יבמות לח ע"ב

זִיקַּת נְשׂוּאָה עוֹשָׂה סְפֵק נְשׂוּאָה
זִיקַּת אֲרוּסָה עוֹשָׂה סְפֵק אֲרוּסָה דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ וַדַּאי אֲרוּסָה מוֹדִים בֵּית הִלֵּל שֶׁמּוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת וְקַיָּים
וְהָתְנַן נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים תִּמְכּוֹר וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים לֹא תִּמְכּוֹר אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁאִם מָכְרָה וְנָתְנָה קַיָּים אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ זִיקַּת אֲרוּסָה עוֹשָׂה סְפֵק אֲרוּסָה
זִיקַּת נְשׂוּאָה עוֹשָׂה סְפֵק נְשׂוּאָה דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ וַדַּאי נְשׂוּאָה בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יַחְלוֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב
וְהָתְנַן נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים מִשֶּׁנִּישֵּׂאת אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁאִם מָכְרָה וְנָתְנָה שֶׁהַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ זִיקַּת נְשׂוּאָה עוֹשָׂה סְפֵק נְשׂוּאָה
אֲמַר לֵיהּ רַבָּה אַדְּמִפַּלְגִי בְּגוּפַהּ וּלְאַחַר מִיתָה לִפַּלְגוּ בְּחַיֶּיהָ וּלְפֵירוֹת
אֶלָּא אָמַר רַבָּה אִידֵּי וְאִידֵּי דְּנָפְלָה כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה וְזִיקַּת נְשׂוּאָה עוֹשָׂה סְפֵק נְשׂוּאָה רֵישָׁא דְּאִיהִי קָיְימָא הָוְיָא לַהּ אִיהִי וַדַּאי וְאִינְהוּ סָפֵק וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי
סֵיפָא דְּמֵתָה הַלָּלוּ בָּאִין לִירַשׁ וְהַלָּלוּ בָּאִין לִירַשׁ וְיַחְלוֹקוּ
אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי וּלְבֵית שַׁמַּאי אֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי וְהָתְנַן נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אָבִיו עָלָיו וְעַל מוֹרִישָׁיו וְהָיוּ עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב
יוֹרְשֵׁי הָאָב אוֹמְרִים הַבֵּן מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב וּבַעַל חוֹב אוֹמֵר הָאָב מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבֵּן
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יַחְלוֹקוּ וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן
וְהָא הָכָא יוֹרְשֵׁי הָאָב וַדַּאי וּבַעַל חוֹב סָפֵק וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי
קָסָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי שְׁטָר הָעוֹמֵד לִגְבּוֹת כְּגָבוּי דָּמֵי
וּמְנָא תֵּימְרָא דִּתְנַן מֵתוּ בַּעֲלֵיהֶן עַד שֶׁלֹּא שָׁתוּ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים נוֹטְלוֹת כְּתוּבָּתָן וְאֵינָן שׁוֹתוֹת וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אוֹ שׁוֹתוֹת אוֹ לֹא נוֹטְלוֹת כְּתוּבָּתָן
אוֹ שׁוֹתוֹת וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אָמַר רַחֲמָנָא וְלֵיכָּא אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא שׁוֹתוֹת לֹא נוֹטְלוֹת כְּתוּבָּתָן
וְהָא הָכָא דְּסָפֵק הוּא סָפֵק זַנַּאי סָפֵק לָא זַנַּאי וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ שְׁטָר הָעוֹמֵד לִגְבּוֹת כְּגָבוּי דָּמֵי
וְאַבָּיֵי לוֹתְבֵיהּ מֵהָא דִּלְמָא כְּתוּבַּת אִשָּׁה שָׁאנֵי מִשּׁוּם חִינָּא
וְלוֹתְבֵיהּ כְּתוּבָּה דְמַתְנִיתִין
לָא פְּלִיגִי וְלָא וְהָא קָתָנֵי מֵתָה מָה יַעֲשֶׂה בִּכְתוּבָּתָהּ וּבִנְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִין עִמָּהּ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יַחְלוֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן
הָכִי קָאָמַר מֵתָה מָה יַעֲשֶׂה בִּכְתוּבָּתָהּ וְשַׁבְקַהּ נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִים עִמָּהּ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יַחְלוֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן
אָמַר רַב אָשֵׁי מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא דְּקָתָנֵי יַחְלוֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב וְלָא קָתָנֵי יוֹרְשֵׁי הָאָב עִם יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל שְׁמַע מִינַּהּ
אַבָּיֵי אָמַר רֵישָׁא דְּנָפְלוּ לָהּ כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם סֵיפָא דְּנָפְלוּ לָהּ כְּשֶׁהִיא תַּחְתָּיו דְּבַעַל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - ב

ומוכיחה הגמרא את שיטת עולא: א. זיקת ארוסה עושה רק "ספק ארוסה", ולא ודאי ארוסה.

והראיה: דאי סלקא דעתך שהיא עושה "ודאי ארוסה" -

וכי מודים בית הלל שמוכרת ונותנת, וקיים?

והתנן: נפלו לה, לאשה שהתקדשה, נכסים משנתארסה -

בית שמאי אומרים: תמכור. זכאית היא למכור אותם, לפי שעדיין לא נישאת ואין לבעלה זכות בהם.

ובית הלל אומרים: לכתחילה לא תמכור.

אלו ואלו מודים, שאם מכרה ונתנה - קיים!

וכיון שבית הלל סוברים שארוסה לא תמכור לכתחילה, הרי אם זיקת אירוסין היתה עושה ודאי אירוסין, לא היו מודים בית הלל שיכולה היבמה למכור לכתחילה.

אלא, בהכרח, מכך שאמרו בית הלל ששומרת יבם מן האירוסין מוכרת לכתחילה, שמע מינה, שזיקת ארוסה עושה רק ספק ארוסה. ולכן היא יכולה למכור.

ב. זיקת נשואה עושה "ספק נשואה".

ונחלקו בית שמאי ובית הלל מה עדיף לעשות במצב כזה של ספק נישואין, שהנכסים עתה בספק, היות שבודאי נשואה, אם מכרה - הבעל מוציא מידי הלקוחות.

לדעת בית שמאי ידו של היבם כידה של היבמה, ואין לאחד מהם חזקה יותר מהשני, ולכן יחלוקו.

ואילו בית הלל סוברים שאין ידו של היבם כידה של היבמה, לפי שלא נפלו הנכסים בהיותה נשואה לו, ולכן מעמידים אותה בחזקת האשה ויורשיה.

ומוכיחה הגמרא כדברי עולא, שזיקה עושה רק ספק נשואה.

דאי סלקא דעתך שזיקה עושה ודאי נשואה - וכי בית שמאי אומרים שיחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב?

והתנן: נפלו לה לאשה נכסים משנישאת -

אלו ואלו מודים, שאם מכרה ונתנה - שהבעל מוציא מיד הלקוחות!

ומוכח, שמשעת הנישואין נמצאים הנכסים בחזקת הבעל!

אלא, שמע מינה: זיקת נשואה עושה ספק נשואה. ולכן סוברים בית שמאי שיחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב

אמר ליה רבה לעולא: אם טעמם של בית שמאי הוא משום שהם סוברים שחלוקה עדיפה, תיקשי:

אדמפלגי, עד שנחלקו בית הלל ובית שמאי בגופה של קרקע, ולאחר מיתה של היבמה, אם חולקים בנכסים אם לאו -

לפלגו בחייה של היבמה, ולפירות, מי זכאי באכילת הפירות?

שלפי בית הלל הנכסים בחזקתה, ואין לו זכות אכילת פירות, ואילו לבית שמאי ידו כידה בנכסים, ומגיע לו הזכות לאכול מחצית הפירות.

ומכח קושיה זאת של רבה לעולא, מעמיד רבה את המשנה באופן שונה: אלא, אמר רבה: אידי ואידי, בין שהיא קיימת ובין שמתה, מדובר דנפלה ליבום כשהיא נשואה.

וזיקת נשואה - עושה "ספק נשואה".

רישא - דאיהי קיימא, שהיא קיימת:

הוה לה איהי, היא עצמה, ודאי מוחזקת בנכסיה, שהרי הקרן שלה הוא, ולכן "אלימא חזקה דילה" [רש"י].

ואילו אינהו, יורשי בעלה, היבם, הם ספק יורשים בנכסים, שהרי זיקת נישואין עושה רק ספק נישואין, ולא ודאי.

ואין ספק מוציא מידי ודאי מוחזק!

סיפא - דמתה, שהיא מתה,

הללו, יורשי האב, באין לירש, על הצד שזיקת היבמה ליבם אינה נחשבת כ"כנוסה" לו כאשתו הנשואה לו.

והללו, יורשי הבעל, באין לירש, על הצד שהזיקה מחשיבה אותה ככנוסה לו, כאילו היתה אשתו הנשואה.

וכיון שיש כאן ספק מי הוא היורש, סוברים בית שמאי שאין כאן יורש שמוחזק בנכסים יותר מחבירו.

והוי ממון המוטל בספק, ויחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל.

ואילו בית הלל סוברים, שהיות ובחייה היו הנכסים בחזקתה, הרי מעתה נמצאים הנכסים בחזקת משפחתה של האשה.

וכיון שקרובי האשה הם קרובים שלה בודאי, וחזקת המשפחה של האשה בנכסים היא ודאית, אין יורשי הבעל, שהם רק ספק יורשים [שהרי זיקת נשואין עושה רק ספק נישואין] יכולים להוציא מידי יורשי האב, היות ומעמידים את הנכסים בחזקתן, בידי משפחת האשה.

אבל בחיי היבמה, שאין כאן שאלה מי היורש, אלא אם יש לבעל זכות אכילת פירות בנכסי האשה, מודים בית שמאי לבית הלל שאין הבעל מוציא מחצית הפירות מיד האשה, לפי שהיא המוחזקת בנכסים בודאי, והוא הספק, הבא להוציא, ועליו להביא ראיה.

איתיביה אביי לרבה: וכי לבית שמאי אין ספק מוציא מידי ודאי, שכך הסברת, שאין היבם מוציא ממנה פירות בחייה, היות והוא ספק והיא ודאי מוחזקת.

והתנן במסכת בבא בתרא [קנז א]:

מי שנפל הבית עליו, ועל אביו

או שנפל הבית עליו, ועל שאר מורישיו.

והיו עליו התחייבויות הן לכתובת אשה והן לתשלום בעל חוב.

ולאביו או לשאר מורישיו יש נכסים ולו אין נכסים.

ונמצא, שאם מורישיו מתו תחילה, הוא יורש אותם, ועליו לשלם את חובותיו מנכסי מורישיו.

ואם הוא מת תחילה, אין הוא יורש את נכסי מורישיו, ואין בעלי החובות שלו יכולים לגבות את חובותיהם מנכסי מורישיו.

אם יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון, ואחר כך מת האב, ולא ירש הבן את האב.

ובעל חוב אומר: האב מת ראשון, ואחר כך מת הבן, וירש הבן את האב, ויש לי זכות לגבות את חובי מהנכסים שירש -

בית שמאי אומרים: הנכסים הללו הם ממון המוטל בספק, ויחלוקו יורשי האב עם הבעל חוב.

ובית הלל אומרים: נכסים בחזקתן של משפחת האב הם, והבעל חוב בא להוציא מהם ממון, ועליו להביא ראיה לדבריו.

והא הכא, יורשי האב ודאי מוחזקים הם בנכסים.

שהרי גם אם מת האב תחילה, וירש אותו הבן, הרי משמת הבן הם יורשים אותו בודאי.

ואילו בעל חוב הוא ספק, הבא להוציא מהם.

לפי שאין הוא מוחזק בנכסים כמוהם, שהרי כל זמן שלא מחזיקים אותו בית דין בהם, כשגובים לו את החוב מהנכסים, אין לבעל חוב מוחזקות בנכסים, אלא רק להם, מכח ירושתם.

ונמצא שלפי בית שמאי קאתי ספק ומוציא מידי ודאי, ויחלוקו!

ומשנינן: שאני הכא, שיש בידי הבעל חוב שטר על החוב. וקסברי בית שמאי ששטר העומד לגבות - כגבוי דמי. ונחשב הדבר כאילו הנכסים נמצאים בחזקת בעל השטר ולא בחזקת היורשים.

ולכן מוחזקות הנכסים היא ספק.

שאם מת האב ראשון וירש הבן את הנכסים, זכה בעל החוב בנכסים, והוא נחשב כמוחזק בהם מכח שטרו.

ואם מת הבן ראשון ולא זכה בנכסי האב, מוחזקים היורשים בנכסים.

וכיון שאין לאף אחד מוחזקות יותר מהשני, יחלוקו, כדין ממון המוטל בספק.

ומנא תימרא, מנין יש לנו לומר שכך סוברים בית שמאי?

דתנן במסכת סוטה [כד א] בדין סוטה, שקינא לה בעלה, והתרה בה שלא תסתר עם אדם פלוני, והלכה ונסתרה עמו, שהדין הוא שבעלה חייב להביאה לבית המקדש, ולהשקותה במי סוטה כדי לבודקה אם זינתה או לא.

ואומרת שם המשנה:

אם מתו בעליהן של הסוטות עד שלא שתו את מי סוטה -

בית שמאי אומרים: נוטלות כתובתן, ואינן שותות. שאין האשה שותה אלא אם בעלה קיים.

ובית הלל אומרים: או שותות, או לא נוטלות כתובתן!

והוינן בה: "או שותות"? - והרי מקרא מפורש הוא [במדבר ה]:

"והביא האיש את אשתו", אמר רחמנא, והרי כשמת הבעל ליכא הבאה על ידו להשקותה!?

אלא, כך אמרו בית הלל: מתוך שלא שותות, היות ומתו בעליהן - לא נוטלות כתובתן, משום שיש לחוש שמא זינו תחת בעליהן, שאז אין להן כתובה.

והא הכא דספק הוא אם מגיע לה כתובה, שהרי ספק זנאי, ולא מגיע לה כתובה, ספק לא זנאי ומגיע לה.

ובכל זאת אומרים בית שמאי שקאתי האשה, שהיא ספק זכאית בכתובתה, ומוציא מידי יורשי הבעל שהם ודאי מוחזקים בנכסים!

שהרי היא מקבלת את כל כתובתה מנכסי בעלה המת, על אף שהיא ספק, שיתכן שזינתה ולא מגיע לה דבר, ואילו יורשי הבעל הם ודאי מוחזקים בנכסים.

אלא שמע מינה, שסוברים בית שמאי שטר העומד לגבות, כגבוי דמי.

והיות ויש לה שטר כתובה, הרי היא זאת שנחשבת ודאי מוחזקת בנכסים, מכח שטר הכתובה שבידה. ולעומתה, יורשי הבעל הם ספק. והם באים להוציא מידיה, מספק, שמא זינתה.

וכיון שלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי, הרי היא זוכה בכל כתובתה, ואין פוסקים כאן שיחלוקו מספק.

כי אם לא היו סוברים בית שמאי שטר העומד להגבות כגבוי דמי, אלא רק כמו שרצה אביי לומר בטעמם, שספק מוציא מידי ודאי, לא היה מגיע לאשה זאת את כל כתובתה, אלא לכל היותר מחצית ממנה. שהרי לא מצינו מי שיאמר: אתי ספק ומוציא מידי ודאי את הכל!

אך בנפל הבית עליו ועל אביו לא זוכה בעל השטר בכל הנכסים, אלא עליו לחלוק עם יורשי הבן, כי שם המחוזקות שלו מכח השטר היא רק על הצד שהאבא מת תחילה וירש אותו הבן. שאז נחשב בעל השטר מוחזק בנכסים בודאי.

אבל הרי יש גם צד אחר, שמת הבן לפני אביו, ולא ירש את אביו כלל, ואז אין השטר שלו על הבן מקנה לו שום זכות בנכסי האב, אלא יורשי האב בלבד הם המוחזקים.

וכיון שיש לנו שני צדדים, המעוררים ספק מי הוא המוחזק, חולקים ביניהם, כדין ממון המוטל בספק, כשאין מוחזק.

אך עתה שואלת הגמרא לאביי, שלא העלה על דעתו שטעמם של בית שמאי שנוטלות כתובה הוא משום ששטר העומד להגבות כגבוי דמי, אלא משום שאתי ספק ומוציא מידי ודאי -

ואביי, לותביה מהא!

מדוע לא הקשה ממשנה זו, שמשמע ממנה, לדעתו, שספק מוצים מידי ודאי!?

ומשנינן: אביי לא הקשה ממשנה זאת, כי היה מקום לומר, דלמא כתובת אשה שאני, שתיקנו לה חכמים שתגבה אותה על אף שלא מגיע לה מעיקר הדין, משום חינא.

כדי שישאו האנשים חן בעיני הנשים, וירצו להנשא להם, ולא ימנעו עצמם להנשא מחמת החשש שמא יקנא להם הבעל שלא בצדק, ויהיה מצב שבו הם יפסידו את כתובתן למרות שלא זנו.

אך עדיין מקשה הגמרא לאביי, לשיטתו שלא העלה על דעתו שטעמם של בית שמאי הוא מטעם שטר העומד להגבות כגבוי דמי: ולותביה אביי לרבה מכתובה דמתניתין!

והיינו, שהניחה הגמרא, שדברי בית שמאי במשנה, הם גם לגבי כתובתה, ולדעתם חולקים מספק, יורשי הבעל עם יורשי האשה [הנקראים יורשי האב] בכתובתה.

והרי כאן יורשי הבעל הם ודאי מוחזקים בנכסים, כיורשיו, ואילו יורשי האשה הם ספק, שהרי יתכן וזיקת היבום אינה בגדר נישואין, ואין לה זכות כתובה ממנו, ובכל זאת אתי ספק ומוציא מידי ודאי, לחלוק בכתובתה!

ואין כאן אפשרות לתרץ שמשום חינא תיקנו שיזכו יורשיה בכתובתה, כי הטעם של חינא הוא רק במקום שהיא עצמה תקבל את הכתובה, ולא במקום שיורשיה עתידים לקבלה.

ומשנינן: אביי לא הקשה ממשנתנו, היות והוא סובר שבית שמאי לא פליגי כלל לגבי הכתובה, אלא הם מודים שאין יורשי האשה חולקים עם יורשי הבעל בכתובתה.

וטעמו של דבר, היות ולא ניתנה הכתובה להגבות אלא כשמת בעלה לפניה.

וכאן היא הרי מתה לפני היבם, והוא עומד במקום בעלה, ונמצא כאילו שהיא מתה לפני בעלה, ולא מגיע לה כלל כתובה.

ותמהה הגמרא על התירוץ הזה:

וכי לא נחלקו בית שמאי גם על כתובתה וסוברים שמגיע ליורשי האשה מחצית הכתובה!?

והא קתני במשנתנו: מתה היבמה - מה יעשה בכתובתה, ובנכסים הנכנסים ויוצאין עמה?

בית שמאי אומרים: יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב.

ובית הלל אומרים: נכסים בחזקתן!

הרי מפורש במשנתנו שסוברים בית שמאי שיש זכות ליורשי האשה במחצית כתובתה!

ומשנינן: הכי קאמר התנא במשנתנו:

א. מתה - מה יעשה בכתובתה?

ושבקה, והניח התנא את שאלתו הראשונה ללא מענה, ולא ביאר מה היא דעת בית שמאי בענין הכתובה, אלא הוא עבר לשאלה השניה:

ב. מה יעשה בנכסים הנכנסים והיוצאים עמה?

בית שמאי אומרים: יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב.

ובית הלל אומרים: נכסים בחזקתן.

ונמצא שלא אמר התנא דבר לגבי דעתם של בית שמאי בענין הכתובה.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא, יש לדייק ממנה כאביי, הסובר שלא נחלקו בית שמאי במשנתנו בדין כתובתה, ולא אמרו שיש ליורשי האשה לחלוק עם יורשי הבעל בכתובתה משום ששטר העומד להגבות כגבוי דמי.

אלא, לא ניתנה כתובה להגבות מחיים, ופה מתה האשה לפני היבם, העומד במקום בעלה, ולא מגיע לה כתובה כלל: דקתני במשנתנו: בית שמאי אומרים: יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב.

ומשמעות הלשון הזאת היא, שנוטלים יורשי הבעל בנכסי המלוג שלה את חלקם מאת יורשי האב, לפי שיורשי האב [האשה] היו עד עתה המוחזקים בהם.

שהרי נכסי המלוג עומדים בחזקת האשה, ורק הפירות שייכים לבעל. וכאן הספק הוא האם יורש היבם את היבמה שמתה, כדין הבעל היורש את נכסי האשה הנשואה כשמתה.

אבל עד שעת המיתה, האשה [או משפחת אביה], היא המוחזקת בהם.

ולא קתני: בית שמאי אומרים: יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל.

שאז היתה המשמעות, שבאים יורשי האב ליטול את חלקם בירושת הכתובה מנכסי הבעל, שהיו מוחזקים עד עתה בידי הבעל [או משפחת הבעל].

שמע מינה שרק בנכסי המלוג אומרים בית שמאי יחלוקו, ולא בכתובתה, שהיא נשארת כולה בחזקת יורשי הבעל, כיון שלא ניתנה כתובה להגבות מחיים.

ועתה חוזרת הגמרא לשאלתה הקודמת, מאי שנא רישא שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בשומרת יבם שנפלו לה נכסים, שהכל מודים שהיא מוכרת ונותנת ומכרה קיים.

ואילו בסיפא, כשמתה, נחלקו האם יחלוקו בנכסי המלוג שלה, או שמעמידים את הנכסים בחזקת יורשי האב.

ובעמוד הקודם הביאה הגמרא את תירוצו של עולא, המחלק בין אם נפלו לה הנכסים בהיותה שומרת יבם מהאירוסין ובין אם נפלו בהיותה שומרת יבם מהנישואין.

ואילו רבה חילק בין אם היא קיימת, שהיא ודאי והוא ספק [היות וזיקת נישואין עושה ספק נישואין], ואין ספק מוציא מידי ודאי. ובין אם היא מתה, ששניהם באים לירש מספק, ובכך נחלקו בית שמאי ובית הלל.

ואילו אביי אמר, שאין החילוק נובע מכך שברישא היא קיימת ובסיפא היא מתה, אלא יש חילוק אחר בין רישא לסיפא:

רישא - מדובר בה דנפלו לה הנכסים מאביה כשהיא שומרת יבם.

והכל מודים שבהיותה שומרת יבם רק היא זוכה בנכסים, ולא היבם ויורשיו, היות ואין כח בידי הזיקה לתת זכות ירושה ליבם וליורשיו!

סיפא - מדובר בה דנפלו לה כשהיא היתה תחתיו דבעל.

והגמרא תבאר עתה מהו טעם המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, האם יחלוקו או שנעמיד את הנכסים בחזקתם.

וסובר אביי, שצריך להעמיד את הסיפא דוקא בכגון שלא נפלו לה כשהיא שומרת יבם, כי אז היו מודים בית שמאי שהנכסים הם רק בחזקתה!

זיקת נשואה עושה אותה שתיחשב ספק נשואה.

ומסבירים: זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה, מדוע ספק — דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שודאי ארוסה, וכי בארוסה מודים בית הלל שמוכרת ונותנת לכתחילה וקיים?

והתנן [והרי שנינו במשנה] שנחלקו בכך: נפלו לה לאשה נכסים בירושה משנתארסה, בית שמאי אומרים: תמכור אם תרצה, ובית הלל אומרים: לא תמכור. אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה — קיים. אלא שמע מינה [למד מכאן] כי זיקת ארוסה עושה רק ספק ארוסה.

וכמו כן זיקת נשואה עושה ספק נשואה. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שודאי נשואה היא, וכי בית שמאי אומרים בזה יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב?

והתנן [והרי שנינו במשנה]: אם נפלו לה נכסים משנשאת — אלו ואלו, גם בית הלל וגם בית שמאי, מודים, שאם מכרה ונתנה לאחרים — שהבעל מוציא מיד הלקוחות. משמע שהכל בחזקת הבעל. אלא שמע מינה [למד מכאן] כי זיקת נשואה עושה ספק נשואה.

אמר ליה [לו] רבה לעולא: לשיטתך שמדובר פה בספק ארוסה וספק נשואה לגבי זיקה, אדמפלגי [עד שהם חולקים] בגופה, כלומר, בגופם של אותם נכסים ובחלוקתם לאחר מיתה של היבמה, לפלגו [שיחלקו] בית שמאי ובית הלל בנושא קרוב יותר, בדברים שנוגעים בחייה, ולענין פירות, שהשאלה תהיה: מי אוכל פירות הנכסים הללו, האשה או היבם, שלדעת בית שמאי יחלוקו ולדעת בית הלל הנכסים בחזקתה, שהרי לדעתך היא היא המחלוקת!

אלא אמר רבה: אידי ואידי [זה וזה] גם ראשה וגם סופה של משנתנו, מדובר בהם שנפלה לייבום כשהיא נשואה, וזיקת נשואה עושה אותה שתיחשב ספק נשואה. וכך יש להסביר: רישא [ראשית המשנה] מדברת במקרה דאיהי קיימא [שהיא קיימת, חיה] — הוה לה איהי [הרי היא], יש לה טענת ודאי שהנכסים שייכים לה, שהרי הקרן ודאי שייך לה, ואינהו [והם], כל האחרים הבאים לתבוע, יש להם רק טענת ספק, שהרי אמרנו שהיא ספק נשואה, וכלל הוא: אין ספק מוציא מידי ודאי.

ואילו סיפא [בסופה של המשנה] מדובר שמתה, ואם כן הללו, יורשי האב, באין לירש, והללו, יורשי הבעל, באין לירש, ומכיון שיש כאן ספק — לדעת בית שמאי יחלוקו, ולבית הלל נכסים בחזקתה. וכשהיא חיה, אף בית שמאי מודים שנכסים בחזקתה.

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה: והאם לדעת בית שמאי אין ספק מוציא מידי ודאי? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נפל הבית בבת אחת עליו על אדם אחד ועל אביו, או עליו ועל מורישיו, כלומר, אנשים שהוא היורש אותם, והיו עליו חובות של כתובת אשה וגם של בעל חוב אחר ולא היו לו נכסים כדי לשלם מהם גם את חובותיו וגם את כתובת אשתו, ולמורישים יש נכסים.

יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון ולא ירש איפוא מאומה, ואחר כך מת האב, ולכן אנו, יורשי האב, זוכים בירושה ואין לבעלי חובותיו של הבן כל זכות בנכסים, ובעל חוב אומר: לא כן, אלא האב מת ראשון, ועם מותו ירש הבן את נכסיו, ואחר כך מת הבן, ובעלי החובות יכולים איפוא לדבריהם לתבוע את חובם מנכסיו —

בית שמאי אומרים: יחלוקו, ובית הלל אומרים: נכסים בחזקתן של יורשי האב, ובעלי החוב שבאים בטענה צריכים להביא ראיה.

והא הכא [והרי כאן] שיורשי האב הם ודאי, ובעל חוב בא בטענת ספק, ולדעת בית שמאי האומרים שיחלוקו, קאתי [בא] הספק ומוציא חצי הנכסים מידי הודאי!

ומשיבים: שם אין בית שמאי רואים את דרישת בעלי החובות כטענת ספק, כי קסברי [סבורים] בית שמאי: שטר העומד לגבות — כגבוי דמי [הוא נחשב]. כלומר, כיון שיש בידם שטר חוב, הרי זה כאילו כבר גבו אותו והוא בחזקתם, ולכן אף את טענתם צריך לראות כטענת ודאי, שיש להם חזקה בנכסים לא פחות מזו של היורשים.

ומנא תימרא [ומניין אתה אומר] שזו דעת בית שמאי, דתנן [שכן שנינו במשנה]: נשים שקינאו להן בעליהן שלא ייסתרו עם אחר, ונסתרו, והן איפוא ספק סוטות, והיו צריכים להביאן למקדש שייבדקו על ידי שתיית המים המרים, ומתו בעליהן עד שלא שתו (כלומר, לפני שהנשים שתו) — בית שמאי אומרים: נוטלות כתובתן כשאר נשים, ואינן שותות מן המים המרים, שהרי אין להן בעל שבשבילו יצטרכו להיבדק. ובית הלל אומרים: הכלל הוא: או שותות או לא נוטלות כתובתן.

ותוהים: או שותות?! כיצד יכולות הן לשתות? הלא "והביא האיש את אשתו" (במדבר ה, טו) אמר רחמנא [אמרה התורה] וליכא [ואין כאן מצב שכזה], שהרי האיש מת! אלא צריך להבין את דבריהם כך: מתוך שלא שותות — לא נוטלות כתובתן, שמא זנו.

והא הכא [והרי כאן] בסוטה שספק הוא, ספק זנאי [זנתה] ספק לא זנאי [זנתה], ובכל זאת לדעת בית שמאי קאתי [בא] ספק של תביעת האשה את כתובתה ומוציא מידי ודאי של היורשים! אלא שמע מינה [למד מכאן] כי לדעת בית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי [הוא נחשב], וכיון ששטר הכתובה נחשב כגבוי, הרי גם לאותן הנשים יש טענה, שהיא כטענת ודאי.

ושואלים: ואביי שהקשה על רבה מענין "נפל הבית עליו" וכו', לותביה מהא [שיקשה לו מזו] מענין סוטה. שהרי לשיטתו היה יכול להוכיח מכאן שספק מוציא מידי ודאי לדעת בית שמאי! ומשיבים: אביי סבר שמדין סוטה אין להקשות, כי דלמא [שמא] כתובת אשה שאני [שונה] בדין, משום חינא [חן], שעשו חכמים חיזוק לכתובת אשה יותר מבשטרות חוב אחרים, משום שרצו שיהיה חן האנשים על הנשים, ותיקנו שיהיה לשטר הכתובה תוקף מרובה.

ושואלים שוב על אביי, ולפי הבנתו: ולותביה [ושיקשה לו] מדין כתובה דמתניתין [שבמשנתנו], שלכאורה גם ממשנתנו יוצא שלדעת בית שמאי יורשי האשה חולקים לא רק בנכסיה אלא גם בכתובתה, והרי טענת היורשים לגבי כתובתה של אשה זו אינה אלא טענת ספק, משמע שטענת ספק שלהם בכתובה מוציאה מידי ודאי של יורשי הבעל!

ומשיבים: לא פליגי [נחלקו] בית שמאי בזה. ומה שאמרו "יחלוקו" הכוונה היא בנכסים שנפלו לה בירושה, ולא לגבי כתובתה. ותוהים: ולא?! וכי לא נחלקו בכך? והא קתני [והרי שנה במשנה]: מתה אשה זו, מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים ויוצאין עמה — בית שמאי אומרים: יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ובית הלל אומרים: נכסים בחזקתן. משמע שבית שמאי סבורים שאף בכתובה יש חלוקה!

ומשיבים, הכי קאמר [כך אמר התנא], זו היתה הכוונה: מתה, מה יעשה בכתובתה, ושבקה [והניחה, עזב את הבעיה הזו] ולא פתרה. ואילו בענין נכסים הנכנסים והיוצאים עמה, בזה — בית שמאי אומרים: יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ובית הלל אומרים: נכסים בחזקתן.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] שאין בית שמאי חולקים בכתובה, ואין הטעם משום ששטר העומד להיגבות הריהו כגבוי כבר, וראיה לדבר — דקתני [ששנה בה] : יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. משמע שיורשי הבעל באים ולוקחים דבר מאת יורשי האב, שלהם יש לכאורה זכות ראשונה, הרי שמדובר כאן בירושת נכסי מלוג שהם מבית אביה, ולא קתני [שנה] שיורשי האב חולקים עם יורשי הבעל, שדבר זה ניתן להיאמר לגבי הכתובה שהאשה מקבלת מבעלה, משמע שהמחלוקת היתה רק ביחס לנכסים ולא לגבי הכתובה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אביי אמר שאפשר לתרץ את המשנה לא כעולא ולא כרבה, אלא באופן אחר: רישא [בראשיתה] של המשנה מדובר שנפלו לה הנכסים בירושה כשהיא שומרת יבם, ואילו סיפא [בסופה] מדובר שנפלו לה הנכסים כשהיא תחתיו של הבעל הראשון, ומכאן ההבדל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and a levirate bond formed with a married woman affords her a status equivalent to that of a woman for whom there is an uncertainty whether she is married, i.e., when her husband dies, the same level of relationship that existed with the first husband is created with the yavam. However, since the new relationship exists only by virtue of a levirate bond, it exists to a lower degree, and so the rights afforded to the yavam are more limited than those the first husband would have enjoyed; the rights granted to the yavam are equivalent to the rights of husband in a case where there is uncertainty whether that level of relationship exists at all.

The Gemara proceeds to demonstrate this: It must be that a levirate bond formed with a betrothed woman affords her a status equivalent to that of a woman for whom there is an uncertainty whether she is betrothed, because if it enters your mind to suggest that her status is equivalent to that of a definitely betrothed woman, would Beit Hillel concede that she may sell or give away her property ab initio, and that if she does the transfer is valid?

But didn’t we learn in a mishna (Ketubot 78a): If property was bequeathed to a woman after she was betrothed, Beit Shammai say: She may sell that property, and Beit Hillel say: She may not sell that property. However, both agree that if she sold it or gave it away, the transfer is valid. The mishna clearly states that according to Beit Hillel, a woman who is definitely betrothed may not sell the property ab initio. Rather, conclude from here, from the fact that here Beit Hillel permit the yevama to sell her property ab initio, that a levirate bond formed with a betrothed woman affords her a status equivalent to that of a woman for whom there is an uncertainty whether she is betrothed.

Similarly, it must be that a levirate bond formed with a married woman affords her a status equivalent to that of a woman for whom there is an uncertainty whether she is married, because if it enters your mind to suggest that her status is equivalent to that of a definitely married woman, would Beit Shammai say that the husband’s heirs should divide up the property together with the father’s heirs?

But didn’t we learn in a mishna (Ketubot 78a): If property was bequeathed to a woman after she was married, both Beit Hillel and Beit Shammai agree that if she sold the property or gave it away, then the husband repossesses it from the purchasers. Rather, conclude from here, from the fact that here Beit Shammai assume the rights of the yavam are limited, that a levirate bond formed with a married woman affords her a status equivalent to a woman for whom there is an uncertainty whether she is married.

Rabba challenges Ulla’s understanding of the mishna: Rabba said to him: If your explanation is correct, then in the latter clause, instead of disagreeing with regard to who has the rights to the property itself, which necessitates considering the case after her death, let Beit Hillel and Beit Shammai disagree with regard to the more immediate case when she is still alive and dispute who has the rights to the use and produce of the property.

Rather, Rabba said a different resolution to the apparent inconsistency in Beit Shammai’s rulings: Both this first clause and that latter clause of the mishna concern a case in which she happened before her yavam for levirate marriage once she was already a married woman, and a levirate bond formed with a married woman affords her a status equivalent to that of a woman about whom there is an uncertainty whether she is married. The distinction between the two clauses is as follows: In the first clause, where she is alive, she has a certain claim to the property, while they, i.e., the yavam, are considered to have only an uncertain claim to the property, as she has the status of a woman for whom there is an uncertainty whether she is married. And since one who has an uncertain claim cannot extract property from one who has a definite claim to it, she therefore retains full possession of the property.

In the latter clause, however, where she died, neither party has a definite claim; rather, these heirs of the father come to inherit, and those heirs of the husband come to inherit, and therefore they should divide up the property.

Abaye raised an objection to Rabba’s opinion: But is it true that according to Beit Shammai, one with an uncertain claim cannot extract property from one who has a definite claim to it? Didn’t we learn in a mishna (Bava Batra 157a): In a case where a house collapsed upon a person and upon his father, or upon him and upon those from whom he stood to inherit, and there were outstanding debts against that person from his wife’s marriage contract and to a creditor, but he had no money with which to pay those debts, and it is not known who died first, the following situation arises: If the father died first, then before the son died he had already inherited the father’s property and therefore the son’s creditors gained a lien over that property and have the rights to collect their debts from that property even after the son’s death.

Accordingly, the father’s heirs and the creditor offer opposing claims: The father’s heirs say: The son died first and only afterward the father died. Therefore, the creditor never gained any rights to collect from the property. And the creditor says: The father died first and only afterward the son died. Therefore, the father’s property was liened to the son’s debts, and the creditor has a right to collect.

The mishna continues: Beit Shammai say: They should divide up the property between them. And Beit Hillel say: The property retains its previous ownership status, which in this case means that since the last known possessor was the father, so the father’s heirs gain full rights to it.

Abaye explains his proof: Isn’t it the case here that the father’s heirs have a definite claim and the creditor has only an uncertain claim? Therefore, since Beit Shammai rule that the property should be divided up, it is apparent that they hold that one with an uncertain claim can extract property from one who has a definite claim to it.

Rabba rejects the proof: Beit Shammai’s ruling in this case cannot be adduced as a proof because Beit Shammai hold: A debt recorded in a bill of debt that is awaiting collection is as though it was already collected to the extent that the creditor is considered to be in possession of the debt. Therefore, the creditor is considered to be in possession of the property to the same extent as the father’s heirs; consequently, the property is divided between them.

And from where do you say that Beit Shammai hold this opinion? As we learned in a mishna (Sota 24a): A married woman who secluded herself with another man after her husband had warned her not to do so is suspected of having committed adultery. To establish her guilt or innocence she is brought to the Temple, where she drinks the bitter waters. With regard to such women, if their husbands died before they drank the bitter waters, Beit Shammai say: They collect the money assured to them in their marriage contracts and do not drink the waters. And Beit Hillel say: Either they drink, and if they survive they collect their marriage contracts, or they do not drink and they cannot collect their marriage contracts, and all the husband’s property passes to his heirs.

The Gemara clarifies the statement of Beit Hillel: Did Beit Hillel really mean: Either they drink, which implies they may actually choose to drink? But doesn’t the Merciful One state: “And the man shall bring his wife” (Numbers 5:15), which indicates that the ritual of drinking the bitter waters applies only when the husband is still alive, and in this case there is no husband to do so; consequently, she should not be able to drink. Rather, Beit Hillel’s intent is as follows: The only means by which a suspected adulteress is able to collect her marriage contract is by drinking the bitter waters and proving her innocence. Therefore, where this is not possible due to the death of the husband, since the wives do not drink, they cannot collect their marriage contracts.

Rabba explains his proof from this mishna: Isn’t it the case here that the wife’s claim to her marriage contract is uncertain because there is uncertainty whether she was unfaithful or whether she was not unfaithful, and so it would appear that one with an uncertain claim is coming and undermining the definite claim of the husband’s heirs? This is untenable, as even were one to hold that someone with an uncertain claim can extract property from someone who has a definite claim to it, that would only allow for the money to be divided between the two sides, whereas in this case Beit Shammai rule that the creditor collects the entire debt. Rather, conclude from that mishna that Beit Shammai hold that a debt recorded in a bill of debt that is awaiting collection is considered as though it were already collected to the extent that the one who is owed the money is considered to be in possession of the debt. It is due to this reason that she is empowered to be able to collect her marriage contract.

The Gemara asks: And why did Abaye object to Rabba’s opinion based on the mishna in tractate Bava Batra? Let him object to Rabba’s opinion based on this mishna in tractate Sota since based on Abaye’s assumption that a bill of debt is not considered as though it were already collected, this mishna perforce demonstrates that Beit Shammai hold that one with an uncertain claim can extract property from one who has a definite claim to it. The Gemara answers: Abaye did not object based on this mishna because he reasoned that perhaps a woman’s marriage contract is different from a regular bill of debt in that the Sages uniquely reinforced a woman’s hold over the debt in her marriage contract due to the increased desirability that this would bring her when trying to remarry. This would ensure that she would bring some money with her into a new marriage.

The Gemara asks again concerning Abaye’s decision to object to Rabba’s opinion based on the mishna in Bava Batra: Let him object to Rabba’s opinion based on the case of the marriage contract in the mishna here (38a). In its latter clause, the mishna states that if a widow waiting for her yavam dies, Beit Shammai rule that her marriage contract and other property are divided between her father’s heirs and the yavam. In that case, the yavam has certain possession of that property, and the father’s heirs come with an uncertain claim to collect the value of the marriage contract. The fact that Beit Shammai rule that they should divide up the value of the marriage contract between them demonstrates that they hold that one with an uncertain claim can extract property from one who has a definite claim to it.

The Gemara responds: In truth, Beit Shammai do not disagree on that point. The Gemara challenges this claim: Do they not disagree? But it is explicitly taught in the mishna that they disagree in that case: If the widow waiting for her yavam died, what should be done with the money assured to her in her marriage contract, and with her property that enters and leaves the marriage with her? Beit Shammai say: The husband’s heirs should divide up the property together with the father’s heirs. And Beit Hillel say: The property retains its previous ownership status.

The Gemara answers: This is what that mishna is saying: If she died, what should be done with the money assured to her in her marriage contract? And the tanna then left this question unanswered, and addressed an additional case: What should be done with her property that enters and leaves the marriage with her? Beit Shammai say: The husband’s heirs should divide up the property together with the father’s heirs. And Beit Hillel say: The property retains its previous ownership status.

Rav Ashi said: The language of the mishna is also precise according to this interpretation, as it teaches: Beit Shammai say that the husband’s heirs should divide up the property together with the father’s heirs, which implies that the father’s heirs had de facto possession of the property and the husband’s heirs then came and divided that property with them. This is true with regard to her property that enters and leaves the marriage with her. And the mishna does not teach using the reverse formulation: Beit Shammai say that the father’s heirs should divide up the property together with the husband’s heirs, which would imply that the husband’s heirs had de facto possession of the property; this is true with regard to the payment of the marriage contract. Conclude from here that Beit Shammai did not rule what should be done with the payment of the marriage contract, as the Gemara claimed.

The Gemara presents a third resolution to the apparent inconsistency in Beit Shammai’s rulings in the mishna: Abaye said: The first clause concerns a case in which property was bequeathed to her when she was still a widow waiting for her yavam to perform levirate marriage or ḥalitza, and the latter clause concerns a case in which property was bequeathed to her when she was still under, i.e., married to, her first husband, before he died.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא דאי ס"ד ודאי נשואה ב"ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב והתנן נפלו לה נכסים משנשאת וכו'. י"מ דרישא דמתניתין אייתי וה"ה לסיפא דב"ה דכ"ש הוא דהכא אמרי ב"ה כולן בחזקת יורשי האב והתם הבעל מוציא מיד הלקוחות.
ויש לפרש דאי מדב"ה איכא למימר לאו ספק נשואה היא כלל אלא ספק ארוסה היא ולפיכך נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב לגמרי ואפילו למכור לכתחלה מוכרח ונותנת וקיים כתובה אין לה נכסי צאן ברזל למאן דפריש יחלוקו מספקא להו לב"ה אי נתנה כתובה לגבות מחיים ולמאן דפריש בחזקת יורשי הבעל אי משום ספיקא אי משום פשיטא לא נתנה כתובה לגבות מחיים.

ואביי לותביה מהא. קשי' לן והיכי לותבי' דלדידי' נמי קשיא דהיכי אתי ספק ועדיף מודאי לאפוקי מיני' לגמרי יחלוקו מיבעי י"ל דהכי קאמר לותבי' מהאי דאתו ספק ומוציא וכ"ש דעדיף לי' דהוה גמר מרביה טעמא דהאי עדיפות דספק וי"ל דקס"ד דאביי דכיון דספק כודאי הוא מוקמינן לאשה בחזקתה כשרה אע"ג דאתרעי א"נ חצי כתובה נוטלת לדעתי' דאביי.

ולותביה מכתובה דמתניתין בכתובה לא פליגי. פירש"י ז"ל דודאי בכתובה לא פליגי בין למאי דס"ד אדעתי' דאביי מעיקרא בין למאי דמתרץ השתא דלא נתנה לגבות מחיים ואע"ג דשמעינן לי' דאמר במסכת כתובות (דף פ"א) נתנה כתובה לגבות מחיים ה"מ להתחייב יבם בקבורתה דאמרינן מינה דידה ירית ולא מאחיו אבל דלישקלו יורשין דילה כתובה לא שמעינן לי' והיינו דאמר רב אשי מתניתין נמי דיקא וכו' דטעמא לאו משום דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי אלא משום שלא נתנה כתובה לגבות ממש מחיים ולישנא דגמרא נמי דיקא דלא אמרינן הכא דילמא בכתובה לא פליגי כדאמרן באידך דילמא כתובה שאני ומשום חינא.

זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה. פרש"י ז"ל והוא הדין דהוה מצי למימר אינו עושה כלום דהא לגבי נכסים לאו מידי קא עבדא דהא מוכרת ונותנת לכתחלה, אלא דלא אפשר ליה למימר הכין דהוה משמע דאף חליצה לא תבעי. ואם תאמר הא ודאי אף לגבי נכסים נפקא מינה, דהא משמע דאי נפלו לה נכסים בחיי הארוס אינה מוכרת לכתחלה אליבא דבית הלל מיהא. וכן נראה דעת רש"י ז"ל שהוא פי' רישא דנפלה ליה מן הארוסין, ומיהו הכנסים לא נפלו לה עד שנעשית שומרת יבם, אלמא משמע דאי נפלו לה קודם שנעשית שומרת יבם לא תמכור לכתחלה לבית הלל מיהא. ויש לי לומר דכיון דאף בארוסה ממש קסברי בית הלל דאם מכרה ונתנה מיהא קיים, השתא דנעשית שומרת יבם מוכרת ונותנת לכתחלה, הואיל וזיקת ארוסה אינה עושה אלא ספק ארוסה. ומה שפרש"י שנפלו לה הנכסים לאחר שנעשית שומרת יבם לאו משום לתא דארוסה ממש פירש כן, אלא משום לתא דסיפא דהיינו דנפלה ליה מן הנשואין. ומיהו לעיקר טעמא נ"ל דע"כ אית לן למימר עושה ספק ארוסה, דאי אמר אינה עושה כלום, אם כן אף אנו נאמר בזיקת נשואה שלא תעשה כלום, דהא חד טעמא הוא בין בארוסה בין בנשואה משום דמספקא לן בשעת נפילה או ייבם או יחלוץ.

דאי סלקא דעתך ודאי נשואה עושה בית שמאי אומרים יחלוקו וכו'. תמיהא לי אמאי שבקיה לבית הלל ונקט בית שמאי, אדרבה הוה ליה למימר בהא לימא בית הלל נכסים בחזקת יורשי האב והתנן אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה בעלה מוציא מיד הלקוחות וטפי קשה מבית הלל דמורו דכלהו נכסי ליורשי האב מבית שמאי דאמרי יחלוקו. ויש לומר דלרבותא נקט בית שמאי, כלומר בהא לימא שיהא ליורשי האב כלום ואפילו לחלוק בנכסים כבית שמאי. ובאוקמתא דרבה נמי דאמר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו ולא אדכר להו לבית הלל, היינו נמי משום דרבה למאי דקאמר עולא קא מהדר, ומדנקט עולא בית שמאי ואמר בהא לימא בית שמאי יחלוקו אמר איהו נמי דמשום הא קאמרי בית שמאי יחלוקו. וטעמא דבית הלל משום דסבירא ליה דכל שהנכסים בספק חזקת משפחה עדיפא וכמו שפירש"י ז"ל (בד"ה סיפא).

אדמיפלגי בגופה ולאחר מיתה ליפלגו בחייהו ולפירות. מהא משמע דיבם אוכל פירות נכסי מלוג בשנפלו לה מיהא כשהיא תחתיו דבעל. וקשיא לי דהא פירות תחת פרקונה תקינו, ויבם אינו חייב לפדות וכדתניא נשבית אין היבמין חייבין לפדותה (כתובות נב, א) ואפילו כנסה משמע שאינו חייב לפדותה שהרי אין לך כתובה עליו, וכל שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה. ואם כן האיך יאכל פירות וצריך לי עיון. ובכתובות פרק האשה שנפלה לה נכסים (פ, ב ד"ה ה"ג) הארכתי יותר בס"ד (עיין ריב"ש סי' שפ"ה).

והא הכא דיורשי האב ודאי ובעל חוב ספק. קשיא לי אדרבה לימא נכסים בחזקת הבן קיימי מספק אתה בא להוציאן אל תוציאם מחזקתן, כמו שאמרו בפרק ארבעה אחין (לעיל יבמות לא, א) גבי נפל הבית עליו ועל בת אחיו. ויש לומר דשאני הכא דיורשי האב יורשין ודאי ממה נפשך, דאפילו מת האב ראשון הם יורשין את הבן, והלכך בין מת האב ראשון בין מת הבן ראשון הם יורשין ודאי, אלא שבעל חוב בא מכח שעבוד, לפיכך אם איתא דלבית שמאי אין ספק מוציא מידי ודאי לא היה לו לבעל חוב לחלוק בנכסים כלל דמחוסרי גוביינא הן. וכן פרש"י ז"ל (בד"ה יורשי האב ודאי).

והא הכא ספק זנאי ספק לא זנאי וקא אתי ספק ומוציא מידי ודאי. כלומר ובכי הא ליכא מ"ד, דאפילו תמצא לומר דספק מוציא מידי ודאי הני מילי למיהוי ספק כודאי ויחלוקו, אבל עלויי לא מעלינן ספק על הודאי שיהא כח הספק עדיף מכח בודאי ויטול את הכל כי הכא וכדפרש"י ז"ל (בד"ה אלא).

אמר ליה רבא אדמפלי' בחזק' (בגופ' וכו') ע"כ סבר אביי דאליבא דב"ה ידו של בעל מחיי' בנכסי' כיד האשה בשוה ואפי' כשמת הבעל הורע כחו שהיא ספק נשואה וידה עדיפא מידו ולפי' נכסים בחזקת' אבל לב"ש ידו עדיפא מידה בחייו ובשמת ואחתי ליה לייבם חדא דרגא הוי ידו כידה ולפי' חולקים ורבא אמר דלכ"ע ואפי' לב"ה ידו של בעל עדיפ' מידה ואם נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אף ב"ה מודים דחולקי' דה"ל ידו של בעל כידה וה"נ פליגי אביי ורבא בהא בריש פי' אעפ"י דאביי סבר ידו כידה ורבא סבר ידו עדיפא מידה ואמרי התם דנפקא מינה לשומרת יבם והיינו כדאמרי:

א"ל רבה אדמיפלגי' בגופא ולאחר מיתה ליפלגי בחיי' ובפירות לא אמר רבא רישא דאיתא לדידה והו"ל איהו ודאי ואינהו ס' ואין ס' מוציא מידי ודיא סיפא מתה הללו באים פי' בין עולא ורבא בין רבא תרוייהו ס"ל דזיקת נשואה עושה ס' נשואה אלא בהא פליגי דעולא סבר כי היכי דפליגי לא"מ בגופה ה"נ פליגי בחייו ובפירות איה להו לב"ש דאתי ס' ומוצא מידי ודאי ורבא סבר ע"כ ל"פ אלא לא"מ אבל בחיי אין ס' מוציא מידי ודאי לתרוייהו סברי דבנכסים שנפלו לה כשהיא שי' אמרו אבל בנכסים שנפלו לה כשהיא תחת בעלה מודים ב"ש וב"ה דיבם הוי דכיון דבעל זככה בהן בחייו ה"נ זכה בהן בחייו ה"נ זכה בהן היבם לאחר מותו דס"ל לרבה ולעולא דידו דבעל עדיפא מידה והשתא דמית בעל וכח היבם גדול מכחו נהי דלא הויא ידו עדיפא מידה כידה מיהת הוי ובין אם נאמר ידו עדיפא מידה בין אם נאמר ידו כידה זוכה בכל נכססים כדמוכח גבי בעל בפ' הכותא בפלגותא דאביי ורבא. ואביי סבר זיקת נשואה אינו עושה ס' נשואה ואי בנכסים שנפלו לה כשהיא ש"י שלא פליגי ב"ש אלא דידה הלי' ביין בחיי' בין לא"מ כדתני ברישא וסיפא בנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל שכבר זכה בהן הבעל כידה הויא, והשתא דמית בעל מספקא לן גבי יבם אי הוה יד' כידה או לו ובס' זה פליגי ב"ש וב"ה דב"ש ס"ל חולקין וב"ה ס"ל נכסים בחזקת ורבא סבר אי דנפלי לה כשהיא תחתיו דבעל דמי "פ דיבם היי כיון דבעל דמי זכה בהן משום דידו עדיפא מידה השתא דמית בעל אפילו אם גריעא ידו הוי ידו כידה ואפי' אי אמרינן ידו כידה זוכה בנכסים כדמות בכתובות. והכא בנכסים שנפלו לה כשהיא ש"י פליגי וזיקת נשואה אינו עושה ס' נשואה אלא מפני שעשה בה מאמר פליגי וקסבר רבא מאמר לב"ש עושה ודאי ארוסה וס' נשואה ודאי ארוסה לדחות הצרה וס' נשואה לחלוק בנכסים וכי היכי דפליגי אבי יורבא הכא פליגי נמי בפ' הכותב דאביי אמרי' נשואה ידו כידה ורבא אמר ידו עדיפא מידה למאי נ"מ לש"י פי' שאם היו נכסים תחתיו דבעל ומית בעל אכתי שייך יבם בנכסים דאע"ג דגריעא ידו מיד הבעל הויא ידו כידה וכיון דיבם מוחזק בהן כי היכי דירית יבם כתובתה ה"נ ירית נ"מ דנפלי חתיו דבעל, ומאי דאמר' ב"ה הכא בנכסים שנפלו לה כשהיא ש"י דקמ"ל אביי ורבא הל' כרבא והלכך ש"י שמתה היבם יורש מו"מ שלה ותוס' כתובה ונצ"ב שלה ונ"מ שנפלו לה תחתיו דבעל, אבל נ"מ שנפלו לה תחתיו דיבם יורשי האב יורשים אותה ומאי דאמרי' בכתובות בפ' הא' איבעיא להו ש"י שממה מי קוברה יורשי הבעל קוברה דהא ירתי כתובתה א"ד יורשי האשה קברי לה דהא יתיר נכסים הנכנסים ויוצאיה עמה צ"ל דבנכסים שנפלו לה כשהיא ש"י קאמרי תדע דהכי הוא דהא הא מתני' דתנן הכא תנן התם ומשום דתנן במתני' נכסים הנכו"י עמה בחזקת יורשי האב אמרי בגמ' דיורשי האב יתיר נ"מ דידה וכבר אוקמוהו רבא למתני' בנכסים שנפלו לה כשהיא ש"י:

תוספות בד"ה ואביי לותביה מהא וא"ת אדרבה תקשי ליה כו' וי"ל לפי שהיא באה בטענת ברי כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דא"כ מאי קפריך לותביה מהא דלמא התם היינו טעמא משום שהיא באה בטענת ברי (ב) די"ל דאי בדעלמא אין ספק מוציא מידי ודאי לא אלימא לן טענת ברי שלה להוציא מידי ודאי וק"ל:

בגמ' [דאי ס"ד ודאי נשואה ב"ש אומרים וכו' והא דלא מוכיח מב"ה יותר עדיף דסבר דנכסים בחזקת האשה היינו כבר הוכיח לב"ה דזיקת ארוסה עושה ספק ארוסה ממילא ה"ה זיקת נשואה עושה ספק אך לב"ש לא הוכיח כלום גבי ארוסה ע"כ מוכיח לב"ש וק"ל. מהר"ם יצ"ו]:

שם בגמ' א"ל רבה אדמיפלגי בגופה כו' ויש להקשות מאי קושיא לעולא דלמא סבר גם הוא סברא זו כיון דאיהי קיימא ה"ל ודאי וכו' אך מ"מ לענין למכור לכתחלה לא סבר לה רק לענין שאם מכרה ונתנה קיים המקח ולא פליגי בה ב"ש וב"ה דלכ"ע בדיעבד מכרה קיים ויש ליישב דאכתי קשה ליפלוג בנשואה עצמה ליתני בחייה בדיעבד מכרה קיים ובמתה פליגי בה ב"ש וב"ה ושוב ראיתי לקמן בסמוך ד"ה אף על גב דקשיא וכו' כתבו התוספות כעין סברא זו גבי מאמר וק"ק מה שכתבתי ויש ליישב ודו"ק:

תד"ה בש"א נוטלות כו' אין לחושבה כעוברת על דת כו' עכ"ל כך הגיה מהרש"ל לחושבה מלה אחת אבל זה אינו דהתם בגמ' בהדיא מדמה להו לעוברת על דת אי בעי התראה להפסיד כתובתה ולפי הגהתו נראה להגיה יש לחושבה כעוברת כו' ויותר נראה להגיה אין לה כתובה כעוברת ע"ד וכו' ודו"ק:

תוס' ד"ה ב"ש אומר וכו' עד ועוד בארוסה ושומרת יבם יש לחושבה כעוברת על דת כצ"ל:

רש"י בד"ה אלא לאו כו' משום דאתי ספק ומוציא מידי ודאי הא הוה ליה כו' כגבוי דמי לא מצינו כו' כצ"ל:

בד"ה לותבי' כו' מידי ודאי ואביי כו' הד"א:

בד"ה אביי. מהדר כו' נכסי דהשתא הס"ד:

תוס' בד"ה בש"א כו' אין לחושבה כעוברת כו' כצ"ל:

תד"ה בה"א. כתבו שם כמו שהגיה הש"ס כאן. וכיוצא בזה בזבחים (קיד ב) דזעירי קבעוה תנאי:

גמ' ולא קתני יורשי האב עם יורשי הבעל. ע' יומא דף פה ע"ב בתוס' ישנים ד"ה תשובה ובר"ש פ"ז מ"ב דטהרות:

גמרא ואביי לותבי מהכא, (מדסבר ב"ש במתו בעליהן עד שלא שתו דנוטלות כתובה, אלמא דספק דלמא לא זנאי מוציא מידי וודאי של יורשי הבעל) וא"ת ודלמא אביי סבר כר"ה ור"י דברי ושמא ברי עדיף, וא"כ ליכא לאותיב מהכא דיהיה לדידיה טעמא דב"ש כפשוטו משום דהיא בר והיורשים שמא, וכ"ת כיון דהתורה עשאה ספק עד שתשתה אינה יכולה לטעון ברי ע"ז, וסברא זו כתבו התוס' בפרק ארוסה (סוטה דף כה ד"ה בה"א) על קושייתם שהקשו לר"ה ולר"י דאמרי בר' ושמא ברי עדיף אמאי ס"ל לב"ה דאינה נוטלת כתובה, א"א לומר הכי דהא ע"כ ב"ש פליג על סברא זו וסבר דמ"מ מקרי ברי דידה ברי, דאל"כ עדיין תקשי אי ס"ל דספק מוציא מידי ודאי מ"מ למה נוטלת כל הכתובה, ובתוס' הכא הקשו כן ותירצו דמה שנוטלת כל הכתובה הוא משום ברי ושמא, והיינו דאלו היה סבר אין ספק מוציא מידי ודאי לא היה מועיל הברי להוציא (וכמו שביאר הרב הר"ש איידלס ז"ל) וכיון דלדידיה ע"כ הוי ברי, א"כ אי יסבור כר"ה ור"י שפיר גם אם אין ספק מוציא מידי ודאי נוטלת מטעם ברי ושמא, וי"ל דע"כ לא קאמרי ר"ה ור"י אלא בברי טוב ושמא גרוע אבל הכא בסוטה דברי גרוע ושמא טוב לא אמרינן ברי עדיף, ובאמת אין צורך למה שחדשו בתוספות בסוטה, וכמ"ש בחדושינו דאין קושייתם מובנת לי (אב"ה עיי"ש מה שהוסיף א"א מ"ו ני' להקשות על דבריהם).
ועדיין קשה הא חזינן בפרק קמא דכתובות (דף יב) אמר אביי הא דר"ה ור"י דשמואל היא דס"ל דטעמא דר"ג משום ברי ושמא ברי עדיף, והרי התם הברי גרוע ושמא טוב, ואפ"ה ס"ל דברי עדיף, וא"כ נהי דאפשר דאביי קבל אח"כ הטעם, דטעמא דר"ג משום מגו או חזקת הגוף, הא מ"מ חזינן דס"ל לאביי דאפשר לומר דאפילו ברי גרוע ושמא טוב ברי עדיף, וא"כ לא הוי מצי לאתובי ממתני' דדלמא באמת ס"ל לב"ש כן דגם בברי גרוע ושמא טוב ברי עדיף, וצלע"ג:

סיפא. דגבי נשואה בעלמא אמרי' לקמן דברי הכל מכרה ונתנה אפי' בדיעבד הבעל מוציא מיד הלקוחות הכא לגבי זיקת נשואה דספק היא ולא כנשואה ממש קיימי נכסי בספק הלכך לב''ש חלוקה עדיפא [ולב''ה חזקה עדיפא]: זיקת ארוסה. זיקת יבמה שנפלה מן האירוסין ספק ארוסה ולא ודאי ארוסה ואע''ג דלגבי נכסים אין לו שום כח בהן ונמצא שזיקת ארוסה אינה כלום קרי לה ספק ארוסה דלא מצי למימר קסבר עולא זיקת ארוסה אינה כלום דהא בעיא חליצה: מודים ב''ה כו'. בתמיה אלא ש''מ כספק ארוסה היא הלכך תמכור לכתחלה: עושה ספק נשואה. כדפרישית לעיל דכיון דודאי נשואה הבעל מוציא מיד הלקוחות הכא דספק נשואה היא הוו נכסים בספק ולב''ש חלוקה עדיפא דאין לה בהם חזקה יותר ממנו דידו כידה ולב''ה חזקה עדיפא דאין ידו כידה הואיל ולא נפלו לה כשהיא תחת הבעל: אמר ליה רבה. לעולא אי טעמא משום חלוקה עדיפא הוא אדמיפלגי בגופה של קרקע ולאחר מיתה ליפלגו בחייה ולפירות דלב''ש פליג יבם פירי בהדה דספק נשואה היא דאילו ודאי נשואה הואי הוה שקיל להו בעל כרחה ולב''ה נכסים בחזקתה ולא שקיל מידי ומדנקט מתני' מיתה בסיפא ש''מ טעמייהו דב''ש ברישא דאלמוה לחזקה דילה משום דהיא קיימא: אלא אמר רבה אידי ואידי דנפלה. ליבום כשהיא נשואה כו': איהי ודאי. שהקרן שלה ממה נפשך הלכך אלימא חזקה דילה: סיפא. הואיל ומתה הללו באים וטוענים מכח ירושה והיבם טוען מכח ירושה הלכך שניהם ספק לב''ש דאי זיקה ככנוסה אין כאן ליורשי האב כלום שהבעל יורש שלה ואי לאו ככנוסה אין כאן ליבם כלום לפיכך ספק וספק הוא ויחלוקו ולב''ה הואיל ואלו קרובין ודאין הם והוחזקה נחלה זו כבר בחזקת משפחתן אמרינן אוקי אחזקתה אבל בחייה ולפירות אפי' ב''ש מודו דנכסים בחזקתייהו ולא שקיל בעל מידי: עליו ועל יורשיו ל''ג: נפל הבית כו'. לו אין נכסים ולמורישים יש נכסים: הבן מת ראשון. ולא זכה בנכסי האב ואין לב''ח מה לגבות: יורשי האב ודאי. מוחזקים שבאין מכח ירושה ודאית שאפי' האב מת ראשון נכסי הבן מסתמא נופלים לפני יורשין דאילו ב''ח מיחסר גוביינא עד שיחזיקוהו ב''ד בהם: ובעל חוב ספק. דלא הוחזק שטרו עליהן וקאתי ספק ומוציא את החצי מידי ודאי: כגבוי דמי. כלומר גדול כח השטר וכמו שמוחזק בנכסים והרי הן קמו במקום הבן ומוחזקים בנכסים דמי הלכך ספק וספק הוא ואין כאן חזקה לזה יותר מזה אם האב מת ראשון הוחזק ב''ח מיד ולא אמרינן הא מחוסר גוביינא ואם בן מת ראשון הוחזקו יורשים: מתו בעליהן. כל אשה שקנא לה בעלה ונסתרה ומת עד שלא שתתה נוטלת כתובתה ואע''פ ששמא זינתה ואין לה כתובה. לא שותות דבעינן והביא האיש את אשתו וליכא: מידי ודאי. מידי יורשי הבעל שהן מוחזקין ודאי מוציאה זו כתובה מספק: אלא. לאו ש''מ קסברי ב''ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכיון שמת עמדו הנכסים מיד בחזקת האשה ויורשים קאתו לאפוקי מינה משום ספק זנאי ולא אתי ספק ומוציא מידי ודאי דאי לא כגבוי דמי וטעמא משום דאתי ספק ומוציא מידי ודאי הוא הוה להו למימר יחלוקו ונשווי ספק כודאי אבל לעלויי מינה ליכא למ''ד וגבי נפל הבית קאמר יחלוקו דכי נמי אמרי' כגבוי דמי לא מצינו לב''ח לשוויי ודאי טפי מיורשין שהרי לא הוחזק בו זה בנכסים והשטר זה יוצא עליו ולא על האב הלכך ספק וספק הוא אם האב מת ראשון נמצא ב''ח ודאי דהאי שטר כגבוי דמי ויורשים אינם כלום ואם הבן מת ראשון נמצאו יורשין ודאין וב''ח אין כלום: ואביי. דלא אסיק אדעתיה מעיקרא משום טעמא דשטר העומד לגבות כי אותביה לרבה מנפל הבית דתנן במי שמת בבבא בתרא בסדר ישועות: לותביה מהא. דמתני' היא בסדר נשים דהכא נמי ספק מוציא מידי ודאי: ואביי. להכי לא אותביה מכתובה דקסבר שאני כתובה משום חינא שיהיו נושאין חן בעיני הנשים ויתרצו להנשא לפיכך החזיקוה מספק: ולותביה מכתובה דמתני'. דאמרי ב''ש יחלוקו דקס''ד השתא דב''ש נמי אכתובה אמרי יחלוקו וקאתו יורשין דידה מספק וגבו פלגא דכתובה מיבם דהוי ודאי והתם ליכא למימר משום חינא דהתם מתה וגבי יורשין לא חיישינן לחינא כדאמר באלמנה ניזונת (כתובות צז:) אא''כ היו יורשיה נקבות: לא פליגי. דמודו ב''ש שהיא בחזקת יורשי הבעל דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכל שהיא מתה בחייו של יבם לא גבו יורשים דילה כתובה דיבם במקום בעל קאי ואע''ג דשמעינן ליה לאביי בכתובות פרק האשה (דף פא.) ניתנה כתובה לגבות מחיים לב''ש הני מילי להתחייב יבם בקבורתה דאמר מינה קא ירית כתובה ולא מאחיו אבל דלישקלו יורשין דילה כתובתה לא שמעינן ליה: דיקא נמי כו'. וטעמא לא משום דשטר העומד לגבות הוא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים: יורשי הבעל עם יורשי האב. נכסי מלוג: אביי. מהדר ארישא דשמעתין לתרוצי מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי ותרציה לאו משום דברישא היא קיימת וסיפא משום דליתא דודאי סיפא נמי אי כשהיא שומרת יבם נפלו לה מודו ב''ש דיורשי האב ודאין ונכסים בחזקתן אלא רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם לפיכך מוכרת לכתחלה וה''ה אם מתה יורשיה יורשין אותה דלא מהניא זיקה למיקני נכסי דהשתא: סיפא. דנפלו לה כשהיא תחת בעלה הראשון:

זיקת נשואה עושה ספק נשואה. ואפ''ה לב''ה הוו בחזקת יורשי האב דחזקה עדיפא שיש לנו להחזיק נחלה בחזקת אותו השבט: דאי ס''ד ודאי נשואה והתנן נפלו לה כו'. מכמה משניות דתנן פרק יש נוחלין (ב''ב דף קח.) שהבעל יורש את אשתו הוה מצי למיפרך אלא מסיפא דההוא דאייתי לעיל. נ''ל לאיתויי: הויא לה איהי ודאי. שהגוף שלה: קסברי ב''ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי. אביי גופיה אית ליה הכי בפרק האשה שנפלו (כתובות דף פא. ושם) דלבתר דשמע מרבה סברה: בש''א נוטלות כתובה ולא שותות. והא דתנן בריש פ' ארוסה (סוטה דף כג:) ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובתן ולא פליגי ב''ש אור''י דהתם היא נתנה אצבע בין שיניה שנסתרה ואסרה עצמה על בעלה אבל הכא בשעה שנסתרה היתה יכולה ליבדק בשתיה ועוד. דבארוסה ושומרת יבם אין לחושבה כעוברת על דת כיון שאינה יכולה ליבדק כדקאמר התם בגמ': בה''א או שותות או לא נוטלות כו'. הא דגרס במסכת סוטה (דף כד.) לא שותות ולא נוטלות כתובה כתבו שם כמו שמגיה הש''ס כאן: ואביי לותביה מהא. וא''ת אדרבה תקשי ליה למה נוטלת כל הכתובה מספק וי''ל לפי שהיא באה בטענת ברי והיורשין בטענת ספק:

יבמות לח ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף לח - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד