דיתיב בארבא. שהולך בספינה משום מזוני איכא משום מעיינא ליכא: מאוונא לאוונא. מקום מלון התגרים מכפר לכפר דמשתכחי מזוני וליכא למיחש למזוני ולמעיינא איכא למיחש: כל פרסה ופרסה אכל ריפתא. קסבר רב פפא הא דאמור רבנן לא ליכול טפי משום מעיינא ואיהו לא מיסתפי ממעיינא דבעל בטן הוה ענין אחר כריסו רחבה כדאיתא בבבא מציעא (דף פד.) דקא חשיב אבריה דרב פפא וכאיש גבורתו ולפיכך יכול לאכול הרבה ואינו מזיק לו: מיתה משונה. מת בחרב וברעב וכל מיתה שאינה בידי מלאך המות כדרך כל אדם על מטתו: בשכר שמצער עצמו. כשישראל בצער: אסור לשמש מטתו בשני רעבון. דצריך אדם לנהוג צער בעצמו: חסוכי בנים. חסירי בנים דגרסינן במנחות (דף כט.) לגבי מנורה ומי חסיכי כולי האי שלא קיימו פריה ורביה: שני מלאכי שרת מלוין לו לאדם. אחד מימינו ואחד משמאלו דכתי' (תהלים צא) כי מלאכיו יצוה לך: הנה ששון ושמחה. הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין כי מחר נמות ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון: זו מידת בינונים. שיראין מן המיתה כדכתיב בהו כי מחר נמות: אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר גדול יותר מאד: הצדיק אבד ואין איש שם על לב. מפני מה הוא מת מפני הרעה נאסף הצדיק מפני שלא יצטער הוא ברעה ואחר שהיא גזרה מלפניו כי מפני הרעה נאסף הצדיק ל''א מפני רעות של אלו הוא נאסף שאין הקב''ה רוצה שיבקש עליהם רחמים: כפיס. חצי לבינה ורגילין לתתה בין שתי נדבכי העצים: הכי גרסינן אבריו של אדם הן מעידין בו שנאמר ואתם עדי לשון רבים נאם ה': מאי דכתיב אל אמונה ואין עול כשם שמשלם כו'. כך משלם לרשעים בעולם הזה כדי לטורדן מן העולם הבא וכדכתיב (דברים ז) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו: ואין עול. שאין עושה דין בלא דין אמת וצדק: צדיק וישר. מצדיק הדין על הצדיקים לפרוע מהם ועושה טובה וישרות עם הרשעים לפרוע כל זכותם בעולם הזה כדי לטורדן: ביד כל אדם יחתום. כותב מעשה כל אדם ומחתים יד על כל מעשיו: למען תצדק בדברך. שהוא מצדיק עליו בדבריך שאתה מראה לו: לשמואל קדוש יהיה אגדל פרע קאי. ששערו אסור בהנאה אבל הוא עצמו לא נקרא קדוש ולר' אלעזר חוטא דסאיב כתרגומו מאשר חטא על הנפש פשט המקרא על שנטמא במת: וכי באיזה נפש חטא זה. מי הרג שנקרא חוטא שאין מצוה לצער עצמו כדאמרינן צדיקי (מי) אכלי האי עלמא (והאיך) מי סני להו במס' הוריות (פ''ג דף י:): נקרא קדוש. רישיה דקרא קא דריש בשביל שמתוך כך מתמרקין עונותיו שמתענה:

אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון. ואם תאמר הרי יוכבד נולדה בין החומות ואותו העת עת רעב היה וע''כ שימשו מטותיהן בשני רעבון ויש לומר דלכ''ע לא הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות ויוסף לא שימש אבל שאר בני אדם שימשו: אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא. וקשיא דאמרינן בפ' החובל (ב''ק דף צא: ושם) החובל בעצמו רשאי אבל אחרים שחבלו בו חייבים ומפרש התם הא דקאמר החובל בעצמו רשאי אמר שמואל ביושב בתענית אלמא משמע דשמואל קאמר דיושב בתענית לא נקרא חוטא ויש לומר דודאי הוי חוטא כדאמרינן הכא מקל וחומר מנזיר ומה נזיר שלא ציער עצמו אלא מיין וכו' אבל מכל מקום המצוה שהוא עושה התענית גדול יותר מן העבירה ממה שהוא מצער נפשו דמצוה לנדור כדאמרינן (סוטה דף ב.) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ומכל מקום יש קצת חטא מידי דהוה. אמתענה תענית חלום בשבת דקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת ומאי תקנתיה ליתב תעניתא לתעניתיה:

והמרעיב עצמו בשני רעבון ניצל ממיתה משונה שנאמר ברעב פדך ממות.

אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון. תנא חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון. חייב אדם לצער עצמו עם הצבור שבזמן שפורש עצמו מן הצבור ב' מלאכי השרת המלוין אותו מניחין ידיו על ראשו ואומרים פלוני שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת ישראל. אלא מיבעי ליה לצעורי עם הצבור שכן מצינו במרע"ה שציער עצמו עם הצבור שנאמר וידי משה כבדים וגו'. וכי לא היה לו כר או כסת לישב בה אלא רצה להצטער בצער צבור.

ושמא תאמר מי מעיד בו. אבני ביתו. שנאמר כי אבן מקיר תזעק. ומלאכים השומרים אותו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך וגו'.

כתיב אל אמונה ואין עול. כשם שנפרעים מן הרשעים לעוה"ב אפילו בעבירה קלה כך נפרעין מן הצדיקים בעוה"ז וכשם שמשלמין שכר טוב בעוה"ב לצדיקים [אפי' על מצוה קלה] כך משלמין שכר טוב לרשעים אפילו על מצוה קלה בעוה"ז.

בשעת פטירתו של אדם. כל מעשיו נפרטין לפניו. אומרים לו עשית במקום פלוני והוא אומר הן. אומרים לו חתום. וחותם שנאמר ביד כל אדם יחתום. ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני שנא' למען תצדק בדברך וגו':

אמר שמואל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר לה כר' אלעזר הקפר בר' [דאמר] בשביל שציער עצמו מן היין קראו הכתוב חוטא שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש המצער עצמו מכל מאכל ומשתה לא כ"ש. ומפני מה כתיב בו קדוש יהיה משום (דמרבי) [דמדכי] נפשיה מטומאה. ור' אלעזר פליג עליה דאמר המצטער עצמו לשם שמים כגון הנזיר וכיוצא בו [נקרא] קדוש כדכתי' קדוש יהיה.

דיתיב בארבא. ליכא משום מעיינא ואיתא משום מזוני. דאזיל מאונא לאונא. דשכיחי מזוני. משום מזוני ליכא משום מעיינא איכא:

רב פפא הוי אכיל סגי:

חסוכי בנים ולא כולי עלמא:

זו מדה בינונית שהרי מזכירין יום המיתה כדכתיב כי מחר נמות:

ההוא דמדכי בנפשיה. כלומר שנזיר שמצער עצמו מן הטומאה קרוי קדוש ולא ליושב בתענית. ההוא אשר חטא על הנפש דמסאב נפשיה על המת:

תאנ׳‎ חשוכי בני׳‎ משמשי׳‎ מטותיה׳‎ בשני רעבון פירשו הראשונים ז״ל חשוכי בנים מלשון ולא חשכת את בנך כלו׳‎ כי מי שאין לו בנים שלא קיים מצות פריה ורביה מותר לשמש מטתו בשני רעבון ויש שהקשה עליו שלא מצינו לשון זה בשום מקום וגם אינו לשון יפה ופירשו מלשון בל יתיצב לפני חשוכים. וה״ק כי מי הם חשוכי בנים שאין בניהם יוצאים כשורה מי שמשמשי׳‎ מטותיהם בשני רעבון וסעדו פי׳‎ זה ממה שמצאו בקצת נסחאות משמשי׳‎ מטותיהם בשני רעבון ויש לדקדק שהרי יוכבד שנולדה בין החומותים כדאי׳‎ בבבא בתרא תוך שני רעבון היה והיאך שמש מטתו לוי וי״ל דעל רעב של עובדי כוכבים ומזלות ואין לנו להצטער אלא שיוסף היה מצטער מפני שהיה סבור כי אביו ואחיו היו ברעבון:

תוספות תניא אידך בזמן שהצבור שרויין בצער לא יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי. פיר׳‎ אע״פ שאין לו חלק בצרתם ואם עשה כן עה״א והנה ששון ושמחה פי׳‎ שלא היו מצרין בצרת אחיהם אלא אומרים דיה לצרה בשעתה מ״מ בהגיע הצרה אליהם אינם חוזרי׳‎ ש״נ התיו אקחה יין וגם באה שכר והיה כזה יום מחר וכתיב בתריה הצדיק אבד לוקח הב״ה הצדיקים מהם שלא יגיע עליהם ולא יחזרו בתשוב'.

אף בשני רעבון ראוי לו לאדם שלא ישביע עצמו הכונה שלא ישכח הרעב שבבית חבריו ויגרום לו זה להקשות ערפו ושלא להיות דואג בדאגת חבריו וכן לא יהא נוהג עדונין בעצמו ולא ישמש מטתו בשני רעבון ופי' בתלמוד המערב שלא יהא הקב"ה עוסק בחורבנו של עולם והוא בונה ואע"פ שיוכבד נולדה בין החומות בזמן הרעב מ"מ בזמן ירידתם למצרים לא היה רעב לארץ כנען ומ"מ מותר לשמש למי שצריך לכך מדרך קיום המין מי שאין לו בנים והוא שאמרו חשוכי בנים משמשים וכו' ובתלמוד המערב הביאוה מדכתיב בחסר ובכפן גלמוד אם ראית חסרון וכפן בעולם עשה אשתך גלמודה תני תאבי בנים משמשים וכו' ובלבד ביום שטבלו ונראה לי מפני שהם סוברים שאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה ועוד אמרו שם בתוך מ' יום ששמש משה בהר כלומר אפילו הוא פורש בקדשה כמשה אם הוא מחשוכי בנים רשאי:

כל המתמיד לישב בתעניות יותר מדאי אם הוא צריך לכך מדרך רפואת הנפש ואע"פ שנקרא חוטא מצד מה שהשקיע עצמו במגנות עד שהוא צריך לכך מ"מ יפה הוא עושה אלא שלא נקרא בזה לא קדוש ולא חסיד ואם נוהג בכך שלא לצורך רפואת הנפש אלא דרך יראת שמים וכונת נטיה אל קצה אחרון כל שהוא מעמיד חיותו בכך נקרא קדוש וחסיד שהרי כל כונתו לשות י"י נגדו תמיד ולבלתי הפנות מחשבתו ממנו יתברך:

גמרא ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק אלא כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה כל פרסה כו' דבעל בשר הוה כו' ובד"ה הצדיק אבד כו' הוא מת כי מפני הרעה נאסף הצדיק מפני שלא כו' ובד"ה ה"ג אבריו של כו' ואתם עדי לשון רבים נאם ה' ובד"ה לשמואל כו' צדיקי אי אכלי כו' מי סני להו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אסור לאדם כו' לנהוג עצמו בחסידות ויוסף לא כו' עכ"ל ובהכי יתיישב דהא יוסף חשוכי בנים הוה שלא קיים עדיין פריה ורביה אלא ממדת חסידות עשה כן וגמר כן לכל הפחות במדת חסידות לאינן חשוכי בנים ועי"ל דיוסף עדיין לא היה מצווה על פריה ורביה קודם מתן תורה ודו"ק:

מרעב מבעי ליה כו'. ואין לפרש דה"ק ברעב מרעב מבעי ליה דהא שפיר מתפרש ברעב דהיינו בעת רעב בעולם פדך ממות וכן בסיפא דהאי קרא ובמלחמה מידי חרב דהיינו בעת מלחמה בעולם פדך מחרב וגם מחרב במ"ם לא יתכן גבי פדך ממות אלא די"ל כפי גרסת הרי"ף דגרסינן ממות מרעב מבעי ליה דה"ק כיון דקאמר קרא בשש צרות יצילך גו' וחשיב להו מצרת הרעב לא ה"ל למכתב ברעב פדך ממות דמשמע שלא היה ניצול מצרת רעב אלא ממיתה של רעב אלא דה"ל למכתב ברעב פדך מרעב ולא לכתוב ממות דמצרת רעב גופה פדך בעת רעב וקאמר דלכך כתיב ממות למידרש בשביל שמרעיב עצמו כו' ובסיפיה דקרא ובמלחמה מידי חרב ניחא ליה דצרת מלחמה היא החרב גופיה גם בלא מיתה א"נ דה"ק ה"ל למכתב ברעב פדך מרעב דמשמע ממיתת רעב אבל ממות סתם לא משמע מיתת רעב וכן במלחמה מידי חרב דהיינו ממיתת חרב וקאמר למידרש בשביל שמרעיב כו' וממות לא ממיתת רעב אלא ממיתה משונה ודו"ק.

בשני רעבון כו'. וכתבו התוס' וא"ת והרי יוכבד שנולדה בין החומות כו'. ע"ש ועיין תירוצים בזה בר"ן וברא"ה ובב"י טור א"ח סימן תקע"ד דחה דבריהם ע"ש והוא תירץ ונראה שקודם מתן תורה לא היה מתסר לשמש בשני רעבון והא דמייתי מיוסף אסמכתא בעלמא הוא כו' ע"ש באורך וקשה לתירוצו כיון שהוא אסור לאחר מתן תורה ואפי' מדרבנן ודאי דהיה לוי מקיים איסורו כמ"ש שהאבות קיימו אפילו עירובי תבשילין אבל הנכון כשיטת התוס' וכדברי הרא"ם שמן הדין היה יוסף מותר לשמש כיון שחשוך בנים היה שלא היה לו בת אלא שממדת חסידות עשה יוסף כמ"ש התוס' אבל לוי לא נהג מדת חסידות זה כיון שהיה חשוך בנים שלא היה לו בת ואנן גמרינן איסורא מיוסף למי שאינו חשוך בנים וקיים כבר פ"ו דלולי שהיה איסורא למי שקיים פ"ו לא היה יוסף עושה מדת חסידות כיון שלא קיים פ"ו ומדברי הירושלמי שכתב הב"י שם דבליל טבילה מותר לשמש אפילו בשני רעבון יש לתרץ ג"כ לפי שיטת התוס' דאשת לוי נתעברה בליל טבילה ויוסף ממדת חסידות היה פורש גם בליל טבילה ואנן גמרינן איסורא מיוסף דאי לאו איסור גמור בלא ליל טבילה לא היה מחמיר על עצמו בליל טבילה לבטל מצות עונה. ובפענח רזי תירץ בשם הרא"ם דבשביל יוסף שהיה יחיד לא אסרו עצמם מלשמש וכה"ג כחכ החזקוני ע"ש. וכתב הרא"ם עוד בזה וליכא לאקשויי מיצחק דכתיב ויהי יצחק מצחק גו' משום דבאותו מקום שהיה עומד שם לא היה רעב כו' ומשום הכי התיר אלימלך לבניו לישא נשים במקום שהלך לשם כו' עיין שם והנראה דאין מקום לקושייתו מיצחק שהיה זה אחר שנפסק הרעב כדמוכחי קראי דכתיב ויהי כי ארכו לו שם הימים גו' וירא והנה יצחק מצחק ומבני אלימלך לא קשה הא כבר ראינו בהם שלא חשו לאיסור זה שהרי הה פירשו עצמם מן הצבור והלכו מארץ ישראל לחוץ לארץ מקום שובע וחזי מה עלתה בהן כדאמרינן פרק הספינה שלכך נענשו מפני שהלכו מא"י לחו"ל ברעב ופרשו עצמם מן הצבור:

שני מלאכי השרת שמלוין כו'. והם א' מימין שהוא מלאך טוב ואחד משמאל שהוא מלאך רע ומניחים לו ידיהן כו' דהיינו שמלאך טוב עונה בע"כ כמלאך רע וכמבואר בפרק כל כתבי בההיא דשני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת כו' ע"ש:

ואוכל ואשתה ושלום עליך כו'. נראה דאיירי במי שיש לו שלום ורואה בצרת אחרים ועל זה מייתי והנה ששון וגו' שאומר מה לי לצרות אחרים כיון שיש לי שמחה וששון הרוג בקר וגו' ולפי שהיה לו לחוש שגם עליו יעבור כוס פורענות אומר כי מחר נמות מהר ולא יראה בצרה וע"כ ישמח עכשיו גם כשיש צרה לאחרים ואמר שזו מדה בינונית שמתכפר במיתה אבל במדת רשעים כו' והיה כזה יום מחר וגו' שאינו ירא כלל מפורענות שאומר שיהיה לו שלום ובכל יום אומר לעשות כן גם יום מחר ועיין מה שכתבנו בפסוק זה בר"פ מי שאחזו ובס"פ חלק:

מה כתיב בתריה הצדיק אבד ואין וגו'. מבואר סוף פרק חלק:

שציער עצמו עם הצבור כו'. מלשון הסוגיא משמע שיצער אדם עם אחרים גם שהוא אינו בצרה זו דומיא דיוסף בשני רעבון שהוא ודאי לא היה באותה צרה וה"נ י"ל במשה שהוא ודאי יודע היה בנבואה שבהרמת ידו ינצחו ישראל אלא שהיה מצער עם ישראל שהיו בצרה במעמד המלחמה:

מי מעיד בי כו'. עיקר הא מלתא בפרק אין דורשין דדריש שם אל תאמינו ברע וגו' ושמא תאמר מי מעיד כו' ולגבי כל עבירות קאמר לה התם אלא דהכא לגבי שיצער אדם עצמו עם הצבור שייכא טפי לאתייי משום דדריש ליה אלמה תתראו וגו' שלא יתראה אדם בפני הצבור ואל ינהג עידונין כו' שמא תאמר מה"ט כיון דלאו איסורא הוא אלא משום מראית עין א"כ מי מעיד בי אם אוכל ואשתה בביתי שלא בפניהם ולא אצער עצמי וקאמר דאינו כן כי 2אבני2 ביתו כו'. שנאמר כי אבן וגו' אבן שבפנים בקיר הבית יזעק ויעיד עליו מחוץ לקיר וכפיס שבפנים בבית מעץ ולחוץ יענה עליו שאכל ושתה ולא ציער עצמו עמהם דהיינו דודאי יתפרסם הדבר מבפנים ולחוץ כאילו הקיר שרואה מבפנים בבית תעיד עליו בחוץ שלא ציער עצמו עם הציבור וקרוב לזה פירש הרשב"א בחידושיו מיהו כל הנהו דמייתי למר שני מה"ש מעידין עליו ולמר הנשמה ולמר איבריו לא שייכא הכא טפי אלא בדין לעתיד בכל עבירות שיחטא האדם בעוה"ז ולא מייתי לה הכא אלא אגב דאיירי בעדות של קורות ואבני ביתו בעוה"ז מייתי נמי העדים שמעידים על האדם בדין לעתיד וחשיב ג' חלוקי עדות מלאכים ונשמה ואבריו נראה לפי שיש שלשה חלוקי עבירות הא' שעובר בלאו במקום עשה והב' שעובר בעשה בשב ואל תעשה והשלישי העובר עבירה בדבור בעלמא ועל עבירות הלאוין אמר שני מלאכי השרת מעידין עליו לעתיד כי האדם בורא לו מלאכים כפי מעשיו שבכל יום מימי השנה שהם שס"ה כמנין הלאוין כדאמרינן סוף מסכת מכות הלאוין שס"ה כמנין ימי השנה והם מגונדת דמלאך המות שהוא שטן גימטריא שס"ד חוץ מיוה"כ שאין לו רשות לקטרג בו כמפורש במסכת יומא ומייתי לה דכתיב כי מלאכיו שבורא לו האדם בכל יום לפי מעשיו יצוה אותן הקב"ה לשמור אותו בכל דרכיו ולהעיד על כך וכן אמרו בסמוך דבשעת פטירתו של אדם כו' כל מעשיו כו' א"ל כך וכך עשית כו' ביום פלוני כו' והם מלאכיו שנבראו ע"י מעשיו והעובר עבירה בדבור הנשמה שהוא כח הדבור שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים [וגו'] ותרגומו לרוח ממללא תעיד עליו הנשמה ומייתי שנאמר משוכבת חיקך שהיא הנשמה השוכבת בגוף האדם היא שומעת להעיד על פתחי פיך שהוא הדבור והעובר בעשה ולא עשאה איבריו מעידין עליו כי הם כח העשיים שהאברים של אדם רמ"ח כמנין העשיים שהם רמ"ח כדאמרי' בסוף מסכת מכות ומייתי ליה דכתיב ואתם עדי גו' דלעיל מיניה כתיב יתנו עדיהן ויצדקו ומפרש בריש פ' קמא דע"ז דכל מצות שישראל עושין בעוה"ז באות ומעידות עליהן לעוה"ב ואהא קאמר קרא ואתם עצמיכם שהם אברי הגוף עדי לקיים העשיים והוא ממש כמ"ש דבעשיים קמשתעי שהם רמ"ח כמנין האברים שעושין העשיים ומה ששנינו בפרקי אבות שהוא עד הוא הדיין הא ודאי שהקב"ה הוא היודע ועד אלא דעדות דהכא הוא כעין הודאה שהמלאכים שנבראו ע"י מעשיו דנשמתו ואיבריו כולם מעידים ומגידים על מעשיו של אדם ואהך דהוא עד הוא הדיין כו' יש לפרש מש"ה כתיב וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר וגו' ור"ל וקרבתי אליכם למשפט שאני בעל הדין והדיין וגם אני עד ממהר כיון שאני בעצמי עד הרואה משא"כ בעד המעיד לפני דיין אחר שאינו ממהר כ"כ בעדותו ומסיים בענין אני ה' לא שניתי דהיינו שאל תחשבו כיון שאני בעל דין וגם דיין ועד הרואה שאבא עליכם במדת הדין לעשותכם כלה שהרי בני יעקב לא כליתם כמ"ש פ' י"נ גמירי דלא כלא שבטא ע"ש:

כך נפרעים מצדיקים כו'. לכאורה שתלה תניא בדלא תניא דנפרעין מן הצדיקים בעוה"ז אנו רואין ודנפרעין מן הרשעים בעולם הבא אין אנו רואין עכשיו ובהפך הל"ל כשם שאנו רואין שנפרעין מן הצדיקים בעולם הזה כך נפרעין מן הרשעים בעוה"ב וכה"ג יש לדקדק גבי ואין עול כשם שמשלם שכר כו' ונראה לפרש משום דאנו רואין דצדיק ורע לו בעוה"ז וקאמר דאל תתמה על כך דאל אמונה הוא דכשם שנפרעין מרשעים לעוה"ב אפילו על עבירה קלה כך נפרעין מהצדיקים בעוה"ז אפילו על עבירה קלה דאין אדם צדיק בארץ וגו' ולא יחטא וכה"ג אמר ואין עול כשם שמשלמים כו' שאל תתמה על רשע וטוב לו בעולם הזה דכשם שמשלמין שכר טוב לצדיקים לעולם הבא אפי' על מצוה קלה כך משלמין שכר לרשעים בעולם הזה על מצוה קלה שעשו:

הכא בשמעתין דריש העונש לשניהם מאל אמונה ושכר לשניהם מאין עול ולא ידעתי משמעו ורש"י בחומש לקח לו ד"א ומפרש שניהם לענין שכר אל אמונה לשלם לצדיקים שכרם לעולם הבא כו' ואין עול לשלם לרשעים צדקתם בעולם הזה והוא מבואר ברא"ם ע"ש ויותר נכון גירסת הילקוט בסוגיא דשמעתין דבין שכר לצדיקים ובין שכר לרשעים ובין עונש לצדיקים ובין עונש לרשעים כולה מלתא יליף מאל אמונה אבל מאין עול? דריש הא דכל מעשיו נפרעין כו' והוא אומר הן כו' ומצדיק וישר דריש הא דאמר לקמן ולא עוד אלא שמצדיק הדין כו' ותו לא מידי ודו"ק:

כל מעשיו נפרעין לפניו ואומרין לו כך וכך עשית כו'. כמ"ש לעיל שהם שני מלאכים שנבראו לו על עבירות הלאוין שעושה במעשה הוא מודה בדבר:

ואומר הן וא"ל חתום וחותם שנאמר ביד כל אדם יחתום וסיפא דקרא לדעת כל אנשי מעשהו דהיינו מה שעבר במעשה ואמר שחותם ביד שהוא עיקר כלי המעשה שעבר בו במעשה את הלאוין ומייתי ליה מאין עול כפי גירסת הילקוט דהיינו שמודה החוטא שאין עול ואמר:

ולא עוד אלא שמצדיק כו'. מלשון זה נראה כפי גירסת הילקוט דמפיק ליה מצדיק וישר וכפרש"י בחומש וז"ל צדיק וישר הוא הכל מצדיקים עליהם את דינו וכך ראוי וישר להם צדיק מפי הבריות וישר הוא וראוי להצדיקו עכ"ל אבל רש"י בשמעתין פי' בע"א ולפי גירסת הספרים שלפנינו ודו"ק:

אלא שציער כו'. מוקי ליה גם בנזיר טהור והא דכתיב קרא בנזיר טמא משום ששינה בחטא הכי אמרינן פ"ק דנדרים ודע דבפרק החובל הוכיחו התוס' דלר"א הקפר הגם שנקרא חוטא מ"מ מצוה קעביד וכההיא דמתענה ת"ח בשבת וכ"כ התוס' הכא אליבא דשמואל ע"ש:

ההיא אגידול כו'. וכ"ה בספרים ובפרש"י בחומש קדוש יהיה השער כו' ע"ש ומיהו ר"א פליג הכא ומפרש קדוש יהיה אנזיר גופא שציער עצמו מן היין אלא שדרך רש"י בחומש לפרש הפשוטה של מקרא דקאי קדוש יהיה אגידול פרע ומיהו הא דכתיב קדוש הוא לה' מפרש לה בספרי זו קדושת הגוף אבל לכ"ע אינו מתפרש שיקרא קדוש על שציער כו' אלא שלא יטמא למתים וכדפרש"י בחומש:

גמרא תנא חסוכי בנים משמשין מטותיהם בשני רעבון. להגבו"א פסיקא ליה דאפי' יש לו בנים הרבה. אם אין לו בת דלא קיים עדיין מצות פ"ו לב"ה מותר ג"כ. ולעד"נ דזה תלוי בדין דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה כו' ביבמות (סד) דהביא הנ"י שם דיש שפי' דכל שיש לה ולד א' אין כופין ושלזה הסכים הרשב"א. וכתב עוד דלכ"ע אם לא ילדה אלא זכרים או נקבות אע"פ שזו"נ היא המצוה אין כופין להוציא:

שם אלא שציער עצמו מן היין. ר"ל בהימים הראשונים שלא עלו לו למנין הנזירות. כי הימים העולין המצוה רבה על החטא ומבטלו כמש"כ התוס' בריש נזיר:

שם ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש. מדלא קאמר אלא מן היין כדלעיל. נראה דמפרש קדוש יהיה (במה) גדל פרע כו':

רש"י ד"ה כל פרסה. ואיהו לא מסתפי ממעיינא כו' וכדאיתא בב"מ כו'. יותר ה"ל להביא הא דפסחים (פט ב) דהוה אכיל סגי:

ר אלעזר אומר נקרא קדוש. נ"ב ר״א לטעמיה דאמר בפא"ע (ברכות לב:) גדולה תענית יותר מן הצדקה:

רש"י ד"ה כל פרסה. כריסו רחבה כדאיתא כו'. נ"ב יותר הו"ל לאתויי ההיא דהאשה (פסחים) (פט ב) גבי היו ידיו של א׳ מהם יפות:

רַב פָּפָּא, כָּל פַּרְסָה וּפַרְסָה אָכִיל חֲדָא רִיפְתָּא. נראה לי בס"ד הטעם דאכיל בכל פרסא חדא רפתא, דאיתא בפסחים (פסחים פט:) רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עריכו רפתא בהדי הדדי אדאכיל רב הונא חדא אכיל רב פפא ארבע אמר לו פלג לי אמר לו קבילתון וכו' עיין שם. נמצא אכילתו היתה מרובה על שאר אדם ארבעה פעמים וכאן קאמר 'הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אַל יֹאכַל יוֹתֵר מִשְּׁנֵי רְעָבוֹן' ולא פרשו לנו שיעור אכילה בשני רעבון כמה הוא? אך נראה מסברא שהוא רביע אכילתו הנהוגה רמז לדבר רָעָב בהפוך אתוון רֶבַע, רוצה לומר בשנת רעב יאכל רבע מדתו ולכן רב פפא מה שהיו אוכלים בני אדם בדרך חדא רפתא בארבע פרסאות הוא היה אוכל ארבע רפתא בארבע פרסאות.

כָּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, נִצּוֹל מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה דכאן איירי ביש לו יכולת לאכול לשבעה והוא מרעיב עצמו בידים כדי להשתתף בצרת ציבור דהא לא אמר 'כָּל הָרָעֵב בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן' אלא אמר 'כָּל הַמַּרְעִיב' נמצא עושה שינוי בהנאת גופו בידים שאין הזמן מכריחו לכך בשביל לשתף עצמו בצרת אחרים לכן מדה כנגד מדה יצילהו הקב"ה משינוי מיתה שאין הטבע מכריחה.
והא דיליף מן (איוב ה, כ) 'בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת' אף על גב דקרא מות סתמא קאמר, מוכרח לפרשו על מיתה משונה דהא החוש מעיד שברעב מתים מיתה טבעית. ונראה לי מ"ם ראשנה של מִמָּוֶת היא ראשי תיבות מְשֻׁנָּה.

אָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית מא, נ) "וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב". עיין בתוספות שהקשו מן יוכבד עיין שם. ואפשר דיוסף הצדיק ע"ה היה לו בנות שנולדו עם מנשה ואפרים תאומות כאשר נולדו עם שאר שבטים וכמו דבשבטים לא נתפרשו בתורה הבנות שנולדו עמהם כן הכא גבי מנשה ואפרים, אמנם זה הוא לחד מאן דאמר דוקא.

אָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן. נראה לי בס"ד הטעם כי רוב בני אדם באותו זמן אין משמשים כי מחמת רעבון בטלה תאות המשגל מהם לכך צריך לשתף עצמו בצער רוב ציבור.
ועוד נראה לי בס"ד דאמרו בגמרא מִיטְרָא, בַּעְלָהּ דְּאַרְעָא הוּא, וכן אמרו נֶאֶמְרָה עֲצִירָה בְּאִשָּׁה, נֶאֶמְרָה 'לֵדָה' בְּאִשָּׁה וְנֶאֶמְרָה 'לֵדָה' בִּגְשָׁמִים, נמצא עצירת גשמים הוא ענין ביטול תשמיש איש עם אשתו ולהיות כי על הרוב הרעב בא מכת עצירת גשמים לכן כמו שהארץ אין לה תשמיש עם בעלה שהוא המטר כן האדם ראוי שיתנהג עם אשתו כן.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם, דידוע התשמיש מכונה בשם אכילה דכתיב (משלי ל, כ) 'אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ' וכן אמרו על פסוק (בראשית לט, ו) 'כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל', ולכן כיון דנתמעטה אכילת לחם העקרי בשני רעבון ראוי שגם אכילה זו דתשמיש תתמעט.
וראיתי דאיכא פלוגתא בספרי האחרונים דיש אומרים דין זה אינו נוהג אלא רק בשני רעבון ויש אומרים דנוהג גם בשאר צרה שלא תבא, וכעת אין פנאי לדבר בזה.

בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר, וּפָרַשׁ אֶחָד מֵהֶם, בָּאִים שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת [שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם], וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ. נראה לי בס"ד דמניחין יְדֵיהֶן שהם ימין ושמאל שהם חסד וגבורה לרמוז ראוי שיהיה זה מקולל בכך אפילו על פי מדת החסד על שהוא הלך באכזריות לב שלא שיתף עצמו בצער ציבור!
ומה שמניחין עַל רֹאשׁוֹ רמז כי ישראל אף על פי שהם גופים מוחלקין עם כל זה שרשן למעלה הוא אחד כי כל דבר שבקדושה הוא באחדות והראש רומז על השורש כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קהלת ב, יד) 'הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ' רוצה לומר בשרשו, ולכן זה שלא הביט בשרש של ישראל הרומז בראש שבזה ראוי שלא יפרוש מן הצבור לכן יקולל בדברים אלו.
אי נמי מניחין הידים על ראשו, לרמז על ראש תואר אדם שנקראו בו ישראל דוקא שהוא מתחיל באלף שהוא מספר אחד וזה פירש ולא ראה כי ישראל הם 'גּוֹי אֶחָד' (דברי הימים א' יז, כא) ואין ראוי שיפרוש אדם מן הצבור.
אי נמי ידוע שכבוד השכינה שורה על ראש האדם כמו שאמרו רבותינו ז"ל לעולם יראה אדם שכינה למעלה מראשו, וידוע כי בצער ישראל יש צער לשכינה כביכול ואם כן זה שפירש מן הציבור לא אכפת לו בצער השכינה שהיא למעלה מראשו ולכך מניחין ידיהם על ראשו ואומרים כן וגם כונתם לומר נסתלקה שכינה מעל ראשו ולכן מניחין ידיהן שם כי המקום ריקן הוא מכבוד השכינה שנסעה משם.

וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפָּרַשׁ מִן הַצִּבּוּר. הא דהוצרכו להזכיר שמו, כי ידוע אותיות השם של האדם הם צינורות השפע שלו כמו שכתב ערבי נחל על פסוק (בראשית ב, יט) 'נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ' וכאן רוצים להריק בצינורות שלו קללה זו תחת הברכה. גם מזכירין השם שלו כדי לכלול גם את הנפש שהשם של האדם מורה על הנפש גם כן כנודע.
ומה שאומרים אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר לאו על תשועתם מצרה זו דהא פשיטא היא כי (משלי כז, יח) 'נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ' אך הכונה על נחמת ציבור בטובה אחרת דלא שייכה לאותו הצער.

בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם: אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. נראה לי בס"ד הכונה דהציבור ביום צרה עבדי תרתי, חדא דאחר תפלה לא ילכו תיכף לבתיהם אלא ישארו בבית הכנסת לומר תהלים וסליחות, והב' שישארו כל היום ההוא בתענית, וזה לא עביד לא הא ולא הא כי אומר אֵלֵךְ לְבֵיתִי ולא אתעכב עמהם בבית הכנסת בשביל לימוד תהלים וסליחות וגם אֹכַל וְאֶשְׁתֶּה ולא אתענה עמהם, וראשי תיבות שָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי 'ענש' רוצה לומר ענש יענש בדברים אלו.

וְשֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם: מִי מֵעִיד בִּי? אַבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ. נראה לי בס"ד אַבְנֵי בֵּיתוֹ הם יצר הרע וגונדא דיליה כי היצר הרע נקרא אבן דכתיב (יחזקאל לו, כו) 'וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן' וזה קאי על היצר הרע הבא מכח התולדה שהוא מזוהמת הנחש.
וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ קאי על יצר הרע וגונדא דיליה הבאים מן הקליפה שלמעלה לכך כינה אותם בשם קורות, שהקורה היא למעלה מן הבית. גם עוד 'קורות' בהפוך אתוון 'רקות' שהוא לשון חסרון כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית מא, ג) 'וְדַקּוֹת בָּשָׂר' כל רקות שבמקרא חסרון בשר עיין שם, ואלו חסרים כל טוב.

נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הִיא מְעִידָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (מיכה ז, ה) "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ". הדבר יפלא, והלא הנשמה היא עצמה הנידונת עם הגוף וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה ד, ה) על פסוק (תהלים נ, ד) 'יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל' זו הנשמה 'וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ' זה הגוף על פי המשל של חגר וסומא, ואיך תעיד על עצמה?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים הקדמה ג') כי הנפש המתגלגלת בגוף השני בעבור עבירה חמורה וגם עוד שלא נתקנה כלל מתחלה על ידי קיום המצוה המתייחסת לה אך יש לה ניצוצות שכבר נתקנו במצות המתייחסים להם הנה אותו החלק שלא נתקן כלל עדיין הוא המתגלגל בגוף השני גלגול גמור ונקרא זה הגוף על שמו אבל שאר החלקים אשר נתקנו כבר בראשון אף על פי שגם הם באים בזה הגוף השני עם זה החלק שלא נתקן אינו נקרא זה גלגול גמור להם אלא נקרא בשם עיבור אף על פי שהוא גם כן גלגול יען כי גלגול גמור הוא רק לגבי אותו החלק הפרטיי הפגום וזה מגיע לו שכר מן המצות שעושה עתה בגוף השני וגם עונש מן העבירות מה שאין כן אותם החלקים שכבר נתקנו ורק באו עם זה החלק הפגום בגוף זה השני אין להם חלק מן העבירות שעושה ולא יגיע להם עונש כלל אלא יגיע להם חלק שכר מן המצות שעושה עתה בגוף השני, עד כאן דבריו ז"ל עיין שם.
ובזה ניחא מה שאמר כאן 'נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הִיא מְעִידָה בּוֹ' קאי על חלק הנשמה שכבר נתקן בגלגול הקודם ובא עתה בגלגול השני עם חלק הנשמה הפגום שזה אינו מגיע לו עונש מן העבירות ולכן הוא יעיד על האדם בעבור העבירות וכל דבר שאינו הגון. ולזה אמר 'מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ' כי זה החלק אינו בגוף זה גלגול גמור ואינו נקרא על שמו ורק הוא שוכב ודר עם חלק הנשמה הפגום ולהכי קראו 'שֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ' והיינו כי פשט שֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ קאי על אשתו של אדם וידוע כי האשה מרווחת מבעלה דפלגא בהדיה בעסק התורה.
ועוד אמר רבינו האר"י ז"ל דמצוות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות הם נשלמים בהם מכח בעליהם שמקיימים אותם, וכמו שכתוב בריש שער מאמרי רשב"י, נמצא האשה מרווחת מבעלה כמה מצות אבל אם בעלה עושה עבירות אינו מגיע לאשתו עונש ונזק מהם, וכן אלו החלקים של הנשמה שכבר נתקנו בגלגול הראשון ובאו בגלגול השני עם החלק הפגום שהם מרויחים ממצות ומעשים טובים שעושה החלק הפגום עתה בהיותו בגלגול השני ואינו מגיע להם נזק ועונש מן העבירות שעושה נמצא הם דומים לאשה שוכבת חיקו של אדם ממש ולכן קרי לזה החלק שכבר נתקן 'שֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ'.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ. קשה איך יעידו האיברים על עצמן, והלא הם עצמם נידונין? ונראה לי בס"ד הכונה כי הרושם של העבירות הרשום על איבריו של אדם שעשה בהן עבירה הוא מעיד על העבירות ואין זו עדות בפה אלא הוכחה וראיה כמו עדות של השטר המעיד על ראובן שנתחייב כך וכך מחמת דברים של העדים וחתימתן הרשומה בו.

(דברים לב, ד) "אֵ־ל אֱמוּנָה", כְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִין מִן הָרְשָׁעִים לָעוֹלָם הַבָּא, אֲפִלּוּ עַל עֲבֵרָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין וכו'.. הנה על זה שייך לשון 'אֵ־ל אֱמוּנָה' מפני שהבטיח הקב"ה לצדיקים שלא יראו פני גהינם כמו שנאמר (תהלים טז, י) 'לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת' לכן אם יש עליהם עונש עבירה קלה אף על פי שבעבורה לא ירדו לגיהנם אלא זמן מועט ואחר כך ילכו לגן עדן שהיא נחלתם שהבטיח להם עם כל זה הרואה אותם יורדים לגיהנם ויושבים עם הרשעים יחשובו שזה הוא מקום נחלתם כרשעים ח"ו, ויאמרו אם כן שוא עבוד אלקים דאין הפרש בין עובד אלקים ללא עבדו, ואיה הבטחתו יתברך שהכין גן עדן לנחלה לצדיקים? לכן יקדים להענישם על עבירה קלה בעולם הזה כדי שלא ירדו לגיהנם כלל אלא תכף ומיד אחר פטירתם ילכו לגן עדן ויאמרו הכל אֵ־ל אֱמוּנָה הוא שקיים הבטחתו לתת נחלה לצדיקים בגן עדן ולשלם להם שם שכר טוב על מעשיהם.
אך על מצוה קלה שעושין הרשעים שמקדים להם שכרה בעולם הזה יפול בזה לשון 'אֵין עָוֶל' יען שאם יניח פרעון שכרה בעולם הבא אף על פי שבעבורה ראוי שיכניס הרשע בגן עדן כדי לשלם שכר מצוה קלה עם כל זה הרואה את הרשע נכנס לגיהנם תכף ומיד וישב שם זמן הרבה בעבור רבוי עבירות שעשה הוא חושב שאין לזה הרשע עוד עלייה ממקום גיהנם כדי לקבל שכר מעט מצות שיש לו, לכן יקדים לשלם לו שכר מצות קלות בעולם הזה דאז הכל יודעין דהרשע אף על פי שאי אפשר שלא יהיה לו מעט מצות כבר דרכו יתברך לשלם לו בעולם הזה, ולכך כשהביאו לגיהנם שהוא נידון שם זמן מרובה יאמרו אֵין עָוֶל בידו יתברך כי זה לא נשאר אצלו שום שכר מצוה כדי שישלם לו עתה וראויה גיהנם אליו לדורות עולם.

בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם לְבֵית עוֹלָמוֹ, כָּל מַעֲשָׂיו נִפְרָטִין לְפָנָיו. נראה לי בס"ד הכונה על דרך מה שאמר הכתוב (ישעיהו ג, ט) 'הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ אוֹי לְנַפְשָׁם כִּי גָמְלוּ לָהֶם רָעָה' כי כל עונות האדם נרשמים בפניו בשרטוטי המצח ולכך יש בני אדם נוהגין לכסות המצח שלהם בזמן הדבר בר מינן, ולזה אמר נפרטין לפניו, רוצה לומר כפי מה שרשום בפניו כי המצח הוא מכלל הפנים, וכמו שאמר הכתוב 'הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם'.

וְאוֹמְרִים לוֹ: כָּךְ וְכָךְ עָשִׂיתָ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְהוּא אוֹמֵר: הֵן. יש להקשות מה צורך לסיים המקומות? ונראה לי בס"ד דידוע אם אדם עשה עבירה הוא מניח כח טומאה באותו מקום שיהיה שורה שם תמיד ואז גורם נזק לאחרים אחר כך לאותם הבאים לדור שם באותו מקום שיהיה להם אותו כח טומאה למכשול להכשילם בחטא, וכן במקום שעשו בו תורה ומצות גם כן שורה שם קדושה ויהיה עזר להדרים שם כידוע, ולכן מסיימין לו מקום שעשה בו עבירה כי מלבד עונש שיגיע לו מגוף העבירה שלו עוד יגיע לו עונש מסיבת המקום שטמאו ועשה בו כח טומאה ועל ידי כך היה מכשול לאחרים שבאו בו אחר כך.
ומה שמגידים היום שעשה בו עבירה, הנה גם מגיע לו עונש מלבד גוף העבירה מחמת היום כי אפשר באותו היום היתה כפות המאזנים של זכיות ועבירות שקולין וזה שעשה בו ביום עבירות הכריע הכף לחובה.
ואמרו וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּצְדִּיק עָלָיו אֶת הַדִּין, וְאוֹמֵר: יָפֶה דַּנְתּוּנִי, כלומר אף על פי שהוא אינו יודע הדין נותן הקב"ה בו בינה שידע הדין כדי שיצדיק ויאמר יפה דנתוני!
גם 'אוֹמֵר יָפֶה דַּנְתּוּנִי' הכונה אף על פי שיש חכם מתיר הדבר, כי על הרוב למטה ימצא הללו אוסרים והללו מתירים, יפה דנתוני כסברת האוסרים דהלכה כוותייהו. וגם עוד הנפש אומרת כן כלומר אין לי טענה להטיל החוב על הגוף כמשל החגר והסומא לומר הגוף עשה ולא אני (ויקרא רבה ד, ה).
ובני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו פירש מה שפורטים לו המקומות והימים, דאינו דומה עושה עבירה במקום קדוש כמו בית הכנסת ובית המדרש לעושה במקום חול. וגם אינו דומה עושה במקום גלוי לעושה במקום מוצנע דבגלוי יהיה חלול השם יותר. וכן בימים אינו דומה עושה ביום קדוש כשבת ויום הכיפורים וימים נוראים לעושה בימים פשוטים, וגם אינו דומה עושה בזמן בחרותו לעושה בזמן זקנותו עד כאן דבריו נר"ו.

רַב פָּפָּא, כָּל פַּרְסָה וּפַרְסָה אָכִיל חֲדָא רִיפְתָּא, קַסָבַר מִשּׁוּם מַעְיָנָא. לכאורה יש לומר הכונה כנגד כל פרסה ופרסה אכל חדא אם יש לו לילך ד' פרסאות ביום אוכל קודם שהולך ד' ככרות אך נראה יותר בכל חדא וחדא אכל ככר אחר שעומד בכל פרסה ואוכל ככר והטעם משום מעיינא דאם אוכל ד' ככרות בבת אחת והולך לו ד' פרסאות אז בתחלת הליכתו בטנו מלאה ויתחלחלו מעיו מחמת מלוי הכרם מה שאין כן אם יאכל חד ככר והולך אין כריסו מלאה ואף על פי שאחר הילוך פרסה לא נתבטל כל הככר והוא אוכל עוד ככר שני עדיין אין כריסו מלאה שהיא לא תתמלא בככר אחד או שתי ככרות, והא דנקיט חידוש זה ברב פפא יש אומרים מפני שהיה בעל בטן וכריסו רחבה ואינה מתמלאת כשיעור מאכל כל אדם ויש מפרשים משום שדרכו בביתו לאכול הרבה כפי כוחו לכן גם כשאוכל בדרך שצריך למעט היה אוכל כך ולא אכפת לו.
ונראה פירוש ראשון עיקר דאף על גב דמצינו בגמרא שהיה דרכו של רב פפא לאכול עם כל זה מצינו דרבינא היה דרכו לאכול כפליים על רב פפא כדאיתא בפסחים דף פט: והוה ליה לאשמעינן תלמודא יותר על מנהגו של רבינא כשהיה מהלך בדרך, על כן יש לומר דההפרש הנוגע למעיינא הוא רק באדם שיש לו בטן גדולה וכרם רחבה דאינה מלאה ברבוי המאכל אבל אם בטנו כשאר אדם ורק כפי כח גופו אוכל כפלי כפליים על שאר אדם אין הפרש בינו לבין שאר אדם במששה זו דהיא משום מעיינא.

בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם לְבֵית עוֹלָמוֹ, כָּל מַעֲשָׂיו נִפְרָטִין לְפָנָיו, וְאוֹמְרִים לוֹ: כָּךְ וְכָךְ עָשִׂיתָ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, בְּיוֹם פְּלוֹנִי. הא דמפרשים לו על המקום ועל היום מפני כי איכות העבירה תגדל מחמת המקום ומחמת היום כי ודאי פוגם בה אם תהיה במקום מקודש וביום מקודש בשבת וכיוצא יותר ממקום חול ויום חול וכן הענין בתורה ומצות יגדל וירבה איכותן מצד המקום ומצד היום דאינו דומה לומד תורה בבית הכנסת ובית המדרש ללומד תורה בביתו וכן אינו דומה לומד תורה ביום שבת קודש ללומד בחול.

אמר ר"ל אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר וליוסף יולד וגו' ואע"ג דחשוכי בנים מותרים לשמש כדמסיק א"כ לא צריך קרא לומר שנולדו לו קודם שני הרעב דאפילו נולדו בשני הרעב נמי לית לן בה כיון דלא היו לו בנים קודם לכן. דיש לומר דהני מילי באין לו כלל אבל אם יש לו אפילו אחד אסור לשמש מטתו בשני הרעבון משום הכי קאמר קרא שנולדו שניהם קודם הרעב דאילו בשני הרעב כיון שנולד לו אחד שוב היה אסור לשמש:

מיהו קשה לי כיון דקיימא לן כבית הלל דאמרי בפ"ו דיבמות (דף ס"א) דאין מקיים פריה ורביה אלא אם יש לו זכר ונקיבה וכיון דחשוכי בנים מותרים לשמש משום מצוה דפ"ו ה"ה נמי אפי' יש לו בנים כל כמה דלית ליה זכר ונקיבה מותר לשמש כיון דעדיין לא קיים פ"ו וא"כ מאי איריא דקאמר קרא שנולדו לו קודם הרעב הא אפילו בשני הרעב ואף אחר שנולדו לו השני בנים היה מותר לשמש כיון שעדיין לא היה לו בת ולא קיים פריה ורביה עדיין וכי תימא בני נח שאני דאין מצווין על פ"ו כדאמרינן בפרק ד' מיתות (דף נט) דפריך והרי פריה ורביה דנאמר לבני נח ואתם פרו ורבו ונשנית בסיני לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ולישראל נאמר ולא לבני נח ומשני ההוא לדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו הוא דאתא כלומר ולא נשנית בסיני מצות פו"ר ולישראל נאמר ולא לבני נח והא קודם מתן תורה היה להם דין בני נח ואפילו חשוכי בנים דידהו היו אסורין לשמש כיון דאין מצווין על פ"ו והא דתני חשוכי בנים מותרים לשמש היינו לאחר מתן תורה ובישראל דמצווין על פ"ו ואין הכי נמי דישראל כל זמן שאין לו זכר ונקבה מותר לשמש הואיל ולא קיים פ"ו עדיין. ליתא דהא דאמר התם נאמר לבני נח ולא נשנית בסיני דלישראל נאמרו ולא לבני נח היינו מסיני ואילך אבל עד סיני נצטוו אפילו בני נח עליו כדפירש רש"י התם ומוכרח הוא ואם כן בני יעקב וכל בני נח קודם מתן תורה עדיין היה מצווין על פריה ורביה:

לכן נראה לי דודאי יוסף היה מותר לו לשמש בשני רעבון כיון דלא היה לו עדיין בת ולא קיים פ"ו והא דאמר קרא בטרם תבוא שנת הרעב לאו ללמוד על עצמו של יוסף אתא לומר דבשנת הרעב היה אסור לו לשמש דליתא דלדידיה גופה היה מותר כיון דאכתי לא קיים פ"ו אלא קרא יתירה בעלמא הוא ללמוד על אחרים שכבר קיימו פריה ורביה אתא לאסור לשמש בשני רעבון ואל תתמה על זה דקרא דמשתעי ביוסף וגבי דידיה גופיה לא שייך הא ולא כתבה רחמנא אלא ללמוד על אחרים דכה"ג מצינו בפרק ו' דיבמות (דף ס"ד) דנפקא ליה דנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא מאברהם דכתיב מקץ עשר שנים ופריך לילף מיצחק ששהה עשרים שנים עם רבקה קודם שילדה דכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם ומשני יצחק עקר היה ופריך אי הכי אברהם נמי עקר היה ומשני ההיאדיצחק מיבעי ליה לייחס שנותיו של יעקב אבל הא קרא דאברהם אי לאו ללמד על מי שאינו עקר שאינו רשאי לשהות יותר מעשר שנים למה לי דכתב רחמנא להאי מקץ עשר שנים אלמא אע"ג דהאי מקץ עשר שנים דמשתעי באברהם לא שייך גביה כיון דעקר היה אמרינן דללמד על אחרים קאתי והכא נמי דכוותיה:

ובהכי ניחא לי מה שהקשו התוספות מיוכבד שנולדה בין החומות בשני הרעב ודחקו לומר מתוך זה דליכא איסורא לשמש בשני הרעבון אלא מדת חסידות בעלמא ודברים תמוהים הן הא ר"ל אמר אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון אלמא איסורא נמי איכא ולא מדת חסידות לחוד. ועוד כיון דנפקא ליה מקרא ליכא למימר דמשום מדת חסידות הוא דאיכא והרבה תירוצים אמרו המפרשים על קושיית התוס' ואין ממש בכולן אבל למאי דפירשתי ניחא דודאי בין יוסף בין לוי כיון שלא היה להם עדיין בת ולא קיימו פריה ורביה מותרין היו לשמש וקרא יתירא דבטרם תבוא שנת הרעב ללמד על אחרים שקיימו פריה ורביה כבר הוא דקאתו:

ושמא יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם בפרק קמא דחגיגה (דף יז) מייתי להא סתמא אכל עבירות. ואיני יודע למה מייתי הכא הגמרא אהא דמצטער עם הציבור בפרט. גם כמה שנויים יש בין גירסא דהכא לדהתם דהתם גרסי' דחכמים אמרו נשמתו מעידו ור' זריקא אמר שני מלאכי השרת וחכמים בתראי אמרי איבריו והכא הגירסא בענין אחר:. משוכבת חיקך. שם בפרק ב' דחגיגה מסיים עלה איזה דבר ששוכבת בחיקו של אדם הוי אומר זו נשמה:

אל אמונה כשם שנפרעים אל תתמה איך שייך לשון אמונה גבי פורעניות דכבר פי' רש"י ריש פרשה וארא דשפיר שייך והביא ראיה מקרא בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה' למדנו כשהקב"ה מאמן את דבריו אפי' לפורעניות מודיע ששמו ה' וכו': מיהו קשה לי אמאי מפרש ודרש לקרא דאל אמונה לפורעניות ואין עול למתן שכר: אימא איפכא אמונה למתן שכר ואין עול לפורעניות והכי שפיר טפי דרוב אמונה בכל מקום הוא לטובה כדדרשינן אני ה' נאמן ליתן שכר ושמא לא שייך גבי פורעניות לשון ואין עול:

אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא. הקשו התוספות הא אמרינן בפרק החובל (דף צ"א) החובל בעצמו רשאי אבל אחרים שחבלו בו חייב ומפרש התם הא דקאמר החובל בעצמו רשאי אמר שמואל ביושב בתענית אלמא משמע דשמואל קאמר דיושב בתענית לא נקרא חוטא ואני תמה ששינו הסוגיא דהתם דלא מוקי שמואל התם להא דהחובל בעצמו רשאי ביושב בתענית אלא הכי אמרינן התם ואין אדם רשאי לחבל בעצמו והא תניא מה הטבה רשות אף הרעה רשות אביא נשבע להרע בעצמו ולא הרע אמר שמואל ביושב בתענית הרי הדבר להיפוך דמוקי שמואל להא דאף הרעה רשות רשאי ביושב בתענית אבל לחבול בעצמו אינו רשאי מ"מ עיקר קושיות התוס' ודאי קשיא. ותירצו התוס' דודאי נקרא חוטא כדאמרינן הכא בקל וחומר מנזיר מכל מקום המצוה שהוא התענית גדול יותר מן העבירה ממה שהוא מצער נפשו דמצוה לדור כדאמרינן בסוטה (דף ב') הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ומכל מקום יש קצת חטא מידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת דקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת ומאי תקנתיה ליתיב תעניתא לתעניתיה וקשה לי כיון דאי אפשר לנזירות ותענית אלא אם כן מצער עצמו נזיר מן היין ומתענה מכל דבר ואי אפשר להם בלתי מצטער על כרחך מצות נזירות ותענית דאי אפשר להם בלתי מצטער כי דחי מצותם לאיסור צער אין כאן שום חטא כלל ואין צריך כפרה ודמי להא דקיי"ל עשה דוחה לא תעשה משום דעשה אלימא מלא תעשה משום הכי דחי לה והתם ודאי לאו חוטא מיקרי הואיל דבדין הוא דדחי הכא נמי גבי נזירות ותענית כיון דהמצוה רבה על העבירה בדין הוא דדחי לה ולאו חוטא מיקרי:

וכי תימא שאני עשה דדחי לא תעשה דבע"כ רמי רחמנא העשה עליה ואי אפשר לו להפטר מן העשה בשום ענין משום הכי כי דחי לל"ת לא מקרי חוטא כיון דעל כרחך רמי חיובא דעשה עליה אבל נזירות ותענית לא רמי חיובייהו עליה בע"כ אלא על ידי ביטוי שפתים רמי עליה משום הכי אע"פ שהמצוה רבה על העבירה חוטא איקרי הואיל ועל ידי מעשיו ונדרו מצער עצמו בגירי דילי' הא הרי סדין בציצית דקיימא לן דאתי עשה דתכלת ודחי לא תעשה דכלאים אע"ג דלא רמי רחמנא עליה בעל כרחך לדחות הלא תעשה דהא אפשר שלא לעשות ציצית שעטנז ללבוש של פשתן שיהא חייב בציצית ולדחות הל"ת דכלאים ואפילו הכי מאן דלבש סדין בציצית לאו חוטא מיקרי והרי אמרי' בפ"ב דשבת (דף כ"ד) גבי ר' יהודה בר אלעאי דמתעטףויושב בסדינין המצויצין ודומה למלאך ה' צבאות אלמא שבוחי משבח ליה כ"ש דלא מיקרי חוטא:

ונראין הדברים קל וחומר מה התם דאפשר לקיים מצות ציצית בטלית של צמר בלתי דחיית לא תעשה דכלאים אפילו הכי כי עביד לה של פשתן על ידי דחיית ל"ת שפיר דמי ולאו חוטא מיקרי כ"ש הכא דאי אפשר לקיים מצות נזיר ותענית בשום ענין אלא ע"י צערא דגופא אי ס"ד דהמצוה רבה על העבירה אין כאן חטא ולאו חוטא מיקרי ולא דמי לתענית חלום בשבת דהתם אין התענית מצוה בשבת אלא עבירה שמבטל עונג שבת אלא שהתירו לו משום דיפה תענית לחלום כאש לנעורת ובו ביום כדאמרינן לקמן (דף י"ב) ומשום כפרה על ביטול עונג שבת צריך למיתב תענית לתעניתו מה שאין כן הכא גבי נזירות ותענית דאם איתא דאית ביה דררא דמצוה ועבירה כדברי התוס' מאן רבה על שכנגדו לבטלו לגמרי אם העבירה רבה אין כאן לחלוחית מצוה כלל ואם המצוה רבה אין כאן שום נדנוד עבירה כלל ואין לקרוא להו חטא:

ולי נראה דקושיית התוספות מעיקרא מהא דשמואל דשמעתין אהא דשמואל דפרק החובל לא קשה מידי דהכי אמר התם ואין אדם רשאי לחבל בעצמו והא תניא יכול נשבע להרע בעצמו ולא הרע יהא פטור ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אביא נשבע להרע בעצמו ולא הרע אמר שמואל באשב בתענית דכוותיה גבי הרעת אחרים להושיבם בתענית פירוש דבסיפא תני יכול נשבע להרע לאחרים ולא הרע יכול יהא חייב תלמוד לומר להרע או להטיב מה הטבה רשות כו'. להושיבם בתענית אחרים מי מיתיב להו כו' ומסיק תנאי היא איכא מ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו ואיכא מ"ד רשאי ואמרינן מאן תנא דאמר אין רשאי לחבל ומסיק רבי אלעזר הקפר היא דאמר וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש על שציער עצמו מן היין נקרא חוטא והא אפילו לר' אלעזר הקפר בנשבע לישב בתענית אע"פ שנקרא חוטא אפ"ה השבועה חל עליו אע"ג שאין שבועה חלה לבטל דבר מצוה דבר תימה הוא לומר דלשמואל ולר"א הקפר בנשבע להתענות אין השבועה חל עליו ומותר לאכול מיד ועוד דקאמר לקמן בפרקין (דף יב) אמר רב יהודה אמר רב לווה אדם תעניתו ופורע כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי וכי נדר קיבל עליו דלא סגי דלא משלם לצעורי נפשיה קיבל עליה אי מצי מצער נפשיה אי לא מצי לא מצער נפשיה אלמא במצי מודה שמואל דחייב להתענות מחמת נדרו והא נדר של תענית לאו מנדרי איסור הן שחלין על דבר מצוה וגריעי טפי משבועה ואפ"ה מודה שמואל במצי דחל עליו וחייב להתענות כ"ש ששבועה גמורה של תורה חלה בנשבע להתענות ובלישנא בתרא קאמר שמואל התם פשיטא לא יהא אלא נדר נדר מי לא בעי לשלומי ומיזל למחר וליומא אחרינא ומה פשיטא הוא זה וקרי ליה נדר אדרבה הא לדידיה אפי' חוטא איקרי והשתא כיון דהא דמצער נפשי' דנקרא חוטא קליש כל כך דנדחה מפני קבלת תענית הקל כ"ש דנדחה מפני שבועה דחמירה ועוד מצידה תברא דאי ס"ד דחוטא דמצער נפשיה לר' אלעזר הקפר אלים כל כך דאפילו שבועה נדחית מפניה אם כן לא משכחת לה למצות נזירות שתחול לעולם דהא נזירות אין לו דין נדרים שחלין על דבר מצוה אלא דין שבועה דאינו חל על דבר מצוה כדמוכח בפ"ק דנזיר אלא דדריש א"כ מבטל מצוה גמורה אם כן למה לי קרא בפרק קמא דנזיר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות וכדרבא דאמר שבועה שאשתה וכו' ואם כן לפי המסקנא איירי ברייתא דשבועות דסבירא לה דרשאי לחבל בעצמו אפילו בחבלה גמורה רק מתני' דבבא קמא דאינו רשאי לחבל בעצמו מוקי שמואל אפילו לישב בתענית וכדאית ליה דמקרי חוטא ומכל מקום חל שבועתו דאפילו לרבי אלעזר הקפר חל שבועתו ומיושב קושית התוס':

וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין נראה לי דהכי פירושא דליכא למימר כפרה זו על שנטמא וכדר"א דסאיב נפשיה הא קרא מנטמא באונס נמי מיירי כדכתיב וכי ימות עליו מת בפתע פתאום ודרשינן לה בפרק ג' דכריתות (דף יב) לחדא באונס והא אונס רחמנא פטריה בכל התורה כולה מקרבן וכדאמר התם אי כתב רחמנא פתאום דמשמע שוגג ומזיד ואונס הוה אמינא כי מייתי קרבן אשוגג מידי דהוה אכל התורה כולה אבל אונס ומזיד אימא לא אלמא אונס לאו בר קרבן הוא והכי נמי אמרינן האדם בשבועה פרט לאנוס ובפרק ב' דשבועות אמרינן אי שלא בשעת ווסתה אנוס הוא פירש ופטור מקרבן ותנן בפרק ט' דפסחים שחטו ונודע שמשכו הבעלים או שמתו או שנטמאו פטור מפני ששחט ברשות פירוש והוה ליה אונס ופטור מן הקרבן ותנן נמי שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור משום דה"ל אונס והכי נמי מוכח בדוכתא טובא דאונס אינו צריך כפרה אלא על כרחך האי וכיפר וכו' כפרה זו על שציער עצמו מן היין הוא:

אבל קשה לי על פירוש זה דאם איתא דהאי טעמא דאמר רחמנא להביא קרבן מפני הצער והא דאין מביא נזיר טמא משום דנזיר טמא חמור טפי משום ששנה בחטא וכדאמר בפרק קמא דנדרים והאקרא בנזיר טמא כתיב ומשני מפני ששנה בחטא אכתי תיקשה בנטמא באונס מאי שנה בחטא איכא ואמאי מביא קרבן טומאה ובדוחק יש ליישב זה:

ועוד בעל כרחך איכא חד צד בנזירות דלאו חוטא הוא מפני הצער ואפילו ר' אלעזר הקפר מודה בהא ואפילו הכי מביא קרבן אע"ג דלא חטא כלל וכפרה זו למה לי שהרי ר"ש ס"ל התם בפ"ק דנדרים דנזיר חוטא הוא מפני הצער כר"א הקפר והא בפ"ק דנזיר ס"ל דהאומר הריני נזיר שמשון לא אמר כלום ולאו דבר הנידור הוא אע"ג דמודה באומר הרי עלי כבכור דחל הנדר שאני התם דכתיב לה' לרבות נדר ופריך גבי נזירות נמי לה' כתיב ונרבי לנזיר שמשון נמי ומשני האי לה' דגבי נזירות מיירי בנדר בעובדא דר' שמעון הצדיק דאמר מימי וכו' וא"כ נזיר כזה למה מביא קרבן הלא התורה צותה לו לקבל נזירות. אלא שציער עצמו מן היין הקשו התוס' ריש פ"ק דנזיר אהא דתנן התם האומר אהא כו' לא חוטא קרי ליה דבעלמא אייתי לר"א אפי' על נזיר טהור ע"ש שציער עצמו מן היין קרי ליה חוטא. ותירצו דלטהור נמי קצת קרי ליה חוטא ומ"מ המצוה רבה על החטא לכן קרי ליה נאה מידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת אבל נזיר טמא רחמנא קרייה חוטא לפי שהוא סותר את נזרו וצריך לחזור לנזירותו וכבד בעיניו המעשה ותוהא על הראשונות וקשה לי לדבריהם דמשמע דהא דפריך נזיר מילתא דעבירה היא היינו אדר' אלעזר הקפר פריך לה דקאמר נזיר חוטא הוא מפני שציער עצמו מן היין ומאי פריך דלמא מתני' רבנן היא ואע"ג דפריך לעיל מינה ודלמא אנוה לפניו במצות ומוקי לה שמואל שתפוס בשערו ואמר אנאה והא שמואל כר"א הקפר סבירא ליה דנזיר חוטא הוא מפני הצער כדאמרי' הכא בשמעתין מ"מ איכא למימר שמואל טעמא דתנא דידן קמפרש וליה לא סבירא ליה. וכה"ג אמרינן בפ"ק דב"מ (דף י"ב) גבי הא דאמר שמואל התם מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו וה"נ איכא למימר הכא והוה ליה לאקשויי הכא לימא מתני' דלא כר"א הקפר כדרך הגמרא בכל מקום ולא סתמא נזיר מילתא דעבירה היא דמשמע דאדכולי עלמא קא קשיא ליה. ועוד מדמשני אין אפי' לר"א הקפר מכלל דהמקשה אפילו לרבנן קא קשיא ליה דמילתא דעבירה היא ואמאי כו'. ונראה לי דודאי לרבנן נמי קשיא ליה ולאי משום שציער עצמו מן היין דהאי טעמא ליתא אלא לר"א הקפר אלא משום תקלה דילמא אתי למיעבר על נזירותו וכמאן דחייש בכל נדרים להאי טעמא דתקלה דהכי סתם לן תנא דידן בפ"ק דנדרים (דף ט') כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה כנדרי כשרים לא אמר כלום אלמא הנודר בנזיר רשע מיקרי לתנא דידן ולאו מפני הצער שהרי לנודר בקרבן ושבועה נמי רשע קרי ליה אלא מפני התקלה כדפרישית והכי משמע התם בכולה סוגיא ואע"ג דתנן התם בסיפא כנדבתם כלומר של כשרים נדר בנזיר ובקרבן ומפרש התם בגמרא דנדבה דנזירות משכחת לה כשמעון הצדיק שאמר מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד שבא מן הדרום שנדר מפני שפחז עליו יצרו וכיון שנדר לשם שמים כל כך להתגבר על יצרו תו לא חיישינן לתקלה. מ"מ ס"ד דהא דאהא נאה מסתם כל אדם מיירי וחל עליו נזירות באומר נאה ואמאי כיון דמילתא דעבירה היא מפני חשש תקלה אין זה נוי ואין נזירות חל עליו כי היכי דאינו חל באומר כנדרי כשרים הואיל ונזירות לאו מילתא דכשרים היא ה"נ לאו מילתא דנוי היא מהאי טעמא גופיה ומשני אין משכחת לה דלאו מילתא דעבירה היא ולא מבעיא לרבנן דלית להו חטא של צער אלא של תקלה לחוד הא איכא גווני דלאו חוטא הוא כההיא שבא לפני שמעון הצדיק דלא חיישינן לתקלה אלא אפי' לר"א הקפר הני מילי נזיר טמא כו' אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ביה ומדנזיר טהור לר"א לאו חוטא הוא על הצער בע"כ מיירי מנזיר כהאי דשמעון דכיון דנזר לשם שמים כל כך הוה ליה נזירות נדבה ואפי' משום צער לית לן בה דלכוף את יצרו עדיף טפי מחטא של צער תדע דהא ר' שמעון סבירא ליה התם כר"א הקפר דנזיר טהור חוטא הוא מפני הצער. ובפ"ק דנזיר (דף ד') אמר ר' יהודה דלה' דכתב רחמנא גבי נזיר לרבות נזיר שמשון אתי ור' שמעון פליג עליה ואומר האומר נזיר שמשון לא אמר כלום שלא מצינו בשמשון שיצא נזירות מפיו ולה' מפיק ליה לנזיר כזה של שמעון הצדיק שנזר לשם שמים אלמא בנזיר כזה לית לן בה משום חטא של צער דלכוף את יצרו עדיף טפי ולה' קרינא ביה:

והכי נמי משמע באותה סוגיא דפ"ק דנדרים דאמר אביי התם דשמעון הצדיק סבירא ליה כר"ש ור"א הקפר דנזיר חוטא הוא משמע דאפי' נזיר טהור לדידיה חוטא הוי מפני הצער וכן פירש שם הרא"ש ודלא כהר"ן שפירש דנזיר טמא דוקא קאמר דליתא וכמש"כ שם ואפילו הכי בההוא דמן הדרום שנזר לשם שמים לכוף את יצרו לית לן בה ולא מיקרי חוטא על הצער אלא ודאי שמע מינה כדאמרן ומהשתא כיוןדאמר המתרץ אפילו לר"א הקפר נזיר טהור לאו חוטא הוא אלא טמא ממילא משמע דלא מיתוקים אלא בנזיר נדבה כזה דבא מן הדרום א"כ בכהאי גוונא אפי' לתקלה נמי לא חיישינן והא דמפליג בדר"א בין נזיר טהור לטמא ולא מפליג בטהור גופיה בין של נדר לשל נדבה כההוא דמן הדרום היינו משום דבעי לאפלוגי בנזיר נדבה דקיימינן ביה דמיניה מיירי מתניתין דקרי ליה נאה אלמא לא חייש לתקלה והיינו נזיר נדבה אפ"ה בטמא אפילו בשל נדבה חוטא מיקרי כדמסיק ואזיל דאיידי דבעי למיסתר דילמא אתי למיעבר על נזירותו והיינו משום דילמא אתי לידי תקלה וכמו שאפרש ולא כדפי' התוס' דכבד בעיניו המעשה ותוהה על הראשונות דליתא דכיון דקרי תנא לנזירות אנאה ולא חיישינן לתקלה אלמא בנזירות נדבה כההוא שבא מן הדרום קמיירי וא"כ אפי' בנטמא לא חיישינן לתוהה על הראשונות בנזיר לשם שמים כזה כדמסיק התם הא דלא אכל שמעון הצדיק אשם נזיר טמא לאו משום דאתי על חטא הוא דאם כן כל אשמות לא ליכול דעל חטא אתו אלא היינו טעמא כשהן תוהין נוזרין וכשהם מטמאים ורבין עליהם ימי נזירות מתחרטין ונמצא שמביאין חולין לעזרה אבל נזיר טהור אינו מתחרט דאמודי אמיד נפשיה דיכול לנזור ומ"מ אשם נזיר טמא של זה דבא מן הדרום אכל דכיון דנזר לשם שמים אע"ג דרבה עליו ימי נזירות ע"י הטומאה אינו מתחרט בהן מיהו יש לדחות הא קצת כמו שכתבתי לעיל דלמא מיירי בנזירות של חסידים ראשונים ואליבא דרבי יהודה אבל אינו כן וכדלקמן ועוד דבלאו הכי אי אפשר לפרש כפי' התוספות דהא דאמר נזיר טמא חוטא הוא מפני שתוהא על הראשונות דהא הגמרא קאמרה בהדיא דלמא אתי למיעבר על נזירותיה אלא טעמא לאו משום דתוהא. והיינו כדפרישית דמיירי בנזיר נדבה כההוא דמן הדרום מדקרי לנזירות דידיה אנאה ולא חיישינן לתקלה והא בנזיר כזה לתוהא נמי לא חיישינן דמש"ה אכל שמעון הצדיק לאשם טמא דידיה. אלא הכי קאמר נזיר טמא איידי דבעי מיסתר דילמא אתי לידי תקלה למיעבר על נזירותו דבשלמא נזיר של נדבה דטהור לא חיישינן לתקלה שיעבור על נזירותיה דמסתמא אמודי אמיד נפשיה בשעת נזרו שיכול לעמוד באותן הימים שנזר ולא יבוא לידי תקלה אבל נזיר טמא אפי' של נדבה נהי דלחרטה לא חיישינן מחמת רבוי הימים שע"י הטומאה דהואיל ונזר כל כך לשם שמים אינו מתחרט מ"מ מחמת רבוי הימים על ידי הטומאה חיישינן לתקלה באותן הימים שנתרבו עליו ע"י סתירת טומאתו דעכשיו באותן הימים חזר מנזירות נדבה ודמי לנזירות נדר דהוה ליה נדרי רשעים כמו שארי נזירים הואיל ולא אמיד נפשיה וחיישינן לתקלה ע"י איזה ענין שהרי לא נזר אלא כמנין הימים שקיבל עליו ולא יותר אלמא מעיקרא אמיד נפשיה שעד מנין הימים שקיבל עליו יכול לעמוד בהן ולא יותר והשתא על ידי ריבוי ימים דטומאה חזר לחשש תקלה והוי ליה חוטא מעתה וכי תימא למאי דפי' דאפי' לרבנן נזיר טהור של נדר חוטא מיקרי מפני חשש תקלה אם כן מאי איכא בין רבנן לר"א הקפר דמיקרי חוטא מפני הצער אי בנדר לרבנן נמי חוטא הוא מפני התקלה ואי בנזירות נדבה אפילו לר' אלעזר הקפר לאו חוטא הוא ואפילו משום צער ליכא. יש לומר דנפקא מינה ליושב בתענית דלרבנן לאו חוטא הוא ולר"א חוטא מיקרי כדאמרינן הכא אי נמי נפקא מיניה דלרבנן רשאי לחבל בעצמו ולר"א אינו רשאי כדאמרינן בסוף פרק ח' דב"ק (דף צ"א). ואי נמי יש לומר דנפקא מיניה בהאי גוונא דאמרינן התם בפ"ק דנדרים בלישנא בתרא דמוקי לה אליבא דר' יהודה דסבירא ליה התם טוב מזה ומזה נודר ומשלם היינו בנדבה אבל בנדר לא ומוקי לה למתני' דבנדרי רשעים דמחלק בין נדר לנדבה כרבי יהודה ופריך נדבה דנזירות מאי איכא למימר ומשני ר"י לטעמיה דאמר חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידן מה היו עושין עומדין ומתנדבין נזירות למקום כדי שיתחייבו קרבן חטאת למקום אלמא דבכהאי גוונא לא חיישינן לתקלה מדקרי ליה נזירות דנדבה ומ"מ למאן דחשיב ליה חוטא מפני הצער כה"ג נמי חוטא הוא שהרי רבי שמעון פליג התם עליה דר' יהודה ואמר דנזירות לא התנדבו כדי שלא יקראו חוטאים שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש ומהא דייק התם דסבירא ליה לר"ש דנזיר חוטא הוי מפני הצער שמע מיניה דנדבה כה"ג שעושין כדי שיתחייבו קרבן חטאת גריעי מנדבה דכה"ג דבא מן הדרוס שעשה כדי לכוף את יצרו דאילו התם לר"ש אפילו משום צער לית לן בה שהרי האי לה' דגבי נזיר מוקי לה לנזירות כה"ג אלמא לאו חוטא הוא לגמרי ואפילו משום צער ליכא דלכוף את יצרו עדיף טפי ואילו הכא נהי דמשום תקלה ליכא דמהאי טעמא קרי ליה נדבה לר"י אפ"ה משום צער איכא ולר' שמעון דאמר חוטא הוא מפני הצער לא התנדבו כה"ג:

וכי תימא א"כ אמאי לא מוקי לה להא דהאומר אהא נאה דהוי נזיר בכה"ג ואליבא דרבנן דלית להודהוי חוטא מפני הצער ואפ"ה הוי מילתא דנוי בנזיר כזה כיון דלא חיישינן ביה לתקלה יש לומר משום דתנא פסיק ותני דהאומר אהא נאה דהוי נזיר משמע אפילו בגברא שהיה כבר נזיר בפעם אחרת ואלו נזירות דכה"ג כדי להביא קרבן חטאת אינו אלא בשלא נזר מעולם ובחסיד שאין הקב"ה מביא תקלה על ידו כדי שיתחייב קרבן חטאת על חטא אבל בסתם בני אדם או אפי' בחסיד אלא שנזר כבר פעם אחת תו לא משכחת נזירות דהוי נדבה ונוי אלא כההוא דלכוף את יצרו:

אי נמי יש לומר דבעי לשנויי אליבא דכ"ע אפילו למאן דאמר נזיר חוטא הוי מפני הצער אפ"ה משכחת לה דהוי ליה נזיר באומר אהא נאה בנדבה דלכוף את יצרו דלכולי עלמא לא הוי ליה חוטא אי נמי איכא למימר דלר"ש כמו דסבירא ליה דנודר בנזיר בשביל להביא קרבן חטאת הוי חוטא מפני הצער הוא הדין דמפני התקלה נמי חוטא הוי והא דנקט חטא של צער נפקא מינה ליושב בתענית אי נמי לחובל בעצמו שאינו רשאי וכדפי' לעיל. ועוד איכא למימר דבהא נמי פליגי ר' יהודה ור"ש דלמר לאו חוטא הוא לגמרי בנזיר כדי להביא קרבן חטאת ולית לן בה לא משום תקלה ולא משום צער ולמר איכא משום שתיהן דודאי הא בהא תליא אי בנזירו' כה"ג לית לן בה משום חטא דתקלה ה"ה דחטא דצער למאן דחשיב ליה חוטא נמי לית לן בה דאי אפשר לומר לחצאין דעל ידי נזירות כזה חטא דתקלה ליכא ודצער איכא דאי איתא להא להא נמי איתא ומדהא ליתיה הא נמי ליתיה והא דנקט ר' שמעון חטא של צער ור"י של תקלה כל חד מאי דסבירא ליה נקט דר"י חטא של צער לית ליה כלל בנזיר ור"ש חטא של תקלה בכל נדרים נמי איתא אלא בנזיר חטא פרטי של צער אית ליה ובפ"ק דנדרים שם בחדושי אפרש זה היטב בס"ד:

ולשמואל הא איקרי קדוש ההוא אגידול פרע קאי וקשה לי וכי ר' אליעזר לית ליה דקדוש לאו אגברא קאי אלא אגידול פרע הא תנן סוף פרק ב דקדושין (דף נ"ו) המקדש בשער נזיר אינה מקודשת ונפקא ליה בגמרא מדכתיב קדש יהיה גדל פרע גידולו יהיה קדוש ופריך אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שער נזיר כן ומשני מי קרינן קודש קדש קרינן פירש דקדש כתיב חסר וי"ו וקרינן קדוש ולא קודש משמע שאין דין קדושה עליו אלא הוא קדוש מכל מקום שמע מינה דהא קדש אגדול פרע קאי ולא אגברא:

ע''ב ר''ל אמר נקרא חסיד שנאמר גומל נפשו פירשו התוס' שגומל חסד לנפשו שאינו מתענה נקרא חסיד נראה לי שדחקו לפרש כן משום דסיפא דהאי קרא ועוכר שארו אכזרי והיינו המתענה ומכחיש בשרו נקרא אכזרי ואי גומל חסד אמתענה קאי קשיא רישא דקרא אסיפא מיהו רש"י פירש גומל נפשו אמתענה קאי לשון גומל שמפריש עצמו ממאכל ומשתה כמו ביום הגמל את יצחק אי נמי גומל לשון תגמול שמשלים נפשו לקונו ולפ"ז צריך לומר דרישא דקרא מיירי בדמצי לצעורי לנפשיה וסיפא דעוכר בדלא מצי ולפ"ז ר"א וריש לקיש בחדא שיטתא קיימי אלא ר"ל הוסיף אדר"א בדמצי דלר"א נקרא קדוש ולריש לקיש אף חסיד נקרא דעדיף טפי מקדוש כדאמרינן בסוף פרק קמא דמסכת ע"א (דף כ') וחסידות גדולה מכולן פירש אף מקדושה דחשיב התם ופירש"י נ"ל עיקר דנקרא חסיד אמתענה קאי דבהא איירינן דאילו אינו מתענה מאן דכר שמיה ועוד אי אאינו מתענה קאי הא דאמר ריש לקיש בסמוך אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית משמע דכולי עלמא שפיר דמי ואמאי כיון דמוקי לרישא דקרא דגומל באינו מתענה א"כ סיפא דעוכר שארו אכזרי במתענה א"כ כיון דמגני קרא למתענה וקראו אכזר אפילו עם הארץ אינו רשאי להיות אכזר על נפשו אבל לפירוש רש"י ניחא דבאינו מצי לר"ל נקרא אכזר ובמצי נקרא חסיד קמ"ל אידך דר"ל דהני מילי באינש דעלמא אבל בתלמיד חכם אע"ג דמצי אפ"ה אינו ראוי לישב בתענית דמ"מ נעשה חלש קצת וממעט במלאכת שמים. אמר רב ששת האי בר בי רב כו' מפירוש רש"י נראה דגרס תחילה אידך דר"ל דאין ת"ח רשאי ואחר כך האי דבר בי רב ואחר כך הא דאין תענית ציבור בבבל דעל סדר זה מפרש לה רש"י. וגירסא נכונה היא ולא כסדר דידן דגרסי אחר מימרא דר"ל דנקרא חסיד הא דרב ששת דבר בי רב ואח"כ הא דאין תענית ציבור בבבל והא וודאי שיבוש הוא דלמה מפסיק בין ב' מימרות דריש לקיש בהא דרב ששת ועוד כיון דריש לקיש קדים לדרב ששת ושניהם מענין אחד איירי מתענית תלמיד חכם אין ראוי להקדים דרב ששת דבתראה הוא לדר"ל ועוד כיון דרב ששת סתמא קאמר ליכול כלבא לשירותיה ולא יהיב טעמיה למילתיה ודאי משמע דאטעמא דר"ל דקדים סמוך שממעט במלאכת שמים ועליה קאי אלא שמוסיף רב ששת קללה דליכול כלבא לשירותיה א"כ ראוי להקדים מימרא דריש לקיש לדרב ששת וכגירסת רש"י:

אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון. עמ"ש הרב שבות יעקב בשו"ת ח"ג א"ח סימן ל' ומ"ש בספר עיון יעקב ואני הדל כתבתי קצת בפתח עינים. @5עמ"ש בעיון יעקב ע"ש:

אסור לאדם לשמש וכו' הקשו התוס' דיוכבד נולדה בין החומות וכו' והרא"ש בתוספותיו תירץ דבמקו' שהיו דרים יעקב ובניו לא היה רעב כדאמרינן לעיל שלא הלכו אלא שלא להתראות בפני עשו וישמעאל. ועוד תירץ רבינו יהודה החסיד דאסור לנביא ששמע מפי הקב"ה וכגון יוסף שידע בבירור מפי חלום פרעה. אבל לוי לא ידע בבירור לפיכך שמש. [וכן מצאתי בפירוש רבינו אפרים עה"ת כ"י בקונטריס חידושי קדמונים מרבני אשכנז שתירצו כן:] ועוד תירץ רבינו יהודה החסיד שאינו אסור אלא למי שיודע מתי יפסוק הרעב כיוסף אבל לוי לא ידע מתי יפסוק הרעב למה יהא אסור עד מתי ימתין וכן תירץ רבינו ישעיה מטראני בביאורו על התורה. והרב מהר"ר ישעיה סג"ל תירץ לי בשם הרב מהר"ר פאלק דלוי שימש בליל טבילת מצוה ובליל טבילה נתעברה מיוכבד אבל יוסף שמש ליל טבילה ולא הוליד שום תולדה. לקוטי מהר"ר אברהם פליף ב"י .
ובכל הני שינויי דמשנ"ו רבנן קדישי הרא"ש ורבינו יהודה החסיד. הלב מהסם דעל מה שתירץ הרא"ש קשה דזה היה בהליכה ראשונה אבל בהליכה שניה עם בנימין מוכח דהליכתם מפני זלעפו' רעב כדמוכח קראי ומדרשי רז"ל וכמ"ש מהר"י צונצין הבאתיו לעיל. ואפשר דמזמן הליכה ראשונה היתה מעוברת ובמלאת ימי העיבור כבר הלכו כלם למצרים ונולדה בין החומות. שוב נזכרתי דגרסתנו בבתרא דף ק"כ הורתה בדרך וכן נראה מרשב"ם וכפ"ז אעיקרא לק"מ הקושיא הנז'. אך קשה דאיך יתכן דשהו כל כך בדרך ועמ"ש הרב נחלת יעקב פ' מקץ:
ומה שתירץ רבינו יהודה החסיד על תירוץ ראשון קשה דלשון ריש לקיש אסור לאדם לשמש ומוכח כי לכל אדם קאמר. והשני קשה הימנו דא"כ בטל איסור זה. שוב ראיתי בנמוקי רבינו ישעיה על החומש כ"י שכתב תירוץ זה משם אחרים וכתב עליו ואינו כלום דא"כ כל אדם יהיה מותר לשמש בשני רעבון שהרי אינו יודע כמה שנים יהיה הרעב עכ"ד. ותימה על הכותב הזה דמייתי שכן תירץ רבינו ישעיה ולא ראה קול ושוברו עמו. וגם אינו תירוץ רבינו ישעיה אלא מאחר ולא נראה ונדחה:
ומ"ש משם הרב מהר"ר פאלק כן תירץ הרב עצמו בדרישה א"ח סי' תקע"ד. וע"ש בס' הקטן ברכי יוסף ומחב"ר ופני דוד פ' מקץ בס"ד. ועמ"ש בס' דעת זקנים הנדפס מחדש. ומ"ש הרב עיון יעקב דודאי היה ליוסף בת כמ"ש בתך היינו מבקשים וכו' אין זו ראיה דמילתא בעלמא וארחא דלישנא הוא ותו דאי הכי הו"ל לכתוב לומר וליוסף יולד שני בנים ובת בטרם תבא שנת הרעב ודוק:

נשמתו של אדם מעידה עליו וכו' פירש רבינו מהרח"ו זצ"ל כי מה שחוטאה היא הנפש כמש"ה הנפש החוטאת והרוח רמז לתורה. וא"כ הנפש היא החוטאה והרוח אינו מעיד דלפעמים חכם יחטא. אבל הנשמה אינה נכנסת בגוף האדם אלא עומדת בחוץ כמו צל אחד היא יכולה להעיד כי רואה ושומעת הכל זהו תורף דבריו ז"ל:

וי"א אבריו של אדם מעידין בו. בספר הקטן דברים אחדים דף ג"ן חקרתי דקי"ל אין אדם משים עצמו רשע ואיך מעידין האברים. ועל הנשמה היה אפשר לישב קצת בדברי רבינו מהרח"ו הנז' דאינה נכנסת בגוף והיא מבחוץ. ומ"מ יש לדון בדבר דלא גרעה הנשמה מקרוב דאינו כשר להעיד. אמנם אני בעניי תירצתי ויישבתי על פי הדין ע"ש באורך:

אל אמונה כשם שנפרעים מהרשעים לעה"ב וכו'. כאן יש חקירה גדולה דלמה מצות הרשע אינו משלם לעה"ב ויש הרבה תירוצים למפרשים בזה כמ"ש בס' הקטן ראש דוד פ' האזינו ובס' הקטן דברים אחדים דף ק"ז ע"ג. ואח"כ ראיתי למז"ה הרב חסד לאברהם מעיין ד' עין יעקב נהר ח' שבדבריו מתורצת חקירה זו. והארכתי עוד בענין זה בקונטריס כסא דוד בס"ד: [ובפי' הרמ"ז לזהר מצאתי שכ' שמצות הרשע אינו פועל ברוחניות כלל רק נשפע איזה שפע עב וגס לעה"ז והוא כדברי מז"ה וכבר כתבנו שעפ"ד מתרצ' חקירה הלזו ועיין בקונטריס זה בסוף פ"ק דקדושין כי שם כתבתי בעניותי בזה עש"ב]:

כל מעשיו נפטרין וכו' פירש רבינו מהרח"ו זצ"ל דהם המקטרגים שנבראו ע"י העבירות שעשה ובעת פטירתו גם הם מתים ומענישין לאדם עליהם לעה"ב זהו תורף דבריו בקצור: