יבמות לד ע"ב

וְהָא תָּמָר בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה אִיעַבַּרָא אֲמַר לֵיהּ תָּמָר בְּאֶצְבַּע מִעֲכָה דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק כׇּל מָ(ו)עֹכוֹת שֶׁל בֵּית רַבִּי תָּמָר שְׁמָן וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָן תָּמָר עַל שֵׁם תָּמָר שֶׁמִּעֲכָה בְּאֶצְבָּעָהּ וְהָא הֲווֹ עֵר וְאוֹנָן עֵר וְאוֹנָן שִׁמְּשׁוּ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּן
מֵיתִיבִי כׇּל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ דָּשׁ מִבִּפְנִים וְזוֹרֶה מִבַּחוּץ דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמְרוּ לוֹ הַלָּלוּ אֵינוֹ אֶלָּא כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן
כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן דִּכְתִיב וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן דְּאִילּוּ הָתָם שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ וְהָכָא כְּדַרְכָּהּ
בִּשְׁלָמָא אוֹנֵן דִּכְתִיב בֵּיהּ וְשִׁחֵת אַרְצָה אֶלָּא עֵר מְנָלַן אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק דִּכְתִיב וַיָּמֶת גַּם אוֹתוֹ אַף הוּא בְּאוֹתָהּ מִיתָה מֵת בִּשְׁלָמָא אוֹנֵן מִשּׁוּם לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע אֶלָּא עֵר מַאי טַעְמָא עֲבַד הָכִי כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר וְיַכְחִישׁ יָפְיָהּ
תָּנוּ רַבָּנַן אוֹתָהּ פְּרָט לְכַלָּה דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים פְּרָט לְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ אֲמַר לֵיהּ הוּן בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן לְרַב נַחְמָן לֵימָא קָא סָבַר רַבִּי יְהוּדָה הַתּוֹרָה חָסָה עַל תַּכְשִׁיטֵי כַלָּה אֲמַר לֵיהּ לְפִי שֶׁאֵין אִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת מְבִיאָה רִאשׁוֹנָה
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי רַבָּנַן סָבְרִי שִׁכְבַת זָרַע פְּרָט לְהַעֲרָאָה אוֹתָהּ פְּרָט לְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ וְהַעֲרָאָה מִשִּׁכְבַת זָרַע נָפְקָא אוֹתָהּ פְּרָט לְכַלָּה
כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כֹּל שֶׁשָּׁהֲתָה אַחַר בַּעֲלָהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְנִשֵּׂאת שׁוּב אֵינָהּ יוֹלֶדֶת אָמַר רַב נַחְמָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין דַּעְתָּהּ לְהִנָּשֵׂא אֲבָל דַּעְתָּהּ לְהִנָּשֵׂא מִתְעַבֶּרֶת אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְבַת רַב חִסְדָּא קָא מְרַנְּנִי רַבָּנַן אַבָּתְרִיךָ אֲמַרָה לֵיהּ אֲנָא דַּעְתַּאי עֲלָךְ הֲוַאי
הָהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף אָמְרָה לוֹ רַבִּי (אֲנָא) [אֲנִי] שָׁהִיתִי אַחַר בַּעְלִי עֶשֶׂר שָׁנִים וְיָלַדְתִּי אֲמַר לַהּ בִּתִּי אַל תּוֹצִיאִי לַעַז עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים אֲמַרָה לֵיהּ לְגוֹי נִבְעַלְתִּי
אָמַר שְׁמוּאֵל וְכוּלָּן צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים חוּץ מִגִּיּוֹרֶת וּמְשׁוּחְרֶרֶת קְטַנָּה אֲבָל קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים
וּבְמַאי אִי בְּמֵיאוּן וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל דְּלָא בָּעֲיָא וְאִי בְּגֵט הָאַמְרַהּ שְׁמוּאֵל חֲדָא זִימְנָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מֵיאֲנָה בּוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נָתַן לָהּ גֵּט צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אֶלָּא בִּזְנוּת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - ב

ומקשינן: והא תמר כלת יהודה - בביאה ראשונה מיהודה איעברא!

אמר ליה רב נחמן: תמר - קודם הביאה של יהודה, באצבע מיעכה את בתוליה, והיה פתחה פתוח, ונחשב לגבי זה כאילו ביאתה היתה ביאה שניה, שמתעברת בה!

דאמר רבי יצחק: כל מועכות של בית רבי, הממעכות ומשירות את בתוליהן באצבע - "תמר" שמן.

ולמה נקרא שמן "תמר"? - על שם תמר, שמעכה בתוליה באצבעה. ומקשינן: איך אמר רבא שתמר מביאה ראשונה של יהודה התעברה?

והא הרי הוו ער ואונן, שהיתה נשואה להם לפני שבא עליה יהודה!?

ומשנינן: ער ואונן - שמשו שלא כדרכן, שבאו עליה שלא במקום תשמיש.

מיתיבי: כל עשרים וארבעה חדש שאשה מינקת את בנה, ויש סכנה לעובר אם תתעבר אמו, שייעכר חלב אמו ולא יהיה לו מה לינק - מותר לו לבעלה לבוא עליה באופן שהוא דש מבפנים, וזורה את הזרע מבחוץ, כדי שלא תתעבר, דברי רבי אליעזר.

אמרו לו חכמים: הללו מעשים שכאלו, אינו אלא כמעשה ער ואונן!

ומוכח שער ואונן באו עליה כדרך תשמיש, אלא שלבסוף השחיתו את זרעם על הארץ, וכיצד אמר רבא שיהודה בא על תמר ביאה ראשונה, ותמה לרב נחמן כיצד התעברה בה לפי רב נחמן!?

ומשנינן: מה שאמרו חכמים שהעושה כן הוא נוהג כמעשה ער ואונן, אין הכונה שעושה בדיוק כמעשיהם ממש.

אלא כמעשה ער ואונן, ולא כמעשה ער ואונן!

כמעשה ער ואונן -

דכתיב [בראשית לח]: "והיה אם בא אל אשת אחיו, ושחת ארצה"

ולא כמעשה ער ואונן - דאילו התם הם באו עליה שלא כדרכה, ובכך היה השחתת הזרע שלהם, ולזה קרא הכתוב "ושחת ארצה".

ואילו הכא במינקת, לפי רבי אליעזר, בא עליה כדרכה, אלא שמשחית זרעו ארצה.

והוינן בה: בשלמא אונן, יודעים אנו שנהג כן, דכתיב ביה "ושחת ארצה".

אלא ער - מנלן שגם הוא נהג כך?

אמר רב נחמן בר יצחק, דכתיב [בראשית לח]: "וימת גם אותו".

מלמד הכתוב, שאף הוא באותו גורם למיתה, מת.

בשלמא אונן, עשה כך, משום שחשב כי "לא לו יהיה הזרע", אלא הוא יהיה על שם אחיו ער, שהרי אונן ייבם אותה אחר מיתת ער אחיו.

אלא ער - מאי טעמא עבד הכי?

כדי שלא תתעבר, ויכחיש יפיה.

תנו רבנן: [ויקרא טו] כתיב בפרשת הטומאה של איש השוכב עם אשה, שנטמאים בכך האיש והאשה:

"ואשה אשר ישכב אותה איש שכבת זרע, ורחצו במים".

המילה "אותה" היא מיעוט, ובא לומר - פרט לכלה, הנבעלת בביאה ראשונה, שאינה נטמאת מהביאה, דברי רבי יהודה. וכפי שתבאר הגמרא להלן.

וחכמים אומרים: "אותה, שכבת זרע" - פרט לבא עליה שלא כדרכה, שלא במקום תשמיש.

אמר ליה, תמה ושאל, הון, בריה בנו דרב נחמן, לרב נחמן:

לימא האם נאמר שקא סבר רבי יהודה: התורה חסה על תכשיטי כלה, על הכחל והשרק שהיא נותנת על פניה, שלא ירדו ממנה בשעת הטבילה במים!?

אמר ליה רב נחמן לבנו: טעמו של רבי יהודה הוא, לפי שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה, לפי שאין המקום פתוח בשעה שבא עליה בפעם הראשונה.

ולכן, אינה מטמאה ביאה זו את הכלה, על אף שהוציא הבעל זרע, ועל אף שהיה זה במקום תשמיש, וזה מקום הראוי להזריע שם בביאה שניה, כשהפתח יהיה פתוח.

כי מיעטה התורה, שאין היא נטמאת היות וזאת ביאה ראשונה, שאינה ראויה להתעבר בה, כי היות ואין הפתח פתוח אז, אין היא ביאה הראויה להזרעה.

וגם שכבת הזרע של הבעל שנוגעת בה אינה מטמאת אותה, היות וזה "מגע בית הסתרים", שאין האדם נטמא "טומאת מגע", על ידי נגיעה בטומאה, אלא אם נוגע בטומאה בידיו או בצדו החיצון של הגוף, ולא כשהיה המגע ב"בית הסתרים", בחלק הפנימי של הגוף, המוסתר מעין רואים.

ומבארת הגמרא: במאי קמיפלגי רבנן ורבי יהודה?

רבנן סברי, שכך הוא מיעוט הפסוק: שכבת זרע - פרט להעראה, תחילת ביאה, שאין היא ראויה להזרעה.

אותה - פרט לביאה שלא כדרכה, שלא במקום תשמיש.

ורבי יהודה סבר: שלא כדרכה והעראה, שניהם מ"שכבת זרע" נפקא.

אותה - פרט לכלה.

כי אתא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן: כל אשה ששהתה אחר שמת בעלה או גירשה בעלה עשר שנים, ונשאת - שוב אינה יולדת.

אמר רב נחמן: לא שנו אלא שאין דעתה להנשא, אבל דעתה להנשא - מתעברת.

אמר ליה רבא לאשתו, שהיתה בת רב חסדא, ולקחה אחרי ששהתה עשר שנים לאחר מיתת בעלה הראשון, רמי בר חמא, והתעברה מרבא: קא מרנני רבנן אבתריך, כיצד ילדת אחרי עשר שנות המתנה אחרי מות בעלך הראשון!?

אמרה ליה: אנא, לפני שחלפו עשר שנים, דעתאי עלך, הואי. ולכן התעברתי גם אחר עשר שנים.

מעשה בההיא אשה דאתיא לקמיה דרב יוסף.

אמרה לו: רבי, אנא, שהיתי אחר בעלי עשר שנים, וילדתי!

אמר לה רב יוסף: בתי, אל תוציאי לעז על דברי חכמים!

אמרה ליה, הודתה לו: לנכרי נבעלתי במשך הזמן הזה! אמר שמואל: וכולן, כל הנבעלות צריכות להמתין מלהנשא אחר בעילתן, שלשה חדשים, כדי להבחין בין הזרע של הבעל הראשון לזרע של הבעל השני, וכללו חכמים בגזירתם את כל הנשים הישראליות, ואפילו קטנות שאינן מולידות.

חוץ מגיורת ומשוחררת קטנה, שלא גרו עליה חכמים שתצטרך להמתין.

אבל קטנה בת ישראל - צריכה להמתין ג' חדשים.

ובמאי גזרו על קטנות ישראליות?

אי גזרו על קטנות היוצאת מבעליהן במיא ון,

והאמר שמואל דלא בעיא ממאנת להמתין. לפי שלא גזרו עליה.

ואי על קטנות שנישאו על ידי אביהן מן התורה, היוצאות בגט -

האמרה כבר שמואל חדא זימנא!

דאמר שמואל: מיאנה בו - אינה צריכה להמתין שלשה חדשים.

אבל אם נתן לה גט - צריכה להמתין שלשה חדשים!

אלא אמר זאת שמואל, שצריכות קטנות להמתין בישראליות ולא בגיורת, על קטנות הנבעלות בזנות.

והא [והרי] תמר בביאה ראשונה איעברא [נתעברה] שמקובל שתמר היתה עדיין בתולה כשבא עליה יהודה! אמר ליה [לו]: תמר באצבע מעכה את הבתולים, לפני הביאה, ולכן נתעברה בביאה ראשונה. שאמר ר' יצחק: כל מועכות של בית רבי שנוהגות למעוך את בתוליהן — תמר שמן, כלומר, מכנים אותן תמר, ולמה נקרא שמן תמר — על שם תמר שמעכה באצבעה. על עצם הראיה מתמר תוהים: והא הוו [והרי היו] ער ואונן שהיו בעליה קודם לכן ולא היה איפוא לתמר למעוך את בתוליה לפני שבא עליה יהודה! ומשיבים: "ער ואונן" שמשו שלא כדרכן (בפי הטבעת), ולכן היתה עדיין בתולה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: אשה שילדה, כל עשרים וארבעה חדש שהתינוק יונק, בעלה דש (בועל) מבפנים, וזורה את הזרע מבחוץ, כדי שהאשה לא תתעבר, שאם תתעבר ייפסק חלבה, ועלול התינוק למות. אלו דברי ר' אליעזר. אמרו לו: דברים הללו שאתה מציע לעשות אינו אלא כמעשה ער ואונן ואסור לעשותם! ועל כל פנים משמע מכאן שער ואונן באו עליה כדרכה, אלא שלא גמרו את ביאתם!

ומשיבים: כוונת הדברים היתה שהם נהגו כמעשה ער ואונן מבחינה מסויימת, ואולם לא כמעשה ער ואונן לגמרי. ומפרטים: כמעשה ער ואונן מבחינת השחתת הזרע, דכתיב [שנאמר]: "והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו" (בראשית לח, ט), ואולם לא כמעשה ער ואונן בדיוק, שאילו התם [שם] בער ואונן היתה הביאה שלא כדרכה, והכא [וכאן] מדובר בביאה כדרכה.

ושואלים שוב לעצם המעשה: בשלמא [נניח] אונן שבא עליה שלא כרגיל, יודעים ממה דכתיב ביה [שנאמר בו] "ושחת ארצה" (שם), אלא ער מנלן [מניין לנו] שבא עליה שלא כדרכה? אמר רב נחמן בר יצחק: דכתיב [שנאמר] באונן "וימת גם אתו" (בראשית לח, י), כלומר, אף הוא באותה מיתה מת, על שעבר אותה עבירה שעבר אחיו. ושואלים: בשלמא [נניח] אונן בא עליה שלא כדרכה, שלא רצה שתלד משום שידע ש"לא לו יהיה הזרע" (בראשית לח, ט), אלא יהיה נחשב אחרי אחיו המת, אלא ער מאי טעמא עבד הכי [מה טעם עשה כך]? ומשיבים: כדי שלא תתעבר ויכחיש (ויתמעט) יופיה בהריון.

א תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים" (ויקרא טו, יח). ומדייקים: "אותה" הוא מיעוט, פרט לכלה, שביאתה בפעם הראשונה אינה מחייבת טבילה, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: פרט לביאה שלא כדרכה, שביאה שלא כדרכה אינה מחייבת טבילה. אמר ליה החכם הון בריה [בנו] של רב נחמן לרב נחמן אביו: לימא קא סבר [האם לומר שסבור] ר' יהודה: התורה חסה על תכשיטי (איפור) כלה, שלא יתקלקלו מחמת המים, ולפיכך פטרוה מטבילה? אמר ליה [לו]: לא זה הטעם, אלא לפי שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה, ולכן אין ביאה כזו מטמאה, שאינה שכיבה הראויה לזרע.

ומוסיפים: במאי קמיפלגי [במה חלוקים] ר' יהודה וחכמים — רבנן סברי [חכמים סבורים] שמה שנאמר "שכבת זרע" משמעו פרט להעראה, שהיא ביאה לא גמורה ובלא הוצאת זרע, והמיעוט "אותה" משמעו פרט לשלא כדרכה. ואילו ר' יהודה סבר: שלא כדרכה והעראה שניהם מן המיעוט "שכבת זרע" נפקא [יוצאים, נלמדים] שאין זו שכיבה העשויה להביא להולדה ("זרע"), "אותה" שנאמר — פרט לכלה.

ב אגב דברים אלה, בענין ביאה שאינה ראויה להולדה, מביאים: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: כל אשה ששהתה אחר שמת בעלה או שנתגרשה ממנו עשר שנים בלא תשמיש ונשאת — שוב אינה יולדת. אמר רב נחמן: לא שנו דבר זה אלא שאין דעתה להנשא, אבל אם דעתה במשך הזמן להנשא — מתעברת לאחר מכן. אמר ליה רבא לאשתו, בת רב חסדא: קא מרנני רבנן אבתריך [מרננים חכמים אחריך], שכן בין הזמן שנתאלמנה עד לזמן שנשאה רבא עברו יותר מעשר שנים והיא ילדה לו בכל זאת ילדים, ולכאורה נראה ששימשה בינתיים! אמרה ליה [לו]: אנא דעתאי עלך הואי [אני דעתי עליך היתה], שמסופר שכבר בהיותה ילדה נתנבאה שתינשא לו, ולכן אף לאחר שהייה ארוכה זו ילדתי לך.

מסופר: ההיא דאתיא לקמיה [אשה אחת שבאה לפני] רב יוסף, אמרה לו: רבי, אנא [אני] שהיתי אחר בעלי עשר שנים ובכל זאת ילדתי! אמר לה: בתי, אל תוציאי לעז על דברי חכמים. אמרה ליה [לו] והודתה: לגוי נבעלתי בתוך הזמן הזה, ואם כן אין בכך סתירה לדברי חכמים.

ג אמר שמואל: וכולן, כל הנשים שנבעלו — ויש חשש שנתעברו, צריכות להמתין שלשה חדשים לפני שהן נישאות, כדי להבחין בין ילד שנולד מביאה קודמת לזה שנולד מן הנישואין, חוץ מגיורת קטנה ומשוחררת קטנה, שאף שייתכן שנבעלו, מכל מקום כיון שהן קטנות אינן יכולות להרות. אבל קטנה בת ישראל שנבעלה צריכה להמתין שלשה חדשים.

ושואלים: ובמאי [ובמה] באיזו קטנה מדובר? אי [אם] שיצאה במיאון שהיתה נשואה (נישואין מדברי סופרים) ומיאנה בבעלה, והאמר [והרי אמר] שמואל דלא בעיא [שהממאנת אינה צריכה] להמתין, ואי [ואם] יצאה בגט, שנתגרשה אותה קטנה — האמרה [הרי כבר אמר אותה] שמואל את ההלכה הזו חדא זימנא [פעם אחת] ומדוע חזר ואמר? שכן אמר שמואל: מיאנה בו הקטנה בבעלה — אינה צריכה להמתין שלשה חדשים לנישואין השניים, אבל אם נתן לה גט — צריכה להמתין שלשה חדשים, כדי לא להבדיל בין גרושה גדולה לגרושה קטנה! אלא צריך לומר שמדובר כאן שנבעלה אותה קטנה בזנות,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But didn’t Tamar become pregnant from the first act of intercourse, despite the fact that she was a virgin at the time of her sexual act with Judah? Rav Naḥman said: Tamar broke her hymen with her finger prior to intercourse, and it is due to this that she became pregnant from the first act of intercourse, as Rabbi Yitzḥak said: All of those women from the household of Rabbi Yehuda HaNasi who break their hymens are named Tamar by nickname. And why are they named Tamar? They are called this on account of Tamar, who broke her hymen with her finger. The Gemara wonders about the proof from Tamar itself: But weren’t there Er and Onan, her previous husbands, who presumably engaged in sexual intercourse with her? The Gemara responds: Er and Onan engaged in sexual intercourse in an atypical manner, i.e., anal intercourse, and therefore she was still a virgin.

The Gemara raises an objection from a baraita: After a woman gives birth, her husband penetrates inside and spills his semen outside for the entire twenty-four months during which the baby is breastfeeding, so that his wife not become pregnant, as that would terminate her milk production and the child might die. This is the statement of Rabbi Eliezer. They said to him: These acts are nothing other than acts similar to those of Er and Onan, which are prohibited. Regardless, it can be deduced from here that Er and Onan engaged in normative sexual intercourse with Tamar, only they did not fully complete the sexual act.

The Gemara answers: The Tosefta actually means that what they did was similar to the act of Er and Onan in some ways, but not similar to the act of Er and Onan in other ways. The Gemara elaborates: It was similar to the act of Er and Onan in that there was a spilling of semen, as it is written: “And it came to pass when he had intercourse with his brother’s wife, that he spilled it on the ground” (Genesis 38:9). Yet it was not similar to the act of Er and Onan, as there Er and Onan engaged in sexual intercourse in an atypical manner, i.e., anal intercourse, while here the Tosefta is referring to sexual intercourse in a typical manner.

The Gemara continues to clarify what took place: Granted, Onan engaged in unnatural sexual intercourse with her, as it is written with regard to his act: “That he spilled it on the ground” (Genesis 38:9). However, from where do we derive that Er engaged in unnatural sexual intercourse with her? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: As it is written with regard to Onan: “And He slew him also” (Genesis 38:10). This indicates that he, too, died the same death for performing the same transgression as his brother. The Gemara asks: Granted, Onan engaged in anal intercourse because he did not want Tamar to give birth as “he knew that the seed would not be his” (Genesis 38:9). However, with regard to Er, what is the reason he acted in this way? The Gemara responds: He did so in order that she not become pregnant and become less beautiful as a result of her pregnancy.

The Sages taught: The verse states: “And the woman, with whom a man shall lie giving seed, they shall both bathe themselves in water, and be unclean until the evening” (Leviticus 15:18). The extra term “with whom” comes to exclude a bride who does not become ritually impure; this is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: It excludes the case of sexual intercourse performed in an atypical manner. Hon, son of Rav Naḥman, said to Rav Naḥman: Shall we say that Rabbi Yehuda holds: The Torah spared a bride’s adornments, including her make-up, and therefore exempted her from submersion in water, as that might cause them ruin? Rav Naḥman said to him: That is not the reason. Rather, it is because a woman does not become pregnant from the first act of intercourse. Therefore, that act of intercourse would not cause ritual impurity, as it is not considered intercourse that can result in the implanting of seed.

The Gemara asks: With regard to what do Rabbi Yehuda and the Rabbis disagree? The Rabbis hold that the phrase “giving seed” excludes the initial stage of intercourse, during which there is no emission of semen. And the extra phrase “with whom” excludes intercourse that is performed in an atypical way. Rabbi Yehuda, on the other hand, holds that the exclusion of both atypical sexual intercourse and the initial stage of intercourse were derived from the phrase “giving seed,” as neither of these are sexual acts that might bring about the birth of a seed, i.e., a child. The phrase “with whom” then excludes a bride.

On the topic of intercourse that cannot result in conception, the Gemara relates the following: When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: Any woman who waits after her husband has died or divorced her for ten years without intercourse and is then married can no longer bear children. Rav Naḥman said: They taught this principle only with regard to cases where she did not intend to get married at a later time, but if she intended to get married at some point, she can become pregnant later on. Rava said to his wife, the daughter of Rav Ḥisda: The Sages are gossiping about you. From the time she was widowed from her first husband until the time that she was married to Rava, more than ten years passed, yet she bore him children. It seemed as though she had engaged in intercourse in the meantime. She said to him: My mind was on you. Indeed, it is told that already as a young girl she prophesized that she would marry Rava.

The Gemara relates: A certain woman who came before Rav Yosef said to him: My teacher, I waited after my husband’s death for ten years, and nevertheless I gave birth. He said to her: My daughter, do not cast aspersions on the statement of the Sages. She said to him in confession: I had sexual intercourse with a gentile during those ten years.

§ Shmuel said: And all of those women who had sexual intercourse, and there is therefore a concern that they might be pregnant, must wait three months before marrying so as to differentiate between a child born from the previous intercourse and a child born from this marriage, except for a female convert who is a minor and a female released slave who is a minor. Although it is possible that they had sexual intercourse, they cannot become pregnant in any case. However, a female Israelite who was a minor and had intercourse must wait three months like all other women.

The Gemara asks: And with regard to what situation is this statement referring? If it is referring to a minor who was released from her marriage by refusal, as a minor girl who was married to a man by her mother or brothers may refuse to remain married to her husband until reaching majority, but didn’t Shmuel say that she is not required to wait three months? And if it is referring to a woman who received a bill of divorce as a minor, didn’t Shmuel already state this halakha one time? Why would he repeat this ruling, as Shmuel said: A female minor who refused her husband need not wait three months before her second marriage, but if he gave her a bill of divorce, she must wait three months, so as not to make a distinction between an adult divorcée and a minor divorcée. Rather, it must be that this is referring to a female minor who was involved in licentious sexual intercourse.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אותה פרט לכלה. פירש"י ז"ל דלא מציא למעוטי משכבת זרע דהא ראוי להזריע אותו מקום בביאה שניה ומשום נוגע בש"ז לא מטמיא דטומאות בית הסתרים אינה מטמא אלא שגזרת הכתוב היא בביאה וכן מפרש במסכת נדה (דף מ"ב) ומשמע מהאי פירושא דלא ממעט לכלה אלא מטומאת ביאה אבל ש"ז מטמאה אם פלטה הלכך לא טהרה הכתוב אלא ביושבת במטה ואינה מתהפכת עד שלשה ימים דאי במהלכת או מתהפכת א"א לה שלא תפלוט וטמאה משום נוגעת שאין זה בית הסתרים והכי איתא בפרק יוצא דופן (שם).

הא דאמר שמואל בלישנא קמא חוץ מגיורת ומשוחררת קטנה. קשיא לן, שמואל דאמר כמאן, אי כר' יהודה אפילו גיורת ומשוחררת קטנה דהא תניא בפ' ואלו נערות (כתובות דף ל"ז) הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתרות על בת שלש שנים ויום אחד צריכות להמתין ג' חדשים ד"ר יהודה ואי כר' יוסי קשיא גדולה איכא למימר שמואל סבר לה כר"מ דאמר לקמן בפרק החולץ (יבמות דף מ"ב) או שהיתה קטנה ועקרה ואיילונית צריכה להמתין וקסבר שמואל דה"ה לגיורת ומשוחררת גדולה ואעפ"כ שמתהפכת יפה יפה וקטנה בגירות לא שכיחא ולא גזרינן ואזדא שמואל נמי לטעמיה דאמר הלכה כר"מ בגזירותיו.
וללישנא בתרא בקטנה בזנות לא גזר אבל בגדולה בת ישראל גזר סבר לה כרבי יהודה באנוסה ומפותה ובגיורת אפילו גדולה לא גזר סבר לה כרבי יוסי דגירות לא שכיחא ולא גזרינן אלא בנשואה וכך פירש"י ז"ל וכן פסק ר"ח ז"ל.
אבל דברי רבינו ז"ל צריכין לפנים. ונראה מדבריו דאפילו לר"מ דגזר דוקא בענין נשואין אבל זנות משום נשואין לא גזרינן דזנות בישראל לא שכיח וכיון שמתהפכת מותרת כרבי יוסי דקיימא לן רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי והא דנקט שמואל גיורת ומשוחררת גדולה רבותא נקט דאפילו בעודן כותיות מתהפכות משום שדעתן להתגייר וכ"ש בישראל וקטנה בת ישראל דלא גזר בזנות משום שאינה ראויה להתעבר ואף על פי שאינה מתהפכת ולא צריכין השתא למימר משום דזנות בקטנה לא שכיח והיינו דאמרינן הוא דאמר כרבי יוסי ולא מסיימי בגמרא כרבי יוסי בחדא וכרבי יהודה בחדא תדע דהא אפילו רבי יהודה דגזר קאמר טעמא משום דאימר לא נתהפכה יפה יפה ולא קאמר דגזרינן אלמא זנות בישראל לאו בר גזירה הוא.
מ"מ תימה לדבריו מי סגי ליה לשמואל למימר חוץ מגיורת גדולה וקטנה ואנוסה ומפותה בת ישראל וי"ל דכ"ש משום דמנטרא נפשה כדפרישית וכיון דהזכיר היתר היפוך בגיורת אין צריך לומר בבת ישראל.

הא דאמר שמואל חוץ מגיורת ומשוחררת קטנה. איכא למידק שמואל דאמר כמאן, אי כר' יהודה אפילו גיורת ומשוחררת קטנה נמי כדתניא בפרק ואלו נערות (כתובות לז, א) הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד צריכות להמתין דברי רבי יהודה, ואי כר' יוסי אפילו גדולה תשתרי כדאיתא בסמוך. ויש לומר דשמואל סבר לה כר' מאיר דאמר בפרק החולץ (להלן יבמות מב, ב) או שהיתה קטנה ועקרה ואילונית צריכה להמתין וקסבר שמואל דהוא הדין לגיורת ומשוחררת גדולה ואף על פי שמתהפכת יפה יפה, ובקטנה הא דלא גזינן משום דגיורת וקטנה לא שכיחא ושמואל לטעמיה דאמר (כתובות נז, א) הלכה כר' מאיר בגזרותיו. והנכון דלא גרסינן בההיא (כתובות לז, א) דהגיורת והשפחה שנתגיירו יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד, אלא סתמא קתני שנתגיירו ושנפדו ושנשתחררו, כלומר גדולות. וכן הוא כאן (להלן יבמות לה, א) בכל הספרים. ותדע לך דבברייתא דרדופה דבפרק החולץ (להלן יבמות מב, ב) קתני רבי יהודה מתיר ליאסר ולינשא מיד. ור' יהודה גרסינן התם בכל הספרים וכן הוא בתוספתא (יבמות פ"ו ה"ז) וכן גרסת ר"ח ז"ל (ועיין ר"ח עירובין מז, א וצ"ב). וכן בתוספות הרא"ש להלן (יבמות מב, ב) ד"ה א"ה ועיין תוס' שם ד"ה הלכה) וספרים דגרסי התם ר' יוסי מתיר ליתא כדמוכח התם בהדיא במתניתין דכל הנשים לא יתארסו דקא תני ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו ומשמע יתארסו אין אבל לא ינשאו ומשמע נמי דכל הנשים בין ארוסות בין נשואות דאיירי לעיל במתניתין קאמר, אלמא גזר רבי יוסי ארוסה לינשא אטו נשואה ואם איתא קשיא דר' יוסי אדר' יוסי דבגמרא בברייתא דרדופה לא גזר אלא על כרחך לא גרסינן התם ר' יוסי אלא ר' יהודה גרסינן (ועיין רשב"א להלן שם ד"ה יש ספרים ובחידושים לכתובות לז, א).
ומיהו שמואל ללישנא קמא כר' מאיר דגזר קטנה אטו גדולה בברייתא דרדופה דהא אסר שמואל הכא אפילו קטנה בת ישראל בזנות ור' יהודה לא גזר, וקסבר שמואל דהא דגזר ר' מאיר בהאי ברייתא קטנה בנשואין אטו גדולה הוא הדין לקטנה בזנות. וללישנא בתרא (להלן יבמות לה, א) דאמר שמואל חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה, ואוקימנא דשמואל דאמר כר' יוסי, אף על גב דר' יוסי שרי אפילו באנוסה ומפותה בת ישראל גדולה, ושמואל לא משמע דשרי אלא בגיורת ומשוחררת גדולה, דקסבר דגיורת לא שכיחא ולא גזרינן בה, ובקטנה בת ישראל לא גזר דזנות דקטנה לא שכיחא, ולא גזרינן בה, ובקטנה בת ישראל לא גזר דזנות דקטנה לא שכיחא. אבל באנוסה ומפותה סבר לה כר' יהודה דגזרינן בה. וכן פירש רש"י (להלן יבמות לה, א ד"ה הוא דאימר) ור"ח ז"ל. ואיכא למידק דמכל מקום גיורת ומשוחררת גדולה ניחוש בדידהו ממש מחמת עצתן. ויש לומר דבדדיהו לא חיישינן דאינהו ודאי כיון דדעתן לאיגיורי מהפכות יפה יפה כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה, אבל בת ישראל אנוסה ומפותה כיון דסוף סוף זרע כשר הוא חיישינן דלמא לא נתהפכה יפה יפה כנ"ל. וזה רחוק מעט דאדרבה בת ישראל חוששת טפי ומתהפכת יפה. אבל רב אלפסי ז"ל (כאן) פסק כר' יוסי אפילו באנוסה ומפותה, דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי. ונראה מדבריו דאפילו ר"מ לא אסר באנוסה ומפותה, דההיא דר' מאיר בנשואין היא, הא באונסין מתהפכת יפה יפה, ושמואל כר' יוסי סבירא ליה נמי בהא, דהא לא אמרינן סבר לה כר' יוסי בחדא וכר' יהודה בחדא. וחוץ מגיותר ומשוחררת גדולה דקאמר שמואל דמשמע הא בת ישראל גדולה צריכה להמתין, היינו דוקא בנשואין ולומר דגיורת כיון דדעתה לאיגיורי אפילו מן הנשואין מהתפכת יפה יפה, וכן נמי במשוחררת כיון דשמעה מאדון דבעי לשחרורה. והא דלא אמר שמואל חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה ואנוסה ומפותה בת ישראל, משום דלא אצטריכא ליה אלא גיורת ומשוחררת לומר דאפיו בדידהו אמרינן שמתהפכות יפה יפה ואפילו מן הנשואין כיון שדעתן להתגייר, ואין צריך לומר בבת ישראל פנויה, וכיון דהזכיר התם גירות אין צריך לומר בבת ישראל ולא גזרינן בה כלל. ותדע לך דאפילו לר' יהודה לא גזר בהו אלא בטעמא אתי להו דאימור לא נתהפכה יפה.
סליק פירקא פרק ארבעה אחין בס"ד
פרק החולץ

כל מועכות של בית ר' ואיכא דגרסי' של בית דוד ואלו ואלו לשם שמים נתכוונו שהיו רוצות להקים זרע מבעליהן והיו כשרי' וממשפחת כשרים וקדושי' וכדרך שנתכוונה תמר ולכן נקראות על שמה:

כמעשה ער ואונן ולא כמעשה ער ואונן יש מקשי' שרש"י ז"ל פירש בפירוש החומש דער ואונן דש מבפני' וזורה מבחוץ הוו ולא אסקינן הכי הכא וי"ל דמרן ז"ל משמע ליה דהא דחייה היא דמתני' כפשוט' א"נ דמרן ז"ל לא נחת לה בפירושיו וסמך על המדרש שאומר כן:

ת"ר אותה לכלה פי' דלא מטמאי' משום ביאה וא"ת ותיפוק משום שכבת זרע וביא' ראשונה אינה ראויה להזריע כבר פרש"י ז"ל דכיון דמקום ההוא ראוי להזריע אביאה שנייה שכבת זרע קרינן בי':

לעכו"מז נבעל' פירש לא נבעלה ממש במעש' אלא שנתאותה לו ובענין זה המעש' חשובה כמע' דלא למהוי לה עקרות:

אמר רב נחמן אמר שמואל כל שנשתהה עשר שנים אחר בעלה ונשאת שוב אין נתעברת. ולא אמרן אלא שאין דעתה להנשא אבל דעתה להנשא מתעברת:

בא"ד ובין לגירסת הקונטרס ובין לגירסת זו שופעת לאו דוקא אלא כו' פי' לגירסת הקונטרס לא מיירי בשופעת אלא שראתה קודם ר"ה שהיא שנת י"ד לזכרים ושנת י"ג לנקבות ולא טבלה בינתיים ואז אחר ר"ה חייבים כולן ולגירסת ר"ת צ"ל דלא טבלה משראתה בתוך ג' עד לאחר י"ב לחיובי אינהו ומהרש"ל הגיה לעיל בתוספות ואר"ת דבכל ספרים קדמונים כן אבל בספר בשר ע"ג גחלים כו' עכ"ל ולא ידענו כוונתו מי דחקו למחוק כל נוסחאות התוספות שלנו ובהדיא כתבו התוספות בסוף דבריהם דגירסת ר"ת היא כגירסת ספר בשר ע"ג גחלים:

גמ' והא תמר בביאה ראשונה איעברה כו' והא דלא פריך מלאה דאמרינן לקמן בפרק הערל דבביאה ראשונה איעברה דכתיב כחי וראשית אוני י"ל דהתם איכא למימר כיון דיעקב כבש מעיינו פ"ד שנים ולא ראה קרי כבש נמי מעיינו ולא הזריע בביאה ראשונה ובביאה שנייה נתעברה וכדמוקי ליה מתני' דלעיל בבעל ושנה ומיהו למסקנא דהכא אית לן למימר נמי התם דמיעכה באצבעה כמו שפירשו התוס' שם:

שם כמעשה ער ואונן דכתיב והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה וגו' משמע מזה דמהאי קרא ושחת גו' לא משתמע אלא ביטול ש"ז וכן פרש"י ושחת ארצה דש מבפנים וזורה מבחוץ וקשה מנא להו למימר דהוי נמי בער ואונן ששמשו שלא כדרכם עד שהוכרחו מזה למימר ולדחוק דתמר בביאה ראשונה איעברה אלא שמיעכה באצבעה ואולי איזה סמך היה להם מתוך הכתוב למימר הכי:

[גמ' והא תמר בביאה ראשונה כו' מלשון רש"י משמע שהקושיא היא מכח שער ואונן שלא כדרכן שמשו ממילא מוכח דתמר בביאה ראשונה איעברה וקשה שמא בעל ושנה ואין לתרץ דאיך סמכה תמר על זה שמא לא יבעול וישנה דהא ע"כ ק' שמא לא מתעבר' כלל ממנו אלא שהכניסה עצמה בספק זה ה"ה כאן וצ"ל דיש להם איזה סמך ושיעור שנתעברה בביאה ראשונה ורש"י בא לתרץ איך אמר שבביאה ראשונה איעברה הא הוה ער ואונן ומתרץ דלא תקשי כי הם שלא כדרכה שמשו ובזה מיושב גם כן שתמה בחדושי הלכות מנ"ל שער ואונן שמשו שלא כדרכה דכיון דקבלה בידם שתמר מביאה ראשונה נתעברה עכ"ל צ"ל דהם שלא כדרכה שמשו דאם לא כן לא הוי חדוש מה שנתעברה בביאה ראשונה ודו"ק]:

תד"ה אבל קטנה כו' יתירות על בנות שלש שנים בפ' אלו נערות גרסי' לה כו' עכ"ל ואפי' לפי גירסא זו ליכא למימר דר' יוסי אקטנה יתר מבת ג' דוקא פליג אבל בגדולה אפי' בגיורת לא פליג רבי יוסי ומאי קאמר הוא דאמר כרבי יוסי די"ל דבכולל יתר מבת ג' הוי נמי גדולה ואכולה מלתא פליג רבי יוסי וק"ל:

[ד"ה נתן לה גט כו' מילתא דשמואל לא איצטריך הכא אלא משום ממאנת וכו' צ"ל דמה שאמר בגמרא אבל קטנה בת ישראל צריכה להמתין וכו' הם דברי סתם ש"ס שמוכיח כן ולא מדברי המקשן דאם לא כן קשה מה הקשה האמר שמואל חדא זימנא כו' הא יש לתרץ דלא איצטריך כאן רק לאשמעינן דגיורת ומשוחררת אינה צריכה להמתין אלא ודאי שסתם גמרא בא ללמוד כך מדברי שמואל ועלה מקשי מה צריך אתה ללמוד מדברי שמואל כאן הא אמר חדא זימנא ודו"ק. מהר"ם יצ"ו]:

רש"י בד"ה ובמאי נפקא מבעלה קמא הס"ד:

תוס' בד"ה דעתאי כו' דאמרה בת רב חסדא תרוייהו כו' כצ"ל:

בד"ה אבל קטנה כו' בת ישראל אטו גדולה כו' כצ"ל:

בא"ד אלא אטו בת ישראל כו'. נ"ב פי' ולא פליגי ר' יוסי ור' יהודה בטעמא אלא שניהם סברי מנטרא נפשה אלא שרבי יהודה גזר אטו נשואין ורבי יוסי לא גזר וס"ל לשמואל להך לישנא כאביי דס"ל לקמן דרבי יהודה סבר דחיישינן שמא לא נתהפכה יפה ודו"ק ומ"מ ס"ל לשמואל דגבי פנויה ישראלית לא מנטרא נפשה שאינה חוששת להבחנה מאחר שזרעה כשר ולא ס"ל כל אשה מזנה מתהפכת ודו"ק היטב:

גמרא ער ואונן שמשו שלא כדרכן וכו'. הא דפסיקא ליה להש"ס לומר כן נ"ל דמפרשי ושחת ארצה כפי' בן תמים שהביא הראב"ע ע"ש ומש"כ המהרש"א לא מחוור:

תד"ה ולא. ופריך מי איכא מידי כו' ועובד כוכבים מיחייב והאי לא מיחייב כו'. כצ"ל:

תד"ה נתן לה גט. הקשה הרמ"כ כו'. לע"ד ה"נ דאי מהתם ה"א דוקא קטנה שהשיאה אביה דדמיא לגדולה דנשואיה דאורייתא אבל קטנה יתומה ה"א דהוה כמפותה בעלמא ועדיפא מינה דמפותה קטנה איכא למיגזר משום גדולה. אבל בנשואין ליכא למיגזר כ"כ דל"ד לה. ולכן אפי' אמר הכא בפירוש בזנות לא הוה ידעינן דינא דהתם:

כָּל מוֹעֲכוֹת שֶׁל בֵּית רַבִּי, 'תָּמָר' שְׁמָן. ראיתי לרבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות דף עח.) וזה לשונו: ולכן אין האשה מתעברת מביאה ראשונה כי הטיפה הראשונה עושה אותה כלי ואחר היות שם כלי אז שאר הטיפות של אחר כך מצטיירות שם ומתעברות. בזמן הראשונים היו מוציאין הבתולים באצבע והיו ממעכין ביד והטעם היה כדי שגם הביאה הראשונה לא תהיה לבטלה והיו מתקנין הכלי שבה באצבע כדי שתתעבר גם מביאה ראשונה עד כאן לשונו.
ואפשר לומר לפי זה מה שאמר 'מוֹעֲכוֹת שֶׁל בֵּית רַבִּי' אין הכונה על בית רבינו הקדוש אלא הכונה רוצה לומר של בית אדם גדול כמו רבי יודן ברבי דפירושו אדם גדול שהוא גדול הדור.
עוד איתא בעץ חיים (שער הולדת אחד ואחד פרק ה') וזה לשונו: וראה והבן שכבר ביארנו שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל ביבמות דף ל"ד שכל מועכות של בית רבי תמר שמן על שם שמעכו באצבע ולא הוצרכו אלא ביאה ראשונה והענין הוא כי הלא להיות כי הכתר הוא זכר וכו' ומכח זה נמשך אל יעקב ולכל מועכות של בית רבי עד כאן לשונו עיין שם.
והנה יש להקשות מאחר שגם לאה מוכרח לומר שמיעכה באצבע, למה נקראו מועכות של בית רבי על שם תמר ולא נקראו על שם לאה דהיתה קודם תמר? גם אמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שמעוני פרשת וירא רמז פו) על בנות לוט נתעברו מביאה ראשונה וכן אמרו על הגר ומוכרח לומר דמעכו באצבע וכולהו קדמי לתמר.
ונראה לי בס"ד דאיתא בספר פחד יצחק חידוש נפלא דאם נולדה נערה ביום ששי בשבת לא יהיה לה בתולים, כן היה הטבע בזמן הקדמונים ולכן היו עושים קבלת עדות על לידתה ביום שנולדה כדי שלא יהיה לבעלה טענת בתולים עיין שם. ולפי זה כיון דהטבע בזמן הקדמונים היה כך אפשר דלאה וכן הגר וכן בנות לוט נולדו ביום ששי דלא היה להם בתולים מעיקרא ולכן אשה זו תתעבר מביאה ראשונה דאין כאן צורך לעשותה כלי דהוא עשוי מאיליו ולא התחילה תקנה זו למעך באצבע אלא מתמר ואילך.
ועוד נראה לי בס"ד דלעולם גם לאה אמנו עליה השלום מיעכה באצבע אך לא עשתה דבר זה מדעתה ורצונה אלא כך צוה יעקב אבינו עליו השלום לרחל אמנו עליה השלום שתעשה כך כדי שלא תהיה ביאה ראשונה בלי הולדה ורחל מסרה דבר זה ללאה עם כל שאר סימנים שמסר לה. וכן הגר אברהם אבינו עליו השלום צוה לה בכך. ובנות לוט אין הכי נמי מעכו באצבע אך לא רצו חז"ל לקרא למועכות של בית רבי שהיו גדולים על שם בנות לוט וקראום על שם תמר שהיא עשתה דבר זה מדעתה ורצונה דרוח ה' דבר בה שתעשה כן כדי שתתעבר מביאה ראשונה ולכן כיוונה ברוח הקודש ואמרה: לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה (בראשית לח, כה) 'אלה' אותיות 'לאה' כלומר אתה בן לאה ולכך עשיתי עמך מעשה לאה למעך באצבע ולכן נתעברתי.

כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר וְתַכְחִישׁ יָפְיָהּ. כתב הרב עיון יעקב ז"ל שמעתי מקשים למה לא בעל ער ביאה ראשונה כיון שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה? ודוחק לומר שלא ידע מזה הדבר או שהיה חושש אולי מיעכה באצבע וצריך עיון עד כאן לשונו.
ונראה לי לפי דברי פחד יצחק הנזכר לעיל דהנולדים בשישי על הרוב לא ימצאו להם בתולים לכך חשב אולי נולדה בשישי ולכך תתעבר מביאה ראשונה כי ידוע מה שאמרו המפרשים הטעם דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה משום שיש לה אותה שעה צער עקירת דם בתולים.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שלא בעל ביאה ראשונה שעדיין בתוליה בתוכה כדי שיהיה לבו בטוח תמיד שאינה מזנה תחתיו כיון דהפתח עודנו סתום.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד שלא רצה שתדע שיש דרך אחר ומקום אחר לבעול שם אלא תחשוב כך הוא דרך כל הארץ וכל הנשים נבעלות במקום זה.
ועוד נראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דסנהדרין (סנהדרין נח:) בן נח הבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה שנאמר וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ (בראשית ב, כד) ולא שלא כדרכה עיין שם. וידוע דבן נח אינו קונה אלא בביאה ולית ליה קדושין בישראל וקודם מתן תורה היה להם דין בני נח.
ולכן חשב בדעתו אם יבעלנה בביאה ראשנה כדרכה אז הוא קונה אותה לאשה ונעשית אשתו ואז אם יבא עליה אחר כך שלא כדרכה חייב מיתה ולכן אפילו ביאה ראשנה עשאה שלא כדרכה כדי שלא תהיה קנויה לו ואינה נחשבת אשתו כדי שיתחייב עליה בשביל שלא כדרכה דאין חיוב זה אלא בבועל את אשתו דאם אינה אשתו אין כאן אלא השחתת זרע בלבד כמשחית על עצים ואבנים.
ובזה יתורץ בס"ד קושיא אחרת דמקשים העולם איך יהודה שכב עם כלתו וילדה לו בנים? ותירצו דקודם מתן תורה היה היבום נוהג בקרובים והוא היה הקרוב יותר ונמצא שלא נעשה הדבר באיסור וגם היא שהיתה יודעת שהוא חמיה לא עבדה איסורא כנזכר בדברי קדשם. ובזה ניחא דלא היתה נחשבת כלתו כיון דלא קנו אותה בניו בביאה דשניהם באו שלא כדרכה ואין בני נח קונים לאשה אלא בביאה ואם כן היא נכרית ליהודה.

גמ' והא תמר. עיין פי' רש"י בחומש בראשית יט לז וברא"ם שם בשם מדרש רבה:

שם באמצע מועכה. עיין לקמן עו ע"א תד"ה שלא ראה:

שם אבל דעתה להנשא. עיין כתובות דף סב ע"ב ברש"י ד"ה איעקרה:

תוס' ד"ה ולא כמעשה ער, וכן אם תענה את בנותי שלא כדרכן.
וקשה לי, הא ביומא (דף עז ע"ב) מבואר דאם תענה היינו מניעת תשמיש, וברש"י שם על מה ששמע לפרש ויענה היינו שלא כדרכה דא"כ גם אם תענה נפרש כן, ועיין במפרשים שם שכתבו לתרץ, אבל עכ"פ אם תענה אין פירושו שלא כדרכן:

אלא ער מ"ט עבד הכי כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה. מקשים הא מביאה ראשונה אינה מתעברת וי"ל דחש שלא תמעך באצבע א"נ דלא רצה שתדע מה טיבה דאח"כ תפתהו ותוכל ותתעבר ועיין בעיון יעקב:

א"ל לנכרי נבעלתי. פירוש נתאויתי לו ולא ח"ו במעשה ותאוה זו אהניא שילדתי אחר עשר שנים. כן פירש הריטב"א ז"ל בחידושיו:

תוס' ד"ה ולא כמעשה ער ואונן וכו' משמע דאסור וכו' ואומר ר"י וכו' ע"ס הדבור הרב ס' חרדים האריך באסור זה והגזים מאד מאד ואמר שאירע מעשה וגדולי הדור אמרו לשרפו עיין באורך בספרו הקדוש. ועמ"ש הר"ן בחידושיו לסנהדרין על דף נ"ח ועמ"ש הרב פנים מאירות ח"ב סי' קנ"ח ומה שכתב הרב יד אהרן אבן העזר חלק ב' סימן כ"ג עיין שם באורך:

(לד ב תוספות) ד"ה ולא וכו' וכן אם תענה את בנותי שלא כדרכן.—אבל רש"י בפיה"ת שם כתב: למנוע מהן עונת תשמיש, וכ"ה ביומא עז ב.

(שם) דהתם מיירי בלא הוצאת זרע וכו'.—וכ"ה דעת הרמב"ם בהל' אסורי ביאה פכ"א ה"ט, אבל אין זה מחוור, שהרי אין ענין זה כפי חפצו ורצונו, והוא כאומר "שבור את החבית הזאת ושמור את יינה" (ב"ב טז א).

והא תמר איעברא בביאה ראשונה. מיהודה כדאמר לקמן דער ואונן שלא כדרכן שמשו: באצבע מיעכה. קודם ביאה ופתחה פתוח והוו ליה כב' ביאות: כל מועכות של בית רבי. המשירות בתוליהן באצבעותיהן תמר שמן: כל כ''ד חדש. שתינוק יונק: דש מבפנים וזורה מבחוץ. כדי שלא תתעבר ותגמול את בנה וימות: אלא כמעשה ער ואונן. אלמא תמר פתח פתוח היה לה: אותה. ואשה (כי) [אשר] ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים אותה מיעוטא הוא: פרט לכלה. דלא בעיא טבילה משום טומאת ביאה ראשונה כדמפרש טעמא לקמן: הון. שם חכם: על תכשיטי כלה. כחל ושרק שנותנת על פניה ואם תטבול יעבירום המים: לפי שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה. ולא שכבת זרע קרינן ביה דאין ראוי להזריע ומיהו מיעוטא משכבת זרע לא נפקא הואיל והאי מקום ראוי להזריע הוא בביאה שניה ומשום נוגע בשכבת זרע נמי לא מיטמיא דטומאת בית הסתרים לא מטמאה אלא שגזרת הכתוב היא בביאה וכן הוא במסכת נדה (דף מא:): להעראה. שלא הזריע אי למ''ד נשיקה אי למ''ד הכנסת עטרה: שלא כדרכה והעראה מש''ז נפקא. שלא כדרכה אינו מקום זרע העראה לאו שכבת זרע הוא דאין כאן זרע הלכך תרוייהו משכבת זרע מימעטי: לבת רב חסדא. אשתו דרבא: אבתריך. ששהית עשר שנים אחר בעליך הראשון ורמי בר חמא הוה: אמר שמואל וכולן. הנשים שנבעלו: צריכות להמתין. מלהנשא שלשה חדשים אחר ביאתן חוץ מגיורת ומשוחררת קטנה ואע''ג דסתם עובד' כוכבים ושפחה זונות הן לא גזרו רבנן בקטנה להמתין אחר טבילת גיורת ומשוחררת כלום ומדקאמר שמואל חוץ מגיורת קטנה מכלל דכולן דקאמר אקטנות נמי קאי דקטנה בת ישראל צריכה להמתין ואע''ג דלאו בת בנים היא ואין כאן הבחנה בין זרעו של ראשון לזרעו של שני גזור בה רבנן משום גדולה: ובמאי. נפקא מבעלה קמא: אי במיאון האמר שמואל דלא בעיא. אמתוני דליכא למיגזר משום גדולה דאין גדולה יוצאת במיאון:

חל עליו תחלה שאין יכול לקדש ולא לעשות שליח עד שיגדיל דאין מעשה קטן כלום ואר''ת דבכל ספרים קדמונים כן אבל בספר בשר על גבי גחלים גרס בשופעות מתוך ג' לאחר ג' לאיחיובי אינהו דלאחר ג' שנים ויום אחד חזיא לביאה ואתו כולהו איסורי וחיילי ומתוך י''ב לאחר י''ב לאיחיובי אינהו ואם בעלו כשכולן בגדלות איכא ט''ז חטאות ובין לגירסת הקונטרס ובין לגירסא זו שופעות לאו דוקא אלא שראתה ולא טבלה בינתים ולגירסת ר''ת שראתה בתוך ג' ולא טבלה עד לאחר י''ב: ולא כמעשה ער ואונן דאילו התם שלא כדרכה. משמע דאסור לשמש שלא כדרכה ותימה דבפ''ב דנדרים (דף כ:) אמר ההיא דאתיא לקמיה דרבי ואמרה ליה שולחן ערכתי לו והפכו אמר לה בתי התורה התירתך לו ומסיק דהלכתא הכי והפכו היינו שלא כדרכה לפי שמצטערת בכך שנא' (בראשית לד) וישכב אותה ויענה שעינה אותה שלא כדרכה וכן אם תענה את בנותי (שם לא) שלא כדרכן דאי הפכו היא למעלה והוא למטה לא היתה קובלת על. כך וכן בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נח:) אמר עובד כוכבים הבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה ופריך מי איכא מידי דישראל לא מיחייב ועובד כוכבי' מיחייב והיינו האי לא מחייב היינו דבישראל שרי דאי איכא איסור בישראל ניחא דמחייב בעובד כוכבים מיתה דאזהרתן זו היא מיתתן כמו בגזל ושאר דברים ואר''י דהתם מיירי בלא הוצאת זרע דשרי דכיון דליכא השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן עוד אמר ר''י דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד אבל באקראי בעלמא ומתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה שרי כדאמרי' בנדרים (דף כ:) כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו יעשה משל לבשר הבא מן הטבח ודג מן הציד רצה אוכלו צלי רצה אוכלו מבושל רצה שלוק: התורה חסה על תכשיטי כלה. שלא יפול שרק מעל פניה אע''ג דמיד שתעמוד תפלוט ותצטרך לטבול מ''מ נימא שהתורה חסה כל זמן שלא תעמוד או שתתן מוך קודם שתעמוד כדי שלא תפלוט: דעתאי עלך הואי. אמר רבינו תם משום ההיא עובדא דפ''ק דב''ב (דף יב:) דאמרה בת רב חסדא תרווייהו קבעינא והיתה מצפה שתתקיים נבואתה לפי שהיה לרבא אשה אחרת איחרה לינשא לו ואפ''ה היתה מצפה לו: אמר שמואל וכולן צריכות כו'. אכל נשים דתנן בהחולץ (לקמן דף מא.) ובברייתא התם בגמר' (דף מב:) קאי: אבל קטנה בת ישראל צריכה להמתין. דגזרינן זנות דקטנה בת ישראל אטו גדולה אבל בגיורת קטנה לא שייך למגזר אטו גיורת גדולה דגדולה גופה כיון דדעתה לאיגיורי מינטרא נפשה כדאמר לקמן ולא אסירא אלא אטו בת ישראל וא''ת ושמואל דאמר כמאן בשלמא בקטנה בת ישראל סבר לה כר''מ דגזר בהחולץ (שם דף מב:) בברייתא דרדופה קטנה בנישואין אטו גדולה וקסבר שמואל דה''ה בזנות אלא בגיורת כמאן סבר לה אי כר' יהודה אפילו גיורת קטנה לגזור כדתניא בסמוך הגיורת והשפחה כו' יתירות על בנות שלש שנים צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר''י ואע''פ דהכא ברוב ספרים לא גרסי' יתירות על בנות שלש שנים בפרק אלו נערות (כתובות דף לז.) גרסינן לה בכל הספרים ואי כרבי יוסי אפילו גדולה נמי תשתרי דר' יוסי שרי אפילו בגיורת גדולה לינשא מיד דהא באידך לישנא דשמואל דשרי גדולה אמרי' הוא דאמר כרבי יוסי ועוד דסברת שמואל הפוכה מדר' יהודה דהא בברייתא דרדופה לא גזר ר''י בקטנה בת ישראל אפילו בנישואין ובגיורת גזר אפילו בקטנה כדקתני יתירות על בנות ג' ושמואל איפכא דבקטנה בת ישראל גזר ובגיורת לא גזר ומיהו לספרים דגרסי בברייתא דרדופה רבי יוסי ולא רבי יהודה אתי שפיר ולקמן. נמי נפרש בע''ה ואר''י דל''ג בשמעתין יתירות ובתוספתא ליתיה ובגדולה דוקא אסר ר''י אבל בקטנה שרי ושמואל כרבי יהודה סבירא ליה בגיורת: נתן לה גט צריכה להמתין. הקשה ה''ר משה כהן הא אמרה שמואל חדא זימנא בפרק אע''פ (כתובות דף ס: ושם) דפסיק שמואל הלכה כרבי מאיר בגזירותיו אברייתא דרדופה ואר''י דעיקר מילתיה דשמואל לא איצטריך הכא אלא משום ממאנת ועיקר מילתיה דשמואל דהכא בסוף אלמנה בכתובות (דף ק: ושם) והא דפריך עלה התם כולהו תנינא ומשני צריכה להמתין שלשה חדשים איצטריך ליה דלא תנן הכי פירושו דין דשלשה חדשים איצטריך ליה אבל היא גופה לא איצטריך אלא משום ממאנת דאין צריכה להמתין כדפרישית:

יבמות לד ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף לד - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד