הנכנס לבית הכסא אומר התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון שמרוני שמרוני עד שאכנס ואצא שזהו דרכן של בני אדם, וכשיוצא נוטל את ידיו ומברך על נטילת ידים או מקנח בעפר ומברך על נקיות ידים ואחר כך מברך ברכת אשר יצר את האדם וכו' וחותם רופא כל בשר ומפליא לעשות, ויש חולקים שלא לברך על נטילת ידים הואיל ואין עליהם לכלכוך:

פירשו בתלמוד בבא מציעא ובמסכת תענית, שההולך למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתשלח ברכה במעשה ידינו התחיל למוד את גרנו אומר ברוך אשר שלח ברכה בכרי הזה, מדד ואחר כך בירך הרי זה תפלת שוא שאין הברכה מצויה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד אלא בדבר הסמוי מן העין שנא' יצו ה' אתך את הברכה באסמיך:

הנכנס לישן על מטתו אומר פרשה ראשונה של ק"ש ואחר כך מברך בא"י אמ"ה המפיל חבלי שינה על האדם ומאיר לאישון בת עין יהי רצון מלפניך שתתן חלקי בתורתך ותרגילני לדבר מצוה ואל תרגילני לדבר עבירה וישלוט בי יצר טוב ואל ישלוט בי יצר הרע והשכיבני לשלום והעמדיני לשלום לחיים טובים והאירה עיני בתורתך בא"י המאיר לעולם:

וכשמתעורר משנתו אומר אלהי נשמה שנתת בי טהורה וכו', ואינו פותח בה בברוך שסמוכה לחברתה היא ואין השינה שבאמצע קרויה הפסק וחותם בה בא"י המחזיר נשמות לפגרים מתים:

יש מי שאומר שלא נתקנו ברכות אלו אלא פעם אחת ביום והוא בזמן שכיבה וקימה לרוב העולם אבל אם ישן ביום אינו צריך לברכן שלא על מעשה של עצמו נתקנו אלא על נוהג שבעולם שדרכן לשכב בלילה ולעמוד ביום, ויש חולקים בדבר, ובברכת נקבים מיהא כל זמן שמצטרך לה מברך לה עם נטילת ידים או עם נקיות ידים אם אין לו מים והתנקה בעפר וכיוצא בו:

כששמע קול תרנגול אומר אשר נתן לשכוי בינה וכו', כשפותח עיניו אומר בא"י אמ"ה פוקח עורים, כשעומד על רגליו אומר ברוך זוקף כפופים, כלובש בגדיו אומר מלביש ערומים, כשחוגר אזורו אומר ברוך אוזר ישראל בגבורה, ויש מפרשים אותה בלבישת המכנסים וכדקאמר כד אסר המייניה, כשמתעטף אומר אשר קדשנו וכו' להתעטף בציצית, כשפורס סודר על ראשו אומר עוטר ישראל בתפארה, כשמעמיד רגליו על הארץ אומר רוקע הארץ על המים, כשמהלך אומר המכין מצעדי גבר, כשנועל מנעליו אומר שעשה לי כל צרכי, כשנוטל את ידיו אומר על נטילת ידים, כשרוחץ פניו אומר המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתתן חלקי בתורתך וכוף את יצרי להשתעבד לך ותרגילני לדבר מצוה ואל תרגילני לדבר עברה ואל תביאני לידי חטא ולא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון וישלוט בי יצר טוב ואל ישלוט בי יצר הרע ותנני לחן ולחסד בעיניך ובעיני כל רואי ותגמלני חסדים טובים בא"י הגומל חסדים טובים לעמו ישראל:

ברכות אלו יש מי שאומר שאין אדם מברכן אלא אם בא לידו דבר שעליו נתקנו כגון אם לא שמע זה קול התרנגול אינו מברך אשר נתן לשכוי בינה וכו' ובט' באב ויום הכפורים שאין שם מנעל אינו מברך שעשה לי כל צרכי, וכן אם לן בכסותו אינו מברך מלביש ערומים, ואם לא נכנס לבית הכסא אינו מברך אשר יצר וכן כלם, ויש מי שאומר שברכות אלו על סדר מעשה בראשית נתקנו ואע"פ שלא בא לידו דבר שעליו נתקנו מברך על כלן והוא שנהגו עכשיו לברכן על הסדר בשחרית הן שבא לידו אותו דבר שמברך עליו הן שלא בא לידיו, ובתלמוד מנחות התבאר שחייב אדם לברך בכל יום ג' ברכות שלא עשאני עכו"ם שלא עשאני עבד שלא עשאני אשה, והתבאר שם ג"כ שחייב אדם לברך ק' ברכות בכל יום, ובשבת ויו"ט שאדם מקצר בברכות תפלה צריך למלאות חסרונן בפירות ודברים שמברך עליהן, ובתוספת[א] יצא עבד ונכנס בור והוא שאמרו שם שלא עשאני גוי שנא' כל הגוים כאין נגדו שאין בור ירא חטא אשה שאין אשה חייבת בכל המצות, ומתוך כך נהגו רבים בארבעתן:

ברכות אלו עם שאר ברכות הנתקנות בפרק זה כבר ביארנו שיש מי שמצריך בהן הזכרה ומלכות וכן אנו נוהגים אלא שיש בדבר חולקים:

המשנה השמינית חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה כלומר שלא יבעט למה שאירע לו אבל יודה לשם ויצדיק את דינו ויבטח בשם להסיר ממנו מוקשי רעתו שנא' ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וכו' ופירוש אפילו נוטל את נפשך ואפילו נוטל את ממונך, וכלל הדברים בכל מדה שהוא מודד לך הן טובה הן רעה הוה מודה לו ומשבח אותו ומצדיק את דינו ותהא אוהבו במה שחביב לך אם נפש אם ממון וכמו שאמרו אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל בכל נפשך ר"ל יזכור לו החביב ודיו, אלא יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו ויש שממונו חביב עליו מגופו לכך הוזכרו שניהם ואחר שבא לביאר זה הענין ביאר ענין בכל לבבך, ופי' בו בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע כלומר שאפילו בשעה שתתעסק בצרכי העולם ובענינים הגופניים תהא כונתך לשם שמים על דרך מה שאמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, וכן אמרו ז"ל למטה אי זו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוים בה בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה, וזהו ביאור המשנה ובגמ' אמרו דברים כיוצא באלו וענינם שלעולם חייב אדם לברך ולהודות על הרעה כעל הטובה שנא' בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר מדת רחמים אהלל ואם מדת הדין אהלל, וכן צדק ומשפט אשירה לך לך ה' אזמרה, אם צדק אשירה ואם משפט אשירה, וכן צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא כוס ישועות אשר ובשם ה' אקרא, ולעולם אל ימעט בטחונו מבוראו וירגיל עצמו לומר על כל מה שאירע לו כל דעבדין מן שמיא לטב:

ומפליא לעשות אמרי' בב"ר כי גדול אתה ועושה נפלאות וכו'. אדם עושה נוד אפילו עשה בו נקב קטן משהו הרוח יוצא הימנו והקב"ה ברא נקבים נקבים באדם ושומר הרוח שאינו יוצא ממנו הוי גדול אתה ועושה נפלאות לכך תקנו בברכה זו ומפליא לעשות:

אומר משמע [ישראל] עד והיה אם שמוע. היינו פרשה ראשונה, בשם ר"ח אמרו שיש לומר עד פרשת ציצית לפי שיש בפרשה שניה נמי ובשכבך ובקומך ולישנא דתלמודא לא משמע הכי:

ואומר ברוך המפיל חבלי שינה. י"א שצריך לומר ק"ש לבסוף סמוך על מטתו ומביאין ראיה מירושלמי דפרקא קמא ר' שמואל בר נחמני כד הוה נחית לעיבורא הוה מתקבל גבי [ר' יעקב] גרוסא והוה [רבי] זעירא מטמר בני קיפיא אמר אשמעיניה היך הוה קרי ק"ש והוה קרי עד דהוה שקע גו שינתיה מילתיה דריב"ל פליגי דריב"ל הוה קרי מזמורים בהדה. ואפשר דגם הוא סובר שהברכה קודמת לשמע אלא שהי' סומך פסוקים לשינה אחר ק"ש מיהו תלמודא דידן לא נקט האי סידרא:

כי מיתער אומר אלהי נשמה. אע"פ שהיא ארוכה אינה פותחת בברוך שאינה אלא הודאה בעלמא כדפרשינן לעיל פרק ג' שאכלו, והראב"ד כ' דהיא סמוכה לברכת המפיל חבלי שינה דשינה לא הוי הפסק:

כי שמע קל תרנגולא לימא ברוך שנתן לשכוי בינה. הלב נקרא שכוי בלשון המקרא דכתיב מי נתן לשכוי בינה והבינה תלויה בלב וע"י הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שהתרנגול מבין ג"כ ובערביא קורין לתרנגול שכוי התקינו ברכה זו לומר בשמיעת קול תרנגול, ונראה דאפילו לא שמע נמי קול תרנגול שהוא מברך ברכה זו שאין הברכה זו אלא על הנאת האורה:

כי פריס סודרא ארישיה. ה"ה על כל כובע שמניח בראשו או מניח טליתו בראשו. וכל הנך ברכות שהם להנאתו כמו מלביש ערומים ועוטר ישראל ושעשה לי כל צרכי אם אינו נהנה כגון אם שכב על מטתו ערום אינו מברך אותם. והאידנא נהיגי לברך אלו ברכות אחר שנטל ידיו וידיו נקיות דכל זמן שאין ידיו נקיות אינו מברך אותם והא דאמרינן [פסחים דף י' ע"ב] כל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן היינו ברכת המצות שאומר בהם וצונו צריך לברך להקב"ה תהלה שלימה שצונו וקרבנו לעבודתו אבל ברכות של שבח כגון אלו יברך אח"כ.

כי משי אפיה לימא ברוך המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי יהי רצון וכולי עד גומל חסדים. כולה ברכה אחת היא ופותחת בברוך וחותמת בברוך ויש בה מעין פתיחה סמוך לחתימה כמו שאומר ותגמלני חסדים טובים כדאיתא במדרש בהאי קרא חדשים לבקרים רבה אמונתך שהקב"ה גומל חסדים טובים לאדם לפי שבערב אדם עיף ויגע ממלאכת היום והולך לישן ומפקיד נשמתו ביד הקב"ה ובבוקר מעביר שינה מעיניו ומחזיר לו נשמתו ומחדש כחו בכל בקר ובקר ולכך י"ל ויהי רצון:

בד"ה אשר קדשנו כו' תפילין בי בר חבו שכיחי כו' עכ"ל כצ"ל וכותב תפילין היה כדאמר פרק הקורא את המגילה ובפרק אלו מציאות וק"ל:

ע"ב התכבדו מכובדים כו'. ר"ל דאין זה כבודכם לילך עמי במקום מבוזה כזה ואביי דקאמר לא לימא הכי דהרפו ממני משמע שיסלקו עצמם ממנו אלא יאמר שמרוני שמרוני בין בהוה בין בעתיד והמתינו לי עד כו' שכן דרכן כו' שלא ירע בעיניכם להמתין לי כי כן דרכן של בני אדם וק"ל:

אשר יצר את האדם בחכמה כו'. לפירש"י בחכמה מוסב אדלמטה דהיינו בחכמה שברא בו נקבים כו' ע"ש והתוספות פירשו שהוא מלתא באנפי נפשיה שבראו בחכמה דהיינו שהתקין מזונותיו מקודם שבראו ע"ש ועי"ל דבחכמה קאי על האדם שנתן לו הקב"ה חכמה בבריאותו לא כן כל שאר ב"ח שלא ניתן להם חכמה וק"ל:

והאר עיני פן אישן המות כו'. ע"פ מ"ש לעיל דשינה אחד מששים במיתה ולפי שאין הנאה במאור עינים בחושך לילה מסיים ביה בא"י המאיר לעולם כו' וק"ל:

אלהי נשמה כו' אתה בראת בי ואתה יצרת בי ואתה נפחת בי כו'. הנשמה בלישנא דקרא כוללת כל חלקי הנפש שהם שלשה נפש רוח נשמה כמ"ש המקובלים גם הפילוסופים ועד"ז אמר בה ג' לשונות אלו אתה בראת בי על הנפש הטבעית שנאמר ויברא אלהים את האדם וגו' ואתה יצרת בי על רוח החיוני שנאמר בו וייצר ה' אלהים את האדם וגו' ואתה נפחת בי על הנשמה השכלית כמ"ש ויפח באפיו נשמת וגו':

כוס וגו' ובשם ה' וגו' צרה ובשם ה' וגו'. בתרוייהו כתיב שם ה' שהוא רחמים דבמדת פורענות נמי שאדם חושב כן אפשר דעביד רחמנא לטב כדלקמן בעובדא דר' עקיבא דמייתי עליה והך דפרק סדר תענית (כא.) בעובדא דנחום איש גם זו לטובה הוה נמי שייך לאתויי הכא ואפשר דניחא ליה לאתויי האי לישנא כל דעביד רחמנא כו' דתולה הכל בהקב"ה וק"ל:

גמרא בה' אהלל דבר באלהים כו'. עי' הגהת הגרי"פ וסיים וכן ברי"ף העתיק על נכון אכן מה יעשה הרב בהא דלקמן כוס ישועות כו' דבקרא קדים צרה כו' לכוס ישועות. ועי' גיטין (ע"ה ב') אתקין שמואל כו':

[תד"ה מפליא. ואינו יכול לשמור בו יין. מלת יין ליתא שם] :

תוס' ד״ה כי פריס. אבל אם אינו נהנה כגון כשהוא שוכב על מטתו. נ״ב כמדומה ר"ל חולה שאינו יכול לעמוד ולילך (וערא״ש ובפסקי הרא״ש ובהגהות שם):

לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקַבְּלֻנְהוּ בְּשִׂמְחָה. נראה לי בס"ד מלוי שִׂמְחָה בזה שי"ן מ"ם חי"ת ה"י [520] עולה מספר דיין האמת [520], רמז שיברך דיין האמת בשמחה, ולזה אמר אחר כך (תהלים נו, יא) בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר, זו מדת פרענות כי שם 'אלהים' הוא חמשה אותיות, וחמשה הוא אותיות 'שִׂמְחָה' בהפוך אתוון.

מַאי קְרָא (תהלים קא, א) חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ הֳ' אֲזַמֵּרָה. הא דלא הספיק לו האי קרא דמייתי ר"י (תהלים נו, יא) בַּהֳ' אֲהַלֵּל דָּבָר, דסבירא ליה זה איירי בהיכא דהטובה והפרענות כל חד בפני עצמו, לכך יברך על כל א' ברכה השייכה לו, אך היכא דהוי הטובה והרעה בדבר אחד, כגון דשקיל בדרא בארעיה הו"א לא יברך כלל, לא טוב והמטיב ולא דיין האמת, לכך הביא קרא ד'חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה' דכליל לתרווייהו בבת אחת, דהיינו תחלה חֶסֶד שמצא מציאה, ואחר כך יהיה משפט פרענות דשקיל לה מלכא, וכן כמו ענין בדקא בארעיה, עם כל זה אָשִׁירָה על כל דבר ברכה השייכה לו. ורבי תנחום לא הספיק לו קרא של בַּהֳ' אֲהַלֵּל דָּבָר, דיש לומר זה איירי בפרענות שרואה באחרים, כגון הרואה אשתו של לוט וכיוצא, אבל על פרענות דידיה לאו כיון דהוא מצטער טובה, לכך הביא פסוק (שם קטז, ג) צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם הֳ' אֶקְרָא, ואידך לא חש לדקדוק זה והביא פסוק בַּהֳ' אֲהַלֵּל דָּבָר דקדים לאותו פסוק, ורבנן לא הספיקו להם כל מקראות הללו מפני שלא נזכר בהם לשון ברכה, ולכה אמר פסוק (איוב א כא) הֳ' נָתַן וַהֳ' לָקָח יְהִי שֵׁם הֳ' מְבֹרָךְ.

לָעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר כָּל דְעַבְדִין מִן שְׁמַיָיא לְטַב. נראה לי בס"ד בא לרבות בתיבת לָעוֹלָם לומר לא מבעייא אם רואה דברים היוצאים מהקשה הטבעי, אלא אפילו אם יראה מקריים טבעיים לא יאמר מקרה הטבע הוא זה, אלא יאמין שהכל נעשה בהשגחתו יתברך לטובה. והא דאמר רָגִיל ולא אמר 'לעולם יאמר אדם כל מה דעבדין וכו', ומה שאמר יְהֵא רָגִיל נראה לי בס"ד דידוע מה שאמרו הפוסקים בתיבת רגיל על כמה פעמים יאמר לשון רָגִיל, ויש דסבירא ליה דרק אם נעשה הדבר שלש פעמים על זה יאמר לשון רָגִיל, והנה כאן בהאי עובדא נעשה נזק ג' פעמים בזה אחר זה, ועם כל זה אמר מה דעבדין משמייא לטב אפילו בשלישית, ולזה אמר יְהֵא רָגִיל שאפילו ראה ג' עניינים בבת אחת זה אחר זה שנראין רעה גם כן יאמר דעבדי לטב. ונראה לי בס"ד עוד בענין זה כי ראשי תיבות ג' דברים דהוו ליה בשרגא וחמרא ותרנגולה הוא שח"ת, רמז שאם היו קיימים ג' אלה היה נעשה לו 'שחת' בסיבתם, אך עתה הקב"ה עשה בשלשה אלה שחת, שאבדו אותה הלילה על ידי רוח ואריה ושונרא אשר ראשי תיבות שלהם רא"ש, רמז שזה הנס נעשה לו בזכות התורה שנקראת רא"ש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בתיבת בְּרֵאשִׁית בי"ת רא"ש. ונראה לרמוז כל עניינים שעושה הקב"ה עם הצדיקים גדולי ישראל רומז בו דברים על כללות ישראל, כי הצדיק שהוא גדול הדור הוא הראש וכל העם הם גופא דיליה, וכאן לרבי עקיבה שהיה דוגמת משה רבינו ע"ה שלכן חי ק"ך שנה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, אירע לו ג' דברים שהיו נראין רעים בתחלת הלילה, ואחר כך לעת בוקר נתברר שהיו לטובה להגין עליו, על כן יש בהם רמז על צרות ישראל בגלותם שנראין תחלה פורענות, ואחר כך לעת בקר בגאולה יתברר שהכל נעשה לטובת ישראל! וענין האריה שאכל את החמור בו ירמוז לחרבן בית ראשון, שהיה על ידי נבוכדנצר הרשע שנמשל לאריה, דכתיב (ירמיהו ד' ז') עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ, וענין שונרא שאכל התרנגול בו רמז ליון, שהחריבו בבית שני במקצת, ועשו פרצות, וטמאו הבית במקצת, והרגו בישראל, וזיקא דכבה לשרגא רמז לאדום, שהחריבו בית שני לגמרי והרגו בישראל עם רב, ואדום נמשלו לרוח סערה, ולעת בקר הוא זמן הגאולה יתגלה שכל צרות אלו היו לטובת ישראל, שלולי כן היו כלים לגמרי חס וחלילה בעונות שבידם. אי נמי זיקא רמז למלכות יון שהם כמו רוח שאין בו ממש, וכבה לשרגא שנתנו עיניהם לבטל המצות שנקראים נר, שנאמר (משלי ו' כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, ושונרא רמז לאדום שהם בני עשו שנקרא ראשון, דכתיב (בראשית כה, כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, והפוך אותיות רִאשׁוֹן ויהיו שונרא, ואכלו את ישראל בכל פה, כי ישראל נמשלו לתרנגול שנקרא גבר, גם הוא קורא וכתיב (שם כד, כב) הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, ואריה רמז לנבוכדנצר שנקרא אַרְיֵה כנזכר לעיל.

אָמַר לְהוּ הַיְנוּ דְאָמְרֵי כָּל דְעַבְדִין מִן שְׁמַיָיא לְטַב. יש להקשות מה חידוש קאמר להו עתה, והלא כבר אמר כן מתחלה על כל דבר ודבר שאירע לו ושמעו זאת ממנו? ונראה לי בס"ד כונתו לומר כי האדם שפותח פיו לטובה אפילו אם נגזרה עליו גזירה לרעה אפשר שתתבטל, ולכן אמר מה שאתם רואין עתה שהכל נעשה לטובה היינו בשביל דאמרי לכו מעיקרא על כל דבר שנעשה דעבדי משמייא לטב, ועל כן פתחון פי שפתחתי לטובה גרם שיהיה הדבר ההוא לטובה באמת! ורצה ללמדם בזה שיהיו מורגלים לפתוח פיהם לטובה על כל דבר אף על פי שנראה שהוא רעה.

אָמַר כָּל דְּעָבְדִין מִשְּׁמַיָּא לְטָב. יש להקשות, למה באושפיזא וזיקא אמר הכי, ובאריה ושונרא לא אמר הכי?
ונ"ל בס"ד באושפיזא נעשה לו דבר יוצא מהטבע שלא נמצא לו אושפיזא לא בחנם ולא בשכר, וכן הזיקא הוה דבר יוצא מן הטבע, כי ודאי היה לו כלי זכוכית ששם מונח השרגא שהיה שמור מן הזיקא, כי אי אפשר שיניח השרגא תחת אויר השמים בגילוי, וכל עוברי דרכים יש להם כלי מתוקן לשמירת השרגא מן הרוח, ולהכי אמר: אָמַר כָּל דְּעָבְדִי מִשְּׁמַיָּא לְטָב. אבל אריה שאכל החמור זה דבר המצוי במדברות, וכן שונרא שיאכל התרנגול גם זה דבר המצוי ושכיח וטבעי הוא.
ועוד נראה לי בס"ד, דהן אמת דחמור נוער, אך אינו מוכרח להיות נוער בעת שבו הגייסות, וכן אין מוכרח שיהיה התרנגול קורא בעת ההיא, ולכן אם זה נוער וזה קורא קודם שבאו הגייסות, ורק בעת הגייסות לא נער ולא קרא, אין צורך כל כך באכילת החמור והתרנגול, מה שאין כן השרגא ואושפיזא יש בהם צורך כל אותה הלילה. והא דאמר לְטָב ולא אמר טָב. נ"ל ר"ל אף על פי שתראה גוף הענין אינו טב אלא נזק, עם כל זה הוא סיבה לְטָב, שעל ידי נזק זה שהוא דבר מועט ירויח טוב הרבה, כהאי עובדא שאכילת השונרא את התרנגול והאריה את החמור ודאי היה לו הפסד בזה, אך זה הפסד מועט שנעשה לצורך ריוח הרבה שניצול מן השביה הוא וכל אשר לו. וכן מה שמוכרח ללון במדר, וזה ודאי הוא צער גדול ובפרט אם היה זמן קר, אך הוא צער מועט שנעשה לצורך טובה גדולה להנצל מן השביה. ולז"א: אָמַר כָּל דְּעָבְדִי מִשְּׁמַיָּא אף שהוא נזק, הנה הוא עשוי לְטָב ר"ל: לצורך הטב, ולכן לא אמר כל דעבדי הוא טב.

אומר משמע ישראל עד והי' אם שמוע ויש לדקדק וכי שמע והי' סמוכים בתורה שיאמר משמע ועד והי' הלא כמה פרשיות בידיהם ומה חסר אם הי' אומר שיאמר פרשת שמע ובאמת הרא"ש בשם ר"ח כתב שהגירסא אומר שמע והי' אם שמוע שיאמר תרווייהו אבל גירסא שלנו היא משמע עד והי' ונראה דכוונתו שיאמר גם ברוך שם כבוד מלכותו לכן מרמז על שמע שאנו אומרים בק"ש שחרית וערבית יחד עם והי' אם שמוע ואם הי' אומר שיאמר פרשת שמע היינו אומרים דהיינו בנתינת הפרשה בתורה שלא נאמר בשכמל"ו:

שתשכיבני לשלום ותן חלקי בתורתך בסידורים שלנו לא נזכר ותן חלקנו וכו' גם ברא"ש וברמב"ם לא נזכר דבר זה ואמנם הגירסא כאן היא ברי"ף והטור בסימן רל"ט כתב שרב עמרם הוסיף בה וכו' ותמהני שלא כתב שהיא גרסת הרי"ף ואמנם לתת טעם על בקשה זו בשעת הליכה לשינה נראה משום דכתיב והגית בו יומם ולילה והחיוב על האדם לעסוק בתורה ובמצות תמיד בכל עת ובשעת שינה האדם בטל מתורה ומצות אלא שהוא דבר הכרחי להאדם מצד שהוא אדם ולכן שלא יוחשב כאלו הוא פורק מרצונו עול התורה מעליו ולכן מתפלל אז באותה שעה ותן חלקנו בתורתך וכו':

אתה יצרת בי אתה נפחתה בי נלע"ד דגרסינן אתה יצרת ולא גרסינן בי דהנשמה כבר נוצרה בשעת בריאת העולם ואין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף דהיינו חדר למעלה ושמו גוף ושם הם כל הנשמות ועוד שאם אומר יצרת בי א"כ בו בגופו נוצרה איך שייך אח"כ אתה נפחת בי ומה הי' צורך להפיחה בו אם כבר היא בו וכן ברי"ף וברא"ש לא נזכר רק אתה יצרת ולא נזכר בי עד אתה נפחת ואמנם ברי"ף וברא"ש הגירסא אתה בראת ואתה יצרת וכן הוא ברמב"ם אלא שברי"ף שהקדים יצרת וברמב"ם וברא"ש הקדימו בראת ועכ"פ הדברים כפולים ועיין מהרש"א בח"א שיש שלש בחינות נר"נ ולענ"ד נראה כי כמו שפירש הרמב"ן בפירושו על התורה בפ' בראשית מלת תהו ובהו דבהו היינו לבישת הצורה עיין בדבריו וגם כתב שאין בלשונינו הקודש מלה שיהי' פירושה החידוש הגמור יש מאין המוחלט אלא מלת בריאה ונראה שהנשמות נבראו תכף בבריאת העולם יש מאין אבל אינם לובשים צורה להיות מוכן לכנס בגוף כי מסתמא הנשמה בעת הכנסה בגוף יש בו ג"כ צורת אברים רוחניים כמו שיש בגוף גשמיים וזה בקרא יצירה ציור הדברים וזה אינו נעשה אלא קודם שנכנסת בגוף ולכן אומר אתה בראת היינו תחלת בריאת הנשמה שהיא בלי לבישת צורה רק מוכן לקבל צורה כמו ההיולי שהזכיר הרמב"ן בשם חכמי יון ואח"כ יצרת לצייר בה ציור שתוכל להתלבש בגוף ובזה נלע"ד יותר נכון גרסת הרמב"ם והרא"ש שהקדימו בראת ליצרת מגרסת הרי"ף שהקדים יצרת:

חללים חללים וכו' רבינו בעל הטורים סי' ז' דחה גירסא זו וכתב שצ"ל חלולים חלולים אך הרב מהר"ם די לונזאנו במעריך ערך מחילים קיים גירסא זו הפך הטור ע"ש בספר שתי ידות דף ל"ז ע"ב:

נשמה שנתת בי טהורה וכו' עמ"ש בעניותי בספר הקטן ראש דוד פ' נצבים דף קנ"ו ע"א בביאור מטבע הברכה הלזו בס"ד ע"ש:

אילימא כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב וכו' שמעתי מפה קדוש הרב המופלא ח"ק כמהר"ר חיים ן' עטר זלה"ה שהיה מדקדק דבאומרו אילימא מוכח דיש לו צד אחר ומשו"ה קאמר אילימא וכמשמעות אי לימא והי ניהו הצד אחר ותו דאי יש צד אחר מאי קשיא ליה יאמר הצד אחר ורבא דפריק לא נצרכא אלא לקבולינהו בשמחה לשון לא נצרכה אינו צודק אלא על קושית הפשיטות או יתור לא על קושית הסתירה. והיה מפרש דהכא יש שני צדדים דהיינו שני פירושים במאי דתנן כשם שמברך האחד דהכונה כשם שמברך על הטובה מברך על הרעה לומר דגם על הרעה צריך לברך ומיהו הא כדאיתיה והא כדאיתיה דעל הטובה הטוב והמטיב ועל הרעה דיין האמת. ועל זה קשה דמשנה יתירה היא דהא תנן בפירוש דמברך הטוב לטובה ודיין האמת לרעה. ואמאי אכפל תנא לשנות כשם שמברך וכו' ופירוש זה והקושי שיש בו הוא פשוט אין צורך לומר אותו. וז"ש אילימא כשם שמברך על הטובה הטוב כך על הרעה הטוב והתנן להפך והצד אחר דיברך ברכה הראויה לו יש קושית היתור וזה לא הוצרך לפרש. ואמר לא נצרכה כלומר ודאי הפירוש הפשוט הוא העיקר וקושית היתור ל"ק דמשנתנו לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה ע"כ שמעתי מפיו ז"ל ודפח"ח וכלל זה של לא צריכא מצאתיו בשיטה מקובצת כתובות על דף ג' מהש"ס במ"ש לא צריכא דאתי וקבע וגם בפי"ג דף מ"ב מהספר. אמנם אח"ך ראיתי בס' שארית יוסף ממהר"י ן' וירגא שכתב דמלבד קושית הפשיטות והיתור נאמר על פנים אחרים ועמ"ש הרב של"ה דף ת"ז ממהר"ש ן' סיד ע"ש: