יבמות ל ע"ב

דף ל - ב

דאמרי בית שמאי: מאמר קונה  קנין גמור, ולפיהם די במאמר בלבד כדי לעשות את הנכרית לצרת ערוה גמורה, שאינה צריכה אפילו חליצה.

לכן קא משמע לן משנתנו שחולצת, היות ומאמר אינו קונה קנין גמור, ודלא כבית שמאי.

ועתה שואלת הגמרא בכיוון הפוך:

ולרב נחמן, שדייק מהמשנה בתחילת העמוד הקודם, שאין זיקה אפילו באח אחד לאסור צרת ערוה בזיקה -

קשיא ההוכחה דרב אשי ממשנתנו, שיש זיקה לאסור צרת ערוה בזיקה, ואפילו בשני אחים!

וכי תימא לתרץ שאין לדייק כרב אשי ממשנתנו, כי הוא הדין דאפילו: מת תחילה האח שנשוי נכרית, ונפלה הנכרית לפני שני האחים בעלי האחיות.

ואחר כך גירש אחד מבעלי האחיות את אשתו.

וכנס את הנכרית, ומת -

צרתה מותרת, ואין אוסרים אותה משום שהיתה צרת ערוה בזיקה לפני נשואיה לשני, כי אין זיקה אוסרת צרת ערוה בזיקה.

עדיין יש להקשות:

אלא, לפי זה, סיום דברי המשנה "זו היא שאמרו: וכולן [העריות] שמתו או נתגרשו צרותיהן מותרות" - למעוטי מאי הוא בא?

הרי הביטוי "זהו שאמרו", משמעותו היא למעט דבר אחר. והמיעוט הזה הוא החידוש שמחדשת המשנה.

ובהכרח, שהחידוש של המשנה כך הוא: רק אם היתה הנכרית צרת ערוה בזיקה בלבד, אז לא נאסרת הנכרית, משום שאין זיקה לאסור צרת ערוה בזיקה.

ולמעוטי אם כנס האח הנשוי אחות אשה את הנכרית, ונעשתה אז הנכרית צרת ערוה, כשהיא נשואה יחד עם אחות אשה לאותו אח, ורק אחר כך, אחרי שכבר נעשתה הנכרית צרת ערוה, גירש האח הזה את האחות, ומת, ונפלה הנכרית לפני האח השלישי, שזאת כן נחשבת לצרת ערוה, ויוצאת לשוק בלי חליצה.

וכך אמרה המשנה: זו, שמתה או התגרשה הערוה לפני שכנס את צרתה, היא שאמרו "וכולן שמתו או נתגרשו צרותיהן מותרות".

אבל, אם כנס את הצרה בעוד הערוה תחתיו, ורק אחר כך גירש את הערוה, נאסרה הצרה משום "צרת ערוה". ואם ימות, תהיה הצרה פטורה מיבום, אף על גב שבשעת המיתה אין היא צרת ערוה בפועל, שהרי גירש את הערוה לפני מותו.

אך הסבר זה תלוי במחלוקת אמוראים בהסבר המשנה:

שהרי לעיל, בדף יג א, מקשה הגמרא סתירה בין המשנה הראשונה במסכת יבמות, למשנתנו.

כי מהמשנה הראשונה משמע, שאם בשעת מיתתו אין הנכרית נופלת יחד עם הערוה, אין לה פטור של צרת ערוה. בין גירש את הערוה ואחר כך כנס את הנכרית, ובין כנס את הנכרית ואחר כך גירש את הערוה.

ואילו ממשנתנו משמע, שרק אם גירש את הערוה ואחר כך כנס את הנכרית אין היא נקראת צרת ערוה, אבל אם כנס את הנכרית ואחר כך גירש את הערוה, יש לה פטור של צרת ערוה, למרות שבשעת מיתתו רק היא נופלת ולא הערוה, שהרי כבר גירש את הערוה.

ונחלקו האמוראים בתירוץ הסתירה:

לדעת רבי ירמיה, שתי המשניות - במחלוקת תנאים הן שנויות:

והמחלוקת היא: האם המיתה היא המפלת ליבום, וצריכה הנכרית ליפול בשעת המיתה יחד עם הערוה כדי שיהיה לה שם של צרת ערוה. וכך סוברת המשנה הראשונה.

או ש"נישואין מפילים" ליבום, שכבר משעת הנישואין של האח המת, נחשבת האשה כמי שהיא עתידה ליפול לפני היבם, כשימות בעלה בלי בנים.

וכדי לקבל את השם של צרת ערוה, די בכך שתהיה הנכרית נשואה עם הערוה ביחד, גם אם בשעת המיתה של האח נופלת ליבום הצרה לבדה בלי הערוה.

כך, שגם אם לפני מותו הוא גירש את הערוה, ובשעת מותו נופלת הנכרית לבד, היא פטורה פטורה מן החליצה כדין צרת ערוה.

ואילו לדעת רבא, שתי המשניות סוברות שמיתה מפלת, ונקט התנא את שתיהן בנוסח של "זו ואין צריך לומר זו".

והיינו, שהמשנה בתחילת המסכת אומרת שכל מי שאינה נופלת בשעת מיתה יחד עם ערוה, אין היא נקראת צרת ערוה, על אף שבעת נשואיה היה פרק זמן שהיא היתה צרה לערוה.

ומשנתנו מוסיפה ואומרת, שאין צריך לומר אם גירש את הערוה ולבסוף כנס את הנכרית, שאין היא צרת ערוה, והיא מותרת להתייבם.

הניחא אי סבר לה רב נחמן כרבי ירמיה, דאמר [לעיל יג ב]: תברא, יש לחלק בין המשניות, ולומר: מי ששנה משנה - זו לא שנה משנה זו! והאי תנא, ששנה את המשנה הראשונה, סבר מיתה מפלת, וצרת ערוה היא זאת שנופלת יחד עם ערוה בשעת המיתה.

והאי תנא, ששנה את משנתנו, סבר נישואין הראשונים מפילים, וצרת ערוה היא זאת שהיתה נשואה יחד עם ערוה לאדם אחד, אפילו אם נתגרשה הערוה לפני המיתה, ונפלה הצרה לבדה -

ניחא.

היות שכונת משנתנו היא לומר, "זו היא [שגירש תחילה את האחות, ולבסוף כנס את הנכרית], שאמרו: וכולן [העריות] שמתו או נתגרשו, צרותיהן מותרות" - למעוטי כנס את הנכרית, ולבסוף גירש את האחות, שהיא נאסרת כצרת ערוה, היות וסבר התנא של משנתנו "נישואין מפילים" ליבום.

אלא, אי סבר לה רב נחמן כרבא, דאמר, לעולם משנתנו והמשנה בתחילת המסכת, חד תנא הוא, הסובר שמיתה מפלת ליבום.

ואת שתי המשניות נקט התנא בנוסח של "זו ואין צריך לומר זו" קתני.

אם כן, "זו היא" שאמר התנא במשנתנו - למעוטי מאי?

מה באה משנתנו למעט, כשאמרה על המקרה שגירש את האחות ולבסוף כנס את הנכרית - "זו היא שאמרו: וכולן שמתו או נתגרשו צרותיהן מותרות"!?

והרי לדעתו, אי אפשר לומר כמו שממעט רב אשי, שאם מת האח הראשון ואחר כך גירש האח השני ואחר כך כנס, היא כן אסורה מצד צרת ערות אחות אשה בזיקה.

שהרי לדעת רב נחמן, אפילו בכנס את הנכרית ולבסוף גירש את האחות, אין היא צרת ערוה, והיא מותרת, וכל שכן שהיא מותרת בגירש ולבסוף כנס! ^[1]

ומסקנת הגמרא היא: על כרחך, שרב נחמן - כרבי ירמיה סבירא ליה. שמשנתנו הולכת לפי התנא האומר שנישואים מפילים ליבום.

ומשנתנו מחדשת, שרק אם כנס את הנכרית ולבסוף גירש את האחות, נהיית הנכרית לצרת ערוה, ולא בגירש ולבסוף כנס את הנכרית, כי הזיקה שהיתה לפני שכנס אינה עושה צרת ערוה בזיקה.

ועתה דנה הגמרא לפי רבא, שלדבריו שתי המשניות הן לפי תנא אחד, הסובר שמיתה מפלת, וזו ואין צריך זו נקט.

ולדבריו, גם אם כנס את הנכרית ואחר כך גירש את האחות, היא מותרת:

ולרבא, הניחא אי סבר לה כרב אשי, בענין יש זיקה -

הרי נוכל לומר שמיעוט המשנה "זו היא", בא -

למעוטי מת אחד מבעלי האחיות, בלא גירש, שאפילו הכי, אסורה הנכרית כצרת ערוה!

ולרבא התחדש כאן דין נוסף, שרב אשי אינו צריך לחדשו, וכפי שיתבאר!

והיינו, שסובר רבא כרב אשי רק בפרט אחד, שיש זיקה, ונוצר מצב של אישות בין היבמה ליבם, ולכן יש איסור של "צרת ערוה בזיקה", כמו שאמר רב אשי.

אלא שרב אשי סובר שנישואים מפילים, וכך הוא הסביר [בעמוד הקודם] ודייק את המשנה.

ובנקודה זו חולק עליו רבא, והוא סובר שגם המשנה ההיא הולכת למאן דאמר מיתה מפלת.

ולפי זה צריך רבא לומר דבר חידוש, שיש נפילה ליבום מזיקת אחיו שלא יבם.

כי אחרת, כיצד נאסרת הנכרית מדין צרת ערוה? והרי אין צרת ערוה נאסרת אלא בשעת נפילה, ולדברי רבא רק מיתה מפלת ולא נישואין מפילים כרב אשי.

ולכן, סובר רבא שאם ימות אחד מבעלי האחיות בלי שייבם או יחלוץ את הנכרית, הרי בשעת מותו תיפול ממנו, מזיקתו, הנכרית אל האח שנותר.

כי יש בכח זיקת האישות שיש לו בה להפילה ליבום לפני אחיו. ונמצא שהיא נופלת עתה מזיקת האח השני לפני האח השלישי, שנותר משלשת האחים, יחד עם הערוה של אחות אשה הנשואה לאח השני, והרי היא צרת ערוה בשעת מיתה.

וכאמור, רק בענין של "יש זיקה" סבר רבא כרב אשי.

אך אינו סובר כמוהו במה שהוא מעמיד את משנתנו כדעת התנא האומר נישואים מפילים, אלא כדעת התנא הסובר מיתה מפלת.

ולכן, אין רבא מדייק כרב אשי, מכך שהעמידה המשנה בגירש את האחות ובסוף כנס את הנכרית, שאם כנס ולבסוף גירש, היא נעשית לצרת ערוה.

שהרי לדבריו, בכהאי גונא אין היא נעשית צרת ערוה, כי הוא סבור שמיתה מפלת, ובשעת מיתה היא צריכה להיות צרת ערוה, וכאן הערוה התגרשה לפני מיתה.

ולכן רבא מדייק את המשנה האומרת "זו היא" כך:

"זו היא" - טעמא דגירש האח את אשתו, לכן בשעת מותו אין נופלת הנכרי ממנו, מזיקתו אליו, כצרת ערוה בזיקה.

אבל אם האח השני לא גירש, הרי אפילו אם בכלל לא כנס את הנכרית, אם מת, היא נאסרת מכח היותה צרת ערוה, בנפילתה מזיקתו של השני.

[והטעם שאין כאן לפי רבא איסור של אשת שני מתים מתבאר ברש"י] אלא, אבל, אי סבר לה רבא כרב נחמן, תיקשי שאין זיקה, ואין נפילה מזיקה, ואין צרת ערוה בזיקה "זו היא" שאמרה משנתנו - למעוטי מאי!?

ומסקנת הגמרא: על כרחך, רבא, כרב אשי סבירא ליה בכך שיש זיקה.

מתניתין:

וכולן, כל חמש עשרה העריות, ששנינו במשנה הראשונה, בתחילת המסכת, שהן פוטרות צרותיהן, שהיו בהן לאחיו המת קדושין או גרושין בספק, הרי אלו הצרות שלהן, שהן "צרות ערוה מספק" -

חולצות, שמא אינן צרות ערוה.

ולא מתייבמות, שמא הן צרות ערוה.

ומבארת המשנה: כיצד זה היה לאח המת בהן "ספק קדושין"?

כגון שזרק לה כסף קדושין ברשות הרבים, בתוך שמונה אמות מצומצמות.

וכיון שארבע אמותיו של אדם קונות לו, הרי אם הגיע הכסף לארבעת אמותיה, זכתה בכסף הקידושין, והרי היא מקודשת לו.

אך כיון שהיה הכסף מונח במקום שהוא ספק קרוב לו, בתוך ארבע אמותיו של האח שזרק את הכסף, ולא זכתה בו האשה, ולא התקדשה.

ספק קרוב לה, שנכנס הכסף בתוך ארבעת אמותיה, וזכתה בו, והתקדשה לו.

זהו "ספק קדושין".

וכיצד הוא "ספק גרושין"?

כגון שכתב לה גט בכתב ידו, ואין עליו עדים.

או שנתן לה גט שאינו כתב ידו, ויש עליו עדים, ואין בו זמן

או שנתן לה גט שאינו כתב ידו, ויש בו זמן ואין בו אלא עד אחד -

זהו "ספק גרושין".

שכל הגיטין הללו כשרים הם, ואם נישאת לאחר שקיבלה אותן, הולד כשר.

אלא שתיקנו חכמים שלא לגרש בהם לכתחילה, וכפי שמתבאר במסכת גיטין [פו א], ולכן גירושיה בהם נקראים "ספק גירושין", שאין להסתמך עליהם לכתחילה.

ולכן צרת ערוה, שהתגרשה הערוה בגט כזה, ומת הבעל, צריך לנהוג בה כאילו התגרשה הערוה מספק, שאינה מתייבמת, אך צריכה לחליצה.

ואף על פי שכאן מדובר בדיעבד, אחר שכבר התגרשה הערוה בגט הזה, בכל זאת יש לנו לאסור את צרת הערוה ביבום, כיון שהגט שהתגרשה בו נקרא גט פסול לכתחילה, אם תתייבם, יבואו אנשים לומר שצרת ערוה מתייבמת.

ובגמרא יתבאר למה לא נקטה המשנה בגירושין את הדוגמא של קידושין, כגון שזרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה.

גמרא:

שנינו במשנה: כיצד ספק קידושין? זרק לה קידושין, ספק קרוב לו ספק קרוב לה.

ומדייקת הגמרא: ואילו בגרושין "ספק קרוב לו ספק קרוב לה" - לא קתני במשנה, לפי שבספק שכזה לא צריכה צרת הערוה אפילו חליצה, אלא היא ודאי צרת ערוה, היוצאת בלי חליצה.

והוינן בה: מאי טעמא מחלקת המשנה בין ספק קידושין ובין ספק גירושין?

אמר רבה: אשה זו, שהיתה צרת ערוה לפני שנתגרשה הערוה, בחזקת היתר לשוק עומדת, אם ימות בעלה.

ומספק גירושין של הערוה אתה בא לאוסרה להנשא לשוק, עד שתחלוץ.

ומדיני החזקות אנו מכריעים בודאות, שאל תאסרנה מספק, אלא השאר אותה בחזקתה שהיא מותרת לשוק!

אבל בשלשת המקרים שבמשנה, המכונים "ספק גירושין", אין היא ספק מגורשת, אלא שאין זה גט מן המובחר, וחששו חכמים, שיבואו אנשים לחשוב שאינו גט, ויבואו לומר שצרת ערוה מתייבמת, ולכן גזרו שתחלוץ ולא תתייבם.

אמר ליה אביי לרבה: אי הכי, שאתה מעמידה על חזקת היתרה לשוק.

בספק קדושין, נמי נימא: אשה זו, עד שקידש את הערוה בקידושי ספק, בחזקת היתר ליבם היתה עומדת, על הצד שימות בעלה.

ומספק קידושי הערוה אתה בא לאוסרה להתייבם, כצרת ערוה.

אל תאסרנה מספק, אלא העמידנה על חזקתה, שהיא מותרת ליבם!?

אמר לו רבה: התם, בספק קידושין, אנו הולכים לחומרא, ואוסרים אותה להתייבם.

ולקמן תבאר הגמרא מדוע בספק גירושין של הערוה אין אנו מחמירים מספק לאסור אותה לשוק בלי חליצה.

ותמה לו אביי: הרי האי חומרא - חומרא דאתי לידי קולא הוא!

שהרי יש לחשוש, שכתוצאה מכך שהחמרת לחוש לקידושי ספק של הערוה, ולאסור את צרתה להתייבם כדין צרת ערוה, תצא מכך הנהגה לקולא, ויבואו האנשים לטעות ולהתיר אשת איש. כי -

זימנין דאזיל הוא, המקדש, שקידש את הערוה בקידושי ספק, ומקדש לה לאחותה השניה [של הערוה, שקידש בקידושי ספק], בקדושי ודאי.

ומן הדין אחותה השניה מקודשת לו, כי קידושי הספק של האחות הראשונה לא תפסו, כיון שיש לנו להעמידה על חזקתה שאינה מקודשת לו.

ואי נמי, זימנין דאתא איש אחר, ומקדש לה לדידה, לערוה שהתקדשה בקידושי ספק, בחיי בעלה, בקדושי ודאי.

ומן הדין היא מקודשת לשני, שהרי מספק לא תפסו קידושי הראשון, שהיא בחזקת שלא נתקדשה לו.

וכיון דאסר לה מר, רבה, לצרה לייבומי [והיינו, לפי הסברו של רבה בטעם המשנה, שהולכים לחומרא לגבי צרתה, ולכן אוסרים אותה להתייבם כצרת ערוה] - אמרי אינשי, יבואו אנשים לטעות ולומר, מכך שצרתה אסורה להתייבם, דקידושיו של קמא קדושין הן, שלכן צרתה צרת ערוה, ואילו קידושיו דבתרא - לאו קדושין!

שיטעו לחשוב שאינה צריכה גט מהשני, לפי שיחשבו את השני כמי שקידש אשת איש, שאין קידושיו קידושין, בעוד שלפי האמת, קידושי השני הם קידושין מן התורה, והחשש לקידושי הראשון הוא רק חומרא מדרבנן.

וכמו כן, אם יחזור המקדש ויקדש את אחותה של הערוה, וימות, ונאסור את צרת הערוה להתייבם, יטעו אנשים לחשוב שחלו קידושיו בערוה, שלכן צרתה צרת ערוה, ולא חלו קידושיו באחותה [לפי שאין קידושין תופסים באחות אשה].

ויבוא לשאת אחיו מאמו, היות שיחשוב שלא נישאה לאחיו.

בעוד שלפי האמת תפסו בה קידושי אחיו, והיא אסורה עליו כדין אשת אחיו מאמו, שאין בה היתר יבום, והיא אסורה גם אחר מות אחיו.

ואם כן, תיקשי, הכיצד מחמירים אנו, במקום שהחומרא יכולה להביא לידי מכשול להתיר אשת איש, או אשת אחיו מאמו!?

ולרבא הניחא אי סבר לה כרב אשי דאמר הא מת וכו'. פירש"י ז"ל כרב אשי דיש זיקה זו היא למעוטא מת בלא גירש ולא דייק למתניתין כרב אשי דאמר הא מת ואחר כך גירש אסורה דהא רבא מיתה מפלת סבירא לי' וכיון דגירש שריא אלא הכי דייק טעמא דגירש תחלה דבשעת מיתה לא היו צרות זו היא דנכרית מותרת אבל מת ולא גירש ואפילו לא כנס אסורה משום דבשעת מיתה הוי אחות אשה מזיקה.
ושאל הרב ז"ל הואיל וזיקה חשובה להיות עליה כח השני הוי לה אשת שני מתים ובלאו איסור דאחיות אסורה לא היא דזיקת שני יבמין דאסורה ליתא מדאורייתא ולא גזור רבנן אלא היכא דעבד מאמר.
ולי הוקשה הואיל וזיקה אסורה בצרה שתי יבמות נכריות שנפלו משני בתים לא תתיבם אלא אחת מהן אי נמי יחלוץ לשתיהן שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ שהרי נעשות צרות זו לזו בזיקה אף בזו יש לומר זיקה דרבנן היא ולא גזור רבנן אלא במקום ערוה.
ואם תשאל והלא מת נשוי נכרית אשתי זו אם רצה זה כונס וזה כונס וכיון שכן כשמת השני למה חזרה זיקה זו וניעורה התירוץ מחיים אינה זיקה שאם כן כל יבמה שנפלה לפני שני אחין לא תתיבם ועוד שכיון שהערוה עומדת עם בעלה הויא לה צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא אבל מת אחד מבעלי אחיות ושתיהן עומדות להתיבם הויא להו צרות ואסורות.
והא דלא דייקינן בגמרא רב אשי כמאן סבירא ליה משום דאי ממאי דאמר טעמא דגירש ואחר כך מת אבל מת ואחר כך גירש אסורה פשיטא דכרבי ירמיה סבירא לי' ואי ממאי דאמר יש זיקה כתרווייהו מצי' לתרוצה למתניתין ומיהו אע"ג דרב אשי כר' ירמיה מוקי לה למתניתין קיימא לן כמתניתין קמייתא דמיתה מפלת דסוגין לקמן בשמעתי' ובכולה מכלתי' הכי וכן פסקו כל הגאונים ז"ל.
והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל אמר דהא דאמרינן טעמא דגירש ואחר כך מת אבל מת ואחר גירש אסורה ההיא דיקא דגמרא הוא ולאו מימרא דרב אשי אלא רב אשי לא אמר אלא זאת אומרת יש זיקה ומדרבא סבר לה כרב אש רב אשי סבירא ליה כרבא והלכתא כרב אשי בזיקה וכרבא במיתה.
ודברי בעל הלכות גדולות מטין כן שכך כתב ואמרינן טעמא דגירש ולבסוף מת אבל מת בלא גירש נכרית אסורה אמר רב אשי זאת אומרת יש זיקה ואפילו בתרין אחי ולגבי כל חד הויא לה נכרית צרת אחות אשה בזיקה והלכתא כי הא מתניתין כדמתרץ לה רב אשי והשתא דקיימא לן יש זיקה וכו' וכך פסק הלכתא כרבא דמיתה מפלת.
ובוודאי שיש כיוצא בזה בתלמוד במקומות אחרים אבל נראה לי שאין אנו צריכין לכך דמתניתין ודאי נשואין הראשונים מפילין קתני אי משום דהכי סבר לה אי משום דזו ואין צריך לומר זו קאמר תנא זו שאינה צרת ערוה בשעת מיתה מתיבמת ואין צריך לומר זו שאפילו בשעת נשואין הראשונים לא נעשו צרות ומשום הכי דייק רב אשי טעמא דגירש ואחר כך מת אבל מת ואחר כך גירש אם נלך אחר נשואין הראשונים אסורה משום דיש זיקה הילכך מתניתין דקתני אין צריך לומר זו שאינו צרות בנשואין הראשונים ליתי' במת ואחר כך גירש שלפי נשואים הראשונים אסורה היא ואין לה היתר אלא אם כן נאמר מיתה מפלת כמתניתין קמייתא ומיהו אע"ג דמתניתין דוקא קתני גרש ואחר כך מת משום טעמא דפרשינן [הא דתנן] זו היא קשיא ליה לרבא דכיון דאפילו מת וכנס וגרש מותרת ברישא דפירקא קמא אע"ג דקתני הכא אין צריך לומר זו לא מיתני לה מיעוטא אלא לחסורא ממש ולהכי מוקי לה למעוטי מת בלא גירש וכדפריש לעיל וזה דרך נכון לפי השטה הזו.
אבל יש כאן דרך אחרת לרבינו הגדול ז"ל שהוא סובר דרבא כרב אשי סבירא ליה ואוסר מת ואחר כך גירש ואף על פי שמיתה מפלת וכתב טעם הדבר התם גבי ערוה כיון דגרשה מקמי דנפלה לה קמי יבם מהנו בה גירושין דכי נפלה לה צרה קמי יבם בהתירא נפלה קמיה אבל הכא גבי נכרית כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה לא מהנו בה גירושין.
ורבים מתמיהין מהו איסור זיקה זו וכי כשנפלה נכרית זו לפניהם לא כל אחד מהם שרצה מיבם הא וודאי פשיטא דמיבם ותנן נמי ומת נשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו והכא כשמת ואח"כ גירש נמי איך אתה עושה אותה זקוקה לאחיו וצרת אחות (גרושתו) [אשתו] בזיקה.
ונראה בפירוש דבריו שכל יבמה שנפלה לפני שני יבמין נשואין שתי אחיות אף על פי שאם ירצו לכנוס כל אחד מהן כונס מפני שכיון שכנס זה איגלי מילתא שלא נזקקה משעת מיתה אלא לו אפילו הכי אם [לא] כנסה אחד מהם ומת אסורה משום דאמרינן משעת מיתה של ראשון היתה לזה בה זיקה נמצא שהיא צרת אחות אשה בזיקה וכאלו אסורה היתה לאחיו השני משום צרת אחות אשה בזיקה וכיון שנאסרה עליו שעה אחת בנפילה ראש נה אף על פי שגירש ומת אסורה עליו עולמית ואם תאמר לא היתה צרת אשה במקום מצוה אם כן לדברי האומר נשואין הראשונים מפילין כל זמן שגירש מותרת אלא רואין אותן כאלו נפלו תכף לנשואין הראשונים אף כאן רואין אותן כאלו נפלו בשעת נפילה ראשונה משום גזירה ואי קשיא א"כ לרב נחמן דאמר מת כנס וגירש אסירה למה לן לאוקמי' כרבי ירמיה הא אנן לרבא גופיה אסרינן לה. התם כיון דסבירא ליה אין זיקה ולא נעשית צרה אלא בכניסה הרי היא כשאר כל הנשים מיהו למאן דאית ליה זיקה משעת נפילה נראית לזה ונעשית צרה לערוה ומשום גזירה דלא שכיח להו לאינשי צרה דערוה בזיקה בנפילה דאחת כאלו נפלו שתיהן דמיאן ואסורות והכל משום גזירה.
ומ"מ כיון דסבירא לן יש זיקה כשם שאם מת ואחר כך גירש וכנם אסורה כך מת ואחר כך גירש ולא כנס שכיון שמת הרי היא כאלו זקוקתו היתה וכן דעת המפרשים ז"ל ולדבריהם זו ששנינו שלשה אחין ומת נשוי נכרית עשה בה מאמר ומת לדברי האומר יש זיקה ה"ה דאע"ג דלא עבד בה מאמר אלא כולהו לאפוקי מדב"ש.
ומיהו רבנו ז"ל לא כתב אלא כנסה [דהא קאי אמתני'] וכן בגמרא לא מצינו אשה נכרית שבשעת נפילה מותרת להתיבם לכל אחד מהן ואם מת אחד מן האחין נעשית צרת אשתו ותאסר שאין צרה לאחר מיתה כמו שאמרו בירושלמי ולפי זה הא דאמרינן לרבא למעוטי מת בלא גירש בשכנס קאמר ומת ולא גירש באותה שעה כבר אלא לאחר כך קאמר ולשון קצרה הוא למה ואחר כך גירש דרב אשי וכולהו בשכנס כמתניתין וזה הזקיקו לרבנו לפרש מה שאמר אבל לדברי האומר מת ולא גירש ואפילו לא כנס קשיא עליה דהא איהו אמר דרבא כרב אשי סבירא ליה דממעט מת ואחר כך גירש וא"כ נימא דכי למעוטי מת ואחר כך גירש ואפילו לא כנס, וצרי"ך תלמו"ד.

אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת. פי' ואפילו נשאת ערוה באחרונה משעה שנשאת הוחזקה צרתה בחזקת היתר לשוק ומסתברא דרבה סבר מיתה מפלת ובשכנס וגירש וזו היא חזקת השוק שאם תאמר בגירש וכנס מה חזקת השוק יש כאן מתחילתה בספיקה עומדת.
ובתוספות אומרים כיון דערוה שנתקדשה וודאי ונתגרשה בספק בחזקת איסור עומדת אף לזו חזקת היתר לשוק יש לה ואין זה כלום.

ואקשינן אי הכי בקדושין נמי נימא אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת.פי' אם קדש כשירה תחלה הוחזקה בהיתר ליבם ומספק אל תאסרנה דמתניתין מילתא פסיקא קתני לא שנא קדש ערוה ואחר כך צרתה לא שנא קדש כשירה ואחר כך ער וה ומיהו אם קדש ערוה תחלה לא עמדה זו מעולם בחזקת התר ליבם ואם תאמר קודם שנשאת לזה אין זו חזקת התר ליבום אלא לשוק.
ואיכא דקשיא ליה היכי אמרינן בחזקת התר לשוק עומדת והלא אסורה להם משום אשת איש וכשמת נעמידוה בחזקת איסור דהא בעלמא מחזקינן מאיסורא לאיסורא כדאמרינן בחולין (דף ט') בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת משום אבר מן החי עד שיודע לך במה נשחטה דמוקמינן לה בחזקת איסור וחוששין לנבלה אלמא מחזקינן מאיסורא לאיסורא.
ולאו קושיא הוא דהתם איפשר שתצא מאיסור לאיסור כגון שנתנבלה אבל הכא אי אפשר שתצא מתחת בעלה שלא תהא מותרת לשוק הילכך בחזקת התר לשוק עומדת ועוד שזו ודאי בחזקת איסור ליבם עומדת וכיון שכן ע"כ בחזקת היתר לשוק עומדת לכשימות בעל.

הגרש"י ז"ל הניחא אי סבר לה כרב אשי זו היא למעוטי מת ולא גרש ולא כנס. ופירש אי סבר לה כרב אשי דאמר יש זיקה, אלא מיהו לא דאיק למתניתין כרב אשי, דהשתא כנס ואחר כך גרש שריא לרבא אף על גב דנעשית צרה בנשואין, מת ואחר כך גרש דלא נעשית צרה לערוה אלא בזיקה לא כל שכן, אלא לרבא זו היא למעוטי מת אחד מבעלי אחיות ולא גרש את אשתו נכרית אסורה ואף על פי שלא כנסה לפי שנעשית צרת ערוה בזיקה, ודייק לה למתניתין הכי, טעמא דגרש הא לא גרש אלא שמת שני ולא הספיק לגרש את אשתו נכרית אסורה, לפי שנעשו צרות בשעתמיתה כדאמרן, ואיכא למידק דהא נכרית שנפלה לפני שני יבמין נשואין שני אחיות הרי זו מתיבמת לאחד מהן, וכדתנן (לעיל ע"א) שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית ומת הנשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו, אם כן כשמת אחד מבעלי אחיות ולא כנס למה נאסרה נכרית לאחיו השני. יש לומר מחיים כיון שהערוה עומדת עם בעלה הויא לה אידך צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא אבל מת אחד מבעלי אחיות כיון ששתיהן באות להתיבם, הויין להו צרות ואסורות דחשבינן לה לצרה כאלו נתיבמה אצל זה שמת, ונפלה היא והערוה עכשיו לפני האחר השלישי. ואינו מחוור דאם כן אתה עושה אותן צרות לאחר מיתה ואין צרה לאחר מיתה וכענין שאמרו בירושלמי בפרקין (ה"א) גב מלתא אחורי דגרסינן התם אמר ר' יודן אלו בקש לבעול את הצרה עד שלא כנס שמא אינו מותר בה, בתחלה הוא מותר ולבסוף הוא אסור, אם את אומר כן נמצאת עושה צרה לאחר מיתה ואין צרה לאחר מיתה. וממנו אתה למד לנדון שלפנינו השתא מחיים שהיה ראוי ליבם לא היתה זיקתו מעכבת על אחיו, לפי שרואין את המיבם כאלו מתחלה ועד סוף היתה זקוקתו ואחיו השני מותר בקרובותיה, ועכשיו שמת ואינו ראוי ליבם תעכב עליו זיקתו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ועוד דלפי גירסא זו הא דקתני במתניתין שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית ומת הנשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתווכו' עשה בה מאמר ומת שניה חולצת ולא מתיבמת לאפוקי מדב"ש היא ולאפוקי מדבית שמאי תרתי למה לי. ועוד שמצאתי בתוספתא בפ"ה דמכילתין (ה"ג) מת נשוי נכרית ועמד אחד מבעלי אחיות ולא הספיק לעשות מאמר ביבמתו עד שמת נכרית זו או חולצת או מתיבמת, עשה בה מאמר ולא הספיק לכנסה עד שמת נכרית זו חולצת ולא מתיבמת אלא שאפשר לומר דתנא דהא ברייתא סבירא ליה אין זיקה. ועוד קשיא לי דהא משמע דזו היא שאמרו וכולן שנתגרשו למעוטי גרושין אחרים הוא דאתא, ולפי גירסתו של רש"י ז"ל לא מיעט גרושין אלא אדרבה מיעט מי שלא גירש.
ור"ח ורב אלפסי ז"ל גרסי זו היא למעוטי מת ואחר כך גירש. וכן הוא בספר ישן מוגה בישיבת הגאונים ז"ל. ולומר דרב' כרב אשי סבירא ליה לגמרי וכותיה דייק לה למתניתין דאלו מת נשוי נכרית ואחר כך גרש אחד מבעלי אחיות את אשתו וכנס את הנכרית ומת הנכרית אסורה הואיל ונעשית צרת ערוה בזיקה. ואף על גב דאפילו בכנס ולבסוף גרש גרש שרינן לרבא דמיתה מפלת, כבר כתב רבינו אלפסי ז"ל טעם הדבר דהתם גבי ערוה דכיון שגרשה מקמי דנפלה לה קמי יבם מהני בה גרושין, דכי נפלה לה צרה קמי יבם בהיתרא נפלה קמיה, אבל הכא גבי נכרית כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה לא מהני בה גרושין. ואם תאמר והלא כשנפלה נכרית זו לפניהם כל אחד מהם שירצה מיבם וכדתנן במתניתין וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו, יש לומר דשאני הכא דכיון שכנסה זה לבסוף איגלאי מלתא דמשעת נפילה היתה זקוקתו וכאלו אינה זקוקה לשני אלא לו, והלכך כשלא גירש עד שמת נמצאת זו צרת אחות אשה בזיקה, וכאלו אסורה לשני משום צרת אחות אשה ואסורה עליו לעולם דכיון שעמדה עליו שעה אחת באיסור צרת אחות אשה, שוב אין לה היתר ואף על פי שגירש אחיו את אשתו ובשעת מיתה אינה צרה לערוה.
ואי קשיא דאפילו הכי מכל מקום בשעה ראשונה צרה לערוה שלא במקום מצוה הוא. יש לומר דכל המ' גזרות נינהו ועשאום כאלו משעה ראשונה נפלו שתיהן ליבום. ועל כרחין אית לן למימר הכין למאן דאמר נשואין הראשונים מפילין, והכא נמי לדידן לא שנא. ואם תאמר אם כן מאי האי דקא מקשינן לרב נחמן אי סבירא ליה כרבא זו היא למעוטי מאי, לדידיה נמי למעוטי מת ואחר כך גרש, דהא אומרת דאיהי עדיפא מכנס ולבסוף גרש, לא היא, דלרב נחמן כיון דלית ליה זיקה לאו צרות נינהו כלל. והלכך לדעת רבינו אלפסי ז"ל כנס נכרית דעלמא ולבסוף גרש מותרת דמיתה מפלת ולא נשואין הראשונים, אבל מת ואחר כך גרש ואחר כך כנס, וכל שכן מת וכנס ולבסוף גרש אסורה, הואיל ונעשית אחת צרת אחות אשה בין בנשואין בין בזיקה. ומיהו אם לא כנס כלל ומת נכרית מותרת, דלא חשבינן לה צרת ערוה כיון דלבסוף לא כנסה, ולא יפה כח זיקת השני אחר שמת מכח זיקתו בשעה שהוא קיים.
ואיני יודע להלום גירסא זו של הגאונים ז"ל דאם איתא דרבא נמי מוקי לה כרב אשי ממש ולדידיה נמי מת ואחר כך גרש אסורה, אם כן מאי קאמר רבא בפרקין קמא (יג, א) לעולם חד תנא הוא וזו ואין צריך לומר זו קתני, הא רבא גופיה מודה בעיקר מה שהקשינו ממשנה זו על משנתנו דפרק קמא דלכאורה קשיין אהדדי. אלא דההיא דפרקין קמא בנכרית דעלמא, והא דפרקין דארבע אחין בנכרית שנפלה לו מאחיו והוה ליה למימר שאני התם דיש זיקה ובשכנס לבסוף. ועוד דאפילו לפי פירושו הוה להו לאוסופי בגירס' ואחר כך כנס דכנס הוא העיקר הגורם.
ולפי גירסת רש"י ושאר המפרשים מת ואחר כך גרש בין כנס בין לא כנס נכרית שריא כרבא, דאף על גב דרב אשי דהוא בתרא דייקא לה למתניתין דטעמא משום דגרש ואחר כך מת אבל מת ואחר כך גרש אסורה, אנן כרבא סבירי לן בהא, משום דכולה מכלתין בהכי רהטא דמיתה מפלת ולא נשואין הראשונים. אבל מת שני ולא גרש אף על פי שלא גרש נכרית אסורה דהויא לה זיקה ככניסה כיון שמת שני. והראב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ובמאירי בשם גדולי המפרשים) נמי הכי כתב והוסיף בה דברים ואמר דרבא ורב אשי בחדי שיטתא קיימי לגמרי ומת ואחר כך גרש לרב אשי נמי נכרית שרית דמדאמרינן דרבא כרב אשי סבירא ליה רב אשי נמי כרבא סבירא ליה. והא דדייקינן טעמא דגרש ואחר כך מת לאו ודקא דרב אשי הוא אלא תלמודא הוא דדייק הכי, ורב אשי לא אמר אלא זאת אומרת יש זיקה כלומר מדקתני זו היא. וכן נראה מדברי הרב בעל ההלכות (גדולות) ז"ל (הלכות יבום דף סע"ב ועיין רמב"ן).

מתניתין. זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה. פרש"י ז"ל (בד"ה ספק) כגון דקיימו ברשות הרבים בתוך שמנה אמות מצומצמות ולא ידעתי מי הזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כך, דהתם בפרק הזורק (גיטין עח, א) דאתינן לאוקמי מתניתין דזרק לה גיטה כגון דקיימי בתוך שמונה אמות מצומצמות, היינו מדקתני במתניתין מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת. ועוד דההיא אוקמתא גופא אידחייא ולא קיימי התם גבי גט. אלא ספק קרוב לו ספק קרוב לה דהכא, בשנסתפק הדבר לעדים אם היא יכולה לשמור והוא אינו יכול לשמרן, או אם הוא יכול לשמרן והיא אינה יכולה לשמרן כדאיתא התם בגיטין פרק הזורק (גיטין עח, ב).

גמ'. אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת. פירוש, ואפילו נשאת הנכרית ראשונה דמכל מקום כיון שכנס את הערוה נכנסה נכרית בחזקת היתר גמור לשוק. ואיכא מאן דמפרש דדוקא בשכנס את הנכרית ואחר כך גרש את הערוה גרושי ספק דנכרית בחזקת היתר גמור לשוק הות קיימא, ומספק גרושין אלו אל תאסרנה, אבל גרש ואחר כך כנס את הנכרית נכרית חולצת דהא מעולם לא קיימא בחזקת היתר לשוק אלא מסופקת ועומדת מתחלתה (עיין רמב"ן) ורבותינו בעלי התוס' ז"ל (בד"ה אשה זו) אמרו דאפילו גרש ולבסוף כנס נמי דכיון דערוה נתקדשה ודאי ולא נתגרשה אלא גירושי ספק, ערוה בחזקת נשואה קיימא ומספק אל תוציאנה, אם כן נכרית בחזקת היתר לשוק עומדת.
והא דאמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת, איכא דקשיא להו והא באסור אשת איש קיימא הלכך כיון דבחזקת איסור הות קיימא השתא דמת נעמידנה בחזקת איסור ואף על גב דאיסורא קמא אסתלק להו דכותה אשחכן בעלמא דמחזקינן איסור לאיסור כדאמרינן (חולין ט, א) בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, כלומר בחזקת איסור אבר מן החי עד שיודע לך במה נשחטה, ואף על גב דמשעה שנשחטה נסתלק איסור אבר מן החי אפילו הכי חוששין לה משום נבלה, אלמא מחזיקינן מאיסור לאיסור. ומתרצין דלא דמי דהתם אפשר שתצא מאיסור לאיסור כגון שנתנבלה, אבל הכא אי אפשר שתצא מתחת בעלה שלא תהא מותרת לשוק, הלכך בחזקת היתר לשוק עומדת (עיין רמב"ן ד"ה ואקשינן). ואין לשון זה מחוור לי, דודאי אפשר שתצא מתחת בעלה ותאסר לשוק, אלו היה גט זה קרוב לערוה ומת הבעל, וכיון דאפשר שקרוב לה היה למה לא נעמידנה בחזקת איסור לשוק. וגבי קדושין נמי דאקשינן אי הכי נימא אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת מספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה, התם נמי הרי אפשר לצאת מתחת בעלה ותאסר ליבם אם היו קדושין אלו קרובין לערוה. ולשון אחר נ"ל לפרשם דהתם גבי בהמה כל שלא מתה או שמתה ממילא או שלא נשחטה כהלכתה אסורה עד שיתחדש בה ענין המכשירה, והלכך כיון שאתה בא להתירה ולומר דנעשה בה מעשה שהכשירה עליך הראיה. ודכותה הכא כיון שזו מתחלתה צרה לערוה הות ואלו מת בעל ממילא הותרה לשוק והרי מת וקברו מוכיח עליו,כשאתה בא לאוסרה ולומר דנעשה בה מעשה האוסרה, עליך הראיה. וכן הדין בקדושין כי האי גוונא זה נ"ל, (ועיין ריטב"א).

דבתרייתא לאו קדושי. פירש"י ז"ל דאין קדושין תופסין באחות אשה וישאנה אחיו מאמו כנכרית דעלמא. וקשיא לן אמאי נקיט אחיו מאמו אפילו מאביו נמי. ובתשובה הארכתי בה יותר בס"ד (ח"ד סי' שב).

מתני' וכולן שהיה בהם ספק קדושי' וכו' כיצד ספק קדושין זרק לה קדושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו פרש"י ז"ל כגון שהיו עומדים שניהם בח' אמות מצומצמו' ביניהן בר"ה ואינו מחוור דלא אוקימנ' להא דוחק' ומילתא דלא שכיח היא דמגיטין דמייתי לקמן בגמ' ומשום דקתני בה מחצה למחצה מגורשת וההיא נמי לא קמה במסקנא ועוד דהא בגמ' לא אדכרי' בהא אלא ספיקא דכת א' או ב' כת עדים. הילכך ליכא לפרושא אלא כדפרי' בגמרא. כיצד ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וכו' פירש ג' גיטין הללו כשרים מן התורה ופסולין מדרבנן כדר"ג ג' גיטין פסולים ואם נשאת הולד כשר וכבר פירשתיה במקומה במס' גיטין והא דכשר מדאורייתא כתב בכתב ידו פר"י התם דהא אתיא לר' מאיר דבעי עדי חתימה דהא מדסיפא ר' אליעזר רישא ר"מ וטעמא דמילת' משום דכיון דכתב ונתן לה הרי חתימת ידו כעדים גמורים וכדפרש"י ז"ל התם הלכך כתב ידו נמי עביד כריתות אבל ליכ' לאכשורי מטעמ' דכתב ז"ל בכאן דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסי' בני חורין דלא דאמו כלל דהתם ראייה בלחוד בעי והא איכא דהודאת בעל דין כמאה עדים דאמי אבל גבי גט כריתות בעי:

יש עליו עדים ואין בו זמן פירוש פסול מדרבנן נמי ואפי' לר' אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי ויהבי' ניהלי' בעידי מסירה וכדפי' במס' ברכות פרק מי שמת בס"ד תדע דפליג ר' אליעזר דסיפא על שאין בו עדים ולא בהא וזהו ספק גרושי' פי' דהוי הכא ספיק' דהא ודאי פיסולו ברור מדרבנן אלא משום דכשרים מדאורייתא קארי להו ספק גרושי' כלומר שיהא נדונים בכאן בספק גרושי' לעשות ערוה ספק שתהא חולצת ולא מתייבמת ובגמ' מפרש זהו למעוטי מאי:

גמרא ואלו בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני פי' למ"ד דבכה"ג מחלץ נמי לא חלצה צרה מאי טעמ אמר רב אשה זו בחזק' התר לשוק עומדת פי' צרה זו בהתר לשוק עומד' ולא מבעי' כשתנשא הערוה ראשונה אלא אפי' כשנשא צרה זו ראשונה מכיון שחזר ונשא הערוה קדושי ודאי הויא לה אידך צרה ערוה וקמה לה בחזקת התר לשוק ומשום ספק גרושין אתה בא לאוסרה כי שמא נתגרש' הערוה ודאי והויא לה אידך זקוק' ליבם דהוה ליה כנס ולבסוף גירש ורבא לטעמיה דאמר לעיל אפילו כנס ולבסוף גרש מותרת ליבם וכיון דגרושי הן אל תאסרנה מספק דאוקמה לצרה בחזקתה ומיהו הנ"מ בשכנס הנכרית קודם ספק גירושין אלו אבל אם כנסה אחר ספק גרושין אלו הרי לא היתה צרה בחזקת התר ברור לשוק מעולם לפי דעת מ"ה הר"ם ז"ל ודעת רבו ר"ה הגדול הרמב"ן ז"ל אבל דעת ר"י ז"ל בעל התוספות אמרו דאפי' כנס הנכרית לאחר גירושין ספק אלו איכא לפרושי דכיון דערוה גופא קיימא בחזקת נשואה ולא חיישינן לספק גרושין דידן ואמרי דאוקמה אחזקתה אף צרתה דתליא בה קיימא בחזקת צרת ערוה נמי ולפי שיטה זו מתני' אף לר' ירמיה דהא אלו נתגרשה בודאי גרש ולבסוף כנס הוא דשריא לכ"ע והקשו בתוס' היכי אמרי' דצרה זו בחזקת התר לשוק עומדת והלא היתה בחזקת איסו' אשת איש ואעפ"י שכבר מת בעלה ויצאה מאתו אסורה מ"מ כיון שלא יצאה להתר גמור מוקמי לה אחזקתה דאיסור משום חזקה קמיית' דהא אשכחן דעבדי' חזקתה כה"ג מאיסור לאיסו' דתניא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ופרש"י ז"ל בחזקת איסור אבר מן החי וכן כתבו הגאונים ז"ל אלמא כשנולד ספק נשחטה בראוי מוקמי' לה אחזקת איסור אבר מן החי דהות קיימא מחיים ואע"ג דההו' איסור' ליכא השתא שכבר מתה והנכון שתירצו בזה דהתם הבהמ' אינ' ראויה לצאת מאותו איסור מאליה עד שיתחד' בה מעשה דמכשיר' בודאי דהיינו שחיטת כשרה וכיון שכן כל שלא נתברר המעשה ההיא קיימא בחזקת איסור שהיתה עומדת אבל הכא אדרבא אשה זו מאליה הייתה ראויה לצאת להתר גמור דכיון שהיתה צרת ערוה במיתת בעלה ראויה להיות נתרת לשוק ואינה נאסרת לשוק אלא בהתחדש בה מעש' האסר' דהיינו גרושה ערוה הלכך אין לנו להוציאה מחזקתה עד שיתברר לנו שנעשה המעש' האסר' דכוות' הא דאמר דקדושי ספק שהיא בחזק' התר ליבם דההיא מיירי כשנתקדש' הנכרית קודם קדושי ספק של ערוה וכיון שכן הרי היתה נכרית קודם קדושי ערוה בחזקת התר לייבם לגמרי ומאליה ראויה לצאת להתר ההוא במיתת בעלה אא"כ נתחדש דבר האוסר' דהיינו שיקדש בעל' הערו' וכיון שכן אחזקת התר לייבם מוקמי' לה עד שיתברר המעשה האוסרה לייבם והמתירה לשוק ונכון הוא זה. ומיהו נראה דקושייא מעיקרא ליכא דהתם גבי בהמה כשם שבחייה עומדת בחזקת איסור אבר מן החי כך היתה עומדת בחזקתה מה שאסרה תורה בלי שחיטה דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך ואכלת דההיא איסו' אפי' מחיים וכיון שכן בין מחיים בין לאחר מיתה אההיא חזקה מוקמי' לה עד שיודע שנשחטה במצות התורה:

לחומרא כלומר אה"נ דשורת הדין שתתייבם אלא דאמור רבנן דלא תתייבם ופרכי' חומרא דאתי לידי קולא וכו' מדאמרי' קדושי קמא קדושי וקדושי בתרא לאו קדושי ויתירו' לשוק בלא גט:

דקמיתא קדושי דבתרייתא לאו קדושי' פרש"י וישאנה אחיו מאמו נכריות דעלמא וצריך ביאור למה אמר רבי' ז"ל אחיו מאמו טפי מאחיו מאביו נ"ל משום דהתם צרת ערו' דאיירי היינו צרת הבת דפתח בה תנא וכדתני לקמן נפל הבית עליו ועל בת אחיו וכן מפרשה רבי' זכרונו לברכה בכל ההלכה הזאת בצרת הבת ואם כן מסתמא אחות הערוה היינו בת אחיו מאביו ואם כן היאך יבא אחיו מאביו לקדשה והרי אין קדושי' תופסי' בבתו ואין להעמיד' שהיה לו אחד שהוא אחיו מאביו דהא אריש' קאי דקתני ג' אחים בלחוד ובן נמי אין לו ונקט אחיו מאמו שהוא ברור שזו הנופלת לפני היבם היא וצרתה אינה מביתו דאחיו בא מאמו אינו בר ייבום:

בחזקת היתר לשוק עומדת ואע"ג דבחזקת אשת איש היתה מ"מ כיון דסופו למות ולבסוף נמי מת קרינן לה שפיר בחזקת היתר לשוק. וא"ת ומאי שנא מספק דרוסה דאסרינן והלא אית לה חזקת היתר דסופה להשחט ואולי דהתם חיישינן דשמא תמות הבהמה:

בחזקת היתר לייבם. וא"ת התינח היכא שכנס זו קודם הקדושין של ספק אבל היכא שהקדושין של ספק קדמו מאי קאמר בחזקת היתר ליבם הלא לא היתה מעולם בחזקת היתר ליבם דשמא הקדושין גמורים היו וא"כ היתה זו צרת ערוה ואסורה ליבם. וי"ל דמ"מ בחזקת היתר ליבם היא דאוקמה לערוה בחזקת פנויה והויא זו מותרת ליבם:

מתניתין וכולן שהי' בהן כו' קידושין ס' גירושין או חולצת ולא מייבמות כיצד ס' גירשוין כתב בכת"י ואין עליו עדים, יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא ע"א זהו ס' גירשוין. ס' קידושין זרק לה קדושיה ס' קרוב לה ס' קרוב לו זהו ס' קידושין פי' וכולן ט"ו עריות שהיו בהן לא' מהם קדושי ספק או גירשוי ס' הויא צרתה ס' צרת ערוה דילמה היא גירושת ערוה. ולגבי קידושין דילמא לא היא קדשה ה"א אצרות חולצותולא מפטרת בלא כלום. דילמא לא צרת גירושת ערוה. ולגבי קידושין דילמא לא היא קדשה ה"א אצרות חולצותואל מפטרת בלא כלום, דילמא לא צרת ערוה האי ולא מתיבמות דילמא צרת ערוה היא, כו' קריב וכו' פי' שהי' ח' אמות מצומצמות ביניהן ברה"ר וד' אמות קונות שם. וזרקן ס' בד' אמות שלה ס' בד' אמות שלו עיין זה בהזורק גט:

כתב בכת"י דקיי"ל הוציא עיו כת"י שהוא חייב לו גובה מנכסים ב"ח אלמא כת"י בלא עדים מילתא היא. יש עליועדים ואין זמן כתוב בו יש בו זמן ואין בו אלא ע"א אוקמא ר"י בהמגרש דאכתב יד קאי שאע"פ שיש לו ע"א עדיין הוא פסול לכתחלה שאם לא הי' כת"י ע"א כמאן דליתא דמי ואיזה גירושין דאמרי' בפ' המגרש ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ואלו הן כתב בכת"י וכו' וה"נ צרתה חולצת כיון דגיטה הוא דאם נשאת הולד כשר ולא מתיבמת כיון דלא גיטה מעליא הוא דקרי להו פסולות לכתחלה הלכך אי שרית לה אמרי אינשי צרת ערוה מתיבמות:

מתניתין כיצד ספק קדושין זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה כיצד ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וכו' מסקנא דשמעתא דבגירושין נמי זרק לה גטה ספק קרוב לו ספק קרוב לה ל"ש כת אחת ול"ש ב' כתי עדים א' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה חולצת ולא מתייבמת וקדושין נמי בכתב ידו ואין עליו עדים או אין עליו אלא עד א' לרב כדאית ליה כתב ידו ועד אבל כתב סופר שאינו מובהק ועד הולד פסול ולשמואל אפי' בסופר שאינו מובהק הולד כשר כדאיתא בפ' המגרש וגבי קידושין נמי חולצת ולא מתייבמת כללא כללא דמילתא כל דאיתיה בקדושין איתיה בגירושין וכל דאיתיה נמי בגרושין איתיה בקדושין לבר מזמן דלא תקנו בקדושין. מאי דכתב הרב אלפס גבי מפיהם ולא מפי כתבם דכל שטר היוצא מתחת ידי מלוה או מלוקח לאו מפי כתבם הוא דמעידנא דמסהדי סהדי נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד איכא דקשי ליה הא דגרסינן בגיטין פ' מי שאחזו אם לא יגיד פרט לאלם דאינו יכול להגיד ואמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב למסרו למלוה (אם הלוה) אם לא [היה] כתובה בשעת הלואה. ולא היא דשבועת העדות אינו חייב אלא בכפירה בב"ד וכיון דהשתא דבשעת כפירה היא לפני ב"ד אם מסרו לה מפי כתב' הוא ומצאתיו כתוב בכתב ידי הראב"ד ז"ל שכתב בזה הלשון אמר אברהם מדברי הרב ז"ל עדים שחתמו על השטר ונשתהא השטר בידם זמן ארוך עד ששכחו את העדות אותו השטר בטל אע"פ שמסרו אח"כ ליד בעליו דהשתא הוא דקאמרי בהדי סהדי בשעת מסירת השטר וההיא שעתא מפי כתבם הוא וזו תימה גדולה וכמה שטרות יהיו נפסלין בכך אלא כל שטר דאי בעי לממסריה ביד בעליו מצו מסרי לה אף על גב דאישתהי גבייהו זמן גדול ושכחו העדות כיון שמסרוהו ליד בעליו שטרא מעליא הוא ואפי' לא מסרוהו עד שעת העמדה בדין ולא עוד אלא שאומרין לו תנו לו שטרו ויתקיים בב"ד ושני הכא שאין שטר הזה ראוי למוסרו לידו דלמא מחקא ליה לזמן הלכך ה"ל ההיא שעתא כעדות על פה ומשום הכי בעיא מפיהם ולא מפי כתבם וההיא שמעתתא דכתובות לא מיפרשא כהאי ענינא אלא במוכרת כדפרי' התם וכן עקר בפ' שנים אוחזין כתבתי דעת ר' יעקב ז"ל בענין מפיהם. הא דאמר רבא נתן גט למאמרו הותרה צרתה ואיכא דאמר הותרה אפילו היא דוקא ליה ולא לזיקתו והכי איתא בפ' רבן גמליאל:

בפרש"י בד"ה אלא אי סבר לה כרבא כו' השתא כינס ואח"כ גירש שריא גירש ואח"כ כינס מבעיא עכ"ל לא איצטריך להאי ק"ו דהא כיון דר"נ אית ליה אין זיקה ע"כ גירש ואח"כ כינס שרי וק"ל:

לשון הרי"ף בשמעתין טעמא דגירש כו' ואע"ג דגירש לה לאחות אשה לא משתריא לה נכרית דגזרינן משום זיקה דעלמא ואי קשיא לך צרת ערוה מן הנשואין כו' עכ"ל והאריך ע"ש מהרש"ל הבין מפי' הרי"ף דרב אשי נמי מודה לרבא הכא בכנס ואח"כ גירש דשרי ורבא מודה לרב אשי במת ואח"כ גירש דאסור ולפי דרכו כתב ה"ג לקמן לרבא למעוטי מת ואח"כ גירש וזה הפי' מוכח ודלא כפרש"י דהא אנו קי"ל כרבא בכנס ואח"כ גירש דשרי וקי"ל כרב אשי דאסר במת ואח"כ גירש והטור נמי אוסר במת ואח"כ גירש ומתיר בכינס ואח"כ גירש ע"כ תוכן דבריו ודבר תמוה הבין בדברי' (א) דהשתא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דהא כיון דבמת ואח"כ גירש אוסר מטעם דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה ולא מהני בה גרושין אם כן הך דכנסה נמי בשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה מעיקרא וכי משום דכנסה פקע זיקתה דהא הזיקה גופה אינה אוסרת בעלמא אלא משום דדמיא כאילו כנוסה וה"ל אחות אשה ועוד דבהדיא כתב הטור גבי מת ואח"כ גירש דאפילו אם לא כינס הנכרית אסורה לאחר משמע דמכ"ש בכינס דאסורה ואם כן יהיו דברי הטור סותרים זה את זה שהרי מתיר בכינס ואח"כ גירש ועוד דלא לשתמיט בשום פרשן ופוסק להזכיר שהיה לרי"ף ולטור גירסא אחרת בשמעתין אבל דברי הרי"ף מפורשים כך דאנן קי"ל כרב אשי הכא במת ואח"כ גירש אסור ולא תקשה לך הא דקי"ל במתני' דפ"ק דבין בכינס ואח"כ גירש בין גירש ואח"כ כינס דשרי דרב אשי אית ליה דדוקא הכא דבאיסור זיקה נפלה קמיה אסורה ואין חילוק בין כינס ואח"כ גירש ובין גירש ואח"כ כינס ובין גירש ולא כינס כלל כיון דמעיקרא באיסור זיקה נפלה ממיתת אחיו הראשון בכל גוונא אסורה אבל בצרת ערוה מן הנשואין דהיינו מתני' דפ"ק דנשאה מעיקרא ולא נפלה באיסור זיקה מאח הראשון וכן הוא בפרש"י לרי"ף דצרת ערוה מן הנשואין דקאמר הרי"ף היינו מתני' דפ"ק דכיון דלא נפלה מעיקרא קמיה באיסור זיקה מהני בה גרושין ובין כינס ואח"כ גירש ובין גירש ואח"כ כינס שרי כמו שפסק הרי"ף בפ"ק ואלו הם בעצמם דברי הטור דבתחלה כתב ההיא דרב אשי דבנפלה לפניו באיסור זיקה מעיקרא דאסורה אפילו בלא כינס ואח"כ כתב בכינס הנכרית דמותרת היינו בכניסה בלא נפלה לפניו כמתני' דפ"ק והשתא לרב אשי לא קשיא כלל רומיא דמתני' אהדדי ורבא דקא קשיא ליה וקאמר דזו ואצ"ל זו קתני ע"כ אית ליה דאפילו בנפלה לפניו באיסור זיקה כמתני' דהכא שרי אפילו בכינס ואח"כ גירש ומש"ה הוכרח תלמודא למימר אליביה דלא אתא זהו למעוטי אלא מת בלא גירש והשתא יהיה שיטת וגירסת הרי"ף כפרש"י אלא שהרי"ף בא ליישב לרב אשי דהלכתא כמתניתין דפ"ק וכמתניתין דהכא ולא תיקשו אהדדי והדברים ברורים למבין:

גמרא [ע"כ כרב אשי וכו' וק"ק בין לרב נחמן בין לרבא אמאי לא תני מתני' רבותא אפי' מת ואח"כ גירש ולרב נחמן אפילו מת בלא גירש ולמה נקט מת ואח"כ גירש ויש ליישב.. מהר"ם יצ"ו]:

גמ' למעוטי מת בלא גירש כו'. נ"ב נ"ל לפירוש הרי"ף דלעיל בע"כ גרסינן למעוטי מת ואח"כ גירש וכן נראה עיקר דלפירוש רש"י מוכרח אתה לפרש דרב אשי סבר כר' ירמיה דאמר נשואין מפילין ואנו קיימא לן כרבא דאמר מיתה מפלת ואפי' כנס ואח"כ גירש שרי וגם קי"ל כרב אשי דאסר לעיל מת ואח"כ גירש אלא כמו שפירש הוא נראה לי ובטור נמי כתב דמת ואח"כ גירש אסור כרב אשי וכנס ואח"כ גירש שרי והיינו כרבא ע"ש. (עי' במהרש"א):

רש"י בד"ה הניחא כו' דיש זיקה הס"ד:

בד"ה זו היא כו' שרי' כו' זו היא כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה ואילו בגירושין כו' צרתה מאי טעמא הד"א והס"ד:

בד"ה בקדושין נמי כו' כשימות ומספק אתה בא כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה כתב בכתב ידו כו' וא"ת מאחר שדעתו לגרשה למה חיישינן לקנוניא ועוד אם הוא חשוד כו' כצ"ל:

בד"ה יש בו זמן כו' לאשמועינן דהולד כשר וסיפא אתא לאשמועינן כו' כצ"ל:

ל"ש אלא שאין דעתה להנשא כו'. נ"ב שמעתי אומרים בשם ח"א שהביא ראיה לדבר מן התורה. לפי שבן יום אחד זוקק ליבום כמ״ש פי"ד (נדה מ״ג ב' במתני' וע"ש בגמ' מ"ד א' ולקמן קי"א ב') ואע"פ שאינו ראוי להקים זרע לאחיו עד שיהא איש בן י"ג (הכי מוכח ודאי מבסו"מ (סנהדרין ס"ט א') ואע"פ שביאת בן ט׳ ויום א' הויא ביאה מ"מ פשיטא דאינו מוליד. ולא חייבה תורה שייבם בן ט') וכן יקשה למה הוצרכה תורה לאסור אשת אחיו שלא היה בעולמו בלא"ה אסירא. אלא ודאי צ"ל משום דדעתה עליה דיבם. זוהי הוכחתו ושמחו בה השומעים כעל מציאה חדשה. ואמנם אינה אלא מהסח הדעת. ושמחו בשטוח עצמן. כי החליטו שכל שאינו מוליד אינו במצות יבום. א"כ גם הנשאת לאחר מ׳ שנה (עי׳ ב"ב קי"ט ב') לא תתייבם וכ"ש הזקנה והעקרה. והרי כל אלה בנות יבום הנה. וכן הזקן ופ"ד וסריס אדם כדלעיל (כ' ע"ב) ואפי' הגוסס זוקק ליבום כמ"ש (באהלות פ"א מ"ו) דלא אמעוט אלא סריס חמה ואיילונית. והכלל כל שלא הי"ל שעת הכושר (חסר כאן איזה תיבות. וע"ל כ' א' תד"ה יבא):

קנין גמור. ואפי' חליצה לא תיבעי נכרית אלא תצא משום צרת אחות אשה קמ''ל חולצת: ה''ה דאפי' מת. נשוי נכרית ואח''כ גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו וכנסה מותרת לשלישי כשימות זה ולא אמרי' צרת אחות אשתו של זה בזיקה הואי מעיקרא קודם גירושין: כנס. הנכרית ואח''כ גירש את אשתו ומת דאסורה נכרית משום צרת אחות אשה ואע''ג דהשתא בשעת נפילה לאו צרות נינהו: הניחא אי סבר לה. רב נחמן כר' ירמיה דאמר בפ''ק כי רמינן הא מתני' דזו היא דממעט כנס ולבסוף גירש אההיא דקתני וכולן אם נתגרשו צרותיהן מותרות ואע''ג דכנס ולבסוף גירש ואמר רבי ירמיה תברא כו': אלא אי סבר לה כרבא. דזו ואין צריך לומר זו קתני אלמא כנס ולבסוף גירש שריא אפי' לתנא דהכא וזו היא לאו למעוטי אתא: זו היא למעוטי מאי. אי למעוטי מת אחיו ואח''כ גירש אשתו וכנס יבמתה השתא כנס ואח''כ גירש שריא גירש ואח''כ כנס מיבעיא ואי למעוטי מת נשוי נכרית ולא גירש בעל אחות אשה אשתו ומת דאסורה נכרית לייבומי משום דהואי צרה בזיקה לזו שנפלה עכשיו בעוד בעלה חי והרי לא נתגרשה ובשעת מיתה צרות הן ובהא מודי רבא הא לר''נ ליכא למימר הכי דהא אין זיקה סבירא ליה והלכך על כרחך כרבי ירמיה סבירא ליה ולמעוטי כנס ואח''כ גירש דאמר נישואין מפילין והאי שעתא צרת ערוה הויא: ולרבא. דאמר מיתה מפלת וכנס ואח''כ גירש שריא: הניחא אי סבר כרב אשי. דיש זיקה: זו היא למעוטי מת בלא גירש. ולא דייק למתניתין כרב אשי דאמר הא מת ואח''כ גירש אסורה דהא רבא מיתה מפלת סבירא ליה וכיון דגירש שריא אלא הכי דייק טעמא דגירש דבשעת מיתה לאו צרות הוו זו היא דנכרית מותרת אבל מת שני זה אחר ראשון ולא גירש את אשתו ואפי' לא כנס את הנכרית אסורה דהואי צרת אחות אשה בזיקה ואפילו בשעת מיתה דכיון דיש זיקה הוי כאילו באה אף מכח השני וא''ת הואיל וזיקה חשיבא להיות עליה כח השני הויא אשת ב' מתים דבלאו איסור דאחיות נמי אסירא לא היא דזיקת שני יבמין דאסירא ליתא מדאורייתא ולא גזור רבנן אלא היכא דעבד בה מאמר גזירה שמא יאמרו שני יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות: אלא אי סבר לה כרב נחמן. דאין זיקה והא שריא זו היא למעוטי מאי הא כולהו שריין בר מכנס ולא גירש וההיא פשיטא דהא בהדיא תנינא לה ולא אתא זו היא למעוטה: מתני' וכולן. ט''ו עריות: שהיו בהן. לאחיו המת: קידושי ספק או גירושי ספק. הויא צרתה ספק צרת ערוה דלמא איגרשה ערוה ולגבי קידושין דלמא לא מיקדשה: הרי אלו הצרות חולצות. ולא מפטרן בולא כלום דלמא לאו צרת ערוה היא: ולא מתייבמות. דלמא צרת ערוה היא: ספק קרוב לו. שהיו ח' אמות מצומצמות ביניהן בר''ה וד' אמות קונות שם וזרקו ספק בד' אמות הקרוב לה ספק בד' אמות הקרוב לו: כתב בכתב ידו. דקי''ל (ב''ב דף קעה:) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אלמא כתב ידו בלא עדים מילתא היא: יש עליו עדים ואין בו זמן. כתוב או יש בו זמן ואין בו אלא עד א' ואינו כתב ידו של בעל זהו ספק גירושין דאמרינן במס' גיטין (דף פו.) ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ואלו הן כתב בכתב ידו כו' וה''נ חולצת צרתה כיון דגיטא הוא דאם ניסת הולד כשר ולא מתייבמת כיון דלאו גיטא מעליא הוא דקרי להו פסול לכתחלה הלכך אי שרית ליה אמרי אינשי צרת ערוה מתייבמת ובגמרא בעי אמאי לא נקט נמי בגירושין ספק קרוב לו כו': גמ' ואילו בגירושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו לא קתני. דהתם אפי' חליצה נמי לא בעיא צרתה מ''ט: אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת. קודם לכן אם ימות בעלה שהרי צרת ערוה היא: ומספק אתה בא לאוסרה. שמא נתגרשה הערוה: אל תאסרנה מספק. אבל בהנך ג' גיטין לאו מספק אסרינן לה דהא גיטא הוא אלא שאין מן המובחר: בקידושין נמי. אמאי אסרינן לה לייבומי לימא אשה זו קודם שקידש בעלה את בת אחיו בחזקת היתר ליבום עומדת כשימות ומספק אתה בא כו': לחומרא. שנויא הוא: ופרכינן הא חומרא דאתי לידי קולא הוא. דאזיל האי מקדש בספק וקמקדש לאחותה של זו שקדש בספק קידושין ודאי: אי נמי אתי איניש אחרינא ומקדש לה. להך מקודשת בקידושי ספק: קידושי ודאי. בחיי בעלה: וכיון דקאסר מר לצרתה לייבומי. לאביה של זו משום צרת הבת: אמרי. אינשי קידושי קמא ודאי הוו קידושין גמורין: ודבתרא לאו קידושין. שאשת איש קידש ואינה צריכה הימנו גט ולגבי קידושי אחותה נמי דאמרן דאזיל הוא ומקדש לאחותה אתו למימר לאחר מיתתו כי אסרינן לצרה לייבומי אמרי דקמייתא קידושין [דבתרייתא] לאו קידושין שאין קידושין תופסין באחות אשה וישאנה אחיו מאמו כנכרית בעלמא ופגע בערוה:

כתב בכתב ידו. מפרש ר''י בר' מאיר אפי' אין כאן אלא חתימת ידו והא דתנן (ב''ב דף קעה:) הוציא עליו כתב ידו כו' היינו חתימת ידו וכן מוכח בפרק שני דכתובות (דף כא. ושם) דאמר אביי לא ליחוי איניש חתימת ידיה אלא אחספא או ארישא דמגילתא דלמא משכח איניש דלא מעלי ותנן הוציא כתב ידו כו' אר''י דכתב בכתב ידו ואין עליו עדים פסול משום זמן דיכול להקדים זמן כמו שירצה וא''ת [מאחר שדעתו לגרשה למה חיישינן לקנוניא ועוד] אם הוא חשוד להקדים זמן ולעשות עם האשה קנוניא על הלקוחות בפירות שמכר מזמן הכתוב עד עכשיו א''כ אנן לא נסמוך על הזמן הכתוב ואמאי פסול וי''ל דאע''פ שבא לגרשה חיישינן לקנוניא כדחיישינן בסוף פרק שנים אוחזין (ב''מ דף יט: ושם) גבי שובר ולא סמכינן אזמן הכתוב בו ופעמים תפסיד האשה שלא כדין בשלא הקדים הזמן ואנו חושדין אותו שביום הנתינה כתב והקדים הזמן ומפסדת האשה שלא כדין פירות שמשעת הזמן עד הנתינה אבל כשנפסלנו לא תפסיד שלא כדין דבדין הוא שלא תטרוף דהא דאין לבעל פירות משעת כתיבה וחתימה היינו דווקא בגט כשר: יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד וכו'. הנך ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כדתנן בפ' בתרא דגיטין (דף פו. ושם) ולמאן דמפרש התם דכתב ידו ועד אחד שנינו איצטריך רישא כתב ידו ואין עליו עדים. לאשמועינן דאפילו הכי הולד כשר וסיפא דאין בו אלא עד אחד אצטריך לאשמועינן דאפ''ה לא תנשא לכתחלה וא''ת ולמ''ד דכתב סופר ועד שנינו ניחוש שמא הסופר כתבו להתלמד וזרקו לאשפה והחתימה עליו האשה עד אחד וי''ל שהסופרים חוששים שיבא לידי מכשול ונזהרים בכך ומ''מ לא חשיב סופר ועד כשני עדים לגרש בו לכתחלה: אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת. וא''ת תינח כנס ואח''כ גירש שכבר הויא צרת ערוה אבל גירש ואח''כ כנס הא לא הויא בחזקת היתר לשוק ועוד לר''י דוקא בגירש ולבסוף כנס איירי וי''ל דמ''מ היא בחזקת היתר לשוק דמוקמינן הערוה בחזקה שלא נתגרשה וא''ת דהכא מוקמינן אשה בחזקת היתר לשוק אע''פ שבשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור שבעלה עדיין חי ובפ''ק דחולין (דף ט. ושם) אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה ומשמע דוקא לענין ריעותא דאתיליד אחר שחיטה הויא בחזקת היתר כגון בא זאב ונטל בני מעים והחזירם. כשהם נקובים דלא חיישינן שמא במקום נקב נקבו אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא משום דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור ואר''י דהתם חיישי' לספק דרוסה משום דשכיחא ומוכחא מילתא לאיסורא טפי מדלהיתרא וכן ההיא דישב לה קוץ בושט דחיישינן שמא הבריא