ש"מ מדקתני סיפא אם באו מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש דקדושה אחת היא. פי' שכיון שבבית הועד פעמים היו עושין ר"ה ב' ימים לפיכך החמירו בהן ועשאום קדושה אחת.

אמר רבה מתקנה שהתקין ריב"ז שיהו מקבלין עדות החדש כל היום ביצה מותרת דהא כב' קדושות הן.

ואסיקנא ל"ק הא לן והא להו. כלומר לבני א"י שהתקין להן ריב"ז להיות מקבלין עדות החדש כל היום כולו הרי הן ב' קדושו'.

הביצה אסורה מ"ט מפני שלא נמנו עליה ב"ד והתירוה להן דקיי"ל כל דבר שנמנו באיסור' צריך מנין אחר להתירו מדכתיב היו נכונים וגו' הלא ידענו שאחר ג' ימים מותר למה כתב לנו לך אמור להם שובו לכם לאהליכם אלא ללמד שכל דבר שנאסר ע"פ ב"ד אינו מותר עד שיותר בפני ב"ד. ואם תאמר לא בא מקרא זה שובו לכם לאהליכם אלא ללמד קביעות עונה. כלומר שחייב לתת לה עונתה הנה פסוק אחר כתיב השמרו לכם עלות בהר וגו' וכתיב בלוחות האחרונות ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא וגו' לאו מכלל שמותר היה לעלות בהר משעה שנסתלקה השכינה ממנו.

במשוך היובל המה יעלו בהר למה לי אלא להתיר עליית ההר ע"פ האוסרה וא"ת איסור ביצה מדרבנן היא ולא בעינן כולי האי. הרי כרם שאיסור פדיונו חוץ לירושלים תקנה דרבנן היא.

ונתקלקלו הלוים בשיר. פרשתיה בס"ד בראש השנה (ל, ב).

אמר רבה מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת. יש לפרש דקסבר רבה דמתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך אם באו עדים מן המנחה ולמעלה שמקבלין אותן ואין נוהגין אלא אותו היום קדש בלבד והילכך אף כשלא באו עד למחר נמצאת עשיית יום ראשון בטעות מחמת הספק, ורבה כר' יהודה דפרק בכל מערבין (עירובין לט, א-ב) סבירא ליה דאמר אף בראש השנה שתי קדושות נינהו ולא הודו לו חכמים, מאן חכמים ר' יוסי כדמפרש התם דקסבר דקדושה אחת הן וכדתניא התם בברייתא מודים חכמים לרבי אליעזר בראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר מערב ב' עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב וגו' ור' יוסי אוסר אמר להם ר' יוסי אי אתם מודים לי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש ורבנן התם דלא לזלזלו ביה, כלומר כל עצמן לא תקנו בעיקר התקנה לנהוג קדש בראשון ובשני אלא כדי שלא יזלזלו בהן, [וצ"ל] דרבה לא שמיע ליה האי ברייתא [דאי לא כן] היכי קאמר דלאחר תקנה ביצה מותרת משום דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה מקבלין אותן ואין נוהגין קדש אלא אותו היום בלבד האמר רבי יהודה לר' יוסי שאם באו עדים אף מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש כי היכי דלא לזלזלו ביה, ואם בקודם תקנת רבן יוחנן בן זכאי מפרש לה רבה הא לא איפשר דהא ודאי משמע דר' יהודה ור' יוסי לדידהו קאמרי ולא במאי דהוה קודם חורבן, ועוד דהא מודה רבה בקודם תקנת רבן יוחנן בן זכאי דביצה אסורה (ואולי) [ואילו] לר' יהודה אף קודם תקנה לא בקדושה אחת נהגו אותן אלא בשתי קדושות דהא לא נהגו בהן קדש אלא כדי שלא יזלזלו בו, אלא ודאי רבה לא שמיע ליה ברייתא אלא מסבר סבר דלאחר תקנה פליגי וטעמא דר' יוסי דאסר משום דקסבר דאף שני ימים טובים של גליות דקדושה אחת הן וכדקא סלקא דעתיה דרב ששת התם ולא שמיע ליה אידך ברייתא דתניא מודה ר' יוסי לחכמים בשני ימים טובים של גליות כדלא שמיע ליה לרב ששת כדמפורש התם. ורבא דאמר הכא (ע"ב) אף מתקנת רבן יוחנן ואילך ביצה אסורה מי לא מודה רבי יוחנן וגו' סבר לה כר' יוסי, דהתם מוקי פלוגתייהו דוקא בשני ימים של ר"ה ובין קודם תקנה ובין לאחר תקנה דלעולם לר' יהודה משום דלא לזלזולי ביה ור' יוסי סבר דקדושה אחת הן דבין קודם תקנה בין לאחר תקנה כל שנוהגין קדש בשניהם לעולם קדושה אחת הן שהתקנות שוות לאחר התקנה כקודם התקנה, וסמך רבא על ר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי (עירובין מו, ב), ועוד דסתם מתניתין דהתם הוא.
ויש לפרש עוד דרבה ודאי מודה הוא דאף לאחר תקנה אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש (דאלמא) [דסתמא] משמע דכולי עלמא מודו בהכי ורבה נמי מודה בה, אלא דרבה סבר דמעיקרא אם באו עדים מן המנחה ולמעלה כיון שאין מקבלין אותן ואפילו הכי נוהגין בו קדש ולמחר קדש שניהם קדושה אחת הן אבל לאחר תקנה אף על פי שנוהגין בו קדש בשל מחר לא מתורת קדושה אחת נוהגין כן אלא משום מהרה יבנה בית המקדש בימינו ומיום ראשון מנינן, ושם במסכת עירובין בפרק בכל מערבין (עירובין לט, א ד"ה אמר להם) כתבתי יותר מזה.

וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. כתבו בתוספות בשם רש"י ז"ל שגזרות שהציבור גוזרין עד זמן ידוע כשיגיע הזמן אינן צריכין להתירו דלא גרע מנודר או נשבע עד זמן שכשבא הזמן אין צריך להתיר, (והכי) [והכא] לא נתנה התורה זמן אלא שאסרה מחמת (טענה) [טעם], כגון איסור תשמיש המטה ג' ימים קודם מתן תורה ואיסור עליית ההר מחמת קבלת התורה והיגלות השכינה בהר והייתי סבור דכיון שנתנה התורה ישובו להתירן הראשון אף על פי שלא נתנה תורה בו זמן וכן כשתסתלק השכינה מן ההר, וכן (העלות) [להעלות] נטע רבעי לירושלים לאחר החורבן וכל כיוצא בהן, לכך הוצרך הכתוב לומר דכיון שנאסר במנין בלא קביעות זמן אף על פי שבטל טעם האיסור צריך מנין אחר להתירו.

כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר במזרח לוד. כתבתיה בפרק בתרא דר"ה (לא, ב) גמרא אמר ר' יהושע בן קרחה עוד זאת היתה בירושלים בס"ד.

ולענין ביאור מיהא תחלה היו סבורין לומר שביצה מותרת מתקנת רבן יוחנן ואילך הואיל ולא היתה שם עקר קדושה אלא יום אחד והקשה ממנה לרב ושמואל שהיו אומרין ביצה אסורה ותירצו הא לן והא להו כלומר לדידן בני בבל ושאר הגליות שמאחר שהותקנה תקנה ראשונה שלא לקבל עדים מן המנחה ולמעלה ושלא למנות אלא מיום שני לא פסקנו מעשיית שני ימים של ראש השנה ולא נתחדש אצלנו שום חדוש בתקנת רבן יוחנן בן זכאי ביצה אסורה דמאן לימא לן שאין מנהגנו מתקנה ראשונה אלא מפני הספק והלא על הדרך שהורגלנו בהם אנו עושין אותם עדין והילכך הואיל והוקבעו לנו בדין קדושה אחת אין ענינה פוסק ממנו וכן הדין בכל שהוא חוץ לתחום ירושלים שהרי לא היו שלוחים יוצאין חוץ לתחום ונמצא כל ימיהם בעשיית שני ימים כבני גולה אבל לדידהו ר"ל בבית הועד וירושלם ותחומה שנשתנה מנהגם מתקנת רבן יוחנן ואילך לקבל עדים כל היום ושלא לנהוג עקר קדושה בשני אע"פ שהיו נוהגין קדש כעין תשלומין הואיל ומ"מ אינה עקר קדושה הרי הן כשתי קדושות ונולדה בזה מותרת בזה ואי אתה יכול לפרש בתקנת רבן יוחנן בן זכאי לקבל עדות החדש כל היום ושלא לנהוג קדושה בשני כלל שהרי אמרו למטה מי לא מודי רבן יוחנן שנוהגין היו היום קדש ולמחר קדש אלמא פשוט היה להם שנוהגין היו קדש בשני הימים אלא שלבני ירושלם הואיל ואין עקר קדש בשני הוו להו כשתי קדושות ומ"מ העלו בה אח"כ שאף לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי ביצה אסורה אף בירושלם הואיל ומ"מ נוהגין היו קדש בשני הימים אע"פ שאין להם עקר קדש אלא יום אחד אחר המעשה דנין והרי הם אצלם כקדושה אחת הואיל ובבית הועד היו נוהגין כן והוא שכתבנו לדעת גדולי הפוסקים שבני ארץ ישראל צריכין לעשות שני ימים מראש השנה ומ"מ יש אומרים שלא נאמר דבר זה אלא כשהיו מקדשין על פי הראיה שאף לאחר חורבן נהגו זמן רב לקדש על פי הראיה אבל עכשו שאין קדוש על פי הראיה כלל אין להם לעשות אלא יום אחד כשאר ימים טובים הואיל ואף בזמנם לא היו עושין שני ימים אלו מספק אלא כעין תשלומין ומ"מ איני רואה טעם לדבריהם אלא בירושלם הא שאר כל ארץ ישראל הרי מספק היו עושין אותן אלא שהם אומרים שכל הארץ נגררת אחר ירושלם ועקר הדברים כדעת ראשון וכן כתבוה גאוני הראשונים בתשובת שאלה וכבר הארכנו בפי' סוגיא זו יפה בפירושנו:

כל דבר שנאסר במנין ר"ל בקבוץ חכמים שנתחברו על דבר זה במעמד אע"פ שכבר עברה אותה סבה שעל ידה אסרוהו ואמדן הדעת הוא שאף הם לא היו אוסרין את הדבר עכשו אעפ"כ אי אפשר להתירה אלא במנין אחר הן שכמותו הן שפחות ממנו אבל דבר שנאסר במנין ולא עברה אותה סבה שנאסר הדבר על ידה ועכשו רוצים לבטל אותו דבר אין יכולין לבטלה אא"כ היו גדולים מאותו מנין שאסרוהו בחכמה ובמנין:

ענבים של כרם רבעי התקינו בית דין שכל שנמצא מהם מהלך יום לכל צד של ירושלם לא יהו נפדין אלא יהו מוליכין אותן לירושלם כדי לעטר שוקי ירושלם וכשחרב בית המקדש ולא הוצרכו לעטור זה הוצרכו לבטל תקנה זו במנין על הדרך שביארנו ונמנו ובטלוהו והיו נפדין אפילו סמוך לחומה ושאר הפירות לא היתה בהם תקנה זו אפי' בפני הבית:

לפי דרכך למדת שהרבעי דינו כמעשר שני ליפדות או להעלותו לירושלם והתקינו במהלך יום שלא לפדותו אלא להעלותו ומ"מ קצת מפרשים כתבו שהרבעי פדיונו אסור בהנאה כשל ערלה ומפרשים בכאן שמהלך יום תקנו לפדותו ולהעלותו לירושלם:

יש מן הגאונים שמורין כן אף בהסכמות וחרמות ושבועות של צבור שאע"פ שנתפרש בהם לשנה או לשנתים הואיל ולא התנו בהדיא שמאותו זמן ואילך יהו מותרין בה צריכין להיתר מנין כדין מתן תורה שאע"פ שהגביל זמן לטהרם ואמר להם היו נכונים לשלשת ימים הוצרך לחזור ולומר שובו לכם לאהליכם ושמא תאמר שלא נאמר לצורך היתר שבודאי ניתר הוא מאליו אלא להחזירה עליהם לחובה והוא שאמרו לשמחת עונה כבר הביאוה אח"כ מדכתיב גם הצאן והבקר וכו' והוצרך לומר אח"כ במשוך היובל המה יעלו בהר ואע"פ שלא נאמר כן בלוחות ראשונות אלא באחרונות ובמשוך היובל נאמר בלוחות ראשונות מ"מ מה שחסר זה גלה זה וודאי רעיית בהמה לא נאסרה שם אלא לקדושת התורה ומשנתנה היה לנו לומר שהדבר ניתר מאליו אעפ"כ הוצרך לומר במשוך היובל וכו' ושמא תאמר דוקא בדאוריתא אבל במה שנאסר במנין חכמים לבד ונתברר לנו טעם איסורן ושאותו טעם הלך לו יהא הדבר נתר מאליו הביאוה אח"כ מפירות של רבעי על הדרך שכתבנו ואם כן אף בהסכמות של צבור כן אלא שמובהקין שבמפרשים כתבו שכל שמפרשים זמן הרי הוא כאומרים בפירוש שיהא מותר מאותו זמן ואילך דלא עדיף מנדר ושבועה לזמן שאינו צריך היתר אחר ואע"פ שבתורה פירש שלשת ימים ואעפ"כ הוצרך לומר שובו לכם וכו' בזו היה קרוב לומר שלשת ימים קודם למתן תורה והיה לנו לדון כל שכן אחר נתינתה עד שישלימו למודה ואף שהלשון מספק בכך שאמר לשלשת ימים כלומר שתהיו נכונים לאותו היום לקדש עצמכם משם ואילך אבל כל שאין לספק בדבור זמן מותר לגמרי וכן הדברים נראין לי:

ומ"מ בתוך הזמן אם עברה סבת אסורם צריך מנין בהיתרו אבל אין צריכים לגדולים מהם והוא שאמרו כאן אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה הואיל וביצה נאסרה במנין ר"ל חכמים שנמנו לעשות שני הימים קדושה אחת והם אותם שהתקינו שלא לקבל עדות מן המנחה ולמעלה ובסוף הסוגייא הקשו וכי תימא ביצה נמי אימני עלה רבן יוחנן ושריה כי אימני אקבלת עדות אביצה לא אימני למד דאי אימני אביצה הוה שרי ואמאי והרי אין בית דין וכו' אא"כ וכו' וכן קבלת עדות גופה שרי אי אמני וכו' ותירצו בה גדולי קדמונינו דלא אמרינן הכי אלא בשלא עברה הסבה אבל הכא דקמאי משום קלקול שיר אתו עלה והשתא ליכא קלקול שיר אין צריכין לגדולין מהם אלא כל שיש שם מנין אף בפחותים מן הראשונים מותר שהרי רבן יוחנן לא היה בערך הראשונים הא כל שלא עברה צריכים לגדולים אבל הם עצמם ודאי יכולים לבטל ובמנין ומ"מ בסוגייא נדחה טעם זה דמדאימני רבן יוחנן אעדות היתר ביצה נגרר אחריו ואשתרי עדות אשתרי ביצה ובאו לאסרה מטעם אחר אלא שדין דבר שבמנין מיהא במקומו עומד על הדרך שביארנו:

ואף בזו של הסכמת צבור אני חוכך להקל ולומר שכל תקנות הצבור לצורך שעה הם עשויות ואע"פ שסותמין דבריהם אומדן הדעת הוא שכל זמן שיתחדש דבר עד שיהו צריכין להסכמה אחרת שיבטלו הראשונה אף בתוך הזמן הם ובניהם ואין אנו צריכין לגדולים מהם שעקר התקנה מתחלה על מנת כן הותקנה ומ"מ צריכין הם למנין ר"ל קבוץ גדולי העיר ומעמדן ואם היה שם חרם או שבועה צריכין לישאל עליה ועוד אני אומר שאף מה שנאסר במנין חכמים ועברה הסבה שאנו צריכין למנין בהיתרו דוקא במה שלא עלה על דעת האוסרים להיות אותה סבה בטלה כגון זה שהזכרנו בכרם רבעי שלא עלה על דעתם שיחרב בית המקדש ותבטל הסבה אבל דברים שנאסרו במנין מחמת סבה שראוי להעלות בטולה על דעת האוסרים הרי הוא כאלו תקנו בפרוש עד שתעבור אותה סבה ומותרת בלא היתר מנין אלא שאין לסמוך בה למעשה ומ"מ כל שתקנו והתנו שכל הרוצה לבטל יבטל אפילו לא עברה הסבה ואפילו פחותים מהם יכולים לבטלה ואע"פ שאין זו צריכה סעד בביאור נאמרה בראשון של מועד קטן וכן יראה לי שם שלא נאמר דין דבר שבמנין אלא במה שתקנו דרך צורך אבל מה שתקנוהו מצד מה שהוציאוהו מסברתם בפירוש ענין ונראה לאחרונים שאינו כן מצד אחר חזק כאותו שאמרו הראשונים יכולין לבטל והוא שאמרו שם רבן גמליאל ובית דינו נמי מדאוריתא בטלוה:

ונתקלקלו הלוים בשיר אי קשי' אמאי תני קילקול השיר והרי קילקול המוספין גדול מקילקול השיר שלא הקריבו מוספין כלל וא"ת מוספין כשרים כל היום והא אמרי' עלי' השלם כל הקרבנות כולם וכל קרבן שקקרב לאחר תמיד של בין הערבים הוא פסול כדמוכח בשילהי פרק אלו דברים בפסח תשובה יש תקנה למוספין דשחיט לוה וזריק דמן לאחר התמיד ואינו מקטירן דדוקא הקטרה אסר רחמנא לאחר תמיד של בין הערבים אבל שחיטה וזריקה לא כדכתב והקטיר עלי' חלבי השלמים ואחרי' ששחטן וזרק את דמן מעלן ומלינן בראשו של מזבח כדי שלא יפסלו בלינה ומחר מקטרים לאחר תמדי של שחר כדאמרי' בפ' תמדי נשחט ר"פ אמר אפילו תיימא בחטאת בהמה מעלה ומלינה בראשו של מזבח ואין לומר שמקריב המוספין קודם התמיד של בין הערבים אע"פ שעדיין לא באו עדים ויתנה אם יבואו עדים יהיו למוספין ואם לאו יהיו נדבה דהתינח עולות אבל שעיר עזים אחד לחטאת מה יעשה הילכך אין לורמ אלא כדפרישית ששוחטו וזורק את דמו ומעלו ומלינו בראשו של מזבח:

נוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש. פירוש למחר קדש מן התורה שממנו מונים למנין המועדים אבל היום קדש כדי שלא יזלזלו בו בשחרית של יום שלושים שיאמרו אולי לא יבאו עדים עד לאחר המנחה שהוא חול והילכך חכמים עשאוהו קדש גמור ולא מספק שהרי ודאי היה למחר. ולא דמי לכשהיו מקבלים כל היום לפי שלא היו עושין שני ימים כי אם מספק ואם באו למחרת היה הראשון חול גמור למפרע.
הא דאמר לעיל ונתקלקלו הלוים בשיר פירושו בשיר תמיד של בין הערבים דאילו בשיר תמיד של שחר ליכא קלקול שאפילו באו עדים שחרית קודם קרבן של שחר לא היו אומרים אלא שירה של חול שכן תקנו נביאים לפי שעל הרוב לא היו באים שלוחים אלא לאחר תמיד של שחר. דתנן משחרב בית המקרש התקין רבן יוחנן בן זכאי כו'. פירוש כיון דליכא למיחש לקלקול דשיר שהרי נחרב בית המקדש וכיון שכן לא יארע בבית הועד לעשות אלא יום אחד דמסתמא יבואו עדים ביום שלושים עצמו דמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר וכסברא דנהרדעי לקמן.

אמר ליה אביי והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו ביצה אסורה. אמר ליה אנא אמינא לך ר' יוחנן בן זכאי ואמרת לי רב ושמואל. ונראה דהכי קאמר רבה אני מביא ראיה גמורה מדברי ר' יוחנן בן זכאי ואתה מקשה לי מרב ושמואל דאינון אמוראי. ולהכי פרכינן ואם כן לרב ושמואל קשיא מתניתין דרבן יוחנן בן זכאי. ורבה גרסינן דהוא בר פלוגתיה דרב יוסף.

הא לן והא להו. פירוש ורבה נמי הכי קאמר אמינא לך אנא ר' יוחנן בן זכאי דמיירי לבני ארץ ישראל ואמרת לי את רב ושמואל דמיירי לבני בבל.

כל דבר שבמנין. פירוש כגון ביצה אף על גב דבטל אותו טעם דקלקול דשיר כשחרב בית המקדש אפילו הכי צריך מנין אחר להתירו. והכי איתא בירושלמי כל גזרה שבית דין גוזרין אף על פי שבטל הטעם גזרה במקומה עומדת עד שיעמוד בית דין ויבטל עד כאן. יש מפרשים בשם רש"י דאפילו נמנו לאסור לזמן קבוע אפילו הכי כשיגיע הזמן צריך היתר דהא בסיני נאמר להם היו נכונים לשלשת ימים ויש כאן קביעות זמן ואפילו הכי הוצרך להתירו. ובתוספות אמרו שזה אינו דכיון דקבע להם זמן אין צריך התר וממילא הותר כשיגיע הזמן. והכא לא קבע להם זמן אלא הכי קאמר להו רחמנא שיקדימו שלשה ימים לפרוש מן האשה ולא הוקבע זמן כמה תמשך פרישתן. וכן פירש מורי הרב נר"ו דהכי קאמר להו רחמנא התחילו לפרוש מן האשה אבל לא קבע זמן עד מתי יהו אסורין. והא דפריך בגמרא מכדי כתיב היו נכונים לשלשת ימים כו' לאו למימר דלישתמע תקבע להם זמן שיהו אסורין שלושה ימים אלא הכי קאמר מכדי כתיב היו נכונים לשלשת ימים קודם מתן תורה כי היכי דליסרח שכבת זרע ביום מתן תורה שאם תפלוט האשה לא תהיה טמאה וכל זה כדי שיהו טהורין במתן תורה וכיון שכן מן הדין היו מותרין אחר מתן תורה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם למה לי. עד כאן תורף דבריו נר"ו. מה שאין כן בנדוי דאפילו בזמן קבוע צריך היתר ואפילו בתנאי ונתקיים התנאי. ומשום חומר דמנודה דאמרי באבות דר' נתן המנודה למטה מנודה למעלה.

ותניא כרם רבעי היה לו לר' אליעזר במזרח לוד. פירוש דהיינו בין לוד לירושלים ובקש להפקירו לעניים. ופירש רש"י אף על גב דר' אליעזר לאחר חורבן הוה אפילו הכי צריך לאוכלן בירושלים משום דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. והילכך ביקש להפקירם לעניים שיטרחו הם להעלותם ויאכלום שם. ומכאן ראיה דצריך מנין שכבר נתבטל טעם האיסור שהרי נחרב הבית ואפילו הכי צריך מנין. ובתוספות פירשו דיכולין העניים לפדותם אפילו על שוה פרוטה ולהוליך הפדיון לים המלח ולאוכלן בכל מקום שירצו ומכל מקום לאחר שנמנו הוא עצמו יכול לפדותן.

בד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר כו' ותירץ דאפי' לא באו עד כו' מ"מ המוספין קרבים דהיכא דלא אפשר שאני מידי דהוה אמחוסר כפורים בע"פ כו' עכ"ל והוא תמוה דליתא התם הכי בפ' תמיד נשחט להתיר מחוסר כפורים בע"פ משום דלא אפשר אלא דהכי אמרי' התם בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה כו' והיינו כמ"ש התוס' הכא בתירוצם בתרא דלית לן להתיר במחוסר כפורים בע"פ אלא משום דהוי עשה דפסח שיש בו כרת ונראה שיש בדבריהם ערבוב וקצת דילוג וכצ"ל ותירץ דאפי' כו' מ"מ המוספין קרבין דמעלה ומלינה בראשו של המזבח דהיכא דלא אפשר שאני דהכי אמרינן בפ' תמיד נשחט ועי"ל דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה משום דאלים טפי מידי דהוה אמחוסר כפורים בע"פ שהביא כפרתו לאחר הקרבת תמיד של בין הערבים ואוכל פסחו בערב דהכי אמרינן בפרק תמיד נשחט דאתי עשה דפסח דענוש כרת כו' עכ"ל ופי' לדבריהם דאהא דא"ר ישמעאל בנו של ר"י ב"ב התם אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה קאמרינן מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה ואוקמא רב פפא דמעלה ומלינה בראשו של מזבח ופריך והא כמה דלא נתקטרו אמורין כהנים לא מצי אכלי בשר ומשני לה רב פפא כיון דלא אפשר שאני דעשאום כמו שנטמאו כו' והשתא תירצו התוס' דה"נ במוספין דהכא עשו כן דהיו מעלין ומלינין אותן ואף על גב דאין לעשות כן משום הכהנים דלא מצי אכלי בשר היכא דלא אפשר שאני כדאמרינן התם אליבא דר"י בנו של ר"י ב"ב ושוב כתבו דעוד י"ל לאוקמא ההיא דהכא אפילו כת"ק דר"י בנו של ריב"ב ומשום דאתי הכא עשה דרבים כדאמרי' אליביה דאתי עשה דפסח גם התוס' דפ"ד דר"ה מוכיחין כדברינו אלה ע"ש:

בגמרא ונתקלקלו הלוים בשיר וכו' פי' רש"י בשיר תמיד של כין הערבים כו' דבתמיד של שחר וכו' שיר של חול היו אומרים ר"ל ולא חשו לדבר הואיל שבכל תמיד של בין הערבים היו רגילין לומר שיר של י"ט כי בכל השנים באו העדים תמיד קודם המנחה אבל באותו פעם שלא באו העדים קודם אמרו גם בתמיד של בין הערבים שיר של חול:

רש"י ד"ה הא לן והא להו פירוש לבני א"י הביצה מותרת. רוצה לומר אפי' כשעושין ב' ימים כגון שלא באו העדים כלל ביום שלשים אלא נשתהו ולא באו עד ביום ל"א דאז ע"כ היו עושין ב' ימים רק שאותן ב' ימים היו מספק שביום שלשים היו נוהגים קדושה משום שהיו מסופקים שמא יבואו העדים היום ואם היו יודעים שלא יבאו העדים היום לא היו נוהגים בו קודש ולכך כשלא באו עד למחר למפרע היה אתמול חול לכך הביצה מותרת להן כמו שפירשו התוס' אבל בני בבל עדיין עושין ר"ה ב' ימים במו בתקנה הראשונה שבכל שנה היו צריכים לעשות ב' ימים משום דשמא באו העדים אחר המנחה אז היו הב"ד עושים ב' ימים בקדושה אחת ולכך בכל השנים היו הם צריכים לעשות ב' ימים בקדושה אחת ולא פסקה אצלן אותה התקנה ולכך להן הביצה נשארה באיסורה:

בתוס' ד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר וכו' עד והאיכא קלקול המוספין וכו' פירוש שקודם שבאו העדים לא היו יכולין להקריב המוספים דשמא לא יבאו היום כלל אלא עד למחר ויהיה היום חול וא"כ יביאו חולין לעזרה ואחר שבאו העדים לאחר המנחה שכבר הקריבו התמיד של בין הערבים ג"כ לא היו יכולין להקריב המוספים מחמת עשה דהשלמה וא"כ לא הקריבו המוספים כלל:

בא"ד דהיכא דלא אפשר שאני מידי דהוי אמחוסר כפורים בע"פ שמביא כפרתו וכו' כצ"ל ור"ל דהא דאין שום קרבן קרב לאחר התמיד היינו דוקא אותו קרבן שאפשר לדחותו ולהקריבו למחר וליום אחר אבל קרבן המוספים א"א להקריבן כ"א היום שהוא יום טוב וכן מחוסר כפורים אם לא יקריב כפרתו היום לא יהיה באפשר לו לאכול פסחו ולכך א"א לדחות כפרתו ער למחר ולכך נקרבים אפילו אחר הקרבת התמיד אלא שיש לתמוה על התוס' דבהדיא איתא שם בפרק תמיד נשחט (פסחים דף נ"ט) דטעמא דמחוסר כפורים הוי משום דאתי עשה דפסח דענוש כרת ודחי עשה הקל דהשלמה וכמו שכתבו התוס' אח"כ בתירוץ השני ולא מטעם דהיכא דלא אפשר שאני והתוס' חלקו הענין ונקטו טעמא המבואר שם בגמ' לתירוץ שני והוסיפו תירוץ הא' מלבם ואי לא מסתפינא הוה אמינא דט"ס הוא דב' התירוצים הם תירוץ אחד דמשום דלא אפשר הוא לדחות קרבן זה עד למחר אתי עשה החמור דקרבן זה ודחי עשה הקל דהשלמה וק"ל:

בא"ד ויש מפרשים וכו' ולא נהירא דאיכא בהדיא וכו' ר"ל ולפי דבריהם לא קלקלו בתמיד של בין הערבים כלום דהא כשבאו העדים אח"כ נמצא שאותו קרבן שהקריבו במנחה לא היה תמיד למפרע כ"א קרבן מוסף והיו יכולין עוד להקריב שאר הקרבנות השייכים ליום ומוספי ראש חדש ואח"כ התמיד של בין הערבים ולומר עליו שיר של י"ט ומה שאמרו מתחלה שיר של חול כשהקריבו הקרבן הראשון במנחה בספק קרבן תמיד מה בכך דהוי כקראו מזמור של תהלים ואפי' יהא קלקול מה בכך מ"מ לא היה אותו קלקול בתמיד כ"א בקרבן מוסף שאמרו עליו שיר שהיו רגילים לומר בתמיד של חול וק"ל:

ד"ה הא לן וכו' לשון התוס' מגומגם ומיותר וכצ"ל ואפילו כשהיו עושים ב' ימים כגון שלא באו העדים הרי הוא מחמת ספק והרי הן שתי קדושות לפי שאין זה מחמת המנהג לפיכך היתה הביצה מותרת להן וכו' ור"ל במ"ש כגון שלא באו העדים היינו שלא באו ביום שלשים כלל כ"א למחר ביום ל"א וכן הא דקאמר בתר הכי דאין יודעים אם באו העדים אם לאו הכוונה אם באו היום ביום ל' או ביום ל"א ואז הוי חול ומחמת המנהג ר"ל המנהג שהיו נוהגים קודם ר' יוחנן בן זכאי דכשבאו העדים אחר המנחה היו עושים שני ימים קדושה אחת:

ד"ה כל דבר שבמנין וכו' עד דהרי הכא הקב"ה אסר להם תשמיש בשביל מתן תורה וכו' ר"ל ונתן להם זמן שלשה ימים וממילא ידעינן דלאחר ג' ימים שכבר נתנה התורה מותרים ואפ"ה קאמר רבא דבשביל מנין אחר היה צריך הקב"ה להתיר להם וה"ה חרמות לזמן:

רש"י בד"ה עד המנחה כו' ומצותן היה לעשותן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ונתקלקלו הלוים כו'. כ"כ לבא והקשה רבי' פרץ כו' ואח"כ יביאו את התמיד ושאר קרבנות כו'. נ"ב פי' שאר מוספין דהיינו עוד ז' כבשים ופרים שנים ואיל כולהו עולה ועוד שעיר לחטאת הכל משום מוסף ר"ח ואח"כ ז' כבשים ופר ואיל ושעיר משום ראש השנה ואח"כ התמיד:

בא"ד דאמרו שיר של חול עם תמיד כו'. נ"ב ולפי זה לא היה הקלקול בתמיד אלא במוספין אבל התמיד הקריבו אח"כ כדינו בשיר של י"ט ודוק וכן הוא להדיא בתוס' דשם ע"ש:

בד"ה הא לן כו' שני ימים כגון שלא באו עדים הרי הוא מחמת ספק והרי הן שתי קדושות לפי שאין זה מחמת המנהג לפיכך היתה מותרת להן אבל לבני חוצה לארץ אסור כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה עד המנחה כו' ואם באו עדים כו' שהרי ודאי שיו"ט למחר כו'. דכיון דאם באו מן המנחה ולמעלה לא מקבלינן אותם ועושין היום ל' מעובר אע"פ שמעידין שהיום יום ל' יו"ט מ"מ התקינו הב"ד שהדבר מסור בידם לעשות כרצונם שלמחר יהיה יו"ט ואעפ"כ תקנו לעשות היום יו"ט:

ברש"י בד"ה הא לן והא להו. מהר"ם ז"ל מאריך בסברא ואין צורך כי פשוט הא לן וכו' מסביר וז"ל פירוש לבני א"י הביצה מותרת ר"ל אפילו כשעושין ב' ימים כגון שלא באו עדים כלל ביום ל' אלא נשתהו ולא באו עד יום ל"א דאז ע"כ היו עושין ב' ימים רק שאותן ב' ימים היו מספק שביום ל' היו נוהגין קדושה משום שהיו מסופקים שמא יבאו עדים היום ואם היו יודעין שלא יבאו עדים היום לא היו נוהגין בו קודש ולכך כשלא באו עד למחר למפרע היה אתמול חול ולכך הביצה מותרת להם כמ"ש התוס' אבל בני בבל עדיין עושין ר"ה ב' ימים כמו בתקנה הראשונה שבכל השנים היו צריכין לעשות ב' ימים משום דשמא באו עדים אחר המנחה ואז היו הב"ד עושין ב' ימים בקדושה אחת וכו' ולא פסקה וכו' דבריו פשוטין:

בתוס' בד"ה ונתקלקל כו' והאיכא קלקול מוספין. לשון מהר"ם והאיכא קלקול מוספין פירוש שקודם שבאו לא היו יכולין להקריב המוספין דשמא לא יבאו היום כלל עד למחר ויהיה היום חול וא"כ יביאו חולין בעזרה ואחר שבאו עדים לאחר המנחה שכבר הקריבו התמיד של בין הערבים ג"כ לא היו יכולין להקריב המוספין מחמת עשה דהשלמה וא"כ לא הקריבו המוספין כלל ותירצו דהיכא דלא אפשר שאני מידי דהוי וכו' ור"ל דהא דאין שום קרבן קרב אחר התמיד היינו דוקא אותו קרבן שאפשר לדחותו ולהקריבו למחר וליום אחר אבל קרבן המוספין אי אפשר להקריבן כי אם היום שהוא יו"ט וכן מחוסר כפורים אם לא יקריב כפרתו היום לא יהי' באפשר לו לאכול את פסחו ולכך אי אפשר לדחות כפרתו עד למחר לכך נקרבין אפילו אחר הקרבת התמיד אלא שיש לתמוה דבהדיא איתא התם דף נ"ט דטעמא דמחוסר כפורים הוא משום דאתי עשה דפסח דענוש כרת ודחי עשה הקל דהשלמה וכמו שכתבו התוס' בתירוץ השני ולא מטעם דהיכא דלא אפשר שאני והתוספות חלקו הענין ולקחו טעם המבואר שם בגמרא לתירוץ שני והוסיפו תירוץ א' מלבם ואי לא מסתפינא הייתי אומר דט"ס הוא והם תי' א' דמשום דלא אפשר הוא לדחות קרבן זה עד למחר אתי עשה דרבים כו' ע"כ. ועיין ברש"א דכתב יש כאן דילוג ע"ש בגמרא ובתוס' דר"ה ומגיהו כאן ע"ש:

בא"ד ויש מפרשים וכו' ולא נהירא וכו'. לשון מהר"ם ר"ל ולפי דבריהם לא קלקלו בתמיד של בין הערבים כלום כו' ומה שאמרו מתחלה שיר של חול כו' מה בכך דאינו אלא כקורא מזמור תהלים ואפילו יהי' קלקול מה מ"מ לא הי' אותו קלקול בתמיד כ"א במוסף שאמרו עליו שיר שהיו רגילין לומר בתמיד של חול ע"כ ועיין:

בתוס' בד"ה הא לן והא להו כו' וא"ת לר"י וכו' וא"כ ב' קדושות הן. [אף לרב אסי] דל"ד לב' ימים טובים של גליות דלעיל דס"ל לר"א קדושה אחת הן התם היינו טעמא כמ"ש רש"י לעיל שהב"ד הטילו וקבעום על בני הגולה כו' לאפוקי הכא לא שייך הטילו וקבעום רק לעולם עושין יום א' ואם נתעכבו העדים היום יושבין ולא עושים מלאכה משום ספק דלמא השתא יבאו ואי לא אתו אשתכח דלמפרע בטעות היו עושין יו"ט ועיין:

רש"י ד"ה הא לן לבני א"י שעושין יום א' כו'. ק"ל הא גם בא"י לא היו עושין יום א' אלא במקום הועד או סמוך לו בתוך התחום כמ"ש הרא"ש בשם רה"ג וא"כ להרחוקים אף בא"י יהיה ביצה אסורה והוה א"ש מה שהקשו התוס' מר' יוסי שהיה בא"י ואולי כיון דמקום הועד אחר חורבן היה מתחלף ממקום למקום כדאיתא בר"ה וכל א"י ראוי לזה וא"כ יכול להיות שלא יהיה בהם רק יום א' ולכן כשעושין ב' ימים אינן אלא מחמת ספק ועי' במלחמות:

אותו היום. יעויין תוס' מנחות דף ק ע"ב ד"ה שני:

תד״ה. ונתקלקלו כו׳ דהיכא דלא אפשר שאני כו׳.יעויין מה שמגיה המהרש׳׳א ואפשר לפרש דברי הר"פ ע"פ דברי התוס׳ במנחות מ"ט ונ' בסד"ה ת"ל:

שם ועי"ל דאתי עשה דרבים כו' יעויין תוס' מנחות דף מו ע"ג ד"ה צורת:

וְתַּנְיָא: כֶּרֶם רְבָעִי הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמִזְרַח לֹד בְּצַד כְּפָר טַבַּי וכו'.. כתב מורי הרב בב"י שהוקשה לו דאמאי לא הוכיח מן המשנה עצמה דקיימינן בה דקתני משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלין עדות החודש כל היום, טעמא דהתקין הא לא התקין לא היו מקבלין אלא עד המנחה כקודם החרבן, ואמאי הוצרך לתקן והרי נתבטל הטעם שבשבילו תיקנו שלא לקבל עדים מן המנחה ולמעלה שהרי חרב בית המקדש וליכא קרבן ושיר אלא ודאי שמע מינה כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ואמאי הוצרך להביא ברייתא זו דכרם רבעי?
וכתב ששאל על קושיא זו מהרה"ג עט"ר מור זקיני רבינו משה חיים זצ"ל ותירץ לו דממתניתין ליכא ראיה דיש לומר הא דהוצרך רבן יוחנן בן זכאי לתקן שיהיו מקבלים עדים כל היום היינו משום דקודם החרבן היתה תקנה זו שלא לקבל העדים מן המנחה ולמעלה חובה שאי אפשר לקבלם מן המנחה ולמעלה בשום אופן ואחר שחרב בית המקדש שבטל הטעם יש לומר דמעתה הרשות ביד בית דין אם ירצו יקבלו אותם גם מן המנחה ולמעלה ואם ירצו יעכבו אותם עד מחר דמאחר שבטל הטעם נשארה הבחירה בידה ולכן הוצרך רבן יוחנן בן זכאי לתקן שיהיו מקבלים אותם כל היום לעשות הדבר הזה חובה שיהיו מוכרחים לקבל אותם באותו היום שבאו אפילו שהוא אחר המנחה ואין יכולים לעכבם עד למחר ונמצא דליכא ראיה מהא דצריך מנין אחר להתירו אף על פי שבטל הטעם ולכן מביא ראיה מברייתא דכרם רבעי דקאמר נמנו חבריך והתירו, עד כאן דברי עט"ר הרב מור זקיני זלה"ה ויציבין דבריו ונכונים כי מצאתי כיוצא בזה הסברא שהסביר עט"ר הרב מור זקיני זלה"ה בגמרא דראש השנה דף י"א ע"ב על פסוק (זכריה ח, יט) 'צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה' אמר רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיה לששון ולשמחה, ואם יש גזרה הוא צום ואם אין גזרה ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין, עיין שם.
מיהו אנא עבדא אמינא לתרץ קושיא הנזכר בס"ד דאיתא בגמרא דראש השנה (ראש השנה ל:) דתנן משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, וקאמר בגמרא דדבר זה אסור מן התורה, והקשה והא התקין קתני? ומשני מאי התקין? דרש והתקין! ופירש רש"י ז"ל דרש להם המקרא והתקין שינהגו איסור לפי שעד עתה היה היתר בדבר, עיין שם. נמצא לשון התקין נאמר אפילו על הוראה שמורה היחיד בלי צירוף מנין בית דין דהא הכא לא הוה זה הדין של יום הנף בצירוף ומנין בית דין אלא רק רבן יוחנן בן זכאי לבדו דרש להם שיום הנף כולו אסור דאין צורך לזה מינוי בית דין כיון דבאמת הוא איסור תורה ועם כל זה קאמר התקין רבן יוחנן בן זכאי. ולכן גם כאן אין הוכחה מלשון התקין דבעינן מנין אחר להתירו אלא רבן יוחנן בן זכאי דרש להם כיון שבטל הטעם רשאין עתה לקבל עדות החודש כל היום ולעולם לא הוצרך לעשות תקנה זו במנין בית דין לכך הביא מן ברייתא דכרם רבעי דאמרי נמנו עליך חביריך והתירו וכיון דאמר נמנו שמע מינה דצריך מנין להתירו.

אָמַר לֵיהּ אֲבַּיֵי: וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְהוּ בֵּיצָה אֲסוּרָה!. מקשים מאחר דאביי עדיין לא ידע התירוץ של 'הא לן והא להו' אמאי לא הקשה מרבי יוסי בעירובין דמייתו התוספות דאמר גם שני ימים של ראש השנה נולדה בראשון אסורה בשני? דהשתא ליכא לתרץ כתירוץ התוספות כיון דלא ידע אביי האי חילוקא ד'הא לן והא להו'?
ונראה לי בס"ד דודאי כשאמר רבה מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ביצה מותרת פירש דבריו דהלכה זו היא על ארץ ישראל ולא על חוץ לארץ דאיך יתכן יסתום דבריו דהשומע יטעה לחשוב דין זה בכל מקום ובפרט כי רבה הוה יתיב בחוץ לארץ על כן מוכרח וברור שפירש דבריו דקאמר הלכה זו על אנשי ארץ ישראל דוקא על כן כששמע אביי דין זה מרבה מוכרח שידע דלא קאמר הלכה זו אלא דוקא על ארץ ישראל ולכן לא הקשה לו מן רב יוסי דידע שישיב לו דרבי יוסי אקודם החרבן קאמר ואף על גב מה דהוה הוה מכל מקום הואיל ושייך דין זה בחוץ לארץ גם אחר החרבן, להכי אשמעינן רבי יוסי דין זה וכמו שכתבו התוספות.
ועל דנקיט דבריו סתם ולא פירש אין בזה קושיא כיון דרבי יוסי תנא הוא דרך התנא לקצר ולא לפרש ולכך הקשה אביי מרב ושמואל שהם אמוראים וקיימא לן אמורא דרכו לפרש ורק תנא אין דרכו לפרש כמו שכתב בכללי הגמרא ואפילו הכי תירץ לו רבה 'הא לן והא להו', והא דלא נחתו לפרש דבריהם משום דהם היו יושבים בחוץ לארץ ומורו לאנשי בחוץ לארץ דלדידהו אסורה.

(משנה מעשר שני, ה) וְאֵיזוֹ הִיא תְּחוּמָהּ? 'עלת' [אֵילַת] מִן הַדָּרוֹם. עיין מה שאמר הצל"ח ז"ל ונראה לי דגם מקרבת הם שנים ואותה שבדרום שמה מקרבת בתי"ו ואותה שבצפון שמה מקרבה בה"א ועל כן יש לומר מלת ומקרבה בה"א שניהם תחומין לצד צפון ומילת ומקרבת בתי"ו תחומין לצד דרום ובברייתא דראש השנה שכתוב אֵילַת צ"ל עלת ודוק.

ורב יוסף אמר אף מתקנת ריב"ז וכו' צ"ע מ"ט לא אמנה עליו ר' יוסף והתירו ועוד הא רבה אמר ביצה מותר הרי ב"ד של רבה התירו והרי הוא מותר. אע"כ מזה ראיה ברורה לשיטת הרמב"ם דאפי' בטל הטעם צריך ב"ד גדול להתיר' והם לא היו גדולים מהראשונים. וצ"ל ריב"ז שביטל תקנת עדות היה גדול מהמתקנים כמ"ש כ"מ. ולהיות שזה נראה דוחק כמ"ש ראב"ד כי מתקני עדות הי' קדמונים מאוד ואפשר מנביאים ראשונים בבית ראשון ובודאי ריב"ז לא היה גדול מהם ע"כ נלע"ד לדינא לשיטת רש"י דסובר דבר הנאסר לזמן אפ"ה צריך ב"ד אחר להתירו מ"מ קילא טפי וסגי במנין קטן מהראשונים כיון שהראשונים פירשו הזמן להדיא וכן משמע מפירש"י פ' השולח ל"ו ע"ב ד"ה לבטולי וכו' ע"ש היטב מבואר אי פירש הלל להדיא דרק לדרי' תיקון מ"מ צריך ב"ד אחר לבטל אלא דלא בעי גדולים ע"ש ויבואר עוד לקמן אי"ה. ועוד נ"ל דכל שהטעם ידוע ומבורר לכל ה"ל כמו שפירשו הזמן להדיא ואז כשבטל הטעם הידוע בטל התקנה ולמאן דס"ל כשעבר הזמן לא בעי מנין כלל הה"נ הכא כשבטל הך טעם לא בעי מנין וזה דעת תשו' הרא"ש דמייתי מג"א סי' ט' סק"ז ולרש"י וסיעתו נהי דב"ד אחר בעי מ"מ סגי בקטן כמו בעבר הזמן וכן מוכח בראב"ן שכ' דחרם שנתקן לזמן לא בעי מנין אחר. ועיטור שוקי ירושלים לא היו מפרשים הטעם משום עיטור כי אז לא היה צריך מנין אחר ע"ש מוכח מזה דטעם מבואר וחרם לזמן חד דינא אית להו ומעתה נ"ל דודאי תקנת עדות היה טעם ידוע ונגלה ובפרט לב"ד שהתקנה נוגע להם. ע"כ כשעבר הטעם הוה כעבר הזמן וסגי במנין קטן והיה ריב"ז יכול לבטל אע"ג שלא היה גדול כהמתקני'. אך ביצה לפי דעת ר' יוסף דדבר הנאסר מכלל צריך היתר בפרט. א"כ צריך מנין גדול שאין טעם איסורו ידוע כמ"ש מג"א הנ"ל. וע"כ לא הו"מ רבה ור' יוסף להתירו עי' חי' למס' כתובות. ריש מס' ד"ה ליום הרביעי ובתוס' מרובה ע"א ד"ה אי איכא ב"ד דקביעא וכו':

ונ"ל דעל זה סובב כל הסוגי' וכל ראיותיו של ר' יוסף. ונאמר תחלה מה שאמר וכ"ת למצות עונה הוא דאתא בודאי זה הוא דוחק גדול שנאמר קרא משום ב"נ ולא משום ישראל כלל. אך דלא נוכל לחדש דין דצריך מנין אחר להתירו דלמא מ"מ למצות עונה אתא. אבל לבתר דידעי' משובו לכם לאהליכם דצריך מנין אחר להתירו. שוב לא נדחק לומר למצות עונה אתא אלא משום דצריך מנין אחר כדאמרינן בסנהדרין להדיא. אך קשה כיון שכבר ידע מרע"ה הדין דצריך מנין אחר א"כ תו לא הוה צריך הקב"ה לומר לך אמור להם כי מרע"ה יושב בית דינו ויתיר שהרי יודע הוא שצריך מנין אחר ואם אולי לך אמור להם קדים. א"כ למה היה צריך לומר במשוך היובל הלא מרע"ה יושב ב"ד ויתיר אע"כ משום דבעי ב"ד גדול והקב"ה שאסר צריך הוא להתיר ולקמן אי"ה יבואר דלפי' מהר"מ שי"ף דלמצות עונה יוצדקו דברינו ביתר שאת ע"ש:

ועל זה מייתי ג"כ מכרם רבעי דריב"ז שהי' באמת גדול מאותם המתקנים שהיה דור דורות לפניו הוא היה יכול לבטל. אבל לא ר"א דאל"ה היה ר"א נמנה עליו לבטלו. והיינו דמסיים מאן חברך ריב"ז והוא שפת יתר. והיינו כי היכי דלא תיקשי אי המבטל היה חברו. א"כ כי היכי דחבירו ביטל גם ר"א היה יכול לבטל בעצמו. לזה אמר מאן חברך ריב"ז ומבואר שם בר"ה שהיה רבו של ר"א אלא שתלמידיו של ר"א מפני כבוד רבם ר"א אמרו חבירך. אבל לעולם רבו היה וריב"ז שהיה רבו הוא הי' גדול מהמתקנים ולא ר"א:

ונ"ל ונ"ל אי נאמר דרבעי נוהג בנטע. והתקנה היה רק בכרם ולא בשארי נטיעות א"כ ע"כ הטעם כבירושלמי דמייתי תוי"ט שם. מפני שעשו יינם לנסכים ולא היה ענבים מצוים משא"כ שארי פירות נמצא היה הטעם ידוע ומבואר דהכל יודעים מה בין כרם שגזרו עליו להוליכו לירושלים ולא שארי רבעי אע"כ משום עיטור. וא"כ אי בטל הטעם אפי' קטן היה יכול לבטל. וא"כ ע"כ או דנימא דאין רבעי נוהג אלא בכרם ולא בשארי נטיעות כלל. ולא היה מתפרסם טעם עיטור כמ"ש ראב"ן הנ"ל או למ"ד רבעי נוהג בנטע גרסי' נמי בהאי גזירה דעיטור נטע רבעי היה עולה. והיה נוהג עיטור בכל הפירות ודלא כהירושלמי. ולעולם לא היה הטעם ידוע ומשו"ה בעי ריב"ז לבטל שהיה גדול ולא ר"א והיינו דפירש' יש פלוגתא חד תני נטע רבעי וכו' עיי' פני יהושע והנלע"ד כתבתי:

עלת מן הצפון במשנה שלפנינו עלת מן הדרום וכו' וי"ל עלת ועקרבה מקומות גדולים היה ודרומה של ירושלים שהוא צפונה של עלת היה בתוך מהלך יום אבל דרומה של עלת כבר היה חוץ ממהלך יום וכשאומר עלת מן הדרום רצונו מדרומה של ירושלים וכשאומר מן הצפון ר"ל צפונה של עלת וכן עקרבה או תאמר בהיפוך. ושני הגרסאו' אמת וכמדומה לי ראיתי כן בס' אחד:

העתיק בעזה"י מה שחנינו הי"ת בפ"ק דביצה ה' ע"א סוגי' דבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו פק"ק פ"ב יום טוב שבועות תקפא"ל:

הוי דבר שבמנין וכו'. הרמב"ם בפ"א מממרים כ' דהתורה נחלקת לג' חלקים כל היוצא מקראי ע"י המדות והפלפול אפי' מוסכם הדין מב"ד בדור אחד יכול ב"ד אחר אפי' קטן ממנו לחלוק עליו ולדרוש בענין אחר ובכ"מ שם מבואר דמ"מ אחר סתימת המשנה שוב אין לחלוק על המשנה כי כך הסכימו אז וכן אחר סתימת הש"ס גזרו שלא לחלוק על הש"ס שוב. אבל בימי המשנה ובימי האמוראים היה ב"ד אחרון יכול לחלוק על הראשון בדרשות הקרא ומסתימת הש"ס ואילך עכ"פ יכול כל חכמי דור ודור לחלוק על שלפניו בפירושי המשנה וש"ס כמו שנחלקו הם על פירושי הקרא. ועיי' בהרז"ה ורמב"ן ורא"ש פ"ד דסנהדרין אי נוכל לחלוק על הגאונים ז"ל. וכמדומה לי דהיינו דאמרי' פ"ק דעדיות למה נזכרו דברי היחיד וכו' וע"ש רמב"ם בפירושו וראב"ד דהכוונה דגם אחר סתימת המשנה נהי דשוב אין אמורא יכול לחדש פי' קרא נגד דעת התנאי' אם הסכימו כולם. אבל עכ"פ אי איכא חד תנא דהוה ס"ל כן בדורות הראשונים אע"ג שהרוב הסכימו דלא כוותי' מ"מ יכול ב"ד של אמוראי' לחלוק על הסכמו' התנאי' ולומר אנא דאמרי כי האי תנא ואם יסכימו עמו חכמי דורו הלכה כמותו. ועיי' תשו' יעב"ץ ח"א סי' ה' אם יכול תלמיד לחלוק על רבו:

החלק השני מה שבא בקבלה איש מפי איש הלכה למשה מסיני. ובזה לא ימצא מחלוקות וכבר עמדו על הרמב"ם בזה דהרבה מחלוקות מצינו בהל"מ. ולולי דמסתפינא הייתי מקיים מקצת דבריו ז"ל ולומר בודאי מצינו שנחלקה בקבלה איך היתה או אם הי' הל"מ בזה או לא כי זה קיבל מרבו כן וזה כן ע"י השכחה והצרות נתבלבלה הקבלה בעו"ה ובא בה פלוגתא. אך אחר שעמדו למנין בדור א' מחכמי ישראל והסכימו רבים לדעת א' מהם שכך הי' הקבלה ונתבטלו דברי היחיד. שוב לא שייך מחלוקות בדור שאחריו שיחלוק עם הדור שלפניו ולסמוך על דעת היחיד לומר כך הי' הל"מ כי זה אינינו דבר דתלי' בסברא כ"א בקבלה וכיון שהראשונים סמכו על הרוב שקבלו נגד קבלת היחיד אין כח בב"ד שלאחריו לחלוק על הרוב בזה. והוא נכון מאוד אם לא ימצא דבר מתנגד לזה:

החלק השלישי הם הגדרים והסייגי' ומנהגי' דמיירו מינייהו הרמב"ם שם בפ"ב דכל הנעשה לסייג אין שום ב"ד יכול לבטלו כ"א לצורך שעה דלא עדיפי מאלי' בהר הכרמל. אבל תקנו' ומנהגי' ב"ד גדול בחכמה ומנין יכול לבטל ולא קטן אפילו בטל הטעם שבעבורו נעשה התקנה והנהיגו המנהג. ועד"ז י"ל משאחז"ל פ' אין מעמידין ל"ה ע"א כי טובים דודיך מיין ערבי' עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה. והיינו כנ"ל דעל ד"ת אפי' ב"ד קטן יכול לחלוק בפי' הקרא וישתנה הדין משא"כ בדברי סופרים תקנותיהם ומנהגיהם ובזה יובן דקאמר התם מרישי' דקרא קאמר לי' וכו' במערבא לא מגלי טעמי' וכו' ע"ש היטב דצריך להבין כיון דמרישי' קאמר לי' מ"ט א"ל סיפא כי טובים דודיך ולפי הנ"ל יובן עפ"י מ"ש הרא"ש בתשו' הובא במג"א סי' ט' סק"ז דהיכי דהטעם ידוע ונגלה יכולי' לבטל ע"ש והיינו לשיטת תוס' דכשגזרו לזמן ידוע ועבר הזמן וה"ה כשטעם ידוע ועבר הטעם בטל התקנה ולקמן אי"ה יבואר דגם להמחמירי' מ"מ מודה דב"ד קטן סגי עכ"פ. ועל כן במערבא לא מגלי טעמא בתחלת הגזירה כי היכי דלא להוי טעם ידוע שע"כ לא יכלו לבטלו עכ"פ. אא"כ ב"ד גדול דוקא. והיינו דרמז לי' טובים דודיך יותר מד"ת ואין ב"ד קטן יכול לבטל אם אין הטעם נגלה ע"כ חשוך שפתותיך מלשאול הטעם. אבל אי לא הוה מפרש כי טובים דודיך כנ"ל הומ"ל ב"ד קטן יכולי' לבטל לעולם דלא עדיף מד"ת ולא הוה צריך לחשוך שפתיו. וק"ל:

והכ"מ הקשה אהא דנעשה לסייג אין לבטל אפי' ע"י ב"ד גדול מהא דגיטין ל"ו ע"ב הלל לדרי' תיקן וכו' נפקא מיני' לבטולי' וכו' והא פרוזבל סייג הוא שנמנעו מלהלות ואפ"ה רצו לבטולי'. ולפע"ד הרמב"ם נמי לא אמרו אלא כל זמן שלא בטל הטעם ועדיין צריכי' לסייג אז אין ב"ד אפי' גדול יכול לבטל אבל התם פירש"י וז"ל לבטולי' להושיב ב"ד אי אכשר דרי. ולא יהי' נמנעו מלהלות וכו' עכ"ל וא"כ לק"מ התם עבר הטעם ומשו"ה מצי לבטולי':

ושמע מינה מדברי רש"י אלו תלת. חדא הא דאמרן דבעבר הטעם אפי' אם נעשה לסייג מצי לבטולי'. ב' דאפי' בטל הטעם בעי ב"ד גדול וכדעת רמב"ם הנ"ל. דהרי מיירו מאכשור דרי דאל"ה הוי לי דבר הנאסר משום סייג וא"א לבטולי' וע"כ בטיל הטעם ואפ"ה קאמר הש"ס עלה אין ב"ד יכול לבטל וכו'. ג' אי בטל הטעם וגם הזמן שגזרו לזמן מ"מ בעי ב"ד לבטולי' אלא דסגי בקטן ולא בעי גדול דוקא דהרי קיימיני' אי לדרי' תיקון. א"כ אי אתא דרי אחרינא הרי עבר זמן התקנה. וגם אכשור דרי ובטל הטעם. ואפ"ה פירש"י דבעי להושיב ב"ד על ככה אלא דלא הוה בעי גדול כיון דמעיקרא לא תיקן רק לדרי'. וכבר עבר הזמן והטעם. אבל ב"ד מיהת בעי עיי' היטב:

ובזה יש להבין איך ביטול ריב"ז תקנת קבלת עדים. ותו מ"ט לא נמנה רב יוסף על ביצה ובטלו ועוד הא כבר אימנו עלה רבה ובית דינו ואמרו ביצה מותרת. ולהנ"ל ניחא דלפי מה דהוה ס"ל לרב יוסף דדבר הנאסר רק מכללא כגון ביצה מ"מ צריך מנין אחר להתירו. וכמ"ש בשיטה מקובצת שזהו דעת רב יוסף ולפי אותה סברא חמירא ביצה מעדות דעדות ידיעא טעמי' וה"ל כדבר הנאסר לזמן דנהי דמנין אחר בעי מ"מ גדול לא בעי וע"כ אימנו עלה ריב"ז ובטלו משא"כ ביצה אע"ג דלא נאסר בהדי' אלא מכללא דעדו'. עכ"פ לא ידיעא טעמי' לכל עולם ובעי' ב"ד גדול דוקא:

וכן מה שהקשה ראב"ד מעיטור שוקי ירושלים י"ל בודאי להרמב"ם דפסק כמ"ד נטע רבעי ואפ"ה ס"ל דלא הי' עולה לירושלים אלא ענבים וכהירושלמי ועיי' תי"ט דמס' מעשר שני. וא"כ טעם ידוע דמשום נסכים וסגי בב"ד קטן ועוד הא לא עקרו התקנה לגמרי לעולם אלא לזמן ותנאי הי' בדבר ובהא אפי' ב"ד קטן יכול לבטל לצורך שעה וכמ"ש לעיל ויבואר אי"ה עוד לקמן. ומה שהקשה עוד בכ"מ מהא דאמרי' י"ט שני של גליות הזהרו במנהג אבותיכם משום שמא יחזור הדבר לקלקולו ומשמע דאי לאו הכי הוה יכול לבטל אע"ג דליכא ב"ד גדול ממנהיגי' הראשונים. י"ל כמ"ש הר"ן ומייתי לי' מג"א רס"י תס"ח גבי גילוי כיון דמתחלה לא נעשה בכל המקומות אלא במקום שלא הגיעו השלוחי' ואי הי' אז ישיבת ב"ד הקובעי' חדשי' במקום אחר הי' השלוחי' מגיעי' למקומות אחרים והכל לפי הענין א"כ מעולם לא הוקבע אלא במקום שאין יודעי' קביעת הי"ט ועכשיו שבכל מקום בקיאי' לא ה"ל למיעבד אלא יום א' משו"ה הוצרך למימר משום שמא יחזור הדבר לקילקולו עושי' שני י"ט:

ולכאורה יש לעיי' להתוס' דמבמשוך היובל לחוד מוכח דצריך מנין אחר להתירו והא דמייתי ש"ס קרא מול ההר ההוא הוא להורת נתן לדידן שלא נמשך היובל בעוד השכינה שם אבל לעולם אנשי הר סיני ידעו והבינו מבמשוך היובל דצריך מנין אחר להתירו וא"כ קשי' כיון שכבר ידעו הדין א"כ לאיזה צורך הוצרך לומר להם שובו לכם לאהליכם. הלא ידעו שלא הותרו בנשותיהם אעפ"י שבטל הטעם אלא ע"י מנין אחר וא"כ המה מעצמם יושיבו ב"ד שלמטה על ככה ויתירו להם אע"כ מוכח כהרמב"ם דאפי' בטל הטעם צריך ב"ד גדול והוצרך הקב"ה בעצמו להתירו ולמימר שובו לכם לאהליכם ומוכח כהרמב"ם:

וי"ל לדעת הראב"ד דס"ל פשטי' דקרא ודאי לשלשת ימי' הוה כל זמן ידוע ולא בעי היתר כלל לא מיבעי למ"ד לא הוסיף משה יום א' מדעתו א"כ אדברי הקב"ה סמוך וקדשתם היום ומחר ואין לך קביעות זמן יותר מזה אלא אפי' למ"ד שהוסיף יום א' מדעתו מ"מ ס"ל דהוה כאלו כתוב שלשת ימי'. וס"ל לדינא כהתוס' מהסברא דדבר הנאסר לזמן הותר ממילא ולא בעי מנין אחר להתירו וכל עצמו שאמר להם שובו לכם. משום שאע"ג שלא אמר אלא ג' ימים אל תגשו שהם הימים שלפני מתן תורה. מ"מ מכללא נאסרו כל ימי משך נתינת התורה. ואם ימשוך זמן רב יהי' אסורי' כל אותו משך הזמן. והרמב"ן כ' שהי' תחלת כוונתם שישמעו כל התורה כולה מפי הקב"ה עצמו ע"כ אמרו למה נמות אם יוספי' אנחנו וגו' דבר אתה עמנו ונשמעה. נמצא נהי שלא נאסר בפירוש. מ"מ מכללא שמעי' לאסור ארבעים יום כל משך זמן נתינת התורה. ונהי דשוב בטל הטעם שהרי אמרו דבר אתה עמנו. מ"מ כיון דלא עבר הזמן צריך מנין אחר להתירו. וישראל לא ידעו עדיין דדבר הנאסר רק מכללא צריך מנין אחר להתירו משו"ה הוצרך הקב"ה לומר להם שובו לכם לאהליכם. והא"ש דמייתי ר' יוסף קרא קמא דשובו לכם ולא הי' סגי בקרא דבמשוך היובל. והא"ש דר' יוסף הוה בעי לאתויי דדבר הנאסר רק מכללא בעלמא נמי צריך מנין להתירו בפירוש וזה לא מוכח אלא מקרא קמא דשובו לכם ואביי דפליג על ר' יוסף וס"ל דביצה לא בעי מנין אחר כיון שנאסר רק מכללא דביצה לא דמי לכללא דנתינת התורה. ונקל לחלק ביניהם מ"מ נתישבה קו' דלעיל לכאורה:

אלא עדיין יש לעיין לכאורה. א"כ אכתי מנ"ל לרב יוסף דדבר הנאסר מכללא צריך מנין אחר להתירו מדאמר רחמנא שובו לכם לאהליכם. דלמא באמת למצות עונה הוא דאתי ולא לדבר הנאסר מכללא וי"ל לפמ"ש מהר"ם שי"ף ז"ל פי' מצות עונה דלא כהמרש"א לנאמרה ונישנית דמה"ת לומר שנאמרה בשביל בני נח אלא כלפי שאמרי' פ"ק דע"ז אי לא הוה חטאו לא הוה מייתי ע"ש וכוונת הגאון ז"ל כיון שעיקר מצות פ"ו לקיום המין וה"א אי בטיל הטעם דהרי בטילה מיתה בטיל נמי המצוה קמ"ל דעדיין מצות עונה במקומה עומדת זו הוא כוונת הגאון מהר"מ שי"ף ז"ל והיינו לפמ"ש מהרש"א בסנהדרין דמ"ע של פ"ו היא ממ"ש גבי נח ואתם פ"ו שאז כבר נקנסה מיתה משא"כ אי קרא דאדה"ר הוי מ"ע ואז עדיין לא נקנסה מיתה ואפ"ה נצטוה על פ"ו. א"כ ליתא להנ"ל אע"כ דממ"ע היא מ"ש לנח ואתם פ"ו וצדקו דברי מהר"מ שי"ף ז"ל ומיושב קושיתינו הנ"ל דודאי לבתר דמסיק דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אפי' בטיל הטעם. א"כ לא שייך לומר למצות עונה להתיר פ"ו דה"א הואיל ובטיל הטעם דקיום המין דהרי בטלה מיתה וה"א בטיל נמי המ"ע ז"א דעכ"פ צריך מנין אחר להתירו. ולרמב"ם צריך מנין גדול א"כ מי יתיר מ"ע של פ"ו ולאיזה צורך אמר שובו לכם למצות עונה הלא ממילא לא יותר ויתבטל חיוב פ"ו אע"כ עיקר קרא להורות אדבר הנאסר מכללא שצריך מנין אחר ואזמן משך ימי מתן תורה קאי ולא אמצות עונה וא"ש אך עכ"פ מוכח כהרמב"ם דאפי' בטיל הטעם אי לא הי' הטעם מבואר וידוע וגם לא עבר הזמן צריך דוקא מנין גדול להתירו. וצ"ע במ"ש תוס' דהטעם הי' פשוט דמשום שכינה נאסר עלות בהר ונגוע בקצהו והלא שפתי רש"י ברור מללו מש"ס דתענית פ"ג דשם מבואר להדי' אי לאו קרא הי' סברא חיצונה נוטה שיהי' אסור לעלות על ההר לעולם שלא יהי' זבי' ומצורעי' נכנסי' לעולם למקום שיהי' המשכן עומד שם שעה א' וי"ל דס"ל להתוס' דודאי מסברא חיצונה אין שום סברא לאסור יותר מזמן תורה שאח"כ מסתלק השכינה והא דהוה ס"ד התם שהמקום נשאר מקודש היינו מהאי קרא גופי' מדהוצרך לומר במשוך וגו' ולא הוה ס"ד לחדש דין דבטל טעם לא בטל התקנה. אלא ה"ל למימר בהיפוך מדאיצטרך למימר במשוך וגו'. ש"מ דהמקום נשאר בקדושתו ולא בטל הטעם ומשו"ה הוצרך להתיר במשוך וגו' ומשו"ה מייתי התם עוד מוישלחו מן המחנה ואי ס"ד נשאר קדושת המשכן על המקום א"כ צריך מנין גדול להתיר בכל פעם לזבי' ומצורעי' ולא מצינו שהתיר הקב"ה להדי' המקומו' ההמה. אע"כ לא נשאר קדושה במקום. וקרא במשוך היובל להורות נתן אע"ג דבטל הטעם צריך מנין אחר. מיהו מנין קטן סגי דלא ס"ל לתוס' כהרמב"ם. וא"כ י"ל מקומו' המשכן הותרו ע"י ב"ד של מרע"ה אעפ"י שנאסרו מפי הקב"ה וישלחו מן המחנה כן י"ל שיטת התוס' ולפמ"ש לקמן אי"ה דר' יוסי דמתני' דמעשר שני דס"ל אחר שחרב בהמ"ק הי' התנאי ס"ל דלא כהרמב"ם רק שהרמב"ם פסק כת"ק א"ש טפי דברייתא דמס' תענית ר' יוסי אמרה ע"ש ולטעמי' אזיל מיהו דברי ר"נ שם צריכי' ישוב מה ענין מקום מכבד את האדם להא דסיני ומשכן וע"ד אגדה י"ל דר"נ לא רצה להפסיד בני אתרי' דר"נ בר"ח שיפסידו ת"ח כמותו אלא ה"ל ס"ל שמ"מ קדושתו נשאר במקומו ע"ד מקום שיפול העץ שמה יהי' פירותיו. והשיב לו מכיון שאדם נוסע ממקמו נשאר שמם. ובדרוש יש להאריך בזה:

והנה עיי' תי"ט במס' מעשר שני ומ"ש שם דת"ק ור' יוסי פליגי בפלוגתת רבנן ור' יהודה דס"פ הזהב ומשו"ה פסק רמב"ם כר' יוסי דאתי' כרבנן דהתם הוא תימה בעיני. דע"כ לא פליגי אלא בשאינו מזלזל שער פרגמטי' ויכולי' החנוני' לזון ולהתפרנס עכ"פ במעט ריוח. אבל כשרבו הפירות עד שמתזלזל הפרגמטי' ש"ס ערוך ס"פ המוכר פירות שמתריעי' עלי' אפי' בשבת ובפרט על יין ושמן בארץ ישראל וכן פסק הרמב"ם בהו' תעני' ע"ש. וא"כ דברי תיו"ט צ"ע אך הנלע"ד דלא פליגי ר"י ורבנן שלאחר החורבן הותרה התקנה וברייתא דר"א שהי' לו כרם רבעי וכו' יוכיח ומעשה רב ואין חולק על זה. אך פלוגתתם במה שהי' קבלה בידם שהי' תנאי ופליגי אימתי הי' זה התנאי ת"ק סבר התנאי הי' בשעה שאסרו להוליך פירות עוד לירושלים מפני זלזול המקח ואסרו בזה איסור ותקנה. וס"ל לת"ק כרמב"ם שאם יתבטל טעם זלזול המקח צריד ב"ד גדול להחזיר תקנה ראשונה ליושנה וחשו אולי לא יהי' אז ב"ד גדול מהאוסרי' האלו. ע"כ תנאי הי' בדבר. ור' יוסי סבר דאין צריך ב"ד גדול ולא הי' צריך לתנאי וכשיתבטל הטעם יכולי' כל ב"ד לבטל. אך כשחרב בהמ"ק אז הי' מתיר ריב"ז תקנה קמייתא וחשש שיבנה בהמ"ק ויתרשלו הב"ד זמן מה לחזור ולתקן ע"כ התנה תנאי ורמב"ם פסק כת"ק ע"כ כ' משחרב בהמ"ק בטל התקנה דזה כ"ע מודים מעובדא דר"א אך התנאי לא הזכיר דס"ל כת"ק דלא הי' התנאי בשעת חורבן ועובדא דהוה משרבו הפירות אין צורך להזכיר דמאי דהוה הוה כנלע"ד נכון בעזה"י. ע"כ ההעתיק:

בתוספת בד"ה נתקלקלו וכו' והקשה רבי פרץ וכו' ותירץ דאפילו לא באו וכו' מ"מ המוספין קריבין דהיכא דלא אפשר שאני עכ"ל וכתב מהרש"א ז"ל דשם בפסחים אין הסוגיא כן וכתב שיש ערבוב וחסרון בל' התוס' וצריך להגיה דעיקר התירוץ דמעלה ומלינה בראש המזבח ע"ש באריכות. ולענ"ד קשה בעיני להגיה בזאת לחסר ולייתר ולחלף ועוד דעיקר פירושו של מהרש"א ז"ל תמוה בעיני וכאן לא שייך לפ' כלל דמעלה המוספין ולנין בראש המזבח דאכתי אין לך קלקול גדול מזה שרוב קרבנות מוספי ר"ה היו עולות שכולן כליל ואין מהם לכהנים כלום וא"כ שהיה מלין בראש המזבח לא נעשו עיקרי המוספין כמצוותן ועוד דכל כמה שלא הקטירו אברי מוספין לא היו יכולין להקריב המנחות ולא נסכים השייכין למוספי הרגל ומוספי דר"ח וא"כ זה הקלקול גדול הרבה יותר מקלקול השיר שהרי השיר לא היו אומרים אלא על הנסכים. ועוד דבהדיא אמרינן בפסחים דחביבה מצוה בשעתה וילפינן מהקטרת אימורין אף שכשירין כל הלילה אפ"ה הקטרתן דוחה שבת וי"ט ואין ממתינין עד הלילה. נמצא שהדברים ק"ו כיון דמשום מצוה בשעתה דוחה הקטרתן שבת וי"ט דחמיר טובא ואין מלינין הקטרתן בראש המזבח עד הלילה כ"ש דמשום עשה גרידא דהשלמה לא נמתין להקטיר למחר אלא ודאי מקטיר היום דחביבה מצוה בשעתה להקריב קרבנות הרגל ביומן דוקא ודוקא במחוסר כיפורים אמרינן שפיר דמלין לה דהתם לא שייך חביבה מצוה בשעתה דלאו חובת היום נינהו וכל עיקרן לא מייתי להו אלא לאשתרויי באכילת קדשים או לאכילת פסח וסגי בזריקת הדם לחוד אבל להקטיר א"א משום עשה דהשלמה. וא"כ לפ"ז אין צריך להגיה ואתיין דברי התוספת כפשטן דהכא כיון דלא אפשר כיון שלא באו העדים עד לאחר שהקריבו התמיד תו לא איכפת לן בעשה דהשלמה דמקטיר להו אחר התמיד כדי לקיים מצוה בשעתה ומייתי ראיה ע"ז דמצינו סברא זו דהיכא דלא אפשר שאני מדאמרינן בפסחים גבי מחוסר כפורים בע"פ דאע"ג דאמרינן התם דטעמא דמחוסר כפורים היינו משום דפסח עשה שיש בה כרת ודחי עשה דהשלמה דאין בה כרת היינו למאי דס"ד מעיקרא דאכילת פסחים תליא בהקטרת אימורי חטאת של מחוסר כפורים דכל כמה דלא הוקטרו אימורי חטאת לא מצו הכהנים אכלי בשר וכל כמה דלא אכלי הכהנים לא נתכפרו הבעלים מדכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם וכיון דלא נתכפרו מיקרי מחוסר כפורים ואסור בפסח אם כן מיקרי עשה שיש בה כרת אבל למאי דמסקינן אכילת פסחים לא תליא בהקטרת אימורים אלא בזריקת דם לחוד נתכפרו ואישתרו הכהנים לאכול הבשר דכיון דלא אפשר להקטיר מלין האימורים ואכלי הכהנים הבשר ולא איכפת לן בעשה דואכלו אשר כפר כיון דלא אפשר שאני נמצא דכולה מלתא משום דלא אפשר הוא וקושטא דמלתא אפילו עשה דהשלמה לא שייך כיון דלא אפשר אלא דמשמע לתלמודא דעשה דהשלמה חמור מעשה דואכלו הכהנים כיון דמצינו בנטמאו בשר האימורים או שנאבדו דלא שייך נמי העשה דואכלו מ"מ מצינן מיהא היכא דלא אפשר לא איכפת לן והא דמייתו תוספת ממחוסר כפורים בע"פ ולא מייתו ממח"כ בשאר ימות השנה היינו משום דהתם פליגי רבנן עליה דרבי ישמעאל בן ר"י בן ברוקה אבל בע"פ כ"ע מודו כנ"ל ליישב לשון התוס' דכאן:

אמנם אח"ז עיינתי שהתוספת בפרק בתרא דר"ה כתבו בלשון וכי תימא דמלין להו בראש המזבח וכו' ע"ש. ולענ"ד צ"ע דאכתי אין לך קלקול גדול מזה מטעמא דכתיבנא שהרי אף שבת וי"ט דוחה הקטרת אימורין ולא אמרינן מלין בראש המזבח משום דחביבה מצוה בשעתה ובודאי זה הקלקול חמור טובא מקלקול השיר מלבד שאר דקדוקים שיש לדקדק בזה והנלע"ד כתבתי והמעיין יבחר:

בגמרא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהו מקבלין. אין לתמוה דמשום קלקול השיר היו דוחין כל המועדות מקביעתן האמיתי שהרי נראה חודש בזמנו אלא דגדולה מזו מצינו שאפילו משום חיבוט הערבה שאינו אלא מנהג הנביאים דחינן כל המועדים דלא ליקלע ערבה בשבת והיינו משום דמועדים מסורים לב"ד דכתיב אתם אפילו מזידין:

בתוס' בד"ה הא לן וכו' וא"ת לר' יוסי וכו' והא ר' יוסי בא"י הוי עכ"ל. ולענ"ד אין דבריהם מובנים לי דכ"ש דהא דאמרינן הא להו לאו אכל בני א"י קאי דע"כ בני א"י נמי אף לאחר התקנה עושין ב' ימים ר"ה מפני הספק שהרי א"א לשלוחים לצאת עד לאחר י"ט נמצא שאף אם לא באו העדים עד י"ט שני ע"כ היו עושין ב' ימים שיום ראשון היה להם לעולם בספק והא דאמרינן הא להו היינו למקום הוועד לחוד שהם לעולם אין עושין אלא יום אחד שאם באו העדים קודם מנחה היו גומרין אותו יום ולמחר חול ואם לא באו עד סמוך לערב שאין שהות היו יודעין דהאידנא חול ומותרין בעשיית מלאכה למאי דס"ד עכשיו דמתקנת ריב"ז ואילך לא היה עושין היום ולמחר קודש עד לבסוף דמסקינן מי לא מודה ריב"ז ואף אם נאמר דמסתמא היה רבי יוסי בבית הועד כדאמרינן אחר ר' יוסי לצפורי מ"מ היה מורה הלכה לשאר בני א"י וצ"ע:

שם ותניא כרם רבעי היה עולה לירושלים וכו' אע"ג דמתני' היא והו"ל למימר ותנן מ"מ כיון דעיקרא דמלתא דצריך מנין אחר להתירו לא מוכח מההיא מתניתין אלא מברייתא דכרם רבעי היה לו לר"א לכך קאמר לשון ותניא. ונראה שזה כוונת רש"י בד"ה ותניא נמי דצריך מנין אחר להתירו עכ"ל ונתכוין למ"ש ליישב הא דקאמר ותניא ולא קאמר ותנן והיינו כדפרישית אלא דבאמת בלשון המשנה שלנו איתא להיפך אילת מן הדרום ועקרב מן הצפון אם לא שנאמר שטעות סופר הוא באחד מהם או שזו ברייתא בפני עצמה היא ופליגא אמתני' וא"כ י"ל דהא דמייתי הברייתא ולא מייתי המשנה היינו משום דבאותה ברייתא גופא מסיק הא דכרם היה לו לר"א אלא שהפסיק בדברי עולא כדי לפרש טעם הדבר דמאותו טעם מוכחינן דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אע"פ שנתבטל הטעם וק"ל:

אבל קשיא לי דאמאי הוצרך כלל להביא הברייתא דכרם היה לו לר"א ומדייק מיניה טעמא דנמנו ותיפוק ליה דכולא מלתא הוי מצי לאתויי ממתני' דמעשר שני דהכי איתא שם להדיא כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד וכו' ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה ותנאי היה בדבר שאימתי שירצו יחזור לכמות שהיה רבי יוסי אומר משחרב המקדש היה התנאי הזה ותנאי היה בדבר שאימת שיבנה בה"מ יחזור לכמות שהיה עכ"ל המשנה. נמצא דבין לת"ק ובין לרבי יוסי הוצרכו לתקן לפדות סמוך לחומה כדי לבטל התקנה ראשונה אע"ג דבלא"ה לא היה שייך הטעם הראשון כדי לעטר דהא רבו הפירות וכן לר"י כשחרב הבית אע"כ דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו נמצא דממשנה עצמו מוכח כן ואמאי הוצרך להביא ברייתא ול"ל משום דלדברי הת"ק לא מוכח מידי משום דבמה שרבו הפירות לא נתבטל הטעם דכדי לעטר ירושלים דאכתי אף שרבו הפירות יש לעטר יותר ויותר ומש"ה הוצרכו לבטל בפירות להתיר הא ליתא דא"כ אכתי מאי מייתי מברייתא דר"א ומאן לימא לן דההיא עובדא דכרם היה לו לר"א היה לאחר חורבן דלמא קודם חורבן דידוע הוא דר"א היה גדול בשעת חורבן ולמד לפני ריב"ז כדאיתא בעובדא דאספסיינוס ובכמה דוכתי וא"כ לפ"ז מ"ש שרצה להפקירו לעניים שהיה סובר דאע"ג שרבו הפירות אכתי באיסורייהו קיימי ואמרו לו תלמידיו שכבר נמנו והתירוהו והיינו מטעמא דרבו הפירות כת"ק דר"י שהתירו אף בזמן הבית ובזה הוי מיושב נמי קושית התוספות מה שהקשו בד"ה ורצה להפקירו לעניים כיון שנאמר דהאי עובדא היה בזמן הבית. ול"ל דמה שהוצרך להביא מברייתא היינו משום דבברייתא אמר בהדיא לשון נמנו עליך חבריך דמשמע שצריך מנין אחר משא"כ ממתני' לא משמע לשון מנין אלא דליתא דהא מאי דמייתי מקראי דבמשוך היובל וכו' נמי לא משמע אלא שצריך להתיר בפירות ומדקאמר וכ"ת ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן לא ת"ש כרם רבעי ולא קאמר דמייתי מרבעי לאשמעינן דבעו מנין אע"כ דלא איכפת לן בזה ועוד דלשון והתקינו נמי משמע שתקנו במנין אע"כ דאפ"ה מוכח הש"ס שפיר דמשום טעמא דרבו הפירות נמי לא היו צריכין להתיר בפירות כיון שעיקר הטעם לא היה אלא כדי לעטר ומשרבו הפירות תו לא צריכין לעטר עוד יותר ומדהוצרכו להתיר בפירוש ע"כ היינו משום דבר שבמנין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דממשנה עצמה היה יכול להוכיח הכל כדכתיבנא ומלבד שצריך ליישב לשון התוספות בד"ה ובקש להפקירו כדפרישית. והנלע"ד בזה דממשנה גופא לא מצי לאוכחי מידי דאיכא למימר דמה שהוצרכו לתקן לפדות סמוך לחומה לא שהוצרכו לתקן לבטל התקנה הראשונה דלעולם אימא לך דאין צריך מניין אחר כיון שנתבטל הטעם לת"ק כדאית ליה ולר"י כדאית ליה אלא שהוצרכו לתקן לאידך גיסא שאינו רשאי להעלות הפירות עצמן לירושלים אלא צריך לפדות דוקא כמ"ש התוס' י"ט דכיון שרבו הפירות היו חוששין שלא יזלזלו מקח הפירות לגמרי וכן לר"י כיון שחרבה ירושלים ונתנה ביד עובדי כוכבים היו גוזרין שלא לעטרה ומוכח לה בעל תי"ט ממה שאמרו שם ותנאי היה בדבר ע"ש באריכות וא"כ לא מוכח מידי דצריך מנין אחר להתיר דבר שבמנין אם נתבטל הטעם אבל מברייתא דכרם היה לו לר"א מייתי שפיר דנהי דר"א לא ידע שגזרו לאסור להעלותן אכתי אמאי רצה להפקירן כיון שזה פשוט שהיה רשאי לפדותו שהרי נתבטל הטעם דכדי לעטר לכל חד כדאית ליה אע"כ מדרצה להפקירו היינו משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו וכיון שר"א לא ידע שנמנו והתירו שפיר רצה להפקיר כנ"ל נכון ועיין מ"ש לקמן ישוב אחר ודו"ק:

ועפ"ז נראה לי ליישב לשון רש"י שכתב כאן בכיצד מברכין יש פלוגתא חד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי עכ"ל והוא תמוה מאד מה כוונתו בזה דכמה פעמים מצינו בתלמוד כרם רבעי ולא פירש רש"י כן. ולענ"ד נראה ליישב דכוונת רש"י דמאן דתני בכל דוכתא כרם רבעי תני נמי במשנתינו דכרם רבעי היה עולה לירושלים אבל בשאר מינים לא היה נוהג כלל דין רבעי ומאן דתני בכל דוכתי נטע רבעי תני נמי במשנתינו נטע רבעי היה לירושלים וזולת שפירש כן לא הוי הש"ס מוכיח מידי דאי לאו שפירש כן היה נראה דאף דמאן דתני בכל דוכתא נטע רבעי וס"ל דרבעי נוהג בכל דבר אפ"ה גריס בההיא דהכא כרם רבעי. וא"כ לפ"ז היה צ"ל דאף דטעמא דכדי לעטר שייך בכל הפירות אפ"ה לא גזרו אלא בכרם שאין פירותיו מצויים דרובם לבצירה קיימי לעשות מהם יין כמ"ש התי"ט בשם הירושלמי ע"ש. אלא שהוא כתב שהיו עושין ממנו יין לנסכים. ולפ"ז לא שייך אלא בזמן הבית ואפשר דרש"י לא נחית לדברי הירושלמי וקס"ד דלמאי שנאמר שלא גזרו אלא בכרם ולא בשאר פירות שהרבעי נוהג בהם היינו משום שאין ענבים מצויין שעושין מהם יין לשתות וזה הטעם שייך אף לאחר החורבן. ואע"ג דעולא אמר ר' יוחנן הטעם כדי לעטר י"ל דהיינו אליבא דר' יוסי דס"ל דתליא בזמן הבית אבל לת"ק אפשר דשייך הטעם אף לאחר החורבן אלא שהם חזרו ונמנו להתיר משום שרבו הפירות דשאר מינים ולא היו חוששין עוד לענבים. וא"כ לפ"ז לא מוכח מידי בין אם נאמר דעובדא דר"א היה קודם החורבן או אף לאחר החורבן אפ"ה לא מוכח מידי דר"א רצה להפקיר שהיה סובר דאכתי באיסורייהו קיימי כיון שאין ענין הטעם תלוי בחורבן הבית וכן הטעם דרבו הפירות של שאר המינים לא היה פשוט בעיניו לבטל הטעם הראשון שיש בענבים נוסף על שאר הפירות עד שאמרו לו תלמידיו שהתירו בפירוש. לכך כתב רש"י ז"ל דליתא להאי פירושא אלא מאן דתני בכל דוכתי נטע רבעי וסובר שנוהג רבעי בנטע גריס נמי הכא נטע רבעי וא"כ ע"כ הטעם פשוט משום כדי לעטר ולמ"ד כרם רבעי היינו משום דאינו נוהג בשאר דברים כלל דין רבעי אבל מ"מ מיהא עיקר הטעם משום עיטור פירות וזה לא שייך לאחר החורבן וא"כ למה רצה להפקיר אע"כ משום דבר שבמנין הוא. ובעל תוספות יום טוב בשם הירושלמי כתב להיפך דאיכא מאן דתני בקמייתא כרם רבעי ובההיא נטע רבעי ואף לפ"ז יש לפרש ליישב לשון רש"י אלא שאין להאריך יותר ועיין עוד בסמוך:

אמר רבה אף מתקנת וכו' כתב רש"י רבה בה"א גרסינן וכתוב בשיטה מקובצת דטעמא לפי שהוא בר פלוגתי' דרב יוסף ע"ש ולי ההדיוט אין צורך לזה דלעיל פסק רבא הלכת' כותיה דרב אף בשני י"ט של ר"ה דקאמר רבה הלכתא כותיה דרב בהני תלת מילי בין לקולא בין לחומרא וכן מסיק רבא בשמעתין. וא"כ ודאי האי דקמן הוא רבה בה"א. אמנם נראה דהשיטה מקובצת לא בחר בזה דאין מופת חותך דאימא דהך הוא רבא באל"ף ואידך דאמר הלכתא כרב בהני תלת הוא רבה בה"א. לז"א דהטעם לפי שהוא בר פלוגתיה דרב יוסף: