יבמות מז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - א

אין לי שמקבלים גרים אלא בארץ.

בחוצה לארץ - מנין שמקבלים גרים?

תלמוד לומר "וכי יגור אתך" - בכל מקום שאתך!

אם כן, מה תלמוד לומר "בארץ"?

בארץ - צריך להביא הגר ראיה שהתגייר בבית דין. ואין היותו מהול ראיה, כי שמא גבעוני מהול הוא. כי בארץ יש לחוש שרוצה להראות עצמו גר, למרות שהוא גוי, משום שבח הארץ.

בחוצה לארץ - אין צריך להביא ראיה, היות ושם אין הגויים רוצים להתגייר, עקב שפלות ישראל בחוץ לארץ, דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים: בין בארץ בין בחוצה לארץ - צריך להביא ראיה.

ועתה דנה הגמרא בדברי הברייתא.

שנינו בברייתא: בא הוא, הגר, ועדיו עמו - מנין שנקבלנו? תלמוד לומר "וכי יגור בארצכם", מכל מקום.

והוינן בה: כיון שמביא עמו הגר עדים על גרותו - קרא למה לי? והרי עדיו עמו, ועדים נאמנים בכל מקום!

אמר רב ששת, כאן מדובר בכגון דאמרי העדים: שמענו שנתגייר בבית דין של פלוני!

סלקא דעתך אמינא לא ליהמנייהו על כך. שאין זו עדות על גרות שראו, אלא עדות שמיעה בעלמא.

קא משמע לן קרא, שסומכים על עדות שמיעה כזו כדי להחזיקו גר.

עוד שנינו בברייתא: "בארץ".

אין לי שמקבלים גרים אלא בארץ.

בחוצה לארץ מנין שמקבלים גרים?

תלמוד לומר: "אתך" - בכל מקום שאתך.

והוינן בה: והא אפיקתיה!

הרי השתמשנו במילה "אתך" לדרשה אחרת! ללמוד מהכתוב "אתך", שאין מאמינים לגר שבא ואומר שהתגייר, אלא רק אם הוא "אתך", במוחזק לך שהוא גר!? ומשנינן: שני לימודים לפנינו, ומהם אפשר ללמוד את שני הענינים:

לימוד חדא יש ללמוד מ" וכי יגור גר אתך". [ויקרא יט לג]

ולימוד חדא יש ללמוד מהפסוק הבא אחריו: "כאזרח מכם, יהיה לכם הגר הגר אתכם" [לפי גירסת הגר"א].

עוד שנינו בברייתא: וחכמים אומרים: בין בארץ בין בחוצה לארץ - צריך להביא ראיה שהתגייר.

והוינן בה: ואלא הא כתיב "בארץ"! והרי מכאן למד רבי יהודה, שרק בארץ צריך להביא ראיה, ולא בחוצה לארץ!

ומשנינן: לפי חכמים, ההוא "בארץ", אינו בא לומר שרק בארץ צריך להביא ראיה.

אלא, מיבעי ליה, דאפילו בארץ מקבלים גרים.

דסלקא דעתך אמינא משום טיבותא דארץ ישראל שהיא זבת חלב ודבש, קמגיירי, ולא נקבלם, לפי שאינם מתגיירים לשם שמים.

ואפילו השתא נמי, דליכא טיבותא, שעתה היא אינה זבת חלב ודבש, בכל זאת איכא יש בה לקט שכחה ופאה ומעשר עני, שנוהג גם בזמן הזה, וכדי לקבלם כשהם עניים, הם מתגיירים -

קא משמע לן קרא "בארץ", שגם בארץ מקבלים גרים.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הלכה כחכמים, שבין בארץ בין בחוצה לארץ - צריך הגר להביא ראיה שהתגייר.

ותמהינן: פשיטא שהלכה כחכמים, שהרי יחיד ורבים - הלכה כרבים!

ומשנינן: מהו דתימא, מסתבר טעמא דרבי יהודה, דהרי קמסייעי ליה קראי.

שהרי תחילת הפסוק "כי יגור אתך גר" מלמדת שמקבלים גרים בארץ, מהלימוד "כל שאתך". והמשך הפסוק - "בארצכם"

- הוא מיותר. והוא מוכיח כדברי רבי יהודה, שרק בארץ צריך הגר להביא ראיה על גרותו, לפי שהיא זבת חלב ודבש, ולא בחוצה לארץ.

קא משמע לן שאפילו הכי, הלכה כחכמים.

תנו רבנן: כתיב בתחילת ספר דברים [פרק א] "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" -

מכאן, מכך שנקט הכתוב "גרו" באומרו "ושפטתם" -

אמר רבי יהודה: מלמד הכתוב, כי רק גר שנתגייר בבית דין - הרי זה גר.

אבל אם נתגייר בינו לבין עצמו - אינו גר.

מעשה בגר אחד, שהיה מוחזק שהוא ישראל כשר, שבא לפני רבי יהודה, ואמר לו: נתגיירתי ביני לבין עצמי!

אמר לו, שאלו רבי יהודה: האם יש לך עדים לפסול עצמך, להעיד שהתגיירת שלא בבית דין, והינך גוי ולא ישראל?

אמר ליה: לאו.

עוד שאלו: יש לך בנים? אמר לו: הן.

אמר לו רבי יהודה: נאמן אתה לפסול את עצמך בלבד, ואי אתה נאמן לפסול את בניך, שהוחזקו בידינו כישראלים כשרים.

והוינן בה: ומי, וכי אמר רבי יהודה, אבנים, על הבנים שלו, הוא לא מהימן לפסול?

והתניא בענין הכרת הבכור: נאמר בספר דברים [כא יז]:

"כי את הבכור בן השנואה יכיר, לתת לו פי שנים".

"יכיר" - משמעותו היא: יכירנו לאחרים.

מכאן אמר רבי יהודה: נתנה התורה נאמנות מיוחדת לאב להכיר את בנו לגבי אחרים.

שאם אין בית הדין מכירים מי הוא בכור הבנים שלו, נאמן אדם לומר על בנו: זה בני, הוא בני הבכור, והוא הראוי ליטול פי שנים בנכסי, כשאמות.

ומכח חידוש זה של התורה, שנתנה כח נאמנות לאב על הכרת בנו, למד רבי יהודה:

כשם שנאמן האב לומר על בנו "זה הוא בני הבכור" - כך נאמן הוא גם לפוסלו, שאם כהן הוא, יכול הוא לומר על בנו:

בני זה, כהן חלל הוא - לפי שבן גרושה הוא, או לפי שבן חלוצה הוא!

וחכמים אומרים: אינו נאמן לפוסלו.

ומפורש בברייתא זו, שלפי רבי יהודה אדם נאמן לפסול את בניו, ומדוע אמר רבי יהודה לגר שבא לפניו, שאין הוא נאמן לפסול את בניו!? ונחלקו בתירוץ דבריו של רבי יהודה - רב נחמן בר יצחק ורבינא:

אמר נחמן בר יצחק, הכי קאמר ליה: כח הנאמנות שנתנה תורה לאב, שיהיה נאמן כשני עדים להכיר את בנו אפילו לפוסלו, הוא רק לישראל, לפי שרק ישראל כשר לעדות.

ואילו לדבריך, עובד כוכבים אתה. ואין עדות לעובד כוכבים!

וכיון שבניך מוחזקים לפנינו בכשרות, אין לך אפשרות להעיד עלהם לפוסלם.

ואילו רבינא אמר בתירוץ דבריו של רבי יצחק:

הכי קאמר ליה רבי יהודה לגר שבא לפניו:

האם יש לך בנים? - אמר לו: הן.

האם יש לך בני בנים? - אמר לו: הן.

אמר לו רבי יהודה: נאמן אתה לפסול רק את בניך, ואי אתה נאמן לפסול בני בניך.

וסובר רבינא, שלפי רבי יהודה נאמנות האב מכח "יכיר" נאמרה אפילו בגוי, לפי שאין היא בגדר עדות, אלא היא חידוש מיוחד של נאמנות שיש לאב על בנו.

אלא, שהחידוש הזה של "יכיר", נאמר רק לגבי נאמנות על בניו, ולא לגבי בני בניו.

ולכן, אם יש לו כבר בני בנים, אין הוא נאמן לפסול אפילו את בנו, כי לא יתכן שבנו יהיה פסול, ובני בניו יהיו כשרים [תוס'].

תניא נמי הכי, כדברי רבינא: רבי יהודה אומר: נאמן אדם לומר על בנו קטן, ואין נאמן על בנו גדול.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לפרש דבריו: לא קטן - קטן ממש, ולא גדול - גדול ממש.

אלא אם בנו הוא "קטן" [צעיר יחסית], ויש לו, לבנו הצעיר, בנים - זהו "בנו גדול", שאינו נאמן לפוסלו.

שהיות ואין לו נאמנות לפסול את בני בניו, לכן גם אינו יכול לפסול את בנו, כיון שלא יתכן שבנו יהיה פסול, ובני בניו יהיו כשרים [תוס'].

ואילו אם יש לו בן גדול [מבוגר יחסית], ואין לו, לבנו המבוגר, בנים - זהו "בנו קטן", שהוא נאמן לפוסלו.

ומכריעה הגמרא:

והלכתא כוותיה דרב נחמן בר יצחק בביאור דברי רבי יהודה, שאמר לו לדבריך עובד כוכבים אתה! ואפילו על בנו אינו נאמן לפוסלו כשהוא גוי.

ותמהינן: והתניא בברייתא שהביאה הגמרא כוותיה כמו דאמר רבינא, שלפי רבי יהודה גם גוי נאמן לפסול את בנו כשאין לבנו בנים.

והניחה הגמרא שהברייתא אשר הביאה כראיה לרבינא עוסקת בנאמנות של גוי על פסילת בנו.

ודוחה הגמרא: אין מברייתא זו ראיה כמו רבינא, כי ההוא, האמור בברייתא ההיא - לענין "יכיר" בישראל איתמר. שיכולים אנו ללמוד מדברי הכתוב שהאב נאמן לומר מי הוא בכור בניו לגבי ירושה, כך הוא נאמן לפוסלו לכהונה.

ועל זה אומרת הברייתא שאינו נאמן לפסול אלא את בנו ולא את בן בנו.

אבל נאמנות זאת היא חידוש בענין עדות, ולגוי אין אפשרות להעיד. וכשאומר נתגיירתי ביני לבין עצמי, הרי לדבריו גוי הוא, ואין עדות לגוי, ואינו יכול לפסול אפילו את בנו.

תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר?

וכי אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים [שפלים], ומטורפין [נעים ונדים ממקום למקום], ויסורין באין עליהם!

אם אומר: יודע אני, ואיני כדאי [כעת איני ראוי להשתתף בצרתן, והלואי ואהיה ראוי לסבול עמהם] - מקבלין אותו מיד.

ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות,

ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני.

ומודיעין אותו ענשן של מצות.

אומרים לו: הוי יודע, שעד שלא באת למדה זו, של יהדות, אם אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, ואם חללת שבת אי אתה ענוש סקילה.

ועכשיו, משתהיה יהודי, אם אכלת חלב, אתה ענוש כרת, ואם חללת שבת אתה ענוש סקילה. וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן.

אומרים לו: הוי יודע, שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים.

אין לי שנחשב איש זה לגר אלא בארץ, בחוץ לארץ מנין? תלמוד לומר: "אתך" — בכל מקום שאתך. אם כן מה תלמוד לומר "בארץ", אם אין הבדל בין הארץ לחוץ לארץ? בארץ — צריך להביא ראיה שגר הוא, בחוץ לארץ אם בא אדם ואמר שהוא גר — אין צריך להביא ראיה, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה.

ושואלים: אמרנו שבא הוא ועדיו עמו, ואם כן קרא [כתוב] מפורש בזה למה לי? הרי בכל מקום סומכים על העדים! אמר רב ששת: אין מדובר כאן בעדים שהעידו שנתגייר, אלא דאמרי [שאומרים] העדים: שמענו שנתגייר בבית דין של פלוני. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שלא ליהמנייהו [נאמין להם] עד שיעידו שהם עצמם ראו את הגיור, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב שגם עדות זו מספקת.

שנינו שם: "בארץ" — אין לי אלא בארץ, בחוצה לארץ מנין — תלמוד לומר: "אתך" בכל מקום שאתך. ושואלים: והא אפיקתיה [והרי כבר הוצאת אותו] כבר למדת מ"אתך" ענין אחר, לומר: במוחזק לך, וכיצד למד אתה מאותו כתוב גם לענין הארץ? ומשיבים: חדא [דבר אחד] נלמד ממה שנאמר "אתך" וחדא [ואחד] נלמד ממה שנאמר שם "עמך" (ויקרא כה, לה).

שנינו שם, וחכמים אומרים: בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה. ושואלים: ואלא הא כתיב [הרי נאמר] "בארץ"!

ומשיבים: הביטוי ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] ללמד להיפך: שאפילו בארץ מקבלים גרים. דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר שמשום טיבותא [טובתה] של ארץ ישראל קמגיירי [הם מתגיירים] ולא לשם שמים, ולא נקבלם, על כן השמיע לנו שמכל מקום מקבלים אותם. ומעירים: והשתא נמי [ועכשיו, בימינו, גם כן] אף על פי דליכא טיבותא [שאין טוב הארץ] שהארץ נדלדלה, איכא [יש] על כל פנים יתרון אחר: לקט שכחה ופאה ומעשר עני שנותנים לעניי ישראל בארץ ישראל, ושמא הרוצה להתגייר מתכוון ליהנות מהם, ויש אולי מקום לומר שלא נגיירו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמקבלים אותו ואין חוששים לכך.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הלכה היא שבין בארץ בין בחוץ לארץ, צריך להביא ראיה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו הדבר] הלא יחיד ורבים הלכה כרבים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: מסתבר טעמא [הטעם] של ר' יהודה, דקמסייעי ליה קראי [שמסייעים לו הכתובים], שהרי נאמר "בארצכם", על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת פוסקים כדעת הרבים.

א תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (דברים א, טז), מכאן אמר ר' יהודה: גר שנתגייר בבית דין מתקיים בו "ושפטתם" והרי זה גר ("גרו"), אבל אם נתגייר בינו לבין עצמו — אינו גר.

ומסופר: מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה, ואמר לו: נתגיירתי ביני לבין עצמי. אמר לו ר' יהודה: יש לך עדים שנתגיירת שלא בפני בית דין? אמר ליה [לו]: לאו [לא]. שאל ר' יהודה: יש לך בנים? אמר ליה [לו]: הן [כן]. אמר לו [לו]: נאמן אתה לפסול את עצמך, שאתה מעיד שלא גויירת כראוי, וגוי אתה, ואולם אי [אין] אתה נאמן לפסול את בניך.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יהודה כי על הבנים לא מהימן [אין אדם נאמן]? והתניא [והרי שנינו בברייתא], נאמר: "כי את הבכור בן השנואה יכיר" (שם כא, יז), ופירשוהו: יכירנו לאחרים. כלומר, הוא מעיד ואומר לאחרים שזה בנו הבכור ונאמן. מכאן אמר ר' יהודה: נאמן אדם לומר "זה בני בכור" וסומכים עליו בכך, וכשם שנאמן לומר "זה בני בכור" וסומכים עליו, כך נאמן אב שהוא כהן לומר: "בני זה בן גרושה הוא", או "בן חלוצה הוא" ונפסל על ידי כך לכהונה. וחכמים אומרים: אינו נאמן לפסול את בניו. הרי שלשיטת ר' יהודה נאמן אדם לפסול בעדותו את בניו, ומדוע אם כן אמר ר' יהודה לאותו גר שאינו נאמן לפסול את בניו?

אמר רב נחמן בר יצחק: הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: לדבריך הרי גוי אתה, ואין עדות לגוי ומטעם זה אינך יכול להעיד על בניך ולפוסלם. רבינא אמר: הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: יש לך בנים? אמר לו: הן [כן] יש לך בני בנים? אמר לו: הן. אמר ליה [לו]: נאמן אתה לפסול בניך, שגזירת הכתוב היא שהאב נאמן על בניו ("יכיר"), ואולם, מאחר ואי [ואין] אתה נאמן לפסול את בני בניך, לכן גם על בניו אין מאמינים לו, שאם תאמין לו על בניו, נמצא שאתה פוסל בעדות זו גם את בני בניו.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' יהודה אומר: נאמן אדם לומר על בנו הקטן שהוא פסול ואין נאמן על בנו הגדול. ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לא קטן קטן ממש שלא הגיע לבגרות, ולא גדול גדול ממש לענין בגרות. אלא, קטן ויש לו בנים — זהו גדול ואינו נאמן עליו. ולהיפך: בן גדול ואין לו בנים — זהו קטן.

ומסכמים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב נחמן בר יצחק, שנאמן על עצמו ולא על בניו אפילו כשאין להם בנים. ושואלים: והתניא כוותיה [והרי שנינו בברייתא בפירוש כשיטתו] של רבינא! ומשיבים: ההוא, הברייתא הזו דיברה לענין המשנה העוסקת ב"יכיר", שעל מה שאמרה המשנה שכשם שנאמן להעיד על בכורתו של בנו כך נאמן לומר שהוא בן גרושה איתמר [נאמר] בברייתא שזהו דווקא בקטן שאין לו בנים, כיון שאינו נאמן אלא על בנו ולא על בן בנו. וכל זה דווקא בישראל, אבל הגוי שעדותו אינה עדות, אינו נאמן אפילו על בנו.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו בבית דין: מה ראית שבאת להתגייר? וכי אי [אין] אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים (חולים), דחופים על ידי אחרים, סחופים (שפלים) ומטורפין (נדים ממקום למקום), ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני, ואיני כדאי אין ראוי לי לזכות להשתתף עם ישראל, אבל רצוני לקבל על עצמי גם את סבלם — מקבלין אותו מיד.

ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו גם עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני שחייב יהיה להפריש, ונענש אם אינו מפרישם. ומודיעין אותו ענשן של מצות. שאומרים לו: הוי יודע, שעד שלא באת למדה זו ולא התגיירת, אם אכלת חלב — אי [אין] אתה ענוש כרת, שהרי אין איסור לגוי לאכול חלב. חללת שבת — אי [אין] אתה ענוש סקילה. ואילו עכשיו, משנתגיירת, אם אכלת חלב — הרי אתה ענוש כרת, חללת שבת — הרי אתה ענוש סקילה.

וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות כך מודיעין אותו מתן שכרן של מצוות לעולם הבא. שאומרים לו: הוי יודע שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים גמורים, וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

I have derived only that a convert is accepted in Eretz Yisrael; from where do I derive that also outside of Eretz Yisrael he is to be accepted? The verse states “with you,” which indicates that in any place that he is with you, you should accept him. If so, what is the meaning when the verse states: In the land? This indicates that in Eretz Yisrael he needs to bring evidence that he is a convert, but outside of Eretz Yisrael he does not need to bring evidence that he is a convert; rather, his claim is accepted. This is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: Whether he is in Eretz Yisrael or whether he is outside of Eretz Yisrael, he needs to bring evidence.

The Gemara analyzes the baraita: In the case when he came and brought witnesses to his conversion with him, why do I need a verse to teach that he is accepted? In all cases, the testimony of witnesses is fully relied upon. Rav Sheshet said: The case is where they say: We heard that he converted in the court of so-and-so, but they did not witness the actual conversion. And it is necessary to teach this because it could enter your mind to say that they should not be relied upon; therefore, the verse teaches us that they are relied upon.

As cited above, the latter clause of the baraita states: “With you in your land” (Leviticus 19:33). I have derived only that a convert is accepted in Eretz Yisrael; from where do I derive that also outside of Eretz Yisrael he is to be accepted? The verse states: “With you,” which indicates that in any place that he is with you, you should accept him. The Gemara asks: But didn’t you already expound that phrase in the first clause of the baraita to teach that one doesn’t accept the claims of an individual that he is a valid convert? The Gemara explains: One of these halakhot is derived from the phrase “with you” in the verse cited, and the other one is derived from the phrase “with you” in a subsequent verse (Leviticus 25:35).

The baraita states: And the Rabbis say: Whether he is in Eretz Yisrael or whether he is outside of Eretz Yisrael, he needs to bring evidence. The Gemara asks: But isn’t “in your land” written in the verse? How can the Rabbis deny any distinction between the halakha inside and outside of Eretz Yisrael?

The Gemara explains: That phrase is necessary to teach that even in Eretz Yisrael, the Jewish people should accept converts, as it could enter your mind to say that it is only for the sake of benefiting from the goodness of Eretz Yisrael, and not for the sake of Heaven, that they are converting, and therefore they should not be accepted. And it could also enter your mind to say that even nowadays, when God’s blessing has ceased and there is no longer the original goodness from which to benefit, one should still suspect their purity of motives because there are the gleanings, the forgotten sheaves, and the corners of fields, and the poor man’s tithe from which they would benefit by converting. Therefore, the verse teaches us that they are accepted even in Eretz Yisrael.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is that whether a convert is in Eretz Yisrael or whether he is outside of Eretz Yisrael, he needs to bring evidence. The Gemara asks: Isn’t this obvious; in all disputes between an individual Sage and many Sages the halakha is in accordance with the opinion of the many Sages. The Gemara explains: It is necessary to state this lest you say that Rabbi Yehuda’s reason is more logical, being that the verse supports him when it states: “In your land.” Therefore, it is necessary for Rabbi Yoḥanan to teach us that the halakha is not in accordance with his opinion.

The Sages taught: The verse states that Moses charged the judges of a court: “And judge righteously between a man and his brother, and the convert with him” (Deuteronomy 1:16). From here, based on the mention of a convert in the context of judgment in a court, Rabbi Yehuda said: A potential convert who converts in a court is a valid convert. However, if he converts in private, he is not a convert.

The Gemara relates: There was an incident involving one who was presumed to be Jewish who came before Rabbi Yehuda and said to him: I converted in private, and therefore I am not actually Jewish. Rabbi Yehuda said to him: Do you have witnesses to support your claim? He said to him: No. Rabbi Yehuda asked: Do you have children? He said to him: Yes. Rabbi Yehuda said to him: You are deemed credible in order to render yourself unfit to marry a Jewish woman by claiming that you are a gentile, but you are not deemed credible in order to render your children unfit.

The Gemara asks: But did Rabbi Yehuda actually say that with regard to his children he is not deemed credible? But isn’t it taught in a baraita: The verse states: “He shall acknowledge [yakir] the firstborn, the son of the hated, by giving him a double portion of all that he has” (Deuteronomy 21:17). The phrase “he shall acknowledge” is apparently superfluous. It is therefore expounded to teach that the father is deemed credible so that he can identify him [yakirenu] to others. From here Rabbi Yehuda said: A man is deemed credible to say: This is my firstborn son, and just as he is deemed credible to say: This is my firstborn son, so too, a priest is deemed credible to say: This son of mine is a son of a divorced woman and myself, or to say: He is a son of a ḥalutza and myself, and therefore he is disqualified due to flawed lineage [ḥalal]. And the Rabbis say: He is not deemed credible. If Rabbi Yehuda holds that a father is deemed credible to render his children unfit, why did he rule otherwise in the case of the convert?

Rav Naḥman bar Yitzḥak said that this is what Rabbi Yehuda said to him: According to your statement you are a gentile, and there is no testimony for a gentile, as a gentile is a disqualified witness. Consequently, you cannot testify about the status of your children and render them unfit. Ravina said that this is what Rabbi Yehuda said to him: Do you have children? He said: Yes. He said to him: Do you have grandchildren? He said: Yes. He said to him: You are deemed credible in order to render your children unfit, based on the phrase “he shall acknowledge,” but you are not deemed credible in order to render your grandchildren unfit, as the verse affords a father credibility only with respect to his children.

This opinion of Ravina is also taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: A man is deemed credible to say about his minor son that he is unfit, but he is not deemed credible to say about his adult son that he is unfit. And in explanation of the baraita, Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: The reference to a minor son does not mean one who is literally a minor, who has not yet reached majority, and the reference to an adult son does not mean one who is literally an adult, who has reached majority; rather, a minor who has children, this is what the baraita is referring to as an adult, and an adult who does not have children, this is what the baraita is referring to as a minor.

The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Naḥman bar Yitzḥak. The Gemara asks: But isn’t it taught in the baraita in accordance with the opinion of Ravina? If there is a baraita that supports his opinion, the halakha should be in accordance with his opinion. The Gemara explains: That baraita was stated concerning the matter of “he shall acknowledge,” that a father is deemed credible to render his son unfit; however, if one claims he is a gentile, he is not deemed credible to say the same about his son.

§ The Sages taught in a baraita: With regard to a potential convert who comes to a court in order to convert, at the present time, when the Jews are in exile, the judges of the court say to him: What did you see that motivated you to come to convert? Don’t you know that the Jewish people at the present time are anguished, suppressed, despised, and harassed, and hardships are frequently visited upon them? If he says: I know, and although I am unworthy of joining the Jewish people and sharing in their sorrow, I nevertheless desire to do so, then the court accepts him immediately to begin the conversion process.

And the judges of the court inform him of some of the lenient mitzvot and some of the stringent mitzvot, and they inform him of the sin of neglecting the mitzva to allow the poor to take gleanings, forgotten sheaves, and produce in the corner of one’s field, and about the poor man’s tithe. And they inform him of the punishment for transgressing the mitzvot, as follows: They say to him: Be aware that before you came to this status and converted, had you eaten forbidden fat, you would not be punished by karet, and had you profaned Shabbat, you would not be punished by stoning, since these prohibitions do not apply to gentiles. But now, once converted, if you have eaten forbidden fat you are punished by karet, and if you have profaned Shabbat, you are punished by stoning.

And just as they inform him about the punishment for transgressing the mitzvot, so too, they inform him about the reward granted for fulfilling them. They say to him: Be aware that the World-to-Come is made only for the righteous, and if you observe the mitzvot you will merit it, and be aware that the Jewish people, at the present time, are unable to receive their full reward in this world;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומעשה באחד וכו'. קשיא ליה להרב אב ב"ד ז"ל כיון דקיימא לן (לעיל יבמות דף מ"ח) עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר למאי נפקא מיניה אי הלכתא כרב נחמן דאמר לדבריך עכו"ם אתה ואי תימא נהי דהולד כשר לבא בקהל אבל פגום לכהונה מיהא הוי אי הכי לר' יהודה אפילו נתגייר בפנינו בתו פסולה לכהונה דהא אמר (בקדושין דף ע"ה) בת גר זכר כבת חלל זכר וניחא ליה דגר וגיורת הוו שבאו לפני רבי יהודה והיו מוחזקים לנו כישראל מעליא.
וקשיא לי שהרי לדבריוהכל תלוי בגירותה של אשה ואין האב נאמן לפסול את האשה ולא האשה נאמנת לפסול בנה ולמה היה צריך לומר לדבריך עכו"ם אתה ואם תאמר הוא נאמן על הבנים והאשה על עצמה והלא כיון שהבן נפסל בדבורה של אשה אף על עצמה אינה נאמנת וכן האב אינו נאמן על הבן לומר אמו שפחה במקום שפוסל את אמו כדאמרינן לענין יכיר בסוגיין ואינו נאמן על בנו גדול ולא קשיא דכיון דאמרי נתגיירנו שנינו בינינו לבין עצמנו והיא מודה לדבריו נאמנת על עצמה בשאין לה בנים והוא נאמן על בנו לומר מן השפחה נולד לי הרי עדותן מצטרפת לפסול הכל אלא מיהו בגמרא לא אמרינן הכי אלא מעשה באחד שאמר נתגיירתי ולא הוזכרה כאן גיורת.
אלא איכא למימר ר' יהודה סבר עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כר' אליבא דרב דימי (לעיל יבמות דף מ"ה) אי נמי כר' עקיבא (לקמן יבמות דף ס"ח) דהא ר"ע דריש לא יגלה לקמן בפרקין (יבמות דף מ"ט) כר' יהודה והא דאפסיקא הלכתא כרב נחמן לא לענין דבריו של ר' יהודה אלא להכשירה לכהונה דקיימא לן בעכו"ם הולד פגום וקיימא לן בת גר זכר כשרה לכהונה אי נמי שהיו מוחזקין בו שהי' ישראל והוא אמר גר אני ונתגיירתי ביני לבין עצמי ואמר ר' יהודה אעפ"י שבת גר זכר פסולה וכל שכן עכו"ם ועבד בזה אינו נאמן כלל לפגום הולד אלא אמרינן אין עדות לעכו"ם ומוקמינן ליה אחזקי' קמייתא דישראל ובכי האי גונא לא פלגינן דבורא לומר גר זכר הוא ובתו כשרה לקהל ולא לכהונה לר' יהודה משום דעכו"ם ליתיה כלל בעדות ואנן קיימא לן הכי שאין הולד פגום בעכו"ם ועבד שבא על בת ישראל ולדברינו שאין אנו מודים לפגום הולד נפקא מינה שאם אמר אני ובני נתגיירנו בינינו לבין עצמנו אין עדות לעכו"ם.

נאמן אתה לפסול בניך. פי' הרב ז"ל היכא שאין לך בני בנים ואי אתה נאמן לפסול בני בניך ומאחר שיש לך בני בנים אינך נאמן אפילו על בניך וכן משמע מהא דאמרינן ואינו נאמן על בנו גדול דמשמע מכיון שהוא גדול שיש לו בנים אינו נאמן עליו ומיהו לגבי עצמו אם בא ליכנס בקהל אסור דהא שוי' נפשי' חתיכה דאיסורא וכן כתב הר"ר משה ז"ל אינו נאמן לפסול את הבנים וחוזר וטובל בב"ד.

ומעשה באחד וכו'. הקשה הר"א אב ב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ובמאירי) כיון דקיימא לן דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר למאי נפקא מיניה אי הלכתא כרב נחמן דאמר לדבריך עכו"ם אתה. וכי תימא נהי דהולד כשר לקהל פגום לכהונה מיהא הוי, אנן לר' יהודה קאמרינן ולדידיה אפילו נתגייר בפנינו בתו פסולה לכהונה דהא אומר בקדושין (עז, ב) בת גר זכר כבת חלל זכר. והוא ז"ל פירקא דהכא בגר וגיורת שבאו שניהם לפני ר' יהודה ובמוחזקין לו שהיו ישראל מעלי. והרמב"ן ז"ל תירץ דר' יהודה כר' עקיבא סבירא ליה דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, דאיהו כר' עקיבא (להלן יבמות מט, א) דריש לא יגלה באנוסת אביו והא דאיפסיקא הלכתא כרב נחמן לא לענין דבריו של ר' יהודה אלא לדידן דקיימא לן דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ופגום מיהא הוי, ולפיכך אינו נאמן ואי משום דבת גר הוא, בהא נמי לא קיימא לן כר' יהודה אלא בת גר זכר בתו כשרה לכהונה.

ואי אתה נאמן לפסול בני בניך. פירוש, אי אתה נאמן לפסול אפילו בניך במקום שיש בני בנים, והראיה מדאמרינן ואינו נאמן על בנו גדול ואוקמינא לאו גדול גדול ממש אלא קטן ויש לו בנים זה גדול, אלמא במקום בני בנים אפילו על בנו אינו נאמן. ומיהו לגבי עצמו נאמן בין הכי ובין הכי דשויה נפשיה חתיכה איסורא, וכן כתב הרמב"ם, וכן כתב הרמב"ן ז"ל אינו נאמן לפסול הבנים וחוזר וטובל בב"ד.

בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה הקשה ר"ת ז"ל. וליהמין במגו דאי בעי אמר ישר' אני כדמוכח מההוא עכומ"ז דסליק ואכיל פסחי' בירושלים בפ"ק דפסחי' והפה שאסר הוא הפה שהתיר ותי' דהכא מיירי בדמוחזק לן שהוא עכו"מז הא לאו הכי כל שבא ואמ' ישראל אני או גר אני נאמן וסומכי' על פיו לכל דבר דמילת' דעבידא לאיגלויי היא ולא משקר וכן מעשים בכל יום:

נאמן אתה לפסול את עצמך וא"ת והא אין אדם משים עצמו רשע י"ל דזהו בישראל גמור אבל לא בזה שלא נתברר שהוא ישראל אלא שהיה מוחזקת בכך ימים רבים א"נ דהכא לאו דוקא לפסול אלא לשוויי נפשיה חתיכה דאיסורא להיות אסור בבת ישראל וכן לכל שאר חומר עכו"מז:

ואין אתה נאמן לפסול את בניך וא"ת אפי' היה כדבריו למה נפסלי' בניו והק"ל דעכו"מז ועבד הבא על בת ישר' הולד כשר ואי לכהונה השתא נמי מפסלי דהא ר' יהודה הוא דאמר בת גר זכר כבת חלל זכר י"ל דר' יהודה לטעמיה דאשכחן ליה בפ"ד מיתות (דף נ"ג) דסבר כר' עקיבא דכל חייבי לאוין הוי ממזר דהא דריש לא יגלה כנף אביו בארוסת אביו כדדרי' ר"ע ולא בעי חייבי לאוין דשאר ואע"ג דאנוסת אביו שאר היא וי"מ דהכא גר וגיורת ושניהם היו טועני' כן שאם היתה מאמינם הרי הם בני עכו"מז גמורי':

מכאן א"ר יהוד' פי' בבבא בתרא בס"ד:

נאמן אתה לפסול בניך ואין אתה נאמן לפסול בני בניך פי' הרמב"ן ז"ל ואין אתה נאמן לפסול בניך במקום שיש להם בני בנים והראיה מדאמרי' ואינו נאמן על בנו גדול ופרישנ' הגדול כל שיש לו בנים אלימא על הבן עצמו אינו נאמן אם הוא גדול שיש לו בני בני' ולגבי עצמו נאמן הוא אפי' בבנו גדול דמשוי נפשיה חתיכה דאיסורא וכן כתב ר"י ז"ל וכן פי' הרמב"ם ז"ל:

ההיא לענין יכיר תניא פי' שנאמן על בנו קטן ולא על הגדול אפי' לר' יהודה:

ומודיעים אותו קלות וחמורות פי' וסברא דרבוותא ז"ל אם לא הודיעוהו אינו מעכב וה"מ בפ' כלל:

אין לי אלא בארץ בחו"ל מניין ת"ל אתך בכ"מ שאתם א"כ מה ת"ל בארץ צריך להביא ראי' בח"ל א"צ להביא ראי'. פי' בארץ חיישינן משום שבתא דא"י משקרי הלכך צריך להביא ראי' שבב"ד נתגייר אבל בח"ל א"צ להביא ראי' דודאי לא משקר דברי ר"י וח"א בין בארץ בין בחו"ל צריך להביא ראי', ואלא הא דכתיב בארץ ההיא דאפילו בא"י מקבלים גרים, סד"א משום טובת א"י מגיירי והשתא נמי דליכא טובה פי' דפסיק ממנה זבת חלב ודבש איכא לקט שכחה ופאה ומעשר עני קמ"ל:

אמר רחב"א אר"י הל' בין בארץ בין בחו"ל צריך להביא ראי'. פשיטא יחיד ורבים הל' כרבים מ"ד מסתבר טעמא דר"י דקא מסייעי לי' קראי קמ"ל, ונ"ל שכ"ז הוא כגון שהיינו מכירים בו שהי' גוי ואנו מסתפקין שמא ערבי מהול הוא, אבל אם לא הכרנו בו א"צ להביא ראי' שמתוך שי"ל בן ישראל אני ואומר כי אני גר נאמן:

ת"ר ושפטתם צדק בין איש ובין אשה ובין אחיו ובין גרו מכאן אר"י גר שנתגייר בב"ד ה"ז גר בינו לבין עצמו אינו גר, פי' מדסמיך הכתוב גר אצל ושפטתם ש"מ שצריך להתגייר בפני ג' כמשפט, מעשה בא' שבא לפני ר"י ואמר נתגיירתי ביני לב"ע א"ל יש לך עדות א"ל לאו יש לך בנים א"ל אין א"ל נאמן אתה לפסול א"ע ואין אתה נאמן לפסול את בניך. פי' שאם היו עדים מעידים שלא נתגייר בב"ד אלא בפניהם בלבד אז לא הי' גירותו גירות וגם בניו היו פסולים ואי אמרת ה"נ נימא מי לא טבל לקירוי אפילו שלא בב"ד כיון שעמד בחזקת יהודית כדכתיבנא לעיל יש לנו לומר כיון שחקרו אותו ואמר שלא טבל לקירויו דהא ר"י או הא או הא בעי כדאמרי' לעיל, ואע"פ שמילתו לא הי' בכשרות הי' נכשר בטבילה לבד וטבילת קירויו כך הוא כטבילת גירותו, א"ל נאמן אתה וכו', פי' לא תימא דוקא לר"י הוא דנאמן דקסבר אדם משום עצמו רשע כדתנן לקמן ר"י אומר הרגתיו לא תנשא אשתו מפני שהוא רשע לפי דבריו ואינו נאמן להעיד. אנא אפי' לת"ק דאמר הרגתיו תנשא אשתו ס"ל כרבא דאמר אין אדם מע"ר, מודה הכא והוא נאמן שאין אדם זה רשע ממה שאומר נתגיירתי ביני לב"ע ואדרבה מצוה היא אלא שלא כיון לעשותה כהוגן, ול"ד לאומר פ' רבעני לרצוני או הרגתי בעלך שמעיד ע"ע שנעשה רשע אלא בהא שוי' אנפשי' חד"א ואסור בבת ישראל עד שיחזור ויטבול או יטיפו ממנו ד" בפני ב"ד וכמו האי דאמרי' האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני שאסור בקרובתי' דשוי' אנפשי' חד"א:

ומקשה ומי אמר ר"י אבני' לא מהימן והא תניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אר"י נאמן אדם לומר זה בני בכורי וכשם שנאמן אדם לומר זב"ב כך נאמן לומר לומר זה ב"ג וב"ח ות"א אינו נאמן, פי' ואע"ג דמוחזק לן בחד שהוא בכור ואתא אב לומר אין זה בכור אלא זה נאמן כדאמרי' בי"נ וכך הוא נאמן לומר זה ב"ג וב"ח. ואי קשיא והרי הוא עושה רשע כשאומר באתי על הגרושה והולדתי זה וכן נמי מאי דתנן בקידושין האומר בני זה ממזר הוא אינו נאמן ר"י אמר נאמן ואקשי' והא משום עצמו רשע באומר באתי על הערוה והולדתי ממנה ממזר זה והיכי נאמן והתנן ר"י אומר הרגתיו לא תנשא אשתי שכיון ששם עצמו רשע אינו נאמן להעיד ואפי' רבא דסבר אין אדם משום ע"ר ותנשא אשתו התם משום דפלגינן דיבורא ואמרינן דאיהו שנהרג אבל לא הרגו הוא, וכן נמי שאומר פ' רבעני לרצוני אמרי' אמת שרבעו אבל לא לרצונו אלא לאונסו. אבל הכא מאי נימא כיון שאני או אתה מאמינו שבא על הערוה, א"כ אין זה ממזר, וקשה בעיני לתרץ כגון שעשה תשובה עכשיו ואפ"ה נאמן דא"כ בהרגתיו את בעלך נאמן אם עשה תשובה אלא כיון שמעיד על מעשה שעשה ברשעו אע"פ שבשעת הגדה אינו רשע אינו נאמן דבעי' ראיה והגדה בכשרות דכתי' והוא עד או ראה או ידע אם ל"י בעינן ראית העדות והגדתו בכשרות.

והנכון בעיני לתרץ כגון שלא שם עצמו רשע בעדותו שאמר כך כשנשאתי' לא ידעתי שהיא גרושה וכשנודע לי פרשתי ממנה מיד וכן כשבא על הערוה אמר שנתחלפה לי הערוה באשתי וה"ה גבי הרגתיו אם הי' אומר לא הרגתיו בפשיעה אלא משיצאת האבן מ"ת הוציא הלה את ראשו וקבלה נאמן הוא ותנשא אשתו ע"פ, וח"א אינו נאמן לא לפוסלו ולא לשומו בכור היכא דמוחזק לן באחר שהוא בכור. אך אם לא היינו מוחזקים בא' מהן שהוא בכור נאמן הוא לומר זב"ב ולהכי אתי שפיר, וצריך הבנה, ואפילו בנכסים הבאים לאחר מכאן כדאמרי' בי"נ ומתרץ רנב"י הק"ל לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי. פי' שאתה אומר שלא נתגיירת בפני ב"ד הרי אתה גוי לגבי נפשך שוויתי' לב"י אנפשך חד"א עד שתחזור ותתגייר בפני ב"ד אבל להעיד על בניך אי אתה נאמן שאין עדות לגוי ובחזקת כשרות הן עומדין, ואע"פ שטבל עכשיו בב"ד דהוי ישראל גמור ומעיד על בנו שעשאן בפסולות אינו נאמן כיון שמעיד על מה שעשה בגיותו. דבעי שתהא ראיית המעשה והגדת ב"ד בכשרות כדפרישי'. רבינא אמר הכי קא"ל י"ל בנים א"ל אין י"ל בני בנים א"ל אין א"ל נאמן אתה לפסול בניך ואין אתה נאמן לפסול בני בניך תנ"ה ר"י אומר נאמן הוא על בנו קטן ואינו נאמן על בנו גדול:

ארחב"א אר"י לא קטן קטן ממש ולא גדול ממש אלא קטן וי"ל בנים שהוא גדול, גדול וא"ל בנים זהו קטן פי' נאמן אתה לפסול את בניך אם אין להם בנים וכל הבנים שיולידו יהיו פסולים עד לעולם וזה מ"ש בברייתא כי הוא נאמן על בנו קטן אבל אם י"ל בנים אפילו על בניו אינו נאמן שאם יפסול את בניו נמצא שפוסל גם בני בניו וזהו מ"ש בברייתא ואינו נאמן על בנו הגדול ופסיק תלמודא והל' כוותי' דרנב"י והתניא כוותי' דרבינא ההוא לענין יכיר תניא פי' בההיא ברייתא דיכיר דאמר זה ב"ג וב"ח שאינו גוי התם מחלק בין גוי קטן לגוי גדול אבל הכא דעושה עצמו גוי ואפילו אין לו בני בנים א"נ על בניו, ולענין פלוגתא דר"י ורבנן איפסקא הל' כר"י דאמר שהוא נאמן לפסול את בניו:

ת"ר גר שבא להתגייר א"ל מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזה"ז דחוים דחופים מסוככים מטורפים אם אמר יודע אני ואיני כדאי מקבלים אותו מיד ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת חמורות ומודיעים אותו ענין לקט שכחה ופאה ומ"ע ומודיעים אותו עונשן של מצות ואומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב א"א ענוש כרת חללת שבת א"א ענוש סקילה ועכשיו אם אכלת חלב אתה ענוש כרת אם חללת שבת ענוש כרת אתה וכשם שמודיעים אותו עונשן של עבירות, כך מודיעים אותו מתן שכרן של מצות ואומרים לו הוי יודע שהע"ה אינו צפון אלא לצדיקים שבזה"ז אינן יכולים לקבל לא רוב טובות ולא רוב פורעניות על עונשם של עבירות שהי' כלים בעונם אלא הכל שמור לע"ל בין השכר בין הפורעניות.

א"ר יוחנן בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה כשהוא מוחזק בעובד כוכבים אבל אם אינו מוחזק א"צ להביא ראיה. הפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי בעי אמר ישראל אני מאבותי. וראיה לדבר ההוא עובד כוכבים דהוה אכיל פסחים בירושלים בפרק קמא דפסחים:

מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי וכו' פי' לא היו מוחזקים בו שהוא עובד כוכבים דא"כ היה צריך להביא ראיה עליו ועל בניו אלא היו מוחזקים בו שהיה גר. ושאל לו ר' יהודה יש לך עדים כלו' יש לך עדים שנתגיירת בינך לבין עצמך אפילו בניו פסולים ואם יש עדים שנתגיירת בפני ב"ד או בפניהם קבל עליו עול מצות שהודיעוהו [הרי] הוא גר גמור והוא עצמו כשר ומיירי שנתגייר הוא ובניו דאם נתגייר הוא לבדו ובא אח"כ על גיורת או על בת ישראל הרי בניו כשרים. דקי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ואם לבתה האמר ר' יהודה בת גר זכר כבת חלל זכר. והיכא דאמרי סהדי שמענו שנתגייר בב"ד פלוני מהימנין ליה. תניא א"ר יהודה נאמן הוא על בנו קטן לאמר שהוא בן גרושה או בן חלוצה ואינו נאמן על בנו גדול. א"ר חייא בר אבא א"ר (שמעון) [יוחנן] לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן כלומר נאמן הוא על בנו כשאין לו בנים אבל אם יש לו בנים אינו נאמן אפלו אבנו דאבריה המניה רחמנא ולא אבר בריה:

בתוספות בד"ה מ"ד לא להימניהו וי"ס דגרסי' מ"ד ליהמניהו וה"פ כו' עכ"ל נ"ל לפרש דבריהם בלי טעות והגהה והכוונה א' לב' הגרסות וה"ק לפי גירסא זו מ"ד ליהמניהו כמה שאומרים שמענו וה"ל כעד מפי עד דאינו נאמן במקום אתר קמל"ן דאלו אין נאמנים במה שאומרים שמענו כאילו בעצמם ראו שנתגייר בב"ד פלוני ונאמן ודו"ק:

בד"ה נאמן אתה לפסול כו' השתא נמי דאין נאמן פגומין הם כו' דבת גר זכר כבת חלל זכר כו' עכ"ל ק"ק ומאי קושיא לפי מה שכתבו לעיל בתוספות דה"נ מיירי בלא ידעינן דעובד כוכבים הוה ואי בעי הוה אמר ישראל הוא וא"כ השתא דאין נאמן מחזיקינן להו דאביהם ישראל הוא ואין פגומין לכהונה ולפי מה שכתבו לעיל לחד תירוצא דלהשיאן לכהונה בעי ראיה ניחא ודו"ק:

ומודיעין להן [וכו'] מצות חמורות. היינו אסיר לן ע"ז בכלל ז' מצות בני נח הם וגם העובדי כוכבים ממיתין עליה ואפשר דא"ל לפי שבת מלכים את ותחזור לסורך מא"י לח"ל כאילו עע"ז כמ"ש בדוד כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה':

כך מודיעין אותן מתן שכרן כו' ר"ל דיש לצדיקים חלק בב' עולמות דהיינו עיקר שכרן בעוה"ב אינו אלא לצדיקים וגם בעוה"ז יש להם חלק אלא שאין יכולין לקבל בעוה"ז לא רוב פורענות ולא רוב טובה כפרש"י משא"כ הרשע מקבל רוב טובה בעוה"ז כדי לטורדו מן העוה"ב לגמרי וק"ל:

תד"ה במוחזק. ועוד ראיה משמעתין דא"ל ר"י כו'. כצ"ל:

בא"ד לא פסלה כדפי' לעיל. הוא (בכ"ה ב):

תד"ה ואין אתה. דא"ס לומר שיהיו בניו פסולים וב"ב כשרים. והא דהוא עצמו פסול אף שבניו וב"ב כשרים היינו משום דהוא עצמו אינו פסול רק משום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וכ"מ מדבריהם לעיל (כה ב) וע"ש וברא"ש כאן:

תד"ה והלכתא. ולא כמו שמפרש ר"ת כו'. בב"ב (קכז ב) ד"ה כך הביאו זה משמיה דבה"ג:

רש"י ד"ה דליכא טובה דפסק כו' נ״ב ק׳׳ל דהא אפילו בימי אמוראי ל"פ כדאיתא פ״ק דמגילה (ו א') וכ"מ שלהי כתובות וי"ל משום טובת יושבי א"י חשיד לשקורי בזמן ישובה של א"י. דמה"ט איכא דאמר אפי' באין להתגייר א"מ (ע"ל כ"ד ב') והאידנא אע"ג דפסק טובתם. מיהא איכא לקט כו׳. ורש"י לישנא דא"י דייק מדלא קאמר טיבותא דישראל. ואינו דקדוק כי טובת יושבי ארץ היא טובת הארץ וכ"ה דרך הלשון דוק ותשכח:

תוס' ד"ה במוחזק. ועוד ראיה כו' ואיהו גופיה כשר. נ"ב יש לדחות ראיה זו דילמא ההוא מוחזק הוה בישראל וקאתי לאפוקי נפשיה מחזקתיה. ושמא גם בעיר שרוב ישראל היה (עי׳ רא"ש ובתוס' הרא״ש) ועד עתה היה נחשב מהרוב ואהכי קא"ל יש לך עדים. פירוש שהיית עובר כוכבים:

שם ד"ה יש לך עדים פי׳ כו'. נ"ב כבר פרשתי שא"צ לפרש כך ופירושי מרווח בס"ד:

מָה רָאִיתָ [שֶׁבָּאתָ] לְהִתְגַּיֵּר? אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הַזֶּה, דְּווּיִים, דְּחוּפִים, סְחוּפִים, וּמְטֹרָפִים, וְיִסּוּרִין בָּאִים עֲלֵיהֶם?. נראה לפרש בס"ד דְּווּיִים מרוב חולשת מזגם תמצאם כאלו הם חולים בעלי מכאובות. דְּחוּפִים שנדחפו מארצם ומנחלת אבותם היא ארץ ישראל כמו שנאמר נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים (איכה ה, ב). סְחוּפִים כפויים על פניהם מצד העניות שכן קורין העולם את העני כפוי על פניו. מְטֹרָפִים מצד האומות זה רודה וזה מרדה זה מכה וזה מקלל ויסורין באין עליהם מן השמים דכתיב (עמוס ג, ב) רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה לכן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם.

גמ' א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך. ע' כתובות כה ע"ב תד"ה הרי שאמר:

שם ואי אתה נאמן לפסול את בניך. ע' לעיל כה ע"ב תד"ה לימא רב יוסף:

תוס' ד"ה במוחזק לך וכו' דרוב הבאין וכו'. עיין ירושלמי רפ"ב דר"ה ובקרבן עדה שם:

בכל מקום שאתך. ולקמן פריך הא אפיקתיה: צריך להביא ראיה. שבב''ד נתגייר שמא גבעוני מהול הוא ומשום שבחא דא''י הוא דקאמר הכי ומשקר: ה''ג מהו דתימא לא ניהמניהו: מעמך. גר ותושב וחי עמך (ויקרא כה): דליכא טובה. דפסק חלב ודבש: דקמסייעי קראי. דהא עמך כל מקום שאתך משמע ואפילו בארץ ובארצכם למה לי אלא לאו אראיה קאי דבארץ צריך להביא ראיה ולא בחוצה לארץ: מדכתיב גר אצל ושפטתם מכאן אמר ר' יהודה גר בעי בית דין: יכיר. את הבכור בן השנואה יכיר: יכירנו לאחרים. שאם אין ב''ד מכירים אותו נאמן עליו אביו לומר זה בני בכור ליטול פי שנים: בן גרושה הוא. וכהן חלל הוא: ואין עדות לעובד כוכבים. הואיל ובניך מוחזקין בכשרות אין אתה נאמן להעיד עליהן ולפוסלן: לפסול את בניך. דנפקא לן מיכיר ואי אתה נאמן לפסול את בני בניך: והלכתא כרב נחמן. דאמר לדבריו עובד כוכבים הוא ואין עדות לעובד כוכבים ואפילו אבנים לא מהימן: והתניא כרבינא. דנאמן הוא על בנו קטן שאין לו בנים וקס''ד דהא מתני' בגר שבא ואמר גר אני קמיירי: ההיא. דקתני נאמן הוא על בנו קטן: לענין יכיר. תניא אההיא מתני' דיכיר קאי דקתני וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני בן גרושה ועלה קתני דנאמן הוא על הקטן דהא ישראל הוא ויש לו עדות והתורה האמינתו על בנו ולא על בן בנו אבל גבי גר אפילו אבנו לא מהימן דאין עדות לעובד כוכבים: וסחופין. שפלים וכפויין כמו סחופי כסא (שבת דף סו:) כפיית הכלי: ואיני כדאי. ואיני ראוי להשתתף בצרתן ומי יתן ואזכה לכך: ומודיעים אותו. לקמן מפרש טעמא דכולה מתני':

דבר תורה חד נמי כשר הכא מדמין לגזילות וחבלות דבעינן שלשה לכ''ע ור' יוחנן דהכא אית ליה בהדיא בירושלמי דשנים שדנו אין דיניהם דין וא''ת ואנן היכי מקבלין גרים הא בעינן מומחין וי''ל דשליחותייהו עבדינן כדמשמע נמי בשילהי המגרש (גיטין דף פח: ושם) וכמו שחשו לנעילת דלת בפני לווין חשו נמי לנעילת דלת בפני גרים.: במוחזק לך. אומר רבינו תם דדוקא בדידעינן דהוה עובד כוכבים מעיקרא דאי לא הוה ידעינן מהימן מגו דאי בעי אמר ישראל אני דמהימן כדמשמע בריש מסכת פסחים (דף ג: ושם) גבי ההוא עובד כוכבים דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים ואין לומר שאני התם דהוו סמכי ארובא דהוו ישראל דהא בכל מקום נמי איכא רובא דרוב הבאין לפנינו בתורת יהדות ישראל הם ועוד ראיה משמעתין דאמר ליה ר''י אי אתה נאמן לפסול את בניך ואיהו גופיה כשר אלא דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא אבל אם בא על בת כהן לא פסלה כדפי' לעיל ומההיא דלעיל (דף מה.) דא''ל זיל גלי אין ראיה דשמא לא היו בודקים אלא אם הוא ישראל אם לאו אבל במשפחתו לא היו בודקין: אין לי אלא בארץ. פי' דמקבלין גרים ואע''ג דחובת הגוף היא בעיא ריבויא כיון דכתיב בארץ כדאשכחן בסוף פ''ק דקידושין (דף לח:) גבי שילוח עבדים והשמטת כספים אי נמי בארץ לא חיישינן דלמא הדרי בהו משום דאיכא שבחא דארץ ישראל: מהו דתימא לא להימניהו. ויש ספרים דגרסי מהו דתימא ליהמניהו וה''פ ליהמניהו כעד מפי עד: יש לך עדים. פירוש שנתגיירת בינך לבין עצמך ותימה מיהא אי הא דבעינן ג' היינו דוקא לכתחלה אבל דיעבד חד נמי כשר א''כ אם יש לו עדים לאו בינו לבין עצמו הוא: נאמן אתה לפסול עצמך כו'. היינו דוקא במילי דמשוי נפשיה חתיכה דאיסורא אבל אם בא על בת כהן לא פסלה כדפרישית לעיל בסוף פ' שני (דף כה: ושם) וא''ת היכי דמי אם אשתו עובדת כוכבים ממה נפשך בניו פסולים דאין קרוי בנך אלא בנה ואם היתה אשתו ישראלית ממה נפשך בניו כשרים דקי''ל (לעיל דף מה.) עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכי תימא נהי דממזר לא הוי פגום מיהא הוי הא השתא נמי דאין נאמן פגומין הם דר''י אית ליה בפרק עשרה יוחסין (קדושין עז.) דבת גר זכר כבת חלל זכר וי''ל דקסבר ר''י עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר דבפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נג. ושם) אמר דר' יהודה סבר לה כרבי עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין: כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה. ר' אליהו מפרי''ש מפרש דנפקא לן מדכתיב בן השנואה יכיר (דברים כא) וכן משמע בירושלמי בפרק בתרא דקידושין ולשון הש''ס לא משמע הכי דקתני כשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור משמע דמינה גמר וי''מ דטעמא דר' יהודה דמשמע ליה קרא דנאמן אדם לומר זה בני בכור אפי' על תינוק בין הבנים וכשאומר על הקטן שהוא בכור א''כ הראשון ממזר אלמא דנאמן לפוסלו וה''נ דנאמן לומר שהוא בן גרושה: ואין עדות לעובד כוכבים. ועל עצמו נאמן משום דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא: ואין אתה נאמן לפסול בני בניך. אומר ר''י דה''פ נאמן אתה לפסול בניך פי' כשאין לו אלא בנים ואין לו בני בנים ואי אתה נאמן לפסול בני בניך כשיש לו בני בנים אין נאמן לפסול אפי' בניו דאין סברא לומר שיהיו בניו פסולים ובני בניו כשרים וכן משמע בסמוך דקאמר ואין אדם נאמן על בנו גדול ומפרש כשיש לו בנים משמע דאבנו נמי לא מהימן: והלכתא כוותיה דרב נחמן בר יצחק. משמע דהלכה כר''י דנאמן אף לפסול בניו דדוקא משום דאין עדות לעובד כוכבים דאין יכול לפוסלן ולא כמו שמפרש רבינו תם דאין הלכה כרבי יהודה אלא כשפוסל אחרים על ידי הכרת בכור אבל בלא הכרת בכור לא ובשאלתות בפרשת וירא נמי דקדק מהך דשמעתין דבכל ענין הלכה כרבי יהודה:

דף מז - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד