המשנה החמשית בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה מעשה ששאלו את ר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ונכנס לבית המדרש ושאל ואמרו לו לא יזיזנו ממקומן אמר הר"ם זה הדבר אינו אלא בבהמת קדשים שמתה כי העקר אצלנו אין מאכילי' את הקדשים לכלבים ולפיכך אין מזיזין אותן ממקומן אבל בהמת חול כשמתה מחתכין אותה ומאכילין אותה לכלבים ובתנאי שתהיה מסוכנת מערב יו"ט אבל אם אינה מוקצה היא ואסור לטלטלה:
אמר המאירי בהמה שמתה וכו' ומשנה זו אינה מכונת סדר הפרק אלא מתוך שדבר במשנה שלפניה בבהמה שנפלה לבור דבר במשנה זו בבהמה שמתה איזה הוא דינה ואמר שבהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ופי' הדברים כשמתה ביום טוב שהדבר למד מענינו ואנו סוברים עכשו בביאור המשנה שהיא שנויה בבהמה שאינה מסוכנת ובבהמת חולין ואמר עליה שכשמתה לא יזיזנה ממקומה שאסורה היא בטלטול ושאלו עליה בגמ' לימא תנן סתמא דלא כר' שמעון שהרי ראויה היתה לכלבים מבערב ואין כאן אלא מוקצה מחמת הכנה שלא היתה דעתו עליה לכלבים אחר שבריאה היתה ולר' שמעון אין מוקצה מחמת הכנה אסור אפילו ביום טוב כמו שהתבאר ואע"פ שבמקום אחר אמרו בתחלת המסכתא שסתם לנו התנא כר' יהודה מ"מ כך דרך התלמוד לחקור כלומר אף זו שלא כר' שמעון שהרי לדבריו מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים אע"פ שנתנבלה היום ואע"פ שלא היתה מסוכנת מבערב כמו שהתבאר ושמא תאמר שלא אמרה ר' שמעון אלא במסוכנת מבערב אבל בבעלי חיים שמתו ר"ל שהבהמה היתה בריאה בין השמשות מודה הוא בכך תינח לדעת האומר כן ומה תעשה לדעת האומר חלוק היה ר' שמעון אף בבעלי חיים שמתו ופירשוה מתוך שאלות אלו בבהמת קדשים שאינה ראויה לכלום שהרי אחר מיתתה אסורה בהנאה וטעונה קבורה ואינה ראויה להאכילה לכלבים ולפדותה אינו יכול שהרי אין פדייה בלא העמדה והערכה ואפילו למי שאומר שאין צריך העמדה אין פודין קדשים להאכילן לכלבים ואפילו למי שאומר שפודין אין פודין ביום טוב והילכך לא יזיזנה ממקומה אפילו לר' שמעון שהיה מתיר חתוך נבלה לפני הכלבים והוא שסמך לה חלה שנטמאת שלא יזיזנה ממקומה שהרי אף לכהן טמא אינה ראויה שלשריפה היא עומדת ולשרפה אינו רשאי שאין שורפין קדשים ביו"ט דרחמנא אחשבה לשריפת קדשים מדכתיב באש תשרף והויא לה מלאכה ואפילו להסיקה תחת תבשילו שהרי אמרו אין מדליקי' בשמן שריפה ביו"ט ופירשו בה במקומה שמן תרומה שנטמאת ומשנתנו אף לר' שמעון היא שנויה וחזר והקשה שאם כן דוקא בקדשים הוא שנאסר הא בחולין מותר אף בבריאה ואע"פ שמשנתנו מיהא הואיל ובבהמה קדשים אתה מעמידה כבר נתישבה אף לדעת האומר חלוק היה וכו' מ"מ דיוק זה היוצא ממנה היאך אתה מישבו לדעת האומר מודה היה וכו' ותירץ הכא במאי עסקינן במסוכנת ודברי הכל כלומר שהיא בהמת קדשים והיא מסוכנת ודברי הכל ר"ל בין למאן דאמר חלוק היה בין למאן דאמר מודה היה ומשנתנו אפילו לר' שמעון בין גופה של משנה בין דיוק היוצא ממנה כך נראה לי פירוש הסוגיא ושאר מפרשים מבלבלים את השמועה ומה שגרם להם בבלבולה הוא שמפרשים מה שאמרו ודברי הכל על ר' יהודה ור' שמעון ואי אפשר לפרשה כהוגן ועוד שטורח כל הסוגיא אינו אלא להעמיד משנתנו לדעת ר' שמעון ולדבריהם כשהקשה מדיוק המשנה לדעת האומר מודה היה וכו' היה לו להקשות לומר מתניתין דלא כר' יהודה אלא שעקר הדברים נראה לי כמו שפירשתי:
ומ"מ לענין פסק הלכה כמי שאמר חלוק היה ר' שמעון אף בבעלי חיים וכו' ודיינו להעמידה בבהמת קדשים אף בבריאה ובחולין מיהא מותרת לר' שמעון ואסורה לר' יהודה אם דוקא בבריאה אם אפילו במסוכנת לדעת קצת וכבר ידעת שהלכה כר' יהודה ביו"ט וא"כ אף בשל חולין אסורה לטלטל אפילו היתה מסוכנת מבערב וי"מ דוקא בבריאה אבל במסוכנת אף ר' יהודה מודה ובשבת הלכה כר' שמעון אף בשלא היתה מסוכנת שדברי ר' שמעון אף בבריאה הם כמו שכתבנו ומ"מ אחר שפסקנו כר' יהודה אפשר להעמיד משנתנו שלא כר' שמעון ובבהמת חולין אם אפילו במסוכנת אם דוקא בבריאה לדעת קצת כמו שביארנו אלא שגדולי הפוסקים מעמידין אותה כמסקנת הסוגיא בבהמת קדשים ומסוכנת ואע"פ שלדעת ר' שמעון הוא שהוצרכה להעמידה כן אפשר שבאו להשמיענו להיות הדיוק היוצא ממנה ר"ל הא דחלי' שריא לדברי הכל אף לר' יהודה וא"כ אף ר' יהודה מודה במסוכנת מבערב וכמו שפירשנו לדעת קצת אלא שיש חולקין לומר שר' יהודה אף במסוכנת אסרה כמו שביארנו וכן נראה לי שאם לא כן לא היה נשמט בעל התלמוד מלפרשה ויש מפרש משנתנו לענין שבת ומתוך כך הוצרכנו להעמידה כר' שמעון ולא יראה כן:
וכן יש פוסקין כדעת האומר מודה היה וכו' ומפרשים שלא התיר ר' שמעון אלא במסוכנת ואף אנו שפוסקין כמותו בשבת לא פסקנוה אלא במסוכנת ואין זה כלום ומ"מ מגדולי המורים נוטים להכריע דרך פשרה שכל שהיא בריאה לגמרי מבערב אסורה אף בשבת אם נתנבלה בשבת אף לר' שמעון שהלכה כמותו בשבת ואם היתה מסוכנת גמורה מבערב מותרת אף ביום טוב אם נתנבלה ביום טוב אף לר' יהודה שהלכה כמותו ביום טוב לא נחלקו אלא בשהיתה חולה מבערב לא בריאה ולא מסוכנת וכזו אסורה ביום טוב כר' יהודה ובשבת מותרת כר' שמעון ולא יראה לי כן שהבהמה מתוך שחמרה גס ביותר אינה נקראת חולה עד שההא מסוכנת והדברים נראין לנו כמו שכתבנו תחלה:
זהו ביאור המשנה ולא נתחדש לנו בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
המשנה הששית אין נמנין על הבהמה בתחלה ביום טוב אבל נמנין עליה מערב יום טוב ושוחטין ומחלקין ביניהן ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקפיץ וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עקר אמר הר"ם אין נמנין ר"ל שלא יפסיק דמים ביו"ט ויאמר זאת הבהמה בעשרה פשיטי' בדרך משל נקח אותה עשרה בני אדם פשיט לכל אחד ואמרם אין משגיחי' בכף מאזנים כל עקר שאסור להשתמש בהם ואפי' שלא לשקול כגון לתת שום חפץ בכף המאזנים או לכפות בהן כלי והלכה כחכמים:
אמר המאירי המשנה הששית והכונה לבאר בה על איזה צד לוקחין ומוכרין ביום טוב דברים שיש בהם אוכל נפש ואמר על זה אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביו"ט ופי' ענין זה בגמ' אין פוסקין דמים על הבהמה לכתחלה ביום טוב כלומר שאם סיעה של בני אדם צריכין לבהמה אחת אין פוסקין עליה דמים לומר מכור לנו פרה זו בעשרה דנרין ויתחייב לך כל אחד ממנו חלקו אלא שנמנין עליה מערב יו"ט בפסיקת הדמים ויאמרו לו למחר שישחוט להם אותה פרה ויחלקוה בין כלם ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי וכו' כלומר מה שביארנו שמחלקין אותה ביניהם אע"פ שדרכם לשקול בחול בכף מאזנים בליטרא ובשאר משקלות אין עושין כן ביו"ט ר"ל לשקול במשקולות אלא כנגד כלי או קפיץ שמשימין הכלי או הקאפיץ בכף אחת וחלק הבשר באחרת וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עקר לא כנגד כלי ולא מנה כנגד מנה אלא שמחלקים באומדנא שאומדין החלקים זה בזה ונותנין לכל אחד מהם וכן הלכה:
זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
לא נמנו על הבהמה מערב יו"ט כיצד הן עושין שהרי פסיקת דמים ביום טוב אסורה ולהאמין בפסיקת דמים לאחר יו"ט על אמונת הטבח אין אדם מצוי שיתרצה בכך אלא מקיפין שתי בהמות שוות זו לזו ושוחט את האחת ומחלקה להם ולמחר מעריכין אותה כשווי חברתה ובמסכת שבת התבאר שבשעת חלוק המנות אין מטילין עליהן חלשים ר"ל גורלות מפני שזה דרך חול ואע"פ שלענין שבת נאמרה שם הוא הדין ליום טוב וכן כתבוה גדולי המחברים וכן לא יאמר אדם לחברו ביום טוב הריני נמנה בבהמה זו בחלק סלע או בשתי סלעים אלא אומר לו הריני נמנה בבהמה זו למחצה או לשליש או לרביע וכיוצא בזה ובתלמוד המערב התבאר שאם נמנו עליה בדמים מערב יום טוב כשבאין לחלק אותה ביום טוב רשאין להוסיף במנינם היו חמשה ובאו חמשה אחרים ואמרו הרי אנו נמנין עמכם בבהמה זו ויגיע לכל אחד חצי הדמים שנפלו לכל אחד מהם מאתמל רשאין הם לעשות כן וכן כל כיוצא בזה ולשון תלמוד המערב בזה אין נמנין הא להוסיף מוסיפין היו חמשה נעשין עשרה:
מה שביארנו במשנה שאין משגיחין בכף מאזנים כל עקר לא סוף דבר לשקול את הבשר אלא אף לשים בה את הבשר דרך שמירה מן הכלבים או העכברים או דרך הצנעה אסור אם היו המאזנים תלויות באותה טבעת שמניחין אותה לשם בשעה ששוקלין בהם הא כל שאינה תלויה שם מותר אחר שאינו מניחה לכונת משקל:
טבח שהוא רגיל במשקל הבשר ובקי בו כל כך שכשהוא מגביה את הבשר בידו ומכוין בהגבהתו לידע משקלה הוא מכיר את משקלה אסור לשקול ביד בדרך זה וי"מ שלא נאסר אלא כשמניח את הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ומ"מ לשון תלמוד המערב מורה כדעת ראשון שאמרו שם בטעם האיסור מפני שידו כליטרא וכן אם היו המים בכלי והיו בו שנתות ויודעין בהן כשמכניסין ליטרא בשר בכלי עד אי זה שבשנתות המים עולין אסור לכוין משקל הבשר בדרך זה יש מי שאומר שלא נאסרו דברים אלו אלא בטבח שנראה כמוכר במשקל אבל שאר בני אדם מותרין לשקול לעצמן הואיל ואין מתכונין למכור אלא לידע חלק המגיעם כמה הוא והביאוה ממה שאמרו בתלמוד המערב רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מפייס אדם את עצמו בליטרא לידע כמה הגיע לו וגדולי הדור ראיתי שחולקים בה ממה שאמרו למטה שלא תהא אשה מודדת קמח ליתן לתוך עיסתה אלא שאנו כתבנו בה להיתר כמו שיתבאר:
אסור לעשות ביו"ט בית יד בבשר והוא נקב העשוי בה בסכין כדי לאחוז את הבשר מפני שזה דרך חול הוא אבל מותר לנקוב את הבשר באצבעו שלא בסכין ומותר לעשות בו סימן אף בסכין אם היא מתעלמת מן העין כדי להיותו היכר לבעלים שלא הוחלפה ובלבד שלא יעשה סימן באותיות אלא כענין שלש קרנות או יותר כפי רצונו:
כל פסולי המוקדשין שיש בהם צד קדושה כגון קדשים בעלי מומין שנפדו שיש בהם צד קדושה עדין והוא שאסורין בגיזה ועבודה מותר לשחוט אותן באיטלין ולמכרם שם והוא מקום שהטבחים מוכרין שם את הבשר לכל כדי שיהו נמכרין ביותר וכן נשקלין בליטרא מטעם זה שכל שהבעלים יודעין שהיא נמכרת יפה אף הם מוסיפין בפדיונם והרי דמי הפדיון חוזרים להקדש שהרי מביא תחתיה בהמה אחרת ואחר שיש בפדיונן תועלת להקדש אין חוששין לבזיון זה ורודפין אחר התועלת ואע"פ שכל שהוא לאחר פדיונן הנאה לבעלים וקודם פדיונן אי אתה יכול לפרשה שאין פדיון אחר שחיטה שהרי צריכות הם העמדה והערכה מכל מקום מתחלה אם יפדוה הבעלים כשהם יודעים שיהיו רשאים למכור באיטלין יוסיפו בפדיונה כמו שביארנו אבל בכור ומעשר בהמה שהוממו אין נפדין כדי לחזור דמיהן להקדש שהרי בבכור נאמר לא יפדה ובמעשר לא יגאל אלא נאכלין במומן בכור לבעליו הכהנים או מאכילו למי שירצה אפילו לגוי שנכסי כהן הוא כדכתיב וכי יהיה בו מום וכו' לא תזבחנו וכו' ומעשר לבעלים ישראל ומאחר שאין תועלת להקדש בבזיונן אף הם אין נשחטין באיטלין ואין נמכרין באיטלין ואין נשקלין בליטרא אלא ישחטנו בביתו וימכרנו בצנעה ומ"מ בכור תם אינו נמכר שבשר קדש הוא וכהנים שנמנו עליו שוקלין מנה כנגד מנה אבל לא בליטרא ומעשר בהמה שהתרנו מכירתו בבית דוקא מעשר בהמה של יתומים שנשחט במומו ומפני השב אבדה ליתומים לא גזרו עליו אבל בשאר בני אדם אין מוכרין אותו כלל והוא שאמרו במסכת בכורות ל"א ב' בבכור נאמר לא יפדה ונמכר במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום ובתלמוד המערב בשני של מועד קטן אמרו שטעם איסור בכור לישקל בליטרא הוא מפני שיהיו מוכרין אותו בזול והוא שאמרו אלו היו חברי נמנין עמי הייתי מתיר בכור לישקל בליטרא כלום אסרו אלא שיהיו מוכרין אותו בזול והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר:
המשנה השביעית אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה לא יאמר אדם לטבח מכור לי בדינר בשר אבל שוחט והם מחלקין ביניהם אמר הר"ם השחזה היא העברת סכין ברחיים והם מחלקין ביניהם שיאמר תן לי רובע הכבש או שמיניתו או חלק כך ממנו:
אמר המאירי המשנה השביעית והכונה לבאר בה איזו מלאכה שבמכשירי אוכל נפש מותרת ביו"ט ואמר שסכין שנפגמה אין משחיזין אותו שהרי הוא כמתקן כלי אבל משיאה על גבי חברתה שאין זה נקרא תקון גמור אלא כלאחר יד מותר בכך ולא נתבאר במשנה זו באיזו משחזת נאסרה אלא שמאחר שלא התיר אלא השאה על חברתה נראה שבכל משחזת נאסרה אלא שבגמרא נחלקו שלדעת אחת לא נאסר אלא במשחזת של אבן אבל בשל עץ מותר לחדדה ובשל אבן להעביר שמנוניתה מותר ולדעת שני בשל עץ מותר להעביר שמנינותה אבל לחדדה אסור אף בשל עץ ובשל אבן אף להעביר שמנונית אסור ובלשון אחר נחלקו בענין זה במשנתנו שלדעה אחת מה שנאסר השחזה במשחזת שלה דוקא לחדדה אבל להעביר שמנינותה מותר ובהשאה על גבי חברתה אף לחדדה מותר ולדעת שני אף השאה בחברתה לחדר אסור ולהעביר שמנינות מותר ובמשחזת שלה אף להעביר שמנינות אסור והדברים מבולבלים לידע על מה נסמוך ומ"מ מצינו בגמרא שמשנתנו שלא לדעה ר' יהודה נאמרה שהוא מתיר במכשירין וא"כ כל לשונות אלו אין לנו בדקדוקם כלום שהרי הלכה כר' יהודה אלא שאין מורין כן ואף שחכמים גדולים עשו בה מעשה להעבירה על שפת הריחיים בכונת חדוד אלא שלא להוציא הוראה מתחת ידם היו אומרים שלהעברת שמנינות היו עושים אלמא אף בשל אבן ולחדד מותר אבל במשחזת שלה לא ראינו בה מעשה אלא שרב חסדא פוסק כר' יהודה בפומבי עד שאמר יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי ודרשה ודאי הוראה מפורסמת היא ואם כן אף במשחזת שלה מותר אלא שמ"מ בזו דוקא בשנפגמה ביו"ט וכמו שאמרו בסוף השמועה סכין שנפגמה ושפוד שנרצף וגריפת תנור באנו למחלקת ר' יהודה ורבנן דלר' יהודה שרי והעמדנוה בשאי אפשר מבערב ומסתמא במשחזת שלה אמרה אבל על האבן ועל העץ ועל חברתה אם התיר ר' יהודה שהלכה כמותו אף בנפגמה מבערב או דוקא בנפגמה ביו"ט לא נתבררה בגמרא והרבה מפרשים כתבוה דוקא בנפגמה או עמדה ביו"ט הא מבערב הכל אסור אף לר' יהודה עד שכשאמרו בגמרא מתניתין דלא כר' יהודה הקשו בה לוקמה כר' יהודה ובמבערב תירצו בה שאלו כן לא התיר בהשאה על חברתה וא"כ לר' יהודה בנפגמה או עמדה ביום טוב מותר אף במשחזת שלה במבערב אסורה אף השאה על חברתה ואנו שפסקנו כר' יהודה אלא שאין מורין כן כל שנפגמה ביום טוב אוסרין במשחזת שלה שהכל יודעין שחדוד הוא ומתירין באבן ובעץ ובהשאה על חברתה שהדבר נראה כמכוין להעברת שמנינות אע"פ שמתכונים לחדד ובמבערב אוסרין את הכל ואע"פ שבדיכה התרנו בשנוי אינו דומה מכשיר שבגוף האוכל למכשיר שבהכנה:
ומ"מ שטת קבלתנו שמא זה שהחליטו לומר מתניתין דלא כר' יהודה ולא העמידוה במבערב וכר' יהודה נראין הדברים שבמשחזת שלה הוא שיש לחלק לר' יהודה בין ביומו למבערב אבל בעץ ואבן שהוא שנוי מותר כדין המלח ובקוע עצים ואם מטעם היתר השאה על חברתה זו ודאי אין ספק שלא אסרה ר' יהודה שאין זה אלא כעין מנהג להעביר אי זה שמנינות המעכב את החתך ולא היה נמנע מזה להתיר משנתנו כר' יהודה ובמבערב אלא שאף כל אלו מותרין אף במבערב והטעם שהסכין תשמישו תדיר ואף בהושחזה מבערב סמוך לבין השמשות משתמשין בו ועומדת או נפגמת ונמצאת מניעת הכנתו קלה ומתוך כך לא חלקו בה ואף בתלמוד המערב ראיתי אבל מסיעה על חברתה אמר רב חסדא דר' יודא היא רב יהודה אמר דברי הכל היא אינה אלא להעביר שמנינותא ונמצא פסק הדברים לדעתנו שכל שנפגמה מבערב אין משחיזין אותה במשחזת שלה אבל נפגמה ביו"ט מותר אלא שאין מורין כן ונפגמה מבערב משחיזין אותה באבן או בעץ או בחרס או על הריחים אף לכונת חדוד אלא שאין מפרסמים שהוא מכוין לחדד וכן נראה שצריך להזהר שלא יוכר מתוך תנועותיו שיהא מכוין לחדד והשאה על חברתה מותר בכל ענין שעקר ענינו אינו נראה חדוד:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה לשטתנו אלא שיש חולקים בקצת דברים שכתבנו ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:
