יבמות כט ע"א

וְהָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת לֹא חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת
גְּזֵירָה מִשּׁוּם אִיסּוּר מִצְוָה דְּעָלְמָא
הָא תִּינַח אִיהִי אֲחוֹתָהּ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר גְּזֵירָה אֲחוֹתָהּ מִשּׁוּם לַתָּא דִּידַהּ
וְהָא גַּבֵּי עֶרְוָה לָא גָּזְרִינַן שָׁאנֵי עֶרְוָה דְּמִגְמָר גְּמִירִי לַהּ אִינָשֵׁי וְקָלָא אִית לַהּ
מַתְנִי' שְׁלֹשָׁה אַחִין שְׁנַיִם נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֶחָד מוּפְנֶה מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת וְעָשָׂה בָּהּ מוּפְנֶה מַאֲמָר וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו הַשֵּׁנִי
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ וְהַלֵּזוּ תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט וּבַחֲלִיצָה וְאֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ אוֹי לוֹ עַל אִשְׁתּוֹ וְאוֹי לוֹ עַל אֵשֶׁת אָחִיו
גְּמָ' זוֹ הִיא לְמַעוֹטֵי מַאי לְמַעוֹטֵי הָךְ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּלָא עָבְדִינַן כְּוָותֵיהּ אֶלָּא אִי כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל אִי כְּרַבִּי אֶלְעָזָר
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לָא תֵּימָא מַאֲמָר לְבֵית שַׁמַּאי קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר דְּאִי בָּעֵי לְאַפּוֹקֵי סַגִּי לַהּ בְּגִיטָּא אֶלָּא מַאֲמָר לְבֵית שַׁמַּאי אֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא לִדְחוֹת בַּצָּרָה בִּלְבָד
אָמַר רַבִּי אָבִין אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יְקַיְּימוּ יְקַיְּימוּ אִין לְכַתְּחִלָּה לָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - א

כיון שדין זה והדין הקודם לו, הם דבר חידוש רק לרבי שמעון [עיין הערה בעמוד הקודם].

שהרי הצורך של התנא לחזור ולשנות אותם כאן, על אף שכבר נאמרו במשנה הקודמת, הוא כדי לומר אותם גם לפי רבי שמעון -

הילכך תמהה הגמרא: מדוע שתיהן צריכות חליצה?

והא אמר רבי שמעון: שתי אחיות לא חולצות ולא מתייבמות! לפי שהוא סובר: כיון שנעשו צרות זו לזו בזיקה, לא יהיה לך ליקוחין אפילו באחת מהן. וכאן, באיסור מצוה, שאינו אלא מדרבנן, הרי מן התורה נופלות שתי האחיות ליבום ונעשות צרות זו לזו בזיקה, ולפי רבי שמעון הן פטורות מן היבום ומן החליצה, ולמה הצרכנו את שתיהן חליצה כאן!?

ומשנינן: גזירה משום איסור מצוה דעלמא!

יש להצריכם חליצה, כדי שלא יבואו אנשים להתיר סתם אשה האסורה באיסור מצוה או קדושה, אפילו שלא במקום נפילת שתי אחיות.

ומקשינן: הא תינח איהי, איסור מצוה עצמה, שפיר היא חולצת, כדי שלא יבואו להתיר איסור מצוה שלא במקום אחיות.

אלא אחותה של איסור מצוה, שהצריכוה גם היא חליצה, על אף שאין היא איסור מצוה - מאי איכא למימר? מדוע היא צריכה לחלוץ בשעה שהיא פטורה לרבי שמעון, כדין אחות זקוקה!

ומשנינן: הצריכו לאחותה של איסור מצוה חליצה - כי גזרו גזירה על אחותה, משום [לתא, רש"י כתב שמילה זאת היא יתור לשון] דידה, של איסור מצוה.

שהצריכו את אחותה חליצה, כמוה, כדי שלא יטעו בינה לבין אחותה, ויאמרו, כשם שזאת פטורה מן החליצה כך גם אחותה.

ואם יפטרו את איסור מצוה מהחליצה, יבואו לטעות ולהתיר כל איסור מצוה בעלמא, אפילו שלא במקום אחיות.

ופרכינן: והא גבי היתה אחת מן שתי האחיות ערוה, שנינו לפי רבי שמעון שאחותה מתייבמת, ואילו הערוה עצמה יוצאת בלי חליצה. ושם לא גזרינן על האחות הערוה שתחלוץ, גזירה משום אחותה שאינה ערוה, המתייבמת!

ולמה החמרנו פה, באיסור מצוה, לחייב את אחותה חליצה? והרי גם פה אחותה אסורה באיסור ערוה, לאחר שנעשו שתיהן צרות זו לזו בזיקה, ומאי שנא אחותה כאן, שהיא כן צריכה חליצה על אף היותה ערוה!?

ומשנינן: שאני בהייתה אחת משתי האחיות ערוה לפני הנפילה, דמגמר גמירי לה אינשי, וקלא אית לה.

שיודעים האנשים שהיא ערוה ואינה צריכה חליצה, ואחותה אינה אחות זקוקה. ולכן לא החמירו להצריך את הערוה חליצה מחמת החשש שיבואו להתיר את אחותה בלי חליצה, בעוד שאחותה מתייבמת.

אבל שתי אחיות שנפלו ביחד ליבום, לא הכל יודעים את חידושו של רבי שמעון שכיון שנעשו צרות זו לזו בזיקה הן אינן זקוקות עוד לחליצה, והן ערוה ליבם.

מתניתין:

שלשה אחין, שהיו שנים מהם נשואים שתי אחיות, ואחד היה מופנה.

מת אחד מבעלי אחיות, ועשה בה מופנה מאמר.

ואחר כך מת אחיו השני, הנשוי את האחות השניה, והרי היא נופלת לפני האח המופנה שעשה כבר מאמר באחותה -

בית שמאי אומרים: אשתו של בעלת המאמר, נשארת עמו, ואינה נאסרת עליו עתה משום אחות זקוקתו.

היות והם סוברים שמאמר קונה מן התורה, והרי האחות הראשונה שעשה בה מאמר, היא ככנוסה לו מן התורה, ואחותה היא ערוה עליו, ואין היא זקוקה לו. ולכן אשתו, אינה נחשבת כאחות זקוקתו.

והלזו, אחות אשתו, תצא אפילו בלי חליצה, משום ערות אחות אשה.

ובית הלל אומרים: אין מאמר קונה מן התורה אלא רק מדרבנן, ולכן משנפלה לפניו אחותה, נאסרת עליו אשתו שעשה בה מאמר מדין אחות זקוקתו.

ולכן, הרי הוא מוציא את אשתו בגט למאמרו מדרבנן, ובחליצה לזיקתו מן התורה.

ואת אשת אחיו הוא מוציא בחליצה, ואינו רשאי לייבמה, שהרי מדרבנן היא אחות אשתו במאמר.

זו היא שאמרו: אוי לו על אשתו, ואוי לו על אשת אחיו.

גמרא:

והוינן בה: לשון "זו היא", היא באה למעט, זו ולא אחרת - למעוטי מאי?

לקמן בדף קט א נחלקו התנאים בענין שתי אחיות שהיו נשואות לשני אחים, והיתה אחת מהן גדולה, ונשואה לאח מן התורה, והשניה קטנה, שהיתה נשואה לאח השני בנישואין מדרבנן.

ומת האח שנשוי את האחות הגדולה, והרי היא נופלת ליבום מן התורה לפני האח השני שנשוי לאחותה הקטנה מדרבנן.

ונמצא שאשתו הקטנה אסורה עליו מדין "אחות זקוקתו" אם נסבור "יש זיקה" לאסור את קרובות יבמתו עליו. ואילו יבמתו אסורה עליו מדרבנן כאחות אשתו.

רבי אלעזר אומר: מלמדין את אשתו הקטנה שתמאן בו, ואז תהיה מותרת לו יבמתו, אחותה הגדולה.

רבן גמליאל אומר: אין מלמדין אותה שתמאן. אלא אם מיאנה, מיאנה. ואם לאו, תמתין היבמה עד שתגדיל אשתו, ויהיו קידושיה קידושי תורה, ואז תצא יבמתו, שהיא אחותה, כדין ערות אחות אשתו.

ואילו רבי יהושע אומר: אוי לו על אשתו, שצריך להוציאה בגט, ואוי לו על יבמתו אשת אחיו, שצריך להוציאה בחליצה.

ובאה משנתנו למעוטי הך דרבי יהושע, דלא עבדינן כוותיה.

אלא, אי כרבן גמליאל שממתינים

אי כרבי אלעזר שמלמדים את אשתו למאן בו.

אמר רבי אלעזר: לא תימא, אל תאמר שמאמר לבית שמאי קונה מן התורה קנין גמור, כאילו כבר לקחה ממש לאשה, ונעשית אשתו לכל דבר, עד כדי כך דאי בעי לאפוקי, לגרשה ממנו, סגי די לה בגיטא, ואינה צריכה חליצה.

אלא מאמר לבית שמאי אינו קונה קנין גמור, ואם בא להוציאה היא עדיין צריכה חליצה, בנוסף לגט!

אלא, מאמר קונה מן התורה רק בכדי לדחות בצרה בלבד.

ומובן ה"צרה" כאן אינו צרת ערוה, אלא אחותה שהיא "צרתה" באחווה.

אמר רבי אבין: אף אנן נמי תנינא, לדברי רבי אלעזר שאין מאמר קונה לבית שמאי קנין גמור, במשנה בתחילת הפרק:

ארבעה אחים שהיו שנים מהם נשואים שתי אחיות, ומתו האחים הנשואים לאחיות, לא יתייבמו האחיות לשני אחים הנותרים, אלא יחלצו. ואם בכל זאת קדמו וכנסו -

בית שמאי אומרים: יקיימו אותן תחתיהם.

ומשמע: יקיימו בדיעבד, שאם כבר קדמו וכנסו, אין, רק אז יקיימו אותן תחתם.

אבל לכתחלה, לא יתכן לבית שמאי לכנסן ולקיימן.

והא [והרי] אמר ר' שמעון: שבכל מקרה שיש אחות חלוצה — שתי האחיות לא חולצות ולא מתייבמות, וכאן הלא מדין התורה ראויות וזקוקות הן לייבום מדין תורה, ומכיון שכן, הריהי נחשבת כזקוקה, ולדעת ר' שמעון יש לפוטרה אף מן החליצה, ומדוע נאמר שחולצות ולא מתייבמות!

ומשיבים: גזירה היא משום איסור מצוה דעלמא [בכלל], שאם לא היו חולצים להן, יש חשש שיחשבו שנפטרו מחליצה לא משום שהן אחיות אלא משום איסור מצוה, ויחשבו שבאיסור מצוה אין חליצה, ולכן גזרו שיחלצו.

ושואלים: הא תינח איהי [זה נוח בזו], באחת מהן, שראוי שיחלצו לה כדי להראות שיש חליצה באיסור מצוה, אבל אחותה מאי איכא למימר [מה יש לומר] על כך שאף היא נזקקת לחליצה? ומשיבים: גזירה גם באחותה משום לתא דידה [הגרר שלה].

ושואלים: אם כך, שאנו גוזרים מפני חשש ואומרים שמוטב שיחלצו, והא [והרי] גבי איסור ערוה לא גזרינן [אין אנו גוזרים] לדעת ר' שמעון שתצטרך הערוה חליצה משום אחותה, אלא פוטרים אותה לגמרי? ומשיבים: שאני [שונה] הוא ענין ערוה דמגמר גמירי לה אינשי [שלומדים אותה אנשים], שהרי איסור ערוה מפורש בתורה והכל יודעים אותו, וקלא אית [וקול יש] לה, ואין לחשוש שיבואו לטעות ולהחליף אותה ביבמה סתם — מה שאין כן באיסור מצוה שאינו מפורש בתורה ואין הכל יודעים אותו.

א משנה היו שלשה אחין, שנים מהם נשואים לשתי אחיות, ואחד מופנה (רווק). מת אחד מבעלי האחיות בלא בנים והשאיר אשה, ועשה בה מופנה מאמר. כלומר, קידש אותה, והוא הקרוי "מאמר יבמים", אבל לא בא עליה עדיין, ואחר כך לפני שהספיק לכנוס אותה מת אחיו השני, ונפלה לפניו לייבום גם אשת האח השני שהיא אחותה של זו שקידש —

בית שמאי אומרים: אשתו עמו, שאותה יבמה שקידש הרי היא כאשתו, והלזו, האחרת, תצא ותיפטר מייבום משום אחות אשה. ובית הלל אומרים: כיון שעדיין לא כנס גם את הראשונה — שתיהן זקוקות לו בזיקת ייבום. ולכן מוציא את אשתו, כלומר, את זו שעשה בה מאמר, בגט, לבטל את המאמר שעשה בה, ובחליצה לבטל את קשר הזיקה. ומוציא גם את אשת אחיו השני בחליצה. ומעירים, זו היא שאמרו: אוי לו על אשתו, ואוי לו על אשת אחיו. שהרי בגלל צירוף המאורעות מאבד את שתיהן.

ב גמרא שואלים: "זו היא" שאמרו במשנה, שהיא לשון דיוק וצמצום, למעוטי מאי [למעט את מה] היא באה? ומשיבים: למעוטי הך [למעט את זו] של ר' יהושע (להלן בדף קט, א) במי שהיה נשוי לקטנה, ונפלה לפניו אחותה לייבום, שסבור ר' יהושע שצריך הלה להוציא את שתיהן, ואמר שם: אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו. וממשנתנו נלמד דלא עבדינן כוותיה [שאין אנו עושים כמותו כשיטתו], אלא אי [או] כשיטת רבן גמליאל, אי [או] כשיטת ר' אלעזר שם, שמוצאים בכגון זה דרך שיוכל לשאת לפחות את אחת מהן.

ג לגופם של הדברים, לכאורה אפשר היה ללמוד שלדעת בית שמאי יש למאמר תוקף בייבום, אולם אמר ר' אלעזר: לא תימא [אל תאמר] שמאמר לדעת בית שמאי קונה קנין גמור והיא נעשית כאשתו ממש עד כדי כך דאי בעי לאפוקי, סגי לה בגיטא [שאם הוא רוצה להוציא אותה, די לה בגט] ואינה צריכה חליצה, אלא מאמר לבית שמאי אינו קונה אלא כדי לדחות בצרה בלבד, שכוח המאמר מספיק כדי שהצרה, כלומר האחות שנפלה גם היא לפניו, תידחה ולא יצטרך לחלוץ לה.

אמר ר' אבין: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] הוכחה לכך שמאמר איננו קונה קנין גמור אף לדעת בית שמאי, שכן שנינו במשנה בראש הפרק, שכאשר נפלו שתי אחיות יבמות לפני שני אחים, אם קדמו האחים וכנסו, בית שמאי אומרים: יקיימו, ומדיוק הלשון אפשר להבין: יקיימו — אין [כן], שאם כבר כנסו — יקיימו, אבל לכתחלה — לא, שאינם רשאים לשאת אותן, בגלל האיסור של אחות זקוקתו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This halakha was also taught in the previous mishna (26a), and it is cited in this mishna according to the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara asks: But didn’t Rabbi Shimon say: Two sisters neither perform ḥalitza nor enter into levirate marriage? Because these women are eligible for levirate marriage according to Torah law, they are considered the sisters of a woman with whom he has a levirate bond. In this case, Rabbi Shimon exempts them from both ḥalitza and levirate marriage. Why, then, does the mishna require them to perform ḥalitza?

The Gemara answers: It is a rabbinic decree due to the general case of a prohibition resulting from a mitzva. If they did not perform ḥalitza in this case, where they are sisters, there is a concern that people would assume that their exemption from ḥalitza stemmed not from their status as sisters but rather due to the prohibition. This would lead to the mistaken conclusion that women who are forbidden due to a mitzva do not require ḥalitza. Therefore, the Sages issued a rabbinic decree requiring ḥalitza in this case.

The Gemara asks: This works out well for her, as she is forbidden due to the prohibition resulting from a mitzva. It is appropriate to require ḥalitza with her, to demonstrate that ḥalitza is generally applied in cases where there is a prohibition resulting from a mitzva. But with regard to her sister, what is there to say? Why must she perform ḥalitza as well? The Gemara answers: There is a rabbinic decree with regard to her sister due to her.

The Gemara asks: If Rabbi Shimon issues a decree in this case requiring ḥalitza for the sister, out of concern for confusion, then there is a difficulty: But, with regard to a forbidden relative we do not issue a decree requiring ḥalitza due to her sister; why does Rabbi Shimon issue a rabbinic decree requiring ḥalitza with a woman forbidden due to a prohibition resulting from a mitzva and not with a woman who is a forbidden relative? The Gemara answers: Forbidden relatives are different, as people learn the halakhot pertaining to them because they are stated explicitly in the Torah and are well known to all, and the ruling has publicity. Therefore, there is no concern lest people mistakenly confuse this case with cases of yevamot who are not sisters. Prohibitions resulting from mitzvot are not, however, explicit in the Torah, nor are they generally known.

MISHNA: In the case of three brothers, two of whom were married to two sisters, and one who was single, the following occurred: The husband of one of the sisters died childless, leaving behind his wife, and the single brother performed levirate betrothal [ma’amar] to this wife. The single brother performed an act of betrothal to the yevama but did not yet consummate the marriage by engaging in sexual intercourse. Afterward, the second brother died, and therefore the second brother’s wife, the sister of the betrothed, happened before the single brother for levirate marriage as well.

In this case, Beit Shammai say: His wife remains with him. The woman he betrothed is considered like his wife, and he is not required to divorce her. And this other woman leaves the yavam and is exempt from levirate marriage as the sister of a wife. Beit Hillel say: Being as he had not yet entered into marriage with the first woman, he is required to perform levirate marriage with both women. Therefore, he divorces his wife, i.e., the woman to whom he performed levirate betrothal, with a bill of divorce, which nullifies levirate betrothal, and by ḥalitza, which nullifies the levirate bond. And, he sends away the wife of his second brother with ḥalitza as well. They comment: This is the case that was referred to when the Sages said: Woe unto him for his wife and woe unto him for the wife of his brother. Due to the combination of circumstances, he loses them both.

GEMARA: The Gemara asks: What does the mishna’s formulation of the term: This is, which indicates limitation and exactitude, come to exclude? The Gemara answers: It excludes that statement of Rabbi Yehoshua (109a). There, Rabbi Yehoshua holds that if a man is married to a minor when her sister happens before him for levirate marriage, he must send both of the women away. He said there: Woe unto him for his wife and woe unto him for the wife of his brother. From the language in the mishna here, we learn that we do not act in accordance with his opinion. Rather, we act either in accordance with the opinion of Rabban Gamliel or in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. According to the opinion of both of these tanna’im in the mishna (109a), despite the conflict between the brother’s marriage to the minor and the levirate bond with her sister, there is still a way for him to marry one of the women.

§ With regard to the main issue of levirate betrothal, it would seem from this mishna that Beit Shammai hold that levirate betrothal has the legal force of levirate marriage. However, Rabbi Elazar said: Do not say that levirate betrothal acquires the woman as a full-fledged acquisition according to the opinion of Beit Shammai, such that the first woman becomes his wife to the extent that if he wants to divorce her a bill of divorce would suffice without an act of ḥalitza. Rather, for Beit Shammai, levirate betrothal acquires the woman only insofar as it precludes a rival wife from entering levirate marriage. The legal force of levirate betrothal is limited to preventing the rival wife of the sister from performing levirate marriage; she is exempt from both levirate marriage and ḥalitza.

Rabbi Avin said: We, too, learn in the mishna a proof that levirate betrothal is not a full-fledged act of acquisition, even according to Beit Shammai. The mishna at the beginning of this chapter (26a) teaches that when two sisters who are yevamot happen before two brothers for levirate marriage, if the brothers married their wives before consulting the court, then Beit Shammai say: They may maintain them as their wives. From here it can be deduced: If they already married them, yes, they may maintain them. However, marrying them ab initio, no, this is prohibited due to the prohibition against marrying the sister of a woman with whom one has a levirate bond.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאקשינן והא גבי ערוה לא גזרינן.פי' ערוה שהיא איסור מצוה לא גזרינן. ופריק ערוה מגמר גמירי לה דמשום ערוה הוא אבל צרות דר' שמעון לא גמירי ואמרי משום איסור מצוה דאית בה הוא וזהו הפירוש הנכון ולא כך פירש"י ז"ל.

מתניתין: בית שמאי אומרים אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה. פירשו בגמרא משום דמאמר לב"ש קונה קנין גמור והקשו בתוספות ודילמא טעמייהו דבית שמאי משום דקסברי מותר לבטל מצות יבמין מן התורה וכן נמי דבר תורה אין זיקה ונראית צרתה במאמר אתא דרבנן ומבטל דרבנן ולדידי לא קשיא דמתניתין כיון דקתני והלזו תצא משום אחות אשה בלא חליצה משמע ואם מאמר אינו קונה קנין גמור האיך יוצאה וא"ת ה"ק יכנוס את אשתו כיון שעשה בה מאמר ותצא הלזו משום אחות אשה הא לא קתני הכי.
אלא הא קשיא, ודילמא טעמא דבית שמאי כדר' שמעון דאמר יש זיקה וזיקה ככנוסה ד מיא ביבם אחד לפיכך שנינו אשתו עמו והלזו תצא ובשני יבמין זיקה לאו ככנוסה דמיא ולפיכך שנו משנת ארבעה אחין וא"ת אם כן מאמר לב"ש למה לי להודיעך כחן דב"ה הא לאו קושיא היא דלא ניחא להו לרבנן בגמרא למיתלי הך סברא אלא בר"ש דא"כ לישמעינן ב"ש התירא באשת אחיו שלא היה בעולמו כדאשמעינן ר' שמעון וכל שכן דלמסקנא דהתם ר"ש גופיה לית ליה זיקה ככנוסה ולא תלינן בוקי סריקי בב"ש ועוד נמי לא ניחא ליה למימר דמתניתין דב"ש תני מאמר להודיעך כחן דב"ה דכח דהתירא דידהו הוה עדיף אבל בירושלמי אמרו מאמר דב"ש כזיקת ר"ש.

גמרא למיעוטי הך דר' יהושע דלא עבדינן כותי' אלא או כר"ג או כר' אליעזר. איכא למידק והא טעמא דר"ג משום דאין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין וב"ה אמרו אם קדמו וכנסו יוציאו ואיכא למימר דנקט ר"ג לדברי האומר קל היה להם לב"ה בדבר זה ואע"ג דקתני יקיימו אין לכתחילה לא דילמא לאו דוקא.
והאי תירוצא לאו דווקא אלא הא דאמרינן או כר"ג מדיוקא דהא מתניתין קאמר כלומר דמתניתין קתני זו היא למעוטי הך דר' יהושע דלא אמרינן אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו הילכך דינא אחרינא הוא או כר"ג או כרבי אליעזר ומיהו ממתניתין אחריתי שמעת לן דב"ה לא כר"ג סבירא להו ואנן מדיוקא דהא מתניתין קאמרינן.

זו היא למעוטי מאי למעוטי הך דר' יהושע דלא עבדינן כותיה אלא או כר"ג או כר' אליעזר. ואי קשיא לך היכי אמרינן דעבדינן בההיא כר"ג והא טעמא דידיה משום דקסבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין, וב"ה הא אמרי במתניתין (לעיל יבמות כו, א) אם כנסו יוציאו. לא קשיא דאנן מדוקיא דהא מתניתין לא דחינן אלא דר' יהושע דאמר התם אוי לו על אשתו ועל אשת אחיו, אבל דר"ג לא מדחיא מדוקיא דהא מתניתין, אבל כשתמצא לומר דב"ה יש זיקה ס"ל אי נמי אסור לבטל מצות יבמין ממתניתין דארבעה אחין בההיא לא עבדינן כר"ג אלא כר' אליעזר.

אלא מאמר לב"ש אינו קונה אלא לדחות צרה בלבד. והא דלא אוקימנא טעמא דבית שמאי בזיקה דחד ככנוסה וכדאוקימנא טעמיה דר' שמעון בריש פרק כיצד (לעיל יבמות יט, א) משום דאם כן מאי איריא עשה בה מאמר אפילו לא עשה בה מאמר נמי, ואם תאמר הוא הדין אף על גב דלא עבד בה מאמר, והא דקתני עבד בה מאמר להודיעך כחן דבית הלל, הא ליתא דאדרבה כח התירא דידהו עדיף להו למיתני, ועוד דלא אשכחן תנא דאית ליה זיקה ככנוסה אלא ר' שמעון ואליבא דר' הושעיא ואיתותב ובדעתא קלישא לא תלינן דב"ש.

הא דתנן וא' מופנה ה"נ צריך למתני ולאחת נשוי נכרית דקא תני לה במופנה שאין לו צורך כאשתו בזה למעוטי הך דר' יהושע דלא עבדי' כוותיה אלא או כר"ג או כר' אליעזר פי' דאיפליג בפ' ב"ש בב' אחים נשואין ב' אחיות יתומות א' גדולה וא' קטנה ומת בעל הגדולה בלא בנים ר' אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן ור"ג סבר אם מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדי' ותצא הלזו משום אחות אשה ורבי יהושע אומר אוי לו על אשתו ועל אשת אחיו מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה והקשו בתוס' היכי אמרי' דעבדי' אליבא דב"ה כר"ג דהתם והא טעמא דר"ג משום דאין זיק' ומותר לבטל מצות יבמין וב"ה אמרינן דמתני' דלעיל אם כנסו יוציאו וטעמא דההי' מתני' או משום דיש זיקה או משום דאסור לבטל מצות יבמין כדאיתא בריש פרקין ותירצו דאנן ה"ק דמיהא מתני' דהכא מפקינן מדר' יהושע ולית לן למעבד התם אלא כר"ג או כרבי אליעזר ואת"ל דטעמ' דר"ג דהתם משום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה שפיר אפשר למעבד כר"ג ולכשת"ל דטעמא דר"ג כדאסיק' התם משום אחות אין זיק' ומותר לבטל מצות יבמין לא עבדי כר"ג ממתני' דלעיל דק"ל ועבדי כר' אליעזר:

א"ר אליעזר לא תימא מאמר לב"ש קונה קנין גמור וא"ת ומנא תיתי לן דנימא הרי י"ל מטעמ' דאמור בירו' יבמה יבא עליה זו הביאה ולקחה לו לאשה זו המאמר והוה ס"ד שהקישן הכתוב כשם שהביא' גומר' כן המאמר גומר קמ"ל ר' אליעזר דלא וטעמא כדאמור התם בירושלמי יכול כשם שהביאה גומרת בה כך יהא המאמר גומר בה תלמוד לומר ויבמה עיכבה כל הפרשה לייבום לומר לך ביאה גומרת בה ואין מאמר גומר בה ואי ס"ד מאמר לב"ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה וא"ת והא איכא למיחש דילמא אדקני האי מיית אידך ומבטלא מצות יבמין יש לומר דר' אבין סבר דטעמא דמתני' משום דיש זיקה אבל למיתה לא חייש א"נ שעושין שניהם יחד ע"י שליח שלהם דכולי האי לא גזרינן דליגזור הא אטו מייבם ואח"כ חולץ כיון דהשתא לא עבדי ייבום כלל וא"ת היאך אתה אומר זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר וקונה דהא שנייה לא משתרייא כיון שנאסרה משעת נפילה וכדר' יוחנן נימ' רבי אבין לית ליה דרב יוחנן רבי' וס"ל כרב וי"ל דהא דקתני וזה יעשה מאמ' ויקנה לאו דוקא אלא למישרי הראשונה מיהת וא"ת א"כ לימא ליה דגזרי למישרי ראשונה אטו שנייה לכתחלה מיהת י"ל דאיהו משמע ליה יקיימו אין לכתחלה כלל כלל לא ואפי' כשעשה כבר א' מהם מאמר בשנייה ויש אומרים דה"ה דמצי למיפרך ליה דמתני' משום גזירה אלא דניחא למיפרך ליה מראי' דיליה גופא וליטעמיה דידיה ונכון הוא אבל אין צורך לכך והאי דפריך לעיל בפרק כיצד דשורת הדין כי הב' יכול לכנוס לאלתר אלא שגזרו בו דשמא יבא לכנוס בתחלה קודם מאמר:

והאמר ר"ש וכו' וא"כ אמאי אמרינן במתני' חולצות. וא"ת ודלמא משום דאיסור מצוה פקעה קצת זיקה. ונראה לר"ם דפריך מאיסור מצוה גופה אמאי חולצת דממה נפשך היה לנו לומר דלא חלצה דאי איסור מצוה משוי לה ערוה א"כ פטורה היא גם מחליצה ואי לא משוי לה כערוה א"כ יש בהן זיקה כמו שתי אחיות דעלמא דאינן חולצות. והא דקא פריך אחותה מאי איכא למימר אין זה ממה נפשך דהא אי איסור מצוה ערוה היא א"כ מותר באחותה דאינה אחות זקוקתו. אבל מ"מ פריך שפיר דכיון דלא מחזקינן איסור מצוה לערוה ולא אמרי' אלא משום גזרה משום איסור מצוה בעלמא. א"כ אחותה הוי אחות זקוקה:

והא גבי ערוה לא גזרינן. פי' דאמרינן אסור בה ומותר באחותה ואמאי לא אמרינן דחלצה גזרה משום אחותה דשמא יאמרו העולם דכי היכי דפטורה איהי תפטר אחותה וזה אינו דהא מותר בה. א"נ לא היה לנו להתיר אחותה היכא דאיכא נמי איסור ערוה גזרה משום שתי אחיות שאין בהם ערוה ומשני ערוה מגמר גמרי אינשי:

שנים מהם נשואים שתי אחיות וא' מופנה האי דלא נקט הכא וא' נשוי נכרית כמו במשנה דבסמוך. נראה משום דבעי למימר זו היא שאמרו אוי לו על אשתו ועל אשת אחיו לכך מוקים לה דהוי מופנה דהשתא הוי בלא אשה כלל:

אשתו עמו משום דקסבר ב"ש מאמר קונה ומשמע מדאורייתא הוא מדקאמר והלזו תצא משום אחות אשה ונפקא לן מדכתיב ולקחה לו לאשה כאשה מה אשה בשטר אף יבמה בשטר ודלא כפ"ה דפי' בגמרא עביד בה מאמר מיבעיא. ופ"ה דמאמר אינו אלא מדרבנן ולפי' שפיר י"ל דהוי מדאורייתא וכדפרשתי לקמן דהכי קאמר השתא ארוסה בעלמא דהוו קדושין מפורשים בהדיא בקרא וכו' עביד בה מאמר דלא ידעינן אלא מקדושין מיבעיא:

א) ועוי"ל דלא דמי דלעיל איירי שמיאנה ביבם לבד ולא בבעל ואינו נראה כעוקרת נשואי המת אבל הכא שממאנת הקטנה בבעלה ורואין העולם שיוצאה מבעלה במיאון יודעין העולם שלא היו נשואיה נשואין ולא היתה אחות אשה:

מתניתין ג' אחין ב' מהם נשואין ב' וא' מופנה ומת א' מבעל האחיות ועשה בה מופנה מאמר ואח"כ מת השני ב"ש אומר אשתו עמו הולה תצא משום אחות אשה ובה"א מוציא את אשתו בגט וחליצה ואשת אחיו בחליצה וזו היא שאמרו אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו. פי' ב"ש סברי אשתו עמו דמאמר ככניסה דמיא וכי נפל האחותה לא מיתסרא הך עליו משום אחות זקוקתו והלא זו תצא בולא כלום משום אחות אשה וב"ה סברי מאמר אינו קונה ביבמה אלא מדרבנן והילכך כי נפלה אחותה אוסרת אותה משום אחות זקוקתו ואותו אחות נמי אי"י לייבם מפני המאמר שעשה בא' והוי אחות אשתו מדרבנן הלכך מוציא את אשת אחיו השני בחליצה ובעדת המאמר בגט ובחליצה גט למאמרו וחליצה לזיקתו:

ואמרי' זו האי למעוטי מאי למעוטי הך דרב"י, פי דלא עבדינן כוותי' אלא כר"ג או כרא"א פי' בפ' ב"ש תנן ב' אחין נשואין שתי אחיות יתומות קטנות ומת בעלה של א' מאן תצא משום אחות אשה. וכן ב' חרשות גדולה וקטנה מת בעלה של גדולה ר"א אומר מלמדין את הקטנה שתמאן ר"ג אומר אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא משום אחות אשה ר"י אומר אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה ותנא הכא זו האי למעוטי כר"י דלא עבדינן כוותי' אלא או כר"ג למ"ד אין זיקה או דר"א למ"ד יש זיקה אבל תנא דידן כר"א ס"ל ולא כר"ג דהא אסר את בעלת המאמר משום זיקת השני' ואמר התם אר"י א"ש כ"ל כר"א וכן אמר ר' אליעזר הלכה כר' אלעזר:

בפרש"י בד"ה דמיגמר גמירי לה אינשי והכל כו' אבל ערוה דנעשו צרות דר"ש לא כ"ע גמירי כו' ואי מפקת לה בלא חליצה אתי נמי למיפק אחותה כו' עכ"ל צ"ע לפירושו דאי לא הוה גמיר הא דר"ש מאיזה טעם יטעה לומר אי מפקת לה בלא חליצה אתי נמי למיפק אחותה ועוד אם יטעה לומר שוב דאחותה נפקא לה בלא חליצה משום דאיסור מצוה הוא במקום איסור ערוה א"כ למה נפקא ראשונה בלא חליצה דהא זקוקה היא בעצמה ואינה אחות זקוקה כלל וצ"ל כדברי התוס' ורש"י קיצר במקום שהיה לו להאריך דודאי ההוא דיאמר כיון דאחותה אפקת בלא חליצה כו' גמיר בהא דר"ש ומהאי טעמא אתי למישרי נמי אחותה שהיא איסור מצוה בלא חליצה דהא נעשו צרות זו לזו אלא דשוב אח"כ איש אחר דלא גמיר בהא דר"ש ויראה דלא חלצו לההיא דאיסור מצוה ובאידך לא יראה אם חלצו לה אם לאו והשתא כיון דלא גמיר בהא דר"ש יטעה לומר דחלצו לראשונה ובההיא דאיסור מצוה לא חלצו משום דהיא במקום ערוה [ונפקא מינה חורבה] לאיסור מצוה דעלמא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה דמגמר גמירי אינשי וידעי כו' ולא אתי למשרי אחות זקוקה דעלמא עכ"ל ביש ספרים מדויקים הגיהו בכאן לישנא אחרינא מגמר כו' ואפשר ליישב דרש"י כבר כתב לעיל דמשום דמגמר גמירי לא אתו למשרי אחותה וכאן הוסיף לומר דמהאי טעמא נמי לא אתי למשרי אחות זקוקה דעלמא כדגזרינן בההיא דר"ש באיסור מצוה ואין להקשות דהא אה"נ דקושטא דמילתא לר"ש שרי אחות זקוקה דעלמא דנעשו צרות זו לזו די"ל דבאחות זקוקה בעלמא בב' יבמין מודה ר"ש דאסור כדפי' התוס' לעיל ואע"ג דלא גזרינן בשמעתין ביבם אחד אטו ב' יבמין הכא באחות ערוה בב' יבמין מיהת איכא למיגזר אטו אחות זקוקה בב' יבמין דעלמא:

תוס' בד"ה בש"א אשתו עמו כו' ומיהו י"ל דתצא משום אחות אשה דהיינו אחר שיבעל אבל קשה כו' עכ"ל לשיטת רש"י לקמן כמו שפירשו התוספות א"א לומר כן דהא תלמודא דפריך ארב אשי ואלא הא דקתני בש"א אשתו עמו כו' לא בעי למימר דמיירי אחר שבעל כדמוכח לקמן בתוס' לשיטת רש"י אלא משום דלשיטת ר"י לקמן בתוספות היה אפשר לפרש כן דמיירי אחר שבעל מש"ה הוצרכו לדחות מההיא דאבל קשה כו':

בתוס' ד"ה אלא לדחות כו' וקשה לרב אשי כו'. הא קתני מתני' ותצא משום אחות אשה כו' עכ"ל. לכאורה דהך קושיא גופא ש"ס פריך לה לרב אשי כדקאמר ואלא הא קתני בש"א אשתו כו' אלא דר"ל דרב אשי היאך לא אסיק אדעתיה הך פירכא דש"ס ממתני' אבל לפירוש ר"י לקמן ניחא דרב אשי הוה אסיק אדעתיה לחלק בין דיחוי אחותה דמתניתין ובין דיחוי צרתה דקאמר ר"א ודו"ק. בא"ד [וקשיא לרב אשי כו' ר"ל הגמרא בעי לסתור אף אנן נמי תנינא דאמר ר' אבין וקאמר אלא הא דקתני כו' ואם כן לא תוכל להביא ראיה ממתניתין והתוספות הקשו דהא אינו מתורץ קושיא זו לרב אשי גם לפי מ"ש אלא יבמה דחזי וכו' ובחדושי מ"ב לא הבין כן וק"ל]:

בא"ד וקאמר אף אנן נמי תנינא שכשקדמה זיקה כו' דאי מפקיע לגמרי זה יעשה מאמר כו' עכ"ל. וק"ק גם לפירושו דמ"מ אמאי לא דחי הך סייעתא כדלעיל דאיכא לפלוגי בין מאמר דאיסורא דמתני' דלא דחי לגמרי אבל מאמר דהתירא דר"א דחי שפיר לצרתה דחיה גמורה ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה אי כרבן גמליאל כו' אצלו קודם זמן כו' כצ"ל:

בא"ד מ"מ פריך אהא כו'. נ"ב אבל קצת קשה דהא בתחלת הסוגיא לא פריך הכי ואני פירשתי לעיל ע"ש:

בד"ה אלא לדחות כו' ורב אשי סבר כו' בשעת נפילה וכן הא דב"ש אומר יקיימו דבשעת נפילה כו' דהא חזיא אף ליבום מן התורה כו' מאמר חברתה דחיא לגמרי כו' כצ"ל:

ע"בגמ' מאמר מבעיא אמר ליה אין שאני אומר כו' כצ"ל:

שם לחד יש זיקה לתרי אין זיקה כו'. נ"ב ור' יהושע קסבר יש זיקה דאדרבה אלימא טפי מאירוסין דהויא ככנוסה ומשום הכי יפר יבם לחודיה דהשתא הכי קס"ד מיהו און ברירה דהיכא דשני יבמין אין ברירה למי היא זקוקה ולמי תהיה לאשה ומשום הכי אפילו שתיהן אינן יכולין להפר דכיון דבשעת הפרתן אין ברור לנו מי הוא אישה אין הפרתן כלום דרחמנא אמר אישה יקימנו ואישה יפירנו דבעינן שתהא ידוע בשעת הפרה וכן כתב רש"י ז"ל בפרק ד' אחין סוגיא דשמעתא דהתם מסייע ליה עד כאן לשון הר"ן בפרק נערה כמאורסה:

רש"י בד"ה ה"ג כו' דכי נפלה ועבד כו' כצ"ל. בד"ה אלא הב"ע כו' ולר"נ נמחק וצ"ל ולרבי אמי ונ"ב נ"ל:

תוס' בד"ה אלא לענין מסירה כו' והביאה עושה אותה ככנוסה. נ"ב ומ"מ נראה סתמא דתלמודא דאייתי מתניתין דנדרים לא איירי כלל בביאה ותדע דאי לא כן מאי מקשה ולר"א דאמר מאמר אינו קונה קנין גמור כו' אי איירו בביאה וק"ל ואינה קושיא השתא ארוסה אינו מיפר מאמר מיבעיא דהא סלקא דעתא דמקשין דאפילו זיקה אלימא מארוסה וכמו שפירש הר"ן וכ"ש מאמר והיינו לענין נדרים דוקא ומ"מ אייתי שפיר ת"ש כו' דאי מאמר אירוסין עושה ופרחה הזיקה אם כן הוי כארוסה ממש ולמה יכול להפר ודו"ק. (עיין במהרש"א):

ד"ה כגון שעמדה צ"ל כגון שעמד:

רש"י ד"ה דמיגמר (בסופו). ולא אתי למישרא אחות זקוקה דעלמא. ר"ל לייבם ובנפלו לפני אח אחד מיירי כנ"פ בכוונתו והמהרש"א השיא דבריו לכוונה אחרת רחוקה והתוי"ט העתיק לשון זה דרש"י והתור"ע הגיה בדבריו לל"צ ע"ש:

תד"ה אלא. אבל קשה דצרה דבכ"ד היינו שנופלת עמה מבית אחד. זה י"ל משום דדריש לעיל לר"ש בשעה שנעשו צרות זל"ז להכי ק"ל הכא צרה:

בא"ד ואע"ג דלענין אחותה דחי מאמר לגמרי כו' כמו שאפרש בסמוך. כ"נ דצ"ל (מה שהגיהו עה"ג הוא לל"צ):

גמרא לא תימא מאמר לב"ש קונה קנין גמור.
מבואר דלב"ש בלא מאמר שתיהן אסורות לו, דכל אחת היא אחות זקוקתו.
וקשה לי הא לב"ש דס"ל דצרת ערוה מותרת ע"כ דמוקי קרא דלצרור לכדר"ש כדאמרינן לעיל (דף ח' ע"ב) על רבי דלצרור ע"כ אתיא לכדר"ש משמע דכל דלא דרשי' לצרור לערוה ע"כ דאתי לכדר"ש דבשעה שנעשו צרות זו לזו שתיהן פטורות, והוא תמוה לכאורה:
והנלע"ד למה דמבואר לעיל (דף יג ע"ב) דטעמא דב"ש דמתיר צרת ערוה, דבנשא מת ואח"כ נשא חי לא אתיא אחות אשה וחל על אשת אחיו ואינה צרת ערוה, ובנשא חי ואח"כ נשא מת לא אתי אשת אחיו וחל על אחות אשה והוי צרת ערוה שלא במקום מצוה, וא"כ משכחת קרא דלצרור לצרת ערוה היכא דאתיין בבת אחת, כגון דב' אחיות עשו שליח לקבל קידושין משליח של הב' אחין, וכדאיתא כזה לקמן (דף לד ע"א) דבזה מקרי צרת ערוה, ומכל מקום עדיין קשה ללישנא קמא דשם דטעמא דב"ש דדריש החוצה מכלל דאיכא פנימה, תיקשה כנ"ל:

והאמר ר' שמעון שתי אחיות לא חולצות ולא מתייבמות. והכא אמאי בעי חליצה הא כיון דמדאורייתא חזיא ליבומי זקוקה היא והוו להו כשאר ב' אחיות שנעשו צרות זו לזו ור''ש פוטר אחות זקוקה מחליצה: גזירה משום איסור מצוה דעלמא. אי פטרת להו לגמרי מאן דחזי סבר טעמא לאו משום אחות זקוקה אלא משום דאיסור מצוה הויא כערוה ופטורה מחליצה ואתי למיפטר איסור מצוה דעלמא דלאו אחיות מחליצה: תינח איהי. איסור מצוה: אחותה. אמאי חלצה תיפטר משום אחות זקוקה דהכא מאי אמרת: משום לתא דידה. משום מזל דידה דאיסור מצוה האי לתא יתור לשון הוא: והא גבי ערוה לא גזרינן. דאם היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה הערוה יוצאה בלא חליצה ולא אמרינן תחלוץ ערוה גזירה משום אחותה שאין ערוה וראויה לייבום והא נמי לרבי שמעון ערוה היא משנעשו צרות ואמאי מצרכת לה חליצה משום גזרת אחותה: דמגמר גמירי לה אינשי. והכל יודעין שאין צריכה חליצה ואחותה לאו אחות זקוקה היא ולא אתי למשרי אחותה בלא חליצה אבל ערוה דנעשו צרות דר''ש לא כ''ע גמירי הלכתא דאיסור שתיהן שוות ואי מפקת לה בלא חליצה אתי נמי למיפק אחותה שהיא איסור מצוה בלא חליצה ונפקא מינה חורבה לאיסור מצוה בעלמא: מגמר גמירי אינשי. וידעי דלא רמיא קמיה ואחותה לאו אחות זקוקה היא ולא אתי למישרי אחות זקוקה דעלמא: מתני' אשתו עמו. דמאמר ככנוסה דמיא וכי נפלה אחותה לא מיתסרא הך עליה משום אחות זקוקה: והלזו תצא. אף מן החליצה משום אחות אשה: גמ' הך דרבי יהושע. בפרק ב''ש דקאמר נמי אי לו על אשתו אי לו על אשת אחיו ופליגי עלה רבן גמליאל ורבי אלעזר: לא תימא מאמר לב''ש קונה קנין גמור. ותהוי כאשתו ואי בעי לאפוקי תיסגי לה בגיטא: אלא מאמר לב''ש אין קונה אלא לדחות בצרה. כלומר לדחות אחותה שלא תאסרנה לזו משום אחות זקוקה: יקיימו. אם קדמו וכנסו בריש פירקין: לכתחילה לא. מייבמו משום אחות זקוקתו:

אחותה משום לתא דידה. דאי נפקא בלא חליצה משום דנעשו צרות זו לזו אתי לאפוקי מהאי טעמא נמי ההיא דאיסור מצוה ואתי למישרי נמי איסור מצוה דעלמא ופרכינן והא גבי ערוה לא גזרו שתחלץ אלא יוצאה בלא חליצה ולא חיישינן שמא יסברו דמטעם אחותה יוצאה ואתי לאפוקי אידך בלא חליצה: ב''ש אומרים אשתו עמו כו'. בגמ' גבי השתא ארוסה דעלמא כו' עשה בה מאמר מיבעיא פירש בקונטרס דמאמר יבמין מדרבנן אפילו לבית שמאי דמדאורייתא יבמה יבא עליה כתיב ואין נראה לריב''ם דא''כ אמאי תצא הלזו משום אחות אשה במאמר זה ומיהו י''ל דתצא משום אחות אשה היינו אחר שיבעול [בעלת המאמר] אבל קשה דלעיל פ''ב (דף יח. ושם) דקאמר הא דקתני מאמר לאפוקי מב''ש משמע דלב''ש יוצאה שניה משום צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו וכן נמי קאמרינן לקמן בפירקין (דף ל.) גבי אחות אשה אלמא מאמר קני דאורייתא לב''ש וכולה סוגיא דגמרא מוכח הכי והא דקאמר השתא ארוסה דעלמא כו' עבד בה מאמר מיבעיא אע''ג דמאמר נמי מדאורייתא מ''מ קאמר מאמר מיבעיא משום דהא דמאמר קני מדאורייתא היינו משום דגמרינן מקידושין דעלמא הלכך לא עדיף מקידושין ודיו לבא מן הדין להיות כנדון.: אוי לו על אשתו כו'. אר''י דבכל הני דפ' חרש (לקמן קיב: קיד:) דתנן מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה לא קתני אוי לו כי הכא משום ראוי לו משמע לשון צער כלומר ראוי לו להצטער שהפסיד אשתו בלא פשיעתו והכא. והא דאייתי בגמ' פלוגתא דר''א ור' יהושע דקטנה וגדולה לא פשע להכי קתני אוי לו אבל התם פשע שהכניס עצמו בספק חרשות שלא היה לו לישא חרשת וכן ההיא דהחולץ (לקמן דף מא. ושם) דשומרת יבם שקידש אחיו את אחותה כו' להכי נמי קאמר בגמרא למעוטי דר' יהושע דשייך התם לשון אוי לו כי הכא ולא קאמר למעוטי כל הני: אי כר''ג. דאמר תמתין עד שתגדיל ויבעול ותצא הלזו משום אחות אשה אע''ג דקדושי קטנה דרבנן מ''מ הקילו בה מבבעלת מאמר משום דכנוסה היא אצלו קודם זמן גדולה והא דפריך מינה לעיל בריש פ''ב (דף יח.) אהא דר''מ אוסר לבטל מצות יבמין ור''ג שרי לבטל מצות יבמין אע''ג דהכא כנוסה אצלו מעיקרא מ''מ פריך אהא דר''מ חייש לספיקא ור''ג אפילו לודאי לא חייש: אי כרבי אלעזר. דאמר מלמדין הקטנה שתמאן ומותר בגדולה לייבם וא''ת ואמאי שרי והא בשעת נפילה נראית כאחות אשה כדאמרינן לעיל בפ''ק (דף יב.) גבי צרת בתו הממאנת דבשעת נפילה נראית כצרת בתו ובשעת נפילה נראית ככלתו וי''ל דלא דמי דהתם כשהבעל מת אין דומה כ''כ עוקרת נישואין קמאי כי הכא שהבעל קיים: לא תימא מאמר לב''ש קונה קנין גמור כו'. אע''ג דאין קונה קנין גמור מ''מ אמרי' לעיל ולקמן (דף ל.) גבי אחות אשה דפוטרת [צרתה] לב''ש ע''י מאמר תימה מאי קאמר ר''ש לעיל בפ''ב (דף יט.) אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל כי הוי נמי מאמר אשת שניהם בועל דהא אפילו לב''ש דמאמר קונה אינו קונה לגמרי אלא קונה ומשייר וכ''ת דלר''ש אי קני קני לגמרי טפי מלב''ש א''כ מנא ליה לר' אלעזר דלא קני לגמרי לב''ש כמו לר''ש: אלא לדחות בצרה בלבד. פי' בקונטרס צרה דכולהו שמעתין אחותה שנופלת עמה וקשה לרב אשי דאמר דוחה ומשייר היא וצרתה בעיא חליצה הא קתני במתני' תצא משום אחות אשה משמע דיוצאה בלא חליצה ועוד אי בעיא חליצה היאך מקיים את זו וי''ל דסבר רב אשי דמהני מאמר להסיר הזיקה ודחי לצרה לענין שלא תאסור את זו משום אחות זקוקתו ואחר שיבעול בעלת המאמר קאמר דתצא אחותה משום אחות אשה וא''ת והיכי מייתי לה סייעתא ממתניתין יקיימו אין לכתחלה לא הא מהני מאמר לרב אשי לכל הפחות דדחי לצרה ושריא בעלת מאמר לכתחלה וי''ל דהכי מייתי דאי ס''ד דבמאמר דהיתירא דוחה דחייה גמורה לפטור צרתה בלא חליצה א''כ מאמר דאיסור דחי נמי לצרה לענין שלא תאסור את זו משום אחות זקוקה וזה יעשה מאמר וידחה כו' ופריך ואלא הא קתני בש''א אשתו עמו כו' משמע דדוחה דחייה גמורה אלא יבמה דחזיא לכולהו כו' פי' דמאמר דהיתירא דחי דחייה גמורה יבמה דלא חזיא לכולהו דהיינו מאמר דאיסור לא דחי למקצתה ולא דחי ההוא מאמר כלל כן צריך לפרש לפי' הקונטרס אבל קשה דצרה דבכל דוכתי היינו שנופלת עמה מבית אחד ועוד שמגיה הספרים אלא יבמה דחזיא לכולהו כו' שלא היה כתוב בספרים אלא ועוד דלמה שינה הלשון יבמה דחזיא כו' ולא נקט לישנא דנקט מעיקרא מאמר דהיתירא קני דאיסורא לא קני ונראה לר''י דצרה היינו שעמה בבית אחד וה''פ לא תימא מאמר לב''ש כו' אלא לדחות בצרה בלבד שאם נתן מאמר לא' מב' יבמות שנפלו מבית אחד אע''ג דבעלת מאמר לא סגי לה בגט צרתה מיהו פטורה לגמרי בלא חליצה דכיון שהתחיל הקנין לעשות בזו אע''פ שלא נגמר קרינן ביה בית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים וטעמא דב''ש דסברי דאהני קרא דדרשינן. ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה לענין דאי בעי לאפוקי דלא סגי לה בגט ורב אשי סבר דלא מהני מאמר לפטור צרתה בלא חליצה אלא דוחה הצרה ממנו שאסור לייבמה ומשייר קצת זיקה לאוסרה לשוק עד שתחלוץ ואע''ג דלענין אחותה דחי מאמר לגמרי לפוטרה לשוק כדקתני מתני' והלזו תצא משום אחות אשה התם אחותה נפלה אחר המאמר כמו שפירשתי בסמוך וקאמר אף אנן נמי תנינא שכשקדמה זיקה למאמר שאין המאמר מפקיע לגמרי דאי מפקיע לגמרי זה יעשה מאמר וידחה כו' ופריך אלא הך דקתני בש''א אשתו עמו כו' אלמא ע''י המאמר מידחי אחותה לגמרי ה''נ תדחה צרתה לגמרי ומשני יבמה דחזיא לכולהו ול''ג אלא וה''פ יבמה דחזיא לכולהו מילי דיבום כגון ב' יבמות שנפלו מבית אחד שכל אחת ראויה לחלוץ ולייבם בשעת נפילה וכן הא דבש''א יקיימו דבשעת נפילה חזיא כל אחת לכל מילי דיבום מן התורה דהא חזיא [אף] ליבום מן התורה חזיא נמי למקצתו פי' למקצת מילי דיבמה דהיינו חליצה דכיון דבהך זיקה איחזיא ליבום לא מפיק מאמר לההיא זיקה לגמרי ובעי חליצה אבל יבמה דלא איחזיא לכולהו מילי דיבום כגון ההיא דבש''א אשתו עמו שלא נראית ליבום בשעת נפילה שכבר עשה המאמר באחותה לא חזיא למקצתו פי' חליצה ואידחיא ע''י מאמר חברתה לגמרי והשתא לא מצי לשנויי כדשני לעיל מאמר דהיתירא דחי כו' שאפי' במאמר דהיתירא קאמר דלא מפקע הזיקה לגמרי להתיר צרה לשוק הקשה ה''ר יעקב דאורלינ''ש מנא לן דטעמא דב''ש משום דמאמר קונה דלמא קסברי אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין ונקט מאמר משום ב''ה וי''ל דלא מסתבר שיהא שום תנא מיקל לבטל בהדיא מצות יבמין ועוד דהא אמר לעיל בש''א יקיימו לכתחלה לא ועוד הקשה דלמא טעמא דב''ש משום דזיקה ככנוסה וי''ל דלא מסתבר ליה למימר דלא נקט מאמר אלא משום ב''ה כיון שיכול לומר דלב''ש נמי איצטריך: