יבמות לג ע"א

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי בְּאִיסּוּר כּוֹלֵל וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי רַבִּי חִיָּיא סָבַר רַבִּי יוֹסֵי בְּאִיסּוּר כּוֹלֵל מִיחַיַּיב תַּרְתֵּי בַּר קַפָּרָא סָבַר לָא מִיחַיַּיב אֶלָּא חֲדָא
וּמַאי אִיסּוּר כּוֹלֵל אִיכָּא הָכָא בִּשְׁלָמָא זָר מֵעִיקָּרָא שְׁרֵי בִּמְלָאכָה וְאָסוּר בַּעֲבוֹדָה אָתְיָא לַהּ שַׁבָּת מִגּוֹ דְּקָא מִיתְּסַר בִּמְלָאכָה מִיתְּסַר נָמֵי בַּעֲבוֹדָה
בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרָא שְׁרֵי בַּאֲכִילָה וְאָסוּר בַּעֲבוֹדָה אִיטַּמִּי לֵיהּ מִגּוֹ דְּקָא מִיתְּסַר בַּאֲכִילָה מִיתְּסַר נָמֵי בַּעֲבוֹדָה אֶלָּא מְלִיקָה בְּבַת אַחַת הִיא דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּאִיסּוּר כּוֹלֵל לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ
אֶלָּא קָמִיפַּלְגִי בְּאִיסּוּר בְּבַת אַחַת וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי רַבִּי חִיָּיא סָבַר רַבִּי יוֹסֵי בְּאִיסּוּר בַּת אַחַת מִיחַיַּיב תַּרְתֵּי וּבַר קַפָּרָא סָבַר לָא מִיחַיַּיב אֶלָּא חֲדָא
וְהָכָא מַאי אִיסּוּר בַּת אַחַת אִיכָּא הָכָא זָר שֶׁשִּׁימֵּשׁ בְּשַׁבָּת כְּגוֹן דְּאַיְיתִי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּשַׁבָּת דְּהָוְיָא לְהוּ זָרוּת וְשַׁבָּת בַּהֲדֵי הֲדָדֵי
בַּעַל מוּם נָמֵי כְּגוֹן דְּאַיְיתִי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְאִיטַּמִּי לֵיהּ דְּהָוְיָא לֵיהּ בַּעַל מוּם וְטוּמְאָה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי אִי נָמֵי שֶׁחָתַךְ אֶצְבָּעוֹ בְּסַכִּין טְמֵאָה
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי חִיָּיא כִּי אַתְנְיֵיהּ לְדִידֵיהּ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי כִּי אַתְנְיֵיהּ לְבַר קַפָּרָא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא לְבַר קַפָּרָא רַבִּי חִיָּיא שַׁקּוֹרֵי קָא מְשַׁקֵּר
אֶלָּא קָמִיפַּלְגִי בְּאִיסּוּר בַּת אַחַת וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי חִיָּיא קָא מִישְׁתְּבַע לְאַפּוֹקֵי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מֵחֶזְקֵיהּ אֶלָּא לְבַר קַפָּרָא לְמָה לֵיהּ לְאִשְׁתְּבוֹעֵי קַשְׁיָא
בִּשְׁלָמָא לְבַר קַפָּרָא כִּי אַתְנְיֵיהּ רַבִּי לְדִידֵיהּ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן כִּי אַתְנְיֵיהּ לְרַבִּי חִיָּיא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי אֶלָּא לְרַבִּי חִיָּיא בַּר קַפָּרָא שַׁקּוֹרֵי קָא מְשַׁקֵּר
אָמַר לָךְ רַבִּי חִיָּיא כִּי אַתְנְיֵיהּ רַבִּי לְדִידֵיהּ תַּרְתֵּי לִפְטוּר אַתְנְיֵיהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - א

ועתה מבארת הגמרא: במאי קמיפלגי רבי חייא ובר קפרא?

באיסור כולל - ואליבא דרבי יוסי, שמצינו שסובר באיסור מוסיף שאיסור חל על איסור, על ידי "מיגו", האם הוא סובר כך גם באיסור כולל.

רבי חייא סבר: רבי יוסי באיסור כולל מיחייב תרתי.

בר קפרא סבר: לא מיחייב אלא חדא.

ומבארת הגמרא:

ומאי איסור כולל איכא הכא בכל מחלוקתם?

בשלמא זר שעבד במקדש בשבת -

מעיקרא שרי הזר במלאכה, ואסור בעבודה במקדש.

אתיא לה שבת - מגו דקא מיתסר במלאכה בשבת, מיתסר נמי בעבודה, שהתווספה בשבת לאיסור עבודת המקדש איסור סתם מלאכה, שהוא איסור כולל, ואינו איסור מוסיף, שהרי לא נאסרו בשבת עוד אנשים בעבודה במקדש.

ואם גם הכהנים היו נאסרים בעבודה במקדש בשבת, אז היה זה איסור נוסף.

ובשלמא בעל מום -

מעיקרא שרי באכילה בקדשים, ואסור בעבודה.

איטמי ליה - מגו דקא מיתסר באכילה משום טומאה, מיתסר נמי בעבודה בטומאה.

אלא מליקה - הרי רק בשני איסורים שחלו בבת אחת היא דמשכחת לה, שבשעת מליקה חל עליה איסור אכילה של זר ואיסור אכילת נבילה.

[וקודם מליקה האיסור אינו משום זרות אלא משום מעילה, ורק בשעת מליקה מפסיק איסור מעילה ומתחיל איסור זרות]

אך באיסור כולל - לא משכחת לה, שהרי חלים הם בבת אחת! ומכח קושיה זאת חוזרת בה הגמרא, ומעמידה את מחלוקתם בצורה שונה:

אלא קמיפלגי באיסור בבת אחת, במקום שבאים שני האיסורים כאחת, האם חלים שניהם או רק אחד, ואליבא דרבי יוסי.

רבי חייא סבר: רבי יוסי, באיסור בת אחת - מיחייב תרתי.

ואילו בר קפרא סבר: לא מיחייב רבי יוסי אלא חדא.

ומבארת הגמרא: והכא, במחלוקתם של רבי חייא ובר קפרא - מאי איסור "בת אחת" איכא הכא?

זר ששימש בשבת -

כגון דאייתי שתי שערות בשבת, שנהיה גדול בשבת, שאז הוא מתחייב בכל המצוות, דהויא להו זרות ושבת בהדי הדדי.

בעל מום נמי -

כגון דאייתי שתי שערות, ואיטמי ליה קודם להבאתן, דהויא ליה בעל מום וטומאה בהדי הדדי, כשגדל.

אי נמי, מדובר בגדול, וכגון שחתך אצבעו בסכין טמאה, ונהיה טמא ובעל מום בבת אחת.

והוינן בה: בשלמא לרבי חייא, שפיר אפשר להבין את דבריו, וגם את דברי בר קפרא, שנשבע עליהם שהם נכונים.

כי אתנייה, כאשר שנה רבי את משנתו לדידיה, לרבי חייא, ואמר לו שחייב שתיים - הוא שנה אותה אליבא דרבי יוסי, הסובר שאיסור חל על איסור בבת אחת.

ואילו כי אתנייה, כששנה רבי את משנתו לבר קפרא שחייב אחת - הוא שנה אותה אליבא דרבי שמעון, הסובר שאין איסור חל על איסור בבת אחת. וטעה בר קפרא וחשב שרבי שנה לו אותה גם לפי רבי יוסי, ולכן הוא קפץ ונשבע ששנה לו רבי שאינו חייב אלא אחת.

אלא לבר קפרא, שסבר שאפילו רבי יוסי אינו חייב אלא אחת -

וכי סבר בר קפרא בשבועתו, שרבי חייא שקורי קא משקר בשבועתו!?

ומכח קושיה זו מעמידה הגמרא את מחלוקתם באופן אחר:

אלא קמיפלגי באיסור בת אחת, ואליבא דרבי שמעון. ולדברי רבי יוסי, ודאי שהוא חל לפי כולם. וטען רבי חייא שמודה רבי שמעון לרבי יוסי כשחלו שני האיסורים בבת אחת, ועל כך נחלק בר קפרא ואמר שגם בבת אחת חולק רבי שמעון.

וסבר בר קפרא שבכך טעה רבי חייא: שרבי אמר שחייב שתיים לפי רבי יוסי, ורבי חייא טעה והבין שאמר לו שחייב שתיים אפילו לרבי שמעון.

והוינן בה: בשלמא לרבי חייא, קא מישתבע, כדי לאפוקי לרבי שמעון מחזקיה, מחזקתו שאומר אין איסור חל על איסור, ואילו כאן, כשחלו בבת אחת, הוא מודה שחייב שתיים.

אלא לבר קפרא שהעמיד את רבי שמעון על שיטתו המוחזקת - למה ליה לאשתבועי?

ומסקינן: אכן קשיא. אלא שעדיין יש עתה להקשות לצד ההפוך:

בשלמא לבר קפרא, שפיר העמיד את דבריו ואת דברי רבי חייא, שסבר, כי אתנייה רבי לדידיה שחייב רק אחת - אליבא דרבי שמעון שנה זאת.

וכי אתנייה לרבי חייא שחייב שתיים - אליבא דרבי יוסי שנה לו רבי, שסובר איסור חל על איסור.

ורבי חייא טעה וסבר ששנה לו לפי רבי שמעון.

אלא לרבי חייא, שסבר שאפילו לדברי רבי שמעון חייב שתיים, וכל שכן לרבי יוסי - וכי בר קפרא שקורי קא משקר בשבועתו שאינו חייב לרבי שמעון אלא אחת.

ומשנינן: אמר לך רבי חייא: רבי חייא לא שיקר בשבועתו.

אלא כך היתה טעותו: כי אתנייה רבי לדידיה שחייב רק אחת -

תרתי, שתיים מתוך שלשת הדברים שנחלקו בהם רבי חייא ובר קפרא, לפטור משני חיובים, ולחייב אחת - אתנייה, שנה לו.

במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון הם חלוקים]? — בבעיה של איסור כולל חלוקים הם, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יוסי. ר' חייא סבר כי לדעת ר' יוסי באיסור כולל מיחייב תרתי [חייב שתים], בר קפרא סבר: לא מיחייב [אינו חייב] לדעת ר' יוסי אלא חדא [אחת], ולא חייב ר' יוסי שניים אלא במקום שיש איסור מוסיף.

ושואלים: ומאי [ומה] איסור כולל איכא הכא [יש כאן] בנושאים אלה? בשלמא [נניח] במקרה של זר ששימש בשבת, אפשר לומר כך: מעיקרא שרי [מתחילה הלא הוא מותר] בשאר מלאכה בימות החול ואסור בעבודה שבמקדש, אתיא [באה] לה שבת, מגו דקא מיתסר [מתוך שהוא נאסר] במלאכה מכל מקום בגלל שבת — מיתסר נמי [נאסר גם כן] בעבודה שבמקדש בגלל שבת, שאפשר לומר שעל העבודה הזו נוסף איסור שבת, והוא איסור הכולל גם מלאכה שמחוץ למקדש.

וכן בענין בעל מום ששימש בטומאה, שהרי מעיקרא [מתחילה], לפני שנטמא, היה שרי [מותר] באכילה מן הקדשים (שכהן בעל מום מותר באכילת קדשים. ויקרא כא, כג) ואסור בעבודה, ככל כהן בעל מום. איטמי ליה [כאשר נטמא לו], מגו דקא מיתסר [מתוך שהוא נאסר] באכילה — מיתסר נמי [נאסר גם כן] בעבודה משום טומאה, וזה הוא האיסור הכולל שבדבר. אלא מליקה — בבת אחת היא דמשכחת לה [הוא שאתה מוצא אותה], שאיסור הזרות ואיסור הנבילה חלים בבת אחת על העוף, שכל עוד לא נמלקה לא היתה אסורה אלא משום מעילה, ולא חל עליה איסור זרות אלא משעת מליקה, שמשעה זו ואילך היא מסורה לכהנים, אבל באיסור כולל לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה] שהרי לא היה כאן איסור ראשון שחל תחילה, אלא שני האיסורים באו בבת אחת.

אלא יש לחזור מן ההסבר שאמרנו, ולומר כי קמפלגי [חולקים הם] הרי זה באיסור בבת אחת, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יוסי. ר' חייא סבר כי לדעת ר' יוסי באיסור בבת אחת מיחייב תרתי [חייב שתים], ובר קפרא סבר: לא מיחייב [אינו חייב] לשיטת ר' יוסי אלא חדא [אחת].

אולם גם לשיטה זו יש לשאול: והכא, מאי [וכאן, מה] איסור בבת אחת איכא הכא [יש כאן]? שהרי בשני המקרים הקודמים חלים האיסורים בזה אחר זה, ולא בבת אחת! ומשיבים, יש להסביר כך: לענין זר ששימש בשבת — כגון דאייתי [שהביא] אדם זה שתי שערות של סימן בגרות בשבת, וקודם לכן, מכיון שהיה קטן — לא היה חייב כלל, ולכן דהויא להו [שהרי הם] איסורי זרות ושבת חלים עליו שניהם בהדי הדדי [ביחד].

בעל מום נמי [גם כן], כגון דאייתי [שהביא] בו ביום שתי שערות ואיטמי ליה [ונטמא לו], כלומר, שתחילה נטמא ובתוך טומאתו ומומו הביא שתי שערות, דהויא ליה [שהיתה לו] בשעת הבאת השערות חלות של איסור בעל מום ואיסור טומאה בהדי הדדי [ביחד]. אי נמי [או גם כן] שחתך אצבעו בסכין טמאה, שהחיתוך והסרת האצבע עשו אותו גם בעל מום וגם טמא בבת אחת.

לאחר שביררנו את שורש המחלוקת דנים בדבר מצד אחר, בשלמא [נניח] לשיטת ר' חייא יכול הוא להסביר את חילוקי הדעות בינו לבין בר קפרא בדרך זו: כי אתנייה לדידיה [כאשר לימד רבי אותו] היה זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' יוסי, שר' יוסי סבור שיש מקרים שאיסור חל על איסור. וכי אתנייה [וכאשר לימד רבי] לבר קפרא היה זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' שמעון שאין איסור חל כלל על איסור. ולכן יכול היה ר' חייא להבין מדוע עומד בר קפרא על דעתו, שהרי הוא מספר דבר שאירע באמת, אלא שר' חייא סבר שבר קפרא לא הבין שרבי לא אמר את דבריו לשיטת ר' יוסי. אלא לדעת בר קפרא, וכי ר' חייא שקורי קא משקר [משקר הוא]? שנשבע ששמע מפי רבי דברים שלא היו?

אלא יש להסביר באופן אחר: קמיפלגי [חולקים] ר' חייא ובר קפרא באיסור בת אחת, שחלו שני איסורים בבת אחת, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' שמעון, שיש מקום לומר שכאשר באו שני האיסורים יחד מודה ר' שמעון שהם חלים. אולם אף להסבר זה יש מקום לשאול: בשלמא [נניח] לר' חייא, מובן כי קא מישתבע לאפוקי [נשבע כדי להוציא] את ר' שמעון מחזקיה [מחזקתו], שהרי אנו יודעים שר' שמעון סבור שאין איסור חל על איסור, ולכן נשבע ר' חייא להדגיש שאף על פי כן, כשחלים האיסורים בבת אחת — מודה אף ר' שמעון שאיסור חל על איסור. אלא לבר קפרא למה ליה לאשתבועי [לו להישבע]? די היה לו לעמוד בדבריו, שהרי זו היא דעת ר' שמעון! ומעירים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.

ויש לשאול גם מצד אחר: לפי הסבר זה, בשלמא [נניח] לדעת בר קפרא, כי אתנייה רבי לדידיה [כאשר לימד רבי אותו], היה זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' שמעון האומר שאין איסור חל על איסור. וכי אתנייה [וכאשר לימדו] לר' חייא היה זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' יוסי, ולכן ר' חייא באמת נשבע, אלא שהחליף את השיטות. אלא לדעת ר' חייא שאף לר' שמעון חייב שתיים באיסור בבת אחת, וכי בר קפרא שקורי קא משקר [משקר הוא]? שאין דבריו לא כר' שמעון ולא כר' יוסי!

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' חייא: בר קפרא ודאי לא שיקר, אלא טעה, וכך היה הדבר: כי אתנייה רבי לדידיה [כאשר שנה רבי לו], לבר קפרא, לא על הכל שנה לו כן, אלא תרתי [שניהם] לפטור אתנייה [לימד אותו], בשני המקרים שיש בהם איסור כולל — בזר ששימש בשבת, ובעל מום ששימש בטומאה, ואמר לו כי במקרים אלה ר' שמעון מחייב רק אחת, שהרי לפי מה שהסברנו כעת, ר' שמעון סבור שאיסור חל על איסור רק באיסור בבת אחת, ולא באיסור כולל,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara suggests that they disagree with regard to the issue of a more inclusive prohibition, and this dispute pertains to the status of a more inclusive prohibition specifically according to the opinion of Rabbi Yosei. Rabbi Ḥiyya holds that Rabbi Yosei is of the opinion that in the case of a more inclusive prohibition, one is liable on two counts. Bar Kappara holds that Rabbi Yosei is of the opinion that one is liable only on one count.

The Gemara asks: And what more inclusive prohibition is there here in these cases? Granted, in the case of a non-priest who served in the Temple on Shabbat, initially he was permitted to perform labor every day and was prohibited from engaging in the Temple service. When Shabbat came, since he is now prohibited from engaging in prohibited labor in all contexts due to Shabbat, he is also prohibited from engaging in labors related to the Temple service due to Shabbat. Indeed, the additional prohibition of Shabbat was added to the previously existing prohibition against performing service in the Temple. This is a more inclusive prohibition since it also includes prohibited labor outside of the Temple.

The same is true with regard to a blemished priest who served in the Temple while ritually impure: Initially, prior to his becoming ritually impure, he was allowed to eat from the consecrated animals but was prohibited from performing the Temple service, like all blemished priests. When he was rendered ritually impure, since he is now prohibited from eating of the consecrated items, he is also prohibited from performing the Temple service due to that same ritual impurity. There is, then, a more inclusive prohibition here. However, with regard to the case of a bird that was killed by pinching, you find that the prohibition against the eating of consecrated items by a non-priest and the prohibition against eating an unslaughtered animal carcass take effect simultaneously. You do not, however, find a more inclusive prohibition here as there was no original prohibition that took effect beforehand. Instead, this is a case of two prohibitions that take effect simultaneously.

Rather, the previous explanation is rejected and the Gemara suggests instead that they disagree with regard to an additional prohibition that takes effect simultaneously, and this dispute pertains to the status of these prohibitions specifically according to the opinion of Rabbi Yosei. Rabbi Ḥiyya holds that Rabbi Yosei is of the opinion that one is liable on two counts in cases of prohibitions that take effect simultaneously. And bar Kappara holds that Rabbi Yosei is of the opinion that one is liable only on a single count.

The Gemara challenges this explanation: But here, in the first two instances, what case of simultaneous prohibitions is there here? In the two previous cases the prohibitions took effect one after the other, and not simultaneously. The Gemara answers that these cases can also be interpreted as occurring simultaneously as follows: With regard to the non-priest who served on Shabbat, this would be in a case where a minor grew two pubic hairs, signaling adulthood on Shabbat. Before that point he was considered a minor and therefore not liable for his actions. Therefore, this is a case where the prohibition against serving as a non-priest and the prohibition against violating Shabbat took effect together.

With regard to the case of one who was blemished, this can be explained as well: This is referring to a case where a minor grew two pubic hairs and was immediately rendered ritually impure. This is a case where the prohibition with regard to a blemished priest and the prohibition with regard to ritual impurity took effect together. Alternatively, it could be a case where he cut off his finger with a ritually impure knife. Here, the cut and removal of his finger rendered him simultaneously blemished and ritually impure.

Following this clarification of the dispute, the matter is now considered from a different angle: Granted, according to the opinion of Rabbi Ḥiyya, the dispute between his version of Rabbi Yehuda HaNasi’s ruling and that of bar Kappara can be explained as follows: When Rabbi Yehuda HaNasi taught Rabbi Ḥiyya, he taught him according to the opinion of Rabbi Yosei, and Rabbi Yosei holds that there are cases where two prohibitions can both take effect. And when Rabbi Yehuda HaNasi taught bar Kappara, he did so according to the opinion of Rabbi Shimon who holds that a new prohibition can never take effect where another prohibition already exists. Therefore, Rabbi Ḥiyya could understand why bar Kappara insisted on his opinion. Rabbi Ḥiyya thought that bar Kappara was in fact relating an accurate statement of Rabbi Yehuda HaNasi, as Rabbi Yehuda HaNasi was relating to the opinion of Rabbi Shimon. Rabbi Ḥiyya assumed that bar Kappara did not understand that Rabbi Yehuda HaNasi’s statement was not in accordance with Rabbi Yosei’s opinion. According to bar Kappara, however, was Rabbi Ḥiyya then telling a falsehood? How would bar Kappara relate to Rabbi Ḥiyya’s oath? Did he think that Rabbi Ḥiyya would swear that he heard words from Rabbi Yehuda HaNasi that were never said?

Rather, this must be explained differently: Rabbi Ḥiyya and bar Kappara disagree with regard to cases where two prohibitions take effect simultaneously, and this dispute pertains to the status of these prohibition specifically according to the opinion of Rabbi Shimon. It could be suggested that when the two prohibitions take effect simultaneously, Rabbi Shimon would concede that they both take effect. However, this explanation raises a difficulty as well: Granted, according to Rabbi Ḥiyya it is clear why he was swearing. He did so in order to exclude the understanding of Rabbi Shimon’s opinion that was based on his presumed opinion. As it was known that Rabbi Shimon holds that a new prohibition cannot take effect where another prohibition exists; this is the default understanding of his opinion. Therefore, it was incumbent upon Rabbi Ḥiyya to take an oath in order to emphasize that despite Rabbi Shimon’s general opinion, in cases where the prohibitions take effect simultaneously, he would concede that both prohibitions can take effect. However, according to bar Kappara, why was it necessary to swear? It would have sufficed for him simply to make his statement, as it concurs with the default understanding of Rabbi Shimon’s opinion. The Gemara comments: Indeed, this is difficult.

One can raise a difficulty with this explanation from a different angle as well: Granted, according to bar Kappara, when Rabbi Yehuda HaNasi taught him, he taught him according to the opinion of Rabbi Shimon, who holds that two prohibitions cannot take effect even in cases when they occur simultaneously, and when he taught the ruling to Rabbi Ḥiyya it was according to the opinion of Rabbi Yosei. Accordingly, Rabbi Ḥiyya did in fact swear that he heard that one is liable only on one count, but he wrongly understood that this was Rabbi Shimon’s opinion. However, according to Rabbi Ḥiyya, who holds that Rabbi Shimon concedes that in cases where the prohibitions take effect simultaneously one is liable for both, was bar Kappara lying? His statement would accord neither with Rabbi Shimon nor with Rabbi Yosei.

The Gemara answers: Rabbi Ḥiyya could have said to you that this is what transpired: When Rabbi Yehuda HaNasi taught him, bar Kappara, he taught him two cases involving exemptions, i.e., the cases of a non-priest who served in the Temple on Shabbat and that of the blemished priest who served while ritually impure. Both of these are cases of more inclusive prohibitions, and he was informing bar Kappara that Rabbi Shimon holds them liable on only one count, because Rabbi Shimon holds that a prohibition takes effect where another prohibition already exists only if the prohibitions take effect simultaneously, but not in cases of more inclusive prohibitions.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

במאי קא מיפלגי באיסור כולל ואליבא דר' יוסי ר' חייא סבר באיסור כולל מחייב תרתי. פירש"י ז"ל דהך דתניא אינו חייב אלא משום אשת אח דהיינו באיסור כולל ר' חייא קתני לה והך דתניא משום אחות אשה דהיינו איסור מוסיף בר קפרא ופליגן ברייתא אהדדי ואי קשיא לך לר' חייא דאמר מודה ר' יוסי באיסור כולל הא דתניא (לעיל יבמות דף ל"ב) אשת איש ונעשית חמותו נדון באשת איש והא איכא איסור כולל דמגו דמתכלל איסור חמות אאם חמותו ואם חמיו אתכלל נמי אהך ואם תאמר ר' חייא לית לי' ההיא ברייתא ותנא הוא ופליג א"כ היכי מותבינן תיובתא מברייתא דלקמן לבר קפרא נמי נימא דאיהו תנא הוא ופליג ועוד דההיא ברייתא פירושא דמתניתין היא וליכא מאן דפליג עלה איכא למימר כי אמר ר' חייא מודה ר' יוסי באיסור כולל לקברו בין רשעים גמורים והיינו מתניתין דלעיל וכי תניא נדון באשת איש בדיני אדם, זה לפי פירוש רש"י ז"ל.
ואינו נכון בעיני, שאם תאמר לקבורה אין כל איסורין חלין כשם שאין איסור חל על איסור בכולל לעונשין אף לקבורה אינו חל וההיא דאמרינן לעיל מעלה אני עליו לאו משום כולל ומוסיף אלא סבר רבא דלר' יוסי אעפ"י שאין איסור חל על איסור אפילו בכולל לעונשין לקבורה כל איסור חל על איסור ואפילו בלא כולל.
אלא להאי לישנא איכא למימר כי קתני נידון באשת איש היכא דקדיש איתתא דמתה אם אמה ואם אביה דכיון דליתנהו לאו איסור כולל הוא דהא לא מתכלל עליה איסורה דליתיה והוא דלית לה נמי בת ולא שום קרובה נאסרת שאם היתה לה אחת מהן אע"פ שאינה השם איסור כולל הוא דהא מתכלל עליה איסורא משום קדושין אלו בקרובות.
ואחרים פירשו דכיון דלאו חד שם הוא אפילו באם חמותו ואם חמיו לא מקרי איסור כולל ולא דמי להא דאמרן מגו דמיתסר בכולהו אחוותא דהא שם אחווא הוא דחייל עליה ומגו דחל אהני חייל נמי אהא ולאו מילתא היא דהא אמרינן איטמי ליה מגו דמיתסר באכילה מיתסר נמי בעבודה ואף על גב דשני שמות ושני לאוין הוא ואין איסורן נמי שוה שזה במיתה וזה בהכרת ואפילו הכי כיון דשם טומאה הוא חאיל וכן שכן הוא וזו כתב הראב"ד ז"ל.

אלא מליקה בבת אחת הוא דמשכחת לה באיסור כולל לא משכחת לה. פירש הרב הנזכר ז"ל כשהביא שתי שערות נתחייב בזרות ובנבלה וליכא חדא מינייהו דקדימא אבל בעל מום ששמש בטומאה ליכא למימר דכי אייתי שתי שערות איחייב ליה משום בעל מום ומשום טומאה דאכתי מחוסר מעשה הטומאה ולא חל עליה איסור טומאה עד דאיטמי ליה.
וקשה הא דתניא חמותו ונעשית אשת איש נדון בחמותו אמאי נימא מכי אייתי ליה שתי שערות אתחייב ליה באשת איש ואעפ"י שזו לא היתה אשת איש כשם שאתה אומר מיד נתחייב בנבלה אע"פ שזה העוף לא היה נבלה באותה שעה ואיסור חמות מחוסר מעשה כשם שאיסור טומאה מחוסר מעשה ולפיכך אינו חל עד שתעשה לו חמות.
אלא ודאי נראה שאף איסור נבלה וכן איסור אשת איש מחוסרין מעשה הן לפי שלא חל עליהן איסור באלו הנשים אבל איסור זרות ובעל מום הוא שאינן מחוסרין מעשה לפי שהוא איסור שבגוף אדם שמעתה הן אסורין ליכנס למקדש ולעבוד עבודה זו משום זרות ומשום בעל מום.
אבל זו שאמרו בבת אחת הוא דמשכחת לה פי' רש"י ז"ל שכל זמן שלא נמלקה יש בה משום מעילה אבל לא משום זרות וכשמלקה ונראית לכהנים פקע ממנה איסור מעילה וחל עליה איסור זרות ואיסור נבלה כאחד.
וקשה לי שהרי שנינו במסכת מעילה (דף ח') חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה נמלקה הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה הזה דמה חייבין עלי' משום פגול נותר וטמא ואין בה מעילה ובגמרא פליגי במצוי איכא מאן דאמר מעכב ותני מצה דמה ואיכא מאן דאמר אינו מעכב ותני הזה דמה אלמא אין איסור מעילה יוצא ממנה משעת מליקה.
אלא יש לומר שאף איסור נבלה ואיסור זרות אין חלין עלי' כל זמן שיש בה משום מעילה איסור זרות הרי מפורש בפרק ואלו הן הלוקין (דף י"ט) זר שאכל בשר חטאת ואשם קודם זריקת דמים פטור דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם וזר לא יאכל וכו' איסור נבלה נמי כיון שאין איסור חל על איסור לא חאיל עד שעת היתר לכהנים שאיסור מעילה נפקע ממנה ואלו שניהם חלין בבת אחת.

כגון דאייתי שתי שערות בשבת. פי' ולאותה שבת עצמה הא לשבת אחרת זרות קודם וכן בעל מום וטמא ואייתי שתי שערות ועבד באותה טומאה הא טבל ממנו בעל מום קודם דהני איסורין שבגוף והני ד"א גורם וכיון שבטל הגורם בטל איסורייהו מיני'.

אלא קא מפלגי באיסור בת אחת ואליבא דר' יוסי. פרש"י ז"ל וברייתא לרבי חייא כגון דשוו שליח ובר קפרא סבר באיסור בת אחת לא מחייב ר' יוסי אלא חדא וכי חייב באיסור מוסיף חייב כגון דנשא חי ואח"כ נשא מת ולית ליה הא דתניא אלא משום אשת אח.
וקשה לי היכי איפשר לאוקמי מתניתא בבת אחת והא מדפליג ר' שמעון ואמר אינו חייב אלא משום אשת את ואינו חייב אלא משום אחות אשה אלמא בשקדם אחד מן האיסורין עסקינן דהוה ליה למימר בתרווייהו אינו חייב אלא אחת ותו איכא למידק עלי' דהא לא אשכחן תנא דאית ליה איסור מוסיף ולית ליה איסור בת אחת ואדרבא אפילו למאן דאמר דלית ליה מוסיף איסור בת אחת אית ליה כדאמרינן לקמן בשמעתין והכי נמי איתמר בעלמא כגון ההיא דאתמר בפרק גיד הנשה (חולין דף ק"ג) קסבר בהווייתן הן קדושין וחלין בבת אחת כגון שלא נתקשרו איבריו בגידין כדאיתא התם.
אלא איכא למימר דקס"ד השתא דכי פליגי ר' חייא ובר כפרא למלקות ובהכי פליגי ר' חייא סבר אע"ג דאמר ר' יוסי נדון בזיקה הראשונה שבאה עליו לומר שאין איסור חל על איסור בכולל וה"ה למוסיף בבת אחת מודה ובר קפרא סבר אף בבת אחת פטר ודכולי עלמא כי קתני מתניאתא לעיל חייב שתים דברי ר' יוסי לקברו בין רשעים גמורים ולא למלקות ולקרבן אי נמי ר' חייא סבר ברייתא לקרבן וכי אמר מודה ר' יוסי בבת אחת ה"ה למוסיף אלא משום דבר קפרא נקט בת אחת וקשיא לן לבר קפרא הא אשכחן דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף דתנן במסכת כריתות בפרק אמרו לו (כריתות דף י"ד) ר' יוסי אומר אם עבר זקן ונשאה חייב ע לי' משום אשת אב ופרישו בגמרא משום דמודה רבי יוסי באיסור מוסיף וכ"ש באיסור בת אחת איכא למימר אין הכי נמי אלא מיהו לא קאי האי לישנא ומשום הכי לא מייתי עלי' פירכא מדוכתא אחריתי.
ואסיקנא לפלוגתייהו בבת אחת לר' שמעון אי למלקות אי לקברו. ואי קשיא כיון דברייתא דלעיל על כרחן לקברו קתני והתם לא בעינן כולל ומוסיף מנא לן דלענין עונשין פליגי ר' יוסי ור' שמעון כלל דהא תלינן פטורא בר' שמעון וחיובא בר' יוסי בכולהו שמעתא.
איכא למימר גמרא גמירא לה דלא פטר ר' יוסי אלא בכולל כעין אשת איש ונעשית חמותו אבל במוסיף לא והא דתניא משום אשת אח לקברו ואידך לקרבן ממש ואתיא כדקיימא לן בעלמא מודה ר' יוסי במוסיף ור' שמעון הא פטר בתרווייהו אפילו לקבורה.
ואותבינן עלי' דבר קפרא מברייתא דקתני דבאיסור כולל פטור אפילו לקברו ובאיסור בת אחת מודה וכי תימא ודילמא כי מודה בי' ר' שמעון בבת אחת לקברו אבל למלקות לא כיון דשמעינן לי' לר' שמעון דפטר בכולל אפילו מלקברו ש"מ לא שני לי' לר' שמעון קבורה למיתה וקרבן כל מקום שאין איסור חל על איסור לעונשין ממש אף לקבורה אינו חל.

במאי קא מיפלגי באיסור כולל ואליבא דר' יוסי. קשיא לי דהא בר קפרא משום שהותרה לכל הותרה קאמר. ויש לומר דעל כרחין עיקר פלוגתייהו לאו בהכי תליא, דאם כן חד מינייהו שקורי משקר וכדאקשינן לקמן, אלא דבטעמא אחרינא תלה להו ואינהו נינהו דקא מהדרי בתר טעמי לדון מהם שכן הוא בהכרח, והיינו דקא אמרינן התחיל ר'חייא לדון התחיל בר קפרא לדון דאלמא אינהו נינהו דדנו הכי מנפשייהו.

באיסור כולל ואליבא דר' יוסי. וברייתא דקתני אינו חייב אלא משום אשת אח, דמשמע דר"י איסור כולל אית ליה ר' חייא קתני לה, ולבר קפרא לאו ההיא ברייתא היא, ואידך ברייתא דקתני אינו חייב אלא משום אחות אשה דאיסור מוסיף הוא בר קפרא תני לה כפרש"י ז"ל (עיין בד"ה לא מיחייב וכו'). ואיכא למידק לר' חייא הא דקתני (לעיל יבמות לב, א) אשת איש ונעשית חמותו נדון באשת איש, והא איכא איסור כולל ואמאי אינו חייב בחמורה. וליכא למימר ר' חייא תנא הוא ופליג, חדא דההיא ברייתא פירושא דמתני' היא וליכא מאן דפליג עלה. ועוד דאם כן היכי מותבינן תיובתא נמי מברייתא לקמן (בע"ב) לבר קפרא לימא בר קפרא תנא הוא ופליג. וכתב הר"א אב ב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ומש"כ שם ראב"ד טס"ה וצ"ל כלפנינו עי"ש להלן בד"ה אלא) דאיכא מאן דאמר דהא דאמר ר' חייא הכא חייב שתים לענין מעלה אני עליו כדאמרינן לעיל (שם) והקשה הוא אם כן תיקשי לך לבר קפרא דאמר אינו חייב אלא אחת לומר דאין אני מעלה עליו אלא אחת. אמאי לא אקשי ליה מברייתא דלעיל דקתני חייב שתים. ותירץ דמשום דהאי אוקמתא לא קיימא לא בעי לאקשויי בה הכין דהא אידחיא מצד אחר ולא מתוקמא פלוגתייהו אלא באסור בת אחת ואליבא דר' שמעון. ולההוא אוקמתא תו ליכא לאקשויי מההיא ברייתא לר' חייא דדלמא כי לא מחייב ר' שמעון תרתי הני מילי באיסור מוסיף הא באיסור בת אחת מחייב שתים. ואי קשיא לך מדרבי יוסי לר' יוסי דאינהו לא פליגי אלא אליבא דר' שמעון הא לר' יוסי לכולי עלמא חייב שתים, ולעיל קאמר ר' יוסי באשת איש ונעשה חמותו דאינו חייב אלא אחת. לא קשיא דהתם לענין עונשין והכא לענין מעלה אני עליו כדלעיל.

אלא מליקה בבת אחת הוא דמשכחת לה. פירש הר"א אב ב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ובמאירי בשם גדולי קדמונינו) דכשהביא שתי שערות נתחייב בזרות ובנבלה דשתיהן חלו עליו משעה שנעשה גדול, ואף על פי שלא נמלק עוף זה עדיין, מכל מקום הא איכא נבלות טובא דמתסר בהו. אבל בעל מום ששמש בטומאה ליכא למימר דכי אייתי שתי שערות איחייב ליה משום בעל מום ומשום טומאה דאכתי מחוסר מעשה דטומאה ולא חל עליה איסור טומאה עד דאיטמי ליה. והקשה עליו הרמב"ן נר"ו (בד"ה אלא מליקה) מדתניא (לעיל יבמות לב, א) חמותו ונעשית אשת איש נדון בחמותו, אמאי נימא מכי אייתי ליה ב' שערות אתחייב ליה כאשת איש, ואף על פי שזו לא היתה אשת איש. כשם שאתה אומר מיד נתחייב בנבלה, אף על פי שזה העוף לא היו נבלה באותה שעה. ומסתברא דאי מהא לא תותביה, דהתם כיון דנעשית חמותו קם ליה עלה באיסור חמותו, ואלו בא עליה חייב שריפה, השתא משום דנעשית אשת איש לא פקע איסור חמותו מינה דאנן אין איסור חל על איסור קא אמרינן, אבל איסור דוחה איסור לא אמרינן, וכדאמרינן בריש פרק גיד הנשה (חולין פט, ב) פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור גיד מיניה.
אלא לדידי קשיא לי מדאמרינן לקמן (יבמות לד, א) מאן האי תנא דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת, ואמרינן ר' מאיר היא דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד כיצד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים, ר' מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו חייב, דאלמא מדר' מאיר דוקא הוא דשמעינן איסור בת אחת, הא בשארא ליכא משום בת אחת, ולדברי הרב ז"ל (הראב"ד) איסור חלב ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קא אתו, דמכיון שהביא שתי שערות איחייב בחלב ובמוקדשין. ואפשר לדחות דאין הכי נמי, ובדין הוא דלימא מאן האי תנא, תנא קמא דר' מאיר הוא, אלא משום דאשכחן ר' מּאיר דאית ליה הכי בהדיא, ותנא קמא דר' מאיר לא איתפרש מאן ניהו נימא ליה למיתלי בדר' מאיר. ואי נמי [בכת"י: ואפשר] דכולה מתניתין ר' מאיר היא ולא מהוציאו קא מייתין ראיה לאיסור בת אחת. וכן פר"ח ז"ל.
ומיהו אכתי קשיא לי מדאמרינן בריש פרק גיד הנשה (שם) הכא בולדות קדשים עסקינן וקסבר ולדות קדשים ממעי אמן קדושים ונוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קא אתו. ואם איתא למה ליה למימר דממעי אמן קדושין ולמה ליה למימר דנוהג בשליל, בלאו הכי נמי משהביא זה שתי שערות חלי עליה איסור גיד ואיסור מוקדשין, דגיד ומוקדשין טובא איכא, ומאי קא מקשה נמי התם ומי מצית אמרת בהדי הדדי קא אתו והא תנן על אלו טומאת הנזיר מגלח וכו' אלמא איסור מוקדשין קדים, והא משעה שהביא שתי שערות חל עליו איסור גיד. ותנן נמי התם (ק, ב) ר' יהודה אומר אף בטומאה [בטמאה], ואמרינן עלה בגמרא וסבר ר' יהודה איסור חל על איסור והתני כו', ופרקינן לעולם קסבר יש בגידין בנותן טעם ונוהג בשליל, דאיסור גיד ואיסור טומאה בהדי הדדי קא אתו, ומי מצית אמרת נוהג בשליל כו', ומאי קושיא הא על כרחין אפילו תימא אינו נוהג בשליל מכל מקום בהדי הדדי קא אתו, דמשהביא שתי שערות חלו עליה איסור גיד ואיסור טומאה דגיד ובהמ טמאה טובא איכא.
ומיהו לענין זו שאמרו באיסור בת אחת משכחת לה פרש"י ז"ל (בד"ה אלא מליקה (שכל זמן שלא נמלקה יש בה משום איסור מעילה אבל לא משום זרות, דאכתי לא נראית לכהנים ואין זרות אלא משעה שנראית לכהנים, דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם וזר לא יאכל, וכשנמלקה ונראית לכהנים פקע ממה איסור מעילה וחל עליה איסור זרת ואיסור נבלה כאחת. וכן פירש ר"ח שמליקתה קבעה חטאת העוף לכל ונבלה לזרים.

אלא קא מיפלגי באיסור בת אחת ואליבא דר' יוסי. פרש"י ז"ל (בד"ה מיחייב תרתי ובד"ה לא מיחייב אלא חדא) דברייתא דקתני לעיל חייב בשתים משכחת לה בדשוו שליח אינהו ואינהי וקא פגע שליח בשליח דכולהו איסורי בבת אחת חיילי, ובר קפרא סבר דלא חייב ר' יוסי אלא באיסור מוסיף וכגון דנשא ואחר כך נשא מת, אבל באיסור בת אחת מודה דאינו חייב אלא אחת, ולית ליה הא דתניא אינו חייב אלא משום אשת אח. ואינו מחוור דאם כן אמאי איתותב בר קפרא מאידך ברייתא דלקמן, לימא דבר קפרא לית ליה ההיא ברייתא כי היכי דלית ליה ההיא דתניא אינו חייב אלא משום אשת אח. ועוד הקשה הרמב"ן נר"ו (בד"ה אלא) דאם כן לא הוה ליה לר' שמעון למימר אינו חייב אלא משום אחות אשה, דכיון דאיסור בת אחת הוא מאי שנא אחות אשה דנקט, הכי הוה ליה למימר אינו חייב אלא אחת.ועוד דכל דאית ליה מוסיף כל שכן דאית ליה בת אחת. ואיכא מאן דאית ליה איסור בת אחת ולית ליה איסור מוסיף כדאיתא לקמן בשמעתין (בע"ב השתא וכו' באיסור כולל מיחייב שתים וכו' ועיין תוס' ד"ה בר קפרא), אלא איכא למימר דקא סלקא דעתא השתא דכי פליגי ר' חייא ובר קפרא למלקות, ובהא פליגי ר' חייא סבר אף על גב דאמר ר' יוסי נדון בזיקה הראשונה שבאה עליו לומר שאין איסור חל על איסור בכולל והוא הדין במוסיף, בבת אחת מודה. ובר קפרא סבר אף בבת אחת פטור. ודכולי עלמא כי קתני מתניתין לעיל חייב שתים דברי ר' יוסי, לקברו בין רשעים גמורים ולא למלקות ולקרבן.

במאי קא מפלגי באיסור כולל ואליבא דר' יוסי דר' חייא סבר דר' יוסי באיסור כולל מחייב תרתי ובר קפרא סבר לא מחייב אלא חדא פרש"י ז"ל דלר' חייא תני מתניתא דלעיל דבת אשת אחיו דחייב בין כשנש' חי ואח"כ נשא מת ובין כשנש' מת ואח"כ נשא חי דהני איסור כולל אבל בר קפרא לא תנא אלא חדא ההיא דנשא חי ואח"כ נשא מת דהוי איסור מוסיף דאידך דתני ר"ש אומר אינו חייב אלא משום אשת אח דמשמע דר' יוסי מחייב בה תרתי לא תני בר קפרא:

ותמיהא מילת' מי הכריחו לרבי' ז"ל לומר דלא תני ליה ולא מפרש דמוקי' לה לקוברו בין רשעי' גמורי' דהא עדיפ' למימר כדאמרינן לעיל אלא שזה מן הטעם שכתב למעלה דרבנן ז"ל לא בעו לאוקומי פלוגת' דר' יוסי ור"ש בתרי גווני וליכא לאוקומ' כלה לקברו בין רשעי' גמו' דבר קפרא מודה הוא באיסור מוסיף ולא פליג אלא באיסור כולל. ומיהו אכתי ק' היכי אפשר לומ' דלא תני לה ואי משום בר קפר' תנא הוא ופליג א"כ אמאי איתותב לקמן ממתני' ותו ק"ל היכי קאמר דאשמועי' ר חייא דר"י סבר איסור כולל דהא תניא רשת איש ונעש' חמתו נדון כאשת איש:

ויש לפרש דודאי לר' חייא ובר קפרא ההיא מתניתין נשא מת ואח"כ נשא חי דחייב שתים לרבי יוסי פליג אאידך דאא"א ונעש' חמותו ור' חיי' סמיך על ההיא דנשא חי ואידך לא תני לה וכי תנן במתני' ר' יוסי אומר בזיקה הראשונה היינו לענין מילי אחריני ובר קפרא סמוך על ברייתא דא"א ונעשה חמותו ולא תני לה לאידך כדפרש"י ז"ל ועי"ל והוא הנכון יותר דההי' דחמותו מתנית' דוקא היא לד"ה דעל מתני' איתמר' אלא דר' חיי מוקי' כגון שאין לאשתו שם קרוב אחרת דליתסר חמות באיסור כולל:

בעל מום נמי מעיקר' שרי באכילה וכו' פי' מעיקר' הוה שרי בחתיכות העומדות לאכילה ואסור בחתיכות העומדות לעבודה איטמי ליה ושם טומאה אוסר בין לאכיל' ובין לעבודה מגו דחייל איסורה על חתיכות דעבוד' חיי' נמי על חתיכות דאכילה והשתא הוי איסור כולל ממש בכולל דברים האסורים עם דברי' המותרי' ואע"פ שהם מב' שמות אין בכך כלום דאיסור טומא' הוזהר על שתיהן וחל שתיהן כא':

אלא מליק' דבת א' הוא דמשכחת לה פי' ולא משכחת לה באיסור כולל ולא באיסור מוסיף יש שפי' כי כשהביא זה שתי שערות חלו עליו ביחד איסור זרות ואיסור מליק' מחמת נבילה כי אע"פ שזו עצמה לא נמלקה באותה שעה שהביא שתי שערות הא איכ' נבלות טובא דקא מתסר לה ואין לנו לדון על נבילה זו אלא על שם נבילה. מ"ש בבעלת מום וטמא דכיון דמחוסרין מעשה בעצמם לא חל עליהם חיוב כשהביאו שתי שערות עד שנעשו בעלי מום וטמא:

וא"ת א"כ חמותו ונעשת אשת איש למה נדון בחמותו מפני שהיא זיקא ראשונה דהא אשת איש היתה זיקה ראשונ' שנתחייב בה כשהביא ב' שערו דהא איכא בשוקא כמה נשואו' ואילו בחמותו לא נאסר עד שנעשת חמותו י"ל דה"ק דמ"מ כיון דפגע בחמותו ברישא כשהיא פטורה ואילו בא עליה באותה שעה נתחייב שריפה וחל עליו איסור חמות דחמיר כי נעשה אח"כ א"א אי אפשר לדחות איסור זה מעליו משום צד דאין אסור ואפי' בא לחול עליו למפרע קודם האיסור הראשון. אבל יש מקשי' על פי' זה מדתנן בגיד הנשה שנוהג בשליל ובמקדשי' ואקשי פשיט' משום דאקדשי' פקע איסור גיד הנשה מינה ואמרי הכא בולדות קדשי' עסקי' וקסבר ולדות קדשי' ממעי אמן קדושי' ונוהג בשליל דאיסור גיד הנשה ואיסור מוקדשי' בהדדי קא את' ואי איתא להא פירש למה לן למימר דנוהג בשליל ולמימר דולדות קדשים ממעי אמן קדושים תיפוק ליה דכיון דהביא שתי שערות נתיחד זה באיסר גיד ואיסור מוקדשים ואיכא טובא ועוד לקמן חשבינן איסור מוקדשים גבי חלב שהוא איסור מוסיף ולהאי פירש איסור בת אחת היא וכי תימא דלקמן נמי דאיסו' בת אחת היא וליתי' לפרש"י זכרונו לברכה שפי' באיסר מוסיף הא ליתא דא"כ כי אמרי לקמן מאן האי תנא דא"ל מוסיף ואיסור כולל ואיסור בת א' אמרי' אמרי דה"נ היא דהא ת"ק דידיה הוא נמי אלא ודאי ליתיה להאי פי':

והנכון כדפרש"י ז"ל דגבי מליקה אין איסור נבילה ולא איסור זרות חלים אלא לאחר שנמלקה והוא דומה שנראת לכהני' דאלו איסו' זרות לא חייל עד שנראית לכהני' כדאמרי' התם האוכל מבשר חטאת ואשם קודם זריקת דמים פטור שנא' ואכלו אותם אשר כופר בהם וזר לא יאכל ואיסור נבלה נמי לא חייל משום עד שנראית לכהני' אית בה איסור מעילה וכדתנן במס' מעילה חטאת העוף משהוקדש' מועילי' בה נמלקה הוכשרה ליפסל בטבול יום ומחוסר כפורים ובלינה הוזה דמה חייבים עליה משום פגול ונותר וטמא ואין מועלי' בה דאלמ' לא נסתלקת ממנו איסור מעיל' אלא בהזאת דמה וכ"ז שיש בה איסור מעיל' לא חייל עלה איסור נבלה ואיסור זרות בבת א' כשהוזה דמה:

אלא קא מפלגי באסור בת א' ואליבא דר' יוסי ר' חייא סבר דר' יוסי באיסור בת א' מתייב תרתי בר קפר' סבר לא מחייב אלא חדא פרש"י ז"ל דברייתא דבא עליה דקתני לעיל מוקים להו ר' חייא באיסור בת א' דשוו אינהו שליח ופגע שליח בשליח ובר קפר' מוקים לה בזא"ז ומיהו ההיא דאיסור מוסיף תני ואידך דאיסו' כולל לא תני לה פי' לפי' דאלו תני לה כל דא"ל איסור כולל ואית ליה איסור בת א' וכדאי' לקמן בהדיא ואין פי' זה מחוו' חדא דאמאי לא תני לה בר קפרא כיון דר' חייא תני לה ואי משום דתנ' הוא ופליג היכי אסיקנא מתיובתא דמתני' דלקמן ועוד דר' חייא דמוקי לה באיסו' בת א' א"א לתפוס אשת אח טפי מאחות אשה ולא אחות אשה טפי מאשת אח הכי הוה ליה למיתני אינו חייב אלא:

והנכון דמתני' דלעיל מוקים להו ר' חייא בשיטתו בזה אחר זה וכיון דחייב ר' יוסי באיסור כולל מחייב משום בת א' כדלקמן ולית ליה מתני' דחמותו או דמיירי כשאין לאשתו שום קורבה כדפי' לעיל ובר קפרא תני ההיא דאיסור כולל דסמיך אמתני' דאחותו וכיון דלית ליה לר' יוסי איסור כולל לית ליה איסור בת אחת. ואי תני לההיא דנשא מת ואח"כ נשא חי מוקים לה לענין לקברו בין רשעים גמורים:

ויש עוד לפרש דמתני' דאחיות דלעיל תרוייהו מוקים להו לענין לקברו בין רשעים גמורים אבל למלקות ולקרבן ליכא איסור מוסיף ולא איסו' כולל וכפשוט' דמתני' דחמותו והכא פליגי באיסור בת אחת לקרבן ולמלקות ובסברא פליגי ר' חייא סבר אע"ג דר' יוסי לית ליה איסור מוסיף ואיסור כולל למלקות ולקרבן אית ליה איסור בת א' ובר קפרא סבר דאיסור בת אחת נמי לית כיה כגון דאייתי ב' שערות בשבת דאסו' זרות ודשבת בהדי הדדי. אתו פי' דאלו אייתי ב' שערות קודם שבת לא חיילי בהדי הדדי דאיסור זרות חייל משהביא ב' שערות בחול אבל בשבת שהם פנים חדשות ולית ליה בחול לא חייל עליה עד דאתי אבל כשהביא ב' שערות בשבת חלו כא' איסור זרות ואיסו' שבת לגבי שבת זו לגבי שבת אחריני איסור זרות קדים:

כגון דאייתי ב' שערות ואטמי ליה פי' שנטמא באותה שעה ממש או שהיה טמא מקודם לכן אבל לא נתחייב בו עד שהבי' שתי שערות ואילו אטמי לאחר כן איסור זרות קדים:

כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה פי' דכיון דבאותו מעשה נעשה בעל מום ותוך כדי דבור חשיב בת א' ואע"ג דנגע מקמי דנחתך לאפוקי מחזקתיה פי' דלית ליה אסור מוסיף ולא שמעי' דא"ה אית ליה אסור בת א':

אלא לבר קפרא למה לי לאישתבועי דהא פשיט' דמתני' דר' שמעון מסייע קצת ולא פליג עליה כלל ואם להוציא מדברי ר' חייא בר מחלוקתו בדבור הקל סגי:

כיצד א"ר יוסי נדון בזיקה (שניה) [הראשונה] הבאה עליו חמותו וכו' ומייתי מהא דקאמר אשת איש ונעשית חמותו נדון באשת איש דאי איסור חל על איסור היה נידון בחמותו בחמורה אבל לא מייתי מחמותו ונעשית אשת איש דנדון בחמותו דאפי' איסור חל על איסור מ"מ נדון בחמותו דהא בתרי קטלי לא קטלן ליה וא"כ נידון בחמותו. במאי קמיפלגי. דמאי דקאמר כשהותרה וכו' אין זה עיקר טעם דהא אפשר לומר בשני צדדין:

באיסור כולל מחייב תרתי. וא"כ הא דר' יוסי דלעיל דמחייב באשת אח ובאחות אשה מיירי בין נשא חי ואח"כ נשא מת בין נשא מת ואח"כ נשא חי. וא"ת והא קאמר אשת איש ונעשית חמותו נדון באשת איש ואמאי איסור כולל הוא וא"כ לחייב בחמותו החמורה. וי"ל דלאו כר' חייא אתיא כי אם לבר קפרא. א"נ י"ל דהא דמחייב ר' יוסי באיסור כולל תרתי היינו (כשהיו) [כשהם] משם אחד כמו אשת אח ואחות אשה שהכל משום אחוה הוא. אבל בשני שמות כמו חמותו ואשת איש לא מחייב ר' יוסי. וא"ת והלא קאמר ר' יוסי גבי עבר זקן ונשאה חייב שתים אע"ג דשתי שמות הן וי"ל דהיינו דווקא גבי איסור מוסיף דאין חילוק באיסור מוסיף בין שם אחד לשתי שמות אבל באיסור כולל דגרע מיניה אין חייב שתים רק כשהם משם אחד:

מגו דמתסר באכילה אתסר נמי בעבודה. ולפי' שפי' צ"ל דשם אחד הוא דעבודה אקרי קריבה דכתיב המקריב ואכילה אקרי קריבה דכתיב איש [איש] אשר יקרב אל הקדשים והיינו אכילה ואי נמי כיון דאיסורא דאית בהו משום טומאה שם אחד הוא [ועי' בתוס' לעיל עמוד ב' ד"ה איסור] ומיירי הכי בקרבן צבור דהותרה בו טומאה ושבת ולהכי הוי איסור כולל ולא איסור מוסיף דלא נוסף בו איסור בדבר שהי' בו היתר אבל בקרבן יחיד היה איסור מוסיף דקודם שבת הותרו כהנים להקריב כי אתא שבת נאסרו הכהנים להקריב מגו דאתוסף בזה איסורא לגבי כהנים שהותרו בו קודם שבת איתוסף נמי איסורא לגבי זו וכן לענין בעל מום ששמש בטומאה אי בקרבן יחיד הו"ל איסור מוסיף דמתחלה אין תמימים מותרים בו. אטמי נאסרו בו אף תמימים שהיו מותרים בו מגו דאתוסף איסורא לגבי התמימים איתוסף איסורא לגבי בעל מום וחייב משום בעל מום וטומאה אלא ודאי בקרבן צבור איירי:

א) עוד אומר רבינו נתנאל דאף כי אמרינן היתר זריקה שנינו להוציא מידי מעילה היינו דווקא בבהמה דכוותה בחולין שריא משום השחיטה. אבל מליקת עוף דכוותה בחולין אסירא משום נבלה גם הכא לא נפקא מידי מעילה עד לאחר הזאה וכן נמי אמרינן הוזה דמה חייבין עליה משום פגול נותר וטמא ואין בה משום מעילה משמע דעד שעת הזאה יש בו משום מעילה:

רבי חייא סבר רבי יוסי באיסור בת אחת מחייב תרתי [פי' בקונטרס] והא דאמרינן לעיל דמחייב ר' יוסי תרתי באשת אח ואחות אשה מיירי בבת אחת דשוו אינהו ואינהי שליח ופגעו שליח בשליח ואין צריך לומר כן. ונראה דהא דאמרי' לעיל דר' יוסי מחייב שתים היינו לקברו בין רשעים חמורים. וא"ת הלא גבי עבר זקן ונשאה משמע דר' יוסי מחייב שתים באיסור מוסיף וא"כ כ"ש באיסור בת אחת והכא קאמר בר קפרא דלא מחייב ר' יוסי אלא חדא. וי"ל דשאני התם דאיסור חמור הוא דאיכא סקילה. והכא בזר ששימש בשבת לא מחייב רק משום זרות ולא משום שבת אע"ג דאיכא סקילה משום דהותרה מכללה בקרבן צבור. וכן בעל מום ששימש בטומאה מחייב משום בעל מום ולא משום טומאה דהותרה מכללה בצבור. וכן מליקה מחייב משום זרות אבל לא משום נבלה שהותרה מכללה:

שחתך אצבעו בסכין טמאה. וא"ת מ"מ לא הוי בת אחת דמיד שנגע לסכין אטמי. ובעל מום לא הוי עד שחתך. וי"ל כיון דליכא רק זמן מועט בינתים חשבינן ליה בבת אחת. וכן מפורש גבי דמצי לאהדורי ע"י הדחק א) עוד י"מ דמיירי שחתך אצבעו סמוך לעצם הרבה ועתה שחתך העצם בסכין טמאה מיד אטמי ונעשה בעל מום:

תוד"ה לא מחייב אלא חדא פי' בקונטרס והא דקתני רש"א כו' ונראה דבר קפרא נמי תני לה ולקוברו בין רשעים גמורים עכ"ל כתב מהרש"ל ולפי זה צ"ל דסבירא ליה האי סוגיא כדרב אדא דלקמן דמוקי לזר ששימש בפר של כ"ג ולא איירי לענין לקוברו כרב אשי דלקמן ודו"ק עכ"ל ואין זה מוכרח דכמו דנימא למסקנא דלקמן לרב אשי דמיירי בבת אחת ובזר ששימש בשבת חייב ב' לקוברו בין כו' ובטמא ששימש בעל מום שחייב ב' לגמרי לר"ש ה"נ נימא הכא לר' יוסי באיסור כולל דלרבי חייא בזר ששימש בשבת חייב ב' לקוברו בין כו' כדמוקי לה רב אשי לקמן ובטמא ששימש ובנשא מת ואח"כ נשא חי חייב ב' לגמרי ובר קפרא ס"ל לר' יוסי בטמא ששימש בעל מום ובנשא מת ואח"כ נשא חי דאינו חייב ב' אלא לקוברו בין כו' ובזר ששימש בשבת אפילו לקוברו כו' אינו חייב ב' משום דאיסורו קל דלא שייך ביה חיוב חטאת וק"ל:

גמ' א"נ שחתך אצבעו בסכין טמאה כתב מהרש"ל יש להקשות אמאי לא מוקי שנטמא ואח"כ חתך אצבעו או שאר מום דהא טומאה הותרה בציבור א"כ אתיא בבת אחת דומיא דב' שערות בשבת כו' עכ"ל ונראה דלאו קושיא הוא (ג) דהא כיון דנטמא כבר קודם שנעשה בעל מום והיה בר עבודה בטומאתו בקרבן ציבור לכ"ע היאך יחול עליו שוב איסור טומאה משנעשה בעל מום ולא דמיא לזר ששימש בשבת והביא ב' שערות דמעולם לא היה בר עבודה באיסורו ושפיר חלו תרוייהו בבת אחת כשהביא ב' שערות וכן בעל מום ואטמי אח"כ והביא אח"כ ב' שערות מעולם לא היה בר עבודה בטומאתו וק"ל:

בתוס' בד"ה בר קפרא סבר לא מחייב כו' וקשיא לר"י כו' וכי מסקינן דמיפלגי באיסור בת אחת ואליבא דר"ש וחייב לר' חייא ב' כו' ואפ"ה לית ליה איסור מוסיף דקתני לעיל אין חייב כו' עכ"ל וצ"ע דהא לשיטת הקונטרס שכתב לעיל לאוקמתא דפליגי באיסור כולל לר' יוסי דהא דקתני רש"א אינו חייב אלא משום אשת אח דר' חייא תני לה ולא בר קפרא ה"נ נימא הכא דהא דקתני לעיל אינו חייב אלא משום אחות אשה בר קפרא תני לה ולא ר' חייא ואפשר לומר דר' חייא תני לה ולא בר קפרא איכא למימר אבל בר קפרא תני לה ולא ר' חייא ליכא למימר דסתם ברייתא בבי ר' חייא מתניי' וק"ל:

בא"ד דדוקא באיסור בת אחת דהכא כגון אחות אשה וטומאה ושבת ונבילה דלא חיילא היינו משום דהותרה בהדי ההיא דלא הותרה כו' עכ"ל לא ידענא מה שייך למימר דהותרה גבי איסור אחות אשה כיון דמיירי באשתו קיימת כפרש"י בריש שמעתין (ד) גם אין להגיה דבאיסור אשת אח שייך למימר דהותרה כשמת אחיו דהא כיון דרחמנא פטרה קמה לה באשת אח כפרש"י בריש שמעתין ואולי שהתוספות מפרשים דמיירי שמתה אשתו אחר שמת אחיו והרי היא אסורה עליו משום שנאסרה עליו שעה אחת דהשתא שפיר שייך באחות אשה למימר דהותרה והשתא ניחא דמייתי הך פלוגתא דר"ש ור' יוסי אהך מתני' דהכא דהוי פלוגתייהו דומיא דמתני' דהכא אבל ק"ק דאמאי חייב משום אחות אשה לרבי חייא כיון דמתה אשתו וצ"ע:

[גמרא במאי קמיפלגי באיסור כולל וכו'. וליכא למימר דפליגא אי רבי סבר כרבי יוסי או כרבי שמעון דאם כן הוה להו לאשמעינן פלוגתייהו באשת אחיו ואחות אשה גופיה במאי דמיירו רבי יוסי ורבי שמעון וק"ל:

שם אלא לבר קפרא רבי חייא שקורי קא משקר וכו'. ק"ק כמו דלרבי חייא בר קפרא טעי במאי ששמע מרבי אליביה דר"ש וסבר ששמע אליביה דרבי יוסי לפטור סבר ששמע אליביה דרבי שמעון לפטור ממילא לרבי יוסי חייב ובאמת אינו כן וכן בסמוך קשה בהיפך ויש ליישב דמלשון שאמר כך שמעתי (מן) אחת משמע שזה הלשון עצמו שמע מפיו ולא שלמד כן מדיוק מדאמר לרבי יוסי שתים מכלל דרבי שמעון אחת ודו"ק]:

פרש"י בד"ה ואליבא דר"ש וה"ק ר' חייא אע"ג דפליג ר"ש ופטר ה"מ בכולל כו' עכ"ל לאו דוקא בכולל דאפי' באיסור מוסיף נמי לא מחייב ר"ש אלא א' דהיינו דנשא חי ואחר כך נשא מת אלא נקט כולל דקיימינן ביה וק"ל:

תד"ה באיסור בת אחת כו' דהא דקאמר לעיל חייב שתים כגון כו' וק"ק דלא איצטריך רש"י לומר דפלוגתייהו דר"י ור"ש איירי בבת אחת רק דהם איירי במוסיף וכולל ורבי חייא סבר דה"ה בבת אחת נמי סבר רבי יוסי דחייב ובר קפרא סבר דרבי יוסי איירי במוסיף דוקא לקוברו ולא לענין חיוב וה"ה בבת אחת ג"כ אינו חייב שתים ויש ליישב ודו"ק:

[ד"ה בר קפרא סבר כו' וקשה לר"י דמשמע דבאיסור כו'. היינו לפי שיטתם דכתבו דברייתא דקתני אינו חייב לא משום אשת אח מחייב תרתי היינו לקוברו ולא לענין חיוב ממש וע"כ איסור מוסיף ס"ל כדאמרינן פ' אמרו לו ועלה קאי רבי שמעון ואמר דאינו חייב אלא כו' אבל לא כפרש"י לעיל דבר קפרא לא קתני בברייתא רבי שמעון כו' ודברי חדושי הלכות אינם מובנים בזה:

בא"ד דלא חיילא היינו משום דהותרה וכו' ר"ל גם באחות אשה נקרא הותרה מפני שיש לה היתר לאחר מיתה כמ"ש בדיבור שלפני זה ולקמן בד"ה אמר רבי יוסי כו' ודברי החדושים הם ללא צורך ודו"ק]:

גמ' א"נ שחתך אצבעו בסכין טמאה. נ"ב יש להקשות אמאי לא מוקי שנטמא ואח"כ חתך אצבעו או שאר מום דהא טומאה הותרה בצבור א"כ אתיא בבת אחת דומיא דשתי שערות בשבת וצ"ל דלא ס"ל הותרה לגמרי אלא דחויה היא ומש"ה לא שרי לכתחלה אא"כ נטמאו כל הכהנים אבל אם נשאר חד כהן טהור אסור ואף שאינו פוגם העבודה ולא מיפסל מ"מ מאחר שלכתחלה אסור משום טומאה תו לא חל איסור בעל מום כמו שפירש התוס' לעיל גבי מליקה ודו"ק. (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה שרי באכילה בקדשים דכתיב כו' כצ"ל:

בד"ה מיחייב תרתי כו' כגון דשוינהו שני אחין שליח לקדש כו' כצ"ל:

בד"ה לא מיחייב אלא חדא וכי חייב ב' כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה בשלמא כו' דרבי יוסי אתנייה הס"ד:

תוס' בד"ה לא מחייב כו' תנא לה ולקוברו כו'. נ"ב ולפי זה צ"ל דס"ל האי סוגיא כרב אדא דלקמן דמוקי לזר ששימש בפר של כ"ג ולא מיירי לענין לקוברו כו' כרב אשי דלקמן ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה באיסור בת אחת כו' והשתא הא דפליג עלה כו' כצ"ל:

בד"ה בר קפרא כו' היינו לקוברו בין כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מיגו (בסופו). והכי ל"ל כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שחתך. ונטמא בחתיכתו כו'. כצ"ל:

תד"ה אלא. קרינן ביה וזר לא יאכל כי קדש הם. כצ"ל:

תד"ה בר קפרא. דסבר ב"ק דדוקא באיסור ב"א דהכא כגון אחות אשה (ר"ל הוא דב"א חמיר וס"ל לר' יוסי דחייל אפי' איסור אחות אשה בהדי אשת אח אע"ג דהוא קיל מאשת אח כמש"כ בדבור הקודם ולאפוקי מר"ש נקטי אחות אשה) וטומאה כו' דלא חיילי כצ"ל (ר"ל דס"ל לב"ק דלא חיילי אפי' לר' יוסי) היינו משום כו'. כנ"ל נכון בכוונת דבריהם והמהרש"א לא הבינם כן והניחם בצ"ע ושרי ליה מאריה:

גמ' אי נמי שחתך אצבעו. עיין כתובות דף ל ע"ב תד"ה לא צריכא:

שם ר' חייא שקורי קא משקר. עיין שבועות דף כו ע"א תד"ה את לבך:

גמרא כגון דאייתי שתי שערות בשבת דהוי להו (בזר ששימש בשבת) זרות ושבת בהדי הדדי.
קשה לי, בכל מקום דאמרינן אין איסור חל על איסור, וננקוט נבילה ביוה"כ, אמאי לא מקרי מוסיף באם אחד נעשה גדול ביוה"כ זה, ונימא מגו דאתוסף איסור יוה"כ על איש הזה אתוסף לכ"ע, וצ"ל דלא מקרי מוסיף אלא היכא דמצד איסור הראשון לחוד היה מותר לזה ורק משום איסור הב' אסור לו.
ואולם בהרמב"ם בפי' המשניות (פ"ג מ"ה דכריתות) מבואר דגם זה מקרי מוסיף, במ"ש לפרש בהא דאמרינן (לפי גרסתו שם דאתיילד בן קטן) דלכשיגדיל חל עליו איסור אשת אחי אביו ואיסור אשת אביו בבת אחת ומגו דחל וכו', ובתיו"ט שם הביאו לדברי הרמב"ם אלו, ומ"ש התיו"ט עלה דאכתי קשיא דלמאי מצריכים שיהיה הבן קטן, במח"כ לא דק דבבן גדול הא גם לדידיה לא חל איסור אשת אביו על איסור דאשת אחי אביו, הרי מפורש דכה"ג מקרי מוסיף:

גמרא במאי קמפלגי באיסור כולל כו' ר"ח סבר בא"כ מחייב תרתי.
אין להקשות לר' חייא למה ליה לאשתבועי די"ל דגם ר"ח צריך לאשמועינן לאפוקי ר"י מפשטיה דכיון דס' דא"א ונעשית חמותו דאין איסור חמותו חל על איסור א"א דמשמע בפשטא דלית ליה כולל, וכדס"ל באמת סתמא דתלמודא לעיל כמ"ש התוס' (ד"ה איסור כולל הוא) לזה אשמעינן דאית ליה כולל אלא דהתם לא הוי כולל כמו שכתב התוס' שם, ובתוס' כתבו דהו"מ להקשות כן ואנכי בל ידעתי:

(לג סע"א תוספות) ד"ה אצבעו וכו' שהיתה אצבעו חתוכה עד משהו אחרון וכו'.—דבריהם נפלאים בעיני, דשבר יד ה"ז מום, ושבר עצם ברובו כאילו נשבר כולו, ואפי' נפגם ידו ה"ז מום כדתנן בבכורות (פ"ו מ"י, מ ע"ב), וכל שכן כשנחתך רוב אצבע. ועי' מ"ש בחולין יז ב על תוס' ד"ה "פגימת".

באיסור כולל. לקמיה מפרש מאי איסור כולל איכא: ואליבא דר' יוסי. דאמר בשאר איסורי איסור חל על איסור ע''י מגו: באיסור כולל מיחייב תרתי. דקתני חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה אפילו נשא מת ואח''כ נשא חי דליכא איסור מוסיף בהאי בתרא אלא איסור כולל מגו דמיתסר בכולהו אחוותא כולל גם את זו עמהן: לא מיחייב אלא חדא. וכי חייביה רבי יוסי תרתי בנשא חי ואח''כ נשא מת דאיסור מוסיף הוא והא דקתני ר''ש אומר אינו חייב אלא משום אשת אח דאוקימנא בנשא מת ואח''כ נשא חי רבי חייא תני לה בר קפרא לא תני לה: מעיקרא. קודם שבת זו: מגו דמתסרא במלאכה. משום שבת כולל את העבודה בכלל האיסור משום שבת והכא לא שייך מוסיף שלא ניתוסף איסור על החתיכה דהיינו עבודה והיכי דמי מוסיף כגון אי הוה מצינו למימר הכי עבודה מעיקרא אסורה לזרים ומותרת לכהנים הוה ליה שבת מגו דאיתוסף עלה איסור לגבי כהנים משום שבת איתוסף נמי לגבי דידיה משום שבת והכי ליכא למימר דהא משום שבת לא מיתסרי כהנים: שרי באכילה. בקדשים דכתיב ומן הקדשים יאכל (ויקרא כא): מגו דמיתסר באכילה. משום טומאה חייל נמי שם טומאה על העבודה: אלא מליקה. כולל לא משכחת לה דהא בשעת מליקה חיילי תרוייהו דכל זמן שלא נמלקה היה עליה איסור מעילה ולא זהו איסור זרות האמור בקרבן שניתר לאכילת כהנים וכשנמלקה ונראית לכהנים פקע מינה איסור אזהרת מעילה וחייל עליה איסור זרות דזר לא יאכל ואיסור מליקה באיסור בת אחת: מיחייב תרתי. דהא דקאמר לעיל חייב שתים כגון שבא עליו איסור דאשת אח ואחות אשה כאחד ומשכחת לה כגון דשווינהו שליח שני אחין לקדש שתי אחיות והן עשו שליח לקבל קידושיהן ופגע שליח בשליח: לא מיחייב אלא חדא. וכי חייב באיסור מוסיף בנשא חי ואח''כ נשא מת כדמפרש לעיל: כגון דאייתי שתי שערות. היום בשבת זו דהשתא ליכא למימר כדלעיל מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה דהא לא חל שום איסור עליו עד היום דאיסור זרות ואיסור שבת יחד באו אבל הביא שתי שערות בחול קדים זרות עליה: בעל מום נמי כגון דאייתי שתי שערות ואיטמי ליה. כלומר דאיטמי קודם ב' שערות ובתוך טומאתו ומומו הביא שתי שערות ובשעת הבאה חלו שניהן שהרי שניהן היו תלוין עליו: שחתך אצבעו. והוא המום ונטמאה בחתיכתו בסכין: בשלמא לר' חייא. מצי לאוקמי גמריה ודבר קפרא הכי: כי אתנייה. [רבי] לדידיה כרבי יוסי ולבר קפרא כר''ש ובר קפרא הוא דטעה וסבר דר' אליבא דר' יוסי אתנייה: אלא לבר קפרא. דאמר רבי אליבא דר' יוסי אתנייה קולא א''כ אליבא דמאן אתנייה לר' חייא חומרא וכי לבר קפרא שקורי משקר רבי חייא דלא אתנייה רבי [לר''י] מחייב שתים: ואליבא דר''ש. וה''ק רבי חייא אע''ג דפליג ר' שמעון ופטר הנ''מ בכולל אבל בבת אחת מודה הואיל ולא קדים חד לחבריה ובר קפרא אמר בבת אחת נמי פליג ר''ש: לאפוקי לר''ש מחזקיה. דהוה מחזקינן ליה לרבי שמעון לקולא ואישתבע לן ר' חייא דבבת אחת מודי: בשלמא לבר קפרא. מצי לתרוצי לגמריה וגמריה דרבי חייא ולמימר כי אתניין רבי פטור אליבא דר''ש וכי אתנייה לר' חייא חיובא אליבא דר' יוסי ורבי חייא הוא דטעה וסבר דרבי אליבא דר''ש אתנייה: אלא לר' חייא. דאמר אליבא דר''ש אתנייה רבי חיובא אלא פטורא דאתנייה לבר קפרא אליבא דמאן וכי שקורי משקר בר קפרא דלא אתנייה ר' פטורא כלל: אמר לך רבי חייא. ודאי בר קפרא לא משקר אלא טעי דרבי ודאי פטורא אתנייה ולא בכולהו אלא בתרתי בזר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה דמשתכח בין ע''י כולל בין ע''י בת אחת כדאמר לעיל:

במאי קמיפלגי באיסור כולל. הו''מ לאקשויי בשלמא לבר קפרא משתבע לאפוקי ר' יוסי מחזקיה אלא לר' חייא למה ליה אשתבועי דכה''ג דייק בסמוך אלא כאן לא חש לדקדק משום דלא קאי הכי: לא מיחייב אלא חדא. פי' בקונטרס והא דקתני ר''ש אומר אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד דאוקימנא בנשא מת ואח''כ נשא חי דהוי איסור כולל רבי חייא תני לה ולא בר קפרא ונראה דבר קפרא נמי תני לה ולקברו בין רשעים גמורים: אלא מליקה בבת אחת הוא דמשכחת לה. וא''ת היכי הויא בבת אחת והא מיד כי נמלקה הויא לה נבילה ואיסור זרות לא חייל עד אחר זריקה שיש היתר לכהנים כדאמר בפרק בתרא דמכות (דף יח: ושם) דכל היכא דקרינן ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינן ביה וכל זר לא יאכל קודש וי''ל דאיסור נבילה נמי לא חייל עד אחר הזריקה דנפקא איסור מעילה דלא חייל איסור נבילה על איסור מעילה דחמיר מיניה כי היכי דחמיר איסור מעילה מאיסור גיד כדאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף קא. ושם) ואע''ג דבר קפרא דשמעתין אית ליה בריש מעילה (ד' ה.) דהיתר זריקה שנינו ומשנראה לזריקה נפיק מידי מעילה מ''מ איסור איכא עד שיזרוק הלכך לא חייל איסור נבלה עד אחר זריקה ועוי''ל [דבר קפרא סבר] דר''ש דשמעתין לטעמיה דאית ליה איסור זרות לפני זריקה דאמר התם במכות (דף יז:) דזר שאכל עולה לפני זריקת דמים לוקה חמש ולא משום זרות דכתיב גבי ואכלו אותם אשר כופר בהם דמשום ההוא לא לקי אפי' לר''ש כדאיתא בהדיא התם אלא מההוא קרא דלא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב): באיסור בת אחת מיחייב תרתי. פי' בקונטרס דהא דקאמר לעיל חייב שתים כגון שבא עליו איסור אשת אח ואחות אשה כאחד ומשכחת לה ע''י שליח כדלקמן (דף לד.) והשתא הא דפליג עליה ר''ש דאמר אין חייב אלא משום אשת אח בלבד אע''ג דבבת אחת אשת אח דחמור חייל דאין לה היתר אחר מיתה אלא במקום יבום אבל אחות אשה שרי לאחר מיתת אשתו וברייתא דקתני אינו חייב אלא משום אחות אשה לא איירי בבת אחת דא''כ היה חייב משום אשת אח אלא בנשא חי ואח''כ נשא מת איירי והא דקאמר ר' חייא דר' יוסי בבת אחת מחייב תרתי לאו דוקא באיסור בת אחת אלא אפילו באיסור מוסיף כדמוכח בפ' אמרו לו (כריתות דף יד:): בר קפרא סבר לא מיחייב אלא חדא. וההיא דקתני ר''ש אומר אינו חייב אלא משום אשת אחיו [בלבד דמשמע] דמחייב ר' יוסי תרתי היינו לקוברו בין רשעים גמורים ובאידך ברייתא דמיירי בנשא חי ואח''כ נשא מת מודה בה בר קפרא דלר' יוסי חייב שתים דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף כמו שפירש בקונטרס כדמוכח ממתני' דפ' אמרו לו וקשה לר''י דמשמע דבאיסור מוסיף חל טפי איסור על איסור מבאיסור בת אחת וכי מסקינן דמיפלגו באיסור בת אחת ואליבא דר''ש וחייב לר' חייא שתים באיסור בת אחת לר''ש ואפ''ה לית ליה איסור מוסיף דקתני לעיל אין חייב אלא משום אחות אשה ואר''י דבודאי איסור בת אחת עדיף אלא דסבר בר קפרא דדוקא באיסור בת אחת דהכא כגון אחות אשה וטומאה ושבת ונבילה דלא חיילא היינו משום דהותרה בהדי ההיא דלא הותרה שכן משמע לישנא דקאמר בר קפרא שבת לכל הותרה טומאה לכל הותרה משמע משום דהותרו לא חיילי ורבי חייא לית ליה האי סברא כדקאמר לכהנים הותרה ולא לזרים הלכך קאמר בסמוך דבבת אחת מחייב ר''ש שתים אע''ג דבאיסור מוסיף לא מחייב אלא אחת וכן משמע קצת לקמן דאיסור בת אחת עדיף טפי דקאמר השתא משום כולל מיחייב משום בת אחת מיבעיא ומאן דמחייב באיסור כולל היינו משום דמידי דהוה אאיסור מוסיף כדאמר בפ''ג דשבועות (דף כד: ושם) וא''כ עדיף נמי מאיסור מוסיף: אצבעו בסכין טמאה. שהיתה אצבעו חתוכה עד משהו אחרון דכשנגע בו הסכין נטמא ונעשה בעל מום:

יבמות לג ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף לג - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד