(אסתר ו ב) 'וַיִּמָּצֵא כָתוּב', 'כתב' מִבָּעֵי לֵיהּ? מְלַמֵּד שֶׁשִּׁמְשִׁי מוֹחֵק וְגַבְרִיאֵל כּוֹתֵב. הדבר יפלא כיון שהיו נקראין לפני המלך איך יוכל למחוק בפניו? ונראה לי על פי מה שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל שבספר דברי הימים היו נכתבים כל הענינים בפירוש כמו שהם אך היה להם ספר אחד שהוא כמו מפתחות לספר דברי הימים הגדול שכותבים בו דברים קצרים דהיינו ענין פלוני ופלוני כתוב בדף פלוני וכן על זה הדרך, ובזה הספר של המפתחות היו קורין לפני המלך, אך שמשי היה יושב בחדר המלך לצד אחד ולפניו ספרי דברי הימים, והקורא קורא בספר המפתחות לפני המלך, וכשרואה מזכרת עניינים דלא שייך בהו דבר שנוגע למלך, אין אומר לשמשי לראות מה כתוב בספר דברי הימים בדבר זה, וכשרואה דבר שיש להסתפק בו שמא יש בו שייכות דשייכי למלך, הוא אומר לשמשי היושב לצד אחר שיראה ענין זה בדף פלוני מה יש בו דבר נוגע למלך, כך היו עושין כל אותה הלילה בשביל המהירות, וכשהגיע לדבר זה של בגתן ותרש היה קורא לפני המלך בספר המפתחות ענין בגתן ותרש כתוב בדף פלוני, אז צעק הקורא על שמשי שיראה בדברי הימים בדף פלוני מה כתוב בענין זה? ואז שמשי פתח וראה כתוב 'אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי' מה עשה בעודו רואה בספר במקומו מחק במהירות שם 'מָרְדֳּכַי' כדי שלא יראה המלך שמרדכי הגיד ואז הביא את הספר לפני המלך לקרות הכתוב בו והנה תכף כשמחק שמשי בא גבריאל בדרך נס וכתב שם 'מָרְדֳּכַי'.
אָמַר לֵיהּ: סַגִּי לֵיהּ בְּחַד דִּיסְקַרְתָּא. פירוש זה היקר וגדולה אשר אמרתי הוא אין לו הנאה מהם ואין לו חפץ בהם כי הוא אוהב ממון ואם תתן לו חדא דסקרתא או חדא נהרא טוב זה נחשב אצלו אלף פעמים על אותו היקר אשר אמרתי, והשיב עשה לו הא והא.
כֵּיוָן דַּחֲזִיָּה מָרְדֳּכַי דַּאֲפִיק לְקַבְּלֵהּ וְסוּסְיֵהּ מֵיחָד בִּידֵהּ, מִרַתַּת. יש להבין למאי הוצרך לומר סוסיא מיחד בידיה דמשמע מכח שהיה אוחז הסוס בידו נתפחד מרדכי, ומה שייכות יש לפחד מכח הסוס?
ונראה לי בס"ד דכתב הגאון מהר"י ז"ל, שהיה להם בחוקי מדי ופרס אם המשנה ישאר בזו השררה שבעים יום יהיה בידו כוחו של מלך להרוג בלא רשות המלך ובלא רשות הועד כל מי שירצה וכתב עוד דהמן נתלה ביום השבעים לשררתו וכמו שאמר הפייטן 'תַּכְלִית שִׁבְעִים נִתְלָה עַל חֲמִשִׁים' עיין שם (סוף הפיוט שנקרא 'זכור' ביוצרות לשבת זכור). והנה מרדכי קודם ששלמו שבעים יום להמן לא היה מפחד פן יהרגנו המן כי אי אפשר להרוג בלא רשות המלך ובודאי המלך לא יתן לו רשות להרגו בעבור אסתר כי המלך יודע דמרדכי היה האומן של אסתר והוא גידלה ומביתו לקחה המלך ורק היה מתיירא פן אחר שבעים יהרגנו בלתי רשות מן המלך, וכיון דאותו היום היה יום השבעים יש ספק אם אמרינן מקצת היום ככולו ויכול להרוג באותו היום בלא רשות או אם צריך שיעברו שבעים שלמים? וכשראה סוסיא מיחד בידיה, הכיר שזה היה סוס המלך שיש בו סימן ידוע לכל ולכך נתפחד מרדכי שמא בא זה להרגו כי חשב שהוא בזה היום רכב על סוס המלך ומה ראה המן לרכוב בזה היום על סוס המלך? אלא ודאי המן חשב מקצת היום ככולו ויש לו כח בזה היום ככח של מלך להרוג בלא רשות, ולכך לחזק הדבר ולעשות סימן לכוחו זה רכב יום זה על סוס המלך, לומר יום זה יש לו כח ככח המלך ולכך כיון שראה סוסיא אחיד בידיה שהוא סוס המלך, נתפחד שמא בא עתה להרגו בלא רשות!
בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַּיָּם מָאן דִּמְנַדֵּב מִנְחָה מַיְתִי מְלֵי קוּמְצֵהּ דְּסוּלְתָּא וּמִתְכַּפֵּר לֵיהּ. אָמַר לְהוּ: אָתָא מְלֵי קוֹמְצֵי קִמְחָא דִּידְכוּ וְדָחֵי עֲשָׂרָה אַלְפֵי כִּכְּרֵי כָּסְפָא דִּידִי!. נראה לי בס"ד דידוע הטעם של הקומץ כדי למתק ה׳ גבורות מנצפ"ך כי בקומצו יש חמשה אצבעות כנגד ה׳ גבורות מנצפ"ך וידוע כי הנס שנעשה בצרת המן היה על ידי מיתוק ה׳ גבורות מנצפ"ך ולכן תיקנו חז"ל נוסח ברכת המגילה בחמשה לשונות של גאולה והם: הָרָב אֶת רִיבֵנוּ, וְהַדָּן אֶת דִּינֵנוּ, וְהַנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתֵנוּ, וְהַמְשַׁלֵּם גְּמוּל לְכָל אוֹיְבֵי נַפְשֵׁנוּ, וְהַנִּפְרָע לָנוּ מִצָּרֵינוּ, ולכן זכה מרדכי לחמשה לבושי מלכות, וכמו שנאמר (אסתר ח, טו) 'וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן' ולזה אמר אתי מלי קומצא קמחא דידכו שיש בקומץ חמשה אצבעות למתק ה׳ גבורות מנצפ"ך ודחי עשרת אלפים ככר כסף ודא עקא שהחמשה דחי עשרה הרי זה נס פלא.
אָמַר לֵיהּ: קוּם לְבוּשׁ הֲנֵי מָאנֵי וְרָכוּב הַאי סוּסְיָא, דְּבָעִי לָךְ מַלְכָּא!. הנה המלך לא רצה שיביא לו את מרדכי אך כך נזרק בפיו מן השמים יען דאותו היום בקש המלך שיבא מרדכי לפניו אחרי שנצלב המן והא דאוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה ולא הפסיקו באמצע התפלה, חשב ודאי עתה מתפלל בעצבון ואין תפלה בעצבון מתקבלת אך אם אפסיקו באמצע התפלה אז מוכרח שיחזור אחר כך ויתפלל שנית ואחר שישמע הבשורה טובה ודאי יתפלל בשמחה רבה ותהיה רצויה מאד.
אָמַר לֵיהּ: לָא יְכִילְנָא עַד דְּעָיֵלְנָא לְבֵי בְּנִי. הא דלא המתין עד שישלח ויחפש אחרי הבעלים והאומנים, מפני שפחד שמא יחשוד אותו המלך שהוא הטמינם כדי לאחר הדבר, לכך בחר למהר הענין ולעשות הוא בעצמו לצאת מן החשד וגם חשב בזה ימצא חן בעיני המלך כי מרחיצו בעצמו בשביל כבוד בגדי המלך.
אי נמי ערב לו דבר זה להרחיצו הוא בעצמו כדי שבזה יהיה הוא למעלה מן מרדכי, ובפרט כאשר עושה לו מלאכה שקורין תדלי"ג ומטעם זה רצה לספר לו הוא בעצמו.
וְאַזִּיל וְאַיְּתִי זוּגָא מִבֵּיתֵהּ. קשה למה לא שלח להביאו על ידי אחרים ונראה לי כי זה הזוג היה מוצנע אצלו, כי הוא הניחו בביתו בשביל שממלאכה זו עלה לגדולה, ולכך היה חביב אצלו, אך היה מצניעו שלא יכירו בו בני ביתו כי בושה הוא לו לומר שהיה ספר, ועוד לא רצה להביאו על ידי אחרים שלא ידעו אפילו בני ביתו שהוא רוצה לגלח את מרדכי.
גָּחִין וְסָלֵיק כִּי סָלֵיק, בָּעַט בֵּיהּ. יש להקשות בשלמא רחיצה וגלוח צריך להם אומן וכבר הסתירה אסתר האומנים והוכרח לעשות בעצמו, אך הרכיבה למה עשה בעצמו יביא כסא אחד ויעלהו עליו או יקרא לאחד מן העומדים להיות גחין ויהיה סליק עליה?
ונראה לי בס"ד בחר בכך כדי שלא יעשו לו עלילה אחר כך לומר חיסר דבר מאשר אמר כי הוא אמר למלך והרכיבוהו על הסוס שיש לפרש דבריו דרוצה לומר זה האחד משרי המלך ואחוזת מריעיו הם ירכיבוהו שיעלה על גבם וירכב ובתחלה כשאמר לו סק ורכב חשב שיתנצל מעלילה זו לומר הוא קדם ורכב, אך אחר שאמר לו לא יכילנא אם יביא לו אדם אחר או כסא יהיה נתפס באותה עלילה דהמלך אמר לו אל תפל דבר מכל אשר דברת והוא חיסר דבר זה של רכיבה, לכן הוכרח להיות גחין הוא עצמו ולכן בלבושים גם כן הלבישו הוא בעצמו.
סָבְרָה: הַאי דְּרָכֵיב – אֲבוּהָ, וְהַאי דִּמְסַגֵּי קָמֵיהּ – מָרְדֳּכַי. קשה איך חשבה האי דמסגי קמיה מרדכי וכי אינה מכרת בקולו של אביה?
ונראה לי כי מחמת שהיה מכריז בכמה מבואות ניחר גרונו ונשתנה קולו ונמצא אדרבה הקול הטעה אותה שאין זה אביה וגם מפניו לא הכירה אותו כי הוא מחמת בושתו היה מרכין ראשו ופניו כלפי קרקע ולכך לא הכירה אותו מפניו כי לא היתה רואה פניו. ומה שחשבה שזה הרוכב הוא אביה, ואיך לא הכירה מפניו שאין זה אביה, נראה לי כי מרדכי הצדיק ע"ה מחמת שהי' חלוש מתענית של שלשה לילות ושני ימים רצופים, לא הי' יכול לזקוף ראשו וקומתו בהיותו רוכב על הסוס, אלא הוה גחין ונסמך בשתי ידיו על כתפי הסוס, ולכן לא היתה יכולה לראות פניו בהיותה על הגג:
ובזה יתורץ בס"ד דקדוק אחר דקאמר תלמודא, והיינו דכתיב (אסתר ו, יב) 'וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ' אמר רב ששת ששב לשקו ותעניתו. וקשה משמע שבא לחזק מהאי דרשא דרב ששת את דברי המאמר שמדבר במאורע שאירע לביתו של המן, ומה שייכות יש לזה בזה? והוה ליה למימר והיינו דכתיב 'וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ'? וכפי האמור מובן שפיר, דקשה איך טעתה בתו לחשוב שזה הרוכב הוא אביה ולא הכירה מפניו שאין זה אביה אלא מוכרח לומר דהוה מרדכי גחין ויתיב על גבי הסוס מחמת חולשה וקשה כיון דנעשה לו גדולה זו והוא אות להצלתו והצלת ישראל ודאי היה מתחזק מרוב השמחה ואף על פי שהיה בתענית היה נעשה בו כח מחמת השמחה להיות נזקף לכן הביא האי דרשא דרב ששת ששב לשקו ותעניתו, דשמע מינה שלא היה שמח עדיין אלא עודנו בצער גדול בעבור הצרה של ישראל ולכך לא נעשה בו כח ולא פעל בו דבר זה בגופו כלל אלא עודנו חלוש וגחין מרוב הצער שהיה לו בעבור צרת ישראל.
כְּשֶׁהֵן יוֹרְדִין, יוֹרְדִין עַד עָפָר. נראה לי בס"ד הכונה ירידה של עפר אפשר שיהיה אחריה עליה גדולה, כי זה העפר שהוא היה תחת מדרס רגלי האדם יקחוהו ויניחוהו בבנין הכיפה העליונה שהיא למעלה מראשו של אדם וזו האבן שדרס עליה תהיה ככיפה למעלה מראשו.
וּכְשֶׁהֵן עוֹלִין, עוֹלִין עַד לַכּוֹכָבִים, כך היא הגרסא. ונראה לי בס"ד דנקיט כוכבים הפך העפר, כי מספר כּוֹכָבִים [בחשבון גימטריא אותיות סופיות שערכי האותיות כערכיהן הגימטריא הרגילה, אך לאותיות הסופיות יש ערכים שונים ך = 500, ם = 600, ן = 700, ף = 800, ץ = 900 ונמצא שכוכבים עולה 658] יתר על מספר עָפָר [350] מספר 'שָׂח' [308] שהוא לשון תפלה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות כו:) אין שיחה אלא תפלה, שנאמר (בראשית כד, סג) 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה' רמז דעל ידי תפלה יתעלו מן העפר עד הכוכבים.
דִּכְתִיב בְּהוּ: (תהלים פ, ג) 'לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ'. נראה לי בס"ד 'אֶפְרַיִם בִּנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה' סופי תיבות הָמָן רמז שהם מתגברים על המן והוא עקב שלהם. וסופי תיבות 'עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ' 'כה"ת' שם קדוש שבו ממיתים את שונאי ישראל והוא ראשי תיבות (תהלים קנ, ו) 'כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ' וסופי תיבות 'וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ' הה"ו שהוא מספר י"ו, נמצא נרמז בסופי תיבות הכתוב הנזכר, הָמָן תכה יו, פירוש תכה את המן ביום י"ו לחודש ניסן, שבו נצלב המן.
(אסתר ו, יד) 'וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ' מְלַמֵּד שֶׁהֱבִיאוּהוּ בְּבַהֲלָהּ. נראה לי בס"ד נקיט לשון בהלה דכתיב (עובדיה א, יח) 'וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם' נמצא בניה של רחל נדמו ל'להבה' ובהפוך אתוון 'בהלה' ובא לרמוז שבביאה זו שהביאו את המן שהוא בית עשו שנדמו לקש נתלית בו הלהבה של בית יוסף שהיא אותיות בהלה להמן יען כי ביאה זו היא לצליבה שנצלב בה.
ובני ידידי נר"ו פירש בבהלה שהביאוהו בעודו מובהל ולכן נסתמו טענותיו, עד כאן דבריו נר"ו.
(אסתר ז, ה) 'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה' וַיֹּאמֶר... וַיֹּאמֶר לָמָּה לִי? אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: בַּתְּחִלָּה עַל יְדֵי תּוּרְגְּמָן. פירוש כאשר היה מדבר עמה לפני בני אדם יהיה מי שיהיה ידבר על ידי תורגמן, אבל בינו לבינה ידבר עמה דקשה לומר דעל משכבו יהיה כְּאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו.
(אסתר ז, ו) 'וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה' אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה מַחְוֶה כְּלַפֵּי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּבָא מַלְאָךְ וְסָטַר יָדָהּ כְּלַפֵּי הַמָּן. הדבר יפלא איך סלקא דעתך בהכי? ואם כדי שתהרג ותתבטל הגזירה ממילא כי היה דרכם לבטל הגזרה אי מית חד מנייהו היה לה להמתין לראות מה ישיב אחר ההפצרה ושמא יחזור בו על ידי בקשתה!
ונראה לי כיון שראתה שכיחש גמרה בדעתה שאין רצונו לעשות בקשתה ולכך נעל הדלת בפניה על ידי ההכחשה ולכך נתיאשה ועשתה דבר שתהרג ואז יהיה מוכרח לבטל הגזרה.
ועוד נראה לי בס"ד כונתה לא היתה רוצה לומר לאחשורוש 'אִישׁ צַר וְאוֹיֵב' אלא אמרה לו זה הָמָן הָרָע הוא אִישׁ צַר וְאוֹיֵב לך, והיא לא רוצה לומר לך בפירוש אלא אמרה אותה ברמז בתנועת ידיה שאמרה אִישׁ צַר וְאוֹיֵב והראתה בידיה עליו, כלומר הוא צר ואויב לך והמלאך סטר ידה כלפי המן כדי שלא יטעה אחשורוש ויבין שעליו אומרת איש צר ואויב.
אָמְרוּ לֵיהּ: דְּפָקְדִינַן הָמָן!. קשה איך יאמרו שקר ח"ו? ונראה לי לא אמרו בפירוש פקדינן המן, אלא השיבו דבר שיהיה הוא חושב שאומרים פקדינן המן, דהיינו כשאמר מי צוה שתעשו כך? הם צעקו המן המן! וכונתם קריאה בעלמא שקוראים אל המן והוא חשב שדבריהם הוא תשובה על שאלתו שכונתם לומר פקדינן המן.
אי נמי לא היה שם מלאכי השרת ממש, אלא כך נדמה לו כמו מראה החלום ונשמע לאזניו קול זה דפקדינן המן ולא היה קול זה מן המלאכים וכמו שתמצא לפעמים בבני אדם שישמיעם הדמיון דברים ולא היה כלל דברים כי מאחר שהוא היה מחשב אותו עת בהמן לכך הדמיון הקיש באזניו דברים אלו ולעולם מלאכי השרת לא דברו כלום.
אִיקְנֵי בָּהּ בְּוַשְׁתִּי וְקָטְלָה, הַשְׁתָּא אֶקְנֵי בְּדִידִי וּמִבָּעִי לְמִקַּטְּלִי!. הגאון חיד"א ז"ל הביא דברי הרב עיון יעקב ז"ל שכתב לא מצינו שהרגו את ושתי אלא לקחה המן לשפחתו. והקשה עליו שהוא הפך דברי רבותינו ז"ל והן אמת בפסוקים לאו מפורש זה, אך בדברי רבותינו ז"ל מפורש בכמה מקומות שנהרגה ואיך יאמר הרב דבר שהוא הפך דברי רבותינו ז"ל בכמה מקומות? ואם מצא איזה מדרש בזה היה לו להביאו! מיהו מה שחשב הגאון חיד"א בספרו 'מראית העין' שכונת הרב עיון יעקב לומר שלא נמצא דבר זה בדברי רבותינו ז"ל, אחרי המחילה זה אינו, דכונת הרב עיון שלא נמצא דבר זה מפורש במקראות של המגילה, ולאו קאי על דברי רבותינו ז"ל.
כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמָה עֲצָתוֹ מִיָּד בָּרַח. נראה לי נקיט לשון בריחה כפי אותיות שם 'חַרְבוֹנָה' שהוא בהפך אתוון 'ברחונה' ונראה לי דדייק שהיה באותה עיצה מדכתיב (אסתר ז, ט) 'גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה' ואיך ידע שיעורו בדקדוק? אלא ודאי היה עמהם ומדדוהו לפניו.
'לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת' אֶפְשָׁר דָּבָר שֶׁנִּצְטַעֵר בּוֹ אוֹתוֹ צַדִּיק יִכָּשֵׁל בּוֹ?.. רֶמֶז רָמַז לוֹ שֶׁעָתִיד בֶּן לָצֵאת מִמֶּנּוּ שֶׁיֵּצֵא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֲמִשָּׁה לְבוּשֵׁי מַלְכוּת שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ח טו) וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְכוּ'. קשה על הבגדים שפיר תירץ שהגיד להם דשייכא לכולם אבל על 'שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף' לא תירץ כלום דאכתי יקנאו בו!
ונראה לי דמעיקרא בכסף ליכא קנאה כי אין זה ענין כבוד ואם הוא רוצה להעשיר לאחיו מה יש להם בזה דהא הם כשקנאו בכתונת הפסים לאו בעבור דמיה אלא בעבור הכבוד שכבדו בה וכן כאן בבגדים יש קנאה דכבוד ועל זה שפיר תירץ כי גלה להם הרמז והוא על טוב שנוגע לכולם, שכל ישראל ניצולו בגדולת מרדכי הצדיק ע"ה.
