כָּל הָעוֹשֶׂה אֵסוּר לֶחָג בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן. נראה לי בס"ד הכונה שאינו אוכל ושותה למלאות כריסו בשביל תאות גופו אלא אוכל ושותה לכבוד החג שמקשר כונתו בהארת החג עם אכילה ושתיה.
או יובן הכונה שאינו הולך לבתים אחרים אלא הוא אסור בביתו לאכול ולשתות עם אשתו ובניו ובני ביתו 'מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן' כי שלחנו של אדם שמכוין בו לשם שמים הוא דוגמת מזבח ואכילה ושתיה שעליו דוגמת קרבן וכמו שאמרו (מנחות צז.) על פסוק (יחזקאל מא, כב) 'זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵ יְיָ'.
ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש אסרו חג על אור מקיף שמושכין בימי סוכות שיתקשרו בו וחג הוא לשון הקף עד כאן דבריו נר"ו.
כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן אֶלָּא דֶּרֶך גְּדִילָתָן. צריך להבין מה טעם יש בזה ומאי נפקא מינה בין דרך גדילתן או להפך?
ונראה לי בס"ד דידוע אותיות 'מִצְוָה' הם אותיות שם הוי"ה כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה וכמו שכתב הגאון מהרש"א ז"ל, והטעם שיש בשם מִצְוָה אותיות הוי"ה לרמוז דהמצוה צריכה להיות שלימה במחשבה וכונה ודבור ומעשה, ואלו הארבעה הם באותיות שם הוי"ה דהמחשבה שבמוח היא בסוד אות יו"ד דשמא קדישא שהיא חכמה, וכמו שכתב אליהו זכור לטוב 'חכמה מוחא' וכונה שבלב היא בסוד אות ה"א ראשונה דשמא קדישא שהיא בינה, וכמו שאמר 'בינה ליבא' והדיבור שהוא קול הוא בסוד אות וא"ו דשמא קדישא שהוא תפארת, והמעשה היא בסוד אות ה"א אחרונה דשמא קדישא שהיא מלכות.
ובזה מובן בס"ד מאמר רז"ל (שבת סג.) כל העושה מצוה כמאמרה, כלומר המחשבה והכונה שהם רמוזים באותיות מ"צ דמצוה כי הם בא"ת ב"ש י"ה צריך להקדים אותם קודם הברכה שהיא קול והמעשה כמו דאותיות מ"צ בשם מצוה הם קודמים, וכן צריך להקדים הברכה שהיא רמוזה באות וא"ו דמצוה שהוא סוד קודם המעשה הרמוזה באות ה"א דמצוה וזהו כמאמרה של מצוה בקריאת שמה שאם יעשה המעשה לברכה מה תועלת בברכה דצריך לברך עובר לעשייתם, וכן אם אחר שיעשה המעשה יכונן מחשבתו וכונתו לשם שמים מה תועלת יש בזה.
ובזה מובן בס"ד שפיר הטעם שצריך שיעשה המצות דֶּרֶך גְּדִילָתָן לרמוז שצריך לקיים שלימות המצוה במחשבה וכונה ודבור ומעשה בסדר אותיות הקבועים בשם המצוה דתחלה יקדים המחשבה והכונה שהם כחדא נפקין וכחדא שריין שיעורר מחשבתו וכונתו כראוי לשם שמים ואחר כך יאמר הברכה הרמוזה בוא"ו ואחר כך יעשה המעשה הרמוזה באות ה"א.
'עֹמְדִין', שֶׁמָּא תֹּאמַר אָבַד סִבְרָן וּבָטֵל סִכּוּיָן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים", שֶׁעוֹמְדִים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. פירשו המפרשים רוצה לומר אבדה תקותם של הקרשים כי סִבְרָן לשון תקוה כי תרגום (בראשית מט, יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי הֳ', 'לְפוּרְקָנָךְ סַבָּרִית יְיָ' וּבָטֵל סִכּוּיָן של ישראל פירוש תקוה שישראל מצפין שישובו אלו הקרשים לנו עד כאן דבריהם. וקשה והלא המשכן נגנז דאין בו צורך עוד אחר שנבנה בית המקדש וגם עתה אנחנו מקווין לבנין בית שלישי ולא שיחזור המשכן ומה צורך עוד בקרשים ועמודים ומה היא התקוה שאנחנו מצפין בעבורם?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בליקוטי תורה לרבינו האר"י ז"ל בסוף ויקרא דאדני חצר המשכן עם אותם שבפתח הם ס"ה כמנין שם אדנ־י לפי שכולם היו בחינת שם אדנ־י שהוא המלכות והעמודים והקרשים הם נצח והוד, עד כאן יעוין שם. וידוע כי נבואת הנביאים היא בסוד אספקלריא שאינה מאירה שהיא בחינת המלכות אך יניקתם היא מן נצח והוד כמו שכתב הפייטן נצח והוד יניקת הנביאים, ולכן הנביאים נקראו מִשְׁכַּן ה' כי מקום הנבואה שלהם ויניקתם הכל במשכן באדני החצר והקרשים והעמודים. וידוע כי בשעת מתן תורה כל ישראל היו נביאים ואחר יום מתן תורה פסקה ונשארה אצל אנשים פרטיים אבל לעתיד תחזור עטרה ליושנה שתחזור הנבואה לכל ישראל בתמידות וכמו שאמר הנביא בהבטחות של עתיד לבוא (יואל ג, א) 'וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם' וכתיב (ירמיה לא, לג) 'כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם'. וזו היא התקוה שאנחנו מצפים למשכן בקרשיו ועמודיו דאין הכונה על גוף הקרשים והעמודים אלא הכונה על הנבואה הרמוזה בקרשים ועמודים של המשכן ובאדניו, וכן מה שכתב על תקותם של קרשים ועמודים הכונה על הנבואה הרמוזה בהם שגם הנבואה מצפה שתחזור לנו ואנחנו מצפים אליה.
אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי: יָכוֹל אֲנִי לִפְטֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִן הַדִּין מִיּוֹם שֶׁנִּבְרֵאתִי וְעַד עַכְשָׁיו. וְאִלְמָלֵי אֶלְעָזָר בְּנִי עִמִּי, מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד עַכְשָׁיו. קשה איך חשב זכות רבי אלעזר בנו יותר ממנו שבצירופו יפטור מיום שנברא העולם?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבתי בסה"ק אֶבֶן שְׁלֹמֹה על שיר השירים הקדמה בשם המפרשים ז"ל על מאמר (משנה אבות ב, טז) 'אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה' דערך שכר התורה נחשב בערך אבנים טובות ומרגליות שאם מרגלית אחת שמשקלה משקל אחד שוה עשרה זהובים אם יהיה משקלה עשרה משקלים שוה אלף זהובים דנחשב כל משקל במאה זהובים וכן על זה הדרך עיין שם. ואם כן גם הכא אתי שפיר שבצירוף זכות רבי אלעזר שיצטרף עם זכות רשב"י להיות הכל חלק אחד ועצם אחד ממילא יגדל המשקל ואז יגדל הערך עד מאד ולעולם זכות רשב"י בפני עצמו הוא יותר גדול מרבי אלעזר בנו.
ועוד נראה לי ידוע דכל צדיק יש לו התערבות עם אנשי דורו שנתפס בעבורם ולכן בעבור אנשי דורו שהוא נתפס עליהם צריך זכות הרבה להצילם אבל דורות שקדמו שאינם שייכים לו ואין נתפס בעבורם אז יספיק להצילו בתוספת זכות של רבי אלעזר בלבד.
והנה עדיין יש להקשות איך יהיו ניצולים מדין של מעלה והלא כלל ידוע דאין זכות הצדיק יועיל אלא להגין על החיים שלא תבא עליהם רעה בעולם הזה אבל הצלה מגיהנם לרשעים אין הצדיק מציל ולכן יצחק אבינו ע"ה לא הציל את עשו וכן רבי מאיר בעל הנס לא הציל את אלישע המכונה 'אחר', אלא רק הועיל להביאו לגיהנם שיהא נידון שם. ועוד יש להקשות מאחר דיכול להציל כל אנשי דורו בזכותו בלבד למה לא עשה כן ומי מעכב על ידו?
והנה בדרושים פרשתי בס"ד המאמר הזה על פי מאמר רז"ל בסנהדרין (סנהדרין צא:) בענין חשבון עונש הגוף והנפש דמשלו משל לחגר וסומא דעולה מדבריהם על פי המשל ההוא דבכל המעשים הנעשים בעולם הזה מהנפש והגוף יש לכל אחד דין זה אינו יכול לבדו לעשות וזה אינו יכול, וידוע פלוגתא דרשב"י ורבנן בגמרא דשבת (שבת צב:) דרבנן סברי בשנים שעשו דבר אחד וזה אינו יכול לבדו וזה אינו יכול לבדו שניהם חייבין, ורשב"י סבירא ליה שניהם פטורין כיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול כל חד חשיב מסייע ואין בו ממש עיין שם.
ולפי זה לסברת רשב"י גוף ונפש יהיו פטורים מן העונש של העונות כיון דחשיבי על פי המשל הנזכר 'זה אינו יכול וזה אינו יכול' נמצא כל חד הוא מסייע דוקא ופטור, ולכן אמר רשב"י יָכוֹל אֲנִי לִפְטֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִן הַדִּין על פי סברתי ד'זה אינו יכול וזה אינו יכול שניהם פטורים' אך דבר זה קשה להיות משתי סיבות חדא דאין למידין דיני שמים מדיני אדם ואני לא אמרתי כן אלא בדיני אדם, ועוד גם בדיני אדם איכא רבים דפליגי עלי ויחיד ורבים הלכה כרבים, לכן אפשר שיגין זכותי דוקא על בני דורי שיעשה הקב"ה חסד זה עמהם לדון אותם על פי סברתי בדיני שמים גם כן ואף על פי דרבים פליגי עלי כל זה אפשר להיות על ידי זכותי ותפלתי ובקשתי על בני דורי דוקא.
אך אם יצטרף רבי אֶלְעָזָר בְּנִי עִמִּי בזכותו ותפלתו ובקשתו אפשר שיעשה הקב"ה חסד זה לבני אדם מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד עַכְשָׁיו דלא יבצר מהיות בני אדם מדורות הראשונים שעדיין לא פרעו מהם כל העונש שחייבים בו דעתה בזכות שנינו יפטרו אותם לדון אותם על פי סברה שלי, ואם יצטרף זכות ותפלה ובקשה של יותם בן עוזיהו עמנו אפשר שיעשה הקב"ה חסד זה לדון העולם על פי סברתי גם לדורות הבאים מיום שנברא העולם ועד סופו.
מיהו לא בקש והתפלל על דבר זה שיעשה הקב"ה חסד זה לדון את בני דורו על פי סברתו מפני דנפיק להו פסידא מצד אחר דהן אמת שיהיו ניצולים מן העונש על פי סברתו דחשיבי גוף ונפש כל חד מסייע הנה לפי זה יפסידו שכר מצות דאז גם לגבי המצות יהיה להם דין מסייע שאין בו ממש ואין להם שכר מצוה שלימה ממש אלא שכר מסייע, לכך לא בקש על זאת שידין הקב"ה את העולם בדיני שמים על פי סברתו אלא ידון דיני שמים על פי סברת חכמים שסוברין בדיני אדם זה אינו יכול וזה אינו יכול כל חד חשיב עביד מעשה גמורה ושלימה כדי שבזה ירויחו בשכר מצות ולא יפסידו.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בתהלים (תהלים מט, ח) 'אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ לֹא יִתֵּן לֵאֱלֹקִים כָּפְרוֹ' והיינו אָח לשון צער וקאי על עונש העונות לֹא פָדֹה יִפְדֶּה 'אִישׁ' ראשי תיבות אלעזר יותם שמעון שיש בזכותם סיפוק לִפְטֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ על פי סברה הנזכר ד'זה אינו יכול וזה אינו יכול' חשיבי כל חד מסייע שאין בו ממש רוצה לומר לא ירצו לפדותם להצילם מן העונש והיינו משום דנפיק בזה לאדם פסידא מצד אחר והוא דעל פי זה נמצא 'לֹא יִתֵּן לֵאֱלֹקִים כָּפְרוֹ' אלו המצות שגם במצות אין הגוף והנפש נותנין ועושין מצוה שלימה אלא כדין מסייע יש להם.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב במיכה (מיכה ה, ו) 'וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת הֳ' כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם' כלומר דעושים תשובה על ידי אתערותא דלעילא מכח יסורין שיבואו עליהם דומה לטל שיורד מלמעלה, והעושין תשובה על ידי אתערותא דלתתא דומה תשובתם לרביבים שהוא המטר שיורד מכח מטה כי יעלו האידים מן הארץ ומשקים דכתיב (בראשית ב, ו) 'וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה'. ועוד אמרו רז"ל (תענית כה:) 'אין טיפה יורדת מלמעלה שאין ב' טפים עולים כנגדה מלמטה'. לכך הָרְבִיבִים מתייחסים לתתא וְהַטַּל לעילא.
וזהו שנאמר וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל שהוא מֵאֵת הֳ' כי יש עושין תשובה מכח אתערותא דלעילא שדומה תשובתם כְּטַל מֵאֵת הֳ' ויש עושין באתערותא דלתתא שדומה תשובתם כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ שאין מתרשלים בתיקון תשובתם מפני שהם מקוים לעזר שיהיה להם בדין מכח שלשה צדיקים הרמוזים באותיות 'אִישׁ' שהוא ראשי תיבות אלעזר יותם שמעון וגם עוד 'לֹא יְיַחֲלוֹ לִבְנֵי אָדָם' שאין מתרשלים בתיקון תשובתם מפני שסומכין על בניהם לומר (סנהדרין קד.) 'ברא מזכה אבא' וזהו 'בְּנֵי אָדָם' כלומר הבנים שלהם.
רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה וְהֵם מוּעָטִים. נראה לי בס"ד בְּנֵי עֲלִיָּה אותם שיש להם נפש מאצילות שנקראים בנים ועיין בכונות רבינו הרש"ש ז"ל במוסף ראש השנה במה שאמר 'אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים' שכתב אִם כְּבָנִים שיש להם מאצילות אִם כַּעֲבָדִים שיש להם נר"ן [נפש, רוח, נשמה] מן בי"ע [בריאה,יצירה, עשיה] עיין שם. ודע כי אצילות ובי"ע דנקיט הכא הוא על אצילות ובי"ע דמחצב הנשמות שהוא סוד בריאה.
או יובן בס"ד בְּנֵי עֲלִיָּה קאי על צדיקים שעולין מגן עדן התחתון לגן עדן העליון בלתי סעד מלאכים אלא עולין מאליהם דאלו יש להם יתרון גדול בעליה זו וכמו שראה אותו חכם בגוהרקא דרבי חייא ובניו (בבא מציעא פה:).
ועוד נראה לי בס"ד בְּנֵי עֲלִיָּה על אותם צדיקים שנאמר עליהם מזומן לחיי עולם הבא שהם מעלין אורות מ"ן [מיין נוקבין] עד הכתר שרמוז בקוצו של יו"ד דשמא קדישא ונרמז זה בתיבת עליה שהוא על י"ה.
ודע כי מה שאמר רָאִיתִי היינו שראה ברוח הקודש בְּנֵי עֲלִיָּה שהיו בדורות שקדמו והם עתה בעולם הבא אבל על דורו לא ראה ולכך עשה על בני דורו תלת סיפוקי אִם אֶלֶף או מֵאָה או שְׁנַיִם כי מה שאמר אִם אֶלֶף הֵם קאי על דורו כלומר רָאִיתִי דורות שקדמו שהם מועטים ולכן אם בדור זה הם וכו':
אִם שְׁנַיִם הֵם, אֲנִי וּבְנִי הֵם. יש להקשות אי נקיט כפי מדריגות המספר הוה ליה למימר עשר אחר המאה ולמה דילג לאחדים ונקיט 'שְׁנַיִם'?
ונראה לי בס"ד דאמרו רז"ל (עירובין יח:) דיו לעולם שישתמש בחצי השם שהם אותיות י"ה וכן כתיב נמי (שמות יז, טז) 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ'. וידוע דארבע מדרגות המספר הם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה והאלפים כנגד אות יו"ד והמאות כנגד אות ה"א ראשונה, ולכן תחלה עשה השערה 'אִם אֶלֶף הֵם' כנגד אות יו"ד דשמא קדישא ששם סוד האלפים ואחר כך אמר 'אִם מֵאָה הֵם' רוצה לומר אם אין זכות בדור הזה שימצא בו בני עליה אלף כנגד היו"ד אלא ימצא בו כנגד אות ה"א ראשונה שהיא בסוד מאה, ואחר כך אמר 'אִם שְׁנַיִם הֵם' כלומר אם גם לזה אין זכות בדור אלא רק ימצא שנים כנגד שתי אותיות י"ה ולא כנגד בחינתם במספר.
ואל תתמה איך רשב"י ישבח עצמו בפיו כל כך דודאי כונתו לשם שמים כדי שיתלהבו החכמים השומעין בדבריו להתעסק בלימוד הסוד כי הוא לא זכה לכל הכבוד הזה אלא בעבור עסקו בלימוד הסוד ומזה תדע גודל קדושתו וענותו דאף על פי שמוציא מפיו דברים אלו שהם שבחו לא היה עובר בלבבו שמץ גאוה וזה הוא תגבורת נפלאה.
או יובן בס"ד נקיט 'אלף ומאה ושנים' שהם ראשי תיבות אמש כנגד אותיות אמש הנזכרים בספר יצירה פרק ג' דאמר מהן נולדו אבות ומהן נברא הכל ועיין ביאור הרמב"ן ז"ל שם יעוין שם ודוק.
דְּמִסְתַּכְּלֵי בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה. הקשה מהרש"א והלא בפרק החולץ (יבמות מט:) אמרו דמשה רבינו ע"ה לבדו ראה באספקלריא המאירה? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דמה שאמרו בפרק החולץ הוא על מדרגת הנבואה שישיגו בעולם הזה, אך כאן איירי על הנשמות הנזונים למעלה, וידוע דאספקלריא המאירה קאי על אור התפארת ושאינה מאירה קאי על אור המלכות וכנזכר בשער רוח הקודש דף ב' וגם בזה יש כמה מדרגות כי בכל עולם מעולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] יש בחינת תפארת ומלכות, ולכן גם הנשמות הנזונים מאספקלריא המאירה אינם שוים בזה, וכבר ידוע מה שאמרו רז"ל משה רבינו ע"ה לא השיג שער החמשים דכתיב (תהלים ח, ו) 'וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים' ורבי עקיבא השיג שער החמשים (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב) ופרשו המקובלים ז"ל דלאו בחדא מדרגה איירי אלא משה רבינו ע"ה בבחינת עולם העליון ורבי עקיבא בתחתון, ועיין בספר הליקוטים דפוס ירושלים ת"ו [תבנה ותכונן] בשמואל שכתב שהנביאים משיגים בהתלבשות אור העליון למטה וכל אחד היה משיג לפי ערכו.
ובזה יתורץ כי דניאל ראה 'עַתִּיק יוֹמִין' (דניאל ז, ט) מה שלא ראה משה! ואיך יהיה זה? אלא מה שהשיג דניאל הוא עַתִּיק דעשיה לפי שבכל עולמות דאבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] יש בהם עשר ספירות ויש בכל עולם כל הפרצופים עיין שם.
וְהָאָמַר אַבַּיֵי: לָא פָּחוּת עָלְמָא מִתְּלָתִין וְשִׁיתָּא צַדִּיקֵי, דִּמְקַבְּלֵי פְּנֵי שְׁכִינָה כָּל יוֹמָא. לא ניחא ליה לפרש דברי אביי 'בְּצַדִּיקֵי דְּמִסְתַּכְּלֵי בְּאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה' משום דאלו רבים הם. ועוד כיון דקרא משבח להו באומרו (ישעיה ל, יח) 'אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ' ודאי משבח אותם הגדולים ביותר ועליהם אמר אַשְׁרֵי, ומה שתירץ 'הָא דְּעַיְלִי בְּבַר, הָא דְּעַיְלֵי בְּלָא בַּר עיין פירוש רש"י ז"ל.
ועוד נראה לי בס"ד הכונה על פי מה שאמר לעיל מדברי רבינו הרש"ש ז"ל בכונת 'אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים' שאומרים במוסף ראש השנה ודוק.
ועוד נראה לי בס"ד הכונה הוא שיש זוכים שיהיו האב ובנו שניהם מכלל אלו הבאים לראות פני שכינה 'בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה' וזו מעלה גדולה שיזכו האב והבן ביחד ואלו הם מועטים כמו שאמר רשב"י 'אִם שְׁנַיִם הֵם, אֲנִי וּבְנִי מֵהֶם' ולזה אמר 'הָא דְּעַיְלִי בְּבַר' פירוש עיילי האבות בבנים שלהם 'בר' רוצה לומר בן, דאלו מועטים הם אך אותם ל"ו צדיקים דנקיט אביי אינם אבות עם הבנים ואם ימצא בהם אב ובנו הוא מעט.
או יובן בס"ד על פי מה שאמר הרב קהילת יעקב ז"ל אותיות 'בְּרָכָה' רומזין על הפרצופין נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] והיינו אותיות 'בר' רומזין על יחידה וחיה ואותיות 'כה' על נר"ן [נפש, רוח, נשמה] כי ה"א וא"ו ה"א שבשם עולים מספר כ"ה והם כנגד נר"ן, ולזה אמר (שמואל א׳ כה, ו) 'וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי' שתחברו כ"ה שהם נר"ן ל'חי' ראשי תיבות חיה יחידה עד כאן דבריו, יעוין שם. נמצא לפי זה בר של 'בְּרָכָה' רומזים לחיה ויחידה וכ"ה של 'בְּרָכָה' הם נר"ן. וזהו שאמר 'הָא דְּעַיְלִי בְּבַר' פירוש שזכו לחיה ויחידה שהם בר של 'בְּרָכָה'. 'הָא דְּעַיְלֵי בְּלָא בַּר' שאין להם אלא נר"ן שהם כ"ה של 'בְּרָכָה'.
ובזה יובן בס"ד (שמות ב, יב) 'וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי' פירוש שפנה להביט בנר"ן של קין שהיו צריכים תיקון וראה שתיקון הנפש שהיה במצרי אי אפשר להיות אלא על ידי הריגה ולכן הרגו, ואמר כה וכה רוצה לומר בנר"ן שהיו בעולם בזמן קין וגם בנר"ן ההם שנתגלגלו עתה בגופים חדשים כדי להתקן.
בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן מָה הֵם אוֹמְרִים? יֹפִי לַךְ מִזְבֵּחַ, יֹפִי לַךְ מִזְבֵּחַ. נראה לי בס"ד הכפל קאי על מזבח של מטה ועל מזבח של מעלה אשר הוא מכוון כנגדו וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק (בראשית כב, ט) 'וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים'. או יובן יֹפִי לַךְ מצד נסוך המים וְיֹפִי לַךְ מצד נסוך היין.
או יובן על ידי קרבנות המזבח שיש שם ארבעה בחינות דצח"ם [דומם, צומח, חי, מדבר] נעשה תיקון בארבע אותיות הוי"ה שכל אחת כלול מארבע שהם י"ו וכן נעשה תיקון בארבע עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] שכל אחד כלול מארבע שהם י"ו. ולזה אמר יֹפִי לַךְ וְיֹפִי לַךְ כי יופי הוא י"ו פי רוצה לומר י"ו חלקים כמו (מלכים ב' ב, ט) 'פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי'.
או יובן שם הוי"ה במספר הקדמיי עולה מספר קו וזה נקרא קו המדה של הוי"ה והשם הזה במיתוקו ימשך ממנו שפע ברכה וזהו שנאמר (דברים כח, ח) 'יְצַו הֳ' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה', 'יְצַו' [106] הוא מספר השם שעולה קו. ואמרתי לכן מנהגינו לכתוב יצ"ו במקום נר"ו ['נַטְרֵיהּ רַחֲמָנָא וּפַרְקִיהּ', כלומר ישמרהו ה' ויצילהו] או ס"ט דלפי פשוטו הוא ראשי תיבות 'יִשְׁמְרֵהוּ צוּרוֹ וִיחַיֵּהוּ. אך יש להבין למה עושים הראשי תיבות באופן זה, והוה ליה למימר יא"ו שהוא ראשי תיבות 'יִשְׁמְרֵהוּ אֱלֹקִים וִיחַיֵּהוּ'? אמנם לפי האמור בחרו בראשי תיבות הנזכר שהוא יצ"ו לסימן טוב על שם 'יְצַו הֳ' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה'. ולזה אמר 'יוֹפִי לַךְ מִזְבֵּחַ' כי 'יוֹפִי' הוא מספר ק"ו שהוא מספר שם הוי"ה הנזכר אשר יתמתק בעבודת המזבח וישפיע טוב.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש הכפל על מזבח הקטורת ועל מזבח העולה שזה תלוי בזה עד כאן דבריו.
הָכִי קָאַמְרֵי: לְיָהּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים וְלַךְ אֲנַחְנוּ מְקַלְּסִים. פירוש היו אומרים כן בפירוש והתנא קיצר בלשונו. ונראה לי בס"ד מה שאמר מקלסין ומשבחין דאמרו רז"ל (כתובות י:) מזבח מזיח גזרות ומזין ולכן כנגד מזיח גזרות אמרו מקלסין בלשון תרגום כי סלק וקלס שוין באותיות וכנגד מזין אמרו משבחין.
