יבמות לז ע"א

בְּאוּרְתָּא אֲמַר רָבָא הָכִי וּבְצַפְרָא הֲדַר בֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ שְׁרִיתוּהָ יְהֵא רַעֲוָא דְּתִשְׁ(תְּ)רוֹ אַף תַּרְבָּא
הָכָא גַּבֵּי מְעוּבֶּרֶת חֲבֵירוֹ וּמֵינֶקֶת חֲבֵירוֹ הַנְּשׂוּאָה לְכֹהֵן מַאי מִי עֲבוּד רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא לְכֹהֵן אוֹ לָא
אֲמַר לֵיהּ הָכִי הַשְׁתָּא בִּשְׁלָמָא הָתָם כֵּיוָן דְּאִיכָּא רַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמְרִי אַף עַל גַּב דְּלָא שְׁהָא וָלָד מְעַלְּיָא הָוֵי גַּבֵּי אֵשֶׁת כֹּהֵן כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר עָבְדִינַן כְּרַבָּנַן
אֲבָל הָכָא כְּמַאן נַעֲבֵיד אִי כְּרַבִּי מֵאִיר הָא אָמַר יוֹצִיא וְלֹא יַחְזִיר עוֹלָמִית וְאִי כְּרַבָּנַן הָאָמְרִי בְּגֵט
אִיתְּמַר קִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה וּבָרַח פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרַפְרָם חַד אָמַר מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ וְחַד אָמַר עֵירוּקֵיהּ מִסָּתְיֵיהּ הֲוָה עוֹבָדָא וַאֲמַר לְהוּ רַפְרָם עֵירוּקֵיהּ מִסָּתְיֵיהּ
סָפֵק בֶּן תֵּשַׁע וְכוּ' אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן לֵימָא הַלֵּךְ אַחַר רוֹב נָשִׁים וְרוֹב נָשִׁים לְתִשְׁעָה יָלְדָן
אֲמַר לֵיהּ נְשֵׁי דִּידַן לְשִׁבְעָה יָלְדָן אֲמַר לֵיהּ נְשֵׁי דִּידְכוּ הָווּ רוּבָּא דְּעָלְמָא
אֲמַר לֵיהּ הָכִי קָאָמֵינָא רוֹב נָשִׁים יָלְדָן לְתִשְׁעָה וּמִיעוּט לְשִׁבְעָה וְכׇל הַיּוֹלֶדֶת לְתִשְׁעָה עוּבָּרָהּ נִיכָּר לִשְׁלִישׁ יָמֶיהָ וְזוֹ הוֹאִיל וְלֹא הוּכַּר עוּבָּרָהּ לִשְׁלִישׁ יָמֶיהָ אִיתְּרַע לֵיהּ רוּבָּא
אִי כׇּל הַיּוֹלֶדֶת לְתִשְׁעָה עוּבָּרָהּ נִיכָּר לִשְׁלִישׁ יָמֶיהָ הָא מִדְּלֹא הוּכַּר לִשְׁלִישׁ יָמֶיהָ עוּבָּרָהּ וַדַּאי בַּר שִׁבְעָה לְבָתְרָאָה הוּא אֶלָּא אֵימָא רוֹב הַיּוֹלֶדֶת לְתִשְׁעָה עוּבָּרָהּ נִיכָּר לִשְׁלִישׁ יָמֶיהָ וְהַאי מִדְּלֹא הוּכַּר לִשְׁלִישׁ יָמֶיהָ אִיתְּרַע לֵיהּ רוּבָּא
תָּנוּ רַבָּנַן רִאשׁוֹן רָאוּי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל וְשֵׁנִי מַמְזֵר מִסָּפֵק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר אֵין מַמְזֵר מִסָּפֵק
מַאי קָאָמַר אָמַר אַבָּיֵי הָכִי קָאָמַר רִאשׁוֹן רָאוּי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל וְשֵׁנִי סְפֵק מַמְזֵר וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֵינוֹ סְפֵק מַמְזֵר אֶלָּא וַדַּאי מַמְזֵר וּמוּתָּר בְּמַמְזֶרֶת
רָבָא אָמַר הָכִי קָאָמַר רִאשׁוֹן רָאוּי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל וְשֵׁנִי מַמְזֵר וַדַּאי מִסָּפֵק וּמוּתָּר בְּמַמְזֶרֶת וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר אֵין וַדַּאי מַמְזֵר מִסָּפֵק אֶלָּא סְפֵק מַמְזֵר וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת
וְקָמִיפַּלְגִי בִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר דִּתְנַן רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר וַדָּאָן בְּוַדָּאָן מוּתָּר וַדָּאָן בִּסְפֵקָן וּסְפֵקָן בְּוַדָּאָן וּסְפֵקָן בִּסְפֵקָן אָסוּר
וְאֵלּוּ הֵן סְפֵקָן שְׁתוּקִי וַאֲסוּפִי וְכוּתִי
וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל אֲמַר לִי הִלֵּל שָׁנָה עֲשָׂרָה יוּחֲסִין עָלוּ מִבָּבֶל כָּהֲנֵי לְוִיֵּי וְיִשְׂרְאֵלֵי חֲלָלֵי גֵּירֵי חֲרוֹרֵי מַמְזֵרֵי נְתִינֵי שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי וְכוּלָּן מוּתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה
וְאַתְּ אָמְרַתְּ הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר
אַבָּיֵי סָבַר לַהּ כִּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר הֲלָכָה כְּהִלֵּל וּמוֹקֵי לַהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אַלִּיבָּא דְהִלְכְתָא כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּקְשֵׁי הִלְכְתָא אַהִלְכְתָא
רָבָא סָבַר לַהּ כְּרַב דְּאָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר וּמוֹקֵי לַהּ לִדְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אַלִּיבָּא דְּהִלְכְתָא כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּקְשֵׁי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - א

אכן באורתא, בערב, אמר רבא הכי, כדבריך, שאמרת בשמו, שגם אשת כהן חולצת, ונאסרת לבעלה.

ואולם, למחרת, בצפרא בבוקר - הדר ביה!

חזר בו רבא מדבריו שאמר בערב, ושמעתי ממנו שהוא סבור שאשת כהן מותרת להשאר אצלו בלי חליצה, על סמך הולד הזה, כרבנן.

אמר ליה רב משרשיא לרבינא: שריתו, הינכם מתירים אשת כהן שמת ולדה תוך שלשים יום בלי חליצה, ואינכם חוששים לספיקו של רבי שמעון בן גמליאל!

אם כן, יהא רעוא יהי רצון דתשתרו אף תרבא! שתתירו אף אכילת חלב! והיינו, שהאיסור בדבר הוא פשוט, כמו האיסור של אכילת חלב, ובכל אופן אתם מתירים אותו!

עד כאן הנידון בענין נפל לגבי חליצה, אם הקילו לגבי אשת כהן כדי שלא לאוסרה על בעלה.

ומכאן באה הגמרא לדון לגבי מעוברת חבירו, ומינקת חבירו.

והוינן בה: הכא, גבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו, הנשואה לכהן - מאי?

מי, האם עבוד רבנן תקנתא לכהן שנשא מעוברת או מינקת, להקל שיפרישה ממנו בלי גט, כדי שיוכל להחזירה לאחר שיעבור הזמן של ההנקה.

או לא עשו לתקנה, ועליו לגרשה, ולא יוכל להחזירה!?

אמר ליה: הכי השתא!? מהו הדמיון בין ה"תקנה" להמנע מחליצה באשת כהן שילדה ולד ומת, לבין מעוברת ומינקת!?

בשלמא התם, שילדה ולד, אלא שנהרג תוך שלשים יום -

הרי למרות שבאשת ישראל החמרנו עליה שתחלוץ, כדי לחוש לדעתו של רבי שמעון הן גמליאל, הסובר שהולד הוא ספק נפל, ואמו צריכה חליצה מספק -

כיון דאיכא שם דעת רבנן, דפליגי עליה דרשב"ג. דאמרי רבנן: אע"ג דלא שהא הולד שלשים יום, אלא נהרג, בכל זאת, כיוו שרוב נשים יולדות ולד בן קיימא, והחזקנו אותו על סמך הרוב הזה שולד מעליא הוי - הרי גבי אשת כהן, כיון דלא אפשר לחלוץ לה מבלי לפסול אותה עבדינן כרבנן, שלדעתם אינה צריכה חליצה.

אבל הכא, במי שנשא מעוברת ומניקת חבירו - כמאן נעביד להקל עליה שלא יצטרך לגרשה אלא רק לפרוש ממנה?

אי כרבי מאיר -

הא אמר שיוציא ולא יחזיר עולמית.

ואי כרבנן -

האמרי: יוציאה בגט.

ולכן אי אפשר להקל בדינה, אלא יגרשנה בעלה הכהן, ותאסר עליו עולמית.

איתמר: קדשה לאלמנה או לגרושה בתוך שלשה חדשים, ואחר כך ברח מעירו - האם צריכים בית דין להשתדל לכופו שיתן גט כדין מי שעבר וקידש תוך שלשה חדשים

או כיון שברח, אין לנו לטרוח לכך שיגרשנה -

פליגי בה רב אחא ורפרם.

חד אמר: בית דין משמתינן ליה, מנדים אותו כדי לאלצו לבוא ולתת גט.

וחד אמר: עירוקיה מסתייה. בריחתו מספקת.

שבבריחתו גילה דעתו שאינו עתיד לכונסה תוך הזמן, ואין צורך לבית דין לנדותו.

הוה עובדא, באחד שקידש תוך שלשה וברח, ואמר להו רפרם: עירוקיה מסתייה.

שנינו בסיפא של המשנה: אח של מת, הכונס את יבמתו לשם מצות יבום, ונמצאה מעוברת, וילדה ולד בן קיימא.

והולד הוא ספק בן תשעה לראשון, ספק בן שבעה לאחרון -

יוציא, והולד כשר [ממה נפשך], וחייבין [שניהם] אשם תלוי.

אמר ליה רבא לרב נחמן: מדוע חייבים קרבן אשם תלוי, שהוא קרבן הבא על ספק חטא? ומדוע שלא נחייבם בקרבן חטאת, כדין החוטא בשגגה בודאי?

הרי כיון שיש לה ולד, לימא: הלך אחר רוב נשים היולדות.

ורוב נשים - לתשעה ילדן!

וזו שילדה שבעה חדשים אחר שכנסה היבם, ודאי אין ולדה מן השני, אלא מן הראשון.

ונמצא שהיה בן לאח המת, ועברו שניהם, היבם והיבמה, בשגגה על איסור אשת אח שיש לו בנים, ויתחייבו בקרבן חטאת!

אמר ליה רב נחמן: רוב זה, שיולדות לתשעה, אינו נוגע לנו, היות ונשי דידן - לשבעה ילדן!

אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי נשי דידכו, הוו רובא דעלמא!?

אמר ליה רב נחמן: אנא, הכי קאמינא: רוב נשים אמנם ילדן לתשעה, ומיעוט - לשבעה.

אבל יש להוסיף על הכלל הזה, ולומר: וכל היולדת לתשעה - עוברה ניכר לשליש ימיה, כעבור שלשה חדשים.

ולכן, אשה זו, שהתייבמה לאחר שלשה חדשים, לפי שלא הוכר אז עוברה, שהרי אם הוכר העובר לשליש ימיה, לא היה כאן ספק.

הואיל ולא הוכר עוברה לשליש ימיה - איתרע ליה רובא.

יש בה "ריעותא", פגם, המרע את ההליכה אחר הרוב, לגביה.

אלא, היא בספק, האם היא יולדת כמו רוב הנשים לתשעה חדשים, או כמו מיעוט הנשים, היולדות לשבעה חדשים.

ולכן אין הם מביאים קרבן חטאת, אלא אשם תלוי.

ופרכינן: אי כל היולדת לתשעה - עוברה ניכר לשליש ימיה.

הא, אשה זו, מדלא הוכר עוברה לשליש ימיה -

הרי עוברה, ודאי - בר שבעה לבתראה, לבעלה האחרון, הוא!

ונמצא שהיה היבום כדין, ואם כן למה הם מביאים קרבן!?

ומשנינן: אלא אימא הכי: רוב היולדת לתשעה - עוברה ניכר לשליש ימיה.

והאי, מדלא הוכר עוברה לשליש ימיה - איתרע ליה רובא.

אך נשאר הדבר בספק, ולכן מביאים אשם תלוי.

תנו רבנן: אח המת, הכונס את יבמתו, ונמצאת מעוברת, וילדה ולד בן קיימא, ואין ידוע אם הולד הזה הוא של האח המת או של האח המייבם. והשאירה היבם תחתיו, ולא הוציאה, ולאחר מכן נולד מהיבם ומהיבמה בן שני.

הבן הראשון כשר לגמרי, ממה נפשך, בין הוא בנו של הראשון ובין הוא בנו של שני, והוא ראוי להיות כהן גדול.

ואילו הבן השני שנולד מהם הרי הוא ממזר - מספק!

כי אם הראשון הוא בנו של האח המת, הרי השני הוא בן חייבי כריתות של אשת אח שיש לו בנים, והוא ממזר.

ואם הראשון הוא בנו של האח המייבם, הרי השני הוא בן כשר.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אין ממזר מספק.

והוינן בה: מאי קאמר, כיצד זה אמר רבי אליעזר בן יעקב שאינו אפילו ספק ממזר?

ומשנינן: אמר אביי, הכי קאמר תנא קמא:

ראשון ראוי להיות כהן גדול.

ושני, הוא ספק ממזר.

וספק ממזר אסור - בין בממזרת, בין בכשירה.

ואילו רבי אליעזר בן יעקב אומר:

שני אינו "ספק ממזר", לגבי זה שיהיה אסור בממזרת.

אלא דינו כדין ודאי ממזר הוא, והרי הוא מותר בממזרת.

כיון שלדעת רבי אליעזר בן יעקב ספק ממזר מותר לו להתחתן עם ודאי ממזרת.

רבא אמר, הכי קאמר תנא קמא: ראשון ראוי להיות כהן גדול.

ושני דינו כ"ממזר ודאי", מכח הספק!

והיינו, שלדעת רבא, תנא קמא ולא רבי אליעזר בן יעקב, הוא הסובר סובר ש"ספק ממזר" דינו כודאי ממזר, ומותר בממזרת.

ורבי אליעזר בן יעקב אומר: אין דינו של ספק ממזר כדין "ודאי ממזר", מכח הספק.

אלא ספק ממזר "ספק ממזר" הוא, ואסור בממז רת.

וקמיפלגי אביי ורבא, שנחלקו אם רבי אליעזר בן יעקב הוא המתיר ספק ממזר בממזרת ודאי או שהוא האוסר ותנא קמא הוא המתיר -

נחלקו בדברי רבי אלעזר, שמביאה הגמרא להקל, אם הלכה כמותו או אין הלכה כמותו.

ומכח המחלוקת הזו, הם תיקנו את דברי רבי אליעזר בן יעקב, כל אחד לשיטתו.

כי כולם סוברים, שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב, היות שמשנתו היא "קב ונקי".

ולכן, מי שפוסק כרבי אלעזר, גורס בדברי רבי אליעזר בן יעקב באופן שיתאימו עם דברי רבי אלעזר.

ואילו מי שחולק על רבי אלעזר, גורס בדברי רבי אלעזר בן יעקב באופן שיהיו נגד דברי רבי אלעזר.

דתנן, רבי אלעזר אומר: פסולי קהל כך דינם:

ודאן בודאן, ודאי ממזר לשאת ודאי ממזרת - מותר.

ודאן בספקן, ודאי ממזר לשאת ספק ממזר - אסור.

וספקן בודאן, ספק ממזר לשאת ודאי ממזרת - אסור.

וספקן בספקן - אסור!

ספק ממזר צריך לחוש שמא כשר הוא, ולכן הוא אסור בספק ממזר אחר, כי שמא האחר, פסול הוא.

ואלו הן ספקן:

שתוקי, שכאשר הוא קורא לאביו "אבא", אמו משתיקה אותו, ומודיעה בכך שאין הוא אביו, והרי הוא ממזר.

ואסופי, שנאסף מהשוק, ויש לחוש שאמו נתעברה מן הפסול.

וכותי, שהם ספק ממזרים היות ואינם מתחשבים בקידושי כסף ושטר שאינם כתובים בתורה, אלא נלמדים בגזרה שוה משדה עפרון.

ולכן, אם אחד קידש אשה בקידושי כסף או שטר, הם אינם נמנעים מלקחתה לאשה, אף על גב שהיא אשת איש. ונמצא שבניה מהשני הם ממזרים.

ואמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי אלעזר, שספק ממזר אסור בודאי ממזר, ואסור גם בספק ממזר אחר.

והוסיף רב יהודה: כי אמריתה, כשאמרתי את דברי רב, שהלכה כרבי אלעזר, קמיה דשמואל - אמר לי שמואל:

הרי הלל שנה: עשרה יוחסין עלו מבבל:

כהני, לויי, וישראלי.

חללי, גירי, חרורי [עבדים משוחררים].

ממזרי, נתיני [גבעונים שנתגיירו בערמה בזמן יהושע], שתוקי, ואסופי.

וכולן - מותרין לבא זה בזה!

ואם אנו סוברים שספק ממזר מותר בספק ממזר ובמזרת ודאית, שפיר אמר הלל ש"כולן מותרים לבוא זה בזה".

כי היינו מחלקים את דבריו, ואומרים שכונתו של הלל היא לומר כך:

א. כהנים לויים וישראליים - מותרים זה בזה.

ב. לויים ישראלים חללי גירי וחרורי - מותרים לבוא זה בזה.

ג. גירי וחרורי ממזרי ונתיני, שתוקי ואסופי

- מותרים לבוא זה בזה. לפי שקהל גרים לא נקרא "קהל", ולכן יכולים הממזרים ושאר הפסולים לבוא בהם.

ואילו את אמרת משמיה דרב שהלכה כרבי אלעזר שכל הספקות אסורים זה בזה, ספק ממזר אסור בספק ממזר, ואסור בשתוקי, ושתוקי אסור בשתוקי, ושתוקי אסור באסופי, ואיך יהיה מותרין כולם לבוא זה בזה!?

ונמצא שנחלקו רב ושמואל, האם פוסקים הלכה כרבי אלעזר שספק ממזר אסור בספק ממזר, וכל שכן שאסור בודאי ממזר, או לא.

ועתה מבארת הגמרא, את מחלוקת אביי ורבא, שנחלקו האם הלכה היא כרב, שפסק כרבי אלעזר, או כשמואל שפסק כהלל.

ולאור זאת הם נחלקו כיצד לגרוס בדברי רבי אליעזר בן יעקב.

אביי סבר לה כשמואל, דאמר הלכה כהלל, שספק ממזר מותר בספק ממזר, ומותר בודאי ממזר.

ולכן הוא מוקי לה לדברי רבי אליעזר בן יעקב אליבא דהלכתא, שספק ממזר הוא כודאי ממזר, ולהתירו בודאי ממזר - כי היכי דלא תקשי הלכתא כהלל, אהלכתא כדברי רבי אליעזר בן יעקב.

ואילו רבא סבר לה כרב, דאמר הלכה כרבי אלעזר, שספק ממזר אסור בספק ממזר וכל שכן בודאי ממזר.

ולכן הוא מוקי לה לדברי רבי אליעזר בן יעקב אליבא דהלכתא, שספק ממזר אסור בממזרת,

באורתא [בערב] אכן אמר רבא הכי [כך] כפי שאתה אומר, ואולם בצפרא הדר ביה [בבוקר חזר בו מדבריו] ואני שמעתי מפיו שאמר שאשת כהן אינה חולצת. כעס רב משרשיא ואמר ליה [לו]: שריתו [התרתם] את הדבר? יהא רעוא דתשתרו אף תרבא [יהי רצון שתתירו גם חלב], שלדעתו לא כך היה הדבר, ואם התיר דבר זה — יכול להתיר אפילו חלב האסור מן התורה.

ועל סמך דין זה יש לשאול: הכא [כאן] לגבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו הנשואה לכהן, מאי [מה] יהא הדין לענין הפרשתה? מי עבוד רבנן תקנתא [האם עשו חכמים תקנה] לכהן שתספיק הפרשה מפני שאם יגרשנה בגט שוב לא יוכל להחזירה לעולם, או שמא לא התכוונו לתקנה זו ויוציאה בגט.

אמר ליה [לו]: הכי השתא [כך עכשיו, כיצד אתה משווה]? בשלמא התם [נניח שם] בענין ספק נפל, כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה [שיש חכמים שחולקים עליו] על רבן שמעון בן גמליאל, דאמרי [שאומרים]: אף על גב [אף על פי] שלא שהא שלושים יום, מכל מקום ולד מעליא הוי [מעולה שלם הוא], ועל כן, גבי אשת כהן כיון דלא [שאי] אפשר על ידי חליצה בלא להוציאה לעולם, עבדינן כרבנן [עושים אנו כחכמים] וסומכים על דבריהם שהוולד בן קיימא, ואינה זקוקה לחליצה,

אבל הכא, כמאן נעביד [כאן, כמו מי נעשה]? אי [אם] כשיטת ר' מאיר — הא [הרי] אמר יותר מזה: יוציא ולא יחזיר עולמית, ואי כרבנן [ואם נעשה כשיטת חכמים] — האמרי [הרי אומרים הם] שמוציאה בגט עד שתגמול את בנה, ואם כן בעל כרחו עליו לתת גט גם אם הוא כהן והיא תיאסר עליו עולמית.

באותו ענין של הנושא אשה לפני הזמן שהתירו לו חכמים איתמר [נאמר]: קדשה אדם לאלמנה בתוך שלשה חודשים למות בעלה וברח, פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורפרם, חד [אחד מהם] אמר: משמתינן ליה [מנדים אותו] על שעבר על דברי חכמים שאסרו לשאת כל אשה בתוך שלושה חודשים מאז יצאה מבעלה, שמא היא מעוברת, וחד [ואחד מהם] אמר: עירוקיה מסתייה [בריחתו דיה לו], שבזה שברח מראה הוא שאיננו רוצה לכנוס אותה עד שיגיע הזמן, ולכן אין לקנוס אותו יותר. ומספרים: הוה עובדא [היה מעשה] כגון זה ואמר להו [להם] רפרם לשואלים בענין זה: עירוקיה מסתייה [בריחתו דיה לו] ואין מנדים אותו.

א שנינו במשנה שאם היה הולד ספק בן תשע חודשים לבעל ראשון, ספק בן שבעה לאחרון — יוציא, והוולד כשר. וחייבים באשם תלוי מספק שמא עברו על איסור כרת. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: לימא [נאמר] הלך אחר רוב נשים, והלא רוב נשים לתשעה חודשים ילדן [יולדות], ואם כן אין כאן ספק אלא אפשר לסמוך על הרוב ולא די להם באשם תלוי, אלא צריכים להביא חטאת, שבודאי עבר עבירה!

אמר ליה [לו] רב נחמן: נשי דידן [הנשים שלנו, במשפחתנו], לשבעה חדשים ילדן [הן יולדות]. אמר ליה [לו] רבא: וכי נשי דידכו הוו רובא דעלמא [הנשים שלכם הן רוב העולם]? ובכן, בודאי רוב הנשים יולדות לתשעה!

אמר ליה [לו] רב נחמן: הכי קאמינא [כך אני אומר], זו היתה כוונתי: רוב נשים ילדן [יולדות] לתשעה חודשים, ומיעוט בכל אופן יולדות לשבעה, וכלל הוא: כל היולדת לתשעה עוברה (הוולד שבמעיה), כלומר, דבר היותה מעוברת ניכר לשליש ימיה, בחודש השלישי להריונה. וזו, אותה יבמה שאנחנו דנים בה, הואיל ולא הוכר עוברה לשליש ימיה שהרי לא ידעו שהיא מעוברת, ומשום כך כנס אותה היבם — איתרע ליה רובא [הורע לו הרוב] ויש לפקפק אם אמנם היא מן הרוב, ומשום כך נוצר הספק.

ושואלים: אי [אם] אמנם ודאי כי כל היולדת לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה, אם כן הא [זו] מדלא [מכיון שלא] הוכר עוברה לשליש ימיה, עוברה ודאי בר שבעה לבתראה [בן שבעה לאחרון] הוא ושוב אין כאן ספק! אלא אימא [אמור] תקן כך את הלשון: רוב היולדות לתשעה — עוברה ניכר לשליש ימיה, והאי [וזו] מדלא [מכיון שלא] הוכר לשליש ימיה — איתרע ליה רובא [הורע לו הרוב] ולכן ספק אם הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ראשון: אותו ילד שנולד ליבמה והיה ספק אם הוא לראשון או לאחרון, כיון שאפשר לסמוך שבכל מקרה הוא כשר, בין אם הוא מהראשון בין אם הוא מהשני, וראוי אף להיות כהן גדול. ואם לא יוציא אותה היבם, ותלד לו ילד שני — הרי הוא ממזר מספק. שהרי יש ספק אם הראשון הוא בן המת, ואם כן הריהי אסורה על היבם כערוה, ובנה השני הוא ממזר, או אולי גם הילד הראשון הוא בן היבם, והילד השני אף הוא כשר. ר' אליעזר בן יעקב אומר: אין ממזר מספק,

משמעות דברי ר' אליעזר בן יעקב אינה ברורה, ושואלים: מאי קאמר [מה אמר], מה היתה כוונת דבריו? אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר] כך יש להבין את המשנה: ראשון — ראוי להיות אפילו כהן גדול, ושני הוא ספק ממזר, ולכן אסור לשאת בת ישראל — שהרי ספק ממזר הוא, אבל אסור גם בממזרת, משום שאין ברור שהוא ממזר, ואולי ישראל כשר הוא, ואסור בממזרת. ואילו ר' אליעזר בן יעקב אומר: אינו ספק ממזר, אלא ודאי ממזר, ומותר בממזרת.

רבא אמר: הכי קאמר [כך אמר], כך היתה כוונת הדברים: ראשון ראוי להיות כהן גדול, ושני הוא כממזר ודאי, מחמת הספק, ולכן מותר בממזרת. ור' אליעזר בן יעקב אומר: אין ודאי ממזר מספק. שכיון שיש ספק כלשהו, אי אפשר להחשיב ילד זה כממזר ודאי, אלא ספק ממזר הוא, ולכן אסור בממזרת.

ומעירים: וקמיפלגי [וחלוקים] אביי ורבא בדבריו של ר' אלעזר. דתנן [שכן שנינו במשנה] העוסקת בדיני המשפחות והיחוסים השונים בעם ישראל, שיש ביניהם שאסורים ודאי לבוא בקהל, ויש כאלה שהם אסורים לבוא בקהל רק מחמת שיש בהם ספק איסור, ור' אלעזר אומר: ודאן בודאן [וודאים בוודאים], אלה שודאי אסורים לבוא בקהל — מותר להם להתחתן אלה עם אלה, אבל ודאן בספקן [וודאים בספיקות] שאסורים לבוא בקהל רק מחמת הספק, וספקן בודאן [וספיקות בוודאים], שמא הספק אכן כשר ואסור לשאת את זה שהוא ודאי פסול, ואפילו ספקן בספקן [וספיקות בספיקות] — אסור, שמא אחד מהם כשר והשני פסול.

ואלו הן ספקן [ספיקות], שהאסורים לבוא בקהל רק מחמת הספק: שתוקי, שהוא ילד שלא ברור מי אביו, שאנחנו מכירים את אמו אבל לא יודעים מי היה אביו. ואסופי ילד שנאסף מן השוק, ושמא ממזר הוא. וכן כותי (שומרוני), שכיון שלא נהגו לפי ההלכה בנישואין וקידושין יש בהם חשש ממזרות.

ואמר רב יהודה אמר רב: הלכה כר' אלעזר. וסיפר רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי אותה, את ההלכה של רב לפני] שמואל, אמר לי: הלל שנה באותה משנה: עשרה יוחסין עלו מבבל: כהני [כהנים], לויי [לויים], וישראלי [וישראלים], חללי [חללים, בני כהנים שנפסלו מכהונתם], גירי [גרים], חרורי [עבדים משוחררים], ממזרי [ממזרים], נתיני [נתינים, צאצאי הגבעונים], שתוקי ואסופי. וכולן מותרין לבא זה בזה. כלומר, רשימה זו מסודרת כך שכל שניים המצויים זה ליד זה מותר להם להתחתן זה בזה, דהיינו: כהנים בלויים, או לויים בישראלים, וכן ישראלים בחללים, או גרים ומשוחררים בממזרים, או ממזרים בנתינים, ונתינים וממזרים בשתוקי.

ואת אמרת [ואתה אומר] הלכה כר' אלעזר שספיקות בוודאים אסורים, ולפי זה אין הלכה כהלל!

ומכאן גם המחלוקת בין אביי ורבא בענייננו: אביי סבר לה [סבור בהלכה זו] כשמואל שאמר: הלכה כהלל, ומשום כך מוקי לה [מעמיד הוא אותה] את שיטת ר' אליעזר בן יעקב אליבא דהלכתא [על פי ההלכה], שלדעת שמואל ספק ממזר מותר בממזר ודאי, כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא [כדי שלא תהיה קשה הלכה על הלכה] שאם פסק כהלל, ואנחנו יודעים שכל מקום ששנה ר' אליעזר בן יעקב במשנתנו הלכה כמותו, מן ההכרח שההלכות תהיינה בשיטה אחת.

ואילו רבא סבר לה [סבור בהלכה זו] כרב, שאמר: הלכה כר' אלעזר, שספק ממזר אסור בממזר ודאי. ועל כן גם הוא מוקי לה [מעמיד אותה] להלכה זו של ר' אליעזר בן יעקב אליבא דהלכתא [לפי ההלכה] לשיטתו, כי היכי [כדי] שלא תקשי [תהיה קשה]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

In the evening Rava stated this ruling in accordance with the way you cited him, but in the morning he retracted his opinion and ruled as I cited him. Rav Mesharshiyya said to him: Do you really permit her to marry without ḥalitza? He added sarcastically: May it be God’s will that you will even permit forbidden fats [tarba] as well. In Rav Mesharshiyya’s opinion, the prohibition against the widow remarrying without ḥalitza was as obvious as the prohibition of forbidden fats.

After citing this dispute, Rav Ashi said to Rav Hoshaya, son of Rav Idi: According to Rava’s citation of Rav, when a woman is married to a priest, the Sages were more lenient in order to allow the couple to remain married. Here, with regard to a woman who is pregnant with the child of another man or a woman who is nursing the child of another man, who is married to a priest, what is the halakha? Did the Sages enact an ordinance for the benefit of a priest and say that it is sufficient for him to separate from his wife and he does not need to divorce her, or not?

He said to him: How can these cases be compared? Granted, there, in the case where the offspring died during its first thirty days of life, since there are the Rabbis who disagree with Rabban Shimon ben Gamliel concerning it, as they say that although the offspring did not survive for thirty days it is nevertheless considered a full-fledged, i.e., viable, offspring, therefore, with regard to the wife of a priest, since it is not possible for her to perform ḥalitza and remain permitted to her husband, we will be lenient and act in accordance with the opinion of the Rabbis.

However, here, in the case of a woman who is pregnant with or nursing the child of another man, in accordance with whose opinion should we act? If we act in accordance with the opinion of Rabbi Meir, it will be of no benefit to the priest because Rabbi Meir said even with regard to the wife of an Israelite that he must divorce her and may never take her back. And if we act in accordance with the opinion of the Rabbis, it will also be of no benefit to the priest because they say he must send her out with a bill of divorce and only remarry her at a later point. Since there is no opinion that does not require a bill of divorce to be given, there is no possibility to be lenient in this case by not requiring a bill of divorce to be given.

A pregnancy is generally noticeable only after three months have passed. Therefore, during the first three months after a woman is divorced or widowed, she may not remarry due to the possibility that she is pregnant. The Sages decreed that even betrothing her during that time is prohibited, lest one also marry her (see 41a). Concerning this, an amoraic dispute was stated: In a case in which a man betrothed a woman during the three months following her divorce or her husband’s death, and then he fled, Rav Aḥa and Rafram disagree over what should be done. One said: We excommunicate him for violating the prohibition. And the other one said: His flight is sufficient for him, since it proves that he does not intend to marry her until it is determined that she is not pregnant. Therefore, there is no need to penalize him further. The Gemara relates: There was an incident like that, and Rafram said to those who asked what to do: His flight is sufficient for him.

§ The mishna states that if a yevama consummated the levirate marriage and gave birth seven months later, there is an uncertainty whether the child is nine months old, counting from conception, and is the offspring of the first husband, i.e., the deceased brother, or whether the child is only seven months old and is the offspring of the second husband. If it is the child of the first husband, then there was never any obligation of levirate marriage, and the supposed consummation was in fact forbidden by penalty of karet. Due to that possibility, both the man and the woman are obligated to bring a guilt-offering for uncertainty. Rava said to Rav Naḥman: How can they bring a guilt-offering for uncertainty? Let us say: Follow the majority of women, and since the majority of women give birth after nine months, it should be presumed that the child is the offspring of the deceased brother. Accordingly, the couple would be obligated to bring a certain sin-offering, not a guilt-offering for uncertainty.

Rav Naḥman said to him: The women of our family regularly give birth after seven months. Therefore, how can you presume that this woman gave birth after nine months? Rava said to him: Do the women of your family constitute the majority of the women of the world? Ultimately, the majority of women give birth after nine months, and one should therefore presume accordingly in a case of uncertainty.

Rav Naḥman said to him: This is what I am saying: Although it is true that the majority of women give birth after nine months and only a minority give birth after seven, still, in the case of every woman who gives birth after nine months, her fetus is already recognizable after a third of her days, i.e., in the third month of her pregnancy. Accordingly, in the case of this woman, since her fetus was not recognizable after a third of her days, as were it already recognizable at that point then it would be obvious that the child was the offspring of the first husband, therefore, the ability to presume she is like the majority of women is compromised, and the uncertainty as to who the father of the child is remains. Consequently, the yavam and yevama should each bring a guilt-offering for uncertainty.

The Gemara asks: If it is true that in the case of every woman who gives birth after nine months, her fetus is already recognizable after a third of her days, then with regard to this woman, from the fact that her fetus was not recognized after a third of her days, it follows that her fetus was certainly only seven months old and is the offspring of the latter husband, i.e., the yavam. If so, it is clear the yavam is the father of the child and there should be no need to bring an offering at all. Rather, one must emend Rav Naḥman’s words and say: In the majority of cases, with regard to a woman who gives birth after nine months, her fetus is already recognizable after a third of her days, and with regard to this woman, from the fact that her fetus was not recognized after a third of her days, the ability to presume she is like the majority of women is compromised.

§ The mishna states that the child of the yevama has unflawed lineage since regardless of whether it is the offspring of the deceased husband or the yavam, there was no transgression involved in its conception. With regard to this case, the Sages taught in a baraita: The first child is even fit to become a High Priest. However, since it is possible that the child is the offspring of the deceased husband, in which case the widow remains forbidden to the yavam as his brother’s wife, if she has a second child with her yavam then that child is a mamzer due to an uncertainty with regard to his status. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: One is not rendered a mamzer due to uncertainty.

The meaning of Rabbi Eliezer ben Ya’akov’s statement and how he differs from the first tanna is unclear. The Gemara clarifies: What is the baraita saying? Abaye said: This is what it is saying: The first child is even fit to become a High Priest. And if she has a second child, his status as a mamzer is uncertain and therefore he is both prohibited from marrying an Israelite woman of unflawed lineage, since he might actually be a mamzer, and he is also prohibited from marrying a mamzeret, since he might not be a mamzer. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: He is not treated like one whose status as a mamzer is uncertain; rather, due to the uncertainty concerning his status he is treated like one who is definitely a mamzer, and he is permitted to marry a mamzeret. In other words, Rabbi Eliezer ben Ya’akov holds that even one whose status as a mamzer is uncertain is permitted to marry one who is definitely a mamzeret.

Rava said: This is what the baraita is saying: The first child is even fit to become a High Priest. And if she has a second child, he is treated as though he is definitely a mamzer due to the uncertainty concerning his status, and therefore he is permitted to marry a mamzeret, i.e., this tanna holds that even one whose status as a mamzer is uncertain is permitted to marry one who is definitely a mamzeret. And Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: He is not treated as though he is definitely a mamzer due to an uncertainty concerning his status; rather, his status as a mamzer is uncertain and he is treated accordingly, and therefore he is both prohibited from marrying an Israelite woman of unflawed lineage since he might be a mamzer, and he is also prohibited from marrying a mamzeret since he might not be a mamzer.

The Gemara explains: And Abaye and Rava disagree with regard to whether the halakha is decided in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. As we learned in a mishna (Kiddushin 74a): With regard to the prohibition against marrying people with certain types of flawed lineage, Rabbi Elazar said: The marriage of those people whose flawed lineage status is certain to those whose status is certain is permitted, but the marriage of those whose status is certain to those whose status is uncertain, and the marriage of those whose status is uncertain to those whose status is certain, and even the marriage of those whose status is uncertain to those whose status is uncertain, is prohibited.

The mishna concludes: And these are those who are considered to have an uncertain status: A child of unknown paternity [shetuki], although his mother’s identity is known; and a foundling who was found abandoned in the streets; and a Samaritan [Kuti], who is possibly a mamzer since the Samaritans do not accept and abide by the halakhot of marriage.

And with regard to this mishna Rav Yehuda said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. But when I said this halakha of Rav’s in the presence of Shmuel, he said to me: Hillel taught in a baraita that ten categories of lineage came up from Babylon to Eretz Yisrael: Priests; Levites; and Israelites; priests disqualified due to flawed lineage [ḥalallim]; converts; freed slaves; mamzerim; Gibeonites; shetukei; and foundlings. And it is permitted for all men and women in these categories to marry one another, i.e., the list is arranged such that the marriage between people in any two categories that are adjacent to one another is permitted. This is possible only if one assumes that it is permitted for one whose flawed lineage status is uncertain to marry one whose flawed lineage status is certain.

After citing the baraita taught by Hillel, which assumes that it is permitted for one whose flawed lineage status is uncertain to marry one whose flawed lineage status is certain, Shmuel concluded: The halakha is certainly decided in accordance with the opinion of Hillel, and yet you, Rabbi Yehuda, said the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, which states that a marriage between two people whose flawed lineage status is uncertain is prohibited; your ruling is incorrect.

The Gemara proceeds to explain the dispute between Abaye and Rava: Abaye holds in accordance with the opinion of Shmuel, who said that the halakha is decided in accordance with the opinion of Hillel that it is permitted for one whose flawed lineage status is uncertain to marry one whose flawed lineage status is certain. Therefore, Abaye establishes that opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov to be in accordance with this halakha, in order that there should not be a contradiction between one halakha, i.e., that the halakha is always decided in accordance with the opinion of Hillel, and another halakha, i.e., that the halakha is always decided in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov.

Rava, however, holds in accordance with the opinion of Rav, who said: The halakha is decided in accordance with the opinion of Rabbi Elazar that the marriage of those whose status is certain to those whose status is uncertain is prohibited. Therefore, Rava establishes that opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov to be in accordance with this halakha, so that there should not be a contradiction between

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קדשה בתוך שלשה וברח. פירש"י ז"ל ערוקי' מסתייה ולא בעי למכפיה למכתב גיטא דגלי דעתיה דלא בעי לכנוס עד זמנו ומשמע מהאי פירושא דאם כנס אף על פי שברח משמתינן ליה עד שיגרש וכן דעת הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל ועוד החמיר שמפרישין אותו אחר תשעים כימי שעמד עמה בתוך תשעים דאם כן מה הפסיד כשבעל באיסור ומתניתין דקתני בא על יבמתו בתוך ג' חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא התם מפני שהיא יבמה ואם יתן לה גט נאסרה עליו וזו חומרא יתירה ואם איתא לא שתיק גמרא מיניה ואיפשר לפרש לקולא דה"ה לכנס דכיון שברח בשביל שלא יכופו אותו לגרש ערוקיא מסתיי' וה"ה למעוברת ומינקת כל כ"ד חדש שלהם דכל דכן הוא שבתוך תשעים איכא תקנת ולד.
והרב ר' משה הספרדי ז"ל פירש שהכונס בתוך תשעים יום מפרישין אותו עד אחר הזמן ואין צריך להוציא בגט והטעם שהוא קל מן המעוברת מפני שזה ספק וזמנן קצר ויכולין להשתמר ואם כן לדבריו ארס למה מנדין אותו הרי הוא כפרוש ממנה ובלבד שלא יכנוס ואיפשר שהמארס והכונס מנדין אותו שלשים הואיל ועבר על מצות חכמים ולאחר שלשים מתירין לו ובלבד שיפרוש הימינה וכשקדש וברח ערוקיא מסתיי' ובמארס מעוברת לא חייב נדוי כלל, ולא דייק.

מעוברת חברו ומינקת חברו דאינסבא לכהן מי עבדו רבנן תקנתא לכהן או לא. ואסיק דאף הוא יוציא בגט, ואף על פי דמתסרא עליה ממילא, ומכל מקום מסתברא דביבמה לא כייפינן ליה להוציא כדי שלא תאסר עליו עולמית, ולא דמי למעוברת שנשאת לכהן, משום דזקוקה היתה לו וטעה בדבר מצוה, ואף על פי שאין זמנו בהול, מכל מקום כיון דעיקרא דמלתא בעלמא לרבנן ליתא אלא משום תקנת ולד ולא קנסו לאסרה עליו עולמית, הכא כיון דטעה בדבר מצוה ואי מפיק לה תאסר עליו עולמית לא מפקינן לה מיניה. אי נמי בעלמא דליכא אלא איסור דרבנן אף על גב דמפרשי ליה מיניה, אי לא מפיק בגט חיישינן דלמא יבא עליה, אבל הכא דאיכא איסורא דאורייתא אי מודעת ליה ומפרשת ליה מפריש פריש מיניה כדאמרינן לעיל. ותדע לך דהא מעיקרא נהי דזקוקתו היא ולא חיישת לה. אי נמי משום דאיכא מצות יבמין וחליצה במקום יבום לאו מצוה היא כדאיתא לעיל בפרק כיצד (יבמות כא, א) לא מפקינן לה.

קדש בתוך שלשה וברח עירוקיה מסתייה. פרש"י ז"ל עירוקיה מסתייה ולא בעי למכפייה למכתב גיטא דגלי דעתיה דלא בעי ליכנס עד זמנו, ומשמע מהא דדוקא קדש הא כנס וברח משמתינן ליה עד שיגרש. וכן כתב הראב"ד ז"ל (בהשגות הלכות גרושין פי"א הכ"ד). ועוד כתב הרב ז"ל שמפרישין אותן אחר תשעים כימים שעמד עמה בתוך תשעים, דאם לא מה הפסיד כשבעל באיסור. ומתניתין (לעיל יבמות לה, ב) דקתני בא על יבמתו בתוך שלשה חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא, התם מפני שהיא יבמה ואם יתן לה גט נאסרה עליו, אבל הרמב"ן נר"ו (בד"ה קידשה) כתב שזו חומרא יתירה דאם איתא לא שתיק גמרא מיניה. ואני אומר כי מדברי הרב ר"א ז"ל דאמר אם לא כן מה הפסיד כשבעל באיסור, משמע דסבירא ליה דמקנס קנסינן ליה. וסעד לדבריו יש דמכיון דמפקינן לה בגט ולא סגיא בהפרשה ואפילו באשת כהן, שמע מינה קנסא הוא דבעו למקנסיה, ואם איתא כי שהה עמה תשעים יום אי אמרת יקיים נמצא שאין אתה קונסו, ונמצא רשע מאריך ברשעו נשכר. ואי אמרת יוציא בגט וחוזר וכונס מיד אתה עושה מילי דרבנן כחוכא. וליתא דהא דמצרכינן ליה רבנן להוציא בגט ואפילו באשת כהן לאו משום קנסא הוא אלא משום תקנת ולד ובמקום סכנת ולד לא חששו לכהן, ולעולם רבנן לית להו בהא קנסא, דאם לא כן קשיא ליה דהא במעוברת חברו אם לא הספיק לגרש עד שילדה דתו ליכא משום תקנת ולד משמע לעיל דיקיים ואינו צריך לגרש, מדבעי רבא (לעיל יבמות לו, ב) לאוקמי ר' אלעזר דאמר דאם אין הולד של קיימא ור' מאיר בחדא שטתה, דאלו לרבנן דר' מאיר יקיים כיון שכבר ילדה וליכא משום תקנת ולד, ואם איתא דקנסינן אפילו בשילדה, כלהו אמרו דבר אחד, דאפילו לרבנן דר' מאיר מודו בה דמוציא ואף על פי שתאסר עליו ממילא כמעוברת שנשאת לכהן דמאי שנא. ויש לומר כיון דעיקר טעמא דרבנן אינה לאוסרה עליו עולמית וביבמה איכא משום מצות יבום כדכתבינן לעיל, אם איתא דר' אלעזר כרבנן סבירא ליה לא הוה מפיק לה מיניה. אבל לר' מאיר דעיקר טעמיה משום קנס הוא ובעלמא אסרינן לה עולמית אף ביבמה כן כנ"ל לדעת הרב ז"ל. וכדברי הרמב"ן ז"ל נ"ל עיקר. ויש מפרשים (רמב"ן) דהוא הדין לכנס דכיון שברח כדי שלא לגרש עירוקיה מסתייה. והוא הדין למינקת חברו ומעוברת חברו. והרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין שם) כתב דהמקדש תוך שלשה חדשים אין כופין אותו להוציא בגט. ולא דמי לכונס את המעוברת שיוצא בגט מפני שזה ספק וזמנם קצר ויכולין להשתמר. ולדבריו משמתינן ליה הואיל ועבר אדרבנן ולאחר (תשעים) [שלשים, עפ"י הרמב"ן] יום מתירין אותו. והוא הדין לכונס וכשברח עירוקיה מסתייה להצילו משמתיה (עיין מ"מ שם).

גבי אשת כהן דלא אפשר עבדינן כרבנן פי' דבדיעבד מיהת שלא תחלוץ כדי שלא תצא מבעלה הכהן וכיון דמשו' דרבא הוא דעבדינן ליה אם הוא בן ח' ודאי שלא גמרו סימניו לרבנן נפל הוא ותצא מבעלה כהן וחולצת ואם הוא בן ט' ודאי אפילו לכתחיל' תנשא בלא חליצה דולד מעליא הוא וכן הדין שהוא כספק בן ט' ספק בן ח' אם נגמרו סימניו ולד מעליא הוא ותנשא לכתחילה לא אתיא הא אלא כשהוא ודאי בן ח' אלא שנגמרו סימניו ושערו וצפרניו. א"נ בספק בן ט' ספק בן ח' אלא שלא נגמרו סימניו דבהא הוא דעבדינן כרשב"ג לחומרא והכא משום אשת כהן סמכינן על דרבנן דרבים נינהו דשורת הדין דתהוי הלכתא כוותיהו אלא דמחמרינן כרשב"ג ואסיקנא דמעוברת חברו ומדנקט חבירו דאמור רבנן להוציא בגט עד שיעברו ימי הנקה אפילו כשנשאת לכהן יוציא בגט אעפ"י שאוסר' עליו עולמי' וא"ת דמתני' בשכנס יבימתו ונמצאת מעובר' לא קנסו עליו חכמים שיהא מוציא בגט או בחליצה ואע"ג דמתסר עליו וי"ל דכיון דלא הוכר עוברה וסבר היה לעשות מצוה לא רצו לקונסו לאוסר' עליו ולבטל מצות יבמין ותו דכיון דאיכא חששא איסור אשת אח בהפרש' סגי' ליה ומופרש בדיל מיניה ובשל דבריהם הוא דהוצרכו לעשות חיזוק וכדפרישנ' לעיל אליבא דר"מ ומיהו אם הוכר עוברה בהא קנסינן ליה להוציא בחליצ' ואע"פ שאין הולד של קיימא וכן דעת מה' הר"ם ז"ל:

קדשה בתוך ג' חדשים וברח פליגי וכו' פרש"י דכיון דברח גלי דעתי' דלא בעי לכנוס עד שיגיע זמנו ולא צריך למכפייה ליתן גט ונראה מדבריו שאלו כנס ממש כייפינן ליה בשמתא עד שיגרש או יהיה בנדוי עד שיגיע זמנו לכנוס וכן כתב הראב"ד ז"ל והוסיף עוד לומר שקונסים אותו לאחר זמנו שלא יכנוס עד שיעברו עליו כמנין הימים שעמד עמה בתוך תשעים שאם לא כן מה הועילו כשבעל באיסור ואין זה דעת ר"ה ז"ל וגם בתוס' ודיינו שנכוף אותה לגרש עד זמנו לבד ואילו איתא להא לא סגיא דלא מפרש לה תלמודא. ויש מי שפי' דאפי' כשכנס נמי עירוקיא מסתייה וקדשה לאו דוקא ודכ"ע אם קדש ולא ברח משתמתי' אותו עד שיגרש או יעמוד בנדוניו כל ל' יום אבל הרמב"ם ז"ל נר' שהוא סובר שמנדין אותו מפני שעבר אדרבנן אבל אין כופין אותו להוציא אפילו בכנוס אלא שמפרישין אותו כשברח עירוקיה מסתיי' להצילו מן השמתא דעבר אדרבנן ואינו מחוור דכונס את המעוברת נראה ודאי דמשמתי' לי' ואפילו ברח עד שיוצי' מפני שהוא ודאי וזמנו ארוך אבל כנוס תון ג' חדשים הוא ספק וזמנו קצוב שאפי' בעיר יכולים להשתמר מ"מ מודה הוא בזה שכופין אותו בגט מפני שזמנו ארוך והכא דמשמתין למקדש או כונס תוך ג' חדשים כיון שעברו ד' חדשי' ונמצאת שאינה מעוברת שרינן ליה וכניס לה אבל אם נשאת מעוברת עומד בנדויו עד שתלד ותניק כ"ד חדשים או עד שיגרש וימתין עד שתפיל או עד שתלד ותניק כ"ד חדשים ודעת קצת רבותי ז"ל דכל שהיא קטנה ואינ' ראוי' לילד שאין המתנה אלא משום גזירה דר"מ אם עבר וקדש וכנס לא כייפי' ליה לגרש ולא משמתינן ליה אאיסורה דעבר כדי שלא יוציא אלא כופים אותו להפרישה ג' חדשי' כיון שזמנו קצוב ובתו' מגמגמים בזה:

ולימא הלך אחר רוב נשי' ורוב נשי לט' ילדו ויהא חייב חטאת שמנה ולמה נפטר באשם תלוי וזו הואיל ולא הוכר עוברה לשליש ימיה פרש"י ז"ל דקים לן דמתני' בהכי מיירי פי' מלישנא דמתני' לא דייק לן מדקתני ונמצא מעוברת דההיא תוך ג' חדשים הוה ועדיין לא הגיע לשליש ימיה דא"כ אנוס הוא כדפרשי' לעיל. ושמעי' מדרבא שאם הוכר אח"כ עובר' לשליש ימיה חייבים בחטאת שמנה וא"ת וכיון דמהאי טעמא הוא דאתי עלה רב משום דאיתרע לה רובה מאי האי דאמר ליה דידן לז' ילדו והיכי הדר ואמר הכי קאמינא י"ל דה"ק דידן כשאירע להו כעין משנתי' כשלא הוכר עוברה לשליש ימיה לז' ילדו ודידן דקתני לאו דוקא:

מאי קאמר כלו' היאך אפשר להשיאו שלא יהא ספק ממזר דלא תיקשי הלכת' אהלכת' פי' דקי"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי כדפר"שי ז"ל ושמעי' מהכא דההוא כללא איתיה אפי' במתניתין כדכתיבנא בכמה דוכתי':

א"ל רבינא לר"ש באורתא אמר רבא הכי ולצפרא הדר בי' א"ל שריתוה יהא רעע דביומיכון תשתרון אף תרבא, גבי מעוברת סברו ומניקת חברו דאינסבה לכהן מי עבדין לי' רבנן תקנתא אי לא, פי' תקנתא שלא יתן לה גט שאח"כ לא יוכל לכונסה אלא סגי לי' בהפרשה או לא, א"ל בשלמא התם כיון דאיכא רבנן דפליגי עלי' דרשב"ג דאמרי אע"ג דלא שהא ולד מעליא הוא גבי אשת כהן דלא מאפשר עבדי כרבנן אבל הכא במאן נעביד אי כר"מ האמר יוציא ולא יחזיר עולמית אי כרבנן האמרי' יוציא בגט, וכבר איפסקא הל' בפ' ר"א דמילה בסופו שאם אחת כהן היא אינה חולצת וסמכי' ארבנן דאמרי' רוב נשים יולדות בן קיימא:

איתמר קדשה בתוך ג"ח וברח פליגי בה ר"א ורפורס ח"א משמתינן לי' וח"א עירוקי' מסתייא, הוה עובדא וא"ל רפרס עירוקי' מסתיי' פי' ודוקא במקדש אלמנת חבירו או גרושת חברו תוך ג"ח אמרי' דעירוקי' מסתיי' וגליא דעתי' שלא יכנוס עד שיגיע הזמן ולא משמתינן לי' ליתן גט, אבל אם קידש מעוברת חברו ומניקת חברו וברח משמתינן לי' עד שיוציא מהכא, ס' אם היא מעוברת הלכך מקילין בהו ותו שהזמן מועט.

ספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני יוציא והולד כשר ת"ר ראשון ראוי להיות כ"ג והשני ממזר מס' פי' ואע"ג דאמרי' והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כ"ה בעי' זרעו מיוחס אחריו וליכא, הא מוקמי' לקמן בפ' נושאין, זרעו מיוחס אחריו דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, וכי גזור רבנן בזנות, בנשואין לא גזור:

וקמפלגי בדר"א דתנן ר"א אומר ודאן בודאן מותר וודאן בספיקן וס' בוודאן וספקו בספקן אסור ואלו הן הספיקן שתוקי ואסופי וכותי אר"י א"ר אין הל' כר"א כי אמרית קמי' דשמואל א"ל הלל שנה עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי וישראלי חללי גירי חרורי ממזרי, נתיני שתוקי ואסופי וכולן מותרים לבוא זה בזה ואת אמרת הל' כר"א אביי סבר לה כשמואל דאמר הל' כהלל ומוקי לה להא דראב"י כהלל כי היכי דאל תקשי הל' אהלכתא, וקיי"ל בכ"מ אביי ורבא הל' כרבא:

בתוס' בד"ה רוב היולדת כו' ואין לומר כיון דהמתינה כו' א"כ אפילו תוך ג' חדשים כו' עכ"ל דאע"ג דבשמעתין קאמרינן בהדיא דלא סמכינן ארובא דלט' ילדן היינו משום דאיתרע האי רובא כיון דזו לא הוכר עוברה לשליש ימיה דמי הוכר כו' כפרש"י אבל הכא אם נישאת ביומא דמשלם ג' חדשים אכתי לא איתרע רובא נימא דאם דתלד לסוף ו' חדשים וג' ימים נימא נמי דהוכר עוברה אחר שליש ימיה דאז הוי שליש ימיה דרוב הנשים שהוכר עוברה לשליש ימיה ומיהו לא הוה צריכי למימר דלכך תינשא משום דרובא לט' ילדן אלא משום דרוב שליש ימיה מן השני הוכר עוברה לשליש ימיה ונימא דזו נמי הוכר לשליש ימיה אחר ג' ימים ודו"ק:

בא"ד וי"ל דכ"כ לא היה משתהה הכרת עובר של ראשון עכ"ל ואם הוכר בתוך הזמן זה ע"כ מן הראשון הוא ואם לאו ע"כ מן השני הוא וקשה מהיכא פסיקא להו שכ"כ נשתהה הכרת עובר מן הראשון שלשה חדשים ועוד שליש ימיה מן השני ולא פחות ודברי מהרש"ל דחוקים בזה ולולי שיראתי להגיה בדבריהם היה נראה וכצ"ל עד שלש ימים מן השני ור"ל כיון דביום דמשלם שלשה חדשים ממיתתו לא הוכר העובר תינשא לשני ואין לנו לחוש שמשתהה הכרת עובר עוד שלשה ימים מן השני משום קליטת הזרע של ראשון דאפשר דשליש ימים דקאמר עם קליטת הזרע הוא ודו"ק:

תוס' ד"ה כל היולדות כה"ג דייק בריש פ"ב דכתובות אבל בפ' אלו טריפות וכו' לא דייק וכו'. נ"ל דרצו התוס' לתרץ מאי הוה ס"ד דרב נחמן שאמר בתשובתו וכל היולדות לט' עוברה ניכר כו' ואי לא אסיק אדעתיה שיקשה לו אי כל היולדות לתשעה וכו' הא ודאי בר ז' לבתראה לכך כתבו התוס' דאיכא דוכתא דדייק הכי ואיכא דוכתא דלא דייק ולכך לא אסיק רב נחמן אדעתיה שידקדק כן:

ד"ה רוב היולדות וכו' עד וזהו תימה לומר שתהא האשה צריכה להמתין ג' חדשים וג' ימים. ר"ל דהשתא אם תלד לו' חדשים ובג' ימים משנשאת א"כ ע"כ מן השני הוא דאי מן הראשון הוא הוי ליה טפי מט' חדשים אפי' לא נקלט הזרע עד יום ג' ואם תלד לו' חדשים מצומצמים או פחות מזה אז ודאי בן ט' לראשון הוא:

בא"ד ואין לומר כוון דהמתינה וכו'. פי' כיון דהמתינה ג' חדשים ולא הוכר עוברה אמרינן ודאי אינה מעוברת מן הראשון ולא חיישינן ג"כ שתלד גבי שני לסוף ו' חדשים ובג' ימים דסמכינן ארובא ואמרינן דלא תלד גבי שני כ"א בט' חדשים משנשאת ולא לו' ובג' ימים דרוב נשים לא יולדות כ"א לט' א"כ אפילו תוך ג' חדשים תנשא וכו':

בא"ד וי"ל דכ"כ לא היה משתהה. ר"ל דהשתא כיון דהמתינה ג' חדשים אם תשהה גבי שני ב' חדשים ולא היה הוכר עוברה ודאי מן הב' הוי דאי מן הא' לא היה משתהה הכרת העובר של הא' עד שליש ימים מן הב' דהיינו ב' שלישית ואם יהא ניכר קודם שליש ימים של ב' אז ודאי מן הא' הוא:

ד"ה וזו הואיל ולא הוכר וכו' עד ולקמן הוא דאמר לה גבי האשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה. פי' דהתם אין שום אדם רואה שום רעותא דשמא צרתה מעוברת אע"ג דכשהלכה מכאן לא היתה מעוברת שמא אחר מכן נפקדה ומתעברת ממנו אבל הכא דאנן רואין דלא הוכר בה שום עובר אין סברא כלל לומר וכו':

ד"ה סבר לה כרב וכו' הוא ט"ס וכצ"ל והא דפריך בי' יוחסין גבי הא דאמר רבא שתוקי מותר ומ"ט אמרו אסור וכו' אלא מעתה שתוקי שתוקי לא ישא ור"ל מדפריך אלא מעתה וכו' משמע דס"ל לגמ' דשתוקי בשתוקי שרי לרבא ולכך פריך לרבא דאם איתא דמטעם זה אתה אוסר שתוקי א"כ שתוקי שתוקי' נמי לא ישא ותירצו דאותו טעם שאמר רבא על איסור שתוקי אמר ג"כ לרבנן ולכך פריך גמ' דלרבנן ליכא למימר טעם זה דא"כ אלא מעתה שתוקי שתוקי לא ישא ורבנן ס"ל דשרי אבל אין ה"נ דרבא עצמו כר"א ס"ל דאסר:

גמ' רבי אליעזר בן יעקב אומר אינו ספק כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ר"א אומר אין ספק ממזר אלא כו' כצ"ל:

בד"ה עובד כוכבים כו' ממזרים הם שמא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה רוב היולדות כו' הכרת עובר של ראשון כו'. נ"ב ואין להקשות א"כ למה לא תנשא בסוף ג' חדשים יום או יומים משום דחכמים לא הפליגו בדבריהם להתיר בתוך ג' ולאסור בתוך ג' ולית להו מלתא דפסיקא לחלק ע"כ אסרו עד ג' שדרך הוא להכיר העובר ודו"ק:

רש"י ד"ה וזו הואיל. דאי הוכר לא הוה מספקא לן. בתור"ע הקשה דמשכחת לה דהוכר ואפ"ה יהא ספק כגון דיבמה לסוף כ' יום והוכר אחר ב' חדשים ועשרה ימים וילדה אח"ז (ר"ל שהוכר) לששה חדשים דספק בן ט' לראשון והוכר לשליש ימיה דהיינו לג' חדשים או בן ז' לאחרון והוכר לשליש ז' דהיינו ב"ח ועשרה ימים. ותמוה דאם היה בן ז' לאחרון ונתעברה תיכף (דאל"כ לא היה ניכר בב"ח ועש"י) ה"ל ללדת אחר ההכרה לד"ח וכ' יום ואין לומר דכוונתו דדלמא אישתהי וכרבה תוספאה לקמן (פ ב) ז"א חדא דהתוס' בנדה (לח א) ד"ה שיפורא כתבו דא"ה כוותיה ועי' לקמן שם בדבריהם ובשבת (קלה) שנית כיון דפלוגתא דתנאי בזה תו ליכא לאקשויי אמתניתין דדלמא סברה כאידך ועמש"כ לקמן (מב א) בד"ה ותמתין משהו בס"ד:

רש"י ד"ה וקמפליגי. פליגי בדר' אלעזר. כצ"ל בל"י וכן בתד"ה סבר:

תד"ה רוב. ותלד לו' חדשים ויום א'. אינו מדויק דהא היולדת לז' דיולדת למקוטעין אין פחות מב' ימים בחודש הז' כדילפינן מן ויהי לתקופות הימים מיעוט כו' ימים שנים וכן לקמן בסמוך כתבו ב' ימים או ג':

גמרא הכא גבי מעוברת חבירו וכו' הנשואה לכהן מאי (מי עביד רבנן תקנתא כמו דעשו במת הולד תוך ל' יום דאם נתחדשה לכהן אינה חולצת. כיון דלא יהיה יוכל להחזירה).
קשה לי לשיטת הר"י מאורליינש (לעיל בתוס' ד"ה ולא קתני יפריש) דבקידש מינקת חבירו ולא נשאה א"צ גט כיון דכלה בלא ברכה אסורה עליו ולא חיישינן שיבא עליה, א"כ ממילא מהני ג"כ בנודר ע"ד רבים שלא יבא עליה, וכ"מ בהרא"ש להדיא, דכתב תחילה לדחות דברי הר"י מאורליינש, דמה לי חד דרבנן מה לי תרי דרבנן, ואח"כ כתב ועוד דאם נשא מעוברת חבירו אף וכו' דהוי איסורא דאורייתא אפ"ה צריך להוציאה, משמע להדיא דלהר"י מאורליינש בנדר א"צ להוציאה, וא"כ איך בא ללמוד מן מת תוך ל' שאני התם דליכא תקנתא, אבל הכא הא יש תקנה להדירו מנ"ל דמקילין:

גמרא וזו (דכנסה היבם וילדה ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון, מש"ה חייבין רק באשם תלוי ולא מחייבין אותם בחטאת דהא רוב נשים יולדות לתשעה, משום דרוב היולדות לט' עוברה ניכר לשליש ימיה וזו) הואיל ולא הוכר עוברה איתרע לה רובא.
בתוס' הקשו נימא סמוך מיעוט יולדות לשבעה אחזקה חזקת היתר ליבום ואיתרע ליה רובא, ונסמוך ארובא דעובר ניכר לשליש ימיה וגם באשם תלוי לא יתחייבו.
וי"ל דלא קשה ולא מידי, דהא אף למ"ד סמוך מיעוטא לחזקה הוי רק לחומרא ומדרבנן, אבל מה"ת לא הוי כפלגא רק לר"מ (כמבואר בתוס' בכמה דוכתין) וכמבואר מההיא דתינוק שנמצא בצד עיסה.
ואולי כוונת קושייתם דמשמע דליכא שום פלוגתא בדינא דמתני' דהכא, דגם לר"מ חייבין באשם תלוי, והיינו אף דלר"מ לא מהני הרוב דחיישינן למיעוטא, מ"מ זהו רק מדרבנן, כמ"ש התוס' בחולין (דף פו) ורק סמוך מיעוטא לחזקה הוא דאורייתא לר"מ, ולזה קושייתם דלר"מ דמכח סמוך מיעוטא דיולדת לשבעה לחזקה איתרע ליה רובא דלתשעה ילדן, והוי פלגא ופלגא ונשוב ניזל בתר רובא, דניכר עובר לשליש והוי ודאי בן שבעה.
והיה מיושב בזה אמאי לא העמידו קושייתם על המקשן לימא הלך אחר הרוב נשים הא הוי ליה מיעוט וחזקה נגד הרוב, והיינו די"ל דפרכת הש"ס לרבנן דר"מ דמדאורייתא לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וליתי חטאת ודחוק:
וביותר קשה לי למה נקטו קושייתם בכה"ג ולא בפשוטו דנימא אוקי רובא דלט' ילדן נגד הרוב דהוכר עוברה לשליש ימיה והוי פלגא ופלגא ושוב ניזל בתר חזקה ליבום וצע"ג:

באורתא אמר רבא הכי. כדקאמרת: לצפרא הדר ביה. ושמעתי מפיו שאינה חולצת: הכא מאי. לר' יהושע בריה דרב אידי קבעי לה: מי עביד רבנן תקנתא לכהן. דאע''ג דלישראל בעינן יוציא בגט עד שיגיע זמנו התם הוא דלכשיגיע זמנו מצי לאהדורה אבל הכא דאי מגרש לה לא מצי מהדר לה תסגי בהפרשה בעלמא: עבדינן כרבנן. וסמכינן אולד: קדשה בתוך שלשה. שום אלמנה או גרושה: עירוקיה מסתייה. לא בעי למיכפייה דלכתוב גט דגלי דעתיה דלא בעי לכנוס עד זמנו: ורוב נשים לט' ילדן. ולייתי חטאת דודאי בר קמא הוא ואשת אח בת בנים בעל: וזו הואיל ולא הוכר עוברה לשליש ימיה. דאי הוכר לא הוה מספקא לן: לשליש ימיה. דכתיב ויהי כמשלש חדשים (בראשית לח): איתרע לה רובא. דלא תשדייה בתר רוב נשים אלא ספק בתר מיעוט ספק בתר רוב: ראשון. דספק הוה ראוי להיות כהן גדול ממה נפשך: והשני. אם קיימה עד שילדה לו בן ודאי ממזר מספק שמא ראשון בן המת הוה וקאי עליה בכרת ואישתכח האי שני ולד חייבי כריתות וממזר: מאי קאמר. ר''א בן יעקב היכי מצי לאפוקי מספק ממזר: אמר אביי כו' ספק ממזר הוי. ואסור בממזרת ובכשרה: ר''א אומר אין ממזר מספק. אלא כודאי ממזר הוי ומותר בממזרת דקסבר ספיקן בודאן מותר: ושני ממזר ודאי הוי מספק. כלומר מתוך ספק זה נעשה כודאי ממזר ומותר בממזרת: וקמיפלגי. אביי ורבא דמר מוקי רבי אליעזר בן יעקב להיתירא ומר מוקי ליה לאיסורא פליגי בדרבי אליעזר: ודאן בספיקן אסור. שמא הספק כשר הוא ונמצא בא ממזר בקהל וכן ספק ממזר בספק ממזרת דשמא זה פסול וזה כשר: שתוקי. שקורא אביו ואמו משתקתו: אסופי. שנאסף מן השוק ובכולהו איכא למיחש שמא מפסול נתעברה: כותי. אין מקפיד על קידושי כסף ושטר דלית ליה גזירה שוה דקיחה קיחה וכי מקדש חד מנסבא לאידך לפיכך כולן ספק ממזרים הם שמא נתקדשה אמו לאחר: כי אמריתה. רב יהודה מסיים למילתיה ואזיל כי אמריתה להא שמעתא דרב אמר הלכה כר''א קמיה דשמואל אמר לי כו': וכולן מותרין לבא זה בזה. אי אמרת ספיקן בודאן מותר וכ''ש ספיקן בספיקן היינו דמשכחת ליה כולן מותרין זה בזה כהנים לוים וישראלים מותרין זה בזה לויי וישראלי חללי גירי וחרורי עבדים משוחררים מותרים זה בזה גירי חרורי ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי מותרים זה בזה דקהל גרים לא איקרי קהל לפיכך ממזרים מותרים בהן וכסדר הזה שנויים בקדושין (דף סט.): ואת אמרת הלכה כר''א. שאין ממזר מותר בשתוקי ולא שתוקי בשתוקי ולא שתוקי באסופי (א''כ לא משכחת לה כולהו מעורבים): נתיני. גבעונים שנתגיירו בימי יהושע בערמה ויש בהן צד עבדות דכתיב (יהושע ט) ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לעדה:

מי עביד רבנן תקנתא או לא. בעיא זו אליבא דרבנן ולא אליבא דר' מאיר ומכאן מדקדק בה''ג ובשאלתות דהא דאמר בפ' אע''פ (כתובות דף ס: ושם) דהלכה כר''מ בגזרותיו היינו דוקא בגזרותיו ולא בקנסותיו.: אי כל היולדת כו'. כה''ג דייק ברפ''ב דכתובות (דף טז:) גבי כל הנישאת בתולה יש לה קול כו' ובפ' המפלת (נדה דף כט.) גבי כל היולדות מטנפות אבל בפרק ואלו טריפות (חולין דף נג.) גבי כל הדורס אין צפרנו נשמטת לא דייק (אע''ג) דכל לאו דוקא: רוב היולדת לט' כו'. וא''ת מה מועיל המתנת ג' חדשים משום הבחנה אכתי יכול לבא לידי ספק אם תנשא מיד ותלד לו' חדשים ויום אחד או אפילו ג' ימים דיש להסתפק אם הוא בנו של ראשון ולא נקלט הזרע עד יום ג' או הוא בנו של שני דיולדת לשבעה יולדת למקוטעים וזהו תימה לומר שתהא האשה צריכה להמתין ג' חדשים וג' ימים דלקמן משמע דג' חדשים דוקא דאמר חוץ מיום שמת בו ויום שנתארסה בו ואין לומר כיון דהמתינה ג' חדשים שריא לינשא ולא חיישינן שמא תלד משני לסוף ששה חדשים וב' ימים או ג' דסמכינן ארובא דלט' ילדן וא''כ דסמכינן ארובא דלט' ילדן א''כ אפילו תוך ג' חדשים תנשא דסמכינן ארובא ואין צריך להמתין אלא חדש אחד ושוב אין ספק דאם תלד לסוף ט' ממיתת ראשון אין להסתפק שמא הוא מז' לאחרון דאזלינן בתר רוב נשים דלט' ילדן אלא ע''כ כל מקום שיכול לבא לידי ספק החמירו חכמים וי''ל דכ''כ. לא היה משתהא הכרת העובר של ראשון עד שליש ימיה מן השני: וזו הואיל ולא הוכר. תימה דאמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר ליבם ולא יתחייב באשם תלוי ויהא נמי ולד שני כשר דסמוך מיעוט יולדת לשבעה אחזקה ואיתרע ליה רובא ונסמוך ארובא דעוברה ניכר לשליש ימיה דלעיל בפ' ד' אחין (דף ל:) חשבינן לה חזקה גבי ספק קידושין ולקמן בפ' בתרא (דף קיט. ושם) אפילו היתה צרתה מעוברת חשבינן לה בחזקת זקוקה וכ''ת דאיכא רובא אחרינא דרוב נשים מתעברות ויולדות לפיכך יש להחזיקה כמעוברת מן הראשון דאין סברא כלל לומר בנשים ששהו עם בעליהן כמה שנים ולא עיברו ומתו בעליהם דרוב מעוברות ולקמן (דף קיט.) הוא דאמר לה גבי האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים: ראשון ראוי להיות כה''ג. והא דאמר בפ''ק דכתובות (דף יג: ושם) גבי עשר כהנים שפירש אחד מהן ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה דבעינן זרעו מיוחס אחריו לקמן בפ' נושאין (דף ק:) פריך לה ומשני זרעו מיוחס אחריו דרבנן וכי גזור רבנן בזנות בנישואין לא גזור: סבר לה כרב דאמר הלכה כר' אלעזר. והא דפריך בעשרה יוחסין (קידושין דף עג. ושם) גבי הא דאמר רבא דבר תורה כו' שתוקי כשר אלא מעתה שתוקי שתוקית לא ישא לאו משום דלרבא שרי שתוקי בשתוקית אלא משום דגם אליבא דרבנן אמר רבא מילתיה דהתם להכי פריך דלרבנן נמי שתוקי שתוקית לא ישא:

יבמות לז ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף לז - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד