והאי דקרו ליה ליליא. דקאמר יוצא בו ק''ש של לילה: משום דאיכא דגנו. וקרינא ביה ובשכבך: ובלבד שלא יאמר השכיבנו. הקורא ק''ש של לילה שחרית סמוך לעמוד השחר לא יאמר השכיבנו שאין עוד זמן תחלת שכיבה אלא זמן סוף שכיבה: דאשתכור. וישנו ונרדמו עד לאחר עמוד השחר: בשעת הדחק. אבל שלא בשעת הדחק לא: הכי קא אמרי ליה. לרבן גמליאל ולא גרס אלא: רבנן פליגי עילווך. כלומר מי פליגי רבנן עליך דהא דאמרי עד חצות דוקא קאמרי דלא משמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה אלא כל זמן שדרך בני אדם להתעסק לילך ולשכב ומיהו בהא פליגי אדר' אליעזר דאלו רבי אליעזר סבירא ליה זמן עסק שכיבה אינו אלא עד האשמורה הראשונה ולרבנן עד חצות. ואת סבירא לך ובשכבך כל זמן שבני אדם שוכבים והיינו כל הלילה ויחיד ורבים הלכה כרבים: או דילמא כוותך סבירא להו. ומשמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה והא דקאמרי עד חצות הרחקה הוא כדי לזרז ומיהו היכא דאתניס ולא קרא קודם חצות עדיין זמן חיובא הוא ומחייבי ונפקי ידי ק''ש בזמנו: כוותי סבירא להו. וחייבין אתם לקרות גרסינן ולא גרסינן מותרים דאפילו שלא בזמנו תנן (עמוד ב) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה: שעת חפזון. שנחפזו לצאת והיינו עמוד השחר כדכתיב לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר (שמות יב): יכול יהא נאכל. כשאר קדשים ביום שחיטתו כדרך תודה שאף היא זמן אכילתה יום א' ואוכל והולך כל יום שחיטתה והלילה עד הבקר כדין תודה דכתיב ביום קרבנו יאכל (ויקרא ז): מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד. שבינתים דכתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת (שם יט) אף פסח נמי הואיל ואינו נאכל אלא בלילה נוקים שני לילות במקום שני ימים דשלמים ויהא נאכל בשני לילות ויום א' לא שיאכלנו ביום אלא שיהא שהות זמן שלא יפסל באכילה בשביל המתנת היום ויאכלנו בלילה השנית קמ''ל: שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים. הרי לך שלשה זמנים שאינם שוים. בערב כי ינטו צללי ערב היינו לאחר חצות שנסתלקה חמה מראש כל אדם ונטתה למערב. כבא השמש משחשכה. מועד צאתך ממצרים בבקר. כיצד יתקיימו כולם. בערב לזמן שחיטה כבא השמש התחלת זמן אכילה מועד צאתך זמן שריפה כלומר בבקר הוא נעשה נותר שהגיע זמן שריפה אלא לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב ממתינין לו עד בקר שני: עד מתי אתה אוכל. היינו כר''ע אבל לתנא קמא עד חצות לילה הוי זמן אכילה ותו לא דאי לא מאי בינייהו: הכל מודים. רבי עקיבא גופיה מודה שהלילה מחצות ואילך היתה שעת חפזון למצרים לשלחם מן הארץ: מערב נגאלו. נתנו להם רשות לצאת: חפזון דמצרים. מכת הבכורים שעל ידם נחפזו למהר לשלחם: חפזון דישראל. לא שמעו להם לצאת עד בקר:

לעולם יממא הוא. ואם תאמר ליתני שתי פעמים קודם הנץ החמה והוי רבותא טפי דאפילו קודם הנץ הוי זמן דקריאת שמע של שחרית. וי''ל כדפרישנא דהאי יממא לענין שאר מצות. אבל לענין ק''ש הואיל ואיכא אינשי דגנו לאו זמן קימה הוא. ותימא דקשיא דרבי עקיבא אדר' עקיבא דהכא קאמר אחר הנץ ולקמן (עמוד ב) קאמר משיכיר בין חמור לערוד דהיינו אפילו קודם. וי''ל דתרי תנאי אליבא דרבי עקיבא. אי נמי יש לומר יממא הוא אפילו גבי קרית שמע דהא זמן קימה הוא והא דלא נקט ב' פעמים קודם הנץ משום דבעי לאשמועינן שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ: ובלבד שלא יאמר השכיבנו. פירש בקונטרס אמילתא דר''ש בן יוחי דקורא קודם שיעלה עמוד השחר קאי. ונראה לי דאז ודאי זמן שכיבה הוא ומצי למימר השכיבנו. ועוד דהוה ליה למימר אמאי דסליק מיניה. ופי' השר מקוצי דקאי אקודם הנץ דסליק מיניה ולכך קאמר דלא מצי למימר השכיבנו דלאו זמן שכיבה הוא כיון שעלה כבר עמוד השחר אפילו קודם הנץ: ר' אלעזר בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה וכו'. וא''ת היכי מצי למימר רבי אלעזר בן עזריה עד חצות והכתיב לא תותירו ממנו עד בקר (שמות יב) דמשמע עד בקר מיהא מצי לאכלו. ויש לומר דמצי למימר דהכי קאמר לא תעשו דבר שיבא לידי נותר עד הבקר. שאם לא יהא נאכל עד חצות לא תוכל לאוכלו ולא לשורפו בלילה כדקא אמרינן ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה ואם כן ישאר עד הבקר:

אמר רבי זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו. פירש הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל: לא שלא יאמר כל אותה ברכה כלל, דהא בעינן שתים לאחריה, אלא שלא יאמר אותן המלות מפני שאינו זמן שכיבה, אלא מתחיל הברכה תקננו בעצה טובה מלפניך, והא דאמר רבי זירא אפשר לומר דלאו דוקא בקורא קודם הנץ החמה ממש קאמר, אלא כל שקורא לאחר שיעלה עמוד השחר דכיון דקימי אינשי תו ליכא למימר השכיבנו, ואפשר לומר דכל זמן דרובא גנו אמרינן, והראשון נראה עיקר.

ובני רבן גמליאל עד השתא לא שמעין להון וכו'. אמר להו רבנן כוותי סבירא להו, והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. נראה לי מכאן דהא דאורי להו רבן גמליאל, אפילו רבנן מודו בה, דלא פליגי אלא בלכתחילה, שאילו נחלקו עליו בהא מ"מ, אינהו לא הוו עבדי כיחידאה, וכיון דאיפסקא הלכתא כרבן גמליאל אלמא אפילו לכתחילה יכול להתעכב מלקרות עד שעה הסמוכה לעליית השחר, ואפילו לרבנן נמי לאחר חצות הוא דאינו יכול להתעכב מדעת, אבל אם רצה להתעכב לקרות ולשנות ולהתעסק במלאכתו עד חצות רשאי. והא דתניא לעיל (ברכות ד, ב) חכמים עשו סייג לדבריהם, שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי אוכל קימעא ואישן קימעא ואחר כך אתפלל וכו', אלא הולך לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל. דוקא אוכל וישן קאמר דלא, כדי שלא יבא לידי פשיעה ואפילו ר"ג מודה בדבר זה מפני שהן דברים שמביאין לידי פשיעה, וכיון שנכנס אדם בתוך זמן חובתו אינו רשאי לאכול ולישן עד שיקרא ויתפלל, ולא עוד אלא אפי' התחיל מפסיק לק"ש דאורייתא כדמשמע התם בפ"ק דשבת (ט, ב) וה"ה לכל השנויין שם בשבת, ככניסה למרחץ וישיבה לפני הַסָפר הא לשאר דברים לא, שלא מצינו שחייבו בשום מקום להתפלל תפלת הערב משעה שנכנס בתוך זמנו אלא שלא יתחיל במלאכות המביאות לידי פשיעה והוא הדין כאן.
וכך נראה לי ממה שאמרו בירושלמי (שם) דגרסינן התם: רבי יוסי מפקד לחבריא אי בעיתון מתעסקא באורייתא תהוון קריין שמע קודם לחצות ומתעסקין, מלתא אמרה שהלכה כחכמים, אלמא אפילו לחכמים אינו צריך לקרות משהעריב אלא קודם לחצות, ומחצות עד עלות השחר לר"ג כעד חצות לרבנן, וכי היכי דלרבנן יכול להתעכב עד חצות, יכול להתעכב עד שיעלה עמוד השחר לר"ג. ועוד דמיהא דירושלמי גופה שמעינן לה דאי איתא דלר"ג אינו רשאי מחצות ולהלן, מאי קאמר זאת אומרת הלכה כחכמים דילמא כר"ג ובהא כו"ע מודו שצריך לקרות לכתחילה קודם חצות, כנ"ל. אלא שלא כתב כן הרב אלפסי ז"ל ושאר הגדולים ז"ל, ונראה מדבריהם שכיון שנכנס בתוך זמנו אינו רשאי להתעכב אלא צריך לקרות, כפשטה דההיא ברייתא דאדם בא מן השדה בערב וכו'. ומה שנראה לי כתבתי.
ומכל מקום למה שכתבתי וכל שכן לדעת הראשונים ז"ל, הא דאמרינן בגמרא (ד, א) חכמים כמאן סבירא להו וכו' לעולם רבנן כרבן גמליאל סבירא להו והא דקתני עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם, וכמו שעשו סייג זה כך עשו סייג מחצות ולמטה, שאם אתה מתיר לו פעמים שהוא חושב שלא עלה עמוד השחר ועלה, ורבן גמליאל אע"פ שהוא עושה סייג באוכל ויושן, אינו עושה סייג לאחר חצות שאינו מצוי, כנ"ל.

ורמינהו הלל שבלילי פסחים ואכילת פסחים וקריאת שמע ערבית מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ואוקימנא למתניתין כרבי אלעזר בן עזריה. ומדלא קתני בברייתא ולמה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כמו ששנינו במשנתינו, משמע דהא ברייתא אפילו מדרבנן קאמר, ומדאוקימנא בפלוגתא דרבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא משמע דלרבי עקיבא דאכילת פסחים אפילו מדרבנן עד שיעלה עמוד השחר.
וקשיא לי דאם כן בזבחים בפרק איזהו מקומן (זבחים נז, ב) דתנן הפסח אינו נאכל אלא בלילה [ואינו נאכל אלא עד חצות], ואוקימנא אפילו מדאורייתא, ורבי אלעזר בן עזריה היא. ואקשינן ודלמא מדרבנן היא, כלומר ואפילו לרבי עקיבא דאמר דמדאורייתא נאכל עד שיעלה עמוד השחר מודה הוא דמדרבנן מיהא אינו נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ודחינן אם כן מאי אלא עד חצות, אלמא אפילו לרבי עקיבא אינו נאכל אלא עד חצות מדרבנן מיהא. ועוד קשיא לי עלה, דאם כן האי ברייתא כמאן תרמייה. ויש לי לומר דהוא הדין דהוה ליה לתרוצי התם דלר' עקיבא אפילו מדרבנן נאכל עד שיעלה עמוד השחר, דאי לא הא ברייתא כמאן תרמייה, אלא דעדיפא מינה תריץ לה התם דאפילו למאי דקא סלקא דעתך דמקשה דרבי עקיבא אסר מדרבנן, התם אי אפשר להעמיד אלא כר' אלעזר בן עזריה. חדא דדומיא דהנך קתני כלומר דומיא דאינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא למנויו דכל הני דאורייתא נינהו, ואי נמי משום דקתני אינו נאכל אלא עד חצות ולא קתני נאכל עד חצות כדאיתא התם (זבחים שם). [עוד יש לומר דברייתא דקתני מצותה עד שיעלה עמוד השחר מדאורייתא קאמר, אבל מדרבנן אפילו לתנא דברייתא אינו נאכל אלא עד חצות, והלכך אפילו לר"ע אין אכילת פסחים מדרבנן אלא עד חצות.
ותדע לך דאי ברייתא דוקא קתני דאפילו מדרבנן מצותה עד שיעלה עמוד השחר, אם כן מאי קא מקשה ליתני במשנתינו אכילת פסחים, והא אי אפשר למיתני אכילת פסחים בהדי אכילת קדשים קלים דמשנתינו, דאילו קדשים קלים דמשנתינו מדאורייתא עד שיעלה עמוד השחר ומדרבנן עד חצות, ואילו אכילת פסחים עד עמוד השחר אפילו מדרבנן. ועוד דאם כן מתניתין דלא קתני אכילת פסחים לכולי עלמא היא דאי אפשר לערבה עם משנתינו לא למר ולא למר, דאילו לרבי אלעזר בן עזריה קדשים קלים מדאורייתא עד עמוד השחר אלא דעד חצות הרחקה היא, ואילו אכילת פסחים אפילו מדאורייתא אינה אלא עד חצות, ולרבי עקיבא נמי אינה כמשנתינו, דאילו קדשים קלים דמשנתינו אינן נאכלין מדרבנן מיהא אלא עד חצות, ואילו פסחים אפילו מדרבנן עד שיעלה עמוד השחר, ואם כן מאי קאמר הא ראב"ע הא רבי עקיבא, דמשמע דמתניתין רבי אלעזר בן עזריה וברייתא רבי עקיבא, אדרבא מתניתין ככולי עלמא ולא היה לו לומר אלא ברייתא מני רבי עקיבא היא.
וא"ת והא הקטר חלבים עד שיעלה עמוד השחר דקתני במשנתינו דוקא שלא עשו בהן רבנן הרחקה, ואם כן אפי' לכשתמצא לומר דברייתא דאכילת פסחים דוקא עד שיעלה עמוד השחר ואפילו דרבנן, ליערבה בהדי הקטר חלבים ומינה קא מקשה. לא היא, דאילו שנאה במשנתינו לא עם הקטר חלבים דלא מינה קא מערב לה אלא בהדי אכילת קדשים דבת מינה, ומעתה ההיא דאיזהו מקומן אתיא שפיר, וזה נ"ל יותר נכון. וחוזר אני בי, דודאי מדלא תנא ליה גבי הקטר חלבים דמצותן כל הלילה קא פריך, והראשון נראה לי עיקר].
וכיון דסתם תנא הכא ובזבחים כרבי אלעזר בן עזריה, משמע דהלכתא כוותיה, ואע"ג דסתם תנא סתמא כר"ע בפרק הקורא את המגילה (מגילה כ, ב), הכא חדא סתמא והתם תרתי ומיהו בפרק מצות חליצה (יבמות קא, ב) אמרינן מה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמי, ואי לא אלימי תרי מחדא מספקא לן אי זה סתמא בתרייתא והלכך אזלינן לחומרא כראב"ע.
ונפקא מינה לדידן לאכילת מצה לאחר חצות, וכדאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קכ, ב) אכל מצה לאחר חצות לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו, ועל כן צריך ליזהר ולאכול קודם חצות, וכן במצה של אפיקומן, ואפילו בקריאת הלל החמירו בתוספות שלא לקרות לאחר חצות, ואף על פי שאינו חמור יותר מק"ש לרבן גמליאל דפסקינן כוותיה.

אמר ר' אחא בר חנינא אריב"ל הל' כר"ש שאמר בשם רבי עקיבא. א"ר זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו: יש מפרשים דכולה ברכה אינו צריך משום דגאולה מן המזיקין הוא וכיון דיממא הוא לא צריך, יש אומרים דהני תרתי דר' שמעון לא פליגא אהדדי מדלא רמינן להו בגמ' אהדדי ולישני ליה הא דידיה והא דרביה אלא ודאי לא פליגי ותרוייהו הילכתא נינהו דהא פסקינא להו בלישנא דגמ' אידך נמי אע"ג דפסקינא לה בלישנא דאיכא דמתני לה הא איכא רבי זירא דמפרש לה דלא לימא השכיבנו ש"מ דהלכתא היא, ואי קשיא לך היכי אפשר למיפק בחד זימנא בק"ש של יום ושל לילה יש להשיב דגלי לן קרא דלא תלה מילת' בזמן לילה ויום אלא בשכיבה וקימה וכיון דהאי שעתא תרוייהו איתנהו זמן שכיבה וזמן קימה עולה לכאן ולכאן, וכן מצינו לענין תפלה לקמן בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דאמרי התם דעבד כר' יהודה עבד ועבד כרבנן עבד, ושניהם מתפללים בשעה אחת זה יוצא בשל ערבית וזה יוצא בשל מנחה. אלא דאיכא למימר דהא לאו ראיה היא דהתם בתפלה שהיא מדרבנן הקלו בה אבל ממה נפשך מצינו שעה אחת שעולה לכאן ולכאן. אבל הכא קשיא טובא דהכא פסקינן כהני תרתי דר' שמעון בן יוחאי ולעיל פסקינן כרבן גמליאל ולקמן פסקינן כאחרים דאמרי דשעת ק"ש דשחרית משיראה חברו ברחוק ד' אמות ויכירהו ואביי אמר כותיקין דאמרי עם הנץ החמה כלומר סמוך לו כדי שתהא תפלה בהנץ החמה דזה היא זמנה כראוי דכתיב ייראוך עם שמש פירוש עם יציאתו ותו קשיא דר' עקיבא אדר' עקיבא דהכא קאמר דזמן ק"ש לאחר הנץ החמה ולקמן אמר משיכיר בין חמור לערוד. ויש לתרץ כל הני שמעתתא דר"ג ואחרים מיירי בזמן הראוי לק"ש לכתחלה ור"ג בשל לילה [ואחרים בשל יום] ולכתחלה משיראה את חברו ברחוק ד' אמות ויכירהו והני דר' שמעון בן יוחאי בדיעבד קמייתא בשל שחרית בדיעבד דאם קרא משעלה עמוד השחר יצא, [ותניינא בשל ערבית בדיעבד דאם קרא קודם הנ"ה יצא.] וא"ת כיון דרשב"י רבות' אתא לאשמעינן אמאי לא נקיט להו לתרוייהו משעלה עמוד השחר וזה יוצא בשל יום וזה בשל לילה, וי"ל דאי אמר הכי הו"ל תרוייהו בדיעבד ולא היה אחת מהם כראוי ולא בעי למנקטינהו תרוייהו בדיעבד ובקמייתא מאי דאתא לאשמעינן רבות' היא בדינא של שחרית אבל דר' עקיבא אכתי קשי' אמאי לא נקט להו תרוייהו בקודם הנץ החמה וזה יוצא בשל לילה וזה בשל יום משיכיר את חברו ברחוק ד' אמות, ויש לומר דמהאי טעמא לא נקט להו הכי משום דלא אתי ליה לישנא שפיר דלימא אחת קודם הנץ החמה ואחת משיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות דמשמע תרי שיעורי דלאו בחד זימנא והא בחד זימנא הוא והשתא לא נחית לשיעורא דשחרית אלא לאשמועינן דשל ערבית דכיון דהוא קודם הנץ החמה נפיק בדיעבד וכיון דלא נחית לשיעורא דשחרית ובשחרית איכא כמה שיעורי ולדידיה לא אתי ליה לישנא שפיר ארווח ליה זימנא ונקט אחר הנץ החמה ואפשר נמי למימר דכיון דר"ש א"ל משמיה דר' עקיבא והוא תני לתרוייהו נקט לה בשטתא דידיה והוא אחת קודם הנץ ואחת לאחר הנץ כלישנ' דתני בדידיה אחת קודם עמוד השחר ואחת לאחר עמוד השחר וחדא תנא משמיה דידיה וחד' משמיה דרביה אע"ג דלא פליגי ור' עקיבא אשמועינן רבותא בשל ערבית ורבי שמעון אשמועינן רבותא בשל שחרית, וא"ת והא אמרינן התם במסכת יומא הקורא עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר מקדימין ואנשי מעמד מאחרין ואנשי משמר ודאי לאחר עלות השחר היו קורין ואפילו הכי קתני שהקורא עמהם לא יצא, יש לומר דהתם לא יצא ידי חובתו כראוי קאמר כלומר לא יצא ידי מצוה מן המובחר דלכתחלה לית ליה למיקרי הכי, ודכותה ההיא דפסחים כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח כלומר לא יצא ידי חובתו כראוי, תדע שכך היא על כרחין שאין לנו לומר שלא היו אנשי משמר יוצאין לעולם ידי ק"ש דא"כ למה היו מברכין על ק"ש של יום בלילה אלא ודאי כדאמרן. וא"ת עוד והא תניא לקמן בפ' תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ומתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא אלמא אפי' ביוצא לדרך לאחר שיעלה עמוד השחר אינו קורא דמדתני שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ודאי לאחר שיעלה עמוד השחר הוא, יש לומר דלכתחלה אין לו לקרות אלא בעונתה והא דמצלי ואפילו שלא בעונתה משום דתפלה מעומד עדיף לן כדאיתא לקמן. וההיא דאמרינן ביומא פ' אמר להם הממונה אף היא עשתה נברשת של זהב ובשעה שהחמה זורחת ניצוצות נתזין ממנה ויודעין כל העם שהגיע זמן ק"ש דמשמע שאינו מתחיל עד אחר הנץ החמה, יש לומר דהתם סימן היה לצבור שא"א להם להתקבץ ולכוין השעה ועשו להם סימן מפורסם דמינכר לכולי עלמא והא נמי היה עדיף להו כדי שיהא תפלה בעונתה שהוא ביום ואלו היו מקדימין לקרוא ק"ש בעונתה וסומכין גאולה לתפלה היו מקדימין תפלה שלא בעונתה לפיכך היו עושים כן ואף זה נמי זמן ק"ש הוא והיו סומכין גאולה לתפלה ועוד שהיו מתפללין תפלה בעונתה: [פיסקא]

הקטר חלבי' וכו' ואילו אכילת פסחים לא קתני וכו'. פירוש דקס"ד דמקשה דא"פ לכ"ע לכתחלה עד חצות דהא נמי צריך הרחקה וסייג כדי שלא יבא לידי פשיעה מתוך אכילה ושתיה ובדיעבד עד שיעלה עמוד השחר דאי הוה סבירא ליה דאפילו לכתחלה הוא עד שיעלה עמוד השחר א"כ מאי קא קשיא ליה מאי דלא תני אכילת פסחים בהדייהו דאינך הא לא הוי דומי' דאינך אחרי שלא אמרו חכמים בזה עד חצות כלל אלא ודאי כדאמרן אבל קצירת העומר לא קשיא ליה משום דלכתחלה כשר כל הלילה:

ועד מתי אתה שורף עד מועד צאתך מארץ מצרים. פירוש דאע"פ דאין זמן אכילתו אלא עד חצות אין זמן שריפתו שיעשה נותר עד הבוקר והתם שורת הדין מותר לשרפו ומפני שאין שורפין קדשים ביום טוב ממתין לו עד הערב:

לא נחלקו אלא בחפזון. כלומר בשעת ואכלתם אותו בחפזון ר"א סבר שעת חפזון דמצרים דהיינו מכת בכורות דהוה בחצות ור"ע סבר חפזון דישראל דהיינו עד בקר שלא יצאו אלא ביום כדכתיב לעיני כל מצרים:

וכן באכילת הפסח ביארנו במשנה שעיקר מצותו עד שיעלה עמוד השחר אלא שחכמים עשו לו סייג עד חצות ודלא כר' אלעזר בן עזריה שאמר שאף מן התורה אינו נאכל אלא עד חצות ומכל מקום מה שנאמר בסוגיא זו מועד צאתך ממצרים אתה שורף ר"ל עמוד השחר פירושו שראוי לשרוף כלומר אתה מעמידו בתורת חיוב שריפה, ומכל מקום כבר ידעת שאין שורפים קדשים בי"ט, וקצת רבני צרפת כתבו שאף מצה אחרונה צריך לכתחלה שיאכלנה קודם חצות שהרי זכר לפסח היא אלא שבדיעבד עד שיעלה עמוד השחר:

ואלו אכילת פסחים לא קתני. ותימא מנא לן דלא קתני ליה דילמא הוי בכלל נאכלין ליום אחד דהכי נמי אמרי' בפסחים פ' אלו דברים מה פסח נאכל ליום ולילה אף חגיגה וכו' (הגה"ה: א"ה חפשתי בכל הפרק ולא מצאתי לשון זה ואולי יש ט"ס וצ"ל חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום ולילה והיא בדא ע' ע"א, או שצ"ל דאילו פסח ליום ולילה ואלו שלמים לשני ימים ולילה והוא בדף פ"ט. ועיין תוס' ד"ה דאלו פסח, עכ"ה.) וי"ל דלא דמי דהתם נקט יום ולילה פי' שחיטתו ביום ואכילתו בלילה אבל הכא שלא הזכיר לילה משמע שלא איירי כלל.

הא ר"א ב"ע הא ר"ע. סתמא דמתניתין דהכא כר"א ב"ע וכן סתם מתניתין דשלהי פסחים [דף ק"ך ע"ב] וכן סתם מתניתין דאיזהו מקומן זבחים [דף נ"ו ע"ב], ואין לדקדק מהנך סתמות דהלכה כר"א ב"ע דהא איכא נמי חדא סתמא במגילה [דף ך' ע"א] כר' עקיבא ואמרינן (נמי) בפ' מצות חליצה [דף ק"א ע"ב] מה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמא, ואין לדקדק דהלכה כר"ע מהא דתני לה גבי הלכתא פסיקתא דמגילה, דלא דמיא להך דהשוכר את האומנין [דף ע"ו ע"א] כל החוזר בו ידו על התחתונה דהתם שונה יחד דברים שהם דומין זה לזה, (אע"פ) שכל המשנה אין מקומו לשנות שם אלא אגב כל החוזר נקטיה אבל התם שונה יחד כל שזמנו בלילה אדרבא ההיא דאיזהו מקומן נראה (דיותר) [יותר] הילכתא פסיקתא שהרי שונה באותה משנה זמנם של כל הקדשים, ולספרים דגרסי' לקמן והני תנאי כהני תנאי ומוקי ר' יהושע כר' עקיבא משמע קצת הלכה כר' עקיבא, ומשום דמספקא לן כמאן הילכתא צריך להחמיר לאכול מצה של אפיקומן קודם חצות כדאיתא בפסחים [דף ק"כ:] דלר' אליעזר בן עזריה צריך לאכול מצה של חובה ע קודם חצות:

יכול יהא נאכל כקדשים ביום ת"ל בלילה. ולר"א ב"ע ממילא שמעי' ליה לילה למעוטי יום, אי נמי כמו שפי' הר' יוסף דגז"ש אינה אלא מהזה הזה ובלילה איצטריך למעוטי יום:

סד"א הואיל ופסח קדשים קלים ושלמים קדשים קלים. אע"ג דתודה נמי קדשים קלים מ"מ מקשי' ליה לשלמים לקולא משום דמותר פסח קרב שלמים:

והני תנאי כהני תנאי. ומשמעות דורשים איכא בינייהו הני תנאי דרשי מהך קרא ור"א ב"ע ור"ע דרשי מקראי דלעיל, א"נ הני תנאי אית להו הנך דרשות דר"א ב"ע ור"ע וכ"א מיישב הך קרא דשם תזבח לפי סברתו:

בד"ה לעולם יממא כו' א"נ י"ל יממא הוא אפילו גבי כו' עכ"ל כהאי תירוצא ממש ה"מ נמי למימר בקושייתם דלעיל א"נ י"ל לילה הוא אפילו גבי ק"ש ודלא נקט ב' פעמים אחר שיעלה עמוד השחר לאשמועינן שאינו יוצא בשל יום קודם שיעלה עמוד השחר ויש ליישב דהאי תירוצא נראה להם דחוק אלא דהכא נראה להם יותר דחוק בתירוץ קמא למימר תרי תנאי אליבא דר"ע ודו"ק:

בד"ה ובלבד שלא כו' דלא מצי למימר השכיבנו דלאו זמן שכיבה כו' עכ"ל ר"ל דלאו זמן שכיבה לרובא דעלמא מיהו לענין ק"ש כיון דאיכא דגני ביה קרינא ביה ובשכבך וק"ל:

גמרא ועד השתא לא שמיע להו הא דר"ג כו' ה"ק ליה רבנן כו' א"ל רבנן כוותי סבירא להו כו' ק"ק כיון דמכח הך קושיא מוכח דהכי קא"ל ר"ג חכמים כוותי ס"ל כו' מאי קא מספקא ליה לתלמודא לעיל חכמים כמאן ס"ל אי כר"א כו' אי כר"ג ס"ל לימרו כר"ג דהא בהדיא משיב להם ר"ג דכוותיה ס"ל ודקאמרי עד חצות כדי להרחיק כו' וק"ל:

שם ראב"ע אומר כו' אמר ליה ר"ע והלא כו' בשלמא לראב"ע דאית ליה ג"ש כו' כל סוגיא זו נאמרה קצת בסיגנון אחר בפ' ע"פ (ק"כ:) ושם נפרש בעז"ה:

בבקשה מכם שאלו כו'. וכתב בע"י ראוי לספק על תחנה זאת כיון שהצווי היה לתועלת ישראל כו' מה צורך לדבר להם בתחנה עד"ז כו' ע"ש באורך ואין צורך דאין מקום לקושייתו כשנעיין בזה שהשיבו ישראל הלוואי שנצא בעצמנו וע"כ שהוציאו זה מן המקרא דאל"כ מה צורך לתחנה זו כיון שהיה לתועלתם אלא ע"כ כי לולא תחנה ובקשה למשה לא היו חשים לצווי זה שהיו חושבין שזה הדבר אינו אלא לתועלתינו ואינו צווי כשאר מצות ויאמרו והלוואי שנצא בעצמנו ומש"ה הוצרך לבקשה וכדי שלא יאמר אותו צדיק כו'. גם מה שהקשה שהיה ראוי שיצוה הקב"ה למצריים שיתנו להם כלי כו' ואם לאו יהרגם כו' ע"ש והאריך שם לתרץ זה בשם הר"ן וכה"ג כתב החזקוני בפרשת בא קושיא זו אין לה עיקר דהא כיון דהש"י הוציא את ישראל באופן שהמצרים יחשבו כי אחרי ג' ימים יחזרו למצרים שע"כ שלחו עמהם אוקטורין ע"כ הוצרכו לשאלה שיחשבו כי בבואם לכאן יחזרו לנו את כל הרכוש כדרך השואל מחברו אבל אם היו שאלו במתנה יאמרו שזהו ודאי יבקשו בשכר עבודתם כדאמרי' פרק חלק (צא) ויבינו הדבר המצריים שאין בדעתם לחזור כי איך לא יראו לנפשם כשיהיו לנו עוד לעבדים נחזור ונטול מהם הכל כי מה שקנה עבד קנה רבו ועוד איך נשלם להם שכר שהרי יהיו לנו עוד עבדים כשיחזרו ודו"ק:

גמרא בלבד אמרו ה"ק להו כו' ור"א ב"ע מלא תותירו עד בוקר נפקא ור"ע אי מהתם כו' כצ"ל והשאר נמחק ונ"ב ס"א וכן בסוף פסחים שם מאי בקר בקר שני ורבי אלעזר אמר לך כל בקר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה והאי דקרו כו' לילה משום כו' הד"א:

בד"ה רבנן פליגי עלך כלומר מי פליגי רבנן עלך כו' כצ"ל:

בד"ה ומיהו כו' הלילה ויחיד כו' חצות עדיין כו' כצ"ל:

בד"ה שם תזבח כו' שויה בערב כו' למערב כבא השמש משחשכה מועד כו' הד"א:

בד"ה הכל מודים ר"ע גופיה מודה שהלילה מחצות ואילך היתה שעת חפזון למצרים לשלחם מן הארץ כצ"ל והד"א:

ע"ב גמרא אמר אביי לתפילין כאחרים כו' כצ"ל:

שם כל היום כו' אמר רבי זירא איני והא אנא כצ"ל ונ"ב נ"ל:

רש"י בד"ה כמצודה כו' ממונם וינצלו כו' הד"א:

[רש"י ד"ה או דלמא. ומיהו היכא דאיתניס כו'. אבל הרי"ף וש"פ כתבו דאפילו עבר במזיד קורא אחר חצות עד שיעלה עה"ש:

רש"י ד"ה יכול יהא נאכל. עד הבקר כדין תודה כו'. אינו מדוייק דהלא בה משתעי ואולי צ"ל כדין תורה ור"ל דמדרבנן אסור לאחר חצות כדאר"ג] :

שם גמרא וראב"ע מל"ת עד בקר נפקא ור"ע כו' בקר שני. עי' בתו"כ פ' צו על פסוק ביום הקריבו את זבחו יאכל ובק"א דמבואר שם דמצוה לכתחלה מה"ת לאכול מקצת ביום הא' ובדיעבד אף אם נותר כולו יאכל ביום ב'. וא"כ ה"נ נוכל לפרש ל"ת עד בקר (והיינו בקר א') לכתחלה (ובדיעבד אם יותר יאכל בליל ב') והנותר עד בקר (היינו בקר ב') כדדריש חזקיה בפסחים (פ"ג ב') באש תשרופו ויתכן שלזה כוונו התוס' בפסחים (ק"כ ב') וינצלו מקושיית המהרש"א שם. ואולי לא פי' הש"ס כן משום דבקרא כתיב ל"ת ממנו וממנו משמע דאפילו מקצתו:

שם והני תנאי כהני תנאי כו' רא"א כו' כבוא השמש אתה אוכל כו'. האי סוגיא פירשתי בס"ד בק"א להט"א בסופו דרשהו משמה:

תוס' ד"ה ראב"ע. עי' במפרשים שגמגמו הרבה בדבריהם. ולענ"ד ה"נ לומר דלראב"ע האי בקר דלא תותירו הוא חצות לילה וכדאשכחן ביומא (כ' ב') ע"ש. וכמו דערב נקרא מחצות היום כדלקמן כן נקרא בקר מחצות הלילה. ובעיקר פי' התוס' בהאי קרא דל"ת כו' דר"ל לא תעשה דבר כו' מפרש הירושלמי כה"ג קרא אחרינא הביאוהו התוס' בפסחים (נ"ט ב') בד"ה בארבעה ע"ש. ומש"כ העט"ר דאף לראב"ע הפסח אחר חצות א"מ את הידים כו'. אישתמיטתיה משנה ערוכה בפסחים (ק"כ ב') הפסח אחר חצות מטמא אה"י ומוקי לה התם כוותיה:

תוס' ד"ה לעולם. אי נמי י"ל יממא כו'. נ"ב זה מוכרח מההיא דלעיל דאמר רשב"י מדנפשיה דלאחר ע"ה יוצא בשל יום ותרוייהו הלכתא וע"כ קודם הנה"ח הוא דקאמר דאל"ה מאי יוסיף אדר"ע רביה דמשום ק"ש של לילה שיוצא קודם ע"ה לא צריך לאשמעינן דהא ודאי לילא הוא. והשתא לא תקשי לן נמי מ"ט לא קמשני תוס' לעיל בד"ה לא לעולם לילא נמי כה"ג. א"נ י"ל לילא הוא אפילו לענין ק"ש ולא נקט ב"פ אחר ע"ה משום דבעי לאשמעינן שאינו יוצא בשל יום קודם ע"ה. דהא ודאי לא סא"ד דיוצא בשל יום בלילה אבל אחר הנץ איכא למטעי משום דעדיין זמן שכיבה הוי דהא משו"ה זמן ק"ש של שחרית עד ג' שעות הו"א אכתי זמנא דק"ש של לילה הוא כמו לפני הנץ. מידי הוא טעמא אלא כיון דאיכא דגנו בההיא שעתא. וברור. אלא דאיכא למידק דהשתא משמע דלאחר ע"ה יוצא בק"ש דלילה. ואילו לעיל משמע דאינו יוצא ועפ"ד הרא"ש י"ל ודוק:

מְלַמֵּד שֶׁהִתְחִלָּה לָהֶם גְּאֻלָּה מִבָּעֶרֶב. נראה לי בס"ד טעם שעשה הקב"ה התחלה מן הלילה כדי שישראל משעבדין עצמן להשי"ת ביום ובלילה יען מכח יציאת מצרים קנה לישראל לעבדים, כמו שנאמר (ויקרא כה, נה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, ורמז בתיבת לי ר"ת לילות ימים.

כְּשֶׁנִּגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא נִגְאֲלוּ אֶלָּא בָּעֶרֶב. נ"ל בס"ד, הטעם שהתחילה הגאולה בלילה, כי בלילה שולטת הנוקבא דקדושה, וגאולת מצרים היתה בסוד הנוקבא, דלכן אמרו שירה לשון נקבה, ולעתיד יאמרו שיר לשון זכר, כי הגאולה העתידה היא בסוד זכר. ובזה פירשתי בס"ד שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ (תהלים קלו, כג), ר"ל: גאולה בסוד 'זָכָר' לָנוּ ולכן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ! לא יש אחריה שעבוד אלא גאולת עולם תהיה. ונמצא יציאתם מן הארץ היתה ביום, ויציאתם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות כ, ב), והיינו: מֵאֶרֶץ לחוד וּמִמִּצְרַיִם לחוד, זה בַּיּוֹם וזה בַּלַּיְלָה.

אָמַר רַבִּי אַמִי מְלַמֵּד שֶׁעֲשָׁאוּהָ כִּמְצוּדָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָן, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר עֲשָׁאוּהָ כִּמְצוּלָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגִים. נ"ל בס"ד טעמא לתרווייהו, כי ידוע שבזכות המצוה של קרבן פסח שקיימו ישראל באותה הלילה יצאו ממצרים, שנשלם הבירור ועל ידי כך יצאו. ונודע כי שלימות המצוה היא בארבעה, שהם: מעשה, דבור, כונה, ומחשבה, ולכן שותין ארבעה כוסות בליל פסח ואוכלין ארבע כזיתים מצה. וכיון דמצות קרבן פסח נעשית בשלימות הארבעה הנז', בזה נשלם הבירור, ולכן אמר עֲשָׁאוּהָ כִּמְצוּדָה, שאם תניח אות ד' שהוא כנגד ארבעה הנז' בתוך אותיות מִצְוָה, יהיה צירוף מְצוּדָה. וְרֵישׁ לָקִישׁ סבירא ליה עֲשָׁאוּהָ כִּמְצוּלָה, פירוש: גם לדידיה המצוה של קרבן פסח הגינה ונשלם הבירור ויצאו, אך ס"ל שנצטרף עמה זכות לימוד התורה שעתידין לקבל אף על פי שעדיין לא קבלו, וכמ"ש וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה (שמות ג, יב). וזכות התורה רמוז באות ל' שהוא לשון לימוד, ולכן הוא גבוה מכל האותיות, ואם תניח אות ל' בתוך אותיות מִצְוָה, יהיה צירוף מְצוּלָה, לז"א עֲשָׁאוּהָ כִּמְצוּלָה.

בגמרא אמר ר"א ב"ח אמר ריב"ל הלכה כר"ש שאמר משום ר"ע. וכתבו הרא"ש והרשב"א ז"ל בחידושיהם דהא דאיפסיק הלכתא הכא כר"ע שאמר שאדם יוצא בשל לילה אף לאחר שיעלה ע"ה ע"כ היינו בדאניס דוקא דאלת"ה קשי' הלכתא אהלכתא דהא איפסיק הלכה בסמוך כר"ג דמתני' דקאמר אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות משמע דלאחר ע"ה פטורין דלאו זמן קריאה הוא אלא ע"כ דהכא בדאניס משא"כ בבניו של ר"ג לאו אנוסין היו אלא מזידין שנמשך לבם אחר יינם ע"ש בדבריהם באריכות אמנם לענ"ד אף שאיני כדאי להכניס ראשי בין הרים גדולים מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך שיש לי ללמד זכות על בניו של ר"ג ולא לשוינהו מזידין אלא שהיו עושין הכל כדין וכהלכה בא' משני דרכים. הדרך הא' לפי שיטת רש"י ז"ל במשנתינו דריש מכילתין שכתב רש"י שם להדי' דק"ש זו שאנו קורין בבה"כ מבע"י סמוך לתפלה אינה עיקר ק"ש אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת כדאית' בירושלמי ומסיק שם דהלכך חובה עלינו לחזור לקרותה משתחשך. וכן כתב הרשב"א עצמו ז"ל בחידושיו. וכתב שכן שיטת רב האי גאון ז"ל. וכבר העליתי בחידושי לעיל במשנה והוספתי נופך משלי דלפי שיטה זו מה שאנו אוכלין ושותין קודם ק"ש שעל המטה שהיא עיקר מצות ק"ש ולא חייש' לאונס שינה דמסקינן לעיל חייב מיתה היינו משום דליכא למיחש להכי שהרי אף אם יארע לו אונס שינה ולא יקרא ק"ש שעל המטה אפ"ה יוצא שפיר בדיעבד באותה ק"ש שקרא כבר בבה"כ דהוי מיהת זמן ק"ש למיעוטא דאינשי דגנו בהאי שעתא כדמוכח מהני תנאי דברייתא שמקדימין זמן ק"ש מבע"י אפילו לכתחילה ועיין בכ"ז בחידושינו באריכות. א"כ לפ"ז מצינו למימר בפשטות שבענין זה ממש הי' מעשה דבניו של ר"ג שלאחר שכבר קראו ק"ש והתפללו עם הציבור מבע"י נכנסו לבית המשתה ולא היו צריכין להפסיק כיון שהתחילו בהיתר ואיכא שהות טובא ולאחר שבאו ושאלו את ר"ג השיב להם שפיר שאם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות מעיקר הדין ואין לכם לסמוך על אותו ק"ש שקראת' מבע"י שאין עיקר זמן ק"ש משא"כ השתא קודם ע"ה הוא זמן ק"ש ממש דלר"ג משעת צאת הכוכבים עד ע"ה הכל זמן א' הוא אפילו לכתחילה אבל אם כבר עלה ע"ה אין אתם חייבים לקרות כלל כיון דלאחר ע"ה לא הוי זמן ק"ש כלל אלא בדיעבד דאיכא אינשי דמיעוטא דגנו בהאי שעתא ואין אתם צריכין לכך שהרי כה"ג כבר יצאו י"ח בק"ש שקראו בבה"כ דהו' זמן ק"ש טפי מהאי שעתא דלאחר ע"ה תדע דלכמה תנאי דברייתא האי ק"ש דבה"כ הוי עיקר זמן אפי' לכתחילה אלא דאנן לא קי"ל הכי כן נ"ל נכון כפתור ופרח לפי שיטת רש"י והגאונים והרשב"א ז"ל בעצמו ובאמת יש לתמוה על הרשב"א שלא פי' כן כיון שכתב להדי' שגם בימי התנאים היו נוהגים כן. ובדרך אחרת נראה לי ליישב דבניו של ר"ג מן הדין היו פטורין מק"ש לפי ששושבינים של חתן היו והיינו שיטת רש"י וסייעתו בפ' הישן (סוכה דף כ"ה) להנך תנאי דמחייבי ליה לחתן ושושביניו בק"ש היינו משום דלית להו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה א"כ משמע דלפי פסק הלכה דעוסק במצוה פטור מן המצוה חתן ושושביניו פטורים אפילו מן ק"ש ולפ"ז שפיר קאמר להו ר"ג אם לא עלה ע"ה חייבים אתם כיון שהוא עיקר זמן ק"ש והשתא לאו עוסקין במצוה נינהו משא"כ אם כבר עלה עמוד השחר אע"ג דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא מ"מ אין זה עיקר זמן ק"ש אלא כמו השלמה אפילו למ"ד דק"ש לאו בר תשלומין הוא היינו לאחר הנץ החמה משא"כ קודם הנץ התמה מצינן למימר דכ"ע מודו דשפיר הוי זמן השלמה וא"כ לא שייך הך השלמה אלא כשהיה חייב בה בעיקר זמן ק"ש משא"כ בבניו של ר"ג כיון שבכל הלילה שהיא עיקר זמן ק"ש היו פטורין משום דעוסקין במצוה הוו תו לא חייבי בתשלומין כדמשמע להדיא רפ"ק דחגיגה גבי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני וק"ל:

שם בגמרא פיסקא מעשה שבאו בניו וכו' ועד השתא כו' וליכא למימר דאין ה"נ דלא שמיע להו דר"ג גופא כי אמרה אהך מעשה הוא דאמרה דא"כ כ"ש דקשה טפי מאי מספקא להו דאטו עד השתא לא שמיע להו הא דאמרו חכמים עד חצות ובהא קא משני שפיר דודאי שמיע להו אלא דמספקא להו בעיקר פלוגתייהו דר"ג וחכמים אי פליגי בעיקר דינא דאורייתא וממילא דהלכה כרבים כיון דלחכמים תו ליכא זמן ק"ש כלל או דילמא דרבנן כוותי' ס"ל לענין דינא דאורייתא ולא פליגי אלא לענין סייג והרחקה ובזה לא היו חוששין לפסוק כחכמים כיון דעיקר פלוגתייהו במלתא דרבנן הוא וכדאי הוא ר"ג לסמוך עליו והיינו דקא מהדר להו ר"ג רבנן כוותי ס"ל בעיקר הדין ולא פליגי עלי אלא בסייג והרחקה בעלמא וכ"ש דאתי שפיר למאי דפרישית לעיל דף ה' דעיקר סייג דחכמים גופא אינו אלא לענין איסור אכילה דאפי' היכא שהתחיל בהיתר אפ"ה צריך להפסיק קודם חצות משא"כ לענין עיקר ק"ש גופא חכמים נמי מודו דאין איסור לקרות אחר חצות וא"כ שפיר השיב להם ר"ג דחייבין לקרות א"ח כנ"ל נכון:

שם הקטר חלבי' כו' ואילו אכילת פסחים לא קתני ורמינהו כו'. וי"ל דמאי קשיא כיון דקתני בהדיא כל מה שאמרו ע"ח ממילא דאכילת פסחים נמי בכלל דהא קתני בהדיא ס"פ איזהו מקומן דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות. ומכ"ש דקשה טפי לפרש"י במשנתינו דבהקטר חלבים ואיברים לא אמרו בו חכמים ע"ח א"כ תו לית לן לרבויי' בהאי כללא דכל מה שאמרו חכמים אלא אכילת פסחים בלבד. ויש ליישב בדוחק דכיון דקתני במתני' כללא דבכל מקום ובתר הכי קתני פרטא דכל הנאכלים ליום א' משמע דתני והדר מפרש ואין בכלל אלא מה שבפרט ופסח ודאי לא הוה בכלל דכל הנאכלים ליום א' דהנך עיקר מצותן ביום זבחן משא"כ בפסח דאינו נאכל אלא בלילה. אלא דקשיא לי נמי לאידך גיסא דלשיטת הרמב"ם ז"ל דבהקטר חלבים נמי דוקא קתני ע"ח כדפרישית א"כ מאי מקשה הכא ורמינהו ומש"ה מוקי לה מתני' כראב"ע דווקא ולא כר"ע ואמאי הא כר"ע נמי מצי לאוקמי והא דלא קתני במתני' אכילת פסחים היינו משום דלא שייך בו הך סייג והרחקה דע"ח שכן נראה לפי האמת דהך ברייתא דאכילת פסחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר היינו דאפילו מדרבנן מצותן בכך דומיא דהלל וכן בק"ש למאי דקיי"ל כר"ג דלית ליה סייג ותדע שכן הוא מדלא קתני נמי בהך ברייתא הקטר חלבים וכל הנאכלים ליום אחד אלא ע"כ משום דמדרבנן מיהו אין מצותן אלא ע"ח ואין להקשות מ"ש פסח דלא עשו סייג כדי להרחיק מן העבירה דאיכא למימר דלר"ע כיון דעיקר מצותה מדאורייתא היינו מחצות ואילך עד הבוקר והיינו משעת חפזון דישראל מש"ה לא שייך לעשות סייג לעקור עיקר מצותה מן התורה. ועוד י"ל נמי טעמא אחרינא דשאני פסח כיון שאינו נאכל אלא למנויו ואינו נאכל ג"כ אלא על השובע מש"ה לא שייך לעשות סייג כדי שלא להביא קדשים לבית הפסול וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' ומתוקמ' מתני' שפיר לכ"ע לשיטת הרמב"ם ז"ל לכך נראה לענ"ד דבלא"ה כל השקלא וטריא דמקשה הכא ורמינהו אמתני' דהכא ומוקי לה כראב"ע היינו לרווחא דמילתא דהא בלא"ה מצי להקשות בפשיטות הך ברייתא דקתני דאכילת פסחים מצותן עד שיעלה ע"ה אסתם מתני' דסוף פרק איזהו מקומן דקתני בהדיא הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ומוקמי' לה התם כראב"ע דוקא דהיינו מדאורייתא מדקתני אלא ע"ח וכה"ג איכא סתמא אחרינא דקתני הפסח א"ח מטמא את הידים בס"פ מי שהי' טמא ומוקמינן לה נמי כראב"ע ומש"ה מייתי הש"ס הכא הך רומיא דברייתא וכל השקלא וטרי' כי היכי דנוקי מתני' נמי כראב"ע כי היכי דלא תיקשי סתמא אסתמא. ומיהו בגמרא שילהי פ' איזהו מקומן משמע דאפשר לומר דר"ע נמי אית ליה סייג ולפ"ז צ"ל דהא דמוקמי' הכא הך ברייתא דאכילת פסחים מצותן עד שיעלה ע"ה כר"ע היינו דמדינא דאורייתא קאמר ולא איירי מסייג והא דלא קתני נמי בהך ברייתא הקטר חלבים וכל הנאכלים ליום א' היינו משום דלא קחשיב אלא אותן דברים שמצותן בלילה ולא ביום משא"כ בהנך שמצותן נמי ביום זביחה כנ"ל ודו"ק:

ורמינהו ק"ש ערבית והלל בלילי פסחים ואכילת פסח מצותן עד שיעלה ע"ה. הנה לא נזכר בברייתא שום סיג שמדרבנן עכ"פ הוא רק עד חצות ואולי לא סבירא להברייתא באלו סיג כלל ואף דגם ק"ש חשיב בברייתא אולי ר"ג היא דגם בק"ש לא ס"ל סיג ולפי"ז קשה מאי מקשה ברייתא אמתני' ואולי להכי לא חשיב במשנה אכילת פסחים משום דמשנתינו לא חשבה רק מה שחכמים עשו סיג ובשלמא לפירש"י במשנתינו בהקטר חלבים ג"כ לא עשו סיג ואפיה חשבינן שפיר וניחא אפילו לתרץ מה שהרשים פיסקא זו על ה"ח דה"ל להרשים פיסקא זו על כל הנאכלים ליום אחד אבל להרמב"ם שפוסק גם בה"ח עד חצות משום סיב כמבואר בחידושינו בריש מכילתין א"כ אי נימא דבפסח לא עשו סיג א"כ לא מירמי מידי משנתינו אברייתא וצ"ל דלהרמב"ם גם באכילת פסחים עשו סיב והסברא נותנת כן דבשלמא לרש"י יש לומר דהא דעשו סיג בשאר אכילת קדשים היינו משום דתודה נאכלת לכל אדם וחששו לפשיעה ולכך החמירו גם בקדשי קדשים דלא שייך להקל בק"ק יותר מתודה אבל פסח אינו נאכל אלא לבני חבורה וב"ח זריזין הם וכשם שלא עשו סיג בה"ח משום דכהנים זריזים הם ה"כ לא עשו סיג באכילת פסח אבל להרמב"ם שעשו סיג בה"ח אף דכהנים זריזין איך לא יעשו סיג באכילת פסחים וכן כ' הרמב"ם בפירוש בהל' ק"פ סוף פ"ח וכבר ביארנו בכמה מקומות שאין הפסח נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק מן העבירה עכ"ל. והנה תמה אני למה בפ"י מחמץ ומצה פסק הרמב"ם שזמן אכילת מצה כל הלילה והיא גופה קשיא למה באכילת פסח עשו סיג ובאכילת מצה לא עשו סיג והנה יש לומר הואיל וחביבה מצוה בשעתה יהבי דעתייהו ולא פשעי באכילת מצה ובפסח אף שהוא מצוה בשעתה מ"מ הואיל וגזרו בשאר קדשים אף פסח בכלל אי נמי מפני חומר איסור כרת חששו אף במצוה בשעתה ואף שלהרמב"ם עשו סיב בה"ח ואיברים אף דליכא כרת מ"מ שם לא שייך חביבה מצוה בשעתה א"נ באכילת מצה הואיל ויוצא בכזית א' לא חששו לפשיעה משא"כ אכילת פסח חששו שמא יבוא לידי נותר שאף שיאכל בלילה אם לא יאכל כולו עובר על בל תותירו. ועוד דבאכילת מצה אין כאן רק שיבטל מצות עשה לכן לא חששו לעשות סיג. משא"כ בה"ח ואכילת קדשים עובר בלאו דלא תותירו ולא ילין ובק"ש עשו סיג משום שהוא קבלת עול מלכות שמים. ואמנם בהך ברייתא דשמעתין קשה לי למה לא חשיב אכילת מצה בלילי פסחים והנה אם נימא דבפסח לא עשו סיג ולפי הטעם שפירשתי דב"ח זריזין א"כ במצה לא שייך בני חבורה שפיר עשו סיג ולכך לא חשיב בברייתא מצה דהך ברייתא לא חשיב רק מה שבם רבנן לא עשו בו סיב משא"כ מצה אף שנאכל כל הלילה מן התורה מ"מ חכמים עשו בו סיג וכל זה היפך מדברי הרמב"ם ועכ"פ מוכח מהך ברייתא אחת משתים אם נימא דפסח לא עשו סיג א"כ במצה עשו סיג או דנימא איפכא דברייתא חשבה רק דומיא דק"ש דעשו סיג ובמצה לא עשו סיג ושפיר הקשה דממ"נ קשה על משנתינו או מפסח או ממצה:

וקריאת הלל וכו'. הנה ברומיא שהתחיל למירמי לא הזכיר קריאת הלל שהי' לו לומר ואלו אכילת פסחים וקריאת הלל לא קתני ורמינהו וכו' ואין לומר דעל קריאת הלל הי' אפשר לתרץ דמשנתינו לא חשבה רק מצות שהם של תורה משא"כ קריאת הלל שהוא רק מד"ס דאכתי לרב יהודה דס"ל לקמן דף ך"א ע"א דק"ש הוא מדרבנן מאי א כא למימר דלדידי' הדק"ל למה לא חשבה משנתינו קריאת הלל בליל פסח ולא עוד אלא שבזה לא הי' משני מידי דבהלל לא אשכחן דפליגי ראב"ע ור"ע וצריך לומר דקריאת הלל לאכילת פסח שייך וכמו ששנינו בסוף פרק ט' דפסחים וטעון הלל באכילתו ולראב"ע גם קריאת ההלל הוא רק עד חצות וכן כתב הרשב"א בחידושיו שהלל בלילי פסחים הוא עד חצות ועיין בש"ע סי' תע"ז סעיף א' בהג"ה:

נאמר כאן בלילה הזה וכו' מה להלן חצות וכו'. הנה זה פשוט שמכת בכורות הי' רק ברגע חצות ממש ולא קודם ולא אחר חצות אמנם הא ודאי דלא קשיא דגם אכילת פסח נילף בג"ש דלא יהי' נאכל רק ברגע חצות ממש ולא קודם לכן ולא אח"כ דזה דבר שאי אפשר דרגע חצות הוא רגע שאין לו שום משך כלל ולא שייך ברגע כזו אכילה כלל אפי' כל דהו ק"ו הפסח שעכ"פ צריך לאכול כזית ממנו וא"כ על כרחך הלימוד הוא או התחלת זמן אכילה או על סוף זמן האכילה אבל הא קשיא מנ"ל לראב"ע שהג"ש היא על סוף זמן האכילה ודלמא להיפך הלימוד הוא על התחלת זמן האכילה והי' הפסח נאכל רק בחצי לילה אחרונה ונראה משום דגם ראב"ע דריש בלילה לומר בלילה נאכל ואינו נאכל ביום והזה לחוד הוא דדריש לג"ש ומדמעטינן שלא יהי' נאכל ביום מכלל דבחצי לילה הראשון נאכל דאל"כ רק דג"ש דהזה לומר שהתחלת אכילתו בחצי הלילה לא הי' צריך למעט יום זביחתו דאין לומר דבלילה אתי למעוטי יום שאח"כ דהרי ראב"ע מל"ת ממנו עד בוקר ממעט זה דאיהו ס"ל בוקר הוא בוקר ראשון. ועוד י"ל דראב"ע בשטת ר"א קאי דדריש בערב כבוא השמש מועד צאתך וכו' והיינו כבוא השמש אתה אוכל א"כ א כרחך הזה ג"ש לסוף זמן אתי ותירוץ זה נ"ל עקר דבאמת בלילה אינו מיותר לראב"ע דכיון דאיצטרך למכתב הזה לגז"ש איצטרך למיכתב הלילה דלא שייך לכתוב הזה לחוד אלא דלפי"ז קשה ר"ע שהשיב דאצטרך הלילה למעוטי ביום ותירוץ זה אינו מספיק דאכתי קשה הזה למה וכדמקשה בגמ' ואיצטרך לשנויי הזה למעוטי לילה אחרת וא"כ ה"ל לר"ע להשיב דאיצטרך הזה למעוטי לילה אחרת והי' מספיק לתרץ דאיצטרך כל המקרא דכיון דאיצטרך הזה צריך לכתוב הלילה משא"כ עתה שהשיב ר"ע דאיצטרך למעוטי ביום אכתי קשה הזה ל"ל ונראה דבאמת ר"ע הי' כוונתו למה דמסיק התלמוד דאיצטרך למעוטי לילה אחרת אלא שאם הי' נאכל ביום שוב לא הוה איצטרך למעוטי לילה אחרת דלא שייך נוקי לילות בהדי ימים לכך איצטרך להקדים שאינו נאכל ביום וממילא איצטרך למעוטי לילה אחרת:

א"כ מה ת"ל בלילה יכול יהי' נאכל כקדשים ביום וכו' ואף דכתיב כבוא השמש כדדריש לקמן ובין לר"א ובין לר"י דרשינן כבוא השמש אתה אוכל נראה דאכתי ה"א ביאת אורו דהיינו תחלת שקיעה ועיין בריש מכילתן דף ב' ע"ב בתוס' ד"ה דלמא וכו' ולכן צריך בלילה למעוטי שלא יאכל עד הלילה ממש דהיינו צאת הכוכבים ועוד דכבוא השמש בפסח דורות כתיב ומנין היו יודעים במצרים שלא יאכלוהו ביום והרי עדיין לא נאמר להם פרשה זו שכתב בה כבוא השמש ואיצטרך לומר להם בלילה שלא יאכלו ביום:

ועד מתי אתה אוכל עד מועד צאתך ממצרים הכה אף דר"ע ור"י שניהם שוים בדבר זה שזמן אכילת פסח מן התורה עד עלות השחר אמנם מדרבנן אם גזרו ועשו בו סיג כמו שעשו בכל קדשים הנאכלים ליום ולילה יש מקום לחלק בין ר"ע לר"י והוא ע"פ מה שנודע מדברי הטורי זהב בי"ד סימן קי"ז דדבר המפורש בתורה להיתר לא הי' יכולת ביד חכמים לגזור בו ולאסרו וכבר תירץ הט"ז בא"ח סי' תקפ"ח בזה קושית הר"ן מדוע לא גזרו במילה שלא ידחה שבת שמא ילך אצל בקי ויעבירנו ד"א ברה"ר משום דכתיב ביום השמיני ביום אפי' בשבת ודבר המפורש בתורה להיתר לא יכלו חכמים לגזור עליו איסור ומעתה לר"י שמפורש בתורה שעד מתי אוכל עד מועד צאתך דהיינו עד עלות השחר לא היו חכמים יכולים לעשות סיג שלא יהא נאכל רק עד חצות אבל לר"ע דדריש עד שעת חפזון הנה זה בפסח מצרים נאמר וכבר מפורש במשנה בפסחים דף צ"ו ע"א מה בין פסח מצרים לפסח דורות ונאכל בחפזון וכו' ויליף שם בגמ' ואכלתם אותו בחפזון ולא פסח דורות בחפזון ואמנם אעפ"כ יליף ר"ע מהכא דע"כ גזירה שוה דראב"ע ליתא דהרי אם איתא לגז"ש זו א"כ עקר גז"ש בפ"מ הוא והרי שם כתיב בחפזון וכיון דג"ש זו ליתא ממילא פסח נאכל כל הלילה בין פ"מ ובין פ"ד אבל מ"מ בפסק דורות לא נתפרש בתורה שיאכל עד ע"ה ואף דכתיב ואכלו את הבשר בלילה וכתיב ועבדת שיהי' כל עבודת של חודש זה שוים והוה כאלו כתיב בפסח דורות ואכלו את הבשר בלילה מ"מ אף שבלילה סתם היינו כל הלילה מ"מ אינו מפורש בכתוב והי' יכולת ביד חכמים לעשות סיג בפסח דורות עד חצות:

ובזה נלע"ד לתרץ קושית הרשב"א בחידושיו בסוגיא זו דאיהו דייק בברייתא דריש סוגיין ק"ש ערבית וכו' ואכילת פסחים מצותן עד שיעלה ע"ה ומדלא נקט א"כ למה אמרו ע"ח וכו' מכלל דסבירא לברייתא זו שלא עשו שום סיג באכילת פסחים ונאכל גם מדרבנן עד ע"ה והקשה הרשב"א שהרי בזבחים דף נ"ז ע"ב הפסח וכו' מאן תנא אמר רב יוסף ראב"ע היא וכו' א"ל אביי ממאי דראב"ע היא ודאורייתא ודלמא דרבנן ולהרחיק מן העבירה א"כ מאי אלא וכו' ומעתה איך ס"ד דאביי להרחיק מ"הע וא"כ גם לר"ע דפסח נאכל מן התורה עד ע"ה מ"מ חכמים עשו סיג א"ב הך ברייתא אמאן תרמיי' ונדחק הרשב"א מאד בקושיא זו. ולפמ"ש ניחא דאף דאיכא למימר לר"ע דעשו סיג מ"מ לר' יהושע ודאי ליכא למימר דעשו סיג והך ברייתא ר' יהושע היא ואביי הקשה דמשנה דזבחים מאן מוכח דמדאורייתא היא וראב"ע ודלמא דרבנן וכר"ע. אלא דחזינן בסוגיין דמשני ר"י הא ראב"ע והא ר"ע וא"כ בפירוש מוקי רב יוסף הך ברייתא כר"ע מכלל דגם לר"ע לא עשו סיג. ונראה דכיון דאליבא דר' יהושע ודאי לא עשו סיג ואם נימא דאליבא דר"ע עשו סיב נמצא יהי' ג' מחלוקת בדבר לראב"ע ולר"א הגדול מדאורייתא אינו נאכל רק עד חצות ולר"ע מדרבנן אינו נאכל אחר חצות ולר' יהושע נאכל כל הלילה ואפושי פלוגתא בחכם לא מפשינן ואמרינן דר"ע ור"י בחד שיטה קיימי ופסח נאכל באמת כל הלילה ולכך שפיר קאמר ר"י הא ראב"ע והא ר"ע אלא דא"כ הדרא קוש' לדוכתא בזבחים על אביי שהקשה ודלמא מדרבנן ולהרחיק מ"הע א"כ נצטרך לעשות מחלוקת בין ר"ע לר' יהושע ומהי תיתי לחלוק את השוים וצ"ל שיותר ניחא לעשות מחלוקת בין ר"ע לר"י כדי דנוקי סתם משנה דזבחים אליבא דהלכתא דעכשיו דמוקמת לה כראב"ע היא לבר מהלכתא שאין הלכה כראב"ע וכ"ז לפי ההוה אמינא של אביי דנוכל לאוקמי משנה דזבחים מדרבנן להרחיק מה"ע אבל למסקנא דשם א"כ מאי אלא וכו' וע"כ הך מתני' כראב"ע שוב למה נפוש במחלוקת בחנם בין ר"ע לר"י ואמרינן דגם לר"ע לא עשו סיג ושפיר קאמר ר"י הא ראב"ע והא ר"ע. ומעתה זה עצמו טעמו של הרמב"ם דפסק דלא כראב"ע רק כר"ע דכיון דחזינן שאביי דחיק עצמו לאוקמי כר"ע אף לעשות מחלוקת חדש רק כדי לאוקמי כהלכתא מכלל דהלכה כר"ע. אלא שהרמב"ם מדויל ידי' משתלים שלפי הוצעה הנ"ל א"כ למסקנא אין לעשות פלוגתא בין ר"ע לר' יהושע וגם לר"ע לא עשו סיב והרי הרמב"ם פסק בפירוש בפ' ח' מק"פ שעשו סיג בפסח להרחיק מן העבירה:

רש"י ד"ה מה שלמי' וכו' לא שיאכלנו ביום וכו' נלע"ד טעמי' דרש"י משום דהרי כתיב מועד צאתך מארץ מצרים וא"כ איך אפשר שיאכל ביום המחרת ולכן פירש"י לא שיאכל ביום וכו' ודרשינן עד מתי אתה אוכל עד מועד צאתך ואז תפסוק מלאכול עד שתבוא הלילה השני' תחזיר ותאכלנו ולכן אצטרך הזה ובחנם השיג רשב"ם על זקינו רש"י בשלהי פסחים בזה:

תוס' ד"ה הראב"ע וכו' וא"ת וכו' וי"ל וכו' כדקאמרינן ביום אתה שורפו וכו'. הנה הדבר יפלא דאיך אפשר לפרש דהך בוקר לשריפה הוא והרי לראב"ע הך בוקר היינו בוקר ראשון ואז גם בבוקר אינו יכול לשרפו דלכ"ע אין שורפין קדשים בי"ט וא"כ לענין מאי כתב רחמנא בוקר אי לענין אכילה כבר כלה זמנו מחצות לילה ואי לשריפה עדיין אינו זמנו עד בוקר שני. והנה בחידושיי לפסחים ביארתי דבבוקר אף שאינו יכול לשרפו משום איסור מלאכת י"ט אבל כבר מטי זמן שריפתו אבל אחר חצות עד אור בוקר עדיין לא מטי זמן מצות שריפתו וכתבתי שם כ"מ בדבר אם עבר ושרפו אם לוקה על מלאכת י"ט ועיין במס' קידושין דף ל"ח ע"א בתוס' ד"ה מעקה ובחידושינו שם. ואמנם הנלע"ד עוד בזה לחזקי' דסבר בזבחים דף כ"ו ע"ב במחשב לאכול לאור שלישי כשר דהא לא אינתק לשריפה וכן האוכל לאור שלישי פטור דהא לא אינתק לשריפה והא ודאי דגם לחזקי' אם חישב ליום שלישי ואותו יום חל בי"ט או אפילו בשבת הא ודאי שפיגול גמור הוא אף דאי אפשר לשרפו אז היינו משום איסור י"ט או שבת דרביע עלוהי אבל כבר אינתק לשריפה ולפי"ז פסח לראב"ע שא"נ אלא עד חצות אם הי' אז מתחיל זמן שריפתו א"כ המחשב בשחיטת הפסח לאכלו אחר חצות הי' הפסח פיגול וכן מי שהי' אוכל מהפסח אחר חצות ה"ז חייב כרת משום נותר במזיד ובשוגג חטאת וגלה קרא לא תותירו עד בוקר שאף שכלה זמן אכילתו בחצות אינו נעשה נותר לענין שריפה עד הבוקר ולא הגיע זמן שריפתו עד הבוקר ולפי"ז ראב"ע על כרחך כחזקי' ס"ל דלר"י שם בזבחים כבר משעה דאידחי מאכילה נפסל במחשבה וחייב כרת על האכילה. ובזה ניחא לי דקאמר שם בזבחים ת"כ דר"י וכו' וה"ל למימר תיובתא דחזקי' ולמימר דחזקי' תבא הוא ולא שייך עליו תיובתא הוא דוחק ולדידי ניחא דראב"ע ודאי דס"ל כחזקי' וא"כ חזקי' אמר לך אנא דאמרי כראב"ע. ומעתה על כרחך ר' יוחנן שם בזבחים כר"ע ס"ל וכיון דסתם גמרא מסיק שם ה"כ דר"י א"כ הלכה כר"י וכן פסק הרמב"ם באמת פי"ג מפה"מ סוף הלכה א' ופי"ח מפה"מ הל' יו"ד א"כ ממילא כאן בפלוגתא דראב"ע וריע הלכה כר"ע. ואולי זה טעמו של הרמב"ם דפסק כר"ע ולא כראב"ע אף דאיכא סתמי הרבה כראב"ע ועיין מ"ש הכ"מ בפ"ו מחמץ ומצה ולדידי ניחא כיון דסתם גמרא בזבחים דף נ"ו ע"ב עסיק כר' יוחנן ממילא אין הלכה כראב"ע. ואמנם בשלהי פסחים דף ק"כ ע"ב הפסח אחר חצות מטמא את הידים אלמא מחצות הוה לי' נותר אמר רב יוסף ראב"ע היא וכו' א"כ מפורש דלראב"ע מחצות ה"ל נותר גמור ומוכח דגם ראב"ע כר' יוחנן ס"ל א"כ הדרא קושיא לדוכתא איך אפשר לפרש לית ממנו עד בוקר לשריפה דהרי גם בבוקר אינו יכול לשרפו משום איסור מלאכת י"ט ולענין נותר כבר הוא נותר מחצות ואילך. וגם קשה שם בזבחים דקאמר ת"כ דר"י ולא קאמר תיובתא דחזקי'. וגם בסתר הטעם שנתתי על מה שהרמב"ם פסק כר"ע ודלא כראב"ע. ונראה דבמה שכתבתי דמסוגי' דפסחים מוכח דמחצות ה"ל נותר עמדנו על כוונת התוספת שם בפסחים בד"ה מל"ת וכו' אע"ג דדרשינן מיני' ליתן בוקר שני לשרפתו דנפקא לן מהתם דאין שורפין קדשים בי"ט אית מאן דמפיק לי וכו' מדוכתא אחרינא עכ"ל התוס' והנה יפלא הנה ברכות הוא קודם לפסחים ולמה לא הקשו תוס' קושיא זו דדרשי' מיני' וכו' באן במסכת ברכות. וגם גוף קושי' התוס' אין לה שום הבנה וכמו שנתקשה המהרש"א שם בפסחים דהך ילפותא דאיש קדשים מבקר שני דכתיב בהך קרא נפקא לן. ונראה דעקר קושי' התוס' הוא דאיך אפשר דלראב"ע האי בקר ראשון א"כ למה נ"מ אמר עד בקר והלא כבר נאסר מחצות וכקושייתם כאן בברכות ותירוצם כאן דאין שורפין בלילה לא מספיק להו במס' פסחים משום קושיא דגם בבוקר ראשון אכתי אין לשרפו משום י"ט ואי משום דיש נ"מ לענין שהגיע זמן שריפתו ואקרי נותר זה מספיק להו כאן בברכות דאיכא למימר דראב"ע סבר כחזקי' אבל בפסחים דקאמר אלמא מחצות הוה נותר ומוקי כראב"ע וא"כ מפורש דראב"ע כר"י ס"ל ולא כחזקי' ושפיר קשה איך כתיב עד בוקר ואמנם אי נימא דדין זה דא"ש קדשים בי"ט אכתי לא נהג במצרים ונתחדש אח"כ כשניתנה תורה א"כ קושי' מעיקרא ליתא דקאמר עד בוקר שאז שורפו אלא דכיון דמהך קרא עצמו ילפינן שאין שריפת קדשים דוחה י"ט א"כ איך נימא שבמצרים הי' דוחה י"ט. וזהו קושית התוס' עצמו שם בפסחים דדרשי' מיני' ליתן בקר שני שאינו דוחה י"ט א"כ איך מקוים לראב"ע לא תותירו עד בקר ודוקא שם בסוגי' דפסחים דקאמר מחצות הוה נותר נתחדש להם קושיא זו וע"ז תירצו דאית דמפיק מקרא אחרינא והיינו אביי דיליף לי' מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בי"ט וא"כ גם ראב"ע מפיק לי' מהכא וזה נתחדש אחר מתן תורה כשנאמרה פרשה זו דעולת שבת אבל במצרים שפיר נשרף הנותר בי"ט. ומה דלא אמר שם בזבחים תיובתא דחזקי' נלע"ד דחזקי' לשיטתו דאיהו במס' שבת דף ך"ד ע"ב ובמס' פסחים דף פ"ג יליף באמת דאין שורפין קדשים בי"ט מהך קרא דלא תותירו וגו' והנותר ממנו עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו ולדידי' גם במצרים לא נשרף ביו"ט ולדידי' לראב"ע על כרחך לא תותירו ממנו עד בוקר היינו שאינו נקרא נותר מחצות אף שאסור באכילה אינו נקרא נותר ואינו חייב כרת עד בוקר כחזקי'. ועוד נלע"ד דכ"ז ניחא לראב"ע אבל למה דמסיק כאן והני תנאי וכו' ונחלקו בזה ר"א ור"י ופליגי בקרא דשם תזבח וגומר וזה בפסח דורות כתיב ודריש ר"א מועד צאתך אתה שורף והיינו בשחרית של ט"ו בניסן בזה ודאי קשיא איך קאמר מועד צאתך אתה שורף והרי גם אז אינו יכול לשרפו משום איסור י"ט ובאכיל' כבר נאסר מחצות ולדיד' ודאי צ"ל שאף שאינו יכול לשרפו משום איסור י"ט מ"מ זמן שריפתו מתחיל אז ונ"מ לענין נותר וא"כ ר"א הגדול ודאי כחזקי' ס"ל לכך לא קאמר תיובתא דחזקי' דתנא מסייע לי'. ומתני דפסחים דמטמא מחצות את הידים כראב"ע אתי' אבל לא כר"א הגדול ואף דאמרינן הני תנאי כהני תנאי לאו דוקא כהני תנאי ממש אלא לענין זמן אכילת פסח המה הני כהני וכבר נתבאר דגם ר"ע ור' יהושע יש מקום לחלק ביניהם:

אמרי דבי רבי ינאי א"ל הקב"ה למשה בבקשה ממך לך אמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק וכו'. אכתוב פה איזה דבר בקצר אמיץ ממה שכתבתי בעניותי באורך בדרושים בס"ד דאפשר לומר דא"ל בבקשה ממך יען כל הביזה היתה של משה רבינו ע"ה שנתחייב לו פרעה שהיה הרע של קין ובגלגול שעבר הרג להבל שהיה משה ולקח תאומתו ונתחייב כל הון ביתו וזהו הביזה של מצרים כמ"ש הרב ש"ך עה"ת באורך. וז"ש בבקשה ממך אמור לישראל כי הביזה שלך ובמדת טובך תתננה לישראל. א"נ כי ביזת מצרים בשביל מה שנשתעבדו בעבור מכירת יוסף הצדיק ע"ה ומשה הי"ל בחינת יוסף והוא נתעסק בעצמות יוסף ומטעם זה הי"ל ליקח חלק גדול בביזה לכך אמר בבקשה ממך אמור להם לישראל שהם יזכו בביזה. ואמר בבקשה מכם מלבד הפשוט ומפורש שא"ל ולואי שנצא וכו' לפי שישראל לא ירצו לשאול דיאמרו אם אנו לוקחים בדין לא יהיה בדרך שאלה ואם לאו אין אנו רוצים ליקח בשאלה ואח"כ להחזיק במה שלקחו דנראה כגזל לזה אמור לישראל בבקשה מכם דעתה יהיה בדרך שאלה לג' ימים ואח"כ במכת בכורות מיראתם כי אין בית אשר אין שם מת מטוב רצונם ישלחום לגמרי עם כל מה שיש בידם. ואמר כדי שלא יאמר אותו צדיק אברהם אע"ה ואחרי כן יצאו לא קיים בהם דאיברא דכשנטבעו המצריים בים סוף אמרו רז"ל כאן נתקיימה הבטחת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ומיהו פשט ואחרי כן יצאו מוכח שיצאו ממצרים ברכוש גדול דבשעת יציאתם הם טעונים ברכה ולכן הגם שיתקיים בביזת הים כדי שלא יאמר אברהם אע"ה דלא נתקיים בעת היציאה לכן ישאלו כלי כסף וכלי זהב. ומ"ש הרב עיון יעקב ז"ל ד"ה שלא יאמר אין דבריו מחוורין כאשר יראה הרואה:

בבקשה ממך וכו' שלא יאמר אותו צדיק וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן ראש דוד דף נ"א ודף נ"ו ובספר הקטן דברים אחדים דף קי"ח ע"ג בס"ד: