יבמות מא ע"א

הָךְ דְּאָזְלָא בַּהֲדַהּ לְבֵי דִינָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן הַאי דְּלָא אָזְלָא בַּהֲדַהּ לְבֵי דִּינָא לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן
מַתְנִי' הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ וְנָשָׂא אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ וָמֵת חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנָשָׂא אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ וָמֵת הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה
שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁקִּידֵּשׁ אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אָמְרוּ אוֹמְרִים לוֹ הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אָחִיךָ מַעֲשֶׂה
חָלַץ לָהּ אָחִיו אוֹ כְּנָסָהּ יִכְנוֹס אֶת אִשְׁתּוֹ מֵתָה הַיְּבָמָה יִכְנוֹס אֶת אִשְׁתּוֹ מֵת יָבָם יוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט וְאֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה
גְּמָ' מַאי וְכֵן אֵימָא אֲבָל הַמְגָרֵשׁ
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כָּאן שָׁנָה רַבִּי אֲחוֹת גְּרוּשָׁה מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֲחוֹת חֲלוּצָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים
שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁקִּידֵּשׁ וְכוּ' אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא
אִיבַּעְיָא לְהוּ מֵתָה אִשְׁתּוֹ מַהוּ בִּיבִמְתּוֹ רַב וְרַבִּי חֲנִינָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ מֵתָה אִשְׁתּוֹ מוּתָּר בִּיבִמְתּוֹ שְׁמוּאֵל וְרַב אַסִּי דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ מֵתָה אִשְׁתּוֹ אָסוּר בִּיבִמְתּוֹ
אָמַר רָבָא מַאי טַעְמָא דְּרַב מִשּׁוּם דַּהֲוַאי יְבָמָה שֶׁהוּתְּרָה וְנֶאֶסְרָה וְחָזְרָה וְהוּתְּרָה תַּחְזוֹר לְהֶיתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן
מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא שְׁלֹשָׁה אַחִין שְׁנַיִם נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֶחָד מוּפְנֶה מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת וְעָשָׂה בָּהּ מוּפְנֶה מַאֲמָר וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו הַשֵּׁנִי
וְאַחַר כָּךְ מֵתָה אִשְׁתּוֹ אַחֲרָיו אוֹתָהּ יְבָמָה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת
וְאַמַּאי תֶּיהְוֵי כִּיבָמָה שֶׁהוּתְּרָה וְנֶאֶסְרָה וְחָזְרָה וְהוּתְּרָה תַּחְזוֹר לְהֶיתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן
אִישְׁתִּיק לְבָתַר דִּנְפַק אֲמַר אַמַּאי לָא אֲמַרְתְּ לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא דְּאָמַר כֵּיוָן שֶׁעָמְדָה עָלָיו שָׁעָה אַחַת בְּאִסּוּר נֶאֶסְרָה עָלָיו עוֹלָמִית
הֲדַר אֲמַר אֵימוֹר דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הֵיכָא דְּלָא חַזְיָא בִּשְׁעַת נְפִילָה אֲבָל הֵיכָא דְּחַזְיָא בִּשְׁעַת נְפִילָה מִי אָמַר
הֲדַר אֲמַר אִין וְהָתַנְיָא רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר מֵתָה יְבִמְתּוֹ מוּתָּר בְּאִשְׁתּוֹ מֵתָה אִשְׁתּוֹ אוֹתָהּ יְבָמָה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת
לֵימָא שְׁמוּאֵל וְרַב אַסִּי דְּאָמְרִי כְּרַבִּי אֶלְעָזָר
אֲפִילּוּ תֵּימָא כְּרַבָּנַן עַד כָּאן לָא קָמִיפַּלְגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא מִשּׁוּם דְּמִנְּפִילָה וְאֵילָךְ לָא מִיתְּסַר עֲלַיְיהוּ אֲבָל הָכָא דְּאִיתְּסַר אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ
מַתְנִי' הַיְּבָמָה לֹא תַּחֲלוֹץ וְלֹא תִּתְיַיבֵּם עַד שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְכֵן כׇּל שְׁאָר הַנָּשִׁים לֹא יִתְאָרְסוּ וְלֹא יִנָּשְׂאוּ עַד שֶׁיְּהוּ לָהֶן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אֶחָד בְּתוּלוֹת וְאֶחָד בְּעוּלוֹת אֶחָד גְּרוּשׁוֹת וְאֶחָד אַלְמָנוֹת אֶחָד נְשׂוּאוֹת וְאֶחָד אֲרוּסוֹת
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הַנְּשׂוּאוֹת יִתְאָרְסוּ וְהָאֲרוּסוֹת יִנָּשְׂאוּ חוּץ מִן הָאֲרוּסוֹת שֶׁבִּיהוּדָה מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כׇּל הַנָּשִׁים יִתְאָרְסוּ חוּץ מִן הָאַלְמָנָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - א

ומשנינן: האיסור של "צרת קרובת חלוצתו" הנשואה לאדם נכרי, הוא גזירה מיוחדת, שגזרו חכמים כדי שלא יבואו אנשים לידי טעות.

כי בנוהג שבעולם, הקרובות של החלוצות הולכות עמהן לבית דין בשעה שהן חולצות. אך אין שאר היבמות נוהגות ללכת עם היבמה הנחלצת לבית דין לראות בחליצתה.

וחששו חכמים, שלא יבחינו כל האנשים מי היא האשה הנחלצת, אלא יהיו אנשים שיטעו לומר שהקרובה של החלוצה, הנמצאת עמה בבית דין בשעת החליצה, היא זאת שנחלצה.

הילכך, הך קרובה דאזלא בהדה, שהולכת יחד עם החלוצה לבי דינא - גזרו בהו רבנן שתהיה צרתה אסורה.

וכגון אם תביא אשה בשם לאה את אחותה רחל לבית הדין, כדי שתהיה נוכחת יחד עמה בעת חליצתה, יכולים אנשים לטעות ולחשוב שרחל היא אשת המת הנחלצת, ולא לאה.

ומכח טעות זאת, הם יחשבו שצרת רחל, היא אשת המת השניה, הנפטרת לשוק בחליצתה של רחל.

ולכן, אם יקח היבם את צרת רחל, יבואו האנשים לומר שהוא לקח את צרת חלוצתו, האסורה עליו מן התורה לדברי הכל.

ולכן אסרו לקחת את צרת קרובת חלוצתו.

אבל האי, היבמה שאינה נחלצת, דלא אזלא, שאין דרך היבמה שאינה נחלצת ללכת בהדה, ביחד עם צרתה היבמה הנחלצת, לבי דינא, ולא יבואו לטעות בה -

לא גזרו בהו רבנן לאסור את אחותה. לפי שלא יבואו לטעות ולומר שנשא את אחות חלוצתו האסורה לו.

ולכן לא אסרו את קרובת צרת חלוצתו.

מתניתין:

א. החולץ ליבמתו, ונשא אחיו את אחותה של החלוצה, ומת האח -

הרי היא חולצת ולא מתיבמת.

מן התורה בת ייבום היא, אך אינה מתייבמת מדרבנן, כי אסורה עליו משום אחות חלוצה, שהוא איסור דרבנן.

ב. וכן המגרש את אשתו, ונשא אחיו את אחותה ומת - הרי זו פטורה לגמרי מן הייבום ומן החליצה. לפי שהיא אסורה עליו בערות אחות אשה מן התורה, שנוהג בה גם אחר שגירש את אשתו, כל עוד אשתו קיימת בחיים.

[הגמרא דנה מדוע נקט התנא לשון "וכן", והרי כאן היא פטורה לגמרי].

ג. שומרת יבם, שנפלה לפני כמה אחים, והוזקקה להם ליבום, שקידש אחיו [אחד מן האחים] את אחותה של היבמה, ונאסרה על האח הזה יבמתו באיסור כרת של אחות אשה -

לדברי חכמים, פקעה זיקתה של היבמה אליו משעה שנעשתה ערוה עליו כליל, ואחותה אינה אסורה עליו עוד באיסור של "אחות זקוקה". שהרי אין היבמה זקוקה לו עוד מן התורה, ואין לו כל זיקה בה עד שנאסור את קרובותיה מחמת "זיקה".

ובכל זאת, משום רבי יהודה בן בתירא אמרו: אומרים לו לאותו יבם שקידש את אחותה:

המתן מלכנוס את אחות יבמתך שקדשת לך לאשה, לפי שעדיין אסורה היא עליך באיסור "אחות זקוקה", מדרבנן, עד שיעשה אחיך [אחד האחים] מעשה של יבום או חליצה ביבמה, ואז תפקע זיקתה, ולא תהיה עוד אסורה עליך משום "אחות זקוקה".

חלץ לה אחיו, או כנסה - פקעה זיקתה לגמרי, ואין אחותה אסורה משום אחות זקוקה. ולכן אז יכנוס היבם את אשתו, אחות יבמתו, שקידשה.

וכן אם מתה היבמה - יכנוס את אשתו, אחותה!

שהרי אפילו אם כנס את יבמתו ומתה, אחותה מותרת לו, לאחר מות אשתו.

מת יבם, ואין אח אחר שיחלוץ או ייבם, והרי אחותה של היבמה, שקידש לו לאשה, אסורה עליו באיסור אחות זקוקה -

יוציא הלה את אשתו האסורה לו באיסור אחות זקוקה בגט.

ואת אשת אחיו, היבמה, אחות אשתו שקידש, הוא יוציא בחליצה.

אך אינו יכול לייבמה משום שהיא אסורה עליו כערות אחות אשה גם לאחר שגירש את אשתו.

ומן התורה היא יוצאת בלי חליצה, שהרי ערוה גמורה היא עליו, וחכמים תיקנו שיחלוץ לה.

גמרא:

שנינו במשנה:

החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה, ומת, חולצת ולא מתייבמתת.

וכן המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת, הרי זו פטורה.

והוינן בה: מאי "וכן"? והרי אין דמיון בין אחות חלוצה לאחות גרושה, שזו חולצת, וזו פטורה מן החליצה!?

ומשנינן: אכן אין דמיון ביניהן.

ולכן אימא, אמור בלשון המשנה: אבל המגרש את אשתו, ונשא אחיו את אחותה ומת, הרי היא פטורה.

אמר ריש לקיש, כאן, במשנתנו, שנה לימד רבי:

אחות גרושה - אסורה מדברי תורה. ולכן היא פטורה מהחליצה והיבום.

אחות חלוצה - אסורה מדברי סופרים! ולכן היא חייבת בחליצה, אך אינה מתייבמת.

שנינו במשנתנו: שומרת יבם, שקידש אחיו את אחותה, וכו'.

אמר שמואל: הלכה כדברי רבי יהודה בן בתירא, שצריך המקדש להמתין עד שיחלוץ אחיו ליבמה או ייבמנה, היות ואמרינן "יש זיקה" לאסור את היבם בקרובותיה של יבמתו.

ויש בכוחה של הזיקה הזאת שבין היבמה ליבם, כדי לאסור את קרובותיה של היבמה אפילו לאחר שקידש ביבם את אחותה, ונעשתה היבמה אסורה עליו באיסור כרת!

לפי שהחשיבו חכמים את זיקתה אליו כאילו היא גוברת על קידושי אחותה שהם מן התורה, והזיקה עדיין קיימת מדרבנן, למרות שמן התורה היא ערוה גמורה עליו!

איבעיא להו: אם לאחר מכן מתה אשתו [אחות יבמתו שקידש לו לאשה] - מהו ביבמתו? ויסוד השאלה הוא: היות ובשעה שהיתה אסורה עליו ליבום מחמת ערות אחות אשה, חל עליה איסור ערוה של אשת אח שאין לו היתר יבום, המוגדר כשם "אשת אח שיש לו בנים" -

האם יכול איסור זה לפקוע כשמתה אשתו, ותחזור להיות מותרת כדין אשת אח שאין לו בנים.

או שנאמר היות וחל עליה שם אשת אח שאין לו היתר, המוגדר כשם "אשת אח שיש לו בנים", שוב אין הוא יכול לפקוע, והרי היא אסורה עולמית.

רב ורבי חנינא, דאמרי תרוייהו: מתה אשתו - חוזר היבם להיות מותר ביבמתו.

שמואל ורב אסי, דאמרי תרוייהו: מתה אשתו - אסור ביבמתו.

אמר רבא: מאי טעמא דרב המתיר אותה ליבום אחר מות אשתו? והרי כבר נאסרה עליו שעה אחת, בשעה שהיתה ערוה של אחות אשה, כאשת אח שאין לו היתר יבום, שהרי באותה שעה שהיתה ערוה של אחות אשה אין אני קורא בה "יבמה יבוא עליה"? -

משום דהואי, שהרי היא יבמה שהותרה ליבום בשעת נפילתה ליבום, בעת מיתת אחיו, ונאסרה ליבום רק לאחר נפילה, משנעשתה לאחר מכן ערות אחות אשה, כשקידש את אחותה. ושוב חזרה והותרה במיתת אשתו, שמאז היא אינה ערוה של אחות אשה -

וסבר רב, כיון שבשעת נפילה היא הותרה ליבום, אין היא נאסרת עולמית משום "אשת אח שיש לה בנים", גם בשעה שהיא נהיית ערוה של אחות אשה, לאחר שעת הנפילה.

כי לא נאמר הדין שנאסרה עולמית, כ"אשת אח שיש לו בנים", אלא ביבמה שבשעת נפילה ליבום, בשעת מיתת האח, אין אני קורא בה "יבמה יבוא עליה".

שהיות ולא הותר אז איסור האשת אח, הוא נאסר עולמית, שכיון שחל האיסור, אין מה שיתירנו לאחר מכן.

אבל זאת, שבשעת נפילתה ליבום אני קורא בה "יבמה יבוא עליה", והותר איסור האשת אח שבה, אלא שלאחר מכן נהייתה אסורה משום ערוה של אחות אשה, ורק מאז אין אני קורא בה "יבמה יבוא עליה" - אין היא נאסרת עולמית כ"אשת אח שיש לו בנים".

אלא הדין הוא, שתחזור להיתירה הראשון, כאשת אח שאין לו בנים.

מתיב רב המנונא לרבא מהמשנה [לעיל כט א], ששנינו בה:

ג' אחין שהיו ב' מהם נשואין ב' אחיות, ואח אחד אחד מופנה, פנוי.

מת אחד מבעלי אחיות, ועשה בה מופנה מאמר, קידושין שתיקנו חכמים ליבם, לפני שבא על יבמתו.

ואחר כך מת אחיו השני, הנשוי את האחות השניה, והיא אחותה של בעלת המאמר.

ואז נאסרת בעלת המאמר על האח השלישי, משום היותה "אחות זקוקה", של אשת השני הנופלת עתה ליבום. שהרי המאמר באחות הראשונה אינו עושה אותה לאשתו, עד שנאמר שהאחות השניה אינה זקוקה לו.

ואחר כך מתה אשתו של השני אחריו, ונשארה בעלת המאמר, ושוב אין היא נחשבת "אחות זקוקה", שהרי מתה אחותה -

אותה יבמה, בעלת המאמר - חולצת [וצריכה גם גט למאמר] ולא מתיבמת, היות ונאסרה עליו שעה אחת, בהיותה "אחות זקוקה".

ואמאי תצא בעלת המאמר ממנו?

תיהוי בעלת המאמר כמו יבמה שהותרה, ונאסרה, וחזרה והותרה, שלדברי רב - תחזור להיתירה הראשון!?

אישתיק רבא, ולא ענה לרב המנונא.

לבתר דנפק, לאחר שיצא רב המנונא, אמר תהה רבא על עצמו, ושאל את עצמו:

אמאי לא אמרת ליה לרב המנונא, שהמשנה לעיל, לדברי רבי אלעזר היא נשנית, הסובר "נישואין מפילים", שהנשואין הם המפילים ליבום, ומשעת הנישואין נחשבת היבמה כמי שהיא נופלת ליבום, ואם תאסר בשעת הנישואין לאחיו, שוב אין לה היתר עולמית.

דאמר רבי אלעזר לקמן [בפרק בית שמאי, קט א]: אם גירש האח את אשתו, ואחר כך חזר ונשאה, ומת, אין היא מתייבמת, וטעמו של דבר:

כיון שבשעה שגירשה אחיו, עמדה היבמה עליו, על אחיו, שעה אחת באיסור [בשעה שגירשה אחיו], שאז היא היתה באיסור אשת אח שאין לו היתר יבום -

הרי אפילו שהיתה זאת לאחר שעת הנפילה [שלדבריו, היא שעת הנישואין] - נאסרה עליו עולמית!

אך אני רבא, אינני סובר כרבי אלעזר.

הדר אמר רבא: אימור דאמר רבי אלעזר שנאסרת עולמית, רק היכא דלא חזיא בשעת נפילה, שלא הותרה ליבום בפועל, ולא היתה ראויה להתייבם בעת מיתת האח, אז אמרינן, כיון שנאסרה בשעה שהיתה גרושה, הרי היא אסורה עולמית.

אבל היכא דחזיא היבמה בשעת נפילה ליבום, כגון כאן, שנהייתה ערוה של אחות אשה רק לאחר שבפועל יכלה להתייבם, מי אמר רבי אלעזר שתהיה אסורה עולמית!?

הדר, לאחר מכן חזר ואמר רבא: אין! אכן אמר רבי אלעזר, שגם אם הותרה בפועל להתייבם, ונאסרה, הרי היא אסורה עולמית, גם אם הותר איסורה.

והתניא בברייתא על משנתנו, כדברי:

דתניא: המקדש אחות יבמתו לאחר נפילה ליבום:

רבי אלעזר אומר: אם מתה יבמתו - מותר באשתו, שאינה נחשבת עוד ל"אחות זקוקתו".

אבל אם מתה אשתו - אותה יבמה חולצת, ולא מתיבמת, הואיל ונאסרה עליו [לאחר נפילה] שעה אחת, מדין אשת אח שאין לו היתר, בהיותה אחות אשתו.

ומוכח שלפי רבי אלעזר אפילו אם הותרה בפועל ליבום, ונאסרה אחר כך, הרי היא נאסרת לעולם. אך חליצה היא צריכה!

והוינן בה: לימא, האם נאמר כי שמואל ורב אסי, החולקים על רב, והסוברים מתה אשתו אסור ביבמתו - דאמרי כרבי אלעזר, ולא כרבנן!?

ומשנינן: אפילו תימא, אפשר לומר ששמואל ורב אסי, אפילו כרבנן סבירא להו.

כי עד כאן לא מצינו גבי מגרש אשה והחזירה, שקמיפלגי רבנן עליה דרבי אלעזר, ואמרי שהיא מותרת להתייבם, ולא אומרים "נאסרה עולמית" -

אלא משום דמשעת נפילה [מיתת האח] ואילך, לא מיתסר עלייהו היבמה באיסור אשת אח שאין לו היתר.

היות ולדעתם של רבנן, רק "מיתה מפלת", ולא "נישואין מפילים" כמו שסבר רבי אלעזר.

ולכן, זה שהיתה אסורה בשעת הגירושין, בשעה שעדיין לא נפלה ליבום, אין זה אוסר אותה עולמית לדעת רבנן.

אבל הכא, דאיתסר, כאן שנאסרה היבמה לאחר מיתת האח, לאחר שעת הנפילה - אפילו רבנן מודו שהיא נאסרת עולמית, לדעת שמואל ורב אסי.

מתניתין:

היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם - עד שיש לה שלשה חדשים.

והטעם יתבאר בגמרא.

וכן כל שאר הנשים לא יתארסו ולא ינשאו אחר מות בעליהן או אחר גירושיהן - עד שיהו להן שלשה חדשים, כדי להבחין בין זרע הבעל הראשון לזרע הבעל השני.

כי אם תתחתן בפחות משלשה חדשים, ותלד שבעה חדשים לאחר הנישואין, לא נדע אם הולד הוא בן תשע חדשי הריון מהבעל הראשון, או שהוא בן שבעת חדשי הריון, מהבעל השני.

אחד בתולות ואחד בעולות, אחד גרושות ואחד אלמנות, אחד נשואות ואחד ארוסות.

רבי יהודה אומר: הנשואות יתארסו מיד ולא ינשאו עד שלשה חדשים.

והארוסות, שלא נבעלו, ואין לחשוש להבחנה בין זרע הבעל הראשון וזרע הבעל השני ינשאו מיד.

חוץ מן הארוסות שביהודה, שיש חשש שנבעלו בעודן ארוסות, מפני שלבו של הארוס גס בה.

ביהודה היו מייחדים את החתן ואת הכלה בתקופה שאחר הקידושין, לפני מועד הכניסה לחופה, כדי שיהא לבו של החתן "גס" בה, שיהיה רגיל בה, ולא יבושו זה מזה בזמן בעילת מצוה, ולכן יש לחוש שמא יבעל אותה כשיתייחד עמה.

רבי יוסי אומר: גם אני סבור כרבי יהודה, שכל הנשים שמתו בעליהן כשהיו נשואות להם, יתארסו, ללא צורך בהמתנה, ולא גוזרים שלא יתארסו שמא ינשאו.

ואני אף מקיל יותר ממנו בענין הבחנה, שלדעתי מן האירוסין מותר להן אפילו להנשא, ולא גזרו על הארוסות משום הנשואות.

וגרושות מן האירוסין יכולות להנשא מיד, ונשואות לאחר שלשים יום בלבד.

ולא באתי לחלוק על רבי יהודה, אלא בדבר אחד.

שרבי יהודה מתיר לכולן להתארס, בין לגרושות ובין לאלמנות.

ואילו אני סבור חוץ מן האלמנה מן הנשואין, שבה אין אני סבור כרבי יהודה,

הך דאזלא בהדה לבי דינא [זו שהולכת איתה לבית הדין], כלומר, כיון שכאשר האשה החולצת הולכת לבית הדין מתלווית אליה אחותה, עשוי הרואה לחשוב שאחותה היא זו שחלצה ולכן גזרו בהו רבנן [בהן חכמים] ואסרוהו לישא את צרתה האחות, כדי שלא יבואו הרואים לומר שאת צרת חלוצתו נשא. ואולם האי דלא אזלא בהדה לבי דינא [זו, הצרה, שאינה הולכת איתה לבית הדין] כלומר, הצרה, שלא השתתפה בכל מעשה בית הדין של החליצה, שכאשר חולצת האחת אין צרתה נוכחת בדרך כלל בבית הדין ואין חשש שמא יחשבו הרואים שהצרה היא זו שחלצה ולכך קרובותיה אסורות לו, ולכן לא גזרו בהו רבנן [בהן חכמים] בקרובותיה של הצרה.

א משנה החולץ ליבמתו, ואחר כך נשא אחיו את אחותה, ומת אותו אח — האחות חולצת ולא מתיבמת, מפני שהיתה אסורה עליו עוד לפני נישואיה לאחיו משום אחות חלוצתו. וכן המגרש את אשתו, ונשא אחיו את אחותה ומת — אם אין להם אח אחר שיכול לייבמה, הרי זו פטורה מן החליצה ומן הייבום, שהרי היא אחות גרושתו, ואסורה עליו משום ערוה כל עוד גרושתו חיה.

שומרת יבם (ממתינה לייבום), שקידש אחיו של אותו יבם את אחותה — משום (בשם) ר' יהודה בן בתירא אמרו: אומרים לו לאח המקדש: המתן ואל תשא את ארוסתך עד שיעשה אחיך היבם מעשה, שיכנוס או יחלוץ, כי כל עוד לא עשה היבם מעשה, הרי היא זקוקה לייבום לכל האחים, ובכלל זה גם לאח שקידש את אחותה ואסור לו לשאת את אחות זקוקתו.

חלץ לה אחיו ליבמה, או כנסה — יכנוס האח את אשתו. מתה היבמה — יכנוס את אשתו שהיא אחותה, שעכשיו אינה עוד אחות זקוקתו. אם מת יבם לפני שעשה מעשה באשה, נמצא אז שלפני האח יש שתי אחיות, אחת היא ארוסתו, ואחת זקוקה לו לייבום, ולכן יוציא את אשתו (ארוסתו) בגט, מפני שהיא נאסרת עליו משום שהיא אחות זקוקתו, ויוציא את אשת אחיו בחליצה, שהרי היא אסורה עליו משום אחות גרושתו.

ב גמרא לאחר שנשנה הדין הראשון שבמשנה בענין אחות חלוצתו, נאמר: וכן המגרש את אשתו. ושואלים: מאי [מה] פירוש הלשון "וכן"? שהרי אין דינים אלה דומים זה לזה! ומשיבים: אימא [אמור] במקום זה בלשון המתאימה: "אבל המגרש", שהרי במקרה הזה אין דינה שחולצת ולא מתייבמת, אלא היא פטורה לגמרי, משום אחות אשה.

אמר ריש לקיש: כאן שנה רבי והסביר את היחס בין שני דינים אלה, שאחות גרושה אסורה מדברי תורה, ולכן פטורה לגמרי מן הייבום, ואילו אחות חלוצה אסורה רק מדברי סופרים, משום שדומה לגרושה, ואם נפלה לפניו, חולצת ולא מתייבמת.

ג שנינו במשנה ששומרת יבם שקידש אחיו את אחותה, לדעת ר' יהודה בן בתירא אומרים לו שימתין עד שיעשה אחיו מעשה. אמר שמואל: הלכה כדברי ר' יהודה בן בתירא.

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו: אם מתה אשתו, מהו דינו ביבמתו? האם אסור בה כשם שאסור בה בעוד ארוסתו חיה משום אחות אשתו, או לא? רב ור' חנינא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כיון שמתה אשתו — מותר ביבמתו, שבמות ארוסתו פקע איסור אחות אשתו, ומותרת לו. שמואל ורב אסי דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אם מתה אשתו — אסור ביבמתו.

אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של רב — משום דהואי [שהריהי] זו יבמה שהותרה לו במות בעלה ונאסרה לו לאחר מכן כשקידש את אחותה, וחזרה והותרה לו משמתה ארוסתו, ומכיון שכן תחזור להיתרה הראשון לגמרי. ואף שבמשך זמן מסויים היתה אסורה משום אחות אשתו כשהיתה זקוקה לו — לא נאסרה עליו לעולם.

מתיב [מקשה] על כך רב המנונא ממה ששנינו: היו שלשה אחין, שנים מהם נשואין שתי אחיות, ואחד מופנה (רווק), מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה המופנה (האח הרווק) מאמר ביבמה זו, ואחר כך מת אחיו השני, ונפלה לפניו גם האחות השניה לייבום, ואז שתיהן אסורות עליו משום שהן אחיות הקשורות אליו בזיקה,

ואחר כך מתה אשתו של האח השני אחריו — הרי אותה יבמה שעשה בה מאמר חולצת ולא מתיבמת.

ואמאי [ומדוע]? תיהוי [תהיה] זו כיבמה שהותרה לו במות בעלה ונאסרה עליו משמת אחיו ונפלה לפניו גם אחותה ומשמתה אחותה חזרה והותרה, ואם כן תחזור להיתירה הראשון!

אישתיק [שתק] רבא, שלא מצא לכך תשובה מיד. לבתר דנפק [לאחר שיצא] רב המנונא אמר רבא כמדבר אל עצמו: אמאי [מדוע] לא אמרת ליה [אמרת (אמרתי) לו] שמשנה זו שהקשה ממנה, כשיטת ר' אלעזר היא, שאמר: כל יבמה כיון שעמדה עליו שעה אחת באיסור — נאסרה עליו עולמית? ואילו אני פסקתי כחכמים.

הדר [חזר] ואמר לעצמו: אימור [אמור] שאמר ר' אלעזר דבר זה — היכא דלא חזיא [היכן, כאשר, שלא היתה ראויה לו כלל] בשעת נפילה, אבל היכא דחזיא [היכן, כאשר שהיתה ראויה] בשעת נפילה, כגון במקרה שלנו, שכאשר מת האח הראשון היתה היבמה ראויה לו, ובמקרה כזה מי [האם] אמר שאם נאסרה אחר כך אין לה היתר?

הדר [חזר] ואמר: אין [כן] ר' אלעזר אוסר גם בזו, והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא] שכאשר קידש אדם את אחות יבמתו ר' אלעזר אומר: מתה יבמתו — מותר באשתו (זו שקידש), מתה אשתו — אותה יבמה חולצת ולא מתיבמת. הרי שר' אלעזר סבור שאם נאסרה היבמה עליו אפילו שעה אחת, בין בשעת נפילה בין לאחר מכן — הריהי אסורה לעולם.

ושואלים: לימא [האם לומר] כי שמואל ורב אסי דאמרי [שאומרים] שאינה מתייבמת, סבורים כר' אלעזר?

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהם סבורים כרבנן [כדעת חכמים], אלא, עד כאן לא שמענו כי קמיפלגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] על ר' אלעזר בענין זה שגירש אשה והחזירה, ואחר כך מת, ונפלה אשה זו לייבום, שר' אלעזר אוסרה ליבם משום שבעת שנתגרשה מבעלה היתה אסורה על האח, וחכמים סבורים שמותרת, אלא משום שמשעת הנפילה ואילך לא מיתסר עלייהו [נאסרה עליהם] על האחים, שהרי חזר ולקחה, והאיסור שחל על האשה בחיי אחיו אינו נחשב, אבל הכא דאיתסר [כאן שנאסרה] לאחר שנפלה לו לייבום, שהותרה ונאסרה — אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שהיא אסורה, ואם כן, אפשר לפרש את דבריהם גם לדעת החכמים.

ד משנה היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיש לה (שיעברו) שלשה חדשים מאז מות בעלה. וכן כל שאר הנשים, ולא רק יבמה, לא יתארסו, ולא ינשאו עד שיהו (שיעבור) להן זמן של שלשה חדשים לאחר שנפסק קשר האישות הקודם, כדי שתהא הבחנה בין ילדיו של הבעל הראשון ובעל שני. וכיון שתיקנו תקנה זו אמרו: אחד בתולות ואחד בעולות, אחד גרושות ואחד אלמנות, אחד אם היו קודם לכן נשואות ואחד אם היו רק ארוסות, שבכל אלה (גם כאשר סיבת הגזירה אינה קיימת) גזרו שצריך להמתין שלושה חודשים מתום קשר הנישואין הקודם.

ר' יהודה אומר: אלה שהיו מקודם נשואות — יתארסו, שהרי באירוסין אין איסור, שעדיין אין ביניהם יחסי אישות, ואלה שהיו רק ארוסות ולכן לא היו להן יחסי אישות עם בעליהן — ינשאו. חוץ מן הארוסות שבארץ יהודה, מפני שלבו גס בה. משום שבארץ יהודה היו נוהגים שהארוס וארוסתו היו נפגשים ומתייחדים קודם לנישואיהם, וייתכן שהארוס בעל את ארוסתו, אבל בכל מקום אחר אין חוששים לכך.

ר' יוסי אומר: כל הנשים יתארסו בתוך שלושה חודשים, שלא גזר באירוסין משום נישואין, חוץ מן האלמנה, שהיא יכולה להתארס רק בתום שלושים יום למות בעלה, ולא משום הבחנה, אלא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara explains: With regard to that woman, the relative of the ḥalutza, who often goes together with the ḥalutza to court, since she is present in the court during the ḥalitza, people might mistakenly assume that it was she who actually performed ḥalitza. Were the yavam permitted to marry her rival wife, people might incorrectly conclude that it is permitted to marry the rival wife of one’s ḥalutza. To preclude this possibility, the Sages decreed with regard to her that her rival wife should be forbidden. However, with regard to this woman, the rival wife of the ḥalutza, who does not go together with the ḥalutza to court, since she is never present in the court during the ḥalitza, there is no concern that people will mistake her for the ḥalutza herself. Consequently, the Sages did not see any reason to decree with regard to her that her relatives should be forbidden.

MISHNA: In the case of a yavam who performed ḥalitza with his yevama and then his brother married her sister and died, the sister performs ḥalitza with the yavam, but she may not enter into levirate marriage with him, since as a sister of his ḥalutza she is forbidden to him. And similarly, in the case of one who divorced his wife and his brother married her sister and died, then that woman is exempt both from ḥalitza and from consummating levirate marriage, since as the sister of his former wife she is forbidden to him.

In the case of a widow waiting for her yavam to consummate levirate marriage or perform ḥalitza with her, and the brother of the yavam betrothed her sister, they said in the name of Rabbi Yehuda ben Beteira: They say to the brother: Wait and do not marry the woman you betrothed until your brother performs an act, either of ḥalitza or of consummating the levirate marriage, as until he does there remains a levirate bond between the yevama and each of the brothers, and it is prohibited to marry the sister of a woman to whom one is bound by a levirate bond.

If a brother of the one who betrothed the sister of the yevama performed ḥalitza with the yevama or consummated a levirate marriage with her, since by doing so the levirate bond between the yevama and the one who betrothed her sister is dissolved, he may then enter into marriage with his wife, who until that point was only betrothed to him, as she is no longer the sister of a woman to whom he is bound by a levirate bond. Similarly, if the yevama died, since his levirate bond to her is dissolved upon her death, he may proceed to enter into marriage with his betrothed wife. However, if the yavam died without performing an act that would have dissolved the levirate bond, he must divorce his wife with a bill of divorce, as she is forbidden to him as the sister of a woman to whom he is bound by a levirate bond, and his brother’s wife he must send out with ḥalitza, as she is forbidden to him as the sister of his divorcée.

GEMARA: The mishna considers two cases in which there is no possibility of consummating levirate marriage with a yevama. In the first case the reason is that she is the sister of one’s ḥalutza, and in the second it is that she is the sister of one’s divorcée. The mishna appears to compare the two cases by introducing the second case with: And similarly. The Gemara questions this: What is the meaning of: And similarly? The two cases are not similar; in the first case the yevama must perform ḥalitza, and in the second she is entirely exempt from the need to do anything. The Gemara answers: Emend the mishna and say: However, one who divorces.

The Gemara explains the reason for the difference between the two cases: Reish Lakish said: Here, through this mishna, Rabbi Yehuda HaNasi taught that a sister of one’s divorcée is forbidden to him by Torah law, and that is why she is entirely exempt, whereas a sister of a ḥalutza is forbidden to him only by rabbinic law, and therefore, since there is still a levirate bond between her and the yavam, she requires ḥalitza to release her from it.

§ The mishna states that in the case of a widow waiting for her yavam where the brother of the yavam betrothed her sister, Rabbi Yehuda ben Beteira said that the brother may not proceed to marry his betrothed. The Gemara cites a ruling on this matter: Shmuel said: The halakha is in accordance with the statement of Rabbi Yehuda ben Beteira.

A dilemma was raised before the Sages: If a yavam is betrothed to the sister of his yevama, then since the yevama is his betrothed wife’s sister, it is forbidden for him to consummate a levirate marriage with her. However, if his betrothed wife died, what is the halakha with regard to his yevama; is he then permitted to consummate a levirate marriage with her? It is Rav and Rabbi Ḥanina who both say: If his wife died, he is permitted to consummate a levirate marriage with his yevama. Their opinion is disputed by Shmuel and Rav Asi, who both say: If his wife died, he is forbidden to his yevama.

Rava said: What is Rav’s reasoning? She is permitted due to the fact that she is a yevama who, when her husband died, was permitted to the yavam, and then when the yavam betrothed her sister she became forbidden to him as his wife’s sister, and then when his wife died the yevama reverted to her original status and was permitted to him. As such, she should also revert to her original permitted status with regard to levirate marriage and be permitted to consummate a levirate marriage with the yavam.

Rav Hamnuna raised an objection from that which was taught in a baraita: With regard to a case of three brothers, two of whom are married to two sisters and one of whom is a bachelor, if one of the sisters’ husbands died and the bachelor performed levirate betrothal with that sister, and afterward the second brother who was married to the other sister died, and so his wife also happened before the bachelor for levirate marriage, the bachelor is then bound to each of the sisters through a levirate bond. In such a case it is prohibited for the bachelor to consummate a levirate marriage with either one, as it is prohibited to marry the sister of a woman to whom one is bound through a levirate bond.

And if afterward the wife of the second brother died after him, i.e., after her husband had already died, which restored the original situation in which the bachelor was bound by a levirate bond only to the widow of the first brother, then in such a case that yevama, the widow of the first brother, performs ḥalitza but may not enter into levirate marriage.

Rav Hamnuna explains the challenge from the baraita: But why may she not consummate the levirate marriage? She should be like a yevama who was initially permitted to her yavam, and then became forbidden to him, and then reverted to her original status and was permitted, and so in this case she should also revert to her original permitted status with regard to levirate marriage and be permitted to consummate a levirate marriage with him. The fact that the baraita rules that she is prohibited from consummating the marriage demonstrates that she does not revert to her original permitted status.

Rava was silent, as he had no immediate answer. After Rav Hamnuna left the study hall, Rava said to himself: Why did you not say to him that the baraita does not pose a challenge because it is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who said in a mishna (108b) with regard to the case of a man who divorced his wife, remarried her, and then died childless, that the yevama may not consummate levirate marriage with her yavam because once a yevama has stood before her yavam in a forbidden state, even for a single moment, she remains forbidden to him forever, and in that case, during the period she was divorced from her husband she was forbidden to her yavam? The Rabbis, however, disagree with his opinion, and the halakha is ruled in accordance with their opinion.

He then said to himself: It is not certain that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar because one could say that Rabbi Elazar said his opinion only where she was not suitable for the yavam, i.e., she was forbidden to him, already from the time of her happening before her yavam for levirate marriage at the moment of her husband’s death. However, where she was suitable for her yavam at the time of her happening before him and became forbidden to him only at some later point, as in the case of a yavam who betrothed the sister of his yevama, did he actually say that if the reason for the prohibition is removed then she does not return to her permissible state? If the baraita does not represent the opinion of Rabbi Elazar, then it must be unanimously agreed upon, and therefore it indeed poses a challenge.

He then said: Yes, actually, Rabbi Elazar did state his opinion even in such a case, and so it is taught in a baraita: With regard to a yavam who betrothed the sister of his yevama, Rabbi Elazar says: If his yevama dies, he is permitted to his wife. If his wife dies, that yevama performs ḥalitza but may not enter into levirate marriage with him. Therefore, the challenge from the baraita can be dismissed since it represents only Rabbi Elazar’s opinion.

The Gemara suggests: Shall we say that Shmuel and Rav Asi, who say that she may not consummate the levirate marriage, hold in accordance with the opinion of Rabbi Elazar?

The Gemara rejects this: You can even say that they hold in accordance with the opinion of the Rabbis, as perhaps the Rabbis disagree with Rabbi Elazar in the case of a man who divorced and remarried his wife and then died childless only due to the fact that in that case, from the time of her happening for levirate marriage and onward she was not forbidden to them, i.e., her yevamin. The fact that the prohibition between her and her yevamin ended before she ever happened before them for levirate marriage means it has no bearing on her current eligibility for levirate marriage. However, here, in the case where the yavam betrothed the sister of his yevama, since she became forbidden after she had already happened before him for levirate marriage, even the Rabbis would agree that she remains permanently ineligible to consummate levirate marriage with him.

MISHNA: A yevama may neither perform ḥalitza nor enter into levirate marriage until she has waited three months from the time of her husband’s death. And similarly, all other women may not be betrothed and may not marry until they have waited three months since their previous marriage ended. This waiting period is necessary so that, should a woman give birth shortly after remarrying, it will be obvious who the father of the child is. This applies both to virgins and non-virgins, both to divorcées and widows, and both to women who were married to their previous husbands and women who were only betrothed. All of these women must wait three months before remarrying even though for some of them the reason for doing so does not apply.

Rabbi Yehuda says: The women who were married to their previous husbands may be betrothed, and the women who were only betrothed to their previous husbands may marry without waiting three months. This is true except for the betrothed women that are in the area of Judea, due to the fact that the groom is familiar with her. The custom in Judea was for the couple to be secluded together before the marriage so that they would become familiar with each other. This led to the possibility that they might cohabit even during their betrothal period. Rabbi Yehuda holds that one does not need to wait three months whenever the reason for doing so does not apply.

Rabbi Yosei says: All of the women may be betrothed within three months even if they were previously married, except for a widow,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאזלה בהדה לבי דינא גזרו בה רבנן. פירש"י ז"ל דסברי דלאחותה חלץ וכי נסיב צרתה דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב וכן כתוב בהלכות.
ואיכא למידק אם כן אחות חלוצה תאסור לעולם אלמה תנן חלץ לה ומתה מותר באחותה ואמאי ניחוש שמא יאמרו חלוצה חוזרת ונשאת לחולץ ולא קשיא משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולא היו רשאין להחמיר באחות חלוצה יותר מאחות גרושה וכיון שהיא מותרת אף צרתה מותרת שאין צרה לאשה אלא בזמן שהיא אסורה והיא במקום מצוה, וכל זה אינו מחוור כל הצורך.
ובתוספות מצאתי שהם גורסין הא דאזלא בהדיה והא דלא אזלא בהדיה ופירושו אף על גב דחלוצה שליחותא דצרה קא עבדה אותה שהלכה עמו לב"ד ונעשה בה מעשה אסרו עליו ולא איתה שלא הלכה עמו וזהו הפירוש הנאה והגרסא הנראית ובלבד שיהו הנוסחאות מודות לה.
ופקפק הרב ראב"ד ז"ל במה שאמר רבינו הגדול ז"ל דהלכה כר' יוחנן משום דלא אתמר מנינא דתלת אלא בפלוגתא דתרווייהו בלחוד והכא שמואל קאי כריש לקיש ואין דבריו של ר' יוחנן במקום שנים וכן אמר בפסקא דרב אחא ורבינא לקולא דכיון דאיכא רב אשי דפליג בה וסבר כריש לקיש הלכתא כותיה ודברי רבינו ז"ל נראין דתלת מילי דמנינן דלא כרבי יוחנן תניא כותיה דריש לקיש בכולהו ואפילו הכי מני להו אלמא אפילו משום סייעתא לא משכח אחרינא והתם גבי לשון מתנה פלוגתא דאמוראי אחרינא טובא היא דרב נחמן ורב המנונא ורב ששת ורבי אלעזר אלמא ליכא אפילו בהדי אחרינא דאיתא לריש לקיש אלא בהני תלת וכן בדרב אחא ורבינא וכן בדאביי ורבא כל היכי דפליגי אזלינן בתר כללא דידהו ואע"פ דפליגי אחרינא בהדייהו כי ההיא דריחיה חלא וטעמיה חמרא בבבא בתרא (דף צ"ה וצ"ו) ועובדות כוכבים ומזלות (דף ס"ו) וכי היכא דריחא מילתא בפסחים (דף ע"ו) ועכו"ם (דף ס"ו) שהן מפורשות בהלכות.
ובעל הלכות ראשונות כתב כלשון רבינו ומוסיף עליו אמר ואע"ג דרב אסי ס"ל כריש לקיש רב אשי ורבינא דבהדי רב אחא הלכה כרבינא דרב אחא ורבינא לגבי רב אשי בתראי נינהו.
ולא תקשי לך משוס דמשכחינן תניא כותיה דריש לקיש יותר מהני כגון נשא ונתן בפרק קמא דעכו"ם (דף ו') וכן גבי טמא שנגע בקדש בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י"ד) דהני לכ"ע קשיא אלא שאין למדין מן הכללות במקום שהגמרא מכרעת בהדיא כאחד מהן הא בסתומות למדין ומשיבין.

מתיב רב המנונא שלשה אחין וכו'. הא דלא מותיב ממתניתין דארבעה אחין (דלעיל יבמות דף כ"ו) כדמותיב ר' יוסי בר חנינא לרבי יוחנן בפירקין (דף כ"ז) ואמאי ליקום חד מינייהו ולחלוץ לה לשניה ותהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון משום דאיכא למימר בחיי' לא אמרינן אי משום גזירה אי משום שאסור לבטל מצות יבמין והא דלא מותבי התם מהך מתניתא משום דמתניתין עדיפא ליה א"נ משום דהא מיתוקמא כר"א וההיא לא מתוקמא ליה כותיה.

הא מני ר"א היא וכו'. פירוש דרבי אלעזר סבר נשואין הראשונים מפילין והויא לה כיבמה שהותרה מתחלת נשואין הראשונים ונאסרה אחר כך כשגירש וחזרה והותרה כשהחזירה ואינה חוזרת להתירה הראשון ואיכא למידק לרב מי ניחא הא אמר בפרק ד' אחין (יבמות דף כ"ז) דאפילו באסורה מעיקרא בשעת נפילה דלא מתסרא אלא היכא דקאי באפה איסור אחות אשה דאורייתא ובהא מתניתין זיקה דרבנן קאי באפה ואנן לא שמעינן ליה לר"א בדרבנן כלום ואיכא למימר לר"א בנשואין הראשונים ואפילו מדרבנן הוא דהא קאמר חולצת אלמא לאו איסורא דאורייתא היא אלא מדרבנן כמו שהלכו אחר נשואין הראשונים לנבי נשואין דצרות בזיקה כדאיתא לעיל (יבמות דף ל') הילכך ש"מ דלרבי אלעזר אפילו שעה אחת של איסור דבריהם אוסרת עולמית.

ואקשינן אימר דאמר ר"א היכא דבשעת נפילה לא חזיא. דכיון שהוא הולך אחר נשואין הראשונים כשהחזירה אינה מתיבמת דנמצא איסורה איסור גמור והתירה כשהחזירה אינו גמור דכל שמשעת נפילה [פי' נשואין הראשונים] אין אני קורא בה יבמה יבא עליה אינו היתר.

דחזיא בשעת נפילה מי אמר. כלומר אי ס"ד לרבנן לית להו לר"א נמי לא שמעינן ליה דלא פליגו רבנן ור"א בהא מילתא כלל ואמאן תרמייא למתניתא דמאמר אלא ש"מ דרבנן נמי לית להו יבמה שהותרה ונאסרה חוזרת להיתרה ואם אין אתה מפרש כן היכי אמר מקשה דחזיא בשעת נפילה מי אמר כ"ש דלא תקשי לרב.

ומפרקינן אין והתניא כו'. וכי היכי דשמעינן ליה התם הכי נמי מפרשינן טעמא דמתניתין דהמגרש.

ואקשינן לימא שמואל דאמר כר"א. פירוש ר"א דבפ' ב"ש (יבמות ק"ט ע"א).

ומפרקינן אפילו תימא כרבנן התם דמנפילה ואילך לא איתסר. וכיון דמנפילה לא איתסר לא מתסרא כלל דרבנן מיתה מפלת סבירא להו אבל היכא דאיתסר אפילו רבנן מודו ורבי אלעזר דברייתא לא פליגי רבנן עלי'.

מתניתין. שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום ר' יהודה בן בתירא אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה. אחיך הגדול (כ"ה במשניות מ"ט) לאו דוקא דהוא הדין לגדול שקדם שאומרים לו המתן עד שיעשה אחד משאר האחין מעשה. וגדול דנקט מסתברא דלרבותא נקטיה לומר דאף על גב דקאי גדול דמצוה עליה רמיא, אפילו הכי יש זיקה לשאר האחין, וקטן נמי אינו יכול לכנוס עד שיעשה אחיו הגדול מעשה ויסלק זיקתו של זה. וכבר כתבתי בריש פרק כיצד (יח, ב ד"ה אומרים לו) למה מזקיקין אותו להמתין ומה הפרש בין קדושין לנשואין כשם שנשואין מפקיעין זיקתו קדושין יפקיעו. [בת"י: ובסוף המסכתא הארכתי בזה, ונמצא לפנינו להלן].
עוד אני חוזר לאותה ששנינו בפרק החולץ שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום רבי יהודה בן בתירא אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה, ואיכא למידק מאי שנא ארוסין ומאי שנא נשואין מכיון דקדשה אשתו דאורייתא היא ותצא הלזו משום אחות אשה. ועוד דבפרק ד' אחין (יבמות כט, ב) משמע דקדושין דעלמא דבתר זיקה דחו דחיה גמורה היבמה, דאמרינן התם ואי סלקא דעתין דמאמר לבית שמאי קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה, אלמא קדושין דעלמא דבתר זיקה דקונה קנין גמור דוחין ביבמה דחיה גמורה. וכי תימא דלמא התם משום דסבירא להו לבית שמאי אין זיקה, דלמאן דאמר אין זיקה ודאי קדושין נמי דוחין ביבמה כדתנן בפרק בית שמאי (יבמות קט, ב) רבן גמליאל אומר אם מאנה מאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה, ואתמר עלה בגמרא קסבר רבן גמליאל המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה. ואמרינן לה בריש פרק כיצד (עח, א) דטעמא דרבנן גמליאל משום דקסבר אין זיקה. הא ודאי ליתא, דלבית שמאי יש זיקה סבירא להו כדתנן (לעיל יבמות כו, א) ברישא הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, ואם איתה זה יכנוס וזה יכנוס וכדאמרינן בריש פרק כיצד (יח, א) ואי אמרת קסבר ר' מאיר אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין הא ליבם חדא והא ליבם חדא. ותירצו בתוס' (לעיל יבמות יח, ב ד"ה אומרים) דלעולם טעמייהו דבית שמאי משום דקא סברי אין זיקה כדאמרן, והא דקא תני רישא הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, משום דקא סברי אסור לבטל מצות יבמין. ודחקו עצמן לומר דהא דאמרינן זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ולא חיישינן לבטול מצות יבמין הכי קאמר, לישוו אינהו ואינהי שליח וליפגע שליח בשליח דתו ליכא משום ביטול מצות יבמין, דבבת אחת מיקדשן. ואינו נראה דאי טעמא משום דאסור לבטל מצות יבמין כי שוו שליח מאי הוי הא איכא למיגזר אטו מיבם האי לחודיה ואדמיבם איהו מיית אידך ומיבטלא מצות יבמין כדאמרינן פרק כיצד (יח, א) קסבר ר' מאיר אסור לבטל מצות יבמין דדלמא אדמיבם האי מיית אידך וקא בטלה מצות יבמין, וכי תימא שאני הכא דלחלופי לא חיישינן, התם נמי אי לא חיישת לאיחלופי ליחלוץ היא לחדא וליבם אידך, ותו ליכא משום ביטול מצות יבמין. אלא דודאי חיישינן דלמא מיבם ברישא כו' וכמו שפירש רש"י ז"ל (שם בד"ה לעולם).
ומסתברא לי דודאי דינא הכי דאין אירוסין דבתר זיקה דוחין ביבמה דחיה גמורה למאן דאמר יש זיקה, והיינו דתנן אומרים לו המתין עד שיעשה אחיך הגדול מעשה, ותנן נמי מת היבם מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. ומיהו משמע דדוקא מדרבנן בעלמא וכדבעינן למכתב קמן (בסוד"ה ומיהו ובד"ה ואיכא למימר) בס"ד. והא דאמרינן (לעיל יבמות כט, ב) ואי סלקא דעתין מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור, לאו קנין גמור כקדושין דעלמא קאמר, אלא קנין גמור כביאה ליבום ולפטור בגט קאמר, וכדאמרינן התם בהדיא לא תימא מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור ומפטרא לה בגיטא, אלמא קנין גמור ככניסה בביאה קאמר, וכדבעי נמי רבה התם מאמר לבית שמאי אירוסין עושה או נשואין עושה וכדאתינן למפשט נמי התם דמאמר לבית שמאי נשואין עושה להפרת נדרים אף על פי שאינו כן בקדושין דעלמא ובהדיא אמרינן בפרק החולץ (יבמות לט, א) גבי שומרת יבם שנפלו לה נכסים קסבר רבא מאמר לב"ש עושה ודאי ארוסה וספק נשואה, ודאי ארוסה לדחות בצרה, וספק נשואה לחלוק בנכסים, אלמא מאמר לבית שמאי אליבא דרבא עדיף מקדושין דעלמא, אם מתה אינו יורשה כלל, ואפילו הכי אוקימנא התם רבא כר' אלעזר דאמר (לעיל יבמות כט, א) מאמר לבית שמאי אינו קונה אלא לדחות בצרה בלבד כדאיתא התם. דעלמא אפילו ודאי ארוסין אינן קונין לדחות בצרה, וכדאמר רב אשי בפרק ארבעה אחין (יבמות כט, ב) שדוחה ומשייר ואשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה דקא אמרי ב"ש בפרק ד' אחין (יבמות כט, א) ההיא משום דקדם מאמר לזיקה וכדאיתא התם (כט, ב) בהדיא דאמרינן יבמה דחזיא לכולהו מילי חזיא למקצתייהו יבמה דלא חזיא לכולהו מילי לא חזיא למקצתייהו, ומשום הכי אצטריך לאשמועינן התם בפ' ד' אחין דמאמר לב"ש אינו קונה כקנין ביאה, משום דלב"ש מאמר קונה הוא דבר תורה מדקתני תצא הלזו משום אחות אשה, ויליף לה מולקחה לו לאשה כדמשמע בירושלמי בריש פרק כיצד (ה"א). והלכך סלקא דעתך אמינא שיהא המאמר גומר בה כביאה, קא משמע לן ר' אלעזר דאין המאמר קונה קנין גמור דהיינו לגמור בה כביאה ומשום הכי קאמר ר' אבין (לעיל יבמות כט, א) אף אנן נמי תנינא וכו', ואי סלקא דעתך מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור כלומר כביאה זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה. אבל ארוסין דבתר זיקה ודאי לא דחו, והיינו דתנן אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה.
ומיהו ודאי נשואין דבתר זיקה דחו דחיה גמורה וכדמוכח בההיא דפ"ד אחין (כט, ב) בהדיא דאמרינן ואי סלקא דעתך מאמר לב"ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה. ועוד דבריש פרק ד' אחין (יבמות כז, ב) דאמר ר' יוחנן מתה שניה מותר בראשונה פרכינן עליה ממתניתין דד' אחין דקתני הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, ואהדר להו ר' יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן, ואקשינן ולימא ליה משום דאסור לבטל מצות יבמין. אלמא אלו כנס את האחת מיבטלא מיניה מצות יבמין לגמרי מן השניה ואפילו חליצה לא תיבעי, ואפילו לר' יוחנן דסבירא ליה יש זיקה מדקאמרינן מתה ראשונה אסור בשניה, ומיהו אפשר לדחות בזו דהתם דוקא למאן דאמר אין זיקה. ובריש פ"ק דמכילתין (ח, א) אמרינן אלא כי אצטריך עליה להיכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי, כלומר דהתם מיפטרא לגמרי, אלא דמהתם ליכא ראיה כל כך דהתם מדאורייתא קאמר ודמאורייתא בין נשואין ובין ארוסין משמע דדחי לגמרי.
ותנן נמי בפרק הערל (יבמות עט, ב) א"ר עקיבא אני אפרש סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו וכו'. ואקשינן עליה בגמרא מכדי שמעינן ליה לר' עקיבא דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו, ואתא רבא לאוקמה בשנפלה לו ולבסוף נפצע, ואמר ליה אביי וניתיאיסור פצוע ונדחי עשה דיבום מי לא תנן ר"ג אומר אם מאנה מאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה כו', ואוקמה רב יוסף בטעמא אחרינא. ואיכא למידק מאי קא מקשה ליה אביי לרבה מר"ג, התם שאני דסבר ר"ג אין זיקה והלכך אתי איסור אחות אשה דבתר זיקה ודחי ליה משום דקלישא ליה, אבל אנן יש זיקה סבירא לן כר' יהודה בן בתירא ולא אידחיא. ואל תשיבני דאינו טעמא אלא לר"ע ור"ע אין זיקה ס"ל כדאיתא בנדרים פרק נערה המאורסה (נדרים עד, א) דתנן התם שומרת יבם בין ליבם אחד בין לשני יבמין ר' אליעזר אומר יפר ור' יהושע אומר לאחד ולא לב' ור' עקיבא אומר לא לאחד ולא לשנים, ואמרינן עלה בגמרא בשלמא לר' עקיבא סבר אין זיקה אלמא לר' עקיבא אין זיקה סבירא ליה. דהא ליתא, דמידי הוא טעמא הכא אלא לרבא אליבא דר' עקיבא, הא רבא ורב אשי דאוקימו טעמיה דר' עקיבא התם (שם עה, א) משום דאין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה, ולדידהו ר' עקיבא לא נפיק לבר מהלכתא, ולעולם יש זיקה ס"ל והדרא קושיין לדוכתה. אלא ודאי מדפריק הכין אביי לרבא בהדיא, שמעינן דלכו"ע אחות אשה מן הנשואין דחיא לה לגמרי, דעד כאן לא פליגי עליה ר"ג אלא במאי דקאמר דלכתחלה תגדיל עמו, הא אם הגדילה אצלו ובעל תצא הלזו משום אחות אשה ואפשר נמי דאף אשתו אסרינן ליה כבית הלל דאמרי (לעיל יבמות כו, א) קדמו וכנסו יוציאו ומשום קנס הואיל ועבד איסורא, אלא שהיבמה נפטרת ממנו לגמרי ואפילו חליצה לא בעיא ואפי' מדרבנן.
ואיכא למימר דהכא שאני דכיון דקדושין קונין קנין גמור משעה שקדשה, נדחית היבמה ממנו דחיה גמורה דבר תורה, וכשהוא בא על אשתו לאו אחות זקוקה הוא בא שכבר נדחית, הלכך אין מחמירין עליו להוציא דהא לא עבד איסורא, אלא דלכתחלה הוא דלא יכנוס כדי שלא יראה ככונס אחות מקודשת לו וכמ"ש, וכן נראה לי עיקר. אחר כך בדקתי אחר התוס' (לעיל יבמות יח, ב ד"ה שומרת יבם) ומצאתי להם כסברא זו ממש ומן הטעם שכתבתי אני.
ומכל מקום עדיין קשה מה הפרש יש בין קדושין לנשואין שאלו דוחין דחיה גמורה ואלו אין דוחין דחיה גמורה, ויש מתרצין (רמב"ן לעיל (יבמות יח, ב) ד"ה אומרים) דלדברי האומר יש זיקה שתיהן במקודשת לו, וכשיקדש אחותה היאך תוציא מקודשת זו מקודשת ראשונה, דמאי אולמא דבתרייתא מקמייתא, אבל נשואה שהיא כנוסה אצלו אינו בדין שתוציא המקודשת לזו מביתה אחר שנכנסה אצלו, ואינו מחוור בעיני כל הצורך, דאי אמרינן סבירא ליה לר' יהודה בן בתירא דזיקה דאורייתא ובמקודשת פטורה גמורה היא אצלו משעת נפילה, אם כן לא יהיו קדושין תופסין באחותה כלל. ואי אמרינן דזיקה לאו דאורייתא אם כן אכתי תהדר קושיין לדוכתא למה אין קדושין גומרין דאחותה דוחין אותה כמו שהנשואין דוחין אותה דחיה גמורה, שהרי הקדושין קונין הם קנין גמור ואשתו גמורה היא, ואם מת היבם למה תוציא את אשת אחיו בחליצה והלא משעה שקדש נדחית היבמה דבר תורה מינה דידיה דחיה גמורה ואפי' תאמר דכיון שנפלה לפני שני יבמין לא נפטרה מהאי ביתא לגמרי עדיין זיקתה קיימת, לא היא, דאדרבה כיון שנפלה לפני שני יבמין קלישא זיקתה טפי, ויש בדין שידחו קדושיו של זה יותר ממנו דחיה גמורה וכאלו אינה זקוקה לו מעתה אלא לאחיו הגדול וכשמת היבם תצא הלזו משום אחות אשה.
ואולי נאמר דלמ"ד יש זיקה הויא לה כעין מקודשת, וכיון שלא הספיק לכנוס את אחותה, אומרים לו המתין כדי שלא יראה ככונס אחות המקודשת לו ראשונה אבל אם קדש וכנס אין מחמירין עליו כל כך להוציא את אשתו, ואפי' להפרישה דמה שעשה עשוי ואף היא נמי כל שהוא מעוכב מחמתה אינה ניתרת לשוק בכדי, אלא חולצת מדבריהם. אבל בשקדם הוא וכנס ואינו מעוכב מחמתה, אף היא לא הצריכוה חליצה אלא יוצאה לשוק בלא כלום והא דתניא ר' אלעזר אומר מתה יבמתו מותר באשתו מתה אשתו אותה יבמה חולצת ולא מתיבמת, ההיא משום דר' אלעזר יש זיקה סבירא ליה ובאשתו מן הארוסין קאמר, אבל אשתו מן הנשואין אין היבמה צריכה כלום. ואם תאמר אפילו מן האירוסין הלא מכוין שקדש את אחותה נאסרה יבמה עליו דבר תורה וקיימא עליה באחות אשה, ואם כן היאך היא חולצת דהא איכא למגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת וכדאיתא בפרק ארבעה אחין (יבמות לא, א). ואם תאמר דפלוגתא היא התם ומהכא שמעינן דלא גזרינן הכי, אם כן הוי להו לאקשויי מהא מתניתא התם כדאקשי מהנך מתניתין, והוו שפיר טפי לאקשויי מהא מתניתין דמכלתין מלאקשויי ממתניתין דגיטין (עח, א), ויש לומר כיון דאמתניתין דבכול שהיו בהן קדושין או גרושין בספק אתינן, ניחא ליה טפי לאקשויי מהנך מתנייאתא דחולצות מספק ולא לאקשויי מהא מתניתא דאינה חולצת מספק אלא מן התקנה, וכיון דלא קמה ההיא אוקמתא ואידחיא לה מההיא מתניתין דהמגרש, תו לא אצטריכי לאקשויי מהא מתניתין, ולעולם לא חיישינן חששא דשאם אתה אומר חולצת מתיבמת.
והני מילי כולהו למאן דאמר יש זיקה, אבל למאן דאמר אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין, ואין צריך לומר למאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין, כיון שקדש את אחותה אין אומרים לו המתין, אלא מכיון שקדש אדחית ליה יבמה לגמרי, וכונס את אשתו וטעמא דמלתא כיון שקדש נתבטלה מיד לגמרי מיניה מצות יבמין ולמה ליה לאמתוני. ואם תאמר והלא אפילו למאן דאמר יש זיקה אינו צריך להמתין מן הדין אלא מחמת התקנה, אם כן אפילו למאן דאמר אין זיקה דלמא צריך הוא להמתין. לא היא, דהני מילי דוקא למאן דאמר יש זיקה משום דהויא לה כמקודשת ראשונה, ותדע לך מדאמרינן בירש פרק כיצד (יח, ב) אמר רב יהודה אמר שמואל שומרת יבם שמתה אסור באמה אלמא קסבר יש זיקה ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל הלכה כר' יהודה בין בתירא, ואם איתא מנ"ל דר' יהודה בן בתירה משום דקסבר יש זיקה הוא, דלמא משום דאסור לבטל מצות יבמין הוא ולעולם אין זיקה. אלא ודאי אפילו למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין, אין אומרים לו המתין אלא המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה ואינה צריכה חליצה כלל. וכיון שכן כיון דשמעינן ליה לרב דאמר (לעיל יבמות יז, ב) אין זיקה אף על גב דסבירא ליה אסור לבטל מצות יבמין, אפילוהכי אין אומרים לו המתין אלא כונס מיד ויבמה פטורה ממנו מן החליצה ומן היבום. וכדאמר רב פפא בפרק בית שמאי (יבמות קט, ב) קסבר ר' גמליאל המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, ואף על גב דרבן גמליאל מותר לבטל מצות יבמין סבירא ליה (לעיל יבמות יח, א), בהא ליכא מידי בין מאן דאמר אסור לבטל ובין מאן דאמר מותר.
אי קשיא לך הא דתנן (כו, א) ארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות וכו' קדמו וכנסו יוציאו ר' אלעזר אומר בית שמאי אומרים יקיימו ובית הלל אומרים יוציאו. ולא אמרינן לבית הלל שתהא כניסת האחת דוחה את השניה לגמרי. ורב נמי לא בשיק בית הלל ועביד כבית שמאי. וכי תימא מתניתין משום קנסא הואיל ובטל מצות יבמין, לא היא דהא במקדש אחות יבמה אע"ג דבטל מצות יבמין אפ"ה לא קנסינן ליה להוציא את אשתו אלא אדרבה שרינן ליה לכנוס. וליכא למימר נמי דטעמא דמתניתין דקתני יוציאו משום שעבר ובטל, אבל במקדש משעת קדושין אדחיא לה אחותה מיניה וכשבעל בהיתר בעל ולכתחלה שרינן ליה לכנוס, דהא ליתא דלמאן דאמר אין זיקה הא מישרא שריא לה אפילו לכתחלה לבעול, אלא משום איסור ביטול מצות יבמין, וכיון שעבר ובטל למה יוציא. (עיין מאירי לעיל (יבמות יז, ב) ד"ה והוא שאמרו קרוב לסופו). וכן נראה לי דאי אפשר לומר דשאני הכא דכיון דלאחר שיעשה אחיו מעשה ראויה לו אחותה מתחילה לא החמירו עליו לאסרה לו בשקדם וקדשה, אבל בההיא דד' אחין דב' אחיות אסרום חכמים לעולם להתיבם החמירו בהן להוציא אף לאחר שקדם וכנס. דהא נמי ליתא, ובההיא נמי אם מתה האחת שניה מותרת ואפילו מתה ראשונה כדאיתא בריש פרק ארבעה אחין (יבמות כז, ב). ולכולי עלמא נמי אם מתה השניה מותר בראשונה, ואם כן משכנס את הראשונה למה יוציא. ואיכא למימר דסבירא ליה (לרב כהנא) [לרב פפא כתנא] כאבא שאול דאמר (כח, א) קל היה להם לבית הלל בדבר זה בית שמאי אומרים יוציא ובית הלל אומרים יקיימו. אי נמי סבירא ליה דמתניתין כמאן דאמר יש זיקה והלכך אם כנס יוציא, לפי שכנס אחות זקוקתו, אפילו למאן דאמר אין זיקה זה יכנוס וזה יכנוס, אלא למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין לכתחלה לא יכנוס הא אם עבר וכנס לא יוציא, דמאי דעבד עבד ואין לו תקנה עוד שלא תתבטל מצות יבמין.
ואע"ג דבריש פרק כיצד (יח, א) כי אוקמוה לה למתניתין דפרק ד' אחין כמאן דאמר אין זיקה ומשום דאסור לבטל מצות יבמין, לא פרכינן מדקתני קדמו וכנסו יוציאו, היינו משום דהא לא אתמר הכי בהדיא במתניתין ולא בברייתא דליפריך מינה. ובשלהי פרק כיצד (כג, ב) גבי מתניתין דשנים שקדשו שתי אחיות כו' קדמו וכנסו לא יוציאו, אקשינן מאי שנא ממאי דתנן ד' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות כו' קדמו וכנסו יוציאו. ופרקינן הכי השתא התם אי למאן דאמר אין זיקה אין זיקה, אי למאן דאמר יש זיקה יש זיקה, דאלמא למאן דאמר נמי אין זיקה אם קדם וכנס יוציא לית ליה לרב הכין. אי נמי התם שיטיה הוא ולא סמכינן עליו.
ואיכא למידק טובא דכיון שנפטרה יבמה לגמרי בקדושי אחותה, אם כן היכי אמר רב בגמרא (יז, ב) מתה אשתו מותר ביבמתו ואנן נמי דקיימא לן כרב בהא אם מתה אשתו מותר ביבמתו, וקיימא לן נמי דנשואין מיהא דוחין ביבמה דחיה גמורה, והלכך אם עבר ונשא את אשתו נפטרה יבמה והלכה ונשאה לשוק, ואם כן היאך אפשר לאחר שתמות אשתו תחזור היבמה אצלו שכבר נפטרה. ואם תאמר דלא אמרו אלא במקדש את אחותה שלא נפטרה עדיין לגמרי. לא היא, דהא לרב אין הפרש בין ארוסין לנשואין כדאמרן ואפילו לדידן נמי מכל מקום מדאורייתא מיהא נפטרה לגמרי, ומדרבנן היא דצריכה חליצה ואחר שנפטרה דבר תורה היאך תחזור ותאסור זיקתה לו והכתיב דרכיה דרכי נועם. ושמא יש לומר דהא דאמר רב מתה אשתו מותר ביבמתו דוקא כשנפלה לפני שני יבמין דלא הותרה לשוק עדיין דמגו דאיתחזיא לשני איתחזיא נמי להאי היכא דמתה אשתו קודם שמת היבם ואע"ג דבאמת לא איתחזיא ליה משום דהויא לה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה, וכדמשמע נמי בפ"ד אחין (כז, ב) דאמרינן התם אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים, ואקשינן מאי קא משמע לן תנינא הרי זה אסורה עליו עולמית כו', ופרקינן מהו דתימא התם הוא דאידחיא מהאי ביתא לגמרי אבל הכא דלא אידחי' מהאי ביתא לגמרי אימא מגו דחזיא לנשוי נכרית חזיא להאי נמי קא משמע לן. כלומר, קא משמע לן דכוין שנאסרה עליו בשעת נפילה נאסרה עליו עולמית אלמא הא כל יבמה שאני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה אע"ג דבאמצע אידחיא לה מיניה כיון דלא אידחיא מהאי ביתא לגמרי אמרינן מיגו. ומיהו לא נהירא דהתם האי סברא בדרך מהו דתימא קאמר ליה, כלומר דהא דרב אצטריכא דלא נטעה בהאי סברא, ולא שיהא הדין כך ואפי' בנאסרה עליו באמצע. ותדע לך דאם כן הוה ליה לרב למימר הכי בהדיא מת היבם ואחר כך מתה אשתו מותר ביבמתו. ועוד דאם כן אף כשמת ואחר כך מתה אשתו תאסר ביבמתו, דכשמת היבם ועדיין אשתו עמו מיד הותרה היבמה לשוק ונאסרה על זה, ומעתה עמדה עליו באסור ולא יהא לה עוד היתר, ומתניתין במת היבם מיירי ועלה קתני מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה, וקתני מתה יבמתו מותר באשתו, והכל נמשך אחר מת היבם ועלה קאמר רב, שאלו היה בהפך כגון שמתה אשתו מותר ביבמתו.
ומתוך כך יש לי לומר דלאו למימרא שתהא היבמה זקוקה לו לא לחלוץ ולא ליבם אלא מותר בלבד קאמר, כלומר שאלו רצה לישא אותה אינה אסורה לו, וטעמא דמילתא משום דכיון דבשעת נפילה הותרה לו שוב אי אפשר ליאסר בה משום אשת אח, וכדקיימא לן החולץ ליבמתו בין הוא ובין אחים אין חייבין לא על חלוצה כרת ולא על צרה כרת. ומהאי טעמא אמר ר' יוחנן בפ"ק (י, א) דמי איכא מידי דמעיקרא הותרה לו והשתא קאי עלה באיסור אשת אח בכרת, והכא נמי כיון דבשעת נפילה הותרה שוב אי אפשר למיקם עלה באיסור אשת אח, אלא דמשום דקדש את אחותה היא דנפטרה לה, והלכך כל שאשתו קיימת קאי עלה דיבמה באיסור אחות אשה והשתא דמתה אשתו חזרה יבמתו להתירה הראשון.
ואם תאמר מכל מקום קאי עלה בלא יבנה. לא היא, דלא אמרינן הכי אלא כשנעשה באותו בית מעשה שדוחה אותה, בחליצה או שיבם לאחת מהם דקאי אצרה בלא יבנה, הא בשנדחית יבמה ממילא בקדושי אחותה לא אלא בשנפטרה ממנו ונאסרה ג"כ עליו מחמת הגורם וכשנסתלק הגורם בטל האיסור וכדאמר ר' יוחנן בירושלמי (ה"י) על הא מתניתין דגרסינן התם לא אמרו אלא מתה יבמתו אבל מתה אשתו אסור ביבמתו אמר ר' יוחנן זו דברי ר' אליעזר אבל דברי חכמים מתה אשתו מותר ביבמתו אמר ר' יוחנן זו דברי חכמים כל שהוא מחמת הגורם בטל הגורם בטל האסור. ובגמרין נמי משמע ודאי דר' יוחנן גופיה הכי אית ליה כרב בהאי, מדאיפלגי רב ור' יוחנן בפ"ד אחין (כז, ב) בשתי יבמות שנפלו לפני יבם אחד דרב אמר מתה הראשונה מותר בשניה ואין צריך לומר מתה השניה שמותר בראשונה. ור' יוחנן אמר מתה השניה מותר בראשונה מפני שהיא יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשונה. אבל מתה הראשונה אסור בשניה שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עולמית. ולא שתהא זו כאשת אח שיש לה בנים לגמרי ולומר דזיקה דאורייתא ושתהא הראשונה כמקודשת גמורה, שאם כן תוציא השניה משום אחות אשה ותתיבם הראשונה. אלא ר' יוחנן כעין קאמר, כיון דבערוה דאורייתא איני קורא בה יבמה יבא עליה, אף כאן שעומד בפניה זיקה דרבנן הולכין בה כשל תורה להחמיר עליה וחולצת ואינה מתיבמת. ואפילו כן כשמת השני מותר בראשונה, ואמאי תהיה השניה כמקודשת לו ותאסור עליו את הראשונה ליבום, מפני שבחייה נדחית הראשונה מחמת, וכיון שנדחית שעה אחת שוב אין לה התר, אלא שמע מינה שאף ר' יוחנן סבר שהמקדש אחות יבמה אף על פי שנדחית היבמה דבר תורה לגמרי, אפילו כן שמתה אשתו מותר ביבמתו כרב כדרך שהוא מתיר כאן את הראשונה לאחר מיתת השניה, שאלו היתה מקודשת אוסרת את היבמה לעולם דבר תורה, היה ר' יוחנן אוסרה מחמת זיקת השניה להחמיר עליה, כדרך שהוא מחמיר בשניה כשמתה הראשונה. ומינה דלאו בכל הנדחות אנו אומרים כיון שלא בנה שוב לא יבנה, אלא בנדחית מחמת מעשה שנעשה בגופו של בית כדאמרן. ומעתה הא דאמר רב מתה אשתו מותר ביבמתו לאו דוקא אשתו מן הארוסין כההיא דמתניתין קאמר אלא אפילו אשתו מן הנשואין.

גמרא. אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא. וטעמא דר' יהודה משום דקסבר יש זיקה כדאיתא בריש פרק כיצד (לעיל יבמות יח, ב) והא דפירשו טעמיה דר"י משום זיקה ולא פירשו משום דאסור לבטל מצות יבמין, משום דלמאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין כיון שקדש את אחותה נתבטלה מצוה ונדחית יבמה לגמרי ומותר הוא לכנוס את אשתו דאינו פוגע באחות זקוקה דהא אין זיקה. אבל למאן דאמר יש זיקה הוא שאסור לכנוס, לפי שאלימא זיקתה שאין קדושין שלאחר זיקה מפקיעין אותה, והלכך אסור לכנוס ונמצא פוגע באחות זקוקה.

הא דאותביה רב המנונא לרב מברייתא דשלשה אחין ולא אותביה ממתניתין דארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הרי אלו חולצות ולא מתיבמות כדאותיב מינה ר' יוסי בר חנינא לר' יוחנן בריש פרק ארבעה אחין (יבמות כז, ב) משום דאיכא למימר משום דכבר דחאה ר' יוחנן (שם) ואמר אחיות איני יודע מי שנאן, ורב המנונא בתרא הוא ודלמא ידע לה לההיא דר' יוחנן. אי נמי משום דאי מההיא הוה אמינא דהתם דבחיי אחותה לא, משום דאסור לבטל מצות יבמין, אבל הכא דלאחר מיתה וליכא משום בטול מצות יבמין שרי. אי נמי התם משום דאיכא למגזר דלמא חלץ לראשונה ומבים לשניה, אבל הכא דליכא למגזר שרי, והתם בריש פרק ארבעה אחין דאותיב ממתניתין ולא אותיב מהא ברייתא משום דמתניתן לא מתוקמא ליה כר' אלעזר כדאיתא התם, אבל ברייתא דאיכא לאוקמה כר' אלעזר לא בעי לאותובי מינה.

הדר אמר אימור דאמר ר' אלעזר דבשעת נפילה לא חזיא ליה. דאף על גב דר' אלעזר סבר דנשואין הראשונים מפילין, מכל מקום כיון דגרשה נאסרה על האחין באותה שעה לגמרי דבר תורה, ואף על פי שהחזירה מכל מקום כשנפלה עכשיו לפני יבם לא נפלה בהיתר גמור. אבל זו שבשעת נפילה נפלה לפניו בהיתר גמור, אף על פי שנאסרה בנתים כיון שחזרה והותרה לעולם אימא לך דשריא. שאלו לרבנן חזרה להתירה הראשון אפילו לר' אלעזר כן, דלא שמעינן ליה דפליג בהא, וכיון שכן ברייתא כמאן תרמייה. אלא ודאי איכא למימר דבין לרבנן בין לר' אלעזר כיון שנאסרה בשעת זיקה נאסרה עולמית. ואמרינן דודאי אשכחן לר' אלעזר דאסר אף בהא, וכיון שכן נוקי ברייתא כותיה ולעולם רבנן דפרק בית שמאי (יבמות קט, א) פליגי עליה בהא כדפליג בההיא דפרק בית שמאי. ושמואל מתרץ לטעמיה דלא פליג רבנן אלא בההיא, אבל בהא מודי ליה. וקיימא לן כרב דהא אשכחן לר' יוחנן דקאי כותיה בפרק ד' אחין (יבמות כז, ב ואין רי"ף ובאה"ג אה"ע סי' קנט ס"ק כו).

משום ר' יהודה בן בתירא אמרו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה פי' דסבר יש זיקה ואפילו בתרי כדאמרי' בפ' כיצד דליכא לפרושי טעמי' משום דאין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין דלמאן דסבר הכי כיון שקדש אחותה נפטרה יבמה ממנו והלכ' לה ומותר לאלתר באשתו שקדש:

עד שיעשה אחיך הגדול מעשה פי' או שיחלוץ או שייבם וגדול לאו דוקא אלא דנקיט הכי מפני שמצו' בו ודוקא במעשה אחיו ביבמתו הוא דפקעא זיקת' מיניה אבל משום נשואי' דעביד באחות' לא פקעי כדכתיב לעיל ולפיכך צריך להמתין:

אימא אבל פירוש דלשון וכן הוא כמו באמת מלשון כן בנות צלפחד דוברות ולשון אבל כן בהרבה מקומות אבל שרה אשתך:

איבעיא להו מתה אשתו מהו ביבמתו פי' ארישא קאי דקתני מתה יבמתו מותר באשתו דהשת' עסקי' שמתה אשתו בחיי אחיו דלא אידחייא יבמה מהאי ביתא ולא נפטרה לשוק אבל בסיפא דקתני מת היבם יוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה ליכא למימר שאם מתה אשתו יהא מותר ביבמתו דכיון דהשת' ליכא יבם אחרינא אלא הוא כי נפלה קמיה לחוד אידחיי' מיניה לאיתסורי עליה משום אחות אשה דהא קדושי אשתו דאוריית' נינהו וכיון שנאסר עליו באותה שעה נאסר' עליו עולמית. מאי טעמא דרב דשרי פירוש דטעמא דמאן דאסר ברור הוא דקסבר דכיון דנאסר עליו שעה א' נאסרה עליו עולמית:

משום דהויא יבמה בשעת נפיל' ונאסר' כשקדש אחותה וחזרה והותר' כשמת' אשתו תחזור להתירה הראשון וא"ת ואליבא דרב למה ליה למינקט שהותרה בתחלה דהא שרי בריש כיצד אף כשנאסרה בנפילתה ואח"כ הותרה י"ל דהת' דאיסור' משום זיקא דרבנן אבל בזו שאיסורה דאוריית' משום קדושי אחותה אילו נאסר' איסור זה בתחלת' לא היה לה התר כדאמרי' התם בהדי' דמודה רב באיסור דאוריית':

לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרת ליה ר' אלעזר היא דאמ' וכו' פי' ואנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה דתניא המגרש אשתו והחזיר ומת משום ר' אלעזר אמרו חולצת ולא מתייבמת והתם בפרק ב"ש איתמרו ביה תרי טעמי איכא מאן דאמ' כר' אלעזר מספקא ליה דילמ' נשוא' הראשון מפילין כיון שגרש' נאסר' על אחיו משום אשת אח ושוב אין לה הית' או דילמא מיתה מפלת ולא נאסרה על אחיו לאחר נפילה:

ואיכא מאן דפריש דפשיט' ליה לר' אלעזר דמיתה מפל' והא מדינא שריא ליבם אלא דגזר גדול' אטו מגרש את אשתו קטנה שהשיאה לו אביה שגירושיה גמורים מן התורה וקיימא באיסור אשת אח ואין חזרתה אלא מדרבנן ואינה יבמה מן התורה כלל אלא אשת אח שלא במקום מצוה וסוגיין הכא ללישנ' בתרא דאיסורא של זו אינו אלא מדרבנן גזירה אטו קטנה והויא לה יבמה שהותרה בשעת נשואין ונאסרה כשגרשה וחזרה והותרה תחזור להתירא הראשון דאילו ללישנא קמא איסור דר' אלעזר משום חשש איסור תורה דנשואין הראשוני' מפילין ובאיסור תורה מודה רב שלא תחזור להתירה הראשון והא דנקטי' לה סתמא משום דלישנא בתרא דאמרן עיקר לרב אשי ותניא כוותיה:

וא"ת ולהאי לישנא שייך שפיר לישנא דהותר ונאסרה דמהו התר דתחלת' כיון דמיתה מפלת וי"ל דאה"נ מיהו לרב לא שאני ליה בהא כדאי' בפ' כיצד ועוד דדייקי לישנא דר' אליעזר דתני התם הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור אלמא לא שאני ליה בין שנאסרה בתחלת' או שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה והא דאותביה רב המנונא לרב מברייתא דג' אחין הקשו בתוס' אמאי לא אקשי' ליה אמתני' דד' אחי' שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הרי אלו חולצות ולא מתייבמות כדאותיב מיניה ר' יוסי בר חנינא לר' יוחנן בריש פ' ד' אחי' (דף כ"ז) וי"ל דרב המנונא בתרא הוא והוא ידע ר' יוחנן לבר מהלכתא ואמר אחיות איני יודע מי שנאה. א"נ דאי מהתם ה"א משום דבחיי אחותה ואסור לבטל מצות יבמין אבל הכי דלאחר מיתה וליכא למימר הכי שרי וא"ת והתם בפ"ד אחי' אמאי לא אותבוה לר' יוחנן מהאי י"ל משום דהא דמתוקמא כר' אלעזר כדאיתא התם בהדי':

הדר אמר רבא אימור כר' אלעזר דבשעת נפיל' לא חזא דמקמי מיתת אחין איתסר' עליה ובההיא הוא דאסר ר' אלעזר גדולה אטו קטנה ולדידיה ליכא איסור נפילה כלל ולהכי שרי אבל היכא דחזיא בשעת נפילה כי הא דידן מי שמעת ליה לר' אלעזר דאסר ופליג עליה דתימא אנא דאמרי כרבנן הא ודאי לא שמעת ליה כלל דפליג בהא וא"ת ברייתא דלעיל למאן לרמייה לא ר' אלעזר ולא רבנן אלא ע"כ לא דמיא מתני' דלעיל דאותיב רב המנונ' לאידך דפליגי ר' אלעזר ורבנן ואנא אמינא לך במגרש פליגי מטעמי דכתיבנא לעיל אבל מתני' ד"ה היא והדר קושי' דרב המנונא לדוכתה ופרקי דודאי אשכחן לרבי אלעזר דאסר היכא דחזיא בשעת נפיל' דתני' ר' אלעזר אומר מת' אשתו פי' וכיון דכן שפיר איכא למימר דמתני' דלעיל ר' אלעזר היא ואנא דאמרי כרבנן:

ואמרינן דא"כ לימא דשמואל ורב אשי דאמור כר' אלעזר ומהדרי אפי' תימא רבנן ע"כ ל"פ רבנן אלא במגרש דלית בה לרבנן שום איסור נפילה אבל מתני' דג' אחין ואידך דר' אלעזר דקתני מתה אשתו אסו' ביבמתו אפי' רבנן היא וא"ה הלכת' כרב דר' יוחנן קאי כוותיה בריש פ"ד אחין:

מתניתין היבמה לא תחלוץ וכו' מפרש לה בגמ':

רבי יהוד' או' הנשואות יתארסו פי' דלא גזר ארוסה דלית בה חשש עיבור אטו נשואה ובנשואה נמי לא גזר אירוסין אטו נשואין:

רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו פירש חוץ מן האלמנה מפני האיבול פרש"י ז"ל ר' יוסי אנשואי' קאי ולא למעוטי ארוסה מלהנשא דהא בהבחנה טפי מקיל ר' יוסי מר' יהודה כדאית' בשלהי פ"ד אחין ולא אתא ר' יוסי לאפלוגי אלא בנשואה. ואין זה מחוור דמאי מקל בהבחנה ר"י טפי מר' יהודה בשלהי ד' אחין בטעמ' דרבא דקסבר אשה מזנה מתהפכת ור' יהודה חייש שמא לא נתהפכ' יפה ותרוייהו לא גזרו זנות אטו נשואין משום דלא שכיח אבל בגזירה דהכא דגזרי אירוסין אטו נשואין אפשר הוא דמחמיר רבי יוסי טפי מרבי יהודה תדע דהא אתי לומר בגמר' דאיכא בנייהו נשואה ליארס דר' יהודה שרי ור' יוסי אסר ולא פרכינן מההיא דשלהי פ"ד אחין דמקל רבי יוסי טפי מר' יהודה אלא ודאי דההיא לאו ראיה היא מטעמא דאמרן ומתני' שפיר איכא לאוקומי כפשוטה דכל הנשים יתארסו נקט בדוקא דלא גזרי אירוסין אטו נשואין ובנשואין אסר אפי' בקטנה ובתולה ובכלהו נשים דרישא מיירי ולא שרי בהו אלא אירוסין וגזר נשואין דארוסה אטו נשואין דנשואה ולא גזר אירוסין אטו נשואין ואפילו בנשואה ולא גזר זנות אטו נשואין וכדבעי' למימ' לקמן ויהא מחמיר בגזרו' מר' יהודה:

א) ועוד קשה דלפ"ה היכא דנולדה לאחר חליצת אחותה תשתרי צרתה דהא לא אתיא בהדה לב"ד וא"כ מתני' לא מיירי בכל ענין ועוד קשה דפ"ה דאף בנשואות לנכרי אסירן ליה ואמאי הלא אף אם היתה צרה עמה ממש שריא ליה כיון דאינה מאחין דאין צרה אלא מאח וגם לפ"ה קשה הלשון דנקט במתני' דצרת קרובת חלוצה דהא לא מקרייא צרה אלא מאח ונראה לפרש דה"ק הך דאלא בהדיה לבי דינא כלומר שהולכת עם האיש לב"ד לחלוץ ולייבם גזרו בה רבנן לאסור קרובותיה כמו קרובי גרושתו ואם כן אסור בצרתה כמו בצרת גרושתו ובנשואות [לנכרי] לא מיירי אבל הך דלא אזלא לב"ד בהדיה דהיינו הצרה שאינה הולכת עמו לב"ד שהרי לא עשה בה מעשה לא גזור רבנן לאסור קרובותיה ולכך מותר בקרובת צרת חלוצתו:

היכא דחזיא בשעת נפילה מי אמר. תימה א"כ לא מצי אתיא אפילו כרבנן ודלא כרבי אליעזר כדמפרש ואם כן מאי קאמר הדר אמר דמשמע דעדיין קשה ליה הך דמייתי רב המנונא ומשום הכי אשתיק הא ודאי לא קשיא ליה דהא משבשתא היא שהיה רוצה לומר דלא אתיא כרבי אליעזר וא"כ הך ברייתא ליתא כמאן דכיון דלא אתיא אפי' לר' אליעזר וכ"ש אליבא דרבנן לא מצי אתיא דהא רבנן שרו לה לגמרי וי"ל דידע שפיר שנויא דלקמן דעד כאן קא שרו רבנן אלא דמשום דנפילה ואילך לא מתסר עלויה אבל היכא דמנפילה ואילך אתסר אפילו רבנן מודו דאסירא ומש"ה ניחא הא דקאמר ולא מתייבמת וא"כ שפיר קאמר הדר אמר דודאי היה מתחרט ממה שאמר דאתיא אליבא דרבי אליעזר דודאי אתיא כרבנן כדפי' וא"כ אשתיק בדין שהרי לא ידע מה (היה) לתרץ ממה שאמר תחזור להתירה הראשון דהכא חזינן דאינה מתייבמת ולא אמרינן תחזור להתירה הראשון:

ומותר אדם בקרובת צרות חלוצתו מ"ש רישא ומ"ש סיפא. הא דאזלא בהדה לב"ד גזרו בה רבנן הך דלא אזלא בהדה לב"ד לא גזרו בה רבנן פי' בשלאה חולצת מוליכא אחותה שמה לב"ד וכ"ע לא ידעי הי מינייהו יבמתו ואיכא דסברי דרחל חלוץ דכי נסיב צרת רחל דהיינו צרות קרובות חלוצתו אמרו צרות חלוצתו נסיב אבל כשהיבמה חולצת אין צרות קרובות חלוצתו הולכת עמה, הלכך כי נסיב אחות הצרה ל"א אחות חלוצה נסיב:

אר"ט ב"ק א"ש הבא על צרת חלוצתו הולד ממזר מ"ט באיסורא קיימה ולית ה"ל כוותי' משום דקאי ר"ל אבל ר"י פליג עלייהו ואמר בין הוא בין אחים אינם חייבים על צרת חלוצתו אלא לאו וה"ל כר"י וה"ל כר"י כדכתבינא בפ"ק.

מתניתין החולץ וכו' ש"י שקידש אחיו את אחותה משום ריב"נ אמרו אומר לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה. חלצו לה אחים או כנסו יכנוס את אשתו מתה היבמה יכנוס מת היבם מוצי אאת אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה פי' ש"י שקידש א' מן האחים אחותה לאחר נפילתה לפניו והוזקקה לכולן א"ל למקדש המתן מלכנוס דקא פגעית באחות זקוקה עד שיעשה אחיך מעשה או ליכנוס או לחלוץ ותפקע זיקתה ממך. מתה היבמה יכנוס את אשתו פי' שאפילו כנסה ומתה מותרת באחותה מת היבם ואין שם אח אחר אלא זה שקידש מוציא את אשתו בגט משום דהוה אחות זקוקתו ואסורה לזה ואת אשת אחיו בחליצה אבל יבום לא דהוא אחות גרושתו. ואי קשיא כיון דקידש את אחותה והיו קידושין גמורים מדאורייתא תיפוק יבמה בלא כלום משום ערוה ותשתרי נמי איהי לכונסה דפקעה זיקת היבמה ולעיל אמרן לב"ש אי ס"ד דמאמר קונה קנין גמור יעשה מאמר ויקנה והכא בקידושין כ"ע לא פליגי דקני קנין גמור באחותה מדאוריתא ואפי' איסורא דרבנן משום זיקה ליכא אלא בביאה אם הי' בא עלי' באל קידושין והשתא דאיכא קידושין תפקע זיקתה ותשתרי בביאה. תשובה. דמ"ד אין זיקה ה"נ דשרי אפילו בא עלי' לכתחלה ולהפקיע זיקתה כדתנן לקמן רג"א אם מיאנה מנה ואם לא תמתי עד שתגדיל ותצא הלה משום אחות אשה אבל ר"י דסבר יש זיקה כל מאי דאמרי בקידושין דאורייתא אמרי' מדרבנן בזקוקה כי היכי דאין קדושין תופסין באחות אשה דאורייתא ה"נ דלא תפסי קדושין באחות אשה דאורייתא ה"נ דלא תפסי קדושין באחות זקוקה דרבנן ומ"ה לא מפקעי' קדושי' זיקת דידה ואמרי מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה.

אמר שמואל ה"ל כריב"ב איבעיא להו מתה אשתו מהו ביבמתו רב ור"ח דאמרי תרווייהו מתה אשתו מותר ביבמתו ושמואל ורב אסי דאמרי תרווייהו מתה אשתו אסור ביבמתו א"ר מ"ט דרב משום דהוי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון וקיי"ל כוותי' באיסור וכ"ש דקאי ר"י כוותי' כדאמרי' בפירקין דלעיל.

אר"ה א"ר שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם א' מתה הראשונה מורת בשני' ואצ"ל מתה שני' שמורת בראשונה משום דהו"ל אחות יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון ר"י אמר מתה שני' מותר בראשונה אבל מתה הראשונה אסור בשני' שהתחחת נפילתה נפלה באיסור והל' כר"י:

מתניתין היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהי' לה ג"ח וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהי' להם ג"ח א' בתולות וא' אלמנות וא' בעולות וא' גרושות וא' ארוסות וא' נשואות ר"י אומר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו חוץ מן הארוסות שביהודה שלבו גם בה ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה, כולה מפרשה בגמרא.

גמרא א"ל ר"א היא דאמר כיון שעמדה עליו כו' באיסור כו' יש לדקדק לפי דברי התוס' דרב מודה באיסור דאורייתא היכא דלא הותרה דאסור וא"כ ע"כ רב גופיה כר"א סבירא ליה דאוסר בההיא דהמגרש אשתו והחזירה דהתם נמי לא הותרה ויש ליישב בדוחק דרב נמי סבירא ליה כתירוצא דלקמן אליבא דשמואל ורב אסי דע"כ לא קמפלגי רבנן עליה דר"א אלא משום דמנפילה ואילך לא מיתסר כו' וק"ל אך צ"ע לדברי התוס' דיש לחלק בין זיקה דרבנן לאיסור דאורייתא א"כ מאי קמייתי תלמודא מהא דתנא ר"א מתה יבמתו מותר באשתו כו' דאתיא ברייתא דג' אחין כו' כר"א דהא איכא למימר דע"כ לא קאמר ר"א התם אלא באיסור דאורייתא אבל בזיקה דרבנן כההיא דג' אחין לא וק"ל:

בתוס' בד"ה מ"ט דרב כו' שרי רב אפילו לא הותרה לכתחלה כו' דוקא בזיקה דרבנן כו' עכ"ל לפי זה עדיפא ה"ל למפרך התם מההיא דג' אחין דהכא דאפילו בהותרה לכתחלה אסר לייבם והתם שרי רב אפי' לא הותרה ודו"ק:

תוס' ד"ה הך דאזלא בהדה וכו' עד ולעיל בריש ד' אחין גבי התחיל באחיות וכו'. נ"ל דכן דלעיל וכו' מייתי למתני' דהכא ומשמע משום דאיידי ששניהם נשואות לאחים. ופי' הקונטרס יש ליישב קצת וכו'. נ"ל הא דר"ל דפירושו של רש"י דפי' הא דאזלא לב"ד כשלא חולצת מוליכה אחותה עמה לב"ד וכו' יש ליישבו ואין אנו צריכין לשנות פירושו רק במה שמשמע מפירושו דאפילו שתיהן נשואים לנכרי בזה יש לשנות מפירושו וכן ולפרש דבנשואה לאחיו איירי ולא לנכרי אבל פי' דשמעתין נשאר כפירושו וכן נ"ל לפרש דעת התוס':

ד"ה הדר אמר אימר דאמר ר"א וכו' אכתי הוה מצי למימר וכו'. פי' כמו עוד הוה מ"ל ר"ל בלא חילוק זה דמחלק בין היכא דלא חזיא ליה בשעת נפילה ובין היכא דחזיא הוה מצי למימר דלא דמי ההיא דר"א להך דהכא דההיא דר"א אית ליה טעמים אחרים המפורשים לקמן פ' ב"ש (יבמות דף ק"ט) דלא שייכי הכא:

רש"י בד"ה עד שיעשה כו' ותעקר זיקתה ממך כצ"ל והס"ד:

בד"ה רבי אליעזר היא כו' גרושת אח ובשעת כו' הד"א:

בד"ה כל הנשים כו' קאמר ליה כל הנשים כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הך דאזלא כו' אלא דוקא במצוה כו'. נ"ב נ"ל דמזו אין ראיה כלל דלעיל בפ"ק דאורייתא קאמר דיליף מקרא אבל הכא מדרבנן קאמר ודו"ק אלא דסבירא להו לתוס' דכעין דאורייתא תקנו וק"ל:

בא"ד ואפי' רחל שהיא קרובת צרת חלוצה שריא כו' כצ"ל:

גמרא מאי וכן אימא אבל המגרש. ק"ל דבפסחים (מה ב) משני ר"י כה"ג ומקשה ליה אביי הא וכן כו' קתני ע"ש:

שם ר"א היא דאמר כיון שעמדה עליו שעה א' באיסור כו'. עי' רש"א שנראה מדבריו דההיא דהמגרש מיקרי לא הותרה ולא מחוור כלל דהא לה"ט ע"כ ס"ל דנשואין מפילים וא"כ קודם שגירשה מיקריא מותרת וכ"מ לישנא שעמדה עליו שעה א' באיסור דהותרה מעיקרא:

תד"ה מ"ט דרב. לכאורה דבריהם כהווייתן המה דברי הגמרא עצמו שם בפ' ד"א ע"ש:

תד"ה ואמאי. הן לרב דלעיל לק"מ מהך ברייתא לפמש"כ שם בד"ה אבל בשם ר"ח ולכן לא פריך התם נמי ריב"ח ממתניתין דד"א לרב וכמש"כ התוס' שם בד"ה איתיביה והרש"א שם (כח) בתד"ה הך ע"ש אבל לריו"ח שם שפיר יש להקשות מהך ברייתא אולם כבר הקשה שם ריב"ח אליו כה"ג ממתניתין דשם והשיבו דאינו יודע מי שנאה:

שם במשנה אחד נשואות ואחד ארוסות. בעירובין הגי' להיפך וכ"מ בגמרא לקמן (מב ב). ועי' תוס' כתובות (כ ב) סד"ה אחד ובש"מ:

שם חוץ מן הארוסות שביהודה. עתוי"ט שכ' דלא כל שביהודה והביא ראיה ממ"ה פ"ק דכתובות וכ"כ שם ביתר ביאור. ולכאורה יש לחלק בין איסורא לממונא דבאיסור איכא למימר דלא פלוג אבל מדחזינן בברייתא דרדופה לקמן בגמרא (מב ב) דר"י מתיר א"כ כש"כ בזה ושפיר דקדק:

מתני' היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיש לה שלשה חדשים.
תימא אמאי תסגי בג' חדשים ליבעי ג' חדשים וג' ימים דדלמא לא נקלט הזרע עד יום ג', ובתוס' לעיל בפירקין (דף לז ע"א ד"ה רוב היולדות) הקשו כן לענין הבחנה ותירוצם לא שייך הכא, ואין לומר דרוב הנקלטים קולטים ביום א' ואזלינן בתר רובא, זה אינו, דהרי הרשב"א בתה"א (דף קפו ע"ב) במתני' דספ"ג דנדה, והמפלת ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה. כתב דהטעם דתשב לנדה דדלמא נקלט הזרע ביום ב' והוי עתה מיא בעלמא עיי"ש, הרי דלא משווינן זה לרוב דנקלט ביום א', וי"ל דשאני התם כיון דהפילה בפנינו אתרע הרוב דלאחר שנעשה בן מ' יום אין דרך להפיל ומורה יותר דעדיין לא היה ולד רק מיא בעלמא.
ולפ"ז היה מקום לומר דדוקא במפלת ביום מ"א לשימושה ולא שמשה בנתים דיש רוב דהוא מ"א יום דרוב הנקלטים נקלטים ביום א' דרוב שנעשו ולד אין מפילות אבל שמשה בנתים יש לומר דתשב רק לנדה מכח הרוב דכשנעשה ולד אין מפלת וליכא רוב כנגדה דדלמא נקלט בתשמיש האחר, אך הא מ"מ נסתר זה מדברי תוס' דנדה (ל"ח) ד"ה שפורא גרים וכו' "שמא לא נקלט הזרע עד למחרת התשמיש" ואי נידון דהוי רוב דנקלטים ליום א' למה ניחוש לזה:

תוס' ד"ה ואמאי תיהוי יבמה שהותרה תימא דלא פריך כו' ולשני דר"א היא כדמשני הכא.
תמהני הא על זה אין מספיק לשינויי דר"א הוא, דהא נשמע מדר"א דמאמר דזיקה מקרי נאסרה שעה אחת וממילא ה"נ לרבנן דר"א, היכא דנאסרה מתחילת נפילה בזיקה, דלענין זה לא פליגי ר"א ורבנן אלא דפלוגתייהו בדין הותרה ונאסרה, (ועיין במהרש"א, וקושייתו לא קשה כ"כ די"ל דמה דמשני ר"א הוא היינו דס"ל לברייתא מסברא דזיקה משויא ליה לנאסרה לכ"ע, אלא דר"א הוא היינו לענין הותרה ונאסרה, אבל על תוס' קשה כנ"ל).
ואלולי דבריהם היה נ"ל די"ל דעל רב ליכא קושיא, דהא תוס' כתבו לעיל דטעמיה דרב דס"ל אין זיקה א"כ יש לומר דמוקי הברייתא כתנא דסבר יש זיקה:

(מא א) אחות חלוצה מד"ס.—חזרנו על כל הצדדים ולא מצאנו מה שיכריח כאן, דאחות חלוצה אינה אלא מד"ס, די"ל דאחות חלוצה היא בלאו כחלוצה עצמה (עי' לעיל יו"ד א), ולפיכך היא חולצת ולא מתיבמת ככל חייבי לאוין (עי' לעיל כ ע"א). והנה לקמן (מד א) מבואר, דלר"ע אחות חלוצה אסורה דבר תורה, שהכתוב קרא לחלוצתו "ביתו", וכשם שיש ממזר מאחות אשתו כך יש ממזר מאחות חלוצתו, וכשם שאחות אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום, כך אחות חלוצתו פטורה מן החליצה ומן היבום (עי' מ"ש לעיל ט א). וברור שאין אחות חלוצה לר"ע אלא בלאו (שלא מצינו בשום מקום מי שמחייב עליה כרת); וחכמים לא נחלקו על ר"ע אלא שסוברים שאין ממזר מחייבי לאוין, אבל משמע שמודים לר"ע שאחות חלוצה היא בלאו. וכן נראה מן הירושלמי, דלא אישתמיט לומר באיזה מקום, דאחות חלוצה מד"ס. וכן משמע מפשטות הלשון במשניות וברייתות, שמשוין גרושה וחלוצה כאחד.

הך דאזלא בהדה לבי דינא. כשלאה חולצת מוליכה אחותה עמה לב''ד וכ''ע לא ידעי הי מנייהו יבמתו ואיכא דסבר דלרחל חלץ וכי נסיב צרת רחל דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו הוו שהרי חלץ לרחל: האי דלא אזלא בהדה לבי דינא. כשהיבמה חולצת אין צרתה הולכת עמה הלכך כי נסיב אחות צרה לא אמרינן אחות חלוצתו נסיב: מתני' ולא מתייבמת. דהויא לה אחות חלוצתו ומיהו מחליצה לא מפטרא דמדאוריית' רמיא קמיה ואע''ג דאחותה קיימת דאחות חלוצה אינה אלא מדברי סופרים: וכן המגרש. בגמרא בעי מאי וכן: פטורה. אף מן החליצה דיוצאה משום אחות אשה הואיל ואשתו קיימא ואחות גרושה מדברי תורה דכתיב (ויקרא יח) עליה בחייה כל שבחייה: שומרת יבם שקדש. אחד מן האחין את אחותה לאחר שנפלה זו לפניהם והוזקקה לכולן: המתן. מלכנוס דקא פגעת באחות זקוקה: עד שיעשה מעשה. שיכנסו האחין את היבמה או יחלצו ותעקר זיקתה ממך: מתה היבמה יכנוס את אשתו. דאפילו כנסה ומתה מותר באחותה: מת היבם. ולא נותר לו אח אלא זה: ואת אשת אחיו בחליצה. אבל יבומי לא דאחות גרושתו היא: גמ' הלכה כרבי יהודה. דיש זיקה ואלימא למיסרא עליו: מהו ביבמתו. מי אמרינן כיון דמתה פקע איסור אחות אשה ושריא או דלמא אע''ג דפקע איסור אחות אשה קם עליה באיסור אשת אח הואיל ונאסרה עליו שעה אחת בשעה שהיתה זקוקה ליבם ואין אני קורא בה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עולמית עליו: מ''ט דרב. דשרי הרי נאסרה עליו שעה אחת: שהותרה. בשעת נפילתה: נאסרה. כשקידש זה אחותה: ואח''כ מת אחיו. הב' ונפלה אחותה ואסרתה לראשונה עליו משום אחות זקוקה ואע''ג דעבד בה מאמר כדתנן בפ' ארבעה אחין ב''ה אומרים אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו: ואח''כ מתה אשתו של שני אחריו. ונשארה בעלת מאמר זו: ר' אלעזר היא. בפרק ב''ש המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם רבי אלעזר אוסר הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור גרושת אח: דבשעת נפילה לא איתחזאי. דמקמי נפילה איתסרא עליה: מתה יבמתו. אמקדש אחות יבמתו קאי: חולצת. כשמואל ורב אסי: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר. בפרק בית שמאי אלא גבי מגרש אשה והחזירה משום דמנפילה ואילך לא איתסרא עליה ואיסור שבחיי אחיו לא מהני השתא דליכא למימר אין אני קורא בה בשעת נפילה דלאו בשעת נפילה הואי אבל בברייתא דמקדש אחות יבמתו דמנפילה ואילך איתסרא עליה והרי אין אני קורא בה בשעת זיקת יבום יבמה יבא עליה לא פליגי: מתני' לא תחלוץ. מפרש טעמא בגמרא: בתולות ובעולות ארוסות ונשואות. בגמרא בעי מאי הפרש איכא בין בתולות לארוסות בין נשואות לבעולות: הנשואות יתארסו. דטעמא משום להבחין בין זרע ראשון לזרע שני הוא שלא תלד ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון ובאירוסין ליכא למימר הכי: והארוסות ינשאו. מיד דהא לא איעברא מן הראשון: חוץ מארוסה שביהודה. דתנן פרק קמא דכתובות (דף יב.) ביהודה היו מייחדים החתן והכלה קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה כלומר רגיל ומצחק עמה שלא יהיו בושין זה מזה בבעילת מצוה הלכך חיישינן דלמא בעיל: כל הנשים יתארסו. רבי יוסי אנשואות קאי והכי (קא''ל ר' יהודה) כל הנשים נשואות יתארסו כדקאמרת ולא גזרינן אירוסין אטו נשואין ומיהו בהא פליגנא עלך שלא חלקת בין אלמנה לגרושה והתרת אלמנה ליארס בתוך ימי אבלה ואנא סבירא לי אלמנה מן הנשואין לא תארס כל שלשים ימי אבלה:

הך דאזלא בהדה לבי דינא. פי' בקונטרס כשלאה חולצת מוליכה רחל אחותה עמה לב''ד ואיכא דסברי שרחל חלצה ולהכי אסורה גם צרתה אפילו שתיהן נשואות לנכרי דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו היו שהרי חלץ לרחל ותימה גדולה פירש דהא תנן במתניתין ובאחותה בזמן שהיא קיימת הא מתה שריא ותנן נמי לקמן (דף מט.) חלץ לה ומתה מותר באחותה ואמאי והא סברי שלאחותה חלץ ועוד דתנן האחין מותרין אע''ג דאזלי בהדיה לבי דינא ועוד דלא מיתסר צרה אלא דוקא במצוה כדאמרינן בפ' קמא (לעיל ח.) ולעיל בריש ארבעה אחין (דף כז. ושם) גבי התחיל באחיות מייתי לה למתני' דהכא דהיינו ששניהן נשואות לאחיו ופ''ה יש לישב קצת בנשואה לאחיו ולא לנכרי ונרא' לר''י דגרסי' הא דאזלא בהדיה לבי דינא פי' שהולכת לחלוץ וכיון דחלצה דמיא לגרושה טפי ואסרו גם צרת קרובתה כנשואה לאחין דדמיא לצרת ערוה אבל כשחולצת צרת לאה ולא לאה לא דמיא לאה לגרושה ואפילו רחל שהיא קרובת צרת חלוצה שריא ויש ספרים דלא גרסי לא בהדיה ולא בהדה אלא הא דאזלא לבי דינא והא דלא אזלא: יוציא את אשתו בגט. בפ' ארבעה אחין (לעיל כט.) לא בעי למימר דזו היא למעוטי הך דהכא דפשע כדפרישית לעיל: מתה אשתו מותר ביבמתו. ומתני' דקתני מתה יבמתו ולא נקט מתה אשתו דהוי רבותא טפי איידי דבעי למיתני מת היבם תנא נמי מתה היבמה: מאי טעמא דרב משום דהוי יבמה שהותרה. ואע''פ דבפ' ארבעה אחין (שם דף כז:) שרי רב אפילו לא הותרה לכתחלה דקאמר מתה הראשונה מותר בשניה היינו דוקא בזיקה דרבנן אבל הכא אחות אשה דאורייתא דוקא משום דהותרה: עשה בה מופנה מאמר. לא אצטריך אלא לאפוקי מב''ש דאמר (לעיל דף כט.) מאמר קונה קנין גמור אי נמי נקט עשה בה מאמר לאשמועינן דאע''ג דאין זיקת השניה גמורה אפילו הכי אוסרת את זו: ואמאי תיהוי יבמה שהותרה כו'. תימה דלא פריך מהך ברייתא לרב בריש פרק ארבעה אחין (לעיל דף כח.) ולישני דרבי אלעזר היא כדמשני הכא: הדר אמר אימור דאמר רבי אלעזר כו'. אכתי הוה מצי למימר דטעמא דר' אלעזר כדמפרש לקמן בפרק ב''ש (דף קט. ושם) אבל בהך ברייתא דלמא לא פליגי: