דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

יבמות מח ע"א - פירוש שטיינזלץ

ומותר בה מיד, מכאן, שלדעתו עבד איננו צריך לקבל על עצמו מצוות בזמן טבילת שחרור, אלא מיד הוא נעשה כישראל, שהרי אותה אשה לא רצתה לקבל על עצמה יהדות ומשמע שעל ידי שחרורה היא נעשית בעל כורחה יהודית.

אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון בן אלעזר — דכתיב [שנאמר]: "ו כל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו" (שמות יב, מד). והוא מדייק כאן: מדוע נאמר "עבד איש" ולא נאמר "עבד" סתם? וכי הכוונה היא עבד איש ולא עבד אשה? אלא עבד שהוא איש, שהוא אדם מבוגר — אתה מל בעל כרחו ("ומלתה אותו"), (ואין) אתה מל בן איש, כלומר, סתם גוי, לגיירו בעל כרחו.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] כיצד מבינים הם את הכתוב? אמר עולא, כך הם מבינים: כשם שאי (שאין) אתה מל בן איש בעל כרחו, וצריך אדם להתגייר מרצונו, כך אי אתה מל עבד איש בעל כרחו. ושואלים: ואלא הכתיב [הרי נאמר] "כל עבד איש", ומה למדים הם מפסוק זה? ומשיבים: הפסוק ההוא מיבעי ליה [צריך אותו] לכ דבריו של שמואל.

שאמר שמואל: המפקיר עבדו — יצא על ידי כך לחירות, ונעשה כישראל, ואין צריך גט (שטר) שחרור, שנאמר "ו כל עבד איש מקנת כסף". ויש לדייק: וכי דווקא עבד איש ולא עבד אשה? אלא ודאי הכוונה: עבד שיש לו רשות לרבו עליו ושהוא עובד אותו ("עבד איש" — עבד של איש) — קרוי עבד, ושאין רשות לרבו עליו שהפקירו — אין קרוי עבד.

על כל אותה שיטה של רב ששת שיש כאן מחלוקת בין ר' שמעון בן אלעזר לחכמים אם עבד משוחרר צריך לקבל על עצמו עול מצוות, מתקיף לה [מקשה עליה] רב פפא: אימור דשמעת להו לרבנן [אמור ששמעת אותם את חכמים] שמצריכים קבלת מצוות ביפת תואר, שלא שייכא [היתה שייכת] מתחילה במצות, שהרי גויה גמורה היתה, אבל עבד ששייך במצות בהיותו עבד, שהרי בעבדותו נתחייב בחלק מן המצוות של ישראל, הכי נמי [כך גם כן] שאפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שכאשר מטבילו לשם שחרור אינו צריך לקבל עליו עול שאר המצוות.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחד גר ואחד לוקח (קונה) עבד מן הגוי — צריך העבד לקבל עליו עול מצוות. הא [הרי] מכאן תלמד שמי שלוקח מישראל — אין צריך לקבל.

ונברר, מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אי [אם] תאמר כדעת ר' שמעון בן אלעזר — האמר [הרי אמר] כי לוקח מן הגוי נמי [גם כן] אין צריך לקבל! אלא לאו [האם לא] ברייתא זו כדעת רבנן [חכמים] החולקים על ר' שמעון בן אלעזר, ושמע מינה [ולמד מכאן] בדרך הדיוק: שלוקח מן הגוי צריך לקבל עליו עול מצוות אבל לוקח עבד מישראל — אין צריך לקבל, שכבר קיבל כשנעשה עבד.

ושואלים: ואלא אם כן קשיא [קשה] מה ששנינו במשנתנו אחד גר ואחד עבד משוחרר, שדינם שווה! ומשיבים: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא ששניהם שווים — לענין טבילה תניא [היא שנויה], לומר ששניהם חייבים בטבילה, ולא לענין קבלת מצוות, שבענין זה יש ביניהם הבדל.

א כיון שהזכרנו את דין אשת יפת תואר, בגלל הקירבה לנושא של גירות, מביאים דברים שנאמרו בהלכה זו. תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר בענין אשת יפת תואר: "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה" (דברים כא, יב), ונחלקו תנאים בפירושו של ביטוי זה; ר' אליעזר אומר כי פירושו: תקוץ (תקצוץ) את צפרניה, ר' עקיבא אומר: תגדיל.

ומסבירים את שיטותיהם, אמר ר' אליעזר: נאמרה עשיה בראש שהיא עושה מעשה בראשה ("וגלחה את ראשה") ונאמרה עשיה בצפרנים, מה להלן, בראש, פירושו: העברה וקציצה של השיער — אף כאן הכוונה להעברה של הצפרניים מן הגוף. ר' עקיבא אומר: נאמר עשיה בראש ונאמר עשיה בצפרנים, מה להלן גילוח השערות נעשה לניוול וכיעור — אף כאן, בצפרניים, הכוונה היא לניוול על ידי שתגדלן.

וראיה לדברי ר' אליעזר — ממה שנאמר: "ומפיבשת בן שאול ירד לקראת המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו" (שמואל ב' יט, כה), ושם על כורחך אתה מבין מאי [מה] פירוש עשיה האמורה שם — העברה.

תנו רבנן [שנו חכמים] באותו ענין, נאמר: "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" (דברים כא, יג),

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - א

ומותר בה מיד.

ומוכח שלפי רבי שמעון בן אלעזר, אין העבד צריך לקבל עליו עול מצות בשעה שטובל לשחרורו.

ואילו לרבנן, חייב לקבל עליו מצות, ולכן אינו יכול להטביל את היפת תואר באופן שכזה, כדי להיות מותר בה מיד.

אמר רבא: מאי טעמא דרבי שמעון בן אלעזר?

משום דכתיב [שמות יב] "כל עבד איש מקנת כסף, ומלתה אותו!"

ויש לתמוה: וכי כונת הכתוב באמרו "עבד איש", היא לומר שרק את העבד של איש אתה חייב למול, ולא את העבד של אשה?

אלא, בהכרח, שכך היא כונת הפסוק לומר:

רק את העבד, שהוא "איש", הרי אף על פי שהוא גדול ובן דעת [ולא קטן], אתה מל אותו לעשותו לעבד כנעני - אפילו בעל כרחו!

ואי אתה מל "בן איש", של גר הבא להתגייר, ובא לגייר בניו הגדולים עמו, בעל כרחו.

שלא נאמר "איש" אלא בעבד, ולא בבנים, שאותם אי אפשר למול בעל כרחם.

ונמצא, שלפי רבי שמעון בן אלעזר, מלמד הביטוי "עבד איש", שאפשר לעשות עבד לעבד כנעני, החייב במצות, אפילו בעל כרחו.

ועתה, שואלת הגמרא, מה הוא טעמם של רבנן?

כיצד הם דורשים את הביטוי "עבד איש"?

אמר עולא: בא הכתוב "עבד איש" ולא "בן איש", לומר הפוך:

כשם שאי אתה מל בן איש [נכרי] בעל כרחו, שהרי לא נאמר במילת הבנים "איש", ואין מגיירים נכרי בן דעת נגד רצונו - כך אי אתה מל עבד איש בעל כרחו.

ופרכינן: ואלא הכתיב "כל עבד איש - ומלתה אותו"! ומשמע בעל כרחו!

ההוא קרא, מיבעי ליה לכדשמואל.

דאמר שמואל: המפקיר עבדו - יצא לחירות, ואין צריך גט שחרור, אלא מכיון שפקעה בעלותו הממונית על העבד כשהפקיר אותו, פקע ממנו גם שם עבד, ואינו צריך עוד שטר שחרור -

והראיה מהכתוב, שנאמר "כל עבד איש מקנת כסף".

וכי בא הכתוב "עבד איש" לומר: עבד איש ולא עבד אשה!?

אלא, בא לומר: עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי "עבד".

ועבד שאין רשות לרבו עליו, וכגון שהפקירו - אין הוא קרוי עבד!

מתקיף לה רב פפא לרב ששת, הסובר שלפי רבנן חייב העבד לקבל עליו מדעתו עול מצוות, ואחרת אין טבילת שחרורו מועילה לעשותו ישראל גמור.

אימור דשמעת להו לרבנן שצריך קבלת מצוות - ביפת תואר, דלא שייכא לפני זה במצות.

אבל עבד, דשייך במצות, ששהה כמה ימים בבית אדונו ונהג במצוות שהעבד נוהג בהם, הכי נמי דאפילו רבנן מודו שאינו צריך עוד לקבל מצות בשעה שמטבילים אותו לשחרורו!

והראיה, מהא דתניא: אחד גר, ואחד הלוקח עבד מן העובד כוכבים - צריך לקבל עול מצות בשעת טבילה.

ויש לדייק: הא לוקח עבד מישראל - אין צריך לקבל.

ברייתא זאת - מני היא? לפי מי היא נשנית?

אי לפי רבי שמעון בן אלעזר היא -

האמר: אפילו הלוקח עבד מן העובד כוכבים, נמי אין צריך לקבל עליו מצות, אלא מטבילו בעל כרחו לשם עבדות.

אלא לאו, רבנן היא.

ושמע מינה, דלוקח מן העובד כוכבים - צריך לקבל.

אבל לוקח עבד מישראל - אין צריך לקבל, כיון שכבר נהג אצלו במצות כעבד.

ואלא, קשיא על רב פפא מהברייתא ששנינו בה: "אחד גר ואחד עבד משוחרר", ומשמע שהושוו גר ועבד משוחרר לקבלת מצוות!

ומשנינן: כי תניא ההיא - לענין טבילה תניא ולא לענין קבלת מצוות.

שגר ועבד הושוו לענין טבילה כשהם באים לכלל ישראל גמור, אבל בקבלת המצוות הם חלוקים, לפי שעבד אינו צריך לקבל עליו עול מצות בשעה שהוא משתחרר, היות וכבר נהג במקצת מצוות בהיותו עבד [אף על פי שלא קיבל זאת עליו בזמן שהוטבל לעבד כנעני!]

תנו רבנן: נאמר בפרשת יפת תואר [דברים כא]:

"וגלחה את ראשה, ועשתה את צפרניה" -

רבי אליעזר אומר: תקוץ את צפרניה, אף על פי שאין ניוול בכך, לפי שכך היא גזירת הכתוב.

רבי עקיבא אומר: תגדיל את צפרניה, שהרי כונת הכתוב היא לנוולה ולהמאיסה, כדי שלא ירצה בה לאשה.

אמר רבי אליעזר להסביר את טעמו:

נאמרה "עשיה" בראש, דהיינו, הגילוח האמור בראשה של יפת התואר, הוא "עשיה" של תיקון.

ונאמרה "עשיה" ["ועשתה את צפרניה"] בצפרנים.

מה להלן, בראש, העשיה האמורה בו היא העברה של שערות הראש, דהיינו גילוח.

אף כאן בצפרניים, העשיה האמורה בהן היא העברה של הצפרניים מהגוף.

רבי עקיבא אומר להסביר את טעמו: נאמר עשיה בראש, ונאמר עשיה בצפרנים

מה להלן תיקון המצוה בראש, בגילוח השערות, הוא ענין של ניוול.

אף כאן רצתה התורה ענין של ניוול, ולכן כאן תגדל את צפרניה.

וראיה לדברי רבי אליעזר שהעשיה האמורה בצפרניים היא קציצתן ולא גידולן:

שנאמר [שמואל ב יט] "ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך, ולא עשה רגליו, ולא עשה שפמו".

מאי היא העשיה שברגליו ושבשפמו? - העברה.

שלא קצץ ציפרני רגליו ולא גילח שפמו.

תנו רבנן: [דברים כא] "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים".

ומותר בה מיד, מכאן, שלדעתו עבד איננו צריך לקבל על עצמו מצוות בזמן טבילת שחרור, אלא מיד הוא נעשה כישראל, שהרי אותה אשה לא רצתה לקבל על עצמה יהדות ומשמע שעל ידי שחרורה היא נעשית בעל כורחה יהודית.

אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון בן אלעזר — דכתיב [שנאמר]: "ו כל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו" (שמות יב, מד). והוא מדייק כאן: מדוע נאמר "עבד איש" ולא נאמר "עבד" סתם? וכי הכוונה היא עבד איש ולא עבד אשה? אלא עבד שהוא איש, שהוא אדם מבוגר — אתה מל בעל כרחו ("ומלתה אותו"), (ואין) אתה מל בן איש, כלומר, סתם גוי, לגיירו בעל כרחו.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] כיצד מבינים הם את הכתוב? אמר עולא, כך הם מבינים: כשם שאי (שאין) אתה מל בן איש בעל כרחו, וצריך אדם להתגייר מרצונו, כך אי אתה מל עבד איש בעל כרחו. ושואלים: ואלא הכתיב [הרי נאמר] "כל עבד איש", ומה למדים הם מפסוק זה? ומשיבים: הפסוק ההוא מיבעי ליה [צריך אותו] לכ דבריו של שמואל.

שאמר שמואל: המפקיר עבדו — יצא על ידי כך לחירות, ונעשה כישראל, ואין צריך גט (שטר) שחרור, שנאמר "ו כל עבד איש מקנת כסף". ויש לדייק: וכי דווקא עבד איש ולא עבד אשה? אלא ודאי הכוונה: עבד שיש לו רשות לרבו עליו ושהוא עובד אותו ("עבד איש" — עבד של איש) — קרוי עבד, ושאין רשות לרבו עליו שהפקירו — אין קרוי עבד.

על כל אותה שיטה של רב ששת שיש כאן מחלוקת בין ר' שמעון בן אלעזר לחכמים אם עבד משוחרר צריך לקבל על עצמו עול מצוות, מתקיף לה [מקשה עליה] רב פפא: אימור דשמעת להו לרבנן [אמור ששמעת אותם את חכמים] שמצריכים קבלת מצוות ביפת תואר, שלא שייכא [היתה שייכת] מתחילה במצות, שהרי גויה גמורה היתה, אבל עבד ששייך במצות בהיותו עבד, שהרי בעבדותו נתחייב בחלק מן המצוות של ישראל, הכי נמי [כך גם כן] שאפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שכאשר מטבילו לשם שחרור אינו צריך לקבל עליו עול שאר המצוות.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחד גר ואחד לוקח (קונה) עבד מן הגוי — צריך העבד לקבל עליו עול מצוות. הא [הרי] מכאן תלמד שמי שלוקח מישראל — אין צריך לקבל.

ונברר, מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אי [אם] תאמר כדעת ר' שמעון בן אלעזר — האמר [הרי אמר] כי לוקח מן הגוי נמי [גם כן] אין צריך לקבל! אלא לאו [האם לא] ברייתא זו כדעת רבנן [חכמים] החולקים על ר' שמעון בן אלעזר, ושמע מינה [ולמד מכאן] בדרך הדיוק: שלוקח מן הגוי צריך לקבל עליו עול מצוות אבל לוקח עבד מישראל — אין צריך לקבל, שכבר קיבל כשנעשה עבד.

ושואלים: ואלא אם כן קשיא [קשה] מה ששנינו במשנתנו אחד גר ואחד עבד משוחרר, שדינם שווה! ומשיבים: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא ששניהם שווים — לענין טבילה תניא [היא שנויה], לומר ששניהם חייבים בטבילה, ולא לענין קבלת מצוות, שבענין זה יש ביניהם הבדל.

א כיון שהזכרנו את דין אשת יפת תואר, בגלל הקירבה לנושא של גירות, מביאים דברים שנאמרו בהלכה זו. תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר בענין אשת יפת תואר: "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה" (דברים כא, יב), ונחלקו תנאים בפירושו של ביטוי זה; ר' אליעזר אומר כי פירושו: תקוץ (תקצוץ) את צפרניה, ר' עקיבא אומר: תגדיל.

ומסבירים את שיטותיהם, אמר ר' אליעזר: נאמרה עשיה בראש שהיא עושה מעשה בראשה ("וגלחה את ראשה") ונאמרה עשיה בצפרנים, מה להלן, בראש, פירושו: העברה וקציצה של השיער — אף כאן הכוונה להעברה של הצפרניים מן הגוף. ר' עקיבא אומר: נאמר עשיה בראש ונאמר עשיה בצפרנים, מה להלן גילוח השערות נעשה לניוול וכיעור — אף כאן, בצפרניים, הכוונה היא לניוול על ידי שתגדלן.

וראיה לדברי ר' אליעזר — ממה שנאמר: "ומפיבשת בן שאול ירד לקראת המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו" (שמואל ב' יט, כה), ושם על כורחך אתה מבין מאי [מה] פירוש עשיה האמורה שם — העברה.

תנו רבנן [שנו חכמים] באותו ענין, נאמר: "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" (דברים כא, יג),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And he is permitted to marry her immediately afterward, without the need for her to undergo the process described in the Torah. The fact that the Rabbis do not suggest this course of action is evidently because they hold that even if she were to be rendered a slave and then immersed for the sake of emancipation, she would become Jewish only if she also accepted upon herself the yoke of mitzvot. Rav Sheshet assumes that the Rabbis would similarly rule that a regular slave who was immersed for the sake of emancipation becomes Jewish only if he also accepts upon himself the yoke of mitzvot.

Rava said: What is the rationale for Rabbi Shimon ben Elazar’s opinion? As it is written with regard to the Paschal lamb: “Every slave of a man that is bought for money, when you have circumcised him, then he may eat of it” (Exodus 12:44). Could the use of the phrase “slave of a man,” rather than just: Slave, possibly indicate that the verse applies only to a man’s slave but not a woman’s slave? Certainly not; rather, the phrase “slave of a man” means that the slave himself is a man, i.e., an adult, and teaches that a slave who is a man you may circumcise against his will, and there is no need for him to accept upon himself the yoke of mitzvot, but you may not circumcise a gentile’s son who is a man, i.e., an adult who is not a slave, against his will.

The Gemara asks: And how would the Rabbis counter this argument? Ulla said that the Rabbis reason that just as you may not circumcise a son who is a man against his will, so too, you may not circumcise a slave who is a man against his will. The Gemara asks: But isn’t it written: “Every slave of a man”? The Gemara explains: The Rabbis require that verse for that which Shmuel said.

As Shmuel said: With regard to one who renounces ownership of his slave, the slave is emancipated, and he does not even require a bill of emancipation, as it is stated: “But every slave of a man that is bought for money.” Could the use of the phrase “slave of a man,” rather than just: Slave, possibly indicate that the verse applies only to a man’s slave but not a woman’s slave? Certainly not; rather, the use of the phrase indicates that only a slave whose master has possession of him, and can rightfully be described as: a slave of a man, is called a slave, but a slave whose master does not have possession of him is not called a slave, and therefore he is considered a freeman and does not require a bill of emancipation.

Rav Pappa strongly objects to Rav Sheshet’s claim that the Rabbis of the baraita would hold that a regular slave who was immersed for the sake of emancipation becomes Jewish only if he also accepts upon himself the yoke of mitzvot: Say that you heard that the Rabbis insist on the acceptance of the yoke of mitzvot with regard to the case of a beautiful female prisoner of war, who was not involved in any mitzvot before being emancipated; however, with regard to a slave, who was initially involved in mitzvot before his emancipation, since as a slave he was obligated to observe certain mitzvot, perhaps even the Rabbis would agree that there is no need for the slave to accept upon himself the yoke of mitzvot.

As it is taught in a baraita: Both in the case of a convert and in the case of one who purchases a slave from a gentile whom he is now emancipating, the convert and the slave need to accept upon themselves the yoke of mitzvot in order to become Jewish. The Gemara infers: The baraita states the need to accept the yoke of mitzvot only in the case where one purchases a slave from a gentile, but if one purchases a slave from a Jew, then the slave does not need to accept upon himself the yoke of mitzvot, since he was involved in mitzvot before his emancipation.

In accordance with whose opinion is this taught? If one suggests that it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, that is incorrect because didn’t he say that also in the case of one who purchases a slave from a gentile, the slave does not need to accept upon himself the yoke of mitzvot? Rather, must it not be in accordance with the opinion of the Rabbis? And so, conclude from this baraita that in the case of one who purchases a slave from a gentile, the slave needs to accept upon himself the yoke of mitzvot, but in the case of one who purchases a slave from a Jew, the slave does not need to accept upon himself the yoke of mitzvot.

The Gemara asks: But if so, it is difficult to understand the meaning of the baraita cited above: This applies both for a convert and for an emancipated slave. That phrase appears to refer to the need for both a convert and an emancipated slave to accept the yoke of mitzvot, which is mentioned in the baraita beforehand. The Gemara explains: When that clause is taught, it is taught only with regard to the matter of immersion, which is mentioned immediately beforehand, but not with regard to the need to accept the yoke of mitzvot that is mentioned prior to that.

§ Having cited it above, the Gemara focuses on the case of the beautiful female prisoner of war: The Sages taught: The verse states: “And she shall shave her head and do her nails” (Deuteronomy 21:12). The phrase “do her nails” is ambiguous. Rabbi Eliezer says: It means she cuts her nails. Rabbi Akiva says: It means she grows them.

Each tanna explains the basis of his opinion: Rabbi Eliezer said: An act of doing is stated with regard to the head, that she should shave it, and an act of doing is stated with regard to the nails; just as there, with regard to the hair on her head, the Torah requires its removal, so too, here, with regard to her nails, the Torah requires their removal. Rabbi Akiva says: An act of doing is stated with regard to the head, that she should shave it, and an act of doing is stated with regard to the nails; just as there, with regard to the hair on her head, the Torah requires that she do something that makes her repulsive, so too, here, with regard to her nails, the Torah requires she do something that makes her repulsive, i.e., allowing them to grow.

And a proof for the statement of Rabbi Eliezer may be adduced from the verse that states: “And Mephibosheth, the son of Saul, came down to meet the king; and he had neither done his feet nor done his mustache” (II Samuel 19:25). What is the meaning of doing in that context? Clearly it means the removal of his toenails and his mustache.

The Sages taught in a baraita: The verse states: “And she shall bewail her father and her mother a month of days and after that you may come to her” (Deuteronomy 21:13).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאמרינן מאי טעמיה דרשב"א הכי קאמר, מאי טעמיה בטבילת השחרור שמטבילו שלא לדעתו דכתיב עבד איש כלומר דאלו לאשמועינן דעבד נמול בעל כרחו, ליכתוב וכל עבד מקנת כסף ומלתה אותו, ואם לומר דבן איש דהיינו עכו"ם אינו נמול בעל כרחו, הא לא אצטריך דמהיכי תיתי, אלא לא בא למעט אלא עבד דכותיה, מה בן איש בשחרור אף עבד איש בבשל שחרור. ואין לשון הסוגייא מתישב היטב לענין זה. אבל הרב אלפסי ז"ל וכן ר"ח כתבו ז"ל במסנקא עבד הלקוח מישראל אין צריך לקבל שכבר קבל, נראה מדבריהם שהם ז"ל מפרשים דאף עבד צריך לקבל ולזה סוגיין השמועה כולה מתחוורת יותר, וכן דעת הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פי"ג הי"ב).
ולענין טבילת עבד משוחרר, יש מי שאומר (מובא ברמב"ן ועיין תוס' חד מקמאי והם לבעל ההשלמה) דכיון דאינו צריך לקבל אינו צריך שלשה. והביאו ראיה מהא דאמרינן בקדושין פרק האומר (סב, א) גר נמי לאו בידו מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא, ואקשינן אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחררך הכי נמי דהוו קדושי, ואי סלקא דעתך צריך שלשה הכי נמי מי יימר דמזדקקי לה. ואין משם ראיה כל כך דדלמא אין צריך שלשה בדיעבד אלא לקבלה, אבל לאחר שקבל בפני שלשה ומל וטבל בינו לבין עצמו הרי זה גר, וכמו שכתבנו למעלה (מה, ב ד"ה הא דאמרינן) משם הרמב"ן ז"ל. אבל לכתחלה בין זו ובין זו צריך שלשה.
והרב ר' יהודה אלברצלוני ז"ל כתב שצריך שלשה. והרמב"ם כתב (בהלכות אסורי ביאה שם) כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום. ומשם רבותינו הצרפתים ז"ל ראיתי (בחי' הרמב"ן) שאם שחררו רבו אף על פי שלא טבל אין טבילה מעכבת ואם קדש בת ישראל קדושיו קדושין.

ואי אתה מל בן איש בע"כ פרש"י ז"ל דהא פשיט' אלא דכתב רחמנ' ואיש להאי דרשא ללמוד ממנו דעבד גדול נימול בע"כ לשם ואין זה מחוור ועוד פי' דהא אתא קרא לאשמועי' שהאדון מטביל עבד ואפי' הוא גדול בע"כ וזה אינו מחוור דהא פשיטא כי אין לו רשות בבנו גדול. והנכון דהאי בין איש עבד הוא אלא שעדיין לא מל לשם עבדות וקאמ' שאינו יכול לגיירו בתחלה שלא לשם עבדות בע"כ. והא אפי' רשב"א מודה כדכתי' לעיל. שם ביפת תאר דלא שייכא במצות פי' שלא הורגל' בהם כי חזר ושחררו לאלת' אבל עבד דשייך והורגל במצו' שעבדי' חייבים אפי' רבנן מודו:

דתניא א' עכו"מז וא' לקוח מן העכו"מז צריך לקבל פי' דסתם לקוח מן העכו"מז דין הוא עכו"מז גמור ולכן אם בא לגיירו לגמרי צריך לקבל:

לקוח מישר' פי' דמסתמא כבר מל וטבל לשם עבדות:

ברשות ישראל אינו צריך לקבל פי' אם בא ישראל הלוקח לשחררו לגמרי:

מני אילימא רשב"א הא אמ' לקוח מן העכו"מז אינו צריך לקבל פי' שהרי יש לו תקנה לדבריו לכופו ולהטבילו לשם עבדות ולחזור ולשחררו לאלתר בע"כ:

אלא לאו רבנן היא דלא מודו בהא וש"מ בלוקח מישראל דשייך והורגל במצות מודו ומעתה לא איפליגו רבנן ורשב"א בדרשא דקרא דעבד איש כלל ומי' אליבא דשמואל פליגי בה משום דמשמע דמיירי קרא שיכול לכופו ולשחררו לאלתר אליבא דרשב"א ורבא מוקמי' ליה לדשמואל דאי לא שמואל דאמר כמאן ומי' אין הלכה כשמואל ואר"י ז"ל דכיון דעבי' עבד לשחררו בע"כ אע"פ שלא טבל בפני ג' טבילתו טבילה כיון שכבר טבל לשם עבדו בפני ב"ד והיינו דאמר בקדושי' גר נמי לאו בידו דמי יימר דמזדקק ליה בדיניה. ופרכי' אלא מעתה האומר לשפחה הרי את מקודשת לי לאחר שתשתחררי ה"נ דהוו קדושין. ואם איתא דעבד נמי צריך ג' בשחררו מאי קאמר דהא התם נמי דילמא לא מזדקקי' ליה בדיניה כי המשחרר עבדו עובר בעשה א"ל דהתם ודאי אינו מעכב. ועוד כתב ז"ל שאם שחררו רבו אעפ"י שלא טבל אין טבילתו מעכב' בו לענין שאם קדש בת ישראל קדושיו קידושי' וכן בכל דבר שהוא להחמיר ויש מרז"ל ומרבותי שהם חולקים בדבר:

צא עשה רגליו פרש"י ז"ל לא גלח צפורני רגליו וליתא דלקמן בפ' חליצ' מפרשי' בהדיא דלישנא מעליה נקט כלומר משום בית השחי ואפי' בית השחי ואפי' למאן דאמר וסבר שאסור לגלח בית השחי ובית הערוה לכל אדם איסורה דרבנן הוא ועדיין לא גזרו בדבר ועוד דהתם בתער והתם במספרים:

א) והא דלא משני תלמודא התם דבשאר אברים שרי לגמרי בתער והא דקאמר העברת שער אינה אלא מד"ס דמשמע דהא מדברי סופרים מיהא איתא מיירי בבית השחי ובבית הערוה. והא דקאמר המעביר בית השחי ובית הערוה ה"ז לוקה ר"ל מכת מרדות מדרבנן. כדמשני תלמודא התם גבי ר' יוחנן דאמר המעביר בית השחי ובית הערוה ה"ז לוקה. ופריך מהא דהעברת שער אינה אלא מד"ס. ומשני מאי לוקה מכת מרדות מדרבנן. וי"ל משום דס"ל דהעברת שער מיירי בכל אברים מדלא מפרש בית השחי ובית הערוה כמו דמפרש גבי המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה:

ואסקה ר"פ דהאי דתניא א' גר וא' עבד משוחרר לענין טבילה תניא, פי' שכמו שהגר צריך טבילה כך ע"מ נמי צריך טבילה ולא סגי לי' טבילה קמייתא דלשם עבדות אבל לקבל א"צ, ודוקא עבד ישראל שנשתחרר דכבר הוה שייך במצות א"צ אבל הלוקח עבד מן הגוי דלא הוי שייך במצות ורוצה למולו ולהקבילו לשם עבדות, צריך העבד לקבל ואם לא קבל עליו כל המצות אין מלו ומטבילו לשם עבדות דתניא א' גר א' לוקח מן הגוי צריך לקבל:

גמרא אמר רבא מ"ט דר"ש ב"א דכתיב כל עבד איש גו'. הרא"ש כתב דמפרש"י בשמעתין משמע דבטבילה לשם עבדות כ"ע מודו דהיא בע"כ והאריך בזה עיין בדבריו אבל הסוגיא אינה מוכחת כן דהא האי קרא כל עבד איש במל לשם עבדות קמיירי (ב) ולרבנן נמי נימא דאתי האי קרא דלשם עבדות בע"כ הוא ואמאי מפקיה תלמודא האי קרא לרבנן לכדשמואל ואין לחלק בין מל לטבל דא"כ מאי מייתי טעמיה דרשב"א ממל לשם עבדות אטבילה לשם שיחרור גם דברי רש"י אין מוכרחין כמו שהבינם הרא"ש ודו"ק:

גמרא ואחד לוקח עבד מן העובד כוכבים צריך לקבל כו'. לפי מה שהבין הרא"ש מפרש"י דבתחלת עבדות לכ"ע א"צ לקבל כמ"ש כבר במ"ק והאי לוקח עבד מן העובד כוכבים דצריך לקבל ע"כ היינו כשבא לשחררו מיד ע"ש וק"ק ומאי קושיא ואימא כדמעיקרא דתרוייהי ברייתות בלוקח מן העובד כוכבים ובא לשחררו מיד וחדא כרבנן חדא כרשב"א א"נ תרוייהו כרבנן וחדא בלוקח מן ישראל וחדא בלוקח מן העובד כוכבים ובא לשחררו מיד אבל לפי מה שכתב הרא"ש בשם הרי"ף דבתחלת עבדות לרבנן נמי צריך לקבל ניחא דהאי בלוקח מן העובד כוכבים לא איירי דבא לשחררו מיד דלא שכיח אלא בתחילת עבדות איירי ודו"ק:

תד"ה אלא עבד כו' ועוד דמיפת תואר שמעינן דאין מלין גר בע"כ כו' מדאצטריך כו' עכ"ל ומדאיצטריך להמתין שלשים יום אין ללמוד נמי דאין כופין אותה לשם שפחות וחוזר ומטבילה כו' כדסבר רשב"א דאפשר דאינו רוצה לישא שפחה אף על פי שנשתחררה ועוד דב' קביעות לעבדות ושוב לשחרור אם אינו רוצה למיעבד בה קאמר קרא להמתין שלשים יום ודו"ק:

בד"ה המפקיר עבדו כו' יפקירנו ולימא ליה באפי תרי זיל כו' הלשון מגומגם דלא הל"ל אלא יפקירנו דמהני בלא שטר כדאמר הכא אבל באומר באפי תרי זיל הא מסיק שם דלא מהני כיון דע"ע גופו קנוי ולשון התוספות ג"כ שם שלא הזכירו בקושיית' אלא יפקירנו אלא דהתם קושייתם אע"ע והא אעבד כנעני דקיימינן ביה ונראה לפרש כוונתם דהכא לפי קושייתם לא הוי ידעי לחלק בין יפקירנו לאומר באפי תרי זיל ולכך לא קשיא להו הכא אע"ע דהתם דהא כיון דמסיק דלא מהני באומר באפי תרי זיל ה"נ אפשר דלא מהני נמי יפקירנו ולא נחתי הכא למימר כיון דעבד כנעני יוצא בהפקר כ"ש ע"ע כמ"ש התוספות ולכך ל"ק להו הכא אלא אעבד כנעני דהך קושיא גופא דפריך התם אע"ע תקשי הכא בעבד כנעני דיפקירנו או לימא ליה באפי תרי זיל דהא ל"ל שטרא דקאמר הכא דמהני ביה הפקר בלא שטר ותו לא מידי ודו"ק:

תוס' ד"ה המפקיד עבדו יצא לחירות וכו' ואמר ר"י דהכי פריך. ר"ל דזו אינו קושיא לומר ל"ל שטרא דחירות בעבד יפקירנו דאה"נ דאם רוצה להפקירו א"צ גט שחרור שהעבד יש לו ב' קנינים או גט שחרור או הפקר ואיזה שירצה יעשה והא דפריך בקדושין גבי ע"ע ל"ל שטרא וכו' אינו ר"ל ל"ל שטרא אלא יפקירנו אלא כשאינו מפקירו אלא משחררו בשטר קא פריך דל"ל שטרא לכתוב אותן הדברים בשטר יאמר לו אותן הדברים בע"פ וצ"ל דלפי מה דס"ד דתוס' דאהפקירא פריך הא ומשני דע"ע גופו קנוי ולכך אין מועיל הפקר וגבי עבד כנעני אמר שמואל הכא דהמפקיד עבדו א"צ גט שחרור וא"כ צ"ל דעבד כנעני אין גופו קנוי ובקונה העבד מן העובד כוכבים איירי כדלעיל (יבמות דף מ"ו) ודוחק קצת דע"ע יהיה גופו קנוי יותר מעבד כנעני וק"ל:

רש"י בד"ה ל"א כו' ואי אתה מל בן שהוא איש כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה עשייה בראש כלומר נאמר שם תיקון כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה המפקיר עבדו יצא לחירות כו' ואמר ר"י דהכי פריך. נ"ב הוא שנויא על התימה ודו"ק:

בד"ה לא עשה רגליו כו' והתניא העברת שיער אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים. נ"ב ברייתא זו כת"ק דר"א בן יעקב דסבר דלא תמצא שום מלקות בבית השחי כו' ומכח כ"ש פריך מהאי ברייתא ובבאורי הסמ"ג בארתי יפה. בא"ד אף בשאר איברים ומשני כי קאמר רב כו' כצ"ל והשאר נמחק:

תד"ה לא. ומשמע ליה דאיירי ההיא ברייתא אף בשאר אברים ומשני דכי אמר רב במספרים כו'. כצ"ל לפי הגהת רש"ל ואינו מוחק רק מן אע"ג עד בתר הכי והמגיה בד"ח השתבש:

גמ׳ מה להלן ניוול. נ"ב שכן שער באשה ערוה (ברכות כ"ד א') ותנן נמי הכי בפ"ד דנזיר (כ"ח א'):

תוס׳ סוף ד״ה אלא כו'. נ"ב דכוותה אמרינן (ב"ק ל"ח א') ראה ויתר גוים כו':

ע"ב גמ' אחרים אומרים מפני ששהו כו׳. נ"ב משמע אפי' קיימו שבע מצות. ותימה היכן מצינו שבני נח מוזהרים לקבל תרי"ג מצות. ונ"ל דה"פ ששהו משעה שהסכימו וקבלו עליהם בדעתם בלב שלם להכנס תחת כנפי השכינה. דהויא כקבלה בפה כדקי"ל לענין צדקה (אע"ג דלענין נדר אינו כן. ועמו"ק א"ח סתל"ר ותל"ו) ושוב נתעצלו ונשתהו מלהוציא מחשבתם לפועל. על אותו שיהוי ואיחור נענשים. שלא זרזו ומקדימים עצמם למצוה שקבלוה בלבם. וכל לבבות דורש ה׳ אבל על עכובם קודם שעלה בדעתם להתגייר בודאי אין מקום לעונש. מעתה א"צ לדחוק בענינא דרות כמ"ש תוס' דתמ"י משעה שהסכימה להתגייר לא שהתם עוד אפי׳ רגע. אלא מיד באה עם נעמי בלב שלם:

"וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ". רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תָּקוּץ (דברים כא, יב). פירש רש"י ז"ל אצפרנים קאי. ונראה לי בס"ד כונתו דקשה לרבי אליעזר והלא צריך לנוולה ומאי טעמא אמר תקוץ? לכן פירש אצפרנים קאי משום דצפרנים יש בגידולם אחיזת כוחות טומאה לכך לא תגדלם כי אנן בעינן לקרבה אל הקדושה ולרחקה מכחות הטומאה ולכן לא ניחא לרבי אליעזר לפרש ועשתה לשון גידול.

גמ' ולא עבד אשה. עיין מהרש"א לקמן עא ע"ב ד"ה כגון שהיה אביו:

שם ה"נ דאפילו רבנן מודו. עיין קידושין דף סב ע"ב תד"ה אלא מעתה:

תוס' ד"ה אלא עבד וכו'. ואמאי ימהלנו בעל כרחו. עיין ע"ז דף נז ע"ב תד"ה עד:

ומותר בה מיד. אלמא לר' שמעון עבד אין צריך לקבל בשעת טבילת שחרור ולרבנן דלא הוי תקנתא בהכי סברי צריך לקבל: עבד איש ולא עבד אשה. בתמיה ואשה שקנתה עבדים ולא מלו מי לא הוו כשאר עבדים אלא ע''כ האי איש אעובד כוכבים שמכרו קאי ולמעוטי בן איש וה''ק עבד שלקחת מן העובד כוכבים אתה מל בעל כרחו של עבד ואי אתה מל בן עובד כוכבים בעלמא דלאו עבד בעל כרחו ומדכתב רחמנא איש קרא יתירא למעוטי בן איש ש''מ ומלתה אותו בעל כרחו משמע דאי מדעתו היכי ממעט לבן איש ואי לא כתיב איש ה''א האי עבד לאו למעוטי בן אתא אלא היא גופא איצטריך לאשמועינן דמילת עבדים מעכבא בפסח לשון אחר ועיקר עבד איש ה''ק עבד שהוא איש אע''פ שהוא גדול ובן דעת ומלתה אותו בעל כרחו ואי אתה מל בן [שהוא] איש גר הבא להתגייר אין לו כח למול בנו גדול בעל כרחו דגבי בנים כתיב המול לו כל זכר ולא כתיב בהו איש וגבי עבד כתיב איש למעוטי בן: ורבנן. כשם שאין אתה מל בן איש [בע''כ] דהא לא כתיב בהו איש: כך אי אתה מל כו'. ומילתא בעלמא היא ולא הקישא אלא ה''ק ליה כי היכי דמודית לן בבן ה''ה לעבד נמי דאין מגיירין בן דעת אלא מרצונו: אימור דקא שמעת לרבנן. דפליגי אדרבי שמעון דלא הויא תקנתא: ביפת תואר. דלא שייכא במצות: אבל עבד. ששהא אצלו כמה ימים וניהג עליו מצות הנוהגות בעבד מי שמעת להו דצריך לקבל: לענין טבילה תניא. ששניהם שוים בטבילה שצריכים לטבול כשבאין לכלל ישראל גמור אבל לענין קבלה לא הושוו דעבד אין צריך לקבל בשעת טבילת שחרור: תקוץ. אצפרנים קאי ואע''ג דלאו ניוול גזירת הכתוב היא: עשיה בראש. כלומר נאמר שם תיקון מצוה בראש דכתיב וגלחה: לא עשה רגליו. לא קצץ צפרני רגליו: ולא עשה שפמו. לא גלח שער שפמו אלמא עשיה קרי להעברה:
אלא עבד איש אתה מל בעל כרחו. פי' בקונט' בלשון שני דעבד איש אע''ג שהוא גדול ובן דעת ומלתה אותו וגו' בעל כרחו ואי אתה מל בן איש גר הבא להתגייר אין לו כח למול בנו גדול בעל כרחו דגבי בנים כתיב המול לו כל זכר ולא כתיב בהו כל איש כמו גבי עבד ודבר תימה פירש דקרא דהמול לו כל זכר מוקמינן למילת זכריו שמעכבתו מלאכול בפסח וזה לא שייך אלא בבנים שנולדו בקדושה אבל מילת בניו שלא נולדו בקדושה אינה מעכבתו מלאכול בפסח ונראה דלא צריך קרא למידרש מיניה ואי אתה מל בן איש בעל כרחו דממילא ידעינן שלא יגיירוהו בעל כרחו ועוד דמיפת תואר שמעינן דאין מלין גר בעל כרחו דהא יפת תואר אין מטבילין אותה בעל כרחה מדאיצטריך רחמנא להמתין לה שלשים יום ובקבלה עליה אין צריך להמתין ולא נקטיה אלא לפרושי מילתיה דרשב''א דקאמר דמתחלה כופין לשם שפחות ולא לשם גירות אי נמי משום דנקט לה במילתיה דרבנן כשם שאי אתה מל בן איש נקט נמי בדרבי שמעון בן אלעזר לאשמועינן דאע''פ שאי אתה מל בן איש בעל כרחו עבד אתה מל בעל כרחו תימה דרשב''א קאמר לקמן דאין משהין אותו בא''י מפני הפסד טהרות עבד שאינו רוצה למול ומשמע דזקוק למוכרו ואמאי ימהלנו בעל כרחו וכן קשה דרבי יהושע בן לוי אית ליה בהשולח (גיטין דף לט: ושם) נתיאשתי מפלוני עבדי אותו העבד אין לו תקנה אלא בשטר אלמא לית לי' ההיא דשמואל דבסמוך וא''כ דריש עבד איש אתה מל בעל כרחו ולקמן קאמר הלוקח עבד מן העובד כוכבים ולא רצה למול מגלגל עמו עד י''ב חודש וימול אותו בעל כרחו ואומר ר''י דתקנת חכמים היא שלא יכשיל את רבו באיסור והיתר כיון דאין מקבל עליו עול מצות ועוד דאין טוב לחייבו במצות מאחר דאין חפץ לקיימם: המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור. תימה לשמואל תקשי ליה למה ליה שטרא בעבד כנעני יפקירנו ולימא ליה באפי בי תרי זיל דהכי דייק בפ''ק דקידושין (דף טז. ושם) גבי עבד עברי למה לי שטרא לימא ליה באפי בי תרי זיל ומשני עבד עברי גופו קנוי ואר''י דהכי פריך למה לי שטרא דאותו לשון עצמו הכתוב בשטר הרי את בן חורין הרי את לעצמך יאמר לו בעל פה דס''ד דאין צריך אלא מחילה מחוב שעליו ומסיק דגופו קנוי ואין הלשון הכתוב בשטר מועיל בעל פה אבל הפקר שמסלק רשותו מועיל אפי' בעל פה לשמואל וא''ת אמאי לא חשיב הפקר גבי קנינים של עבד בפ''ק דקדושין (. גז''ש) וי''ל דלא חשיב אלא קנינים שמקנה הרב לעבד עצמו והפקר אינו אלא סילוק בעלמא שהרב מסלק עצמו מן העבד ועוד יש לומר דמילתא דאיתא בכל מילי לא קתני כדקאמר התם לענין חליפין ותנא דידן מילתא דאיתא במטלטלין לא קתני: לא עשה רגליו. פי' בקונטרס צפרני רגליו ולר''י נראה דהיינו שער בית הערוה דהכי משמע פרק מצות חליצה (לקמן קג.) גבי מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה למימרא דלא מיקרי רגל מן הארכובה ולמעלה תא שמע ולא עשה את רגליו ומשני לישנא מעליא מכאן אין ראיה דשרי לגלח שער של בית הערוה דשמא מדרבנן אסור אבל בריש פרק ב' נזירים (נזיר נח:) קאמר רב בהדיא מיקל אדם כל גופו בתער אפילו שער בית השחי ובית הערוה כדמשמע התם דפריך עלה והתניא המעביר שער בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה ומשני כי קאמר רב במספרים והא בתער קאמר כעין תער וא''ת דבתר הכי קאמר בעי מיניה רב מרבי חייא מהו לגלח א''ל אסור והא קא גדיל א''ל גבול יש לו משמע דבמספרים בעא מיניה אי שרי דאי בתער מאי פריך והא קא גדיל והלא יכול לגלח במספרים ושמא רב לא קבלה מרבי חייא ור''ת מפרש דבתער בעא מיניה והא דפריך והא קא גדיל ה''פ והלא אין זה תיקון ואין דומה כלל לתיקוני אשה שאין זה משום ייפוי אלא משום צער שגדל יותר מדאי ואפילו בתער אית לן למישרי ולפי זה צריך לומר שלא היה יודע ברייתא דלעיל שאוסרת ובה''ג גריס הכי אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער והתניא המעביר כו' כי קאמר רב בשאר אברים ובשאר אברים מי שרי והתניא העברת שער אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים ומשמע ליה דאיירי ההיא ברייתא אף (בשאר אברים אע''ג דבבית השחי ובבית הערוה נמי איירי כדמוכח בתר הכי דכי קאמר רב במספרים כי תניא ההיא בתער ולפי זה בשאר אברים לא שרי אלא במספרים ובית השחי ובית הערוה אפי' במספרים אסור ומדרבנן דלא תקשי הך דהכא מיהו בה''ג של אספמיא כתוב אלא הא בתער והא במספרים והדר ביה משינויא קמא דשני) כי קאמר רב בשאר אברים ולגירסא זו שאר אברים ודאי אסור לגלח בתער אבל במספרים שרי אף בית השחי ובית הערוה ובערוך בערך גינוסטרא גורס כגירסת ספרים שלנו ובתשובת הגאונים שרי לגלח בית השחי ובית הערוה כי מגלח כל גופו מראשו ועד רגליו ולא משמע דאיירי במצורע דפשיטא הוא אלא במגלח לרפואה כיון דמגלח כל גופו אין זה ייפוי אלא ניוול ותדע דלא משתמיט בשום דוכתא גבי מצורע שיהא עשה דמצורע דוחה לאו דלא ילבש גבר אלא לאו דהקפת הראש וזקן גרידא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד