דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

יבמות מז ע"ב - טקסט הדף

לא רוב טובה ולא רוב פורענות ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו קיבל מלין אותו מיד נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרים ומלין אותו שניה נתרפא מטבילין אותו מיד ושני ת''ח עומדים על גביו ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו אשה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה ושני ת''ח עומדים לה מבחוץ ומודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות אחד גר ואחד עבד משוחרר ובמקום שנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובלין וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה אמר מר גר שבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות מ''ט דאי פריש נפרוש דא''ר חלבו קשים גרים לישראל כספחת דכתיב {ישעיה יד-א} ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב: ומודיעים אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני: מ''ט א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון (ומודיעים אותו עון שכחה ופאה): ואין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו: אמר רבי אלעזר מאי קראה דכתיב {רות א-יח} ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה אמרה לה אסיר לן תחום שבת {רות א-טז} באשר תלכי אלך אסיר לן יחוד {רות א-טז} באשר תליני אלין מפקדינן שש מאות וי''ג מצות {רות א-טז} עמך עמי אסיר לן עבודת כוכבים {רות א-טז} ואלהיך אלהי ארבע מיתות נמסרו לב''ד {רות א-יז} באשר תמותי אמות ב' קברים נמסרו לב''ד {רות א-יז} ושם אקבר מיד ותרא כי מתאמצת היא וגו': קיבל מלין אותו מיד: מ''ט שהויי מצוה לא משהינן: נשתיירו בו ציצין המעכבין המילה וכו': כדתנן אלו הן ציצין המעכבין המילה בשר החופה את רוב העטרה ואינו אוכל בתרומה וא''ר ירמיה בר אבא אמר רב בשר החופה רוב גובהה של עטרה: נתרפא מטבילין אותו מיד: נתרפא אין לא נתרפא לא מאי טעמא משום דמיא מרזו מכה: ושני ת''ח עומדים על גביו: והא א''ר חייא א''ר יוחנן גר צריך שלשה הא א''ר יוחנן לתנא תני שלשה: טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו: למאי הלכתא דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל ישראל מומר קרינא ביה וקידושיו קידושין: אחד גר ואחד עבד משוחרר: קסלקא דעתך לקבל עליו עול מצות ורמינהו במה דברים אמורים בגר אבל בעבד משוחרר אין צריך לקבל אמר רב ששת לא קשיא הא ר''ש בן אלעזר הא רבנן דתניא {דברים כא-יג} ובכתה את אביה ואת אמה וגו' בד''א שלא קבלה עליה אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד ר''ש בן אלעזר אומר אע''פ שלא קבלה עליה כופה ומטבילה לשם שפחות וחוזר ומטבילה לשם שחרור ומשחררה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - ב

וישראל בזמן הזה - אינם יכולים לקבל  לא רוב טובה, שאם יחיו חיים טובים מאד, יש לחשוש שתזוח עליהן דעתם, ויחטאו, היות ויצר הרע מחזר אחריהם במיוחד כדי להחטיאם.

ולא רוב פורענות.

ואין מרבין עליו בדברים, לאיים עליו שימנע מרצונו להתגייר, ואין מדקדקין עליו.

קיבל את מה שאמרו לו, אודות המצוות, עונשן ושכרן, ואודות עם ישראל, והסכים להיות ישראל - מלין אותו מיד!

נשתיירו בו במקום המילה ציצין, חתיכות בשר מעור הערלה, לפי שלא פרעו את עור הערלה לגמרי, והיו אלו ציצין המעכבין את המילה [וכפי שיתבאר להלן בגמרא אלו ציצין הן] - חוזרים ומלין אותו שניה.

וממתינים לו עד שיתרפא מקום המילה, כדי שיוכלו להטבילו.

נתרפא, מטבילין אותו מיד.

ושני תלמידי חכמים עומדים על גביו, בשעת הטבילה, שבה הוא נכנס לכלל גירות, וצריך הוא לקבל על עצמו בשעה זו עול מצוות, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות.

טבל, ועלה - הרי הוא כישראל לכל דבריו.

ובטבילת אשה לגירות - נשים מושיבות אותה במים עד צוארה.

ושני תלמידי חכמים עומדים לה מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות.

אחד גר ואחד עבד משוחרר דינם ששוה לגירות, וכפי שיתבאר להלן.

ובמקום שנדה טובלת, במקוה של ארבעים סאה, שם גר ועבד משוחרר טובלין, אף על פי שאין טבילתם לטהרה כלל.

וכל דבר שחוצץ בין בשרו למים בטבילה רגילה, שהיא לשם טהרה מטומאה כדי שלא יטמא האדם הטמא במגעו את הטהרות -

הרי הוא חוצץ גם בטבילה של גר, ובעבד משוחרר, ובנדה הטובלת כדי להטהר לבעלה. אף על פי שכל אלו אינם טובלים כדי שלא יטמאו במגען את הטהרות.

אמר מר בברייתא, בעמוד הקודם: גר שבא להתגייר, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר?

ומודיעים אותו מקצת מצות קלות, ומקצת מצות חמורות.

מאי טעמא אומרים לו כך?

דאי פריש מלהתגיר - נפרוש, כי אין לנו ענין שיתגייר.

משום דאמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כמו ספחת, שהיא נגע.

דכתיב [ישעיהו יד] "ונלוה הגר עליהם, ונספחו על בית יעקב".

הרי שקרא להם הכתוב בלשון "ספחת".

וטעמו של דבר, היות והם ממשיכים במעשיהם הקודמים גם לאחר גירותם, ומשפיעים בכך לרעה על ישאל הלומדים מהם, או מסתמכים עליהם בהוראת איסור והיתר.

עוד שנינו שם בברייתא: ומודיעים אותו עון ההמנעות ממתן לקט, שכחה ופאה ומעשר עני.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא מודיעים אותו דוקא עון מצוה זו?

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: היות והגויים מקפידים מאד על ממונם, לפיכך מודיעים להם את ענין מתנות עניים, שמא יפרשו מלהתגייר לפי שיחוסו על ממונם.

ומצינו שהגויים מקפידים כל כך על ממונם, עד שאינם מוכנים למחול אפילו על פחות משוה פרוטה.

ולכן הדין הוא שבן נח שגזל, שחייב על כך מיתה, היות ובני נח נענשים על עבירת שבע המצוות שהם חייבים בהן, במיתה -

הרי הוא נהרג אפילו על גזילת פחות משוה פרוטה, לפי שהן מקפידים אפילו על פחות משוה פרוטה.

ולא ניתן הגזל להשבון אצל בני נח, שאינם יכולים לתקנו על ידי השבת הגזילה, כי רק אצל ישראל אמרה תורה שהשבת הגזילה היא תיקון חטא הגזל, ולא אצל בני נח.

עוד שנינו בברייתא: ואין מרבים עליו, ואין מדקדקים עליו. אמר רבי אלעזר: מאי קראה?

דכתיב במגילת רות [פרק א] "ותרא נעמי כי מתאמצת היא [רות] ללכת אתה - ותחדל לדבר אליה".

אמרה לה נעמי לרות: אסיר לן, אסור לנו ללכת בשבת מעבר לתחום שבת!

ענתה לה רות: באשר תלכי - אלך.

אמרה לה נעמי: אסיר לן יחוד עם אשת איש!

ענתה לה רות: באשר תליני - אלין.

אמרה נעמי: מפקדינן שש מאות וי"ג מצות!

ענתה רות: עמך - עמי.

אמרה נעמי: אסיר לן עבודת כוכבים!

ענתה רות: ואלהיך - אלהי.

אמרה נעמי: ארבע מיתות נמסרו לבית דין!

ענתה רות: באשר תמותי - אמות.

אמרה נעמי: ב' קברים [בתי קברות] נמסרו לב"ד!

האחד, לחייבי מיתות חמורות, שהם הנשרפים והנסקלים, לפי שהרשיעו לעשות עבירות חמורות.

והשני, לחייבי מיתות קלות, שהם הנהרגים בסייף והנחנקים.

ענתה רות: ושם אקבר.

מיד, "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה - ותחדל לדבר אליה".

עוד שנינו בברייתא: קיבל - מלין אותו מיד.

מאי טעמא ממהרים לקבלו מיד?

שהויי מצוה - לא משהינן.

עוד שנינו בברייתא: נשתיירו בו ציצין המעכבין המילה חוזרין ומלין אותו שנית.

כדתנן במסכת שבת [קלז א]: אלו הן ציצין המעכבין המילה, והוא נשאר ערל אם לא מורידים אותם:

אם נשתייר בשר מעור הערלה החופה את רוב העטרה.

ואם כהן הוא, אינו אוכל בתרומה. לפי שאסור לכהן ערל לאכול תרומה.

ואמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: אין כונת המשנה לומר שרק אם נשאר בשר החופה את רוב היקפה של עטרה הרי הוא ערל.

אלא גם אם נשאר במקום אחד, בשר החופה את רוב גובהה של עטרה, למרות שאין הוא חופה את רוב היקפה, הרי הוא ערל. [1]

עוד שנינו בברייתא: נתרפא, מטבילין אותו מיד.

ומדייקת הגמרא: נתרפא, אין, אז מטבילין אותו.

אבל אם לא נתרפא מקום המילה, לא מטבילין אותו.

מאי טעמא? - משום דמיא, שהמים מרזו, מכבידים הם את חולי המכה.

עוד שנינו בברייתא: ושני תלמידי חכמים עומדים על גביו.

ופרכינן: והא אמר רבי חייא אמר יוחנן: גר צריך שלשה, שהם בית דין, לגיורו!?

ומשנינן: הא אמר יוחנן לתנא, שהיה שונה לפניו את הברייתות: תני בברייתא זו: שלשה תלמידי חכמים עומדים על גביו.

עוד שנינו בברייתא: טבל ועלה - הרי הוא כישראל לכל דבריו.

והוינן בה: כיון שמעתה ישראל הוא, למאי הלכתא שנינו שהוא כישראל "לכל דבריו"? ומשנינן: "לכל דבריו" משמיענו, דאי הדר ביה, שאם יתחרט בו מגירותו, אינו יכול לחזור בו.

ואם מקדש בת ישראל לאחר שחזר והמיר דתו להיות גוי - "ישראל מומר" קרינא ביה, וקידושיו קידושין.

עוש שנינו בברייתא: אחד גר ואחד עבד משוחרר.

קסלקא דעתך שכונת הברייתא היא להשוות גר הטובל לעבד כנעני הטובל לשחרורו, שצריך להודיעו מקצת מצוות בשעת הטבילה, כדי לקבל עליו עול מצות אז.

ורמינהו סתירה לכך מברייתא אחרת:

דתניא: במה דברים אמורים שצריך לקבל על עצמו עול מצוות בשעת הטבילה - בגר.

אבל בעבד משוחרר, שטובל לשחרורו - אין צריך לקבל אז עול מצוות, היות ובשעה שהטבילוהו לשם עבדות הוא כבר מתחייב במצות כמו אשה!

אמר רב ששת, לא קשיא:

הא, הברייתא שצריך עבד משוחרר לקבל על עצמו מצוות בעת הטבילה לשחרורו - רבי שמעון בן אלעזר היא.

הא, הברייתא ששנינו בה, שאין עבד משוחרר צריך לקבל עול מצות בעת טבילת שחרורו, לפי שכבר קיבל עליו מצוות בעת הטבילה לעבדותו - רבנן היא.

דתניא על הפסוק באשה יפת תואר [דברים כא]: "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים".

במה דברים אמורים, שצריך להמתין לה לבכייתה חודש ימים - שלא קבלה עליה להתגייר.

אבל קבלה עליה להתגייר מיד - מטבילה ליהדות, ומותר בה מיד.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אע"פ שלא קבלה עליה להתגייר, אם רוצה, הוא כופה אותה בעל כרחה, ומטבילה תחילה לשם שפחות.

שלדעתו יכול הוא להטבילה לשם שפחה כנענית בעל כרחה, אפילו שאינה מקבלת עליה מקצת מצות כאשה, והיא מתחייבת בהן בעל כרחה!

כי כל טבילות עבדים, לדעתו, הן נעשות בעל כרחן!

וחוזר ומטבילה בעל כרחה לשם שחרור, ומשחררה.

הערות

[1] העטרה היא ראש הגיד, שיש בו בשר מעובה, המתרומם ומוגבה מעל הגיד עצמו. עור הערלה מחפה את העטרה, ובהסרת הערלה, בעת המילה, מתגלית העטרה כשהיא מוגבהת מעל הגיד. אך קורה לעתים שלא מסירים את כל הערלה, ואז יתכנו שתי אפשרויות שבהן תיפסל המילה, והוא ישאר ערל: האחת, שנשאר עור ערלה על הגיד, בצורה כזאת שהעור מתוח על הגיד, ומקיף את הגיד מסביב, כך שמעט מגובהה של העטרה אינו נראה מסביב לעטרה. אך עדיין נשאר רוב גובהה של העטרה כשהוא מגולה. והשנית, כאשר במקום אחד שמסביב לעטרה נשאר עור ערלה המסתיר את רוב גובהה של העטרה מעל הגיד. ואז הוא נשאר ערל, על אף שהעור הזה אינו מקיף את כל העטרה, אלא רוב העטרה גלוי כולו, ובמקום שהוא גלוי הוא לא מוסתר בכלל. לפי הש"ך יו"ד סימן רסד.

לא רוב טובה ולא רוב פורענות, לפי שעיקר מתן שכר הוא לעתיד לבוא. ואין מרבין עליו באיומים, ואין מדקדקין עליו בפרטי מצוות.

אם קיבל על עצמו — מלין אותו מיד. נשתיירו בו ציצין (חתיכות בשר מן הערלה) המעכבין את כשרות המילה, שלא נימול כהלכה — חוזרים ומלין אותו פעם שניה. נתרפא מן המילה — מטבילין אותו מיד. ושני תלמידי חכמים עומדים על גביו בשעת הטבילה ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. טבל ועלה מן הטבילה — הרי הוא כישראל לכל דבריו.

אשה שבאה להתגייר — נשים מושיבות אותה במים עד צוארה, ושני תלמידי חכמים עומדים לה מבחוץ שלא יראו בעירומה, ומודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות.

דין אחד בענין זה לגר, ודין אחד לעבד משוחרר כשטובל בזמן שהוא משתחרר מן העבדות, ונעשה כישראל לכל דבר. ובמקום שנדה טובלת, כלומר, רק מקוה הכשר לטבילת נדה, שם גר ועבד משוחרר טובלין, וכל דבר שחוצץ בטבילה של טהרה חוצץ גם בטבילה בגר ובעבד משוחרר, ובנדה להתירה לבעלה.

א עד כאן לשון הברייתא, ומעתה מבררים אותה לפרטיה. אמר מר [החכם]: גר שבא להתגייר, אומרים לו בית הדין מה ראית שבאת להתגייר? ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] עושים כך? — דאי פריש [שאם רוצה לפרוש] — נפרוש [שיפרוש] עכשיו, ואין מדברים על לבו שיתגייר. שאמר ר' חלבו: קשים גרים לישראל כספחת (מחלת נגע צרעת), דכתיב [שנאמר]: "ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב" (ישעיה יד, א), והלשון "נספחו" מרמזת על ספחת, ללמדנו שתוספת זו קשה לישראל.

שנינו שם: ומודיעים אותו, את הבא להתגייר, עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] מודיעים דווקא מצוות אלה? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: משום שבן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, שאם גזל כלשהו — הריהו חייב מיתה, משום שעבר על אחת ממצוות בני נח, ולא ניתן להשבון, שאין נמחל לו על מה שעבר, גם אם מחזיר את הגזילה, שלגבי גוי אין תיקון לעבירה על ידי השבת הגזילה, לכן יש להודיע לגר אותן מצוות שיש בהן נתינת ממון והפקרת נכסיו לאחרים, כדי שלא יחשוב שאותם עניים המלקטים בשדהו גזלנים הם ויבוא להורגם, כדין בני נח.

שנינו: ומודיעים אותו על עון שכחה ופאה אם לא יפרישן, ואין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו. אמר ר' אלעזר: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך — דכתיב [שנאמר], שאחרי שדיברה נעמי עם רות וניסתה להניאה מלבוא עמה, "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה" (רות א, יח).

ואגב כך מבארים מה אמרה נעמי לרות קודם לכן, ולמדים דברים אלה מן התשובות שהשיבה לה רות, אמרה לה: אסיר לן [אסור לנו] לצאת מתחום שבת — השיבה לה רות: "באשר תלכי אלך" (שם טז), ולא יותר מזה. אמרה לה נעמי: אסיר לן [אסור לנו] יחוד עם גברים זרים — השיבה לה רות: "ובאשר תליני אלין" (שם) באותו אופן.

אמרה לה נעמי: מפקדינן [מצווים אנו] על שש מאות ושלש עשרה מצות — אמרה לה רות: "עמך עמי" (שם) לכל המצוות כולן. הוסיפה ואמרה לה נעמי: אסיר לן [אסורה לנו] עבודה זרה — השיבה לה רות: "ואלהיך אלהי" (שם). אמרה לה: ארבע מיתות נמסרו לבית דין לענוש את העבריינים — השיבה לה רות: "באשר תמותי אמות" (שם). אמרה לה נעמי: שני קברים נמסרו לבית דין, לאלה שנענשו במיתות חמורות ולאלה שנענשו במיתות קלות — השיבה לה רות: "ושם אקבר" (שם).

מיד — "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה" (שם יז), שכיון ששמעה רות את עיקרי הדברים וקיבלה עליה — אין צורך יותר למנעה.

שנינו שם: קיבל הגר עליו — מלין אותו מיד. מאי טעמא [מה טעם] מיד — כי שהויי [השהיית] מצוה לא משהינן [משהים אנו], שכיון שגמר בלבו להתגייר — מצוה היא לגיירו מיד.

עוד שנינו שם: נשתיירו בו ציצין המעכבין את כשרות המילה — חוזרים ומלים אותו. כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: אלו הן ציצין (חתיכות הבשר) המעכבין את כשרות המילה — בשר ערלה החופה (המכסה) את רוב העטרה. ומי שיש בו ערלה בשיעור זה — אינו אוכל בתרומה אם כהן הוא. ואמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: רוב העטרה פירושו בשר החופה רוב גובהה של העטרה, ולא דווקא רוב היקפה.

עוד שנינו: נתרפא — מטבילין אותו מיד. ומדייקים: נתרפא — אין [כן], לא נתרפא — לא. מאי טעמא [מה הטעם]? משום דמיא מרזו [שהמים מזיקים] למכה, לפצע, ולכן ממתינים עד שיתרפא פצע המילה, ואז טובל.

עוד שנינו: ושני תלמידי חכמים עומדים על גביו בשעת הטבילה. ושואלים: והא [והרי] אמר ר' חייא אמר ר' יוחנן: גר צריך שלשה לטבילתו, שיהיו בית דין! ומשיבים: הא [הרי] אמר ר' יוחנן לתנא (לחוזר המשניות): תני [שנה] כאן לא שני תלמידי חכמים, אלא שלשה.

עוד שנינו: טבל ועלה — הרי הוא כישראל לכל דבריו. ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר הדבר? — לומר: דאי הדר ביה [שאם חזר בו] לאחר זמן ומתנהג כגוי, ומקדש בת ישראל, אין אנו אומרים שהוא כגוי, ואין כאן קידושין ממש, אלא ישראל משומד קרינא ביה [קוראים אנו בו] ודנים אותו כישראל שחטא, ולכן קידושיו קידושין ואינה נפטרת אלא בגט.

ב עוד שנינו: אחד גר ואחד עבד משוחרר. קסלקא דעתך [עלתה על דעתנו] לומר מתחילה, שהכוונה היתה לענין לקבל עליו עול מצות, שאף עבד משוחרר צריך שיקבל עליו במפורש עול מצוות כגר. ורמינהו [ומטילים, מראים סתירה], ממה ששנינו: במה דברים אמורים שצריך שיקבל עליו עול מצוות — בגר, אבל בעבד משוחרר — אין צריך לקבל עליו, אלא מיד עם שחרורו הוא נעשה כישראל!

אמר רב ששת: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זו] שאמרו שאין צריך לקבל עליו — כשיטת ר' שמעון בן אלעזר היא, ואילו הא [זו] שצריך לקבל עליו — כשיטת רבנן [חכמים] היא.

דתניא [שכן שנינו בברייתא] בדין אשת יפת תואר, שאדם רואה בשבי ולוקח אותה לו לאשה. נאמר שם: "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא עליה ובעלתה והיתה לך לאשה" (דברים כא, יג), ואומרים: במה דברים אמורים — כשלא קבלה עליה להתגייר, אלא הוא מכריח אותה לכך. אבל אם קבלה עליה — מטבילה לשם גירות, ומותר בה מיד.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף על פי שלא קבלה עליה יהדות כופה ומטבילה לשם שפחות, שהטבילה לשם שפחה אינה נתונה להסכמתה של הנטבלת, וחוזר אחר כך ומטבילה לשם שחרור בעל כורחה, ומשחררה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

they are not able to receive either an abundance of good nor an abundance of calamities, since the primary place for reward and punishment is in the World-to-Come. And they do not overwhelm him with threats, and they are not exacting with him about the details of the mitzvot.

If he accepts upon himself all of these ramifications, then they circumcise him immediately. If there still remain on him shreds of flesh from the foreskin that invalidate the circumcision, they circumcise him again a second time to remove them. When he is healed from the circumcision, they immerse him immediately, and two Torah scholars stand over him at the time of his immersion and inform him of some of the lenient mitzvot and some of the stringent mitzvot. Once he has immersed and emerged, he is like a born Jew in every sense.

For the immersion of a woman: Women appointed by the court seat her in the water of the ritual bath up to her neck, and two Torah scholars stand outside the bath house so as not to compromise her modesty, and from there they inform her of some of the lenient mitzvot and some of the stringent mitzvot.

The procedure applies for both a convert and an emancipated slave who, upon immersion at the time of his emancipation, becomes a Jew in every sense. And in the same place that a menstruating woman immerses, i.e., in a ritual bath of forty se’a of water, there a convert and an emancipated slave also immerse. And anything that interposes between one’s body and the water of the ritual bath with regard to immersion of a ritually impure person, in a manner that would invalidate the immersion, also interposes and invalidates the immersion for a convert, and for an emancipated slave, and for a menstruating woman.

The Gemara analyzes the baraita. The Master said in the baraita: With regard to a potential convert who comes to a court in order to convert, the judges of the court say to him: What did you see that motivated you to come to convert? And they inform him of some of the lenient mitzvot and some of the stringent mitzvot. The Gemara asks: What is the reason to say this to him? It is so that if he is going to withdraw from the conversion process, let him withdraw already at this stage. He should not be convinced to continue, as Rabbi Ḥelbo said: Converts are as harmful to the Jewish people as a leprous scab [sappaḥat] on the skin, as it is written: “And the convert shall join himself with them, and they shall cleave [venispeḥu] to the house of Jacob” (Isaiah 14:1). This alludes to the fact that the cleaving of the convert to the Jewish people is like a scab.

The baraita continues: And they inform him of the sin of neglecting the mitzva to allow the poor to take gleanings, forgotten sheaves, and produce in the corner of one’s field, and about the poor man’s tithe. The Gemara asks: What is the reason to specifically mention these mitzvot? Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Because a gentile is executed even on account of stealing less than the value of a peruta, since gentiles are particular about even such a small loss, and an item that a gentile steals is not subject to being returned, i.e., he is not obligated to return it to its owner. Since gentiles are unwilling to separate even from items of little value, a potential convert must be made aware that if he converts, he will be required to relinquish some of his property to others.

The baraita continues: And they inform him of the sin of neglecting the mitzva to allow the poor to take gleanings, forgotten sheaves, and produce in the corner of one’s field. And they do not overwhelm him with threats, and they are not exacting with him about the details of the mitzvot, i.e., the court should not overly dissuade the convert from converting. Rabbi Elazar said: What is the verse from which this ruling is derived? As it is written: “And when she saw that she was steadfastly minded to go with her, she left off speaking with her” (Ruth 1:18). When Naomi set out to return to Eretz Yisrael, Ruth insisted on joining her. The Gemara understands this to mean that Ruth wished to convert. Naomi attempted to dissuade her, but Ruth persisted. The verse states that once Naomi saw Ruth’s resolve to convert, she desisted from her attempts to dissuade her. The Gemara infers from here that the same approach should be taken by a court in all cases of conversion.

The Gemara reconstructs the original dialogue in which Naomi attempted to dissuade Ruth from converting: Naomi said to her: On Shabbat, it is prohibited for us to go beyond the Shabbat limit. Ruth responded: “Where you go, I shall go” (Ruth 1:16), and no further. Naomi said to her: It is forbidden for us to be alone together with a man with whom it is forbidden to engage in relations. Ruth responded: “Where you lodge, I shall lodge” (Ruth 1:16), and in the same manner.

Naomi said to her: We are commanded to observe six hundred and thirteen mitzvot. Ruth responded: “Your people are my people” (Ruth 1:16). Naomi said to her: Idolatrous worship is forbidden to us. Ruth responded: “Your God is my God” (Ruth 1:16). Naomi said to her: Four types of capital punishment were handed over to a court with which to punish those who transgress the mitzvot. Ruth responded: “Where you die, I shall die” (Ruth 1:17). Naomi said to her: Two burial grounds were handed over to the court, one for those executed for more severe crimes and another for those executed for less severe crimes. Ruth responded: “And there I shall be buried” (Ruth 1:17).

Immediately following this dialogue, the verse states: “And when she saw that she was steadfastly minded she left off speaking with her” (Ruth 1:18). Once Naomi saw Ruth’s resolve to convert, she desisted from her attempts to dissuade her.

The baraita continues: If he accepts upon himself all of these ramifications, then they circumcise him immediately. The Gemara asks: What is the reason to act immediately? It is that we do not delay the performance of a mitzva.

The baraita continues: If there still remain on him shreds of flesh from the foreskin that invalidate the circumcision, he is circumcised a second time to remove them. The Gemara explains: This is as we learned in a mishna (Shabbat 137a): These are the shreds of flesh that invalidate the circumcision if they are not cut: Any fragments of the flesh that cover the greater part of the corona. If such shreds remain, the child is considered uncircumcised, and he may not partake of teruma. And in explanation of this mishna, Rav Yirmeya bar Abba said that Rav said: This also includes the flesh that covers the greater part of the height of the corona.

The baraita continues: When he is healed from the circumcision, they immerse him immediately. The Gemara infers from the precise formulation of the baraita that when he has healed, then yes, he is immersed, but as long as he has not healed, then no, he is not. What is the reason for this? It is because water agitates a wound.

The baraita continues: And two Torah scholars stand over him at the time of his immersion. The Gemara asks: But didn’t Rabbi Ḥiyya say that Rabbi Yoḥanan said that a convert requires a court of three to be present at his conversion? The Gemara answers: In fact, Rabbi Yoḥanan said to the tanna reciting the mishna: Do not teach that there are two Torah scholars; rather, teach that there are three.

The baraita continues: Once he has immersed and emerged he is a Jew in every sense. The Gemara asks: With regard to what halakha is this said? It is that if he reverts back to behaving as a gentile, he nevertheless remains Jewish, and so if he betroths a Jewish woman, although he is considered to be an apostate Jew, his betrothal is a valid betrothal.

The baraita continues: This applies both for a convert and for an emancipated slave. The Gemara considers the meaning of this clause: If it enters your mind to interpret the baraita to mean that a convert and an emancipated slave are the same with regard to accepting upon oneself the yoke of mitzvot, then one could raise a contradiction from that which is taught in another baraita: In what case is this statement that there is a need to accept the yoke of mitzvot said? It is with respect to a convert; however, an emancipated slave does not need to accept upon himself the yoke of mitzvot when he immerses for the sake of emancipation. Rather, the immersion alone is sufficient to emancipate him and thereby render him a Jew.

Rav Sheshet said: This is not difficult, as this baraita that states that an emancipated slave is not required to accept the yoke of mitzvot is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, whereas that baraita that implies he is required to do so is in accordance with the opinion of the Rabbis, the first tanna of the following baraita.

As it is taught in a baraita: The Torah permits a Jewish soldier to take a beautiful female prisoner of war out of her captivity in order to marry her. Before he may do so, she must first undergo the process that the Torah describes: “And she shall shave her head, and do her nails; and she shall remove the raiment of her captivity from upon her, and she shall remain in your house and bewail her father and her mother a month of days” (Deuteronomy 21:12–13). She may then be immersed for the sake of conversion, even though she does not accept upon herself the yoke of mitzvot. At that point it is permitted to marry her. The baraita asks: Under what circumstance are these matters stated? It is when she did not accept upon herself the yoke of mitzvot; however, if she willingly accepted upon herself the yoke of mitzvot, he may immerse her for the sake of conversion, and he is permitted to marry her immediately without the need for her to undergo the process described in the Torah.

Rabbi Shimon ben Elazar says: Even if she did not accept upon herself the yoke of mitzvot, the need for the process can still be circumvented if he forces her and immerses her for the sake of slavery, and then he again immerses her for the sake of emancipation and thereby emancipates her, rendering her a Jewess. Rabbi Shimon ben Elazar holds that the immersion of a slave for the sake of emancipation is effective even if the slave does not accept upon himself the yoke of mitzvot.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נתרפא מטבילין אותו מיד. תמהני למה משהין אותו יטבילוהו תחלה ומיד ימול ושמא מצוה למול ואחר כך לטבול אי נמי כיון שהמילה קשה עליו מלין אותו תחלה כדי שאם דעתו נוקפו יפרוש ומיהו אם טבל ואחר כך מל הרי זה גר דלא שנא מילה וטבילה ולא שנא טבילה ומילה תדע דהא אמרינן לקמן בפרק הערל (יבמות דף ע"ח) גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה והרי קדמה טבילה למילתו אם זכר הוא והוה לי' למימר בתה אין צריך טבילה.

הכי אשכחן בנוסחי עתיקי ובהלכות רבינו ז"ל: וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה. וזו היא גרסתו של רש"י ז"ל, ופירושו: כל דבר שחוצץ בטבילת טהרות חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה לבעלה וקשיא לן דהא אמרינן בפרק בתרא דנדה (דף ס"ז) גבי ריבדה דכוסילתא ולפלוף שבעין וכחול שעל גבי העין ופתחה עיני' ביותר ועצמה עיניה ביותר דאיתמר התם חוצצין ומסקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רשב"ל וכו' וכתב רבינו ז"ל וכן במקצת נוסחאות התם ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי אתמר הכי לטהרות איתמר אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דאמר ריש לקיש וכו' ולדברי רבינו ז"ל צריכה רבה.
אבל לפי רוב הספרים איכא לפרושי ולית הלכתא ככל הני שמעתתא כלל לא לגבי טהרות ולא לגבי בעלה שלא שנינו במשנתנו במסכת מקוואות (פרק ט') אלא לפלוף שחוץ לעין אבל שבתוך העין אפילו יבש אינו חוצץ וכחול לא שנינו כלל ואפילו שעל גבי העין וקצרה שפתותיה תנן אבל פתחה עיניה ועצמה עיניה לא תנן ויש שם פירוש אחר אכתוב אותו במקומו אם יגמור השם עלי ומקצת נוסחאות כאן שאין בהן "ובנדה".

הא ר' שמעון ב"א הא רבנן.דלר' שמעון אין צריך לקבל בשעת שחרור ולרבנן צריך לקבל דלאו טעמייהו דרבנן משום שאינו יכול לכופה לעבדות אלא משום שאין יכול לחזור ולהטבילה לשחרור שלא לדעתה והא דאמרינן מאי טעמיה דרשב"א [פי'] בטבילת השחרור שלא לדעת דכתיב עבד איש פי' דאלו כתב רחמנא וכל עבד מקנת כסף ומלתה אותו מיני' נמי משמע דטבילת עבדות בע"כ הוא ומדמיעט רחמנא איש לדרוש ואין אתה מל בן איש בעל כרחו ש"מ טבילה דכותה ממעט דהיינו לשם שחרור והכי קאמר אתה מל על כרחו להכניסו לישראל כלומר שכופהו ומלו לשם עבדות ומשחררו ומטבילו כר' שמעון ב"א אלמא טבילת עבדים לשחרורן שלא לדעתן היא וטבילת גרים לדעתן.
ומסקנא דעבד הלקוח מישראל אין צריך לקבל וכתב רבינו הגדול ז"ל דכבר קבל עליו מעיקרא ומשמע מהא דבטבילות עבדות צריך לקבל ומיהו לא מחוור דהא אמר ר' שמעון ב"א כופה ומטבילה לשום עבדות ולא פליגי רבנן אלא שאינו חוזר ומטבילה [לשם שחרור] אבל בטבילת עבדות לא פליגי וכדפרישית ואפשר דרבינו ז"ל מפרש [כן בהא דאמר ר"פ] דכל פלוגתייהו דרבנן ביפת תואר דלא שייכא במצות מפני שאין טבילתה [הראשונה] לשום כלום הואיל והיתה בעל כרחה אבל עבד דשייך במצות כלומר שהטבילוהו מדעתו לשום עבדות אין צריך ל קבל וכופין אותו ומשחררו ומטבילו.
אבל רש"י ז"ל סובר לדברי כולם דכל טבילת עבדים על כרחן היא והא דאמרינן אימר דשמע' להו לרבנן ביפת תואר דלא שייכא במצות משום שלא קבלה עלי' מצות ולא נהגה בהם אבל עבד ששהה אצלו כמה ימים ונוהג עליו מצות הנוהגות בעבד אינו צריך לקבל אלא מכיון שהורגל ונהג עצמו בדת משה ויהודית בין מדעתו בין שלא מדעתו ישראל הוא וחייב במצות.
וסיוע לדברי רבינו יצחק ז"ל הא דאמרינן ולא רצה למול מגלגל עמו שאלו לדברי רש"י ז"ל יכול הי' לכופו ולהטבילו בעל כרחו אלא שיש לומר בשאינו רוצה לכופו או שאינו יכול לו שאינו רוצה להנהיג עצמו כלל בדת ישראל ומה יעשה לו תדע דהא ר' שמעון ב"א גופי' אמר לקמן (יבמות דף מ"ח ע"ב) אין משהין אותו בא"י בשום הפסד טהרות ולא אמר שיכפוהו וא"ת האיך יכנס תחת כנפי השכינה שלא מדעת אם כן שאל לר' שמעון ב"א אלא התורה נתנה רשות לרב לעשות בעבדו מה שירצה בדבר זה.
והרב ר' משה ז"ל כתב העבד הנלקח מן העכו"ם אין אומרין לו מה ראית להתגייר אלא אומרין לו רצונך שתכנס בכלל שבטי ישראל ותהיה מן הכשרים אם רוצה מודיעין אותו עיקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות וענשן ושכרן כמו שמודיעין את הגר ומטבילין אותו כגר ומודיעין אותו כשהוא במים ואם לא רצה לקבל מגלגלין עמו אלו דברי הרב הזה שהוא סובר כדעת רבו זכרו לברכה.
אבל בירושלמי מצאתי כלשון הזה בפרק הערל (ח,א) כתיב וכל עבד איש מקנת כסף וגו' עבד איש אתה מוהלו על כרחו בן איש אין אתה מוהלו על כרחו ר' יוחנן בעי הא בן קטן מוהלו על כרחו אפילו בנו של אורכנוס פי' דזכות הוא לו כדאיתא בכתובות ר' חזקיה בשם ר' ביגי מצא בתוכה תינוק מושלך הטבילו לשום עבד את מוהלו לשום עבד לשום בן חורין את מוהלו לשום בן חורין רבי יוחנן בעי לשום עבד הרי הוא כעבד ואפילו בבנו של אורכנוס ר' אבהו ור' אלעזר בשם ר' הושעיא לא אמר כן אלא וכל עבד איש מקנת כסף עבד איש אתה מוהלו על כרחו בן איש אין אתה מוהלו על כרחו כההיא דמר ר' הילא בשם ר' אמי הלוקח עבדים ערלים מן עכו"ם על מנת למהלן מה נפשך כעבד איש הוא אתה מוהלו על כרחו על מנת שלא למהלן כבן איש הוא אי אתה מוהלו על כרחו משמע מהכא שהרוצה לכוף ולהטביל עבדו לשום עבדות רשאי ושמא סוגיא שלהם כר' שמעון ב"א.
ובפירקי ר' אליעזר (פרק כ"ט) בהגדה מצינו: ר' יוחנן אמר כל הגרים הבאים בישראל נמולים בטובתם וברצונם וביראת שמים הן נמולים ואין מאמינים בגר עד ז' דורות שלא ישובו למוצאיהן אבל עבדים נימולין בטובתן ושלא בטובתן ברצונם ושלא ברצונם ואין אמונה בעבדים וכו' ומזה נראה שהוא דבר פשוט בטבילת עבדות שבעל כרחן היא.
ובתוספות מפרשין כדברי רבינו אלפסי ז"ל דצריך דעת ואומרים דלרב ששת נמי בטבילת עבדות פליגי רבנן אלא קס"ד דכי היכי דפליגי בטבילת עבדות פליגי נמי בטבילת השחרור דהיינו מתניתא דאחד גר ועבד משוחרר אלא מתניתא דאין צריך לקבל מוקי רב ששת כר' שמעון בן אלעזר והדר אתא רב פפא ופרכי' דלא פליגי אלא בטבילת העבדות כדפרישית והסוגיא פשוטה יותר לזה אבל מכל מקום ביפת תואר דלא שייכא במצות דיקא כפרש"י.
ושוב מצאתי מחלוקת אחרת בזה שיש אומרים דעבד הלקוח מישראל כיון שאינו צריך לקבל אינו צריך שלשה והביאו ראי' לדבר ממה שאמרו במסכת קדושין (דף ס"ב) גבי ההיא דאמרינן גר נמי לאו בידו דאמר ר' יוחנן גר צריך שלשה ומי יימר דמזדקקי ליה בי דינא ואקשינן אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאשחרריך הכי נמי דהוו קדושי ואי ס"ד צריך שלשה הכי נמי מי יימר דמזדקקי ליה וזו כדעתנו אנו שכתבנו שאין צריך שלשה בדיעבד אלא לקבלה אבל לא לטבילה וזה כיון שאינו צריך לקבל אין ב"ד מעכבו ולפיכך קדושין תופסין בשפחתו משום דבידו אלא שאנו צריכין להוסיף בסברא זו ולומר דלכתחלה מיהא צריך שלשה כדרך שהגר צריך לכתחלה אפילו בטבילה והרב ר' יהודה הנשיא ז"ל כתב שצריך לטבול בפני שלשה והרב ר' משה ז"ל כתב כשישתחרר העבד צריך טבילה בפני שלשה ביום ולא הפרישו חכמים ז"ל בין גר לעבד בזה כלל.
ודעת אחרת בחבור מקצת חכמי הדורות ואיכא מאן דאמר דטבילה לא מעכבא ואם קדש בת ישראל קדושיו קדושין וכן מצאתי בתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל ואין ראיותיהם בה נכונות והם שואלין למה אין צריך נמי מילה כלומר הטפת דם ברית ומתרצים לפי דעתם כיון דטבילה זו מדרבנן בעלמא היא לא הטריחו עליו לצער ולסכן עצמו במילה ולדעתי כל הנימול למצותו אינו מטיף דם אלא הרי הוא כאשה ובטבילה נכנס לדת ישראל כמו שפירשתי למעלה בלווים.

נתרפא מטבילין אותו מיד. ואם תאמר למה אין מטבילין אותו קודם שימול משום דשהויי מצוה לא שהינן. ותירץ הרמב"ן ז"ל (בד"ה נתרפא בתירוץ הב') דכיון שהמילה קשה עליו מלין אותו תחלה דאי פריש לפרוש, ומיהו אם טבל תחלה הרי זה גר, ותדע לך דהא אמרינן לקמן בפרק הערל (יבמות עח, א) גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה, והרי קדמה טבילה למילה, ולא תימא דוקא נקבה דאם כן הוה ליה למימר בתה אין צריכה טבילה. פירוש לפירושו אליבא דמאן דדחי התם ואמר עובר לאו ירך אמו הוא ומשום טבילת עובר גופיה ואמיה לא הויא חציצה, אבל למאן דאמר עובר ירך אמו הוא ליכא ראיה מהתם כלל. ולההוא לישנא נמי אפשר דלאו ראיה הוא, ובנה דקאמר היינו בתה. ולכשתמצא לומר דמילה קודמת עיכובא לא הוצרך לפרש דמדקאמר אינו צריך טבילה על כרחין מאי בנה ולדה, ויש כיוצא בה לעיל (יבמות מה, א) גבי עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום קל וחומר מאלמנה כו' זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום ומאי בנה בתה לפירושו של רש"י ז"ל וכדאיתא בהדיא בירושלמי שכתבתי שם.
ולי נראה דמילה קודמת לטבילה עכובא, דאלו לא כן לעכוב לעולם היתה טבילה קודמת משום שיהוי מצוה, אלא כיון שהטבילה כולל עיקר גירות ולצאת מטומאת גוים וליכנס בקדושת ישראל, דאפילו בלוקח כלים חדשים מן העכו"ם צריך טבילה, ומן הטענה הזאת וכמו שאמרו בעבודה זרה בגמרא דבני מערבא (פ"ה הט"ו) ולגבי לוקח כלים ישנים נמי אמרו שם (ע"ז עה, ב) מגעילין ומטבילין, לומר דטבילה צריכה לבסוף. אלא דאפשר דהתם אי איטבול תחלה עלתה להן טבילה דלא כתיבא עכובא. וכן כתב שם הראב"ד ז"ל (ד"ה מדיחן ועיין תוה"ב ב"ד ש"ד ובחי' הרשב"א ע"ז שם) וכל שכן הכא דפורש מן הערלה שהוא כפורש מן הקבר כדאמרינן בספחים (צב, א) שהיא צריכה לבסוף, ושתי טבילות לא אצטריך הכתוב אחת קודם מילה ואחת לאחר שפירש מן הערלה. ואפשר נמי דלכתחלה דוקא ואי עביד עלתה לו טבילה.

גירסת הספרים כן וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ובעל קרי. ופירושו כל דבר שחוצץ בטהרות חוצץ באלו. ואיכא למידק דהא אמרינן בנדה פרק תינוקות (נדה סז, א) אמר ר' יוחנן פתחה עיניה ביותר או שעצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה, והני מילי לטהרות אבל לבעלה כר"ל כו'. אלמא איכא בטהרות מה שאין כן בנדה. ומיהו אין הספרים מודים שם באותה גירסא אלא כך היא הגירסא שם, ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא דכר"ל ולומר דבשום מקום ליתנהו ואפילו בטהרות ויש שאין גורסין כאן ובנדה והכי קאמר כל דבר שחוצץ בנדה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובעל קרי, וצריך לומר שאין אנו צריכין לכל זה אלא ה"פ כל הדברים שהוזכרו בנדה חוצצין בין באלו בין בנדה וכאלו אמר חוצצין באלו כמו שחוצצין בנדה.

כופה ומטבילה לשם עבדות וכופה ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ומותר בה מיד. יש מי שפירש (רמב"ן) דלכולי עלמא עבדים נמולים בעל כרחם ומטבילים אותם בעל כרחם והכין איתא בפרקי ר' אליעזר (פכ"ט) ר' יוחנן אמר כל הגרים הבאים בישראל נמולין בטובתם וברצונם וביראת שמים הם נמולים ואין מאמינים בגר עד שבעה דורות שלא ישובו המים למוצאיהם. אבל עבדים נמולין בטובתם ושלא בטובתם ברצונם ושלא ברצונם, ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' שמעון בן אלעזר אלא בטבילת השחרור, דכיון שאינו יכול לכופה לטבול לשחרור למה יכפנה לטבילת העבדות.

גרסי' במקצת הספ' וכל דבר שחוצץ בטבילה חולץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ובעל קרי ויש מוחקי' נדה ובעל קרי דהא היינו כללא דרישא דאמרי' כל שחולץ בטבילה כלומ' בטבילה דעלמא ויש לקיים האי גרסא דה"ק כל הדברים שהוזכרו שחוצצים בטבילה שוין הם כאלו לגמרי דמו כנדה ובעל קרי:

ולא נתן להשבון פי' דלא מיתקן לאויה בחזרה כי היכי דמתקן בישראל ולפי' נהרג עליה והא דנקט פחות מש"פ לרבותא נקט לה דאפי' על פחות מש"פ קפיד מש"כ בישראל דמחיל ליה וכפרש"י ז"ל אבל ר"י ז"ל מפרש בענין אחר ואינו נכון:

שהויי מצות לא שהינן וא"ת ולמה משהין אותו למולו בתחל' ולהמתין עד שיתרפא יטבילוהו בתחלה וי"ל כשהוא ערל אין טבילה מועלת דה"ל כטובל ושרץ בידו דאפילו בדיעבד מעכב. ותדע דהלוקח כלים מן העכו"מז שצריכים להטביל ולהגעיל הגעלה קודמת ואע"ג דהתם בדיעבד אם הקדים טבילה יצא שאני הכא דטומאת ערלות טומאה גמורה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבדיעבד אם טבל קודם מילה עלתה לו טבילה והביא ראיה מדאמרי' לקמן בפ' הערל גיורת מעוברת שטבלה בנה צריך טבילה ואמרי' לה התם אפי' למ"ד דעובר לאו ירך אמו הוא כן כתבו קצת רז"ל בה' ומר"ן הר"ם דחה ראיה זו דשאני התם דכשהו' במעי אמו אין בן מילה והרי הוא כנקבה דסגי ליה בטבילה וכשנולד מלין אותו אינו אלא כמו ישראל שהוא ערל דבלאו הכי נמי הוא ישראל הא בכל שצריך מילה בשע' גיירותו אם קדמה טבילה למילה חוזר וטובל:

לתנא תני ג' פי' דתנא לא מני אלא ת"ח. הצריכים להודיעו מצות דאי הדר ביה ישראל משומד הוי ואם קדש בת ישראל קדושיו קדושי' ושמעינן מיניה דישראל משומד כישר' נדון וקדושיו קדושי' גמורים וה"ה דגטו גט אפילו לקדושים שקדש בגיותו ומסתברא דלדיני ממונות שהקנאותו וחיובים כלם כישראל הוא נדון מיהו אם דין המלכו' שהוא קונה ומקנה העכומ"ז דינא דמלכותא דינא כדאיתא בפ"ק דגיטי' וישר' שחטא וחזר בתשובה דכ"ע שורת הדין אינו צריך טבילה אלא קבלת בפני ב"ד לכתחלה ואעפ"כ הוא טובל מדרבנן משום מעל' דומיא דטבילת עבד משוחרר שאין טבילתו אלא מדרבנן וכן כתוב בתוס' האחרון:

בד"א שלא קבלה עליה פי' דהשתא צריך כל המעשים הנז' בפרשה ובזה יוכל לגיירו אפי' בע"כ שכן גזרת הכתוב ואע"פי שטבילת גרים דעלמא אינו בעל כרחם לד"ה:

רשב"א אפי' לא קבלה עליה כופין ומטבילה לשום עבדות פי' ולא הצריך הכתוב כל המעשים ההם אלא למי שאינו רוצה להטביל לשום עבדות כלל והא דקאמר שכופה ומטבילה לשום עבדות כלל והא דקאמר שכופה ומטבילה לשום עבדות. הא דר"ע היא בכל עבד שהוא קנוי קנין הגוף וכן אמר בפירקי ר' אליעזר העבדים כמולין ברצונם ושלא ברצונם ודכ"ע אינו יכול לשחררו ולגיירו לשם גיירות בתחל' בע"כ ולא נחלקו אלא בשחרור אחר עבדו' ואסיקנ' דאפי' לרבנן מטבילין לשחרו' אחר עבדו' בע"כ בתר דשייך והורגל במצות:

קמ"ל דר' יוסי תרתי בעי. משמע הכא דר' יוסי בעי מילה לשמה ותימה דבפרק אין מעמידין משמע דקאמר ר' יוסי והיכן מצינו מילה לשמה אלא מל והולך עד שתצא שתצא נפשו גבי ימול עובד כוכבים ואל ימול כותי לפי שהוא מל לשם הר גריזים וי"ל דהתם עדיף טפי לפי שהישראל עומד ע"ג של כותי:

א) עי"מ מק"ו דכתיב יכבס בגדיו כ"ש היא עצמה שצריכה טבילה וי"מ דכתיב ומזה מי הנדה מכאן לנדה שצריכה מים:

ב) עי"מ לפי שהקב"ה מעניש אותנו על ידם כשמטיבים מעשיהם ואומר כי הוא רואה שאין אנו נזהרים במצות כמותם אע"פ שאינם מזרע כשר כמונו:

ומודיעין אותן עון לקט שכחה ופאה מפני שאנו חוששין פן יראו העניים באים בשדותיהם ללקוט לקט שכחה ופאה ויהרגו אותם כמו שהם עושים בדיניהם מפני שבן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון שאזהרה שלהם זו היא מיתתן ולא קרינן בהו והשיב את הגזלה ונהרגין בלא התראה דבן נח א"צ התראה. י"מ מודיעין אותן עון לקט מפני שמקפידים על ממון מועט וחיישינן שמא יחזרו לסורן ומהשתא מודיעין אותו לו שיניח ואל יקפיד ואי פריש מהשתא נפרוש לפי שיהיה עינו צרה. וזה הפי' נראה אבל פירוש קמא לא נהירא דא"כ דלא חיישינן אלא שמא יהרוגו בדיניהם העניים. מה לנו להודיעם עון לקט שכחה ופאה נאמר להם הזהרו שלא תהרגו עניים כשיבואו ללקוט בשדותיכם כי דינם בזה אבל השתא ניחא עון לקט וכו':

ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו, קבל מלין אותו מיד נשתיירו בו ציצין המעכבים את המילה חוזרים ומלין אותו שנית, נתרפא מטבילין אותו מיד ושני ת"ח עומדים ע"ג ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, פי' אע"פ שהודיעהו בעת המילה חוזרים עוד ומודיעים אותו בעת הטבילה שעתה הוא נכנס לכלל גירות טבל ועלה ה"ה כישראל גמור. וכן אשה נשים מושיבים אותה במים עד צוארה ושני ת"ח מוסיבים אותה מבחוץ ומודיעים אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות א' גר וא' עבד משוחרר ובמקום שהנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובלים בו וכ"ד שחולץ בטבילה חולץ בגר ועבד משוחרר ובנדה:

אמר מר גר שבא להתגייר א"ל מה ראית שבאת להתגייר מ"ט משום דר"ח דאר"ח קשים גרים לישראל כספחת שנאמר ונלוה הגר אליהם ונספחו על בנ"י וקדריש ונספחו לשם ספחת ומפני שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם וישראל למדים מהם הם קשים לישראל. ומודיעים אותו ענין וכו' דארחב"א אר"י בן נח נהרג על פחות מש"פ ולא ניתן להשבון וכיון שהממון חשוב הרבה בעיניהם אולי יפרוש, אין מרבים עליו וכו' אר"א מאי קראה ותרא כי מתאמצת היא ללכת עמה ותחדל לדבר קבל מלין אתו מיד דשהוי' מצוה לא משהינן, נתרפא מטבילין אתו מיד. נתרפא אין, לא נתרפא לא משום דמיא מרזו מכה, פי' ולטבול קודם שימול א"א דאכתי גברא לא חזי ואין טבילה עולה לו קודם שימול. וראיתי מקשין ממה דאמרי' לקמן בפ' הערל נכרית מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה ופריך והא הוי חציצה ומשני שאני עובר דהיינו רבותי' ומשמע דהא לאחר מהני טבילה מקמי מילה ומתרציה דלאו דוקא נקט בנה אלא בבת מיירי ונ"ל לתרץ דאפי' אי גרסי' בנה ל"ק דהתם מיגו דסלקא טבילה לאמו סלק אנמי לו ואינו חסר אלא מילה ככל בר ישראל אבל לעולם גוי שטבל קודם מילה ולא כלום הוא:

ושני ת"ח עומדים והאר"ח ב"א גר שנתגייר צריך ג' א"ל ר"י לתנא תני ג', טבל ועלה ה"ה כישראל לכ"ד למאי הל' דאי הדר בי' ישראל משומד הוא, ואי קדיש קדושין קידושין א' גר וא' עבד משוחרר קס"ד לקבל, פי' כמו שהגר צריך לקבל מרצונו ואין מטבילין אותו בע"כ כך עבד משוחרר כששחררו וצריך להטבילו כדי להתירו בב"י צריך העבד לקבל עליו מרצונו ואין מטבילין אותו בע"כ, ורמינהו בד"א בגר אבל עבד א"צ לקבל, פי' דכיון דמל וטבל לשם עבדות ושייך במצות כנשים א"צ לקבל בטבילות שחרור.

ומודיעין להו עון לקט כו'. פרש"י ל"א הואיל והן מקפידין על הממון כ"כ כדקאמר דנהרג כו' מודיעין אותו עון לקט כו' שמא יחזור בו מלהתגייר ולשון זה עיקר כו' עכ"ל ואין זה מספיק דאכתי אמאי נקט הני שהן מתנות עניים ולא נקט גם תרומה ושאר מעשרות וי"ל לפי שעיקר מצות מתנות עניים בזמן שישראל על אדמתן היא מצוה ליתן לגר שאין לו חלק בארץ כמפורש בקרא פרשת קדושים ובפרשת ראה אמר שבזמן הזה אל יחשוב הגר המקפיד בממון עד היום הזה דבן נח כו' כיון שאין ישראל על אדמתן בטלה מצוה זו ע"כ יזהירו לו שלא יקפיד גם הוא בממונו כי יהיה לו עון בדבר בזמן הזה אם לא יתן הוא לשאר עניים וק"ל: א"ל אסיר לן תחום שבת כו'. ז"ש דמודיעין לו מצות קלות שבחמורות דהיינו הקלה במצות שבת דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא מלקין עליה ואין ממיתין כדמוכח הסוגיא דספ"ק דעירובין וכן איסור יחוד מאיסור עריות היא הקלה דמלקין עליה והיינו דמודיעין להן הקלות כדי שיפרשו דאף על הקלות כזו הליכת תחום מאיסורי שבת דלא מחזי כמלאכה וכן יחוד דעריות דלא מחזי דעביד איסורא מלקין עליה:

ארבע מיתות נמסרו כו'. דודאי העובדי כוכבים יש להם כמה דיני מיתות אבל א"ל דפעמים גם באלו הקלות שזכר ממיתין לצורך שעה כדאמרינן בפרק האשה רבה בא' שרכב על סוס בשבת כו' ודריש מפקדינן אתרי"ג מצות מדכתיב עמך עמי מספר שורש ישי ך' פשוטה היא חמש מאות במנצפ"ך ועמך עם שלשה אותיות הרי תרי"ג ועוד נראה ע"פ מ"ש עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו לקבל כ"כ מצות עליכם ושאר עמים לא רצו בזאת וע"כ אמרה עמך עמי וק"ל:

בתוס' בד"ה קשים גרים כו' ועוי"ל כו' לפי שמתערבין בהן כו' עכ"ל וכפי' זה משמע בפרק י' יוחסין דאהא מייתי להו התם ועוד י"מ שם שהם קשים שהם מזכירים עונותיהם של ישראל כו' ע"ש וק"ל:

תוס' ד"ה וכל דבר שחוצץ וכו' תימה דלענין הכשר מקוה פשיטא ליה דדייק לה מדקאמר מתחלה במקום שהנדה טובלת וכו' מקום הכשר בנדה וגבי חציצה לא קאמר הכי אלא תלה נדה עצמה בטבילות אחרות דקאמר וכל דבר שחוצץ בטבילה ובו':

בא"ד ובקונטריס לא גריס בנדה וכו'. פי' דרש"י לא גריס שם במסכת נדה הא דאיתא בספרים ה"מ לטהרות משום דהא הכא קאמר וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר וכו' ובנדה:

גמ' גובהה של עטרה אינו אוכל בתרומה נתרפא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ומודיעין אותו כו' מחילה ולא ניתן כו' הד"א:

תוס' בד"ה וכל דבר כו' ובקונטרס לא גרס ליה בנדה כו'. נ"ב פי' לא גריס במסכת נדה ה"מ לטהרה כו':

בד"ה קשים גרים כו' זה בזה והקשה כו' כצ"ל. ונ"ב ר"ל והקשה דרש"י גופיה סתר זה הלשון:

גמרא ושני ת"ח כו' והאמר רחב"א אר"י גר צריך שלשה כו'. כצ"ל:

תד"ה שם. כדמשמע לקמן דקתני ומטבילה כו'. כוונתם להא דלקמן בסה"ע. אכן ברש"י שם הגירסא בהיפך:

תד"ה וכל. תימה כו' פשיטא ליה שאין לחלק כו'. כצ"ל:

תוס׳ סד"ה במקום. תהיה בנדתה כו'. נ"ב דהול"ל תהא נדה. מאי בנדתה (לפנינו הגירסא בשבת שם דיליף מוהדוה בנדתה וכן מוכרח שם וכ"ה בתוס׳ דיומא אך ברש"י שבת (י׳׳ג ב') הביא בשם התורת כהנים כהתוס׳ דהכא אמנם בת"כ שלנו איתא כמ"ש בגמ׳ דשבת ונראה דט"ס הוא ברש"י דשבת ובתוס׳ כאן):

שם ד"ה קשים. שאין בקיאין בדקדוקי מצות. נ"ב הא אתיא כר׳ יוסי לקמן (מ״ח ב'):

שם לפי שמתערבין כו'. נ"ב פי' זה נסתר מרחב ורות ובני בניו של יתרו ושל סנחריב וזולתם. וי״ל עוד טעם חמישי שקשים לישראל לפי שמחמירים יותר מישראל בדקדוקי מצות שכך אמרו (ברכות מז: וש"מ) אף בכותים במצות שהחזיקו מדקדקים בהם יותר מישראל. וגורמים עונש לישראל (וכ"ה בתוס׳ קדושין ע"א א' ע"ש):

אָסִיר לָן תְּחוּם שַׁבָּת. קשא איסור זה אין בו חיוב מיתה אפילו למאן דאמר תחומין דאורייתא, ואמאי לא אמרה לה איסור מלאכה שיש בו חיוב סקילה?
ונראה לי בס"ד מלאכה אין לה היתר בשבת אפילו במקצתה לכן יוכל האדם לשמור עצמו ולא יבא לידי מכשול אך ההילוך בשבת מותר ורק יש לו גבול עד כאן תבא ולא תוסיף ולכן יש בו חשש מכשול טפי ונמצא דמצד זה יש קושי באיסור תחום טפי משאר איסורין.

מִפְּקְדִנָּן תַּרְיַ"ג מִצְווֹת; "עַמֵּךְ עַמִּי" (רות א, טז). קשא אמאי לא השיבה 'כאשר תעשי אעשה' כאשר השיבה על שאר דברים?
ונראה לי בס"ד דהיתה חכמנית ויודעת דגם בישראל לא שייכי כל תרי"ג מצות באדם אחד כי יש של כהנים יש של לויים ויש שייכים לבית דין ועוד נמי איכא מצות רבות שהזמן גרמא דנשים פטורות ורק באמת שייכי בכל חד וחד וגם על אשה מדין ערבות דכל אחד ואחד יתחייב על מעשה של בני עמו, ולכן השיבה 'עַמֵּךְ עַמִּי' כלומר כמו שאת מתחייבת בכל תרי"ג מכח עמך דאת ערבת להם כן אנכי אתחייב בעבורם מפני דנחשבים עמי דאיכא חיוב מצד ערבות.
ונראה לי דרמזה לה בדברים אלו של 'עַמֵּךְ עַמִּי' על מספר תרי"ג מצות דידוע דתרי"ג נרמזו במספר שם הוי־ה דאלפי־ן ומספר שם ישראל.
ובזה פירשתי בס"ד וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד, ד). לזה אמר עַמֵּךְ שעולה מספרם עם מספר שם הוי־ה למספר תרי"ג הם עַמִּי שגם אני נכללת עמהם בדבר זה.

אֲסִיר לָן עֲבוֹדָה־זָרָה (רות א, טז). קשא למאי הוצרכה לומר לה דבר זה? והלא על זה עיקר הגירות ועל זאת באה! ועוד דבר זה אסור גם לבני נח ואיך תאמר אסיר לן? ועוד הוה ליה למימר האי ברישא שזה הוא עיקר ויסוד של הגירות?
ונראה לי לא באה לומר לה על עבודתה אלא על איסור הנייתה שאם יש לה צלמים מקודם אף על פי שאינה עובדת אותם עתה אסורים בהנאה.

שְׁנֵי קְבָרִים נִמְסְרוּ לְבֵית־דִּין, "וְשָׁם אֶקָּבֵר" (רות א, יז). קשא למה בכולהו דברים שהשיבה כללה את נעמי עמה שאמרה (רות א, טז) בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין וכו' וכאן לא אמרה 'בַּאֲשֶׁר תִּקְבְּרִי אִקָּבֵר'?
ונראה לפרש בס"ד דבכולהו כשכללה את נעמי עמה אין בזה חסרון בכבוד נעמי וכשאמרה בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת (רות א, יז) כונתה לומר אל תחושי שאחטא בעון שיש בו מיתות בית דין אלא יהי לבך בטוח באשר תמותי על משכבך כדרך כל הארץ כן היא.
ונעמי לא ערבה לה תשובתה שהיא בוטחת בעצמה שלא תבא ליד עון שיש בו מיתת בית דין לכך חזרה ואמרה לה דבר אחר הדומה לאותו דבר והוא שאמרה לה 'שְׁנֵי קְבָרִים נִמְסְרוּ לְבֵית־דִּין'.
ורות הבינה שלא ערבה לה תשובתה דאם לא כן למה חזרה ואמרה לה שני קברים כיון דכבר השיבה לה שהיא בטוחה שלא תבא לעון שיש בו מיתת בית דין? ואם מיתת בית דין אין כאן גם קברי בית דין אין כאן! ולכן השיבה וְשָׁם אֶקָּבֵר רוצה לומר אם חס ושלום באה לידי עון שיש בו מיתת בית דין היא מקבלת מעתה שתקבר בקברי בית דין.
וענין זה דומה למעשה לשני תלמידים שהיו לומדים לפני רב אחד והגיעה השמש אצלם והיה יום חם הרבה אמרו לו רבינו נקום מכאן כי החום חזק עלינו ואין לנו כח לסבלו! ויאמר הרב לאחד מהם: אתה קץ מן חום זה ומה תעשה לחום גיהינם? אמר לו רבי אני עבדך אינני מיורדי גיהינם אלא מבני גן עדן! ולא ערבה תשובה זו לרבו וישאל לתלמיד השני כאותה השאלה והשיב אם גרמו העונות לירד לגיהנם מה בידי לעשות? הנני מקבל מעכשיו צער חום גיהנם! וערבה תשובה זו לרבו מפני שלא בטח בצדקות שלו כאשר בטח חבירו. וכן הענין כאן בתחלה השיבה נעמי כתשובת תלמיד הראשון ואחר כך השיבה כתשובת תלמיד השני.

גמ' קשים גרים לישראל כספחת. וברמב"ם פי"ג הל' י"ג מהל' א"ב איתא כנגע צרעת:

א"ל אסיר לן תחום שבת באשר תלכי אלך. אפשר דפתחה בזה דמזה ניכר תוקף רחמיו יתברך דאחשיבנהו לישראל כבנים ורצה שישבתו ביום מנוחתו וזו מעלה גדולה דאין משתמשין אפילו בשרביטו של מלך כ"ש לעשות כ"י כמעשהו ממנו לנוח ביום שבת לה' וזו תפארת וגדולה לישראל. וכבר ידוע שאמרו הראשונים והביא דבריהם הרדב"ז ז"ל בתשובה דטעם העריות הוא מטעם דאין משתמשין בשרביטו של מלך. והשתא דאמרה נעמי דמשבת מוכח דאנו בנים ושרי לן להשתמש בשרביטו של מלך יש לחוש שיאמרו שהעריות לגבי דידן שריותא נינהו דאנו יכולים להשתמש בשרביטו של מלך. לזה אמרה אסיר לן יחוד דלא מיבעיא עריות עצמן אלא אפילו יחוד אסיר דאע"ג דאנחנו כבנים אין לנו רשות כי אם מה שהתיר לנו בפירוש שנעשה כבנים. אך מסתמא אנחנו עבדים לשמור מצותיו. וכי תימא מהיכן אנו יודעים רצון הקב"ה בכל דבר. לזה אמרה מפקידנן אתרי"ג מצות ושס"ה ל"ת להתרחק משס"ה כחות הסט"א ורמ"ח מ"ע להדבק ברמ"ח חלקי הקדושה כמ"ש מז"ה ז"ל בחסד לאברהם. והשיבה רות עמך עמי נצנצה בה רוח הקדש ורמזה שהיא נשמת ישראל כמשז"ל וז"ש עמך עמי. א"ל יש ד' מיתות ב"ד והשיבה באשר תמותי אמות כלומר אני בוטחת שלא אעבור עבירה ונפטר מד' מיתות כמו שאת חסידה ומתה כצדקת כן באשר תמותי אמות וז"ש ושם אקבר סמוך לקברך כי אני אשמור כל המצות כמוני כמוך:

תוס' ד"ה קשים גרים לישראל כספחת וכו' דכל ישראל ערבים וכו' וקשה וכו' שלא היו ערבים על הגרים וכו' עמ"ש הרב הלכות קטנות בח"א סי' קל"ב ומהרימ"ט בחי' קדושין ומו"ה זרע אברהם א"ח סי' י"ב. עבר"י אנכי עשיתי אר"ש בא"ח סי' קכ"ד בס"ד:

לא רוב הטובה. לפי שיצר הרע מחזר אחריהן כדאמרי' במס' סוכה (דף נב:) ושמא תזוח דעתן עלייהו ויחטאו: ואין מרבין עליו. דברים לאיים עליו שיפרוש: ציצין. חתיכות בשר שלא נפרעת המילה כהלכתה: ומודיעין אותו מקצת מצות. דהשתא ע''י טבילה הוא נכנס לכלל גירות הלכך בשעת טבילת מצוה צריך לקבל עליו עול מצות: אחד גר ואחד עבד משוחרר. לקמן מפרש למאי הלכתא אקשינהו: ובמקום שנדה טובלת. בארבעים סאה: שם גר ועבד משוחרר טובלין. ואע''פ שאין טבילתו משום טומאה וטהרה כשאר טבילות: חוצץ בגר ועבד משוחרר ובנדה. לבעלה ואע''פ שאין טבילתן לענין מגע טהרות כשאר טבילות: דאי פריש. שלא יתגייר: נפרוש. ולא איכפת לן: דאמר מר קשים גרים לישראל כספחת דכתיב ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב. לשון ספחת שאוחזין מעשיהם הראשונים ולומדים ישראל מהם או סומכין עליהם באיסור והיתר: ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה. שלא יאמרו עניים הללו הלוקטין פאת שדה גזלנים הם ועומד עליהם והורגם בדיניהם שבני נח הוזהרו על הגזל בסנהדרין (דף נו.) ואזהרתן זו היא מיתתן דלא בעו התראה לפיכך בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה דעובד כוכבים קפיד על דבר מועט ולגבי ישראל הויא מחילה: ולא ניתן להשבון. אינו בחזרה אלא נהרג דגבי ישראל כתיב והשיב את הגזלה אשר גזל (ויקרא ה) אבל בני נח אמרינן בסנהדרין (דף נח:) אזהרתן זו היא מיתתן וכיון שעבר על אחת מז' מצות נהרג: לישנא אחרינא מודיעים אותו עון לקט שכחה ופאה. הואיל והן מקפידים על הממון כ''כ כדאמר דנהרג על פחות משוה פרוטה מודיעין אותו עון לקט כו' שמא יחזור בו מלהתגייר ולשון זה עיקר דאי משום טעמא קמא מאי לשון עון לקט שכחה ופאה יודיעוהו שילקטו עניים בשדהו: אסיר לן יחוד. להתייחד עם אשת איש: ב' קברים. אחד לנסקלים ולנשרפים שהרשיעו בעבירות חמורות ואחד לנהרגים ולנחנקים שאין מיתתן חמורה ואינם רשעים כל כך: עטרה. שורה גבוהה שסביב הגיד וממנה הולך ומשפע למעלה ולמטה: רוב גובהה. של אותה שורה ולא תימא רוב היקיפה: ואין אוכל בתרומה. אם כהן הוא דכהן ערל אסור בתרומה כדאמר לקמן בפרק הערל: מרזו מכה. מכבידין את חולי המכה כמו מטרא רזיא לאילני במסכת תענית (דף ג:): דאי הדר ביה. לקדמותו ואח''כ קדש בת ישראל מקודשת וצריכה גט דישראל מומר קידושיו קידושין דישראל הוא: קס''ד. דהאי דאקיש שיחרור של עבד לגירות העובד כוכבים לקבל קאמר שבשעת טבילת שחרור העבד צריך להודיעו מקצת מצות: אבל עבד אין צריך לקבל. בשעת שחרור דמשעה שטובל לשם עבדות שייך במצות דכתיב (דברים ה) למען ינוח עבדך ואמתך ועוד דגמרי' (חגיגה דף ד.) לה לה מאשה: שלא קבלה עליה. להתגייר: כופה ומטבילה לשם שפחות. דכל טבילות עבדים על כרחן היא: ומשחררה. ומטבילה לשם שחרור בע''כ:

מטבילין אותו מיד. משמע שהמילה קודם טבילה וכדאמר אין גר עד שימול ויטבול ותימה דאמר בהערל (לקמן דף עח.) מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואר''י דשאני התם דאכתי לא חזי למילה: במקום שהנדה טובלת. טבילת נדה לא כתב קרא בהדיא ופי' רב יהודה גאון דנפקא לן בק''ו ממגעה דטעון טבילה וכ''ש היא עצמה ור''ת מפרש דנפקא לן מהא דדרשינן בע''ז (דף עה:) אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהם וכמה הם מ' סאה ורבינו יצחק פירש דנפקא מהא דדרשינן בפ' במה אשה (שבת דף סד:) תהיה בנדתה תהא בנדתה עד שתבא במים: שם גר ועבד טובלים. בכולי שמעתין משמע דעבד בעי טבילה כשמשתחרר ולא סגי ליה בטבילה קמייתא וקשה דבהשולח (גיטין דף מ.) אמרינן הכותב שטר אירוסין לשפחתו ואמר לה צאי בו והתקדשי בו משמע דמקודשת אע''ג דלא טבלה וי''ל דאיירי כגון שטבלה מקודם לשם שחרור שהטבילה של שחרור קודמת לגט כדמשמע לקמן דקתני ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ומותר בה מיד: וכל דבר שחוצץ בטבילה כו' ובנדה. תימה דלענין הכשר מקוה פשיטא ליה שאין לחלק בין נדה לבעלה ובין טהרות דקאמר במקום שהנדה טובלת ולענין חציצה תלי נדה בטבילת טומאה וטהרה וי''ל דבחציצה דאיכא מילי טובא דלא הוי אלא מדרבנן כגון רובו ואינו מקפיד או מעוטו ומקפיד איצטריך לאשמועינן דבחציצה דרבנן נמי אין לחלק בין לבעלה לטהרות ואיכא מילי דחציצה דאמר בפ' בתרא דנדה (דף סז. ושם) ה''מ לטהרות אבל לבעלה לא והיינו ספק חציצה אבל ודאי חציצה אפילו דרבנן לא הקילו לבעלה יותר מלטהרות ובקונטרס לא גרס ליה במסכת נדה משום הא דהכא: קשים גרים לישראל כספחת. לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות וישראל למדין ממעשיהם ובמס' נדה (דף יג: ושם) פירש בקונטרס עוד לשון אחר משום דכל ישראל ערבים זה בזה וקשה דבפרק אלו נאמרים (סוטה דף לז:) משמע שלא היו ערבין על הגרים דלא חשיב התם ערבות של ערב רב ועוד י''ל דקשים גרים לישראל לפי שמתערבין בהם ואין שכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות שבישראל וי''מ לפי שביותר הוזהרו ישראל על הגרים ואין יכולין להזהר מאונאתן:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד