יבמות מד ע"ב

דף מד - ב

הכל מודים במחזיר גרושתו,  שהולד ממנה פגום לכהונה. שאם ילדה בת, הרי היא פסולה להנשא לכהן, כחללה.

והוינן בה: מאן "הכל מודים"? מי הוא זה שמודה בענין הזה?

ומשנינן: שמעון התימני הוא המודה.

דאע"ג דאמר שמעון התימני אין ממזר מחייבי לאוין -

הרי נהי, על אף, דממזר לא הוי - אבל פגום לכהונה, מיהא, מכל מקום, הוי.

ודבר זה יש ללמוד אותו מקל וחומר מאלמנה, הנבעלת לכהן גדול:

ומה אלמנה לכהן גדול, שאין איסורה שוה בכל הכהנים, אלא אסורה היא לכהן גדול בלבד, בכל זאת, אם בא עליה כהן גדול הרי בנה פגום לכהונה, מדין חלל.

זו, מחזיר גרושתו משנישאת, שאיסורה שוה בכל - אינו דין שבנה פגום לכהונה!

ומקשינן: איכא למיפרך לקל וחומר:

מה לאלמנה, שכן היא עצמה מתחללת בביאתה לכהן גדול, ונעשית חללה, ואסורה מעתה לכל הכהנים.

וכמו כן אם היא בת כהן, היא נפסלת בביאה הזאת לאכילת תרומה, כדין חללה שאינה אוכלת תרומה.

ולכן דין הוא שיפגם גם ולדה, ויהיה חלל.

תאמר במחזיר גרושתו משנישאת, שהנבעלת עצמה אינה נפגמת לכהונה מחמת שהיא אסורה עליו להחזירה משנישאת לאחר, אלא כבר משעה שהתגרשה היא אסורה לכהן, מדין גרושה.

ואם בת כהן היא, אין היא מפסידה את זכותה לאכול בתרומה אם ימות בעלה בלי בנים ממנה ותחזור לבית אביה, לפי שבעילת אשה שחזרה לבעלה אחר שהתגרשה ממנו ונישאת לאחר, אינה פוסלת מאכילת תרומה, וכפי שיתבאר להלן [סט א].

ואם כן, מנין שיפגם זרעה לכהונה!?

ועוד, הרי במחזיר גרושתו יש מיעוט מיוחד של "היא"!

"היא" תועבה, כתיב בה. לומר: רק היא עצמה תועבה, להחזירה אליו אחרי שנישאת לאדם אחר, ואין בניה ממנו תועבין!

ועוד יש להקשות: הא תניא: המחזיר גרושתו, והנושא חלוצתו, והנושא קרובת חלוצתו -

רבי עקיבא אומר: אין לו בה קדושין, כי אין תפיסת קידושין בחייבי לאוין כמו שאין תפיסת קידושין בחייבי כריתות.

ולכן אינה צריכה הימנו גט.

והיא פסולה לכהונה מדין זונה, לפי שכל אשה הנבעלת למי שאין לו בה תפיסת קידושין, נאסרת לכהן מדין "זונה".

["חללה" היא רק אשה הנבעלת באיסור כהונה, כגון אלמנה הנבעלת לכהן גדול, או גרושה הנבעלת על ידי כהן הדיוט].

וולדה פסול, ממזר. שהיות ואין בה תפיסת קידושין [לשיטת רבי עקיבא], הולד ממזר.

וכופין אותו להוציא.

וחכמים אומרים: יש לו בה קדושין, וצריכה הימנו גט. והיא כשרה, וולדה כשר.

והוינן בה: זה שאמרו חכמים שהולד של מחזיר גרושתו הוא ולד כשר - למאן, למי כשר ולדה?

לאו, האם לא להנשא לכהונה!

ומוכח שולד של מחזיר גרושתו, לדברי חכמים, אינו חלל!

ודוחה הגמרא: לא. אין הוא כשר לכהונה, אלא רק לקהל, להנשא לכל ישראל, חוץ מאשר לכהנים.

אי הכי, שהכשרות שלו היא רק לקהל, זה שאמרה הברייתא על הנבעלת עצמה ש"היא כשרה" - למאן, למי היא כשרה להנשא?

אילימא שהיא כשרה להנשא לקהל - פשיטא הוא!

וכי משום דזניא - אפסלה לקהל!?

אלא לאו, היא כשרה לכהונה.

ומדהיא כשרה לכהונה - הרי הכשרות האמורה בברייתא לגבי ולדה, נמי כשרות לכהונה היא!

ומוכח, שולד מחזיר גרושתו אינו חלל! ודוחה הגמרא את הראיה מלשון הברייתא הזאת שולד מחזיר גרושתו כשר לכהונה, כנגד רב יוסף שהביא בשם רבי שמעון ברבי שהלוד שלה פגום לכהונה:

מידי איריא, כלום אמרה הברייתא שמדובר בכשרות הולד כמו בכשרות האם?

והרי אפשר לומר: הא, כשרות האם, כדאיתא, היא במה ששייך בה.

שהיא כשרה אפילו לכהונה [לאכילת תרומה].

והא, כשרות הולד, כדאיתא, במה ששייך בו.

שהוא כשר לבוא בקהל, אבל הוא פגום לכהונה.

ומוכיחה הגמרא שאכן כך הוא הסבר הברייתא:

הכי נמי מסתברא, שהא כדאיתא והא כדאיתא:

דקתני רישא בדברי רבי עקיבא, שהמחזיר גרושתו, היא פסולה, וולדה פסול.

היא פסולה - למאן?

אילימא לקהל, וכי משום דזניא אפסלה ליה לקהל?

אלא לאו, לכהונה, שנפסלה מדין זונה, ככל אשה הנבעלת למי שאין לו בה תפיסת קידושין!

ואילו זה שאמר רבי עקיבא שולדה פסול - למאן, לגבי מי אמר רבי עקיבא שהולד "פסול"?

אילימא פסול לגבי כהונה, ומתוך זה יש לנו לדייק: הא לקהל - כשר.

אי אפשר לומר כך. כי הרי אמר רבי עקיבא במשנתנו, שהמחזיר גרושתו - הולד ממזר!

אלא פשיטא שכונת רבי עקיבא היא לפוסלו אפילו לקהל מדין ממזר.

ומדרישא, בדברי רבי עקיבא, עלינו לחלק בין פסול האם ופסול הוולד, ולומר שהם מדברים בפסולים חלוקים, שהיא נאסרת רק לכהונה והולד נאסר אפילו לקהל, והיינו: הא כדאיתא והא כדאיתא.

סיפא נמי, בדברי חכמים, יש לנו לומר: הא כדאיתא והא כדאיתא. וכשרות האם היא בין לקהל ובין לכהונה, ואילו כשרות הולד היא רק לקהל, ולא לכהונה!

ועתה באה הגמרא ליישב את הקושיה השניה שהקשתה על רבי שמעון ברבי, שהרי נאמר במחזיר גרושתו לשון של מיעוט "תועבה היא", המלמד שרק היא תועבה, להחזירה משנישאת לאחר, אך אין בניה ממנו תועבים, לומר שאינם פגומים לכהונה:

ומה שהקשית מהכתוב "היא תועבה", ולמדת ממנו שבניה מהמחזיר גרושתו אינם תועבה - נמי לא קשיא. לפי שלא זה בא המיעוט של "היא" ללמד. אלא יש למעט ממנו את צרתה הנופלת יחד עמה ליבום, וכך יש לך לדרוש את המיעוט מ"היא":

רק היא עצמה, היא תועבה ליבם, ואין צרתה תועבה ליבם, והיא יכולה להתייבם לו.

אבל בניה ממנו - תועבין הם!

ובכך תירצה הגמרא עד עתה את שתי הקושיות האחרונות על רבי שמעון ברבי.

אלא, רק לימוד הקל וחומר של רבי שמעון ברבי מאלמנה לכהן גדול, עדיין קשיא.

והיא הקושיה הראשונה, שיש לפרוך את הקל וחומר, כי מה לאלמנה לכהן גדול, שולדה פגום לכהונה, שכן היא עצמה מתחללת, תאמר במזיר גרושתו שהיא עצמה אינה מתחללת בהחזרתה אליו!

ומכח קושיה זו, שאין עליה תשובה, אומרת הגמרא שיש להעמיד את דברי רבי שמעון ברבי בצורה אחרת:

אלא אי אתמר, הכי אתמר:

אמר רב יוסף, אמר רבי שמעון ברבי: הכל מודים בבא על חייבי כריתות - שהולד פגום לכהונה!

ומבארת הגמרא: מאן הכל מודים? - רבי יהושע הוא!

דאע"ג דאמר רבי יהושע אין ממזר מחייבי כריתות אלא רק מחייבי מיתות בית דין -

נהי דממזר לא הוי - פגום לכהונה מיהא הוי.

ויש ללמוד זאת מקל וחומר מאלמנה:

ומה אלמנה לכהן גדול, שאין איסורה שוה בכל - בנה פגום לכהונה, והרי הוא חלל.

זו, שאיסורה שוה בכל - אינו דין שבנה פגום לכהונה!

וכי תימא לפרוך: מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת לכהונה, שנעשית חללה מעתה!

תשובתך: הכא נמי, בבעילת חייבי כריתות, כיון שבעלה - עשאה "זונה", וגם פסול זה הוא פגם לכהונה, כמו חללה מכהן גדול שנשא אלמנה.

אבל כשעשינו את הקל וחומר למחזיר גרושתו, לא יכולנו לענות שגם היא נעשית זונה בבעילתה, כי אין נעשית זונה אלא הנבעלת למי שהוא "זר אצלה מעיקרא", אבל זאת שהתגרשה ונישאת לאחר והחזירה אליו, אינה זרה אצלו "מעיקרא" [לשון הגמרא סט א, והעיקרון הזה יבואר במקומו. רש"י].

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכל מודים, בעבד ועובד כוכבים הבא על בת ישראל, שהולד ממזר.

והוינן בה: מאן הכל מודים?

ומשנינן: שמעון התימני הוא.

דאע"ג דאמר שמעון התימני שאין ממזר מחייבי לאוין -

מאן הכל מודים שמעון התימני. פי' אבל ר' יהושע לא מודה, דהא שמעינן ליה (דאמר בפ"ק דף ט"ז) בני צרות מעידני לכם ותו אמר ר"י בת משולחת כשרה לכהונה היא תועבה ואין בני' תועבין בשלהי מסכת נדה (דף ס"ט וע') וקשי' לן ונימא משום דק"ו דאלמנה ליתי' איכא למימר ההיא פלוגתא היא דהא אמר ר' יוחנן בן נורי בפ"ק דמכילתין (דף י"ד) אם נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש דהיינו מק"ו דאלמנה וכן פירש"י ז"ל אלמא איכא דדריש ק"ו ולא פריך ומש"ה לא אמר ר' יהושע לאנשי אלכסנדרי' במס' נדה (דף ס"ט) ק"ו דאלמנה ליתי' אלא א"ל רחמנא מעטי' משום דמשמע ליה לר"י מיעוטא היא בין לצרה בין לבני' ור' יוחנן ב"נ לא משמע לי' מיעוטא אלא לצרה אבל בני' תועבין ואי משום פירכא דשכן היא עצמה מתחללת ס"ל נמי דאף זו מתחללת ולית לי' הא דאתמר בפ' אלמנה לכ"ג (יבמות דף ס"ט) לאיש זר מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי מחזיר גרושתו וכן יבמה לשוק אלא כל שזר אצלה אפי' הנך מתחללות מ"מ איכא אתמהה בהך סוגיין היכי לא אקשי לרב יוסף מר' יהושע ולא מסייען לי' מר' יוחנן ב"נ ונראה שהולד פגום דקאמר ר' יוחנן ב"נ מזוהם קאמר משום לעז שהוא מטפה אסורה אבל לא שיהא פגום לכהונה ממש ומש"ה לא מייתינן הכא סיוע לשמעתי' ודר' יהושע לא מייתי' הכא משום דמיקל ולדידי' לא קאמרינן והא דמקשינן הכא מהך ברייתא דקתני וחכ"א הולד כשר בדין הוא דלוקמה כר' יהושע אלא משום דרבנן דפליגי' עלי' דר"ע במתני' שמעון התימני ואינון נמי רבנן דברייתא [עוד י"ל] דההוא דאמר להו ר' יהושע לאנשי אלכסנדרי' היא תועבה בעלמא אוקמינהו ולא אמר להו ק"ו ליתי' משום דבורים נינהו וזר אצלה מעיקרא לא משמע להו ומיהו עיקר טעמא לדידי' משום פירכא דק"ו והכי משמע בפ"ק דמסכתי' (דף ט"ו) דקאמרינן לר' יהושע או דילמא איכא למפריך מה לאלמנה וכו' ועלה קאמר בני צרות מעידני לכם.

הכל מודים בעכו"ם ועבד וכו'. מאן הכל מודים שמעון. פי' אבל לא ר' יהושע משום דלדידיה לא יהא לאו זה חמור מחייבי כריתות שאעפ"י שאין קדושין תופסין בהן אין הולד ממזר ומנא תימרא שאין קדושין תופסין בחייבי כריתות לר' יהושע מדתנן הכי במסכת קדושין (דף ס"ו) ואיתמר בגמרא מנא לן והוינן בה ולר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין וכו' ולא מדכר ר' יהושע ותו תנן (ברפ"ק דף ב'] חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ולא פליג בה ר' יהושע כדאמרינן ענה (דף ט') בפלוגתא לא קמיירי ושמעינן ליה נמי דמודה בה דבעי מיניה (דף ט"ו) צרת הבת מה הוא ואמר להו מחלוקת ב"ש וב"ה והתם נמי אמר בחייבי כריתות הולד פגום ובחייבי לאוין אין הולד פגום ואיתמר עלה משום דחייבי כריתות אתי מק"ו דאלמנה דכיון דאין קדושין תופסין בה פסולה משא"כ בחייבי לאוין וכדפירש"י ז"ל (שם) והיינו נמי דאמרינן בסוף פרק ר"ג (יבמות דף נ"ג) אלא לר"ל דאמר בכרת איצטריך לאשמועינן אין קדושין תופסין בחייבי כריתות ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ"ג) נמי איתמר מי איכא למ"ד קידושין תופסין בחייבי כריתות אלמא ר' יהושע נמי לא פליג אלא בממזרות כדלקמן הילכך לר' עקיבא ושמעון התימני דלא אשכחן אין קדושין תופסין ולאו ממזר האי נמי ממזר לר' יהושע כיון דמיעט רחמנא כריתות מממזר האי נמי לא הוי ממזר.

מאן מודים שמעון התימני. ודוקא שמעון התימני אבל לר' יהושע אפילו פגום לא הוי כדאמר בהדיא לעיל בשלהי פרק קמא (יבמות טו, ב) שאלו את ר' יהושע צרת הבת מה היא ואסיקנא דתרתי בעו מיניה, צרות מאי אם תמצא לומר כבית הלל בני צרות דבית הלל לבית שמאי מהו, למאי נפקא מינה למיפשט ולד מחזיר גרושתו לבית הלל, מי אמרינן קל וחומר מאלמנה לכהן גדול, ופשיט להו בני צרות מעידני לכם, ועוד דבהדיא אמר ליה לבני אלכסנדריא בת משולחת כשרה לכהונה היא תועבה ואין בניה תועבין. ואיתא בנדה בשלהי תינוקת (נדה ע, א) ולר' יהושע קל וחומר ודאי אית ליה כדאיתא בסמוך דאמרינן הכל מודים בבא על הנדה בבא על חייבי כריתות שהולד פגום מאן מודים ר' יהושע קל וחומר מאלמנה לכהן גדול, אלא דהכא מיעטיה רחמנא מדכתיב היא, ומשמע ליה לר' יהושע דהיא מיעוטא היא בין לצרות בין לבנים, והיינו דאמר להו התם לבני אלכסנדריא היא תועבה ואין בניה תועבין ולא אמר להו קל וחומר לית לי אף על גב דאינהו בהדיא אמרי ליה מי אמרינן קל וחומר מאלמנה, וטעמא כדאמרן דאי אמר להו קל וחומר לית ליה הא ודאי אית ליה אלא דהכא לית ליה משום מיעוטא היא והילכך קא פשיט להו ממקום שבא עיקרו של הכשר, כנ"ל אע"פ שראיתי למקצת מרבותי שכתבו בענין אחר.

מאן הכל מודים שמעון התימני. ודוקא שמעון התימני אבל לר' יהושע לא, דלא עדיפי ליה עכו"ם ועבד מחייבי כריתות ובהדיא פליג ר' יהושע במתניתין בחייבי כריתות ואמר אין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין, וכי תימא דכללא הוא לכל שאין קדושין תופסין בה הוי ממזר וחייבי כריתות דאינן ממזרין לר' יהושע דלמא תפסי בהו קדושין לר' יהושע, לא היא, דבהדיא אמרינן בשלהי פרק רבן גמליאל (להלן יבמות נג, א) הניחא לר' יוחנן דאמר כולה ביתא בלאו קאי אצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות, אלמא מלתא פשיטא הוא, וליכא מאן דאית ליה קדושין תופסין בחייבי כריתות. ואמרינן נמי בפרק ד' מיתות (סנהדרין נג, א) מי איכא למאן דאמר קדושין תופסין בחייבי כריתות, ומיהו אי משום הא אכתי הוה אפשר למימר דאפילו ר' יהושע מודה בה דשאני חייבי כריתות דתפסו בהו קדושין בעלמא, אבל עכו"ם ועבד דלא תפסו בהו קדושין כלל הכל מודים שהולד ממזר. אלא ליתא דלעולם לא עדיפי לר' יהושע מחייבי כריתות, ולפום כן אמר הכא מאן הכל מודים.

מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת בין להנשא לכהן הדיוט בין לתרומת בית אביה אם היא כהנת משא"כ בזו דכבר היא פסולה ועומדת לכהונה דגרושה היא ואי לתרומת בית אביה לא מיפסלא אלא כשנבעלה לפסול לה שהוא זר אצלה מעיקרא כדכתיב כי תהיה לאיש זר וכדאיתא לקמן במכילתין:

איכא למיפ' מה לאלמנה שכן עצמו מתחללת וא"ת כיון דהא איפרי' האי ק"ו דאלכסנדרי' לר' יהושע על בת משולחת אי אמרי ק"ו מאלמנה למה הוצרך ר' יהושע לבא עליהם משו' היא תועבה ואין בניה תועבה תיפוק לה משום דאפי' דרשת ואין צרתה תועבה מ"מ הוי ק"ו פריכא י"ל דלרווחא דמילתא בעי לשנויי ליה מקרא וס"ל נמי דתרוייהו ש"מ היא תועבה ואין בניה תובעה ואין צרתה תועבה:

מאן הכל מודים שמעון התמני וכו' עד אבל הני דלא תפסי בהו קדושי' כחייבי כריתות דמי פי' דמשום הכי לא מצי למימר מאן מודים ר' יהושע דהא איהו אפי' מחייבי כריתות לא עביד ממזר וא"ת ודילמא חייבי כריתות לר' יהושע משום דתפסי בהו קדושי' אבל הני כחייבי מיתות ב"ד דמי והולד ממז' ואמאי לא קאמר מאן מודים ר' יהושע נמי י"ל דליכא למ"ד קדושי' תופסים בחייבי כריתות דהא קרא כתיב ואשה אל אחותה לא תקח ובהדיא תנינן לה בקדושי' ולא פליג בה ר' יהושע ובהדיא אמרי' בפ"ד מיתות מי איכא למ"ד קדושי' תופסי' בחייבי כריתות ולק' (דף נ"ג) בפר"ג לר"ל איצטריך לאשמועי' דאין קדושי' תופסי' בחייבי כריתות והא דאמרי' בעכומ"ז ועבד לא תפסי בהו קדושי' כבר פירשתי במס' קדושי' בס"ד:

הכל מודים במחזיר גרושתו. צ"ע אמאי נקט מחזיר גרושתו טפי מאינך חייבי לאוין נראה משום דס"ד דאין הולד פגום משום דכתיב היא תועבה דמשמע ואין בניה תועבין קמ"ל דהולד פגום ונימא דהיא תועבה אבל אין צרתה תועבה:

היא פסולה וולדה פסול נראה היא פסולה לתרומה אע"ג דבעינן זר אצלה מעיקרא כיון דר' עקיבא אומר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין אמרינן כיון שבעלה עשאה זונה אע"ג דבעינן זר אצלה מעיקרא כיון שאין קדושין תופסין א"כ הוי כמו חייבי כריתות וחייבי כריתות הוי כמו זר אצלה מעיקרא אבל י"מ היא פסולה לכהן ולא נהירא דהא מקודם לכן איפסילא ליה משום גרושה וי"ל דר"ל לכהונה וקאי אקרובי חלוצתו וכן פר"ח:

היא כשרה. פר"ח ז"ל דלא קאי אמחזיר גרושתו דנהי נמי דולדה כשר משום דכתיב היא תועבה ואין בניה תועבין מ"מ איהי אפסלא מתרומה דבי נשא ובירושלמי מפרש כן ולא עת עתה להאריך:

א) ושמעתי מתרצים כי רבי עקיבא מפיק מקרא דהיא תועבה למימר ואין צרת סוטה תועבה ובהא שפיר איצטריך דליכא למימר דלא שייך בה צרה דהא מקודם ששטתה היתה זאת צרתה כי קדושי הסוטה היו טובים בתחלה וא"ת ולמה לי קרא דכי תהיה אלמנה וגרושה דעובד כוכבים ועבד פסלי אשה בביאתן הא ידעת ליה שפיר מלאיש זר אליבא דר"ע דס"ל דאין קדושין תופסין וכיון דאין קדושין תופסין הולד ממזר והשתא ממזר הוי מפסיל בביאתו מבעיא דהא עובד כוכבים ועבד חייבי לאוין נינהו וזר מעיקרא נינהו וי"ל דס"ד הואיל ולא תפסי בה קדושי כלל דלא פסלי אשה בביאתן להכי אצטריך קרא דובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה:

ב) גם בפרק כשם משמע כן דקאמר תרומה נמי עשה בה ספק זונה כזונה אלמא דזונה אסורה מלאכול בתרומה וקשה ומנלן דזונה פסולה מלאכול בתרומה אי משום דפסולה לכהונה הלא גרושה פסולה לכהונה ואינה פסולה לתרומה וי"ל דזונה פסולה לתרומה משום דכתיב זונה וחללה אתקש זונה לחללה וחללה פשיטא לן דפסולה לתרומה וקשה דאמרינן לקמן ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות ומאי קאמר הא מזונה נפקא דכיון דבעלוה חייבי כריתות עשאוה זונה וזונה פסולה לתרומה לכן נראה דלא ידעינן דזונה פסולה לתרומה אלא מדאמרינן לקמן כיון שנבעלה לפסול לה פסלה מקרא דמייתי לקמן כי תהיה והכי פירושא ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות דוקא דלא מצינן למימר הא ידעינן שפיר למ"ד יש ממזר מחייבי כריתות כיון דממזר הוי כ"ש דמפסיל בביאתו א) הא משום הכי לא שמעינן פיסול דתרומה דלא ידעינן פיסול דתרומה מפיסול ביאה כלל ומשני אמר קרא כי תהיה בהנך דאית בהו הויה דהיינו חייבי לאוין דתפסי בהו קדושי מעתה דשמעינן בחייבי לאוין כ"ש בחייבי כריתות דיש מביאתו ממזר וגם לר' יהושע דאמר אין ממזר מחייבי כריתות מ"מ שמעינן דפסלה לתרומה מכ"ש דחייבי לאוין דפסלי לה לקמן:

תנא המחזיר גרושתו והנושא קרובות חליצתו ר"ע אומר אין לו בה קידושין וא"צ ממנו גט והיא פסולה ולדה פסול וכופין אותה להוציא וח"א י"ל בה קדושין וצריכה ממנו גט והיא כשרה למאי אי לימא לקהל פשיטא משום בדינתיה אפסלה מקהל אלא פשיטא לכהונה. פי' לא שתנשא לכהונה שהיא גרושה אלא שאם היתה בת כהן לא נפסלה בבעילה זו מתרומה דבי נשא כדאמרי' לקמן בפ' אלמנה לכ"ג שאיש זר אצלה מעיקרא הוא שפוסלת מתרומה דבי נשא יצא מחזיר גרושתו שלא הי' דר אצלה מעיקרא. וכן נמי הנושא את חלוצתו ולדה כשר לכהונה שבתה כשרה להנשא לכהן דא"ק היא תועבה ואין בניה תועבים. אמר רבה בב"ח אר"י הכל מודים בגוי ועבד הבא על ב"י שהולד ממזר מאן הכל מודים שמעון התימני דאע"ג דאמר שמעון התימני אין ממזר מח"ל ה"מ בח"ל דתפסי בהו קידושין אבל הני דלא תפשי בהו כח"כ דמי.

ואם נשא כהן בת עבד ועובד כוכבים הבא על בת ישראל מוציאין אותה מידו אבל בנו ינשא לכהונה לכתחלה שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין לכהונה וחציו עבד וחציו בן חורין שבא על בת ישראל הולד פגום לכהונה שהיא עצמה מתחללת ואע"פ שיש אלמנות וגירושין בה מצד החירות אין לה אלמנות וגירושין מצד עבדות:

גמרא איכא למפרך מה לאלמנה כו' ועוד היא תועבה ואין בניה כו' ויש להקשות לפי סברת המקשה ע"כ חדא מהני קושיות ליתא דאי הפירכא פירכא גמורה א"כ ל"ל קרא דהיא תועבה ואין בניה כו' (ב) וי"ל בדוחק דודאי הפירכא פירכא גמורה היא כדמסיק והיא תועבה ידע המקשה דאיכא למדרש ביה דרשא אחרינא אלא דפריך אי נמי לא הוה הפירכא פירכא גמורה מ"מ מנ"ל למילף האי ק"ו אליבא דשמעון התימני דהא איכא למימר דדריש היא תועבה ואין בניה תועבין והמתרץ השיב כיון דאיכא למדרש מיניה ואין צרתה תועבה מסברא לית לן למדרש היא תועבה ואין בניה תועבין:

בגמרא אמר רבי שמעון בריבי הכל מודים בבא על חייבי כריתות שהולד פגום כו'. יש לדקדק אמאי חזר ממה שאמר הכל מודים שמעון התימני ואימא דהכי אתמר הכל מודים בעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל דהולד פגום ומאן הכל מודים שמעון התמני דאע"ג דבשאר חייבי לאוין אין הולד פגום דלא הוי ק"ו מאלמנה לכ"ג בעבד ועובד כוכבים הוה פגום כדלקמן לכולהו אמוראי ויש לייישב דרב יוסף מרא דשמעתין אית ליה לקמן לדברי רבי בעבד ועובד כוכבים דהולד ממזר אליבא דשמעון התימני דאין דומה דרבי שמעון פליג עליה וק"ל:

בתוס' בד"ה הכא נמי כיון כו' וק"ק כו' משמע היכא דהוי ממזר פשיטא וכו' אפי' לא הויא זונה כו' עכ"ל לא ידענא משמע דכיון דלרע"ק ולשמעון התימני קאמר הכי השתא ממזר כו' כמ"ש התוס' לעיל ולדידהו הא בהא תליא היכי דהוי ממזר לא תפסי קדושין והוי זונה מביאת זנות כדאמר פ' כל האסורין ודו"ק:

תוס' ד"ה הכא נמי כיון דבא עליה וכו' עד ולא ממעטי מכי תהיה וכו' אלא עובד כוכבים ועבד ולהכי אצטריך קרא דאלמנה וגרושה וכו'. ר"ל דשם בפ' אלמנה פריך ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות פי' חייבי כריתות דוקא ומנ"ל לומר חייבי לאוין כגון גר עמוני ומואבי מצרי אדומי וכותי נתין וממזר ומשני כי תהיה אמר רחמנא הנך דאית בהו הויה ר"ל וחייבי כריתות לאו בני הויה נינהו מכלל דלא איירי קרא בחייבי כריתות אלא בחייבי לאוין הנך דזרים אצלה מעיקרא הנזכרים לעיל אי הכי עובד כוכבים ועבד לא ליפסל פי' משום דהם ג"כ לאו בני הויה נינהו ולא אתו מכי תהיה לאיש זר ומשני דאתו מכי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגירושין וכו' והשתא מבואר שפיר דאי לאו לא תהיה דמשמע דהנך דאית בהו הויה לא הוי ילפינן מניה חייבי לאוין אלא הוה מוקמינן לקרא אחייבי כריתות והואיל וכן הוה ממעטינן מניה ג"כ עובד כוכבים ועבד לכך אצטריך אלמנה וגרושה למילף מניה עובד כוכבים ועבד דפסלי בתרומה:

בא"ד וקצת קשה דבפ' י' יוחסין וכו' ומיהא לר' יהושע וכו'. נ"ל דכך צ"ל ומיהו לר' יהושע דלא הוי ממזר מחייבי כריתות שם זונה גורם וכו' ור"ל דלר' יהושע אתי שפיר ואח"כ כתבו וזהו דוחק דבכל דוכתין דמשמע דשם זונה גורם וכו' אתי כר' יהושע כנ"ל למחוק הוי"ו גבי ושם ולהוסיף ד' גבי משמע ודו"ק:

בא"ד ולעיל בסוף פ' ד' אחין הביא ר"י כו'. אקושיא דבריש הדבור קא מהדר:

ד"ה עשאה זונה משמע דלר' יהושע אין קדושין תופסין וכו'. ר"ל מדקאמר עשאה זונה ע"כ צ"ל אע"ג דלא הוי הולד ממזר לדידיה מ"מ ס"ל דאין קדושין תופסין מדקאמר עשאה זונה ובתפיסת קדושין דוקא תלוי שם זנות וכו' וכן בפרק ר"ג וכו'. ר"ל דבס"פ ר"ג נמי משמע דלכ"ע אין קדושין תופסין בחייבי כריתות מדפריך שם בגמרא אצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות משמע דליכא מאן דפליג וכו':

גמ' כיון שבעלה עשאה זונה כו'. נ"ב ה"ה דהוה מצי לאוקמי בחייבי לאוין והיכא דהוי זר אצלה מעיקרא אלא דמלתא דפסיקא נקט דבזר אצלה מעיקרא דאתיא מכי תהיה לאיש זר וגו' פליגי ביה תנאי בפ' אלמנה לכ"ג ע"ש אבל חייבי כריתות דעשאה זונה ליכא מאן דפליג נ"ל:

רש"י בד"ה המחזיר גרושתו כו' קדושין דקסבר ר"ע כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה היא כשרה לכהונה כו' דמאי דריש ביה ר"ע כו' כצ"ל. בד"ה הכא נמי כו' כיון דחמירי כזרים אצלה מעיקרא חשיבי כו' כצ"ל:

בא"ד חייבי כריתות דחמירי אלא דוקא בחייבי לאוין כצ"ל. ונ"ב פי' לפירושו לא בא למעט היכא דלא תפסי קדושין דאינה אסורה בתרומה אלא בחייבי לאוין היכא דלא תפסי בה קדושין ודו"ק:

בא"ד אלא ביאת זנות כו'. נ"ב פי' לענין מלקות הוא דלא מלקינן משום זונה אלא בכה"ג אבל מ"מ אפילו תפסי בה קדושין הויא פסולה לכהן היכא דהוי זר אצלה מעיקרא כו' כמו שכותבין התוס' גופייהו אח"כ דילפינן מק"ו כו' והיא סברת הראב"ד בפרק י"ח דהלכות ביאה ע"ש:

בא"ד דליכא בה לאו בתרומה דלא ילפינן מלאיש זר אלא מאלמנה וגרושה א"נ משום כו' שם זונה גרם לה כו' כצ"ל:

גמרא ועוד היא תועבה כתיב ואב"ת. עי' מהרש"א נעלם מכ"ת דברי התוס' לעיל (טו) ד"ה נעשה דאיצטריך מיעוטא דהיא משום דטומאה כתיבא בה או משום שלא תדרוש מלשון תועבה שבניה תועבין ע"ש:

רש"י ד"ה שכן היא עצמה. לא יחלל זרעו ולא כתיב ולא יחל ומשמע ב' חלולים כו'. והכי מפרש בקדושין וע"ש דילפינן בענין אחר ועי' מהרש"א לעיל (טו ב) ובסנהדרין (נא):

תד"ה הכא (בסופו). ומיהו לר' יהושע דל"ה ממזר מח"כ שם זונה כו'. כצ"ל בל"ו וכ"ה המהר"ם: