יבמות ל ע"א

מַתְנִי' שְׁלֹשָׁה אַחִין שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֶחָד נָשׂוּי נׇכְרִית מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת וְכָנַס נְשׂוּי נׇכְרִית אֶת אִשְׁתּוֹ וּמֵת הָרִאשׁוֹנָה יוֹצְאָה מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה וּשְׁנִיָּה מִשּׁוּם צָרָתָהּ עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר וּמֵת נׇכְרִית חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת
גְּמָ' טַעְמָא דַּעֲבַד בַּהּ מַאֲמָר הָא לָא עֲבַד בַּהּ מַאֲמָר נׇכְרִית יַבּוֹמֵי נָמֵי מְיַיבְּמָה אָמַר רַב נַחְמָן זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין זִיקָה וַאֲפִילּוּ בְּחַד אַחָא
מַתְנִי' שְׁלֹשָׁה אַחִים שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֶחָד נָשׂוּי נׇכְרִית מֵת הַנָּשׂוּי נׇכְרִית וְכָנַס אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ וּמֵת הָרִאשׁוֹנָה יוֹצֵאת מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה וּשְׁנִיָּה מִשּׁוּם צָרָתָהּ עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר וּמֵת נׇכְרִית חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת
גְּמָ' הָא תּוּ לְמָה לִי הַיְינוּ הָךְ הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם דַּאֲחוֹת אִשָּׁה הָוְיָא צָרָה לְנׇכְרִית אָמְרַתְּ נׇכְרִית אֲסוּרָה הָכָא דְּנׇכְרִית הָוְיָא צָרָה לַאֲחוֹת אִשָּׁה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן
תַּנָּא הָךְ תְּנָא בְּרֵישָׁא וְהָךְ {חזיא]<חַזְיַהּ> לְהֶתֵּירָא {ושריא}<וְשַׁרְיַהּ> וַהֲדַר {חזיא]<חַזְיַהּ> לְאִיסּוּרָא
וְאַיְּידֵי דְּחַבִּיבָה לֵיהּ אַקְדְּמַהּ וּמִשְׁנָה לֹא זָזָה מִמְּקוֹמָהּ
מַתְנִי' שְׁלֹשָׁה אַחִין שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֶחָד נָשׂוּי נׇכְרִית מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת וְכָנַס נְשׂוּי נׇכְרִית אֶת אִשְׁתּוֹ וּמֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל שֵׁנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת נְשׂוּי נׇכְרִית הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו עוֹלָמִית הוֹאִיל וְנֶאֶסְרָה עָלָיו שָׁעָה אַחַת
גְּמָ' אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כׇּל יְבָמָה שֶׁאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ בִּשְׁעַת נְפִילָה יְבָמָה יָבֹא עָלֶיהָ הֲרֵי הִיא כְּאֵשֶׁת אָח שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים וַאֲסוּרָה מַאי קָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו עוֹלָמִית הוֹאִיל וְנֶאֶסְרָה עָלָיו שָׁעָה אַחַת
מַהוּ דְּתֵימָא הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא אִיחַזְיָא לַהּ בִּנְפִילָה רִאשׁוֹנָה אֲבָל הֵיכָא דְּאִיחַזְיָא לַהּ בִּנְפִילָה רִאשׁוֹנָה אֵימָא תִּישְׁתְּרֵי קָא מַשְׁמַע לַן
הָא נָמֵי תְּנֵינָא שְׁנֵי אַחִין נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת מֵת אֶחָד מֵהֶם וְאַחַר כָּךְ מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל שֵׁנִי הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו עוֹלָמִית הוֹאִיל וְנֶאֶסְרָה עָלָיו שָׁעָה אַחַת
מַהוּ דְּתֵימָא הָתָם הוּא דְּאִידְּחַי לַהּ מֵהַאי בֵּיתָא לִגְמָרֵי אֲבָל הָכָא דְּלָא אִידְּחַי לַהּ מֵהַאי בֵּיתָא לִגְמָרֵי אֵימָא מִיגּוֹ דְּחַזְיָא לְהַאי נְשׂוּי נׇכְרִית חַזְיָא נָמֵי לְהַאי קָא מַשְׁמַע לַן
מַתְנִי' שְׁלֹשָׁה אַחִים שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֶחָד נָשׂוּי נׇכְרִית גֵּירַשׁ אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ וּמֵת נְשׂוּי נׇכְרִית וּכְנָסָהּ הַמְגָרֵשׁ וָמֵת זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ וְכוּלָּן שֶׁמֵּתוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת
גְּמָ' טַעְמָא דְּגֵירַשׁ וְאַחַר כָּךְ מֵת אֲבָל מֵת וְאַחַר כָּךְ גֵּירַשׁ אֲסוּרָה אָמַר רַב אָשֵׁי זֹאת אוֹמֶרֶת יֵשׁ זִיקָה אֲפִילּוּ בִּתְרֵי אַחֵי
וּלְרַב אָשֵׁי קַשְׁיָא דְּרַב נַחְמָן אָמַר לָךְ רַב אָשֵׁי הוּא הַדִּין דְּאַף עַל גַּב דְּלָא עֲבַד בַּהּ מַאֲמָר נׇכְרִית מִיחְלָץ חָלְצָה יַבּוֹמֵי לָא מִיַּיבְּמָה וְהָא דְּקָתָנֵי מַאֲמָר לְאַפּוֹקֵי בֵּית שַׁמַּאי דְּאָמְרִי מַאֲמָר קוֹנֶה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - א

מתניתין:

א. שלשה אחין, שהיו שנים מהם נשואים שתי אחיות, ואחד נשוי אשה נכרית

מת אחד מבעלי אחיות.

וכנס האח הנשוי אשה נכרית, את אשתו של אחיו, ומת -

ונופלות שתי נשותיו לפני האח השלישי, כאשר אחת מהן אסורה עליו באיסור ערוה של אחות אשתו, והשניה היא צרתה - האחות של אשתו, שהיא ראשונה לנפילה, שכבר נפלה לפניו מאחיו הראשון, וחוזרת ונופלת לפניו עתה מאחיו השני -

יוצאה לשוק משום אחות אשה.

והשניה, צרתה לנפילה, אשת אחיו השני שנופלת רק עתה לפניו [בפעם הראשונה], יוצאה - משום צרתה.

כיון שהיא צרת ערוה של אחות אשתו, היא אינה חולצת ואינה מתייבמת.

ב. ואם לא כנס האח הנשוי נכרית את אחות אשתו, אלא רק עשה בה מאמר [קידושין שתקנו חכמים ליבם לפני שיבוא על יבמתו], ומת -

לא נעשית אשתו הנכרית של האח השני צרתה של אחות אשתו מן התורה, אלא היא צרתה במאמר בלבד, שהיא צרת ערוה מדרבנן.

ולכן, הנכרית - חולצת ולא מתייבמת.

לא מתייבמת - היות והיא צרת ערוה במאמר דרבנן.

וחולצת - היות והיא אינה צרת ערוה מן התורה.

גמרא:

ומדייקת הגמרא, מכך שאם עשה האח הנשוי נכרית מאמר באחות אשתו, צרתה חולצת ולא מתייבמת:

טעמא דעבד בה האח הנשוי נכרית מאמר, באחות אשתו של היבם, רק משום כך אשתו הנכרית אינה מתייבמת, משום היותה צרת ערוה של אחות אשתו, עקב המאמר שעשה בה.

הא לא עבד בה האח הנשוי נכרית מאמר, ומת -

הרי אשתו הנכרית - יבומי נמי מייבמה לאח שנשאר, לפי שלא היתה צרתה של הערוה.

אמר רב נחמן, זאת אומרת: "אין זיקה" ואפילו בחד אחא! ^[1]

שאין זיקתה של היבמה ליבם מחשיבה אותה כמו שיש קשר של אישות ביניהם, אפילו כאשר הזיקה היא לאח אחד בלבד.

כי אם היתה הזיקה שבין היבם ליבמתו נחשבת כזיקה של אישות ביניהם, היה נוצר מצב של אישות בין האח הנשוי נכרית ובין אשת האח הראשון של מת הנופלת לפניו ליבום.

ואז, היתה אשתו הנכרית של השני נחשבת ל"צרתה של אשת הראשון בזיקה".

וכיון שאשת הראשון היא אחותה של אשת האח השלישי, הרי אשתו הנכרית של האח השני, היתה נאסרת על האח השלישי משום היותה "צרת ערוה בזיקה של אחות אשה".

וכאן הזיקה היא לאח אחד בלבד, ואין כאן את החסרון של זיקה לשני אחים, שיש מאן דאמר הסובר שאין זיקה לשנים.

היות וכאשר מת האח הראשון, שהיה נשוי אחות אשתו, היא נופלת לזיקת יבום אך רק אל האח שנשוי נכרית, ואינה נופלת לזיקת יבום לפני האח שנשוי את אחותה, לפי שהיא ערוה עליו.

ואם "יש זיקה" [לפחות במקום שהזיקה היא ליבם אחד], הרי כשמת הנשוי נכרית, צריכה להאסר הנכרית על האח שנשאר, משום "צרת אחות אשתו בזיקה".

ומכאן מוכיח רב נחמן, ש"אין זיקה", ולא נחשבת הנכרית כצרת ערוה בזיקה של אחות אשה.

מתניתין:

א. שלשה אחים, שהיו שנים מהם נשואים שתי אחיות, ואחד נשוי נכרית

מת הנשוי נכרית.

וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו הנכרית, ומת -

הראשונה לנשואין [אחת האחיות, שנישאה ראשונה לבעלה, לפני שיבם את הנכרית], יוצאת משום אחות אשה.

ושניה - יוצאת משום צרתה.

דין זה פשוט הוא, ונאמר כאן בשביל המשך המשנה:

ב. ואם לא כנס אחד מבעלי אחיות את הנכרית, אלא עשה בה מאמר, ומת. -

הרי הנכרית - חולצת, ולא מתייבמת!

לא מתייבמת - היות והיא צרת ערוה במאמר יבמין מדרבנן.

וחולצת - היות ואין היא צרת ערוה מן התורה.

גמרא:

כל חידוש המשנה הוא בענין המאמר, כי הדין שצרת ערוה פטורה מן היבום והחליצה כבר נשנה בפרק ראשון.

והוינן בה: הא תו, משנתנו שכל חידושה הוא ענין צרת ערוה במאמר, - למה לי לתנא לשנותה?

והרי היא היינו הך, כמו המשנה שלפניה!

ועוד, הרי כל שכן הוא:

השתא, ומה התם, במשנה הקודמת, דאחות אשה היא זאת דהויא "צרה" לנכרית, שהרי הנכרית היא האשה העיקרית הנשואה לאח, ואחות האשה, שהיא הערוה, היא רק נספחת לה מחמת שקידש אותה במאמר מדרבנן -

ובכל זאת אמרת שהנכרית אסורה!

שהאשה הנספחת במאמר היא הערוה, ובכל זאת היא אוסרת את האשה העיקרית בשם של "צרת ערוה".

הכא, במשנתנו, שהאח נשוי אחות אשה, ומקדש את הנכרית במאמר מדרבנן, דנכרית הנספחת היא זאת דהויא "צרה" לאחות אשה, והאשה העיקרית הנשואה לו היא הערוה, והיא האוסרת את צרתה הנספחת לה במאמר -

לא כל שכן שהיא תאסור לצרתה הנספחת באיסור "צרת ערוה"!

ואם כן, מדוע שנה התנא את משנתנו?

ומשנינן: התנא ששנה משניות אלו -

הך, את משנתנו זאת, הוא תנא ברישא, שנה אותה תחילה.

ואילו הך, את המשנה הקודמת, המדברת בנכרית שהיא האשה העיקרית הנשואה לו, ואילו הערוה מקודשת לו רק במאמר, הוא לא שנה כלל.

כי חזיא, דבר זה נראה בעיניו להתירא, שאין הנכרית נאסרת כ"צרת ערוה" מחמת הערוה הנספחת לבעלה, ולא הוצרך לשנותה כלל.

ושריא, והתירה לנכרית להתייבם.

והדר, אך לאחר מכן, חזר בו התנא ממה שהיה נראה בעיניו תחלה להתיר, וחזיא ונראה הדבר בעיניו לאיסורא, לאסור את הנכרית כצרת ערוה, ושנה אותה במשנה.

ואיידי דמשנה זו, שהיא דבר חידוש עבורו, שהרי תחילה סבר שהיא מותרת, חביבה ליה - אקדמה!

הקדים לשנות אותה ראשונה, ולכן היא נשנית לפני משנתנו.

ומשנה לא זזה ממקומה. ואף על גב שבהקדמת המשנה הזו למשנתנו, נעשית משנתנו למשנה מיותרת, שהרי כל שכן היא מהמשנה הקודמת, בכל זאת ממשיך התנא לשנותה, כיון שמשנה שנשנית - אינה זזה ממקומה, אלא ממשיכים לשנותה.

מתניתין:

שלשה אחין, שהיו שנים מהם נשואים שתי אחיות, ואחד נשוי נכרית

מת אחד מבעלי אחיות, ונופלת האחות לפני האח הנשוי אחותה ולפני האח הנשוי נכרית.

ואין האח הנשוי אחותה יכול לייבמה, היות והיא ערוה של אחות אשה עליו.

וכיון שהיא אסורה עליו משום אחות אשה, לא הותר כלפיו איסור אשת אח שעליה, והרי היא אסורה עליו כאשת אח שיש לו בנים.

וכנס נשוי נכרית את האחות, אשתו של הראשון.

ואחר כך מתה האחות השניה, אשתו של האח השני, ומעתה אין היא אסורה עליו משום אחות אשה, כיון שאין איסור אשה נוהג אלא כשאשתו חיה.

ואחר כך מת נשוי נכרית -

אין אומרים לו לאח שנשאר, ליבם עתה את האחות, כיון שהיא הותרה לו לאחר מיתת אשתו, או את הנכרית, צרתה.

אלא, כיון שנאסרה עליו בעת נפילתה הראשונה מהאח הראשון כאשת אח שאין לו היתר, דהיינו, כאשת אח שיש לו בנים [היות שהיתה אסורה אז עליו באיסור ערות אחות אשה], הרי זו אסורה עליו עולמית, באיסור זה, שאינו פוקע ממנה האיסור של אשת אח שאין לו היתר, הואיל ונאסרה עליו שעה אחת בו בעת נפילתה מהאח הראשון.

ומכח זה היא פוטרת גם את צרתה.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב: כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה [דברים כה] "יבמה יבא עליה" - הרי היא כאשת אח שיש לה בנים, ואסורה עולמית, אפילו אם תחזור ותיפול אליו מאח אחר כשהיא מותרת מאיסור הערוה שהיה עליה בנפילתה הראשונה.

ולמד רב דין זה מסברא, ולא מדרשה של הכתוב.

לפי שאם לא הותרה היבמה בשעת נפילה ליבום, בשעת מיתת בעלה, הרי אין בה את ההיתר של אשת אח שאין לו בנים, הנופלת ליבום.

וממילא, חל עליה בשעת הנפילה שם ששל אשת אח שאין לה היתר, כמו אשת אח שיש לה בנים, שלא הותרה.

וכיון שחל עליה שם זה אין מצות יבום מאח אחר יכולה להתיר אותה ליבום!

כי לא התירה התורה ליבום אלא אשת אח שיש לה היתר, ולא אשה שכבר נאסרה באיסור אשת אח שאין לו היתר, שהוא כאשת אח שיש לו בנים, ואין לה היתר עולמית.

ותמהינן: מאי קא משמע לן רב?

והרי תנינא לדבריו במשנתנו, ששנינו בה, אם נפלה לפניו אחות אשתו, ונאסרה עליו ליבום, ויבמה אח אחר, ומתה אשתו, ועתה אין עליה איסור אחות אשתו, בכל זאת, אם מת האח השני, אסור לו עתה ליבמה, כי הרי זו אסורה עליו עולמית, הואיל ונאסרה עליו שעה אחת!

ומשנינן: מהו דתימא, הני מילי שנאסרה עולמית, היכא דלא איחזיא לה שלא נהייתה ראויה ליבום בשעת נפילה ראשונה כמו במשנה, כי רק אחר שיבמה אחיו מתה אשתו, ורק אז ירד ממנה איסור אחות אשתו.

וכיון שלא הותרה לו במשך הנפילה הזאת היא נאסרה עולמית.

אבל היכא דאיחזיא לה בנפילה ראשונה, שנהייתה ראויה לו [משום מיתת אשתו] לאחר מיתת בעלה, לפני שהתייבמה לאח אחר -

אימא תישתרי, יתכן שתהיה מותרת לו ליבום, שהרי בנפילה זו עצמה היא הותרה לו, ונאמר שלא נאסרה אז כאשת אח שיש לו בנים, שהרי יש לה עדיין אפשרות להיות מותרת ליבום בנפילה הזאת.

קא משמע לן רב יהודה אמר רב, שהיות ובעת הנפילה לא היה לה היתר, חל עליה אז איסור אשת אח שאין לו היתר, ומכוחו היא נאסרה עולמית.

אך עדיין מקשה הגמרא על רב יהודה אמר רב:

הא נמי תנינא במשנה [לקמן לב א]: דתנן: שני אחין שהיו נשואין שתי אחיות.

מת אחד מהם, ונפלה אל אחיו השני הנשוי אחותה, והרי היא יוצאת מדין ערות אחות אשה.

ואחר כך מתה אשתו של האח השני, והותר איסור אחות שלה -

הרי זו אסורה עליו עולמית באיסור אשת אח שאין לו היתר, הואיל ונאסרה עליו שעה אחת!

וכאן היה זה באותה הנפילה, שהרי היו רק שני אחים, והאח השני לא יבמה, ואומרת המשנה מפורש, שאף על פי שנהייתה מותרת באותה הנפילה, היא נאסרת עליו עולמית.

ומתרצת הגמרא, שכך הוא חידושו של רב יהודה אמר רב:

מהו דתימא, הייתי אומר כי רק במקרה המבואר במשנה היא נאסרת עולמית, היות והתם הוא דאידחי לה מהאי ביתא לגמרי.

שנדחית שם היבמה לגמרי בשעת מיתת בעלה.

שהרי היא נופלת לפני אח אחד בלבד, והיא אסורה עליו משום ערוה, ויוצאת אז לשוק בלי חליצה ובלי יבום.

ומה שהותרה אחר כך במיתת אשתו, אין זה היתר בשעת נפילה, שהרי אז היא אינה עוד בגדר יבמה הנופלת ליבום, כי אין בה זיקת יבום, אלא היא אשה המותרת לשוק.

אבל הכא [גירסת רש"י היכא], בדברי רב יהודה אמר רב, דלא אידחי לה מהאי ביתא לגמרי, שמדובר בכגון שיש אח אחר, הנשוי נכרית, שמותר לו ליבמה, ויש בה זיקת יבום, אימא -

מיגו, היות דהיא חזיא להאי אח, ראויה היא ליבום לאח הנשוי נכרית, לכן תהא חזיא נמי להאי אח השני, שהיה אסור בה מחמת שהיא אחות אשתו.

וכיון שעתה מתה אשתו, וירד ממנה איסור אחות אשה, תהא מותרת גם לו, שהרי עדיין יש בה זיקת יבום, וההיתר שלה אליו הוא ב"שעת נפילה".

לכן קא שמע לן רב יהודה אמר רב, שהואיל ובשעת מיתת בעלה היא נאסרה, חל איסורה עולמית.

מתניתין:

שלשה אחים, שהיו שנים מהם נשואין שתי אחיות, ואחד נשוי נכרית

ואחר כך אירעו שלשה דברים, בזה אחר זה, ובסדר הזה:

א. גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו.

ב. ומת נשוי נכרית.

ג. וכנסה, את הנכרית, האח המגרש, לאחר שכבר גירש את האחות, ומת.

ובלשון הגמרא להלן, יש לשנות את שלשת הדברים בקצרה:

גירש - מת - כנס.

ונמצא, שלא היו אחות האשה והנכרית נשואות לו יחד באותו זמן, אלא בזה אחר זה.

ולכן, אין הנכרית נחשבת לצרת ערוה, על אף שבעבר היה בעלה נשוי ערוה, היות ולא היה נשוי ערוה יחד עמה.

וכשהיא נופלת לפני האח השלישי, היא מותרת לו.

ומוסיפה עתה המשנה כלל, הבא למעט דבר מה, שיתבאר בהרחבה בגמרא:

זו היא שאמרו [בתחילת המסכת]:

וכולן, כל העריות המנויות במשנה הראשונה, אם אירע שמתו או נתגרשו העריות - צרותיהן מותרות.

גמרא:

ומדייקת הגמרא מלשון המשנה:

רק אם: גירש - מת - כנס.

והיינו, אם תחילה גירש אחד מבעלי האחיות את אשתו, ורק אחר כך מת האח הנשוי נכרית, ואז כנס האח שגירש את האחות את הנכרית -

רק אז אין הנכרית נאסרת מדין צרת ערוה:

טעמא שהנכרית מותרת, משום דגירש אחד מבעלי האחיות את אשתו, ואחר כך מת האח הנשוי נכרית. שאז לא נעשתה הנכרית לצרת ערוה, אפילו לא בזיקה, שלא הוזקקה כלל אל היבם שנשוי אחת מבעלי האחיות.

אבל אם היה: מת - גירש - כנס.

דהיינו, שתחילה מת האח הנשוי נכרית, ונפלה לפני בעלי האחיות, והוזקקה להם ליבום, ונעשתה "צרת ערותה אחות אשה בזיקה".

ורק אחר כך גירש אחד מבעלי האחיות את אשתו.

ואחרי גירושיה כנס את הנכרית, ומת -

אסורה הנכרית, משום היותה צרת ערוה של אחות אשה בזיקה. ^[2]

ומכח דיוק זה אמר רב אשי: זאת אומרת: יש זיקה אפילו בתרי אחי!

שהזיקה אל היבם נחשבת כאישות אליו, אפילו כשיש שני אחים [ואין אשה אחת יכולה להיות אשת איש של שני אנשים].

כי לענין זיקה, יש זיקה לשני היבמים משום שאין הזיקה אישות ממש.

ולכן נאסרת כאן הנכרית כשנפלה לפני שני בעלי האחיות, משום שנעשית "צרת ערוה של אחות אשה בזיקה".

ויש זיקה אפילו כשנופלת לפני שני יבמים, לאוסרה על השני.

אך איסורה יבוא לידי ביטוי, כשימות האח השני שכנס אותה, ותיפול לפני האח השלישי. ^[3]

וסובר רב אשי כמאן דאמר "נישואין מפילים", שהנפילה ליבום מתחילה כבר משעה שלוקח האח את אשתו, כי מכח הנישואים שלו מייבם אחיו את אשתו, ולכן חל שם "צרת ערוה" אפילו בחיי האח, על אף שבשעת המיתה של האח נופלת צרת הערוה לבדה, שהרי הערוה עצמה כבר התגרשה.

אך למאן דאמר "מיתה מפלת", ורק בשעת מיתה מקבלת הצרה שם של "צרת ערוה", הרי כאן בשעת מיתת האח השני, כיון שנתגרשה הערוה, אין הנכרית "צרת ערוה", והיא מותרת ביבום.

ומקשינן: ולרב אשי, שהוכיח ממשנתנו שיש זיקה אפילו בשני אחים - קשיא מהא דרב נחמן, שהוכיח בראש העמוד מהמשנה, שאין זיקה לאסור צרת ערוה אפילו לא באח אחד!

אמר לך רב אשי: הדיוק של רב נחמן לעיל, מזה שהצריכה המשנה מאמר כדי לאסור בצרת ערוה, שזיקה לבד אינה אוסרת צרת ערוה בזיקה, אינו דיוק.

כי אפשר לומר שהוא הדין, דאף על גב דלא עבד בה בעל הנכרית, מאמר באשתו של אחד מבעלי האחיות, ומת -

נכרית מיחלץ חלצה, יבומי לא מייבמה - לפי שיש צרת ערוה בזיקה, וקיבלה הנכרית שם של צרת ערוה בשעת נשואיה לאחיו.

ובשעה שמת בעלה, היא נופלת עם השם של "צרת ערוה" מדרבנן, המונע יבום, אך לא פוטר מחליצה.

וכאן הזיקה היא באח אחד בלבד, כי הערוה של אחות אשה נופלת ליבום רק אל האח שנשוי את הנכרית ולא אל האח שנשוי אחותה, ונמצא שהזיקה היא באח אחד, ויש זיקה באח אחד לאסור צרת ערוה בזיקה.

והא דקתני "עשה בה מאמר" - לאפוקי בית שמאי!

הערות

^[1] הקדמה לביאור ענין "צרת ערוה בזיקה". נחלקו לעיל אמוראים, בכמה מקומות, אם "יש זיקה" או "אין זיקה". והשאלה היא: האם זיקת היבמה ליבם להתייבם לו נחשבת כקשר של אישות ביניהם, עד שבאו חכמים ואסרו על היבם את קרובות יבמתו, כאילו היתה אשתו, ועל היבמה את קרובי היבם, כאילו היה היבם בעלה. או שאין קשר של אישות ביניהם, אלא רק דיני יבום וחליצה, שאינם יוצרים קשר של אישות למשך התקופה שבה ממתינה היבמה ליבום או לחליצה. ודנה הגמרא לעיל, שיש מקום לחלק בין זיקה ליבם אחד בלבד, שאז אפשר להחשיב את הזיקה כקשר של אישות ביניהם, לבין זיקה לשני אחים יבמים. שהיות ואשה אינה ראויה להיות אשת איש של שני אנשים, אי אפשר להחשיב את הזיקה לשני היבמים כמצב של אישות לשניהם, ולכן אז אין כל קשר של אישות לאף אחד מהיבמים. ולשאלה זאת אם יש זיקה או אין זיקה, יש נפקא מינה גם לענין "צרת ערוה בזיקה". כי אם יש קשר של אישות בין היבם ליבמתו, הרי כאשר נופלת יבמה ליבום לפני אחד האחים, נחשבת היבמה ל"צרה בזיקה" של אשת האח, כתוצאה מן האישות שנוצרה ביניהם! ולכן, אם נופלת יבמה לפני כמה יבמים, ולאחד היבמים היא אסורה באיסור ערוה, הרי היא מקבלת שם של "צרת ערוה בזיקה". אך איסור זה, של "צרת ערוה בזיקה", אינו מונע עתה את היבום לאח שאינו נשוי ערוה. היות והאח הזה בא עתה לייבם מכח הנפילה מהאח הראשון, ובנפילה מהאח הראשון נופלת לפניו רק אשת הראשון בלבד, ולא אשת השני. ומחמת הנפילה הזאת אין היא צרת ערוה בזיקה. כי אין איסור של "צרת ערוה בזיקה", איסור קירבה כשלעצמו, אלא הוא איסור בנפילה ליבום, כאשר נופלת לפניו יבמה שהיתה בשעת נשואיה לאחיו המת "צרת ערוה". אך זאת, שאין היא נופלת מהאח הראשון כצרת ערוה, אלא שבשעת נפילתה היא נעשית ל"צרת ערוה בזיקה" מחמת שאחד היבמים נשוי לערוה, אין זה מונע את יבומה מחמת הנפילה מהאח הראשון.

^[2] אך אם לא יכנוס אותה המגרש, היא לא תאסר לאח השלישי מחמת היותה צרת ערוה בזיקה של האח השני, בין אם המגרש חי עדיין ובין אם הוא ימות. שהרי אין צרת ערוה נאסרת אלא בנפילה ליבום, וכל עוד לא כנס אותה המגרש, היא נופלת לשלישי רק מכח האח הראשון, ובנפילה הזאת היא איננה צרת ערוה בזיקה.

^[3] עיין בהערה הקודמת בדברי רש"י, וכן בתוס' ד"ה זאת אומרת, כיצד יכול המגרש לכנוס אותה אם נאמר שיש איסור צרת ערוה בזיקה, ובביאור הענין בהערה 1.

שלשה אחין, שנים מהם נשואים לשתי אחיות ואחד נשוי לנכרית (אשה זרה להם), מת אחד מבעלי אחיות, וכנס הנשוי לנכרית את אשתו ומת אחר כך גם הוא בלי בנים, ונפלו שתי הנשים לייבום לפני האח האחר הנותר — הראשונה (זו שנפלה ראשונה לייבום) יוצאה משום אחות אשה שהרי היא אחות אשתו של אח זה, ושניה יוצאת משום צרתה שכן היתה צרת האחות לאחר הייבום. אבל אם עשה בה האח הנשוי נכרית רק מאמר, ועדיין לא ייבם את האחות ומת — נכרית שנעשתה על ידי המאמר כעין צרה לאחות — חולצת ולא מתייבמת.

ב גמרא מן ההלכה האחרונה במשנה מדייקים: טעמא דעבד [הטעם, דווקא שעשה] בה נשוי הנכרית מאמר באחות, הא לא עבד [הרי אם לא עשה] בה מאמר — נכרית יבומי נמי מייבמה [היתה מתייבמת גם כן], אף על פי שנעשתה צרת אחות אשה על ידי הזיקה. אמר רב נחמן: זאת אומרת אין זיקה, שאין רואים את הזקוקה כנשואה, ואפילו כשהזיקה היא בחד אחא [באח אחד], שהרי אחות זו שמת בעלה נפלה לייבום רק לפני האח הנשוי נכרית ולו בלבד היתה זקוקה.

ג משנה היו שלשה אחים, שנים מהם נשואים לשתי אחיות, ואחד נשוי לנכרית. מת הנשוי לנכרית, וכנס אחד מבעלי האחיות את אשתו, ומת גם הוא בלי בנים — הראשונה, כלומר, האחות — יוצאת ונפטרת מייבום משום אחות אשה, ושניה, הנכרית שייבם — יוצאת משום צרתה. אבל אם עשה בה בנכרית מאמר ומת — נכרית זו חולצת ולא מתייבמת, שהרי בגלל המאמר היא רק כעין צרת אחות אשה.

ד גמרא שואלים: הא תו [משנה זו ששנינו עוד, שוב] למה לי, הלא היינו הך [היא זו] כמו המשנה הקודמת! ויתר על כן, הדין האמור בה נובע בפשטות מן הדין הקודם. השתא [עכשיו, הרי] ומה התם [שם] שאחות אשה הויא [הריהי] זו שנעשית צרה לנכרית שהיא אשת האח מכבר, אמרת [אומר אתה] שהנכרית אסורה, למרות שהערוה היא זו המצטרפת ונוספת, הכא [כאן] שהנכרית הויא [היא] הנעשית צרה לאחות אשה — לא כל שכן שהיא פטורה משום צרה!

ומשיבים, שאכן משנה זו אינה צריכה, אלא כך נוצרה כפילות זו: התנא, הך תנא ברישא [את זו, את המשנה שלנו, שנה בתחילה] והך חזיא להתירא ושריא [ואת זו הקודמת ראה אותה להיתר והתירה], שסבר כי אם הערוה היא שנצטרפה לביתו של האיש — אינה אוסרת את אשתו הראשונה משום צרת ערוה. והדר חזיא לאיסורא [וחזר וראה אותה לאיסור], שהחליט שגם זו קרויה צרת ערוה ואסורה.

ואיידי דחביבה ליה אקדמה [ומתוך שהיא חביבה לו, משום שיש בה חידוש, הקדים אותה] ושנה אותה בראש. ובאמת היה יכול עכשיו לוותר על המשנה שלנו, שאין בה חידוש ואפשר ללמוד אותה בקל וחומר מן הקודמת, אלא ומשנה לא זזה ממקומה. כי מאחר שקבעו את המשנה בגירסה, לא מצאו לנחוץ למחוק אותה לגמרי, והיא נשארה במשנה למרות שאיננה נחוצה עוד.

ה משנה היו שלשה אחין, שנים מהם נשואים לשתי אחיות ואחד נשוי לנכרית, מת אחד מבעלי אחיות, וכנס הנשוי לנכרית את אשתו, ומתה אשתו של האח השני (הנשוי לאחות), ואחר כך מת נשוי נכרית — הרי זו האחות אסורה עליו, על האח שנשאר, עולמית. ואף שעכשיו איננה עוד אחות אשתו, שהרי אשתו כבר מתה ואחות אשתו לאחר מיתת אשתו מותרת, הואיל ונאסרה עליו כבר שעה אחת, שכאשר נפלה לייבום בראשונה (לפני שכנסה הנשוי נכרית) היתה אסורה לו משום אחות אשתו, הריהי נאסרת עליו לעולם ופוטרת את צרתה הנכרית.

ו גמרא אמר רב יהודה אמר רב כלל בענין זה: כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה), כלומר, שאין היבם יכול לייבם אותה, מחמת איסור — הרי היא נעשית מאותו רגע כאשת אח שיש לה בנים, ואסורה לו לעולם. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] רב בכך? הלא תנינא [שנינו] דבר זה במשנתנו: הרי זו אסורה עליו עולמית, הואיל ונאסרה עליו שעה אחת!

ומשיבים: משום שאת המשנה אפשר היה להבין באופן אחר, מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים היכא [במקום] שלא איחזיא לה [ראויה] בנפילה ראשונה, בפעם הראשונה שנפלה לפניו לייבום, שהרי כשמת בעלה הראשון היתה אסורה לזה משום אחות אשתו שאשתו מתה רק אחרי שייבם אותה אחיו, ואז נאסרה לעולם, אבל היכא דאיחזיא לה [במקום שהיתה ראויה] בנפילה ראשונה, כשנפלה לפניו לייבום בראשונה שבטל בינתיים האיסור ממנה, כגון כשמתה אשתו לפני שאחיו ייבם אותה ונעשית ראויה לו, אימא תישתרי [אמור שתהיה מותרת], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב שאף אז אסורה עליו לעולם.

ומקשים: הא נמי תנינא [זו גם כן שנינו], שהרי נאמר במשנה להלן: שני אחין נשואים לשתי אחיות, מת אחד מהם, ואחר כך מתה אשתו של השני — הרי זו אסורה עליו עולמית, הואיל ונאסרה עליו שעה אחת כשנפלה לפניו והיתה אשתו שהיא אחותה עדיין בחיים!

ומשיבים: גם משם אי אפשר היה ללמוד הלכה כללית. מהו דתימא [שתאמר]: התם הוא דאידחי לה מהאי ביתא [שם זו שנדחתה מבית זה], מביתו של אדם זה, לגמרי, שכיון שחובת הייבום חלה רק על האח הנותר, וכיון שנאסרה עליו משעת נפילה נפטרה לגמרי מחובת ייבום, אבל הכא [כאן] במקרה של רב מדובר דלא אידחי לה מהאי ביתא [שלא נדחתה מבית זה] לגמרי, שהרי עדיין זקוקה היא לייבום לאח אחר, ואם כן אימא [אמור]: מיגו דחזיא להאי [מתוך שהיא ראויה לזה] הנשוי נכרית, שהיא מותרת לו, חזיא נמי להאי [ראויה גם כן לזה] לאח השני, לאחר שמתה אשתו, שהרי לא נפטרה לגמרי מחובת ייבום — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב שבכל מקרה, כל שנאסרה שעה אחת, הרי היא אסורה עולמית.

ז משנה שלשה אחים, שנים מהם נשואין לשתי אחיות, ואחד נשוי לנכרית. גירש אחד מבעלי האחיות את אשתו, ומת הנשוי נכרית, וכנסה (וייבמה) המגרש, ואחר כך מת, ונפלה אותה אשה לפני מי שעדיין הוא בעל האחות השניה — זו היא שאמרו: וכולן שמתו הקרובות או נתגרשו — צרותיהן מותרות, שהרי בשעה שנפלה לפניו לייבום כבר לא היתה זו הנכרית צרת אחות אשתו.

ח גמרא ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] שגירש בעל האחות את אשתו, ואחר כך מת הנשוי נכרית וכנס אחיו את היבמה, אבל אם מת האח הראשון קודם, ואחר כך גירש בעל האחות את אשתו — הרי נכרית זו שנתייבמה אסורה, משום שעל ידי הזיקה שהיתה לה אל אחיו עוד לפני שגירש את אשתו, הרי היא נחשבת כצרת אחות אשתו. אמר רב אשי: זאת אומרת: יש זיקה, אפילו בתרי אחי [בשני אחים]. שאף שהיו שני אחים שאליהם היא זקוקה לייבום, אומרים אנו שיש זיקה לשניהם, והיא נאסרת משום צרת אחות אשה בזיקה.

ושואלים: ולרב אשי קשיא [קשה] מה שאמר רב נחמן על המשנה הראשונה שבדף זה, שאפשר לדקדק ממנה שאין זיקה אפילו באח אחד! ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב אשי: הדיוק שדייק רב נחמן במשנה הראשונה איננו הכרחי. שאפשר היה לומר: הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שלא עבד [עשה] בה נשוי הנכרית מאמר, גם אז נכרית מיחלץ חלצה [לחלוץ, היתה חולצת], אבל יבומי לא מייבמה [לייבם, אינה מתייבמת], משום שהיתה צרת אחות אשה בזיקה. והא דקתני [ומה ששנה] מאמר — לא בא להודיענו שאסורה משום המאמר, אלא לאפוקי [להוציא, למעט] מדברי בית שמאי דאמרי [שאומרים] מאמר קונה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: In the case of three brothers, two of whom were married to two sisters and one who was married to an unrelated woman, the following occurred: The husband of one of the sisters died childless, and the brother who was married to the unrelated woman married, i.e., performed levirate marriage with, the deceased brother’s wife and later died himself, childless. In this situation, both women happen for levirate marriage before the other, remaining, brother. The first woman is dismissed due to the prohibition proscribing the sister of one’s wife, as she is the sister of this brother’s wife, and the second woman is dismissed due to her status as the first woman’s rival wife. Following the first levirate marriage, this second woman became the rival wife of the sister, and is therefore exempt from levirate marriage as well. If, however, the brother married to the unrelated woman performed only levirate betrothal, but had not yet consummated the levirate marriage with the sister, and he died, the unrelated woman, whose halakhic status with regard to yibbum is similar to that of a sister’s rival wife, must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage.

GEMARA: The Gemara deduces the following halakha from the second clause of the mishna: The reason that the mishna requires ḥalitza is specifically because he, the brother who was married to the unrelated woman, performed levirate betrothal with the sister. Consequently, had he not performed levirate betrothal with her, the unrelated woman would be permitted to enter into levirate marriage as well. This is true despite the fact that the levirate bond could potentially render her the rival wife of his wife’s sister. Rav Naḥman said: That is to say, the levirate bond is not substantial; the woman requiring levirate marriage is not considered married to the yavam. And this is true even if the levirate bond was with a single brother, as this widowed sister happened for levirate marriage only before the brother who was married to the unrelated woman; her levirate bond was with him alone.

MISHNA: In the case of three brothers, two of whom were married to two sisters and one who was married to an unrelated woman, the following occurred: He who was married to the unrelated woman died, and one of the husbands of the sisters married his wife, and then died childless as well. The first woman, i.e., the sister who was originally married to the brother who performed levirate marriage, is dismissed and is exempt from levirate marriage due to her status as the sister of his wife. And the second woman, i.e., the unrelated woman who had entered into levirate marriage, is dismissed as her rival wife. If, however, he performed levirate betrothal with the unrelated woman, and then died, then this unrelated woman must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage, as levirate betrothal rendered her status with regard to yibbum as similar to the rival wife of his wife’s sister.

GEMARA: The Gemara asks: Why do I need this mishna as well? This principle is identical to the principle behind the ruling in the previous mishna, and therefore this ruling can easily be deduced from the previous ruling. Now, just as there, when his wife’s sister became rival wife of the unrelated woman who was already the brother’s wife, you say that the unrelated woman is forbidden despite the fact that the forbidden relative joined later, here, where the unrelated woman became the rival wife of his wife’s sister afterward, is it not all the more so clear that she is exempt as a rival wife?

The Gemara answers: This mishna was unnecessary, and this is how the duplication occurred: The tanna taught this mishna at first, and with regard to that previous case saw it fitting to render her permitted, and he permitted her to the brother, for he held that if the forbidden relative joined the man’s household later, then she would not render the first wife prohibited as the rival wife of a forbidden relative. And then the tanna subsequently retracted and saw it fitting to render the woman forbidden. He decided that this woman should be considered the rival wife of a forbidden relative as well, and therefore rendered her forbidden to the brother.

And since that case was novel, it was beloved to him and he taught it earlier. In truth, it would have now been possible to eliminate the present mishna, for there was no longer any novelty in it; its ruling could be derived by an a fortiori argument from the previous ruling. However, a mishna does not move from its place. Since this version of the mishna had already been fixed, it was deemed inappropriate to remove it completely, and it remained in place despite the fact that it was no longer necessary.

MISHNA: In the case of three brothers, two of whom were married to two sisters and one who was married to an unrelated woman, the following occurred: One of the husbands of the sisters died, and he who was married to the unrelated woman married the deceased husband’s wife, and then the wife of the second brother, the other one of the sisters, died. Afterward, the brother who was married to the unrelated woman died, leaving two women for levirate marriage before the remaining brother: The unrelated woman and the woman who was previously prohibited as the sister of his deceased wife. In this case, the sister is forbidden to him forever. She is not forbidden due to her status as his wife’s sister, as his wife already died and one’s wife’s sister is permitted after the wife’s death. However, since she was already forbidden to him at one time, she is forbidden to him forever. When she first happened before the brothers for levirate marriage, before the third brother married her, she was forbidden to the second brother as his wife’s sister. Therefore, she is forbidden to him forever. In addition, she exempts her rival wife, the unrelated woman, from levirate marriage.

GEMARA: Rav Yehuda said that Rav said a principle on this matter: Any yevama to whom the verse “Her brother-in-law will have intercourse with her” (Deuteronomy 25:5) cannot be applied at the time that she happens before him for levirate marriage because she was forbidden to him at that moment, is then forever considered to be like the wife of a brother with whom she has children, and she is forbidden to him. The Gemara asks: What is Rav teaching us with this statement? We already learned this in the mishna: She is forbidden to him forever, since she was forbidden to him at one time.

The Gemara answers: This was necessary lest you say that this ruling applies only in cases where she was not eligible at all during the first time that she happened before the brothers for levirate marriage. Such is the case in the mishna, when she was forbidden to the yavam as his wife’s sister the entire time that she was eligible for levirate marriage. Even though his wife died after the other yavam married this woman, because she was forbidden to him that entire time, she is forbidden to him forever. But in cases where she was eligible at some point during the first time she happened before the brothers for levirate marriage, such as in the scenario where the brother’s wife died prior to the time when his other brother married her, one could say that she would be permitted. In that case, since the prohibition had in the meantime been canceled and she was indeed rendered eligible for levirate marriage with him during the period of the first time she happened before him, one might think that she would now be permitted. It is for this reason that Rav teaches us that even in this scenario she would be forbidden to him forever.

The Gemara raises an objection: We learned this as well, as a later mishna (32a) states: In the case of two brothers who were married to two sisters, if one of them, i.e., one of the brothers, died and afterward the wife of the second brother died, then she, the surviving wife, is forbidden to him, the surviving brother, forever, since she was forbidden to him during the period she happened before him at one time.

The Gemara answers: One cannot learn the halakhic principle from that case. Lest you say that there she is forbidden forever because of the following argument: When she was forbidden to the brother, she was precluded from entering this household completely, i.e., from the entire obligation of levirate marriage. She received total exemption from the mitzva of levirate marriage because this obligation applied only to the one remaining brother, and she was forbidden to him at the time that she happened before him for levirate marriage. But here, however, in the case Rav is referring to, where she was not completely precluded from entering this household because she still required levirate marriage with another brother, one could say: Since she is eligible and permitted to this brother, who was married to the unrelated woman, she is eligible for this second brother following the death of his wife as well, in other words, she was not rendered completely exempt from the obligation of levirate marriage. Lest one make this argument, Rav teaches us that under any circumstances she who was forbidden at one time is forbidden forever.

MISHNA: In the case of three brothers, two of whom were married to two sisters and one who was married to an unrelated woman, the following occurred: Shimon, the husband of one of the sisters, divorced his wife, and then Levi, who was married to the unrelated woman, died, and Shimon, the man who divorced his wife, married, i.e., performed levirate marriage with, her, i.e., this unrelated woman. And then Shimon himself later died, so that the unrelated woman happened for levirate marriage before Reuven, the third brother, who is married to the second sister. In this scenario, Reuven is allowed to consummate the levirate marriage with the unrelated woman. This is the case that was referred to when they said: And with regard to all those fifteen forbidden relatives who died or were divorced, their rival wives are permitted to enter into levirate marriage. This is because at the time that they happened before the yavam for levirate marriage they were no longer the rival wives of a forbidden relative.

GEMARA: The Gemara deduces from here that the reason for this halakha is specifically that Shimon divorced his wife and after that Levi died and Shimon married the unrelated woman. But if Levi had died first, and later Shimon divorced his wife, then the unrelated woman would be forbidden to Reuven due to the levirate bond that existed between her and Shimon prior to the latter’s divorce. She would be considered the rival wife of the divorced woman who is the sister of Reuven’s wife. Rav Ashi said: That is to say, the levirate bond is substantial, even with two brothers. Although the unrelated woman required levirate marriage with two brothers, the levirate bond is substantial enough to create a relationship between the unrelated woman and Shimon such that the unrelated woman is considered the rival wife of the divorced woman, i.e., the sister of Reuven’s wife.

The Gemara asks: And according to Rav Ashi, that which Rav Naḥman said is difficult, as Rav Naḥman deduced from the earlier mishna that the levirate bond is not substantial even in the case of a single brother. The Gemara answers: Rav Ashi could have said to you: Rav Naḥman’s deduction in the first mishna was not logically necessary. With regard to that mishna, one could have said that when the mishna requires ḥalitza in the case of levirate betrothal, the same is true even in the case where he who was married to the unrelated woman did not perform levirate betrothal with her. In that case as well, the unrelated woman must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage since she was the rival wife of his wife’s sister by levirate bond. And the reason that it teaches the ruling in the case of levirate betrothal was not in order to inform us that she was forbidden due to levirate betrothal, but rather to exclude the statement of Beit Shammai, who say that through the act of levirate betrothal one acquires the yevama

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואפילו בחד אחא פי' דהכא ליכא אלא יבום א' דנשוי נכרית דאילו אידך הנשוי אחותה לא רמיא קמיה כלל ומיהו אליבא דהלכתא דקי"ל יש זיקא כי לא עשה בה מאמר נמי חולצת ולא מתייבמות דהויא לה צרות אחות אשה בזיקא ומיהו בסיפא אפילו למ"ד יש זיקא דוקא שעשה בה מאמר הא לאו הכי נכרית מתייבמת דבחיי האב שמת עתה ראויה נכריות לכ"א מהן ומשום דמת חד מינייהו לא איתסר לאידך כלל והא דפרכינן בגמ':

הא תו למה לי השתא וכו' ולדידיה ודאי בתרוייהו מאמר וקתני דוקא ותרוייהו שוו:

השתא ומה התם דאחות אשה הויא צרה לנכרית פי' דנכרית עיקר נשואה ואחות אשה באה לעשות לה צרה והמאמר אסרה כ"ש הכא דאחות אשה עיקר נשואה דאוסרת נכרי' שהיא טפלה והא דלא משני דזו ואין צריך לומר זו קתני משום דקתני לישנא אריכתא תרי זימני ג' אחים נשואין והוה ליה לערבינהו בחדא מתני':

ומשנה לא זזה ממקומה פי' לפי שהיתה שגורה בפי התלמידים ומהאי טעמא לא כלל לאחרת עמה בחדא מתני' ולא לשבושי גרסת משנה זו שהיו רגילים בה כבר:

אבל הכא דלא אידחייא לה בהאי ביתא לגמרי פי' דאגידא ביבם א' אימא כיון דחזיא להו לייבם חדא לאידך נמי אי אתיא ליה שעת הכשר בעוד דאגידא ביה ביבם חבריה קמ"ל דלא ומיהו בזיקא דרבנן וקי"ל כר' יוחנן דאמר לעיל דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה תחזור להתיר' הראשון דרב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן ותו לא מידי:

טעמא דגרש ואח"כ מת פי' דגרש בעל אחות ואח"כ מת נשוי נכריות דאפילו מקמי זיקא דנכרית נתגרשה ערוה מן המת ולא היו צרו' אפי' בזיקא הא מת נשוי נכרית ואח"כ גרש בעל אחות את אשתו אסורה פירוש כשימות הב' בעל אחות האחת אסורה נכרית לג' בעל אחות האחרת משום צרת אחות אשה כי כשימות הראשון שהוא נשוי נכרית נעשית נכרית אצל הב' צרה בזיקת ייבום לאשת הב' הזה שהיא אחות אשתו של ג' ולפי' אסירה לג' ודייקינן לה ממתני' מדלא קתני היתירא אלא כשגרשה ב' קודם מיתת א' הא כל שלא קדמו גרושין למיתה אלא שהמית' קדמה לגרושין (אסורה):

אמר רב אשי זאת אומרת יש זיקא ואפילו בתרי אחי כי הנכרית אשת המת נפלה לזיקת ייבום לפני ב' בעלי האחיות וא"ת אנו עושים זיק' באירוסין לעשות אותה צרה אל אשת המגרש לדון אותה לג' בצרת אחו' אשה לאוסרה לו לאחר מיתת ב' ומיהו לא אסרי לה אלא כשחזר המגרש וכנס לנכרית זו אפילו אחר גירושי אשתו דהשתא הובררה לו למפרע ונעשו אשתו של ב' עם היבמה הנכרית צרת זו לזו משעת מיתת הראשון בעל הנכרית אבל אם לא כנסה ומת הב' לא מיתסרא הנכרית על הב' משום צרת אחות אשה ואפילו כשלא גרש הב' אשתו כלל וכ"ש אם גרשה ולא היתה אחות של ב' בשעת מיתתו דכיון דבחיי שני היתה הנכרית זקוקה לשניהם והיה כל אחד מהם ראוי לכונסה משום דמת אחד מהם לא פקע זכותו של ג' וכדבעינן למימר לקמן וכן פירוש רש"י זכרונו לברכה בכאן שמת ראשון ומת בית וכנס לג' לנכרית ומת ובמתני' הכי איתנהו להני תלת מיתה וגרושין וכניס' אלא דקדי' גרושין למית' ואנן דייקינן דכי קדמה מית' כגרושין נכניסה אסורה. עוד הי' נראה דהא דאמרינן דכיון דיש זיקא אם (מת) ראשון וגרש ב' וכנס הנכרית שנאסרה הנכרית לג' כשימות ב' בלא בני' משום צרת אחות אשה דהיינו דוקא למ"ד נשואי הראשון מפילין דבעינן לא כנסה ולבסוף גרש אבל למ"ד מיתה מפלת מת וגרש וכנס מותרות לג' שהרי הב' שבא להפילה לייבום לג' כבר גרש את אשתו הראשונה ובשעת מיתתו אין הנכרית צרת ערוה לג' וכן דעת רש"י ז"ל אבל אין דעת הגאון ז"ל ושאר המפרשי' כדבעינן למימר לקמן:

ופרכינן ולרב אשי קשיא דרב נחמן פי' ולרב אשי קשיא רישא דמתני' אסיפא לפום דוקייא דדאיק תלמודא ודייק רב נחמן לעיל דמרישא דמתני' שמעינן דאין זיקא ואפי' בחד אחא ומשום דרב נחמן קיימינן לדוקיי' דלעיל וקאמר זאת אומרת תלינן ליה כרב נחמן:

אמר לך רב נחמן וכו' (נר' דצ"ל רב אשי) ולאפוקי מדב"ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור פי' דאע"ג דב"ש במקום ב"ה אינה משנה רצה התנא לעקם לשונו בדבור א' למסתם לן כב"ה אלא אי סבר לה כרב אפי' דפריש לעיל דזו ואין צריך לומר זו קתני ולדברי הכל מיתה מפלת וכנסו ולבסוף גירש מותר:

זו היא למעוטי מאי פי' דלא סגיא דמתני' לא אתיא למעוטי שום דבר לאיסורה מדקתני זו היא ולא עוד אלא דכול' משום זו היא תני לה דאילו גופה דמתניתין פשיטא היא לד"ה וא"ת לרב נחמן למעוטי מאי פרש"י ז"ל דכיון דלרב נחמן אליבא דהאי תנא כנסו ולבסוף גרש מותרת כ"ש מת הראשון וגרש ב' ולבסוף כנס וכי תימא דאתא למעוטי מת ראשון ולא גרש ב' ולא כנסו ומת דאסור' נכרי' לג' מפני שנעשת צרת אשתו של ב' בזיקא והיא עדיין צרתה בשעת מיתתו של ב' ומיתה מפלת הא ליכא למימר דכיון דר"נ סבר אין זיקא אין הנכרית נעשית צרת ערו' בזיקא כלל ונראה מדבריו דלמ"ד יש זיקה שפיר איכא למימר דאסורה נכרית לג' אם מת ראשון ולא גרש ב' אשתו ולא כנס את הנכרית וכן כתב מפורש יותר בסמוך דהא דאמרינן ורבא בשלמא אי סבר לה כרב אשי דיש זיקה זו היא למעוטי מת ולא גרש ולא כנס זו היא גרש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל דרבא דסבר מיתה מפלת אע"ג דסבר לה כרב אשי דאמר יש זיקא לא מצי למימר כדאמר רב אשי לעיל דמת ואחר כך גרש וכנס אסורה דההיא אתיא כמ"ד נשואין הראשונים מפילין אבל לרבא דאמר מיתה מפלת הא לא הויא נכרית צרת ערוה כשמיתתו של ב' מפלת לג' אלא דייק מתניתין דזו היא למעוטי מת ראשון ולא גירש ב' ואפילו לא כנס דכיון דיש זיקא הרי נכרית צרת אחות אשה בזיקא לג' כשמת ב' ואסורה לו. והקשו עליו ז"ל שא"כ גדול כחו של ב' במותו מבחייו לאסור הנכרית לג' דאילו בחייו ראוי היה ג' זה לכנס' לגמרי ואע"פ שזקוק' לו ולאחיו וזה ברור לד"ה ואף רש"י ז"ל מודה בזה וכדכתי':

ומת נשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ונק' בדיעבד משום דדינא לסיפא אתא לאשמועינן וכיון שכן אם אתה אומר כי כשמת הב' עד שלא כנס מיתסרא על הג' גדול כחו של ב' במותו מבחייו ומצינו אשה נעשית צרת ערוה לאחר מיתה וכבר אמרו בירוש' שאין אשה נעשת צרת ערוה לאחר מיתה ועוד דהא דתנן לעיל בההיא שאם מת נשוי נכרית ועשה בה מאמר אחד מבעלי אחיות ומת נכרית חולצת ולא מתייבמת ודוקא עשה בה מאמר שהוא קצת אירוסין הא לא עשה בה מאמר ייבומי מייבמ' נכרי' לשלישי' וליכא למימ' דא"ה (דאה"נ) דאע"ג דלא עשה בה מאמ' וקתני מאמר לאפוקי מב"ש א"כ תרתי ל"ל לאפוקי מב"ש אלא ודאי אפי למ"ד זיקא מת א' ולא גירש ב' ולא כנס הרי נכרית מותרת לג' לגמרי כמו שהית' מותרת לו בחיי ב' והרי כבר כתבו הגאונים ז"ל ורב אלפס ז"ל בכללם דה"ג ולרב' הא ניחא אי סבר לה כר' אשי מהו (זוהי) למעוטי מת ואח"כ גירש ואסור' פי' דמוקי' מתני' כדדייק רב אשי ממש דמת ראשון וגרש ב' וכנס נכרית ומת אסורה נכרית לג' ואע"ג דרב סבר מיתה מפלת לדידיה אפילו כנס ולבסוף גירש נכרית מותרת התם הוא בכונס נכריות דעלמא אבל זו שהיתה אשת אחיהם הראשון כבר הפילה לפני שניהם מיתתו של ראשון אף על גב דבשעת נפילה ראשונה מותרת לשניהם כשבא ב' וכנסה הוברר' לו למפרע למ"ד יש זיקא והוברר הדבר שנאסרה עליו עולמית וא"ת והא כשנאסרה עליו משום צרת ערוה מפני זיקתו וכניסתו של ב' ערוה שלא במקום מצוה היא ולא מיתסרא כדאיתא בפ"ק י"ל שזה דבר למד מדברי האו' נשואין הראשוני' מפילין והא ודאי לדידיה בשעת נשואין צרת ערוה שלא במקום מצוה אלא שהוא סובר שכך דין תורה דכיון דנשואין גורמים זיקת ייבום דבשעת מיתה שתהא שעת נשואין בשעת מיתה ממש ונעשי' צרת ערוה במקום מצוה הכא נמי עשו חכמים שעת זיקתו של ב' שהיתה בשעת מיתת הראשון כאלו אותה (עתה) נופלת מחמת ב' לפני הג' ועשו מיתת ראשון וזיקת ב' ומיתתו של ג' כאלו באין בת א' ממש וכל זה גזיר' ומדרבנן כדי שלא להתיר יבמה שנאסר' מן התור' בנפיל' א' עשו מת גרש וכנס כמת וכנס ולא גרש כיון דכבר הית' שם נפילה מא' אחא ואנו רואי' שם אסור למפרע מזיקא מאותה נפילה ונ"ל שיש ראייה לפי' זה דהא לעיל בסוגיי' פרכינן לרב נחמן וכתב למעוטי כנס ולבסוף גרש דאסורה הניחא אי סבר לה כר' ירמיה ואם איתא דההיא דרב אשי כמ"ד נישואין הראשונים מפילין וכר' ירמיה אמאי אמרי' הכא כדרב נחמן טפי מדרב אשי (דאיהו) נמי אוקמא ולא אקשי' ליה ולא מידי אלא ודאי דההיא דרב אשי אפי' למ"ד מיתה מפלת וכסברא דרב אתיא שפיר. וא"ת א"כ אמאי לא עבדי האי אוקמת' אליבא דרב נחמן ואמאי אמרי דא"כ כר' ירמיה ס"ל וי"ל דלדידיה סבירא כיון דאין זיקא אין איסור חל אלא לאחר שכנס ולא נאסרה כלל משעת נפילת הראשון. ור"י ז"ל ומקצת רז"ל הולכים בשיטה זו אלא שהם אומרי' דבגזירה רחוקה היא לעשו' זיקא ככניס' ולאוסר' מנפיל' ראשונ' ואפילו למ"ד יש זיקא כיון שגרש קודם כניסה דהא זיקא לחודה לא אסרה וע"י שכנס הוא שנאסרה למפרע כשהובררה לזה וכיון דבאותה שעה ליתא ערוה האוסרת ליכא למגזר כולי האי והם גורסים וכן בנסחאו' ישנות ולרבא הניחא אי סבירא ליה כרב אשי זו היא למעוטי מת ולא גרש כלומר ולא גרש לאלתר אלא לאחר שכנס כלומר דהוה ליה מת וכנס וגירש דהשת' גזרינן ודאי ומתסרא לג' בנפילה ראשונה מפני שהובררה לב' ונעשת צרת ערוה דהויא לה כאשת אח שיש לה להיות אסורה לג' מעולם וזה היה נכון אלא דאכתי קשה הא דאמרי' דכיון דפרכינן לרב נחמן מדרבא ולא פרכינן לרב אשי מכלל דההיא דרב אשי אפי' לרבא היא וא"ת מנא אתיא לן לאפלוגי בין רבא לרב אשי בכלו' (כלל) ולענין פסק הלכה קי"ל כמ"ד יש זיקא וסוגיי' נמי לכולה מכליתין כרבא דאמר מיתה מפלת וכיון דכן את"ל דרב אשי פליג אדרב' כפרש"י ז"ל וכדפר"י ז"ל ליתא דרב אשי דהא סוגיין כרבא ולא עוד אלא שהלשון האמור למעלה אינו של רב אשי ואיהו זאת אומרת קאמר דע"כ ממתניתין שמעינן יש זיקא מכיון דלא שרי אלא גירש ואח"כ מת האחות קודם גירושין אסורה ומיהו אפשר דמודה רב אשי להא דרשא דדוקא מת ולא גרש אסורה גם קודם גירושין כדפר"י ז"ל או שלא גרש ולא כנס כפרש"י ז"ל אבל מת וגירש ואח"כ כנס שריא וכן כתב הראב"ד ז"ל וכן כתבו מבעלי התוספות האחרונות ז"ל:

זאת אומרת אין זיקה ואפילו בחד. וא"ת הא מפרק כיצד לעיל דייקינן הכי וי"ל דאיצטריך לאפוקי מב"ש דלעיל. וא"ת הא נמי ידעינן בבבא בתרייתא בסמוך. י"ל דתרתי אצטריך למתני כדפרישי' לעיל א) דמסברא אמינא יש זיקה:

אבל הכא דלא אדחי לה מהאי ביתא לגמרי אימא לא. וא"ת הא ממתני' דלעיל דארבעה אחין שמעינן לה. וי"ל דשאני התם דנהי דלא אדחי מהאי ביתא לגמרי מ"מ לא איחזיא בנפילה ראשונה אבל היכא דלא אדחי לה מהך ביתא לגמרי ואיחזיא בנפילה ראשונה אימא לא:

מתניתין ג' אחין ב' מכם נשואין ב' אחיות וא' נשוי נכרית ומת א' מבעלי האחיות וכנס הנשוי נכרית את אשתו ומת הא' יוצאה משום אחות אשה והב' משום צרת העשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ואל מתיבמות, מוקמיא ר"נ אע"ג דלא עבדי בה מאמר ומת נכרית מיחלץ חלצה ויבומי לא מייבמה משום דיש זיקה משעה שמת מבעלי אלו האחיות הוזקקי לנשוי נכרית ונעשית לאשתו צרתה בזיקה וכאלו היתה צרת אחות אשתו מדרבנן היא והאי דקתני מאמר לאפוקי מב"ש מאמר קונה קנין גמור קמ"ל דלא:

מתניתין ג' אחין ב' מהן נשואין ב' אחיות וא' מהם נשוי נכרית ומת נשוי נכרית וכנס א' מבעלי אחיות את נכרית ומת הא' יוצאה משום אחות אשה והשני' משום צרתה עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ואל מתיבמות. הא תו למ"ל היינו הך השתא ומה התם דאחות אשה קרויא צרה לנכרית אמרת נכרית אסורה הכא דנכרית הוי צרה לאחות אשה לכ"ש פי' שהעיקר האי אשתו הראשונה ומהדר תנא הא חזי כדי הך חזי' להיתרא ושריא הדר חזי' לאיסורא ואיידא דחביבי לי' אקדימיה ומשנה לא זזה ממקומה.

שלשה אחין ב' מהם נשואין ב' אחיות וא' נשוי נכרית ומת א' מבעלי האחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומתה אשתו של שני ואח"כ מת נשוי נכרית ה"ז אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה א' כיון מבנפילה הראשונה נאסרה עליו שעה א' ה"ז אסורא עליו עולמית אר"י כל כמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' ה"ה כצרת אה שיש לה בנים ואסורה:

ג' אחין ב' מהם נשואין ב' אחיות וא' נשוי נכרית גירש א' מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו וכולן אם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרת אוקמא רבא בפ"ק דזו ואצ"ל זו פי' בין אם גירש ולבסוף כנס ובן אם כנס ולבסוף גירש צרתה מותרת דמיתה מפלת וזו היא למעוטי מה נשוי נכרית ולא גירש א' אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת נכרית אסורה משום דהות צרות אחות אשתו בזיקה שכמו שאם הוא כנס וא גירש היתה אסורה השתא נמי אסורה מדרבנן דזיקה ככנוסה שווי' רבנן אבל אם גירש קודם שמת אע"ג דהות זקוקה לה שריא שאפי' כנסה כיון דגירש קודם שמת מותרת דמיתת מפלת כ"ש בזיקה דרבנן וכמת נשוי נכרית וב' הנשואים שתי אחיות קיימים הם ונשותיהן כל מי שירצה יכול לכונסה כדתנן וכנס א' מבעלי האחיות את אשתו ואי אמרת כיון דזקוקה נמי לאחיו יש זיקה אפי' בתרי אחי הו"ל צרות אחות אשתו בזיקה. אין זה כולם דכיון דאחייו קיים הו"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה דשריא. ועי' בס' המכריע בפרק ל"ט.

הרב אלפס פסק צרת ערוה דכנס ואח"כ גירש מותרת הצרה להתייבם דמיתה מפילה וכיון דבשעת ערוה לא הוי צרת ערוה מותרת וג"כ מתני' דג' אחין שניהן מהם נשואין ב' אחיות וא' נשוי נכרית וגרש א' מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש פסק דבמת ואח"כ גירש אסור' ויהיב טעמא למילתיה דגזרי' הכא משום זיקה דעלמא. א"נ הכי גבי נכרית כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה לא מהני לה גרושין אלו דברי הרב ז"ל ויש בהן כמה תמיהות חדא דאם אתמר להני טעמי למה ליה לר' ירמיה לשנויי תברא מי ששנה זו לא שנה זו. ולרבא למה ליה למימר זו ואצ"ל זו קתני לישני ליה דשאני הכא דגזרינן משום זיקה דעלמא. א"נ בשעת נפילה אתסרא ליה למה ליה למימר הכא אליבא דרבא זו היא למעוטי מת ולא גירש ולא כנס לוקמה אפי' דכנס וגירש. ומאי דכתב נמי הכא גבי נכרית כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה לא מהנו לה גירושין לא ירדנו לסוף דעתו דמאי איסור זיקה איכא בנכרית והרי ב' אחין הנשואין ב' אחיות הוו קיימין בשעת נפילת נכרית ואין כאן איסור [אחות] זקוקתו שהרי שניהם קיימין והרי משנה שלימה שנינו ג' אחין שנים מהן נשואין ב' אחיות וא' נשוי (א') נכרית ומת נשוי נכרית וכנס א' מבעלי אחיות את אשתו וכו' ולא קתני עבר וכנס ועוד אם עבר וכנס מוציא כדקתני רישא בה"א יוציאו אלא ודאי ליתנהו להני טעמי דכתב הרז"ל ומיהו אפשר דרב אשי לית ליה דרבא דאליבא דהאי [תנא] נישואין הראשונים מפילין מת ואחד כנס גירש אסורה ואפ"ה הלכתא כת"ק דמתני' דפ"ק דכנס ואח"כ [גירש] מותרת דמיתה מפלת חדא דהא רבא ס"ל דלא פליגי אהדדי. ועוד דתנן נפל הבית עליו ועל אשתו שהיא בת אחיו ואין ידוע איזה מהן [מת] ראשון צרתה חולצת ולא מתייבמת אלמא האי תנא ס"ל מיתה מפלת ועוי"ל דרב אשי לא שמעינן ליה בהדיא דלימא מת ואח"כ גירש אסורה אלא ש"מ זאת אומרת יש זיקה ואפי' בתרי אחי וא"נ ס"ל כרבא דאמר זו היא למעוטי מת דלא גירש ולא כנס ש"מ דיש זיקה אפלו בתרי אחי:

במשנה שלשה אחין ב' נשואים ב' אחיות ואחד נשוי נכרית מת נשוי נכרית כו' עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתייבמת צ"ע דהכא בלאו איסור דאחיות נמי אסירא דה"ל אשת ב' מתים כיון דעשה בה מאמר וכה"ג הקשה רש"י לקמן בשמעתין אמתני' דלקמן ע"ש:

תוס' בד"ה זאת אומרת יש זיקה כו' אלא כשמת אחיו ונפלו שתיהן לפניו כו' עכ"ל פי' דלא מצינו אסור לכנוס משום זיקה אף אם לא ייבם אחיו אלא כשמת אחיו ונפלו שתיהן לפניו דהיינו מת ולא גירש כדמוקי לה רבא למתני' אבל בלא מת מותרת לכ"א מהם אף בלא גירש ומת וגירש דאסור לרב אשי אינו אסור אלא אם ייבם אחיו אותה אבל אם לא ייבם אותה מותרת לזה מחמת זיקת אחיו הראשון כפרש"י והרא"ש הביא דברי התוס' אבל דבריו מגומגמים וטעות נפל בהם וצ"ל כדברי התוס':

[גמרא מאי קמ"ל תנינא הרי כו' ודאי גם המקשן ידע החילוק בין חזיא ליה בנפילה ראשונה אי לאו דאל"כ אף בלא דברי ר' יהודה היה לו להקשות ממתני' דלקמן הא תו ל"ל ומה לי שלשה אחין או שני אחין אלא ודאי דלקמן אשמעינן אף ע"ג דחזי ליה אך המקשן סמך עצמו אקושיא הא נמי תנינא וליכא למימר הא ע"כ ידע גם סברת של חזיא דאל"כ איך הבין ליתני הך דלקמן ולא ליתני הכא דאיכא למימר דנקט לא זו אף זו ומה שהגמרא עביד לעיל צריכותא מתרוייהו הן התרצן מעצמו לרווחא דמילתא אבל עכ"פ אינו יכול להוכיח כלום מיהו יש לפרש דבאמת הוה קשה להמקשן גם אמתני' דהרי לקמן פריך קושיא זו ודו"ק]:

בתוס' בד"ה אמר רב נחמן זאת אומרת כו' תימה שלא דקדק כן רב נחמן ממתני' דריש כיצד עכ"ל ולמאי דפרש"י לעיל דמכח יתו' משניו' דייק א"ש. ע"כ גליון ת"י:

בד"ה גירש אחד כו' ולר' ירמיה ניחא כיון דאיצטריך לאשמעינן דיש זיקה כרב אשי כו' עכ"ל. ק"ק דאי ר' ירמיה ס"ל יש זיקה וכרב אשי אמאי קאמר דזה למעוטי כינס ואחר כך גירש דלא הוה רק צרתה בזיקה אסורה ויש ליישב ודו"ק:

ד"ה זאת אומרת וכו' ונפלו שתיהן לפניו. לאו לענין יבום קאמר שנופלים לפניו להתייבם אותן רק ר"ל שהם פנוים וראוים ליבם אילו לא גירש שהרי מת אחיו משא"כ כשהוא עדיין אינו נופלים לפניו להיות ראויים ודברי מהרש"ל וחדושיו דחוקים ודו"ק:

תוס' ד"ה אמר רב נחמן וכו' עד אמתני' דריש כיצד. ר"ל דקתני בה נמי בסיפא עשה בה מאמר וכו' היה יכול נמי לדקדק טעמא דעשה בה מאמר וכו' כדדייק הכא:

גמרא חזיא נמי להאי קמל"ן כצ"ל:

שם אחר מתניתין שלשה אחים. נ"ב טעמא דגירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ואח"כ מת הנשוי נכרית הוא שהנכרית מותרת אבל מת הנשוי נכרית ואחר כך גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת נכרית מחלץ חלצה יבומי לא מייבמה דהויא לה נכרית צרת אחות אשה בזיקה ואף על גב דגירש לה לאחות אשה לא משתרי לה נכרית דגזרינן משום זיקה דעלמא ואי קשיא לך צרת ערוה מן הנשואין דהא כיון דגירש לערוה או שמתה ואח"כ מת משתריא צרתה ולא גזרינן משום הך דלא נתגרשה התם כיון דערוה היא מיגמר גמירי לה אינשי וקלא אית לה הכא זיקה דרבנן היא אי נמי התם גבי ערוה כיון דגירשה מקמי דנפלה לה קמי יבם מהני בה גירושין דכי נפלה לה צרה קמי יבם בהיתירא נפלה קמיה אבל הכא גבי נכרית כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה לא מהני גירושין ולא מידי והאי טעמא טפי עדיף ומסתברא מההוא קמא ע"כ לשון הרי"ף:

רש"י בד"ה הא תנא ברישא כו' ונכרית עיקר הס"ד:

קודם ד"ה שעה אחת נרשם מתניתין ואח"כ מאחיו הראשון הס"ד ושם נרשם גמ':

בד"ה אמר לך כו' בעל הנכרית באחות אשת אחיו כשימות נכרית אשתו מיחלץ כו' לבדו היא רמיא נעשה צרתה בזיקה כצ"ל:

תוס' בד"ה דחביבא כו' בשאר מקומות אין דחק לומר כו' וכאן דחק לומר כו' כצ"ל:

בד"ה גירש אחת כו' את אשתו ונשא אשה אחרת כו' כצ"ל:

בא"ד בזקוקה לו משעה שנשאת לאחיו כו'. נ"ב ואף שכתבו התוס' דלא אמרינן מיתה מפלת אלא נעשית ערוה שעה אחת נ"ל היינו שלא נאמר שתהא חשובה כצרת ערוה וכאילו יצאה באותה שעה כמו שמסקי התוס' לעיל אבל הכא אמרינן מיתה מפלת כאילו נעשית לה צרה ובמיתת השני תהיה צרת ערוה ודו"ק:

בד"ה ואת אמרת כו' ונפלו שתיהן לפניו כו'. נ"ב פי' והכא נמי דומה כאילו נפלו שתיהן לפניו דגירושין דבתר זיקה לא מהני וק"ל:

גמרא אר"נ ז"א אין זיקה ובסה"ע ולר"א קשיא דר"נ. עמש"כ לעיל (יח) על הא דפריך שם וא"א י"ז ה"ל צרת אשת אחיו שלהב"ע:

משנה (ב') עשה בה מאמר ומת נכרית חול"מ. לכאורה תיבת נכרית מיותרת דהא בה קיימינן וכה"ג הקשו התוס' לעיל (יח א) ד"ה מיאנה על פרש"י דשם ונ"ל דהתנא רמז לנו בזה דאם להנשוי נכרית עוד אשה אחרת יחלוץ לה ולא לבעלת המאמר משום דהיא נראה כצרת ערוה עי' (כו ב) תד"ה חליצה פסולה ובזה יש ליישב ג"כ קושיית המהרש"א. ודע דלפי דמסקינן לקמן (בע"ב) לרבא ה"ה אע"ג דל"ע בה מאמר חול"מ (ודברי הנ"י בכאן תמוהים) ולא נקט מאמר אלא לאפוקי מב"ש ותמיהני על התוס' (יח א) ד"ה והאי דמשמע מדבריהם דלא נשנית מאמר אלא ב"פ. ואולי משום דמעיקרא שייר התנא משנה דלעיל כדאמרי' בגמרא וא"כ לא נשנית מאמר רק פעמים ולמש"כ בתחלה יתיישב גם זה:

גמ' השתא ומה התם דאח"א הוה צרה לנכרית כו'. מפרש"י משמע דהקושיא הוא מן עשה בה מאמר ולהכי הויא טפלה דל"ע בה רק מאמר והנכרית הוה נשואה גמורה ולפ"ז צ"ל לפי תירוץ הש"ס דגם מתניתין דר"פ כיצד שייר מעיקרא ולולי פירושו ה"נ לומר דהך דכנסה קודם הוה עקרית והשניה לנשואין הויא טפלה (ומרישא קא ק"ל לא מע"ב מאמר) ומתניתין דר"פ כיצד מיסתם לה סתומי כדאמרי' שם בגמרא מי לא עסקינן דייבם ואח"כ כנס ונכון בס"ד ואולי תיבת במאמר ט"ס ברש"י ועי' לשון הנ"י:

שם והך חזיא להתירא ושיירה. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה הא מת נ"נ. בשלמא אי לא כנסה כו'. עמש"כ (יח) בס"ד:

רש"י ד"ה אמר לך ר"א (בסופו). הואיל וערוה על בעלה לבדו כו'. לכאורה הא אנן לר"א קיימינן דדייק די"ז אפי' בתרי אחי:

תד"ה אר"נ. תימה כו'. בתור"ע תמה על תמיהתם מדבריהם לעיל (יח) ע"ש ולי אין כאן תימה כלל דמ"מ יקשה לר"נ זאת אומרת דקאמר דדלמא מסברא ל"א דיש זיקה וא"כ מתניתין אתי לאפוקי מב"ש:

תד"ה ונאסרה. לפי שהיתה צרת אח"א שעה אחת. מזה הלשון משמע דאם היה נושא הנכרית אחר שמתה אשתו של שני שלא היתה מעולם צרת אח"א מותרת. אבל באמת נראה דאין חילוק כיון דהיא הויא ערוה כאשת אח שיש לו בנים צרתה ג"כ אסורה ונ"ל להגיה שהיא תחת שהיתה ועתוי"ט שהביא לשון התוס' אשר הוא מכוון לדברי ועי' בפיה"מ להרמב"ם שפוסק דהצרה חולצת ול"מ ע"ש טעמו ולדבריו אף היא עצמה תצטרך חליצה ומדבריו ויותר מדברי הר"ב מוכח דהיא עצמה פשיטא להו דפטורה אף מהחליצה וצ"ע:

תד"ה זאת אומרת. עכה"ד נ"ל דהתוס' ס"ל דגם לר"א אסורה אפי' לא ייבם המגרש (ודלא כרש"י) וכדמסקינן לרבא לקמן בלא גירש דאף דלא כנסה אסורה אלא דר"א לפום פשטא דמתניתין דמשמע כר' ירמיה הוסיף לאסור אף בגירשה ועי' מהרש"ל ודלא כהמהרש"א וטעם רש"י נראה משום דס"ל דבלא כנס אין סברא לאסור רק לדברי רבא ההכרח לומר כן אבל לר"א דאין הכרח הניח על הסברא וכיון דהלכה כרבא א"כ אסורה אף בלא כנס והתוי"ט ל"ד במש"כ דדעת רש"י דוקא בכנס ועי' בהגר"א סי' קע"ה ס"ק י"ח:

גמ׳ והך חזיה להיתרא ושדיה כצ"ל. ונ"ב בדלי"ת השליכה ואפשר צ"ל ושיירה. שוב ראיתי להלן (דל"ב א') הגרסא (בדפוס פפד"מ וע"ש בהגהות הב"ח) ושיירה כמ"ש מדעתי. אפ״ה מאן דגרס בדלית ושדיה נמי לא משתבש:

מתני' הרי זו אסורה עליו עולמית. עי' לקמן דף לב ע"א תד"ה לא פקע:

תוס' ד"ה אמר רב נחמן (זאת אומרת אין זיקה תימא) שלא דקדק ר"נ על מתני' דריש כיצד.
תמוה לי, הא לדבריהם לעיל (דף יח ע"א) ד"ה והא דקתני ממילא ניחא דלעיל י"ל דנקט מאמר לאפוקי מדב"ש, דהסברא פשוטה דיש זיקה, אבל מהך מתניתין דאייתרא ע"כ דאתי לאורויי דדוקא מאמר דאין זיקה:

מתני' הראשונה. לנפילה: גמ' נכרית יבומי נמי מייבמה. ולא אמרינן משמת בעל האחיות ונפלה לייבם הוזקקה לנשוי נכרית לבדו דהא על בעל אחיות לא רמיא ונעשית זו צרתה בזיקה וכשמת תאסר הנכרית על הנשאר משום צרת אחות אשה: ואפילו בחד אחא. כדפרישית דאע''ג דתרי אחין נינהו אין זו זקוקה אלא לנשוי נכרית לבדו: מתני' הראשונה. לנישואין: גמ' היינו הך. וכ''ש הוא דהשתא ומה התם דנכרית עיקר נשואה היא דאחות אשה נפלה עליה ונעשית צרתה במאמר אסרתה: הכא. דאחות אשה עיקר נשואה היא לא כ''ש דאוסרת נכרית שהיא טפלה: הא תנא ברישא. משנה אחרונה זו שנה תחלה וההיא דלעיל לא הוי בדעתיה למיתני משום דחזיה להתירא הואיל ונכרית עיקר והדר חזיה לאיסורא משום דמ''מ צרתה היא ותנייה: ואיידי דקא חביבה ליה. דחידוש הוא: אקדמה. ותו לא הוה צריך למיתני סיפא אלא הואיל ונשנית לא זזה ממקומה: [מתני'] שעה אחת. בנפילה ראשונה כשנפלה מאחיו הראשון: גמ' הרי היא כאשת אח כו'. ואע''ג דהדר איחזיא: בנפילה ראשונה. כל זמן נפילה ראשונה היתה אשתו קיימת שהיא אחותה: אבל היכא דאיתחזיא בנפילה ראשונה. כגון שמתה אשתו אחר מיתת אחיו ולא כנסה נשוי נכרית: דאידחיא לה מהאי ביתא לגמרי. שנפלה ואין כאן אחר אלא זה בעל אחותה נדחית ונפטרת לשוק ואין עליה צד זיקה עוד: אבל היכא דלא אידחיא מהאי ביתא לגמרי. בשעת נפילה שהיה שם נשוי נכרית וזקוקה לייבם אימא מיגו דחזיא לנשוי נכרית עדיין זיקתה עליה וכי מתה אחותה ועודה בנפילה תתייבם לזה בנפילה: קמ''ל. רב יהודה דלא: מתני' וכנסה המגרש ומת. מותרת זו להתייבם שהרי עד שלא כנסה גירש את הראשונה שהיא ערוה ולא היתה צרתה מעולם: וזהו שאמרו. בפרק ראשון נתגרשו העריות צרותיהן מותרות: גמ' טעמא דגירש. בעל האחיות תחלה ואח''כ מת נשוי נכרית דאפילו בזיקה לא נעשית צרתה מעולם הא מת נשוי נכרית והוזקקה נכרית לבעלי אחיות ואח''כ גירש ונשאה לזו הואיל וקודם שגירש נעשית צרתה בזיקה אסורה על אחיו כשימות המגרש משום צרת אחות אשה בשלמא אי לא כנסה הויא מותרת לזה מחמת זיקת אחיו הראשון אבל משכנסה ועכשיו זקוקה לזה מכח בעל הערוה אסורה ואע''ג דלא היתה צרתה אלא בזיקה: בתרי אחי. כגון הכא דכי מת נשוי נכרית קודם גירושין של זה היתה זו זקוקה לשני בעלי האחיות ומהניא בה זיקה זו לאוסרה על השני: קשיא דרב נחמן. דדייק לעיל מסתם מתני' זאת אומרת אין זיקה אפי' בחד אחא: אמר לך רב אשי. ההיא דיוקא דלעיל לאו דוקא דה''ה אע''ג דלא עבד מאמר בעל הנכרית באחות (אשה) אשת אחיו כשימות נכרית אשתו מיחלץ חלצה ולא מתייבמת הואיל וערוה על בעלה לבדו הוית רמיא נעשה צרתה בזיקה:

שלשה אחין. בהך רישא גרסינן הראשונה יוצאה משום אחות אשה וראשונה לנפילה קאמר דומיא דההיא דפרק ב' (לעיל יז.) ובבבא בתרא ה''ג השניה יוצאה כו': אמר רב נחמן זאת אומרת אין זיקה. תימה שלא דקדק רב נחמן על מתני' דריש כיצד (לעיל יז.): דחביבה ליה אקדמה. בשאר מקומות אין דוחק לומר כן אלא אמר זו ואין צריך לומר זו קתני וכאן דחק לומר כן לפי שבבא שלימה דלא צריכה היא: ונאסרה עליו שעה אחת. בהך בבא הו''מ למינקט ואחד מופנה אלא נקט הכי משום דנכרית נמי מתסרא לפי שהיתה צרת אחות אשה שעה אחת וקצת קשה שאינו מזכיר הצרה כלל וא''ת לרבי ירמיה דאמר (לעיל דף יג.) דהאי תנא דפירקין סבר נישואין מפילין אמאי לא נקט דמתה אחת מן האחיות תחלה ואח''כ מת בעלה של שניה וכנס נשוי נכרית את אשתו ומת אסורה שנאסרה עליו שעה אחת כיון דנישואין מפילין וכן בבבא דלקמן ב' אחין ה''ל למתני שמתה אחת מהן תחלה ואח''כ מת בעלה של שניה וי''ל דלא מהני למימר נישואין מפילין אלא לענין שאם היתה צרת ערוה שעה אחת שוב אין לה היתר אע''פ שבשעת נפילה כבר אינה צרת ערוה אבל כאן משום נישואין מפילין לא נחשבנה כאילו נפלה בחיי אשתו ויצאה ממנו באותה שעה משום אחות אשה: גירש אחד מבעלי אתיות את אשתו. תימה אמאי נקט ג' אחין ה''ל למימר ב' אחין נשואין ב' אחיות וגירש האחד את אשתו ונשא אשה אחרת ומת ולרבי ירמיה ניחא כיון דאיצטריך לאשמועינן דיש זיקה כדדייק רב אשי בגמרא ולרבא נמי נקט הכי למעוטי מת ולא גירש אבל לרב נחמן דקסבר אין זיקה קשיא אמאי נקט ג' אחין וי''ל דלרב נחמן נקט הכי אגב אורחיה לאשמועינן דאין זיקה דכר' ירמיה ס''ל דנישואין מפילין ואם יש זיקה תיתסר אע''ג דגירש ואח''כ מת דמקודם שגירשה חשובה נכרית כזקוקה לו משעה שנשאת לאחיו דנישואין הראשונים מפילין ורב אשי דדייק מינה דיש זיקה סבר דלא אסרינן לה משום דא''א לה ליאסר אא''כ תרי נישואין מפילין: זאת אומרת יש זיקה. וא''ת והיאך נסבה המגרש והא הויא לה צרת אחות אשתו בזיקה וי''ל דלא חשיב צרת אחות אשתו בזיקה אלא כשמת אחיו ונפלו שתיהן לפניו אבל כשהוא חי לא ומה שכתב בעל ה''ג דאם מת ולא גירש אסירא לתרוייהו לא בעוד ששניהם חיים אלא לכל אחד כשימות אחיו תהיה אסורה: