יבמות מג ע"א

וְכִי רַבִּי לֹא שְׁנָאָהּ רַבִּי חִיָּיא מִנַּיִן לוֹ
אֲמַר לֵיהּ וְהָא תְּנַן מַסְרֵק שֶׁל פִּשְׁתָּן שֶׁנִּיטְּלוּ שִׁינָּיו וְנִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ שְׁתַּיִם טְמֵאוֹת וְאַחַת טְהוֹרָה וְכוּלָּן שֶׁנִּיטְּלוּ אַחַת אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָן טְמֵאוֹת
שֶׁל צֶמֶר שֶׁנִּיטְּלוּ שִׁינָּיו אַחַת מִבֵּינְתַיִם טָהוֹר נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד טָמֵא הָיְתָה הַחִיצוֹנָה אַחַת מֵהֶן טָהוֹר נִיטְּלוּ שְׁנַיִם וַעֲשָׂאָן לְמַלְקֵט טְמֵאוֹת אַחַת וְהִתְקִינָהּ לְנֵר אוֹ לְמִיתּוּחַ טְמֵאָה
וְקַיְימָא לַן דְּאֵין הֲלָכָה כְּאוֹתָהּ מִשְׁנָה אֲמַר לֵיהּ בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ זוֹ אֵינָהּ מִשְׁנָה
מַאי טַעְמָא אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אִידִי בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא רֵישָׁא לְסֵיפָא דְּקָתָנֵי שֶׁל צֶמֶר שֶׁנִּיטְּלוּ שִׁינָּיו אַחַת מִבֵּינְתַיִם טָהוֹר הָא נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ שְׁתַּיִם בְּמָקוֹם אֶחָד טָמֵא וַהֲדַר תָּנֵי נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ טָמֵא שָׁלֹשׁ אִין שְׁתַּיִם לָא
וּמַאי קוּשְׁיָא דִּלְמָא הָא בְּגַוָּויָיתָא הָא בְּבָרָיְיתָא
אֶלָּא מֵהָכָא דְּקָתָנֵי וְכוּלָּן שֶׁנִּיטְּלוּ אַחַת אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָן טְמֵאוֹת וְאַף עַל גַּב דְּלֹא הִתְקִינָהּ אֵימָא סֵיפָא אַחַת וְהִתְקִינָהּ לְנֵר אוֹ לְמִיתּוּחַ טְמֵאָה הִתְקִינָהּ אִין לֹא הִתְקִינָהּ לָא
אָמַר אַבָּיֵי וּמַאי קוּשְׁיָא דִּלְמָא הָא בְּקַתַּיְיהוּ הָא בְּלָא קַתַּיְיהוּ
אָמַר רַב פָּפָּא וּמַאי קוּשְׁיָא וְדִלְמָא הָא בְּקַטִּינָתָא הָא בְּאַלִּימָתָא
אֶלָּא מִשּׁוּם דִּמְסַיְּימִי בָּהּ דַּוְוקָנֵי זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן
שָׁלַח רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין מְאָרְסִין תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה וְכֵן עוֹשִׂים מַעֲשֶׂה
וְכֵן הָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר מְלַמְּדֵנוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא הַגָּדוֹל רוּבּוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן וְרוּבּוֹ שֶׁל שְׁלִישִׁי וְאֶמְצָעִי שָׁלֵם
אַמֵּימָר שְׁרָא לֵיאָרֵס בְּיוֹם תִּשְׁעִים אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים חוּץ מִיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ הַהוּא לְעִנְיַן מֵינֶקֶת אִיתְּמַר דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ חוּץ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ
וְהָא הָהוּא דַּעֲבַד סְעוּדַת אֵירוּסִין בְּיוֹם תִּשְׁעִים וְאַפְסְדֵיהּ רָבָא לִסְעוֹדְתֵּיהּ הָהִיא סְעוּדַת נִשּׂוּאִין הֲוַאי
וְהִלְכְתָא צְרִיכָה לְהַמְתִּין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חוֹדֶשׁ חוּץ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ וּצְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים חוּץ מִיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ
חוּץ מִן הָאַלְמָנָה וְכוּ' אָמַר רַב חִסְדָּא קַל וָחוֹמֶר וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁאָסוּר לְכַבֵּס מוּתָּר לֵיאָרֵס מְקוֹם שֶׁמּוּתָּר לְכַבֵּס אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוּתָּר לֵיאָרֵס
מַאי הִיא דִּתְנַן שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּתוֹכָהּ אָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּר מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת וְתַנְיָא קוֹדֶם הַזְּמַן הַזֶּה הָעָם מְמַעֲטִין בְּעִסְקֵיהֶם מִלִּישָּׂא וּמִלִּיתֵּן מִלִּבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ וּמְאָרְסִין אֲבָל לֹא כּוֹנְסִין וְאֵין עוֹשִׂין סְעוּדַת אֵירוּסִין
כִּי תַּנְיָא הָהִיא קוֹדֶם דְּקוֹדֶם (תַּנְיָא)
אָמַר רָבָא וְקוֹדֶם דְּקוֹדֶם נָמֵי קַל וָחוֹמֶר וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁאָסוּר לִישָּׂא וְלִיתֵּן מוּתָּר לֵיאָרֵס מְקוֹם שֶׁמּוּתָּר לִישָּׂא וְלִיתֵּן אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוּתָּר לֵיאָרֵס
לָא תֵּימָא דְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כׇּל הַנָּשִׁים יִתְאָרְסוּ אֶלָּא אֵימָא כׇּל הַנָּשִׁים יִנָּשְׂאוּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מג - א

וכי רבי לא שנאה כמשנה סתומה, לפי שלא רצה להכריע כך להלכה - רבי חייא, שהוא תלמידו של רבי, מנין לו שכך היא ההלכה עד שסתמה בברייתא ללא מחלוקת!?

אמר ליה רבי נחום לרבי אבהו: והא תנן במסכת כלים [יג ח]:

כלי טמא שבטל ממנו שם כלי אינו מטמא עוד.

מסרק של פשתן, שעשוי לסירוק הפשתן, שניטלו שיניו, ונשתיירו בו שתים שינים, יש עדיין שימוש בשתי השינים שנותרו בו כדי לסרוק בו את הפשתן, והן טמאות.

ואם נשארה במסרק שן אחת בלבד, המחוברת למסרק, שאין בה כל שימוש של כלי - הרי היא טהורה.

וכולן, כל השינים שניטלו מהמסרק, כשהן אחת אחת בפני עצמן, ואינן תחובות במסרק, ויש בהן שימוש של כלי, כגון לנקר בהן את פי הנר מהלכלוך המצטבר בו, הרי הן טמאות.

ואם היה המסרק של צמר, שהיה עשוי לסירוק צמר, שניטלו שיניו אחת מבינתים, שמכל שלש שינים סמוכות, ניטלה השן האמצעית מתוך שתי השינים אשר משני צידיה - טהור המסרק, לפי שאינו ראוי עוד לסרוק בו את הצמר.

נשתיירו בו במסרק הצמר ג' שינים במקום אחד - טמא.

ואם היתה השן החיצונה הרחבה של המסרק אחת מהן, משלש השינים שנשתיירו במסרק - הרי הוא טהור, לפי שהשן החיצונה הרחבה אינה ראויה לסרוק בה.

ניטלו ב' שינים ועשאן למלקט, למלקחיים - טמאות.

ניטלה שן אחת, והתקינה לנר, לנקר בה את הלכלוך המצטבר בפה הנר, או למיתוח, לפרוש בגד למותחו, שתוקעים בו סיכות או שינים חדות, הרי היא טמאה.

וקיימא לן, דאין הלכה כאותה משנה, למרות שהיא סתם משנה!?

אמר ליה רבי אבהו: בר מינה דההיא! הבא ראיה ממקום אחר, חוץ ממשנה זו!

שאין ממשנה זו ראיה, היות דרבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: משנה זו - אינה משנה!

מאי טעמא היא אינה משנה?

אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אידי בריה דרב איקא: משום דקשיא במשנה זו רישא לסיפא.

דקתני ברישא של המשנה הזאת: מסרק של צמר שניטלו שיניו אחת מבינתים - טהור.

הא נשתיירו בו שתים שינים במקום אחד - טמא.

והדר תני בהמשך המשנה: נשתיירו בו ג' שינים - טמא.

ויש לדייק: דוקא אם נשתיירו במסרק ג' שינים, אין, רק אז הוא טמא.

אבל אם נשארו בו שתים שינים סמוכות הוא לא טמא.

ונמצא שהסיפא סותרת את הרישא, וכיון שהיא משנה שיש לתקנה, היא אינה משנה להביא ממנה ראיה.

ופרכינן: ומאי קושיא היא מהרישא לסיפא?

דלמא, אולי יתכן לחלק, ולומר:

הא, ששנינו במשנה שאם יש שתי שינים סמוכות ראוי לסרק במסרק שכזה, מדובר בשינים הנמצאות בגווייתא, במרכז המזרק, מול בית היד של המסרק, הנמצא במרכז המסרק, וכך יכול הסורק לסרוק באמצעות שתי שינים סמוכות שנותרו במסרק.

ואילו הא ששנינו שצריך שלש שינים סמוכות, הוא בשינים הנמצאות בברייתא, בצד, לכיוון של ראש המסרק, ואינם מכוונות מול בית היד של המסרק, וקשה לסרוק עמהן, ולכן רק אם נשארו שם שלש שינים סמוכות, יש תועלת במסרק הזה.

אלא מהכא יש לנו לומר שמשנה זו אינה משנה:

דקתני בה: וכולן שניטלו אחת אחת בפני עצמן - טמאות.

ואע"ג דלא התקינה את השן לשימוש אחר, עדיין היא טמאה, שלא בטל מעליה שם כלי.

ומאידך, אימא סיפא: היתה שן אחת שניטלה, והתקינה לנר או למיתוח - טמאה.

ומוכח מכאן, שרק אם התקינה, לשן שניטלה, לשימוש אחר, אין, רק אז היא ממשיכה להקרא כלי והיא טמאה.

אבל אם לא התקינה לשימוש אחר, היא לא ממשיכה לטמא, לפי שבטל מעליה שם כלי.

והרי המשנה סותרת עצמה, ולכן אינה משנה.

אמר אביי: ומאי קושיא היא זאת?

דלמא יש לחלק בין המקרים, ולומר:

הא שאין השן צריכה תיקון כדי להמשיך ולטמא, מדובר שנוטל לשינים בקתייהו, יחד עם חלק מקת העץ של המסרק, כך שיש לשן בית יד לאחיזה בקת העץ, ויש לה שימוש גם אם לא התקינה לשימוש אחר.

הא שהשן צריכה תיקון לשימוש אחר, מדובר כשנוטל לשינים כשלעצמן, בלא קתייהו, שאז אם לא מתקינן לשימוש אחר, אין להן שימוש של כלי.

וכמו כן אמר רב פפא לתרץ, על ידי חילוק נוסף: ומאי קושיא?

ודלמא, הא בשן קטינתא, קטנה, שאם לא התקינה לשימוש אחר אין לה שימוש ואינה כלי.

הא באלימתא, שן עבות, שאינה צריכה תיקון, ואפילו אינו מתקין לה בית יד היא ראויה לשימוש כמות שהיא.

ומתרצת הגמרא: אלא, לכן אין פוסקים הלכה כאותה משנה, על אף שהיא כן משנה:

משום דמסיימי בה דווקני, המדקדקים בלשון המשנה מסיימים בה: זו דברי רבי שמעון. אבל חכמים חולקים עליו.

ואם כן, אין זו סתם משנה, ולכן אין הלכה כמותה.

שלח רבי חייא בר אבין שתי הלכות:

א. מארסין תוך ג', כי אין צורך בהבחנה לאירוסין, וכן ראיתי את מנהג החכמים, שעושים מעשה לארס תוך שלשה חדשים.

ב. וכן [וכך] היה רבי אלעזר מלמדנו משום רבי חנינא הגדול כיצד למנות את שלשת החדשים להבחנה, להתיר נישואין:

רובו של החודש הראשון, ורובו של החודש השלישי, והחודש האמצעי שלם.

אמימר שרא התיר ליארס ביום התשעים.

אמר ליה רב אשי לאמימר: והא רב ושמואל, דאמרי תרוייהו: צריכה להמתין ג' חדשים, חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו!?

ומשנינן: ההוא - לענין המתנה של מינקת, איתמר!

דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: צריכה להמתין כ"ד חודש, חוץ מיום שנולד בו, וחוץ מיום שנתארסה בו.

אבל בהמתנת שלשה חדשים של הבחנה, מותר כבר ביום התשעים עצמו.

ופרכינן: והא ההוא דעבד סעודת אירוסין ביום תשעים, ואפסדיה רבא לסעודתיה! משום שאסור לארס ביום התשעים, אלא רק ביום התשעים ואחד.

ומשנינן: ההיא - סעודת נשואין הואי.

והלכתא: מינקת צריכה להמתין כ"ד חודש מלאים, חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו.

וכל אשה, שאינה מינקת, צריכה להמתין ג' חדשים מלאים, חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו.

שנינו במשמה: בי יוסי אומר כל הנשים יתארסו, חוץ מן האלמנה, מפני האיבול.

אמר רב חסדא: יש לנו לתמוה על דברי רבי יוסי, שהרי קל וחומר הוא:

ומה במקום שאסור לכבס מחמת אבלות, בשבוע שחל בו תשעה באב, בכל זאת מותר ליארס בו, היות ואירוסין אינם נחשבים לשמחה.

מקום שמותר לכבס, בתוך שלשים לאבלות - אינו דין שמותר ליארס אז!

ומבארת הגמרא: מאי היא?

דתנן: שבת שבוע שחל תשעה באב בתוכה - אסור לספר ולכבס.

וביום חמישי מותר, מפני כבוד השבת.

ותניא: קודם הזמן הזה, קודם לתשעה באב [והניחה עתה הגמרא שמדובר בשבוע שחל בו תשעה באב], העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן, מלבנות ולנטוע.

ומארסין, אבל לא כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין.

ומכח דברי המשנה זאת, טען רב חסדא כנגד דברי רבי יוסי, שיש לדרוש בקל וחומר מהאבלות על חורבן הבית, שיהיה מותר לארס תוך שלשים.

ומשנינן כי תניא [תנן] ההיא משנה, שמותר לארס קודם תשעה באב, אין זה מדובר בשבוע שחל בו אב, שאסור לכבס בו, כי בשבוע זה אסור גם לארס בו.

אלא בקודם דקודם. בשבוע שלפני השבוע שחל בו אב, שמותר לארס בו, ואז מותר גם לכבס בו.

ובטל הקל וחומר של רב חסדא.

אמר רבא, והרי "קודם דקודם" שבוע שחל בו תשעה באב, נמי יש לדרוש ממנו קל וחומר:

ומה במקום שאסור לישא וליתן - מותר ליארס.

תוך שלשים, שהוא מקום שמותר לישא וליתן - אינו דין שמותר ליארס!

ומשנינן: לא תימא דרבי יוסי אומר: כל הנשים יתארסו.

אלא אימא: כל הנשים ינשאו, חוץ מן האלמנה, מפני האיבול, לפי שיש שמחה בנישואין, ובזמן האיבול היא אסורה בשמחה.

וכי רבי לא שנאה, ר' חייא תלמידו שערך את הברייתא מנין לו? כלומר, אין אנחנו מתחשבים בברייתא, אפילו זו שערך ר' חייא, משום שאם רבי לא שנה ולא סיכם הלכה זו במשנה, אין לסמוך על דברי ר' חייא שסתם אותה, אלא על המשנה שראתה בכך דעת יחיד.

אמר ליה [לו]: והא תנן [והרי שנינו במשנה]: מסרק של פשתן, שסורקים בו את הפשתן לאחר ניפוצו, כדי להכינו לטוויה, שניטלו שיניו, ונשתיירו בו שתים מהן, אם היה המסרק טמא — אף השיניים שנשתיירו בו טמאות, משום שמסרק זה ראוי עדיין לשמש ככלי, ואין טומאתו בטילה. ואם נשארה בו רק שן אחת, שאינו ראוי לשמש לסריקה כלל, טהורה. וכולן, כל השיניים הללו לעצמן, שניטלו אחת אחת בפני עצמן — טמאות, משום שהן ראויות לשמש ככלי בפני עצמו, כגון לכרוך עליהן חוט וכיוצא בזה.

מסרק של צמר שניטלו שיניו, אם היה זה באופן שניטלה אחת אחת מבינתים, כך שאין שתי שיניים סמוכות זו לזו — המסרק טהור, משום שאיננו יכול לשמש עוד לסריקת הצמר. נשתיירו בו שלש שיניים במקום אחד — טמא, שהרי אפשר לסרוק בו שם. אם היתה החיצונה שהיא המסגרת אחת מהן מאותן השיניים — טהור, משום ששן זו עבה יותר, ואין השיניים האחרות ראויות עוד לסירוק. ניטלו שנים מן השיניים ועשאן למלקט (מלקחיים קטנות) — טמאות. ניטלה אחת מן השיניים והתקינה לנר כדי לנקותו או למיתוח כעין יתד קטנה שימתחו עליה דברים — טמאה שהרי היא משמשת כלי לעצמו,

וקיימא לן [ומוחזק לנו] שאין הלכה כאותה משנה, והרי זה סותר את כללו של ר' יוחנן שהלכה כסתם משנה! אמר ליה [לו]: בר מינה [חוץ ממנה], מן המשנה ההיא, שכן, ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: זו אינה משנה, כלומר, אין לסמוך על גירסת משנה זו ואין לקבלה כהלכה.

לגופו של הענין שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] שאמרו שזו אינה משנה? אמר רב הונא בר מנוח משמיה [משמו] של רב אידי בריה [בנו] של רב איקא: משום דקשיא רישא לסיפא [שקשה ראשה לסופה], ולכן נראה שנוסחתה משובשת. דקתני [ששנה התנא שם]: מסרק של צמר שניטלו שיניו אחת מבינתים — טהור. ונדייק: הא [הרי] אם נשתיירו בו שתים במקום אחד — משמע שהוא טמא, והדר תני [וחזר ושנה] נשתיירו בו שלש שיניים כאחת — טמא. ונדייק שלש — אין [כן], שתים — לא, ואם כן יש סתירה בנוסח זה!

ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושיה] שבכך? דלמא הא בגווייתא [שמא זו בשינים הפנימיות] שהן באמצע במסרק ואפשר להשתמש בהן, ובאופן כזה עדיין הוא נחשב ככלי וטמא, והא בברייתא [וזו בחיצוניות] שסמוכות לצד המסרק ובשתיים כאלה אי אפשר לסרוק ושוב אינו נחשב ככלי, ועל ידי כך תיושב הסתירה שבדברים.

אלא מהכא [מכאן] הקושי, דקתני [ששנה] שם: וכולן שניטלו אחת אחת בפני עצמן טמאות. ונדייק: ואף על גב [ואף על פי] שלא התקינה, את השן הזו לשמש לצורך דבר אחר, טמאה היא. אימא סיפא [אמור את סופה]: ניטלה אחת מן השיניים והתקינה לנר או למיתוח — טמאה. משמע: התקינה — אין [כן], לא התקינה — לא!

אמר אביי בדחיה: ומאי קושיא [ומה הקושיה] שבכך? דלמא הא בקתייהו [שמא זה שניטלו השיניים בקתיהן, עם בסיסן] ואז ראויות הן מיד לשימושים שונים, הא [זה] שניטלו בלא קתייהו [קתיהן], ואם לא התקינן — אינן טמאות.

אמר רב פפא, אפשר לתרץ קושי זה באופן אחר: ומאי קושיא [ומה הקושיה] בזה? ודלמא הא בקטינתא הא באלימתא [ושמא, זו, בדקות שאינן ראויות לשימוש וזו, בעבות], שכל אחת ראויה לשימוש בפני עצמה.

אלא, יש לדחות את הטעם שאמרנו שמשנה זו משובשת בנוסחה, והטעם מדוע אינה נחשבת סתם משנה הוא משום דמסיימי [שמסיימים] בה במשנה זו דווקני [המדייקים] בעלי המסורת: זו דברי ר' שמעון. כלומר, שהיא דעת יחיד בלבד ולא סתם משנה.

א לגופה של ההלכה במשנה שלח ר' חייא בר אבין מארץ ישראל: מארסין (אבל לא נושאים) אשה תוך שלשה חודשים למות בעלה, וכן עושים מעשה בפועל.

וכן היה ר' אלעזר מלמדנו משום ר' חנינא הגדול, שכך מונים: רובו של חודש ראשון ורובו של שלישי, וחודש אמצעי שלם, ואין צריך להמתין שלושה חודשים שלמים כדי להתארס.

אמימר שרא [התיר] ליארס ביום תשעים. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: והא [והרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: צריכה להמתין שלשה חדשים שלמים, חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו, משמע שביום תשעים שהוא בסוף שלושה חודשים אסור! אמר לו אמימר: ההוא, אותו דבר ששמעת חוץ מיום שמת ויום שנתארסה — לענין מינקת איתמר [נאמר], שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: המינקת צריכה להמתין מלהתארס עד לאחר עשרים וארבעה חודש, חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו.

ומקשים: והא ההוא דעבד [והרי מעשה באחד שעשה] סעודת אירוסין ביום תשעים למות הבעל הראשון ואפסדיה [והפסידו] רבא לסעודתיה [את סעודתו], שאסר על האשה להתארס ביום זה! ומשיבים: הסעודה ההיא, סעודת נשואין הואי [היתה] ולכן הפסיד את הסעודה, אבל אירוסין מותר.

ומסכמים: והלכתא [וההלכה]: מינקת צריכה להמתין עשרים וארבעה חודש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו. וזו שנתאלמנה או נתגרשה ואינה מינקת צריכה להמתין שלשה חדשים, חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו.

ב נאמר במשנה שר' יוסי התיר לכל הנשים להתארס תוך שלושה חודשים חוץ מן האלמנה מפני האבל. אמר רב חסדא בתמיהה: הלא קל וחומר הוא שנאמר להיפך: ומה במקום שאסור אפילו לכבס בגדים מפני האבל, אמרו חכמים כי מותר ליארס — מקום שמותר לכבס לאחר שבעה ימים של אבל אינו דין שמותר ליארס?!

ומסבירים: תחילה מאי [מה] היא ההלכה שרב חסדא רמז לה — דתנן [שכן שנינו במשנה]: שבת (שבוע) שחל תשעה באב בתוכה — אסור לספר ולכבס, אבל ביום חמישי בשבוע — מותר, מפני כבוד השבת. ותניא [וכן שנינו בברייתא]: קודם הזמן הזה (והבינו — קודם תשעה באב) — העם ממעטין בעסקיהם, מלישא ומליתן במסחר, מלבנות ולנטוע, ומארסין נשים אבל לא כונסין אותן, ואין עושין סעודת אירוסין. הרי שמותר לעשות אירוסין אפילו בזמן אבילות חמורה שאסור לכבס!

ומתרצים: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא שאירוסין מותרים, הרי זה קודם לקודם תניא [שנויה], כלומר, לא קודם תשעה באב בשבוע שחל בו אלא קודם שבוע זה, מראש חודש אב שאז מותר לכבס.

אמר רבא: וקודם לקודם נמי [גם כן] יש להקשות באותה דרך: הרי קל וחומר הוא; ומה במקום שאסור לישא וליתן מראש חדש אב ואילך — מותר ליארס, מקום שמותר לישא וליתן — אינו דין שמותר ליארס?!

ומשום קושי זה לא תימא [תאמר] שר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו בתוך שלושה חודשים, אלא אימא [אמור]: כל הנשים ינשאו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If Rabbi Yehuda HaNasi had not taught that ruling in the Mishna, from where would Rabbi Ḥiyya, his disciple and redactor of the baraitot, have known it? Since the source of the unattributed ruling in the baraita is certainly the dispute recorded in the mishna, its lack of attribution in the baraita only reflects the fact that Rabbi Ḥiyya ruled in accordance with that opinion, but that cannot be used to indicate that it is the accepted halakha.

Rabbi Naḥum questioned the principle that the halakha is always in accordance with an unattributed ruling in a mishna and said to Rabbi Ḥiyya: Didn’t we learn in a mishna (Kelim 13:8): A comb made for combing beaten flax in preparation for spinning, from which its teeth were removed and only two of its teeth remained in it, is still suitable for combing. It is therefore considered a utensil and will become ritually impure if it comes in contact with ritual impurity. However, if only one tooth remained, so that the comb was no longer suitable for combing, it is no longer considered a utensil and so will remain ritually pure even if it comes in contact with ritual impurity. And with regard to any of the teeth that were individually removed on their own, since they do serve a purpose, e.g., they may be embedded and used as hooks, they are considered utensils and can become ritually impure.

A comb made for combing wool from which every other one of its teeth were removed, so that no two consecutive teeth remained in place, is no longer suitable for combing and so will remain ritually pure. If three teeth remained in it in a single place so that it could still be used for combing, then it could become ritually impure. However, if one of those teeth was the external frame of the comb itself, then it could not function as a comb, and so it will remain ritually pure. If two of the teeth were removed and made into small pincers, then they could become ritually impure. Alternatively, if one of the teeth was removed, and it was prepared in a manner that made it suitable for use in cleaning an oil lamp or for stretching ropes, then it would be considered a utensil and could become ritually impure.

Rabbi Naḥum posed his question: But we maintain that the halakha is not in accordance with that mishna. This would seem to contradict the principle that the halakha is always in accordance with an unattributed opinion. Rabbi Ḥiyya said to Rabbi Naḥum that the principle applies to all cases apart from this mishna, as with regard to this particular mishna there are Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish who both say: This is not an authoritative mishna, and so it cannot be relied upon for a halakhic ruling.

The Gemara asks: What is the reason to say that the mishna is not authoritative? Rav Huna bar Manoaḥ said in the name of Rav Idi, son of Rav Ika: It is because the first clause of that mishna contradicts the latter clause, as it teaches: A comb used for wool from which every other one of its teeth were removed is no longer considered a utensil, and so it will remain ritually pure. This implies that were two teeth to remain in it in one place, it could become ritually impure. And then the mishna continues and teaches: If three teeth remained in it in a single place it is still considered a utensil and so it could become ritually impure. This indicates that if there are three, yes, it could become ritually impure, but if there are two, no, it would not become ritually impure.

The Gemara asks: But what is the difficulty? Perhaps this ruling that if two teeth remain it is considered a utensil is referring to the internal teeth, found in the middle of the frame, while that ruling that it is not considered a utensil is referring to the outer teeth, which are adjacent to the frame of the comb, which makes them unsuitable for use.

Rather, the difficulty with the mishna is from here, as it teaches: And any of the teeth that were individually removed on their own, since they can serve a useful purpose they are considered utensils and can become ritually impure. And the implication is that this is true even though the tooth was not prepared for that purpose. But say the latter clause as follows: If one of the teeth was removed, and it was prepared in a manner that rendered it suitable for use in cleaning an oil lamp or for stretching ropes, then it would be considered a utensil and could become ritually impure. The implication is that if it was prepared for use, then yes, it would be considered a utensil, but if it was not prepared for use, then no, it would not be considered a utensil.

Abaye said: But what is the difficulty? Perhaps this ruling, that further preparation is not required before it is considered a utensil, is referring to a case where the teeth were removed with their base, which allows them to be used immediately for various functions, whereas that ruling, that it is considered a utensil only once it is prepared for use, is referring to a case where the teeth were removed without their base and therefore require further preparation before they can be used.

Rav Pappa stated an alternative resolution: But what is the difficulty? Perhaps this ruling that further preparation is not required is referring to a case where the teeth were narrow, whereas that ruling that it is considered a utensil only once it is prepared for use is referring to a case where the teeth were thick.

Rather, the reason that the mishna is not accepted as authoritative is not due to some difficulty in the formulation of the mishna, but because those who are exact in their rendition of the tradition conclude this mishna with: This is the statement of Rabbi Shimon. In other words, this mishna is not unattributed but presents the minority opinion of a single Sage, and it is for this reason that it is not accepted as authoritative.

§ Rabbi Ḥiyya bar Avin sent a message from Eretz Yisrael with regard to the halakha cited in the mishna: One may betroth a woman, but not marry her, within three months of her previous marriage; and so one acts in practice.

And so Rabbi Elazar would teach us in the name of Rabbi Ḥanina the Great that the three months are counted as follows: One counts the majority of the days of the first month, and the majority of the third month, and the entire middle month.

Ameimar permitted one to betroth a woman on the ninetieth day itself. Rav Ashi said to Ameimar: Didn’t Rav and Shmuel both say that she needs to wait three full months, excluding the day on which the husband died and excluding the day on which she is betrothed? It is apparent that it is still prohibited to betroth a woman on the ninetieth day itself. Ameimar said to him: That which you heard, that the days of the husband’s death and of the betrothal are not included, was stated only with regard to a nursing woman, as it was Rav and Shmuel who both said: A nursing woman needs to wait twenty-four months before being betrothed, excluding the day on which the baby was born and excluding the day on which she is betrothed.

The Gemara asks: Wasn’t there an incident concerning a certain person who prepared a betrothal feast on the ninetieth day following the death of the woman’s first husband, and Rava caused him to forfeit his feast by prohibiting the betrothal on that day? The Gemara answers: That feast was actually a marriage feast, but had it been a betrothal feast it would have been permitted.

The Gemara summarizes: The halakha is that a nursing mother needs to wait twenty-four months, excluding the day on which the baby was born and excluding the day on which she is betrothed. And if she was widowed but was not nursing, then she needs to wait only three months, excluding the day on which her previous husband died and excluding the day on which she is betrothed.

§ The mishna states that Rabbi Yosei says: All women may be betrothed within three months except for a widow, due to the mourning period she must observe for her deceased husband. Rav Ḥisda questioned the mishna’s ruling and said: Based on an a fortiori inference, it should be permitted for a woman to be betrothed during the thirty-day mourning period for her husband: If during another period of mourning, which the Gemara will specify, when it is prohibited to launder clothes, it is permitted to be betrothed, then during the thirty-day mourning period for a husband, when it is permitted to launder clothes, isn’t it logical that it should also be permitted to be betrothed?

The Gemara explains the cases involved: What is the period of mourning to which Rav Ḥisda is referring? As we learned in a mishna (Ta’anit 26b): During the week in which the Ninth of Av occurs, it is prohibited to cut hair and to launder clothes, but on Thursday it is permitted in deference to Shabbat. And it is taught in a baraita: Prior to this time the public reduce their activities, refraining from business transactions, from building and planting, and they may betroth women but may not marry them, and they may not make a betrothal feast. The Gemara assumes that the baraita is referring to the days immediately preceding the Ninth of Av. Accordingly, during the days prior to the Ninth of Av it is prohibited to launder clothes, but it is permitted to be betrothed. It was upon this period of time that Rav Ḥisda based his a fortiori inference.

To defend Rav Yosei’s ruling in the mishna, the Gemara explains: When that baraita is taught, it is taught with regard to the period prior to the period that is prior to the Ninth of Av, i.e., the days prior to the week in which the Ninth of Av occurs. It is only then that it is permitted to be betrothed, but during the week in which the Ninth of Av occurs it is prohibited. Therefore, the basis of Rav Ḥisda’s a fortiori inference is undermined.

Rava said: From the period prior to the period that is prior to the Ninth of Av, a challenge to Rabbi Yosei’s ruling can also be advanced based on an a fortiori inference, as follows: If in a period of mourning when it is prohibited to conduct business transactions, it is permitted to be betrothed, then during the thirty-day mourning period for a husband, when it is permitted to conduct business transactions, isn’t it logical that it should also be permitted to be betrothed?

The Gemara accepts the conclusion of this a fortiori inference and therefore concludes: Do not say that Rabbi Yosei says: All women may be betrothed within three months; rather, emend his statement to say: All women may be married within three months except for a widow. However, even Rabbi Yosei agrees that it is permitted for a widow to be betrothed during this period.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ה"ג וכן גרסת רש"י ז"ל ומה במקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום שמותר לכבס וכו'. ופירוש כיבוס בעלמא שאינו גיהוץ שאין שלשים של אבל אסורין אלא בכלים לבנים חדשים מגוהצין כדאיתא בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף כ"ג) ומיהו בתוך שבעה החמירו עליו לאוסרו בכל כיבוס כדאמרינן התם (דף י"ז) במי שתכפוהו אביליו מכבס כסותו במים אבל לא בנתר ולא בחול.
ורבינו יצחק ז"ל כתב בהלכותיו התם ומה במקום שאסור לספר ולכבס וכו' שלשים של אבל שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס ש"מ שהאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה.
ולא נהירא לי, משום דאזיל בתר טעמא התם משום נוול הוא ובתוך שבעה מיהא אסירא דליכא נוול וגבי תשעה באב כיון דלא מיתסר בכיבוס אלא אותו שבת בלבד אשה נמי אסירא דליכא נוול ולעולם אימא לך שלשים של איבול חמורין משבת של תשעה באב ועוד דאי מאשה דוקא לא הוה סתם מלתא סתומי והל"ל ומה במקום שאסורה לספר מקום שהיא מותרת לספר ולאתויי נמי דתניא האשה מותרת בנטילת שער וכו'.

הכי גריס רש"י ז"ל ומה במקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס. ופירוש לכבס כיבוס בעלמא שאינו גיהוץ שאין שלשים של אבל אסורים אלא בכלים לבנים חדשים מגוהצים ולא אסרו עליו כבוס אלא בתוך שבעה בלבד. אבל גירסת הגאונים ז"ל מקום שאסור לספר ולכבס מותר ליארס מקום שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס וכן היא במועד קטן בהלכות ר' אלפסי ז"ל (יד, ב מדפי הרי"ף) ופירוש שלשים של אבל שמותר לאשה לספר ולכבס אינו דין שמותר לה ליארס, וכן כתב כאן ר"ח ז"ל. ועוד כתב רבינו ז"ל בהכלות (שם)ושמע מינה שאשה מותרת בנטילת שער לאחר ז', והקשה הרמב"ן נר"ו (בד"ה ה"ג) אם כן מאי קל וחומר לעולם אימא לך שלשים של אבל חמורין משבת של ט"ב, ואף על פי שבזה מותר ליארס בזה אסור וספור וכבוס דאשה לאו משום קולא וחומרא הוא, אלא התם היינו טעמא דשרי ליה לאשה לספר ולכבס לאחר ז' משום דמנוולא, ובתוך שבעה דליכא נוול אסירא וגבי ט"ב דלא מתסרי בכבוס אלא אותה שבת אשה נמי אסירא דליכא נוול.

הא דתנן מסרק של פשתן יפה מפור' ברש"י ז"ל דבאותו לשון עצמו פי' רבינו שמשון ז"ל במשנת מ' כלים:

הא בגווי' הא בברייתא פרש"י ז"ל בלשון הא' פי' שנים הבולטים מכאן ומכאן לימין ושמאל חוץ ממה שכנגד הקתא קרי ברייתא וצריך ג' או משום דאין בהם חיזוק או משום דחיצונה כמאן דלית' דמיא מפני שהיא רחבה אותם שהם כנגד הקתא קורא גוייתא וסגי בשתי שנים ופי' כי שורות שני המסרק החיצונו' קרי בתרייתא ובהם עיקר המלאכה וצריך ג' ושורה הרואה פני' הקתא קרי פנימית וסגי לה בשתי שנים שאין עיקר המלאכה בפנימיות אלא ללקוט הצמר שלא יפול וכפי' רבינו שמשון ז"ל אלא משום דמסיימי בה ר' ישמעאל כלומר דלעול' משנה זו מתרצת' היא והא דאמרינן ר"ל ור' יוחנן זו אינה משנה לאו למימרא שאינה משנה כלל ושאינה מתרצתא כדמשמע האי לישנ' בעלמ' אלא ה"ק זו אינה משנ' סתומ' שתה' הלכה ולא נשנית סתם:

דווקנו גרסי בה דברי ר' ישמעל ואסיקנא דהלכתא צריכה להמתין ג' חדשים שלמים חוץ מיום שמת בעלה או נתגרשה ומנין הגט מיום הכתיבה ואפילו היה על תנאי או שלא הגיע לידה אלא לאחר כמה שנים וכדפ' הרמב"ם ז"ל והלכתא כרבי מאיר דגזר קטנה אטו גדולה וכסתם מתני' דקי"ל כר"מ בגזרותיו ומיהו בזנות אף ר"מ לא גזר כדכתי' בפ"ד אחין דאנוס' ומפותה אינן צריכות להמתין ג' חדשים דאשה מזנה מתהפכ' אבל יש מרבותי' הפוסקי' ז"ל שאוסרי' אף במזנה כשהיא גדולה ושלא במקו' הדח' ראוי להחמי' שלא תנשא מיהת:

והלכתא צריך להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנולד וחוץ מיום שנתארס' בו ודיני מניקה איתנהו בפ' אע"פי ושם כתבנו בס"ד. ולענין גרוש' פלוגת' דר"ת ורבי' שמשון ז"ל אבל מניקה מזנה י"א כי לד"ה צריכ' להמתין דכסיפא למתבעיה וצ"ע במקומה אם כופין להניק כיון שאינו אשתו ובתשובות הגאון ז"ל כתוב שאם פירש' מלהניקו ג' חדשים קודם מיתת הבעל אינה נקראת מנקת חבירו:

והא דתנן ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנ' מפני האיבול אמרי עלה בגמרא אמר רב חסדא ק"ו כלומ' דהאי סברא דרבי יוסי דאסר אירוסין ל' יום משום איבול איכא למיפרך עלה מק"ו ומה במקום וכו' גרש"י ז"ל ומה במקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס ופי' הוא ז"ל מקום שאסו' לכבס דהיינו שבת שחל ט"ב להיות בתוכ' שאסור לכבס אפי' בלא גיהוץ מותר ליארס כדתניא לקמן מקום שמותר לכבס דהיינו אבילו' דיחיד שלא אסרו כיבוס אלא ז' ימי אבילות וגיהוץ הוא שאסרו כל ל' יום ובכלים חדשים ולבנים אינו דין שיהא מותר ליארס לאחר ז' ימי אבילות ואלו ר' יוסי אוסר ליארס כל זמן האיבול שהוא ל' יום כדתני' לקמן וכמה איבול שלה ל' יום ויש ספרים שגורסים ומה במקום שאסור לספר ולכבס מותר ליארס מקום שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס. וא"ת היאך מותר לספר באבילות דיחיד תוך ל' יום והלא גזרת תספורת ל' יום כדילפינן פרע פרע מנזיר פי' הגאון ז"ל דבזכרי' הוא דגזרו אבל בנשים מותר לספר לאחר ל' יום מפני שנוול הוא לה והכא מנשים עבדי ק"ו דאבילות ישנה אסורות לכבס ולספר ובאבילות חדשה מותרות וק' לפי' זה דא"כ מאי ק"ו דא"ל כי מה שאסרו לנשים לספר ולכבס באבילות ישנה והתירו לכבס באבילות חדשה אינו משום קולא דאבילות חדש וחומרא דאבלות חדשה אלא בתורת טעמא דהתם מפני שבת שחל ט' באב שלא תספר ולא תכבס אינו נוול כל כך וכבר אסרו לה ג"כ ז' ימי אבלות אבל ל' יום אינו נוול ולא י"ל דלגבי אירוסין אבילות חדשה חמירא לפי' הנכון כדפרש"י ז"ל ואם איתא לאידך נסחא עיקר קושיין ועיקר ק"ו היינו מכבוס כפרש"י ז"ל הוא מותר ככל אדם ותספורת כדי נסבא לאשמועינן אגב אורחא דתספורת לאחר ז' מותר בנשים והפי' ומה מקום שאסור לספר ולכבס לכל אדם מותר לארס מקום שמותר לספר לנשים מיהת ולכבס כיבוס שאינו גיהוץ ואפילו באנשים אינו דין שמותר ליארס:

אימא ר' יוסי אומר כל הנשים ינשאו פי' דה"ק כל הנשים יתארסו וינשאו חוץ מן האלמנה שלא תנשא מפני האיבול אבל באירוסין אין כאן איבול אלא תוך ז' ופרישנא דה"ק כל הנשים ארוסות גרושות ינשאו פי' לאו דגרש"י במתני' גרושות דא"כ היכי קתני עלה חוץ מן האלמנה דהא בגרושות איירי' אלא פרושי מפרשי' דכל הנשים דנקט משום גרושות ארוסו':

והא בברייתא. פי' הא דאמרי' שלש א) (או שתים) מיירי בברייתא פי' ולא בחיצונות ממש דהא אמרי' (קמייתא) [דהיתה] החיצונה אחת מהן טהורה אלא באותן המשוכות כלפי הראש (כזה). י"מ בברייתא בשורה החיצונה ובגוייתא מיירי בשורה הפנימית דאינם משוכות כלפי בית יד המסרק ולא חזו כולי האי הלכך שלשה (לא) דחזו במקצת אבל שתים לא חזו מידי כי שתי שורות יש למסרק של צמר חיצונה ופנימית והחיצונה עיקר המלאכה תלויה בהם והפנימית לקלוט את הצמר שלא יפול הלכך בחיצונות צריך שלש במקום אחד והפנימית דיין בשתים:

תני' כל הנשים יתארסו אנשואות קאי וחוץ מן האלמנה אתא לאשמעינן ולאו אארוסות ולמעוטינהו מלינשא דגבי הבחנה ר' יוסי מיקל טפי מכלהו כדאמרינן בד' אחין:

מה במקום שאסור לכבס ולספר כגון בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה מותר לארס נראה דל"ג לספר שהרי איך אמרי' מקום שמותר לספר כגון כל ימי אבלות א"א לומר כן שהרי כן שהרי אסור לספר כל שלשים יום כדילפינן פרע פרע מנזיר ולפי הספרים שגורסים לספר י"ל דמיירי באשה דשריא בנטילת שער כל ל' יום ודוחק הא דמנא לן דאסירא נטילת שער באשה בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה הלא אין זה לה אלא ניוול לגלח שערה וי"מ דמוכחינן [מהא] דמותר לספר תוך ל' יום בתכפוהו אבליו אבל בשבת שחל ט' באב להיות בתוכו סברא הוא לאסור משום דלא צריך רק להמתין מעט שיעבור ט' באב אבל באבלות שרי להקל שערו בתכפוהו אבליו. משמע הכא בתוך ל' יום מותר לכבס וא"ת הא אמרינן אבל אסור לכבס כסותו במים וי"ל התם מיירי תוך שבעה אבל לאחר שבעה שרי ועתה אף גיהוץ שלנו שרי דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם דהכי אמרינן התם וא"ת הא אמרינן דא"ר שמעון בן אלעזר לא אסרו אלא לכלים חדשים וגם קאמר התם אביי נפק בחומרתא סומקתי ורבא נפק בגידא דסרבלא משמע דגיהוץ בבבל לא שרי וי"ל דהתם מיירי שהיו שם הכלים מגוהצים מארץ ישראל א"נ יכול להיות שיש מקומות בבבל שיש בהם אומנים כמו בארץ ישראל ועתה יש לנו לאסור כל שלשים יום דאמרינן בתוספתא כל שלשים לתכבוסת וא"כ נהי נמי דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם מ"מ אסור דהא אף כיבוס שלהם אסור ועתה יש להזהר בכיבוס שלנו דהוי לבן ביותר והוי כגיהוץ ואסור ככיבוס שלהם ולכן יש להחמיר ולתת חלוק לבן שלו לחברו ללבשו טרם ילבשנו וכן נהגו העולם:

לישא וליתן ר"ל משא ומתן של שמחה דומיא דלבנות ולנטוע דמפרש התם כגון אבורנקי של מלכים:

וקודם דקודם נמי ק"ו ומה במקום שאסור לישא וליתן דהיינו קודם דקודם מותר ליארס וא"ת וליפרך מה לקודם דקודם שמותר לספר תאמר באבלות שאסור לספר וי"ל דלמסקנא ניחא ח) דאבלות ישנה מתחלה ועד סוף אבל אין להקשות דלשתרי תספורת כל ל' יום מק"ו דקודם דקודם שאסור לישא וליתן ומותר לספר ל' יום של אבלות כו' אינו דין שמותר לספר דזה אינו יכול להיות דהא ילפינן פרע פרע מנזיר לאסור כל ל' יום ואם תאמר ותספורת תיאסר בקודם דקודם בק"ו דאבלות שמותר לישא וליתן ואסור לספר וכן נמי משא ומתן לתסר כל שלשים יום של אבלות מק"ו מקודם דקודם דמותר בתספורת ואסור לישא וליתן וגם בזה יש לומר דלמסקנא ניחא הכל:

אמימר שרי לארס ביום תשעים א"ל ר"א לאמימר והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה להמתין ג"ח חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו א"ל ההוא לענין מניקה אתמרד רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו איני והא ההוא דעבד סעודת אירוסין ביום תשעים ואפסדי' רבה ההוא סעודתא סעודת נשואים הוה ומכאן מוכח שג"ח שאמרו לימות החמה ולא לימות הלבנה שהרי יום תשעים השלימו כבר ג"ח ופסק תלמודא והל' צ"ל כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו ויום שנתארסה בו, וצריכה להמתין ג"ח חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו ר' יוסי אומר וכו' ר"י אנשואות קאי והכי קאמר לי' לר"י כל הנשים נשואות יתארסו כדקאמרת דלא גזרי' ארוסות אטו נשואות. מיהו בהא פלוגנה עלך שלא חלקת בין אלמנה לגרושה והתרת לאלמנה ליארס בתוך ימי אבלה ואנא ס"ל אלמנה מן הנשואים לא תארס כל ל' יום של ימי אבלה מפני האבל. והאי כל הנשים יתארסו לאו למעוטי ארושה להינשא דהתם כר"י ס"ל וגבי הבחנה ר"י מיקל טפי מר' יהודא כדאמרי' לעיל פי' אלא באבלות איכא לאיפלוגי עלי'. וכמה כל ימי אבלה ל' יום. ור"י סבר דכי אלמנה מן הנשואין מותרת ליארס תוך ל' של אבלה דהא אר"מ ק"ו הוא מה במקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס, מאי היא. דתנן שבוע שחל ט"ב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת, ותניא קודם הזמן הזה ממעטין בעסקיהן מלישא ומליתן ומלבנות ולנטוע ומארסין ואין כונסין ואין עושים סעודת אירוסין ונשואין אלמא ערב ט"ב שאסור לכבס מותר ליארס תוך ל' של אבל שמותר לכבס א"ד שמותר ליארס, פי' דדוקא הגיהוץ והתספורת אסרו תוך ל' יום אבל הכיבוס לא נאסר אלא כל ז' גיהוץ לאחר שמכבסין הבגד מגהצין אותה בגהוץ כמו שעושין לחדשים ונראין הישנים כחדשים, ואי אמרת כי תניא ההיא מתני' מארסים קודם שבת שחל ט"ב בתוכה דהיינו מר"ח שגם לכבס מותר ותו ליכא ק"ו, אכתי הוא ק"ו ומה במקום שאסור לישא וליתן מותר ליארס מקום שמותר לישא וליתן דהיינו תוך ל' יום של אבל א"ד שיהא מותר ליארס.

בד"ה במקום שמותר לכבס כו' דהכי כתב בה"ג כשם שאסור לגלח במועד כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה כפי מה שראה הגירסא בתלמוד שלנו ובה"ג שלפנינו וא"א לומר כן דמשמע מדברי התוס' שבאו להביא ראיה מדברי בה"ג אתירוצא דר"י אורליינ"ש ואתירוצם דמצינו למימר דהכא אליבא דרבי יוסי קיימינן כו' ולפי גירסת התלמוד שלנו ליכא ראיה כלל ועוד דאי הוה ראיה מתלמוד ערוך שלפנינו לא ה"ל להביא ראיה מדברי בה"ג אלא מהתלמוד גופיה וע"כ הנראה דלכך מביאים התוס' דברי בה"ג כי לפי גירסתו בתלמוד ראיה הוא לתירוצם שכתבו אבל לפי גירסת התלמוד שלפנינו ליכא ראיה כלל ודו"ק:

בד"ה ומה במקום שאסור לישא כו' ועוד תימה דתספורת יהא אסור כו' עכ"ל ולא הקשו נמי דיהא משא ומתן שרי בקודם דקודם מק"ו דל' יום דאסור בתספורת משום דאין לומר שלא יהא סברא אחת מוכרחת ומשמע להו דאיסור משא ומתן בקודם דקודם מוכרחת וק"ל:

תוס' ד"ה במקום שמותר לכבס וכו' עד והר"ר יעקב מאורליינ"ש הביא מהך גירסא וכו'. ר"ל שהוא גריס הכא במקום שמותר לכבס ולספר ומפרש לה דהכא באשה איירי דשריא בסיפור ונטילת שער בימי אבלה והא דאמרינן ל' יום לגיהוץ ולתספורת היינו באנשים דוקא:

בא"ד דהכי כתב בעל ה"ג הספרים שלפנינו מוטעים בדבור זה וכך צ"ל כשם שאסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרנים במועד דברי ר"י ור' יוסי מתיר כל ל' יום אסור לתספורת אחד זקנו ואחד שער ראשו וכו' וכשם שאסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרנים בימי אבלו ור' יוסי מתיר והאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה וע"ש בדברי ה"ג וברייתא היא במועד קטן דף י"ח אלא שבעל ה"ג הוסיף בה קצת דברים ע"ש:

בא"ד ומיהו אין נראה וכו'. ר"ל דמ"מ אין לגרוס הכא לספר ולפרש דאיירי בנשים דא"כ מה יליף קל וחומר ואמר מה במקום שאסור לכבס ולספר וכו' מקום שמותר לכבס ולספר דשמא אשה דשריא הכא לספר שריא נמי התם וכן אי אליביה דר' יוסי קיימי' הכא ג"כ לא שייך ק"ו דשמא ר' יוסי דשרא לספר באבל שרא נמי בט' באב:

בא"ד וכן משמע מתוך ה"ג שהבאתי. ר"ל דכתב כל ל' יום אסור לתספורת וכו' ולא כתב דפליג עליה ר' יוסי עד לבסוף אחר שכתב כשם שאסור לגלח וכו' כתב פלוגתא דר"י ור' יוסי משמע מדבריו דלעיל לא פליג רבי יוסי:

ד"ה מלישא וליתן וכו' בפ"ב דתענית מוקי וכו' יש גורסים בפ' בתרא בירושלמי ועיין בטור א"ח בהלכות ט' באב:

גמ' דווקני זו דברי כו'. נ"ב פי' דיקנים:

רש"י בד"ה שתים טמאות דחזי למלתיה כצ"ל:

בד"ה היתה החיצונה אחת כו' ג' עם החיצונות כו' כצ"ל:

בד"ה והא דקתני כו' ולא בחיצונה ממש דהא כו' אחת מהן טהורה אלא לאותן המשוכות כלפי הראש דאינן כו' כצ"ל:

בד"ה והלכתא מניקה כו' שנולד בו ואשה כו' הד"א:

בד"ה כל הנשים יתארסו אנשואות קאי וחון מן האלמנה כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה במקום שמותר כו' דהא אמרינן בירושלמי במ"ק כו' כצ"ל. (עיין במהרש"א):

בא"ד בנטילת שיער וכן איתא בה"ג כצ"ל. ונ"ב פי' ומחלק בין אשה לאיש וק"ל:

בא"ד ועוד מצינו למימר דהתם אליבא דרבי יוסי כו' כצ"ל:

בא"ד בעל ה"ג ת"ר כשם שאסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרנים במועד כצ"ל. ונ"ב ברייתא היא בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י"ח) אלא שבעל ה"ג מוסיף והאשה מותרת כו' ע"ש ומוסיף נמי כל ל' יום אסור בתספורת כו' עד וכשם כו' ע"ש:

בא"ד מתוך ה"ג שהבאתי. נ"ב פי' מדקתני ברישא סתמא כל ל' יום אסור בתספורת כו' דדברי הכל היא ואח"כ במה שאמר וכשם שאסור לגלח כו' מתחיל פלוגתייהו:

בד"ה מאי היא כו' יחלוק אמתניתא דשרי לארס בט' באב כו' כצ"ל. ונ"ב פי' באיסור ט' באב ולאו דוקא ביומו וק"ל:

בא"ד דחק ומוקי כו' תפלוג אמתניתא דהתם כצ"ל:

בד"ה מלישא כו' בפרק בתרא דתענית מוקי בירושלמי בבנין כו' כצ"ל:

ונ"ב כך נ"ל להגיה אבל לא להגיה בפ"ק דתענית ובגמ' דילן משום דהתם איירי בתענית של גשמים והכא איירי בט' באב וכן הטור מביא הירושלמי:

גמרא מסרק כו' שתים וא' טהור. כצ"ל וכן ברש"י וצ"ל ג"כ בדבריו דחזי במקום דחזו וע"ש בכלים:

תד"ה במקום. דהא אמרי' בירושלמי במו"ק כו'. תיבת בירושלמי היא מהגהת רש"ל והיא לחנם כי כן מצינו בגמרא דילן שם (כז ב) בלשון אחר קצת:

בא"ד ועוד מצינו למימר דהכא כו'. כצ"ל וכ"ה במהרש"א:

תד"ה מאי היא (בסופו). דלא תיפלוג אמתניתא דהתם. כצ"ל וכ"ה במהרש"ל:

רש"י ד"ה מקום שמותר וכו' אבל בבוס לא. עי' מו"ק דף יט ע"א ברש"י ד"ה שמנה ימים וצ"ע:

רבי לא שנאה. רבי שסידר את המשנה לא שנאה שתהא משנה שלא רצה לסותמה: רבי חייא. תלמידו מנין לו שהלכה כמותה שסתמה בברייתא: שתים טמאות. דחזו למילתיה: אחת טהורה. דלא חזי למידי: אחת בפני עצמה. שאינה תחובה במסרק: טמאה. שראויה לנר או למיתוח לפרוש בגדים או חוט זו מזו: אחת מבינתיים. שמכל ג' הסמוכות ניטלה האמצעית תו לא חזי: היתה החיצונה. אחת מהשלימות הללו שנשתיירו ג' עם החיצונות ושן חיצונה רחבה היא כעין חיצונות שבמסרק של עץ שלנו הלכך לא מהניא בהדייהו וטהור: למלקט. מלקחים שקורין טנל''ש : לנר. לנקר את הנר: ולמיתוח. לפרוש בגד כעין החייטים שמותחין עורות במסמרים: טמאה. לקמן פריך דהא תנא רישא כולן אחת אחת בפני עצמן טמאות ואע''ג דלא התקינה: הא. דקתני שתים טמא בגווייתא אמצעיות דחזיין טפי שהן כנגד בית יד המסרק וכשהוא אוחז בו מכוונות הן לסרוק: והא. דקתני שלש אין שתים לא בברייתא ולא בחיצונות [ממש] דהא אמרינן היתה חיצונה אחת מהן טהור אלא אותן המשוכות כלפי הראש דאינן מכוונות כנגד בית יד המסרק ולא חזו כולי האי הלכך ג' הוא דחזו במקצת אבל שתים לא חזו ולא מידי: ל''א והוא עיקר בגווייתא וברייתא שתי שורות שינים יש למסרק של צמר חיצונות ופנימיות החיצוניות עיקר המלאכה תלויה בהן ופנימיות לקלוט הצמר שלא יפול והלכך בחיצונות צריך ג' במקום אחד והפנימיות דיין בב': בקתייהו. שנטל עמה חתיכת עץ והיא נעשית לה בית יד ואינה צריכה תיקון אחר: אלימתא. עבות ואינם צריכות בית יד: זו דברי ר''ש. ולאו סתמא הוא: וכן עושין מעשה. כלומר כך ראיתי מנהג חכמים עושים: רובו. של חדש ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם: והלכתא. מניקה צריכה להמתין כ''ד חדש חוץ מיום שנולד בו ואשה שאינה מניקה צריכה להמתין ג' חדשים חוץ מיום שמת בעלה וחוץ מיום שנתארסה בו (כל הנשים יתארסו אנשואות קאי חוץ מן האלמנה אתא לאשמועינן ולא אארוסות ולמעוטינהו מלינשא דגבי הבחנה רבי יוסי מיקל טפי מכולהו כדאמר בארבעה אחין): ק''ו. רב חסדא מתמיה על דברי רבי יוסי שאוסר ליארס מחמת אבילות כל ל' כדקתני לקמן כמה איבול שלה שלשים יום: במקום שאסור לכבס. שבת שחל ט' באב להיות בתוכה: מותר ליארס. דאירוסין לאו שמחה נינהו: מקום שמותר לכבס. תוך ל' יום של אבל דאבל אין אסור בתכבוסת אלא שבעה ימים דכל שלשים יום לגיהוץ תנן בפ' ואלו מגלחין (מו''ק דף כג.) אבל כיבוס לא דהא תספורת גופה אי לאו דאתיא פרע פרע מנזיר לא מיתסרא: קודם הזמן הזה. קא ס''ד קודם ט' באב דהיינו כל השבת שחל להיות בתוכה ממעטין כו': ומארסין. דלאו שמחה היא ומצוה קעביד: כי תניא ההיא. דמארסין: קודם דקודם. קודם שבת שחל ט''ב בתוכה דהתם מותר לכבס אבל תוך השבת כשם שאסור לכבס אסור נמי ליארס וליכא ק''ו:

במקום שמותר לכבס. גרסי' ול''ג לספר דהא אמרינן [בירושלמי] במועד קטן לגיהוץ ולתספורת שלשים יום והר''ר יעקב מאורליינ''ש הביא מהך גרסא דאשה מותרת בנטילת שער [וכן איתא בה''ג] ועוד מצינו למימר דהתם אליבא דר' יוסי קיימי דשרי תספורת באבל דהכי כתב בעל ה''ג כשם שאסור לגלח במועד כך אסור. לגלח בימי אבלו דברי רבי יהודה רבי יוסי מתיר כל ל' יום אסור לתספורת אחד זקנו אחד שער ראשו ואחד כל שער שבו וכשם שאסור. ליטול צפרנים במועד כך אסור בימי אבלו דברי רבי יהודה ר' יוסי מתיר והאשה מותרת בנטילת שער לאחר ז' ומיהו אין נראה דשמא אשה דשריא באבלה שריא נמי בתשעה באב וכן ר' יוסי דשרי לספר באבילות שרי נמי בתשעה באב ועוד נראה דלרבי יוסי נמי אסור לספר דמסתמא יליף פרע פרע מנזיר וכל ראשו הוא דשריא לגלח דניוול הוא אבל לספר אסור וכן משמע מתוך הלכות גדולות שהבאתי וא''כ לא גרסינן הכא לספר דגילוח כל הראש לא מיקרי סיפור.: שמותר לכבס. אחר שבעה ותוך ל' והא דמשמע בפ' ואלו מגלחין (מו''ק דף כג.) דאבל אסור לכבס כסותו במים היינו תוך ז' דדוקא גיהוץ אסור תוך שלשים יום ומיהו גיהוץ דידן שרי כדאמרינן בפ''ק דכתובות (דף י:) דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואין להאריך.: מאי היא דתנן. למאי דפרישית דבאיבול פליגי רבי יהודה ורבי יוסי קשה דנוקי הא דשרי לארס בתשעה באב כרבי יהודה דשרי נמי באבל וכי תימא מ''מ תקשה ליה שסברת רבי יוסי הפוכה מדרבי יהודה דר' יהודה מחמיר טפי בכיבוס מבאירוסין ולרבי יוסי איפכא ע''כ אין הש''ס חושש בכך דהא לקמן בעי למימר דתנאי היא וי''ל דאין נראה להש''ס ששום תנא יחלוק אמתני' דשרי לארס בט' באב אם לא ימצא ברייתא בפירוש דהא לקמן כשמצא ברייתא נמי בהדיא דקתני ממעטין מליארס דוחק ומוקי לה בסעודת אירוסין כי היכי דלא תפלוג אמתני' [דהתם]: מלישא וליתן מלבנות ולנטוע. בפרק בתרא דתענית [בירושלמי] מוקי בבנין ונטיעה של שמחה כגון אבורנקי של מלכים וי''מ דמשא ומתן נמי איירי בשל שמחה כגון צרכי חופה ואין נראה דלא אסר אלא סעודה עצמה ונראה דריבוי משא ומתן קא אסר שימעטו יותר מבשאר ימים: ומה במקום שאסור לישא וליתן. וא''ת מה לקודם דקודם שמותר לספר ועוד תימה דתספורת יהא אסור בקודם דקודם מק''ו דשלשים יום דאבילות שמותר לישא וליתן או משא ומתן ליתסר בשלשים יום דאבילות מק''ו דתספורת בקודם דקודם או תספורת לישרי בשלשים יום של אבילות ולפי המסקנא ניחא:

יבמות מג ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף מג - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד