וּמַאי צְנִיעוּת הָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל? דִּכְתִיב (בראשית כט, יב): 'וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא' וְכוּ'. קשה מה שמסרה הסימנים אין זה ענין צניעות אלא זהו ממדת הרחמנות וגמילות חסדים!
ונראה לי בס"ד דמסירת הסימנים לא הועילה אלא על ידי הצניעות שלה, דמנהגו של עולם אין הנשים והבתולות מסתירות עצמן מאנשים הקרובים שלהם, וכל שכן רחל שכבר קדשה יעקב אבינו ע"ה בשבע שנים, וכבר ראה אותה פעם אחת בצאן ודבר עתה ארוכות וקצרות, אך היא מרוב צניעותה לא ראה אותה יעקב אבינו ע"ה אפילו פעם אחת אחר אותה הפעם שדבר עמה בצאן, לא בבית אביה ולא בחוץ, כי מאותו הפעם לא היתה יוצאה מחוץ לבית כלל, וכאשר יזדמן שיבא יעקב אבינו ע"ה לבית אביה בשביל איזה עסק לצורך הצאן, לא היתה נראית לפניו ולא היה רואה, וזו הצניעות סיבבה שמסירת הסימנים לאחותה עשו פרי, והועילו לאחותה שלא ירגיש בה יעקב אבינו ע"ה, יען שאם היה יעקב אבינו ע"ה רואה אותה בבית אביה בתוך משך השבע שנים, אף על פי שבאותה הלילה של החופה שלח לבן תינוקות וכיבו הנירות, ונכנס יעקב אבינו ע"ה לחדר בחושך ולא היה אפשר שידליק הנר לראות, כי אותה לילה היתה ליל שבת, וכאשר הבאתי בדרשותי על התורה בשם גורי האר"י ז"ל עם כל זה ודאי אי אפשר שיהיו רחל ולאה דומין זה לזה בקומה ובעובי הגוף, על כן אם לא ראה פניה היה מרגיש באחיזתו בה בגופה מצד הקומה ועובי הגוף ומה היו מועילין הסימנים? אך הואיל והיתה צנועה שלא ראה אותה כל אותם משך שבע שנים לא הכיר בשיעור קומתה ועוביה וכמותה! ולכן הועילו הסמנים ללאה, ובא עליה בחשבו שהיא רחל ונמצא שהצניעות היא השלימה פועל הטוב של מסירת הסימנים.
וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא? וְהַלֹּא בֶּן אֲחוֹת אָבִיהָ הוּא!?. הקשה הרב טורי אבן ז"ל דהא מצינו בלוט בן אחיו של אברהם אבינו ע"ה דאמר לו אברהם (בראשית יג, ח) 'כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ', ואף על גב דרש"י כתב שהיו דומין בקלסתר פנים, מכל מקום בגמרא דיבמות אמרינן הואיל והוא בן אחיו קרי ליה אח? ותירץ דהכא דייק משום דכתיב (בראשית כט, יב) 'וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא', ולמאי אצטריך לומר 'אֲחִי אָבִיהָ הוּא'? שמע מינה אחיו ברמאות! עיין שם. ודבריו תמוהים דכאן לא אמר למה ליה למימר 'כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא' אלא הקשה 'וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא?' ומאי מתרץ הרב ז"ל?
ונראה לי בס"ד לתרץ קושיתו דהתם אברהם אבינו ע"ה שהוא הגדול אומר כן לבן אחיו שהוא הקטן בדרך ענוה וחיבה 'כִּי אַחִים אֲנָחְנוּ' כלומר אתה חשוב אצלי כאביך ממש שהוא אחי, ובודאי לוט לא היה אומר כן לאברהם 'אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ' דאינו דרך ארץ שיאמר לדודו הגדול אתה חשוב אצלי כמו אחי, ועל כן כאן אי אפשר לומר דיעקב אבינו ע"ה קורא לדודו לבן אחי כלומר חשוב אצלי כאחי דאין זה משורת דרך ארץ, ולהכי מקשי וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא? הַלֹּא בֶּן אֲחוֹת אָבִיהָ הוּא!? דלבן הוא דודו, ואי אפשר לפרש כונתו דאמר על דודו שהוא נחשב כאחיו.
ועוד נראה לי בס"ד כאן בא להגיד לרחל דבר חדש אשר לא היתה יודעת אותו, דנחת להגיד לה שהוא קרוב שלה ואיך היא הקורבה שיש לו עמה, ועל כן ודאי יתן לה ידיעה על אופן הקורבה כפי מה שהוא באמת, ולא ידבר בלשון משל ומליצה, מה שאין כן גבי אברהם אבינו ע"ה לא בא ליתן ידיעה ללוט על אופן הקורבה שלו איך הוה עמו, דזה יודע לוט שאברהם אבינו ע"ה הוא דודו, ורק דבר עמו בלשון מליצה כפי מה שראוי לומר לפי הענין ד'אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ'.
אָמַר לָהּ: וּמַאי רַמָּאוּתֵהּ?. מקשים אמאי לא שאל ממנה שאלה זו מתחלה בעת שאמרה לו 'אַבָּא רַמַּאי הוּא'?
ונראה לי בס"ד דבתחילה חשב אם ישאל על זאת לא תגיד לו אופן הרמאות, כי תאמר אולי זה הוא איש תם שאינו יודע איך עושין רמאות, וכיצד אגיד לו אופנים והמצאות של רמאות שבזה אעשה מכשול שגם הוא ידע איך עושין רמאות, ויעשה הוא גם כן לאחרים כיוצא בזה, ברם אחר שאמר לה שגם אני רמאי ופקח ברמאות יותר ממנו! שאל לה מאי רמאותיה? כי עתה לא תחוש פן הגדתה אופן הרמאות תהיה לו למכשול, שיבין איך עושין רמאות מאחר שהוא פקח בענינים אלו בלאו הכי.
וְאֶסְתֵּר מַאי הִיא? דִּכְתִיב (אסתר ב, כ): 'אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי'. כך הגרסא בעין יעקב אבל בגמרא דידן לא הביא פסוק על זה. מקשים על גרסא זו אמאי לא הביא מפסוק הקודם דאין אסתר מגדת עמה ומולדתה?
ונראה לי בס"ד מאותו פסוק ליכא הוכחה על צניעות, דיש לומר כיון דמרדכי צוה שלא תגיד! למה תעשה הפך רצונו? דמה הפסד יש לה בדבר זה אם תעשה רצונו שלא תגיד? אך כאן שרואה שיש לה היזק אם לא תגיד, שרוצה להביא לה צרה בצידה בהקבץ בתולות שנית, ואם תגיד יבטל דבר זה ועם כל זה נזהרה בזה שלא תגיד, נמצא יש בה מדת צניעות ולכך לא חשה על נזק והפסד כבודה בצרה שמביא לה בצידה!
וראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שנרגש בקושיא זו, ותירץ דהשתא שנטל עיצה ממרדכי ונתן לו עצה בכך, נמצא שגם מרדכי רוצה שתגיד ואפילו הכי לא הגידה שמע מינה מחמת צניעות עבדה עיין שם. ודבריו תמוהין דודאי היא לא ידעה דמרדכי נתן לו עצה על זאת, ואם מרדכי הודיע לה שכך וכך נתתי לו עצה, ודאי הגיד לה שעצה זו נתנה לפנים כדי להפיס דעתו, שלא יחשדהו שיודע ואינו מגיד, ובודאי שעתה הזהיר אותה ביותר שלא תגיד!
שֶׁהָיְתָה מַרְאֶה דַּם נִדָּה לַחֲכָמִים. אף על גב דמרדכי ידע במראות הדמים, כיון דהוא בעלה אינו שורת דרך ארץ שיראה דם אשתו ויאסור או יתיר, וזהו שנאמר (אסתר ב, כ) 'כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ', רוצה לומר כמו זמן שהיתה עודנה בביתו ומשמשת תחתיו, דהיתה גם כן מראה הדם לחכמים ולא לו.
(אסתר ב, כ) 'כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ' מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת מֵחֵיקוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְטוֹבֶלֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי. אף על גב דכתבנו לעיל בשם הזוהר ורבינו האר"י ז"ל דהשידה היתה שוכבת עם אחשורוש, נראה לי בס"ד מאחר דזה הענין של השידה אי אפשר לעשותו אלא על ידי השבעה בשם מפורש, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל וכנזכר בעץ חיים, לכך לא היתה עושה כן אלא בשעה שרוצה לשמש עמה דיש בזה הכרח משום איסור בעילה עם העכו"ם דחמיר, אבל בשעה שאינו רוצה לשמש אלא רק היא שוכבת אצלו דהוה עביד חיבוק ונשוק לא היתה משתמשת בשם המפורש להביא השידה שיחבקנה במקומה, ועם כל זה אחר שהיה עושה חיבוק היא טובלת משום נקיות בעלמא, כדי לישב בחיקו של מרדכי, כי הצדיק אפילו אם ניתז עליו צינור מפיו של הרשע נמאס בעיניו!
ודע אם נשכיל בדברים אלו נמצא דברי הש"ס ודברי רבינו האר"י ז"ל מכוונים היטב, והוא דקשה איך קאמר עומדת מחיק אחשורוש ויושבת בחיק מרדכי, איך תבא אותה שעה לבית מרדכי, דאיך יתכן שתצא המלכה מחדרה ללכת לבית אחר הליכה טבעית ולא יכירו וירגישו בה? אך נראה ודאי שהיא היתה הולכת בדרך נס בהתעלמות שלא תתראה לפני שום גברא, וזה מוכרח להיות על ידי שם המפורש, ולא תשתמש בשם מפורש להנאתה, אמנם היא לא היתה הולכת לבית מרדכי בנס אלא רק בעת שהיא רואה דאחשורוש רוצה לשמש עמה אחר החיבוק, דאז היא מוכרחת להשתמש בשם המפורש כדי להביא השידה במקומה אז באותו שם המפורש שמזכרת בעבור השידה עושה בו פועל שני שתהיה היא נעלמת מכל בריה, שאז היא רואה ואינה נראית, ושתי פעולות אלו של מראה השידה ושל התעלמות שלה, נעשים בבת אחת בהזכרת שם מפורש אחד, וזה מוכרח להיות שאם תביא השידה והיא לא תתעלם, נמצא אחשורוש רואה שתי נשים לפניו ומה יאמר על זאת?! על כן בהכרח שבאותו רגע ממש שנראית השידה היה גופה של אסתר מתעלם, כי עושה הכונה של שם המפורש על שני דברים אלו בבת אחת, וכיון שנתעלמה שאז היא רואה ואינה נראית היא הולכת בהתעלמות זו לבית מרדכי, ויושבת בחיקו של מרדכי, אבל בזמן שאין אחשורוש רוצה לשמש עמה שאז אינה מביאה השידה, ודאי לא תזכיר שם המפורש כדי שתתעלם ותלך לבית מרדכי, כי בעבור הנאתה בלבד לא תרצה להשתמש בשם.
ולכך דקדק בעל המאמר למנקט הכי מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת מֵחֵיקוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְטוֹבֶלֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי, שקשר שני דברים אלי ביחד ולא אמר 'מְלַמֵּד שֶׁטּוֹבֶלֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי' ללמדך ישיבתה בחיקו של מרדכי לא היתה נעשית אלא בזמן שהיא עומדת מחיקו של אחשורוש שמוכרחת להשתמש בשם המפורש להביא השידה. ואפשר כי בחזרתה מבית מרדכי לבית המלך היתה משתמשת בשם כדי להתעלם בשביל סכנה, ואין לה הנאת הגוף בזה.
(אסתר ב, כא) 'בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ'.. הִקְצִיף הקב"ה אָדוֹן עַל עֲבָדָיו בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת רְצוֹן צַדִּיק. נראה לי בס"ד נקט 'הִקְצִיף' ללמדך שלא היה הקצף טבעי כפי מנהגו של עולם, יען שבאמת השרים עצמן לא פשעו ולא חטאו בזה, אלא החטא היה מן המשקה והאופה שתחת ידם שהם העוסקים, אבל השרים הם רק מגישים היין והפת לפני המלך, וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך זצ"ל על פסוק (בראשית מ, א) 'חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם' עיין שם, וכיון דלא היה הקצף מן הדין על השרים, מוכרח לומר שהיה בהשגחה עליונה שהקציף הקב"ה לפרעה אדון שלהם על עבדיו השרים הנזכר, וכן ענין בגתן ותרש לא היה טבעי, כי לא יצוייר שעבדי המלך ימיתו את המלך בשביל שיש להם צער שינה, על כן ודאי היה זה בהשגחה עליונה כדי להוליד מזה אור ההצלחה והמעלה למרדכי הצדיק ע"ה.
(אסתר ב, כב) 'וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי'.. וְהַלֹּא אֵין מִשְׁמַרְתִּי וּמִשְׁמַרְתְּךָ שָׁוָה?. נראה לי בס"ד הענין כך היה דאלו היו שומרי הסף של חדר הגדול החיצון של המלך עומדים מבחוץ לפתח, ואלו אין להם שירות בפנים, ורק בלילה אחר שיכנס המלך לחדר הפנימי לישן על מטתו עם אשתו שאין עומד שם שום משרת לפניו משום דרך ארץ, אז אותו זמן אינו נצרך שם לשום שירות ורק לשתים כי יצטרך לשתות מים בתוך שינה, או לפעמים יצטרך להשתין להטיל מי רגלים, ועל כן בעת שירצה מים מכה בפעמון בסימן על מים, ואז אחד מאלו שומרי הסף שעומדים חוץ לפתח, יכין ויכניס מים לחדר הפנימי אשר בו ישן המלך על מטתו עם אשתו, וזה מיוחד לשירות זו דוקא, וכשירצה להביא לו כלי להטיל בו מי רגלים מכה בפעמון על זה, ואז השומר השני משומרי הסף יכין ויביא לו הכלי, והוא להיותו משמש הרבה שותה מים בלילה הרבה פעמים, ומאחר ששותה מים הרבה היה משתין כמה פעמים, ונמצא רוב התשמיש סובב טורח יותר על שני עבדים אלו בלילה, שהם שומרי הסף שעליהם מוטל שני מיני שירות הנזכר.
והנה אלו אין יכולים לזוז ממקומן ביום לילך חוצה למקום אחר, ורק בלילה דאין רואין אותם אפשר שישמט אחד מהם וילך בחוץ, והשני יעשה השירות שלו ואין ניכר, כי אלו אם יכנסו בלילה לפנים בעבור שני שירות הנזכר לעיל אין נראין פניהם לאחשורוש מאחר שהוא שוכב על מטתו עם אשתו, ובודאי יש פרגוד מפסיק סביבות המטה משום דרך ארץ, והם מניחין הכלי חוץ לפרגוד המטה, ויוצאין תכף לעמוד על הסף מבחוץ אחר פרגוד השני של הפתח, ולכן אלו ביום היו מדברים בלשונם זה בזה שהיה אומר אחד לחבירו שילך בלילה ויצא חוץ מבית המלך ויביא סם ויניחו בכלי של המים, כי ביום אי אפשר לצאת חוץ לבית המלך מפני הרואין, והשיב לו איך אצא לחוץ ושמא המלך הוצרך לשירות שלי אחר שאצא ואלך להביא הסם? והשיב לו אני אשמור משמרתי ומשמרתך שאם הוצרך לכלי של מי רגלים אני אביאו, ואם הוצרך לשתות מים אני אכניס המים מאחר שאין המלך רואה אותי, כי הפרגוד של המטה מפסיק.
ומרדכי הבין דבריהם והגיד לאסתר ותאמר למלך, ואז בלילה כשהכה בפעמון לסימן שיביאו לו מים ראה מן החרכים של הפרגוד מי זה הנכנס והביא המים, וחזר והכה בפעמון לסימן שיביאו לו כלי מי רגלים ראה שאותו שהביא המים הביא הכלי, אז ידע שהלך אחד מהם להביא הסם, והמתין עוד שתי שעות והכה בפעמון להביא לו כלי מי רגלים וראה מי הכניסו, וחזר והכה בפעמון להביא לו מים וראה שהביאו זה השני המופקד עליו, אז הבין שכבר הביא הסם ונתנו במים ואז בדק המים ונמצא בהם הסם, ונלכדו אלו ברשתם. כן צריך לשער מציאות הענין, ובזה יתורצו כמה דקדוקים ודוק.
(אסתר ג, א) 'אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' מַאי אַחֵר? אָמַר רָבָא: אַחַר שֶׁבָּרָא הקב"ה רְפוּאָה לַמַּכָּה. נראה לי בס"ד הרפואה היתה מחמת הסוד הזה של בגתן ותרש שנגלה למרדכי הצדיק ע"ה, וגילהו לאסתר ואסתר לאחשורוש, ובזה ניצול מרדכי מן המכה של הצליבה שהזמין לו המן על ידי טומאתו בכשפים. וידוע אות ס' הוא סוד, ואם תניח ס' על אותיות 'מכה' יהיה צירוף 'סמכה' דאדרבא המכה תהיה סמכה למרדכי ולישראל. ולזה אמר הקדים רפואה למכה הקדים דייקא כדי שיבא אות ס' ויתחבר עם מכה ותהיה סמכה.
אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכָּה אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹרֵא לָהֶם רְפוּאָה תְּחִלָּה. יש להקשות מאי הפרש איכא בין הא להא? ונראה לי בס"ד דהרפואה היא נס שצריך לה ניכוי זכיות וכל מה שיהיה הנס קשה ועצום יותר יהיה בעבורו ניכוי זכיות יותר, ואם תקדים הרפואה לא יהיה הנס קשה כל כך, דמאחר שצמחה הרפואה לא יש פתחון פה למקטרגים לקטרג כל כך, וכיון דליכא קטרוג כל כך לא יהיה הנס קשה, כי קושי הנס תלוי ברבוי הקטרוג כנודע.
ולכך בישראל מקדים הרפואה למכה, ואחר שהיו הם בסכנה של [מות] של המכה, אז כשיעשה להם הרפואה בנס לא יהיה הנס קשה כל כך, שצריך לנכות בעבורו מזכיותם ניכוי רב, דמאחר שכבר צמחה הרפואה קודם הסכנה לא יקטרגו הרבה על מעשה הנס הנעשה בפועל בעת הסכנה של המכה, מה שאין כן העכו"ם אם ירצה השם יתברך לעשות להם נס לרפואה יעשנו ויצמחנו אחר שעומדים בסכנה של המכה, דאז אותו זמן ירבה הקטרוג עליהם מצד המשמאלים, ואז ממילא ינכה כל זכות שלהם בעבור הנס, מאחר שהנס נעשה קשה מאד מכח רבוי המקטרגים, ונמצא הם מפסידים הרבה שאוכלים כל זכיותיהם בעבור דבר אחד דוקא.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב שאומרים ישראל (תהלים עט, ח) 'מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ' כלומר שתקדים הרפואה למכה, יען 'כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד', שאין לנו זכיות הרבה ואם לא תקדים צריך ניכוי זכיות יותר.
יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְוֹת. קשא איך האמינו בדברים אלו וכי הוא ישב עמהם בבתיהם ורואה את מעשיהם?
ונראה לי כי אמר לו אין פחד ומורא להמתגרה בהם אלא רק מן המצות התלויים בארץ, שהם קרבנות ותרומות ומעשרות וכיוצא, ועתה שהם בחוץ לארץ בודאי יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְוֹת האלה, והשיב להו אית בהו רבנן דעוסקים בתורה של קרבנות של תרומות ומעשרות, ונחשב להם כאלו קיימום בפועל, ואז בעו רחמי עליהו ותפילתם עושה פירות בזכות מצות אלו, והשיב לו (אסתר ג, ח) 'עַם אֶחָד' הן שגם החכמים עזבו התורה ונעשו כעמא דארעא ח"ו.
(אסתר ג, ח) 'וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים' דְּמַפְּקִי לְכֻלָּא שַׁתָּא בשה"י פה"י. פירש רש"י ז"ל שה"י ראשי תיבות שַׁבָּת הַיּוֹם, פה"י ראשי תיבות פֶּסַח הַיּוֹם. ויש להקשות בשלמא שבת מצוי בכל שבוע, לכן אמר מפקי לשתא כולה בשבת היום, אך פסח הוא בניסן דוקא, ואיך אמר מפקי לשתא כולה ביה? ולמה לא אמר על סוכות? אדרבה הוא ארוך יותר מן פסח.
ונראה לי בס"ד משום כי לצורך הפסח יש עסקים הרבה אשר נעשים במשך השנה כולה דהיינו בתחלת הקיץ אחר ניסן הוא זמן קצירת חיטים והם יוצאים לשדות חבורות חבורות, אם נשאלם להיכן תלכו? יאמרו לקצור חיטים בידינו שיהיו שמורים בשביל מצה, ואי אפשר ליקח חיטים מן השוק אלא צריך שמורה משעת קצירה, ואחר שנים ושלש שבועות חוזרים והולכים לשדות אם נשאלם מה תעשו שם? יאמרו גם כן בשביל קצירת חיטים למצה, והלא כבר עשיתם קצירה? יאמרו לא עשינו באותה הליכה ראשונה, יען כי ירדו גשמים ונפסלו השבלים שהיו יבשים, ועתה אנחנו הולכים לחפש שבלים שהיו עודם לחים בזמן ירידת הגשם. ואחר שלש וארבע שבועות חוזרים והולכים, אם נשאלם להיכן תלכו? אומרים בשביל קצירה, כי אותם חיטים שקצרנו בהליכה שניה אחר עמל וטורח כשהבאנו אותם בא עליהם מים מן הנהר ונפסלו, ולכן אנחנו חוזרים וקוצרים מחדש, באופן כי משך שלשה חדשים אייר סיון תמוז מעבירים אותם בעסק זה של חיטי דפסחא. אחר כך בחדש אב יוצאים לכרמים שבכפרים, אם נשאלם להיכן תלכו? אומרים להביא ענבים לעשותם יין לחג הפסח, שצריך לבוצרם בידינו ולתקנם בידינו בכלים כשרים ובזה העסק מעבירים כל חדש אב כולו אחר כך באלול חוזרים ויוצאים לכרמים ונשאלם להיכן תלכו? אומרים להביא תמרים לעשותם חרוסת לפסח וגם לאכילה בתוך פסח, כי לא נוכל לקנות תמרים מן השוק לאכלם בפסח, ומעבירים כל חדש זה בעסק זה, אחר כך חדש תשרי כולו ימים טובים ומועדים. אחר כך יבא חשוון נבקשם לעבודת המלך והם נשמטים, באומרם עסק גדול יש לנו בחודש זה בחיטי דפסחא, שצריך לברר החיטים על השלחנות משעורים ושאר מינין, וחודש זה ראוי לעסק זה שאינו לא קר ולא חם ולא יהיה זיעה בידים, אחר כך יבואו ימי החורף שכולם שלג ומטר וקור שאי אפשר ליקחם לעבודת המלך! וכשיגיע אדר שהוא ימים מוכשרים וטובים למלאכה נשמטין מידינו באומרם עסק גדול יש לנו בחודש זה להכין הרחיים חדשים בשביל חיטי דפסחא, ולנקור אותם ולתקן מושבם, ולטחון החיטים. אחר כך יגיע ניסן אומרים עסק גדול מאד יש לנו בצרכי פסח, הן באפיית המצות הן בהגעלת הכלים, הן בשאר הכנות לצורך פסח, נמצא כל השנה נשמטים מעבודת המלך, באומרם שעוסקים בצרכי פסח, ולכך זכר פסח דוקא על השמטה דכולה שתא.
ואומרם שבת היום היינו כי השבת הוא בכל שבוע, ואומרים שבכל יום מן השבוע מצוה עלינו להכין בו לצורך שבת, וכמו שאמרו (ביצה טז.) 'מחד שביך לשבתיך' לכן כל יום אומרים שבת היום!
(אסתר ג, ח) 'וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם' דְּאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְרָווּ וְנַפְקֵי וְיָתְבֵי בְּשׁוּקָא וּמְבַזּוֹ לְמָלְכָא. הא דהוסיף לומר 'וְרָווּ' משום דחש כי יאמר לו המלך דמך בראשך אתה המשנה, איך תראה מבזים למלך ולא תעשה בם משפטים! לכך הוסיף לומר 'וְרָווּ' רוצה לומר הם משתכרים, וכפי הדת הנימוסית אין עושין משפט ודין לשיכור, ברם אמרי אינשי 'השיכור מדבר מן פקיחות הלב'.
(אסתר ג, ט) 'אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל' אָמַר רֵישׁ לַקִּישׁ: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁעָתִיד הָמָן לִשְׁקֹל שְׁקָלִים עַל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִקְדִּים שִׁקְלֵיהֶן לִשְׁקָלָיו. מקשים והלא שקלים של ישראל הם מאה ככר ושקלי המן עשרת אלפים ככר? ונראה לי בס"ד ברכה של ישראל היא (ויקרא כו, ח) 'וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ' נמצא כל אחד נחשב כמאה, לכן גם שקליהם כל אחד נחשב כמאה, והרי מאה ככר נחשבים כעשרת אלפים ככר.
