יבמות כז ע"א

דף כז - א

חלץ לאחיות, לא נפטרו צרות.

היו שתי אחיות נשואות לשני אחים, ולכל אחת מהם היתה צרה, אמר שמואל שהדין הוא, אם חלץ לאחיות לא פטר בזה את הצרות שלהן, משום שהחליצה שחלץ לאחיות חליצה גרועה היא, שהרי לא יכול ליבם אותן, כמו ששנינו במשנה בריש הפרק. ואם כן, חליצה גרועה כזו לא מועילה לפטור את הצרות שלהן.

אבל אם חלץ לצרות של האחיות, כן פטר בכך את האחיות.

[אף על פי שגם אותן הוא לא היה יכול ליבם, שהן צרות ערוה, והאחיות פטורות ופוטרות גם את צרותיהן מיבום, מכל מקום איסורן קל יותר מאשר האחיות עצמן, ולכן יכולות לפטור את האחיות, וכמו שיתבאר בסמוך].

וכיון שסובר שמואל שצריך חליצה טובה ולא גרועה, למה הוא אומר שבנפלו שלש אחיות לפני שני אחים, אחד חולץ לכולן!?

הכיצד יתכן שהיכא דקיימא חליצה דשמעון חליצה כשרה, שיש אפשרות שיחלוץ לה שמעון, שחליצתו כשירה - חליץ לה ראובן חליצה פסולה!?

מדוע חולץ ראובן לכולן, על אף שחליצתו בשניה חליצה גרועה היא, היות וכבר חלץ לאחותה, והיא אחות חלוצתו, ולא יחלוץ לה שמעון, שחליצתו טובה היא, שאין היא אסורה לו משום אחות חלוצתו!?

ומשנינן: מאי אחד חולץ לכולן, נמי, דקאמר, מה שהתכוון שמואל כשאמר "אחד חולץ לכולם" - אאמצעית!

כלומר, אחד מהם חולץ לשלישית [וקוראים לה "אמצעית" משום שהיא אסורה על שני האחים שחלצו כבר לשתי אחיותיה]. כי סובר שמואל שחליצה פסולה אינה צריכה חליצה משניהם, וחולק על רב הסובר שצריכה חליצה מכל האחים.

ותמהה הגמרא: והא כולן קאמר!? הרי אמרנו ש"אחד חולץ לכולן" ולא רק לאחת!?

ועונה הגמרא: כיון דרובה גביה - קרי ליה כולן.

כיון שאותו אחד שחולץ לה חולץ לרוב האחיות [שתים מתוך שלוש], לכן אמר שמואל לכולן, אפילו שהכוונה רק לשלישית.

ואיבעית אימא, מתרצת הגמרא עוד תירוץ, על השאלה מדוע לשמואל אחד חולץ לכולן, הרי חליצתו גרועה לגבי אחיו שעדיין לא חלץ

כי קאמר שמואל שחליצה מעליא בעינן, מה שהוכחנו לעיל מחלץ לאחיות לא פטר צרות, ששמואל סובר שרק חליצה מעולה פוטרת -

הני מילי למיפטר צרתה. אבל מפטרא נפשה - פטרה!

היינו, רק לגבי לפטור את צרתה לא מועילה חליצה גרועה. אבל כאן הרי אחד חולץ לכל אחת מהנשים, ואין כאן צורך לפטור צרות.

גופא, אמר שמואל:

א. חלץ לאחיות - לא נפטרו צרות, משום שאין חליצת האחיות חליצה טובה, היות והן אסורות עליו באיסור של אחות חלוצתו.

אולם חלץ לצרות - נפטרו אחיות. ויתבאר להלן.

ב. חלץ לבעלת הגט - לא נפטרה צרה.

אם נתן גט לאחת משתי יבמות, לא מועילה חליצתה לפטור צרתה משום שכיון שנתן לה גט, חליצתה אינה חליצה מעולה היות והיא אסורה עליו ביבום [מדרבנן, דמדאורייתא גט לא מועיל ביבמה רק חליצה].

אבל חלץ לצרה - נפטרה בעלת הגט! לפי שהצרה ראויה ליבום גמור, וחליצתה חליצה מעולה היא.

ג. חלץ לבעלת המאמר - לא נפטרה צרה.

אם עשה מאמר, דהיינו קידושין [בכסף או בשטר] באחת, החליצה שלה בלבד לא פוטרת אותה לשוק לגמרי, כיון שהיא צריכה עוד גט מדרבנן בשביל לנתק ממנה את קידושי המאמר, ולכן חליצתה אינה פוטרת את צרתה.

אבל חלץ לצרה - נפטרה בעלת מאמר, היות וחליצת הצרה, חליצה מעליא היא.

ועתה הגמרא באה לדון בחילוק שמחלק שמואל בין חליצת האחיות לחליצת צרות האחיות:

מאי שנא החולץ לאחיות, דלא נפטרו צרות בחליצתן, היות דהויא לו "אחות אשה בזיקה", ולפיכך אינו יכול לייבמה, ולכן אין חליצתה מעולה.

חלץ לצרות נמי, לא ליפטרו אחיות, דהויא להו "צרות אחות אשה בזיקה".

כי כשם שזיקה עושה ערות אחות אשה בזיקה, כך צרותיה של אחות האשה נחשבות ל"צרות ערוה בזיקה".

וכל צרה של ערוה, עומדת היא "במקום ערוה" [לשון רש"י!], וכשם שהערוה עצמה אינה מתייבמת, כך צרתה אינה מתייבמת. ואם היא אינה מתייבמת הרי אין חליצתה חליצה מעולה, ואם כן, מה החילחוק בין חליצת האחות לבין חליצת צרתה!?

ומשנינן: קסבר שמואל אין זיקה, ואין מושג של איסור "צרת אחות אשה בזיקה" כי אין מושג של איסור "אחות אשה בזיקה".

ופרכינן: והא אמר שמואל לעיל בפרק שני "יש זיקה"

ומשנינן: מה שאמר שמואל את חילוקו בין חליצת האחיות לחליצת צרותיהן - לדברי האומר אין זיקה קאמר. אך הוא עצמו סבור שיש זיקה, ואין מקום לחילוק הזה.

ופרכינן: אי הכי, שאמר שמואל את חילוקו רק לדברי האומר אין זיקה:

חלץ לאחיות - אמאי לא נפטרו צרות!?

בשלמא צרה דרחל הנחלצת שניה לא תיפטר, דכיון דחלץ לה ללאה תחילה, והדר חלץ לרחל, הויא לה חליצה דרחל חליצה פסולה, שהרי נהייתה כבר רחל אחות חלוצתו.

אלא צרה דלאה, תיפטר! שהרי חליצתה של לאה, שנחלצה ראשונה, חליצה מעולה היא, לפי הסובר אין זיקה, ואין היא אחות זקוקתו,

ומשנינן: מאי "לא נפטרו צרות", נמי, דקאמר שמואל, אצרה דרחל.

ופרכינן: והא צרות בלשון רבים קאמר שמואל!? ומשנינן: כוונתו של שמואל היא ל"צרות" דעלמא. דהיינו, שבכל מקום ומקום שיארע דבר כזה, הרי כל הצרות של רחל בכל המקומות הללו, לא נפטרו בחליצת האחות.

ופרכינן: אי הכי, שהצרות האמורות בדברי שמואל הן רק צרות רחל שבכל מקום, ולא צרות לאה -

מה שאמר שמואל: חלץ לצרות נפטרו אחיות, איך זה יתכן!?

ואצרת רחל, והיינו, בחליצתה של צרת רחל - מי מיפטרא רחל!?

והא תנן: אסור אדם בצרת "קרובת חלוצתו".

והוא איסור בפני עצמו, שאינו צרת ערוה הרגילה בנפילה מיבום, אלא גזרו חכמים, מהטעם שיבואר להלן, לאסור את הקרובות של צרת חלוצתו, שאפילו נישאה קרובת חלוצתו לאדם זר, ויש לו עוד אשה, אסורה האשה ההיא, שהיא צרת "קרובת חלוצתו" על החולץ.

והרי רחל היא קרובת לאה שנחלצה על ידו, והרי היא "קרובת חלוצתו", ונמצא שצרתה של רחל היא צרת "קרובת חלוצתו".

וכיון שהיא אסורה ליבום, אין חליצתה מעולה, ומדוע חילק שמואל ואמר שחליצתה של צרת רחל כן פוטרת את רחל!?

ומשנינן: שמואל נמי, "התחיל, ולא התחיל" קאמר, והכי קאמר:

התחיל לחלוץ באחיות, שתחילה חלץ ללאה - לא יגמור בצרות! שמעתה הוא אינו יכול לחלוץ לצרת רחל ולפטור בכך את רחל. לפי שאינו יכול לייבם את צרת רחל, וכדתנן: אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו.

אבל אם התחיל לחלוץ בצרות, וכגון שתחילה חלץ לצרת לאה, ופטר את לאה - יגמור אף באחיות.

שעתה יכול הוא לחלוץ לרחל ולפטור גם את צרתה, לפי שלא נאסרה רחל בחליצתה של צרת לאה,

דתנן מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו.

רב אשי אמר: לעולם כדקאמרת תחילה, שחליצת האחיות אינה חליצה טובה כי כל אחת מהן היא אחות זקוקה, והיא אסורה לפי שמואל, הסובר יש זיקה.

ומה שהקשינו אם כך, גם הצרות אסורות, שהרי הצרה היא כמו הערוה, ולמה חליצת הצרות עדיפה על חליצת האחיות, יש לחלק:

ומשום דלא אלימא זיקה לשויי לצרה כערוה. אין בכח הזיקה להעמיד את הצרה כערוה, ולאסור את הצרה ביבום כמו הערוה.

תניא כוותיה דרב אשי:

חלץ לאחיות - לא נפטרו צרות!

ויש לנו לדייק: הא אם חלץ לצרות, כן נפטרו אחיות בחליצת הצרות.

מאי טעמא? לאו, משום דקסבר התנא בברייתא יש זיקה, ולכן האחיות אסורות ביבום, וחליצתן אינה מעולה, ולכן אם חלץ להן לא נפטרו הצרות.

ולא אלימא זיקה לשוייה לצרה כערוה. ולכן הצרות אינן נאסרות ביבום, ואם חלץ להן נפטרו האחיות.

ומוכח כרב אשי.

אמר רבי אבא בר ממל: אין ברייתא זו ראיה לרב אשי.

כי הא ברייתא מני? - בית שמאי היא! המתירים אפילו צרות ערוה מן התורה.

דתנן [לעיל יג א]: בית שמאי מתירין הצרות לאחין!

ופרכינן: אם ברייתא זו לדברי בית שמאי היא, שאינם אוסרים כלל צרת ערוה -

אי הכי, מדוע רק חולצת צרתה? יבומי נמי תתייבם!

ומשנינן: סבר התנא של הברייתא הזאת כרבי יוחנן בן נורי, דאמר: בואו ונתקן להם לצרות, שיהו חולצות ולא מתייבמות, כדי שלא יבואו לידי תקלה, לפי שבית הלל מחזיקים את צרות הערוה כערוה, ואת בניהם ממזרים.

ומקשינן: והאמר מר [לעיל טו א]: לא הספיקו לגמור את הדבר, עד שנטרפה השעה. ומשנינן: אמר רב נחמן בר יצחק: אחריו, חזרו ותקנו לא לשאת צרת ערוה גם לבית שמאי.

הא דאמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות אוקימנא כמאן דאמר אין זיקה והתחיל ולא קאמר התחיל באחיות לא יגמור אף בצרות דחליצה פסולה היא ולא פטרה צרתה בצרות יגמור אף באחיות דחליצה כשרה היא חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה נמי משום דחליצה פסולה לא פטרה.ואם תאמר חלץ לצרה למה נפטרה בעלת הגט והלא אף צרה אסורה לו וחליצה פסולה היא כיון דגט מדרבנן הוא דאסור [דוקא] הך דעבד בה מעשה מקריא חליצה פסולה ולא פטרה הך דלא עביד בה מעשה דאלימא זיקתה דצרה מזיקה דבעלת הגט דהך יוצאת ממנו בחליצה לחודה והך בגט וחליצה היא יוצאה וכן הטעם בבעלת מאמר וצרה תדע שהרי אסור בקרובות בעלת הגט ובעלת מאמר מעתה ומותר בקרובות צרה אלא אם כן חזר וחלץ לה או עשה בה מאמר לפיכך אין הגרועה פוטרת את המעולה ממנה אבל המעולה ממנה פוטרת אותה אבל אחיות וצרות תרווייהו כי הדדי ואין צרה נמי פוטרת אחות חלוצה בין למאן דאמר אין זיקה בין למאן דאמר יש זיקה מדרבנן דכיון דמשום לתא דערוה אתו אין זו פוטרת את זו ולא זו פוטרת את זו דצרה נמי במקום ערוה קיימה וזהו דרך פירושו של רש"י ז"ל ועיקר היא.
ואי קשיא, והא אמרינן לעיל כי אמר שמואל אחד חולץ לכולן אאמצעית דלא איפשר לה כלומר בחליצה מעולה אלמא חליצה פסולה פוטרת כיוצא בה אף על פי שהן משום לתא דאחות אשה איכא למימר השתא כלישנא בתרא דלעיל סבירא לן וההוא לישנא משכחת ליה למסקנא דמתרץ רב אשי לקמן.
ומוקמינן לה בגמרא להא דשמואל לדברי האומר אין זיקה וקשיא לן ולמאן דאמר אין זיקה מי איכא למימר דחליצה מעולה בעינן והא בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ"א) אמרינן עלה נימא תהוי תיובתא דשמואל מדתניא נתן גט לזו וגט לזו רבן גמליאל אומר חולץ לראשונה ואסור בקרובתיה ומותר בקרובות שניה אלמא חלץ לבעלת הגט נפטרה צרה ומפרקינן אמר לך שמואל כי אמרי אנא אליבא דמאן דאמר יש זיקה ורבן גמליאל סבר אין זיקה ואיכא למימר כדפרישית דההיא סוגיא נמי אתיא כלישנא בתרא דמתרץ הכא רב אשי לדשמואל כדקאמר ואתיא כמאן דאמר יש זיקה.
ומיהו קשיא, ללישנא קמא דמתרץ גמרא הכא נימא תהוי תיובתא מדרבן גמליאל איכא למימר אמר לך שמואל פליגי רבנן עלי' דרבן גמליאל אף בזו ואנא דאמרי כרבנן.
והאי דלא אמרי ליה רבנן בההיא ברייתא חולץ לצרה משום דאינהו סבירא להו יש גט אחר גט ותרווייהו זיקתן קלישא וכיון ששתיהן שוות חליצת כל אחת פוטרת צרתה דלית ליה לשמואל אלא חליצה מעולה [מהפחותה] בעיא ואע"ג דהתחיל באחיות לא יגמור אף בצרות קאמר וחליצת צרה דרחל אינה גרועה משל רחל ושוות הן גבי עריות אית ליה הכי ובכל אביזרייהו אבל בבנות גט ומאמר כל היכא דשוות הן זו פוטרת זו דהא אין אחת מהן יוצאת ממנו אלא כמו שחברתה יוצאה ובהני אין הפסול שבחליצה אלא משום שאינה גומרת בהן לשמואל והך סברא למאי דס"ד היא כדפרישית והיינו נמי דלא מקשינן התם לשמואל מדרבנן וכך פירש שם רש"י ז"ל.
ואחרים מפרשין, חלץ לבעלת הגט בשני אחין כלומר שאם חלץ לבעלת הגט של אחיו לא נפטרה צרה דחליצה פסולה היא שהרי מכיון שנתן לה אחד מהם גט אסורה לכל האחין גזרו בה משום גרושת אחיו לצרה נפטרה בעלת הג ט דצרה חליצה כשירה היא שלא גזרו בה כלום שאפילו גרושת אחיו גמורה צרתה מותרת וכן פירשו לבעלת מאמר של אחיו לא נפטרה צרה שהרי נדחית מכל האחין וחליצה פסולה היא לצרה נפטר לבעלת מאמר שאם רצה לכנוס צרה קודם שיעשה אחיו מעשה בבעלת המאמר כונס וחליצתה חליצה כשירה.
וכל זה הפירוש שבוש גמור, שהנותן גט ליבמתו פוסל היא וכל צרותיה עליו ועל כל האחין כמו שחלץ לה והכי אמרינן בפרק רבן גמליאל (שם) וכן העושה מאמר ביבמתו פסל היא וכל צרותיה על האחין.

ומסקנא רב אשי אמר לעולם כדקאמרינן ומשום דלא אלימא זיקה לשויי לצרה כערוה. כלומר אף על פי שאוסרות אותה מליבם מיהו קל איסורן משל אחיות הילכך אף חליצתן מעולה משל אחיות וחליצה מעולה אף על פי שהיא פסולה פוטרת שלמטה ממנה.
ופסקו ראשונים ורבינו ז"ל כשמואל ועוד נראה שפסק רבינו שחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין לא שנא פסולה באיסור זיקה לא שנא פסולה בשני מאמרין או שני גיטין כדמוכח בפרק רבן גמליאל (שם) מדאקשינן מינה לרבה בר רב הונא דלא אשכחין בהדיא דפליגא הא דשמואל בתרייתא עלה דרב קמייתא הלכך תרווייהו איתנהו ולפי דעתי כל עצמן לא הוצרכו לפסוק כשמואל בתרייתא אלא משום דקי"ל כרב בקמייתא.
ופירשו לה ראשונים דלא פליגן ותרווייהו הלכתא נינהו ומשכחת לה בשחליצת כל האחין שוה לפסול שאין חליצה פסולה פוטרת אף כיוצא בה אף בדנפשה וכל שכן לצרה אבל אם חליצת אחד מהן מעולה משל אחיו כגון בעל גט ואחיו חולץ לה זה שחליצתו מעולה משל אחיו אינה צריכה לחזר דק"ו הדברים ומה צרה פטרה נפשה מבעיא.
ואע"ג דבפרק רבן גמליאל משמע מדיוקא לדשמואל כל שחליצתם שוה פוטרות זו את זו כדפרישית ההיא לאו בהדיא אתמר אלא משום דשמעינן ליה לשמואל דאמר אין חליצה פסולה פוטרת צרתה של מעלה ממנה ושל מעלה ממנה פוטרת שלמטה ולא שמעינן ליה דאמר כלום בשוות משום הכי קס"ד התם למימר דהיכא דבשתיהן שוה פוטרה מיהו כיון דלא שמעינן ליה בהדיא דפליגי ולישנא בתרא דאיתמר לעיל במילתא דשמואל לא מוכח היתירא בשוות אלא למפטר עצמה הוא דפליג בההיא ובהך מילתא לא פליג כלום בחליצות שוות הילכך קיימא לן כתרווייהו והכי נמי משמע התם בפרק רבן גמליאל.
ויש דרך (אחת) [אחרת] לומר דלשמואל גריעא ליה זיקה דאחין ואלימא ליה דצרה גריעא ליה דאחין דחליצה פסולה פוטרת עצמה ואינה צריכה לחזר על כל האחין ואלימא ליה צרה דאינה פוטרת צרה ולרבה בר רב הונא אית ליה איפכא דאלומיה ליה אחין דחליצה פסולה צריכה לחזר ואף על פי שחליצת אחד מהן מעולה משל שאר אחין וגריעא ליה צרה שחליצה מעולה ממנו פוטרת ואין זו דרך ישרה.
הילכך שמעינן מינה שארבעה אחין שנים אחיהן נשואין שתי אחיות ומתו צריכות ארבע חליצות כל אחת מהן מחזרת על כל האחין.
ותמהני על הרב ר' משה הספרדי ז"ל שכתב נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר אותה שנחלצה אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלוצו כל האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת יבום מבית זה עד שתחזר על כל האחין או עד שתחלוץ כל אחת מהן.
וסוגיין הא מפורש בה אמצעית צריכה חליצה משניהם ולא אתיא הכי ובפרק ר"ג תנן בשני יבמין ויבמה אחת צריכות שתי חליצות ומסייעינן מינה (בדף נ"ג) לרבה בר רב הונא אלמא חליצה פסולה אפילו לפטור עצמה צריכה לחזור ומשמע דאיהו ז"ל כשמואל סבירא ליה וסבר דמודה שאם חלצה אחת מהן מכולם פוטרת צרתה ולאו מילתא היא ועוד שאם כן ביבם אחד חלץ לאחיות נפטרו צרתן והוה ליה לשמואל לפרושה והרי הרב עצמו ז"ל מודה שאפילו ביבם אחד חלץ לאחיות לא נפטרו צרות.

הא דאקשינן חלץ לצרות נמי לא ליפטרו אחיות. ללישנא בתרא דשמואל דאמר למיפטר נפשה פטרה קאי, דאלו אלישנא קמא דאמר אאמצעית, אדרבה הוה ליה לאקשויי אפילו חלץ לאחיות ליפטרו דהא כולהו חליצות פסולות נינהו, וליכא חדא מינייהו מעולה.

אלא צרה דלא תפטר דהא חליצה כשרה היא. אי כשרה לגמרי קאמר קאי אמאי דאמרינן לעיל (יבמות כו, ב) דנפול בזו אחר זו, דאי בבת אחת אפילו למאן דאמר אין זיקה מכל מקום הא לא מיבמה, משום דאסור לבטל מצות יבמין. ואיכא למימר דאפילו נפול בבת אחת קרי ליה כשרה, כיון דביאתה כשרה שאין לה פסול מחמת עצמה, אלא משום גזרה דלמה מיית ומיבטלא מצות יבמין כנ"ל.

לא אלימא זיקה לשווייה צרה כערוה. פרש"י ז"ל (בד"ה לעולם) דלא גזרו אלא בה, אבל בצרתה לא. לכאורה משמע מדבריו ז"ל שאפילו ליבום שריא, ואינו מחוור בעיני מדאמרינן לקמן אי כבית שמאי יבומי נמי תתיבם, אלמא לדידן לא תתיבם. אלא לא אלימא כערוה, ומעולה היא טפי מינה קאמר כנ"ל. [הגהה: אמר מאיר כן הוא האמת גם לדעת ר"י, כי כן אמר בתחלת הסוגיא (בד"ה חלץ לאחיות) ואף על גב דצרות נמי אי הוה בעי לא הוה מייבם מיהו קל אסורן משל אחיות, הלכך אף חליצתן משובחת משל אחיות והכי מפרש לקמן ע"כ. הרי שגילה לנו האמת. וז"ל רש"י ז"ל ולא גזרו חכמים אלא באחות זקוקה ע"כ. והכי פירושו, לא גזרו חכמים להיות כערוה לאסור קרובות משום דיש זיקה אלא באחות זקוקה. והכי סבירא ליה לשמואל בפרק כיצד (יח, ב) דשומרת יבם שמתה אסור באמה דחמירא זיקא לשווייה כאשה למיסר תמות, ולזה לבד עשאוה לאחות זקוקה כאחות אשה לגמרי, אבל לא שתעשה צרתה כמותה שוה בשוה, מיהו איסורא איכא, זהו נראה ליישב דברי רש"י ז"ל ואל יודע אם לכך כיוון].

שמואל נמי התחיל ולא התחיל קאמר התחיל באחיות לא יגמור אף בצרות. דחליצה פסולה היא ולא פטרה חדא לחברתה, אלא חולץ הוא לרחל ולצרתה. ואם תאמר אם כן צרת בעל הגט אמאי פטרה בעלת הגט, ואי נמי צרת בעלת מאמר אמאי פטרה בעלת המאמר, דהא תרווייהו חליצות פסולות נינהו, יש לומר דשאני התם דגט ומאמר גזרות דרבנן נינהו, והלכך ההיא דעבד בה מעשה מקריא חליצה פסולה, אידך דלא עבד בה מעשה אף על גב דאסירא, מכל מקום אלימא זיקתה. ותדע דבעלת הגט ובעלת המאמר נאסרות בקרוביו והוא נאסר בקרובותיהן (להלן יבמות נא, א) ושאר היבמות [הצרות, מפי' רמב"ן] מותרות בקרוביו והוא מותר בקרובותיהן (משנה להלן יבמות מ, ב) והלכך צרות דאלימא זיקתן טפי פוטרות אותן, אבל הן דקלישא זיקתן אינן פוטרות צרותיהן. אבל אחיות וצרות תרוייהו כי הדדי נינהו ושוות הן בפסול, למאי דקא סלקא דעתך השתא, ולהך לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו. ואי קשיא לן דהא דאמרינן לעיל כי קאמר שמואל אחד חולץ לכולן אמצעית, כלומר משום דאי אפשר לה בחליצה מעולה פטר לה חליצה פסולה דחד מינייהו, דאלמא חליצה פסולה פוטרת כיוצא בה ממש. איכא למימר דהשתא כלישנא בתרא דלעיל דאמרינן למיפטר נפשה אפילו חליצה פסולה פטרה סבירא לן.
ומיהו אכתי קשיא דהא תנן בפרק ר"ג (יבמות נ, ב) עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות הימנו שני גיטין וחליצה, אלמא מדקתני וחליצה ולא קתני ושתי חליצות כדקתני שני גיטין, שמעינן מינה דאינו צריך לחלוץ אלא לאחת מהן. וכן פירש רש"י התם. ותניא התם בברייתא (נא, א) כיצד ר"ג אומר אין גט אחר גט נתן גט לזו ונתן גט לזו ר"ג אומר חולץ לראשונה ואסור בקרובותיה ומותר בקרובות שניה וחכמים אומרים אסור בקרובות שתיהן וחליצה לאחת מהן. אלמא מדסבירא ליה לרבנן דיש גט אחר גט וזיקת שתיהן קלישא חליצת אחד מהן פוטרת חברתה, אלמא חליצה פסולה פוטרת דכותה, ומאי שנא רחל וצרתה דשתיהן שוות, יש לומר דקא סלקא דעתך השתא להאי לישנא דלא אמר שמואל אלא בעריות וצרותיהן, אבל בבנות גט ומאמר כל היכא דכי הדדי נינהו פוטרות זו את זו. אבל רב דאמר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין, מוקי לה כמאן דאמר אין זיקה, אבל למאן דאמר יש זיקה צריכה שתי חליצות וכדאיתא התם.
ואי נמי יש לומר דסוגיין דהכא פליגא אההיא, וסוגיין דהכא לא קמה וכסוגיא דהתם קיימא לן וכדכתיבנא לעיל. והשתא נמי ניחא דאף על גב דהכא משמע דלשמואל אפילו למאן דאמר אין זיקה סבירא ליה דבעינן חליצה מעולה, ובריש פרק ר"ג (יבמות נא, א) אמרינן איפכא דתניא התם נתן גט לזו וגט לזו ר"ג אומר חולץ לראשונה. כלומר אף על פי שהראשונה חליצה פסולה והשניה חליצה כשרה לדעת ר"ג דאמר אין גט אחר גט. ואמרינן עלה לימא תהוי תיובתיה דשמואל דאמר שמואל חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה, ופרקינן אמר לך שמואל כי קא אמינא אליבא דמאן דאמר יש זיקה ור"ג סבר אין זיקה. אלמא למאן דאמר אין זיקה אף על גב דקיימא חליצא דרחל חליצה כשרה חלץ לה לצרתה חליצה פסולה. וסוגיא דהתם אתיא כרב אשי דהכא דמוקי לה דלשמואל כמאן דאמר יש זיקה. ואי נמי איכא למימר דלישנא קמא דהכא נמי דאמרינן דשמואל למאן דאמר אין זיקה אמרה, לא קשיא מדר"ג, דאמר לך שמואל פליגי רבנן עליה דר"ג אף בזו וסבירא להו דכל היכא דאיכא חליצה כשרה וחליצה פסולה חלץ לה לכשרה פוטרת חברתה, אבל חלץ לפסולה לא נפטרת צרתה, וכבעלת הגט ומאמר דלא פליגי רבנן בההיא ברייתא לומר חולץ לשניה, משום דלידדהו כי הדדי נינהו, דיש גט אחר גט ומאמר אחר מאמר סבירא להו, ולא אלימא זיקא דחדא מינייהו מזיקת חברתה ומשום הכי פוטרת צרתה.

הא דאמרינן שמואל נמי התחיל ולא התחיל קאמר. יש לפרש דהשתא מפרשינן לה לשמואל כמאן דאמר יש זיקה, ודוקא בשנפלו בזו אחר זו, דאי בנפלו בבת אחת אפילו התחיל בצרות לא יגמור באחיות ולא בצרות, דכל אחת צריכה חליצה, דחליצת כולן חליצה פסולה היא, אלא בנפלו בזו אחר זו היא, דכולה סוגיין בתר ההיא דרב דלעיל רהטא, וההיא אוקימנא בשנפלו בזו אחר זו. והא נמי דאקשה בסמוך אלא צרה דלאה תפטר דחליצה כשרה היא, בשנפלו בזו אחר זו, והיינו דקרי לה חליצה כשרה. והא דלא שני ליה הכא במאי עסקינן בשנפלו בבת אחת. משום דכולה סוגיין בנפלו בזו אחר זו היא, וניחא ליה לשנוייה אההיא סברא דרהטה בה כולה סוגיין. ועוד דאי בבת אחת חלץ לצרות אמאי נפטרו אחיות. ומיהו קשה קצת דאי הדרינן השתא לאוקמה להא דשמואל כמאן דאמר יש זיקה, הוה ליה למימר אלא שמואל התחיל ולא התחיל קאמר. אבל לכאורה משמע דאכתי כמאן דאמר אין זיקה מפרשינן לה, דרב אשי הוא דאוקמא כדקתני מעיקרא, כלומר כפשטה וכמאן דאמר יש זיקה, ועד אוקמתינן דרב אשי לא משמע לן כדמעיקרא. ועוד דאדרבה הא דשמואל בכולה סוגיין בדנפלו בבת אחת מוקמינן לה, כדמוכח בכולה סוגיין בהדיא אלא כמאן דאמר אין זיקה היא, ובנפלו בין בזו אחר זו בין בנפלו בבת אחת. וההיא דלעיל נמי דאקשינן אלא צרה דלאה תפטר דחליצה כשרה היא בין בנפלה בזו אחר זו בין בנפלו בבת אחת. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. והא דקרי לה לחליצה דלאה חליצה כשרה, משום דכיון דאין זיקה אפילו למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין, מכל מקום כיון דראויה להתיבם, היא, ומשום גרת שמא ימות בלחוד היא לא קרינן לה חליצה פסולה. אבל למאן דאמר יש זיקה אפילו תמצא לומר דזיקה דרבנן היא, מכל מקום כיון שעשאוה כאחות אשה דאורייתא, כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וחליצה פסולה היא. ורש"י ז"ל פירש צרת לאה תפטר דחליצת לאה כשרה היא, דאי הוה בעי מצי ליבומה ע"כ. ואפשר דאף רש"י ז"ל למה שאמרתי נתכוון. ואי נמי אפשר דהכי קאמר דאי בעי מתחלה אפשר ליה ליבומה ללאה דאי חליץ לצרת רחל הוה שריא לאה אף ליבום, משום דהויא לה קרוב צרת חליצתו כנ"ל.

רב אשי אמר לעולם כדקאמרת ומשום דלא אלימא זיקה לשווייה לצרה כערוה. ואף על פי דמשום ליתא דערוה אסירא מכל מקום קילא מינה, והלכך אלימא זיקתה טפי מזיקת האחות, הלכך אין חליצת רחל דקלישא פוטרת צרתה דאלימא מינה, והא דאמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות, לאו משום דשוות בפסול, אלא משום דגריעא טפי מחליצת הצרות, אבל אי כהדדי הוי כל חדא מינייהו הוות פטרה צרתה, ונפקא מינה לבעלת גט ובעלת מאמר דאסיקנא בסמוך (כז, ב) דכי הדדי נינהו, שחולץ לאחת ונפטרה צרתה. וכן פירש רש"י ור"ח ז"ל בסמוך. וכן הדין לשתי יבמות בעלות מאמרין או גיטין שחולץ לאחת ונפטרה צרתה. והכין איתא בפרק ר"ג וכדכתיבנא לעיל.
וחליצה פסולה פוטרת כיוצא בה לעולם, בין בשתי יבמות ויבם אחד, בין ביבמה אחת ושני יבמין, בין בשתי יבמות ושני יבמין, ולעולם אחד מן האחין חולץ לאחת מהן ונפטרו כל הצרות מידי כל האחין, ושלש אחיות שנפלו לפני שני יבמין, אמצעית אינה צריכה חליצה אלא מאחד מהן, דחליצה פסולה אינה צריכה לחזור על כל האחין, לא שנא פסולה באיסור זיקה, ולא שנא פסולה בשני מאמרין או בשני גיטין, וכדקתני סיפא דההיא ברייתא (להלן יבמות נא, ב) וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת. וקיימא לן כותיה מדתניא בפרק ר"ג (שם) נתן גט לזו ולזו אסור בקרובת שתיהן וחליצה לאחת מהן, ואותביניה לרב מהא, ואוקימנהו לרבנן כמאן דאמר אין זיקה, ואזיל לטעמיה דאיהו סבר אין זיקה. ומשום הכי אוקמינהו לרבנן באין זיקה. אבל אנן דסבירא לן יש זיקה ניחא טפי דלא למידחי דרבנן ולאוקמה דלא כהלכתא, אלא רבנן יש זיקה סבירא להו ואפילו הכי פטרה חדא לחברתה, וכל שכן דלמפטר נפשה פטרה. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב שם בפרק ר"ג ורבינו אלפסי ז"ל כתבה לאותה ברייתא בהלכות (ז, ב) ופסק כרבנן. ואלו לרב ליתא לא לדר"ג ולא לרבנן.
וחליצה פסולה נמי למפטר נפשה איכא למימר דפטרה אף על גב דקיימא חליצה מעולה מינה, ולא בעינן חליצה מעולה היכא דאיתא אלא למיפטר צרה, אבל נפשה אפילו פסולה פטרה, כדשמואל ללישנא בתרא, (לעיל יבמות כז, א) דכיון דחליצה פסולה פטרה אפילו חברתה היכא דליכא דחשיבא מינה, כל שכן דפטרה נפשה ואף על גב דאיכא דחשיבא מינה. וכן נראה מהלכות הרב אלפסי (שם), וכן כתב (הר"א אב ב"ד) [הראב"ד, מובא בספר הזכות] והרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ה הי"ב) פסק גם כן שחליצה פסולה אינה צריכה לחזור על כל האחין, אף על פי שכתב קצת דברים שאינם מחוורים שכן כתב הוא ז"ל, וחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר אותה שנחלצה אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפסולה שאין החליצה הפחותה מסלקת זיקת היבום מבית זה עד שתחזור על כל האחין או עד שתחלוץ כל אחת מהן ע"כ. ואין זה נכון דודאי מדפסק הוא ז"ל שאם נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה כשמואל סבירא ליה, דאלו לרב למיפטר נפשה צריכה היא לחזור על כל האחין, דהא אמצעית צריכה חליצה משניהן קאמר, ולשמואל ודאי כיון דכי הדדי נינהו חדא מינייהו פטרה צרתה, דשמואל כרבנן סבירא ליה כדמשמע התם בפרק ר"ג (שם) מדפריך ליה מדר"ג ולא פריך מדרבנן, כדפריך מינייהו לרבא בר רב הונא אמר רב. ועוד דאם אין החליצה הפחותה מסלקת זיקת היבום מבית זה, מה הועיל בשחזרו האחין וחלצו לזו שכבר נפטרה לינשא לשוק, וכי אחר שנשאת חוזרת ופוטרת צרותיה ואין לאחר החליצה כלום. ודבריו צריכין תלמוד.
והיכא דאיכא חליצא מעולה וחליצה פסולה, אם חלץ לכשרה הותרה צרתה, ואם חלץ לפסולה היא הותרה צרתה לא הותרה. וכדאמר שמואל חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה, לצרה נפטרת בעלת הגט. אלא דקשיא לן הא דתנן לקמן בפרק החולץ (יבמות מד, א) היתה אחת מהן כשרה ואחת פסולה כשהוא מיבם מיבם לכשרה כשהוא חולץ חולץ לפסולה, ומהדרינן לאוקמה בפרקין קמא (יא, ב) בפסולה לדידיה כגון מחזיר גרושתו, וקתני שחולץ לפסולה ונפטרה כשרה, אלמא לא בעינן חליצה מעולה ואפילו למיפטר צרה. ואפשר היה לומר דכיון דההיא אוקמתא לא קיימא כדדחינן לה התם ואוקמיה לה כדרב וסף דאמר כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו, לא דייקינן ביה במאי דבעינן התם בפסולה פסולה ליה, ומאי דקא מהדר לא לעולם פסולה פסול לעלמא, מהאי טעמא הוא משום דאי בפסולה ליה בכי האי לא נפטרה כשרה, ומאי דלא אמר ליה הכי בהדיא, משום דבעי לתרוצי ליה מאי דקא קשיא ליה אי בפסולא לעלמא קאמר, כיון דכשרה ליה מאי נפקא ליה מינה. ואהדר ליה כרב יוסף. ולעולם עיקר טעמא דרב יוסף לדידן משום דחליצה פסולה אינה פוטרת דעדיפא מינה, כגון מחזיר גרושתו ואשה אחרת, ושניה ליבם ואשה אחרת וכל כיוצא בהן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ז ה"י). אבל הרב בעל הלכות (גדולות הלכות יבמות מט, ב) ז"ל כתב מי שהיה נשוי שתי נשים אחת שניה ליבם ואחת אשה אחרת ומת, כשהוא מיבם מיבם לאשה אחרת, כשהוא חולץ חולץ לשניה.
ויש אומרים (תוס' כו, ב ד"ה וחליצה בשם ר"י) דכי אמרינן חליצה פסולה, הני מילי כגון שנאסרה עליו בזיקה, אי נמי שפסל הוא זיקתו בגט, אי נמי במאמר או שחלץ חליצה פסולה כגון חליצת מעוברת, אי נמי חליצת סוטה דרבנן, כגון האשה שאמרו לה מת בעלה ועמדה ונשאת ואחר כך בא בעלה דתנן התם (להלן יבמות פז, ב) תצא מזה ומזה ואם מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין ואמר ר' שמעון חליצתה או ביאתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה. ואמרינן עלה בירושלמי (פ"י ה"א) הדא אמרה קסבר ר' שמעון חליצה פסולה פוטרת צרתה. אבל באיסור אחר חליצה כשרה הוא, וכדתניא לעיל בפרק כיצד (יבמות כ, ב) אסור מצוה ואסור קדושה בא עליה או שחלץ לה נפטרה צרה, וסתמא קתני כל צרה שהיא, ואף על פי שאינה כיוצא בה. ותניא בתוספתא (פ"ו ה"ה) היתה אחת מהן אסורה על האחין איסור ערוה וחלץ לה לא עשה כלום ולא פטר צרתה אלא או היא או צרתה מתיבמת לשאר אחין היתה איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה או בא עליה נפטרה צרתה (עיין לעיל (יבמות יא, ב) ד"ה תריץ ובשו"ת ח"ד סי' צ"ו).

ירושלמי (פ"ג ה"א) רב אמר זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת והשלישית חולצת לשניהם רב אמר חליצה קנין שמואל אמר חליצה פטור כו', שמעון בר בא קומי ר' יוחנן מה בין חולץ ומה בין מגרש, אמר ליה מה את סבר חליצה קנין אמר ליה אינו אלא פטור, אין האחין חייבין עליה משום אשתו של חולץ אבל חייבין עליה משום אשתו של מת, מתניתין פליגא על רב החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתיבמת, הדא מסייעא למאן דאמר חליצה פטור, ברם כמאן דאמר חליצה קנין, ויש אדם מתכוין לקנות שתי אחיות כאחת,פתר לה לאחר מיתה אין לאחר מיתת ייבם, פתר לה כר' אליעזר דר' אליעזר [אמר] אף על פי שבטל הגורם האסור במקומו. מתניתא פליג על רב כהן גדול שמת אחיו חולץ ולא מיבם, הדא מסייעא למאן דאמר חליצה פטור ברם כמן דמר חליצה קנין, אומר לו יעבור על דברי תורה. התיב ר' חמא חברין דרבנן והא מתניתא פליגא על רב שלשה אחין שנים מהם נשואין לשתי אחיות או אשה ובתה או אשה ובת בתה או אשה ובת בנה הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, שניה היא איסור אשה ובתה בין בחייה בין לאחר מיתה, אילין תרתין אחרייתא פליגין על רב ולית קיום. פירש תרתין אחרייתא הא דכהן גדול שמת אחיו והא דאשה ובתה. ומיהו בגמרא דילן [בכת"י: לא] משמע דבהכי פליגי רב ושמואל [עיין שירי קרבן מה שתמה על הרשב"א אבל לנוסח הכת"י "לא משמע דבהכי פליגי" אתי שפיר. ובקרן אורה הגיה מסברא כעין זה].

תניא כותיה דרב אשי חלץ לאחיות לא נפטרו צרות כו'. פירוש, דבהא ברייתא ליכא למימר דהתחיל ולא התחיל קאמר כשמואל, דאם איתא הוה ליה למיתני הכין בהדיא, אבל שמואל משום דאיירי בבעלת גט ובבעלת מאמר דלא שייך בהו התחיל ולא התחיל, נקט לישנא דשוה בכלהו.

הא דאקשינן אי הכי יבומי נמי תתיבם. איכא למידק ואימא הכי נמי אלא נקט חליצה לאשמועינן דחליצה פסולה אינה פוטרת צרתה, דהא שמואל נמי ללישנא דהתחיל ולא התחיל הכי נמי דהוה מצי למנקט יבום, וכגון שנפלו בזו אחר זו כדפרישנא לעיל, ואפילו הכי לא אמר אלא חלץ לאחיות וחלץ לצרות. ויש לומר דשמואל לא אצטריך למנקט יבום, דמתניתין היא (להלן יבמות מ, ב) דמותר אדם בקרובת צרת חלוצתו, אבל ברייתא עדיפא ליה לאשמועינן יבום, אי נמי לאשמועינן תרוייהו וליתני חלץ או בעל לצרות לא, דלא גרסינן לא נפטרו אחיות. [בכת"י: חלץ או בעל לצרות נפטרו אחיות. וכ"ה בתוס' הרא"ש].

ופרכינן והא כלן קאמר ופרקינן כיון דרובא גבי' פי' שחולץ לשתים. כלן קארי ליה פי' החולץ לכלן דקאמר היינו שחולץ לרובן ולרובן קארי כלן כדאמרינן בעלמא העכו"מז כלו וכלו כרובו:

ואי בעית אימא חולץ לכלן ממש משמע פי' ודקא ק"ל על השניה כיון דאפש' דחלץ לה שמעון חליצה מעולה היכי חליץ לה ראובן חליצ' פסול' ומדמיית' לה לההיא דחלץ לאחיות לא נפטרו צרת לא דמו דכי קאמ' שמואל חליצה מעולה בעי למפטר צרה פי' כי התם דלא עבדה יבמה שליחו' דחברת' בחליצה פסולה כל היכא דאפשר לה בחליצה מעולה אבל למפטר נפש' פטר' פי' דלמיפטר נפשה משני יבמין מיפטרה בחליצה הגרוע של א' מהם ועביד ייבם שליחות' לחבריה אע"ג דאפשר לחבריה למעבד נפשיה חליצה כשרה לגמרי מ"מ להני תרי לישני דשמואל תרוייהו מודו דלמפטר צרה חליצה מעולה בעי כל היכא דאפשר ולמיפטר נפשה מב' יבמין הוא דאפליגו כן לישני. וק"ל כשמואל וכהא לישנא בתרא דהוי לקולא דאיסורא דרבנן וחליצ' פסול' אינה צריכה לחזר על כל האחים כשמואל דאע"ג דבעלמ' הלכת' כרב באיסור' שאני הכא דלרב אליבא דנפשיה כשרה דהא סבירא לן אין זיקא ואיהו לא אסר אלא למ"ד יש זיקא וכיון דשמואל דאסר דסבר יש זיקא שרי אשתכח דבין לרב בין לשמואל שריא ולא אסרי אליב' דשמואל מאי דאסר רב אליבא דשמואל דהו' מארי דשמעתתא דיש זיקא:

גופא אמר שמואל וכו' מ"ש חלץ לאחיות שלא נפטרו צרות דהויא לה כל חדא מינייהו אחות אשה בזיקא פי' ואסורה להתייבם וחליצתן גרועה ולהכי לא פטרה צרה ואע"ג דחליצת צרה נמי מגרעת דאיהו נמי אסירה משום צרה אחות זקוקה דהויא לה מדרבנן בצרת אחות אשה מ"מ לתרוייהו לישני דשמואל דלעיל חליצה גרועה לא פטרא צרת חולץ לצרות נמי לא פטרא אחיות מהאי טעמא דהויא לה צרת אחות אשה בזיקא וחליצ' פסול' היא דהשתא סברי' דאיסור אחיות בזיקא וצרותיהן איסור שוה הוא כשם שאיסורן שוה באחות אשה דאורייתא דהיא וצרת' אסורה בכרת משום דכתיב ואשה אל אחותה לא תקח לצרור והשתא נמי הוה ס"ד דלמיפטר צרה לא פטרה בחליצה גרועה ואע"ג דחליצת נרתה נמי חליצת גרועה דהא למאי דס"ד השתא אחיות וצרותיהן איסור שוה ולהכי הוה קשי' לן חלץ לצרות לאה נפטרו אחיות וניחא לן במאי דאמרי' דחלץ לאחיות לא נפטרו צרת ואע"ג ששתיהן גרועות והא פליגי למאי דאמרי' לקמן גבי בעלת הגט ובעל' המאמ' דכל היכא דכי הדדי נינהו שחליצת כל אחד מהן חליצה גרועה פטר' לחברת' אבל י"ל דהשתא הוא דטעי דהוה סבי' לן דחליצת אחיות וצרותיהן גרועו' בשוה ואפילו הכי חלץ לאחיות לא נפטרו צרות ואקשי' ליה דכיון שכן ה"ה שאם חלץ לצרות לא נפטרו האחיות דמאי שנא הא מהא אבל למסקנ' דפריש רב אשי דחליצת צרות מעילה טפי ולהכי פטרה חליצתן לאחיות הדרי' מהאי סברא וסברי' דחלץ לאחיות לא נפטרו צרות היינו משום דחליצ' צרו' חליצ' מעולה טפי ולמיפטר צרה לא פטרה בחליצת גרועה דידה כיון דאפש' לצרה בחליצה דעדיפא וכדאמרי' לעיל לתרוייהו לישני דשמואל וזה ברור:

לדברי הכל אין זיקה קאמר הקשו בתוס' דהא בפ' ר"ג פרכי להאי מימרא דשמואל דאמר חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה מדתני' כיצד אמר ר"ג אין גט אחר גט הי' לו שתי יבמות נכריות ונתן גט לזו וגט לזו חולץ לראשונה פי' ונפטר צרתה ומותר בקרובות שנייה שלא נאסרו אלא קרובו' חליצה עצמה ואי משום גט דיהיב לשנייה דהוייא כגרושתו אין גט אחר גט מ"מ קאמר דחלץ לבעלת הגט נפטרה צרתה וקשה לשמואל:

ופרקי' אמר לך שמואל כי אמרי אנא לדברי האומר יש זיקא ור"ג אין זיקה ותי' דהשתא בהאי תירוצא לא סבירא לן דההי' סוגייא אמסקנא דשמעתין אתמר דפריש רב אשי טעמא דשמואל משום דיש זיקה והאי דלא פרכי' להאי פירוקא קמא מברייתא דהתם משום דדילמא סבי' לן דאמר לך שמואל דאין הכי נמי ור' גמליאל פליג עליה ואיהו דאמר כרבנן ואף על גב דאמרי רבנן התם וחליצה לאחד מהן ולא פליגי על ר' גמליאל אלא במאי דשרי קרובות שנייה דרבנן לטעמי' סבי' להו יש גט אחר גט וחליצה שנייה נמי חליצה גרוע' וכל כי האי גוונא חדא מינייהו פטר' לצרתה כיון דשוות בגריעות חליצותיהן:

אלא צרה דלאה תפטר בחליצה כשרה היא פי' בשלמא למאי דס"ד מעיקרא דיש זיקה ניחא דיחלץ לאחיות אמאי לא נפטרו צרות דמיירי דנפלו בבת אחת וחליצה דכל חדא חליצה פסולה ואע"ג דשוות כפסולה לא פטרה צרתה כנפשה וסיפא דחלץ לצרות נפטרו אחיות הוא דקשי' ליה אבל לדידך דאמרת אין זיקא אנחת לך סיפא דנפטרו אחיות ואי קשיא הא קשי' לן רישא אמאי לא נפטרה צרת לאה בחליצתה דהא חליצת לאה חליצה כשרה היא דאפי' תימא דמיירי כדנפלו בבת אחת דהכי משמע מסתמא כדסברי לעיל מעיקרא מסתמא במימרת רב מ"מ הא אין כאן איסור זיקה דהא סבירא לן השתא אין זיקה וא"ת נהי דאין זיקה הא איכא איסור משום חשש ביטול מצות יבמין והויא כל חדא מחליצותיהן גרוע' וחליצ' גרוע' לא פטרה צרה הא ליתא כיון דאיסורה אינו משום זיקה אלא משום בטול מצות יבמין אבל היא ראוייה היתה לייבום לא חשיב' חליצה פסולה שלא תפטור צרה כיון דצרתה גריעה כמותה:

מאי לא נפטרו צרות דקאמ' אצר' דרחל ופרכי' והא קאמר צרות ופרקי' צרות דעלמא ופרכי':

א"ה חלץ לצרות נפטרו אחיו' אצרה דרחל רחל מי פטרה והא תנן אסור אדם בצרת קרובת חליצתו פי' דכיון דחלץ ללאה מעיקרא הרי הוא אסור בצרת רחל מפני שהיא צרות קרובה חלוצתו ואשתכ' דכשם שרחל אסורה משום אחות חלוצה כך צרתה אסורה משום צרת קרובה חלוצתו והיא חליצת רחל וחליצ' צרתה תרווייהו גרועות ולא פטרי חדא לחברתה למאי דס"ד השתא וא"ת ולימא ליה דחלץ לצרות קתני והוא לא חלץ ללאה כלל אלא לצרת לאה וחליצת צרת רחל כשירה היא דמותר אדם בקרובות צרת חלוצתו וכ"ש בצרתה י"ל דכיון דאמרי' דחלץ לאחיות לא נפטרו צרות לא מיירי בכלהו צרות אלא בצרת רחל זו ומאי צרות צרות דעלמא היא הנותנות דכי קתני חלץ לצרות לא מיירי בכלהו צרות אלא בצרת רחל בלחוד וצרת דעלמ' קאמ' ומעת' ע"כ חלץ ללאה דאי לא מאן פטר לה דהא לית כאן צרה דידה דליפטר' וזה ברור:

שמואל נמי התחיל קאמר התחיל באחיות לא יגמור בצרו' פי' לא יוכל לגמור אפי' בחליצ' צרות לבדן שאם חלץ ללאה לא תפטר רחל בחליצת צרתה דהא צרתה נמי אסורה עליו וחליצתה גרועה ואין צריך לומר שאין צרת' נפטר' בחליצתו שלה וכל חדא וחדא בעינן חליצה דנפשה:

התחיל בצרות שחלץ לצרת לאה יגמור באחיות דחליצ' רחל כשרה היא דמותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואין צריך לומר שנפטרת רחל בחליצת צרתה דתרוייהו כשרות נינהו וא"ת והא חלץ ונפטרה קאמר והיכי אמרת דהתחיל ולא יגמור קאמר וי"ל דאיידי דבעי למימר בסיפא חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה נקט הכא חלץ ונפטרו וה"ק חלץ בתחילתו באחד מן האחיות עצמן לא נפטרו שתיהן בחליצת הצרות הנשארות לומר שלא נפטרה רחל בחליצת צרה שלה וכדפרי'. והקשו בתוס' ניחא רישא דאחיות וצרותיהן שהן ארבע לכל הפחות יכולנו לומר דהתחיל ולא יגמור קאמר אבל חלץ לבעלת הגט לא נפטרה ליכא למימר הכי דהא תרתי נינהו בלחוד וה"ה בחלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה וע"כ חלץ ממש ונפטרה ממש קאמר וא"כ אמאי תיקשי לן כיון דתרוייהו חליצות גרועות נינהו בעלת הגט או בעלת המאמר אמאי נפטרה בחליצת צרתה וגו' דהשתא סבי' לן דבשלמא לצרות ואחיות שאיסורן מדרבנן משום חשש זיקא כעין של תורה או משום בטול מצות יבמין אמרו חכמים שלא תפטר חברתה בחליצת גרועה ואעפ"י ששתיהן שוות אבל פיסול דבעלת הגט ובעלת מאמר גזרות דרבנן חלושו' נינהו ולפי' התירו בהן דפטרה צרה לבעלת מאמר עצמה אבל בעלת מאמר ובעלת הגט כיון דאתעביד בהו מעשה דפסול הויא גריעה טפי ולא פטרו צרותיהן דלא אתעביד בהו מעשה וחשבי' להם קצת כחליצ' גרועה וחליצת מעולה ולהכא דפריש תלמודא דשמא התחיל ולא התחיל קאמר לפום פשטא דלישנא משמע דאכתי קיימי' דסבי' לן אין זיקה כדפרקי' לעיל מדלא אמרי' לעולם יש זיקה וכיון דכן אתיא מימרא דשמואל אפי' בדנפלו בבת אחת אבל את"ל דהשתא מפרשי' לה דסבי' ליה יש זיקה כסברא דנפשיה אית לן לאוקומי בדנפלו בזה (כולם) בבת אחת ה"א יש זיקה וא"כ חלץ לצרות היאך יגמור באחיות דהא חליצה פסולה היא משום איסור זיקה מיהת ואע"ג דליכא אסור אחות חליצה כדאמרן וזה ברור:

רב אשי אמר לעולם כדקתני חלץ ממש ונפטרו ממש פי' ולעולם שמואל למ"ד יש (זיקה) קאמר וכדנפלו בבת א' כסתמא דמילתא וכדסברי' לה מעיקרא ומיהו לאו כדס"ד דאחיו' וצרותיהן שוות הן באיסור זיקה דהא ליתא דאחיות גופייהו גריעו טפי דאע"ג דבאיסור אחות אשה דאוריית' צרתה כמותה כדכתיב לצרור באיסור זיקה דאחיו' דרבנן אין איסור צרת אחות זקוקה כזקוקה דלא אלמוה רבנן לזיקא לשוויי לזיקא דצרה כערוה עצמ' ופרש"י ז"ל דבאחות זיקא גזרו זיקא אבל בצרתה לא גזרו ולאו למימרא שלא גזרו בה שום איסור ומותר' להתייבם דהא ליכא למימר כלל חדא כיון דמדאורייתא שוות הן באיסור כעין דאורייתא תקון ועוד דא"כ פשיטא דחלץ לצרות נפטרו אחיו' ועוד ליתני חלץ לצרות או שבא עליה' ועוד דהא לקמן כדאוקימנ' לב"ש פרכי' א"ה תתייבם יבומי מכלל דלדידן אליב' דב"ה לא חזו לייבומי אלא ה"ק דבצרת אחות אשה לא גזרו בה חכמי' איסור זיקא אלא לאפקועי דין יבום בלחוד אבל בחליצה שבקוה שתבא חליצ' מעולה דאוריית' וכשגזרו בה ע"מ כן גזרו בה והם אמרו והם אמרו ולפום סוגיי' דהכא הא דתנינן היתה א' כשרה ואחת פסולה כשהוא חולץ לפסולה ופוטר את הכשרה מוקמי' לה כמ"ד אין זיקא א"נ מפרשים פסולה לעלמ' וכשרה לעלמ' ומשום דרב יוסף דאמר לא ישפוך אדם מי בורו כדדחי לה בפ"ק:

תניא כוותיה דרב אשי פי' דקסבר במתני' כיון דלא קתני בבי אחריני ליכ' למימר דהתחיל ולא התחיל קאמר כדאמרי בשמואל וא"כ ע"כ ליכא לפרושי אלא כדרב אשי וכן הלכתא:

א"ה ייבומי נמי תתייבם וא"ת דילמ' אה"נ ונקט חלץ דסיפ' משום חלץ דרישא הא ליתא דכיון דסבר דשריי לייבום לא הוה לי' למיתני' בחליצה דמשמע חליצה דוקא דומיא דרישא והוה ליה למיתני חלץ לצרות או שבא עליהן נפטרו אחיות ועוד דא"כ פשיט' דחלץ לאחיות לא נפטרו צרות:

איבעי' להו בעלת הגט ובעלת המאמר פי' שתי יבמו' מבית א' שעשה מאמר בא' מהן ונתן גט לאחרת והרי שתיהן אסורות להתייב' מדרבנן איזה מהן קודמת פירש שנחליץ אותה ותפטור לחברתה משום דכל היכא דאיכ' חליצה מעולה וחליצה גרועה חליצה מעולה בעי' למיפטר הצר' כדכתבנו לעיל:

לדברי האומר אין זיקה וא"ת אמאי חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה הא אמרינן לקמן פרק ר"ג דלמ"ד אין זיקה חלץ לבעלת הגט נפטרה צרה. וי"ל דהך דלקמן מיירי לפי מסקנא דהכא דסבר שמואל יש זיקה ולכך לא נפטרה צרה. עוד פי' הר"מ דאף כי נמי אמרינן הכא דשמואל איירי אף לדברי האומר אין זיקה היינו דווקא רישא דמלתא דחלץ לאחיות אבל האי דקאמר חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה מיירי [דוקא] למ"ד יש זיקה. והאי דנקט מלתא כתנאי. י"ל דרישא אשמעינן חדושא דאע"ג דאין זיקה מ"מ חלץ לאחיות לא נפטרו צרות אע"ג דשאר חליצה פסולה פטרה למ"ד אין זיקה פסול דאחיות חמיר טפי וסיפא אשמעינן דלמ"ד יש זיקה חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה אע"ג דשאר חליצה פסולה פטרה היינו דווקא למ"ד אין זיקה אבל למ"ד יש זיקה לא פטרה:

תירץ מאי א' חולץ לכולן האמצעית שהיא פסולה לשניהן, והא כולן קאמר כאן דרובה קמי' קרי להו כולן. ואב"א כי קאמר שמואל לחיצה מעליא בעינן ה"מ למיפטר צרה אבל נפשה פטרה וא"צ לחזור על כל החאין וקיי"ל דרב ושמואל ה"ל כרב באיסורי:

גופא אמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות לצרות נפטרו אחיות חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה לצרה נפטרה בעלת הגט, פי' אע"ג דחליצת צרה נמי חליצה פסולה היא דכי נתן גט לאחת נאסרה גם צרתה דומיא לחליצה. מ"מ יותר היא מעולה לחיצת הצרה מחליצת בעלת הגט מפני שבזו עשה מעשה והפסול שלה נשאר אבל בה לא עשה מעשה וממיל אקא מיתסרא עלוי', ואין פסולה נראה לעין כמו שנראה בבעלת הגט, חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה לצרה נפטרה בעה"מ, אע"ג דחליצת בעה"מ לא נפטרה צרה לצרה הוא חליצה כשרה דהא אי בעי מצי מייבמה וחליצת הצרה האי חליצה פסולה דאי בעי ליבמה לא מצי משום בית א' הוא בונה ולא ב' ורבנן עבדי מאמר כיבום אפ"ה חליצת הצרה עדיפא לפוטרה לגמרי מחליצת בעלה"מ דלא פטרה לגמרי. דאכתי צריכה גט למאמרו. ואמרי' מ"ש חלץ לאחיות לא נפטרו צרות דהו"ל צרות אחות אשה בזיקה ואין חליצה פסולה פוטרא צרתה. חלץ לצרות נמי לא מפטרי אחיות דהו"ל צרת אחות אשה בזיקה, ואסיק ר"א משום דלא אלימא זיקא למיסר צרה. פי' לא שתהא הצרה מותרת אלא ה"ק לא אלימא צרה למיסר צרה כערוה ממש דתהוי כצרת ערוה מדאורייתא. שהוא חמורה כמוה אלא איסורא קל ממנה והלכך עדיפא חליצת צרה מחליצת האחות:

איבעיא להו בעלת הגט ובעלת מאמר איזה מהן קודמת לחליצה ואסיקנא דכי הדדי נינהו נינהו:

גמ' מאי אחד חולץ לכולן נמי דקאמר אאמצעית כו' עיין ברא"ש שכתב כדברי התוספות דהאי תירוצא סבר כרב אשי וסיים דדוקא אמצעית חולצת מאחד אבל שתים ראשונות אי נפול בבת אחת זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת עכ"ל וצ"ע דהא שמואל דקאמר אחד חולץ לכולן עליה דרב קאי ומלתא דרב מוקמינן לה בנפול בזה אחר זה ומי הכריח אותו לפרש מלתיה דשמואל דאחד חולץ לכולן בבת אחת ונ"ל להגיה בדבריו אפילו בנפול בבת אחת דאע"ג דבשתים הראשונות חליצות שניהם גרועות מ"מ הראשון שחלץ לראשונה חליצתו בשניה גרועה טפי מחליצת השני דלראשון הויא השניה אחית חלוצתו ולשני אינה נאסרה עליו אלא משום דנאסרה עליו שעה אחת ולהכי חליצתו חליצה כשירה מקריא לגבי חליצת הא' ולא דמיא לחליצת האמצעית שהוא שוה בגריעותא לשניהם דהויא להו אחות חלוצה וכ"כ התוס' לקמן בהדיא בד"ה שמואל התחיל ולא התחיל כו' דאע"ג דשמואל סבר בהחולץ כיון שנאסרה עליו שעה אחת נאסרה עולמית מ"מ הויא חליצת רחל חליצה כשירה כו' ע"ש בתוס':

גמרא לדברי האומר אין זיקה כו'. ואין להקשות קושית התוס' דלימא בהיפוך הוא ס"ל אין זיקה ומ"ש שמואל יש זיקה לדברי האומר יש זיקה כו' דא"כ במאי פליג ארב הא רב ע"כ ס"ל אין זיקה כמו שתרצו תוס' לעיל וק"ל:

שם א"ר אבא בר ממל כצ"ל כו'. והיינו שדוחה לעולם אימא לך דאלימא זיקה לשווי צרה כערוה ומן הברייתא אין להבין ראיה די"ל דהך ברייתא אתי כב"ש וק"ל. בתד"ה א"ה חלץ לצרות כו' דוקא מרחל ומשום שחלץ ללאה בענין כו' עכ"ל. רצו לתקן בזה לישנא דאי הכי וק"ק דמה תירצו דהא המקשה גופי' קאמר לעיל בשלמא צרה דרחל לא נפטר דכיון דחלץ ללאה כו' אמאי לא קשיא ליה דא"כ חלץ לצרות נמי לא נפטרו אחיות דהא תנן כו' ויש ליישב ודו"ק:

[בא"ד בענין זה כו'. (בפרש"י מש"כ) [בח"ה מ"ב] רצו לתקן בזה לישנא דא"ה וק"ק דמה תירצו וכו' ולדידי נראה כי' התוספות בע"א דהא יש להקשות דלפי תירוץ הגמרא התחיל ולא התחיל קאי חלץ לצרות אנרות לאה ולא אצרות דסיים לא נפטרו צרות רק אמר אם לא חלץ לאחיות מתחלה רק לצרות מתחלה א"כ אמאי אינו מתרץ כפשוטו דמ"ש לאחיות היינו שחלץ לשתי אחיות לא נפטרו צרות רחל חלץ לצרות היינו שלא חלץ לשתי אחיות רק לשתי צרות היפוך מן לאחיות ולכן פירשו תו' דודאי יש ליישב כן דברי שמואל דמ"ש לצרות היינו היפוך מן מ"ש לאחיות אך המקשן פריך כיון דמ"ש לאחיות היינו ללאה ולרחל לא נפטרו צרות רחל הא בענין זה אם חלץ ללאה לבד ואחר כך לצרת רחל לא נפטרה רחל ולמה אמר לאחיות לא נפטרו צרות הא בענין זה מצינו ג"כ בהיפוך דלצרות לא נפטר רחל ואין כוונתו להקשות אדברי שמואל כמ"ש לצרות לא נפטרו אחיות ומתרץ התחיל ולא התחיל כו' לא יגמור בצרת רחל ומכ"ש ברחל עצמה ודו"ק]:

גמ' נפטרו אחיות ואצרת רחל כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל לפרש אי הכי דחלץ לאחיות לא נפטרו צרות קאי אצרת רחל א"כ חלץ לצרת כו' נמי קאי אצרת רחל מי מפטרה וק"ל אבל מפרש"י משמע דהכי חיבורו אצרת רחל מי מיפטרה ודו"ק:

רש"י בד"ה אי הכי כו' לאחיות שחליצה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מאי אחד חולץ לכולן כו' התחיל באחיות לא יגמור בצרות כו' וכ"ש היכא דשניהן כו' כצ"ל:

בד"ה שמואל כו' אין זיקה קאמרי ולפי כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה חלץ לבעלת מאמר. עי' כה"ד. מלשונו משמע דאם נתן לה גט תחלה למאמרו (דשרי אפי' לייבמה אח"כ לל"ב דרבא לקמן (לב) לשיטת התוס' לקמן (נב ב) בד"ה או דלמא אבל רש"י עצמו לא ס"ל כן) חליצתה פוטרת צרתה אך מדברי התוס' לעיל (כו ב) בסד"ה חליצה שכ' דטעמא משום דדמיא לכנוסה דאין בה זיקה נראה דאפי' נתן לה גט קודם נמי א"פ חליצתה את צרתה ויותר מוכח כן מדבריהם לקמן (נ ב) בד"ה צריכות:

רש"י ד"ה יגמור אף באחיות. כיון דאין זיקה אי הוה בעי כו' מייבם. נ"ל דלפי שיטת התוס' בסוגיא זו גם כאן א"י לייבם לרחל דגזרינן דלמא אתי לייבומי ברישא דלא אסיק אדעתיה שמא תמות צרת לאה:

בסה"ד. נ"ל דצ"ל דשביחא מלתא טפי בבי"ת ולא כמו שהגיהו עה"ג:

רש"י ד"ה לעולם (בסופו). ול"ג חכמים כו'. משמע דס"ל דמותרת אפי' להתייבם עמש"כ לעיל (כ) בס"ד: