ענין הנדוי וחרם הנמשך עמו יש בענינו חלק אחד שהוא בא על תביעת ממון לפני ב"ד כגון שמזלזל בב"ד ואונס את חברו אחר גמר דינם והתראתם ופרטים שבדבר זה כך הם כבר ידעת שיש כח ביד ב"ד להזמין לפניהם לדין על ידי שלוחם איזה אדם שחברו קובל עליו שיבא לפניהם לדין וצריך שיאמר השליח הרי אני מזמינך לדין לפני ב"ד פלוני וצריך שיודיעו מי הוא הקובל עליו כלומר הריני מזמינך לדין על תביעת פלוני שקובל עליך ושתבאו לפני פלוני הדיין אתה והוא וקובע לו זמן לא שיהא מבהילו לבא לאלתר ואם לא בא לזמן ראשון אין מנדין אותו מיד אלא שמזמינין אותו פעם אחרת לזמן אחר ואם העיז נתבע זה פניו לפני השליח ונתפקר באותו הבית דין רשאי השליח להודיע לב"ד ואין כאן משום לשון הרע הזמינוהו יום אחר יום שני פעמים ולא בא מנדין אותו סתם נדוי שהוא שלשים יום ושליח הבא לנדותו מזכיר לו בשם המנדה כלומר פלוני הדיין רואה בדעתו שאתה צריך נדוי על דבר זה והרי אתה מנודה מכחו נתפייס לחברו תוך שלשים ובא לב"ד להתירו מתירין לו מיד אבל אם נתפייס לחברו תוך שלשים ולא בא לב"ד להתירו משלים שלשים של נדוי וניתר מאליו הגיעו שלשים ולא נתפייס לחברו מנדין אותו פעם אחרת וכמו שאמרו בסוגיא זו מנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים יום וזה שאמרו לאלתר פי' אחר והגיע זמן השני ולא בא ושונין לאחר השלשים ודין אלו כדין הראשונים עברו אלו ולא נתפייס מחרימין אותו ואינו יוצא ממנו לעולם עד שיתפייס ויבא לפני ב"ד ויתירוהו בא לב"ד לזמן המיועד לו אלא שאינו רוצה לקבל את הדין אין מחרימין אותו אלא נותנין לו שני וחמשי ושני וכותבין עליו פתיחה והוא שטר נדוי ואחר תשעים יום יורדין לנכסיו כך כתבוה גדולי המפרשים בקצת שמועות שבפרק הגוזל אבל גאוני הראשונים כתבו בזה שמנדין אותו לאלתר שזהו כאפקירותא אבל באמ' אתינא או לא אתינא הוא שנותנין לו שני וחמישי ושני ואם לא בא כותבין עליו פתיחה ויורדין לנכסיו לאחר תשעים וזו של פרק הגוזל בענין זה היא שנויה ושם יתבאר:
יש בענין הנדוי חלק אחר והוא בענין אפקרותא כגון שמתפקר ברבים בתלמידי חכמים שהם עמודי הדת אפי' לאחר מיתה או שמחלל שם שמים בעשיית עבירות שאין ענשם מסור לב"ד כגון שיחלוק על דברי חכמים במה שאין ראוי לו וכן בכל הדברים שיראה לב"ד או לקהל שהוא מעיז ומתריס וגורם תקלה בכל אלו ובכל כיוצא בזה מנדין אותו ואם רוצים להפליג בדבר ולהחרימו לפי מה שיראו מענינו הרשות בידם וכן התלמיד מנדה לכבודו על דרך זה ויש תחת חלק זה נדוי אחר קל והוא נקרא נזיפה והוא נאמ' במי שמזלזל לכבוד תלמיד חכם לפי תומו ושלא בכונת הקנטה וכן שמחלל את השם בדבר שיש בו נדנוד עברה ולא עברה מפורסמת כגון הזכרת שם שמים לבטלה וכיוצא בה ודינין אלו בפרט כך הם:
מי שנתפקר בתלמיד חכם אין צריך התראה אלא מנדין אותו מיד סתם נדוי ואם נתפייס לו ובא לב"ד להתירו מתירין לו מיד לא נתפייס לו עומד בנדויו שלשים וכן אם נתפייס לו ולא בא לב"ד להתירו ודבר זה כך הוא לדעתנו אלא שיש עלינו חולקין לומר שאם לא בא לב"ד להתירו אין נדויו ניתר מאליו אף לאחר שלשים אע"פ שנתפייס ושאפי' נתפייס ובא לב"ד אין מתירין אותו עד שלשים ואם לא נתפייס אין מתירין לו אפי' בבא לב"ד וכ"ש שאם ניתר מאליו ואם היה פיקור זה שלא בחיי החכם מתירין אותו המנדין לכשיחזור מפיקורו לפי ראות עיניהם היה הפיקור בחיי החכם ומת באים שלשה ומתירים לו לכשיחזור לפי ראות עיניהם וחלק זה אין בו חרם בסתם ודיו בנדוי ומ"מ אם ראו בענינו שהוא ראוי להחרימו רשאין להחרימו ויש פוסקין שמחרימין בחלק זה:
דברים אלו שרמזנו עליהם הרבה דברים שהם במחלקת כלם תלויים במה שנאמר בשמועה זו דההוא טבחא דאיתפקר ברב טוביה אימנו אביי ורבא ושמתוה פי' נדוהו וי"מ שהחרימוהו ועל דרך האמת מלה זו ר"ל שמתא אתה מוצאה על שניהם ר"ל על חרם ועל נדוי פעמים בזו ופעמים בזו וכמו שאמרו בראש השמועה על הנדוי מנלן דמשמתינן וכן מה שאמרו למעלה ואי לא ציית דינא משמתינן ליה ובסוף השמועה נאמר לשון שמתא על החרם והוא שאמרו שמתיה ברק למרוז וכן ההוא דשמתיה ההוא מרבנן ופקע כדא ומת וכן מאי שמתא שם מיתה ואין הכרעה בפירושו אלא לפי הענין ומתוך כך אירע מחלוקת בפירושו בכאן י"מ שהחרימוהו והוא שאמרו לסוף אזל ופייסיה ואמרו היכי ליעבד לישרי ליה לא חיילא שמתא עליה תלתין יומין ואם היה נדוי לא היה צריך שיחול עליו שלשים אלא אף מאפקרותא כל שנתפייס מתירין לו לאלתר ובשמתא הוא שאין מתירין עד שתחול שלשים וי"מ שלא היה כאן אלא נדוי שהרי לאלתר היה והיאך היו מחרימין לאלתר אלא נדוי היה ואף בנדוי צריך שיחול שלשים כל שהוא לאפקרותא וגדולי הפוסקים דוחים סברא זו ופוסקים כדעת האומר טוט אסר וטוט שרי כלומר בשופר נתפרסם נדויו ובשופר יתפרסם היתרו ואין לחוש אם נתירהו לאלתר שיבא ענין נדוי לידי זלזול שהשופר מפרסם ומ"מ אם ימתין שלשים אינו צריך שופר אבל תוך שלשים בשופר מיהא מתירין ואין צריך שלשים הואיל ולא נתנדה בפי' לשלשים ולא כאביי שאמ' שלא נאמ' כן אלא בממון אבל באפקרותא צריך שלשים אלא אף באפקרותא כן שכל שאנו מתירים לו לאלתר אנו רשאים להתירו ולא נאמרו שלשים אלא להתיר מאליו והביאו ראיה לדבריהם ממעשה של רב הונא שאמרו עליו דשמע לההיא אתתא דאפקה שם שמים לבטלה שמתה ושרייה לאלתר ואמרו עליו שמע מינה אין בין נדוי להפרה כלום וא"כ מה שאמרו אין נדוי פחות משלשים פירושה בשלא נתפייס או שנתפייס ולא בא לב"ד להתירו אבל כל שנתפייס ובא לב"ד מתירין לו מיד וכשיטה שכתבנו אלא שלדעת מעשה של רב הונא אינה ראיה גמורה שלא אפקרותא גמורה היתה אלא דבר שיש בו נדנוד עברה ולא נאמרה דרך פיקור אלא באשגר לישן וכן כל כיוצא בזה:
יש בחלק זה דרך אחרת והוא שהתלמיד שנדה לכבודו לעם הארץ שהתפקר בו ולא הסכימו עמו אחרים נדויו נדוי לכל התלמידים ובכללם כל מי שהמנדה גדול מהם והיתרו תלוי בו רצה להתירו מיד רשאי לא נתפייס לו עומד בנדויו שלשים ויש אומרים לעולם עד שיתפייס ויתירהו ולכתחלה אין לו לעשות כן אלא יהא מן העלובים ולא עולבים ואם התפקר בו בפרהסיא ראוי לו לנדותו ואסור לו למחול על כבודו ולהחרים לכבודו אינו רשאי אם החרים ראיתי לקצת מפרשים שאין כאן חרם שלא הרשוהו בכך אלא לנדוי והרב אינו חייב לנהוג בנדוי זה ולא כל מי שהוא גדול מן המנדה אבל הרב שנדה לכבודו הרי הוא כמו שנתמנו כלם והרי הוא מנודה לכל התלמידים ואם רצה להחרים הרשות בידו ומ"מ תלמיד שנדה לעברה או לאיסור או שיצאו עליו קולות הנמשכים בעברות ובדברים המכוערים הרי הוא מנודה אף לרב אפי' נדהו קטן שבישראל ואפי' חזר בו אין מתירין לו עד שלשים חזר בו והגיעו שלשים רשאין להתירו אבל אין נדויו ניתר מאליו והרשות ביד מי שנדהו לעכב את היתרו עד שנתברר לו תשובתו אע"פ שפסק הקול וחלק זה אם רצה להחרים רשאי אלא שאין להם לנדות ולהחרים לקול שאינו נמשך עד שיתברר להם מה שעשה אם ראוי לכך אם לאו וכמו שאמרו במסכת יבמות קכ"א א' ההוא דטבע באגמא דסמקיה ואנסבא רב שילא לאיתתיה אמ' ליה רב לשמואל זיל שמתיה ואמ' ליה נישלח ליה ברישא שלחו ליה מים שאין להם סוף אשתו אסורה או מותרת שלח להו אסורה הדור שלחו ליה אגמא דסמקיה מים שאין להם סוף או שיש להם סוף שלח להו שאין להם סוף שלחו ליה ומר מאי טעמא עבד הכי שלח להו מטעא טעאיי אנא סברי כיון דקוו וקיימי כיש להם סוף הוה קרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און ומ"מ כל שקולו נמשך בעברות אין צריכי' לבירור והרי הוה סאנו שימעניה ומנדין אותו כמו שכתבנו כל שאין שם אויבים ובעלי לשון הרע קלא דלא פסיק בכדי לא קאי וגדולי המפרשים כתבו בזה דוקא שנדהו שלא בפני רבו אבל אם נדהו בפני רבו הרי זה עשה מעשה של אפקרותא והוא עצמו צריך נדוי אא"כ רבו נוהג לו כבוד כמו שיתבאר למטה במנדה לכבודו:
סתם נזיפה אינה אלא שבעה ונזיפת נשיא שלשים יום כנדוי עצמו וענין נזיפה הוא שהרב גוער את הנזוף ואומר דברים המראין שאין דעתו להתקרב עמו נדוי שלהם אף במי שהיה מנדה לכבוד עצמו שיעורו בשלשים יום כמו שיתבאר אבל נדוי שלנו במי שמנדה לכבוד עצמו אינו אלא שבעה ונזיפה שלנו יום אחד ואם רוצה להתירה לאלתר רשאי ולסוף היום או לסוף שבעה לדורות הראשוני' הותרה מאליה ואינה צריכה לא התר ולא פיוס ושאר חלקי הנדוי אין בהם הפרש אלא שלנו כשלהם ומ"מ דוקא בנתנדה לכבודו אבל כל שלעברה או שנתמנו הקהל לנדותו צריך שלשים:
שמתא אינו ענין מחדש אלא פעמי' שהיא נזכרת בתלמוד בענין נדוי ופעמים שהיא נזכרת שם בענין חרם ומ"מ הרי היא או בכלל חרם או בכלל נדוי על הצדדין שביארנו:
מי שנתנדה לאיזו סבה ומת המנדה או הלך למדינת הים באין שלשה חשובים כמותו ומתירין אותו נתנדה במנין שלשה או יותר ומתו או הלכו למדינת הים באים אחרים כמנין הראשונים וחשובין כמותן ומתירין ואין צריכין להתקבץ אלא הולך אצל כל אחד ומתירין זה שלא בפני זה כך כתבוה רוב מפרשים ממה שאמרו שמע מינה כל אחד מיפר חלקו והם מפרשים ממה שאמרו במת אחד מן התלמידים חלקו אינו מופר ולא אמר כן בהלך לעיר אחרת אלמא אין כל המנדין צריכין להתקבץ בהיתרו אלא מתיר לו כל אחד במקום שהוא:
מת אחד מן המנדין ממנין אחר במקומו חשוב כמותו ויש שמצריכין שלשה במקומו ואם לא מצאו חשובים כמותם צריכים לילך אצל הנשיא או גדול הדור ויחיד מומחה מתיר במקום שלשה ואף בכל אלו אין מתירין אלא בדבר שאפשר שאלו היה המנדה חי אף הוא היה מתיר אבל אם נתברר להם שהמנדה היה מחמיר עדין בנדויו אלו היה חי אף הן אין רשאין להקל בנדויו עד שתתברר להם תשובתו של זה כל כך שאלו היה המנדה רואה בה אף הוא היה מתירו וזו היא שאמרו בההוא מרבנן דהוו סנו שומעניה ושמתיה רב יהודה שכשמת רב יהודה והלך לו אצל הנשיא וכשחשב להתירו עמד שמואל על רגליו ואמ' ומה שפחה של בית ר' לא נהגו בה חכמים קלות ראש בנדויה וכו' כלומ' אחר שנתברר להם שאין היא מסכמת בכך רב יהודה לא כל שכן כלומר שהרי הואיל ואותו צורבא מרבנן הלך לבקרו בחליו ולא רצה להתירו לא נסכם הוא בהיתרו והיתר שלשה או נשיא אינו אלא מצד שאנו דנין מן הסתם שאילו היה זה חי היה מתירו:
נתן המנדה רשות לחבריו או לאחד במקומו פירשו באבל רבתי שהוא מתיר במקומו ויראה לי בנדוי הקהל שמן הסתם כל אחד מניח חלקו לפרנסים שבדור בכל עניני צבור ורשאין להתיר אע"פ שאין חשובין כמותם ומי שנדה לכבודו יכול להתיר לבדו אפי' במקום רבו:
מי שנדה שלא כדין נדויו נדוי וצריך היתר או שינהג נדויו שלשים ואם אמ' לו האחר אדרבה עלך יחול אף עם הארץ לתלמיד חכם נדויו של שני נדוי ושל ראשון אינו נדוי וצריך הראשון היתר או מן המנדה או משכנגדו ואם אינו יודע מי הוא ילך אצל נשיא אבל מי שנדה מן הדין הן לסבה הן לכבודו ואמר לו האחר אדרבה אין נדויו של שני חל כלל אם כן ראוי לשאול בסוגיא זו על ריש לקיש דהוה מנטר פרדיסא ונדה אותו שהיה אוכל את התאנים הרי האחר גזלן היה ואמרו למטה שתלמיד שנתברר לו שחברו גוזלו רשאי לנדותו ואם כן בדין נדהו ונראה שהיה לו להתרעם ולתבעו בתשלומין:
סתם מנודה אין יושבין עמו תוך ארבע אמות ולא מתעכבין אף מעומד ויש חולקין להקל בעכבה מעומד מדכתי' יושביה ומ"מ מצינו לשון ישיבה שהוא לשון עכבה ואף לשון הגמרא מעיד כן שאמ' דקאי בארבע אמות דיליה ולא אמר דיתיב וכן יש חוככין לומ' שאין יושביה מוסב אלא על המוחרם וכדקאמ' מנלן דמשמתינן דכתי' אורו מרוז דמחרמינן דכתי' אורו ארור ועלה כתי' יושביה ומ"מ אינו כלום דיושביה אכלהו קאי ובכמה מקומות מצינו שהמנדה מרחיקין ממנו ארבע אמות ואחד מהן בפרק הזהב במעשה של ר' אליעזר שנאמר שם על ר' עקיבא שישב לפניו ברחוק ארבע אמות וכבר ביארנו לשיטתנו שנדוי לבד היה ואף לדעת האחרים שמבורך היה הרי מ"מ מצינו בראשון של נדרים ו' א' נדינא מינך דלא יתיבנא בארבע אמות דילך אלמא לשון נדוי כולל הרחקת ארבע אמות ואף לשון נדוי בעצמו ענין ריחוק וכל שבתוך ארבע אמות אינו ריחוק ומ"מ אינו חייב להתרחק ממנו דרך הלוכו אלא שלא ישב או שלא יתעכב בתוך ארבע אמות שלו וכן אין אוכלין ושותין עמו אף ברחוק ארבע אמות ואם עשה כן עומד באיסור אבל אינו מנדה כמוהו ושונה ושונין לו ונשכר ונשכרין לו והכל ברחוק ארבע אמות ובא לבית הכנסת ויושב במקומו ואין צריך לשנות את מקומו אלא שמרחיקי' ממנו ויש מצריכין אותו בשנוי מקום ממה שאמרו במסכת מדות פ"ב מ"ב מה לך מקיף לשמאל שאני מנדה ואין זה הכרח שלא היה דבר זה אלא בביאתו והליכתו וכדי שיכירו ויתרחקו ממנו ורשאין לדבר עמו ואסור בנעילת הסנדל ויש מי שמתיר בנעילת הסנדל כמו שהתבאר ואסור באותם הדברים שהזכרנו בדינו למעלה ובמקום אחר התבאר שאין מזמנין עליו ואין כוללין אותו בעשרה לשום דבר הצריך עשרה:
מוסף עליו מוחרם שלא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו חוץ מבני ביתו אבל לדבר עמו מותר וכמו שאמרו למטה בההוא דהוו סנו שומעניה דאמ' ליה אפי' לגברא דכותך לא חניפית והעובר להקל במה שאסור לו עם המוחרם פירשו מקצת גאונים שאף הוא מוחרם כמוהו ונזיפה בזמנה דינה כנדוי ודברים הללו אינם אלא בסתם אבל אם פירשו המנדים או המחרימי' אריכות זמן או תוספת איסור הן לו הן לנטפלים עמו או לנדות בשופרות ובמטה או לפחות ולהקל בנדויו באיזה דבר עושין הכל לפי ראות עיניהם ולעולם יש למנדה או למנדים להודיע הסבה שהם מנדים עליה ויש ביד ב"ד להפקיר נכסי המסרב על מצותם או המתפקר לפרוץ על גדריהם ולכעוס עמו ולקללו ולהכותו ולחבשו ולנגשו בכל מיני נגישות כפי ראות עיניהם וכמו שנ' בעזרא וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת הזקנים והשרים יחרם כל רכושו וכתי' ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים וכתי' הן למות הן לשרושי ודרשו בו מאי לשרושי הרדפה מאי הרדפה נתבא דקני כלומר שהיו עוקרים שרש אחד של קנים שיש בשרש אחד כמה קנים וחובשין אותו בתוכו שלא יהא יכול להתהפך מצד לצד וקושרים אותו מלמעלה ומעמידין אותו שם בדוחק:
כל מה שכתבנו בדיני הנדויין והחרמות לא סוף דבר במי שנדוהו או החרימוהו בפרט אלא אף כל שהחרימו הקהל או בתי דינין שבהם על כל מי שיעשה כך או שלא יעשה כך ועבר הרי זה מנודה או מוחרם כפי מה שהתנו ונוהגין בו נדוי או חרם כפי הדינין שהזכרנו עד שיגיע זמנו ויתירוהו שהרי אותו של עזרא דרך כלל היה וכל אשר לא יבא וכו' יחרם וכו' והוא יבדל וכו' ואם היתה הסכמתם שיהא בנדוי או בחרם עד שיעשה כך לכשיהא עושה כן ניתר מאליו ומ"מ נראה לי שכל שלא החרימו פלוני בפרט או שלא החרימו דרך כלל לאפקירותא אלא לגדריהם ולתקנותיהם העשויות לשמירת גופם וממונם ועבר אחד עליהם שכל שנתפייס להם ושב לפי ראות עיניהם שמתירין לו מיד אע"פ שלא חל עליו שלשים:
מנודה לרב לכבודו מנודה לכל התלמידים ובכללם כל מי שהוא גדול מהם אבל תלמיד שנדה לכבודו אינו מנודה לרב כמו שביארנו וצריך להזהר התלמיד שלא ינדהו בפני הרב אא"כ רבו חולק לו כבוד בכך ואם עשה כן הרי התפקר הוא ברבו וצריך נדוי:
מנודה לעירו שנדוהו לכבודן או לכבוד חכם שבה מנודה לכל העיירות אבל מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו ומ"מ כתבו גדולי המפרשי' שמנדה הוא לשאר העיירות השוות לאותה שנדוהו בתוכה אלא שאינו מנודה לגדולות ממנה ויש חולקים בזה:
מנודה לנשיא לכבודו מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל לכבודם אינו מנודה לנשיא אא"כ לאיסור או לעבירה כמו שביארנו בתלמוד ודברים אלו בנשיא המיוחד והמוחזק בפרנס הדור:
תלמיד שנתברר לו על חבירו שגוזל או מעכב את שלו שלא כדין עושה דין לעצמו לנדותו לכבודו ואין צריך לילך לב"ד אלא שהעושה כן אין רוח חכמים נוחה הימנו ומ"מ צריך להתרותו תחלה כמה התראות ולהודיעו את ענשו ויש מי שפירש שרשאי הוא למשכנו ואין הדבר כן:
תלמיד חכם המיוחד בעירו והגדול שבו שסרח אין מנדין אותו בהדיא אלא אומרין לו דברים שיכיר בהן מעצמו שחבריו מרוחקים ממנו כגון הכבד ושב בביתיך וכיוצא בזה ואם הגיע סרחונו להחטיא אחרים מנדין אותו בפרהסיא ותלמיד חכם אחר שסרח אין קופצין לנדותו מיד אלא מודיעין אותו ואם לא חזר בו מנדין אותו בצנעה:
לשון הנדוי הוא שאומרין לו הרי אתה בנדוי או בשמתא ואם הוא שלא בפניו אומר הרי פלוני בנדוי או בשמתא וכן בהיתרו אומרין פלוני שנתנדה לסבה זו חזר בו ונתפייס והסכימו להתירו והרי שרוי לו מחול לו ואם בפניו אומרין לו שרוי לך מחול לך ולשון החרם הוא שאומרין פלוני מוחרם על הדרכים שהזכרנו בנדוי:
במסכת נדרים ז' ב' התבאר שנדוי אפי' על תנאי צריך הפרה ושהמנדה את עצמו צריך הפרה אלא שהוא מפר לעצמו ואפי' נדה עצמו על דעת אחרים ואפי' על דבר שחייב בו נדוי ושם התבאר גם כן על מי שנתנדה מתוך החלום שצריך לחוש לעצמו ואפי' הבחין בדמיונו מי נדהו צריך עשרה שוני הלכות להתירו לא מצאם במקומו טורח בהם עד פרסה לא מצאם דיו בעשרה ששונין משנה לא מצאם מתירין לו עשרה שיודעין לקרות בתורה לא מצאן מתירין לו עשרה מכל מקום לא מצאם במקומו מתירין לו ואפי' שלשה ומי שנדוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו אבל נדוהו שלא בפניו מתירין לו שלא בפניו וכן התבאר שם שאין בין נדוי להפרה כלום באותם הנדויים התלויים בפיוס אלא כל שחזר בו מתירין לו אף בתוך שעה לנדויו:
מי שנתנדה ועומד בנדויו יכול הוא לנדות אחרים אם הוא תלמיד חכם שהרי אמרו משמת נפשיה והדר משמת לדידיה אבל אם הוא מנודה אינו יכול להתיר אחרים מנדויים שהרי אמרו שארי לנפשיה והדר שארי לדידיה ומ"מ יש גורסי' שרי לדידיה והדר שרי לנפשיה ולדעת זה אף המנודה יכול להתיר אלא שיש מפקפקין בדבר לומר שלא נאמרה כן אלא בנדוי כזה שהרי נדה עצמו אבל מנודה מצד אחרים ומצד עברה שבידו אינו יכול לנדות ולא להתיר:
זהו מה שראינו לבאר בעניני נדוי ושמתא דרך כלל ויש חולקים עלינו בקצת דברים ואנו כתבנו מה שנראה לנו כמו שהכרענו בפירושנו:
