כבר ביארנו לדעת קצת על מה שאמרו במשנה נותנין כלי תחת הדלף שלא נאמר אלא בדלף הראוי הא בדלף שאינו ראוי אין נותנין שהרי יבטל כלי מהיכנו בכך מחמת דלף המאוס שבתוכו ומ"מ בדלף גדול שהכלי מתמלא ממנו מותר שמאחר שהוא מתמלא נשפך לארץ ומלכלך את הבית והרי הוא כגרף של רעי שמותר לטלטלו ולהוציאו ונמצא שאינו מבטל כלי מהיכנו שהרי מצד מיאוסו יהא מותר לטלטלו ולהוציאו וכן למדת עכשו על מה שאמרו נותנין כלי תחת הדלף שאם נתמלא שופכו ומחזירו ואינו נמנע כמו שביארנו במשנה ומ"מ דוקא בבית שהוא עומד בו אבל בבית שהוא מוקצה לדבר אחר הואיל ואין דירתו שם אין בו דין גרף של רעי ואין נותנין שם כלי אלא בדלף הראוי:
מה שביארנו לשפוך מים שבכלי אחר שנתמלא ולהחזירו יש מי שאומר דוקא שישפכנו בקרקע ויחזיר שם אותו כלי בעצמו אבל לא שיצניע את המלא ויביא אחר לקבל הדלף או שיריק את המלא לכלי לכלי אחר ויחזירנו לשם וכמו שאמרו לענין שבת נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיו ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף ויש מי שאומר שלא החמירו בכך אלא בשבת ומטעם שלא יביא דרך רשות הרבים אבל ביו"ט שאינו אסור בהבאה דרך רשות הרבים מותר ואף בשבת יש מי שאומר שלא אסרו בו אלא ביין שמתוך חשיבותו יש לחוש שמא יביא דרך רשות הרבים אבל בדלף אף בשבת מותר לשפוך לתוך כלי אחר או להביא כלי אחר ולא עוד אלא שיש מי שאומר שלא נאסר בשבת אלא בשנשברה לו חבית בראש גגו ונשפכת לחצר או למקום שאין בו דין גרף של רעי אבל אם הוא נשפך בבית הואיל ויש עליו דין גרף של רעי שופך לכלי אחר או מביא כלי אחר וזהו עקר הדברים וכן יצאה הוראה מלפני קצת חכמי נרבונאה בכלי היין שלנו שהיו נשפכין והבית מיטנף וכן הורו אף להניחו בכלי שאין מסתפק ממנו עד זמן מרובה הואיל ובידו להסתפק ממנו וקצת חכמי בדירש כתבו בחבוריהם בנוסח זה ואם בשבת או ביום טוב מיטפטפת הגיגית או כלי היין בשעת הבציר שהיין מוקצה מותר ליתן תחתיו כלים ולשפכם לחוץ כשנתמלאו או להריקם לכלי גדול מדין גרף של רעי דמה לי לשפוך לחוץ מה לי לערותו לכלי אחר ומה שאמרו בתלמוד המערב חבית של טבל שנתרועעה מביא כלי אחר ונותנו תחתיה ואם נתמלא אסור לטלטלו פירושו בבית שאינו דר בו שאין שם דין גרף של רעי ואעפ"כ בכלי אחד התירו ונראה הטעם שמאחר שאם עבר ותקנו מתוקן הרי הוא כמתוקן ובשבת מותר בכלי אחד וביום טוב אף בכמה וקצת מפרשים ראיתי שכתבו בנוסח זה גת הדולף אע"פ שדלף שאינו ראוי הוא שהרי משקין היוצאין מן הגת אינן ראויין מותר ליתן תחתיו כלי מפני שהבית מיטנף ונעשה גרף של רעי וכשמתמלא שופכו או מניחו במקומו ואם הכלי מתמלא עד שהוא נשפך הרי הוא נעשה גרף של רעי ומסלקו ומביא אחר עד שיפסק הדלף אבל לא יריקנו בכלי אחר שהרי עכשו מבטל כלי מהיכנו אלא שעושה כדרך שכתבנו ומכאן סמכו חכמי נרבונאה שהזכרנו גם כן בגיגיות שלנו שהיין נשפך דרך מעלה להוציא משם דרך ברזא לכלי ואין כאן משום בורר שלא נאמר כן אלא במשמרת שאי אפשר לשום פסולת לעבור דרך בו וכן שעד כאן לא נברר היין מן השמרים כלל אבל זה אם הוברר הוברר ואם לא הוברר אף קצת גרעיני החרצן מצויים לצאת עמו וכן מצדדין אחרים שהוזכרו בדיני ברירה במסכת שבת פרק כלל גדול ובפרק תולין והילכך כל שאינו מריק מכלי לכלי מותר אבל חבית הדולף הואיל ודלף ראוי הוא מריקו לכלי אחר וכן עקר ובתלמוד המערב שהתחלנו לכתבו אמרו חבית של טבל שנתרועעה מביא כלי אחר ונותנו תחתיה נתמלא אסור לטלטלו זאת אומרת עושין תקנה למוקצה להצילו שלא כדרכו עביט של ענבים ומעטן של זיתים שמשכו לא יטול מהם ביו"ט ואין צריך לומר בשבת אמ' ר' זעירא אע"פ שזה טבל וזה טבל זה יש לו מוקצה וזה אין לו מוקצה הדא אמרה עושין תקנה למוקצה להצילו שלא כדרכו:
ויש אומרים שאף דלף הגת ראוי הוא שהרבה בני אדם שותין ממנו ושורין בו סתם וכן בגיגיות שלנו כל שעלה החרצן מעט ונצלל היין מלמטה והראיה שהרי אמרו סוחט אדם אשכל של ענבים ואומר עליו קדוש היום וא"כ ביו"ט מותר אף בכמה כלים הא שלא נדרכו הענבים ודאי משקין שזבו הם שאסורין בטלטול ואתה צריך לבא בהיתרם מדין גרף של רעי על הדרך שכתבנו וקצת גאונים הורו בגת הדולף קולא אחרת אף במקום שאין בו דין גרף של רעי והוא שיביא כלי ומים בתוכו ויניחנו תחת הדלף ודלף הנופל בתוכו ראשון ראשון בטל ואע"פ שדבר שיש לו מתירין הוא הרי דבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטל ואין זה נכון:
מקום שהדלף יורד בו ואין בו דין גרף של רעי והוא דלף שאינו ראוי או שהוא דלף ראוי ואין לו כלים כל כך שיספיקו לכך ולשפכו אינו יכול שהרי אין בו דין גרף של רעי מותר לעשות איזה השתדלות לכתחלה שיהא בו דין גרף של רעי כיצד הרי שהיה דלף זה בבית אחד שלו אלא שאינו דר בו מותר לו להכניס מטתו לשם כדי שיעשה אותו הבית אצלו גרף של רעי ויהא רשאי להוציאו או להשמר ממנו בשפיכת כלי ובהחזרתו אבל לעשות הדבר עצמו שאינו מאוס שימאיסנו כדי להוציאו אסור והוא שאמרו למעלה בשמועת אין מזמנין את הגוי ביום טוב משום שיורי כוסות והקשה וליהוי כגרף של רעי ותירץ לו וכי עושין גרף של רעי לכתחלה או שמא לא נאמר אלא במקום שאין פסידא אבל במקום פסידא מותר אף לעשות לכתחלה:
גרף של רעי ועביט של מימי רגלים שהדבר פשוט לפי מה שכתבנו שמותר לטלטלם ולהוציאם ולשפוך את שבתוכם לאשפה אם רצה להחזירם לבית נותן בהם מים ומחזירם אבל בלא מים אסור לטלטלם ואף במים לא התירו לטלטלם לכתחלה אלא בדרך זה שהוציאם ברשות מצד המיאוס שבתוכם:
כבר למדת מתוך דברינו שכל דבר המאוס נקרא גרף של רעי ומותר להוציאו ולא סוף דבר שמותר להוציאו בתוך הכלי אבל לא שיגע בגוף המיאוס אלא אף בפני עצמו מותר הילכך מי שמצא עכבר מת או שרץ מת בתוך ביתו מותר ליגע בגופו וליטלו ולהוציאו ואחר שהוציאו אסור לטלטלו שלא הותר לטלטלו אלא לנקות את ביתו ממנו ואפילו בשבת מותר לעשות כן:
אסור לרדות חלות דבש מן הכוורת ורדייתן משום שבות ומ"מ דוקא בחלות הדבוקות שצריכות רדייה והרי הוא כעין תלישה מן המחובר אבל חלות התלושות מן הכוורת או דבש הצף על אותן הדבוקות בכוורת מותר ליטלן לכתחלה ואין כאן רדייה שהרי בכאן תירצו לדעת ר' יצחק באותן שתי חלות וכשחישב עליהן אלמא כל שהוציאן מדין מוקצה רדייתן מותרת וכן כתבוה בתוספות:
המשנה השניה כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין אלו הם משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא מיבמין אלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות כל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד אמר הר"ם אמרם משום שבות משום רשות ומשום מצוה רוצה בו כי במה שאמר השם תשבות נכנס תחתיו השביתה מן הדברים שהוא מספר והן שקראן שבות ועוד מן הדברים שרשות לאדם לעשותן ושלא לעשותן אבל הם תלויין במצות ויש להם מבוא בדברים התוריים והן שקראן רשות ועוד יכנס תחת אמרו תשבות בהשימת הדברים שעשייתן מצוה ושלום מצוה והם אותן שקראו משום מצוה וטעמי איסורן כלן מה שאגיד לך אין עולין באילן גזרה שמא יתלוש ולא רוכבין על גבי בהמה גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה ולא שטין גזרה שמא יעשה חבית של שייטין ולא מספקין ולא מרקדין ולא מטפחין גזרה שמא יתקן כלי שיר ומספקין הוא הנגון וההכאה בצלצל ומטפחין ההכאה יד על יד ואמרו משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין וכלן יש תנאים לא דנין בתנאי שיש במקום יותר חכם ממנו לא מקדשין בתנאי שיהיו לו אשה ובנים שאינו חייב במצות פריה ורביה ולא מיבמין ולא חולצין בתנאי שיהיה לו אח גדול ממנו שבו היא המצוה כמו שאמרנו מצוה בגדול ליבם וכשיהיו אלו התנאי' אז יהיו אלו הדברים רשות אבל אם היה הדבר להפך שלא יהיו אלו התנאים לא יהיה משום רשות אלא משום מצוה והטעם שאסרום כלם גזרה שמא יכתוב ולא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין גזרה משום מקח וממכר ואמרו ולא מגביהין תרומות ומעשרות ואפי' ליתנם לכהן בו ביום ובזה דבר ולא דבר בהוצאתן ביום טוב כדי ליתנם אחר יום טוב וזהו שאמרו אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד זהו דעת בית שמאי אבל דעת בית הלל כי יש דברים רבים מלבד אוכל נפש שהן מותרין ביום טוב ואסורין בשבת ומהם אמרם בתחלת הפרק משילין פירות וכמו כן הוצאת לולב וקטן וספר תורה כמו שביארנו במה שקדם:
אמר המאירי כל שחייבין עליו וכו' כונת המשנה לבאר על מה שביארנו שכל מלאכות האסורות מן התורה בשבת אסורות ביום טוב חוץ ממלאכת אוכל נפש שאף במלאכות האסורות מדברי סופרים אנו אומרין כן ופירוש המשנה כל שיש חיוב בעשייתו מדברי סופרים הן שיהא אותו דבר מענין איסורין שבשבות כלומר שאין בעשייתו סרך מצוה כלל ויש בהן כדי לחוש לבא מתוכן לידי עברה הן משום רשות כלומר שיהא אותו דבר מענין איסורין בדברים שעשייתן רשות כלומר שיש במינן צד מצוה אלא שאצל עושיהם הם רשות והיה לנו להקל בהם הואיל ויש במינן צד מצוה הן משום מצוה כלומר הן שיהא אותו דבר מענין איסורין שנאסרו אף בדברים שעשייתן מצוה בכל אלו כל מה שאסרו בשבת אסרו ביום טוב ועכשו מונה פרטיהן של אלו ואמר אלו הן משום שבות לא עולין באילן ומפרש בגמרא שמא יתלוש ולא רוכבין על גבי בהמה שאלו בגמרא בטעם איסור זה מהו ופירשו בו שמא יצא חוץ לתחום ושאלו בה שמעת מינה תחומין דאוריתא דאי מדרבנן הויא ליה גזרה לגזרה והלא תחום שבת אינו מן התורה אלא בשלש פרסאות ושמא תאמר ולישני ליה שמא יצא חוץ לתחום לשלש פרסאות שהוא מן התורה אין זה כלום שאין המנהג לרכוב ביום טוב אלא רכיבה של תענוג ואין לגזור בה אלא לאלפים אמה ומתוך כך תירץ באיסור זה שמא יחתוך זמורה כדי להוליכה ולא שטין על פני המים גזרה שמא יעשה חבית של שייטין ויש גורסין שמא יתקן חבית של שייטין ואינו כלום שהתקון אינו אלא גזרת חכמים שאין בנין בכלים אלא שמא יעשה אותם מעיקרם וכלי שייטין הם כלים שעושין ממיני הגמא והסוף להתלמד בהם לשוט ולא מטפחין יד על יד ולא מספקין כף על ירך ולא מרקדין ברגל וכלם לשמחה וטעם איסורם שמא יתקן כלי שיר ולא הוצרכו לומר שמא יעשה שתיקונן כעשייתן שבלא תיקון אינו נחשב כלום ובתלמוד המערב פירשו ספוק מחמת כעס כדכתיב ויספוק את כפיו טפח מחמת רצון ומכל מקום לענין סיפוק מיהא לדברי תלמוד המערב אין טעם יתקן כלי שיר נאמר עליו אלא אשאר:
ואלו הן משום רשות לא דנין ואע"פ שהדין מצוה גמורה הוא פירשוה בגמרא בשיש בית דין בעיר חשוב ממנו ואין הדין מצוה אצלו וכן ביבום וחליצה שיש לו אח גדול ממנו ואין זה מצוה אצלו וטעם איסור כל אלו גזרה שמא יכתוב ואל תטעה במה שסוגיית הגמרא מחזרת לפרש את אלו במקום שאין בו מצוה אצל זה לומר שבמקום שיש מצוה אצלו מיהא יהא מותר חס ושלום אלא שהסוגיא מחזרת על כך דרך התנצלות על מה שהוא מונה את אלו בדברים שהם משום רשות ואלו היו דברים אלו על צד שיהא בהן מצוה כגון שלא היה בעירו דיין גדול ממנו או שאין לו אשה ובנים או שאין לו אח גדול ממנו הוא הדין שהיו אסורים אלא שלא היו נמנין באיסור דברים שהם רשות אצל עושיהם אלא היה מונה איסורם בין אותם הדברים שהם מצוה ונמצא שמה ששאלו והא מצוה קא עביד פירושו והיה לו למנותו באותם שהם משום מצוה ומ"מ אחרוני הרבנים פי' והא מצוה קא עביד כלומר ויהא מותר עד שכתבו שבמקום שהוא מצוה כגון בקדושין שאין לו אשה ובנים או לענין דינין בשאין חשוב ממנו או לענין יבום וחליצה שאין גדול ממנו מותר וראיה להם ממה שאמרו ולידיינוה במעלי שבתא וליגמרוה לדינא בשבתא ואף הם מקשים מזו לשיטה ראשונה אלא שיש מתרצים שזו שבכאן בדיני ממונות ומטעם שמא יכתוב נאסר וזו שבסנהדרין בדיני נפשות שמאחר שדנוהו בערב שבת כבר כתבו הכל או שמא זו שבסנהדרין דוקא מן התורה ומ"מ אנו מקשים לשיטתם ממה שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת יומא בענין מתקינין לו אשה אחרת ולא יהא כקונה קנין ותירץ שבות במקדש התירו אמר ר' מונא הדה אמרה הלין דכנסין ארמלא צריך לכנסה מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת ופירוש הדברים שהכונס את האלמנה היה כונסה לפעמים בערב שבת ואלמא שאף כניסה לחופה אסורה וכל שכן קדושין ומ"מ הם מתרצים אותה בשלא במקום מצוה כגון שיש לו אשה ובנים ואעפ"כ שבות במקדש התירו אבל במקום מצוה מותר שקנין קל בטענה קלה מתירין אותו וכעין מה שאמרו במסכת גיטין ותיחוד ותפתח שהתירו לקנות בשבת בזו מפני שלא תטרף דעתו עליו ומ"מ חכמי התוספות כתבו בה איסור ואפילו קדשה מבעוד יום אסרו להכניסה לחופה בליל שבת או ביומו שהרי קונה אותה עכשו לירשה וליטמא לה ואף בענין מה שהזכרנו מתלמוד המערב שבמסכת יומא נאמרה כן בהדיא והרי אמרו כאן אין מיבמין אע"פ שאין שם אלא ביאה ולענין גרושין אין ספק שהוא אסור כקדושין ואותה שבגיטין שהזכרנו מפני שהיה שכיב מרע התירו ובין השמשות מיהא הכל מותר שכל שאין בו אלא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות:
ואלו דברים שהם משום מצוה כלומר שיש מצוה בעשייתן ואעפ"כ לא הקלנו באיסורן ביום טוב לא מקדישין לבדק הבית או לקרבן ולא מעריכין והוא שיאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי ודמיו קצובין בתורה כפי שניו או שנות הנערך ולא מחרימין כגון שיאמר הרי בהמה זו חרם וסתם חרמין לבדק הבית וכל אלו אסורין מגזרת מקח וממכר ואע"פ שמקח וממכר עצמו אינו אלא מדברי סופרים והויא לה גזירה לגזירה כלה חדא גזרה היא שכל שבמשנה דבר מרשות אחד לרשות אחר הוא דומה למקח וממכר ואף לדעת המתירין בקדושין במקום מצוה אינו דומה כל כך למקח וממכר כאלו ומה שנהגו עכשו לידור בשבת של חופה וביום הכפורים כתבו קצת גאונים שאין זה אלא כפוסקי צדקה לעניים שסתם הנדרים לעניים ואע"פ שנודרין שמן למאור אין זה הקנאה אלא תיקון הנהגת הכנסת וכבוד שמים ולא מפרישין תרומות ומעשרות פי' בגמ' אפילו ליתנם לכהן בו ביום וטעם איסור זה מפני שהוא מתקן והרי היה אפשר לו מבערב אבל פירות שחיוב הפרשתם ירדה עליהם היום כגון עיסה שנתגלגלה ביום טוב מפרישין ממנה חלה ואין איסור זה מטעם מקח וממכר אע"פ שמשתנה מרשות לרשות שהרי אף כהן שיש לו שדות צריך להפריש תרומותיו ואין כאן שנוי רשות שהרי הן שלו ופירות שנדמעו היום יראה שאם הם פירות שאפשר לאכלם היום מותר להעלותם בשיעורן כדי שיהא הנשאר מותר לו אבל אם הוא תבואה שאי אפשר לו לאכלה היום יראה שהוא אסור:
כל אלו ביום טוב אמרו שהן אסורות קל וחומר לשבת ומ"מ פירשו בתלמוד המערב על כל אלו שמשום רשות ומשום מצוה שאם עבר ועשאן ביום טוב או בשבת בין שוגג בין מזיד בין מוטעה מה שעשה עשוי ומגדולי הגאונים כתבו כן אף במה שעבר ומכר או הקנה קרקעות או מטלטלין שהקנאתו הקנאה ובשכיב מרע מותר לכתחלה והוא שאמרו קונין משכיב מרע אף בשבת וכן אמרו בהלואת שבת ויום טוב שניתנה ליתבע בדין כמו שביארנו שאם תאמר שלא ניתנה ליתבע בדין אף הוא אין נותן לו כלום ונמצא נמנע משמחת יום טוב:
אין בין יום טוב לשבת וכו' חזר וכלל שאין בין יום טוב לשבת לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים אלא אוכל נפש בלבד והקשו עליה בגמרא שהרי השלת פירות מותרת ביום טוב ואסורה בשבת עד שהעמידו זו שבכאן ר"ל אין בין וכו' לדעת ר' אליעזר ושלא כהלכה כמו שבא בגמרא אלא שאח"כ דחאוה והעמידוה לבית שמאי שלא התירו הוצאה אלא לצורך אכילה הא לבית הלל השלה מותרת ביום טוב ולא בשבת ובתלמוד המערב הביאו ממין זה הרבה סקילה בשבת ולא ביום טוב כרת ומלקות בשבת ולא ביום טוב ופירש הדברים מלקות של חלוק מלאכות וכן הביאו שם שוחקין עצי בשמים למילה ביום טוב אבל לא בשבת וכן חותמות שבקרקע שביו"ט מפקפקין ומפקיעין וחותכין ובשבת מפקפקין אבל לא מפקיעין ולא מתירין ולא חותכין ואע"פ שזו ר"ל אין בין שבת ויום טוב וכו' הלכה פסוקה היא בכל מקום על הרוב נאמרה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ובדברי קצת גאונים נתחדשו בה דברים ומה שנתחדש להם עם מה שבא בגמרא עליה כך הוא:
מה שביארנו במשנה באיסור עליית אילן מגזרה שמא יתלוש צריך שתדע שאין הכונה לומר שמא יתלוש דרך עלייתו שהרי דבר שאין מתכוין אין גוזרין גזרה בשבילו וא"ת שזהו פסיק רישיה שהרי אי אפשר שלא יפיל מן העלין בעלייתו ודאי אפשר ועוד הרי יבש אין לו עלין ועלייתו אסורה גם כן כמו שהתבאר בתלמוד המערב בנסח זה אין עולין באילן בין לח בין יבש ואע"פ שפירשוה שם ביבש משום לח אינו כן שהרי אם כן הויא לה גזרה לגזרה אלא שמא יתלוש בכונת תלישה ובשוגג כגון שיעלם ממנו שבת או איסור תלישה ומטעם זה נאסר כל תשמיש שבמחובר אפילו לסמוך על האילן אלא שסמיכת אילן לא נאסרה אלא למעלה משלשה וכן התבאר בתלמוד המערב ולשונם בזה בגבוהים שלשה אבל בשאין גבוהים שלשה כארץ הם:
כשם שנאסרה רכיבה משום חתוך זמורה כך נאסר מטעם זה כל תשמיש בעלי חיים אף בבהמה דקה ואע"פ שהמחמר אחר בהמה ויש עליה משוי חייב מן התורה אין לרכיבת עצמו שיכות באיסור זה מפני שהחי נושא את עצמו ואם מפני מרכב ומושב שעליה או אוכף ומרדעת כל אלו אינן משאוי ומלבוש בהמה הם אלא שאם הפשיל בגדיו מאחוריו והניחם עליה יש מפקפקים לומר שהוא משאוי והרוכבה נקרא מחמר הואיל ומחמתו היא הולכת ויש מי שאומר שלא נקרא מחמר אלא כל שהוא מהלך אחריה וכן לא נאסרה רכיבה מטעם צווי שביתת בהמתו שלא נאמרה בתורה שביתת בהמתו אלא במשאוי ולא ברכיבה הואיל והחי נושא את עצמו ומה שפירשו איסור רכיבה בשבת ויום טוב מדין שביתת בהמתו אין לסמוך עליו:
מה שאמרנו במשנה שהטפוח יד על יד אסור פירשו בתלמוד המערב שאם עשה כן דרך שנוי בגב היד מותר והוא שאמרו שם אחורי ידיהון שרי בהלוליה דר' שמעון ברבי הוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא עבר ר' מאיר ושמע קלהון אמר רבותינו הותרה שבת שמע ר' קליה אמר מי הוא זה שבא לרדותינו בתוך ביתינו ערק ר' מאיר ונפקין פרייה בתריה ר"ל שיצאו הרצים אחריו לראות מי הוא מפרי אפרח רוחא פקוליה ר"ל בעד שהיה ר' מאיר רץ ובורח הפריח הרוח את סודרו מעל ערפו אודיק ר' מן כותא וחמא קודליה דר' מאיר מאחוריה אמר לא זכיתי לתורה אלא מן דחמית ר' מאיר מן קדלוי כלומר שמאותה שעה ואילך החזקתי עצמי כלא יודע ועסקתי בתורה ביותר:
ועוד אמרו שם שכל השמעת קול אסורה כל זמן שיכוין להשמיע כגון הקשה על הדלת וכיוצא בו אבל מי שאינו מכוין להשמיע קול כגון מי שדולה מן הבור בגלגל הבור ואותו גלגל משמיע קול מותר ובתלמוד שלנו באחרון של עירובין כתבו גדולי הפוסקים שאף הקשת דלתות מותר ולא נאסר אלא קול של שיר בלבד ולא אסרו שחוק שהנשים משחקות באגוזים אלא שמא יבאו להשוות גומות וכן מה שאמרו על המשמר זרעים מפני העופות שלא ישמר ולא יטפח ולא ירקד לא אמרו אלא שמא יטול צרור וכבר הרחבנו שם בדברים אלו בכדי הצורך:
