דף נה - ב
מתניתין:
כל עשרים וארבע משמרות הכהונה היו עולות לרגל, וכולם היו נוטלים חלק בהקרבת קרבנות הציבור.
מספר קרבנות הציבור לא היה קבוע בכל יום, היות ומנין הפרים של החג, שהיו מקריבים מידי יום ביומו, היה פוחת והולך מיום ליום. ולכן היו מחלקים את העבודה בקרבנות הציבור לכל עשרים וארבע המשמרות בהתאם לשינוי במספר הפרים מיום ליום.
יום טוב הראשון של חג הסוכות, היו שם שלשה עשר פרים, אילים שנים, ושעיר אחד. ובסך הכל ששה עשר קרבנות.
והיו מחלקים את העבודה בהם לשש עשרה משמרות, קרבן אחד לכל משמר. ונשארו עדיין שמונה משמרות שלא קיבלו חלק בעבודה.
וכיון שנשתיירו שם ארבעה עשר כבשים [שהיו קבועים מידי יום ביומו], היו מחלקים את העבודה בהם לשמונה המשמרות שלא שהקריבו עדיין קרבן.
ביום ראשון - שש משמרות מתוך השמונה מקריבין שנים שנים כבשים, וביחד הם הקריבו שנים עשר כבשים.
והשאר [שתי המשמרות הנותרות], היו מקריבות את שני הכבשים הנותרים, אחד אחד לכל משמרת.
אבל ביום השני, שהקריבו בו רק שנים עשר פרים, נשארו תשע משמרות שעדיין לא הקריבו. ולכן:
חמש משמרות מקריבין שנים שנים כבשים, שהם עשרה כבשים.
והשאר [ארבעת המשמרות הנותרות] הקריבו את ארבעת הכבשים הנותרים, אחד אחד לכל משמרת.
וביום השלישי שהקריבו בו רק אחד עשר פרים, ונשארו בו עשר משמרות שלא הקריבו -
ארבע משמרות מקריבין שנים שנים כבשים, שהם שמונה כבשים.
והשאר [ששת המשמרות הנותרות] מקריבות את ששת הכבשים הנותרים, אחד אחד לכל משמרת.
ברביעי שמקריבים בו רק עשרה פרים ונשתיירו אחת עשרה משמרות שלא הקריבו -
שלש משמרות מקריבין שנים שנים, שהם ששה כבשים.
והשאר [שמונת המשמרות הנותרות] את שמונת הכבשים, אחד אחד לכל משמרת.
בחמישי מקריבים תשעה פרים ונשתיירו בו שתים עשרה משמרות.
שתים מהן מקריבין שנים שנים, שהם ארבעה כבשים.
והשאר [עשרת המשמרות הנותרות] אחד אחד.
בששי נשתיירו שלש עשרה משמרות.
אחד מקריב שנים כבשים.
והשאר [שתים עשרה המשמרות הנותרות] אחד אחד.
בשביעי, שנשתיירו בו ארבע עשרה משמרות שלא הקריבו עדיין, מחלקים את ארבעה עשר הכבשים, באופן שכולן שוין - כבש אחד לכל משמרת.
ואילו בשמיני, שאין בו די קרבנות ציבור לחלק לכל המשמרות - חזרו לפייס, להטיל גורל בין המשמרות, כמו שמפייסים בשאר רגלים, היות ואין בהם מספר גדול של קרבנות כדי לחלק בין כל המשמרות.
וכך אמרו בכל יום מימות חג הסוכות: מי שהקריב פרים היום - לא יקריב פרים למחר. אלא יקריב בו מחר אילים או שעיר או כבשים. וכך היו חוזרין חלילה על סדר הקרבנות, ומשמר שהיה זוכה בפרים ביום אחד היה מקריב למחרת אילים או כבשים. [והיה סדר קבוע למשמרות, כפי שמפורט ברש"י].
וכיון שבסך הכל הקריבו שבעים פרים, הרי אם נחלקם לעשרים וארבע [כמנין המשמרות], נמצא כי כולן חוזרות ומקריבות שלש פעמים פרים, חוץ משתי משמרות שמקריבות פרים רק פעמיים [72 = 3*24].
גמרא:
עתה מניחה הגמרא שבשמיני עצרת מפייסים בין כל המשמרות, כאילו באים להקריב בתחילה, ולא נותנים לשתי המשמרות שהקריבו פרים רק פעמיים את הזכות לפייס ביניהן, איזו משמרת מבין השתיים תקריב את הפר.
והוינן בה: נימא מתני - רבי היא, ולא רבנן.
דהא תניא: פר אחד הבא בשמיני - נוהגין בו כאילו היו בתחילה של רגל, ומפיסין עליו בין כל המשמרות, דברי רבי.
וחכמים אומרים: רק אחת משתי משמרות דלא שלשו בפרים - היא זו שעושה אותו!
ומשנינן: אפילו תימא רבנן. ואין כונת המשנה לומר שמפייסים בין המשמרות כולן, אלא רק בין שתי המשמרות שלא שלשו בפרים.
ונקט התנא לשון "מפייסים" לגבי הפייס בין שתיהן. שהרי אטו, וכי שתי המשמרות לא אפוסי בעי, אינן צריכות לפייס ביניהן!?
ושוב הוינן בה: כמאן, לפי מי אזלא הא דתניא:
כל המשמרות שונות ומשלשות, חוץ משתי משמרות, ששונות ואין משלשות.
האם נימא רבי ולא רבנן, כי לפי רבנן משמרת אחת מתוך השתיים משלשת בפר של שמיני עצרת!
ומשנינן: אפילו תימא רבנן היא.
ומאי "שתי משמרות שלא שלשו בפרים"
- שלא שלשו בפרי החג, אך אחת מהן תחזור ותשלש ביום השמיני.
ומאי קא משמע לן, מה חידוש יש בדברי הברייתא? האם את החישוב, שיכולים אנו לעשות בעצמנו, באה הברייתא לומר?
הא קא משמע לן, שחזר התנא בברייתא על חידושו של התנא במשנה: מי שהקריב פרים היום לא יקריב למחר, אלא חוזרין חלילה.
אמר רבי אלעזר: הני שבעים פרים שמביאים בחג הסוכות - כנגד מי מביאים אותם?
כנגד שבעים אומות! כי לפי שנידון העולם כולו בחג על המים, מביאים קרבנות לכפר על כל שבעים האומות, שיזכו גם הם למים.
פר יחידי שבא בשמיני עצרת למה הוא בא?
כנגד עם ישראל, שהוא אומה יחידה, נבדלת ונבחרת משבעים האומות.
משל למלך בשר ודם, שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ועשו לו עבדיו את הסעודה, וכולם השתתפו בה.
ליום אחרון מימי הסעודה, אמר המלך לאוהבו: עתה עשה לי אתה לבדך סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך, כי רק בשלך יש לי קורת רוח.
אמר רבי יוחנן: אוי להם לגויים שאבדו, ואין הם יודעין מה שאבדו.
שהרי בזמן שבית המקדש קיים - היה מזבח שהביאו עליו בחג שבעים פרים מכפר עליהן.
ועכשיו - מי מכפר עליהן!?
מתניתין:
בשלשה פרקים בשנה, בשלשת הרגלים, היו כל משמרות הכהונה שוות ביניהן בחלוקת המתנות המגיעות במקדש לכהנים בקרבנות הבאים מחמת הרגל:
בין באימורי הרגלים [אין הכונה לאימורים, שהם מוקטרים על המזבח לגבוה. אלא לעורות העולות של ציבור, המתחלקים בין הכהנים. וכן לחזה ולשוק של שלמי חגיגה, הבאים מחמת הרגל].
ובין בחילוק לחם הפנים בשבת שברגל.
ובעצרת שחלה בשבת, שמחלקים בה גם לחם הפנים העשוי מצה, וגם שתי הלחם העשוי חמץ, מחלקים בה לכולם משניהם.
ואומר לו המחלק, לכל אחד מבני המשמרות: הילך מצה [לחם הפנים] הילך חמץ שתי הלחם.
ומשמיעה המשנה שאין מחליפים קרבן כנגד קרבן, אלא נותנים לכל אחד חלק מכל קרבן, ומודיעים לו כי קיבל חלק משניהם, ולא שקיבל רק חלק מאחד מהם.
משמר שזמנו קבוע להקריב ברגל הוא מקריב תמידין, נדרים ונדבות, ושאר קרבנות צבור שאינם באים מחמת הרגל.
ואותו המשמר שזמנו קבוע ברגל מקריב את הכל. ויבואר בגמרא מה התרבה בכך.
גמרא:
והוינן בלשון "כל משמרות שוות באימורי הרגל":
הרי אמורי הרגלים אינם מתחלקים אלא של גבוה נינהו!
אמר רב חסדא: הכונה ב"אימורי רגלים" היא: מה שאמור בקרבנות הרגלים.
תנו רבנן: מנין שכל המשמרות שוות באימורי הרגלים?
תלמוד לומר [דברים יח ו]: "וכי יבוא הלוי [הכונה לכהן] מאחד שעריך אשר הוא גר שם, ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה', ושרת".
למדנו מכאן שזכותו של כל כהן וכהן לבוא לשרת ברגל, ולזכות במתנות המגיעות לו עבור שירותו, על אף שיש באותו זמן משמר קבוע.
יכול אף בשאר ימות השנה זכותו כן?
תלמוד לומר "מאחד שעריך". לא אמרתי זכות זו אלא ברגל, בשעה שכל ישראל עולים לרגל, וכאילו הם נכנסין בשער אחד. דהיינו, שמתכנסים בעיר אחת.
שנינו במשנה: כל המשמרות שוות ברגל במתנות הקרבנות ובחילוק לחם הפנים.
תנו רבנן: מנין שכל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים בשבת שברגל?
וכן מזכירין תרי עניני ובשביעי קורא ביום הששי וביום השביעי וכן בתפלה:
מתני' יום [טוב] הראשון שהיו שם י"ג פרים כו' פי' בכל הרגלים בכל המשמרות של כהנים באות לחוג (יהיה החלות) להיות כולן מקריבין קרבנות של רגל וכשם שכולן מקריבין כך היו כולן חולקין ביו"ט הראשון של חג היו שם ל' בהמות י"ג פרים וב' אילים ושעיר אחד הרי ט"ז וי"ד כבשים הפרים והאילים והשעיר חולקין ט"ז משמר בהמה אחת נשארו י"ד כבשים לח' משמרות ביום הראשון שש משמרות מקריבין ב' ב' כבשים [הרי י"ב כבשים] ושתי משמרות מקריבין א' א' יום שני חסרו הפרים י"ב פרים ואילים ב' ושעיר א' ט"ו בהמות לט"ו משמרות נשתיירו י"ד כבשים לט' משמרות מקריבין ב' ב' וד' מקריבין א' א'. יום ג' י"א פרים וב' אילים ושעיר י"ד בהמות לי"ד משמרות נשתיירו שם י"ד כבשים לי' משמרות ד' משמרות מקריבין ב' ב' וששה משמרות מקריבין א' א'. וכן סדר כל יום עד שביעי ובשביעי כולן שוין כי ז' פרים לז' משמרות וב' אילים לב' משמרות ושעיר למשמר' הרי י' ונשתיירו י"ד כבשים לי"ד משמרות כל אחד כבש אחד בשמיני חזרו לפייס כרגלים.
ופליג רבי ורבנן לענין פר הבא בח' דרבי סבר מפיסים עליו כל המשמרות ככל הרגלים וחכמים סברי אין מפיסין עליו אלא ב' משמרות שלא שילשו בפרי החג והן מפיסין עליו בלבד לפי שפרי החג כולן הן ע' ותנן מי שהיה מקריב בפרים היום לא היה מקריב למחר אלא חוזרין חלילה הלכך כשתחלק את ע' פרים לכ"ד משמרות נמצאו ביד כ"ב ג' פרים לכל משמר ומשמר נשארו ב' משמרות בידם ב' ב' ואלו הן ב' שלא שילשו בפרים ומתני' לא אכרעא דאתיא נמי כרבנן והא דתניא כל המשמרות כולן שונות ומשלשות בפרים חוץ מב' משמרות ששונות ואינן משלשות איכא דאוקמא בפרי החג וחושבנא בעלמא קמ"ל אבל בפר דשמיני משמרת אחת מהנך תרתי דאמרן שקלא ביה ולא פליגא אדרבנן ואיכא לאוקמא כרבי:
מתני' בשלשה פרקים בשנה היו כל המשמרות שוין באימורי רגלים ובחלוק כו'. ש"מ דלית למשמר קבוע בההוא שבוע לא באימורי הרגלים ולא בלחם הפנים אלא כאחת מן המשמרות כולן. ובעצרת נמי שתי הלחם לכ"ד משמרות היו מתחלקות ואמרו לראש המשמר הא לך מצה דהוא מן לחם הפנים והא לך חמץ דהוא משתי הלחם.
פי' אימורי הרגלים האמור בקרבנות הרגלים כגון חטאת צבור וכיוצא בו דתנן בהו דנאכלין לזכרי כהונה לפנים מן הקלעים וכל חובות הבאות מחמת הרגל ברגל אבל עולות דגבוה נינהו והיינו דאמר רב חסדא מאי אימורי [הרגלים] מה שאמור ברגלים ותלמודא מכי יבא הלוי מאחד וגו' ושרת בשם ה' וגו'.
מתני׳ יום טוב הראשון של חג היו שם י״ג פרים. פירוש בכל שבעת ימי החג היו מקריבין בכל יום י״ד כבשים ושני אלים ושעיר אחד ואלו לא היו מתמעטין כלל אבל הפרים היו מתמעטין והולכין בכל יום כי ביום הראשון היו הפרים י״ג וביום השני י״ב ובשלישי י״א וכן תמיד עד היום השביעי שהיו שבעה פרים בלבד וכ״ד משמרות היו בימות השנה כל אחד ואחד עובד שבתו וכל משמר היו נחלק לבתי אבות והיה כל בית אב עובד את יומו וסדר מעלות המשמרות מפורש במסכת תעניות ולעולם משמר המקריב אוכל מה שמקריב מן הראוי לכהנים וזוכה בעורה של בהמה כמו שנאמר עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה ברגלים היו כל המשמרות שוות וביום הראשון של חג היו מחלקין קרבן היום לכל כ״ד משמרות וכלן זוכות בה כל א׳ לפי הפייס שלו יש שזוכה בפרים ויש שזוכה בשעיר ויש שזוכה באלים ויש שזוכה בכבשים וכן בכל יום ויום ואין משמרה זוכה ביום א׳ יותר מפר אחד או שעיר אחד או איל א׳ אבל כבשים פעמים שמשמר זוכה ביותר מכבש אחד. ביום הראשון שהיו י״ג פרים היו מפיסין תחלה מי מהם זוכות בפרים אלו ואחר שזכו בו י״ג משמרות מפיסין ביניהם מי מקדים תחלה מהם בו ביום נשארו י״א משמרות היו מפיסין ביניהם מי זוכה בשעיר ובשני אלים וזוכות בהם ג׳ משמרות הרי י״ו משמרות נשארו ח׳ משמרות והיו מחלקין ביניהם י״ד כבשים ששה משמרות זוכות בשנים שני׳ כבשים שהם י״ב ושתי משמרות אחד א׳ והיו מפיסות ביניהם מי זוכה בשנים ומי זוכה בא׳ וביום השני זוכין בפרים המשמרות שלא זכו אתמול בפרים והן אותן י״א משמרות שלא זכו בפרים ביום הראשון וביום הראשון כשהפיסו על י״ג משמרות שזכו בפרי היום הפיסו ג״כ על י״א משמרות הנשארות מי מהן מקריב תחלה ביום שני בפרים ומכאן ואילך לא היו מפיסין בפרים אלא היו נוהגין על סדר שני הימים הראשונים ממקום שגמרו ביום ראשון שם מתחילין ביום ב׳ וכן כלם. ומי שהקריב פרים היום לא יקריב פרים למחר כדקתני סיפא והכי איתא בתוס׳ בהדיא שלא פייסו בפרים אלא ביום הא׳ בלבד והיינו כדאמרי׳ ביום ב׳ היו הפרי׳ י״ב זוכין בו י״ב משמרו׳ על הסד׳ שאמרו ומפיסין ג׳ משמרו׳ לב׳ אלי׳ ושעיר הרי ט״ו משמרות נשארו ט׳ משמרות לי״ד כבשי׳ כי בהתמעט הפרים היו משמרות מתרבות על הכבשים היה להם לחלק הי״ד כבשים לתשעה משמרות חמשה משמרות מקריבין שנים שנים וד׳ משמרות אחת אחת היו מפיסין מי זוכה באחד וכן על הסדר הזה בכל יום ויום וביום השביעי לא היו אלא שבעה פרים זוכות בהם שבעה משמרות ומפיסין וזוכות ג׳ משמרות בשעיר ואלים נשארו י״ד משמרות לי״ד כבשים ומפיסין מי מקריבן ראשון וזהו שאמרו בז׳ כולן שוין וכל המשמרות היו שונות ומשלשות בחג בפרים חוץ משתים שלא היו משלשות שהרי ע׳ פרים היו כלם וכ״ב משמרות ג׳ פעמים לס״ו פרים נשארו ד׳ פרים לשתי משמרות שלא היו אלא שונות בלבד:
בשמיני חוזר ומפיס. פי׳ שהיו מפיסין כל הכ״ד משמרות מי זוכה בפר של יום ח׳ שלא היתה זוכה בו המשמרה שלא זכתה אתמול כמו בשאר ימים וזה שאמרו שמיני פייס בפני עצמו כמו שפירשנו:
אמרו חכמים מי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר. פי׳ זהו מיום שני ואילך ששלמו כל המשמרות ונתמעטו הפרים ומתחילין בג׳ ממקום ששלמו בשני שכבר ידעו סדר משמרות הפרים אבל ביום השני עכ״פ חוזרות אחת מן המשמרות של יום ראשון שהרי לא נשארו אלא י״א משמרות והפרים ביום שני היו י״ב וא״א שלא תחזור אחת מן המשמרות לאותו פר הי״ב אבל ביום השני נשארו מן הפרים י״ב משמרות ולא היו בשלישי אלא י״א פרים ובמשמרות שנשארו די להם ועדיין נשארה מהם משמרה א׳ לאלים ולכבשים וכן בכל יום דוק ותשכח:
גמרא לימא מתניתין דקתני שחוזרין להפיס בפר של שמיני רבי היא ולא רבנן דתניא כו׳ אפי׳ תימא רבנן הנהו תרתי גופיהו דאשתארו שלא שלשו לאפוסי בעיין אינהו לחודיהו מיהת בפר של שמיני מי יקריבנו ויזכה בו והיינו פייס בפני עצמו דקתני שהיו מפייסות עליו שתי משמרות אלו:
מתני׳ ברגלים היו כל כ״ד משמרות שוות בלחם הפנים של אותה שבת ולא היה יתרון בו למשמרת שעובדת בשבת שהי׳ הרגל בתוכה משא״כ בשאר ימות השנה שהמשמר׳ שעבד׳ באותה שבת זוכה בלחם הפנים שלו:
וכן שוים בכל אימורי הרגלים ופרישנא בגמרא כל האמור ברגלים דהיינו כל הקרבנות שקרבין ברגל:
ובעצרת אומר בכל משמר ומשמר הילך חמץ של שתי הלחם הילך מצוה של לחם הפנים:
משמר שזמנו קבוע שהיה דינו לעבוד בשבת הרגל הוא מקריב תמידין כו׳ מפרש בגמ':
גמרא אמורי הרגלים דגבוה נינהו. פי׳ קס״ד דאימורים דתנן הכא היינו באימורים דעלמא שהם אברים ופדרים שהם כלים שם ופריק אמר רב חסדא מה שאמור ברגלים:
יכול אף בשאר ימות השנה כן. פי׳ שיחלקו בלחם הפנים עם משמר של אותה שבת כל משמר אחר שבא לירושלים ת״ל כו':
ת״ר מנין שכל המשמרות כו׳. אלא לחם הפנים שאע״פ שלא היו שוים בעבודתו שוים כל המשמרות באכילתו ודוקא אכילתו אבל סילוקו וסדורו והקטרת בזיכין דוקא למשמרת הקבוע באותה שבת וכן מפו׳ בתוספתא ולהכי מרבינן מקרא לחם הפנים ולא מוספין משום דכתיב יאכלו דבר שכלו ראוי לאכילה משמע והיינו לחם הפנים ואסיקנא דאומרים סוכה ואח״כ זמן וכן הלכה:
המשנה השלישית והכוונה לבאר בה בענין החלק השלישי והוא שאמר יום טוב הראשון של חג היו שם שלשה עשר פרים ואילים שנים ושעיר אחד נשתיירו שם ארבעה עשר כבשים לשמנה משמרות ביום הראשון ששה מקריבין שנים שנים והשאר אחד אחד בחמישי שנים מקריבין שנים שנים והשאר אחד אחד בששי אחד מקריב שנים והשאר אחד אחד בשביעי כלם שוים בשמיני חזרו לפייס הראשון כרגלין אמרו מי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר אלא חוזרין חלילה אמר הר"ם כל זה מבואר בידיעת שני עקרים האחד מהם כי משמרות כהונה ארבעה ועשרים וכלם עובדין במועדות והשני כי קרבנות החג ארבעה עשר כבשים ושני אילים ושעיר בכל יום משבעת הימים וביום הראשון מוסף על מה שזכרנו שלשה עשר פרים וביום השני שנים עשר פרים וביום השלישי אחד עשר פרים וכן פוחתין אחד אחד עד שיהיו קרבנות יום שביעי שבעה פרים ושני אילים ושעיר וארבעה עשר כבשים והם ארבעה ועשרים בהמות כמנין המשמרות הקריב כל משמרה בהמה אחת וזהו ענין אמרם ויד כלם שוה כי אין שם משמרה שתקריב שתי בהמות ובשאר ימות החג תקריב משמרה לכל פר ופר ומשמרה לשעיר ושתי משמרות לשני אילים ומה שנשאר ממנין המשמרות יחלקו הארבעה עשר כבשים יש מהם מי שמקריב שני פעמים שני כבשים ומהם מי שמקריב אחד אחד כמו שנזכר עד שישתוה במנין ויחזרו חלילה על הסדר הנזכר ומנין אלו הקרבנות הם לשון התורה ומה שאמר בכאן אחד ושנים ושלשה על המשמרות אע"פ שמשמרה ומשמרות לשון נקבה מאמרם לא היה אלא על ראש המשמרה כאשר יאמר בכל המשנה יהויריב וידעיה רוצה בו משמרת יהויריב ומשמרת ידעיה ואולי שהיה מונה וסומך על מלת משמר שהוא לשון זכר בשלשה פרקים בשנה היו כל המשמרות שוין באמורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים ובעצרת אומרים לו הא לך מצה הא לך חמץ משמר שזמנו קבוע היה מקריב תמידים נדרים ונדבות וכל קרבנות הצבור הוא מקריב את הכל בזמן שיום טוב סמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה היו כל המשמרות שוות בחלוק לחם הפנים פרקים הם שלשה רגלים ובעצרת יש לנו לחם חמץ במקדש וצוה השם ית' ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וכו' ולחם הפנים מצה וכשיחול יום עצרת היו מחלקים על הכהנים חמץ ומצה ואמרו שוים באימורי הרגלים ר"ל קרבנות שנאמרו ברגלים מה שראוי לאכול מהן אוכלין אותן בשוה והראוי לשרפה מקריבין אותו בשותפות כמו שנזכר ומשמר שזמנו קבוע הוא משמר שאותו השבוע היתה שלו לבדו אפי' לא היה בו חג ואמרו וכל קרבנות הצבור לאייתויי פר העלם דבר של צבור ועוד יתבאר ענינו במסכת הוריות ואמרו הוא מקריב את הכל לאייתויי קיץ המזבח וכבר ביארנוהו בפרק רביעי של שקלים ואמר בזמן שיום טוב סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה ענינו כי כשהיה יום טוב הראשון של חג יום ראשון חולקים כלם לחם הפנים בשוה יום שבת שהוא ערב הרגל אע"פ שלא חל הזמן להיות שוין בו וזה הדבר תקנה מפני הקדמתם וכניסתם לעבודה והזמנתם מקודם וכמו כן כשיחול יום טוב האחרון יום ששי חולקין לחם הפנים בשוה יום שבת שלאחריו שהוא יום אחרון של חג אע"פ שהחג נגמר וזה תקנה לפי שאם יתאחר מאותה משמרה שום אדם תשאר שארית מאלו המשמרות ותמלא מקומה חל יום אחר להפסיק בנתים משמר שזמנו קבוע הוא נוטל עשר חלות והמתעכב נוטל שתים ושאר כל ימות השנה הנכנס נוטל שש ר' יהודה אומר הנכנס נוטל שבע והיוצא נוטל חמש הנכנסים חולקים בצפון ויוצאין בדרום בלגה לעולם חולקת בדרום טבעתה קבועה וחלונה סתומה חל יום אחד להפסיק בנתים הוא שיהיה יום טוב הראשון של חג יום שני או יום טוב האחרון יום חמשי וכשיארע כן לא ישאר השני הנכנס אלא עבודת יום אחד בלבד ויבא החג וישתתפו כלם בעבודה אם יחול יום טוב הראשון יום שני או יכנס משמר שני יום שבת אם יחול יום טוב האחרון יום חמשי לפי שכל יום שבת הוא היום שמתחלפין המשמרות תצא אחת ותכנס שנית ומחלקין לחם הפנים וכשיזדמן לאחת המשמרות זה המשמר שלא ישאר לו לעבוד אלא יום אחד יתעצל בדבר ויתעכב מלבא ותרגום ויתמהמה ואיתעכב ולפיכך תקנו לו שיקח מלחם הפנים שתי ככרות בלבד ור' יהודה רואה שראוי להעדיף משמר הנכנס מפני נעילת אלו השערים של מוצאי שבת ומפני מה חולקים לחם הפנים הנכנסים בצפון העזרה כדי שידע כי העבודה בזאת השבוע להם כי השחיטה בצפון כמו שיתבאר במקומו והיו במקדש ארבע ועשרים טבעות טבעת לכל משמר היו תולין בהם הבהמות ומפשיטין אותם והיו כולם קבועות בכתלים וכשהיתה נכנסת משמרה היתה תולה אותה טבעת לרמוז שהעבודה וכמו כן היו שם ארבעה ועשרים חלונות ושם בגדי כהונה חלון לכל משמרה ומשמרה והיו כלן סגורות וכשנכנסת משמרה לעבודה היתה פותחת חלון שלה מלבד משמרת בלגה שגזרו עליה חכמים שתהיה לעולם זאת המשמרה חולקת בדרום וטבעתה קבועה וחלונה סתומה כמו המשמרה היוצאת ולא הניחו לה סימן שיורה עליה שהעבודה שלה ועשו לה זה מפני כי כשתקפה ידי היונים על ירושלים כמו שנתפרסם נשאת נערה מהם לאחד משרי היונים וחזרה לדתם והעזה פניה ונכנסה למקדש והכתה בסנדלה על המזבח והיתה מדברת בלשון יוני יאריב יא ריב עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ולא תושיעם בעת צרתם ולפיכך עשו חכמי אותו הדור בכל המשפחה שיצא ממנה זו התרבות רעה מה שכתבתי וקבעו זה לדורותם משום והנשארים ישמעו וייראו ואין הלכה כר' יהודה:
אמר המאירי יום טוב הראשון של חג וכו' כבר ידעת שכל המשמרות שוות ברגלי' ואין משמר של אותה שבת מעכב עליהם בחובות הבאות מחמת הרגל אבל תמידי' ונדרי' ושאר קרבנות צבור כגון קיץ המזבח של אנשי משמר הם כמו שיתבאר למטה וכן ידעת ששבעים פרים היו קרבים בשבעת ימי החג וביום ראשון היו שם שלשה עשר פרים ושני אילים ושעיר אחד וי"ד כבשים הכל עולות חוץ מן השעיר שהוא חטאת ובשאר הימים היו הפרים מתמעטים והולכים אחד אחד עד שבאים ליום שביעי שבעה פרים אבל האילים והכבשים והשעיר לא היה ענינם משתנה בכל שבעת הימים כלל וכן ידעת שעשרים וארבעה משמרות היו ממונים לעבודת בית המקדש כמו שביארנו במסכת תענית וכבר ביארנו בפרק לולב וערבה שבראשון של חג היו מפייסין לראשי המשמרות מי מקריב פר ושוב אין פייס לפרים אלא אותה שזכתה בפייס ביום ראשון מקרבת פר ואחריה הרצופה לה לחשבון המשמרות על הסדר הכתוב בדברי הימים יהויריב ראשון ואחריו ידעיה וכן כולם על הסדר ונמצא שביום ראשון מתחילין מאותה שזכתה בפייס ומקריבים י"ג משמרות הרצופות י"ג הפרים ושני משמרות הרצופות להן מקריבות השני אילים ומשמרת י"ו הרצופה להם מקרבת השעיר והרי שנשתיירו שמנה משמרות לי"ד כבשים ששה הרצופות להם מקריבין שנים שנים והשאר אחד אחד וי"מ שביום ראשון היו מפייסים מי יקריב פרים ומי יקריב אילים ומי יקריב כבשים אלא שפייס של פרים לא היה צריך אלא ליום ראשון שזוכות בהם י"ג משמרות הרצופות ועוד היו מפייסים בראשון על המשמרות הנשארות מי מקדים לחבירו ביום שני בפרים ומשם ואילך לא היו מפייסים בפרים אלא שנוהגים על סדר המשמרות אבל לאילים ולשעיר ולכבשים מפייסים בכל יום מי יקריב אילים ומי יקריב שעיר ומי יקריב כבשים בשני נתמעט אחד מן הפרים והרי ט"ו משמרות לפרים ואילים ושעיר ונשארו תשע משמרות לי"ד כבשים חמשה מקריבים שנים שנים וארבעה אחד אחד בשלישי נשארו עשר משמרות לי"ד כבשים ארבעה מקריבים שנים שנים וששה אחד אחד ברביעי י"א משמרות לי"ד כבשים שלשה מקריבים שנים ושמנה אחד אחד בחמשי י"ב לי"ד כבשים שנים מקריבים שנים שנים והעשרה אחד אחד בשישי י"ג משמרות לי"ד כבשים אחת מקריב שנים והי"ב אחד אחד בשביעי י"ד לי"ד כבשים כל אחד מקריב אחד ונמצאו כל המשמרות שוות ביום זה כולם לקרבן אחד שהרי שבעה משמרות לשבעה פרים ושנים לשני אילים ואחת לשעיר וי"ד לי"ד כבשים בשמיני חוזרין לפייס ואין פייס של פר שלו נגרר אחר פייס של יום ראשון להפקיע ממנו אותם שכבר שלשו בפרים אלא חוזרין לפייס כשאר הרגלים שאין קרבנותיהם מרובין ואפשר שתזכה בו אחת מאותם שכבר שלשו כמו שביארנו בפרק לולב וערבה מי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר פי' שהמשמרות שהקריבו אתמול כבשים אין מניחים אותם אלא חוזרים חלילה ונמצאו כלן שונות ומשלשות בפרים חוץ משתים ששנו ולא שלשו שהרי כשהקריבו שלשה עשר משמרות בראשון י"ג פרים מתחיל למחר בפר משמרת י"ד הרצופה לאחרון שהקריב אתמול ומשלימות י"א משמרות אחד עשר פרים ונשאר פר אחד שהראשונה חוזרת בו חלילה ונמצא בשני שאותה שזכתה תחלה בפר שנה בפר ובשלישי התחיל בפר תהלה והקריבו י"א משמרות י"א פרים והרי ששנו י"ב משמרות בפרים ברביעי היו עשרה פרים והקריבום עשרה משמרות שאחריהם ונמצאו כ"ב משמרות שונות בפר בחמישי היו שם תשעה פרים ושנו בהם שתי משמרות האחרונות ושלשו בהם שבעה משמרות בששי היו שם שמנה פרים והקריבו שמנה משמרות שאחריהם ונמצאו ששלשו ט"ו משמרות ובשביעי שבעה פרים והקריבום שבעה משמרות שאחריהם ונמצאו כל המשמרות שונות וכ"ב מהם משלשות:
בשלשה פרקים בשנה ר"ל שלשה רגלים היו כל המשמרות שוות באימורי הרגלים פירשו בגמ' לאו אימורים דוקא שהרי לגבוה הם אלא במה שאמור ברגלים ר"ל בחלוק קרבנות הרגל הראויים להתחלק כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה של כל יחיד ויחיד הבאות מחמת הרגל ובעורות העולות והמוספין ובשר שעיר החטאת וכן בחלוק לחם הפנים שבתוך הרגל שהרי בשבת מסלקין אותו ובעצרת שיש בו שתי הלחם והם של חמץ ולחם הפנים בא מצה כשאר המנחות כשבאים לחלוק את החמץ אומרין לכל אחד כשנותנין לו חלקו הילך חמץ וכשבאים לחלוק את המצה אומרין לכל אחד מהם ג"כ הילך מצה שהרי אין רשאין לחלוק חמץ כנגד מצה כמו שיתבאר במקומו וצריך להודיעם כדי שלא יהא לבם נוקפם שיגיעם חמץ כנגד מצה ומצה כנגד חמץ ובא אח"כ להשמיענו שאע"פ שאמרו בחלוק לחם הפנים שהמשמרות שוות בו אע"פ שאינו מחמת הרגל דוקא בלחם הפנים שאין בו שום עבודה שכבר נעשית עבודתו משבת שעברה הא בשאר קרבנות שיש בהם עבודה ואינן מחמת הרגל אינו כן שאין משמרות שוות אלא בחובות הבאות מחמת הרגל ואמר שמשמר שזמנו קבוע ר"ל משמר של אותה שבת היה מקריב התמידים ונדרים ונדבות שנדרו ונדבו כל השנה ובאים להקריבם עכשיו ושאר קרבנות צבור כגון קיץ המזבח ופר העלם שלא אמרו להיות המשמרות שוות אלא בחובות שמחמת הרגל חוץ מלחם הפנים שהביאוה בגמ' מדכתיב חלק כחלק יאכלו אחר שאין בו עבודה כמו שביארנו:
יו"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה כל המשמרות שוות בלחם הפנים ופי' בגמ' לא סוף דבר לפניה יו"ט ראשון ר"ל שיהא יו"ט ראשון לפני השבת ואחריה יו"ט אחרון שיהא יו"ט אחרון לאחר שבת שזה אין צריך לומר שהרי שבת שבתוך החג הוא לפניה יו"ט אחרון שהוא קודם לשבת ונמצא השבת אחר הרגל ולאחריה יו"ט ראשון שהוא לאחר השבת שנמצא השבת קודם ואעפ"כ חולקים בשוה בלחם הפנים שאם ביו"ט ראשון ולאחריה הואיל והמשמרות צריכות להקדים ולבא קודם השבת וכן באחרון ולפניה הואיל וצריכות להתעכב שם ביום השבת ונמצאו אלו צריכות להקדים ואלו צריכות לאחר תקנו בו שיהו כלם שוות בלחם הפנים:
חל יום אחד להפסיק בינתיים כגון שחל יו"ט בשני בשבת שהיו יכולים לבוא באחד בשבת ואעפ"כ הם נזדרזו וקדמו ובאו ערב שבת או שחל יו"ט אחרון בחמשי שהיו יכולים לשוב בערב שבת ונתעכבו בשבת משמר של אותו שבוע נוטל עשר חלות ואותם שקדמו או נתעכבו נוטלות שתים הנשארות שהרי שתים עשרה היו ומתוך שהשבת קרובה נתנו להם בו חלק מועט ואותן עשר שנוטלתן משמר הקבוע אף הוא נחלק בין משמר הנכנס ובין משמר היוצא כדין כל שבת ושבת וכמו שאמר אח"כ:
ובשאר ימות השנה ר"ל שבתות של כל השנה ואף אותן שלפני הרגל כל שהם רחוקים מן הרגל שני ימים הנכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש שהמשמרות מתחלפות בשבת משמר היוצא עובד שחרית והנכנס ערבית ר' יהודה אומר הנכנס נוטל שבע והיוצא חמש ופי' בגמ' משום שכר הגפת דלתות שהנכנס מגיף בערב דלתות העזרה שפתחם משמר היוצא שחרית כך פירשו גדולי הרבנים ואין נראה כן שלדבריהם אף היוצא ראוי ליטול מצד פתיחתו אלא שנראה ששתיהן פותחות הדלתות שאף משמר הנכנס זריז להקדים ולבוא ועומד שם עם המשמר היוצא שעובד בתמיד של שחר ובמוספים ויוצא לו והנכנס עובד בתמיד של בין הערבים ומגיף לבדו ומתוך כך נוטל שבע ואין פסידא בחלוקה זו שהרי מ"מ כשתצרף שתי שבתות זו עם זו כל משמר זוכה בי"ב ומ"מ הלכה כחכמים:
הנכנסים חולקים בצפון כדי שיראה לכל שהם נכנסים שהרי רוב קרבנות שחיטתן טעונה צפון ולפיכך כשנטלו חצי החלות ובאים לחלוק עם אנשי בית אב של אותה שבת עומדין בצפון העזרה וחולקין והיוצאים חולקים בדרום כדי שירגישו בעצמם שיוצאים הם ולא יבואו להושיט יד בעבודת תמיד של בין הערבים:
בלגה ר"ל משמר אחד שקרוי בילגה אף בשבת שנכנסת בו היו חולקין בדרום ופי' בגמ' הטעם מפני שאחת מבנותיהם של כהני אותו משמר נשתמדה ונשאת לסרדיוט של יונים וספרה לבעלה בגנות הקרבנות וכשנכנסו יונים להיכל נכנסה עמהם ועלתה על המזבח וביעטה בסנדלה על גביו ואמרה לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד להם בשעת דחקם וכשגברה יד חשמונאי וטהרו את המקדש והחזירו העבודה למקומה קנסו כל בני משמרתה על שיצאה מביניהם תרבות רעה שלא יעמדו בצפון העזרה כדי שיראו כיוצאים אף בכניסתם ויש אומרים מפני שאותה משמרה היתה שוהה לבא ר"ל שלא היו באים בזריזות כשמגיע שבת שלהם ומראים לכל שאין העבודה חביבה להם ופעם אחת שהתה לבא הרבה ונכנס ישבב אחיו והוא המשמר הקודם לו שהיה ראוי לצאת ושמש במקומו בתמיד של בין הערבים ומתוך כך קנסוהו שלא לעמוד בצפון וכן קנסוה להיות טבעתה קבועה וחלונה סתומה והענין הוא שבצפון המזבח היו כ"ד טבעות לכ"ד משמרות וראש כל טבעת נפרד מן הכותל מצד אחד כדי שיהיו נותנים צואר הבהמה בתוכו ויקבעוהו אחר כן לצד הרצפה כדי שלא תזוז הבהמה אנה ואנה ותהא נוחה לישחט וקבעו טבעתה של זו שלא להכניס בו ראש הבהמה עד שתשתמש בטבעות חברותיה כדי שיהא רישומה ניכר שהועברה שלא לעבוד בפרהסיא אלא שיהו העם סבורים שיהו בני משמרה אחרת וי"מ שלא ישתמשו בשום טבעת אלא שישחטו בעמל גדול עד שיהו קצתם אוחזים בראש הבהמה ואחד שוחט ויצא להם מענין זה שהיה נראה לכל שנזופים היו וכן חלונה סתומה והוא שהיו שם חלונות פתוחים בכותלי העזרה להרבות האורה לזמן שהם עסוקים בקרבנות וסתמו חלונה כדי להראות שנזופים היו ואין עבודה מתקדשת מהם בפרהסיא וי"מ שחלונות היו שם שהיו גונזין שם את סכיניהם וסתמו את חלונה שיראה לכל שהיא מועברת שלא לעבוד אלא דרך אקראי ולא דרך קבע:
זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
במשנה אמרו מי שהקריב פרים היום לא יקריב למחר כו' היינו היכא שהיה שם אחד מן המשמרות שלא הקריב היום דהא יהויריב הקריב פר ביום ראשון והקריב גם למחר ביום שני וק"ל:
ע"ב הני ע' פרים נגד ע' אומות כו'. ואיתא במדרש דלכך פוחתין והולכין לרמוז שהאומות עובדי כוכבים פוחתין והולכין וכל אומה יש לה שר מלמעלה ואין לך אומה הנופלת שאין שר שלהם נופל מקודם ואמר פר יחידי נגד אומה יחידי שהם חלק ה' שהוא א' כמ"ש בנוסח אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך וגו'. ואמר ליום אחרון דהיינו רמז לעתיד לבא כשכל האומות עובדי כוכבים כלים ישראל יהיו קיימים לעשות סעודה קטנה כדי שאהנה ממך דמסעודת ע' אומות עובדי כוכבים בעוה"ז אין הקב"ה נהנה אלא שרים שלהם של מעלה נהנין וז"ש אוי להם לאומות עובדי כוכבים שאבדו כו' היינו הנאתן בעוה"ז כשבהמ"ק קיים מזבח מכפר כו' אבל בישראל לא אמר שאבדו דסעודתן היא לעוה"ב ויותר נראה לפרש דזאת הסעודה קטנה בשמיני עצרת נגד ישראל בעוה"ז שייך רק לאומה ישראלית והשמחה לא הוזכר בו רק ברמז והיית אך שמח וגו' אבל לעתיד שיהיה שמו א' לכל עולם אז תתגדל השמחה לישראל כמ"ש בפ' ע"פ עתיד הקב"ה לעשות סעודה גדולה לזרעו של יצחק שנאמר ויעש אברהם משתה גדול וגו' וע"ז אמר הכתוב הגדיל ה' לעשות עמנו סעודה גדולה שהיינו שמחים בה ביותר:
רש"י בד"ה אמרו משמר שהיו כו' יהויריב ראשון כו' כצ"ל וכן אח"כ:
בד"ה באמורי רגלים כו' בעולות ובחזה כו' כצ"ל:
במשנה. עמש"כ בחגיגה (יז) בס"ד:
שם נשתיירו שם י"ד כבשים כו'. לכאורה מאי עדיפותא דשעיר מהכבשים (שהרי גם הוא היה בן שנה כמ"ש רש"י ביומא ס"ה ב' מהת"כ) ואולי משום דקדושת חטאת גדולה מעולה כדאיתא בפ' כה"ת וגם הוא נאכל לכהנים:
גמרא אמורי הרגלים של גבוה נינהו. לכאורה מאי מקשה נימא דשוות בהקרבתם שיקריבו ע"י פייס בין כולם וכך ה"ל להקשות וכי באימורים לבד היו שוות הלא גם בעבודת הדם ובחילוק העורות וכו' היו ג"כ שוות ואולי דלשון שוות משמע להגמרא דכולן חולקים בם:
רש"י ד"ה אמרו שאין המשמרות שהקריבו כבשים כו'. ל"ד דאפי' אותם שהקריבו האילים והשעיר ג"כ מעכבין ע"י וכדמסיק:
[שם בא"ד נשתיירו י"א אחרונות לשעיר ולאילים ולכבשים. כצ"ל] :
רש"י ד"ה באימורי רגלים בעורות של עולות כו'. שייר העור ובשר של שעיר חטאת המוספין וחזה ושוק של שלמי שמחה וזה י"ל דלא פסיקא ליה דשמחה יוצאין גם בנו"נ חגיגה (ז ב) והמה שייכים למשמר הקבוע. ועי' לשונו לקמן בגמרא בד"ה במה שאמור ברגלים ובר"ד הסמוך בד"ה אי נימא:
רש"י ד"ה אומר לו לכ"א כשנותנין לו חלקו בלה"פ הילך מצה כו'. כצ"ל:
רש"י ד"ה ת"ל מאחד שעריך כמו באחד שעריך. כי כן מצינו גם בהיפוך ב' תחת מ' השמוש והנותר בבשר ובלחם שהוא כמו מהבשר ומהלחם:
במשנה כל משמרות שוות. נ"ב משמר נמצא במשקל נקבי וזכרי. זה הקבוץ הוא מהנפרד משמרה או משמרת:
שם משמר שזמנו כו'. נ"ב זה זכר ככתוב (ד"ה א כה) משמר לעומת משמר:
עֲשֵׂה לִי סְעוּדָה קְטַנָּה, כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִמְּךָ. פירוש אם תהיה הסעודה גדולה יאמרו בעבור הנאת הסעודה כי רבה היא באתי אצלך אבל אם תהיה סעודה קטנה שאין בה שיעור הנאה לא יאמרו בשבילה באתי אלא בשבילך באתי, וכן הענין בנמשל.
ומה שאמר 'שִׁבְעִים פָּרִים כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת' בזה נראה לי בס"ד רמז הכתוב מה שאמר על מלך המשיח (תהלים עב, ט) 'לְפָנָיו יִכְרְעוּ צִיִּים וְאֹיְבָיו עָפָר יְלַחֵכוּ' שאין להם אלא רק שבעים פר וזהו עָפָר 'ע' פר' ומספר שבעים מעט שהוא שיעור לכיחה. ובזה יובן בס"ד (ישעיה מט, כג) 'וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ' פירוש ע' פר של רַגְלַיִךְ הם המועדים יְלַחֵכוּ.
ומה שאמר 'פַּר יְחִידִי כְּנֶגֶד אֻמָּה יְחִידָה, נראה לי בס"ד בזה רמז הכתוב באיוב (איוב יט, כה) 'וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם' אמרתי לשון שבח כמו (דברים כו, יז) 'אֶת הֳ' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם' רוצה לומר נשתבחתי בגואלי חי הוא הקב"ה ולכן ואחרון זה יום שמיני עצרת שמקריבים בו פר אחרון לשבעים פרים הנה זה על ע' פר יקום שיתקומם ויתעלה במעלה על כל ע' פר הקודמים אליו כי בו ניכר אהבתו יתברך בישראל כנזכר במשל שאמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה וכו'.
בשמיני חזרו לפייס. מרכבת המשנה ח״א בקונטרס. בריכות בחשבון:
מי שהקריב פרים היום וכתב הריטב״א דהיינו מיום שני ואילך וכוונתו כמ״ש מהרש״א דביום השני יהורב שהקריב בראשון הקריב ג״כ בשני:
הני שבעים פרים כנגד מי. שנות חיים קפ״ב.
הי׳ כל המשמרות שוות באמורי הרגלים כו' זבחים מ"ד ד״ה ואפילו לקודש משנה למלך פ״ד דכלי המקדש ה״ה:
הילך חמץ. מרכבת המשנה ח"ג פ״ד דכלי המקדש ה״ה:
מנין שכל המשמרות שוות אדמת קודש ח״ב קי״ט ע״ד. חקרי לב ס״א ועיין מה שכתבתי בזה בתחלת יומא ב׳ ע״ב ובדף כ״ו ע״ב:
יכול אף בשאר ימות השנה כן הרמב״ם בספר המצות מצוה עשה ל״ו העתיק מן הספרי יכול לעולם. ובהשגות הרמב״ן שם נראה דגריס ג״כ הכי בגמר׳ ונחלקו הרמב״ם והרמב״ן שם אי זו מצות עשה בכל ימות השנה שיהי׳ משמורת וזו דעת הרמב״ם ודעת הרמב״ן דעיקר המצוה ברגל שיהא הכל שוים אמנם בשאר ימות השנה אין חיוב שיהי׳ הכל שווים וגם לא מצווה לעשות משמרת רק הכל רשות ואף גם נראה מדברי הרמב״ן דכל הדרשא אסמכתא היא וע״ש במגילת אסתר:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
משנה - יו"ט הראשון של חג. לכאורה ק"ק, כי המשנה השניה - בשלשה פרקים בשנה היו כל המשמרות שוות - לכאורה היתה צ"ל לפני המשנה הראשונה, כי מסתבר שקודם עלינו לדעת שכל המשמרות שוות בכל הרגלים ואח"כ להסביר את סדר ההקרבה המיוחד בסוכות, וא"כ למה דין חג הסוכות כתוב מקודם?
נראה שבדין עליה לרגל ג' פעמים בשנה יש להתבונן האם קיים חיוב מיוחד לעלות לרגל בסוכות או"ד דהוי אותו החיוב כמו בכל הרגלים. ובפרשת הקהל לגבי חג הסוכות כתוב במיוחד "בבא כל ישראל", ומשמע דחל חיוב מיוחד לבא למקדש בסוכות. וכן משמע ממצות השמחה במקדש המיוחדת לסוכות יותר מחובת השמחה בשאר הרגלים כדמבואר כמה פעמים בשעורים לעיל (ועיין בילקוט פ' אמור וברמב"ם סוף הלכות סוכות). ולפי"ז יתכן שמאחר שיש חיוב מיוחד של עליה לרגל בסוכות יש דין מיוחד של בטול משמרות בסוכות. ומשום כך כתוב במשנה דין המשמרות בסוכות במיוחד ולא מדין שאר הרגלים, וצ"ע.
שם. מצות המשמרות לרמב"ם. הרמב"ם בסה"מ (מ"ע ל"ו) מונה סידור המשמרות במקדש למ"ע ומביא כמקור את הפסוק - לבד ממכריו על האבות. והרמב"ן בהשגותיו שם סובר שאין חיוב לסדר משמרות בכל השנה ורק שתהיינה ידיהם שוות ברגל, וכותב דכן משמע מדקדוק לשון הרמב"ם בחבורו יד החזקה משום שאינו מביא חיוב מצוה דאורייתא לחלק משמרות בכל השנה כולה, אלא שכותב (פ"ד מכלי המקדש הל"ג) משה רבינו חלק הכהנים לח' משמרות וכו'. ונראה, שהרמב"ם כותב (שם פ"ד הל"א) וז"ל: ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנא' וקדשתו וכו'. ומיד אח"כ מביא שם את דין המשמרות. הרמב"ם מפרש שבמצות וקדשתו יש חיוב להכין הכהנים לעבודה. ואיתא במס' יבמות (פח) שמוקדשתו ילפי' שאם כהן נשוי לגרושה ב"ד חייבים להפרישו כדי להכינו לעבודה. ולכן מסתבר שלרמב"ם בכלל מצוה זו גם חיוב המשמרות כלול. וכן בלוים (שם פ"ג הל"א) מביא מ"ע להיות הלוים פנויים לעבודת המקדש בין רצו ובין לא רצו שנא' ועבד הלוי. ולפ"ז קושית הרמב"ן מיושבת, שהרמב"ם כולל את חיוב המשמרות במצות וקדשתו וחיוב גמור הוא ואינו רשות אלא חיוב דאורייתא.
שם. בגמ' - רבי היא ולא רבנן. נראה להסביר המחלוקת בין רבי ובין החכמים, ועיין לעיל (מז:) בסוגיא ובדיון אם שמ"ע הוא רגל בפני עצמו או לא. ונראה שרבי ס"ל שאין שייכות כלל בין מוספי הסוכות למוסף של שמ"ע, ולפיכך מפייסים מחדש לשמ"ע, ואין מחשבים כלל בקרבנות של סוכות. מאידך חכמים סוברים שיש שייכות בין סוכות ושמ"ע בנוגע למוספיהם, ומשום כך מחשבים בקרבנות החג בסדור משמרות של שמ"ע.
ואכן - מהגמרא שמייחדת את המספר של שבעים פרים - "הני שבעים פרים כנגד מי" - ואין הקרבנות של שמ"ע בכלל, יש להסיק שמוספי החג הם חפצא בפני עצמה. ולכאורה מוכח כשיטת רבי, ולא כחכמים.
לפי"ז מובן מה שפסק הרמב"ם (פ"י מתמידין הלי"ג) כרבי בפייס של שמ"ע. ולכאורה פסקו נוגד את הכלל שהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, ולמה לא קבע להלכה כשיטת החכמים. ונ"ל, שטעמו הוא משום שסובר ששבעים פרי החג הם חפצא של קרבנות מוסף לעצמם, ולפיכך אין לצרף את המוסף של שמ"ע למוספי החג, וכדעת רבי.
שם. רש"י ד"ה ובא בכל כו' ובכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים, עכ"ל. הנה בפרשת בכל אות נפשו כלול גם דין שירת הלוים. ראה בערכין (יא:) ורמב"ם (פ"ג מכלי המקדש הל"ב) שהקרא ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלוים מוסב על שירת הלוים. ולכאורה יפלא היאך מפרשים דקאי אכהנים. ונ"ל, דלכהנים יש חלות קדושת לוי ומשו"ה יש לפרש הפרשה דקאי גם אכהנים.
והנה, הרמב"ם פוסק (פ"ג מכלי המקדש הלי"א) שלוי העובד עבודת כהן מיתתו בידי שמים כדין הזר שעובד, אבל כהן שעובד עבודת לוי אינו חייב מיתה בידי שמים ואינו עובר אלא בל"ת, והראב"ד משיג עליו דמאי שנא כהן בעבודת לוי מלוי בעבודת כהן, (עיין בכ"מ שם). ונראה דביאור הרמב"ם הוא כי סובר שהכהנים קדושים בקדושת לוי, אלא שקיים איסור מיוחד על כהנים לא לעשות עבודת לוי - שלא כדין מנוייהם, שכל הלוים מנויים על עבודתם - איש איש על עבודתו - והעדר המנוי לעבודת לוי הוא האוסר את הכהנים בשרותם. ברם מדין קדושה יש לכהן קדושת לוי לעבודת הלוים, ולכן כהן שעובד עבודת לוי אינו כזר ואינו חייב מיתה בידי שמים. אולם לוי העובד עבודת כהן חייב מיתה בידי שמים כזר דאין ללוי קדושת כהונה והריהו כזר לגבי כהן.19
כ"ז מורה שעיקר דין משמרות ברגלים אינו מדין כהונה אלא מדין לויה, שהכהנים נקראים לוים. אלא שלכאורה יוצא מהגמרא ומרש"י, שגם לוים, בנוגע לשירותם ברגל, שווין במשרותיהם. אמנם ז"ל הרמב"ם (פ"ד מכלי המקדש הל"ו): ומניין שאינו מדבר אלא בכהנים שנא' חלק כחלק יאכלו ואין שם מתנות במקדש להאכל אלא לכהנים בלבד עכ"ל, מהרמב"ם משמע שהדין של שווי משמרות ברגלים נוהג דוקא בכהנים אבל לא בלוים, כי הלוים מחולקים למשמרות גם ברגל, ורק המשמר הקבוע של הלוים שרתו ברגל במקדש, וצ"ע בדבר.20
(דרך אגב, בנסיעת המשכן כתוב (במדבר ד׳:ה׳) זאת עבודת בני קהת גו' ובא אהרן ובניו גו' וכסו בה את ארון העדות וגו'. נראה שאהרן ובניו שמשו בה בתורת בני קהת הלוים ולא בתורת כהנים, ואכמ"ל בזה.)
שם. תוס' ד"ה ובחילוק כו' לחם הפנים שכבר נעשה מצותו משבת שעברה שסידרוהו על השלחן ואינו מחוסר מעתה אלא סילוק דאי משום הקטרת בזיכין להתיר לחם קאתיין ואין עבודה זו בגוף הלחם עכ"ל. בביאור דבריהם נראה לומר, כי סדור לחם הפנים וסלוקו הם חלות העבודה דלחם עצמו, אבל הקטרת הבזיכין חלה מעיקרא דדינא כמתיר של אכילת הלחם, ולא כחלות עבודה בגוף הלחם. עיקר מצות הלחם בשבת השניה היא האכילה עצמה, שהלחם יאכל בשבת השניה, אלא שהקטרת הבזיכין מעכבת ומתרת האכילה, ולפיכך הקרא דיאכלו קאי דוקא על לחם הפנים דעיקר קיום מצותו היא אכילתו ולא הקטרת הבזיכין. לעומת זאת בשאר מנחות עיקר עבודתן וקיום מצותן היא הקטרת הקומץ ולא אכילתן; אכילת השירים שלהן מהוה שיירי מצוה בעלמא.
קונטרס בענין קידוש
א
יש לדון בסדור ברכת הקידוש על כוס של יין, האם זה מדין כוס של ברכה בעלמא ע"פ ההלכה דאין אומרים שירה אלא על היין וכדין ברכות אחרות שמסדרין על הכוס (כהבדלה וברכת אירוסין וכו'), או"ד קידוש על היין מהוה דין מסוים בקידוש.
הגר"ח זצ"ל העלה שדין קידוש על היין דין מסוים הוא בקידוש ואינו דין דכוס של ברכה בעלמא. יש כמה ראיות ליסודו של הגר"ח זצ"ל.
א) בסוגיא בפסחים (קו:) איתא: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב זימנין דחביבא עליה ריפתא מקדש אריפתא, זימנין דחביבא ליה חמרא מקדש אחמרא, ע"כ. וכן פוסק הרמב"ם (פכ"ט משבת הל"ט), וז"ל: היה מתאוה לפת יותר מן היין או שלא היה לו יין הרי זה נוטל ידיו תחלה ומברך המוציא ומקדש ואח"כ בוצע ואוכל, ואין מבדילין על הפת אלא על הכוס, עכ"ל. ולכאורה תמוה למה תדחה חביבות הפת הקידוש על היין, ועוד מ"ש הבדלה דאין מבדילים על פת מקידוש דחל על פת.
מכאן מוכח דקידוש על יין אינו דין מדיני כוס של ברכה בעלמא, דבכוס של ברכה דעלמא אין פת דוחה את היין בכל אופן, אלא דיין דין מסוים בקידוש ומדיני קידוש עצמו, ובדיני קידוש חביבות הפת דוחה יין. לפיכך שאני הבדלה מקידוש - דבהבדלה דין הכוס הוא מדיני ברכות על הכוס בעלמא, וא"א שפת תדחה יין, משא"כ בקידוש, דכוס היין דין מסוים בקידוש, ולכן דוחה חביבות הפת את היין.
ב) עיין בפסחים (קז) דמבדילין על חמר מדינה, על השכר, כמו על היין, וכן פוסק הרמב"ם (פכ"ט משבת הלי"ז) וז"ל, מדינה שרוב יינה שכר אע"פ שהוא פסול לקידוש מותר להבדיל עליו הואיל והוא חמר מדינה עכ"ל. אלא שהרמב"ם פוסל חמר מדינה לכוס הקידוש ומכשירו לכוס ההבדלה, וצ"ע - מ"ש קידוש מהבדלה.
ונראה, דברכת הבדלה שמסדרין על הכוס מהוה חלות דין כוס של ברכה בעלמא, ולכוס של ברכה בעלמא סגי בשכר, אבל הכוס של קידוש מהוה דין מסוים בהלכות קידוש ומשו"ה שכר פסול ויין מעכב.
אך עדיין נשאר לבאר מהו יסוד הדין המסוים דקידוש על היין. והנה עיין בפסחים (ק.) דחולקים תנאים אם מפסיקין סעודת חול לקדוש בליל השבת או לא. שיטת ר' יהודה דמפסיקין לשבתות, ור' יוסי סובר שאין מפסיקין הסעודה דחול אלא גומרים אותה ומקדשים לאחריה, ואמר רב יהודה אמר שמואל שפורס מפה ומקדש, כלומר, שמפסיקים, בלי לברך ברהמ"ז ושלא כשיטת ר' יהודה, ומקדשים, וחוזרים לאכול ולשתות.
ונ"ל בביאור המחלוקת דקידוש על היין אינו רק מצוה בעלמא אלא דחלה כחלק ממצות סעודת השבת, שקידוש על היין חל כקובע של סעודת השבת. והראייה לכך, הדין דשמואל (פסחים קא) דאין קידוש אלא במקום סעודה, כי יש קיום אחד של קידוש וסעודת שבת.
וזה יסוד האיסור לטעום לפני קידוש (רמב"ם פכ"ט משבת הל"י) דהקדוש בא לקבוע סעודת השבת, דהיינו, האכילה הראשונה בשבת, ולכן אין לטעום ולאכול בלי קידוש. ובהתאם לכך סבר חד מ"ד דאי טעם אינו מקדש, (פסחים קו) דמכיון שכבר טעם לפני קידוש אין לקידוש חלות השם קובע דסעודה, דהא כבר טעם בלעדיו, ולכן תו אינו יכול לקדש. ההלכה היא שטעם מקדש, דאע"פ שטעם יכול לקבוע בקידוש את הסעודה לשם השבת, אמנם עיקר חלות השם דקידוש על היין הוא לקבוע את החלות דסעודת שבת.
ולפי הנ"ל בזה פליגי, דאליבא דר' יוסי מכיון דהתחיל בסעודת חול מע"ש אין חובה להפסיקה, דחיוב הקידוש על היין חל דוקא אחרי שגומר סעודת החול, דחייב לקדש על היין לקבוע תחילת סעודת השבת. ברם אם כבר התחיל בסעודת חול מע"ש אינו חייב בקידוש על היין ובסעודת שבת עד שגומר הסעודה דחול. ולפי ר' יהודה, חובת הסעודה דשבת חלה מיד, ולכן חייב להפסיק מיד את סעודת החול, לברך ברהמ"ז, לקדש על היין ולקבוע סעודת השבת. שיטת שמואל, וכן פסק הרמב"ם (פכ"ט משבת הלי"ב) דפורס מפה ומקדש, כלומר, דיכול להפך את סעודת החול עצמה להיות סעודת שבת. לשם כך, מפסיק האכילה בלי לברך ברהמ"ז, ומקדש כדי להפך את עיקר חלות השם של הסעודה מסעודת חול לשל סעודת שבת, וחוזר לאכילתו, בלי ברהמ"ז, דהיינו לאכול סעודת שבת.
ולפי"ז נראה דלא ברכת הקידוש בלבד מצטרפת לקביעת הסעודה דשבת, כלומר דסעודת השבת נקבעת ע"י ברכת הקידוש, אלא שגם עצם שתיית היין דקידוש מהוה קיום בסעודת השבת. וכך יוצא משיטת המחבר (או"ח רע"א סי"ד) ופסק הרמב"ם (פכ"ט משבת הל"י) דהמקדש צריך לטעום בעצמו מכוס הקידוש ואם טעמו המסובים כשעור זה אינם יוצאים המצוה דקידוש כדינה. ולכאורה יפלא מ"ש מי טועם מיין הקידוש. ונראה דסוברים ששתיית היין עצמה חלק מעיקר מצות הקידוש, ואינה דין הדור מצוה בעלמא לכבוד הכוס, דבמקום שטועמין מדין כבוד הכוס יכול כל א' וא' לטעום ממנו ולאו דוקא המברך (עי' עירובין מ:), אבל שתיית הכוס דקידוש מהוה חלק מעיקר מצות הקידוש עצמה ומשום כך דוקא המקדש חייב לטעום. ונראה דיסוד הדין דשתית כוס של קידוש הוא מדין סעודה, דקידוש קובע את סעודת השבת, ושתיית היין דקידוש בההתחלה היא הקובעת את הסעודה דשבת כמו הברכה דקדוש עצמו.
ובכך מובנות שתי ההלכות דלעיל המיוחדות לקידוש, שמכיון דעיקר קיום דקידוש על היין הוא לקבוע סעודת שבת, חביבות הפת דוחה יין. דאכילת הפת הריהי הקובעת דסעודה עצמה בהלכות הסעודה דכל התורה כולה, ומכיון שקידוש מעיקרא חלות בסעודה הוא, חל קידוש על הפת במקום דהפת חביב לו יותר מיין. דין זה אינו נוהג בברכות אחרות דאינן שייכות לסעודה, אלא רק בקידוש. ועוד מובן מדוע חמר מדינה פסול דוקא לקידוש, דבחלות הסעודה יין מעכב, דרק יין יכול לקבוע סעודה ולא שתיות אחרות, ומשו"ה, נהי דחמר מדינה ראוי לחלות כוס של ברכה, מ"מ אינו ראוי לקבוע הסעודה דשבת ולכן פסול לקידוש21.
ואכן הגר"ח זצ"ל היה פוסק תמיד שמי שאיחר ולא שמע את ברכת בפה"ג אע"פ ששמע את ברכת היום, לא יצא ידי חובתו וחייב לשמוע קידוש פעם שנית. שיטתו היתה דברכת בפה"ג מעכבת בעצם מצות הקידוש ואינה ברכת הנהנין בעלמא להתיר את טעימת היין.
והנה, במי שסעד סעודה מע"ש ופורס מפה ומקדש יש מחלוקת בין הראשונים (עי בפסחים ק: ברי"ף, במאור, בראב"ד וברמב"ן) כשכבר בירך על היין אם חוזר ומברך עליו כשמקדש. ולכאורה שיטת המחייבים בברכת היין תמוהה דהא כבר בירך על היין, אלא ע"כ שדעתם כשיטת הגר"ח זצ"ל שברכת בפה"ג חלות בעצם הקידוש, ומשום כך אע"פ שמדין ברכת הנהנין אינו חייב בברכת בפה"ג, שהרי ברך מקודם לפני שפרס מפה לקדש, מ"מ, חייב לברך בפה"ג מדין הקידוש, ולפיכך מחייבים בפה"ג בעת שמקדש.
ונ"ל, דגם אלה שחולקים שם מסכימים לעצם היסוד, אלא דסוברים שאם אין הברכה דבפה"ג חלה מדין ברכת הנהנין אינה חלה מדין קידוש. ברם כשמברך ברכת בפה"ג משום חובת הנהנה מקיים גם קיום קידוש ממש.
אולם בנוגע להבדלה פסק הגר"ח זצ"ל שמי שאיחר ולא שמע את ברכת בפה"ג יוצא בברכת הבדלה בלבד, דברכת בפה"ג אינה חלות ברכת הבדלה, המעכבת את קיום ההבדלה, רק דין ברכת הנהנין להתיר טעימה מהכוס. (אך עיין בס' הפרדס לרש"י דמביא שיטה, שהמבדיל באמצע הסעודה, וכבר בירך על היין לפני כן, חייב לברך עוד פעם בפה"ג בעבור הכוס של הבדלה. ולכאורה שיטה זו כנגד שיטת הגר"ח זצ"ל, דסוברת דגם בהבדלה עיקר ברכת בפה"ג מעכבת כחלק מעצם מצות ההבדלה, ורש"י חולק שם על דיעה זו, ובאמת צ"ע.)
ב
ז"ל הרמב"ם (פכ"ט משבת הל"י): ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה, וזה הוא הנקרא קידושא רבה, ומברך בורא פרי הגפן בלבד ושותה ואח"כ יטול ידיו ויסעוד, ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש, וגם קידוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה, עכ"ל.
והראב"ד משיג וז"ל: ולפי שקראוהו קידושא רבה יצא לו, ואינו כלום שכבר נתקדש היום בכניסתו על היין קודם שיטעום, ואילו כא לקדש על הפת מי לא מקדש ותחשב המוציא במקום ברכת היין ויאכל, וכשדרשו אין לי אלא בלילה, ביום מנין, ת"ל את יום, אסמכתא היא, דעיקר קידושא בליליא כתיב, וכו'.
ביאר הגאון ר' משה זצ"ל דהרמב"ם והראב"ד פליגי בעצם דין קידושה רבה, דלרמב"ם הריהו חלות שם קידוש כמו בלילה, ולכן סובר שאסור לטעום קודם שיקדש, ואין קידוש זה אלא במקום סעודה, כמו חלות דין הקידוש דלילה. ברם הראב"ד סובר, דכיון שאינו מברך ברכה על קדושת היום בשעת קידושא רבה, אין כאן חלות שם קידוש אלא מצות בורא פרי הגפן ושתיית יין בעלמא, והואיל ואינו נתפס בהלכות הקידוש, לכן מותר לטעום קודם ואינו צריך סעודה.
ולכאורה, השגת הראב"ד עצומה, הלא אין בקידושא רבה אלא ברכת הנהנין ושתיית יין בעלמא, ולמה סובר הרמב"ם דיש בו חלות שם קידוש.
ונראה ע"פ המבואר למעלה דעצם מצות הקידוש על הכוס כוללת שני דברים: א) שבח על השבת; ב) קביעות סעודת השבת. ולפי"ז ניתן לומר דנהי דבקדושא רבה חסרים דברי השבח על יום השבת, עכ"ז יש בו חלות קביעות סעודת השבת על היין, לכן ס"ל לרמב"ם דשפיר מיקרי קידוש, שהרי שתיית היין עצמה מהוה חלק מעיקר מצות הקידוש, וכדעת הגר"ח זצ"ל דדין היין דין מסוים הוא בקידוש ואינו דין בעלמא דסדור ברכה על הכוס - כבהבדלה.
ויתכן דאליבא דהרמב"ם עצם ברכת היין מהוה ברכה דקדוש, דהא מברך בורא פרי הגפן, כלומר, משבח להקב"ה על בריאת פרי הגפן, דהיינו, על הבריאה, וקיום קידוש הוא לשבח לה' בשבת על הבריאה, ומשו"ה עצם ברכת בפה"ג הוי' ברכת קידוש לדעת הרמב"ם, ובקדושא רבה חלה חלות שם חפצא דקידוש ממש שלא כהראב"ד.
וע"פ הנ"ל ניתן לפרש דברי רב בסוגיא במס' סוכה כאן (נו.): אמר לך רב כו' עד כאן לא קאמרי בית הלל התם אלא שהיין גורם לקידושא שתאמר, אבל הכא אי לאו זמן מי לא אמרינן סוכה עכ"ל, ואת המחלוקת בין ב"ש לבין ב"ה, דלפי ב"ש ברכת בפה"ג דקידוש אינה חפצא דברכת קידוש אלא ברכת הנהנין בעלמא. לפיכך יש לסומכה לשתייה ולא להפסיק בינה לשתייה בברכת היום, ועל כן מקדימים ברכת היום לברכת היין. לעומת זאת שיטת ב"ה היא דברכת בפה"ג אינה ברכת הנהנין בעלמא שבאה להתיר הטעימה מהכוס, אלא מהוה חפצא של ברכת קידוש, ולכן סוברים דליכא הפסק כשמברכים אותה קודם ברכת היום, דהא שתיהן מצטרפות לחפצא דקידוש ביחד. ועוד סוברים ב"ה דיש להקדים דוקא את ברכת היין, דהא הברכה היא על הבריאה בכלל, ובכן שתי הברכות ברכות קידוש הן לשבח על הבריאה ועל השבת, ובדין הוא לברך ולקדש על הבריאה בכלל ואח"כ לשבח על השבת ועל בחירת ישראל בפרט, ולכן אומר רב דאין שייכות כלל בין דין בפה"ג בקידוש לנדון שלו בסוכה וזמן.22
19 אלא דצ"ע, דמאי נ"מ כין כהן שעובד עבודת לוי ללוי אחד בעבודת לוי חברו, דמשורר ששיער חייב מיתה כזר, וא"כ חזינן שהמנוי לעבודת לוי מפקיעו מעבודת חבירו כזר, וא"כ מדוע אין הפקעה לכהנים כזר. וצ"ל, דכ"ז לגבי לוי חברו דחסרון המנוי לשרות הופכו לזר וחייב מיתה בידי שמים, משא"כ כהן דגם בלי מנוי אינו כזר לגבי עבודת הלויה ולכן אינו חייב מיתה בידי שמים.
20 ויתכן לומר דשאני לוים מכהנים, דהמנוי דלוי א' מפקיע את חברו כזר, דמשורר ששיער חייב מיתה בידי שמים, ולכן גם ברגלים יש הפקעה, דמי שאינו מנוי כזר הוא. משא"כ בכהנים, דכהן שעובד עבודת כהן חברו אינו חייב ולא כלום, דאין הפקעה בעצם חלות ההכשר של כהנים לעבודה בלי מנוי, ולכן ברגלים כל הכהנים שווים, דדין המשמרות בטל. משא"כ בלוי, דלכאורה לוי משורר שעובד במשמר שאינו שלו כמשורר חייב מיתה, מכיון דאין ממונה בזה המשמר לשרת, והוי בלי מנוי כזר בזמן שמשרת במשמר שאינו שלו, ולכן מופקע גם ברגלים. וצ"ע אם דין המשמרות שוה לדין מנוי.
עוד יתכן לומר דקדושה המיוחדת של הרגלים מחייבת הקרבת קרבנות מסויימים וע"כ נתבטל לכהנים לעת ההיא סידור המשמרות הקבוע, אבל עבודת הלוים אינה מעצם הכשר קרבנות הרגל אלא ממצות הקרבנות בעלמא ולכן אין סידור המשמרות ברגלים בטל ללוים, והדבר צ"ע.
21 עיין ברמב"ם בפ"ז מברכות (הלט"ו) וגם בפ"י מאישות (הל"ד) ומשמע ממנו דגם בברהמ"ז ובברכות נשואין על הכוס יין מעכב, וחמר מדינה פסול, וביאר מרן מו"ר שליט"א דגם ברהמ"ז וז' הברכות דנשואין חלות ברכות דסעודה הן, ולפיכך חמר מדינה פסול דוקא בהן, ויין מעכב בסדורן על הכוס דמכיון שהכוסות שייכים לסעודה יש מעכב של יין.
22 לכאורה קשה, כי במס' ברכות (נב) הגמרא בס"ד משוה הבדלה לקידוש אליבא דב"ה דיש להקדים את ברכת בפה"ג בשניהם, ומשמע דאין חלוק בדין שניהם, שלא כגר"ח זצ"ל הנ"ל, ויש ליישב, ואכמ"ל.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
מתני' יו''ט הראשון של חג כו'. וכל המשמרות עולות לרגל ושש עשרה מהם מקריבין שש עשרה בהמות הללו: נשתיירו כו'. דכל המשמרות זוכות בחובות הבאות מחמת הרגל ברגל ואין משמר של אותה שבת יכולה לעכב עליהן כדאמרינן בגמרא: יום הראשון. שהיו שמונה משמרות לי''ד כבשים ששה משמרות מן השמונה היו מקריבין שני כבשים כל אחת מהן הרי שנים עשר כבשים: והשאר. שנים הנותרות מקריבות אחד אחד: בשני. שנתמעט אחד מן הפרים ונשתיירו תשעה משמרות לי''ד כבשים: חמשה מהם מקריבים שנים שנים. הרי עשרה: והשאר. ארבעה הנותרות מקריבות כל אחד כבש אחד: בשלישי. שנתמעט עוד אחד מן הפרים ונשארו עשרה משמרות לי''ד כבשים: ארבעה מקריבין שנים שנים. דהוו להו שמונה: והשאר אחד אחד. ששה כבשים לששה משמרות: בשביעי כולן שוין. כל המשמרות המקריבות כבשים שוות שכל אחת מקרבת אחד שהרי אינם אלא שבעה פרים ואילים שנים ושעיר אחד לעשרה משמרות נשתיירו י''ד כבשים לי''ד משמרות: בשמיני חוזרים לפייס כברגלים. פר אחד ואיל אחד ושבעה כבשים הקריבים בשמיני אין קריבים כסדר קרבנות החג שקרבו לפי סדר משמרות כדבעינן לפרושי במסקנא אלא כל המשמרות באות ומפיסות עליהן כמו שמפיסין בשאר רגלים שאין קרבנותיהן מרובין להקריבן לפי הסדר ולהשוות בהן כל המשמרות אף בשמיני כולן מפייסין והזוכה בפייס מקריבו ובסדר יומא (דף כב.) מפרש היאך מפיסין: אמרו מי שהיה מקריב היום פרים לא היה מקריב למחר. פרים שאין המשמרות שהקריבו כבשים אתמול מניחים אותם אלא חוזרין חלילה ונמצאו כולן שונות ומשלשות בפרים חוץ משתים ששונות ואין משלשות כיצד ביום הראשון היו י''ג פרים והקריבו י''ג משמרות כדרך שסדרום בדברי הימים (א כד) יהויריב ראשון ואחריו ידעיה חרים כו' כולן כמות שהן סדורים נשתיירו עשתי עשרה אחרונות לאילים ולכבשים למחרת היו שנים עשר פרים ומקריבין אותן הנך י''א משמרות וחוזר יהויריב ומקריב אחד נמצא ששנה יהויריב לבדו בשלישי היו אחד עשר פרים והקריבום י''א משמרות שאחרי יהויריב נמצא ששנו י''ב משמרות ברביעי היו עשרה פרים והקריבום עשרה משמרות שלאחריהם הרי ששנו נמצאו כ''ב משמרות שונות בחמישי תשעה פרים שתי משמרות האחרונות הקריבו שנים מהן וחזר יהויריב ושש משמרות שלאחריו והקריבו שבעה הרי ששילשו שבעה משמרות בששי שמונה פרים והקריבום השמונה שלאחריהם הרי ט''ו משמרות ששילשו בשביעי שבעה פרים לשבעה משמרות נמצאו כולן משלשות חוץ משתים האחרונות: גמ' לימא מתניתין. דקתני בשמיני חוזרים לפייס כברגלים וקא סלקא דעתיה דכל המשמרות באות ומפיסות רבי היא ולא רבנן: בתחילה מפיסין עליו. כל המשמרות כאילו הוא תחילת קרבנות ולא אמרינן ליקרבו חד מהנך שלא שישלו: לאו אפוסי בעי. בין שתיהן איזה מהן תזכה בו ודלמא ההוא פייס דקאמר מתני' בין שתיהן היה דהא לא תנן ביה בתחילה: מאי קמ''ל. וכי מניינא אתא לאגמרינן שכן עולה החשבון כשחוזרין חלילה: ומשני קמ''ל מאי דאשמועינן נמי תנא דמתניתין מי שהיה מקריב פרים היום כו': שבעים פרים. פרי החג שבעים הם חוץ משל שמיני כנגד שבעים אומות לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם לפי שנידונין בחג על המים: פר יחידי. של שמיני: שאהנה ממך. אין לי הנייה וקורת רוח בשל אלו אלא בשלך: מתני' בג' פרקים. בשלשה רגלים: באימורי רגלים. בעורות של עולות ובחזה ושוק של שלמי חגיגה הבאות מחמת הרגל ובגמרא מפרש מאי לשון אימורים דקתני: ובחילוק לחם הפנים. אם אירעה שבת ברגל שבשבת מסלקין אותו ומסדרין לחם אחר תחתיו כדכתיב (ויקרא כד) ביום השבת יערכנו: ובעצרת. כשאירע בשבת ויש בו חילוק חמץ דשתי הלחם וחילוק לחם הפנים שהוא מצה כדאמרינן בכל המנחות באות מצה (מנחות דף נב:): אומר לו. לכל אחד כשנותנין לו חלקו הילך מצה וכשנותנין לו בשתי הלחם אומרים לו הילך חמץ לפי שאין חולקים קרבן כנגד קרבן אלא מכל אחד חלקו כדקיימא לן בקידושין (דף נג.) ובמנחות (דף עג.) מלכל בני אהרן תהיה ולפיכך מודיעים אותו: משמר שזמנו קבוע. שהיה משמש בשבת זו שהרגל חל בתוכה: מקריב תמידין. שהרי אינם בשביל הרגל: ונדרים ונדבות. שנדבו ונדרו כל השנה ומקריבין אותם עכשיו אין שאר המשמרות זוכין בהם שאין זוכין אלא חובות שמחמת הרגל: והוא מקריב את הכל. בגמרא מפרש לאתויי מאי: גמ' אימורין דגבוה נינהו. ומאי שוות איכא: במה שאמור ברגלים. בחילוק קרבנות האמורים ברגל הראויין להתחלק כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה של כל יחיד ויחיד ועורות של עולות ראייה ומוספי צבור ושעירי חטאות: ובא בכל אות נפשו ושרת ככל אחיו. שאין המשמר מעכב עליו וכיון דזוכה בעבודתו זוכה באכילתו דכתיב (ויקרא ז) לכהן המקריב אותה לו תהיה ובכ''ד מקומות נקראו כהנים לוים: ת''ל מאחד שעריך. רישיה דקרא וכי יבא הלוי מאחד שעריך ודריש ליה הכי כמו באחד שעריך כשכל ישראל נכנסין בשער אחד כלומר בעיר אחת: מנין שכל המשמרות שוות. ברגל בחילוק לחם הפנים:
ובחילוק לחם הפנים. דוקא בחילוקו שוין אבל סילוקו . וסידורו והקטרת הבזיכין למשמר הקבוע דהכי תניא בתוספתא לחם הפנים עבודתו במשמר הקבוע ואכילתו בכל המשמרות והיינו טעמא משום דבגמרא מרבינן ליה חלק כחלק יאכלו משמע לאכילה רביה רחמנא ולא לעבודה ומוסף שבת לא מפרשה מתניתין מידי ושיירא והוי בכלל דשאר קרבנות צבור וכי קאמר בגמרא לאתויי פר העלם דבר של צבור ושעירי ע''ז הוה מצי לאתויי מוסף שבת דבהדיא קתני בתוספתא שהוא למשמר הקבוע והא דמרבה לחם הפנים טפי דיאכלו משמע מידי דאכילה הוא עיקרו והיינו לחם הפנים שכבר נעשה מצותו משבת שעברה שסידרוהו על השלחן ואינו מחוסר מעתה אלא סילוק דאי משום הקטרת בזיכין להתיר לחם קאתיין ואין . עבודה זו בגוף הלחם:
205ימים לסיום הש״ס