זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ומ"מ פי' בגמ' שאף בית הלל לא אמרוה אלא בשהאוכל מרובה על הפסולת אבל אם היה פסולת מרובה על האוכל אף בית הלל מודים שנוטל את האוכל ומניח את הפסולת ואפילו היה הפסולת מועט מן האוכל בשיעור הואיל והוא מרבה עליו בטורח כגון שהיה הפסולת דק בורר את האוכל ואם שניהם שוין בשיעור ובטורח בורר איזה שירצה:
יש מי שאומר שאם היה הפסולת מרובה על האוכל בשיעור אף האוכל אין ראוי לטלטל בטל הוא אגב אותו דבר שעליו שאין ראוי לטלטלו ואף חכמי הצרפתים כתבוה כן ממה שאמרו כאן פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי והם מפרשים כלומר אף ליטול את האוכל אלא שאינו נראה שהרי בפגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אמרו שבת קכ"ג א' שתוחבין בכוש או בכרכר אלמא אין אוכל בטל מצד דבר שאינו ניטל שעליו אלא שאנו מפרשין פשיטא דנוטל את האוכל דמי איכא מאן דשרי ליטול את הפסולת:
במסכת שבת התבאר שאין תולין את המשמרת ביו"ט אבל נותנין שמרים בתלויה ואמרו שם שמערים אדם על המשמרת ביו"ט לתלות בה רמונים ונותן בה רמונים ואחר שנתן רמונים בה הרי היא כתלויה ונותן בה שמרים:
בפרק כלל גדול התבאר שהברירה שהותרה בשבת אינו אלא בבורר אוכל מתוך פסולת ובידו ובאוכל לאלתר אבל להניח לאחר שעה אף לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת אף בבורר בידו שהרי ברירה בקנון ותמחוי לא הותרה בשבת כלל ומכאן כתבו גדולי הדור שאף ביו"ט אסורה אא"כ לאלתר ואלתר זה ביו"ט יראה לי לסעודה ראשונה שהוא אוכל אבל לענין שבת הוזכר בתלמוד המערב עד שמיסב על השולחן באותה סעודה לבד ויש מתירין ביו"ט אף לבו ביום:
התבאר בבריתא בפרק חבית קמ"ג ב' שמי שנתפזרו לו פירות בחצרו מלקט יד על יד ואוכל אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך קופה ופירוש דבר זה בשבת והקשו עליה ממה שבפרק נוטל קמ"ב א' אמרו נוטל אדם כלכלה והאבן בתוכה והקשה ולישדינהו לפירי ולישדייה לאבן וליהדר ולינקטינהו אלמא מותר ללקט וליתן לתוך הסל ותירצוה חכמי הדורות בשני פנים מהם שפירשו שזו של פרק נוטל בשלא נתפזרו אחת הנה ואחת הנה וזו שבבריתא בשנתפזרו אחת הנה ואחת הנה ומהם שפירשו שזו של פרק נוטל בשנתפזרו בחצר שאין בו צרורות ועפרורית ואפילו נתפזרו אחת אחת וזו שבבריתא בשנתפזרו בתוך צרורות ועפרורית שבחצר ולזה הסכימו גדולי הדור ממה שאמרו בתוספתא פירות שנתפזרו מלקט אחת אחת ואוכל נתערבו לו פירות בפירות בורר ומניח על השולחן בורר ומשליך לפני בהמתו בירר אלו בעצמן ואלו בפני עצמן או שלקט מתוכן עפר וצרורות חייב ונראין הדברים שלא נאמרו דברים אלו אלא בשבת אבל ביו"ט כל שלצורך יו"ט בורר על הדרכים שביארנו:
בפרק מילה התבאר שאין מסננין את החרדל במסננת שלו מפני שנראה כבורר וזו בודאי אף ביו"ט היא שנויה שהרי אמרו בה ואין ממתקין אותו בגחלת ופירשוה בגחלת של עץ כמו שיתבאר אלמא אף ביו"ט היא שנויה:
המשנה הארבע עשרה בש"א אין משלחין ביום טוב אלא מנות בה"א משלחין בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין משלחין יינות שמנים וסלתות וקטניות אבל לא תבואה ר' שמעון מתיר אף בתבואה אמר הר"ם פי' הטעם שאוסרין בית שמאי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וגם בית הלל לא התירו אלא לשלוח ביד אדם אחד או שנים אבל לשלוח ביד שלשה או יותר ברבוי ויתן ביד כל אחד מהם הרי זה אסור כדי שלא יעשה מלאכות של חול גמורות והתבואה אינה ראויה לאכילה לפי שהיא צריכה טחינה והטחינה ביו"ט אסורה ור' שמעון אומר שיכול לבשל אותן הזרעים ולבשלן ואין הלכה כר' שמעון:
אמר המאירי המשנה הארבע עשרה והכונה לבאר בה שיש מלאכות אף בעניני אוכל נפש שנאסרה עשייתן מכל וכל ואמר שאע"פ שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש אין משלחין ביו"ט אלא מנות ר"ל חתיכות בשר שסתם הכנתן לאכלם ביום אע"פ שהבשר חי והוא הדין לפירות וכיוצא בהן אבל לא בהמה ועופות שמא לא ישחטם זה ביו"ט ונמצא טורח שלא לצורך ולבית הלל משלחין בהמה חיה ועוף אפילו חיים וכן יינות שמנים וסלתות אבל לא תבואה מפני שאין דרך לאכלה ביו"ט ונראית הוצאה לצורך חול ור' שמעון מתיר בתבואה שהרי אפשר לאוכלה בדייסא ובמכתשת קטנה או ליתנם לבהמתו אם הם שעורים או לאכלם רסיסים אם הם עדשים:
זהו ביאור המשנה והלכה כר' שמעון ויש פוסקים כבית הלל לאסור בתבואה ולא שהם חולקים על דברי ר' שמעון לענין הדין ר"ל שלא יהו אלו ראויין לכך שהרי אף בשעורים לבהמתו אמרו קודר אדם קב או קביים ונותן לפני בהמתו וכן אף בשבת אין אנו קפדים על טלטול מאכל בהמה כגון חתוך נבלה ודלועין ולא נאסרו צרכי בהמה אלא בטורח יתר כגון אפייה ובישול וכמו שיתבאר מעיסת הכלבים שאינה נאפית ביו"ט אלא בזמן שהרועים אוכלין ממנה הא כל שלא בטורח יתר מותר ואף בתלמוד המערב אמרו ר' שמעון בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה דאמר לכל נפש אף נפש בהמה במשמע אלא שבכאן לא אסרו אלא בשלוח מפני שנראה כשולח לטחון ומתעסק בצורך חול וגדולי המחברים ראיתי שאסרו בחטים והתירו בעדשים והזכירו הטעם שבחטים אין נאותין בהם בחול בלא טחינה וטחינה ביו"ט אסורה ועדשים אדם קולה אותן או מבשלן ביו"ט ואיני מבין שהרי חטים ראויין לדייסא ולקליות גם כן והיה להם לפסוק או כר' שמעון להתיר הכל או כבית הלל לאסור הכל מ"מ בקצת גמרות ראיתי שהזכירו במשנה יינות שמנים וסלתות וקטנית אבל לא תבואה אלא שבגמרות שלנו לא הזכירו בה קטנית שמא אף לגמרות שלנו הואיל ולא נחלק ר' שמעון אלא בתבואה שמשמעה חמשת המינין לבד כמו שהוזכר במסכת נדרים הם סוברים שבית הלל לא אסרו בקטנית ופסקו כבית הלל ואין הדברים נראין כלל ועקר הדברים לפסוק כר' שמעון:
ופירשו בגמרא שאף הדברים שרשאי לשלחם צריך שיזהר שלא לעשותם בשורה ר"ל שלא לשלחם על ידי אנשים הרבה ופי' בגמ' שהשורה היא של שלשה בני אדם וקצת גאונים פירשו טעם האיסור מפני שההוצאה בשלשה נראה כמקח כאלו אחד בא למכור ואחד בא ליקח ושלישי לסרסר ולהכריע ביניהם ואם היו כל אחד משלשה מביאין מין אחד בפני עצמו נשארה כאן בספק ולדעת גדולי המחברים מותר ומשום דתיקו דרבנן לקולא ויש חולקין בדבר ואף גדולי הפוסקים לא הביאוה:
המשנה החמש עשרה משלחין כלים בין תפורין בין שאינן תפורין אע"פ שיש בהם כלאים והם לצורך המועד אבל לא סנדל מסומר ולא מנעל שאינו תפור ר' יהודה אומר אף לא מנעל לבן מפני שהוא צריך אומן זה הכלל כל שנאותין בו ביום משלחין אותו אמר הר"ם פי' הבגדים התפורין הם ראויים ללבוש ושאינן תפורין הם ראויים לכסות ואמר ואע"פ שיש בהם כלאים הוא בבגדים שהם בתכלית הקושי והעובי ומיעט הרכוך כי כשהם בזה הענין מותר לתלותן וכיון שמותר לתלותן מותר לשלחן ביו"ט וזהו ענין אמרם והם לצורך המועד וסנדל מסומר כבר ביארנו איסור נעילתו בשבת וביו"ט בפרק ששי משבת ומנעל שהוא תפור ענינו שלא נגמרה תפירתו אלא שהוא מדובק ממין מן הדבוק אסור לשלחו ובמקום דירתו של ר' יהודה לא היה ראוי מנעל לבן לנעילה עד שיעובד בסיד זמן ידוע וזה הכלל שזכר אמתי ושיעורו דברו כן זה הכלל כל שנאותין בו אפי' בחול כמו שהוא ביו"ט משלחין אותו ולפיכך מותר לשלוח תפלין ביום טוב אע"פ שאסור ללבשן ביו"ט ובשבת כמו שנתבאר בסוף עירובין ואל יקשה עליך בזה העקר מה שאסרו לשלוח תבואה ביום טוב לפי שהיא אינה ראויה בחול כמו שהוא עד שיעשו בה מעשה שהוא אסור לעשותו ביום טוב והוא הטחינה:
אמר המאירי המשנה החמש עשרה והכונה לבאר בה מה שכיון בשלפניה ואמר משלחין כלים ר"ל בגדים לצורך יו"ט הואיל וראויים לו ביו"ט ומשלחין את התפורין שהרי ראויין הן ללבוש ואת שאינן תפורים שהרי ראויין להתכסות בהן ואפילו בהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הואיל ויש בהם צורך יו"ט קצת אע"פ שיש בהן כלאים ופירשוה בגמ' בבגד קשה שאינו עשוי לחמום והוא ראוי ביו"ט לסמוך עליו והוא מה שאמר שהן לצורך המועד:
אבל אין משלחין סנדל המסומר ר"ל שהוא של עץ ומסמרות קבועות בו שהרי חכמים גזרו שלא לנעלם בשבת ויו"ט משום מעשה שהיה הילכך אינן ראויים לו ביו"ט:
ולא מנעל שאינו תפור ופי' בגמ' אע"פ שהוא נאחז ביתדות של עץ שאפשר לנעלו נעילה מועטת שהרי מ"מ אין דרך בני אדם לנעלו ר' יהודה אומר אף לא מנעל לבן אע"פ שהוא תפור שאין דרך בני אדם לנעלו עד שיושחר והוא שאמרו בגמרא מפני שהוא צריך ביצת הגיר והוא טיט של קרקע חזק ומשחירין בו וביצת הוא מלשון היגאה גומא בלא ביצה ועל שם שלשין אותו נקרא כן ומ"מ מתיר הוא בשחור אע"פ שעדין צריך צחצוח מעט והחלקה באותו עץ שמחליקין את המנעל ופי' בגמ' דדוקא במקום שמתקנין מקום הבשר למטה ומקום שער למעלה ואינו צריך צחצוח גדול אבל במקום שמתקנים מקום הבשר למעלה ויש בו הרבה מריטות וצריך צחצוח גדול אין משלחין אותו שאין דרך לנעלו ולמדנו ממשנה זו שאין דרכן אלא במנעלים שחורים ובששי של קמא אמרו מאי טעמא סיימת מסאני אוכמי וכן בפרקא דחסידי אלמא שלא היה דרכם בכך ותירצוה בתוספות שלא אמרו שם אלא בשחרות הרצועות אבל דרכם היה במנעלים שחורים וברצועות לבנות:
כל שנאותין וכו' פי' בגמ' כל שנאותין בו בחול כלומר כל מלבוש שמתלבש אדם בו בחול ר"ל שאינו צריך תקון אומן אע"פ שאין ראוי לו ביו"ט ללבשו הואיל וצריכין לו כלל משלחין אותו כגון תפלין שאין נאותין בהן ביו"ט הואיל ונאותין בהן בחול בלא צורך תקון אחר אם הם צריכים לו ביו"ט להתלמד בהן ובהלכותיהן משלחין אותן ואם אינו צריך להם כלל אין משלחין אותם שהרי אין לו בהם צורך יו"ט כלל אלא שלגדולי הדור ראיתי שהם מפרשים אף בלא שום צורך וכן בכלים שהזכרנו בתחלת המשנה עד שמקשים לעצמם היאך התירו לשלח דבר שאין בו צורך היום כלל ופירשוה ששלוח מתנות יש בה הנחת נפש שאדם שמח בהן הן משלח הן מי שנשתלח אצלו ואעפ"כ לא התירו אלא בכלים הנגמרים שראוין להשתמש ולהתנאות בהם בחול ואין הדברים נראין אלא בצורך קצת שאם כן הרי מנעל המסומר נאותין בו בחול ואפשר שמנעל המסומר יש לחוש שמא ינעול ומתוך שאירעה תקלה על ידו החמירו בו וכן נראה לי שהרי אפשר שיש בו קצת צורך הואיל ומותרת היא בטלטול כמו שיתבאר במקומו ועל דרך זה היה ר' אלעזר בר' שמעון מחמיר בו במסכת שבת ס' ב' שלא לטלטלו אף לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אע"פ ששאר כלים שמלאכתן לאיסור מותרין לצורך גוף ומקום אלא שאין הלכה כמותו כמו שיתבאר שם:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שפירשנוה הלכה פסוקה היא וקצת דינין באו עליה בגמרא ואלו הן:
בגד כלאים אסור ללבשו מן התורה אבל הצעתו תחתיו מותר מן התורה אלא שחכמים גזרו בכך גזרה שמא תכרך נימא ר"ל חוט אחד ממנו על בשרו ותחממהו במקומו וגזרו על זה אפילו עשר מצעות זה על גב זה וכלאים תחתיהן בתשיעי של כלאים אמרו שהכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם אלא שיש דוחין אותה לומר שלא נאמרה אלא מן התורה הא מדברי סופרים אסורה מכח מה שנאמר כאן ומ"מ הדבר פשוט שכלאים דרבנן בהצעה תחתיו מותר וי"מ שם מפני שהם קשות וכל בגד קשה שלא כדרך לבישה מותר כמו שיתבאר בסמוך וא"ת א"כ מה אתה צריך שלא יהא בשרו נוגע בהן אפשר מפני שאין קושיין גדול כל כך ויש אומרים שאף הקשה כל שנוגע בבשרו אסור וכסתם המשנה וכן כתבנוה באחרון של ע"ז בענין מרדעת של חמור ובתלמוד המערב אמרו שם הדא דתימא ברקים אבל במלאים אסור בנתונים על גבי אצטיבא אבל על גבי מטה אף ברקים אסור ופירוש הדברים שהכר המלא מוכין או נוצה השוכב עליו מכפפין הצדדין על האדם מכאן ומכאן ואפילו רקים בשמונחים על מטה של חבלים או של עור נשקע הוא תחתיו וצדי הכר עולין עליו אבל סטיו של עץ קשה ואינו נשקע ומתוך כך אנו נוהגין באלו האלמטראקש המלאים מוכין שכלאים שלהן אינם אלא דברי סופרים ואינן נשקעים כלל ובתוספות כתבו בנסח זה אותם קוטא"ש פירפונ"ש שהמכסה של מעלה ומטה פשתן וביניהן גזי צמר מותרין בין בהצעה בין בהעלאה הואיל ואין חוט התפירה מחברן אלא שהוא מקרב שני הבגדים ומתהדק הצמר שבתוכן ואם היתה נפתחת לא היה הצמר נדבק לבגד כלל מצד תחיבת חוט התפירה וזה פחות מקשירת הבלים שבפרק במה בהמה נ"ד א' ואינו חבור כחבור תפירה ואריגה וקשירה אבל אם היה בתוכן בלאי בגדים של צמר ונתחב חוט התפירה בשל פשתן ובהם בשתי תכיפות אסורין בהעלאה ואפילו היה חוט התפירה של משי וכל שכן אם הוא של פשתן שלא התירו כרים וכסתות אלא בהצעה ואף באלו החמירו שלא יגע בבשר במקום שכריכת נימא מצויה וכל כלאים אף בעשר מצעות אסורין כל שמצוי בהם כריכת נימא:
הוילון מן הדין אינו מקבל טומאה שהרי הוא כאחת ממחיצות הבית וחכמים גזרו עליה שתקבל טומאה מפני שהשמש מתחמם כנגדה ומתעטף בשוליה ומטעם זה גם כן גזרו בה שלא לערב בה כלאים ודוקא ברכה שהשמש עשוי ליכרך בה והקשו בתוספות א"כ פרוכת של בית המקדש למה מקבל טומאה וכמו שאמרו במסכת חולין צ' ב' שלש מאות כהנים היו מטבילין אותה ואי אפשר לפרש בה מפני שמתחממין כנגדה שהרי אסורה בהנאה וא"ת שלא הצריכוה טבילה אלא בסוף האריגה מחשש שמא נארגה בטומאה אבל אחר שנפרסה לא והרי אמרו שני פרכות היו שם אחת פרוסה ואחת מקופלת נטמאת הפרוסה פורסין המקופלת ועוד שנינו במסכת שקלים פרוכת שנטמאת בולד הטומאה וכו' ומתוך כך גורסין בסוגיא זו מפני מה וילון אסור ור"ל שדנין בה איסור כלאים:
