דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - ב

אלא,  בטבל ולא מל - כולי עלמא לא פליגי, דמהני, שמועיל להתגייר בכך, כמו באמהות.

כי פליגי - במל ולא טבל.

רבי אליעזר יליף מאבות, שמלו.

ורבי יהושע סבר שבאבות נמי, כמו באמהות - טבילה הוה. והוינן בה: מנא ליה לרבי יהושע שהיתה טבילה גם באבות?

אילימא מדכתיב [שמות יט]: "לך אל העם וקדשתם היום ומחר, וכבסו שמלותם".

ונלמד בקל וחומר: ומה במקום שאין טעון כבוס, כגון טמא בעלמא, כמו בעל קרי, שאינו טעון טבילת בגדיו ["כיבוס"], בכל זאת הוא טעון טבילה לטהר את עצמו.

מעמד קבלת התורה בסיני, שהוא מקום שטעון כבוס [טבילת] בגדים, לטהרתם, כמבואר בכתוב "וכבסו שמלותם" - אינו דין שטעון טבילה לטהר גם את עצמם!

ודחינן: ודלמא כונת הכתוב ב"כיבוס" היא לנקיות בעלמא!

שהרי לא מצינו בו חובת טבילה לטהרה באדם, ויתכן שמשמעות הכיבוס של הבגדים אינה הטבלתם לטהרה, אלא כיבוסם לצורך נקיות.

אלא, מהכא [שמות כד]:

"ויקח משה את הדם, ויזרוק על העם" - היזה עליהם את הדם.

וגמירי, יודעים דבר זה בתורת הלכה למשה מסיני, דאין הזאה - בלא טבילה לפניה.

ורבי יהושע - טבילה באמהות מנלן?

סברא הוא, דאם כן, במה נכנסו האמהות תחת כנפי השכינה?

אמר חייא בר אבא אמר יוחנן: לעולם אינו גר עד שימול ויטבול.

והוינן בה: הא פשיטא היא, שהרי יחיד ורבים - הלכה כרבים!

ומשנינן: מאן "חכמים" - רבי יוסי! ואין זו מחלוקת בין יחיד ורבים, ואין זה פשוט שהלכה כרבי יוסי, והוצרך רבי יוחנן להשמיענו זאת.

דתניא: הרי שבא גר, ואמר מלתי ולא טבלתי -

מטבילין אותו, ובכך הוא נעשה ישראל גמור, ואין צורך לבדוק אם היתה מילתו לשם גרות. היות ומה בכך אם לא היתה מילתו לשם גרות, והרי אין בה צורך, אלא די בטבילה, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר: אין מטבילין אותו עד שנבדוק אם היתה מילתו לשם יהדות, כי שמא גבעוני מהול הוא, וצריך הוא גם הטפת ברית.

לפי שסובר רבי יוסי שצריך מילה וטבילה כדי להתגייר.

ומוסיפה הברייתא, שיש נפקא מינה בין רבי יהודה לרבי יוסי לגבי דיו טבילה בשבת של גר שנימול אך עדיין לא טבל.

כי טבילה של גרות אסורה בשבת משום "תיקון גברא", היות שגזרו חכמים שלא לעשות כל תיקון בשבת, משום מלאכת "מכה בפטיש", שהיא אב מלאכה, ויסוד דינה הוא האיסור לתקן בשבת.

אך לפי רבי יהודה, הסובר שאפשר להתגייר במילה בלבד או בטבילה בלבד, הרי אם אירע שכבר מל הגר ביום חול, ואינו צריך עוד לטבול, ובכל זאת באים להטבילו, אין בטבילה הזאת משום "תיקון גברא" - לפיכך מטבילין גר בשבת, דברי רבי יהודה.

ורבי יוסי אומר: אין מטבילין אותו בשבת, שבכך הוא "מתוקן" מגוי ליהודי, ואסרו חכמים לתקן בשבת אפילו "תיקון גברא".

אמר מר בברייתא: לפיכך מטבילין גר בשבת.

ותמהינן: פשיטא, שמטבילין אותו בשבת לדברי רבי יהודה!

שהרי כיון דאמר רבי יהודה שבחדא סגיא, די באחת מהשתיים, מילה או טבילה, הרי היכא דכבר מל הגר לפנינו, שנימול ביום חול, פשיטא שמטבילין אותו בשבת, לפי שאין בטבילתו כל תיקון -

ואם כן, תיקשי, מאי מהו לשון "לפיכך" שנקט התנא בברייתא?

ומשנינן: מהו דתימא, היה מקום לומר, שלרבי יהודה טבילה היא עיקר הגרות, ואי אפשר בלעדיה, ולא מועילה המילה בלא טבילה.

אך טבילה לבדה מספיקה לגרות!

והיה מקום לחילוק זה, היות ורק זאת שמענו, שרבי יהודה אומר על גר שבא לפנינו כשהוא מהול, שאין צורך לבדוק אם נעשתה מילתו כדין לשם גרות, אלא "מטבילין אותו, ומה בכך". ומזה שלא חשש למילה אם נעשית כתיקונה או לא, מוכח שטבילה לבדה מועילה. אך עדיין לא שמענו שסובר רבי יהודה שמילה לבדה גם היא מועילה לגרות.

ולכן היינו סבורים שטבילה של גר בשבת לא מטבילים, הואיל דקא מתקן גברא בהתגיירותו.

ולכן קא משמע לן התנא בברייתא דרבי יהודה - או הא, מילה, או הא, טבילה, בעי.

וממשיכה הגמרא לבאר את האמור באותה הברייתא:

רבי יוסי אומר: אין מטבילין בשבת.

והוינן בה: פשיטא שלרבי יוסי אין מטבילין!

דכיון דאמר רבי יוסי תרתי שני דברים בעינן צריך כדי להתגייר, גם מילה וגם טבילה, הרי פשוט שתקוני גברא בשבת בטבילה - לא מתקנינן!?

ומשנינן: מהו דתימא, לרבי יוסי מילה היא עיקר מעשה הגרות, ואין צורך בטבילה.

והתם, במעשה בגר שבא לפנינו כשהוא מהול, שלא קיבלו רבי יוסי, הוא משום דלא הואי מילה בפנינו, ואין אנו יודעים אם היא נעשתה כהלכתה לשם יהדות.

אבל היכא דהויא מילה בפנינו, דיינו במילה כדי לגיירו, ואין צורך בטבילה. ואם כן, אימא ליטבל זה בשבתא, היות ולא יוסיף כל תיקון בטבילתו.

לכן קא משמע לן התנא, בחדשו את הדין שלפי רבי יוסי אין להטבילו בשבת, דרבי יוסי תרתי, מילה וטבילה, בעי!

אמר רבה: עובדא הוה בי רבי חייא בר רבי.

ואילו רב יוסף מתני, שבאותה עובדא היה נוכח יחד עם רבי חיא גם רבי אושעיא בר רבי.

ואילו רב ספרא מתני, שבאותה עובדא היה נוכח עם שניהם עוד תלמיד חכם, רבי אושעיא ברבי חייא, וביחד היו שם שלשה תלמידי חכמים -

דאתא לקמיה בשעת לילה, גר שמל, ולא טבל.

אמר ליה: שהי שהה כאן עד למחר בבוקר, ואז נטבלינך.

ומדייקת הגמרא: שמע מינה מאותה עובדא תלת, שלש הלכות:

א. שמע מינה גר צריך שלשה. וזאת למדנו מדברי רב ספרא, שהעמידה בשלשה.

ב. ושמע מינה אינו גר עד שימול ויטבול.

ג. ושמע מינה אין מטבילין גר בלילה, ולכן השהה אותו עד הבוקר.

והוינן בה: ונימא: שמע מינה נמי בעינן שתהיה הגרות אצל דיינים מומחין, כמו שלשת גדולי הדור שהיו שם!?

ומשנינן: אין מכאן ראיה שכך צריך להיות, כי דלמא מדובר דאיקלעו, שהזדמנו שם שלשת הגדולים האלה, אך אין זה אומר שרק בנוכחות דיינים מומחים אפשר להתגייר.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: גר צריך שיהיו שלשה דיינים נוכחים בקבלת גירותו, היות ו"משפט" כתיב ביה.

תנו רבנן: מי שבא כשהוא מהול, ואמר "גר אני" - יכול נקבלנו, ונאמין לו שהתגייר, ולא נצריכנו הטפת דם ברית וטבילה?

תלמוד לומר בפרשת קדושים [ויקרא יט לג]:

"וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אותו.

כאזרח מכם יהיה הגר הגר אתכם".

ודרשו חכמים: "וכי יגור אתך גר" - אינו גר אלא כשהוא "אתך", דהיינו, במוחזק לך שהוא גר, ולא במי שבא ואמר שהוא גר.

ואם בא הגר ועדיו עמו, המעידים על גרותו - מנין שנקבלו?

תלמוד לומר "וכי יגור - בארצכם". [לפי הגהת הב"ח]

ודרשו חכמים: "וכי יגור", מכל מקום. שאפילו אינו מוחזק לגר, נקבלו, על סמך העדים.

ולקמן יתבאר מדוע צריך דרשה מהכתוב כדי להאמין לשני עדים שהתגייר.

בטבל ולא מל כולי עלמא לא פליגי דמהני [הכל, גם ר' יהושע וגם ר' אליעזר, אינם חלוקים שהוא מועיל], כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה במל ולא טבל. ר' אליעזר יליף [למד] זאת מאבות, ור' יהושע סבור: באבות נמי [גם כן] טבילה הוה [היתה], ולכך אין איפוא ראיה מהם לזה שרק מל ולא טבל.

ושואלים: מנא ליה [מניין לו] לר' יהושע דבר זה? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר]: "לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם" (שמות יט, י), ונאמר, שהוא לומד בצורה זו: ומה בכל דיני טהרה במקום שאין טעון כבוס בגדים — טעון מכל מקום טבילה, מקום שטעון כבוס כמפורש בקבלת התורה — אינו דין שטעון טבילה, ומכאן שגם טבלו לפני קבלת התורה.

אולם אפשר להקשות: ודלמא [ושמא] לא דובר שם בכיבוס בגדים לשם טהרה, אלא לנקיות בעלמא [בלבד], שאמר להם שיכינו את עצמם לקבלת התורה ויהיו נקיים אבל לא לענין טבילת בגדים לשם טהרה?!

אלא מהכא [מכאן], שנאמר: "ויקח משה את הדם ויזרק על העם" (שם כד, ח), וגמירי [ולמודים אנו] שאין הזאה בלא טבילה, וכיון שהזה עליהם דם, ודאי טבלו.

ושואלים: ור' יהושע, טבילה באמהות מנלן [מניין לנו] שהיתה? ומשיבים: סברא היא בדבר, שאם כן, שאתה אומר שלא טבלו, במה נכנסו תחת כנפי השכינה? אלא ודאי היה מעשה של כניסה ובודאי היה זה בטבילה כפי המקובל.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך ההלכה, ולשם מה היה עליו לפסוק כך? שהרי הדבר נובע מכללי ההלכה: יחיד ורבים — הלכה כרבים, והרי נאמר שזו היא דעת חכמים!

ומשיבים: מאן [מי הם] חכמים האמורים באותה משנה — לא כל חכמי ישראל הם, אלא שיטת ר' יוסי היא.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שבא אדם ואמר מלתי ולא טבלתי — מטבילין אותו, ומה בכך. כלומר, שאם כבר מל לשם גירות — הרי זה בלבד מספיק אפילו לא טבל, ואם מילתו היתה לא לשם גירות — הרי הוא טובל עכשיו, וטבילה לבד גם כן מועילה, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: אם מילתו שלא לשם גירות היתה — אין מטבילין, ואף אם הטבילו — אינו נעשה בכך גר, שבשביל גירות צריך שתהיה המילה וטבילה לשם גירות.

לפיכך מטבילין גר בשבת, אלו דברי ר' יהודה, שכיון שלדעתו אם כבר מל, הטבילה אינה מעכבת, רשאי הוא לטבול בשבת כדרך שטובל כל אדם מישראל בשבת, כיון שאין בטבילתו שם תיקון. ור' יוסי אומר: אין מטבילין אותו, משום שלדעתו עיקרה של הגירות הוא גם בטבילה, ונמצא שטבילתו היא מעשה של תיקון ושינוי, ואסורה בשבת.

אמר מר [החכם]: לפיכך מטבילין גר בשבת. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], כיון שאמר ר' יהודה כי בחדא סגיא [באחת מהן די], במילה או בטבילה, אם כן היכא [היכן, במקרה] שמל לפנינו, כלומר, שהוא נימול כבר — מטבילין אפילו בשבת, אם כן מאי [מהי] התוספת "לפיכך"? הלא מסקנה זו מובנת מאליה!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי לדעת ר' יהודה טבילה היא באמת עיקר הגירות, ומה שאמר "מטבילין אנו ומה בכך" התכוון לומר שאין מעכבים אותו מלטבול, שהרי בכך הוא מתגייר, ולפי הבנה זו טבילה בשבת לא יעשו, דקא מתקן גברא [שהרי הוא מתקן, עושה תיקון, באדם] על ידיה כיון שהיא עיקר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלשיטת ר' יהודה או הא [זה] או הא בעי [זה הוא מצריך], שגם טבילה וגם מילה כל אחת לבדה מועילה, ולכן טבילה לאחר מילה אין בה עוד תיקון.

ר' יוסי אומר: אין מטבילין אותו בשבת, ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שכיון שאמר ר' יוסי כי תרתי בעינן [שני דברים צריכים אנו] מילה וטבילה — תקוני גברא [לתקן אדם] בשבת לא מתקנינן [מתקנים אנו]?

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי לדעת ר' יוסי המילה היא עיקר הגירות, והתם [ושם], באותו מקרה שבא הגר כשהוא נימול, הוא שאין הדבר מועיל לו, כיון שלא הואי [היתה] המילה בפנינו, ואיננו יודעים אם מל לשם גירות, אבל היכא דהויא [היכן, במקרה, שהיתה] המילה בפנינו — אימא ליטבול [אמור שיטבול] זה בשבתא [בשבת], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שר' יוסי תרתי בעי [שני דברים הוא מצריך], מילה וטבילה, ושניהם חשובים בשווה.

אמר רבה: עובדא הוה [מעשה היה] בי [בבית] ר' חייא בר רבי, ורב יוסף מתני [היה שונה] שהיה שם גם ר' אושעיא בר רבי, ורב ספרא מתני [היה שונה] שהיה בנוסף להם גם ר' אושעיא בר' חייא, דאתא לקמיה [שבא לפניו] גר שמל ולא טבל. אמר ליה [לו] לגר: שהי [שהה] כאן איתנו עד למחר ונטבלינך [ונטביל אותך].

שמע מינה [למד מכאן] ממעשה זה תלת [שלושה דברים]: שמע מינה [למד מכאן] כי גר צריך שלשה אנשים שיהיו נוכחים בשעת הטבילה, שיהיו כבית דין, שהרי לדברי רב ספרא היו שם ר' חייא ברבי ור' אושעיא ברבי ור' אושעיא בר' חייא. ושמע מינה [ולמד מכאן] שאינו נעשה גר עד שימול ויטבול, ושמע מינה [ולמד מכאן] שאין מטבילין גר בלילה ולכן אמר לו להמתין למחר. ושואלים: ונימא [ונאמר]: כי שמע מינה נמי [למד מכן גם כן] כי בעינן [צריכים אנו] לצורך קבלת הגר שיהיו דיינים מומחין (סמוכים), שהרי אותם חכמים שמנה רב ספרא היו מומחים. ודוחים: מכאן אין ראיה, דלמא [שמא] כך היה המעשה, דאיקלעו [שנזדמנו] שלושה אלה אתו, שהיו חכמים, אבל מלכתחילה די גם בהדיוטות.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: גר צריך שלשה שיהיו נוכחים בשעת קבלתו לגירות, כי "משפט" כתיב ביה [נאמר בו] כאמור: "...ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם" (במדבר טו, טז), ומשפט־דין הוא בשלושה דיינים.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: מי מן הגויים שבא ואמר "גר אני", יכול נקבלנו ונחזיקנו כגר — תלמוד לומר: "וכי יגור אתך גר" (ויקרא יט, לג), לומר: במוחזק לך, שאנחנו יודעים בו שהוא גר. בא גר ועדיו עמו המעידים עליו שנתגייר כראוי — מנין שהוא נאמן — תלמוד לומר: "וכי יגור אתך גר בארצכם" (שם).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

With regard to one who immersed but was not circumcised, everyone, i.e., both Rabbi Yehoshua and Rabbi Eliezer, agrees that the halakha is derived from the foremothers that immersion alone is effective. Where they disagree is with regard to one who was circumcised but had not immersed; Rabbi Eliezer derives that it is effective from the forefathers, and Rabbi Yehoshua disagrees because he maintains that in the conversion of the forefathers there was also an immersion.

The Gemara asks: From where did he derive this? If we say that he derived it from the fact that it is written that in preparation for the revelation at Sinai, God commanded Moses: “Go unto the people and sanctify them today and tomorrow, and let them wash their garments” (Exodus 19:10), as Rabbi Yehoshua understands that the washing mentioned in this verse is the ritual immersion of clothes, this leads to the following a fortiori inference: Just as in a case where one became impure through contact with some source of impurity, washing, i.e., immersion, of clothes is not required but immersion of one’s body is required, then in a case where washing of clothes is required, as in the preparation for the revelation at Sinai, isn’t it logical that immersion of one’s body should also be required?

The Gemara rejects the proof: But perhaps when the verse states that they had to wash their clothes, it was merely for cleanliness and not for the sake of ritual purity. If so, no a fortiori inference can be drawn from it to the case of immersion for ritual purity.

Rather, Rabbi Yehoshua derived it from here, where the verse states with regard to the formation of the covenant at Sinai: “And Moses took the blood and sprinkled it upon the people” (Exodus 24:8), and it is learned as a tradition that there is no ritual sprinkling without immersion. Therefore, our forefathers also must have immersed at Sinai, and consequently that is also an essential requirement for all conversions.

The Gemara asks: And with regard to the opinion of Rabbi Yehoshua, from where do we derive that also in the case of our foremothers there was immersion? The Gemara answers: It is based on logical reasoning, as, if so, that they did not immerse, then with what were they brought under the wings of the Divine Presence? Therefore, they also must have immersed.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: A man is never considered a convert until he is both circumcised and has immersed. The Gemara asks: Isn’t this obvious? In all disputes between an individual Sage and many Sages the halakha is in accordance with the opinion of the many Sages; it is therefore obvious that the halakha is in accordance with the Rabbis.

The Gemara explains: Who are the Rabbis referred to in the baraita? It is Rabbi Yosei. Since Rabbi Yosei is merely an individual Sage, it was necessarily for Rabbi Yoḥanan to state explicitly that the halakha is ruled in accordance with his opinion.

Rabbi Yosei’s opinion is as it is taught in a baraita: With regard to a convert who came and said: I was circumcised for the sake of conversion but I did not immerse, the court should immerse him, as what would be the problem with that; this is the statement of Rabbi Yehuda. Since in any case the court immerses him, Rabbi Yehuda does not require proof of the convert’s claim that he was circumcised for the sake of conversion because he holds that it is sufficient to be either circumcised or immersed for the sake of conversion. Rabbi Yosei says: The court does not immerse him. He holds that both circumcision and immersion must be performed specifically for the sake of conversion and are indispensable parts of the conversion process. Therefore, since it is impossible to verify the convert’s claim with regard to his circumcision, there is no benefit to having him immerse.

The baraita states a ramification of their dispute: Therefore, the court may immerse a convert who was already circumcised on Shabbat; this is the statement of Rabbi Yehuda. Since he holds that circumcision alone effected conversion, the immersion will not effect any further change in his status, and so it is permitted on Shabbat. And Rabbi Yosei says: The court may not immerse him. Since he holds that both circumcision and immersion are necessary to effect a conversion, the immersion will effect a change in his status by making him Jewish. Therefore it is prohibited to do so on Shabbat by rabbinic decree, because it appears similar to preparing a vessel for use.

The Gemara analyzes the latter clause: The Master said in the baraita: Therefore, the court may immerse a convert who was already circumcised on Shabbat. The Gemara asks: Isn’t this an obvious extension of his opinion; since Rabbi Yehuda said that either one of circumcision or immersion is sufficient, where a convert was circumcised in our presence the court may certainly immerse him, even on Shabbat. What, then, is the need for the baraita to include the clause that begins with: Therefore?

The Gemara explains: It is necessary to explicitly teach this ramification lest you say that according to Rabbi Yehuda the immersion is in fact the principal act that effects conversion, and when he said in the first clause that a convert who claims to have been circumcised should be immersed since there is no problem with that, his reasoning was that he holds it is only immersion that effects the conversion. And therefore performing the immersion on Shabbat would not be permitted, as it establishes the person with a new status and so would be prohibited by a rabbinic decree because it appears similar to preparing a vessel for use. The latter clause is therefore necessary to teach us that Rabbi Yehuda requires either this or that, i.e., either immersion or circumcision alone is sufficient to effect a conversion.

The Gemara analyzes the next statement in the baraita: Rabbi Yosei says: The court may not immerse him. The Gemara asks: Isn’t this an obvious extension of his opinion? As, since Rabbi Yosei requires two acts, both circumcision and immersion, to effect conversion, we may certainly not establish that person with a new status on Shabbat by completing his conversion by immersing him.

The Gemara explains: It is necessary to explicitly teach this ramification lest you say that according to Rabbi Yosei circumcision is in fact the principal act that effects conversion, and it is only there, in the first clause of the baraita, where the circumcision was not performed in our presence and so there is no way to verify whether it was done for the sake of conversion, that Rabbi Yosei states that the court should not proceed to immerse him; however, where the circumcision was performed in our presence, one might say that the conversion was already effected by the circumcision, and therefore let us immerse this convert on Shabbat. The latter clause is therefore necessary to teach us that Rabbi Yosei requires two acts, both circumcision and immersion, to effect conversion.

Rabba said: There was an incident in the house of Rabbi Ḥiyya bar Rabbi, and as Rav Yosef teaches it, Rabbi Oshaya bar Rabbi was also present, and as Rav Safra teaches it, a third Sage, Rabbi Oshaya, son of Rabbi Ḥiyya, was also present, in which a convert came before him who was circumcised but had not immersed. He said to the convert: Remain here with us until tomorrow, and then we will immerse you.

Rabba said: Learn from this incident three principles: Learn from it that a convert requires a court of three people to preside over the conversion, as Rav Safra taught that the case involved three Sages. And learn from it that one is not considered to be a convert until he has been both circumcised and immersed. And learn from it that the court may not immerse a convert at night, as they instructed him to remain there until the following day. The Gemara suggests: And let us say that one should also learn from it that we require a court of experts to preside over the conversion, as Rav Safra identified that three expert Sages were present. The Gemara rejects this: Perhaps they simply happened to be there, but in fact three laymen would suffice.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: A convert requires a court of three to preside over conversion, because “judgment,” is written with regard to him, as the verse states: “And one judgment shall be both for you and for the convert that sojourns with you” (Numbers 15:16), and legal judgments require a court of three judges.

The Sages taught in a baraita: With regard to someone who came and said: I am a convert, one might have thought that we should accept him; therefore, the verse states: “And if a convert sojourns with you in your land, you shall not oppress him” (Leviticus 19:33). The emphasis on “with you” suggests that only someone who was already presumed by you to be a valid convert should be accepted as a convert. If he came and brought witnesses to his conversion with him, from where is it derived that he is to be accepted? It is from the beginning of that verse, which states: “And if a convert sojourns with you in your land.”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ורבי יהושע טבילה באמהות מנ"ל. פי' מנ"ל דמזכי ביה לר' אליעזר בטבל ולא מל דלדידיה ודאי כי היכי דנפקא לי' באבות נפקא ליה באמהות משום הזאה ובתוספות אמרו שמא לא היתה הזאה באמהות.

וש"מ אינו גר עד שימול ויטבול. אי קשיא ודילמא לכתחלה היא דאמרו ליה דלכתחלה ודאי צריך מילה וטבילה איכא למימר אי משום לכתחלה לא הוי אמרי לי' שהי כאן דלא הוה צריך שלשה לטבילה אלא בפני שנים או בינו לבין עצמו סגי ליה אי נמי משום דאי הוה גר במילה מטבילין אותו בלילה כשם שמטבילין אותן אפילו בשבת דלאו דין הוא.
ומיהו קשה לי נהי דשמעינן מינה דמל ולא טבל אינו גר טבל ולא מל מנא לי דלא הוי גר דלמא ס"ל כר' יהושע וי"ל מסברא קאמר דשקולין הן [מילה וטבילה] וע"כ סברינן או כר' אליעזר או כרבנן הילכך מוכח דכרבנן סבירא לה ובעיא מילה וטבילה.

שמעת מינה נמי דבעי' מומחין דילמא דאקלעו. וקשה לן, כיון דגר צריך שלשה משום משפט דכתיב ביה ליבעי נמי מומחין שהרי אפילו עשרה והן הדיוטות שדנו אין דיניהם דין מן התורה וליכא למימר משפט כתיב ביה אסמכתא דרבנן הוא דהא מכאן אמר ר' יהודה נתגייר בינו לבין עצמו אינו גר.
ואיכא למימר מדאורייתא הכי נמי אלא אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אגיטי דמעשינן ואקדושי דדיינינן בהו משום שליחותייהו כדאיתא בפ' המגרש (גיטין דף פ"ח) ולא דאיק דשליחותא והדיוטות משום תקנתא דרבנן וגבי קדושין וגיטין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אבל גבי גר היכי מנסבי' לי' בת ישראל ואפשר דגר צריך שלשה גמירא ומשפט כתיב בי' אסמכתא וכי גמירי שלשה גמירי מומחין לא גמירי.
ואי קשיא למאי דאמרינן דבעינן מומחין בזמן הזה דליכא מומחין בעונות היכי מקבלינן גרים איכא למימר נפקא לן הא דנפקא לן הרצאת דמים דגרסינן בכריתות בפ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט') אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם כתיב ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין.

וש"מ אין מטבילין גר בלילה. ואיני יודע אם הטבילוהו בדיעבד מהו שהרי משפט כתיב ביה ותחילת דין ביום הזה והרב ר' משה ז"ל כתב אם הטבילוהו הרי זה גר וכבר נתבאר לנו במסכת בבא בתרא (דף קי"ד) שאם דנו בלילה אין דיניהם דין הילכך מטבילין אותו פעם אחרת ביום.

מי שבא ואמר גר אני. פירשו רבותינו ז"ל עכו"ם שאמר נתגיירתי אבל מי שאמר גר אני נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כאותה ששנינו (בכתובות דף כ"ב) אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שאלו מתחלה בא ואמר ישראל אני נאמן אבל ליוחסין צריך לבדוק ולדברי חכמים שאמרו כל המשפחות בחזקת מיוחסות אף אשה משיאין לו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל הרב ר' משה ז"ל כתב בחוצה לארץ צריך להביא ראיה ואחר כך ישא אשה ישראלית ואני אומר שזו מעלה ביוחסין.

ור' יהושע טבילה באמהות מנא לן סברא הוא דאם כן במה נכנסו תחת כנפי השכינה. קשיא לי דלמא בהזיה. וניחא לי דלכשתמצא לומר דהזיה הויא באמהות על כרחן טבילה נמי היתה, דהא גמירי דאין הזיה בלא טבילה, אלא דהכי קאמר אפילו תמצא לומר דלא היתה הזיה באמהות, מכל מקום על כרחך טבילה היתה דאם לא כן במה נכנסו תחת כנפי השכינה.

הא דאמרינן אינו גר עד שימול ויטבול. אבל הרצאת דמים לא מעכבא. אף על גב דהויא באבותינו מדכתיב וכי יגור אתכם גר או לדורותיכם וכדאיתא בכריתות פ"ד מחוסרי כפרה (שם) שמע מינה שאינו גר עד שימול ויטבול. ואם תאמר דלמא לכתחלה דהא לכולי עלמא לכתחלה מילה וטבילה צריך. יש לומר דאי גר הוא בדיעבד אם כן למה לא הטבילו בלילה דהוה ליה כגמר דין ואפילו בלילה, ואם תאמר עוד מנא ליה מיהא דאינו גר עד שימול ויטבול דילמא טבילה עיקר וכדר' יהושע. יש לומר דסתמא דמלתא הא דר' יהושע ליתיה שתהא טבילה עיקר ומילה טפלה, אלא או כר' אלעזר או כרבנן או כר' יהודה דאמר או הא או הא.

דלמא דאיקלעי. איכא למידק כיון דגר צריך שלשה מדכתיב ביה משפט אם כן אדרבה על כרחין נבעי מומחין, שהרי אפילו עשרה והן הדיוטות אין דיניהן דין דבר תורה, ואי אפשר לומר דקרא אסמכתא בעלמא הוא, דהא מיכן א"ר יהודה (להלן יבמות מז, א) גר שנתגייר בינו לבין עצמו אינו גר. וליכא למימר נמי דאנן שליחותייהו קא עבדינן כדעבידנא בגיטין וקדושין וכדאיתא בפרק המגרש (גיטין פח, ב) דשאני התם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, אבל הכא היאך אפשר למישרי עכו"ם בבת ישראל וכן כל שאר דיני דת משה ויהודית. ויש לומר דכי גמירי שלשה גמירי, מומחין לא גמירי. ואפשר דנפקא להו דשלשה בלחוד כתיב ביה רחמנא משפט ולא למומחין מדכתיב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם לומר דבכל הדורות מקבלין גרים ואפילובזמן דליכא מומחין. ומהאי קרא הוא דנפקא להו בפרק ארבע מחוסרי כרפה (כריתות ט, א) דמקבלין גרים בזמן הזה אף על גב דליכא הרצאות דמים. (ועיין רשב"א גיטין שם ד"ה במילתא).

ושמע מינה אין מטבילין גר בלילה. כתב הרמב"ן ז"ל איני יודע אם הטבילוהו בדיעבד מהו שהרי משפט כתיב ביה ותחלת דין ביום הוא והרמב"ם ז"ל (הלכות אסורי ביאה פרק יג הלכה ו) כתב ואם הטבילוהו הרי זה גר. וכבר נתבאר לנו במסכת בבא בתרא (קיד, א) שאם דנו בלילה אין דיניהם דין הלכך מטבילין אותו פעם אחרת ביום ע"כ. ונראה דלכתחלה קאמר דטבילה כגמר דין דמי כיון שכבר קיבל ומל, דאי לא כיון דקאמר שמע מינה גר צריך שלשה פשיטא דצריך טבילה ביום ואם טבל בלילה לא עלתה לו טבילה, דהא שלשה מדכתיב ביה משפט נפקא לן אלא דמשום דטבילה כגמר דין איצטריך לאשמועינן דלכתחלה צריך ביום כנ"ל (מובא במגיד משנה שם).

מי שבא ואמר גר אני יכול תקבלנו תלמוד לומר אתך במוחזק לך. הסכימו כל המפרשים דוקא במוחזק לן בעכו"ם ובא ואמר נתגיירתי, אבל במי שלא נודע ובא ואמר עכו"ם הייתי ונתגיירתי נאמן משום מגו דאלו בעי אמר ישראל אני, דומה למה ששנינו (כתובות כב, א) אשת איש הייתי וגרושה אני שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת, אבל הרמב"ם ז"ל (שם ה"י) כתב בחוצה לארץ צריך להביא ראיה ואחר כך נושא אשה ישראלית ואני אומר שזו מעלה ביוחסין.

ואין הזאה בלא טבילה פי' וקסבר ר' יהושע דההיא קודם מ"ת הואי דפלוגתא דתנאי היא ואיכא למ"ד לאחר מ"ת הואי שאין מוקד' ומאוחר בתורה וזו סברת ר' אליעזר:

ולרבי יהושע טבילה באמהות מנא לן פי' שזכה בה לר' אליעזר והודה לו עליה כדאית לעיל דאלו בהא דזריקת הדם לא הודה לו מכיון שחולק עליו לגיירותן של זכרים:

לתקוני גברא לא מתקינן פי' ואיסור דרבא היא משום שבות וא"א והא אמרי' במס' י"ט שאין מטבילי' כלי בשבת מפני שנר' כמתקן כלי אבל אדם טמא טובל מפני שנראה כמקר וי"ל דשאני הכא שהוא תיקון גמור להכניסו תחת כנפי השכינה ויש בו משום שבות אבל התם דלא הוי תקון גמור שריא מטעמא דנר' כמקר ולכ"ע לא מוהלים גר בשבת דמלאכה גמורה ומילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת ולא אפי' י"ט שני אבל הרמב"ן מתיר למול בי"ט שני למי שלא הי' יכול למול קודם לכן משום שהיא מצוה ואפי' הכי מסתבר דלא מקילי' בגר כיון שאינו גר עד שיטבול וימול דילמא פריש קודם טבילה וכן דנתי לפני מהר"ם והודה לדברי וש"מ אינו גר עד שימול ויטבול וק"ל דהא מדלא קאמר עד שיטבול משמע דשמעי' מהכא דתרוייהו בעי' ואלו לפום פשטא לא שמעי' מהכא אלא דלא סגי במילה בלא טבילה אבל אפשר הוא דסגי בטבילה לחודה וכדסבר ר' יהושע לעיל וי"ל דאמוראי בתראי פשיטא להו דטבילה לחודה לא סגיא ולא הוצרכו ללמוד אלא על מילה בלא טבילה וא"ת ומ"ל דמעכב בדיעבד שאינו גר דילמא הכא לכתחלה ולמצוה דהא אפי' לר' אליעזר מודה להטבילו ואפי' בשבת כדאית' לעיל י"ל דאם אינו מעכב ה"ל כגמר הדין שגומרים אותו בלילה ולמה הוצרכו להשהותם עד למחר:

וש"מ אין מטבילים גר בלילה ונחלקו המפרשים ז"ל אם הטבילהו בלילה אם עלה לו ונראים דברי האומר שאינה טבילה דכיון שהוא הגיירות בתחלת דין הוא שאם דנו אותו בלילה שאין דינם דין והרמב"ם ז"ל כתב דיצא בדיעבד ואינו נכון:

דילמא דאקלעי וא"ת שלשה נמי לימא דילמא איקלעי י"ל דא"כ לא היה מקפיד רב ספרא לומ' כי שלשה היו אלא ודאי לעכב אבל מה שהזכירם בשמותם משום דלא סגיא דלאו הכי וא"ת כיון דמשפט כתי' ביה היכי אפשר דסגי בלאו מומחי' דהא מאוריתא הדיוטות פסולות לדין ואין דיניהם דין אלא דשליחותייהו קא עבדי בדיני ממונות במילתא דשכיח' ואית בה חסרון כיס ובגיטי' וקדושי' משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ותו דההוי מילתא דשכיחא וצריכא תר"י ז"ל דנפקא לן ממאי דאמרי' בכריתות דגר בעי הרצאת דמים כי כן היתה באבותינו אבל בזמן הזה מעכבה דהא לדורותיכם כתיב ונודע מלדורותיכם:

א) וי"ל דהתם היינו טעמא משום דמלקות תחת מיתה עומדת ולכך אין משלשין בו כמו במיתה וילפינן מינה אע"ג דלא אפשר:

ב) עוד פירש רבינו נתנאל דודאי ר' עקיבא פליג עלייהו וקמפלגי בגר שבא להתגייר בזמן הזה דר' אליעזר סבר דהוי גר שהרי כשאכלו בפסח אבותינו עדיין לא טבלו ומ"מ נפקו מתורת ערל מדאכלו בפסח א"כ מל ולא טבל הוי גר ור' יהושע סבר דלא הוי גר שהרי טבלו במתן תורה וכיון שנצטוו לטבול לא הוי גר אם לא טבל. ור' עקיבא סבר דמדאכלו בפסח טבלו דאל"ה הוו אסורים בו כדמרבינן מקרא מל ולא טבל שאינו אוכל וכו'. ובזה ניחא מ"ש לקמן בסמוך:

טבל ולא מל כ"ע לא פליגי. ותימה אמאי קאמר לעיל טבל ולא מל ר' יהושע אומר וכו' דמשמע מהאי לישנא דפליגי בטבל ולא מל הול"ל על מלתיה דת"ק ר' יהושע אומר אינו גר ואין עוד וי"ל דניחא לי' להזכיר מילה בלא טבילה וטבילה בלא מילה משום דרבנן פליגי על הכל ואמרי דמצריכינן מילה וטבילה:

ויקח משה את הדם ויזרוק על העם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה. פי' דהיינו הזאה דקודם מתן תורה שעדיין לא הוו יודעין שמזין ממי חטאת והזו מן הדם על העם. ואליבא דר' אליעזר נימא דהאי קרא אינו ר"ל הזאה. ופי' הפסוק כמו דמתרגמי' וזרק על מדבחא לכפרא על עמא וא"כ אינו ר"ל שהזה על העם כי אם על המזבח לכפר על העם וזה הדוחק אין צ"ל לפי' רבינו נתנאל:

ורבי יהושע טבילה באמהות מנא ליה. תימה לימא מויזרוק משה את הדם על העם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה ונשים בכלל. וי"ל דפסיקא ליה דעם לא אקרו נשים. עוי"ל דלשיטת רבינו נתנאל ניחא דהכי פריך טבילה באמהות מנא ליה כלומר בשעה שאכלו הפסח מנא ליה שהאמהות עשו טבילה דמסברא כל העם אכלו פסח בין אנשים בין נשים דא"ל דטבלו מדכתיב ויזרוק שהרי אותו הפסוק במתן תורה כתיב אבל בפסח היכי אכלו עדיין כיון שלא טבלו הא אינו גר עד שיטבול. וכיון דבאמהות לא שייכא בהו מילה מהיכא נפקו מתורת ערל דבשלמא באבות אע"ג דלא טבלו עד מתן תורה מ"מ כיון שמלו נפקו מתורת ערל כדי לאכול פסח אע"ג שלא היו יהודים גמורים עד שטבלו כדמשמע ליה לר' יהושע:

ג) וה"ה דהוה מצי למפרך לר' אליעזר גופיה מיהו פריך לר' יהושע מפני שהזכיר בהדיא שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו:

רבי יוסי אומר אין מטבילין. פירוש דשמא ערבי מהול הוא ולא היתה מילה לשמה וצריך להטיף ממנו דם ברית. ותימה דמשמע דהלכה כן דהכי איתא במסקנא דהלכה כר' יוסי ובשבת משמע דגר שנתגייר כשהוא מהול ב"ה אומרים א"צ להטיף ממנו דם ברית גבי לא נחלקו על קטן כשהוא מהול וכו' וקיי"ל דהלכה כב"ה לכן נראה דודאי אין צריך. וטעמא דר' יוסי משום דבעי טבילה עם מילה וזה שמא לא מל לשמה אבל נתגייר כשהוא מהול מודה דא"צ להטיף ממנו דם ברית דהכא גרע משום דמל שלא לשמה מנולד מהול דהוי סתמא דלא עבד ולא מידי לכן נראה דגר [שנתגייר כשהוא מהול] אין צריך להטיף כדאמרי ב"ה בשבת וקטן שנולד מהול צריך להטיף כדקאמר התם לא נחלקו שצריך להטיף בנולד מהול:

ד) וצריך ליתן טעם לפ' ההלכות גדולות דדוקא גר כשבא לתורת יהדות אין לו ליכנס תחת כנפי השכינה כשנתגייר מהול אם לא בהטפת דם. אבל קטן שלא הוחזק בערלות לא צריך ודוחק הוא. אכן יש טעם ברור דמן הדין היו שניהם גר וקטן צריכין הטפת דם ברית אלא בקטן א"צ להטיף דדרשינן מדכתיב ערלתו וכיון שנולד מהול לא הוי ערלה וא"צ להטיף ודוקא בקטן דגלי קרא גלי אבל בגר דלא גלי לא גלי:

לפיכך מטבילין גר בשבת. פי' היכא שמל בפנינו מטבילין לפי שהטבילה אינה עיקר תיקון:

לפיכך אין מטבילין. תימה דאמרינן כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בשבת בין ביוה"כ. י"ל דלא דמי דהתם לא הוי תיקון גדול כמו הכא שבא על ידי כן לתורת יהדות:

תוס' בד"ה כי פליגי במל ולא טבל כו' וי"ל דלעולם כר' יהושע כו' ור"ע סבר מדמעטיה קרא בפסח כו' עכ"ל יש להקשות אכתי בשמעתין אמאי דחק תלמודא למימר אליבא דרבי יהושע דבאבות נמי טבילה הוה הא איכא למימר דרבי יהושע נמי כר"ע סבירא ליה ומדמעטיה קרא בפסח ש"מ דאינו גר עד שימול ויטבול ר"ל דדוחק ליה לתלמודא למימר דסבר ר' יהושע כר"ע בההיא דרשא דפרק הערל דפליגי התם ר' אליעזר ור"ע למאי דדרשינן תושב ושכיר דא"כ ה"ל למיתני התם וכן רבי יהושע אומר כדברי ר"ע וכה"ג פרכינן בפרק י' יוחסין כמ"ש התוס' לקמן (יבמות דף מ"ט ע"א):

בד"ה דאין הזאה כו' אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום כו' עכ"ל. היינו בשאר כל אדם דבעי הזאה דבהכי איירי מתני' דפרה אבל הכא בגר אותה טבילה שקודם הזאה בעי ביום דמשפט כתיב ביה ואפי' נימא דמשפט קאי אקבלת מצות מכל מקום לכתחלה בעי ביום כמ"ש בתוספות לעיל וק"ל:

בד"ה ורבי יהושע טבילה באמהות כו' א"נ משום ר"א איצטריך האי טעמא דמסיק משום דאיהו נמי מודה דבטבילה כו' עכ"ל ק"ק לדבריהם דמי הכריח ש"ס למימר הכי לר"א לעיל ואימא דאינו מודה לר"י דבטבילה לחוד סגי וליכא למילף כדבעי למימר השתא דליכא טבילה באמהות לר"א וצ"ל דלא בלשון קושיא קאמר טבילה באמהות מנלן אלא מסקנא וקושטא דמלתא קאמר אליבא דכ"ע מסברא ולא נכנסו תחת כנפי השכינה בלא כלום ואית לן למימר בטבילה דאל"כ במה נכנסו ור"א איצטריך האי טעמא דלר"י בלאו הכי אית לן למימר הכי משום דאין ביאה בלא טבילה ודו"ק:

גמ' אילימא מדכתיב לך אל העם וקדשתם כו' ת"ר מי שבא ואמר גר אני כו' ת"ל וכי יגור בארצכם כו' כצ"ל וכן כל בארץ על עמוד השני צ"ל בארצכם:

רש"י בד"ה לפיכך כו' סגיא מטבילין כו' כצ"ל והד"א. תוס' בד"ה משפט כתיב ביה ורבי יוחנן דהכא כו'. נ"ב כמו ועוד י"ל:

גמרא משפט כתיב ביה. עי' פרש"י ותוס' ותמיהני דלקמן (מז) בברייתא דר"י מפורש דמן ושפטתם כו' נפקא:

תד"ה בשטבל. וי"ל דהתם כו' דהתנא הראשון הזכיר הכל. ע"ש דלא הזכיר מאומה:

תד"ה דר' יוסי. ובגר סברי כר' יוסי דשמעתין דמשמע דהל' כוותיה ובפ' הערל פליגי כו' אבל כולהו מודו דצריך הטפת דם ברית. עמש"כ שם בס"ד דמוכח דס"ל לתנאי דהתם דגר שנתגייר כשהוא מהול אין הטפת דם ברית מעכבת בו וע"כ פליגי עליה דר' יוסי דשמעתין דלדידיה משמע דהטפת דם ברית מעכבת ביה ומר"ח ב"א אר"י דפסק לעולם אינו גר עד שימול ויטבול אינו מוכרח דס"ל כר"י בזה (ואולי דהתוס' דייקי ממלת לעולם) והתוס' משמע דמחו להו בחדא מחתא דברי ר' יוסי ותנאי דהתם וצ"ע:

ר' יוסי אומר אין מטבילין. נ"ב תימה הכא סבר ר"י דמילת עובד כוכבים פסולה ואילו בפרק אין מעמידין (כ״ז א׳) פליג אמ"ל דפסיל מילת כותי. ואמר היכן מצינו מילה לשמה וע"ש (ועי׳ בחתם סופר חי"ד):

תוס' ד"ה תקוני גברא כו' משום דנרא' כמיקר. כדאי' בביצה דף יח ע"א:

במקום שאין טעון כיבוס. כגון בעל קרי בעלמא דכתיב ורחץ במים וטמא עד הערב (ויקרא טו) ולא כתיב יכבס בגדיו: מקום שטעון כיבוס. כגון בקבול תורה דכתיב וכבסו שמלותם: דלמא נקיות בעלמא. ההוא כיבוס לאו משום טומאה הוה דלטעון טבילה מק''ו אלא שיהיו בגדיהם לבנים והגונים לקבל פני שכינה: ויזרוק על העם. הזאה הוא: מטבילים אותו. והוי כישראל מעליא ואין צריך לבדוק בעדים אם מילתו לשם מצות מילה: ומה בכך. אם אין מילתו לשם מילה הואיל וטבל בטבילה סגי: אין מטבילים. שמא ערבי מהול וגבעוני מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית דר' יוסי תרתי בעי: לפיכך. הואיל ולר' יהודה בחדא סגיא מטבילין בשבת גר שמל אתמול לפנינו דבמילה סגי ליה וכי מטבלי ליה בשבתא לא מתקני גברא: הכי גרסינן אמר מר לפיכך מטבילין גר בשבת דברי רבי יהודה פשיטא כיון דלרבי יהודה בחדא סגי היכא דמל לפנינו מטבילים: טבילה עיקר. דהא אמילה שמעינן ליה דקאמר ומה בכך: ר' יוסי אומר אין מטבילין. תרתי בעי ואע''ג דמל בפנינו טבילתו תקנתו: עובדא הוה בי ר' חייא בר רבי ורב יוסף מתני בר' אושעיא ב''ר. כלומר ר' אושעיא נמי הוה בהדי ר' חייא: ורב ספרא מתני. דאף רבי אושעיא בר' חייא הוה בהדייהו: שהי האידנא. לילה היה: ש''מ. מדרב ספרא דאמר תלתא הוו גר צריך שלשה: דבעינן מומחין. כי הנך תלתא גברי רבנן רברבי: דלמא דאיקלעו. הכי הוה מעשה דאיתרמו רבנן כי הני אבל ג' ודאי שמעינן מדקפליג רב ספרא ומוסיף עד דהוו תלתא: משפט כתיב ביה. משפט אחד יהיה לכם ולגר (במדבר טו) ואין משפט פחות מג': יכול מקבלין אותו. לא נצריכנו הטפת דם ברית וטבילה: בא ועדיו עמו מנין. שנאמן: תלמוד לומר וכי יגור. מכל מקום ולקמן פריך כיון דעדיו עמו פשיטא ומי בעי קרא:
משאי אפשר. תימה לר' עקיבא מנלן דאין משלשין במכות דבפרק קמא דמכות (דף ה.) ילפינן לה ממיתה והיינו אי אפשר ואין לומר דהתם דגזירה שוה היא מודה ר''ע דדנין משאי אפשר משום דאין ג''ש למחצה אבל הכא בנין אב הוא דהא הכא נמי היקישא הוא כדמסיק בסוף התודה (מנחות דף פב: ושם) דדריש רבי אליעזר מועבדת (שמות יג) שיהו כל העבודות שוות זה כזה ולא קיבל ר''ע אף על גב דאין היקש נמי למחצה: בשטבל ולא מל כולי עלמא לא פליגי. ואם תאמר ור' יהושע אדמודי ליה אודויי לפלוג עליה לפלוגי דנקט טבל דמודי ר' אליעזר ולא נקט מילתא דפליג בה וכי האי גוונא פריך בסוף שבועת הפקדון (שבועות דף לח.) וי''ל דהתם לא דייק אלא משום דהתנא הראשון הזכיר הכל אבל הכא נקט שפיר ר' יהושע טבל ולא מל כיון דלא דבר בו ר' אליעזר: כי פליגי במל ולא טבל. תימה דלקמן בריש הערל (דף עא.) ממעט ר''ע גר שמל ולא טבל מפסח מדכתיב תושב ושכיר והשתא כמאן סבר ר''ע אי כר' יהושע למה לי קרא פשיטא דלא אכיל בפסח דעובד כוכבים גמור הוא ואי כר' אליעזר כיון דגר מעליא הוא אין סברא למעטו מפסח כדמשמע התם וי''ל דלעולם כרבי יהושע סבירא לי' ולאו מטעמיה דאיהו סבר דבאבות נמי טבילה הוה ורבי עקיבא סבר מדמעטיה קרא בפסח שמע מינה דאין גר עד שימול ויטבול: דאין הזאה בלא טבילה. מפרש ר''ת בלא טבילה לפני הזאה כדי לקבל הזאה כדאמר בפרק ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות דף ט.) מה אבותינו לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והזאת דמים ואותה טבילה כשרה אף בלילה כדתנן במסכת פרה (פי''ב מי''א) אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום ולענין טומאה יש עוד טבילה אחרת אחר הזאה שהיא כדי לטהר מטומאה כדכתיב בקרא והזה ברישא והדר ורחץ במים ואותה טבילה אינה כשרה אלא ביום כדתנן בפרק ב' דמגילה (דף כ. ושם) אין טובלין ואין מזין אלא ביום ויש מפרשים דהתם בטבילת אזוב איירי אין טובלים אזוב אלא ביום כדאמרינן בסוף מסכת פרה שאם טבל את האזוב בלילה אפי' הזה ביום הזאתו פסולה והשתא אתי שפיר הא דתנן טבילה קודם להזאה והא דקאמר התם בגמ' לא מזין אלא ביום דכתיב (במדבר יט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וגו' ואיתקש טבילה להזאה היינו בקרא דלקמיה דכתיב ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל וגו' וכן משמע בירושלמי דמגילה דאמר וטבל והזה מה הזאה ביום אף טבילה ביום ואין לתמוה כיון דבעי הזאה היאך מקבלים גרים בזמן הזה דבפ' [ארבעה] מחוסרי כפרה נפקא לן מקרא דלא בעינן: ורבי יהושע טבילה באמהות מנא ליה. אע''ג דאית ליה דאין הזאה בלא טבילה שמא הנשים לא היו בכלל אותה הזאה אי נמי משום רבי אליעזר איצטריך האי טעמא דמסיק משום דאיהו נמי מודה דבטבילה לחוד סגי כדאמר לעיל בטבל ולא מל כולי עלמא לא פליגי דלית ליה דאין הזאה בלא טבילה: כיון דאמר רבי יהודה דבחדא סגי כו'. תימה דפריך פשיטא דמנא ליה דסגי במילה לחודה דלמא כר' יהושע סבר ליה דטבילה בלא מילה מהניא אבל מילה בלא טבילה לא מהני: תקוני גברא בשבתא לא מתקנינן. ואע''ג דלענין טומאה שרי לטבול בשבת משום דנראה כמיקר שאני הכא דבעי שני ת''ח לעמוד שם בשעת טבילה להודיעו המצות כדאמרינן לקמן (דף מז:): דרבי יוסי תרתי בעי. כתב בה''ג דגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית וקטן שנולד כשהוא מהול אין צריך להטיף וטעמא דקטן שלא היתה לו ערלה מעולם אין צריך אבל גר שהיתה לו ערלה ומילתו אינה מילה צריך להטיף דם ברית ומיהו אם נכרת לו כל הגיד ובא להתגייר אין דומה שמילתו מעכבתו מלהתגייר ומודי רבי יוסי בההיא דסגי בטבילה לחודה ור''ח פסק במסכת שבת איפכא מה''ג וכן משמע בפרק ר''א דמילה (שבת דף קלה. ושם) דקאמר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול ונראה שעל זה סמכו ה''ג דסברי להו כאמוראי דהתם דאית להו דקטן אין צריך ובגר סברי כר' יוסי דשמעתין דמשמע דהלכתא כוותיה ובפרק הערל (לקמן דף עב.) פליגי רבי אלעזר בר''ש ורבנן בגר שנתגייר כשהוא מהול אם נמול ביום או אפי' בלילה אבל כולהו מודו דצריך הטפת דם ברית: שמע מינה דגר צריך שלשה. וא''ת ודלמא דאיקלעו וי''ל דמרב ספרא דייק שהרי ר' חייא הזכירו לפי שהיה בעל מעשה וראש ורב יוסף הזכיר רבי אושעיא חברו אבל רב ספרא למה הזכיר ר' אושעיא בר' חייא: אינו גר עד שימול ויטבול. מהכא לא מצי לדקדק דלא תיסגי בטבילה לחודה ולא בא לדקדק אלא דמילה בלא טבילה לא מהניא: אין מטבילין גר בלילה. דמשפט כתיב ביה ואע''פ שכבר מל חשיב ליה כתחילת דין: משפט כתיב ביה. ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו (דברים א) אי נמי משפט אחד יהיה לכם ולגר (במדבר טו) ואפי' למ''ד בסנהדרין (דף ג. ושם)

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד