דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 207ימים לסיום הש״ס

שבת יב ע"א - Steinsaltz

that the wall will not be damaged, it is not under the rubric of the verse: “If water be placed.” The water does not have the legal status of water poured for that purpose. This tanna does not consider protecting the wall from dirt as a significant usage. Similarly, protecting the zav from being soiled by the emission would not be considered a significant usage and the pouch used for that purpose would not be considered a significant vessel. The Gemara rejects this: Are these cases comparable? There, he does not need those liquids at all, and therefore the vessel is not considered to have been placed to receive them. However, here he needs this pouch to absorb the emission, to ascertain whether or not he experienced an emission. Although on that particular day he does not require the pouch, the zav typically requires his pouch for the purpose of ascertaining whether or not there is another emission.

Rather, this halakha with regard to the zav is comparable only to the latter clause of the mishna dealing with rainwater, in which we learned: A bowl that the drip of rain from the roof dropped into it, the water that splashes or overflows from the bowl does not have the legal status of water collected for a purpose, and is not under the rubric of the verse: “If water be placed.” And the water that is in the bowl has the legal status of water collected for a purpose and is under the rubric of the verse: “If water be placed.” Although, fundamentally, one has no interest in the drip of water, once the water already dripped, he wants it to remain in the bowl and not dirty the house. That desire is sufficient to accord the water in the bowl the legal status of water placed there willfully. The same is true with regard to the pouch of the zav. In the current situation of the zav, he is interested in keeping the emission in its place, and therefore the original difficulty posed by the contradiction between the two baraitot remains intact.

Rather, it is Abaye and Rava, who both said that this is not difficult. There is no contradiction between the baraitot. This baraita, which deems a zav liable by Torah law for going out with his pouch, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. His opinion is that one who performs a prohibited labor that is not needed for its own sake, but rather for a different consequence of that prohibited labor, is liable. And that baraita, which deems him exempt, is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. He holds that one who performs a prohibited labor that is not needed for its own sake is exempt. Since the zav is not at all interested in the flow and the pouch, he is exempt by Torah law for carrying the pouch.

The Sage of the school of Rabbi Yishmael taught in a baraita: A person may go out ab initio donning phylacteries on Shabbat eve at nightfall. Although one does not don phylacteries on Shabbat and going out donning them involves an element of carrying, there is no concern lest he forget and remove them on Shabbat. What is the reason for this? Because Rabba bar Rav Huna said: A person is obligated to touch his phylacteries at all times that he is donning them. This is derived from an a fortiori inference [kal vaḥomer] from the frontplate [tzitz] of the High Priest. Just as with regard to the frontplate, which has only one mention of God’s name, the Torah said: “And it should be always upon his forehead” (Exodus 28:38), which means that the High Priest must always be aware that the tzitz is placed on his head and that he should not be distracted from it; phylacteries that have numerous mentions of God’s name, all the more so one should always be aware of them. Therefore, he remembers that the phylacteries are on his head and is not likely to come to carry them on Shabbat. On a related note, the Gemara mentions that it was taught in a baraita that Ḥananya says: A person is required to feel his clothing on Shabbat eve at nightfall to ascertain whether he forgot an object in his pockets that he might come to carry on Shabbat. And Rav Yosef commented and said: That is a significant halakha for Shabbat, and it is fitting to do so in order to refrain from violating a prohibition.

We learned in the mishna: One may not shake his clothes on Shabbat to rid them of lice; and one may not read a book by candlelight, so that he will not come to adjust the wick of the lamp. A dilemma was raised before the Sages: Does this mean that one may not shake his clothes even during the day due to the concern lest he kill the louse that he finds in his clothing, and our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer? As it was taught in a baraita that Rabbi Eliezer said: One who kills a louse on Shabbat, even though it is a very small creature, it is as if he killed a camel, and there is no difference in the severity of the prohibition. And what was said in the mishna: And he may not read by candlelight, is due to concern lest he adjust the wick, a totally independent matter. Or, perhaps both of these halakhot are due to the concern lest he adjust the wick, and both halakhot apply exclusively at night. During the day he is permitted to shake his clothes, and there is no concern lest he kill a louse.

Come and hear a resolution to this dilemma from that which was taught in a baraita: One may not shake clothing and one may not read a book by candlelight on Shabbat. The style of the baraita indicates that both actions are prohibited for the same reason. The Gemara rejects this: Is this proof from the baraita a stronger proof than our mishna? In our mishna, both halakhot are also cited together, and that was insufficient proof that they share a common rationale.

Come and hear a resolution to this dilemma from that which was taught in another baraita: One may not shake clothing by the light of the lamp and one may not read by the light of the lamp. These two decrees are among the halakhot that the Sages said in the upper story of Ḥananya ben Ḥizkiya ben Garon. Learn from this that both of the decrees are due to the concern lest he adjust the wick. In both decrees, the prohibition of doing so by the light of the lamp, lest he come to adjust the wick, was mentioned. Indeed, learn from this.

Rav Yehuda said that Shmuel said: It is prohibited to use candlelight even to distinguish between his garments and the garments of his wife. Because that requires a certain degree of scrutiny, there is concern lest he adjust the wick in order to see better. To qualify this statement, Rava said: We only said this with regard to the garments of the people of the city of Meḥoza, as there the men’s garments are wide and ornamented similar to the women’s garments; however, with regard to farmers and village residents, they know the difference between men’s and women’s garments. There is no concern lest they adjust the wick to distinguish between the garments, as the differences between men’s garments and women’s garments are obvious. Even with regard to the clothing of the people of Meḥoza, we only said that it is prohibited to distinguish between men’s and women’s garments with regard to the garments of old women; however, with regard to the garments of young women, they know the difference and there is no concern lest one adjust the wick to distinguish between them.

The Sages taught: One may not shake clothing to rid them of lice in the public domain in deference to human dignity, as passersby would be offended by this. Similarly, Rabbi Yehuda said, and some say that Rabbi Neḥemya said it: One may not make an appiktoizin, a drug to induce vomiting, in the public domain in deference to human dignity. With regard to the matter of shaking clothing to rid them of lice on Shabbat, the Gemara cites that which the Sages taught in the Tosefta: One who shakes his clothing may squeeze the louse and throw it, as long as he does not kill it. Abba Shaul says: He may take the louse and throw it, as long as he does not squeeze it. In his opinion, killing a louse is prohibited by Torah law. Therefore, even squeezing it is prohibited, lest he come to kill it. Rav Huna said: The halakha is that he may squeeze and throw the louse, and that is the dignified way to get rid of a louse, and even during the days of the week, when it is not Shabbat and there is no concern lest he violate the prohibition of killing a louse. Even then, it is preferable not to kill it because it is disgusting and it is sufficient to simply throw it (Me’iri). The Gemara relates that Rabba would kill the lice. And Rav Sheshet would also kill them. Rava would throw them into a cup [lekna] of water and he would not kill them directly with his hands. The Gemara relates that Rav Naḥman would say to his daughters: Kill them, and let me hear the sound of the combs, meaning, you may kill the lice in the usual manner on the comb.

As far as the basic halakha is concerned, it was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says that Beit Shammai and Beit Hillel disagreed with regard to killing a louse on Shabbat: One may not kill a louse on Shabbat, this is the statement of Beit Shammai; and Beit Hillel permit doing so. In their opinion, a louse is unlike the other creatures for which one is liable for killing them on Shabbat.

And Rabbi Shimon ben Elazar would also say in the name of Rabban Shimon ben Gamliel: One may not make matches [meshaddekhin] for the children, to betroth them on Shabbat, and one may not enter into an agreement to take the child and teach him to read a sacred book or to teach him a trade, and one may not comfort mourners on Shabbat, and one may not visit the sick on Shabbat, this is the statement of Beit Shammai, as in their opinion, those are weekday activities and not appropriate on Shabbat. And Beit Hillel permit performing all of these activities on Shabbat, as they each include an aspect of mitzva.

The Sages taught in a baraita: One who enters to visit a sick person on Shabbat does not address him in the manner customary during the week; rather, he says: It is on Shabbat that it is prohibited to cry out and ask for compassion, and healing is soon to come. And Rabbi Meir says that it is appropriate to add: The merit of Shabbat is capable of engendering compassion.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - א

אבל אם הניחה בשביל להרחיק את הגשמים  שלא ילקה הכותל מחמתם, אינו ב"כי יותן"! שהרי אין המשקין לרצונו, ואין צריך להם. ואף על פי שניחא ליה בנפילת המים רחוק מן הכותל, כיון שאינו אלא משום לאצולי מטינוף לא חשיב ניחותא.

והוא הדין לכיס של זב. מאחר וכל מטרת הכיס לאצולי מטינוף לא חשיב דרך הוצאה.

ודחינן: מי דמי כיס של זב לכפית הקערה? התם בהכשר, לא קא בעי להו להני משקין, אלא רצונו רק בהרחקתם על ידי כפית הקערה. ונהי דכפיית הקערה חשיבא ליה, אין הכשר האוכלין תלוי בה, אלא במשקין עצמם. והם לא חשובים אצלו לקבלם. אבל הכא בהוצאה, בעינן שיהיה הדבר שמוציאו חשוב אצלו. ועל הוצאת הכיס מחייבים אותו ולא על הזוב. והא קא בעי להו להאי כיס, לקבולי ביה זיבה! ואף דאינה אלא להצילו מטינוף, הוצאה חשובה היא.

הא לא דמי הוצאת כיס של זב אלא להא דתנן בסיפא [למשנה שלאחר ההיא דלעיל].

דתנן התם: עריבה שנתנה על הכותל בכדי שירד דלף הגשמים לתוכה - מים הניתזין ממנה, והנצפין וגולשים מתוכה לחוץ - בית שמאי אומרים: הריהם ב"כי יותן", ובית הלל אומרים: אינן ב"כי יותן"! ומשמע, שהמים שבתוכה, לכולי עלמא הרי זה ב"כי יותן"! ואף על גב דאין עושה כן אלא לאצולי הכותל מטינוף, כיון שלא כפה את הקערה על פיה אלא הניחה באופן שיפלו המים בחללה, גלי דעתיה שרוצה בקבלת המים בתוך הכלי, והיא לרצונו.

והוא הדין להוצאת כיס של זב. דאף דבזיבה עצמה לא ניחא ליה, ולא צריך לכיס אלא בשביל לאצולי מטינוף, מכל מקום חשוב הוא אצלו. הלכך דרך הוצאה היא.

אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו ביישוב הסתירה שבין שתי הברייתות דלעיל: לא קשיא. הא דקתני "אם יצא [הזב בכיסו] חייב חטאת", בשיטת רבי יהודה היא. והא דקתני "ואם יצא, פטור אבל אסור", שיטת רבי שמעון היא.

דפליגי לקמן צ"ג: במוציא את המת במטה לרשות הרבים, שהיא מלאכה שאין צריכה לגופה. שהרי אין לו חפץ בעיקר תכלית ההוצאה. ואדרבה, רצונו שלא יהיה לו מת ולא יבוא לו כלל צורך במלאכה זו. ורק בדיעבד יש לו עתה הכרח לסלק המת מלפניו. [1] ואפילו הכי מחייב בה רבי יהודה. אבל רבי שמעון פוטר בה, משום דלא מיקרי "מלאכת מחשבת".

וכן הוצאת כיס של זב היא מלאכה שאין צריכה לגופה. שהרי ברצונו לא היתה באה לו הזיבה כלל. אלא דאחר שבאה, צריך הוא לכיס להגן על בגדיו. לפיכך, לרבי יהודה חייב חטאת, ולרבי שמעון פטור אבל אסור מדרבנן.

תני דבי רבי ישמעאל: יוצא אדם בתפילין בערב שבת עם חשיכה! ולא חיישינן בהו שמא ישכח ויוציאם לאחר חשיכה. [2]

והוינן בה: מאי טעמא דלא חיישינן בהו להכי?

ומשנינן: כיון דאמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה! כדי שלא יסיח דעתו מהם.

וילפינן לה בקל וחומר מציץ. מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת של שם ה', אמרה בו תורה "והיה על מצחו תמיד", וקרא יתירה הוא, דהא כבר כתיב ברישא דקרא "והיה על מצח אהרון", אלא בא ללמד, שלא יסיח הכהן הגדול דעתו ממנו - תפילין שיש בהן אזכרות הרבה, על אחת כמה וכמה שלא יסיח את דעתו מהן! ועל ידי שממשמש בהם בכל שעה, זוכרן.

הלכך, כיון שממשמש בהם בכל שעה מידכר דכירי להו! ואין לחוש שמא ישכח מהם ויצא עמם בשבת.

תניא: חנניא אומר: חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה! בשביל לבודקו שלא יהיה כרוך בו שום דבר, פן יוציאנו בשבת.

אמר רב יוסף: הא דחנניא, הלכתא רבתא היא לשבת! שעל ידו האדם ניצל מאיסור הוצאה.

שנינו במתניתין: לא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר!

איבעיא להו: האם כל דין נשנה בפני עצמו, והא דקתני "לא יפלה את כליו" לא קאי אאור הנר, אלא אפילו ביום אסור? וגזרו בו חכמים משום דחיישינן שמא יהרוג כינה ויעבור על איסור תורה, ומשנתנו כשיטת רבי אליעזר היא.

דתניא: אמר רבי אליעזר ההורג כינה בשבת כאילו הורג בריה גדולה כגמל! [3] והא דקתני "ולא יקרא לאור הנר", גזירה אחרת היא, משום דחיישינן שמא יטה את הנר.

או דלמא, גזירה אחת היא ותרוייהו משום שמא יטה. והא ד"לא יפלה את כליו" קאי נמי על אור הנר. אבל ביום מותר לעשות כן.

ופשטינן: תא שמע: אין פולין ואין קורין לאור הנר! דמשמע דתרוייהו אסורין דוקא לאור הנר.

ודחינן: מי אלימא ברייתא ממתניתין לפשוט ממנה? והא כמו שאת המשנה אפשר לפרש, ד"לא יפלה" גזירה בפני עצמה היא ולא קאי על אור הנר, כמו כן יש לפרש את הברייתא. [4]

ותו פשטינן: תא שמע: אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר! אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון.

שמע מינה דתרוייהו, בין להפלות ובין לקרות, אין איסורם אלא לאור הנר, שמא יטה.

ומסקינן: שמע מינה!

אמר רב יהודה אמר שמואל: אפילו להבחין בין בגדו לבגדי אשתו לאור הנר - אסור! [5] דגם בזה יש לחוש שמא יטה.

אמר רבא: לא אמרן כן אלא בבגדים דבני מחוזא! שמפונקים הם ואינם אנשי עמל, ולכן בגדיהם רחבים ודומים לבגדי אשה. וצריך עיון מדוקדק להבחין ביניהם. הלכך איכא למיחש בהו שמא יטה.

אבל דבני חקליתא שעוסקים במלאכה בשדות, ומשום זה שרוולי בגדיהם צרים, מידע ידעי להבחין בין בגדיהם לבגדי נשותיהם בנקל, ואין לחשוש בהם להטיית הנר.

ודבני מחוזא נמי, לא אמרן לאסור להבחין בהם לאור הנר, אלא להבחין בין בגדיהם לבגדי נשותיהם דהן זקנות. שהם צרים קצת ודומים לבגדי אנשים המפונקים שרחבים קצת יותר מבגדי אנשים אחרים. אבל היכא דנשותיהם ילדות, שבגדיהן רחבים הרבה, לא דומים הם אפילו לבגדי אנשים מפונקים, ומידע ידיעי להבחין בהם, ושוב ליכא למיחש בהו שמא יטה.

תנו רבנן: אין פולין [בחול] את הבגדים מכינים ברשות הרבים, מפני הכבוד של העוברים ושבים! שדבר זה מאוס עליהם.

כיוצא בו אמר רבי יהודה, ואמרי לה רבי נחמיה: אין עושין אפיקטויזין [שתית משקה המביא להקאת האוכל] ברשות הרבים מפני הכבוד! שאף זה מאוס על הרבים.

תנו רבנן: המפלה את כליו בשבת מולל [מועך בין אצבעותיו] את הכינה בשביל להחליש את כוחה שלא תחזור אליו, וזורק אותה. ובלבד שלא יהרוג אותה. משום שהריגת כינה אסורה משום שבות. אבל מדאורייתא פטור עליה. הלכך לא גזרינן לאסור מלילה אטו הריגה.

אבא שאול אומר: נוטל את הכינה וזורק אותה, ובלבד שלא ימלול אותה! לפי שהריגת כינה אסורה מדאורייתא, ואסרו למוללה שמא יבוא להורגה. [6]

אמר רב הונא: הלכה כתנא קמא שמולל וזורק. וזהו כבודו של אדם לבער כך כינים, ואפילו בחול! ולא להורגם.

רבה מקטע להו לכינים והורגן אף בשבת. [7] ואף רב ששת מקטע להו בשבת. דסבירא להו כבית הלל דלקמן.

רבא שדי להו לכינים לקנא דמיא [ספל מים] בשביל שימותו. ולא היה הורגם באצבעותיו. שאין זה דרך כבוד. [8]

אמר להו רב נחמן לבנתיה: קטולין [הרוגנה] את הכינים אף בשבת, ואשמעינן לי קלא דמסנוותי [של שונאי] כשמתים. [9]

תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין הורגין את המאכולת [כינה] בשבת - דברי בית שמאי. ובית הלל מתירין. וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי שמעון בן גמליאל: אין משדכין את התינוקות בשבת בכדי לארס אותם, ולא מתעסקים את [עם] התינוק לשכור לו מלמד ללמדו ספר, ואף לא ללמדו אומנות! משום דכתיב "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר". שלא יהיו חפציך של שבת כחפציך של חול.

ואין מנחמין את האבלים בשבת. ואין מבקרים חולים בשבת! שדברים אלו מביאים לידי צער, שמשתף את עצמו עם המצטערים, ומבטל עונג שבת - דברי בית שמאי.

ובית הלל מתירין בכל אלו! בשידוך התינוקות וללמדם ספר או אומנות משום שדברי מצוה הם, ודוקא חפציך אסורים ולא חפצי שמים [לקמן ק"נ.]. וביקור חולים וניחום אבלים מותרים, משום שגמילות חסד הם, שמקלים מצער החולה והאבל [ערוך השלחן, סימן רפ"ז סעיף א'].

תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה בשבת, אומר לו: שבת היא שמונעת אותנו מלזעוק לרפואתך, [10] ובכל זאת הרפואה קרובה לבא! משום שצריך להרחיב דעתם בתנחומים, כדי שלא יצטערו. [11] ורבי מאיר אומר: אומרים לו לחולה: יכולה היא השבת שתרחם ותביא לך רפואה, אם תכבדה ולא תצטער בה! ואף שלא הותר בה לבקש רחמים עליך, אינה מונעת את רפואתך, אלא אדרבה, מועלת היא אף בלא תפלה. [מהרש"א].

הערות

[1] כן פירש רש"י. אבל בתוספות לקמן צ"ד. מבואר דגדר "מלאכה שאין צריך לגופה" הוא, כל שעושה המלאכה שלא לאותה תכלית שנעשתה במשכן אלא לתכלית אחרת. כי הצורך שלשמו נעשתה המלאכה במשכן הוא גוף המלאכה ושורשה. ותכלית מלאכת הוצאה במשכן היתה בשביל הצורך שהיה להם בחפצים שהוציאו. ואילו הוצאת מת וכיס של זב, אינם משום צורך בגופם.

[2] ואף דאין איסור דאורייתא בהוצאתם ובהעברתם ד' אמות ברשות הרבים דהא דרך מלבוש הם, גזרינן בהם שמא תפסק רצועתם או שיצטרך לחולצן ויעבירם ד' אמות ברשות הרבים כשהם בידו. והקשה הר"ן דכיון דאף בשבת אינו אלא גזירה מאי סלקא דעתך דנגזור בהם בערב שבת עם חשיכה שמא יצא בהם בשבת? והא לרבא (לעיל י"א:) לא עבדינן גזירה לגזירה. ותירץ, דשאני תפילין שטורח הוא לחולצן, ואי לא נאסור לצאת בהם סמוך לחשיכה קרוב לודאי שיצא בהם בשבת. עוד תירוץ הביא בזה משם הרא"ה, שאם יהיה קשור בתפילין סמוך לחשיכה והוא ברשות הרבים, לא יוכל לחולצן, שמשום קדושתן לא יוכל להשליכן ברשות הרבים, ויעבור בודאי על הגזירה של הוצאת תפילין בשבת.

[3] אבל חכמים פליגי עליו. ומבואר טעמם לקמן ק"ז. דהוא משום שאינה פרה ורבה. ולא דמיא לאילים מאדמים שבמשכן, שמהם ילפינן לכל עיקר מלאכת נטילת נשמה, שהם פרים ורבים.

[4] ודעת הפושט היתה, דמברייתא יותר מוכח דחד גזירה היא, משום דדרכה לפרש יותר. ואם קיצרה ונקטה לתרוייהו בחדא מחתא, משמע דגזירה אחת היא. ועוד יש לומר דלישנא ד"אין פולין ואין קורין" משמע יותר כפיסקה אחת, מאשר לישנא "דאסור להפלות ואסור לקרות" דקתני במתניתין. תוספות.

[5] ומכאן נראה דאסור להבחין בין בגדיו לבגדי חבירו לאור הנר. תוספות.

[6] אבל לא אסר לפלות בלבד. ואף דלעיל מבואר דלרבי אליעזר דאית ליה דההורג כינה חייב, אסרינן אף לפלות, אבא שאול לא סבר הכי. תוספות בדעת רש"י. ועוד פירשו דאף לאבא שאול אסור להרוג כינה רק משום שבות, ואפילו הכי אסר מלילה אטו הריגה. ולא חשיב כגזירה לגזירה, משום דכולה חדא גזירה.

[7] כן כתב רש"י. אבל הביאו התוספות בשם ריב"א דדוקא בחול עשו כן. אבל בשבת אסור.

[8] כן כתב השפת אמת. ועיין שם שתמה על המגן אברהם בסימן שט"ז, שמשמע ממנו דמשום איסור שבת עביד כן.

[9] כלומר, דרך נקמה הירגום. ורצה רב נחמן להשמיענו, דאף דהריגת בעל חי בשבת דרך נקמה, מלאכה שצריכה לגופה היא, ואיסורה מדאורייתא, אפילו בהכי בכינה מותר, דהלכה כבית הלל דאין בה משום נטילת נשמה.

[10] שאסור לבקש רחמים בשבת על החולה, משום שעל ידי כן מתעורר בכי וצער. ר"ן.

[11] וכן בניחום אבלים אומר: שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא ! משנה ברורה סימן רפ"ז סק"ג.

שלא ילקה (יתקלקל) הכותל — אינו ב"כי יותן", שאין המים נחשבים כמים שנשאבו לצורך זה. ומכאן שתנא זה אינו מחשיב את ההצלה מן הלכלוך (בכותל) כמטרה חשובה למדי, ולפי אותה שיטה לא ייחשב כיסו של הזב שנעשה להגנה מן הלכלוך ככלי חשוב! ודוחים: מי דמי [האם זה דומה]? התם לא קא בעי להו להני [שם אינו צריך לאותם] המשקין, מי הגשמים, כלל, ולכן אין חושבים שהכלי נועד לקבלם. ואולם הכא קא בעי להו להאי כיס לקבולי ביה [כאן הוא צריך לכיס זה כדי לקבל בו] זיבה, לבדוק אם ראה זוב. ואף שביום זה אינו זקוק לכיס, בדרך כלל זקוק הזב לכיסו לצורך הבדיקה.

אלא הא לא דמיא [זו, ההלכה בענין הזב, אינה דומה] אלא לסיפא [לסוף] המשנה בדבר מי הגשמים. ששנינו בה: עריבה שירד דלף הגשם לתוכה, מים הניתזין מן העריבה או הנצפין (העוברים על גדותיה של העריבה) אינם נחשבים למים שנשאבו לצורך, ואינן ב"כי יותן". ואילו המים שבתוכה נחשבים כאילו נאספו לשם כך והרי זה ב"כי יותן". הרי אף שביסודו של דבר אין הוא מעונין כלל בדלף, בכל זאת כיון שכבר ירד הדלף הריהו מעונין שהמים הנמצאים בעריבה ישארו בה ולא ילכלכו את הבית. ורצון זה דיו להחשיב את המים שבעריבה כאילו הכניסם לתוכה מרצונו. והוא הדין לגבי כיסו של הזב, שבמצב הדברים הנוכחי הוא מעונין בהחזקתו. והקושי הראשון בסתירה שבין שתי הברייתות עומד עדיין בעינו!

אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא קשיא [שאמרו שניהם שאין זה קשה], אין סתירה בין הברייתות, אלא הא [ברייתא זו] שנאמר בה שהזב חייב מן התורה על הוצאת כיסו, הריהו לדעת ר' יהודה, שלשיטתו אם עשה אדם מלאכה, גם אם אינו מעונין בגופה של המלאכה אלא בתוצאת לואי — חייב הוא עליה. והא [וברייתא זו] הפוטרת נאמרה לדעת ר' שמעון, הסבור כי מלאכה שאין אדם צריך לעצם גופה — פטור הוא על עשייתה. ומכיוון שהזב אינו מעונין כל עיקר בזוב ובכיס — אינו מחויב מן התורה על נשיאת הכיס.

א תני דבי [נשנתה ברייתא בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: יוצא אדם מלכתחילה בהיותו חבוש בתפילין בערב שבת עם חשיכה, שאף שאין מניחים תפילין בשבת ויציאה בהם יש בה משום הוצאה, אין חוששים שמא ישכח ויוציאם בשבת. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כיון שאמר רבה בר רב הונא שחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה כשהם עליו, ודבר זה למדים בקל וחמר מן הציץ של הכהן הגדול בדרך זו: מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת (של שם ה') אמרה התורה: "והיה על מצחו תמיד" (שמות כח, לח), והכוונה שתמיד צריך הכהן הגדול לזכור שהציץ מונח על ראשו, שלא יסיח דעתו ממנו, התפילין שיש בהן אזכרות הרבה של השם — על אחת כמה וכמה. הלכך מידכר דכיר להו [על כן זוכר הוא אותן] ואינו עשוי לשכוח בשבת שהתפילין בראשו ולטלטלן. בהקשר לכך מזכירים כי תניא [שנינו בברייתא], שהיה חנניא אומר: חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשכה כדי לבדוק אם לא שכח חפץ כלשהו בכיסיו, ועלול לבוא ולטלטלו בשבת. והעיר ואמר רב יוסף: הלכתא רבתי [הלכה גדולה] היא זו לשבת, וראוי לעשות כן כדי שלא להכשל באיסור.

ב שנינו במשנה שלא יפלה את כליו, ולא יקרא בספר לאור הנר מחשש שמא יטה. איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים שאלה זו: האם כוונת הדבר היא שלא יפלה את כליו ביום מחשש שמא יהרוג את הכינה שהוא מוצא בבגדו, ומשנתו כשיטת ר' אליעזר היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' אליעזר: ההורג כינה בשבת — כאילו הורג גמל, ואין הבדל בחומרת האיסור. ומה שאמרו ולא יקרא לאור הנר הרי זה מתוך חשש שמא יטה, והוא ענין לעצמו. או דילמא תרוייהו [שמא שניהם] מפני הטעם שמא יטה את הנר אליו. ושניהם נאמרו בלילה, אבל ביום מותר לפלות כליו, ואין חוששים להריגת כינה?!

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא האומרת: אין פולין ואין קורין בשבת בספר לאור הנר. ומסגנון הברייתא נראה שנאסרו שני הדברים מאותו טעם. ודוחים: מי אלימא ממתניתין [וכי חזקה היא, ראיה זו, יותר ממשנתנו], שאף במשנה נאמרו שני הדברים יחד, ולא הצלחנו להוכיח שיש להם טעם משותף.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא אחרת האומרת: אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר, ואלו (שתי הגזירות) מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון. שמע מינה דתרוייהו [למד ממנה שבשתיהם] הטעם הוא מחשש שמא יטה, שכן בשתיהם הוזכר איסור העשייה לאור הנר, והוא מחשש שמא יבוא להטותו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אסור להשתמש לאורו של הנר אפילו כדי להבחין בין בגדו לבגדי אשתו. שכן מצריך הדבר עיון מסויים, ויש חשש שמא יטה את הנר אליו כדי להיטיב לראות. על כך אמר רבא: יש לסייג את הדברים ולומר כי לא אמרן [אמרנו] כן אלא בבגדים של בני העיר מחוזא, שגם הגברים היו לבושים בבגדים רחבים ומקושטים, הדומים לבגדי נשים, אבל של בני חקליתא [החקלאים, בני הכפר] מידע ידעי [יודעים הם] את ההבדל, ואין לחשוש באלה שמא יבוא להטות את הנר להבחנה, שאצלם יש הבדל גדול בין בגדי גברים לבגדי נשים. ואף של בני מחוזא נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] אלא בבגדים של זקנות אבל של ילדות (צעירות) מידע ידיעי [יודעים הם] את ההבדל, ואין לחשוש באלה שמא יבוא להטות את הנר להבחנה.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: אין פולין את הבגד מכינים ברשות הרבים מפני הכבוד, כבוד הבריות, שהעוברים ושבים נפגעים מכך. וכיוצא בו אמר ר' יהודה, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' נחמיה: אין עושין אפיקטויזין [סם הקאה] ברשות הרבים מפני הכבוד. בענין פילוי הבגד מכינים בשבת מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: המפלה את כליו מולל, כלומר, לוחץ וממעך קצת את הכינה, וזורק אותה, ובלבד שלא יהרוג אותה. ואילו אבא שאול אומר: נוטל וזורק את הכינה, ובלבד שלא ימלול אותה, שלדעתו הריגת כינה אסורה מן התורה, ולכן אפילו למלול אסור, שמא יבוא להרוג. אמר רב הונא: הלכה היא שמולל וזורק את הכינה, וזהו כבודו, ואפילו בחול. כלומר, אף בימות החול שאין חשש איסור בהריגת כינה, אף על פי כן מוטב שלא יהרגנה, מפני המיאוס, ודיו אם זורקה בלבד (מאירי). ומסופר כי רבה מקטע להו [היה הורג אותן], את הכינים. וכן רב ששת מקטע להו [היה הורג אותן]. ואילו רבא שדי להו לקנא דמיא [היה זורק אותן לתוך ספל מים] ולא היה הורגן בידיים ממש. ומסופר שאמר להו [היה אומר להן] רב נחמן לבנתיה [לבנותיו]: קטולין ואשמעינן לי קלא דסנוותי [הרגון והשמיעו לי את קול המסרקות], כלומר, יכולות אתן להרוג את הכינים כרגיל על גבי המסרק.

וביסודו של דבר, תניא [שנינו בברייתא] שר' שמעון בן אלעזר אומר כי בדבר הריגת הכינה בשבת נחלקו בית שמאי ובית הלל, ששנינו אין הורגין את המאכולת (כינה) בשבת, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל מתירין, שלדעתם אין הכינה כשאר היצורים שחייבים על הריגתם בשבת.

וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר משום רבן שמעון בן גמליאל: אין משדכין את התינוקות לארס אותם בשבת, ולא עושים את ההסכמים לקחת את התינוק ללמדו קריאת ספר או ללמדו אומנות, וכן אין מנחמין אבלים בשבת, ואין מבקרין חולין בשבת, אלו דברי בית שמאי, שלדעתם כל אלה הם דברי חול שאין ראוי לעשותם בשבת. ובית הלל מתירין בכל אלה, כי יש צד של מצוה בכל הדברים, ולכך לדעתם מותר לעשותם אף בשבת.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: הנכנס לבקר את החולה בשבת, אינו מדבר כדרך שנוהגים בחול, אלא אומר: "שבת היא מלזעק (ולבקש רחמים ותחנונים כביום חול), ורפואה קרובה לבוא". ור' מאיר אומר שראוי להוסיף: "יכולה היא (זכות השבת) שתרחם".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that the wall will not be damaged, it is not under the rubric of the verse: “If water be placed.” The water does not have the legal status of water poured for that purpose. This tanna does not consider protecting the wall from dirt as a significant usage. Similarly, protecting the zav from being soiled by the emission would not be considered a significant usage and the pouch used for that purpose would not be considered a significant vessel. The Gemara rejects this: Are these cases comparable? There, he does not need those liquids at all, and therefore the vessel is not considered to have been placed to receive them. However, here he needs this pouch to absorb the emission, to ascertain whether or not he experienced an emission. Although on that particular day he does not require the pouch, the zav typically requires his pouch for the purpose of ascertaining whether or not there is another emission.

Rather, this halakha with regard to the zav is comparable only to the latter clause of the mishna dealing with rainwater, in which we learned: A bowl that the drip of rain from the roof dropped into it, the water that splashes or overflows from the bowl does not have the legal status of water collected for a purpose, and is not under the rubric of the verse: “If water be placed.” And the water that is in the bowl has the legal status of water collected for a purpose and is under the rubric of the verse: “If water be placed.” Although, fundamentally, one has no interest in the drip of water, once the water already dripped, he wants it to remain in the bowl and not dirty the house. That desire is sufficient to accord the water in the bowl the legal status of water placed there willfully. The same is true with regard to the pouch of the zav. In the current situation of the zav, he is interested in keeping the emission in its place, and therefore the original difficulty posed by the contradiction between the two baraitot remains intact.

Rather, it is Abaye and Rava, who both said that this is not difficult. There is no contradiction between the baraitot. This baraita, which deems a zav liable by Torah law for going out with his pouch, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. His opinion is that one who performs a prohibited labor that is not needed for its own sake, but rather for a different consequence of that prohibited labor, is liable. And that baraita, which deems him exempt, is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. He holds that one who performs a prohibited labor that is not needed for its own sake is exempt. Since the zav is not at all interested in the flow and the pouch, he is exempt by Torah law for carrying the pouch.

The Sage of the school of Rabbi Yishmael taught in a baraita: A person may go out ab initio donning phylacteries on Shabbat eve at nightfall. Although one does not don phylacteries on Shabbat and going out donning them involves an element of carrying, there is no concern lest he forget and remove them on Shabbat. What is the reason for this? Because Rabba bar Rav Huna said: A person is obligated to touch his phylacteries at all times that he is donning them. This is derived from an a fortiori inference [kal vaḥomer] from the frontplate [tzitz] of the High Priest. Just as with regard to the frontplate, which has only one mention of God’s name, the Torah said: “And it should be always upon his forehead” (Exodus 28:38), which means that the High Priest must always be aware that the tzitz is placed on his head and that he should not be distracted from it; phylacteries that have numerous mentions of God’s name, all the more so one should always be aware of them. Therefore, he remembers that the phylacteries are on his head and is not likely to come to carry them on Shabbat. On a related note, the Gemara mentions that it was taught in a baraita that Ḥananya says: A person is required to feel his clothing on Shabbat eve at nightfall to ascertain whether he forgot an object in his pockets that he might come to carry on Shabbat. And Rav Yosef commented and said: That is a significant halakha for Shabbat, and it is fitting to do so in order to refrain from violating a prohibition.

We learned in the mishna: One may not shake his clothes on Shabbat to rid them of lice; and one may not read a book by candlelight, so that he will not come to adjust the wick of the lamp. A dilemma was raised before the Sages: Does this mean that one may not shake his clothes even during the day due to the concern lest he kill the louse that he finds in his clothing, and our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer? As it was taught in a baraita that Rabbi Eliezer said: One who kills a louse on Shabbat, even though it is a very small creature, it is as if he killed a camel, and there is no difference in the severity of the prohibition. And what was said in the mishna: And he may not read by candlelight, is due to concern lest he adjust the wick, a totally independent matter. Or, perhaps both of these halakhot are due to the concern lest he adjust the wick, and both halakhot apply exclusively at night. During the day he is permitted to shake his clothes, and there is no concern lest he kill a louse.

Come and hear a resolution to this dilemma from that which was taught in a baraita: One may not shake clothing and one may not read a book by candlelight on Shabbat. The style of the baraita indicates that both actions are prohibited for the same reason. The Gemara rejects this: Is this proof from the baraita a stronger proof than our mishna? In our mishna, both halakhot are also cited together, and that was insufficient proof that they share a common rationale.

Come and hear a resolution to this dilemma from that which was taught in another baraita: One may not shake clothing by the light of the lamp and one may not read by the light of the lamp. These two decrees are among the halakhot that the Sages said in the upper story of Ḥananya ben Ḥizkiya ben Garon. Learn from this that both of the decrees are due to the concern lest he adjust the wick. In both decrees, the prohibition of doing so by the light of the lamp, lest he come to adjust the wick, was mentioned. Indeed, learn from this.

Rav Yehuda said that Shmuel said: It is prohibited to use candlelight even to distinguish between his garments and the garments of his wife. Because that requires a certain degree of scrutiny, there is concern lest he adjust the wick in order to see better. To qualify this statement, Rava said: We only said this with regard to the garments of the people of the city of Meḥoza, as there the men’s garments are wide and ornamented similar to the women’s garments; however, with regard to farmers and village residents, they know the difference between men’s and women’s garments. There is no concern lest they adjust the wick to distinguish between the garments, as the differences between men’s garments and women’s garments are obvious. Even with regard to the clothing of the people of Meḥoza, we only said that it is prohibited to distinguish between men’s and women’s garments with regard to the garments of old women; however, with regard to the garments of young women, they know the difference and there is no concern lest one adjust the wick to distinguish between them.

The Sages taught: One may not shake clothing to rid them of lice in the public domain in deference to human dignity, as passersby would be offended by this. Similarly, Rabbi Yehuda said, and some say that Rabbi Neḥemya said it: One may not make an appiktoizin, a drug to induce vomiting, in the public domain in deference to human dignity. With regard to the matter of shaking clothing to rid them of lice on Shabbat, the Gemara cites that which the Sages taught in the Tosefta: One who shakes his clothing may squeeze the louse and throw it, as long as he does not kill it. Abba Shaul says: He may take the louse and throw it, as long as he does not squeeze it. In his opinion, killing a louse is prohibited by Torah law. Therefore, even squeezing it is prohibited, lest he come to kill it. Rav Huna said: The halakha is that he may squeeze and throw the louse, and that is the dignified way to get rid of a louse, and even during the days of the week, when it is not Shabbat and there is no concern lest he violate the prohibition of killing a louse. Even then, it is preferable not to kill it because it is disgusting and it is sufficient to simply throw it (Me’iri). The Gemara relates that Rabba would kill the lice. And Rav Sheshet would also kill them. Rava would throw them into a cup [lekna] of water and he would not kill them directly with his hands. The Gemara relates that Rav Naḥman would say to his daughters: Kill them, and let me hear the sound of the combs, meaning, you may kill the lice in the usual manner on the comb.

As far as the basic halakha is concerned, it was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says that Beit Shammai and Beit Hillel disagreed with regard to killing a louse on Shabbat: One may not kill a louse on Shabbat, this is the statement of Beit Shammai; and Beit Hillel permit doing so. In their opinion, a louse is unlike the other creatures for which one is liable for killing them on Shabbat.

And Rabbi Shimon ben Elazar would also say in the name of Rabban Shimon ben Gamliel: One may not make matches [meshaddekhin] for the children, to betroth them on Shabbat, and one may not enter into an agreement to take the child and teach him to read a sacred book or to teach him a trade, and one may not comfort mourners on Shabbat, and one may not visit the sick on Shabbat, this is the statement of Beit Shammai, as in their opinion, those are weekday activities and not appropriate on Shabbat. And Beit Hillel permit performing all of these activities on Shabbat, as they each include an aspect of mitzva.

The Sages taught in a baraita: One who enters to visit a sick person on Shabbat does not address him in the manner customary during the week; rather, he says: It is on Shabbat that it is prohibited to cry out and ask for compassion, and healing is soon to come. And Rabbi Meir says that it is appropriate to add: The merit of Shabbat is capable of engendering compassion.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא קשיא הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא ר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אבל עיקר דבריו של ר' שמעון במשנה בפרק המצניע (שבת דף צג) דתנן וכן כזית מן המת וכזית מהנבילה וכעדשה מן השרץ חייבין ור"ש פוטר ובגמ' אמרי פוטר היה ר"ש אף במוציא את המת לקוברו וזאת ההוצאה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא לפי שזה שהוציא כלים מרשות לרשות לא לצורך נפשו הוציא לא לאכלו ולא ליהנות ממנו ולזאת נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה שאם חס ושלום יהיה זה המת סרוח או זאת הנבילה סרוחה ואין יכול לעמוד עמה מפני הריח הרע אז ר' שמעון מודה שאם הוציאה חייב חטאת מפני שהיא באותה שעה נעשית מלאכה שצריכה לגופה ופרק אמר ר' עקיבא (שבת דף צ) תנו רבנן המוציא ריח רע כל שהוא ובגמ' דבני מערבא אמרי את המת במטה חייב דברי הכל ולא כן תאני אף ריח רע כל שהוא ואמר ר' לא ור' שמעון מודה ליה אבל דברי ר' יהודה כבר אמר בעל ההלכות גדולות בהלכות שבת כופין את הקערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך אמר ר' יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי ואמר חושש אני לו מחטאת הא דאמרי' בכל דוכתא ר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה לא אשכחנן לה (עיקבא) [עיקרא] אלא מן האי וממאי דכי פליגי תנא קמא ור' יהודה בהא מתניתא במלאכה שאינה צריכה פליגי דקא אמרינן איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת ומתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב מאן תנא אמר ר' יהודה ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וקא פשטינן ליה לההוא דפטור ומותר מהא ועל עקרב שלא תישך אלמא כי פליגי במתני' במלאכה שאינה לגופה תנא קמא דאמר כופין קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ור' יהודה קאמר חייב עליה ומעשה נמי אתא לקמיה רבן יוחנן בן זכאי ואסר וכתב אדוננו האי ז"ל דהני מילי דכתיבן בהלכות רבואתא דבתר רבנן סבוראי פרישו להו ותמצא במסכת כריתות בפרק ספק אכל חלב בסופו (דף כ) תנו רבנן החותה גחלים בשבת להתחמם בהם והבעירו מאיליהן תני חדא חייב ותניא אחריתי פטור הא דתניא פטור קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והא דתניא חייב קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה והתנאי שהזכרתי על דברי ר' שמעון שאם יהיה ריח רע והוציאו חייב חטאת כך מצאתי בפי' אדוננו האי ואלו דבריו ומדקדקי רבנן בהאי דקא מיפטר המוציא את המת הני מילי דלית ליה ריחא דאי אית ליה ריחא נמצאת הוצאתו מלאכה שצריכה לגופה ותניא בפרק אמר ר' עקיבא בסופיה המוציא ריח רע כל שהוא ואית לה להא מילתא סייעתא בתלמוד ארץ ישראל ומילתא מוכחא היא עד הנה דברי גאון נ"ע ואני עיינתי בתלמוד ארץ ישראל וכתבתי ממנו ההלכה שהוקדם זכרה וכפשוטן של דברים יראה סיוע גדול לאותו הפרט שפרטתי אבל כשתעיין בסוף הדברים שנאמרו לשם מודה ר' שמעון כו' לא הויא סייעתא אבל סמכתי על דברי אותם הגאונים ז"ל:

ואיפרכא הא דרבי זירא ואמרינן מי דמי הכיס דזב לקערה בכותל כו' ואוקמינה אביי ורבא הא דקתני חייב ר' יהודה דסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה והא דקתני פטור לר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וקיי"ל כר' שמעון:

תני דבי שמואל יוצא אדם בתפילין ע"ש עם חשיכה. מ"ט כיון דאמור רבנן חייב אדם למשמש בתפלין בכל שעה ק"ו מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה תמיד תפלין שיש בהן הזכרות הרבה עאכו"כ הלכך מדכר דכיר להו. תניא חנניא [אומר] חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה אמר רב יוסף הלכתא רבתי לשבת וכן הלכה:

לא יפלה את כליו איבעיא להו שמא יטה או שמא יהרוג כנים ומתניתין רבי אליעזר היא דקתני ההורג כינה בשבת והוא הפרעוש כהורג גמל בשבת ופשטנא לא יפלה שמא יטה את הנר.

אמר רב יהודה אמר שמואל אפילו להבחין בין בגדו לבגדה והני מילי בבני מחוזה ובזקנות אבל בילדות בגדיהן מידע ידיען שהן רחבות ודבבני חקליאתא נמי מידע ידיען:

תנו רבנן אין פולין ברשות הרבים ואין עושין אפיקטויזין ברה"ר מפני הכבוד.

הא דתני רבה בר שמואל יוצא אדם בתפיליו ע"ש עם חשיכה. קשה לן, והא היוצא בשבת בתפילין פטור הוא כדאי' בפ' במה אשה יוצאה, ואם כן ל"ל משמוש בתפילין, הא אמרן לרבא דכל שאם יצא בשבת פטור אין גוזרין בו. ואפשר לומר דשאני תפילין דדרך מלבוש הוא ואין אדם פושט עצמו בחוץ ואי לאו משמושין הוה אסור (כד"א) [כדאמרן] בתכשיטין בחצר:

הא דאמרינן הלכה מולל וזורק וזהו כבודו אפי' בחול. משום כבודו קאמר ולא מפני שהוא אסור, מדלא קאמר הלבה מולל וזורק ובלבד שלא יהרג אלמא א"צ להזהר כ"כ שלא יהרג ותנא דאמר ובלבד שלא יהרוג ובלבד שלא ימלול ר"א היא ור"א כב"ש ס"ל דאמרי אין הורגין את המאכולת בשבת דאיהו מדב"ש הוה כדאמרי' בכמה דוכתי (שבת קל:; נדה ז:) ר"א שמותי הוא, שפירושו מתלמידי שמאי, כדמוכח בהדיא בירושלמי במס' ביצה (א,ד) ובמס' סוכ' פ' הישן (ב,ח). א"נ קסבר ר"א לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר הזה דלא ס"ד לאוקמי מתני' כב"ש. מ"מ מסקנא דב"ה סברי מותר להרוג מאכולת בשבת אפי' לכתחלה ורבה דשדי להו לקנא דמיא ור"נ אמר לברתי' קטלן בשבת הוה דדבר הלמד מענינו הוא ומוכח בירושלמי דגרסי' התם חזקי' אמר כל ההורג כינה בשבת באלו הורג גמל שמואל מקטע ידא ורגלא ויהב לי' קומי עוקא ר' יוסי בר בון יהיב לי' גו צליחותא אר"ש בן חלפתא ולא מחלזון למות וחלזון יש בו גידין ועצמות ולא קתנו כל דבר שאין בו גידין אינו חי יותר מששה חדשים וכו'. ומיהו בגמרא דילן בפ' שמונה שרצים (קז.) לא אמרינן הכי, אלא מה אלים שפרין ורבין אף בל דפרין ורביץ דלפום הבי נמי אמרי' התם שהורג פרעוש בשבת חייב ותמה אני על ר"ת ז"ל שכ' כאן הכינה היא הפרעוש ואי אפשר וגמר' בהדיא הוא בפ' ח' שרצים מ"מ נפרש שהפרעוש מין רמש פרה ורבה הוא. וי"א שהוא מין הידוע ההווה מן העפר בימות החמה שקוריץ בערבי אלבויגו"ת והוא אינו פרה ורבה אלא שחייבין עליו כמי שהוא פרה ורבה מזכר ונקבה שכן ההורג עכבר שהשריץ מן העפר חייב ולא פטרו מאלים מאדמים אלא כגון כינה שהווה מן הזיעה וכן תילעים שבאשפות ובדברים המוסרחין, וז"ד הרמב"ם ז"ל [הל' שבת יא:]. ול"נ דעכבר שהשריץ מן העפר חייבין עליו ודאי מפני שמינו פרה ורבה הוא אינו אלא שהוא כמין הסריסים אבל מין שאין בהם מפרי' ורבים כלל כגון אלברנו"ת פטור ולכתחלה נמי מותר בין לצוד בין להרוג דבכלל מאכולת הן וכדפרישית. וא"ת על מה שאמרנו ר"א מתלמידי בית שמאי הוא והלא תלמידו של ריב"ז הי' ור' יוחנן תלמידו של הלל הי' כמו דאמרי' בב"ב קטן שבכולן ריב"ז א"ל חזר ושמש שמאי או אחד מתלמידיו או שהסכים עמהם בדבריהם ונמנה עמהן כדאמרינן בו ביום גדשו סאה ור' יהושע שהי' מדב"ה אמר בו ביום מחקו סאה לפי שלא נעשה כרצון ב"ה שאותו היום כפופין היו בית הלל לבית שמאי. אי נמי ריב"ז קיבל מהלל ומשמאי כדתנן באבות, ושנה לו מדותיו של הלל ומדותיו של שמאי, והוא ראה דבריו של שמאי ונתחבר לתלמידיו:

מדאמרינן: מולל וזורק וזהו כבודו ואפילו בחול. ולא קאמר ובלבד שלא יהרוג, שמעינן מינה דמשום כבודו בלחוד קאמר, אבל אם בא להרוג ואפילו בשבת מותר. ומ"ד ובלבד שלא ימלול ובלבד שלא יהרוג רבי אליעזר היא דאמר הורג כנה כהורג גמל, ולא קיימא לן כוותיה דמדבית שמאי הוא, וקיימא לן כבית הלל דמתירין להרוג מאכולת, ורבא נמי דשדי להו לקנא דמיא ורב נחמן דאמר לבנתיה קטלן, בשבת הוי, דדבר הלמד מענינו הוא. וכן מוכח בירושלמי (פ"א, ה"ג). וטעמא דכנה שמותר להורגה לפי שאינה פרה ורבה דאינה גדלה אלא מן הזיעה, ואנן מאילים ילפינן כדאיתא בריש פרק שמונה שרצים (לקמן שבת קז, ב) מה אילים שפרים ורבים אף כל שפרה ורבה, ומכאן אמרו שם דאסור להרוג פרעוש בשבת לפי שהוא פרה ורבה.
ופרעוש יש שפירשו אותו המין השחור שנקרא בערבי בורגות. ויש שאמרו שאותו המין הנקרא בורגות אינו פרה ורבה ואינו נעשה אלא מן העפר, ועל כן פירש כאן ר"ח ז"ל שהכנה היא הפרעוש, לפי שכתיב (שמות ח, יב) והך את עפר הארץ והיה לכנים, אלמא הכנה היא דהוה מן העפר.
ואלא מיהו אי אפשר לומר שהיא הפרעוש הנזכר בגמרא, דהא משמע התם בפרק שמונה שרצים שהפרעוש הוא מין שפרה ורבה ואסור להורגו, ולא נחלקו בו רבי אליעזר ורבי יהושע אלא לצודו לפי שאין במינו ניצוד אבל להורגו כולי עלמא מודו דאסור. ואפשר שאותו פרעוש מין רחש אחר הוא שפרה ורבה ולא הבורגות.
והרמב"ן ז"ל כתב שהבורגות מותר לצודו ולהורגו שבכלל מאכולת הוא. ומסתברא ודאי הכין, מדאיבעיא לן היכי קתני אין פולין כדי שלא יהרוג ואין קורין לאור הנר ור' אליעזר היא דאמר ההורג כינה בשבת כהורג גמל, או דילמא אין פולין לאור הנר קאמר אבל כדי שלא יהרוג לא, כלומר: דמותר להרוג ודלא כרבי אליעזר, ואסיקנא דאין פולין לאור הנר קאמר הא ביום שרי, דאלמא משום שמא יהרוג לא דמותר להרוג, ואם איתא דאסור להרוג בורגות הרי אותו המין מצוי בבני אדם ככנה ואם כן יהא אסור לפלות כליו אפילו ביום כדי שלא יהרוג, אלא ודאי משמע מהכא דאותו המין מותר להרגו.

יוצא אדם בתפליו ערב שבת עם חשיכה שכיון שחייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה ממה שנאמר בציץ והיה על מצחו תמיד ואם בציץ שאין בו אלא אזכרה אחת נאמר כן קל וחומר לתפילין שיש בהם כמה אזכרות מכיון שהוא ממשמש הוא זוכר וחולצם ואע"פ שאף בלא טעם זה מותר שהרי אף בשבת ובמזיד אם הוציאן דרך מלבוש פטור ואם נאסרם ערב שבת הרי היא גזרה לגזרה מ"מ לרווחא דמילתא נאמרה כלומר שאף לדעת האומר שגוזרין גזירה לגזירה מותר ומ"מ יהא אדם זריז למשמש בכליו ערב שבת שמתוך כך ישמר מכמה שגגות:

כבר ביארנו שזה שאמרו לא יפלא אדם את כליו פירושו מחשש שמא יטה ולא נאסר אלא בלילה לאור הנר הא ביום מותר שלא היתה הגזירה שמא יהרוג ולדעת האומר ההורג כנה בשבת כאלו הורג גמל אלא מותר להרוג את הכנה בשבת הואיל ואין הוייתן אלא מן הזיעה ואין פרין ורבין וכן רמשים המתהוים מן הפירות שהבאישו ובגללים והתולעים של בשר ושבתוך הקטנית הא מ"מ כל שפרה ורבה או כל שנעשה מן העפר אע"פ שאין פרה ורבה כגון הפרעושי' אסור לצודן מעל הקרקע או מעל בגדיו הא מעל בשרו מותר ובלבד שלא יהרג וההורגו חייב ושמא תאמר וא"כ נגזור בפלוי כלים אף ביום מחשש שמא יהרגם סתם פלוי אינו אלא מן הכנים שאין עשויים לקפוץ ולברוח ואין גוזרים עיקר ודבר המצוי מפני טפל ודבר שאינו מצוי:

ויש מפרשים בכאן כינה פרעוש ומתירין לצודה ולהרגה בשבת ואומרים שבכלל מאכלת היא שהותרה בסוגיא זו ומה שנאמר בפ' שרצים שההורג פרעוש חייב הוא אצלם מין שפרה ורבה ואע"פ שההורג עכבר הנוצר מן האדמה חייב אע"פ שאינו פרה ורבה אפשר הואיל ובמינו יש שפרים ורבים ואלו הנוצרים מן העפר הם כמין סריסים אבל מין זה הנקרא אצלנו פרעוש אין במינו פרה ורבה כלל ומותר ומ"מ כל העולם נהגו בזה איסור וכדעת ראשון:

לא סוף דבר שאסור לפלא את הכלים בליל שבת לאור הנר אחר שהם צריכים עיון גדול אלא אף להבחין בין בגדו לבגד אשתו ומ"מ דוקא במקום שהוא צריך בה לעיון גדול מצד שמלבושים אלו כעין אלו אבל במקום שיש בהן הפרש גדול כגון שאלו לבנים ואלו צבועים אלו רחבים ואלו קצרים וכיוצא באלו שאין הדבר צריך עיון גדול מותר וכן כל כיוצא בזה:

ראוי לאדם שלא לפלא את כליו ברה"ר וכן שלא להמאיס את עצמו בעיני הרואים וכן שלא לעשות אפיקטויזין ר"ל הקאה ברה"ר ומטעם זה בעצמו והמפלא את כליו בשבת אם רצה להרוג הורג על הדרך שביארנו ומ"מ מדרך המיאוס ראוי לו שלא להרוג אף בחול אלא מולל בין אצבעותיו להתיש כחו שלא ישוב על בשרו וזורקו וזהו כבודו אף בחול:

משדכין בשבת על התינוקת ליארס ועל התינוק ללמדו תורה וללמדו אומנות ומנחמין אבלים ומבקרין חולים בשבת ומ"מ המבקר את החולה צריך שלא יצטער ולא יהא צועק עליו בתפלה וכן לא יצער בני הבית בדבריו אדרבה אם היו צועקים יהא גוער בהם ומשקיטם בדברי ניחומים שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ושמא זכות שמירתה תהא מגינה עליכם ורחמי השם מרובים וכיוצא בדברים אלו וכשהוא נפטר ממנו יאמר הקב"ה ירחם עליך בתוך חולי עמו ישראל שכל מי שיש לו חולה ראוי לערבו בתפלתו עם שאר חולי ישראל וכן כשינחם אבלים יזהר שלא יצערם בדבריו ומצד שדברים אלו אינם מסורים לכל אמרו שבקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת:

עריבה שירד הדלף לתוכה כו' פי' מסיפא דעריבה מסתייע דאלו רישא דירד הדלף מאליו לתוכה אין המים שבתוכה גבי יותן דלא הוה ניחא ליה שירד הדלף לתוכה ומש"ה תני בה נטלה לשופכה בית שמאי אומרים בכי יותן ובה"א אינן בכי יותן נטלה לשופכה אלו ואלו מודים שהן בכי יותן אלמא כיון דהוה ניחא ליה שירד הדלף לתוכה כ"ע ל"פ דמים שבתוכה הוי בכי יותן ואע"פ שא"צ לאותן המים לבד דניחא ליה שיכנסו בעריבה כדי שלא יטנפו כלי ביתו חשוב רצון והם ה"נ אע"ג דלא ניחא ליה בטיפות הזיב כין דניחא ליה שתיפול בכיס שלא תטנף כליו הויא מחשבה עיין בקונטרסי בפ"ד דמכשירין.

תוספות בד"ה שמא יהרוג כו' לכך נראה לר"ת כו' וכינה הרוחשת שרי להרוג כב"ה המתירין כו' עכ"ל לכאורה אין לפסק זה מקום כאן לפי' ר"ת דלפי' הר"ר יוסף הוא בהיפך זה דשחורה הקופצת שרי להרוג כב"ה כו' ואפשר דמשמע להו דמאכולת דנקטי בה היינו כינה הרוחשת ומה שהביאו מהא דרבה מקטע להו בשבת ר"ל נמי דהך דבית הלל הלכתא נינהו ודו"ק:

בד"ה נוטל וזורק כו' דאבא שאול כרבנן וגזר מלילה עכ"ל. ות"ק נמי דאמר מולל וזורק ולא יהרוג נמי כרבנן דר"א אלא דניחא טפי אליביה דלא הוי רק חדא גזירה הריגה דכינה אטו הריגה דפרעוש מיהו ק"ק לפריב"א דרבה מקטע להו בחול קאמר אמאי לא פירשו דהך ברייתא בפרעוש איירי ולכ"ע הריגה חייב בה ואבא שאול נמי לא גזר רק חדא גזירה מלילה אטו הריגה ויש ליישב דמפלה את כליו משמע בכל גוונא אפי' במפלה את כליו משום כינה ובהכי ניחא הא דמבעיא לן לעיל אמתניתי' לא יפלה כו' שמא יהרוג ור"א היא כו' ולא קאמר לכ"ע שמא יהרוג ובמפלה כליו משום פרעוש והיינו משום דמפלה כליו משמע בכל גוונא גם משום כינה ודו"ק:

בד"ה רבה מקטע כו' ואנן סמכינן ארש"י דפי' בשבת וקיימא כב"ה כו' עכ"ל ר"ל דאע"ג דלפרש"י רבה דלא כת"ק ודלא כאבא שאול ואפ"ה אנן סמכינן למיעבד כרבה דקיימא כב"ה כו' ולפי זה הני תנאי דלא כב"ה אבל הרא"ש כתב ליישב בזה דהני תנאי מצי סברי כב"ה דשרו להרוג ע"ש:

אומר שבת היא מלזעוק כו'. דלא התירו לזעוק בשבת על חולה וכדאמר לקמן דבקושי התירו אפילו לבקר משום דשמא יזעוק כפי' הרי"ף ואמר דא"כ יהיה לו מניעה בשבת שלא יבא לידי רפואה כמו בחול שיכול להתפלל על רפואה ע"כ אמר רפואה קרובה לבא בשבת בלא תפלה כמו בתפלת חול ור"מ אמר על דרך זה גם כי לא הותר לו להתפלל על כך בשבת יכולה היא שתרחם בלא תפלה ופי' הרי"ף יכולה היא שבת שבזכותה תרחם ור"י אומר המקום ירחם כו' ר' יהודה ורבי יוסי בשבת נמי איירי ומסתמא דלא פליגי אהני תנאי דס"ל דלא הותר לזעוק בשבת אלא דס"ל דלשון זה המקום ירחם עליך דעם החולה מדבר לא משמע ליה לשון תפלה אלא דגם שלא הותר לזעוק בשבת המקום ירחם עליך כו' בלא תפלה מותר בשבת ושבנא הוסיף ע"ד ת"ק שיאמר לחולה כי רחמיו של הקב"ה מרובים להביא רפואה בלא זעקה אך שבתו ונוחו בשבת לשלום כפירש"י ונראה דכן יאמר (לך) לשלום בלמ"ד ולא בשלום בבי"ת וכ"ה בגירסת הרי"ף וכדאמרינן בסוף ברכות הנפטר מחבירו יאמר לו לך לשלום ולא בשלום שהרי יתרו כו' ויש לקיים גירסת הספרים דיש לחלק דהתם שחברו הולך ממנו לא יאמר לו אלא לך לשלום אבל הכא שהוא הולך מחברו יש לו לומר(לך) בשלום וטעמא רבה איכא בהך מלתא כמ"ש בסוף מסכת ברכות ע"ש ועוד הוסיף שבנא דבכניסתו יפתח במלת שלום וביציאתו יסיים במלת שלום דגם כי אסור לזעוק שאלת שלום שהיא בשמו של הקב"ה כדאמרינן לעיל הותר לו וק"ל:

מנין שהשכינה סועד כו' פירש"י סועד סומך ומשום רבינו יעקב סוער תרגום פוקד כלומר מבקר כו' ע"ש. ולא הוה הוצרך להנך ראיות דגמרא ערוכה היא פ' אין בין המודר לא ליסעור אינש קצירא לא כו' ומייתי לה נמי שם מניין לביקור חולים מן התורה שנאמר ופקודת כל אדם גו' ותרגמינן וסעורא וק"ל:

מניין שהקב"ה זן כו'. מפורש בפרק אין בין המודר:

ברש"י ד"ה הא לא דמיא וכו' משנה היא במס' מכשירין השנויה אחר הסיפא דהכופה וכו' הניחה שירד הדלף לתוכה וכו' ומכל מקום יש לשמוע מהך סיפא כדגרסינן בספרים נתנה לעריבה זו וכו' כצ"ל ור"ל אע"ג שבסדר המשנה לא תנא ושבתוכה הרי זה בכי יותן כמ"ש בספרים הכא בשמעתין מ"מ יש לשמוע כך מלשון המשנה דמדקתני ובמים הניתזין והצפין דהיינו שצפין ועולין מתוך הכלי פליגי בהו ב"ש וב"ה משמע הא במים הנשארים בתוך הכלי כ"ע מודו שהן בכי יותן כמו שכתבו התוספות בעמוד זה בד"ה ושבתוכה וכו':

ד"ה שבת היא מלזעוק צריך להרחיב דעתם וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה מי אלימא ממתניתין וכו' ממתניתין דקתני ולא יפלה את כליו ר"ל דברייתא דקתני אין פולין ואין קורין משמע דשניהם ענין אחד ושניהם נמשך וקאי לאור הנר דקתני בסיפא אבל במתני' דקתני ולא יפלה בוא"ו לא יקרא לאור הנר משמע דמילי מילי קא חשיב וכל אחד הוא ענין בפני עצמו:

ד"ה נוטל וזורק וכו' ורש"י פי' דכר' אליעזר ס"ל וקשה דמשמע דר' אליעזד ס"ל דלפלות נמי אסור כצ"ל ר"ל ואי ס"ד דאבא שאול כר"א למה מתיר לטלטל ולזרוק הא לר"א אפילו לפלות דהיינו ליטלן מהבגדים ולזרוק נמי אסור:

בא"ד ומיהו י"ל דלעיל לא קאי הכי ר"ל דלא קאמר דלרבי אליעזר אסור אפילו לפלות אלא לפי מאי דבעי למימר דלא יפלה דמתניתין הוי פירושו אפילו ביום אבל לפי מה דמסיק דלאור הנר קאי אתרווייהו אלא יפלה ואלא יקרא ותרווייהו משום שלא יטה ס"ל דגם לר"א מותר לפלות ביום אלא שלא ימלול:

רש"י בד"ה הא לא דמיא כו' השנויה אחר הסיפא כו'. נ"ב פי' יש עוד בבא אחרת קודם התחלה משנה זו:

תוס' בד"ה רבה מקטע להו כו'. נ"ב והרא"ש אוסר הריגת כינה במפלה בגדיו אם לא בראש דאין שייך לגזור אטו הריגת פרעושים ע"ש:

גמרא עריבה שירד הדלף כו'. ע"ש במכשירין פ"ד מ"ה בר"ש ובא"ר גירסות אחרות נכונות בכאן:

תוס' ד״ה אפי'. שוין. נ"ב משמע באתרא דשוין לית בה משום לי"כ גבר על אשה וגו' וכן מוכח בפ״ו דנדרים (מט:) גבי אתתא דר"י דעבדא גלימא דהוטבי. מ"מ ודאי צריך שיהא היכר אחר להבחין בין זכר לנקבה כשהן ילדים לפחות עד שיצמח זקן לזכר ועד שיהיו שדים נכונו לנקבה:

חַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִלִּין כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה, קַל־וָחֹמֶר מִצִּיץ. יש להקשות והלא כפי הסוד הציץ מעלתו גדולה מתפלין, שהציץ אורות מוחין דאבא והתפילין אורות מוחין דאימא כנזכר בספר הכונות בדרוש הציצית דרוש ד', ואף על גב שבדרוש התפילין דרוש וא"ו כתב על תפילין דרבינו תם שהוא ממוחין דאבא, כבר פירש רבינו הרש"ש ז"ל הכונה הוא חכמות דבינה, ועיין דברי שלום דף א' שאלה ג'. ואם כן יש להקשות כיון דהציץ הוא במחשבה עליונה צריך ליזהר בו בהסח הדעת יותר מתפילין? ונראה לי בס"ד דאין הכי נמי לפי סודו הציץ עליון יותר אך שפיר עביד קל וחומר, כיון דלפי הנגלה אנו רואין בתפילין מעלה יותר, שיש בו כמה אזכרות ובציץ אזכרה אחת עבדינן קל וחומר לפי הנגלה. ומ"ש הִלְכָּךְ, מִידְכַּר דָּכִיר לְהוּ, נראה לי בס"ד כפל הלשון לרמוז על סדר רש"י וסדר רבינו תם דבשניהם צריך להזהר, ואפילו אם שניהם עליו יזהר בשתיהם ולא סגי ברש"י לחוד, ואף על גב שהוא מברך על רש"י בלבד.

הִלְכְתָא רַבָּתִי לְשַׁבָּת. נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון זה ללמדנו שמצות שבת שקולה כנגד כל מצות שבתורה, ולכן המחלל שבת בפרהסיא מומר לכל התורה כולה, נמצא כל השומר הלכה אחת מהלכות שבת כאלו שמר כל תרי"ג מצות, דהיינו גם שאר תרי"ב מצות, ולזה קורא להלכה דשבת הִלְכְתָא 'רַבָּתִ"י' אותיות תרי"ב, כי השומר אותה כאלו שמר גם שאר תרי"ב מצות!

שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק, וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בתפלת משה רבינו ע"ה על מרים (במדבר יב, יג) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ, שהמתיק בזה חמשה חסדים והג' שבדעת ז"א ועל ידי זה נמתקו הגבורות ונתרפאה עד כאן לשונו, נמצא הרפואה תהיה מן מתוק הגבורות בחסדים. וידוע כי בשבת עת רצון ויש בלאו הכי מיתוק הגבורות ולכן היום אין צריך לזעוק כמו שזעק משה רבינו ע"ה בְּאֵל נָא רְפָא נָא לָהּ כדי למתק הגבורות ולהמשיך הרפואה, אלא רְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא בלאו הכי מחמת עצומו של יום. או יובן בס"ד לפרש אומרו קְרוֹבָה לָבוֹא, כי ידוע שהרפואה תמשך מן יו"ד שה"ס [שהנה סוד] אצילות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (תהלים מא, ד) הֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי. וידוע שבארץ ישראל שפע האצילות יתלבש בבריאה והבריאה ביצירה וזהו בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ יהיה עוד התלבשות היצירה בעשיה, אמנם בשבת לא יהיה התלבשות ביצירה אלא נקבל מן הבריאה בלתי התלבשות היצירה, וז"ש וּבַּיּום הַשְּׁבִיעִי נִתְעַלָּה וְיָשַׁב עַל כִּסֵּא כְבודו שהוא הבריאה שנקרא כסא הכבוד, ולכן אומרים רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ בשבת וכנזכר בספר הכונות. נמצא בשבת רפואה הבאה מן האצילות שה"ס יו"ד וסוד חכמה היא קְרוֹבָה לָבוֹא אצלינו יותר מימי החול, כי אין בשבת התלבשות ביצירה וכל שכן בעשיה, ולכן אין זעקה בשבת שזעקה היא בסוד היצירה שה"ס קול, ולזה אמר שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק, וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא כי אין התלבשות ביצירה, גם רצונו לומר אם תכבדו השבת מלזעוק בו אז בשכר זה ישועה קְרוֹבָה לָבוֹא.

וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יְכוֹלָה הִיא שֶׁתְּרַחֵם. בתיבת הִיא רמז על פסוק (במדבר יב, יג) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ, שבו מיתק משה רבינו ע"ה הגבורות כדי לרפא את מרים כנז"ל. וידוע שיש שם אחד מצורף מכל אותיות פסוק הנזכר [וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל הֳ' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ] מסוגל לרפואת החולה, וכותבין לו בקמיע ויש מטפים מים לתוך הכוס ומכוונים בכל טיפה אות אחת מן השם של פסוק ומשקין את החולה. ובזה פרשתי בס"ד דקדוק תיבת 'לֵאמֹר' בפסוק הנזכר, ויבא נכון על דרך מ"ש רבותינו ז"ל בפסוק (בראשית כח, כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר, מה תלמוד לומר לֵאמֹר? אלא לֵאמֹר לדורות שממנו ילמדו לידור בעת צרה ע"כ. ולזה אמר (במדבר יב, יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל הֳ' לֵאמֹר, לדורות שילמדו ממנו לרפאות החולה בדברים אלו אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. ולזה אמר יְכוֹלָה הִיא שֶׁתְּרַחֵם רמז בתיבת 'הִיא' על פסוק הנזכר שהוא חמשה תיבות ויש בהם י"א אותיות וסימנם הִי"א, וז"ש יְכוֹלָה הִי"א סגולת פסוק הנזכר שֶׁתְּרַחֵם מאליה מחמת קדושת השבת אף על פי שאין מזכירים בפה.

גמ' מי אלימא ממתניתין וכו'. לקמן דף פג ע"א עירובין דף פט ע"ב:

שם ואין מבקרין חולין וב"ה מתירין. עי' לקמן קנ ע"א תוס' ד"ה ואמר ר"א:

רש"י ד"ה וב"ה מתירין דקסברי חפציך וכו'. לקמן דף קנ ע"א:

יוצא אדם בתפלין וכו' עיין היטב מג"א ססי' רנ"ב דאתי' שפיר אליבא דרבא דלא גזר גזירה לגזירה:

חייב אדם למשמש בתפלין ק"ו מציץ לכאורה צ"ע לר' יהודה דאין על מצחו אינו מרצה א"כ הא דחייב למשמש איננו משום קדושת השם אלא משום שלא יסח ממקומו הראוי ולא ירצה הקרבנות ומה ק"ו הוא זה לתפלין. ע"כ נלע"ד דודאי לא אתי' אלא כר"ש דהלכתא כוותי' בהאי דטומאה דחוי' בצבור וס"ל דמקרא נדרש לפניו ולאחריו כדקיי"ל בכל התורה כולה והכי דרשינן והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו. תמיד לרצון אפי' אינו על מצחו נמי לרצון וא"כ ע"כ הא דלא יסיח דעתו משום קדושת השם הוא והוי ק"ו לתפלין אך ר' יהודה דדרש מצח מצחו שאינו מרצה אלא כשהוא על מצחו ע"כ אין המקרא נדרש לאחריו כלל אלא לפניו על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ולא משום קדושה אלא משום ריצוי הקרבנות ואין כאן ק"ו לתפלין כלל. והא דאמרינן ביומא דר"י מפיק הא תמיד לדרבה בר"ה לאו לכולה מילתא קאמר שיהיה תפלין ק"ו אלא שלא יסיח דעתו מציץ אבל רבה בר"ה ע"כ כר"ש ס"ל והכי פסק רמב"ם. ובס' שאגת ארי' כ' בזה דברים רחוקים מאד וע"ש:

ק"ו מציץ הקשה בס' באר שבע פ' אלו נאמרים הא אין כה"ג מגבי' ידו למעלה מן הציץ וכהנים הדיוטים מגביהים למעלה מהתפלין ש"מ ציץ חמור וכבר קדמו ר' אליעזר ממיץ בס' יראים סי' ט"ו ותי' דמשמש כל שעה היא שלא יפלו לארץ ויהי' נדרסים ברגלים ואז חמורים תפלין שיש בהם הרבה אזכרות הנדרסים ח"ו אבל לענין הגבה יד השמות שבתפלין מחופים עור והשם בציץ מגולה והוה הציץ חמור טפי. והנה למ"ש דהסיח דעת דתפלין היינו שלא יהרהר הרהורים רעים וע' מ"ש מג"א ססי' רנ"ב נמי א"ש כשמהרהר ותפלין בראשו איכא גנאי לכל השמות הכתובים בתוכו ובציץ ליכא אלא שם אחד משא"כ בהגבהת יד כנ"ל:

ודברי ר"א ממיץ הנ"ל צריכים עיון כתבתי בתשובה א' וז"ל וצ"ל לר"א ממיץ דלא בעי משמוש משום היסח הדעת אלא שלא יפלו לארץ ומשמע ס"ל כר' אלי' דקושרם בכל יום ופותח וקושר ומתיר ומש"ה איכא חשש נפילה לארץ ולפ"ז בשל יד דלך לאות ולא לאחרים לאות והם תחת בית הזרוע של אונקלי שלו ולא שייך שיפלו לארץ אה"נ דלא בעי משמוש והך דעבורו דרעא אטוטפתא מפרש לי' כר"ת ביומא ל"ג ע"ב ע"ש. ומ"מ צ"ע קצת דא"כ הא דאמרינן פ"ק דשבת דמותר לצאת בתפלין כיון דצריך משמוש כל שעה לא שייך שמא ישכח ולפי הנ"ל תינח תפלין ש"ר בשל יד מאי איכא למימר ויש ליישב עכ"ל בתשובתי:

חייב אדם למשמש פי' רש"י שלא יהי' כרוך בשום דבר וכו' פי' לפי' דודאי ליכא למיחש שיהיה נתון בתוכו חפץ ויוציאנו דמסתמא יש לו בגד מיוחד להחליף בשבת ומאין יהי' חפץ נתון בתוכו ומשום עניים שאין להם להחליף עליהם אמר חנני' חייב למשמש לא שייך על זה הילכתא רבתי לשבת משום הני דלא שכיחי ע"כ פי' רש"י שמא יכרוך דבר בהבגד בלי כונה בתוך ימי השבועה ועתה בשבת ישכח שבת ויטול החפץ בידו ויוציאנה עמ"ש תוס' לעיל ד"ה שמא ישכח וק"ל:

ההורג כנה בשבת וכו' עד רבא שדי להו לקנא דמיא וכו' עמ"ש הרא"ש בפסקיו והרב מג"א סי' שי"ו ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף שם בס"ד:

(יב א) יוצא אדם בתפילין וכו' מ"ט כיון וכו'.—עי' ב"י או"ח סוף סי' רנב, שביאר דהיינו בנושאן בידו, אבל בראשו ובזרועו מותר בלאו הכי מאחר שבשבת עצמו אינו אסור אלא מדרבנן כדאיתא בעירובין רפ"י.

(שם תוס') ד"ה שמא יהרוג פי' הרב יוסף דאורליינ"ש.—דע שמ"ש בשמו ביבמות לו ב תוס' ד"ה ולא קתני ומרדכי שם רמז יט ואו"ז ח"א סי' תרכ"ט איתא בשו"ת מהר"ם בר"ב ד' פראג סי' תתס"ג בשם ר"י בכור שור; ומ"ש בחולין צח ב תוס' ד"ה רבא בשם ר"י דאורליינ"ש איתא ברוקח סי' תע"ה על שם ר"י ב"ר יצחק ב"ר יוסף מקינון; ואם כן שלשתם שם אחד הוא.

תוספות ד"ה ושבתוכה. תולדות יצחק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

רש״י ד"ה והי׳ קבע מקום והי׳ על מצחו כצ״ל וכ״מ בסוגיא דיומא ועש"ות משיבת נפש שהאריך: מדכר דכיר והקשה ה״בי לאביי דקי״ל כותי׳ דלא גזרינן גז״לג ועי ביאור הגר״א באו״ח ס"רנב וקדמהו הרשב״א ומש״כ והעיקר דל״ג סמוך לחשיכה אבל עם חשיכה גזרו ואפי׳ לרבא. וע״בס מעיין גנים לאו"ח דצ"ע לדבריו מאי פריך לעיל יא״ב והתניא לא יצא בע״ש עם חשיכה יע״שב. ואולם עבר״אש ברכות פ״ק סי׳ י' דלפי' ה״ד עם הנץ היינו קודם הנץ ועם שמש דעם משמע לפניו או מאוחר:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

שלא ילקה כו'. דהיינו אצולי טינוף לא חשיב ליה הך כפיי': מי דמי. הא לא ניחא ליה בהנך משקין כלל וברצונו לא ירדו ונהי נמי דכפיית קערה חשיבא ליה אנן חשיבותא דמשקין בעינן וכפייה זו אינה אלא לגלות עליהן שאינו חפץ בהן אבל הכא לענין שבת אחשיבותא דהוצאה קפדינן והך הוצאה דכיס חשיבא דקא מיבעי ליה להציל על בגדיו: הא לא דמיא. ע''כ אם להכשר זרעים באת לדמויה לא תדמיה אלא להך: שירד דלף לתוכה כו'. משנה היא במסכת מכשירין (פ''ד משנה ה) השנויה אחר הסיפא דהכופה את הקערה והכי תנן עריבה שירד הדלף לתוכה כו' הניחה שירד הדלף לתוכה מים הניתזין והצפים ב''ש אומרים בכי יותן וב''ה אומרים אינם בכי יותן נטלה לשופכה אלו ואלו מודים שהן בכי יותן ומ''מ יש לשמוע מהך סיפא כדגרסינן בספרים (וכב''ה) נתנה לעריבה זו שירד הדלף לתוכה אע''ג דאצולי טינוף הוא אפילו הכי מדלא כפאה גלי דעתי' דאחשבינהו לקבלן והוו חשובים אותן שבתוכה והך הוצאה נמי אחשבה לקבולי בהאי כיס האי זיבה אע''ג דבזיבה לא ניחא ליה אנן לחיובי אהוצאת זיבה לא מהדרינן אלא אהוצאת כיס: הניתזין. למרחוק: והצפין. מלמעלה כשהיא מלאה: אינן בכי יותן. דלא ניחא ליה בהו: הא רבי יהודה. דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה שברצונו לא תעשה ואינו צריך לעיקר (תחלתה) [תכליתה] כי הכא שאינו צריך לזיבה זו שעל ידה בא הכיס הזה ואעפ''כ חייב עליה ופלוגתייהו בהמצניע (לקמן דף צג:) גבי מוציא המת במטה חייב ואע''ג דהוצאת המת לא ניחא ליה ביה ור''ש פוטר: עם חשיכה. ולא חיישינן דילמא נפיק בהו משתחשך: והיה על מצחו תמיד. קרא יתירא הוא להך דרשה דהא כבר קבע ליה מקום והיה על מצח אהרן: למשמש בבגדו. שלא יהא כרוך בשום דבר פן יוציאנו: הלכתא רבתי. דבר גדול יש כאן להפרישו מאיסור שבת: שמא יהרוג. וביום נמי עסקינן ולאור הנר דמתני' אלא יקרא קאי: כהורג גמל. כלומר דגדול מאד: או דילמא. לאור הנר דקתני אתרוייהו קאי ותרוייהו שמא יטה אבל ביום שפיר דמי: מי אלימא ממתניתין. דקתני לאור הנר בסוף ואפ''ה מספקא לן דאיכא לפלוגי בהו ולמימר דלאור הנר אלא יקרא קאי הכא נמי איכא למימר דאין פולין אפילו ביום ולאור הנר אאין קורין קאי: ת''ש. דקתני לאור הנר בתרוייהו: בני מחוזא. מפנקי ולא עבדי מלאכה ובגדיהם רחבים כשל אשה וצריכים עיון: מידע ידעי. שבגדי האנשים קצרין שעוסקין בשדות במלאכה ושל נשים רחבים בתי יד שלהן: דזקנות. קצרים במקצת ושל אנשים מעונגין רחבים ודומין זה לזה וגזרינן שמא יטה: אבל דילדות. רחבים הרבה ואין של אנשים דומין להם: ברה''ר. בחול: מפני הכבוד. של עוברין שלא ימאסו: אפיקטויזין. הקאה גומיטא בלע''ז כך מצאתי: מולל וזורק. בשבת מולל להתיש כחן שלא יחזרו אליו ובלבד שלא ימלול בדוחק ויהרוג דסבירא ליה הריגת כינה שבות ואבא שאול כר''א ומחייב חטאת הלכך גזרינן מלילה שלא יהרוג: מקטע להו. הורגן ובשבת: לקנא. ספל: מאכולת. כינה: מתירין. כדמפרש טעמא בפרק שמונה שרצים (לקמן דף קז:) מאילים מאדמים דמשכן מה אילים פרים ורבים אף כל שפרה ורבה וכינה אינה פרה ורבה אלא מבשר אדם היא שורצת: וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר. דבהני נמי פליגי ב''ש וב''ה: אין משדכין. בשבת משום ממצוא חפצך: וב''ה מתירין. דקא סברי חפצך ולא חפצי שמים: ואין מנחמין. משום דמצטער עם המצטערין: שבת היא מלזעוק. צריך להרחיב דעתם בתנחומים שלא יצטערו: יכולה היא שתרחם. אם תכבדוה מלהצטער בה:

ושבתוכה הרי זה בכי יותן. אין זה במשנה אלא שהש''ס מדקדק מדנקט הניתזין והניצפין אינן בכי יותן משמע הא שבתוכה הרי הן בכי יותן: שמא יהרוג. פירש הרב יוסף מאורליינ''ש דכינה היינו שחורה הקופצת דכתיב והך את עפר הארץ והיה לכנים (שמות ח) ודרך שחורה הקופצת לצאת מן הארץ ובזאת נחלקו עליו רבנן אבל פרעוש היא הכינה הרוחשת וחייב עליה אפילו לרבנן כדאמרי' בפ' שמונה שרצים (לקמן ' ף קז: ושם) ואין נראה לר''ת דאמרינן במדרש אף כי אנוש רמה אלו כנים שבראש ובנדה פ''ב (דף כ:) שלח לה מסריקותא מקטל קלמי ופי' בקונטרס מסרק להרוג כנים ואין דרך שחורה הקופצת להיות בראש ועוד בברכות (פ''ז דף נא:) אמרינן ממהדורי מילי ומסמרטוטי קלמי ודרך כנים לבנות הרוחשות להיות בסמרטוטי מבגדים ישנים ועוד דפרעוש אמר לקמן בפרק שמונה שרצים (דך קז:) שהוא פרה ורבה וכינה הרוחשת אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת אדם לכך נראה לר''ת דשחורה הקופצת היא פרעוש וחייב עליה לכ''ע וכינה הרוחשת שרי להרוג כב''ה המתירין ובקונטרס נמי פירש בסמוך דרבה מקטע להו בשבת: מי אלימא ממתניתין. והפושט ס''ד דברייתא דרכה לפרש טפי ממתניתין ועוד דבברייתא קתני אין פולין ואין קורין משמע טפי דקאי לאור הנר אתרוייהו מבמתני' דקתני ולא יפלה את כליו: אפילו להבחין בין בגדו לבגדי אשתו. דרכן היו להיות שוין מכאן נראה לאסור להבחין בין בגדו לבגדי חברו לאור הנר: נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול. נראה לפרש דאבא שאול כרבנן וגזר מלילה דכינה אטו מלילה דפרעוש ומלילה דפרעוש שמא יהרוג וכולה חדא גזירה היא ורש''י פי' דכר' אליעזר סבירא ליה וקשה דמשמע דרבי אליעזר סבירא ליה דלפלות נמי אסור דקאמר לעיל לא יפלה שמא יהרוג ור' אליעזר היא ומיהו י''ל דלעיל לא קאי הכי: רבה מקטע להו. מפרש ריב''א בחול וקאי אדרב הונא דקאמר זהו כבודו אפילו בחול ואנן סמכינן ארש''י דפי' בשבת וקיימא כבית הלל דשרו בסמוך:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.
הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד