|
⎯
טקסט הדףמתני' מגילה נקראת בי''א בי''ב בי''ג בי''ד בט''ו לא פחות ולא יותר כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בט''ו כפרים ועיירות גדולות קורין בי''ד אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה כיצד חל להיות י''ד בשני כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום ומוקפות חומה למחר חל להיות בשלישי או ברביעי כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום ומוקפות חומה למחר חל להיות בחמישי כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום ומוקפות חומה למחר חל להיות ע''ש כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום חל להיות בשבת כפרים ועיירות גדולות מקדימין וקורין ליום הכניסה ומוקפות חומה למחר חל להיות אחר השבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום ומוקפות חומה למחר:
⎯
רש"ימתני' מגילה נקראת בי''א וכו'. פעמים בזה ופעמים בזה ולקמן מפרש ואזיל: לא פחות ולא יותר. לא פחות מי''א ולא יותר מט''ו: מימות יהושע. בגמ' מפרש לה: אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. כלומר מאחר שהמוקפין קורין בט''ו ושאין מוקפין קורין בי''ד הרי הכל בכלל תו היכי משכחת י''א י''ב י''ג אלא שהכפרים נתנו להן חכמים רשות להקדים קריאתה ליום הכניסה יום שני בשבת שלפני י''ד או חמישי בשבת שהוא יום כניסה שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט לפי שבתי דינין יושבין בעיירות בשני ובחמישי כתקנת עזרא (ב''ק דף פב.) והכפרים אינן בקיאין לקרות וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר ולא הטריחום חכמים להתאחר ולבא ביום י''ד ופעמים שיום הכניסה בי''ג ופעמים שהוא בי''א: חל ארבעה עשר להיות בערב שבת עיירות ומוקפין חומה קורין בו ביום. שאין קריאת המגילה בשבת גזירה שמא יטלנה בידו וא''ת יאחרו המוקפין עד אחר שבת הוה ליה ט''ז ואמר קרא ולא יעבור: חל להיות אחר שבת כפרים מקדימין ליום הכניסה. דהוה ליה י''א וטפי לא משכחת לה יום הכניסה שלפני פורים מוקדם לו דמיום הכניסה ליום הכניסה לא מקדמינן: גמ' ה''ג מנלן מנלן כדבעינן למימר לקמן וכו'. והכי פירושא מנלן די''א וי''ב וי''ג חזו לקרייה די''ד וט''ו הוא דכתיב בקרא וקא מהדר גמרא מנלן בתמיה האי לאו חובה היא אלא חכמים הקילו עליהן כדבעינן למימר לקמן: כדי שיספקו. שיהו פנויין ביום פורים להספיק צורכי סעודת פורים לבני העיירות: אנן הכי קאמרינן. אנן דמיבעיא לן מנלן הכי קאמרינן: מכדי. מדהקילו חכמים על הכפרים להקדים על כרחך אנשי כנסת הגדולה שתיקנו בימי מרדכי ואסתר את שמחת הפורים וקריאת המגילה כולהו הני זימני תיקון ונתנו רשות לקרות: דאי סלקא דעתך. י''ד וט''ו תקון הכתובין במגילה ותו לא: היכי אתו רבנן. דבתרייהו ועקרו תקנתא והתירו להקדים בתמיה: אלא פשיטא אינהו תקון. וכיון דאינהו תקון ודאי רמזינהו במגילת אסתר היינו דמיבעיא לן היכא רמיזא ומנלן: לגופיה. לי''ד וט''ו המפורשין בספר: לימא קרא. את ימי הפורים האלה בזמן דמשמע בזמן המפורש להם: ואכתי מיבעי ליה. האי דנקט זמנים לשון רבים: זמנו. של מוקפין לאו כזמנו של פרזים דאי כתוב בזמן הוה משמע זמן אחד לשניהן אי בעו ליקרו בארביסר ואי בעו ליקרו בחמיסר: זמניהם דומיא דזמנם. רבויא דדרשינן לקרא לייתורא דיו''ד וה''א דומיא דעיקר הזמן דנפקא לן מזמנם הוא דקא מרבה דומיא דידהו: זמן קהלה לכל היא. הכל נקהלו להנקם מאויביהם בין בשושן בין בשאר מקומות כמו שכתוב בספר הלכך לא צריך קרא לרבויי שיהא ראוי לקרייה דעיקר הנס בו היה: ימים כימים. לעיל מיניה כתיב י''ד וט''ו ישמחו וכתיב בימים אשר נחו בהם היהודים וגו' והוה ליה למיכתב ימים אשר נחו דמשמע הם הם ימים אשר נחו מאי כימים לרבות שנים אחרות כדוגמתן: לדורות הוא דכתיב. להכי שייך לישנא דקרא כימים כלומר יעשו לדורות י''ד וט''ו כאשר היה בימי הנס ימים אשר נחו בהם הלכך לא איכא לרבויי מהכא שנים אחרים: זו דברי ר' עקיבא. הכי גמיר רבי יוחנן מרביה דמתני' ר''ע אמרה: סתימתאה. הרבה סתם משנה סתם ר' שהן דברי ר' עקיבא וי''מ סתימתאה כל הסתומין תלמידיו היו כדאמר בסנהדרין (דף פו.) סתם משנה ר''מ סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא רבי יהודה וכולהו סתימתאי אליבא דר' עקיבא אך קשה בעיני לפרש כן שמצינו בכמה מקומות בשם ר''א בר' יוסי סתימתאי רבי מנחם בר רבי יוסי סתימתאי לקמן בפרק בני העיר (דף כו.): אימתי. הקילו חכמים על הכפרים: בזמן שהשנים כתיקנן. שהשנים מתעברות על פי בית דין והחדשים המקדשין בבית דין שולחין שלוחיהן להודיע אימתי הוקדש ניסן ועושין מועדים ע''פ שלוחין: כששרויין על אדמתם. והשלוחין מגיעין עד הפסח לקצה ארץ ישראל: אבל בזמן הזה. שפסקו כל אלה וישראל נפרדו ולא יגיעו שלוחי ב''ד אצלם הכל צופין למקרא מגילה ואומרים יום י''ד באדר קרינן המגילה נשארו לאדר ט''ו יום וט''ו של ניסן עושין פסח ואם תקדים קריאתה יעשו פסח לסוף שלשים יום של קריאה ונמצאו אוכלין חמץ בימים אחרונים (ביום) של פסח: בזמן הזה נמי איתא להא תקנתא. דהא רבי עקיבא בזמן הזה [הוה] ואמר במתני' דמקדימין: אלא לאו אליבא דרבנן. דהוו מקמי ר''ע אמרה: מיהא קרינן. אלמא רבנן נמי דרשי זמן זמנם זמניהם: איכא דאמרי אמר רבה זו דברי ר' עקיבא סתימתאה. ולא גרסינן להאי לישנא דדריש זמן זמנם זמניהם דהא רבנן דפליגי עליה נמי דרשי ליה אלא שהחמירו לאחר חורבן משום דמסתכלין בה: קשיא דר''י. דהא ברייתא דלעיל אדר' יהודה דמתני' כדמפרש ואזיל:
⎯
תוספותאין פירוש בדף זה +
רבינו חננאלמגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו לא פחות ולא יותר. והא לא כתב קרא אלא בי"ד ובט"ו והני כולהו מנא לן. ואמרינן כדבעינן למימר לקמן חכמים הקילו על הכפרים שיהיו מקדימין ליום הכניסה וקורין בי"א ובי"ב ובי"ג פי' יום הכניסה יום ב' ויום ה' נקרא יום הכניסה. מפני שנכנסין בני הכפרים בכרכים כדי שיתפללו בצבור ויקראו בס"ת. וביום שנכנסין מספקים מים ומזון לאחיהם שבכרכים ואם חל יום י"ד ביום ג' התירו לכפרים לקרוא המגילה ביום ב' שהוא י"ג לחדש. ואם חל להיות י"ד ברביעי קורין הכפרים ביום ב' שהוא י"ב לחדש. ואם חל י"ד להיות באחד בשבת מקדימין וקורין ביום ה' שהוא י"א לחדש. הקילו עליהן מפני שמספיקים מים ומזון לאחיהם שבכרכים. ואם יכנסו ביום ג' או ביום ד' מפני קריאת המגילה אינן יכולין לבוא ביום ה' שהוא יום הכניסה וכן דרך זו השמועה. ואקשינן ואיך הקילו חכמים ועקרו י"ד ויום ט"ו שהן תקנת אנשי כנסת הגדולה ותקנו הם י"א וי"ב וי"ג לבני הכפרים. והא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו וכו'. ופרקינן הני נמי מסורת היה בידם על פה כי אנשי כנסת [הגדולה] תקנום. מדכתיב לקיים את (דברי) [ימי] הפורים האלה בזמניהם. ולא כתיב זמן או זמנם. דמשמע זמנם של פרזים לא הוא זמן של בן כרך. אלא כתיב זמניהם. דייקינן מינה כי זמנים הרבה תיקנו להן חכמים. והן י"א וי"ב ב' ימים כנגד י"ד וט"ו. אבל י"ג לא צריך קרא לרבויי דהוא זמן קהלה לכל. ולא יתכן לומר ט"ז וי"ז דכתיב ולא יעבור. כלומר אין לו לעבור ולעשות ימי הפורים אחר יום ט"ו ושמואל בר נחמני דייק מכימים לרבות י"א וי"ב כו'. ואידך כימים לדורות הוא דכתיב כלומר כמו הימים אשר נחו בהם עשו אותם נמי פורים. א"ר יוחנן משנה זו מגילה נקראת. בי"א בי"ב כו'. שנעשית סתומה דברי ר' עקיבא הן. אבל חכמים אומרים אין קורין אותה אלא בזמנה והן י"ד וט"ו בלבד. ואותבינן עלה מהא דתניא א"ר יהודה אימתי קורין בי"א בי"ב ובי"ג בזמן שהשנים כתקנן. כלומר בזמן שאין שם שמד. להתבלבל חשבון השנים. וישראל שרוין על אדמתם. אבל עתה אע"פ שבזמן הזה השנים כתיקנן. הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה. ר' יהודה אליבא דמאן אי נימא אליבא דר' עקיבא אפי' בזמן הזה קורין אותה בי"א ובי"ב ובי"ג. והא תקנת אנשי כנה"ג הן. אלא ודאי ר' יהודה אליבא דרבנן ובזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתם מיהא קורין בי"א ובי"ב. תיובתא דר' יוחנן. איכא דאמרי א"ר [יוחנן] זו המשנה דברי ר' עקיבא הן. אבל חכ"א בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה. האביונים מסתכלין בקריאת המגילה כי בעת קריאת המגילה מחלקין מעות פורים לעניים ומשלחין להן מתנות אין קורין אותה אלא בזמנה בי"ד תניא נמי הכי רב אשי קשיא ליה ומי א"ר יהודה הכי אבל בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה. והאי שאמר גאון ז"ל כך אנו שונין ומסתכנין. ופירש אם השנים כתיקנם שיכולין ישראל להעמיד דתותיהן ואין עליהן סכנה אין קורין אותה אלא ב[זמנה. אבל אנו כך שנינו. א"ר יהודה אימתי מקום שנכנסים בב' ובה' אבל מקום שאין נכנסים אין קורין אותה אלא בזמנה. מקום שנכנסים בב' ובה' מיהא קרינן בי"א ובי"ב ואפי' בזמן הזה. ושמיע ליה לרב אשי דאיכא מאן דתני לה לברייתא כר' יוסי ב"ר יהודה דוקא הוא דלא תקשי לך דר' יהודה אדר' יהודה: +
רמב"ןמה ששנינו כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר כפרים ועיירות גדולות בארבעה עשר . אני תמה מאד, מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לעשות ישראל אגודות במצוה הזו ואע"ג דליכא הכא משום לא תתגודדו דהו"ל שני בתי דינים בשתי עיירות כדאיתא בפ"ק דיומא מ"מ לכתחלה למה חלקום לשתי כתות, ועוד היכן מצינו בתורה מצות חלוקה בכך והתורה אמרה תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ושמא י"ל לפי שנעשה הנס בשושן בי"ד ונוח שלהן היה בחמשה עשר קבעו לחמשה עשר יום ביום שהתחילו בו ולפי שעיקר הנס היה בשושן קבעו עמהן מקומות הנכבדין דהיינו כרכין המוקפין ושאר כל עיירו' שהיה הנס שלהן בי"ג ונוח שלהן בי"ד קבעוהו ביום שלהן שהתחילו כדרך שאירע להם כך קבעו אותם, ואין טעם זה מתוק וטוב בעיני לפי שהיה עיקר הנס לשושן עצמו ביום י"ג והנה ראוי שיהיה להם י"ד יו"ט עם כל ישראל אע"פ שעשו בשנת הנס יו"ט בט"ו או שיהיה לשושן יו"ט בי"ד וט"ו הואיל ונעשה בהם נס. +
רשב"אמתני': כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון בחמשה עשר. יש לדקדק, מה ראו חכמים לתלות הדבר ביהושע בן נון, לא היה להם לתלות הדבר אלא בימי אחשורוש כדברי רבי יהושע בן קרחה דאמר הכי בברייתא כדאיתא בגמ' (לקמן עמוד ב). ובירושלמי פירשו בה טעמא, דגרסינן התם (פ"א ה"א) ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים ותלו אותה מימות יהושע בן נון, כלומר דכיון שהוצרכו לחלק זמן המוקפין מזמן הפרזות משום דהני מגנו והני לא מגנו כדאיתא בגמ' (לקמן מגילה ה, ב), אילו תלו הדבר מימות אחשורוש היתה כל ארץ ישראל כערי הפרזות לפי שהיתה חריבה באותן הימים והיה הדבר גנאי, ולפיכך תלו אותה בימות יהושע כדי לחלוק כבוד לארץ. אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. פירש רש"י ז"ל מפני שנכנסין שם בזמן שבתי דינין קבועין, וכדאמרינן (כתובות ב, א. ועיין ב"ק פב, א) שבתי דינין קבועין בשני ובחמישי. והקשו עליו בתוספות מדתני בסמוך (ה, א) איזו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מיכן הרי היא כפר, ואם איתא אטו מילתא פסיקתא היא דכל שיש בה עשרה בטלנין יש שם בית דין וכל שאין שם עשרה בטלנין אין שם בית דין . ואינה קושיא לדעתי, דכל שאין שם עשרה בטלנין אין מתכנסין אלא בשני וחמישי שבית דין יושבין . גמרא: מנא לן, מנא לן כדבעינן למימר קמן וכו'. איכא למידק היכא קא מתמה הכי כי שיילינן מנא לן, והלא ההיא דלקמן ברייתא היא, וכל מאן דלא ידע מאי דאיכא בברייתא לא מתמהינן עליה. ובתוספות דחקו הרבה ואמרו דהא דקא מתמה עליה היינו משום דבעי לה הכא גבי מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר וכו' ולא בעי לה לקמן גבי כפרים מקדימין ליום הכניסה, והכי קאמר ליה, מדלא בעית לה לקמן אם כן משמע דפשיטא לך טעמא דתקינו להו מפני שמספקין מים ומזון כדבעינן למימר קמן בברייתא ואם כן מאי קא מיבעיא לך הכא. ולי נראה, דמי שאמר כדבעינן למימר קמן הוא ששאל תחילה מנא לן ולפרושה למתניתין בדרך קושיא ותרוץ הוא, ודכוותה איכא טובא בגמרא. והלא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו וכו'. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי והלא פשט בכל ישראל, וכדאמרינן בע"ז בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לו, א עיי"ש) בשמעתא דשמנן, בכל בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו חוץ משמנה עשר דבר שאפילו יבא אליהו ויאמר אין שומעין לו שהרי פשט איסורן בכל ישראל, אלא חדא מתרתי פירכי נקט. ואימא זמנים הרבה. כלומר אפילו מראש החדש, וכענין שאמרו בירושלמי (פ"א ה"א) כל החדש כשר לקריאת המגלה דכתיב (אסתר ט, כב) והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ובלבד עד חמשה עשר דכתיב (שם פסוק כז) ולא יעבור, ופריק זמניהם דומיא דזמנם. זמן קהלה לכל היא. פירש רש"י ז"ל זמן מלחמה לפיכך לא צריך קרא. והקשו עליו בתוספות שהרי אין הדבר תלוי במלחמה, אלא בנייח תלה הכתוב, כדכתיב (אסתר ט, כב) כימים אשר נחו בהם היהודים, וכתיב (שם פסוקים טז-יז-יט) נקהלו ועמוד על נפשם בשלשה עשר ונוח בארבעה עשר על כן היהודים הפרזים עושין את יום ארבעה עשר. אבל בירושלמי (פ"א ה"א) מפרש שאין ראוי לרבותו מפני שהיה זמן מלחמה לכל, דגרסינן התם ימים כנגד ימים י"א וי"ב כנגד י"ד וט"ו או י"ב וי"ג כנגד י"ד וט"ו אמר ר' חלבו יום י"ג יום מלחמה היה אף הוא מוכיח על עצמו שאין בו נייח, מעתה אל יקראו בו לפניו ולאחריו קורין ובו אין קורין. והא דקאמר בגמרא לפי דברי הירושלמי הכי קאמר ומכל מקום לא צריך קרא שיהא מותר לקרות בו דקל וחומר הוא. ימים כימים. ירושלמי (פ"א ה"א): או אינן אלא תשיעי ועשירי, כימים ימים שהן סמוכין לימים, ואם ימים שהן סמוכין לימים אינן אלא ששה עשר ושבעה עשר, לית יכיל דאמר ר' אבהו בשם ר' אלעזר לא יעבור ולא יעבור. אילימא אליבא דרבי עקיבא בזמן הזה נמי איתיה. פירש רש"י ז"ל דרבי עקיבא לאחר חורבן הוה. ואינו נכון, דהכי נמי הוה בפני הבית, דחתנו של כלבא שבוע הוה. ופירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דפשיטא ליה דמתניתין מיירי בזמן הזה, מדקתני בה (לקמן מגילה ה, א) אימתי במקום שנכנסין בשני ובחמישי אבל במקום שאין נכנסין בשני ובחמישי אין קורין אותה אלא בזמנה, ומדמפליג בין נכנסין לשאין נכנסין ולא מפליג בין בפני הבית לשלא בפני הבית ש"מ דאפילו בזמן הזה איתא וכדדייק מינה בסמוך רב אשי, וסתם מתניתין רבי עקיבא היא. ואם תאמר אם כן היכי איתותב מינה רבי יוחנן, לוקמה לברייתא כרבי יוסי ברבי יהודה (ראה לקמן עמוד ב) ומתניתין רבי יהודה (דבמשנה לקמן מגילה ה, א) ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא, ורבי יוסי ברבי יהודה אית ליה דליתא להאי תקנתא בזמן הזה. יש לומר דניחא ליה לאוקומי חדא כרבי עקיבא וחדא כרבנן ולאו לאוקמי כרבי עקיבא בתרי תנאי. רב אשי קשיא ליה דרבי יהודה אדרבי יהודה ומוקים לברייתא כרבי יוסי ברבי יהודה. קשיא לי ומאי קושיא, דילמא בברייתא מפליג בין קודם הזמן הזה ובין הזמן הזה ובמתניתין (דלקמן מגילה ה, א) מפליג אפילו בפני הבית, ומאי דשייר במתניתין פליג בברייתא ומאי דשייר בברייתא פליג במתניתין. ומיהו למאי דאמרינן במסקנא דרב אשי שמיעא ליה דאיכא מאן דתני לה כרבי יוסי ברבי יהודה לא קשיא מידי, דכיון דקשיין קצת לכאורה אמר רב אשי דמאן דתני לה אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה דוקא. +
ריטב"אחידושי מגלה להריט"בא ז"ל: כרכים המוקפין חומה מיב"ן קורין בט"ו נראין דברים דמלתא פסיקת' קתני ל"ש בא"י ול"ש בח"ל ולא מלישנא דמתניתין בלחוד דייק' לה דבהא איכא למיפרך דמכיון דתלי מילתא ביב"ן סתמו כפי' דבא"י איירי דמה ענין יהושע ת"ל מיהו אי' למדק לה מדאמרינן בגמרא דמתניתין דלא כריב"ק דתלי טעמא בכרכים המוקפין מיא"ח ומייתי לה משושן ולדידיה ודאי כיון דמייתי' לה משושן אפי' בח"ל נמי ולדידיה ליכא רבותא בשושן טפי משאר עיירות ולרבנן דמתניתין הוא דאיכא רבותא הואיל ונעשה בה נס כדאיתא בגמרא וכיון דכן מדריב"ק נשמע לרבנן דע"כ לא חזי' דפליגי אלא בזמן הקף דרבנן תלו ליה מיב"ן וריב"ק מיא"ח אבל בדין ח"ל לא פליגי וכיון דלריב"ק ליכא הפרש בין א"י לח"ל ה"ה לרבנן ובתוספות סייעו דבר זה מדאמרינן בגמרא רב אשי קרא מגלה בהוצל בי"ד ובט"ו דמספקא אי הוה מוקפת חומה או לא והוצל מח"ל הוא כדאמרינן פ' חלק נקטי' בבל לאחזיא חבלי דמשיח דתרגמינא אהוצל וכדאיתא נמי בכתובות והא לאו סיוע היא לפום מקצת נסחי דגרסי רב אשי קרא בהוצל דבנימין ותרתי הוצל נינהו ואי' דמסייעי לה נמי מדאמרינן בירושלמי הכרך שחרב ונעשה של גויים אתמהי' בו אי' קורין בח"ל קורין מי' בעיקר נסחי ה"ג בו אין קורין בח"ל קורין כלומר ?דרינן קודם שחרב היו קורין בו חוצה לו מדריב"ל דאמרינן כרך וכל הסמוך לו וכו' ועכשיו שחרב תוכו וח"ל קיים כיון דח"ל קורין לכתחלה שהרי נתחייב ולא נשתנה אף תוכו קורין כבתחלה שהרי נתחייב שלא יהא הטפל חמור מן העיקר והיינו דמתמה' וכי תעלה על דעת שח"ל עיקר חיובו היה מחמת הכרך קורין בט"ו ובו אין קורין ולפום האי נסחא ליכא סייעת' אלא דנסחא דחיק' היא ואידך דייקי' טפי דמדמי' כרך שחרב ונעשה של גויים לח"ל ובר מהא משמע דטעמא כמה דכתבינן הילכך מוקמי' מתניתין כפשטה דמלתא פסיקתא קתני כרכים המוקפי' חומה מיב"ן קורין בט"ו' ל"ש באי ול"ש בח"ל. ובעו רבנן ז"ל מה ראו אכ"ה לתלות הדבר ביב"ן ותירצו הראשונים ז"ל משום די"בן הוא שנלחם בעמלק תחלה והמן היה מזרע עמלק והא בגמ' דבני מערבא בעו לה ופרשי בה טעמא דגרסינן התם ר' סימון בשם ריב"ן חלקו כבוד לא"י שהית' חרבה באותן הימים ותלו אותם מיב"ן ומפרש לה רבנן ז"ל שהוצרכו אכ"ה לחלק בין כרכים לעיירות משום דהני מיגנו והני לא מיגנו כדאיתא בגמ' אלו תלו הקף הכרכין ביא"ח היתה א"י כפרזים מפני חרבנה ויהיה גנאי לא"י ולפי' תלו דדברים מיב"ן ולא בריר לן האי טעמא דבשלמא למ"ד קדושה א' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא שייך שפיר שחלקו לה כבוד שכש' שקדוש' הארץ קיימת לענין בית בבתי ערי חומה דין הוא שתהא קיימ' ג"כ לענין מ"מ אלא למ"ד לא קדשה לעתיד לבא עד שבא וחזר וקדשה כיון דאזלה לה קדושא לענין בית בבתי ערי חומה ושלוח מצורעים ודכותיהו מה ענין לחלוק כבוד לא"י לענין מ"מ אומר מורי נ"ר דודאי טעמא דמלתא משום דכל מידי דהוי מדרבנן סמכי לה אדין תורה כל מה דאפשר וכדחזי' בסתם יינם דרבנן דגזרו בה משום בנותיהן שאסרוהו בהנאה החליטו אסורו לעולם כענין יין נסך ודאי דאוריתא מש"כ בפתן ושמנן ובישוליהן שאסרו אף משום בנותיהן וכדמוכח בדוכתיה וכדברירנא התם והכא נמי כיון שהוצרכו נמי לחלק בין מוקפין חומה לעיירות נמצאו שיש חלוק לענין בית בבתי ערי חומה בין מוקפין חומה לאין מוקפין חומה אתו אכ"ה וסמכו תקנתם לאותו דין תורה ומה להלן מוקפין חומה מיב"ן שהוא תחלת קבוץ א"י אף זו מוקפין חומה מי"בן וזהו ג"כ מ"ש בירושלמי כדי לחלוק כבוד לא"י אע"פ שחרבה עדיין מצוות שלה חשובות בעניינם ואנו סומכין בהם תקנתנו זאת אפי' למ"ד קדושה א' קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא וכ"ת והא חזינן שאין דין שוה בשניהם שהרי לענין מקר' מגיל' אמרינן כרך וכל הסמוך לו וכו' מש"כ לענין בתי ערי חומה שאין נידון ככרך אלא מן החומה ולפנים וכן טבריא אין לה דין מוקפת חומה לענין בתי ערי חומה מפני שמצד א' ימה חומתה כדאיתא בגמרא ולענין מ"מ מספקא ליה לחזקיא משום דלא ידע למאן דפליג בין כרכים לפרזים אי טעמא משום דהני מיגנו והני לא מיגנו וא"כ טבריא הא מגניא וקריא בי"ד אלמא כל היכא דאמרת טעמא משום דמגנו אף בטבריא קורין בט"ו ור"י פשי' ליה דקורין בה בט"ו כירו' והכי אסיקנא בגמרא דילן במסכת ערכין וי"ל דאע"ג דסמכי רבנן אתקנתיהו אד"ת לא השוו מדותיהן לגמרי בכל אלא דרך כלל ועל הרוב חלוקין הן בפרטי' שסתם יינם אין כל דיניו שווין ליין נסך ודאי כדכתיבנא בדוכתיה והכא נמי כל היכא דמגנו ויש בה צד הקף חומה מיב"ן עשאוה כמוקפ' גמורה כגון כרך והסמוך לו דכיון דסמוך לכרך מוקף ומגנו בתוכו בעת צרה ובהדי הדדי קיימי ומשתתפי דינא הוא דליקרו הדי הדדי וכן בטבריא כיון שמוקפת חומה ממש מג' צדדים ומגניא מאויבים דין הוא שלא תהא כעיר לענין מ"מ אע"פ שיש לה דין בתי ערי החצרים ואחמיר בה קרא והיינו דאמרינן בירוש' חזקיה קרא בטבריא ביד ובט"ו חשש על הדא דתני רשב"י ואיש כי ימכור בית מושב וכו' פרט לטבריא שימה חומתה פי' לא דמספקא ליה אם איתא להא דרשב"י לענין ובתי ערי חומה דא"כ תפלוג אגמרא דילן דאמר דהא פשיט' ליה אלא דמספקא ליה אם הקלו לענין מ"מ כיון דמגניא או לא כיון דמגליא ר' יוחנן קרי לה בכנישת דכפרא בט"ו אמר הדא היא עיקר טברי' קדמתא ולא להא דתני רשב"י קל הקלו בקריאתה כלומר דאע"ג דלענין בית בבתי ערי חומה אין לה דין מוקפת חומה לענין מ"מ הקלו כיון דמגניא ומייתי טעמא שלא השוו חכמי' מדותיהן בזה דתנינן תמן כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות ותנינן הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו פי' כלו' וכשם שהקלו בזה כך הקלו לענין טבריא והלכתא ודאי כר"י דהכי אסיקנא בגמ' דערכין מ"מ מדברי כלם נלמוד שטעם מ"מ בדין בתי ערי חומה הוא שתלו אותן מפני כך חוששין לדינים בירושלמי וגמ' ואי משום כבוד א"י גרידא מה ענין זה אצל זה עד שהקפיד בדבר ג"כ כמו שכתבנו והאמת מורה דרכו: אלא שהכפרים מקדימין לי"ה פרש"י ז"ל שנכנסים לדין שפעמים בשבת ב"ד יושבין בעיירות יום ב' ויום ה' כדאיתא בכתובות וכיון שבאו לדין קרו מגלה והקשו בתו' דהא תנן אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה י' בטלני' פחות מכן הרי זה כפר ומשמע אי זו היא עיר גדולה לכל הדיני' שאמרנו וכי מלתא פסיקתא היא דכל שיש בה י' בט' יש שם ב"ד שאין בה י' בט' אין שם ב"ד וי"ל דמתני' לא לענין כניסת כפרים קאמר אי זו היא עיר גדולה דהא לישנא מוכח עליו שדינן תלוי בעיר שיש ב"ד לכניסה וכדקתני אימתי תקום שנכנסי' וכו' ואידך דקתני אי זהו עיר גדולה דין אחר הוא לענין עיירות גופיהו שאע"ג שאין נכנסים במקום אחר ולא מספקי' מים ומזון לאחיהם הקלו להם ג"כ שיהיו מקדימין לי"ה לומר מ"מ בעיר שיהיו מקובצים בזמן שב"ד יושבין שהרי בית דין יושבין בעיירות בב' ובה' כדבעי למי' קמן וכן נראה דעת רש"י ז"ל שם וכתוב פי' אלא שהכפרים מקדים לי"ה שנכנסין לעיירות בב' ובה' לקרא בתורה ובעי' שנכנסין לכך קורין את המגלה ולתרויהו פי' טעמא דכפרים היינו לפי שמספקי מים ומזון לאחיהם הוא כדאיתא בגמ' אלא ודאי מההוא טעמא כל היכא דקרו מקמי י"ד בהכי סגי כדי שיהיו פנויים ביום י"ד אבל חכמים קבעו להם זמן קבוע בי"ה לפי שהוא יום הבטלה להם שנכנסין שם לדין או לקרא בתורה וזה ברור ובירושלמי משמע כפי' התוספות דגרסי' התם בעון קמי ר' מונא ולא עזרא התקין שיהיו קורין בתורה בב' ובה' בשבת ובשבת במנחה ומר' ואסתר מתקנים על מה שעתיד עזרא לתקן א"ל מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא משפח' ומשפחה מדי' ומדי' ועיר ועיר ע"כ וה"פ דאנהו מתמהי מעיקרא האיך שנינו שהכפרים מקדימין לי"ה כשנכנסי' לקרא בתורה שהרי בזמן מר' ואסתר ואכ"ה עדין לא נתקנה תקנה קריאה בתורה שתקנו שיהיו קורין בתורה בב' ובה' כי עזרא עמד אח"ך ותקן כן כלומר דאע"ג דנביאים הראשונים תקון בב' ובה' ובשבת ובמנחה כדאיתא בב"ק הא אתפרש התם דנביאים הראשונים לא תקון אלא תלתא פסוקי בחד גברא או תלתא גברי חד חד פסוקא וקריאה זו לא היתה חשובה בעיניהם כ"כ עד שיכנסו שם מן הכפרים אבל אחר תקנת עזרא שיקראו תלתא גברי עשרה פסוקי היתה קריאה חשובה ליכנס שם מן הכפרים וא"כ איך אנשי כנ"הג מתקני' וקובעים י"ה על מה שעתיד עזרא לתקן ופריק מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא ולא למימרא דתקנת כפרים אינה מאכ"ה אלא מחכמי המשנ' שלאחר עזרה וקראי אסמכת' בעלמא כדפר"ת י"ל דהא ליתא כדאמרי' ברישא דשמעתין דכלהו אכ"ה תקון אלא ה"ק שאכ"ה לא קבעום אלא שנתנו להם רשות להקדים לקרות יום או יומים מזמניהם דומיא דזמנם כדי שיהיו פנויים ביום י"ד וחכמי המשנה אח"כ קבעו להם י"ה לפי שהוא יום נכון ומזומן להם וכן מה ששנינו בעיר שאין בה עש' בט' מקדימין לי"ה ג"כ אכ"ה תקנו להם הקדמה לפי שהיה להם טורח להתאסף ביום י"ד אלא שיקראו ביום או יומים קודם לכן אז יהיה להם הזמנה יותר וחכמים קבעו להם י"ה שבו מן הסתם מתאספין לדין או לקר' בתורה וז"ש בירושלמי שסמכו זה על הפסוק משפחה ומשפחה מדינ' ומדי' ועי' ועי' כלומר שדורשין אותו לחלק בין עיר שיש בה י' בט' לעיר שאין בה י' בט' ובין משפחה כפרים שנכנסים לעיירות לשאינן נכנסין וכדהוה דרשינן בגמ' דילן וכדבעי' למי' קמן וק"ל לרבנן ז"ל היכי עבדינן הכי שיהיו אלו קורין בי"א בי"ב בי"ג ואלו בי"ד ובט"ו קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ובודאי בפ"ק דיבמות איתא להאי פירכא ואסק' רבא הכי אמרי' אגודות ה"מ ב"ד א' בעיר א' פלג הורו כב"ש ופלג הורו כב"ה אבל ב' ב"ד אפילו בעיר א' לא וכ"ש ב' ב"ד בב' עיירות ולדידיה שפיר מתרצא מתניתין כלה דאפי' כפרים הקורין בעיירות בזמן חלוק לעצמן והעיירו' עצמן בזמן א' ב' ב"ד בעיר א' הוא אבל לאביי דקאמר התם דדוקא ב' ב"ד בעיר א' הוא אגודות בשלמא כרכים ועיירות ניחא דהוו להו ב' ב"ד בב' עיירות אלא כפרי' ועיירו' ק' מתוך קושיא זו פירש הראב"ד ז"ל שהכפרים שמקדימין לי"ה אינם קורין בעיר אלא במקומן ולפי שביום א' אינם יכולים להתקבץ עד שיבא י"ה וישובו מקבוצים מן העיר קבעו להם י"ה ובתו' תירצו דודאי הכפרים בעיירות הם קורי' כפשטא דמלתא וכדמשמע מפי' רש"י ז"ל אבל בענין מגלה ליכא אגודות אגודות אלא בשהאגו' חולקים אלו עם אלו וכסבורים שהכל היה להם לעשות שטה א' ואלו מורים על דבריהם ונעשה תורה כב' תורות אבל הכא כך היתה התקנה מתחלה שיהיו חולקים בזמניהם וכלם מודים זה לזה שעושה כראוי לו ובהא ליכא אגודות כלל וכן נראה בירושלמי דפסחים דגרסינן התם גבי מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים דאקשינן קרי כן וכו' ופריק בשעה שאלו עושים כב"ש ואלו כב"ה והרי מגלה דאלו קורין בי"ד ואלו בט"ו א"ל מי סדר את המשנה סמכה על המקרא משפחה ומשפחה כלו' לא תעלה על דעתך שזמנים אלו חכמי המשנה קבעום אבל בעיקר התקנה כלם קורין כיום א' או בי"ד או בט"ו דהשתא ודאי כי פלגי' להו שיהא זמנו של זה לאו זהו זמנו של זה הוי אגודות אבל אינו כן כי אב"ה תקנו כן שיהיו חלוקי' בקריאתן וכדנפקא לן מקרא משפחה ומשפחה וכו' ומהתם מפיק ליה התנא שסדר את המשנה וחלק דיניהם וכיון שכך היתה התקנה הראשונה אין כאן משום אגודות זו שיטת ירושלמי מכרעת כפי' התוספות אבל אינה שטה דגמרא שלנו בפ"ק דיבמות כדפרכי' ממתני' הכרכים והעיירות לא פרכי לן מהאי טעמא אלא משום דהוו ב' ב"ד כב' עיירות אלא א"כ תאמר דהתם לרבותא נקטיה קושיא דמלתא דאפי' לדברי ריש לקיש שהיה סבור שיש במגלה משום אגודו' כיון שהם בב' עיירו' ליכא אגודו' מי' בלאו הכי נמי אפי' בעיר א' ליכא במגל' משום אגודו' כטעם הירו' אבל זה אינו נכון בטעם דהא שקלי' וטרי' בה התם טובא בהאי ענינא ולא אדכרו האי טעמא כלל ולפום שטתא דגמרא דילן י"ל דלעולם ליכא משו' אגודות אלא במלתא שהמותר לזה אסור לזה כדההוא דצרת הבת דמייתי התם וכגון כרכים ועיירות שזמנו של זה וכו' אלא כפרים בהדי עיירות הרי אלו רצו כפרים לקרות בי"ד הרשות בידם שלא חייבום להקדים אלא שהקלו להם להקדים אם ירצו וכדאיתא בגמרא וכיון שכן דינן ידוע לכל אין כאן אגודות וזהו שלא הקשו שם ביבמות אלא מי"ד וט"ו בלבד ופריקו ליה משום דהוי ב' ב"ד בב' עיירו' ובין לאביי בין לרבא ליכא אגודות אבל כפרים ועיירות לא הוקשה להם מעולם וזה טעם נכון וברור ומפי הרשב"א נר"ו למדתיו ויש לו סיוע ממה שאמרנו שם בשמעתא א"ל ר"ל לר"י תנן מגלה נקראת וכו' קרי כאן וכו' א"ל לר"י ע"כ לא שנית מקום שנהגו וכו' כלומר ואמאי לא ק' לך הבא א"ל אמינא אנא אסורא וכו' כלומר דאנא ל"ק לי אלא כרכים ועיירות דאיכא בינייהו איסורא דזמנו של זה לא זהו זמנו של זה ואת אמרת לי דמקום שנהגו דלית ביה שום תקנת חכמים מעיקר' אלא שאמרו לקיים מנהג כל מקום כפי מה שנהגו אבל לא לחייב לשום מקום לקבוע אסור או התר בזה ובירושלמי ג"כ לא הקשו אלא מי"ד וט"ו בפי' אלמא בבני כפרים בהדי עיירות ליכא פירכא והיינו כדאמרי': ולענין כפרים כשהם מקדימין לי"ה איכא מרבוואת' ז"ל מאן דסבר שכן כפר הוא שקורא להם ולא בן עיר או בן כרך שהרי בן עיר או בן כרך לא הגיע זמנו וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים י"ח וכ"ת א"כ יקראו כמקומן הא ליתא שאינם מתקבצים בי' אלא בעיר שנכנסין לקרא בתורה וזהו דעת הרשב"א נר"ו והביא ראיה מדאמרינן בירושלמי בן כרך אינו קורא לבן עיר ובן עיר אינו קורא לבן כרך ומור"י נר"ו בשם רבותיו ז"ל דכפרים המקדימים לי"ה כך היתה עיקר התקנה שיהא בן עיר קורא להם כחד עם חשיבי וכיון שעדיין הוא מתחיי' לא חשיב לגמרי נמי שאינו מחויי' בדבר אלא הרי הוא באותה שאמרו כל הברכו' כלן אעפ"י שיצא מוציא כיון דבר חיובא הוא ואף אלו הרי כפרים ראויים לקרא בי"ד עם העיירות פעמי' קורים בכפרים כשאין י' בטלנין בן עיר ובן כרך חלוקים לגמרי בדיניה' וזמנו של זה לא זהו זמנו של זה כלל ולפי' אין א' מהם מוציא לחברו מי' הוא דהכא משמע בירושלמי שאין בן עיר קורא לבן כפר לבדו כלומר עד שיהא עשרה: מנא לן פי' מ"ל דקרינן בכל הני זמני דאמרינן במתניתין ומתמה מ"ל כדבעינן למימר קמן והלא ההוא מתניתין היא ודילמ' מאי דבעי מעיקרא מ"ל לא ידע לההיא מתני' שמיעא ליה נמי לכ"ע ופירשו הם ז"ל הא דמתמה' הינו מדבעי ליה הכא ולא בעי לה אסיפא דמתניתין גבי הכפרים מקדימין ליה. והיינו דמתמה מדלא בעי לה לקמן מכלל דפשי' לך דטעמא דכפרים מקדימין לי"ה היינו מטעמא דלקמן וא"כ מאי קא בעיא לך הכא ול"נ והנכון דכי קא בעי מנ"ל הוה ס"ד דקא בעי מ"ל מקר' ממש ולהכי משמע דמתמה דהא לא ה"ל למבעי כלל דפשי' דליכא בקרא בהדיא אלא י"ד וט"ו והא לא איפשר דלהוי אלא תקנת חכמים ואגב אורחין מייתי מתניתין דבעי למי' קמן והרי היא כאלו אמר היכי בעית קרא דהא ודאי פשיטא דתקנת חכמים הוא וכדבעינן למימ' קמן ואפי' לא תסק אדעתין טעם תקנה זו דמפ' במתניתין מ"מ לית לך לאסוקי אדעתך מקרא ממש בהדיא והיינו דמהדר ליה דאיהו לא בעי קרא מנ"ל אלא היכא ודאי לא אפשר דתהוי תקנת חכמים המשנה לגמרי שהרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד כנ"ל: והא דמקשינן דהא אין ב"ד יכול לבטל וכו' בדין הוא דמצי להקשות דאפי' ב"ד גדול מן הראשון לא מצי לבטולי תקנה כיון שפשט מתחילה בכל ישראל וכדאמרינן בעינן גבי י"ח דבר שגזרו ב"ש וב"ה שאפי' יבא אליהו דכיון דבהא סגיא ליה תו לא אכפת ליה ותו לא בעי למנקט מילתא בכדי דהא פשי' שאחר אכ"ה לא קם ב"ד כמותם: אלא פשי' דכלהו אכ"ה תקון כלומר שיהא רשאי להקדים יום או יומים אלא שחכמים קבעו זמן ליה: היכא רמיזא אמר רב שמן וכו' ואי' זמנים טובא כלומר כל החדש דטפי ליכא למי' וכן אמרינן בירושלמי כל החדש כשר למ"מ דכתיב והחדש אשר נהפך וכו' והשתא נמי לי' למי' תפשת מרובה לא תפשת כיון דאי' קרא דכתיב החדש ומי' מט"ו ואילך לי' למי' דהא כתיב ולא יעבור ופריק זמניה' דומיא דזמנם ופריך י"ב וי"ג ופריק י"ג זמן קהלה לכל היא ולא צריך לרבויי זו גרסת רש"י ז"ל ופי' דיום י"ג יום מלחמה היה שנקהלו בו לעמוד על נפשם כמו שכתוב בפי' וכו היה עיקר הנס ואין צריך לרבותו דממילא מתרבי וכי אצטריך ריבוי לי"א וי"ב והא דלא נקט זמן מלחמה י"ל דלישנא דקרא נקט והקשו עליו בתו' היכי קאמר משום דה"ל יום מלחמה לא צריך לרבויי וממילא אתי שהרי לפי פשט הכתוב אין עיקר הדבר תלוי במלחמה אלא ביומי דהוו להו נייחא כדכתיב בהאי קרא בימים אשר נחו בהם היהודים וכו' וכתיב נקהלו ועמוד על נפשם בי"ג בו וכו' כי יום י"ד וט"ו שהיו ימי שמחה צריכים לרבויי אלא ה"ג יום י"ג זמן קהלה היא ופי' ר"ת ז"ל דזמן קהלה היינו שביום י"ג נקהלו עם מר' ואס' להתענות לפי שהם עומדים במלחמה וכן כתב רב אחא ז"ל שביום י"ג התענו בזמן ההוא וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם יהושע בעמלק כדדרשינן במס' תענית ומשה ואהרן וחור עלו ראש הגבעה מכאן לתענית שצריך ג' אלו דברי רב אחא ז"ל ומכאן יש סמך למה שנהגו העולם להתענות י"ג שלא מצינו לו זכר אחר בתלמוד בשום מקום ואע"ג דבתעניות אמרי די"ג יום נקנור הוה הא קי"ל דבטלה מגלת תענית וכ"ת ותפוק ליה דה"ל יום שלפני פורים וקי"ל דימים הכתובי' במגל' תענית לפניהם אסור וקי"ל נמי דחנוכה ופורים לא בטלי כבר תרגמה בעל המאור ז"ל דכי אמרי' דחנוכה ופורים לא בטלי היינו לענין אינהו גופיהו אכל לפניהם ולאחריהם אין כאן כלום מ"מ לא מצינו תענית זה בכלל הצומות שהם גזרת חכמים אלא כעין תענית יחיד הוא ואע"פי שחייב אדם להתענות בו משום אל תטוש תורת אמך צריך קבלה מבע"י ולפי שאין לו עיקר גמור נהגו כשחל פורים באחד בשבת להתענות ביום הה' שלפניו ואע"פ שהוא יום י"א ולא היה יום קהלה ולית בהא נמי משום אקדומי פורענותא לא מקדמי' ובירושלמי משמע כשיטת רש"י ז"ל דגרסינן התם ימי' כנגד ימים י"א וי"ב כנגד י"ד וט"ו או י"ב וי"ג כנגד י"ד וט"ו א"ר חלבו יום י"ג זמן מלחמה לכל היא אף הוא מוכיח על עצמו שאין בו נייחא ופריך מעתה לא יקראו בו ופריק לפניו ולאחריו קורין בו אין קורין ע"כ ובזה יש לזכות גרסת הספרים וה"ק יום י"ג זמן מלחמה הוא ואין לרבותו מזמניהם דומיא דזמנם דבעינן דומיא דזמנם שהיו ימי נייחא מ"מ מאליו הוא מתרבי דלא סגי שיהו קורין לפניו ולאחריו ולא יקראו בו והיינו דאמרי בגמר' דילן יום י"ג זמן קהלה לכל היא ולא צריך לרבויי דכיון דמזמניהם דומיא דזמנם מרבי' י"א וי"ב האי מתרבי ממילא: ור"ש בר נחמני אמר בימי' ימי' כימי' לרבות י"א וי"ב פי' דימים כימים משמע כימים הסמוכים להם וימי מנוחה כמותם וכדמפ' ואזיל הילכך לא סגי אלא י"א וי"ב ואתי י"ג ממילא: אמר רב אחא בר יעקב זו דברי ר"ע סתימתאה פרש"י ז"ל שנסתמו כל המשניות לדעתו והוי קושיא כדאמרינן סתם משנה ר"מ סתם ברייתא ר' יהודה וכו' וכולהו אליבא דר"ע מי' הכא ליכא לפרושי הכי מדאמרינן פ' בני העיר זו דברי ר' מנחם בר' יוסי סתימאה והתם ליכא למי' שנסתמו כל המשניות לדעתו ולכך יש לפרש כל היכא דאתמר זו דברי ר"פ סתימתאה ר"ל שנסתמה משנה זו לדעתו: מתיבי א"ר יהודה אימתי בזמן שהשנים וכו' אפי' בזמן הזה נמי פי' ר' יהודה אפי' בזמן הזה אמרה אי בעי' אימא כדפרש"י ז"ל דר"ע אחר חרבן הוה כלו' היה עיקר עניניו דאע"ג דחתניה דכלבא שבוע היה שהיה קודם חרבן כדאיתא בכתובות מ"מ עיקר שיבתו של ר"ע לאחר חרבן הוה שהרי רבו ריב"ח נמשך עד לאחר חרבן וכיון דכן ר"ע לדידיה הוא דאמר ולא למה שעבר קודם החרבן ותו דהא סתם מתני' ר"ע היא ומתני' ודאי אפי' בזמן הזה הוא כדדייק רב אשי לקמן מדמפליג תנא בין למקום שנכנסין בב' ובחמישי למקום שאין נכנסין ולא מפליג בין בזמן שישראל שרוים על אדמתן: מיהת קרי' תיובתא דרב אחא בר יעקב תיובתא והא דמסקי' לה בתיובתא ולא אמרי' דר"י דעת ג' הוא ופליג אדר"ע ואדרבנן משום דהא לא ניחא דפליג אכלהו דהא איירי במתני ולא פליג ולא ניחא נמי למי' דברייתא ר"י בר יהודה ומתני' ר"י ותרי תנאי אליבא דר"ע דהא ניחא לן לאוקומיה מתני' כר"ע ואידך כרבנן ותהוי תיובתא דרב אחא מלאוקומיה ר"ע בתרי תנאי: א"ד אמר רבא אר"י זו דברי ר"ע סתימתאה אבל חכמים אומרים בזמן הזה הואיל ומסתכלין אותה אין קורין אותה אלא בזמנה זו גרש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל דבזמן הזה שרוב המון עם הם עמי הארץ מסתכלין ביום שקורין המגלה ומונין מהיום ההוא עד הפסח ל' יום ואי עבדי בי"א בי"ב בי"ג אתו למטעי ועבדי פסח קודם זמנו ואכלי חמץ בפסח ול"נ דהא בפ"ק דפסחים אסקינן דלא חששי להאי טעמא דאמרינן התם הם העידו שמעברין את השנה כל אדר שהיו אומרים עד הפורים וטעם האומר עד הפורים וטעמא כדכתב רש"י ז"ל כדאיתא התם ואפ"ה לא חשו לטעם ההוא ומעברין את השנה כל אדר וכדתנן לקמן במכלתין קראו את המגלה באדר הראשון ונתעברה השנה וכו' אפי' מעברין אחר פורים ואחרים פי' לפי' גרסא זו שעיניהם של עניים תלויות למ"מ כדי לחלק להם מעות וצריך שידעו יום ידוע ומסויים לכל מקום שילכו שם ולא יבואו בפחי נפש ואי' דגרסי הואיל ומסתכנין בה כלו' שבזמן הזה שמסתכנין יש' בדתיהם אם אנו קורין בכל הזמנים הללו אוושא מילתא טובא ודילמא גזרי שמדא עלה לבטולה וכיון דכן דאין הקדמה זו בחיוב אלא קולא לכפרים אם ירצו להקדים ומוטב שלא יקדימו ונבטל מהם תקנה משתבוא כל המצוה לידי בטול הא אלו היה ענין הכפרים בחיוב שלא היה זמנם י"ד לא הוה איפשר לן לבטולי הכל וזה הדבר ברורה: רב אשי ק"ל דר"י אדר"י ומוקי לה כר"י בר יהודה ומי אמר רב יהודה וכו ופרכי' משום דק"ל לדר"י אר"י מוקי לה למתני' כר"י פי' הא ודאי טפי אי' למי' דמתני' ומתניתא תרי תנאי אליבא דר"י א"נ דתרוייהו דר"י וחדא כר"ע והיינו מתני' ואידך מתניתא כרבנן: +
המאיריהקדמה אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת מגלה היא מסדר מועד והורגלנו בלימודה אחר מסכתא תענית לסבה אשר הזכרנו בפתיחת החבור והיא כוללת ארבעה פרקים וסדרם לפי שטתנו א' מגלה נקראת ב' הקורא את המגלה למפרע ג' הקורא את המגלה עומד ויושב ד' בני העיר וזאת המסכתא בכללה אמנם יתבארו לנו ממנה שלשה ענינים כלליים הראשון לבאר בה ענייני מגלת אסתר הפטור והחייב והראוי להוציא את הרבים ותכונת מעשה המגלה עם תכונת קריאתה וזמן קריאתה ויבואו על זה ראשון ושני ממנה ומעט מתחלת פרק שלישי ר"ל פרק הקורא את המגלה עומד ויושב והשני בעניני הקריאה בספר תורה להודיע זמן קריאתה ותכונת קריאתה וכמה הם קוראים בכל ימי הקריאה זה בכה וזה בכה ויתגלגל בחלק זה מי הוא ראוי לעבור לפני התיבה או לישא את כפיו ויבא על זה שלישי ממנה ר"ל הקורא את המגלה עומד ויושב וקצת הרביעי ר"ל בני העיר והשלישי לבאר קדושת בתי כנסיות ובאיזה צד יכולין להורידן מקדושתן ויבא על זה קצת רביעי ממנה ר"ל בני העיר זהו יסוד המסכתא וסדורה ויתערבב הסדור לפעמים בהכנס חלק אחד בגבול חבירו ובהתערב דברים ביניהם על ידי גלגול כמו שהקדמנו וזה הפרק אמנם ישתדל לבאר קצת עניני החלק הראשון ר"ל ענייני מגלת אסתר ונתגלגל לבאר בו בהרבה ענינים החלוק שיש בשני דברים הדומים זה לזה על ידי גלגול ההבדל שיש בין אדר ראשון לאדר שני ורובו יסוב על ארבעה עניינים הראשון לבאר זמן קריאתה הן לבני עיירות הן לבני כפרים והשני להודיע מהו נקרא לענין זה עיר ומה הוא נקרא כרך ומה הוא נקרא כפר והשלישי לבאר בדברים שאי אפשר לעשותם בזמנן באיזה מקדימין ובאיזה מאחרין הרביעי הוא שנתגלגל לבאר בהרבה דברים ההבדל שנפל בין שני דברים הדומים זה לזה ברוב ענינם על ידי גלגול ההבדל שבין אדר ראשון לאדר שני: והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר החלק הראשון ר"ל זמן קריאת המגלה הן לבני כפרים הן לבני עיירות הן לבני כרכים ובכמה זמנים היא נקראת והוא שאמר מגלה נקראת באחד עשר וכו' כלומר שהיא נקראת באחד מחמשה זמנים אלו לא פחות ולא יתר כלומר שאינה נקראת לשום אדם ולא בשום מקום למטה מי"א ולמעלה מט"ו אבל מי"א עד ט"ו נקראת פעמים בזה ופעמים בזה וזה שאין קורין למעלה מט"ו פי' בגמ' מדכתיב את יום חמשה עשר ולא יעבור ולמטה מי"א אין קורין שהרי לא נכתב זמן במגלה אלא י"ד וט"ו ט"ו לכרכים וי"ד לכפרים ועיירות שאינן מוקפות חומה אלא שזה שמקדימין מטעם יום הכניסה וקדימת יום הכניסה אינה בלמטה מאחד עשר שהרי אמרו בגמרא מיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן וכמו שיתבאר בפרטי המשנה והוא שאמר כרכים המוקפים חומה בחמשה עשר כפרים ועיירות גדולות בארבעה עשר אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה וחלוקה זו שבין כרכים לעיירות גדולות הוא שבודאי לא נתן המקרא שני זמנים לכרכים או לעיירות אלא אחד לכל אחד ומה שאנו נותנין חמשה עשר לכרכים יצא לנו בגמרא ממה שנאמר במקרא על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר וכו' ומאחר שנסמך יום ארבעה עשר לפרזים שהם בני עיירות שאין מוקפין חומה למדנו שבני עיירות בי"ד ומאחר שהפרזים בי"ד זמן השני שהוא יום חמשה עשר ראוי ליחדו למוקפין ונראה לי הטעם שהכרכים לרוב חשיבותם ראוי להם לשמוח בשני הימים ואם היתה קריאתם בי"ד כבר כלתה השמחה אחר שעבר יום עיקר הנס אבל כשקורין בט"ו אי אפשר שלא לשמוח קצת ביום י"ד שהוא תחלת הנס ועיקרו כמו שיתבאר אבל כפרים ועיירות לא הטריחום אלא ליום אחד והוא יום תחלת הנס ועיקרו ומ"מ מכח המקראות לא היה לנו לדון בכך אלא כל שהיו מוקפין חומה באותו זמן ר"ל בימות אחשורוש ומה ראו לתלות הדבר בהקף שמימות יהושע למדוה בגמ' בגזרה שוה כתיב הכא בערי הפרזות וכתיב התם לבד מערי הפרזי מה התם מימות יהושע אף כאן וכו' ואע"פ שמקרא זה במשה כתיב והיה לנו לומר מימות משה אעפ"כ תלו הדבר ביהושע שהוא עיקר כיבושה של ארץ ישראל ויש שפירשו הטעם מצד שנלחם יהושע עם עמלק שהיה המן מזרעו וממה שמצאו בהגדה זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע מה נשתנית מצוה זו שנאמרה בלשון זה יותר משאר מצות כשהתחיל יהושע במלחמת עמלק היה מחזר להיותה מסתיימת על ידו אמר הקדוש ברוך הוא למשה אמור לו כשיגיע זמנו של עמלק לימחות מלפני יהא הוא נזכר עליה והוא ששנינו כל עיר שהיא מוקפת חומה מימות יהושע ובתלמוד המערב פירשו הטעם כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותו זמן ולא היו ערים שבה מוקפות חומה בימות אחשורוש ואלו תלינו הדבר בימות אחשורוש היינו דנין אותן כדין פרזי ועכשו נותנין להם דין כרכים ודין שושן וכמו שאמרו אע"פ שאין לו עכשו הואיל והיה לו קודם לכן והרי מ"מ למדנו מן המקראות קריאת שני זמנים ט"ו לכרכים וי"ד לעיירות וכפרים אלא שהכפרים אע"פ שדינן בי"ד הקלו בהם חכמים להקדים ולקרות ביום הכניסה ובהקדמה זאת אתה מוצא י"א וי"ב וי"ג: וענין יום הכניסה זה פי' גדולי הרבנים שהיו מתכנסין בעיירות לבא לדין לפני בתי דינין שיושבין בעיירות בכל יום שני וחמישי מתקנת עזרא ומתוך שאין בקיאין לקרות את המגלה בכפר שלהם הקלו בהם שיקרא להם אחד מן העיר בעיירות אחר שבאו ולא יטרחו לבוא ביום הפורים: וי"מ לשטה זו שלשמוע דברי תורה היו מתכנסין שהיו קורין בעיירות שני וחמישי מתקנת עזרא ואע"פ שזו תקנה קדומה היתה כדכתיב וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה התקינו נביאים שביניהם שיהיו קורין שני וחמישי שלא יעמדו שלשה מים בלא תורה מ"מ עזרא תקן שלשה קורין בעשרה פסוקים ונתייחס הכל על שמו או שמא נשתכח וחזר הוא [וסדרה] ויסדה ושאלו על זה בתלמוד המערב ולא עזרא תקן שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה וכי מרדכי ואסתר מתקנים זמניהם על מה שעזרא עתיד לתקן והשיב מי שסדר המשנה אסמכתא אקרא כלומר אסמכתא בעלמא הוא ונראה מדבריהם שלא תקן עזרא כן אלא לאחר שעלה מן הגולה ושמא יש לתרץ שבגולה תקן ובימי זה הנס או שמא כבר נתקן ולא נתקבל ועזרא תקן ונתקבל ומ"מ למדנו לפירושים אלו שבעיירות היו קורין אלו בי"ד ואלו בשאר ימים לפי קדימתו של יום הכניסה והרבה ערערו [בה] ממה שאמרו בראשון של יבמות י"ד א' איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו המצות אגודות אגודות עד שבסוף הסוגיא העלה אביי שלא נאמר כן אלא בשני בתי דינין בעיר אחת הללו מורים כבית שמאי והללו כבית הלל אבל שני בתי דינין בשתי עיירות לית לן בה והקשה לו רבא והא ב"ש וב"ה כשני בתי דינין בעיר אחת דמו ולא חיישינן אלא אמר רבא כי חיישינן בבית דין אחד בעיר אחת פלג מורים כבית שמאי ופלג כבית הלל אבל שני בתי דינין בעיר אחת לא חיישינן והכא נמי בשלמא לרבא איכא למימר בשני בתי דינין היה אלא לאביי קשיא זו היא קושייתם ואני תמה מה הקשו ומ"מ לדעת רבא שהלכה כמותו שפיר מיתרצא ועוד שהרי רבא דרך קושיא לאביי אמרה ונדחית של אביי לגמרי ואף הוא שתק לו ולא עוד אלא שאף הקושיא מעיקרא אינה שתירוצין אלו לא באו אלא על הצרות שבית שמאי מתירין צרת הבת לאחים ובית הלל אוסרין ועשו בית שמאי כדבריהם ובית הלל כדבריהם וענין הסוגיא שבה תנן התם מגלה נקראת וכו' ואמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן קרי כאן לא תתגודדו וכו' והשיבו וכי עד כאן לא שנית מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים וכו' ולא חששו לאגודות וחזר והקשה אמינא לך איסורא ואת אמרת מנהגא כלומר שבמנהג אין לחוש אחר שאין בו איסור אבל קריאת המגלה איסור היא דכתיב לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם זמנו של זה לא זמנו של זה וחזר והשיבו מאותה של צרות שהוא איסור ועשו אלו כדבריהם ואלו כדבריהם ועל זו באו התירוצין של אביי ורבא כלומר שהוא איסור ומחלוקת אבל מגלה בראשונה שלמנהג הושבה כלומר שכל שאין בה מחלוקת אלא שאלו מודים לאלו שהוא מנהגם ואלו מודים לאלו שהוא מנהגם ואלו היה זה שממקום זה קובע דירתו במקום האחר היה עושה כהם אין כאן אגודות וכן זו של מגלה אינו מצד מחלוקת שבני עיירות מודים לבני כפרים שזהו זמנם ובני כפרים לבני עיירות שזהו זמנן והרי זה כדין קריאת שמע שזמנה בהנץ החמה והקלו ביוצא לדרך משיעלה עמוד השחר וריש לקיש היה סבור לומר שלא נאמר כן במקום איסור והשיבו ר' יוחנן מזו של צרות והקשו לו וזו של צרות מיהא נהי שאף באיסור כן כל שאין בו מחלוקת הרי זו של צרות מיהא מקום מחלוקת הוא ועל זה באו תירוצין של אביי ורבא והלכה כרבא אבל למגלה לא הוצרכו וכן אפשר לתרץ שלא הקשו שם אלא מי"ד ומט"ו שהם זמנים שבמקרא ושזה אסור לקרות בשל זה וכדקאמר התם אמינא לך איסורא וכו' אבל כפרים אילו רצו להמתין לי"ד תבא עליהם ברכה וכן הדין וקל הוא שהקלו בהם וכן שמאחר שאין קריאתם קבועה אף הכל מרגישין שאינו אלא קולא ואין קושיית אגודות אלא לי"ד וט"ו ואף לאביי ניחא שהרי י"ד וט"ו אינן בעיר אחת: אלא שמ"מ יש לגלגל על פירושם תביעות מצד אחר שאם בעיירות הם קורין תינח ביום שהם נכנסין בלילה שעברה מיהא מי קרא להם שהרי על כרחך מפני שאינן בקיאין אתה אומר כן ושמא תאמר שמבערב היו נכנסין ושאף בכל השנה דרכם בכך כדי להיות שם שחרית לקריאת התורה או לדין שהרי בית דין לא היו יושבין אלא עד חצי היום עדיין יש לומר נשים וזקנים מה תהא עליהם ודוחקים עצמם לפרש שהיו שולחים להם בקי מבערב וקורא להם במקומם לילה ויום ושמא תאמר א"כ ישלחו אותו ערב י"ד הואיל ויש להם להתבטל ממלאכתם ביום הכניסה נוח להם שלא יהיו צריכין להתבטל פעם אחרת או שמא ביום הקריאה היו מוליכין הבקי לשם וקורא בלילה שאחר קריאת היום שאף אנו היה הדין כן מדכתיב אלהי אקרא יומם ולא תענה וכו' והדר כתיב ולילה ולא דומיה לי אלא מדכתיב ולא יעבור אי אפשר לנו בכך אבל הם שמקדימין לקרות אפשר להם בכך וכן בשאלתות פירשו יום הכניסה יום התענית שהיו מתכנסין בעריהם ושמא תאמר תינח בי"ג אבל י"ב וי"א היאך היו מקדימין בהם פרשוה כשחל י"ד באחד בשבת שיש מתענין בע"ש והרי י"ב ויש שמקדימין לחמישי בשבת והרי י"א ועיקר מחלוקתם הוא שאותם שמקדימין לחמישי בשבת אוסרי' להתענות בערב שבת ממה שאמרו במגלת תענית כל שנשבע להתענות בערב שבת הרי זה שבועת שוא מקצת ערב שבת שבת מקצת ערב יום טוב יו"ט ואלו שמתירין מתירין ממה שאמרו במס' עירובין מ' ב' הלכה יתענה ומשלים כמ"ש בסוף שני של תענית ואין הדברים נראין לפרש יום הכניסה כן שלא היתה משנתנו פוסחת בתענית ערב שבת אם אסור ואם מותר עד שתייעד זמן לכל אחד מהמנהגות ועיקר הדברים בענין זה מה שכתבו בו גדולי המחברים והוא שבני כפרים לא היו נכנסין בעיירות לא למקרא מגלה ולא לקריאת התורה חזקה על בני ישראל שבקיאים הם אם של עיר או של כפר אלא שדרכם להתכנס בכפר שלהם לקריאת התורה ושאר הימים לא היו מתקבצין כלל והקלו עליהם לקרות את המגלה במקומן ביום שמתקבצין בו ולא יהיו צריכין ביום הפורים להתבטל ממלאכתן שעדיין לא היתה שם קללתו של אביי שלא לעשות מלאכה בפורים ועל זה כתבו שאם אין בכפר עשרה בני אדם אין קורין אלא בי"ד שהרי אין מתכנסין לקריאת התורה והקלו להם חכמים מצד מה שהיו מספקין כל השנה מים ומזון לאחיהם שבכרכין: ובתלמוד המערב ראיתי סעד לפירוש זה והוא שאמר שם ר' בא בשם ר' יהודה כל שאמרו ידחה ממקומו בלבד בעשרה ואנן חמיין רבנן אמרין אף ביחידי והקשו לו עד שהיא במקומו יקרא כלומר אם יחיד למה מקדים והלא אינו מתכנס לקריאת התורה ויקרא בזמנה בכל מקום שהוא ומ"מ מה שאמרו במשנתנו ר' יהודה אומר אימתי מקום שנכנסין בו בשני ובחמישי נראה כחולק בפירוש זה אלא שאפשר לישבה כמו שנבאר במקומה: ונשוב לדברינו והוא שמ"מ מתוך הקדמה זו של יום הכניסה לבני הכפרים אתה מוצא להם קריאת שלש זמנים אלו ר"ל י"א וי"ב וי"ג פעמים בזה ופעמים בזה כיצד חל להיות בשני וכו' כלומר חל י"ד להיות בשני שהוא יום הכניסה כפרים ועיירות קורין בו ביום שאין קדימה מיום הכניסה ליום הכניסה אחר הואיל ובו ביום מתכנסין וכרכים קורין למחר והרי שני הזמנים הנזכרים במקרא והתחיל התנא סדורו בשני מפני שרצה להתחיל בקריאה השוה לכל ר"ל שאין בה קדימת יום הכניסה ואח"כ סדר כל ימי השבועה לכך חל להיות ר"ל ארבעה עשר בשלישי או ברביעי כפרים מקדימין ליום הכניסה והוא יום שני שעבר ונמצא שאם חל ברביעי קודמין לי"ב ואם חל בשלישי קודמין לי"ג ועיירות בו ביום ומוקפין למחר חל להיות בחמישי כפרים ועיירות קורין בו ביום שהרי אין הקדימה מיום הכניסה ליום הכניסה כמו שביארנו בשני ומוקפין למחר ולא היה צריך התנא ללמדנו דין חמישי שכבר למדנוהו מן השני אלא שרוצה לבאר כל ימי השבוע לענין זה חל להיות בערב שבת והרי חמשה עשר שהוא יומן של כרכים בשבת שאי אפשר לקרות כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות וכרכין בו ביום מוטב שיקדימו בני כרכים וידחו אצל בני עיירות משידחו אצל בני כפרים חל להיות בשבת כפרים ועיירות מקדימין ליום הכניסה דמאחר שאף בני עיירות נדחין ממקומן מה לי י"ב מה לי י"ג ומ"מ נוח להם לקרותה יחד עם בני כפר ומוקפין קורין למחר ויש שגורסין עיירות בערב שבת חל להיות באחד בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ונמצאת למד קריאת י"א ועיירות בו ביום ומוקפין למחר ומאחד עשר ולמטה אינה נקראת שהרי אין קדימת כניסה בפחות מכן וכן ליתר מט"ו אינה נקראת שהרי כתיב חמשה עשר ולא יעבור ומשנה זו אתה צריך לפרשה על אופני זמן שהיו מקדשין על פי הראייה אבל בזמן שאנו מחשבין על פי חשבון העיבור אין אדר בא אלא בזבד"ו ואין י"ד שבו אלא בגאו"ה: זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שאין לכולה מקום בזמן הזה כמו שיתבאר בגמרא ודינין היוצאים לנו בגמרא על משנה זו אלו הן: בית דין שתקנו דבר אחד לאיזו צורך או לאיזו סבה אין ב"ד הבא אחריו יכול לבטל את דבריו אא"כ היה גדול ממנו בחכמה ובמנין וזהו שאמרו כאן מכדי כלהו אנשי כנסת הגדולה תקון דאי סלקא דעתך ארביסר וחמיסר הוא דתקון הרי אין ב"ד יכולים וכו' ויש שואלין והרי עזרא לאחר שעלו מן הגולה תקן תקנותיו ותקנת הכפרים אחר תקנותיו של עזרא היא נמשכת והיאך תקנוה אנשי כנסת הגדולה וכבר שאלוה בתלמוד המערב ותרצוה כמו שכתבנוה למעלה אלא שיש לפרש שאף אנשי כנסת הגדולה כשתקנו י"ד וט"ו העלו על לב דבר זה שבודאי היה להעלות על לב שהכפרים צריכין להקל עליהם וכל שראוי להעלות על הלב בשעת התקנה אינו בדין זה לדעתנו ועיקר דבר זה יתבאר במסכת יום טוב ובמסכת ע"ז בע"ה: מה שאמרו בסוגיא זו י"ג זמן קהלה לכל היא פירשו בו שנקהלו בו להרוג והוא הוא תקפו של נס ובתלמוד המערב פירשו שלא היה בו נייח ומתוך כך לא ריבהו הכתוב שאין עיקר הנס אלא ביום נייח ושאלו א"כ לא יהיו קורין בו והשיבו לפניו ולאחריו קורין הוא עצמו לא כל שכן ומתוך כך לא הוצרך הכתוב לרבותו ובשאלתות פירשו זמן קהלה שמתכנסין להתענות ואף באותו זמן עשו כך מצד שהוצרכו לצאת עליהם למלחמה וכן במלחמת יהושע עם עמלק גזרו תענית והוא שאמרו בדרש ומשה אהרן וחור מכאן לתענית שצריך שלשה כלומר שבפחות משלשה מתענין אינו אלא תענית יחיד ומ"מ יש שכתבו שכל שאין שם עשרה מתענין אינו אלא תענית יחיד לקריאת ספר תורה ולא לשום ענין של רבים וקצת רבותינו היו אומרים כן בתענית שנהגו להתענות בין פסח לעצרת ובין סוכות לחנוכה אבל רבותי המובהקין היו מתירין בשלשה כדרך הדרש וממה שכתבנו בשם השאלתות סמכו לתענית אסתר שלא מצינו לו בתלמוד סעד אלא מזו: מה שבארנו שמגלה נקראת בכל אלו הזמנים לא נאמרו הדברים אלא בזמן שבית המקדש קיים ושהשנים כתקנן שאין אומות העולם גוזרים שמדים ויכולין לקדש את החדשים ולשלוח שלוחים בכל הארצות ואין בזה חשש טעות ומכשול אבל בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה ר"ל הואיל ואין שלוחין יוצאין ואין קדוש אלא על פי סוד העבור ועיניהם של עמי הארץ נשואות למקרא מגלה למנות הימנה שלשים יום לפסח אם תמצא לומר שיקדימו קריאתה נמצאו טועים בענין הפסח ומתוך כך אין קורין אותה אלא בזמנה מוקפים בט"ו ועיירות וכפרים בי"ד ואע"פ שכשחל י"ד בשבת בני עיירות קורין בערב שבת או ביום הכניסה כמו שביארנו במשנה מ"מ בזו סומכין הם על של כרכין שכל שהוא מחמת שבת קול יש לו ומה שהביאו כאן אימתי במקום שנכנסין יתבאר למטה: וי"מ הטעם הואיל ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגלה ליתן להם מעות פורים מה שלא היה כן בזמן שבית המקדש קיים ושהשנים כתקנן בלא יוקר ובצורת שלא היה העניות מצוי בהם כל כך אבל עכשו שהעניות מצוי אם לא יגבו אותם ביום הקריאה הרי העניים מתיאשים והולכים להם וא"ת שיתנו מעות פורים ביום קריאתם בודאי כך הוא וכמו שאמרו למטה בסוגיא זו ד' ב' שבני כפרים המקדימין גובין ומחלקין בו ביום אלא שיש לחוש מתוך העוני המצוי בזמן הזה שיהיו מוציאין אותם ונמצאו עצבים ביום הפורים ויש גורסין הואיל ומסתכנין בה וכך היא שנויה בברייתא ובתלמוד המערב ומפרשין הטעם הואיל וישראל מסתכנין עכשו בקיום דתותיהם והשונאים מתעוררים עליהם כשרואין אותן מתמידים בשמחה על נקמתם תקנו להם שלא לפרסם בשמחה ביתר מן הראוי ודיה בשעתה ואע"פ ששמחת חנוכה נמשכת שמונה ימים אותה שמחה על נס השמן היתה ולא על ניצוח האויבים: אע"פ שהקלו באותן הזמנים לכפרים להקדים ליום הכניסה מ"מ בני כרכים שקדמו לי"ד לא יצאו וחוזרין וקורין ובני עיירות שלא קראו בי"ד הרי הם בכלל מעוות לא יוכל לתקון בהדיא אמרו זמנו של זה לא זמנו של זה ואע"פ שבתלמוד המערב אמרו הכל יוצאין בארבעה עשר לא נאמר אלא על הספקות ומ"מ למדנו מלקוטי הגאונים בהלכות גדולות שאף בזמן הזה המפרש והיוצא בשיירא קורא באחד מאלו ואע"פ שבברייתא של פרק זה אמרו עליהם קורא בי"ד מ"מ בשעת הדחק כגון המפרש או היוצא בשיירא ואינו בקי לקרות ואינו רשאי להמתין מקדים וקורא באי זה משלשה זמנים אלו ומכאן סמכו גדולי המפרשים לחולים ויולדות שאין צריכין להעריב כל כך אלא שרשאין למהר את קריאתן מבעוד יום ואע"פ שהוא עדיין בתחום י"ג ומ"מ כלל אמרו בכל המקדימין שאין עיקר שמחה של סעודת פורים אלא בזמנה ויש אומרים שלא נאמר כן אלא בבני כפרים המקדימין שאלו הקדימו מטעם שבת כגון בני כרכים או בני עיירות בשעה שהיו מקדשין על פי הראיה היאך שמחה נוהגת בזמנה והרי זמנה בשבת ושלוח מנות אי אפשר בשבת אלא שבתלמוד המערב יתבאר שמאחרין אותה כמו שיתבאר למטה: מה שבארנו במשנה שהכרכין המוקפין חומה מימות יהושע קורין בחמשה עשר לא סוף דבר בארץ ישראל אלא אף בחוצה לארץ כל שידוע לנו שהוא מוקף חומה מימות יהושע אף בחוצה לארץ קורין בט"ו ואע"פ שלכבוד ארץ ישראל אמרוה ומה כבוד לארץ ישראל בחוצה לארץ וכן שגזרה שוה של פרזים בארץ ישראל הוא הואיל ומ"מ סתם שנינו כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון ודאי אף בחוצה לארץ כן והטעם שמאחר שעיקרו של נס בחוצה לארץ [ונתנו שעור לזמן יהושע לכבודה של ארץ ישראל אף בחוצה לארץ] כן שלא לחלוק בדין כרכים וכן ראיה ממה שאמרו למטה ה' ב' ר' אסי קרא בהוצל בארביסר וחמיסר ומספקא ליה וכו' והרי הוצל מבבל היתה כמו שאמרו באחרון של כתובות קי"א א' בבל לא חזיא חבלי משיח ותרגומא אהוצל ובפסחים קי"ג ב' אמרו הוא יוסף איש הוצל הוא יוסף הבבלי ובמסכתא זו כ"ט א' אמרו בבבל היכא בבי כנישתא דהוצל ואע"פ דתרי הוצל הוו מ"מ אידך הוצל דבנימין איקרי והכא הוצל סתמא: +
תוספות רי"ד (מהדורה קמא)מגילה נקראת בי"א כו' אמר רבב"ח א"ר יוחנן זו דברי ר"ע סתימתאה דדריש זמן זמנים זמניהם אבל חכמים אמרו אין קורין אותה אלא בחמיסר מיתבי אמר ר' יהודא אימתי בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שורין על אדמתן אבל בזה"ז הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה ר' יהודא אליבא דמןא אילימא אליבא דר"ע אפילו בזה"ז איתא להאי תקנתא מיהא קרינן חיובתא (איכא דאמרי אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן זו דברי ר"ע סתימאה אבל חכמים אמרו בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותם אלא בזמנה תנ"ה אמר ר' יהוד' אימתי כו' ואסיק רב אשי דבריית' ר"י בר' יהוד' היא דאיכ' דתני לה הכי ודוקא הוא כי היכי דלא הקשי ר' יהוד' דמתני' ר' יהודא אומר אימתי מקום שנכנסין וכו' דמשמע אפי' בזמן הזה ודוק) קשי' לי אמאי מוקמי בתיובת' ולא מתרצינן דלעולם רבנן לא דרשי זמניהן אלא ר"ע דריש ליה כדאמרן ור' יהודא כר"ע סבירא ליה דדרשי ליה ופליג עליה בהא מילת' דאלו ר"ע ל"ש ליה בין קודם חורבן בין לאחר חורבן ור' יהודא שני ליה ויש לתרץ דאימתי משמע שבא לפרש דברי המשנה ולא לחלוק עליו: +
תוספות רי"ד (מהדורה תנינא)אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה פי' המורה יום שני שלפני י"ד או יום חמישי הן ימי הכניסה שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט ולקריאת התורה לפי שב"ד יושבין בעיירות בשני ובחמישי בתקנת עזרא והכפרים אינן בקיאים כל כך לקרוא וצריכין שיקראוה להם א' מבני העיר ולא הטריחום חכמים לחזור ולבא ביום י"ד ופעמים שיום הכניסה ביום ופעמים בי"ב ופעמים בי"א ובשאלתות דרב אחאי בפרשת כי תשא במנין פוריא ראיתי כתוב ואסור לכפרים ולעיירות ולכרכים שאינן מוקפין חומה לקרוא מגיהל ולקרוא בספר תורה בויבא עמלק ולהכזכיר על הנסים במודים אלב יום ארבעה עשר לבדו וכרכין מוקפין חומה מיב"נ קורין בחמשה עשר בלבד אבל תענית אסתר בין כפרים בין עיירות בין כרכין מוקפין חומה כולן מתענין בי"ג באדר דאמר רב שמואל בר רב יצחק שלשה עשר זמן קהלה לכל היא שנאמר נקהלו היהודים בעריהם מאי קהלה יום תענית יום הכניסה שמתכנסין בו ישראל ויושבין בתענית ומבקשים רחמים וכשחל י"ג באדר להיות בשבת מקדימין ויושבין בתענית בחמישי בשבת שהוא אחד עשר באדר מ"ט משום שהיא אסור להתענות בערב שבת מפני הטורח. עוד כתב אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה כך פירשו חכמים יום הכניסה יום תענית הוא שהקהל מתכנסין בו ומתענין בו בי"ג באדר שכך כתיב נקהלו היהודים בעריהם בשלשה עשר לחדש אדר מיכן את למד ששלשה ימם לחודש אדר תענית ובארבעה עשר משתה ושמחה ויו"ט אלא שתיקנו חכמים לכפרים דבזמן שביהמ"ק קיימם היו קורין המגלה ביום הכניסה בזמן שהתענית חל בשבת היו מתענין בחמשיי שהוא י"א באדר וכפרים היו קוראין בו את המגלה מפני שמספיקים מים ומזון לאחיהם שבכרכים ואניו נ"ל לפרש יום הכניסה יום התענית כדברי רב אחא מדתנן חל להיות בשני וגם בחמישי כפרים ועיירות קורין בו ביום ואי אמרת דיום הכניסה הוא יום התענית והלא כשחל י"ד בשני או בחמישי יום תענית הוא מאתמול ביום התענית ואמאי תנן דקורין בו ביום הא לך בפירוש שאין התנא קורא יום כניסה אלא שני וחמישי וכדפריש המורה ומש"V כשחל בשני או בחמישי דמכניסה לכניסה לא מקדימינן שהרי עתידים הם להתכנס ביום זה שהוא כניסה ומה צורך להקדים להם מכניסה שעברה ואי קשיא והא בפורים נמי איכא קריאת התורה בויבא עמלק ועתידים היו להתכנס בעבור קריאת התורה ולמה היו מקדימין להם מיום הכניסה תשובה עיקר הכניסה הוא בעבור שבתי דינים יושבין בעיירות והיו מתכנסין להיידין שם ולא בעבור הקריאה אי נמי אע"פ שנתלה הטעם בעבור קריאת התורה לא קשיא מידי דאמת ודאי שהיו עתידים להתכנס בעבור קריאת התורה וה"נ היו עתידים להתכנס בעבור מקרא מגילה וחכמים עשו להם תקנה וקורין להם ביום הכניסה בשני או בחמישי המגילה וקריאת התורה כדי שלא יטרחו עוד לעלות בימי השבוע אבל מכניסה לכניסה כיון שכל ימות השנה רגילין להתכנס ביום הכניסה לא מקדמינן להו: +
מהרש"א - חידושי הלכותבפירש"י בד"ה אלא לאו אליבא דרבנן דהוו מקמי רבי עקיבא אמרה עכ"ל לכאורה דמשמע ליה דהני רבנן הוו מקמי ר"ע דהכי משמע דר' יהודה קאמר לר' עקיבא אימתי אמרו רבנן דקורין בי"א כו' היינו בזמן שהשנים היו כתקנן אבל בזמן הזה אין קוראין ואין זה מוכרח דאדרבה איכא לפרושי דר"י אליבא דרבנן קאמר והם בעצמם דברי רבנן דבזמן ר"ע היו דטפי ניחא לן למימר הכי דאל"כ רבי יהודה הוא דפליג עליה דר"ע ולא רבנן וע"כ נראה שפירש"י נמשך למטה ושיעור דבריו כך הוא אלא לאו רבנן דפליגי עליה דר"ע ומקמי ר"ע דהיינו בזמן שהשנים כתקנן אמרה מיהא דקרינן אלמא כו' ודו"ק: +
רש"שבמשנה חל להיות י"ד בשני. התוי"ט העתיק לשון הר"ן שהוא עיקר כו' ומש"ה קתני לה סתמא הר"ן כתב כן לגי' הרי"ף דל"ג י"ד (וכן ברא"ש ובמשנה שבירושלמי ליתא ובירושלמי מוכח להדיא גל"ג ליה ע"ש) אבל התוי"ט ל"ד בהביאו דבריו על גי' דילן וכמו שהעתיק בעצמו: שם ח"ל כו' ברביעי כפרים מקדימין ליוהכ"נ. נ"ל דאם רצו לקרות ביום ג' רשאין מטעם הירושלמי לפניו ולאחריו קורין בו אין קורין וכן אם חל ביום א' רשאין לקרותה ביום ו' מה"ט: שם ח"ל ע"ש כו' ומוק"ח קורין בו ביום. וכ' הרע"ב ומ"מ אין קורין ויבא עמלק אלא בשבת כו' ומפטירין פקדתי וכ"כ הרמב"ם ס"פ בני העיר ותימה שנשמטו דבריהם מהרב"י ואחרונים בסי' תרפ"ח ס"ו ע"ש: שם ח"ל בשבת. התוי"ט כ' דלדידן לא מיקלע כן ומדוע לא כ' כן על ח"ל בשני המוקדם ובירושלמי אר"י לית כאן ח"ל בשני ולית כאן ח"ל בשבת כו' ע"ש ולכאורה לית כאן גם או ברביעי דאז יחול הו"ר בשבת ועי' סוכה (מג ב) תד"ה לא. מה שהביאו בשם הירושלמי ובש"ע ר"ס תכ"ח: שם ח"ל אחר השבת. ור"ל ביום א' לבד ובגיטין ס"פ מי שאחזו מסקינן דעד ג' בכלל מיקרי אחר השבת ואולי דהכא ליכא למיטעי וכן בחגיגה פ"ב מ"ד שלא לקיים דה"א עצרת אחר השבת המכוון ג"כ יום א' ובנגעים פ"א מ"ד לאחר השבת ב"פ ר"ל ג"כ יום א' ועמש"כ ביבמות (מח ב) דפלוגתא דתנאי היא אם אחר סמוך או מופלג וגי' הרי"ף כאן ח"ל בא' בשבת וכ"ה בר"ן (מח ב) וברע"ב גמרא ואימא זמנים טובא. הט"א נדחק בקושיא זו ולפמש"כ לקמן (ה) ובק"א בד"ה ע"ש זמנם דתקנת הקדמה איננה מפני הכפרים לבד אלא מפני כ"ד שיראה לחכמי הדור שנצרך להקדים וא"כ אין לנו טעם מבואר עדיפות הני ג' יומי מהשאר (וכן הביאו הפוסקים באמת בשם הירושלמי דמפני הדחק יכול לקרות מר"ח) שפיר מקשה אימא זמנים טובא דהיינו מר"ח: שם ולא יעבור כתיב. וכ"ה לקמן (ה) ועמש"כ לקמן (ז) בתד"ה ור"נ בס"ד וק"ק דילמא הוא לישנא דאקדומי כדלקמן (כא ב) בשלמא לפרש"י וכן לר"ת שהביא הרא"ש בהא די"ג זמן קהילה לכל כו' ניחא דהאיכא י"ג אבל לפר"י שהביא קשיא ואולי דולא יעבור קאי אזמן די"ד וט"ו דלא יעבור בלתי קריאה בהם או לפניהם וכדכתיב וימי הפורים האלה לא יעברו: גמרא אימתי בזמן שהשנים כתיקנן. נל"פ דהיינו שאינו שעת חירום ובפרש"י נראה דצ"ל שהשנים המתעברות דבימי ר"י עדיין היו ע"פ ב"ד עיבור השנים וקה"ח: רש"י (במשנה) ד"ה אלא שהכפרים. ופעמים שיוהכ"נ בי"ג ופעמים שהוא בי"א. רבים מתקשים מדוע דלג י"ב ולכאורה י"ל די"ב מ"ל בעיירות בח"ל בשבת אבל נראה דאי לאו הקדמת כפרים ליוהכ"נ היו עיירות נדחין לע"ש עמש"כ לקמן (ד ב): רש"י ד"ה ח"ל אחר השבת. וטפי כו' דמיוהכ"נ ליוהכ"נ ל"מ. לכאורה בזה ת"ל דטפי לא תקינו רבנן כדלקמן (שם) ואולי דס"ל דהטעם דלא תיקנו י' הוא מפני דמיוהכ"נ ליוהכ"נ ל"מ (ועי' מש"כ לקמן (ה) בשם הר"ן) ובזה א"ש מאי דקדחי הש"ס שם מיוהכ"נ ליוהכ"נ ל"מ דלכאורה קשה מנ"ל הא: רש"י ד"ה סתימתאה. שמצינו בכ"מ בש"ס. כצ"ל ואשכחנא עוד ר"ש סתימת' מכות (יז) ריב"י סתימת' וא"ל ראב"ש סתימ' בכורות (נא ב): רש"י ד"ה כששרוין. השלוחין כו' לקצות א"י. כצ"ל: +
הגהות יעב"ץבמשנה כרכין המוקפין נ"ב כרך לשון זכר: שם "ומוקפות" חומה. נ"ב קאי אעיירות לשון נקנה: +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגרגמ' מתני' אלא שהכפרים כו'. עיין מדרש תנחומא פרשת בראשית פי' חדש בההיא דיני הכניסה: שם ולא יעבור כתיב. לקמן דף ה ע"א: +
חידושי רבי עקיבא איגרמתני' מגילה נקראת כו' חל להיות אחר השבת כפרים מקדימין ליום הכניסה [דהוי ליה י"א]. גמרא ימי הפורים האלה בזמניהם, זמנים הרבה תקנו להם, ושפיר רמיזא דאנשי כנה"ג נתנו רשות לקרות בזמנים בלתי זמן דארבע עשר וחמשה עשר, ומקשה ואימא זמנים טובא. +
חידושי חת"סמנלן כדבעי' למימר לקמן. ע' תו' בזבחי' ר"פ כל התדיר דקדקו מאי מתמה אהמקשן דלא ידע טעמא דלקמן ולכאור' נשמר רש"י מזה שכ' דמשמע דהוא חובה ועדיין אינו מיושב גם יש לעי' לישנא כדבעי' למימר והכי הול"ל כדאמרי' לקמן. עוד יל"ד דקאמר כדי שיספיקו מים ומזון ולקמן דחינן הא ומסקינן מפני שמספיקין וביותר קשה ארש"י שפי' שיהיו פנוי' לי' פורים להספיק ולקמן מסקינן דלאו משים תקנתא דכרכין הוא. לישב כ"ז נלע"ד דביבמות מקשה הש"ס אמתני' דמגלה נקראת אקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ומסיק דוקא ב' בתי דינין בעיר א' הוי לא תתגודדו אבל בב' עיירות לי"ל בה ומקשה תו' דאכתי לא משני מידי מכפרי' שקורין ביום הכניסה בעיירות וה"ל ב' ב"ד בעיר א' וע"כ מסקו תו' דא' מהכפרים קורא בכפרים ולא בעיירות וקרי לי' יום הכניסה שכפרי' מתכנסין זה לזה ודבריהם צל"ע תינח למאי דס"ד דתקנתא דכרכין הוא שיהי' פנוי' לפורים להספיק מים ומזון אבל למסקנא דתקנתא דכפרים הוא מפני שמספיקין כל השנה מים ומזון לאחיהם שבכרכין הקילו עליהם שלא יצטרכו להטריח בפורים לבוא לכרך והלא אין צריכי' להטריח כלל שבכפרין עצמן קורין ע"כ יותר נראה מ"ש רשב"א שם דלפמ"ש שם רש"י לק"מ ק' תוס' דפרש"י שם דהקושי' היא מבני מוקפין ובני עיירות וע"ז משני שפיר דה"ל בשתי עיירות אבל מכפרי' לק"מ דלאו דינא הוא אלא קולא אקילא גבייהו ולא שייך בהו לא תתגודדו כדמשנ' התם ממקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עש"ה והא"ש דמדמקשה לשון מנ"ל משמע דס"ל חובא הוא מקרא לעשות כן דאתקנתא לא שייך כ"א לשון מ"ט ולא מנלן ומדהקשה מנ"ל מוכח דהוה ס"ל חובא דקרא הוא וא"כ ה"ל להק' בקיצור דה"ל אגודות אגודות וע"כ זה לא הו"מ להק' דאימא בכפרים קורין ולא בעיירות והו"ל ב' ב"ד בעיר א' וא"כ לפי סבר' ע"כ לי"ל מפני שמספיקין אקילו עלייהו שלא להטריחם לבוא אל העיירות הא בלאו הכי נמי אינם באים לעיירות כ"א בכפרים קורין והיינו דקאמר מנ"ל קאמרת ש"מ דאית לך בכפרים קורין ולא בעיירות א"כ הטעם כדבעי' למימר לקמן בדס"ד דלקמן כדי שיספקו ולא מפני שמספיקין ודוק: י"ג זמן קהלה לכל היא ול"צ קרא לרבויי. עי' ברא"ש י"ל דודאי ראוי היה לתקן השמחה ביום המלחמה והנס כמו פסח ביום היציאה ממש אך הואיל וקי"ל שיש להתענות ביום מלחמת עמלק כמ"ש הרא"ש ע"כ א"א לתקן בו יום שמחה ונדחה ליום שלאחריו ואדחי נמי קריאה בהדי' משום שהיא במקום הלל דקריאתה זו הלולא וזה שייך ביום השמחה וכיון שכן עיקור המצוה הוא ביום הנס ממש אלא שנדחה ממקומו ופשיטא דלעת הצורך יש יכולת לקרות בו ול"צ קרא לרבויי וק"ל: זמן קהלה לכל היא. עי' ברא"ש ואיך נדחקו כל הראשונים ולע"ד י"ל כך דמדאצטריך מעוטא זמנם שזמנו ש"ז אינו זמנו ש"ז שלא יקראו המוקפים בי"ד דאלו בהיפך אין שום ה"א לקמן דהרי כתיב היהודים הפרזים עושים את יום י"ד ולא אצטריך זמנם אלא שלא נטעה שהמוקפים יעשו בי"ד כמבואר לקמן וק' הא למ"ל קרא תי"ל דהמוקפים כולהי בתר שושן גרירא כדלקמן דמסיק כשושן ובשושן היום י"ד הי' יום מלחמה ולא יום מנוחה וקרא כתיב כימים אשר נחו אע"כ דיום מלחמה ראויה לקרות נמי ואם כן הוי י"ג ק"ו מכל הימים דהרי זמן קהלה לכל הוא טפי מי"ד שהיה רק יום מלחמה לעיר א' ודוק: +
פני יהושעבעזרת סומך גאולה לגאולה : אתחיל לפרש מסכת מגילה: במשנה מגילה נקראת כו' כרכים המוקפין חומה מימות יהושע קורין בט"ו בגמרא מפרש טעמא דיליף בג"ש פרזי פרזי דבימות יהושע תליא מילתא והטעם מבואר בירושלמי שרצו לחלוק כבוד לא"י שהיתה חריבה באותן הימים וא"כ אם היו קובעין למוקפין חומה מימות אחשורוש הי' נידונין כרכים שבא"י כפרזים לכך קבעו מימות יהושע אלא דאכתי יש לדקדק דהיה להם לתקן שמוקפות חומה מימות יהושע נמי יהיה להן דין מוקפין אע"פ שחרבו בימות אחשורוש אבל מ"מ אותן הכרכים שלא היה להם חומה מימות יהושע והיה להם בימי אחשורוש אמאי לא ידונו ככרכים הא הוי דומיא דשושן וגנאי א"י נמי ליכא ועיין מה שאפרש בזה בלשון הגמרא ועי' ג"כ בר"ן בשם הרמב"ן ז"ל באריכות אבל הרב הברטנורה בפי' המשניות כתב טעם אחר מסברא דנפשיה לפי שיהושע התחיל להלחם בעמלק לכך קבעו הנס על שמו: שם כפרים ועיירות גדולות קורין בי"ד אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. לפי לשון המשנה משמע דהכי קאמר דכפרים נמי תחילת דינן לפי מה שתקנו אנשי כנסת הגדולה היה להם לקרות בי"ד כמו עיירות אלא שחכמים שאח"כ תיקנו שיקדמו ליום הכניסה ע"פ הרמז שמצאו במגילה שהרשות להוסיף שני ימים וכן מבואר בירושלמי משום דיום הכניסה בשני ובחמישי אכתי לא הוי ובימי עזרא נתקן אבל לפי שיטת לשון התלמוד שלנו משמע להדיא איפכא דקאמר מכדי כולהו אנשי כנסת הגדולה תקנו משמע דמעיקרא דמילתא הכי תקנו ובענין יום הכניסה שהקשו בירושלמי אבאר בסמוך וא"כ יש לדקדק מאי האי דקאמר כפרים ועיירות קורין בי"ד הא כפרים תחילת דינן שיקדמו ונראה דאתי לאשמעינן דעיקר דינן מיהא בי"ד היכא שאין מקדימין כי הא דתנינן חל להיות בשני או בחמישי כפרים ועיירות גדולות קורין עמהם בו ביום משא"כ כפרים הסמוכין למוקפין לעולם אין קורין עמהם בט"ו דלגבי כפרים ולא יעבור קרינן בהו ודוקא סמוכין ונראין קורין עמהם הא אינך לא. ולכאורה היה נ"ל לפרש עוד דאתא לאשמעינן דכפרים מילתא דפסיקא היא דלעולם אין קורין בט"ו אף ע"ג דמוקפות חומה מ"מ כיון דלית בהו עשרה בטלנין לא מיקרי כרך ודינן להקדים או לקרות בי"ד כמו שאפרש לקמן אי"ה גבי כרך שאין בה י' בטלנין אלא שהתוס' שם לא כתבו כן: בגמרא מנלן מנלן כדבעינן למימר לקמן חכמים הקילו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה כדי שיספקו מים ומזון כו' ופרש"י כדי שיספקו שיהיו פנויין ביום פורים כו' עכ"ל. והוצרך לפרש כן לפי לשון הגמרא הכא דקאמר כדי שיספקו משמע דתקנתא דכרכין הוא והיינו כדקס"ד מעיקרא לקמן דף ד' אבל במסקנא לא קאי הכי לקמן אלא מפני שמספיקין כל השנה הקילו עליהם בפורים ולכאורה נראה דסוגיא דהכא היינו כדקס"ד מעיקרא לקמן דהא מדמקשינן מעיקרא מנלן האי לישנא משמע בכל דוכתא דאעיקר ילפותא קאי ולא אטעמא קא מהדר וא"כ מאי האי דקאמר כדבעינן למימר לקמן שחכמים תקנו דאכתי קשה מנלן דמילתא דפשיטא דלא שייך תקנת חכמים לעקור דברי תורה או דברי קבלה אלא מיגדר מילתא אע"כ דהוי ידע שפיר דאנשי כנסת הגדולה גופייהו מעיקרא הכי תקנו וא"כ קשה קושית הירושלמי הא בימי מרדכי ואסתר אכתי לא נתקנה תקנת עזרא שיהיה יום הכניסה בשני ובחמישי אע"כ דאפ"ה תקנו אנשי כנסת הגדולה שהכפרים יקדימו לי"א וי"ב וי"ג כדי שיהיו פנויים להביא לסעודת פורים ואי בעי בי"א ואי בעי בי"ב כו' ותקנו חכמים שאחריהם דלאחר תקנת עזרא שיקדימו דוקא ליום הכניסה והיינו דמייתי הכא טעמא דכדי שיספקו וע"ז מסיק הש"ס דאכתי היכא רמיזא במגילה כיון דע"כ אנשי כנסת הגדולה תקנינהו א"כ מי איכא מידי דלא הוי רמיזא במגילה כן נ"ל ועמ"ש עוד לקמן דף ד' ע"ב: שם והתנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כו' נראה דלאלומי הקושיא אליבא דכ"ע מייתי הא מילתא דאי למאי דקי"ל אסתר ברוח הקודש נאמרה לקרות ולכתוב א"כ הא כתיב בהדיא וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וכ"ש למאי דיליף לקמן מהאי קרא: שם האי מיבעי ליה לגופא ופרש"י לי"ד וט"ו המפורשין בספר. ואע"ג דמקמי הכי כתיבי כמה קראי לעשיה דפרזים בי"ד ומוקפין בט"ו כדלקמן ואיתקש נמי זכירה לעשיה וכתיב נמי קימו וקיבלו להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה אפ"ה איצטריך נמי האי קרא באגרת השנית שכתבו מרדכי ואסתר לקבוע חובה על כל העולם כולו כדאיתא לקמן ד' ז' וכמו שאבאר שם בעז"ה: שם אימא זמניהם טובא. ויש לדקדק מאי קושיא הא קי"ל בכל דוכתי דמיעוט רבים שנים דתפסת מרובה לא תפסת כו' והיה נ"ל לכאורה דעיקר הקושיא היא למאי דלא ס"ד די"ג זמן קהלה לכל וא"כ מרבינן תלת ומקשה שפיר אימא טובא והא דלא משני הכא י"ג זמן קהלה ולעולם דמרבינן שנים ולא טובא היינו משום דאכתי הוי קשיא כיון דעיקר טעמא דתקנו זמנים אחרים היינו כדי שיקדמו ליום הכניסה וא"כ שפיר מצינן למימר דתקנו זמנים טובא אפילו עד עשרה בחדש היכא שחל י"ד בשני ותו לא שייך לומר תפסת מרובה לא תפסת כיון דלא משכחת פחות מעשרה ועשרה וטפי מעשרה חד טעמא אית להו ואע"ג דאמרינן לקמן מיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן היה נ"ל דלאו מסברא פשיטא לן הכי אלא לבתר דקים לן מקרא דמגילה למעט עשירי כך היה נראה לכאורה אבל לפמ"ש בסמוך בשם הירושלמי דקביעות דיום הכניסה לאו בימי כנסת הגדולה אתקין א"כ לא יתכן לפרש כן אף שיש ליישב לפי תירוץ הירושלמי מ"מ נלע"ד לפרש בפשיטות דהא דמקשה אימא זמנים טובא היינו משום דזמנם משמע תרי ומדכתיב זמניהם משמע טובא והיא גופא קשיא ליה מנ"ל למידרש מזמניהם זמנו של זה לא כזמנו של זה דלמא זמניהם אתי למידרש אפי' טובא ולעולם דאי בעי בהאי קרי ואי בעי בהאי קרי: שם ואימא תריסר ותליסר ואע"ג דמהאי טעמא דמקדימין ליום הכניסה ממילא אית לן לרבויי' נמי חדסר דשייך ביה נמי האי טעמא מ"מ כיון דפשטא דקרא משמע זמנם דומיא דזמניהם תו לא מהדרינן בתר טעמא להוציא קרא ממשמעותו וכ"ש דא"ש טפי לפי שיטת הירושלמי דימי הכניסה לא היה בימי מרדכי ואסתר וק"ל: שם כדאמר ר' שמואל בר יצחק תליסר זמן קהלה לכל היא ולא צריך לרבויי. ולכאורה יש לתמוה דהא ודאי אי לא הוי רמיזה תליסר במגילה משום האי סברא לחוד לא הוי מפקינן קרא מפשטיה לגמרי דכתיב בהדיא י"ד וט"ו ונ"ל ליישב לפי שיטת הירושלמי דמדכתיב כימים אשר נחו משמע דהיינו ימי נייחא דוקא משא"כ י"ג לאו יום נייחא הוא אלא יום מלחמה וא"כ תלמודא דידן נמי נחית להאי דרשא אלא דלפ"ז קשה י"ג מנא לן דכימים אשר נחו אתא למעוטי י"ג שאינו יום נייחא וע"ז משני שפיר י"ג זמן קהלה לכל ולא צריך לרבויי דאתיא בק"ו מי"א וי"ב ומהשתא אית לן למימר דכימים אשר נחו לאו למעוטי י"ב אתא אלא לרבויי י"א דפשטא דקרא נמי בהכי איירי דאתא לרבויי שני ימי נייחא והיינו י"א וי"ב וממילא ילפינן י"ג בק"ו כן נ"ל נכון וכן נראה מלשון הר"ן ז"ל מיהו הרא"ש ז"ל כתב בשם רבינו תם די"ג זמן קהלה לכל היא והיינו משום דבאותו יום הכל נאספין לעיירות לומר תפלות ותחנונים ע"ש אלא דלפ"ז קשיא לי אמאי מקדימין באמת ליום הכניסה בי"א וי"ב ומאי קולא היא לגבי בני הכפרים ואפי' לתקנתא דכרכים נמי הוי סגי דליקדמו בתליסר לחוד לקרות המגילה כיון דבלא"ה באין לעיירות לומר סליחות ותחנונים ונ"ל ליישב דס"ס אי חל י"ג בשבת התענית גופא נדחה לי"א א"כ הוצרכו לתקן שיקראו בי"א וכיון דאיקבע איקבע דבני הכפרים אי בעו בי"א קרי ואי בעו בתליסר שהוא ג"כ יום הכניסה כן נ"ל נכון: שם ואימא שיתסר ושיבסר ויש לדקדק מאי ס"ד לרבויי שיתסר ושיבסר טפי מחדסר ותריסר הא קי"ל זריזין מקדימין למצות וכל שהויי מצוה לא משהינן וליכא למימר דקס"ד דילפינן מחגיגה דהתשלומין שלו לאחריו דשאני התם דחביבה מצוה בשעתה וא"כ לעולם לא שייך למימר שיקריב קודם הרגל אלא דוקא אם עבר זמנה יש לה תשלומין לאחריו וכן בכל הנך דתנינן לקמן דף ה' מאחרין ולא מקדימין בכל חד איכא טעמא לקמן משא"כ הכא כיון שתקנו חכמים על הכפרים דלכתחילה לא יקראו בזמנם ומצאו סמך מקרא א"כ פשיטא דאית לן למימר שיעשו קודם משום זריזין מקדימין מיהו אפשר דאכתי ס"ד למילף מחגיגה דעצרת שחל בשבת דלא מצי למיעבד בזמנו ואפ"ה מאחרין לא מקדימין ועי"ל משום דדרשינן זמנם דומיא דזמניהם תרי דוקא וימי נייחא דוקא ואפ"ה ע"כ איצטריך לתקוני תלת י"א וי"ב וי"ג דכל הני צריכין לאקדומי ליום הכניסה כדתנן במתני' ונהי דבי"ג איכא ק"ו ס"ס אתי ק"ו ומפקא מפשטא דקרא מש"ה מקשה דאיכא לאוקמי קרא כפשטא לרבויי זמנם דומיא דזמניהם תרי דוקא וימי נייחא דוקא והיינו ט"ז וי"ז דלעולם לא משכחת טפי מי"ז ואף אם חל ט"ו בע"ש אפ"ה אותן הכפרים הסמוכין למוקפין מצו לקרות בי"ד שכן עיקר זמנם וכדפרישית במתניתין כן נ"ל נכון ודו"ק: שם אילימא אליבא דר"ע בזמן הזה נמי איתא להאי תקנתא כו' פי' אי ס"ד דר"ע מדעתיה דנפשיה דריש להאי דרשא וחכמי הדורות נחלקו עליו וסתם רבי למתני' דהכא כר"ע א"כ מסתמא בזמן הזה איירי והיינו דמסיק אלא אליבא דרבנן פירוש דלא נחלקו כלל ר"ע וחכמים בזה אלא כל חכמי הדורות שמעולם אפילו מקמי ר"ע נמי הכי הוו נהיגי אלא שר"ע נתן טעם לדבר ומצא סמך מקרא דמגילה גופא והוי תיובתא דר"י ולפי דמל' אליבא דרבנן משמע לכאורה דשייך פלוגתא דר"ע ורבנן בהא מילתא והא ליתא דאדרבה עיקר התיובתא דלא פליגי לכך כתב רש"י ז"ל דל' אליבא דרבנן כאן לאו לענין פלוגתא איירי אלא שבא לומר דכולהו רבנן דהוו נמי מקמי ר"ע נמי דרשי הכי כן נ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל ובחנם דחק מהרש"א ז"ל בזה ודו"ק: +
פתח עיניםמשנה אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה וכו'. ראיתי בלקוטי רבינו בצלאל אשכנזי כ"י שהביא משם תוספות כ"י וז"ל ירושלמי ר' יוטא בר שונם בעי קומי ר' מונא והלא עזרא התקין שיהיו קורין בב' וה' ובשבת במנחה ומרדכי ואסתר מתקני על מה שעתיד עזרא לתקן א"ל מי שסידר המשנה סמכה על המקרא פי' חכמי התורה שסדרו המשנה אחרי תקנת עזרא סמכוה על המקרא שרמזו להם מרדכי ואסתר שאם יראו שיהיה צורך שיוסיפו על שני זמנים המפורשים עוד זמנים אחרים אשר רמזו להם וק' על הירוש' מהא דאמרינן פ' מרובה דמקמי עזרא תקנוה נביאים ראשונים לקרא בתורה בב' וה' ובשבת במנחה חד גברא ג' פסוקים וכו' וי"ל כיון שלא היו קורין אלא ג' פסוקים לא חשיבי להו בני הכפרים לזוז ממקומן כדי לשמוע עד שתקן עזרא לכל חד ג' פסוקים עכ"ל ואני בעניי הבאתי כדברים האלה משם תוספי הרא"ש בס' הקטן ברכי יוסף סי' קל"ה וע"ש במהב"ר ואחז"ר בא לידי ס' הישר מר"ת כ"י ושם ראיתי שכתב וז"ל הקשה ר"ח והלא עזרא תקן יום הכניסה שיהיו בתי דינין יושבין וקורין בתורה בב' וה' וזה מעשה לאחר שעלה עזרא מן הגולה וכשנכתבה מגילה אכתי עזרא לא סליק. תוס' הא ליתא דמקמי אחשורוש סליק עזרא אלא דבטילת עבידת בית אלהנא עד שנת תרתין לדריוש ואומר דמאי דמקשה ומתרץ בתלמוד ירושלמי אינו אלא גלויי מילתא בעלמא ואמרינן עזרא זה מלאכי עכ"ל והדברים צריכין ביאור לכאורה דמהירוש' משמע להפך ומאי גילוי מלתא שייך הכא ודוק הטב: גמרא. מנלן מנא לן כדבעינן למימר וכו'. התוס' ריש פ' כל התדיר כתבו דהכא אינו מתישב לשון מנא לן משא"כ התם. ועמ"ש בספרי הקטן שער יוסף דף ס"ו ע"ג. ועמ"ש הרשב"א בחידושיו והרא"ש בתוספותיו כ"י פירש דודאי ידע דחכמים הקלו על הכפרים מדלא בעי טעמא דסיפא דהכפרים מקדימין אבל קבעי י"א וי"ב וי"ג מנ"ל מקרא ולהכי מתמה מנ"ל אחר שידעת דחכמים הקלו מה אתה שואל דזו תקנה מסברא אבל קרא אינו אלא לרמז בעלמא עכ"ל: זו דברי ר"ע סתימתאה. בעירובין דף ל"ח ע"ב רש"י מפרש כשיטתו ודלא כי"מ דמייתי הכא ועיין במכות דף י"ז: מתיבי אמר ר' יהודה אימתי וכו' ר' יהודה אליבא דמאן וכו'. ידוע פלוגתא דרבוואתא אי הא דאמרינן דאימתי דר' יהודה הוא לפרש אם הוא דוקא במשנה או אף בבריתא הוא לפרש. ולפום ריהטא הך סוגיא אזלא דאימתי דר' יהודה הוי לפרש גם בבריתא שהרי הך בריתא דקמן אי אמרת דאימתי דר"י בבריתא משכחת לה דלאפלוגי אתא מאי פריך לר' יוחנן ואסקיה בתיובתא. אימא דהך בריתא אמתניתין קיימא כרוב הבריתות דשנויות על המשנה ועלה קיימי. והכא במשנתנו דהויא ר"ע קסבר דאף בזה"ז איתא להך תקנתא ואתא איהו לאפלוגי במקצת עלה דנהי דדרשינן זמן זמנם זמניהם מיהו היינו בזמן שישראל שרויין וכו'. אבל רבנן לא דרשי כלל וכר' יוחנן. ותו האי לישנא דקאמר אליבא דמאן אלימא אליבא דר"ע וכו' אלא לאו אליבא דרבנן. משמע דאימתי לפרש אלא דקבעי האי פירושא אליבא דמאן. ומשום הכי אסקיה לר' יוחנן בתיובתא דכיון דאימתי הוי לפרש לא מתוקמא אלא כרבנן. וכפי זה הך בריתא לא קיימא אמשנתנו דלא הוזכרה סברת רבנן. רק בריתא זו נקבעה על סברת רבנן הנודעת להם ונשנית בבריתא קודמת לה. או סברת רבנן היתה נשנית במשנה מקמי דסתמינהו רבינו הקדוש למשניות ועלה קיימא. ומיהו אין ראיה מסוגיא זו לבריתא דשנוי בה המחלקת נמי ודוק היטב ואין כאן מקום להאריך בזה: תיובתא דר' יוחנן וכו'. ראיתי בנימוקי עטרת ראשי אבא מארי זצ"ל שהקשה משם הרב הגדול מהר"א יצחקי זצ"ל דמאי מותיב לר' יוחנן אימא דר' יוחנן אתי כאידך דר' יהודה דאמר אימתי בזמן שנכנסים בשני וחמישי דהך דר' יהודה אתיא כר"ע וסברת רבנן כדקאמר ר' יוחנן עכ"ד. ונראה דלק"מ דהגם דנימא דמתני' ובריתא הוו תרי תנאי אליבא דר' יהודה ור' יוחנן נקיט בדעת ר' יהודה כמתניתין מ"מ פריך שפיר לר' יוחנן דהאיכא תנא דבריתא דסבר דרבנן דרשי זמן זמנם ור' יהודה פריש דהיינו דוקא בזמן שישראל שרויין על אדמתן והגם דבדעת ר' יהודה עצמו לא נקיטינן כוותיה מ"מ שמעינן דסברת רבנן דדרשי זמן זמנם להך תנא דבריתא וזה נגד מאי דאמר ר' יוחנן לרבנן. ולא אשכחן דלתנא דמתני' אין זה סברת רבנן דלא פליגי הני תנאי דמתניתין ובריתא אלא בדעת ר' יהודה ומשום הכי אסקיה לר' יוחנן בתיובתא: רב אשי קשיא ליה דר' יהודה אדר' יהודה וכו'. הקשה הרשב"א דמאי קשיא ליה דילמא בבריתא מפליג בין קודם הזמן הזה לזמן הזה ובמתני' מפליג אפילו בזמן הבית וכו' ע"ש. ונראה לישב ע"פ מ"ש הרא"ש בתוספותיו במ"ש בסמוך אלימא אליבא דר"ע אפילו בזמן הזה איתא להא תקנתא דפירש"י דר"ע אחר החרבן וכתב הרא"ש דאין זה הוכחה דהיה קודם החרבן נמי וניחא ליה דמדתנן אימתי במקום שנכנסין בשני וחמישי ולא קתני שהיו נכנסין משמע דאף בזמן הזה אם נכנסין עכ"ד ולפ"ז לק"מ. ועוד הקשה הרשב"א דאימא דר' יהודה דמתני' אליבא דר"ע ודבריתא אליבא דרבנן ומאי קושיא ותירץ ע"ש. ואפשר דגם כי אמרינן דר' יהודה כי אמר אימתי הוא לפרש הכונה דמפרש דברי התנא הקודם ולעולם איהו סבר כוותיה. אבל לא משכחת דיפרש דברי התנא הקדמון והוא חולק עליו וא"כ קשיא דר' יהודה אדר' יהודה דבמתני' מפרש לדר"ע ומוכח דסבר כוותיה ובבריתא מפרש לסברת רבנן ומשמע דסבר כרבנן. ועמ"ש הגהות מיימוניות בריש ה' מגילה ומאי דכתיבנא בעניותין בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' שצ"ג בס"ד: י"ג זמן קהלה לכל היא. הרא"ש פירש בשם ר"ת שהכל מתקבצין לתענית אסתר וכדבריו איתא בריש מדרש תנחומא והאחרונים שקלי וטרו על זה ועמ"ש אני בעניי בס' הקטן ברכי יוסף סי' תרפ"ו בס"ד: ולא יעבור כתיב. מקשים דאימא ולא יעבור ולא יקדים כדאמרינן עובר לעשייתן כדכתי' ויעבור את הכושי וכד הוינא טליא תרצתי דכיון דולא יעבור טפי משמע ולא יאחר אם איתא דהכא הוי ולא יקדים הו"ל לפרש בהדיא [עיין במחב"ר י"ד סי' פ"ז דף ק"ז ע"א]: זו דברי ר"ע סתומתאה וכו'. יש לעמוד כפי מ"ש הראשונים דהיכא דאתמר זו דברי אינה הלכה וכפי סברא זו יש להקשות והרי ר' יוחנן סבר הלכה כסתם משנה. הן אמת דרבה בב"ח לית ליה הכי בדעת ר' יוחנן ומ"מ כתב הרשב"א דבכל דוכתא מקשה הש"ס והא"ר יוחנן ה' כסמ"ש ופריק אמוראי נינהו ויש לצדד בזה ובמקום אחר כתבתי בעניותי על זה: |