סוכה לו ע"א

הא [זה] ששנינו כי נקלף פסול, זהו דווקא שנקלף בכולה, ואילו הא [זה] שאמר רבא כי כשנקלף כשר, זהו במקצתה, אם נקלף כשר.

א שנינו במשנה דין אתרוג שנסדק או ניקב. תני [שנה] עולא בר חנינא: אם ניקב נקב מפולש מקצה לקצה — נקב כזה פסול במשהו, ואם ניקב נקב שאינו מפולש — הרי זה פסול רק כשגודלו כשל איסר (מטבע).

בעי [שאל] רבא: נולדו באתרוג סימני טריפה מהו? כי כפי שנראה יש דמיון בין ההלכות שנאמרו באתרוג לבין כמה מדיני טריפה בעופות ובהמות, והבעיה היא האם קשר זה קיים גם בדינים שלא נאמרו במפורש באתרוג ונאמרו בטריפה. ושואלים: מאי קמיבעיא ליה [מה נשאלה נסתפקה לו]? אי [אם] לענין אתרוג שנקלף שיש דין טריפה כזו בבהמה — הלא תנינא [שנינו] כבר, אי [אם] הכוונה היא לפסול נסדק, שקיים בבהמה סוג טריפה כזה וכגון שנסדקה גרוגרתה — הלא תנינא [שנינו]. אי [אם] הכוונה היא לפסול ניקב ושכגון זה קיים בבהמה שניקב מוחה — הלא תנינא [שנינו], ואם כן במה נסתפק לו?

ומשיבים: כי קא מיבעיא ליה [כאשר נסתפק לו] היה זה בהלכה שאמר עולא בשם ר' יוחנן: ריאה שנשפכה כקיתון, כלומר: שפנים הריאה נימוח כולו עד שנעשה נוזלי — אין זו טריפה, והבהמה כשרה. ואמר רבא: והוא דקיימא סימפונהא [שעדיין קיימים הסימפונות] צינורות הנשימה בתוך הריאה. ונדייק: הא לא קיימי סימפונהא [הרי אם לא קיימים הסימפונות] — הרי זו טריפה. והשאלה היתה איפוא: הכא [כאן] באתרוג אם נימוח חללו הפנימי, מאי [מה הדין]? דלמא התם [שמא שם] הוא דלא שליט בה אוירא [שאין האויר שולט בו], שסגור מכל צד, ולכן הדר בריא [חוזר ומבריא] אבל הכא [כאן] באתרוג דשליט [ששולט] בה אוירא [אויר], סרוחי מסרחת [הרי היא מסרחת] מחמת זה ומתקלקלת כולה, או דלמא [שמא] לא שנא [אינו שונה]?

ומתרצים, תא שמע: [בוא ושמע] פתרון לשאלה, ממה ששנינו: אתרוג תפוח שהתנפח או סרוח, או כבוש בחומץ או בחרדל, או שלוק [מבושל], אתרוג כושי (שחור), אתרוג לבן, אתרוג מנומר — פסול. אתרוג שצורתו ככדור — פסול, ויש אומרים: אף התיום (שני אתרוגים הדבוקים יחד). אתרוג הבוסר — ר' עקיבא פוסל וחכמים מכשירין. גדלו את האתרוג בתוך דפוס ועשאו על ידי הדפוס כמין בריה אחרת שאין לו עוד צורת אתרוג — הרי זה פסול,

קתני מיהת [שנינו על כל פנים] ענין אתרוג התפוח וכן הסרוח, מאי לאו [האם לא] נפרש: תפוח פירושו שנרקב מבחוץ, וסרוח פירושו שנרקב מבפנים! ודוחים: לא, אידי ואידי [כאן וכאן] בשנרקב מבחוץ, ולא קשיא [ואין זה קשה] שנראה שחוזר על אותו דין במילים שונות, כי הא דתפח אף על גב דלא סרח [זה שהתנפח אף על פי שאינו מסריח] והוא ה"תפוח", הא דסרח אף על גב דלא תפח [וזה שהסריח אף על פי שלא התנפח] והוא הקרוי "סרוח".

ב אמר מר [החכם] בברייתא שהבאנו: אתרוג כושי — פסול. ושואלים, והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת: אתרוג כושי — כשר, דומה לכושי — פסול! אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין [כאשר שנינו גם כן במשנתנו] שפסול, לא בכושי שנינו כן, כי אם בדומה לכושי תנן [שנינו שם]. רבא אמר: לא קשיא [אין זה קשה]; הא לן והא להו [זה לנו וזה להם]. כלומר אנו בני בבל שקרובים אנחנו לארץ כוש ורוב אתרוגינו כהים, אין אתרוג כזה נחשב איפוא כשינוי וכשר. אבל בני ארץ ישראל הרחוקים מארץ כוש ואתרוגיהם בהירים, אתרוג כזה נחשב במקומם כשינוי ולכן הוא פסול.

עוד שנינו בברייתא זו: אתרוג הבוסר — ר' עקיבא פוסל וחכמים מכשירין. אמר רבה: ר' עקיבא ור' שמעון אמרו דבר אחד, שיש להם שיטה אחת. ומפרטים: ר' עקיבא — הא דאמרן [זו שאמרנו] לענין אתרוג שכל עוד לא נגמר בישולו, אינו נחשב עדיין כפרי ופסול. ר' שמעון מאי היא [מה הוא] הדבר שאמר? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' שמעון פוטר את האתרוגים בקוטנן מלהפריש מהם מעשר. הרי שאף לשיטתו אתרוג שלא נגמר אינו נחשב כפרי.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: דלמא [שמא] לא היא ואין זו אותה שיטה, כי עד כאן לא שמענו קאמר [שאמר] ר' עקיבא הכא [כאן] ופסל אתרוג הבוסר, אלא משום דבעינן [שצריכים אנו] שיהיה הדר וליכא [ואין בו] מפני קטנותו או צבעו, אבל התם [שם] יתכן שכרבנן סבירא ליה [כדעת חכמים סבור הוא], שאפילו אתרוג בוסר חייב במעשרות.

ולהיפך, אי נמי [או גם כן] אפשר לומר, כי עד כאן לא שמענו קאמר [שאמר] ר' שמעון התם [שם] כי אתרוג הבוסר פטור ממעשרות, אלא משום דכתיב [שנאמר]: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה" (דברים יד, כב), ולמד מכאן שחובת מעשר היא רק בתבואה בשלה כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, ופרי בוסר שאינו ראוי לזריעה — אינו חייב במעשר. אבל הכא [כאן] בהכשר אתרוג למצוה שלא נתמעט אתרוג הבוסר בלשון הכתוב, יתכן שכרבנן סבירא ליה [כדעת חכמים סבור הוא] ומתיר אפילו באתרוג הבוסר.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - א

הא דאמר רבא שהיא כשרה, הוא כאשר היה הקילוף בכולה, וממילא אינו מנומר. ואילו הא דשנינו במשנתנו שהיא פסולה, כאשר היה הקילוף במקצתה, שמנומר הוא. ^[120]

שנינו במשנתנו: נסדק ניקב וחסר על ידי הנקב כל שהוא - פסול. אבל אם ניקב ואינו חסר אפילו משהו - כשר.

ותני עולא בר חנינא: ניקב נקב מפולש אף אם לא נחסר על ידי כך - פסול, ואפילו היה הנקב בעובי משהו [כלומר, דק כחודה של מחט].

ואם ניקב נקב שאינו מפולש, וכגון שנעץ בו יתד עבה, ולא נחסר על ידי כך האתרוג אפילו משהו, שיעורו לפסול הוא בכאיסר. שאם היה הנקב רחב כאיסר הרי הוא פסול אף שלא נחסר כלל. [ומשנתנו שהכשירה כשלא נחסר אפילו משהו איירי בנקב פחות מאיסר שאינו מפולש]. ^[121]

בעי רבא: נולדו באתרוג סימני טרפה כסימני טריפה של בהמה [המובאים להלן], מהו?

ומבררת הגמרא: מאי קמיבעיא ליה לרבא? אי קמיבעיא ליה מה דינו של אתרוג שנקלף, שהוא מסימני טריפה של בהמה, דהיינו "הגלודה", שאין לה עור, הא תנינא ליה להדיא במתניתין מה דינו? ואי קמיבעיא ליה מה דינו של אתרוג שנסדק, שאף הוא מסימני טריפה של בהמה, דהיינו גרגרת שנסדקה כולה ולא נשתייר בה חוליא למעלה וחוליא למטה, הא נמי תנינא במתניתין? ואי בניקב האתרוג קמיבעיא ליה, שהוא דומיא דניקב קרום המח, שהוא מסימני טריפה של בהמה, הא נמי תנינא ליה במתניתין?

מבארת הגמרא: כי קא מיבעיא ליה לרבא, כדעולא אמר רבי יוחנן. דאמר עולא אמר רבי יוחנן: ריאה שנשפכה כקיתון, דהיינו שהבשר שבתוך הקרום נימוח ונעשה כמים, כשרה.

ואמר רבא: ודין זה הוא דוקא היכא דאכתי קיימא סימפונהא [שסמפונות הריאה עדיין קיימות], הא אם לא קיימי סימפונהא הרי היא טרפה, נמצא שאחד מסימני הטריפה הוא שנעקרו ממנה סמפונות הריאה.

ומעתה נסתפק הכא גבי אתרוג, כאשר נימוח פנים האתרוג, אולם עדיין קיימין חדרי הזרע שלו שהגרעינים בתוכם [שהם מקבילים לסמפונות הריאה בבהמה], מאי?

וביאור הספק הוא: מצד אחד יש לחלק בזה בין בהמה לאתרוג, דדלמא התם הוא שאינה טריפה בכהאי גוונא, כי היות דלא שליט בה אוירא, שהריאה אינה פתוחה לאויר, משום הכי הדר בריא [חוזרת היא לבריאותה]. אבל הכא דשליט בה אוירא באתרוג, סרוחי מסרחת, כלומר, נרקב הוא מחמת המגע בין בשר הפרי לאויר. או דלמא לא שנא?

תא שמע: אתרוג תפוח, סרוח, או כבוש בחומץ ובחרדל, ^[122] או שלוק [מבושל הרבה במים רותחים], או אם היה האתרוג כושי, או לבן, וכן אתרוג המנומר, פסול.

אתרוג שצורתו ככדור - פסול. ^[123]

ויש אומרים: אף התיום, דהיינו שני אתרוגים הדבוקים יחד - פסול. ^[124]

אתרוג הבוסר, דהיינו, שהוא קטן כפול הלבן, רבי עקיבא פוסל, וחכמים מכשירין.

גדלו בדפוס, דהיינו, שעשה לו צורה מסוימת בעודו קטן, ונתנו לתוכה כשהוא מחובר לעץ, וגדל שם כך שנעשה כאותה הצורה, ועל ידי כך עשאו לאותו אתרוג כמין בריה אחרת שאינו דומה לאתרוג כלל, פסול.

ומדייקת הגמרא: קתני מיהת: תפוח, סרוח.

מאי לאו: תפוח - היינו שנפחת ונרקב מבחוץ, וסרוח - היינו שנרקב מבפנים, דהיינו דומיא דריאה שנשפכה כקיטון, וקיימי סמפונאה, ואפילו הכי פסול!

דוחה הגמרא: לא. אידי ואידי, בין תפוח ובין סרוח - מבחוץ איירי ולא בבשר הפרי. ולא קשיא: הא דקתני "תפוח", היינו, דתפח [שהתנפח] - אף על גב דלא סרח [שלא נרקב]. ואילו הא דקתני "סרח", היינו, אף על גב דלא תפח. וקא משמע לן מתניתין שבין אם נרקב ובין אם התנפח פסול.

אמר מר: אתרוג כושי פסול.

מקשה הגמרא: והתניא: אתרוג הכושי שגדל בארץ כוש - כשר, על אף ששחור הוא, שכך היא דרך גדילתו באותו מקום. אבל אם היה רק דומה לכושי, כלומר, שגדל כאן והוא שחור, פסול, לפי שבמקומותינו מראה שחור אינו נחשב למראה אתרוג. ומכל מקום מבואר שאתרוג הכושי כשר?!

מתרצת הגמרא: אמר אביי: אכן אתרוג הכושי כשר, וכי תנן נמי מתניתין דפסול, בדומה לכושי תנן.

רבא אמר: לעולם גם משנתנו וגם הברייתא באתרוג הכושי קמיירי, ולא קשיא, הא דשנינו בברייתא שאתרוג הכושי כשר, היינו - לן, לבני בבל הקרובים לארץ כוש, ורגילין באותם אתרוגים. והא דשנינו במשנתנו שאתרוג הכושי פסול - להו, לבני ארץ ישראל, שאינם רגילים בהם, ולגביהם אין זה מראה אתרוג. ומכל מקום גם לבני בבל הרגילים באתרוגים אלו, דוקא אתרוג הכושי כשר. אבל הדומה לכושי פסול, לפי שאין זה מטבע ברייתו להיות שחור. ^[125]

שנינו בברייתא: אתרוג הבוסר, רבי עקיבא פוסל וחכמים מכשירין.

אמר רבה: רבי עקיבא, שסבר הכא שעד שיגמר בישולו של האתרוג אין הוא נחשב פרי, ורבי שמעון דלהלן אמרו דבר אחד.

רבי עקיבא - היינו הא דאמרן, דפסל אתרוג הבוסר. רבי שמעון, מאי היא?

דתנן: רבי שמעון פוטר את האתרוגים בקוטנן מן המעשרות. וטעמו כדלעיל, דכל שלא נגמר בישולם אינם חשובים פרי לענין מעשרות.

אמר ליה אביי: דלמא לא היא, [כלומר, שמא לא כדבריך שאתה למד דרבי עקיבא ורבי שמעון חדא שיטתא היא], דעד כאן לא קאמר רבי עקיבא הכא אלא משום דבעינן שיהיה "הדר", ובאתרוג הבוסר ליכא הדר. אבל התם גבי מעשרות, אפשר דכרבנן סבירא ליה, שגם אתרוג הבוסר חשיב פרי וחייב במעשר.

אי נמי [כמו כן ניתן לפרש להיפך]: עד כאן לא קאמר רבי שמעון התם, שאתרוג הבוסר פטור מן המעשר, אלא משום דכתיב [דברים יד כב]: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" ודרשינן, דהיינו, כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, שהוא פרי הראוי לצמוח, וזהו דוקא פרי שכבר גדל כל צרכו. אבל הכא איכא למימר דכרבנן סבירא ליה שאתרוג הבוסר כשר. ^[126]

הערות

^[120] כן הוא לשון רש"י בספרים שלפנינו. אבל התוספות כתבו בשם רש"י: דמחזי כמנומר. ומבואר שמעיקר הדין אין לפוסלו משום כך, ואפשר שהטעם בזה הוא משום שמנומר במראות כשרים, וראה ילקוט מפרשים. בכפות תמרים הקשה: הרי מסתימת לשון הגמרא משמע דאיירי שנקלף במקום אחד, ואם כן מדוע במקצתה הוי מנומר? ואם כוונת הגמרא שנקלף מקצתה בשנים או שלושה מקומות, מאי קושיא, לפלוג וליתני בדידיה, שמשנתנו שפסלה איירי בשנים או שלושה מקומות, ואילו הברייתא הכשירה כשנקלף במקום אחד?! ומכל מקום, על כרחך כן צריך לומר, דרבא שהכשיר איירי בנקלף כולו כדרך תמרה שכשנקלפת נקלפת כולה, וכמו כן בנקלף מקצתו במקום אחד. אבל כשנקלף מקצתו בכמה מקומות פסול. אלא שתמה על סתימת לשון הטור סימן תרמח שהביא דברי רש"י דנקלף מקצתו פסול ולא פירש דאיירי דוקא כשנקלף בשנים או שלושה מקומות. נחלקו הפוסקים במנומר במראות כשרים מה דינו, וראה ילקוט מפרשים. בתוספות [ד"ה הא] הביאו בשם רבינו חננאל שפירש להיפך, דמדמינן ליה לטריפה, דקיימא לן שאם נקלף העור ונשתייר ממנו כסלע אינה טריפה, כיון שיכולה להבריא. וכמו כן כאן אם נקלפה הקליפה כולה פסול. אבל אם נקלפה רק מקצתה הרי הוא כשר. וכן כתב הרא"ש ודימה זאת ממש לטריפה, שאף באתרוג צריך שישאר מן הקליפה כסלע. אמנם יש מן הראשונים שהקלו אפילו בכל שהוא, ולעומת זאת יש שהחמירו שברובו לעולם פסול וראה בהרחבה בילקוט מפרשים.

^[121] כן פירש רש"י, דמשנתנו פסלה באחד משני אופנים, או שנחסר אפילו משהו, או שניקב נקב מפולש שאז אפילו לא נחסר כלום - פסול. אולם הראב"ד [הלכות לולב] נקט בפשיטות כי אם לא נחסר כלום אפילו היה הנקב מפולש - כשר. שהקשה, כיון דאיירי שניקב כאיסר היאך יתכן שלא נחסר כלום? ועל כן פירש, דכוונת הגמרא לומר, שאם ניקב ולא "פלש" מבפנים, כלומר, שנחסר רק מבחוץ ולא מבשרו הרי הוא כשר, כיון שדין "חסר" הוא דוקא כשנחסר מבפנים ומבחוץ.

^[122] פרטי הדינים באתרוג הכבוש ראה בילקוט מפרשים.

^[123] במשנה ברורה סימן תרמח ס"ק נט פירש בשם הלבוש, דפסול משום שאין זה מראה אתרוג. ובשער הציון שם כתב לפרש לכאורה באופן אחר - שאינו הדר. ונפקא מינה בין שני פירושים אלו, דלשיטות הראשונים שדין הדר אינו נוהג אלא ביום הראשון לבד יהיה לפירוש השני אתרוג זה כשר בשאר ימי החג.

^[124] בכפות תמרים נסתפק, לשיטת תנא קמא שמכשיר בתיום, האם סבר שכאשר נוטל שניהם יחד אין בזה משום פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים, כיון שגדלו יחד הרי הם כאחד, או שמכשיר רק כשמפרידם, וקא משמע לן שאין זה נחשב כחצי פרי. או אפשר שבשני האופנים יוצא ידי חובתו.

^[125] כן פירש רש"י, שדומה לכושי פירושו, שגדל כאן ושחור הוא כאתרוגים הגדלים בכוש. אבל הרמב"ם [הלכות לולב פרק ח הלכה ח] כתב: מקום שהאתרוגים שלהם כעין שחרות מעוטה [כלומר, אינם שחורים ממש אלא צבעם נוטה לשחור], כשרים. ואם היו שחורים ביותר כאדם כושי, הרי זה פסול בכל מקום. ולדבריו גם אתרוג הגדל בכוש אם היה שחור הרבה פסול, ולא הכשירו לבני בבל אלא אתרוג הנוטה לשחור, כיון שרגילים בזה אין חסרון בהדרו. ויתר הרחבה בשיטת הרמב"ם ראה בילקוט מפרשים.

^[126] ומבואר לכאורה, כי סברא זו שהדבר תלוי במה שדרך בני אדם להוציא לזריעה היא רק לשיטת רבי שמעון. אבל לרבנן עיקר החילוק הוא בין דבר הראוי לאכילה לדבר שאינו ראוי לכך. והקשה הכפות תמרים: משנה מפורשת היא במסכת מעשרות [פרק א משנה ג]: בתלתן משתצמח, התבואה והזיתים משיביאו שליש. ומבואר להדיא שאף לרבנן זמן חיוב מעשרות הוא משיהיה ראוי הפרי להצמיח, ולא מזמן שראוי לאכילה? וכן פסק הרמב"ם [הלכות מעשר פרק ב הלכה ה]: איזו היא עונת המעשרות משיגיעו הפירות להזריע לצמוח, הרי שלכולי עלמא חיוב מעשרות נקבע על פי הזמן בו ראוי הפרי לצמח?! ותירץ, דסברי רבנן ששני הדינים אמת - פרי שתחילתו אוכל, כתפוחים ואתרוגים חייב במעשרות מיד שנעשה פרי אף שעדיין אינו ראוי לזריעה. אבל פרי שאין תחילתו אוכל, כתלתן שאינו ראוי לאכילה עד שיבשיל, כיון שכשמביא שליש ראוי הוא לזריעה חל עליו חיוב מעשרות. והיינו שבאחד משני תנאים אלו בא הדבר לידי חיוב מעשרות. ורבי שמעון נחלק עליהם בזה, וסבר, שהקובע לחיוב מעשרות הוא אחד - שיהיה הפרי ראוי לזריעה. אבל אם אינו ראוי לצמח אף שראוי הוא לאכילה אינו חייב במעשר. [ועיין שם שכתב, שכן הוא הפירוש לדרכו של רש"י. אבל ברמב"ם נראה שאף לרבנן המודד הוא לעולם בכך שראוי הוא לזריעה, ולדבריו מחלוקתם היא מאימתי נעשה הפרי ראוי לזריעה].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

this mishna, where it states that if the etrog was peeled it is unfit, is in a case where all of it was peeled. That statement of Rava that if it was peeled it is fit is in a case where only part of it was peeled.

The mishna continues discussing the halakha of an etrog that was split or pierced. Ulla bar Ḥanina taught: An etrog that was pierced with a hole that completely goes through its body is unfit with any size hole. If the hole does not completely go through the etrog, it is unfit only with a hole the size of an issar coin.

Rava raised a dilemma: If signs of a tereifa developed in the etrog, what is its halakhic status? The Gemara clarifies: What is the dilemma that he is raising? There are similarities between the halakhot of the etrog in the mishna and some of the halakhot of a tereifa, a bird or animal with a condition that will lead to its death within a year. If it is the case where the etrog was peeled, we already learned that case. If it is the case where the etrog was split, we learned that case as well. And if it is the case where the etrog was pierced, we learned that too. After ruling out those defects, the question remains: With regard to what is Rava’s dilemma?

The Gemara answers: When he raises the dilemma, it is with regard to a case like that which Ulla said that Rabbi Yoḥanan said: A lung whose contents can be poured like a pitcher, i.e., whose tissue dissolved to the point of liquefaction, is not a sign of tereifa, and the animal is kosher. And Rava said: And that is the halakha only where the bronchia are intact. However, if the bronchia are not intact, it is a sign of tereifa. The dilemma here is with regard to a comparable situation in an etrog, i.e., an etrog that liquefied from within: What is its halakhic status? Perhaps it is there, in the case of the lung, where the air does not affect it since it is completely enclosed in the body, that the lungs can recover, and that is why it is not a tereifa. However, here, in the case of the etrog, where the air affects it, it inevitably decays and spoils and therefore it is a tereifa. Or, perhaps the case of the etrog is no different.

The Gemara answers: Come and hear a resolution to this dilemma based on that which was taught in a baraita. An etrog that is tafuaḥ, saruaḥ, pickled, boiled, a black Cushite etrog, a white etrog, or a speckled etrog is unfit. An etrog shaped like a ball is unfit, and some say even a twin, conjoined, etrog is unfit. With regard to an etrog that is unripe, Rabbi Akiva deems it unfit, and the Rabbis deem it fit. If he grew the etrog in a mold and shaped it to appear like a different entity, and it is no longer shaped like an etrog, it is unfit.

In any event, it teaches that an etrog that is tafuaḥ or saruaḥ is unfit. What, is it not that tafuaḥ means that it decayed on the outside and saruaḥ means that it decayed on the inside? The Gemara rejects this explanation: No, both this and that are referring to decay on the outside. And this apparent redundancy is not difficult, as this case, tafuaḥ, is where it swelled even though it did not decay, and that case, saruaḥ, is where it decayed even though it did not swell.

The Master said in the baraita cited above: A Cushite etrog is unfit. The Gemara asks: But isn’t it taught in a different baraita: A Cushite etrog is fit, but an etrog that is similar to a Cushite etrog is unfit. Abaye said: When we learned this halakha in the mishna that it is unfit, too, we learned it not in reference to an actual Cushite etrog, but rather in reference to one that is similar to a Cushite etrog. Rava said: Actually, the mishna is referring to a Cushite etrog, and nevertheless, it is not difficult; this, the halakha that it is unfit, is for us in Babylonia because our etrogim are typically light, and the dark Cushite etrogim are conspicuously different. And that, the halakha that it is fit, is for them in Eretz Yisrael, whose etrogim are typically dark. In Eretz Yisrael the dark Cushite etrog is not conspicuously different, and it is therefore fit.

It was also taught in the baraita: With regard to an unripe etrog, Rabbi Akiva deems it unfit, and the Rabbis deem it fit. Rabba said: Rabbi Akiva and Rabbi Shimon said one and the same statement. The Gemara elaborates: The statement of Rabbi Akiva is that which we said; an unripe etrog is unfit. Rabbi Shimon, what is his statement? It is as it is taught in a baraita: Rabbi Shimon exempts etrogim from the requirement to be tithed while in their small state. Apparently, Rabbi Shimon, too, holds that an unripe etrog is not a fruit.

Abaye said to Rabba: Perhaps that is not the case and they do not share the same opinion. Rabbi Akiva stated his opinion only here, with regard to an unripe etrog, as we require beauty [hadar] in an etrog and there is none in the case of an unripe etrog due to its color or small size; however, there, with regard to tithes, perhaps he holds in accordance with the opinion of the Rabbis that one is obligated to tithe even a half-ripe etrog.

Alternatively, Rabbi Shimon stated his opinion only there with regard to the exemption of an unripe etrog from tithes, as it is written: “You shall surely tithe all the produce of your planting, which is brought forth in the field year by year” (Deuteronomy 14:22). From that verse it is derived that the obligation to tithe applies only to produce that has developed to the point where it is typical for people to take it out to the field for sowing; one is not obligated to tithe unripe fruit that is not suitable for planting. However, perhaps here he holds in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Akiva and would deem an unripe etrog fit.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי' האתרוג שנקלף עורו במקצת כמו פני תמרה. אדומין כשירה. וגרסי' נמי באלו טרפות. הגלודה ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלין שנקלף עורה כאהינא סומקא. והני מילי כולה. אבל נשתייר מקצת מציל בגלודה.

ניקב נקב מפולש במשהו ושאינו מפולש בכאיסר בעי רבא נולדו בו באתרוג סימני טריפה כגון שנשפך כקיתון [מהו] ואמרינן ת"ש אתרוג תפוח סרוח פסול מאי לאו תפוח מבחוץ וסרוח מבפנים וקתני פסול.

ודחינן לא אידי ואידי מבחוץ ולא קשיא הא דאיתפח ואח"כ סרח. והא דסרח ואח"כ איתפח ולא איפשטא. ניטלה פיטמתה. נראין הדברים שהוא דד של חוטם. כפיטמא של דד כדתניא פיטמא של רמון. אבל הא דתני ר' יצחק ניטלה בוכנתו והוא קצה העץ הנתון באתרוג כגון בוכנא. דגרסי' בשחיטת חולין האי בוכנא דשף מדוכתיה טריפה. ושם המדוך בוכנא כדגרסינן (בחולין נ"ב) בוכנא ואסיתא ובאתרוג העץ שהוא תלוי בו באילן הוא כמין בוכנא. ובעיקר האתרוג חקוק כמו אסיתא והעץ נתון בה וקי"ל שאם נעקרה בוכנא מן האסיתא חיישינן שמא ניטל מגופו של אתרוג עמה וחסר האתרוג ופסול. אבל אם הבוכנא באתרוג קיימת בתוך האסיתא ונחתך העץ למעלה הימנה כשר שהרי העיקר קיים וזהו ניטל עוקצו כשר.

אתרוג כושי פסול. אוקמה אביי דומה לאדם כושי פסול אבל אתרוג כושי כשר ורבא אוקמה בא"י שנו שאתרוג כושי פסול.

אתרוג הבוסר כדכתיב אבות אכלו בוסר. ר"ע פוסל וחכמים מכשירין. והלכתא כחכמים. ור' שמעון דפטר את האתרוגין בקוטנן מן המעשר כשיטת ר' עקיבא אמרה.

תני עולא בר חיננ׳‎ ניקב נקב מפולש במשהו יש שפירשו שהמפולש הוא שנוגע עד הגרעין ואינו נ״ל אלא מפולש מצד אל צד כמשמעו כמבוי המפולש ונקב שאינו מפולש היינו שאינו עובר מצד אל צד אלא עד בני מעיו שאין נקב בשום מקום אלא המגיע לחללו כדאי׳‎ בפ׳‎ אלו טריפות ויש מחמירים לומ׳‎ שהקליפה דבר בפ״ע הוא וכל שניקבה כולה מצד א׳‎ הוי נקב כאלו מגיע לחללה של קליפה וראוי להחמיר מיהו כל שאינו עובר עובי הקליפ׳‎ אינו נקב כלל לדברי הכל ומדאמרי׳‎ נקב שאינו מפולש בכאיסר אתיא מתני׳‎ כפשטה והכא אריש׳‎ לחודא קיימי גבי נסדק ניקב ואמרי׳‎ דכי פסלינן בריש׳‎ בנקב שיש בו חסרון כל שהוא דוקא בנקב מפולש אבל בנקב שאינו מפולש אינו פסול עד שיחסר כאיסר אבל לפרש״י ז״ל דקתני דחסר כל שהוא פסול אפילו בלא שום נקב היכי מכשרי׳‎ הכא במפולש בפחות מכאיסר והא הכא דע״כ חסר כל שהוא דפסול. ויש לדחוק ולומר כי אמרינן בכאיסר היינו שאינו חסר כלום שנעץ בו יתד ונעשה בו גומא בכאיסר ואין כאן לא נקב מפולש ולא שום חסרון והיינו סיפא דקתני ניקב ולא חסר כל שהוא כשר ול״נ כלל. בס׳‎ הערוך אתרוג התיום ר׳‎ האי ז״ל אמר התיום שאמרו שני פנים הם שנים דבוקין בברייתן וא׳‎ שהוא שני חצאין חלוקין מלמעלה ומחוברין מלמטה כל שהוא כן ראינו קדמונינו אומרים אותו זהו התיום:

רבא אמר הא לן והא להו נחלקו המפרשי׳‎ הי מינייהו פסול וכללא דמלתא בכל שדרכן להיות בהם כושים כשר וכל שאין דרכם בכך פסול:

ריאה שקרומותיה קיימים אלא שנימוח כל מה שבתוכה עד שהיא נשפכת מסופה לראשה ומראשה לסופה חותך את הריאה ובודק בסמפונות אם סמפונותיה קיימים כשרה ואם לאו פסולה כמו שיתבאר במקומו וכיוצא בו באתרוג שהקליפה בריאה וקיימת אלא שנימוח כל מה שבתוכו ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו לשיטת גדולי המפרשים שמכשירין בנקב שיש בו חסרון עד כאיסר נוקב בו בפחות מכאיסר עד שיראה קנוקנות שבמוח האתרוג מבפנים אם קיימים כשר ואם אינם קיימים הדבר בספק שמא מתוך שהאויר שולט בו הדר ובריא שכל שהחולי מחמת לחות ועיפוש המסריח אויר מועיל בו ולשיטתנו שאנו פוסלין בכל נקב שיש בו חסרון אין כאן תקון שבנקב משהו שבלא חסרון אי אפשר לבדוק ואם שיחתכוהו מצדו האחד וירחיבהו ויחזור ויסגיר הרי נסדק פסול הלכך על כל פנים מחזיקין אותם בשאין קיימין ומתוך כך הדבר בספק ומן הטעם שכתבנו שמא מתוך שהאויר שולט בו חוזר ומתרפא אבל כל שאין קליפתו בריאה אפי' תפח בלא סרח או סרח בלא תפח פסול בודאי וכן שלוק והוא המבושל הרבה במים רותחין והמבושל והוא שמבושל במים כהלכתו או כבוש בחומץ או בחרדל פסול:

היה לבן מנומר פסול היה עגול ככדור פסול והתיום פסול והוא שני אתרוגים תאומים ביחד וגדולי המחברים מכשירים בו אתרוג הבוסר הואיל ולא נגמר בישולו פסול ואי אפשר לפרש שהוא קטן בשיעורו כפול הלבן ועל דרך מה שאמרו הוא בוסר הוא גירוע הוא פול הלבן שא"כ מאי איריא משום בוסר תיפוק ליה משום שיעורא דהא פחות מכביצה הוא אלא ודאי לא נאמר הוא בוסר הוא פול הלבן אלא בפירות שאינם גסים כל כך שהרי בגפנים נאמרה לענין מה שאמרו שמשחל עליו שם פרי אסור לקצצו בשביעית לצורך עצים דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד ואמר עליה הגפנים משיגרעו ר"ל שיגדילו קצת ויזחילו מהם משקה מלשון כי יגרע נטפי מים שבשיעור זה יצא מכלל סמדר ונכנס לכלל בוסר ועל זה אמרו הוא בוסר הוא גירוע ושיעור גסותו כפול הלבן שהוא מין קטנית דק ביותר אבל אתרוג שהוא גדול לפעמים הוא בכביצה והוא עדיין בוסר ופסול לדעת ר' עקיבא ויש פוסקים פסקו כמותו ומ"מ גדולי המחברים מכשירים כחכמים אחר שיש בו שיעור וכן נראה ומדין יחיד ורבים הלכה כרבים:

פירות שאין ראויים לאכילה אינם חייבים במעשרות עד שיגדילו ויהא שם אוכל עליהם שנאמר מפרי העץ ושיעור זה שבו נעשה אוכל הוא נקרא עונת המעשרות אבל פירות הראויים בקטנם כגון קשואים ומלפפונות חייבים בקטנן תפוחים ואתרוגים אף בקטנן חייבים משנתעגלו ונעשו בצורת תפוח ואתרוג ואע"פ שאתרוג מיהא אין בני אדם מוציאין אותו לזריעה ר"ל שהזורע גרעינין שבתוכו אינם צומחים עד שיגמר בישולם מה שאין כן בתפוחים שהזורעם אף קודם גמר בישולם צומחים הם אין מדקדקים בכך:

תנראי עולא בר חנינא ניקב נקב מפולש במשהו ושאינו מפולש בכאיסר פי' המורה דאניקב ואל חסר דמכשיר תנא דמתני' קאי ואתא האי תנא למימר דאי מפולדש הוא מצדו לצד פסול בנקב כל שהאו ואפילו של מחט ונקב שאינו מפולש בכאיסר אם רחב כאיסור פסול ואע"פ שלא חסר כלום כגו שתחב יתד עבה ומתני' בפחות מכאיסור ושאינו מפולש ואינו נ"ל אלא ארישא קאי אניקב וחסר כל שהו ואתי לפרושי שאם ניקב נקב מפולש הוי החסרון בכל שהוא אבל אם ניקב נקב שאינו מפולש הוי שיעור החסרון בכאיסר וכך מוכחת השיטה וכך פירש גם רבינו חננא"ל זצוק"ל:

אתרוג הבוסר ר"ע פוסל וחכמים מכשירין פי' המורה הבוסר קטן כפול הלבן וכך ראיתי שפי' גם רבינו גרשום זצוק"ל חכמים פליגי אדר' יהודא ואדר"מ חד אמר כאגוז וחד אמר כביצה ואינהו מכשירין אפילו כפול הלבן והיינו בוסר ואינו נ"ל פתרון זה כלל דמאי דאמרי' בפ' מקום שנהגו הוא בוסר הוא גרוע ושיעורו כפול הלבן לא נאמר אלא בבוסר דענבים שגריני הענבים הם קטנים אבל בוסר דאתרוג גדול האו ואין לשערו כפול הלבן והנכון בעיני דמאי דתנן במפני' והירוק ככרתן ר"ע מכשיר ור' יהודא פוסל הוא אתרוג הבוסר ואתי ר' יהודא כר' עקיבא ור"מ כחכמים ובאתורג קטן דפליגי נמי במתני' דאמר ר"מ כאגוז ור' יהודא כביצה זה אינו בוסר אלא נגמר הפרי שעדיין עתיד לגדל ולהתעבות יותר ושתי חלוקותיהם הבאנו בריש פירקין ובשתיהן פי' התלמוד לר' יהודא משום דלא גמר פירי וזו פירושו הידוק ככרתן אע"ג

שגדל ונתעבה כל צורכו עדיין לא נתמתק והוא בוסר ועתיד לגמור עדיין באילן כדי שיגמר הפרי ויתמתק ואתרוג קטן נתמתק כבר אל אשעתיד עדיין לעמוד באילן כדי שיתגדל ויתעבה יורת והיינו דלא גמר פרי שלא נגמר גידולו והירוק ככרתן לא גמרי פי שלא נגמר בישולו:

בא"ד ובפ' יוצא דופן פי' בקונטרס חוטמו ספק ר"ל שלא איתפשט מה נקרא חוטם ובערוך פי' וכו' כדתנן פיטמא של רימון אבל הא דאמר ר' יצחק בן אלעזר בוכנתו הוא קצה העץ וכו' כצ"ל:

ד"ה אי נסדק תנינא וכו' ומ"מ אע"ג דלענין טרפות אסור התם הוא וכו' ר"ל ואם תקשה לך וטעמא מאי נשתנה דין אתרוג מדין טרפה בניקב טפי מבנקלף ונסדק דבכולהו דין אתרוג שוה לטרפה וע"ז קאמר ומ"מ אע"ג דלענין טרפה אסור הכא כשר דהתם הוא דאסור משום דקרום לחודיה קאי וכו':

בא"ד כדמוכח בשמעתין דבעי ליה למיפסל נשפכה כקיתון וכו' פי' דעד כאן לא קמבעיא ליה בשמעתין אלא במקום דמכשיר בטדפה דהיינו בדקיימי סימפונהא דכה"ג הכא דקיימי חדרי הזרע אבל במקום שטרפה בבהמה דהיינו היכי דלא קיימי סימפונהא דכה"ג הכא דלא קיימי חדרי הזרע לא קא מיבעי ליה ופשיטא דפסול כמו בטרפות היכי דלא קיימי סימפונהא א"כ ש"מ דס"ל דחדרי הזרע דומין לדין סימפונות שבריאה:

בא"ד ואי הוה מפרשינן וכו' הוי ניחא טפי וכו' פי' דפריך נמי תנינא דניקב אפי' בלא חסר פסול כמו בטרפות דומיא תנינא דפריך באחריני והא דניקב בלא חסר פסול היינו בניקב נקב מפולש או לבית חללו דאל"כ הא קתני בסיפא דמתני' ניקב ולא חסר כשר ואע"ג דאף לפי מה דמפרשינן דניקב וחסר כל שהוא דמתני' הכל חדא מלתא הוא מ"מ ע"כ צ"ל דהיינו היכי שאינו נקב מפולש אבל היכי דהוה נקב מפולש או לבית חללו פסול נמי אפי' בלא חסר אעפ"כ לא נוכל לפרש תנינא ר"ל דפסול בניקב אפי' בלא חסר כגון במפולש דהא דין נקב מפולש או ניקב לבית חללו לא נשנה ולא נזכר במתני' כלל אלא דין ניקב וחסר אכל אי הוה מפרשינן דתרי מילי נינהו אתא שפיר דהשתא נשנה במתני' דין נקב מפולש דפסול אפי' בלא חסר ושייך שפיר למיפרך תנינא דומיא דאחריני:

בסה"ד אבל א"א לומר כן וכו' מדקתני סיפא ניקב ולא חסר כשר כצ"ל ור"ל דע"כ הרישא דומיא דסיפא והואיל ובסיפא ע"כ ניקב ולא חסר חדא מלתא היא א"כ ה"ה ברישא הא דקתני ניקב וחסר חדא מלתא היא:

רש"י בד"ה תני עולא כו' של מחט ונקב כו' הד"א:

בד"ה שבני אדם מוציאין לזריעה כו' אע"פ ששומרו במחובר כו'. נ"ב פי' הניחן:

תוס' בד"ה ניטלה בוכנתו כו' חוטמו ספק כו'. נ"ב פי' לא איתפריש לי:

גמרא ניקב נקב מפולש במשהו. עפרש"י ונ"ל דנקב לא נקרא אלא אם נראה וניכר אבל אם נקבו במחט דק ואינו ניכר דהיינו שליחותו מלאתו (כמו שהבאתי בחדושי שו"ע סי' תרמ"ח ס"א) כשר. וכן נ"ל דה"ה לטריפות וזהו ששאל הש"ס בחולין (נ) על הא דארשב"ג בני מעיים שניקבו וליחה סותמתן כשרה מאי ליחה משום דאם ר"ל ליחת גוף המעיים פשיטא דכשרה לכ"ע דאין זה נקב ובזה א"ש מה דחשיב ג"כ נסדק להפוס' דא"פ עד שנסדק מב' צדדים או שהגיע לחדרי הזרע דתיפוק ליה משום ניקב דנסדק הוא באינו ניכר ועט"ז תרמ"ח סק"ט והנלע"ד כתבתי ועוד זכר לדבר הא דאמרינן בשבת (קח) כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב:

[שם מאי לאו כו' וסרוח מבפנים. קשה דלמא ר"ל דגם חדרי הזרע נסרחו. וי"ל] :

רש"י ד"ה נסדק דהיינו גרגרת כו' של"נ בה חוליא כו'. וכ"כ הרא"ש ושנו משנתם כרב בחולין (מה) והל' כריו"ח שם דבמשהו סגי זולת סה"ת הביא הב"י שפסק כרב:

רש"י ד"ה מאי לאו תפוח שנתפח ונרקב. כצ"ל:

רש"י ד"ה לא תפח. ריחו רע מחמת תולעים שאכלוהו. וצ"ל דמיירי בי"ט ב' דאינו פסול משום חסרון:

רש"י ד"ה הא לן. עי' כה"ד אבל הוא היפך המציאות כי כוש (העטיאפי"א) היא דרומית מערבית לא"י ובבל מזרחית צפונית וא"כ אדרבה א"י קרובה לכוש יותר מבבל ולפרש איפכא ג"כ לא יתכן דמתניתין תשמיע לבבל לכן נלל"פ להו היינו לבני כוש עצמן כשר ולן היינו בש"מ כולן פסול דאתי למיחלף בדומה לכושי ואף דבכ"מ כוונת לן ולהו כפרש"י מצינו הרבה שהלשון שוה ופי' משתנה:

גמרא בעי ר' ירמיה (אב"ה עיין לקמן בסמוך ע"ב על גמרא דאשחר אימת):

רש"י ד"ה שבני אדם, ומודו בתפוחים שמוציאים לזריעה, ק"ל דלרבה דאמר ר"פ ור"ש אמרו ד"א וטעמא דר"ש דעד גמר בישולם לא היה אתרוג פירי אמאי נקט ר"ש פוטר האתרוגים דמבואר דבתפוחים מודה, וכיון דהטעם דקודם גמר בישולו לא היה פירי מ"ש תפוחים מאתרוגים:

ניקב נקב מפולש. פלוגתת הפוסקים ידועה ודעת רוב הראשונים דחסר כ"ש פסולו אך משום לקיחה תמה ע"כ בשארי ימים מטביל בי' ונפיק בי' אפי' חסרון עד פחות מחצי' אינו פוסל ובפרט שישאר כשיעור אתרוג כביצה. אמנם ביו"ט ב' דרבנן דמחמרי' ככל חומרי י"ט ראשון ובעי לקיחה תמה כמו בי"ט א' מ"מ כיון דפליגי בלקיחה תמה ולכמה פוסקים כל שלא חסר כאיסר מקרי לקיחה תמה א"כ יש לסמוך ע"ז בי"ט ב' ע"כ בי"ט א' פסלי' חסר כ"ש ובי"טב עד כאיסור ובשארי ימי' עד נקוב למחציתו:

והנה אתרוג המנומר או נקלף ונעשה כמנומר בשני' ושלשה מקומות דמשמע דפסול משום הדר אפי' בשארי יומי להפוסלים הדר כל ז' מ"מ נ"ל דרוב פעמים ע"י משמוש היד ורוב הנענועי' נולדו בו נימורי' וגם נקלף קצת מקומות מהעור העליון הקליפה החיצונה ונעשה מקומות כמנומר ומי יודע אם הוא ממראה האתרוג וכן משמע לעיל ל"ה ע"ב פירש"י ד"ה מפני שמפסידה קליפתה החיצונה נמאסת במשמוש הידים ע"ש וא"א שיהי' כל פעם מראה אתרוג באותו הכתמים והבהרות שנולדו מזיעת הידים נ"ל דהוה הדר כיון שבאו ע"י מצותו זהו הודו והדרו וקצת ראי' לזה מפסחים ס"ה ע"ב שבח הוא לזרעו של אהרן שילכו עד ארכבותיהם בדם ע"ש ובודאי בעלמא כיוצא בזה הוה הקרבהו נא לפחתיך והכא זהו הדרו וה"נ דכוותי' כנלע"ד דרוב פעמי' בחוש"מ כבר נעשה כעין מנומר ממשמוש היד ומ"מ כשר וכעין גרדומי' דאתו משירי מצוה וכעין מים משירי טהרה ועיי' לקמן גבי נקיבת העכברים:

אתרוג תפוח סרוח וכו'. והנה איבעי' לא איפשטא ופסקו לקולא וצ"ע כיון דלא איתפרש שיעור הדר אלא דמסרו הכתוב לחכמים א"כ כל מה שיאמרו חכמים הוא דאורייתא ממש כמו מלאכת חש"מ להפוסקים שהוא דאורייתא אלא שמסרו לחכמים וכל מה שהם אומרים שאסור הוא דאורייתא ולוקי' עליו וה"נ דכוותי' וי"ל הכא תלי רחמנא כל מה שנראה לחכמים שזה איננו הדר פסול הוא מדאורייתא בודאי כל מה שחכמים מסופקים אם הוא הדר או לא א"כ עכ"פ אינו נראה בעיניהם שאיננו מהודר שהרי מסופקים בו א"כ שוב אין כאן איסור דאורייתא והדר הוא:

דומה לכושי תנן. שמעתי ממ"ו הפלא"ה זצ"ל בהא דפליגי רשב"י ור' ישמעאל ר"פ כיצד מברכין ומסקי' הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם אמר הוא ז"ל שעשו כרשב"י ולא רשב"י ממש דודאי מי שכוונתו לשם ה' הבוחן מחשבותיו ויודע עשתונותיו בודאי יעלה בידו אלא הם עשו כרשב"י נדמו לו ולא בעצם תוכניותם ע"כ לא עלתה בידם ואמר היינו דאמרי הכא אתרוג הכושי היינו הצדיק המשונה במעשיו ככושי המשונה בעורו הוא כשר אך דומה לכושי שרוצה לדמות עצמו לרשב"י זה פסול כי לא עלתה בידו ע"כ דברי הרב ודפח"ח. מכאן ואילך תוספת דברי תלמידו הפעוט כמוני נלע"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בא"י ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א"י ולהוציא פירותי' הקדושי' ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך ובועז זורה גורן השעורי' הלילה משום מצוה וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שארי אומניו' שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה אבל כשאנו מפוזרי' בעו"ה בין או"ה וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן מודה ר"י לרשב"י וע"ז אנו סומכי' על ר' נהוראי במתני' סוף קידושין מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה היינו בח"ל וכנ"ל והיינו דמחדש רבא באתרוג הכושי אפי' אינו נדמה אלא כושי ממש דהיינו רשב"י וחבריו האמתיים מ"מ הא לן והא להו לבני בבל כשר ולבני א"י פסול דבעי' יישוב א"י ע"י ישראל. (אתרוג הבוסר עיי' בחידושינו בזה לעיל ל"א ע"ב:)

בגמרא בעי רבא נולדו באתרוג סימני טריפה מהו. ולכאורה יש לתמוה אלישנא דסימני טריפה דמה ענין סימני טריפה לפסולי אתרוג דטריפות בחיותא תליא מילתא דכל שאין כמוה חיה טריפה ומש"ה לא אשכחן שום טריפה אלא מחיים ולא לאחר שחיטה ובאתרוג דבהדר ותמים תליא מילתא אדרבא עיקר פסולא היינו לאחר שנתלש מן המחובר כגון נקלף וניקב כדמוכח מהא דאמרינן לקמן אתרוג שנקבוהו עכברים דאמר רב אין זה הדר ומקשינן עליה מדר' חנינא דמטביל ביה ונפיק ביה אלמא אפילו בתלוש נמי פסול בניקב. מיהו למסקנא דעיקר איבעיא דרבא היינו כדעולא משמיה דר' יוחנן דאתרוג שנשפך כקיתון מיבעיא ליה א"כ אפשר א"ש דכי היכי דבריאה אמר רבא היכא דלא קיימי סמפונאה טריפה וע"כ היינו משום דהוי בכלל נקובת הריאה דמתני' דהתם אע"ג דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון אפ"ה בכה"ג מיקרי חסרון א"כ ה"ה באתרוג איכא למימר דכה"ג בכלל ניקב או חסר הוא. ובענין זה יש לי ג"כ לפרש למאי דס"ד מעיקרא דאיירי בנקלף דהוי דומיא דקלופה בטריפות דלמאן דמטריף היינו משום דהוי בכלל פסוקה וקרועה א"כ ה"נ הוי בכלל חסר דפסול משום דבעינן לקיחה תמה כן נ"ל:

ניסדק ניקב. עיין לעיל כ״ט ד״ה קפסיק ותני:

ניקב נקב מפולש במשהו. עיין יראים ס"ג ע״א:

בעי רבא נולדה באתרוג סימני טריפה. תבואת שור קט"ו:

אתרוג הבוסר. עיין מה שכתבתי לעיל דף ל״א בתוס׳ ד״ה שיעור אתרוג:

רש"י סימני טרפה שבהמה נטרפה. ולקמן מפרש ליה. והקשה בכפות תמרים דמסקנא דגמרא דהאיבעיא היא באתרוג שנשפך כקיתון והסמפונות קיימת ובאמת זו אינה טריפה בריאה וא״כ האיבעיא הוא בדבר שאין הבהמה נטרפת ונ״ל דכוונת רש"י לאו טריפות בבהמה ממש אלא סימני טרפות כלומר שנולדו באתרוג דברים שהם סימני טרפות בבהמה. והוצרך רש״י לזה משום דקאמר נולדה סימני טריפות ולשון טריפה לא יצדק כלל באתרוג לכן כתב רש״י שהכוונה בטריפה על הבהמה קאי שהבהמה יכולה להטרף בהן ובוודאי נשפכה כקיתון סימני טרפות בבהמה הוא שאם נמחו אח״כ הסמפונת טריפה:

רש״י סרוח מבפנים וקליפתו קיימת. והקשה בכפות תמרים לדעת המטריפים ריאה שנשפכה כקיתון במים סרוחים א״כ מאי רצה לפשוט מסרוח הא זה אפילו בריאה טריפה וא״כ באתרוג וודאי טריפה והרי האיבעיא לא היה אלא מה שכשר בריאה והנה רש״י בסמוך כתב על סרוח ב׳ פרושים בפירוש ראשון כתב נרקב ובלשון אחר כתב ריח רע מחמת תולעים שאכלוהו הרי דללשון סרוח אין פרושו ריח רע רק שנרקב וכשם דמפרשים כן בתרוצא ה״ה בהקושיא וא״כ הרי״ף והרמב״ם דאסרי בריאה מים עכורים יפרשו סרוח כלישנא קמא דרש״י שניקב ונעשה למים אבל לעולם אין ריחו רע:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

בגמ' - ניקב נקב. דעת הרמב"ם (פ"ח מלולב הל"ז) שנקב מפולש פוסל בכל שהוא ושאינו מפולש פוסל אם היה גדול כאיסר. ויתכן לומר שלרמב"ם אתרוג שניקב בנקב מפולש פסול בכל שהוא משום שפסול מדין טריפה ואין צורך לשעור בחלות טרפה. נקב שאינו מפולש איננו פסול טריפה אלא הוי פסול הדר וצריך שעור כאיסר שיהא נראה שאינו הדר, ויל"ע בזה (עיין לקמן בביאור פסול הטרפה באתרוג). שיטת הראב"ד שם צ"ע. (עיין שם במ"מ ולח"מ.)
שם. בגמ' - נולדו באתרוג סימני טריפה. בנקלף פליגי רש"י והר"ח. לרש"י אתרוג שנקלף בכולו כשר ובמקצתו פסול "דמנומר הוא". שיטת הר"ח הפוכה: אתרוג דנקלף בכולו פסול ושבמקצתו כשר, ועיין בתוס' ד"ה הא בכולה הא במקצתה. ונראה שלר"ח חלים באתרוג פסולי הטריפות כמו בבהמה, ונקלף כולו הוה פסול מדין טרפת הגלודה באתרוג כבבהמה. נקלף במקצתו אינו פסול טרפות בבהמה ולפיכך כשר באתרוג. לר"ח יש חלות דין טרפות ממש בהל' אתרוג כבבהמה. וכן⁵⁰ פסק הרמב"ם (פ"ח מלולב הל"ז). מאידך רש"י סובר שאין חלות דין טרפות ממש באתרוג כדין טרפות בהמה; הגמרא רק מדמה פסולי ההדר שבאתרוג לסימני טרפות הבהמה, ברם אתרוג פסול אך מדין הדר בלבד. לפיכך לרש"י מכיון שמנומר פסול מדין הדר, נקלף האתרוג במקצתו פסול, אבל אתרוג שנקלף בכולו כשר שהדר הוא. דיני טרפות כהלכתם בבהמה אינם חלים באתרוג.
ועלינו לבאר אליבא דר"ח והרמב"ם מהי השייכות של דיני טריפות באתרוג, שלכאורה דין הטרפה האוסר בהמה באכילה אינו שייך להכשר האתרוג לנטילת מצוה, ולמה תחול חלות דין טרפות ממש באתרוג דמצוה. והנה לגבי קרבן, רש"י על התורה (פרשת ויקרא פרק א' פסוק א') מפרש על פי הספרא דטרפה נתמעטה מגזה"כ: מן הבקר - להוציא את הטריפה. ברם ברמב"ם כתוב, (פ"ב מאיסורי מזבח הל"י) וז"ל, בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי המזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך עכ"ל. וכבר תמה הכסף משנה שם למה השמיט רבינו את דרשת תה"כ שהובאה ברש"י על התורה⁵¹. מכל מקום, יוצא שלרמב"ם טרפה פסולה משום מאוס. מאוס פסול לקרבן וה"ה טרפה פסולה בתורת מאוס. א"כ ניתן לומר שגם אתרוג טרפה פסול למצוה אליבא דהרמב"ם מפני שמאוס פסול במצות ד' המינים.
עיין בבעה"מ ריש פרק לולב הגזול המפרש פסול היבש כל ז' משום הקריבהו נא לפחתך, וז"ל, קא פסיק ותני לא שנא ביו"ט ראשון ולא שנא ביו"ט שני בשלמא יבש בעינן הדר וליכא ואע"ג דכי כתב קרא ביום הראשון כתיב כיון דיבש איכא למימר דאית ביה משום הקריבהו נא לפחתך ופסול אף ביום השני עכ"ל. חזינן שלפי בעה"מ פסולי הקרבן הנלמדים מהקריבהו נא - דיני מאוס - חלים באתרוג. ומסתבר שכן הוא גם בטרפה לפי הר"ח והרמב"ם. כשם שטרפה פסולה לקרבן מדין מאוס והקריבהו נא, גם אתרוג טרפה פסול למצוה מדין מאוס והקריבהו נא לפחתך. ונראה, שדין הקריבהו נא שייך באתרוג כמו בקרבן כי באתרוג יש חלות של שם שמים - מדין הרצוי וההלל שישנם בארבעת המינים. הריטב"א (ט.) קובע שהפסול של מצוה הבאה בעבירה חל רק בלולב ובקרבן שבאים לרצות. פסול המאוס לבעה"מ ולרמב"ם חל באתרוג כמו בקרבן מפני החלות של שם שמים והרצוי של ארבעת המינים. הקריבו נא לפחתך הירצה פניך - נוהג בכל מצוות של רצוי וחלות שם שמים. בד' המינים ובקרבן יש חלות רצוי ולפיכך נוהגים פסולי מאוס. טריפה מאוסה היא ולפיכך חלות טריפה פוסלת אתרוג כמו קרבן.
והנה לפי"ז - אליבא דשיטת בעה"מ - היה ראוי שפסולי הטרפה באתרוג יחולו כל שבעה. הפסול המסוים של הדר נוהג רק ביום הראשון, אבל פסול המאוס, המפקיע את יסוד הרצוי של הנטילה, מסתבר שצריך ליפסל כל שבעה - כשם שלפי בעה"מ פסול היבש פוסל כל ז' מפני שיבש הוא מאוס, ודבר מאוס פסול כל ז'. כל זה הוא לפי שיטת בעה"מ דמאוס פסול כל ז'. ברם הרמב"ם (פ"ח מלולב הל"ט) פוסל מומי אתרוג - כולל הטרפות - רק ביום הראשון. ונראה שהרמב"ם לשיטתו (שם) שגם מצוה הבאה בעבירה וגזול פוסלים אתרוג ביו"ט הראשון בלבד, אע"פ שמצוה הבאה בעבירה פסול מדין מאוס (עיין בקונטרס מה"ב). הכלל אליבא דהרמב"ם בשאר ימי החג גם מאוס כשר בין בטרפות ובין במצוה הבאה בעבירה, ועיין שם בהשגת הראב"ד.
שם. בגמ' - כבוש שלוק. אתרוג כבוש או שלוק פסול. פירש"י וז"ל, כבוש בחומץ או בחרדל, שלוק מבושל ביותר באור ברותחין עכ"ל. יש לדייק ברש"י - למה מפרש שהיה כבוש בחומץ - והלא כבוש במים ג"כ נחשב כמבושל בכהת"כ [כבוש במים אם נכבש כ"ד שעות, כבוש בחומץ כמבושל הוא אם שהה בכדי שיתננו על האור וירתיח (יו"ד סי' ק"ה ס"א)]. עוד צ"ע, בשלוק פרש"י מבושל ביותר - משמע שבשול רגיל אינו פוסל. והנה כבוש הריהו כמבושל, ואם מבושל כשר למה פסול כבוש. יתכן שלפיכך פרש"י כבוש בחומץ מפני שסובר שיש פסול מיוחד דוקא בכבוש בחומץ ואין פסול בכבוש במים או בבשול רגיל, וצ"ע. (ועיין באו"ח סי' תרמ"ח ס"ו ובמג"א ובגר"א שם, ובגר"א יו"ד סי' ק"ה ס"ב.)
ברם עיין במס' ברכות (לח:) בדיון אם מברכים על השלקות שהכל או בפה"א. השאלה היא אם שלוק מפקיע את השם של הפרי לשנות ברכתו מבפה"א לשהכל ואינו מחלק בסוגיא שם בין שלוק למבושל. משמע שבנוגע לברכה אם שלוק מפקיע את השם של הפרי כן הוא גם בבשול. לפי"ז ה"ה באתרוג, שם הפרי מופקע ע"י בישול, וא"כ מסתבר שאתרוג בין שלוק ובין מבושל פסול וכבוש דינו כמבושל - בין שנכבש כ"ד שעות במים ובין כבוש בחומץ כשעור הרותח. בכל אופן שם הפרי פקע מהאתרוג לגבי מצוה (וכן שיטת המג"א דלא כנראה מפרש"י).
הרמב"ם מביא דין הכבוש ושלוק באתרוג בלי לפרש אם כבוש ושלוק פסולים מפני הפקעת שם הפרי ואם הם פסולים כל שבעה. פשטות לשונו (פ"ח מלולב הל"ט) משמע ששלוק פסול ביום הראשון בלבד מטעם פסול מום. מאידך לגבי ברכה פוסק הרמב"ם (בפ"ח מברכות הל"ג) שמברכים שהכל על השלקות (עיין שם בכ"מ). הרי לגבי ברכה מפקיע שילוק את שם הפרי ולא באתרוג, מאחר שאתרוג שלוק כשר בשאר ימי החג, ותמוה מ"ש ברכה מאתרוג.
שם. אתרוג כושי. רש"י מפרש שאתרוג כושי פסול לבני א"י, ולבני בבל כשר שקרובים לכוש, וז"ל, ורגילין בהם עכ"ל. פירושו צריך ביאור. ונ"ל ששיטת רש"י היא שאתרוג כושי הוי מין אתרוג, אלא שפסול לבני א"י שאינם רגילים למראהו מדין הדר. ופסול הדר לרש"י תלוי במקום, דלבני א"י אין האתרוג הדר ופסול, ולבני בבל הוי הדר וכשר. שיטתו לכאורה תמוהה, דמה שאינו הדר מהראוי שיהיה פסול בכל מקום. הרמב"ם דחה את פירוש רש"י בסוגיא מפני שלדעתו פסול ההדר באתרוג אינו תלוי במקום והוי פסול ודאי בכל אופן ובכל מקום. עיין בפסקו (פ"ח מלולב הל"ח) ופרושו בסוגיא על פי פסק זה⁵².
שם. דומה לכושי. רש"י מפרש שדומה לכושי פסול וז"ל, שנדמה הוא עכ"ל. דבריו צריכים ביאור. נראה שאין כאן לדעתו פסול הדר סתם אלא פסול נדמה של קדשים. בפסול הנדמה בקרבן יש ראשונים שמפרשים אותו דהוי פסול כלאים, אבל הרמב"ם מביאו בפסולי המומין. אם נכלל פסול הנדמה בקרבן בכלאים הוי דינו הפקעת מין; ברם בחלות פסול מום ליכא הפקעת מין. נ"מ בשתי השיטות: אם נדמה הוי מום - האתרוג הדומה לכושי כשר בשאר ימי החג, לשיטת הרמב"ם המכשרת פסולי הדר ומומין בשאר הימים. אמנם אם נדמה הוי הפקעת מין אתרוג שדומה לכושי פסול לכל ימי החג (עיין ברמב"ם (פ"ג מאיסורי מזבח הל"ה) ובסוגיא במס' בכורות (יב.).
שם. אתרוג הבוסר. ויש לעיין בדין שעור אתרוג כאגוז או כביצה - האם יש בזה חלות שעור בגוף האתרוג עצמו, דדוקא בשעור זה חל שם פרי האתרוג מדינא - דשעורין הלל"מ בעצם החפצא דאתרוג, או"ד דאינם אלא סימנים המורים על גמר פרי דאתרוג אבל אינם דין שעורין בגוף החפצא דאתרוג. והנה תוס' (לא:) ד"ה שיעור מחלקים בין המחלוקת של ר"ע ורבנן בבוסר לבין המחלוקת דר"מ ור"י בשעור אתרוג כאגוז או כביצה. וז"ל עוד יתכן דאפילו רבנן דמכשירי התם פסלי הכא בפחות מכאן דאתרוג הבוסר חשיב פירא טפי עכ"ל. משמע שר"ל דאגוז וכביצה מהווים שעור בחלות הפרי, דפחות מכאן אינו פרי ע"פ דין שעורים בחפצא. ועיין עוד בתוס' לעיל (ל.) ד"ה משום וז"ל, משום דמיכתת שיעוריה דאתרוג נמי בעי שיעור כאגוז או כביצה דאע"ג דאמרי' לקמן טעמא משום דלא גמר פירא מ"מ בעינן דמינכר לקיחתה עכ"ל. בעלי התוס' אומרים שם ששעורי האגוז והביצה חלות שעורים הם בלקיחה. לדעתם אגוז וכביצה אינם שעורים בעצם חלות שם הפרי, דלגבי פרי אינם אלא סימנים בעלמא של גמר פרי ולא חלות שם שעור בגוף הפרי, אלא שעור בלקיחה הם אבל לא בחלות שם הפרי בחפצא.
לפ"ז יוצא לכאורה ששני דבורי התוס' חולקים - שהרי לתוס' (לא:) אגוז וכביצה אינם סימנים בעלמא אלא שעורים ממש הם בחלות שם הפרי בחפצא. ולתוס' (ל.) אינם שעורים בחפצא ובחלות הפרי בגוף האתרוג, דלגבי הפרי אינם אלא סתם סימנים בעלמא. שעורים הם בלקיחה אבל לא שעורים בחלות שם הפרי, ויש לעיין בזה.
⁵⁰ אע"פ שבסרוח מבפנים ולא מבחוץ אין פסק הרמב"ם ברור, עיין במפרשים, מ"מ אין זה אלא לגבי סימן זה, אבל בניקב ובנקלף שיטת הרמב"ם היא כתוס' שסימני הטרפות פוסלים אתרוגים כטרפות בבהמה, וכן סובר הרי"ף כר"ח.
⁵¹ עיין בספר פרדס יוסף ריש חומש ויקרא.
⁵² ועיין בדין הדר בשעת הדחק ובשעורים (לא:), ויתכן שיש שייכות לרש"י כאן, ודו"ק, ועי' בפי' רבינו מנוח מנרבונה על הרמב"ם.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

בכולה. כשר: במקצתה. פסול דמנומר הוא: תני עולא בר חנינא. אניקב ולא חסר קאי דמכשר תנא דמתני' ואתא האי תנא למימר דאם מפולש הוא מצידו לצידו פסול בנקב כל שהוא אפילו של מחט ונקב שאינו מפולש בכאיסר אם רחב כאיסר פסול ואע''פ שלא חסר כלום כגון שתחב בו יתד עבה ומתני' בפחות מכאיסר ובשאינו מפולש: סימני טרפה. שהבהמה נטרפה בה ולקמיה מפרש ליה: נקלף. סימני טרפה הוא דהיינו הגלודה: נסדק. דהיינו גרגרת שנסדק כולה שלא נשתייר בה חוליא למעלה וחוליא למטה: ניקב. כגון ניקב קרום של מוח: ריאה שנשפכה כקיתון. הבשר שבתוך הקרום נימוח ונעשה כמים: הא לא קיימי סימפונהא טרפה. אלמא מסימני טרפה הוא: הכא מאי. אם נימוח וקיימי סימפונהא דהיינו חדרי הזרע שהגרעינין בתוכם: סרוחי מסרחת. נרקבת: תפוח סרוח. מפרש לקמן: כבוש. בחומץ או בחרדל: שלוק. מבושל ביותר באור ברותחין: (כדור). העשוי כמין כדור עגול כדור פלוט''א: התיום. שנים דבוקין יחד: הבוסר. קטן כפול הלבן: גידלו בדפוס. שעושה לו דפוס כשהוא קטן ונותנו בתוכו במחובר וגדל כמדת הדפוס דפוס פורמ''א בלע''ז כל דבר העשוי לעשות למדתו דברים אחרים על גביו כמו מנעלין או בתוכו כעין שהיו עושין קדרות ללחם הפנים שיכניסו העיסה לתוך הקדרה והלחם נעשה בצורתה כגון אלו קרי דפוס: כמין בריה אחרת. שאינו דומה לאתרוג כלל: מאי לאו תפוח מבחוץ. שנפחת ונרקב מבחוץ: סרוח מבפנים. וקליפתו קיימת כמין ריאה שנשפכה כקיתון: לא תפח אע''ג דלא סרח סרח אע''ג דלא תפח. תפח אינפל''ה בלע''ז כגון שנפלו גשמים בתלוש ותפח סרח נרקב ל''א תפח נרקב סרח ריחו רע מחמת תולעים שאכלוהו: דומה לכושי. שגדל כאן והרי הוא שחור: פסול. שנדמה הוא קונטרפא''ט בלע''ז אבל כושי עצמו היינו טעם דכשר דאורחיה הוא: הא לן והא להו. לעולם מתני' כושי נמי פסיל ולא קשיא מתניתין לבני ארץ ישראל שרחוקין מארץ כוש ואינם רגילים בהם ברייתא לבני בבל שקרובים לכוש ורגילין בהם ומכל מקום בגדל כאן ודומה לכושי נדמה הוא ופסול: רבי עקיבא. דאמר דעד גמר בישוליה לא הוי אתרוג פרי ורבי שמעון אמרו דבר אחד: פוטר את האתרוגים בקוטנן. מן המעשרות: כרבנן סבירא ליה. דחייבין במעשר דפרי הוא הואיל ותחילתן וסופן אוכל: שבני אדם מוציאין לזריעה. פרי העשוי לצמוח ולא משכחת לה אלא בבשל כל צורכו והא דנקט אתרוגין משום דלא פלוג רבנן בני פלוגתייהו לחיובי בקוטנן אלא אתרוגין ותפוחין דקסברי תחילתן וסופן אוכל הוא כדתנן לה פ''ק דמסכת מעשרות כל שתחילתו וסופו אוכל אע''פ ששומרו במחובר להוסיף אוכל חייב בין גדול בין קטן וכל שאין תחילתו אוכל וסופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל כו' האתרוגים והתפוחים חייבין בין גדולים בין קטנים ופליג ר' שמעון עלייהו באתרוגים ומודי בתפוחים דקסבר כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה ואתרוגים קטנים שנוטעם אינם צומחין אבל תפוחין קים ליה דאף על פי שלא בישלו כל צורכן צומחין ובקטני קטנים אפילו בתפוחין ודאי פליגי הואיל וטעמא משום מוציאין לזריעה הוא:

לגומא שבאתרוג כשר פטמתו שנתלש העוקץ מתוך האתרוג וחסרו לפיכך פסול והיינו דתני ר' יצחק בן אלעזר נטלה בוכנתו מה שנכנס בתוך האתרוג כבוכנא הנכנס ומכה באסיתא והקשה בקונטרס על זה שלא מצינו בכל מקום פיטמא עוקץ ור''ת מפרש שמצינו עוקץ ופיטמא במקום אחד בסוף פ' יוצא דופן (נדה דף מז. ושם) גבי סימני בוגרת דתנן בן עזאי אומר משתשחיר פטמתו רבי יוסי אומר כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהה לחזור דעוקץ הוא חודו של דד שהתינוק מכניס לתוך פיו ופיטמא הוא הבשר שתחת העוקץ שמשחיר סביב וקצת היה נראה מדמזכיר כאן גבי אתרוג פטמתו ועוקצו וחוטמו וכן נמי התם גבי דדי אשה משמע ששלשה במקום אחד לצד ראשו של אתרוג דעוקץ פעמים שיוצא מחודו שבראשו כמין עוקץ בולט וקשה כעץ ולכך קרי ליה עוקץ ונטלה פטמתו דהיינו בוכנתו היינו שנתלש אותו עוקץ ממקום חיבורו ונשאר כמין גומא בראש האתרוג ובפרק יוצא דופן (ג''ז שם) פירש בקונטרס חוטמו ספק וכאן פירש בחוטמו אפילו במשהו הנראה בעובי גובהו שמשפע ויורד לצד ראשו ובירושלמי אמר נטלה פטמתו תמן אמרי שושנתו משמע שהוא לצד ראשו כעין פרח שושן ובערוך פירש בשם ר''ח נטלה פטמתו נראין הדברים שהוא דד של חוטם כמין פיטמא של דד כדתנן (עוקצין פ''ב מ''ג) פיטמא של רימון אבל [הא] דאמר רבי יצחק נטלה בוכנתו הוא קצה העץ הנתון באתרוג כאותו דשחיטת חולין (דף מב:) האי (בוכנא) דאטמא דשף מדוכתיה טריפה מתוך פירושו משמע דפטמתו ובוכנתו תרי מיני נינהו זה בעוקץ וזה בראשו ולא בא. ר' אליעזר בר יצחק לפרש אלא להוסיף על המשנה ובשם רבינו גרשום מאור הגולה פירש בערוך כפירוש רבינו יצחק בר יהודה הלוי: הא בכולה הא במקצתה. פי' בקונטרס במקצתה פסול דמיחזי כמנומר ורבינו חננאל פי' איפכא בכולה פסול דלטריפות מדמי לה בשמעתין וגבי טריפות אשכחן בפרק אלו טרפות (חולין דף נה:) הגלודה טריפה ואם נשתייר בה כסלע כשרה דהדרא בריא וכן מוכח מדפריך אי נקלף תנינא כלומר אם סימן טריפה דקא אמרינן היינו נקלף דסימן טריפה הוא הגלודה תנינא במתני' שהוא פסול באתרוג משמע בהדיא דכעין טרפה מיפסיל: אי נסדק תנינא. שהוא כעין טרפות בגרגרת שנסדקה כולה שלא נשתייר בה חוליא למעלה וחוליא למטה תנינא במתני' נסדק פסול ובכי האי גוונא שנסדק על פני כולה אי ניקב שגם הוא סימן טריפה כמו ניקב קרום של מוח והשתא הא דפריך עלה תנינא לא הוי כעין אחריני אלא כלומר תנינא שהוא כשר גבי אתרוג כדקתני מתני' ניקב ולא חסר כשר ומכל מקום אע''ג דלענין טרפות אסור התם הוא משום דקרום לחודיה קאי אבל הכא כוליה אתרוג חיבור הוא ודמי לניקב הלב ולא לבית חללו ויתכן דגבי אתרוג נמי אם ניקב עד חדרי הזרע שהגרעינין לתוכן פסול אע''ג שלא חסר ולעיל דבעי נקב מפולש היינו שלא כנגד אותן חדרים ואם ניקב עד שם בכלל מפולש הוא דאותן חדרים במקום סימפונות דריאה קיימי כדמוכח שמעתין דבעי ליה למיפסל נשפכה כקיתון משום דלא קיימי סימפונהא ואי הוה מפרשי דמתניתין דקתני ניקב וחסר כל שהוא פסול תרי מילי נינהו הוה ניחא טפי דהוי תנינא דומיא דאחריני כלומר ניקב נקב מפולש או לבית הסימפונות או חסר כל שהוא בלא מפולש אבל אי אפשר לומר כן דמשמע דחדא מלתא היא מדקתני סיפא ניקב ולא חסר כשר: אתרוג ככדור פסול. כלומר עשוי כמין כדור של עור שמשחקות הבנות בו כדדרשינן (בפשיקתא רבתי) דברי חכמים כדרבונות ככדור של בנות שזורקות זו לזו כך דברי תורה נזרקין מפה אל פה פלוט''א בלע''ז כי ההיא דהכדור והאימום דסוף ארבע מיתות (סנהדרין דף סח. ושם) ואית דגרס כדוד בדל''ת והיינו עשוי כמין דוד ועגול כקדרה: [וע''ע תוס' סנהדרין כו. ד''ה כדור ותוס' חולין סד. ד''ה כודרת]: אתרוג הבוסר. פי' בקונטרס קטן כפול הלבן ולא יתכן כדפרישית בריש פירקין (דף לא:) אההיא דשיעור אתרוג דמייתינן התם:

סוכה לו ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף לו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד