשיטא לי' דאין דיחוי אצל. שמחת י״ט רכ״ח רכ״ט:

או שהי׳ ענביו מרובת מעליו. עיין זבחים ל״ז ד״ה כל שבידו:

רש״י ועלתה בו תמרה בי"ט משנאגד דבתלוש נמי סלקא ביה כוונת רש״י לפי פשוטו דלא נטעי לפרש שנקטם ראשו במחובר ועלתה בו תמרה בי״ט ונקצץ בי״ט ע״י גוי או שלא במתכוון ופירש זה וודאי לא ניתן להאמר מכמה קושיות לכך הוצרך רש"י לבאר דבתלוש הוא דאעפ"כ יכול לעלות בו תמרה ובשביתות י"ט דף נ"ח כתב דכוונת רש״י לבאר דלמה לא נפסל משום תעשה ולא מן העשוי כיון שבשעת אגדו פסול הוה ולאחר אגדו חזר להכשירו הוה כתעשה ולא מן העשוי לכן כתב רש״י כיון שדרך לגדל בתלוש לאו תעשה ולא מן העשוי הוא. ולדעתי הקלושה דוחק הוא דכל שלא נעשה בידי אדם לא שייך בו תעשה ולא מן העשוי רק נראה ונדחה שייך ביה:

רש"י יש דיחוי אצל מצות כו׳ והשתא לא דייק כו' בספר כפות תמרים מחקו מדברי רש״י וכן התוספות נראה דלא הוה גרסי כן בדברי רש״י כמ״ש מהר"ם לובלין ואי גרסינן ליה צ״ל דכוונתו דאיך קאמר רבי ירמי׳ ספוקי מספקא ליה התם גבי כיסוי אי דוקא לחומרא אמרינן אין דיחוי אבל לא לקולא או אפילו לקולא ונהוי נמי התם רק לחומרא כיון דחזינן דבנראה ונדחה מספקא ליה לתנא א״כ בדיחוי מעיקרא דקיל יש לומר וודאי דלא הוה דיחוי ותו כיון דעיקר יסודו מכח המשנה דלשם ה״ל למיבעי כנדון המשנה דשם דהיינו בנקטם בי״ט ועלתה בו תמרה בי״ט דהוה ג״כ נראה ונדחה אלא וודאי צ״ל דרבי ירמיה לא היה מחלק בהכי כלל בין נראה ונדחה לבין דיחוי מעיקרא. ועיין בריכות המים רנ"ד ע״ג. גט מקושר קכ״ג ע״א שביתות י"ט נ״ח:

תוס׳ ד"ה ואימא הכי נמי. זרע אמת בחידושים סימן נ״א. מהרצב״י קס״א. ועיין מה שכתבתי בגמרא:

תוס׳ ד״ה נקטם מעי״ט. בריכות המים רנ״ד ע״ג:

תוס׳ ד"ה והכא במילף והוה מצי לאשמעינן פלוגתייהו בלקטן בהיתר בעי״ט והקשה מהרש״א דלמה לא הקשו התוספות כן על המקשן רק על התרצן ואפשר דלהמקשן התירוץ פשוט אמנם להתרצן הי׳ מקום לומר תירץ אחר לכן הוצרכו לבאר דהנה הרמב״ם והטו״ר ושאר פוסקים לא חלקו בין אשחר בי״ט לאשחר בעי"ט דבכל ענין בלקטן שרי והקשה בית יוסף הא לסוגיא דגמרא מוקי דוקא באשחר בעי״ט דהוה דיחוי מעיקרא אבל באשחר בי״ט דהוה נראה ונדחה לא איפשטה. וא״כ לא שרי לצאת בו ותירץ דלמסקנא דשרי ר"א ב״ש בליקטן לאכילה א״כ מקרי נמי בידו ולהכי שרי והקשו עליו דא״כ הי׳ להם לבאר דדוקא בדאית ליה הושענא אחריתא אבל לית ליה הושענא אחריתא אסור ותירצו (עיין בכפות תמרים) דאעפ״כ מגו כיון דאית ליה הושענא אחריתא שרי מקרי נמי בידו ויש לדקדק חדא דזה דוחק גדול לומר דהסוגיא דלעיל דמוקי בדאשחר בי״ט לא ידע פלוגתא דת״ק וראב״ש לקמן דאי ידע מאי דוחקיה בהכי הא אפילו בעי״ט ניחא ותו הך סברא דחיקא טובא לומר מגו כיון דאית לי׳ הושענא אחריתא וכבר הקשה מהרח"א בספר מקראי קודש על זה מכמה סוגיות דאמרינן מי יימר דמתרמי וא״כ מנל״ן להמציא חילוק זה. ועיין שם במקראי קודש דף ע"ח ע"ט. איברא לכאורא הך סברא בלא"ה מוכרחת לפי מה שכתבתי לעיל להקשות בשם הרב שער המלך למה בליקטן בי״ט שרי הא הוה מצוה הבאה בעברה וצ״ל כיון דאי אית ליה הושענא אחריתא שרי לא מצוה הבאה בעבירה היא וא"כ שפיר מוכח דאמרינן הך מגו אמנם אם נאמר כמ״ש לעיל לתרץ קושיות הרב שער המלך כיון דאיסור מתקן הוה רק מדרבנן באיסור דרבנן לא אמרינן מצוה הבאה בעברה א״כ אצ״ל הך סברא דאמרינן מגו אמנם במרדכי בשם ריב״א כתב דמתקן הוה איסור דאורייתא אלא דהיא גופה קשה מנלי״ה לריב"א זה דהוה איסור דאורייתא ואפשר לומר דהכרח שלו דמקשי הגמ' והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר״ש בפסיק רישיה. וכבר ידוע דהת״ד ופר״ח ובעל גינת וורדים כתבו דבאיסור דרבנן לא אסור פסיק רישיה. ועיין בבתי כהונה חלק ראשון שהאריך בזה וא״כ מאי קושיא כיון דאיסור מתקן דרבנן לא שייך פסיק רישיה אלא וודאי צ״ל דאיסור מתקן דאורייתא וא״כ שפיר הקשה הגמרא וזה הכרח ריב״א וא״כ י״ל דהסוגיא דלעיל הוה סבר דאיסור מתקן הוה דרבנן וא״כ ל״ק כלל קושיא של הרב שער המלך ולא צריכין לומר כלל מגו דאית ליה הושענא אחריתא ולהכי מוקי דאשחר בי״ט דוקא אבל הסוגיא דלקמן סבר דאיסור מתקן הוה דאורייתא כדמוכח מדמקשי והא מודה ר״ש בפסיק רישיה וא״כ קשה הא הוה מצוה הבאה בעברה וצ״ל בע"כ הטעם דלא הוה מצוה הבאה בעברה מטעם מגו דאית ליה הושענא אחריתא וא״כ כיון דסברא זו דמגו מוכרחת א״כ גם באשחר בי"ט שרי מטעם דמגו דאית ליה הושענא אחריתא וכתירץ הרב ב״י.

אמנם התוספות בע״כ אינם סוברים דלקיטתן הוה מצוה הבאה בעברה דס"ל כסברת הירושלמי שכתבתי לעיל כיון דאין קיום המצוה והעברה כחדא לא מקרי מצוה הבאה בעברה דאל״כ מאי מקשים ליתני פלוגתייהו בליקטן בהיתר הא טובא אשמעינן דאפילו דהוה מצוה הבאה בעבירה ואין להקשות דאפילו אם נאמר כהירושלמי נמי צריך לאשמעינן דזה י״ל הוה סברא פשוטא וא"צ לאשמעינן אבל סברא דמגו וודאי דצריך לאשמעינן וגם התוספות כתבו בסוף ד"ה נקטם דהוה מצי למדחי דמאן דאמר אין דיחוי משום דבידו אמנם י״ל דבוודאי משמיע לן חידושא במה דאמר דכ"ע אין דיחוי ופליגי בתעשה ולא מן העשוי דמה״רדף בלמנצח לדוד הקשה למה נקט עבר וליקטן ולא נקט נפלו ממילא והנה באמת לפי דעת המקשן דפליגי ביש דיחוי או אין דיחוי בוודאי ל״ק מידי דמ״ש לקטן מ"ש נפלו ממילא אמנם לפי דעת התרצן דמוקי פלוגתייהו בתעשה ולא מן העשוי בוודאי הקושיא חזקה משום דלעיל דף י"א רצה הגמרא לאוקמי' פלוגתייהו אם אמרינן לקיטתן זהו עשייתן א״כ אפשר למטעי דלהכי מכשרי רבנן בלקטן משום דלקיטתן זהו עשייתן אבל בנפלו ממילא אפילו רבנן פסלו וא״כ הוה ליה למנקט נפלו ובע"כ צ״ל דלהכי נקט לקטן דזה הוה חידוש יותר אע"ג דהוה מצוה הבאה בעבירה וטעמא משום מגו וכיון דאמרינן מגו הא דעבר ולקטן מיירי אפילו בדאשחר בי"ט דהוה נראה ונדחה כשר מטעם מגו ולהכי מוקי פלוגתייהו בתעשה ולא מן העשוי כדי שיקשה למה נקט לקטן ולא נקט נפלו ובע"כ מוכח משום מצוה הבאה בעברה ואמרינן מגו משא״כ אי הוה אמר דפלוגתייהו הוא דמאן דמכשיר משום דבידו ומאן דפוסל משום דאפילו דבר שבידו נראה ונדחה (כן צריך לפרש כוונת התוספות ועיין ריטב״א) לא הוה קשה כלל קושיות הרב למנצח לדוד ולא הוה מוכח כלל דהוה מצוה הבאה בעברה וא״כ לא מוכח נמי סברת מגו וא״כ ממילא כשר בדאשחר בי״ט דוקא אלא וודאי דהתוספות באמת סברי כן דלא הוה מצוה הבאה בעברה מטעם הירושלמי ולכן שפיר כתבו דהוה מצי למדחי מעתה נקשרו שני הדבורים ודברי התוספות באו על נכון דוודאי לפי המקשן כיון דלא קשה כלל קושיות הרב למנצח לדוד דליתני נפלו ממילא אין מקום לטעות כלל אמנם לפי התרצן כיון דקשה קושיות הרב למנצח לדוד למה נקט לקטן ולא נקט נפלו ובע״כ צ״ל הטעם לאשמעינן משום מצוה הבאה בעברה ממילא מתורץ ג״כ למה נקט לקטן בי״ט כדי לאשמעינן זה אע״ג דהוה מצוה הבאה בעברה. אמנם התוספות לא בחרו בזה אלא דסברי דזה באמת לא מקרי כלל מצוה הב״ע וגם לפי התרצן צ״ל הא דנקט בי״ט לאשמעינן דאפ״ה אין דיחוי ולקושיות הרב למנצח לדוד למה נקט לקטן ולא נקט נפלו ממילא סבירא להו להתוס׳ כיון דסברת רב דאמר לעיל קציצתן זהו עשייתן נדחה היא בגמרא א״כ בוודאי לפ"ז אין כאן מקום לטעות אם תני לקטן דנימא דוקא קתני לקטן דלקיטתן זהו עשייתן אבל נפלו ממילא לא:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

באסא מצראה. בביאור הדין דאסא מצראה, נ"ל דהגדרת עבות היא בד בן ג' עלים. כשיש יותר מג' עלים בבד אין הם מוסיפים לחלות שם העבות בענף, ולפיכך אם נושרים העלים היתרים דאסא המצראה אין זה פוסל, שהרי העלים האלו אינם שייכים להכשר הענף כלל.
שם. רש"י ד"ה שלשה. ז"ל שלשה בדין ובכל בד ובד שלשה עלין לחין דבבציר משלשה עלין לא הוי עבות עכ"ל. דברי רש"י צ"ע, דלכאורה דין הגמרא הוא דין בהדר שהבד נחשב הדר כשיש בראשו שלשה עלים לחים, ברם עבות היינו שהבד כולו או רובו עבות ודין ג' עלים בראש הבד אינו שייך לדין עבות. עוד קשה, למה מפרש רש"י את הדין כשהיבשות בג' הבדין כולם, הלא דין הגמרא שייך לכאורה גם בבד אחד בלבד (וכן מקשה הרא"ש על רש"י). בתירוץ קושיא זו נ"ל, כי לרש"י הדס אחד לבדו עם ג' עלים לחים בראשו אינו הדר. דוקא ביחד עם שני בדים אחרים כמוהו הריהו הדר. כל הדס מוכשר ע"י שהוא שייך לאגודה שיש בה עוד שני הדסים אחרים עם עלים לחים בראשם. ההדר מתהוה מחבור ג' הבדים ביחד. בד"א אליבא דר"י (לד:) שדורש ג' הדסים למצוה וכשיש ג' עלים לחים בכל בד ובד יש מספר ט' עלים לחים בין כולם וכשרים. אבל לר"ע (שם) הדורש בד א' למצות ההדס, אין ג' עלים לחים בראש הבד הא' מצילו מפסול היבשות. (יתר הראשונים חולקים על רש"י ודנים על חלות ההדור בכל בד ובד בלחוד). בכל אופן הקושיה הראשונה עדיין במקומה עומדת.
בגמ' - יש דחוי אצל מצות או לא. יתכן לפרש את ספק הגמרא, דבשלמא בקדשים יש חלות דין פסול, ואפי' כשנסתלקה סבת הפסול מ"מ דין הפסול נשאר בקרבן, משא"כ במצוות דאין חלות דין פסול ולכן מאחר דאזדא הפוסל - החפץ כשר, דאין במצוות חלות דין פסול כבקרבנות. עוד נראה לבאר את הספק, דבשלמא בקדשים הפסולים קיים איסור הקרבה ודבר שנאסר אינו חוזר להיתרו כדאשכחן סברה זו בטרפות ובבשר בחלב, אבל במצוות ליכא איסור - אלא חלות פסול בלבד - ולפיכך נסתפקו בגמ' אם יש דחוי אצל מצוות או לא.
שם. רש"י ד"ה ועלתה וכו' משנאגד עכ"ל. יש להעיר, מדוע פירש רש"י דין הדחוי משנאגד הרי ההלכה היא כרבנן דלולב א"צ אגד. והנה לקמן כתב רש"י ד"ה ולולב וכו' וז"ל, דכיון שאגדו בפסול ונקרא עליו שם לולב של מצוה בשעת דחוי נדחה לעולם כו' והא דנקיט פלוגתייהו במיעטן ביו"ט משום דסתמא בתר דאגדיה הוא דהא ביום טוב לא אגיד ליה ואי לא צריך אגד איצטרך למנקט ביום טוב משום דאי לאו דקדש היום אכתי לא חל עליה זמן מצוה ולא שם מצוה למקרייה דחוי עכ"ל.
הרי שרש"י קובע דלר"י חל הדחוי משנאגדו המינים באגודה לפני זמן הרגל, דכיון דלולב צריך אגד נעשה חפצא של מצוה ע"י אגד. מאידך אליבא דרבנן לא נעשה חפצא של מצוה עד שקדש יום הרגל. עכ"ז משמע מרש"י שלפנינו כי גם אליבא דרבנן לא חל דין דחוי אלא כשאגד את המינים ביחד. ובעינן תרווייהו - קדש היום ואגד. וצ"ע בזה - דהא אגד אינו אלא נוי בעלמא ואיזו שייכות יש לו לדחוי מצוה.
ונראה שמכאן ראיה לפירושו של הגר"ח זצוק"ל בשיטת רבנן דר"י. הוא הסביר שאע"פ שאין אגד מעכב בקיום המצוה מ"מ האגד אינו נוי בעלמא אלא הוי חלק מעיקר מצות הלולב. והסתייע משיטת המרדכי ורש"י (לג: ד"ה ופליגי) דגם לרבנן אם אוגדו צריך האגד להיות קשר של קיימא. חזינן מזה דאין זה נוי סתם אלא חלות שם אגד ע"פ הלכות קשר של קיימא. אגד הלולב דומה לציצין שאינן מעכבין את המילה שמצוה למולם מדין ואנוהו ובכ"ז נחשבת מילתם חלק מעצם מצות המילה שהרי דוחה מילתם את השבת.
ראיה נוספת לפירוש של הגר"ח זצוק"ל מברכת שהחיינו שמברכים בשעת עשיית האגד, לקמן (מו), ואפי' לרבנן, מוכח שהאגד אינו סתם נוי אלא חלות בחפצא של מצות הלולב. ועשיית האגד חשובה שעת עשיית החפצא של מצוה ומברכים בשעתה ברכת שהחיינו.
לשיטתו היה הגר"ח זצ"ל מחמיר משום תעשה ולא מן העשוי שלא להסיר ההדסים והערבות מהאגד ולחזור ולשימם בתוכו בלי התרת הקשר של האגד ולקשרה מחדש. ועיין בראב"ד (פ"ד מממרים הל"ג) וז"ל: וכיון דצריכין אגד וקשר אם הוסיף אחר האגד לדברי הכל האגד אין בהם ממש עכ"ל, והגר"ח הסיק דגם לרבנן הואיל ולכתחילה בעינן אגד כהלכתו (עיין או"ח סי' תרנ"א ס"א) דבעינן קשר ע"ג קשר, וא"כ בלי קשירה מחדש יהיה חסרון באגד של תעשה ולא מן העשוי.
לפיכך ניתן לומר דרש"י סובר שאפי' לרבנן קובע האגד את חלות השם חפצא של מצוה. דחוי שייך דוקא בחפצא של מצוה, ואליבא דרבנן האגד יחד עם קדוש זמן הרגל קובעים את החפצא של מצוה. ההדס בעצמו בלי אגד אינו חפצא של מצוה ואין דחוי חל בו כל זמן שלא נטלו. אולם אם אגדו וקדש היום נחשב חפצא של מצוה אפי' קודם נטילתו ולכן חל בו דין דחוי. ואף דהדס בפני עצמו אסור להריח בו אפי' אם לא אגדו, היינו מטעם שדין דהוקצה למצותו אינו תלוי בחלות השם חפצא של מצוה אלא בדבר שעושים בו מצוה. ראייה לזה משופר שאינו חפצא של מצוה לרמב"ם (פ"א משופר הל"ג) לגבי הדין של מצוה הבאה בעבירה ובכ"ז הוקצה למצותה (עיין מג"א סי' תקפ"ח סק"ה). ועיין בשעורים לעיל (ב.) בהקצאת דופני הסוכה. ברם דין דחוי תלוי בחלות שם חפצא של מצוה ורק באגד חשוב חפצא של מצוה שיחול בו דין דחוי. ודבר זה הוא אפי' לרבנן דלולב א"צ אגד.
יוצא שלפי רש"י לר"י הדס נחשב חפצא של מצוה משאגדו ואפי' לפני יו"ט. לרבנן ההדס נחשב חפצא של מצוה דוקא משעת קדוש היום ומשאוגדו. דאגד קובע את חלות השם חפצא של מצוה, ודין הדחוי תלוי בחלות השם חפצא של מצוה. אך צ"ע אליבא דר' יהודה שהאגד לחוד קובע את חלות השם חפצא של מצוה ואפי' לפני קדוש זמן החג - היש איזה זמן סמוך לחג המעכב בחלות זו, היתכן דלר"י אם אוגדין את המינים בחנוכה שיחשבו חפצא של מצוה עבור חג הסוכות. והנה לגבי עשיית סוכה לשמה שיטת ב"ש (לעיל ט.) היא שתוך ל' יום בעשייה סתמא כשרה הסוכה ולפני ל' יום רק בעשייה לשם החג כשרה. א"כ א"ל דאה"נ שלרש"י אליבא דר' יהודה אגד לשם החג קובע את השם חפצא של מצוה, ואפי' הנאגד בחנוכה לשם סוכות. והנה לגבי ברכת שהחיינו בעשיית האגד פירש"י (מו.) שהעושה לולב מברך ברכת שהחיינו בעושהו בערב יו"ט, משמע, כי דוקא באוגד בערב יו"ט חלה דין עשיית החפצא של מצות לולב. ולכאורה פירושו הוא בין לפי ר"י ובין לפי הרבנן, וצ"ע ביסוד הדין שלו.
שם. רש"י בא"ד וז"ל משנאגד דבתלוש נמי סלקא ביה עכ"ל. מפרושו מוכח שהדחוי כאן שייך דוקא בתלוש ולא במחובר. וקשה דהא הגמ' בע"ז (מז.) שואלת דאשרה שבטלה מהי למצוה אם יש דחוי אצל מצוות או לא, והא האשרה נעבדה כמחובר ומ"מ שייך בה חלות דין דחוי אצל מצוות ומ"ש הכא.
ונ"ל, כי באשרה הפסול והדחוי הם מדין מאוס (עיי"ש גמ' ע"ז (מז.) שאינו תלוי בחלות שם חפצא של מצוה. הפסול דמאוס שייך נמי במחובר, משא"כ הפסול דנקטם ראשו תלוי בחלות שם חפצא של מצוה ובמחובר אין הצמח נחשב חפצא של מצוה דאינו בר לקיחה. רק משנתלש ונאגד באגודה נעשה חפצא של מצוה ופסול מדין נקטם. מאוס פוסל דבר שיעשה בו מצוה אע"פ שלא חל שם חפצא של מצוה, ולכן מחובר אע"פ שאינו חפצא של מצוה נפסל מטעם מאוס.
שם. בגמ' - נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר. בספר נשמת אדם (קנ"ב) דן בד' מינים שגדלו בעציץ שאינו נקוב אם כשרים הם לנטילה. ויש שמקשים עליו מהדין שלפנינו שעלתה בו תמרה כשר והנה התמרה גדלה בתלוש ומ"ש מהגדל בעציץ שאינו נקוב שהווה ספק. אמנם לק"מ, כאן גדל ההדס בקרקע ונחשב מין הדס כשר. התמרה שגדלה בו בתלוש כשר כדין ההדס עצמו שגדלה ממנו. אולם בספק של הנ"א גדל ההדס בעציץ שאינו נקוב ועל כן נסתפק שמא אינו מין הדס כלל למצוה דאינו גדולי קרקע. ספקו של הנ"א הוא בקביעת המין של הדס ולא שדורש שכל חלק של ההדס יגדל בקרקע.
שם. בגמ' - כסהו הרוח חייב לכסות. יש לעמוד על השייכות בין דחוי במצות בדבר שהיה בעצמו פסול למצוה וחזר להכשרו לבין כסהו הרוח, שלכאורה אין הפקעה שם בדם עצמו אלא שיש פטור גברא בעת שכסהו הרוח. ובע"כ צ"ל דכסהו הרוח אינו רק פטור בחובת הגברא אלא שגם עצם הדם נחשב אינו ראוי לכסוי ויש הפקעה בדם בעצמו, בחפצא של המצוה, ולכן דומה הוא לנקטם ראשו ועלתה בו תמרה שהדחוי הוא בחפצא של המצוה עצמו ולא רק בחובת הגברא.
שם. בגמ' - והכא במילף לולב מסוכה קא מיפלגי. כתבו התוס' (מו. ד"ה העושה) בשם הירושלמי שמברכים ברכה על עשיית הסוכה. מקצת אחרונים פרשו דלפי הירושלמי יש מצוה לעשות סוכה ומברכים על עשייתה. מצוה זו של עשייה הם מוסיפים מהוה היסוד לדין תעשה ולא מן העשוי. לפי"ז המחלוקת אי ילפינן לולב מסוכה היא אם יש מצות עשייה בלולב. ועיין בהעמק שאלה (פ' וזאת הברכה, קס"ט, א') שמאריך בנדון זה. אמנם לפענ"ד אין פרוש זה מתקבל, דנראה דלדידן אין מצוה קיימת כלל בעשיית סוכה והמצוה אינה אלא לישב בסוכה. וז"ל הרמב"ם (בתשובותיו סי' קכ"א): שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנחנו עושין אותה זולתי כדי לשבת בה, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, עכ"ל. וכן בנוגע לנטילת לולב, המצוה מתקיימת דוקא בלקיחה ולא בעשיית החפצא דלולב. המחלוקת כאן נוגעת רק להכשר החפצא למצוה, באיזה אופן חל ההכשר דסוכה ולולב, אבל קיום מצוה דעשייה ליכא כלל.
שם. רש"י ד"ה ולולב וכו' דאי לאו דקדש היום אכתי לא חל עליה זמן מצוה ולא שם מצוה למקרייה דחוי עכ"ל. מרש"י משמע שהשם של חפצא של מצוה חל מבערב משקדש היום, ועלינו להבין הלא זמן מצות הלקיחה מתחיל מהבקר, וא"כ למה חל שם חפצא של מצוה בלילה, ומ"ש ליל החג מערב החג דאינו זמן המצוה ואין בו דין דחוי. ונ"ל שהמחייב של המצוה דלקיחה הוא קדושת החג, וקדושת הלילה שוה לקדושת היום, וממילא אע"פ שאין הלולב ניטל בלילה מ"מ לגבי חלות השם של חפצא של מצוה מתחיל הזמן עם התחלת קדושת החג בלילה. לפיכך חל דין הדחוי בליל החג ולא בערב החג, דליל החג הוא זמן המחייב של הלקיחה ביום. וכן מצינו בשופר, אף שאינו נוהג בלילה, מ"מ בקידוש ובתפלת ערבית אומרים יום תרועה, דקדושת היום של שופר היא אף בלילה, ואע"פ שאין מצות שופר נוהגת בלילה, מ"מ קדושת היום של שופר היא, וכן בלולב - הלילה מהוה קדושת היום של לולב, והלולב נחשב חפצא של מצוה בליל החג³⁷.
³⁷ ראה מש"כ בשעורים למעלה בריש הפרק לגבי פסולי ד' המינים ביו"ט שני בשם הרב הגרש"ז זצוק"ל בש"ע שלו סי' תרמ"ט שכתב דאין מצות ד' המינים תלוי' בקדושת היום, שלא כרבינו שליט"א כאן.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

אסא מצראה. גדל על המיצר של שדה ומתוך שיש לו מקום פנוי הוא משבח ומצליח לישנא אחרינא אסא מצראה הדס מצרי: שלשה בדי עלין לחין. שלשה בדין ובכל בד ובד שלשה עלין לחין דבבציר משלשה עלין לא הוי עבות: ובראש כל אחד. שיהו עלין הלחין בראשי הבדים אבל באמצעם לאו הדר הוא: ועלתה בו תמרה. כמין תמרה כעין הנמצא בעלי ערבה פעמים בעלין דבוק כמין פרי ירוק וצובעין בו הנשים צעיפיהם: ועלתה בו תמרה ביום טוב. משנאגד דבתלוש נמי סלקא ביה: יש דחוי אצל מצות. כלומר נוהגת תורת דחוי אצל מצות כשם שנוהגת אצל קרבנות דאם נראה ונדחת משנשחט' אמרת ידחה דתו לא הדר חזי הכא נמי הואיל ונדחה כשנקטם תו לא הדר מיחזי בעליית תמרה והשתא לא דייק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה דהאי דנקטם מעיו''ט לא נראה מעולם: כסהו. אדם לדם חיה או עוף: לא שנו. דכסהו הרוח חייב לכסות אלא שחזר ונתגלה: הואיל ואידחי. על ידי הרוח מכיסוי של מצוה כדקאמר דכי לא נתגלה פטור מלכסות: אידחי. לעולם ואפילו נתגלה: ואמר רב פפא גר': דרב פפא גופיה. האי דיוקא דרב פפא מיבעיא לי' לר' ירמיה: מיפשט פשיט ליה. לתנא דתנא כסהו הרוח חייב לכסות דאין דחוי: לא שנא לחומרא. כי הכא דמחייב ליה בכיסוי משום טעמא דאין דחוי: ולא שנא לקולא. כי ההיא דר' ירמיה דאי אמרי' אין דחוי הוי כשר ואם יש דחוי הוי פסול ואמרי' אין דחוי ומכשרינן: או דלמא מספקא ליה. לתנא ומספיקא לחומרא הוא דמחייב ליה בכיסוי שמא אין דחוי: אבל לקולא. כגון לענין תמרה: לא אמרינן. אלא פסלינן שמא יש דחוי או אין דחוי: עבר ולקטן. לעינבי הדס שהיו מרובין מעלין ותנן אם מיעטן כשר ואין ממעטין ביו''ט משום שבות שדומה למתקן כלי ומכשירו ואם עבר ומיעטן פסול כדמפרש טעמא ואזיל: סברוה. רבנן דבי מדרשא דבעו למימר דהך פלוגתא ביש דחוי ואין דחוי היא: דכ''ע. רבנן ור' אלעזר בר' צדוק: לולב אין צריך אגד. ולא שייך ביה עשיה דלוקי טעמא דר' אלעזר דפסל משום תעשה ולא מן העשוי בפסולות וא''נ צריך אגד אפ''ה משום תעשה ולא מן העשוי לא מיפסיל דהא בדידיה לא כתיב תעשה: ולולב מסוכה לא יליף. הלכך מהשתא ליכא למיפסליה אלא משום דחוי דכיון שאגדו בפסול ונקרא עליו שם לולב של מצוה בשעת דחוי נדחה לעולם ואע''ג דלא נראה ונדחה הוא אלא דחוי מעיקרא והאי דנקיט פלוגתייהו במיעטן ביום טוב משום דסתמא בתר דאגדיה הוא דהא ביום טוב לא אגיד ליה ואי לא צריך אגד. איצטריך למינקט ביום טוב משום דאי לאו דקדש היום אכתי לא חל עליה זמן מצוה ולא שם מצוה למקרייה דחוי: ומאן דמכשר סבר. אין דחוי לענין מצוה אלא לענין קדושה כגון קרבנות: לא דכ''ע לא אמרי' יש דחוי במצוה. וטעמא דמאן דפסל משום תעשה ולא מן העשוי הוא דקסבר לולב צריך למיגד ושייך ביה עשיה והכא במילף לולב מסוכה פליגי: ילפינן. בבנין אב הואיל וזה בעשיה וזה בעשיה מה זה ולא מן העשוי אף זה ולא מן העשוי: ואנוהו. התנאה לפניו: רבינו. רב: במקום א'. שהענבים כולן ביחד ומיהו מרובין הן על העלין שבכל ההדס: הכי גרסינן לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים ושלשה מקומות כשר אמר ליה רבא שנים ושלשה מקומות הוה ליה מנומר ופסול הכי גרסינן לה לקמן לענין עלתה חזזית באתרוג:

ואימא הכי נמי. תימה מאי ס''ד למיפסליה משום שם לווי מידי הדס כתיב בקרא הא אפי' הירדוף מכשרינן אי לאו משום דכתיב דרכיה דרכי נועם: נקטם מערב יו''ט ועלתה בו תמרה ביו''ט מהו. אף על פי שבקונטרס הזכיר נראה ונדחה הא דהכא דחוי מעיקרא הוא כיון דבתחלת יו''ט לא חזי כדמוכח לקמן גבי אשחור מעיו''ט ונהי דגבי קדשים פשיטא לן דדחוי מעיקרא הוי דחוי גבי מפריש נקבה לפסחו בפ' מי שהיה טמא (פסחים ד' צח. ושם) וגבי בהמה של שני שותפים בפ''ק דזבחים (ד' יב. ושם) ובפ''ק דקדושין (ד' ז. ושם) גבי מצוה מיבעיא לן וכי תימא הא דאסקינן גבי אשחור תפשוט דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי לא דמיין להכא כדפרישנא לעיל דשאני התם דבידו ללקט ואפי' בקדשים מכשירין מה''ט במסכת זבחים פ' כל הפסולין (דף לד: ושם) דתנן גבי קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר ופריך בגמ' וליהוי דחוי ומשני רב אשי כל שבידו לא הוי דחוי ומיהו לא לגמרי דמי להאי דינא דהא נראה ונדחה הוא ולקמן מסקינן דלא תפשוט מיני' נראה ונדחה חוזר ונראה אע''ג דבידו ללקטן וכן בההיא דהפריש קרבן והמיר דת דבידו לחזור ואפילו הכי אמרינן פ''ק דזבחים (ד' יב: ושם) הואיל ונדחה ידחה עוד אמר בזבחים פרק קדשי קדשים (ד' נט. ושם) כל הקדשים שנשחטו עד שלא נפגם המזבח ואח''כ נפגם המזבח פסולין דהואיל ונדחה ידחה אע''פ שבידו לתקן וצריך לחלק בדברים והא דמדמי הכא ההיא דכיסוי הדם דבידו לגלות מכל מקום היה לו לחשבו דחוי הואיל ונפטר מלכסות לא נתחייב להוציאו מן הדחוי כדי לחזור ולכסות והא דמייתי לימא כתנאי מעבר ולקטן הוה מצי לדחויי דמ''ד התם אין דחוי משום דבידו לתקן אבל הכא דאין בידו לתקן יש דחוי: והכא במילף לולב מסוכה קמיפלגי. והוה מצי לאשמועינן פלוגתייהו בליקטן בהיתר כגון מערב יום טוב לאחר שאגדן והא דנקט פלוגתייהו בליקטן באיסור כגון ביו''ט לאשמועי' דאפילו הכי חכמים מכשירין דאין דחוי: