ככל הני שמעתתא. רב הונא ורב יהודה ורב גידל ורב אחדבוי אלא כתפלה אחת כך חברתה לכל דבר היום ומזכיר: צריך להזכיר של שבת. לומר ותתן לנו את יום המנוח ואת יום הכפורים הזה וחותם מקדש השבת ויוה''כ ואע''פ שאין תפלת נעילה בשבת: יום הוא שנתחייב בד' תפלות. לאו תפלת הלילה בכלל אלא תפלות היום שחרית מוסף מנחה ונעילה: שליח ציבור היורד ערבית. המתפלל ברכת מעין שבע קונה שמים וארץ מגן אבות בדברו: משום סכנת. מזיקין שלא היו בתי כנסיות שלהן בישוב וכל שאר לילי החול היו עסוקין במלאכתן ובגמרן מלאכתן מתפללין ערבית בביתן ולא היו באין בבית הכנסת אבל לילי שבת באין בבית הכנסת וחשו שיש שאין ממהרין לבא ושוהין לאחר תפלה לכך האריכו תפלת הצבור: הכי גרסינן נחום אומר מדליקין בחלב מבושל. והוא מהותך: היינו ת''ק. דאמר ולא בחלב כל חלב במשמע: דרב ברונא. דשרי ע''י תערובת שמן כל שהוא: ולא מסיימי. אין ניכר מי אוסר ומי מתיר: מתני' שמן שריפה. שמן של תרומה טמאה ובגמ' מפרש טעמא: רבי ישמעאל אומר כו'. בשבת: עטרן. פסולתא דזיפתא: מפני כבוד השבת. שריחו רע: שמן שומשמין כו'. מסקנא דמילתא דחכמים היא: צנונות. צנון: שמן דגים. מקרבי דגים שנימוחו: פקועות. דלעת מדברי: נפט. מין שמן שריחו רע כדאמרינן בסדר יומא (דף לט.) בא למדוד נפט אומרים לו מדוד לעצמך שאין אדם רוצה לסייעו: גמ' מנהני מילי. דאין שורפין דאי לא ממעט לה קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרופו וידחה את לא תעשה כל מלאכה: שאין ת''ל עד בקר. זימנא אחריתי אלא והנותר ממנו באש תשרופו דהא כתיב עד בקר ברישא: בקר שני. שהוא חולו של מועד והכי משמע והנותר ממנו לבקר ראשון עד בקר שני המתינו ותשרפהו: עולת חול. כגון אברי תמיד של ערב יו''ט שלא הוקטרו מבעוד יום אין מעלין אותן משחשכה וכ''ש קדשים פסולים לא שרפינן: הוא לבדו. קראי יתירי נינהו דמצי למכתב אך אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם: מכשירין. מכשירי האוכל כגון לעשות שפוד וסכין ותנור וכירים: לבדו. למעוטי מילה שלא בזמנה דלא דחיא שבת ויו''ט דאי לא מעטיה קרא אתיא בק''ו דתידחי בפ' ר' אליעזר (לקמן קלב:) דהכי תניא התם ומה צרעת שדוחה את עבודה ועבודה דוחה את השבת מילה שלא בזמנה דוחה אותה דהכי תניא התם מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה ויליף לה מקראי שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותה אתא לבדו לאפוקי מהאי ק''ו דלא תדרוש ליה וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יום טוב וה''ה לשריפת קדשים טמאים:

ולית הילכתא ככל הני שמעתתא. פי' בקונטרס כרב הונא ורב יהודה ורב גידל ורב אחדבוי ואומר ר''י דלא היה לו למנות דרב גידל בהדייהו דאפילו ריב''ל מודה דאין צריך להזכיר של ראש חדש בנביא כיון דנביא בר''ח ליכא כלל וכן אנו נוהגין שלא להזכיר: איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי. הקשה ריב''א אמאי לא מסיימי והא אמר בהמוכר פירות (ב''ב דף צג:) דכל תנא בתרא לטפויי אתא וי''ל דהכא דאיכא ג' תנאים איכא למימר דלא אתא לטפויי אלא אנחום המדי דאמר מדליקין בחלב מבושל בעיניה ואתו חכמים למימר אפילו במבושל אין מדליקין בעיניה אבל בנתינת שמן לתוכו מותר וטעמא דת''ק נמי איכא למימר דאסר בנתינת שמן דומיא דזפת ושעוה ולא מסיימי משום דאיכא למימר תנא בתרא לטפויי אתא: לפי שאין שורפין קדשים ביו''ט. וא''ת היכי ילפינן תרומה מקדשים דקדשים דין הוא שאין שריפתן דוחה יו''ט לפי שאין יכול ליהנות בשעת שריפה ולא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותר' נמי שלא לצורך אלא שלא לצורך אוכל נפש אבל צריך שיהא קצת צורך להתחמם או לשום הנאה אבל הבערה לגמרי שלא לצורך לא הותרה אלא שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנו' בשעת שריפה למה יאסר מאי שנא משמן חולין שמותר לשורפו ולהדליקו להנאתו דאטו תרומה לפי שיש מצוה בשריפתה מיגרע גרע ואומר ריב''א דודאי גרע דכיון שאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שריפה אם כן הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת ביעור' ולהכי לא דחיא יו''ט מידי דהוה אנדרים ונדבות דאין קרבים ביו''ט למ''ד משלחן גבוה קא זכו וכן שתי הלחם לדידיה אין אפייתן דוחה יו''ט אע''פ שיש בהן אכילת אדם משום דעיקרן לצורך גבוה ולמ''ד קריבין ביו''ט היינו משום דקסבר דעיקר שחיטתן ואפייתן נמי לצורך אדם אבל שריפת תרומה טמאה ודאי לשם מצות ביעור ולא לשם הנאה הלכך אסור ביו''ט כשאר קדשים ולר''י נראה דלא שייך בשריפת תרומה לומר משולחן גבוה קא זכו ולא דמו לשתי הלחם שהאפייה היא לצורך גבוה שהרי אחר אפייה צריך לעשות בהם תנופה וכן אחר שחיטת נדרים ונדבות עושין מהן לגבוה אבל תרומה טמאה אין עושין ממנה לגבוה כלום וליכא למימר בה משולחן גבוה קא זכו והכי מפרש ר''י לפי שאין שורפין קדשים ביו''ט פי' גזרו תרומה אטו קדשים וא''ת ומאי איריא אטו קדשים משום דאין שורפין קדשים ביו''ט נגזור משום תרומה שלא לצורך דאפילו שורפין קדשים ביו''ט דאתי עשה ודחי לא תעשה תרומה שלא לצורך אין שורפין דמשמע מתוך פרש''י בסמוך דאין עשה בשריפתה אלא מדרבנן וי''ל דשריפת תרומה שלא לצורך לא שכיח דשום אדם לא ישרפנה חנם כיון שיכול ליהנות בשריפתה וכדמוכח בירושלמי כלשון הזה: בקר שני לשריפתו. וא''ת אי בקר שני דוקא ואינו יכול לשורפו בליל מוצאי יו''ט היכי מוכח דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב הא ע''כ אינו מטעם דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב דהא בליל מוצאי יום טוב נמי אין שורפו ואם כן גזרת הכתוב הוא לשרוף בבקר שני וי''ל הא דאין שורפין בלילה היינו משום דהקפיד הכתוב שלא לשרוף הקדשים בלילה כדאשכחן בשלמים דאין נאכלין לאור שלישי ואפילו הכי אין נשרפין אלא ביום שלישי כדדריש בריש פסחים ('ף ג. ושם) ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו כו': ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב. תימה כיון דקרא בשבת איירי מנא ליה למדרש ולא עולת חול ביום טוב דילמא דוקא ולא חול בשבת דחמיר מיום טוב וי''ל דאביי סבר כרבי עקיבא דדריש בפרק אלו קשרים (לקמן דף קיד.) עולת שבת בשבת אחרת לימד על חלבי שבת שקריבין ביום טוב מדאיצטריך קרא למשרי עולת שבת ביום טוב אם כן עולת חול ביום טוב אסור דסבר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב כדאמר התם ורבי ישמעאל פליג התם ודריש עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין בי''ה אבל שקריבין ביום טוב לא איצטריך דקסבר נדרים ונדבות קריבין ביום טוב: ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק''ו. פירש בקונטרס מה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה דוחה אותה שבת שנדחית כו' וקשה בפרק ר''א דמילה (לקמן דף קלב: ושם) לית ליה לרבא האי קל וחומר דקסבר האי דצרעת דוחה את העבודה לאו משום דחמירא אלא משום דגברא הוא דלא חזי והר''ר יוסף פורת לא גריס דאתיא

פרק ב לבדו ולא מילה שלא בזמנה הבאה מק"ו. עיקרה בפ' ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת (דף קלב) דת"ר מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה יו"ט אינה דוחה אלא בזמנה ואמרי' (שם דף קלג) מנא הני מילי אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה (שמות יב) לא תותירו ממנו עד בוקר וכו' והכין כתב אדוננו האיי גאון בפירושיה מילה אינה דוחה יו"ט אלא בזמנה ומי שעבר שמיני שלו אינו נימול ביו"ט ותנן (שבת דף קלז) קטן נימול לח' לט' לי' לי"א לי"ב ותני בה יו"ט אחר שבת נימול לי"א ואפי' י"ט שני אינה דוחה דקתני ב' ימים טובים של ראש השנה נימול לי"ב מנהני מילי ושמעתא דעיקר דילה בגמ' דכיצד צולין (פסחים דף פג) דתנן העצמות והגידים והנותר כו' שאין דוחה לא את השבת ולא את יו"ט ואיתמרו בה הני ד' טעמי וקאמר רבה מילה הבאה שלא בזמנה לא דחיא.

ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי ושל תעניות ומעמדות ערבי' ושחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בשומע תפלה ואם לא אמר אין מחזירין אותו ואין בהם קידוש על הכוס ולא הזכרה בבהמ"ז ואסיקנא נמי דמזכיר של חנוכה בתפלת המוסף של שבת ושל ר"ח טבת כרבי יהושע בן לוי דאמר יוה"כ שחל להיות בשבת המתפלל תפלת נעילה צריך להזכיר של שבת יום הוא שנתחייב בד' תפלות והלכתא כרבא דאמר ש"ץ היורד ערבית ביום טוב שחל להיות בשבת א"צ להזכיר של יו"ט שאלמלא שבת אין ש"ץ יורד ערבית ביום טוב ומשום סכנה הוא בשבת אין ביום טוב לא אבל הא דאמר רב ר"ח שחל להיות בשבת המפטיר בנביא א"צ להזכיר של ר"ח שאלמלא שבת אין נביא בר"ח וגם זה שאמר המפטיר בנביא במנחה ביו"ט שחל להיות בשבת א"צ להזכיר של יו"ט שאלמלא שבת אין נביא במנחה ביו"ט בהני (תלת) [תרתי] לית הלכתא כוותיה דרב:
ואקשינן אהא דתנן וחכ"א אחד חלב מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו היינו ת"ק דתני לא באליה ולא בחלב ונחום פליג עלייהו ואמר מדליקין בחלב מבושל מכלל דת"ק אסר אפילו בחלב מבושל ושנינן יש לומר כן ת"ק סבר אין מדליקין בחלב מבושל בפני עצמו ואם נתן בהו שמן מותר כרב ברונא אמר רב נחום מתיר בחלב מבושל אע"פ שלא נתן בהו שמן ורבנן בתראי אסרי אפילו בשנתן בהו שמן:

מנה"מ. ואי קשיא, מהיכי תיתי דשרי דבעית קרא למיסר א"ל משום דסד"א י"ט ל"ת הוא ואתי עשה ודחי ל"ת מדקא מתרץ רב אשי בהדיא משוס די"ט עשה ול"ת ולא מידחי אלמא מעיקרא לא ס"ד הכי אלא ל"ת בלחוד הוא וסברי' דאתי עשה ודחי ל"ת. ואי קשי', אי הכי רבא לימא הכי אמאי אצטריך לי' לבדו ולא מילה דהא איהו ס"ל די"ט עשה ול"ת הוא כדמקשינן פ"ק דביצה ובפ' כיסוי הדם דאמרי' אתי עשה ודחי ל"ת מכדי י"ט עשה ול"ת הוו ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא (אר"פ) [אמר רבא] אפר כירה דעתו (עליו) [לודאי] וא"ל דרבא התם לאו משום האי קושי' הדר בי' ואפשר דלדידי' ה"נ דאתי עשה דכיסוי ודתי ל"ת די"ט ולא ממעכי מלבדו אלא מילה שלא בזמנו דמקיים עשה דידה למחר אבל כיסוי כיון ששחט דחי י"ט (לרבה) [לרבא] וי"ל דלא קפיד רבא בהא וכיסוי נמי לא דתי מלבדו ומיהו לא מהך קושי' מתרץ לה רבא אלא או משום דמסתבר לי' טעמא בתרא או משום דגמ' הוא דמקשי' עלי' הך קושי' דמכדי י"ט עשה ול"ת הוא ולא רבא. ומפרשי' בתוס' דשריפת תרומה לאו עשה דאורייתא הוא דלא אשכחן אלא ואסמכוה רבנן לשריפת קדשים (שיטמא) דז וכן משמע מדברי ר"ש מצוה לשרוף תרומה שנטמאת משום דדמיא לקדש ועוד משום תקלה. והכא ה"פ דבעי' דמתני' ומפרשי' לפי שאין שורפין קדשים בי"ט וכיון שעשו חכמים שריפת תרומה כשריפת קדשים למצוה אף לאיסור עשאוהו כמותו. ולפי שפי' למעלה דגזירת חכמים הוא בשמן שריפה משום שמא יבא לשרוף שלא לצורך הכא הומ"ל משום הך נזירה ואפי' היה שורפין קדשים בי"ט התם שרי משום דעשה הוא אבל בתרומה דליכא עשה שלא לצורך אסור מן התורה ולצורך איכא נזירה אלא כיון דהכי הוא דאין שורפין קדשים לעולם נסוב לה טעמא הבי וכי בער מה"מ אשריפת קדשים ממש בעי' ואפשר שאף שריפת תרומה מצות עשה, של תורה ובכלל בקודש באש תשרף הוא וכ"נ.בירושל' דהוא עשה דאורייתא. ואיכא דקשיא לי' ותיהני נמי י"ט ל"ת ושריפת קדשים עשה היכי דחי האי עשה להאי ל"ת הרי אפשר לעשה זה להתקיים למחר ואר"ש ב"ל ב"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהן מוטב ואם לאו יבא עשה וידחי לל"ת וכיון שכן מ"ט צריכי להנך קראי ורב אשי נמי ל"ל למימר שבתון עשה הוא ואם באנו לפרש דהכא בקדשים שא"א לשהות כגון איברים ופדרים שניתותרו מעי"ט וכעין פירוקא דאביי שאע"פ שאפשר שמעלן ומלינן בראשו של מזבח כיון דאם ירדו פסולין מ"ט הוא לשורפן היום ולא יפסלו בלינתן ולא יספיק לנו פרקונו זה לכיעמא דחזקיה ורבא דמהתם להכא לא משמע אלא שאין שריפת קדשים שנפסלו שאפשר לשהות דותה יו"ט הלכך ק"ל ל"ל קרא. ולדידי הא ל"ק לי, משום דלא אמר רשב"ל אפשר לקיים את שניהן אלא כנון ההוא דאקשי' במנחות בפ' התכלת גבי סדין בציצית שאפשר לו לעשות לבן ממינו ולא עבדי' לה צמר בכיוצא בזה נאמרה אבל מ"ט שאין לקיימה היום כיון דחביבה מצוה בשעתה וכמו דקאמר הש"ס במנחות אר"ש בא וראה במה חביב' מצוה בשעתה שהרי אברים ופדרין כשרין בל הלילה יע"כ אי אפשר לקיים את שתיהן מיקרי אע"פ שאפשר למחר שכל שמחוסר זמן כמחוסר הכל דמי והרי עכשו א"א לקיים שניהן. ולהאי פי', הא דתנן אין חותכין לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום ל"ת ומפ' טעמא בגמ' משום די"ט עשה ול"ת ולא אתי עשה דשופר ודחי לי' ההוא סוגי' דבתראי הוא ואליבא דרב אתמר ולאו דצריכין לההוא טעמא דהא מסקי' לקמן בפ' מילה דכי אמרי' אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וכו' הא מכשירי מילה ושופר בעידנ' דעבר ללאו לא מקיים עשה ולא כלום וטעמ' דשיטפ' הוא לומר דהכי הוא ודאי כדרב אשי:

הא דאמרי' בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו. ודאי לאו למימרא דבליל מי"ט אין שורף עד בקר שני דהא אפר ביום ראשון נשרף אלא משום שאין שורפין קדשים בי"ט ועוד הו"ל למכתב בבקר באש תשרופו אלא ה"ק לא תותירו ממנו עד בקר ראשון והנותר ממנו תשרפו אותו בלילה עד בקר שגי קודם שתלכו מירושלים כדכתיב ופנית בבקר והלכת לאהליך דהיינו בוקרו של שגי ומ"מ קרא יתירה הוא לומר שאין שורפין קדשים בי"ט, כן נ"ל. ורש"י כתב, והנותר ממנו לראשון עד בקר שני המתינהו ותשרפוהו ולא נהיר' דא"כ משמע דלא ישרף בלילה ומנ"ל דמשום דאין שורפין קדשים בי"ט הוא הרי אפי' במי"ט אינן נשרפין עד למתר דאלמא גזירת הכתוב הוא לשורפן בבקר שני ואין שריפתן סמוך לאיסורץ אלא משמע כדפרישי'. ושוב מצאתי בירושל' (ב.) כדברי רש"י דגרסי' התם התורה אמרה אין שורפין קדשים בי"ט ואצ"ל בשבת מה תמית מימר כן לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו אחר שני בקרים אחר בקרו של ט"ו ואחר בקרו של נז'ין וכתיב והנותר מבשר הזבת ביום השלישי באנדישרף אחר שני בקרים אחר בקרו של ט"ו ואחר בקרו של ט"ז, וזה כלשון רש"י. ומה שהוקשה (לו) [לי] מן שריפת הלילה, כך הוא ודאי, ששם אמרו בפר מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה שאין שורפין קדשים בלילה ומתרץ אר"י (ילדו) לה בשיטת ר' ישמעאל דר' ישמעאל אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום ובין בלילה כלומר אף שריפת קדשים בזמנן אין נשרפין בלילה לאחר זמנן אפר בלילה ומקשינץ מה אית לך למימר שמן שריפה שעבר זמנה (נשרפת בין ביום בין בלילה) אר"ש בן פזי מכיון שנטמא כמי שעבר זמנו למדנו בפי' שאין הקדשים נשרפין עד בקרו של ט"ז בט"ו מפני שהוא י"ט ובליל ט"ז שאין שורפין קדשים בתחלה בלילה:

אביי אמר אמר קרא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול בי"ט. איכא למידק עולת חול בי"ט מנ"ל הא מקרא לית לי' אלא עולת חול בשבת והיכי גמר י"ט משבת וא"ל תרי מיעוטא כתיבא וה"ל למיכתב על עולת התמיד כדכתיב בר"ח ודרשי' עולת שבת ולא עולת חול בשבת ודרשי' בשבתו לי"ט, זה הנ"ל. ומצאתי לרבותי' הצרפתים ז"ל בתוס' שמעמיקין בה לומר אביי סבר לה כר"ע דאמר בשילהי ואלו קשרים עולת שבת לימד על חלבי שבת שקרבין בי"ט יכול אף ביה"כ ת"ל בשבתו דאלמא עולת שבת קריבה בי"ט ולא עולת חול בי"ט ואצ"ל לעולת חול שאינה קריבה בשבת ואדרשה דר"ע סמך אביי ועיקר טעמא דר"ע מפורש התם לדברי ר"ע נדרים ונדבות אין קרבין בי"ט וכי אצטריך קרא למישרי י"ט. ואי קשי', כיון דעיקר טעמא משום דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט וההוא נפקא לן מלכם ולא לגבוה כדמשמע בפסחים ובמס' ביצה לימא אביי הכא לכם ולא לגבוה אלמא אין שורפין קדשים בי"ט א"ל קמ"ל רבותא דאפי' עולת חול שא"ר לשהויי אינה קריבה בי"ט דאי מלכם ולא לגבוה ה"א ה"מ בנדרים ונדבות שלא נשחט עדיין לפי שלא הותחלו מצותן כלל. ואי קשי', היכי קאמר ר"ע כיון דנדרים ונדבות אינן קרבין בי"ט כי אצטריך קרא למישרי י"ט דילמא אע"ג דקיי"ל נדרים ונדבות אינן קרבים בי"ט דנפקא לן מלכם ולא לגבוה דה"מ בנדרים ונדבות שאפשר להשהותן אבל אברים שא"א להשהותן קרבין הלכך כי אצטריך קרא ליה"כ א"ל ס"ל לר"ע דכיון דכ' רחמנא לכם ולא לגבוה לומר שנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט אע"פ שאפשר לנו לומר שלא אסר הכתוב אלא באותן שאפשר נשהותן כיון שי"ל נמי שהכל בכלל מצרך הוה צריך קרא אחרינא למשרנהו לנדרים ונדבות שאי אפשר לשהותן שיקרבו בי"ט ולא הוה קרא רהיט ושרי יה"כ הלכך לי"ט אצטריך קראי וממילא למדנו שאפי' נדרים ונדבות שא"א לשהותן אינן קרבין בי"ט והיינו דאביי דאייתי האי קרא כדכתיבנ'. ואי קשי' אדר"ע דאמרן דאית לי' לכם ולא לגבוה, והא אמרי' במס' ביצה בפ' יו"ט (ביצה כא.) רע"א אפי' נפש בהמה במשמע א"כ מת"ל לכם לכם ולא לגויים לימא נמי הכי ולא לגבוה א"ל חדא מתרתי נקיט ללמדך שאין נפש גוי במשמע אע"ג שנפש בהמה משמע. ואפשר לפרש דהא דאמר ר"ע נדרים ונדבות אין קרבין בי"ט ה"ק אינו בדין שיקרבו הואיל שלא מצינו שהתירן הכתוב שי"ט כשבת חוץ מאוכל נפש וקרא לי"ט אצטריך וממילא למדנו איסורן וכן נמי ר' ישמעאל דאמר נדרים ונדבות קרבין ה"נ קאמר דין הוא שיקרבו שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם ול"צ קרא אלא למישרי יה"כ:

ולא מילה שלא בזמנה דאתי' בק"ו. איכא דל"ג הכא דאתיא בק"ו, מפני הטעם שאמרתי דלרבא י"ט ל"ת הוא בלחוד ואתי עשה דמילה ודחי לי' בלא ק"ו ועוד דאי מילה שלא בזמנה בק"ו אתי' לא מימעטא מלבדו דהא אצטרך לבדו לאין שורפין קדשים בי"ט ועוד שבפ' ר"א דמילה אמרי' מה"מ דמילה אינה דוחה י"ט אלא בזמנה ואמר רב אשי נמי התם שבתון עשה הוא וכו' ואי בק"ו אתי' אע"ג דבעלמ' לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה הכא דחי דהא איכא ק"ו, אבל מה אעשה שהוא כ' בעיקר הנוסחאות. ורש"י ז"ל פי' ק"ו זה שהוא האמור בפ' ר"א דמילה ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה שבת מילה שלא בזמנה דוחה אותה שבת שנדחית מפני עבודה א"ד שתהא מילה דוחה אותה ומקשו עלה דהא רבא לית לי' האי ק"ו בפ' ר"א כדא"ל לרב ספרא לאו משום חומרא דצרעת הוא אלא משום דגברא לא חזי וכו'. ושמעתי שהר"נ [גאון] ז"ל פי' במגלת סתרים ומה (עשית) [עשיית] באוכל נפש שהוא רשות כגון השחיט' והבישול דוחה י"ט, מילה שלא בזמנה שהוא מצוה לא כ"ש שתדחה י"ט. ואחרים פי' כך, ומה צרעת שאינה נדחית מפני צורך הדיוט נדחית מפני מילה שלא בזמנה י"ט שנדחה מפני צורך הדיוט כגון שחיטה ובישול א"ד שיהא נדחה מפני מילה שלא בזמנה. ואלו ב' הפירושים תשובה א' להן, שאם שחיטה ובישול דוחין י"ט מפני שהוא צרכו של יום ושמחתו בכך. וא"א לשהות תדחנו מילה שלא בזמנה שאין ליום עסק בה ואפשר לשהות עוד למחר. אלא עיקר ק"ו זה, דרבא סבר נדרים ונדבות שלא נכרתו עליהן י"ג בריתות דוחה י"ט מילה שנכרתו עלי' י"ג ברייתות א"ד שתדחה יו"ט כך פי' רבותי' הצרפתים ז"ל ולפ"ז אפשר לקיים גי' הספרים ולומר דרבא סבר די"ט עשה ול"ת הוא ואפ"ה אצטריך קרא למילה שלא בזמנה משום דאתי' בק"ו ורב אשי סבר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט הלכך ק"ו ליכא וא"ת אי ס"ל לרבא די"ט עשה ול"ת הוא הכא למאי אצטריך לטעמ' אתרינ' א"ל דהך מימר' התם אתמר בפ' ר"א דמילה ולמילה שלא בזמנ' אצטריכ' כדאי' התם וגמ' הוח דמסדר לה הכא לומר דשריפת קדשים ודאי לא דחי אי מלבדו אי משום עשה ול"ת וסוגי' דמס' י"ט כפשטא אתי' הכי:

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דא"ר יהושע בן לוי. פירש רש"י ז"ל: דהא דרב גידל נמי מידחיא, והמפטיר בנביא בראש חודש שחל להיות בשבת מזכיר של ראש חודש, ואף על גב דהפטרה בראש חודש ליכא כלל מ"מ יום הוא שנתחייב בהפטרה. וכן פסק אלפסי ז"ל. אבל ר"ת ז"ל וכן בעל המאור ז"ל אמרו דלא אידחיא הא דרב גידל כלל דהפטרה בראש חודש ליכא כלל, ואיתא להא דרבי יהושע בן לוי ואיתא להא דרב גידל, ולא מידחו אלא הא דרב הונא ורב יהודה ורב אחדבוי דפליגי אדרבי יהושע בן לוי.
ורבנו הרב ז"ל הכריע כדברי רש"י והרב אלפסי ז"ל, מדאמרינן סתם לית הלכתא ככל הני שמעתתא, ואם איתא דאיתא לדרב גידל, כיון דלדעתיה דאביי אף היא דמיא לדרב הונא ובין איתיה ביומיה בין ליתיה ביומיה כלל כולהו חדא אורחא אית להו, הוה ליה לבעל הגמרא לפרושי בהדיא לית הלכתא כרב הונא ורב יהודה ולא כרב אחדבוי, כי היכי דלא ניטעי בהא דרב גידל לאפוקה מהלכתא. ועוד דאם איתא דהא דרב גידל משום דאין נביא בראש חודש כלל הוא, אם כן משמע דהיכא דאיתיה כגון מוספין דאיתיה ערבית ושחרית ומנחה מודה בה רב דמזכיר, והא ודאי ליתא, דהא רב אחדבוי משמיה דרב אמר איפכא, ובכדי לא משוינן חלוקא ביני אמוראי ונימא תרי אמוראי נינהו אליבא דרב, אלא ודאי טעמיה דרב גידל כטעמיה דרב אחדבוי דתרווייהו משמיה דרב קאמרי, וכיון דאידחי הא דרב אחדבוי אידחיא נמי דרב גידל, דיום הוא שנתחייב בכך. ואף על פי שיש להשיב, הלכה למעשה הכי שפיר טפי למיעבד, משום דמ"ד מזכיר חייב להזכיר קאמר, ולמ"ד אינו מזכיר לאו אסור להזכיר קאמר אלא אין צריך להזכיר קאמר ואם בא להזכיר מזכיר, וכדאמרינן לעיל (בע"א) גבי הזכרת חנוכה בברכת המזון אינו מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה.
עוד כתב הרב רבנו ז"ל, דאף על גב דאידחיא הא דרב גידל מכל מקום אינו חותם בה בשל ראש חודש כלל, אלא שאומר מעין המאורע בעבודה ואינו חותם אלא בשל שבת בלבד. וטעמא קאמר דהיאך אפשר דיפה כח ראש חודש בהפטרה דליתא אלא בשביל שבת יותר משלש תפלות הקבועות בראש חודש, אלא ודאי אינו חותם אלא בשל שבת בלבד. אבל המפטיר בנביא במנחה ביום הכפורים שחל להיות בשבת, חותם אף בשל שבת כדרך שהוא חותם בהפטרת שחרית.
וראש חודש שחל להיות בשבת, אמרי רבוותא ז"ל שאינו מזכיר שבת ביעלה ויבא, וכן כתב רבנו ז"ל, לפי שלא מצינו הזכרה אחר חתימה.

לא באליה ולא בחלב, חכמים היינו תנא קמא איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב. דאמר לעיל (שבת כא, א) חלב מהותך נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליק.

ולא מסיימי. פירוש: ולא שיהא מהותך כחלב דמתניתין וכמו שפירש רש"י דחלב מהותך היינו חלב מבושל כדכתבינן לעיל (שם), אלא הכי קאמר דתנא קמא אמר לא בחלב וסתמא קאמר, ואיכא למימר דבכל ענין קאמר ואפילו מחוי ואפילו על ידי תערובת שמן, ודלא כרב ברונא, וחכמים לא אסרו אלא חלב מבושל שנקרש, אבל מחוי על ידי תערובת מישרא שרי, והיינו דרב ברונא, אי נמי איכא למימר איפכא, דרבנן קמאי לא אסרי אלא חלב כמות שהוא, אי נמי קרוש שאינו נמשך אחר הפתילה, ואי נמי מחוי ובלא שמן משום גזירה דאינו מחוי, אבל מחוי על ידי תערובת שרי, והיינו דרב ברונא, ורבנן בתראי סברי דאפילו מבושל דמחוי ואפילו על ידי תערובת אסור, ודלא כרב ברונא, והיינו דלא מסיימי.
ואם תאמר נימא כל תנא בתרא לטפויי מילתא קאמר, וכדאמרינן בפרק המוכר פירות (ב"ב צג, ב). תירצו בתוס' משום דלכאורה הוה משמע דת"ק אסר בכל ענין דומיא דשאר שמנים דאיירינן לעיל מיניה כגון שעוה וזפת, ותנא בתרא לא קאי אלא אנחום דהתיר במבושל וקאמר ליה איהו דאפילו מבושל אסור, אבל במחוי ובנתינת שמן אפשר דשרי לדידיה.

הא דאיבעיא לן: מנא הני מילי. איכא למידק ומנא לן דשרי, דהא לא הותרה הבערה אלא או לצורך אכילה או לצורך מצות היום, הא שלא לצורך מצות היום כלל אסור. איכא למימר, משום דסלקא דעתך אמינא דהוי יום טוב לא תעשה גרידא, ואתי עשה דשריפת קדשים ודחי לא תעשה. ותדע לך מדקא מתרץ רב אשי דהוי יום טוב עשה ולא תעשה ואיתרצא להו בהכין, שמע מינה מעיקרא לא הוה סלקא דעתך הכי. ואם תאמר אם כן רבא למה ליה לאהדורי בתר פירוקא אחרינא, לימא כרב אשי, דהא משמע בפרק קמא דביצה (ח, ב) דרבא סבירא ליה הכי דהוי יום טוב עשה ולא תעשה, מדאקשינן התם גבי כסוי הדם דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה, מכדי יום טוב עשה ולא תעשה הוא ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה, אלא אמר רבא אפר כירה מוכן הוא לודאי כו', אלמא אית ליה לרבא דיום טוב עשה ולא תעשה. ויש לפרש דרבא לא הדר ביה התם מהך קושיא אלא משום דמסתבר ליה טעמא בתרא. אי נמי דמכל מקום סבירא ליה לרבא דאין עשה דכסוי דוחה יום טוב, דדריש ליה מלבדו (שמות יב, טז), כך תירצו בתוס'.
ואיכא דקשיא ליה, ותהוי נמי שריפת קדשים עשה וי"ט לא תעשה גרידא אכתי היכי הוה דחי האי עשה ללא תעשה דהא אפשר להמתין למחר ולקיים עשה, כדריש לקיש (לקמן שבת קלג, א) דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה. ותירץ הרמב"ן ז"ל, דלא אמר ר"ל הכי אלא היכא דאפשר לקיים את שניהם עכשיו בלא דחיית לא תעשה, כגון ההיא דיבמות דאמרינן בפרק כיצד (כ, ב) גמרא אלמנה לכהן גדול, גבי אלמנה מן האירוסין לכהן גדול, כדר"ל דאמר ר"ל כל מקום וכו' והכא נמי אפשר בחליצה דמקיים עשה ול"ת, וכגון ההיא דמנחות דאמרינן בפרק התכלת (מנחות מ, א) גבי סדין בציצית שאפשר לעשות לו כן ממינו ולא עבדינן צמר, וכן כל כיוצא באלו, אבל היכא דלא אפשר לקיים עשה היום אלא בדחיית לא תעשה אי אפשר לקיים את שניהם מיקרי, שהרי אי אפשר לקיימן עכשיו.

ובודאי הכי משמע כדבריו כדמוכח בריש פרק קמא דיבמות (ו, א), דאמרינן התם, אלא אתיא מבנין בית המקדש, דתניא יכול יהא בנין בית המקדש דוחה את השבת תלמוד לומר (ויקרא יט, ל) את שבתותי תשמורו, הא לאו הכי דחיא, מאי לאו בבונה וסותר. ואם איתא היאך אפשר לומר כן דהא בנין בית המקדש אפשר למחר ואפשר לקיים את שניהם ואם כן דכוותיה היאך אפשר לומר דדחיא. ועוד דדחינן (שם) לאו בלאו דמחמר, ואקשינן אלא הא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה ליגמר מהכא דלא דחיא, אמאי, לימא שאני הכא משום דאפשר כדר"ל הא בעלמא דלא אפשר דחיא. וכי האי גוונא נמי איכא למידק מדאתינן התם (ע"ב) למיפשטה ממיתת בית דין, ואף על גב דמיתת בית דין אפשר למחר.
ומיהו אכתי איכא למידק אשמעתין, בשלמא קדשים איכא עשה דאורייתא בשריפתן אלא תרומה מנא לן, דכל הני קראי דקא מייתי בקדשים קאי ולא בתרומה טמאה. אלא איכא למימר דאסמכוה רבנן אקדשים. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. והדין נותן הואיל ואפשר ליהנות ממנה בשעת שריפתה יהיה מותר, ואטו משום דאיכא מצוה בשריפתה מיגרע גרע, אם כן אכתי שמן שריפה למה אסרוהו. ויש לפרש דגזירה גרידתא היא דגזרינן תרומה טמאה אטו קדשים, שאם אתה מתירו בתרומה טמאה אפילו לצורך אתי למשרף קדשים שנטמאו שלא לצורך, וקדשים אסורים דבר תורה. אי נמי יש לפרש שעשו חכמים שריפת תרומה שנטמאת כשריפת קדשים משום דדמיא לקדש, אי נמי משום תקלה, וכיון שעשו אותה כשריפת קדשים של מצוה אף לאיסור עשאוה כמותן. וכי בעינן מנא הני מילי אשריפת קדשים ממש בעינן.

הא דאמרינן: בא הכתוב ליתן בקר שני לשריפתו. משמע דשריפתו אינו אלא עד בקר שני ואפילו רצה לשורפו בליל מוצאי יום טוב אינו רשאי. וכן מוכח בירושלמי (פ"ב ה"א). וכן כתב רש"י ז"ל והכי משמע הנותר ממנו לראשון עד בקר שני המתינוהו ותשרפוהו. וטעמא דמילתא לפי שאין שורפין קדשים בלילה, שכן מצינו בשלמים שאינן נאכלין לאור שלישי ואפילו הכי אינן נשרפין עד יום שלישי, כדאמרינן בריש מסכת פסחים (ג, א) והנותר (מזבח השלמים) [מבשר הזבח] וגו' באש ישרף (ויקרא ז, יז) ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה. וגרסי' נמי בירו' (בפירקין ה"א) והנותר ממנו וגו' באש תשרופו (שמות יב, י) אחר שני בקרים אחר בוקרו של חמשה עשר ואחר בוקרו של ששה עשר וכתיב (ויקרא ז, יז) והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. מהו להצית את האור במדורת חמץ, מאן דיליף לה מן הנותר אסור, ומאן דלא יליף לה מן הנותר מותר. ואי קשיא לך כיון דקדשים אין נשרפין בלילה, מאי שנא יום טוב שאין מדליקין בו בשמן שריפה, אפילו בחול נמי אין מדליקין. אין ודאי קושיא היא, ובירושלמי מקשו לה, ומתרץ אמר רבי יוחנן ירדו לה בשיטת רבי ישמעאל דרבי ישמעאל אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה, ומקשו מה אית לך למימר שמן שריפה שעבר זמנה נשרפת בין ביום בין בלילה, אמר רבי יודה בן פזי מכיון שנטמא כמי שעבר זמנה.

עולת שבת בשבתו (במדבר כח, י) ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב. ואף על גב דאמרינן ביומא פרק טרף בקלפי (יומא מו, א) איברי חול שניתותרו עושה להן מערכה בפני עצמן וסודרן אפילו בשבת, ורב הונא אמר דאינו עושה להן מערכה בפני עצמן אלא סודרן במערכה הגדולה, לא קשיא, דהתם באברים שמשלה בהן האור מאמש שכבר נעשה לחמו של מזבח והוו להו כקרבן היום, והלכך דחו מבמועדו (במדבר שם, ב) ואפילו בשבת. כן תירץ ר"ת ז"ל ורבנו יצחק בר' אשר ז"ל.

לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו. פירש רש"י ז"ל דהוה אמינא דמילה שלא בזמנה תדחי יום טוב מק"ו דצרעת, מה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה שדוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה אינו דין שתדחה את השבת, והכי איתא לקמן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלב, א-ב). ואינו מחוור, דהא רבא לית ליה התם האי ק"ו, דקסבר צרעת דדוחה את העבודה אינו מתורת דחוי אלא משום דגברא לא חזי.
ובתוס' פירשו ק"ו ומה נדרים ונדבות שלא נכרתו עליהן שלש עשרה בריתות קרבין ביום טוב מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות לא כל שכן, וקא סבר רבא כמאן דאמר נדרים ונדבות קרבין ביום טוב. ואינו מחוור בעיני, דאכתי איכא למיפרך, מה לנדרים ונדבות שכן יש בהן צורך היום שהרי נאכלין לבעלים, או שיש בהן צורך היום שאינו בדין שתהא כירתך פתוחה וכירת רבך סתומה (ביצה כ, ב), תאמר בקדשים שאי אפשר ליהנות מהם.
ומקצת מרבותינו הצרפתים יש דלא גרסי ק"ו כלל, וטעמא קאמרי דהא לרבא משמע דקסבר דיום טוב לא תעשה גרידא הוא מדלא מתרץ לה כרב אשי, וכיון שכן בלאו ק"ו ודאי דחיא, דהוה ליה מילה עשה ויום טוב לא תעשה ואתי עשה ודחי לא תעשה. אלא שהיא בכל הספרים, ואף בספרי הגאונים ז"ל מצאתיה.
ועוד תמיהא לי מאי קאמר רבא ומאי קא מייתי מילה שלא בזמנה, דהא אנן שריפת קדשים קא מיבעיא לן, ואם לומר דכשם שמילה שלא בזמנה אינה דוחה אף קדשים שלא בזמנן אינן דוחין, הוה ליה למימר בהדיא.
וראיתי לרבנו שרירא גאון ז"ל בתשובה דקל וחומר הוא דשקלינן ממילה שלא בזמנה לקדשים שניתותרו, וז"ל: האי ק"ו דשקלינן ממילה שלא בזמנה לנותר, ומה מילה דאיתותר לאחר זמנה לא חזיא ביום טוב, כ"ש נותר דלא שרפינן ביום טוב, ואיכא דגרסי לה להא מילתא בגמרא, עכ"ל התשובה, ובזה נסתלקו כל הקושיות. אלא דלשון דאתיא בק"ו לכאורה אמילה קאי ולא אשריפת קדשים.

מ"מ שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית ביום טוב שחל להיות בשבת אינו מזכיר בברכה מעין שבע אלא שבת שאלמלא שבת אין ברכה מעין שבע ביום טוב ואפי' שהיה לך לומר יום הוא שנתחייב וכו' מ"מ זו אף בשבת לא נתקנה אלא מפני הסכנה והוא שבתי כנסיותיהן היו חוץ לעיר ולא היו באים שם ההמון בערבית של חול אלא יוצאים ממלאכתם לבתיהם ומתפללין שם ובערב שבת באים ושמא יש מהם ששוהים לבא והאריכו בתפלה זו עד שישהו יותר כדי שיגיע האחרון לסיום תפלה ומאחר שאף בשבת אין חייובה מן הדין אין לך בו אלא חדושו:

כבר ביארנו ששמונת ימי חנוכה אלו גומרים בהן את ההלל והם בכלל שמנה עשר יום שהיחיד גומר בהן את ההלל ובגולה עשרים ואחד אבל הלל של ראש חדש אינו אלא מנהג והוא שאמרו יחיד לא יתחיל ואם התחיל בברכה גומר בלא ברכה ויש חולקים בזו בקצת דרכים וכבר ביארנו כלם או רבם בשני של ברכות:

כבר ביארנו במגלה שבחנוכה מוציאין ספר תורה בכל יום וקורין בנשיאים ומ"מ סדר הקריאה חלוקה למנהגות יש נוהגים ביום ראשון לקרא הראשון בברכת כהנים והב' פרשת ביום כלות משה והג' ביום הראשון וביום שני קורא ראשון ביום השני עד מלאה קטרת והשני עד סופה ושלישי קורא ביום השלישי וכן בכל יום שנים קורים הקרבנות יום הדומה ליום זה אם שני אם שלישי ושלישי בשלפניו ויום ח' ראשון קורא ביום השמיני או כל הפרשיות עד סוף כלן ושנים בסוף הסדר בפרשת חנוכת המזבח עד סוף הסדר ויש נוהגין לצרף בקריאת האחרון פרשת מנורה שבהעלותך ויש נוהגין בקריאתה דרכים אחרים להיות ראשון קורא ביום ראשון ברכת כהנים ופרשת כלות משה וקרבן נחשון ושני בשני ושלישי בשלישי וביום ב' קורא ראשון ושני שניהם בשני ושלישי [חוזר וקורא כל יום שני] וכן בכלם על הסדר האמור ובשבת של חנוכה קורין שבעה בסדר היום ומפטיר בנשיאים ביום הדומה לו אם שני אם שלישי ומפטיר בנרות של זכריה ואם חל ראשון של חנוכה בשבת שנמצאו בה שתי שבתות מפטיר ראשונה בשל זכריה ושניה בשל שלמה ור"ח שבה שאירע בחול מוציאין ב' תורות וקורין שלשה בר"ח ראשון עד רביעית ההין ושני עד ובראשי חדשיכם ושלישי פרשת ראש חדש ורביעי קורא בחנוכה ואם חל ר"ח טבת בשבת מוציא שלש תורות ששה בענינו של יום ושביעי בר"ח ומפטיר בחנוכה ומתוך כך מפטיר בשל חנוכה הואיל ועולה ממנה:

מאחר שהשלמנו עניני נר חנוכה נשוב לעניני הסוגיא:

משנה אין מדליקין בשמן שרפה ביום טוב ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת וחכמים מתירין בכל השמנים בשמן שומשמין בשמן אגוזים בשמן צנונות בשמן דגים בשמן פקועות בעטרן ובנפט ר' טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד אמר הר"ם פי' כבר ביארנו הטעם מפני מה אסרו הדלקת שמן שרפה ביום טוב עטרן ידוע והוא יוצא מן העץ שיוצא ממנו הזפת ואסרו אותו מפני שריחו רע שומשמין ידוע והוא זרע דק מתוק ושמן אגוזים גם כן ידוע וגם כן צנונות פקועות בלשון ערב עלקם ועלקם בלשון עברי לענה נפט הוא ממין הזפת אלא שהוא לבן והלכה כחכמי' אלו בשני המינין שאסור להדליק בהם בשבת האחד שמן אפרסמון וזה למעלתו שלא יסוך ממנו ואסור למעט דבר מן השמן שבנר לפי שהוא מקרב זמן כבויו והעקר אצלנו גורם לכבוי אסור והשמן השני הוא הנפט הלבן שאסור להדליק בו מפני שהוא עף ושורף ולפיכך יברח ממנו ויצא:

אמר המאירי אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב על הדרך שביארנו הא בשאר שבתות הואיל והוא מדליק בחול מותר ובערבי ימים טובים מיהא אע"פ שמדליק בחול יש לאסור שמא מתוך שאתה מתירו להדליק ממנו לצורך יום טוב מוסיף ממנו בלילי יום טוב ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן והוא פסולת הזפת וריחו רע מאד ומ"מ נמשך הוא אחר הפתילה שהזפת מתוך עביו הוא שאינו נמשך אבל פסולת שלו דק ונמשך אחר הפתילה ולא אסרוה אלא מפני הריח שמא יניחנו ויצא והרי חובה עליו לישב לאור הנר והוא שאמר מפני כבוד השבת והלכה כדבריו וזה שאנו אומרים בו פסולת זפת לא פסולת הזפת עצמו אלא אף הוא יוצא מן העץ ע"י האור אלא שבתחלה יוצא הזפת עב ואח"כ יוצא זה והוא צלול וחכמים מתירים בכל השמנים בשמן שומשמין והוא זרע הנקרא ירדולינש ובשמן אגוזים ובשמן צנונית ובשמן דגים ופרשוהו גאוני הראשונים בשמן דגים עצמו והעידו בו שהוא זך ומזוקק ומדליק ונמשך אחר הפתילה יפה ולא אמרו בגמ' שלא הותר אלא על ידי תערובת אלא בקרבי דגים שנימוחו והוא שאמרו בגמ' בפירוש ומדליקין בשמן דגים:

ובשמן פקועות ר"ל דלעת מדברית ובעטרן ובנפט והלכה כדבריהם בכל אלו שהזכירו חוץ מן העטרן ואף נפט זה שהתרנו דוקא בשאינו לבן שהנפט הוא מין שמן שריחו רע ויש בו שני מינים האחד לבן והאחר שאינו לבן והלבן אין מדליקין בו מפני שהוא עף ר"ל שלהבתו קופצת למרחוק ומוצאת בכל המוצאת אותה ובאין לידי סכנה ואף בחול אסור מפני הסכנה ואף הצרי נאסר בגמ' מטעם זה ועוד מטעם אחר שמא מתוך שריחו נודף יבא ויטול ר' טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית ואין הלכה כמותו:

זהו ביאור המשנה ועל הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא:

זה שאמרנו שאין שורפין קדשים ביו"ט יצא לנו ממה שנאמר לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר שאין ת"ל עד בקר מה ת"ל עד בקר ליתן בקר שני לשרפתו נמצא שאין שורפי' קדשים ביום טוב ולא בשבת ואף במקום עבודה שנ' עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת כלומר אברים של תמיד שלא הוקטרו אין מעלין אותן משחשיכה וכל שכן שאין שורפין אותן. ושמא תאמר ומה הוצרכת ללמוד דבר זה מן הכתוב והלא נדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב ואע"פ שיש בהם צורך הדיוט אסורים מצד חלק גבוה שהוא נשרף אין זה כלום שהבאת נדרים ונדבות אינו מצווה עכשיו בהקרבתן ואע"פ שאמר ובאת שמה והבאתם שמה יכול להקריבו בחולו של מועד אבל קדשים דכתיב תשרפו הייתי סבור להתיר אלמלא שהמקרא ממעטו:

מכשירי אוכלין אין נעשין ביום טוב כגון שפוד וסכין ותנור וכירים שהרי אפשר מבערב וכן מילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב ואין צריך לומר שבת מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה הואיל ובשעת עקירת לאו של השמר בנגע הצרעת ר"ל שלא תקוץ בהרתו מתקיים העשה והצרעת דוחה את העבודה והעבודה דוחה שבת ואעפ"כ מילה שלא בזמנה אינה דוחה לא שבת ולא י"ט כמו שיתבאר:

יש שואלין תהא הבערת קדשים מותרת במתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה וכו' וכן מילה שלא בזמנה תהא דוחה יום טוב במתוך שהותרה חבורה לצורך ונדרים ונדבות יהו קרבים ביום טוב במתוך שהותרה שחיטה לצורך דברים אלו כלם הואיל והותר איחורם עד למחר אין בהם שום צורך וכבר ביארנו שלא נאמר מתוך אלא בקצת צורך על הדרך שחלקנו עניניהם בראשון של יום טוב:

בד"ה איכא בינייהו כו' וטעמא דת"ק נמי איכא למימר כו' דומיא דזפת ושעוה כו' עכ"ל נראה שהוא כמו תירוץ שני לקושייתם דא"כ לא הוה שלשה תנאים כיון דמוכח קצת דתנא קמא להחמיר דומיא דזפת ושעוה ומיהו לא מסיימי בהכי דתנא קמא להחמיר משום דאיכא למימר לאידך גיסא דתנא בתרא לטפויי אתא ולהכי לא מסיימי מי הוא המחמיר וכה"ג עיין בתוספות לקמן וק"ל:

בד"ה לפי שאין כו' ואם תאמר ומאי איריא כו' לגזור משום תרומה שלא לצורך כו' עכ"ל ר"ל כיון דע"כ השתא דנגזור משום קדשים היינו שלא לצורך בקדשים דהא אסור ליהנות בשרפתן וא"כ נגזור משום תרומה גופה דשלא לצורך כו' ואין להקשות דאם נגזור תרומה דלצורך משום תרומה דשלא לצורך תקשי דא"כ למה לא נגזור גם בחולין דלצורך משום חולין דשלא לצורך דיש לומר דבתרומה שייך למגזר טפי משום שלא לצורך כיון דצורך הוא קצת דיש מצוה בשריפתה מיהת מדרבנן ודו"ק:

בד"ה ולא מילה כו' ורבא לא קאי אשריפת קדשים כו' עכ"ל דבשריפת קדשים ליכא האי ק"ו מנדרים ונדבות כמו במילה א"כ לא הוה צריך ביה קרא לבדו למיסר וק"ל:

בתוס' ד"ה איכא בינייהו דרב ברונא וכו' וטעמא דת"ק נמי איכא למימר וכו'. נראה לי דהוי כאלו אמר ועוד י"ל ור"ל דהא ליכא לאקשויי נימא תנא בתרא לטפויי אתא משום דאיכא נמי הכא סברא לומר דת"ק מחמיר טפי ואסר אפילו נתינת שמן בחלב דהא קתני ולא בחלב דומיא ולא בשעוה ומשמע דכי היכי דבשעוה אסור אפילו בנתינת שמן לתוכו ה"נ בחלב ואיכא נמי סברא לומר דתנא בתרא מחמיר טפי משום דכל תנא בתרא לטפויי אתא ומשום דאיכא סברא להכא וסברא להכא לכך קאמר דלא מסיימי וק"ל:

ד"ה בקר שני לשריפתו וכו' וי"ל דהא דאין שורפין בלילה וכו' כצ"ל ור"ל וכיון דאית לן טעמא לומר על הא דאין שורפין בלילה בלא טעם דגזירת הכתוב לא מסתבר ליה לגמרא לומר דהא דאיצטריך בקר שני ולא בי"ט גבי קרבן פסח הוי מטעם גזירת הכתוב אלא אמרינן דהוי מטעם דאין שורפין קדשים בי"ט ובכל קדשים ובכל י"ט הוי דינא הכי דאין שורפין אותן ביו"ט:

ד"ה ולא מילה שלא בזמנה וכו' ורב אשי הוא דמשני די"ט עשה ולא תעשה וכו' ר"ל וכ"ת דלהכי איצטריך רבא למימר ק"ו משום דאיהו נמי סבירא ליה די"ט הוי עשה ולא תעשה זה אינו דאם כן למה ליה לרבא לאתויי קרא דהוא לבדו הוה ליה לשנויי בקצרה דהא דאין שורפים קדשים ביו"ט הוי משום דשריפת קדשים הוי עשה וי"ט הוי עשה ולא תעשה כדמשני רב אשי אלא ודאי רב אשי הוא דסבירא ליה די"ט הוי עשה ולא תעשה אבל רבא לא סבירא ליה הכי:

בא"ד וקשה לר"י דבפ"ק דביצה וכו' אלא אמר רבא וכו' ודוחק לומר דגמרא ניחא ליה למיפרך דיו"ט עשה ולא תעשה וכו' כצ"ל ור"ל דהא דנקיט התם הפירכא דאין כיסוי דוחה י"ט משום דיום טוב עשה ולא תעשה גמרא הוא דנקט לה הכי משום דקי"ל כרב אשי אבל רבא בעצמו לא בשביל פירכא זו הוכרח ליה לשנויי מה דמשני התם ואמר אלא אמר רבא וכו' אלא משום פירכא אחרת דאיהו נמי סבירא ליה מטעם אחר דאסור לכסות ביום טוב מקרא דלבדו דמיניה ילפינן מילה שלא בזמנה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינו דוחה יו"ט וא"כ הוא הדין נמי כיסוי אלא שיש לדקדק למה יקרא כיסוי מצוה שיכול לעשותה למחר הלא המצוה היא על השוחט לכסות הדם לאחר השחיטה שאם ימתין עד למחר יבלע הדם בקרקע ולא יהיה רשומו ניכר וצ"ל משום שהוא יכול לשחוט ולכסות מערב יו"ט ודו"ק:

בא"ד ורבא לא קאי אשריפת קדשים וכו' משום דאם כן הוה ליה לשנויי בקיצור דמש"ה אין שורפין קדשים ביו"ט משום דיו"ט הוי עשה ולא תעשה כדמשני רב אשי אלא ודאי רבא לא קאי אלא אמילה שלא בזמנה אלא דגמרא מייתי ליה נמי הכא משריפת קדשים וק"ל:

תוס' בד"ה איכא בינייהו כו' דומיא דזפת ושעוה כו' כצ"ל:

בד"ה לפי שאין וכו' והכי מפרש ר"י כו'. כצ"ל ונ"ב ס"א והכא:

גמרא א"ב דרב ברונא א"ר כו'. המציינים שכחו לציינו ללקמן כ"ו:

רש"י ד"ה ולא עולת חול. וכ"ש קדשים פסולין כו'. לכאורה לקדשים שנשחטו בי"ט ואירע בהן פסול פגול וכדומה אין כאן כש"כ:

רש"י ד"ה עטרן פסולתא דזיפתא. עי' לעיל כ ע"ב:

שם ד"ה שמן דגים מקרבי דגים שנמוחו. עי' לקמן כו ע"א תוס' ד"ה איכא בינייהו:

שם ד"ה פקועות דלעת מדברי. עיין רד"ק (מ"ב ד לט):

תוס' ד"ה איכא בינייהו דרב ברונא כו' וי"ל דהכא דאיכא שלשה תנאים. עיין בב"ק נט ע"א תוס' ד"ה איכא בינייהו כחש גופנא:

שם ד"ה לפי כו' נגזור משום תרומה שלא לצורך. ק"ל הא גם בשלא לצורך הוי רק דרבנן דמדאורייתא שרי הואיל ואי מקלעי אורחים מש"ה לא גזרי' בכך. ואולי דקושייתם אההוא דלעיל כג ע"ב ר"ח אמר כו' לפי שאין שורפין קדשים דאיהו לא ס"ל הואיל גבי האופה מיום טוב לחול:

גמרא. מאי טעמא [אין מדליקין בשמן שרפה בי"ט] לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט.
אבל משום תרומה שלא לצורך לא גזרו. כיון דגם שלא לצורך ליכא איסור דאורייתא מדין הואיל אי מקלע אורחים ואף דמשכחת דליכא הואיל כגון סמוך לחשכה. כמ"ש התוס' לקמן בפרק המצניע [דף צה ע"א ד"ה הרודה] מ"מ משום הך גוונא דחיקא לא גזרו. ובתוס' כתבו תירוץ אחר:

אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט. אע"ג דלעיל מפרש דטעמא דמתני' קמייתא מפרש מ"ט ולא בשמן שריפה משום שאין מדליקין שריפה ביו"ט ומתני' קמייתא ביו"ט שחל להיות ע"ש עסקי'. ועיין לעיל כ"ג ע"ב תוס' ד"ה גזירה וכו'. מ"מ פשטא דמתני' מיירי מהדלקת יו"ט. ומדקאמר משמע שזמן הדלקה ביו"ט בלילה אחר שכבר קיבל עליו יו"ט ודלא כזמן הדלקת ע"ש שהוא ע"כ מבעוד יום משא"כ הדלקת יו"ט דאי ס"ד זמן הדלקת יו"ט הוא מבע"י א"כ לא שייך למיתני סתם אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט דהא תלמודא דידן לית ליה כהירושלמי דמייתי חי' רשב"א לעיל דאסור לעשות הבערת קדשים בע"ש שיהי' מתבערין מאליהן בשבת וא"כ מ"ט אין מדליקין אע"כ זמן הדלקה אחר קבלת יו"ט. ומוכח דלא כחכמת אשה הרבנית אשת סמ"ע שבסוף ס' פרישה על יו"ד שקוראה תגר על הני נשי דידן שמדליקין בליל יו"ט וכתב שם שהוא שלא כדין דמ"ש יו"ט משבת דתני ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר. ועוד אמרינן פ' כל כתבי שיכנס בליל שבת לביתו וימצא שולחן ערוך ונר דלוק וה"ה ביו"ט. ולהנ"ל מוכח דלא כוותה אלא שי"ל דלשיטתה אזלה ההיא רבנית זצ"ל דכתבה דביו"ט תברך עובר לעשייתן בשלמא בשבת מכיון שברכה קבלה עלי' שבת ואסור להדליק משא"כ ביו"ט תקדים הברכה עובר להדלקה ותקבל עלי' יו"ט ומה בכך. וא"כ לפ"ז שפיר י"ל גם משנתינו ס"ל דמדליקים בעיו"ט מבע"י אלא שמקדימים הברכה וכבר קיבלה עלי' יו"ט ושוב לא תדליק בשמן שרפה:

אך המג"א סי' רס"ג ס"ק י"ב השיג עלי' ממאי דקיי"ל דברכת טבילה דלעולם מברכים אח"כ משום דאיכא טבילת גר דא"א לברך עובר לעשייתן וכן בנט"י משום דלפעמים הידים אינן נקיות תקנו לעולם אח"כ וה"נ דכוותי'. ולפע"ד כל המעיין בדברי הפרישה שם יראה שהיא עצמה הרגישה בזה שכתב בנה בשמה מידי דהוה אהדלקת נר חנוכה פי' בשלמא טבילה ונטילה לא אשכחן שום טבילה ונטילה שמברכים עובר לעשייתן נימא לא פלוג רבנן משא"כ בהדלקה. הרי קמן שבהדלקת נר חנוכה מברכים עובר לעשייתן והרי חלקנו בברכת הדלקה וא"כ מאן לימא לן לברך ביו"ט אחר עשייתן בלי שום דוחק ועיין בס' דגול מרבבה. וא"כ צדקו דברי' הראשונים דביו"ט מברכים עובר לעשייתן ומקבלת יו"ט קודם הדלקה וממילא צדקו דברי' השניים דתדליק בעי"ט מבע"י ומשו"ה אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט פי' בעי"ט מבע"י שכבר קודם הדלקה קבלה יו"ט וא"ש וק"ל:

ולפ"ז יש הוכחה ממשנתינו דמברכים עובר להדלקה ביו"ט מדפשיטא לן דזמן הדלקה בעי"ט היא מבע"י כדי שימצא נר דולק ושולחן ערוך וא"כ איך תנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט ש"מ דמברכין תחלה ברכת הדלקה בעי"ט וקיבלו ליו"ט וכנ"ל:

מ"ט משום שאין שורפין קדשים ביו"ט. בפי' המשנה לרמב"ם מפרש טעמא משום בקר שני לשריפתו כתנא דבי חזקי' ובפ' כיצד צולין מפרש כרב אשי דהוה יו"ט עשה ול"ת וסיים ג"כ ליתן בקר שני לשריפתו ע"ש. והנראה מזה דס"ל כהיש מפרשים דמייתי תוס' בקידושין ל"ד ע"א ד"ה מעקה בסופו דלגבי נשים הוה יו"ט רק לאו גרידא דהעשה הוה זמן גרמא וע"ש בפנ"י היטב. ע"כ הכא דסתם הדלקה בנשים לא שייך לומר שפיר משום אין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"כ אמר משום גז"ה ליתן לו בקר שני לשריפתו. והתם בפסחים בנותר בזמנו דהוה מ"ע שהזמן גרמא שריפת נותר ביום ולא בלילה ונשים פטורות מהך מ"ע ע"כ סגי בהך טעמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה בזכרים ובנשים בלא"ה ליכא עשה כלל ומה"ת דלידחי יו"ט. מיהו צל"ע לומר כן בפשיטות דאשה פטורה ממ"ע דשריפת נותר דאתי לאנתוקי ללאו דלא תותירו וכן עשה דתשביתו דאתי לאינתוקי לאו דבל יראה כמדומה לי דלא שייך למיפטר נשים מטעם מ"ע שהז"ג. וגם מ"ש תוס' הנ"ל דנשים פטורות מעשה דשבות ביו"ט צל"ע דלא פטירו נשים אלא מלקיים עשה שהז"ג אבל למיעבד איסורא שהוא בעשה כגון לעשות מלאכה ביו"ט או לעשות סחורה בפירות שביעית זה לא שמענו דהרי לא דמי לעשה דמצה שמחה והקהל דמיני' ילפי' פטורא דנשים במ"ע שהז"ג וצ"ע. ומיהו בחיבורו ספ"ז דנזירות מבואר דלא ס"ל כהנ"ל:

והנותר ממנו עד בקר וכו' במכילתא איכא תנא דדרש ליתן בקר לבקרו של בקר היינו עמוד השחר. וצ"ל דהאי תנא ס"ל דקודם מתן תורה לא הי' להם דין ישראל ויום מתחיל בהנץ החמה לכך הוצרך כאן לפרש בפסח מצרים שיתחיל בקר מעמוד השחר. וי"ל דזה תליא השתא בפלוגתא דנדרים ונדבות אי קריבים ביו"ט או לא דלמ"ד אין קריבים ביו"ט נפקא לי' מעולת שבת בשבתו ולדידי' פשיטא דאסור לשרוף נותר דלא עדיף מנו"נ ואייתר עד בקר ומפרש בקר שני לבקרו של בקר ומאן דאית ליה נו"נ קריבים ביו"ט לא אתי' לי מעולת שבת כמ"ש תוס'. איהו ס"ל דהי' להם דין ישראל במצרים ולא איצטרך קרא לבוקרו של בקר ואתי' לשריפת קדשים שאינו דוחה יו"ט. ודעת לנבין נקל:

ובמקום אחר כתבתי פי' מכילתא התמוה. דאיתא התם ר' ישמעאל אומר אינו צריך הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה ושריפה מעין מלאכה היא ומה ת"ל עד בוקר אם חל י"ט להיות בשבת מגיד שאינו נשרף אלא עד י"ז. והוא תמוה כאשר הקשה ר' יונתן על דברי ר"י הנ"ל הרי שבת חמור מיו"ט ומה עלה על דעת ר' ישמעאל ועיין זית רענן בזה. וזה לשוני על הגליון שם. ולפע"ד לא מצינו יו"ט שניתן לדחות בשביל קדשים דמה שמקריבים בו קרבנות אין זה שום דיחוי שהרי גם להדיוט שרי כל אוכל נפש ור' ישמעאל לטעמי' דס"ל נו"נ קרבים ביו"ט. נמצא אין כאן דיחוי אלא היתר גמור כמו כל אוכל נפש דהדיוט. בדין הוא לאסור שריפת נותר. משא"כ שבת שהקרבנות דוחים שבת ה"א ה"ה שריפת נותר תדחי שבת ועיין סברא זו בתוס' יומא מ"ו ע"א ד"ה אבל וכו' בסוף הדבור. ועיין מנחות ס"פ ר' ישמעאל. ור' יונתן שהקשה לר"י היינו משום דס"ל נו"נ אין קריבים ביו"ט וא"כ מה שקריבים חובת היום היא מטעם דחי' כמו בשבת וא"כ השתא יו"ט לא דחי שריפת נותר שבת לא כ"ש עכ"ל שם על הגליון. ואמנם לפמ"ש תוס' בשמעתין י"ל דס"ל לר' ישמעאל דסד"א אי חל י"ו בשבת נהי דשבת לא דחי מק"ו דיו"ט מ"מ ה"א לשרוף במוצאי שבת דהא נותר שלא בזמנו נשרף בלילה קמ"ל אפ"ה ניתן לו בקר שלישי משום דכיון דחל בשבת היינו זמנו ואינו נשרף אלא ביום. ור' יונתן ס"ל דלא צריך קרא להכי:

אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. וראיתי בס' יראים לר"א ממיץ שיטה חדשה ע"ש בדפוס זאלקווי' דף ל"ז ע"א בסי' קי"ג דכל עניני מצוה מותרים ביו"ט דהוה בכלל אוכל נפש דנשמה איקרי נפש ורק נותר ואיברים ופדרים ומילה שלא בזמנו דאיכא בהו ג' כתובים הבאים כאחד בקר שני לשריפתו ועולת שבת בשבתו ולבדו ולא מילה שלא בזמנו ואין מלמדין מהם למצוה אחרת וה"פ מתוך שהותר לצורך הגוף הותר נמי שלא לצורך הגוף כ"א לצורך נשמה דהרי נפש כתיב. ורב אשי דאמר י"ט עשה ול"ת היינו למאן דלית ליה מתוך אבל למאן דאית ליה מתוך צריכים ג' כתובים הנ"ל ובסוף דבריו הניח בצ"ע. מנ"ל לרבא למעוט' מילה שלא בזמנו דלמא מצוה אחרת ומילה ידחה יו"ט דהוה צורך הנשמה ואולי י"ל משום דגבי פסח מצרים כתיב קרא והתם לא היה להם שום מצוה כ"א שריפת נותר ומילה שלא בזמנו אכתבו ב' קראי בקר שני לנותר. ולבדו אי אפשר למעוטי אלא מילה שלא בזמנו כן יש ליישב. ועד"ז נ"ל ליישב דברי ר"ח בתוס' פסחים פ' כיצד צולין דס"ל דהק"ו הוא מילה מאוכל נפש והתוס' הקשו הא אוכל נפש א"א למחר דשמחת יו"ט מצותו היום ולא למחר. ועוד צל"ע הא אוכל נפש הותרה והוה כמו חול לענין זה ומה שייך למילף ק"ו מיני'. וי"ל דס"ל שמחת הנשמה בעשיית מצוה הוה כשמחת הגוף והיינו ק"ו השתא שמחת הגוף מיקרי שמחה ושמחה זו א"א לקיימה למחר שאינו יו"ט מכ"ש שמחת הנשמה שתהי' שמחת יו"ט וה"א דהותרה ג"כ קמ"ל לבדו. והאי ק"ו לאו דוקא למילה אלא כל המצות אתי' בהאי ק"ו אלא לבדו אינו ממעט אלא מילה מטעם שכתבתי דלא היה במצרים שום מצוה אלא מילה שלא בזמנו ולא נילף שארי מצות ממילה דה"ל נותר ומילה ואיברים ופדרים ג' כתובים. ושארי שמחת הנשמה אתי' באמת בק"ו הנ"ל כשיטת ר"א ממיץ. ודע לכאורה יש עוד פסוק רביעי לכם ולא לגבוה למ"ד נו"נ אין קריבים ביו"ט. אלא למ"ש תוס' דאביי קאי למ"ד נו"נ אין קריבים והיינו משום דלא כתיב ולא עולת חול ביו"ט אלא משום דכתיב לכם ולא לגבוה ממילא איצטריך קרא להתיר עולת שבת ביו"ט וממילא עולת חול ביו"ט נשאר באיסור דלכם ולא לגבוה ולא חידש לן אביי שום פסוק מחודש אלא לכם ולא לגבוה עיין בזה:

ולא מילה שלא בזמנו דאתי' בק"ו ע' פירש"י ומה שהקשו תוס' וי"ל דהש"ס התם קאי אשבת דאית ביה עונשים ואזהרות הרבה בהא קאמר דחמירי' מצרעת דגברא הא דלא חזי אבל יו"ט דהוה רק עשה ול"ת וגם צרעת הוה עשה ול"ת כמבואר א"כ מ"מ צרעת חמירי מיו"ט בהא דדחי עבודה. וביותר י"ל במסקנא התם עיקור כוונה דצרעת דחי עבודה משום דלא הוה בעידנא וגם רבא ורב ספרא שאמרו משום גברא לא חזי להא נתכוונו. ולפמ"ש מ"א סי' תמ"ו בשם הש"ל בשם ר"ת דעשה דרבים דוחה ל"ת אפי' ליכא בעידנא. והנה עבודה עשה דרבים הוא קרבן תמיד ופסח ואפ"ה אין עבודה דוחה צרעת משום שאינו בעידנא. א"כ עכ"פ מוכח דעשה ול"ת דנגע צרעת חמירי משארי ל"ת דעלמא דנידחי' מפני עשה דרבים אפי' שלא בעידנא ונהי דלא חמירי משבת דאית ביה עונשים ואזהרות הרבה מ"מ מיו"ט חמיר דהא לא מצינו שיהי' צריך בעידנא אם עשה דרבים דוחה יו"ט. וע"ש במג"א דשמירת שבת ויו"ט לא מיקרי עשה דרבים לענין זה כיון שאין יחיד מוציא רבים י"ח משא"כ עבודה דע"י כהן א' נדחה עשיית פסח של כל ישראל עיין פירש"י שם:

בתוספות בד"ה ולית הלכתא כו' ואומר ר"י דלא היה לו למנות דרב גידל כו' עס"ה. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב כשיטת רש"י וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם רבי יונה ז"ל ועיין בזה במ"ש הרא"ש ז"ל:

בד"ה לפי שאין שורפין קדשים בי"ט כו' ולא אמרינן מתוך אבל הבערה לגמרי שלא לצורך לא הותרה כו'. נראה שכתבו כן לפי שיטת' שכן כתבו בפ"ק דביצה דף י"ב בד"ה ה"ג רש"י אלא מעתה ליפלגו באבנים אבל בשם רש"י ז"ל כתבו דלמאן דאית לי' מתוך אפילו שלא לצורך כלל הותרה. ולכאורה מלשון רש"י ז"ל כאן משמע כשיטת התוספת והיינו ממה שכתבו בד"ה מה"מ דאיצטריך קרא דלא נימא דעשה דוחה לא תעשה ולא כתב בפשיטות דאיצטריך קרא דהו"א שריפת קדשים מותר מטעם מתוך אע"כ דלעולם בעינן צורך היום קצת אלא דבאמת משום הא לא אירי' דהוצרך רש"י לפ' כן משום דהך מילתא דמתוך הוי פלוגתא דתנאי ובפ"ק דפסחים דף ה' נמי אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת וחד מינייהו דלא אמרינן מתוך ועוד דרבה בפ"ק דביצה משמע דאפילו ב"ה לית להו מתוך וא"כ הוצרך רש"י לפרש כן למאן דגריס הכא רבה. ועוד דמדרב אשי בסמוך נמי משמע הכי דמטעם עשה דוחה לא תעשה איירי בשמעתין וכמו שאבאר וכמו שכתבתי נראה ג"כ מל' רש"י ז"ל בפ' אין צדין דף כ"ז גבי חלה שנטמאת ע"ש ובחידושינו:

בא"ד דאטו תרומה לפי שיש מצוה בשריפתו מיגרע גרע כו' עכ"ל. כבר נזהר רש"י ז"ל מזה במסכת ביצה דף כ"ז ע"ב גבי חלה שנטמאת שכתב דשריפת תרומה וקדשים לאו משום איסור מלאכה דהבערה אסרה רחמנא דהא אפילו ליתן לפני כלבו אסור כדמשמע הא דקאמר התם לא יזיזנה ממקומה אלא דגזרת הכתוב היא שאין מתבערין בי"ט דרחמנא אחשביה כו' ע"ש ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ק דפסחים דף ה' ע"א גבי ש"מ מדר"ע תלת משמע לכאורה מלשון רש"י שם להיפך וכתבתי ליישב ועיין ג"כ בפירוש רש"י בפרק אלו עוברין דף מ"ו במשנה כיצד מפרישין חלה בטומאה שכתב שם ג"כ כפירושו בביצה. מיהו התוס' כאן לשיטתייהו שם בביצה שהשיגו ג"כ על פירש"י בענין השלכת החלה לכלבים ע"ש והעלו שם בפי' המשנה בהאי דחלה כפירושם כאן. אלא דאף לשיטתם דאיסור שריפת קדשים היינו משום מלאכת הבערה שלא לצורך אכתי לא ידענא מאי קשיא להו הכא דהא לעיל בעמוד הקודם בד"ה גזרה י"ט כתבו דלרבה ע"כ הא דאמרי' בחלה שנטמאת דלא יזיזנה ממקומה היינו משום דגזרינן חלה אטו שמן אע"ג דהוי גזירה רחוקה כדפרישית א"כ בפשיטות מנ"ל הכא איפכא דאסרו שריפת קדשים אפי' בהדלקה אטו שריפת חלה דהוי שלא לצורך כלל וצ"ע ליישב ועיין מה שכתבתי בזה בסוגיא דלעיל ותמצא כמה דברים השייכים נמי לסוגיא דהכא:

בא"ד והכא מפרש ר"י כו' דגזרינן תרומה אטו קדשים וא"ת מאי אירי' כו' וי"ל דשריפת תרומה שלא לצורך לא שכיח כו'. ולמאי דפרישית בסמוך דבתרומה גופא יש לגזור שמן שריפה אטו חלה שנטמאת כמ"ש התוספת לעיל אליבא דרבא א"כ הדרא קושי' לדוכתא אמאי איצטריך הכא לטעמא דאין שורפין קדשים בי"ט תיפוק ליה דבלא"ה אסור שמן שריפה אטו חלה ובחלה הוי שלא לצורך היום כלל ועשה דוחה ל"ת נמי לא שייך הכא למאי דקיימי התוס' השתא בשיטת ר"י דסובר כשיטת רש"י דבתרומה וחלה ליכא עשה בשריפתן ולא כשיטת ריב"א. ולולי דברי התוס' היה נ"ל ליישב קושייתם דהכא בענין אחר והיינו למאי דפרישית לעיל דלא איצטריך הכא לפרש השקלא וטריא מטעמא דעשה דוחה ל"ת אלא למאי דקיי"ל דלא אמרינן מתוך שהותרה כו' אלא בשיש לצורך היום קצת לשיטת התוס' וה"ה לשיטת רש"י למאן דלית ליה מתוך כר"ע בפ"ק דפסחים. א"כ לפ"ז מצינו למימר דהך מלתא גופא לא ידעינן אלא לבתר דילפינן מקרא דאין שורפין קדשים בי"ט וע"כ היינו משום דלא אמרינן מתוך כה"ג וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ק דביצה גבי אין מוציאין את הקטן ואת הלולב בשם ר"ח ז"ל ע"ש דבזה נתיישב הכל לנכון ואף ע"ג דרב אשי מסיק להדיא משום דהו"ל עשה ול"ת היינו משום דאשריפת קדשים ממש קאי דאע"ג דאית בהו עשה דבאש תשרופו אפ"ה לא דחו ל"ת ועשה דיום טוב כנ"ל ודו"ק:

בד"ה ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו פירש בקונ' מה צרעת כו' וקשה דבפרק ר"א דמילה משמע דלית ליה לרבא האי ק"ו כו' אלא משום דגברא הוא דלא חזי עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י דהא התם עיקר מילתא דרבא היינו שבא לפרש טעמא דברייתא דמילה דוחה צרעת אף שלא בזמנה אף בבינוני דלא כתיב ביה בשר משום דבזמנה לא איצטריך למילף מדכתיב בשר ערלתו אלא דבלא"ה ידעינן מק"ו מה שבת דחמירא דוחה צרעת לכ"ש. ומקשי ליה ר"ס ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא שכן דוחה את העבודה ואהא משני ליה רבא התם לאו משום דחמירא צרעת אלא משום דגברא לא חזי ומקשינן אמאי הא יקוץ בהרתו ויעבוד ומשני דמחוסר טבילה ומקשינן תינח נגעים טמאים נגעים טהורים מאי איכא למימר ולא משני רבא מידי והעליתי שם דלרבא אה"נ בנגעים טהורים צרעת אינה דוחה עבודה לענין פסח אלא קוצץ בהרתו ועובד. נמצא דלפ"ז שפיר מצינו למימר דהא דפשיטא ליה לרבא למימר הכי היינו משום דאזיל לטעמיה למאי דדריש הכא בשמעתין לבדו ולא מילה שלא בזמנה נמצא דלפ"ז ודאי שבת חמיר מצרעת דהא בשבת מילה שלא בזמנה אינה דוחה אותה אפילו בגדול ובצרעת ודאי דוחה שלא בזמנה מיהו בגדול דכתיב ביה בשר כדאיתא בפרק ר"א דמילה וכיון דשבת חמיר מיהא מצרעת אם כן ע"כ דהא דצרעת דוחה עבודה לאו משום דלא חמיר הוא אלא משום דגברא לא חזי והיינו משום דמחוסר טבילה ובנגעים טהורים אה"נ דצרעת לא דחי אותה. נמצא דכ"ז היינו לבתר דכתיב לבדו בי"ט דלשון לבדו משמע דממעט כל מילי ותדע דאלת"ה מנ"ל דלבדו למעוטי מילה דילמא למעוטי שריפת קדשים לחוד אבל מילה דאיכא כרת דילמא דחי אע"כ כדפרישית דלבדו מיעוט גמור הוא. משא"כ אי לא הוי כתיב לבדו הו"א דהא דצרעת דוחה עבודה היינו אפילו בנגעים טהורים כפשטא דלישנא דכל צרוע. וא"כ ע"כ לאו משום דגברא לא חזי הוא אלא משום דצרעת חמיר משבת לענין עבודה וא"כ הו"א מילה שלא בזמנה דוחה שבת וי"ט מק"ו דצרעת מש"ה איצטריך לבדו כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ודוק היטב:

גמ'. מ"ט לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט מנה"מ וכו'. הנה הך סוגיא בשיטת ר"ח אזלא דסיפא פירושא דרישא היא. וא"כ כבר פי' זה לעיל בדברי ר"ח ובברייתא דתניא כוותיה ועוד שאם זה מ"ט בלשון קושיא הוה ליה מתחלה להרשים אין מדליקין בשמן שריפה מ"ט. עוד יש לדקדק מה דמקשה מנה"מ ופירש רש"י דאי לא מיעטי' קרא אית לן למימר דאתי עשה ודחי ל"ת. ומאי קושיא הרי סתם הדלקת הנר ביו"ט הוא בליל יו"ט דשרגא בטיהרא לא מהני ואז גזרינן תרומה אטו קדשים וכשישרוף קדשים בליל יום טוב ודאי שעובר על לאו דיום טוב ועשה דשריפת קדשים לא שייך בלילה שהרי אין שורפין קדשים בלילה והנה רציתי להוכיח מכאן שגם הש"ס דילן סובר כהירושלמי שהבאתי לעיל דתרומה שנטמאת הרי היא כעבר זמנה ונשרף גם בלילה ושפיר איכא עשה:

אמנם אין להוכיח מכאן שש"ס דילן סובר כהירושלמי והא דקאמר מ"ט לפי וכו' הוא הוא הוצעת קושית מנה"מ וכך היא סוגיית הגמ' שלכאורה לא היה יכול להקשות מנה"מ דהוה אמינא דמיירי בליל יום טוב וליכא עשה בשריפת קדשים בלילה וממילא אסור משום ל"ת מלאכה ולכך קאמר מ"ט פי' משנה זו היא נתינת טעם על משנה דלעיל כדמוקי רב חסדא מה טעם קאמר וא"כ על משנה דלעיל קאי דמיירי ביו"ט שחל בע"ש וביום קאי ושפיר איכא עשה והקשה מנה"מ:

שם רבא אמר א"ק הוא לבדו וכו' דאתיא בק"ו. כבר הקשו התוס' בסוף ד"ה ולא וכו' דמה חסר לו לרבא בתירוצו של רב אשי דלכך אין שריפת קדשים דוחה יו"ט משום דהוה ליה עשה ול"ת כיון דרבא אית ליה דיו"ט עשה ול"ת מדהוצרך לק"ו. ונדחק ר"י לתרץ דבאמת לא קבע רבא דבריו על שריפת קדשים רק הש"ס קבעו כאן. ולדידי נראה משום דכבר הביאו התוס' בחולין (דף קמ"א ע"ב) בשם ריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ כבר ליכא מלקות שהלאו נדחה על ידי העשה ולא נשאר רק העשה. וא"כ לא היה יכול רבא לשנויי תירוצא דרב אשי דא"כ ליכא מלקות בשריפת קדשים וכבר כתבתי לעיל בשם הג"ה של משנה למלך דדוקא באיסור לאו שיש בה מלקות עבדו הרחקה אבל בדבר שאין בה מלקות לא עבדו הרחקה. וכשם שלא גזרו על איסור הנאה בתרומה שנטמאה אטו קדשים כיון דליכא בהנאת קדשים מלקות וכמוש"ל ה"נ אי אפשר לגזור שריפת תרומה ביו"ט אטו קדשים דהא גם בקדשים ליכא מלקות ולכך תירצו דבי חזקי' ואביי ורבא כל א' מקרא מיוחד מפורש לאסור שריפת קדשים וא"כ אהדרי' לאיסורא קמא ונשאר לאו דלא תעשה מלאכה והוה לאו שיש בו. מלקות. משא"כ אי הטעם משום דיו"ט עשה ול"ת א"כ לית ביה מלקות ואף שיספיק תירוץ זה על שריפת קדשים אבל לא יספיק תירוץ זה על איסור שריפת תרומה ביו"ט:

ורב אשי שתירץ כאן משום דהוה ליה עשה ול"ת איהו סובר כסברת ריב"א בתוס' בד"ה לפי וכו' שמדאורייתא אין שריפת תרומה דוחה יו"ט ולא משום גזירת קדשים אלא שתרומה עצמה לפי שיש מצוה בשריפתה גרע משמן חולין והנה כמו נדרים ונדבות שאין קריבין ביו"ט ונחלקו רבא ורב אשי בתירוץ של ריב"א ור"י דרבא קאי בשיטת ר"י ורב אשי קאי בשיטת ריב"א:

[ובזה נלע"ד דריב"א לשיטתו דאיהו סובר הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא שהלאו עכ"פ נדחה וליכא מלקות וכמו שהבאתי לעיל בשמו מההיא דחולין וא"כ היה קשה ליה בשנוייא דרב אשי יו"ט עשה ול"ת אכתי אמאי גזרו תרומה אטו קדשים הא ליכא מלקות ולכך נדחק לפרש באמת שאיסור שריפת תרומה אינו משום גזירה רק איסור מן התורה כמו נדרים ונדבות וכו' והתוס' לשיטתייהו שכתבו בקידושין (דף ל"ד) דכל היכא דאיכא עשה אף הלאו אלים ולכך פירש ר"י משום דגזרינן תרומה אטו קדשים דבקדשים גם לרב אשי איכא מלקות]

ובדרך זה יש לפרש קושית הש"ס ביו"ט הוא דאסור הא בחול שפיר דמי מ"ט. ולכאורה למה איחר בקושיא זו עד המשנה הזאת ולעיל במשנתינו ריש פירקין ולא בשמן שריפה הוה לי' להקשות בשבת הוא דאסור הא בחול ש"ד מ"ט. גם מה שתי' לו כשם שמצוה לשרוף את שנטמאת כך וכו' וכבר עמד בזה בחידושי הרשב"א שאין זה ענין לתירוץ הקושיא ודי היה באמרו אמרה תורה בשעת ביעורו תיהני מיניה:

והנה בתוס' ד"ה הא בחול וכו' תימא מהי תיתי דתרומה טמאה אסורה בהנאה דבעי מ"ט. ורציתי לומר שבאמת קושית הגמ' שתהא אסורה מן התורה דא"כ לא שייך לומר מ"ט אלא מנה"מ אבל עיקר קושיתו דכי היכי דגזרו שלא לשרוף ביו"ט משום אטו קדשים כסברת ר"י בתוד"ה לפי וכו' הכי נמי הוה להו למיגזר גוף הנאה של תרומה טמאה אטו הנאה של קדשים טמאים [וכמוש"ל בשיטת הירושלמי] ולכך לעיל במשנה אם הטעם כדרבה שמא יטה אין הכרח כלל לומר שגזרו תרומה אטו קדשים אבל כאן שפי' הטעם משום שאין שורפין קדשים הקשה מ"ט. אלא דלפי זה אין הקושיא על גוף משנתנו דעל משנתנו איכא לפרושי כדפירש רבה לעיל שגזרו יו"ט אטו שבת רק הקושיא על מימרא דגמ' שפירש הטעם משום דאין שורפין ולפי זה הוה יכול להקשות בסוגיא דלעיל לרב חסדא שפירש הטעם משום דאין שורפין קדשים ביו"ט הוה ליה להקשות הא בחול ש"ד מ"ט שקושיא זו מ"ט קאי דוקא אדסמיך לעיל על רב אשי אבל לאידך אמוראי לא קשיא כלל שעל תירוץ רב אשי דיו"ט עשה ול"ת היה קשה לו א"כ ליכא מלקות ואפ"ה גזרינן תרומה אטו קדשים ומוכח שאף בלאו שאין בו מלקות ג"כ גזרינן א"כ הקשה הא בחול ש"ד מ"ט פי' הוה לי' למיגזר הנאת תרומה טמאה משום הנאת קדשים. ועל זה משני לי' שני תירוצים. הא' כשם שמצוה וכו' כך מצוה לשרוף תרומה טמאה המציא לו סברת ריב"א שמן התורה אסור לשרוף תרומה טמאה ביו"ט לפי שהמצוה הוא עיקר ובטל הנאת אורה לגבי המצוה ומשום המצוה אינו דוחה יו"ט דהוה ליה יו"ט עשה ול"ת. ותו משני לי' גם לו יהיבנא לך סברת ר"י שגזרו שריפת תרומה אטו שריפת קדשים אבל לגזור הנאת תרומה אטו הנאת קדשים זה אי אפשר שאמרה תורה בשעת ביעורה תיתהני מיני' וכבר כתב הט"ז לתרץ קושית הר"ן שהקשה כי היכי דגזרי' בלולב והזאה ושופר בשבת דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר מדוע לא גזרו במילה בשבת דלמא אתי לאתויי האיזמל או התינוק ד' אמות ותי' הט"ז דמילה כתבו התורה בפירוש ביום ואפילו בשבת ומה שהתירה התורה בפירוש אי אפשר לחכמים לאסור משום גזירה והכא נמי כיון שאמרה התורה בפי' תיתהני מיניה אי אפשר לחכמים לגזור. ואם תאמר דאכתי על שריפת תרומה בלילה היה לגזור כיון שגזרו לרב אשי אף על איסור שאין בו מלקות יש לומר דרב אשי סבר כתירוץ הירושלמי דכיון שנטמא עבר זמנו:

ובמה שכתבנו לעיל מתורץ מה שהברטנורא סתר פירושו כאן מפ"ז דפסחים משנה יו"ד שכאן פי' מקרא דבי חזקיה ליתן בוקר שני. ובפרק ז' דפסחים פי' משום דהוה ליה יו"ט עשה ול"ת. ולדידי ניחא דשם בפסחים פי' לענין קדשים ממש קאי ודי בתירוץ דהוה ליה עשה ול"ת ואף שלפי תירוץ זה לא הוה בי' מלקות מ"מ הרי לא נזכר שם רק עיקר איסור השריפה ביו"ט דתנן ישרפו בששה עשר ולא בחמשה עשר שאינו דוחה יום טוב אבל לא נזכר שם שיש בו מלקות. משא"כ כאן ששנינו איסור שריפת תרומה וזה משום גזירת קדשים ומכלל דבקדשים איכא מלקות לא היה מספיק לו הטעם של עשה ול"ת והוצרך להביא מקרא דבוקר שני:

דף כ"ו ע"ה רש"י ד"ה אין בו וכו' לקבל טומאה וכו' יוצא מן העץ כגון קנבוס וצמר גפן. הא דשינה רש"י והרשים בתחלה שלש על שלש וכו' ואח"כ הרשים יוצא מן העץ כגון וכו' והרי בדברי רשב"א נזכר מתחלה יוצא מן העץ ואח"כ שלש על שלש וכו'. אמנם כוונת רש"י משום דיש לדקדק כיון דרשב"א שלש אצבעות נקט משמע דדוקא קאמר וא"כ קשה לאביי דס"ל דאפי' שלשה לא מטמא הוה לי' למימר שלשה כקושית התוס' בד"ה אין בו וכו' ולכך לתרץ זה בא רש"י לפרש יוצא מן העץ כגון קנבוס וצ"ג ובודאי לא גרע הנך משאר בגדים דכולהו שיעורייהו למדרס שלשה על שלשה א"כ אין מסככין בהם אם יחדו למדרס. ולהכי לא מצי למינקט רשב"א שלשה משום דלא פסיקא לי' דמסככין בו דשלשה מטמא מדרס כשיחדו:

תוס' ד"ה אין בו משום וכו' קשה לריב"א דמשמע דפחות משלש על שלש מסככין ובסוכה אמרינן וכו' הנה קושית תוס' אין לה מקום רק לדברי אביי דלרבא אין מכאן הוכחה דפחות משלש מסככין והא דנקט שלש על שלש לרבותא דשאר בגדים דאפי' שלש על שלש אינו מקבל טומאה ומסככין אם הוא יוצא מן העץ אבל לאביי קשה דהוה ליה למימר רבותא יותר דבשאר בגדים אפי' משום שלשה על שלשה לית בי' וצריך למימר דנקט שלש על שלש משום רבותא דצו"פ כמו"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה רשב"א. וא"כ מוכח דפחות משלש על שלש אפילו בצו"פ ליתא ושפיר מקשים מסוכה

בא"ד וי"ל דהתם מיירי כשאין בדעתו לארוג יותר כ' מוהר"ם מלובלין דהשתא אין אנו צריכים לתירוצא דלעיל ואפילו בא מבגד גדול דוקא כשיש בו ג' על ג' אינו טמא וכו' וכו' והנה כל הדוחק שדחקתו למוהר"ם בזה דהוה קשיא ליה שינוי הסדר בקושית התוס' שקושיא הראשונה הוא חוץ למכילתין דמקשה מסוכה וקושיא שניה הוא ממכילתין ממ"ש לקמן דף ס"ג והוה להתוס' להקדים הקושיא שניה לכן ניחא ליה דע"פ תירוץ הקושיא שניה נדחה ממילא קושיא הראשונה. וא"כ הביאו התוס' קושיא ראשונה ותירצו ואח"כ כתבו הקושיא השניה ועל כרחין צריך לחלק בין דעתו לארוג יותר וכו' וממילא אין אנו צריכים לתי' ראשון. כל זה דחקתו למוהר"ם ובאמת פליאה נשגבה על גדול כמוהו שטעה בתרתי. כי מ"ש ואפילו בא מבגד גדול אינו טמא כשאין בו ג' על ג' בזה גילה דעתו שהוא סובר דלתירוץ הראשון של התוס' אפילו בפחות משלש על שלש טמא בבא מבגד גדול ודבר זה לא עלה על דעת התוס' כי במס' סוכה לא אמרו כלל שהוא טמא רק אמרו שאין מסככין בו ואדרבא משמע שם להדיא שאינו מקבל טומאה ואפ"ה אין מסככין כיון שכבר הי' ראוי לקבל טומאה. ודברי התוס' כאן בתירוץ הראשון הוא לענין סיכוך וגם קושיא ראשונה של התוס' היתה לענין סיכוך. ועוד טעה במה שכתב דלפי תירוץ השני אין אנו צריכים לתירוץ ראשון וכוונתו דבסוכה איירי דלא היה בדעתו לארוג ביותר וזה טעות שהרי מטלניות אמרו וכן בלאי בגדים אמנם בעיקר קושית מוהר"ם דלמה הביאו התוס' להקשות בראשונ' מסוכה שהוא חוץ למכילתין נראה לי לפי שיש סברא לומר דבא מבגד גדול גרוע טפי ומחשב כשברי כלי ולכך לא היו יכולים להקשות מלקמן דהוה אמינא להיפך דכאן מיירי בבא מבגד גדול ולכך בעינן דוקא שלש על שלש ולקמן מיירי שעדיין לא נארג בו אלא כ"ש ולכך טמא ולכן הקדימו הקושיא הראשונה ועל ידי זה הוכרחו לומר דכאן לא מיירי בבא מבגדי גדול ושפיר הקשו מלקמן והוכרחו לחדש דיש חילוק בין דעתו לארוג יותר או לא:

ודע דהא דהקשו התוס' בקושיתם השניה דאפי' אם לא נארג בו מעולם שלש על שלש מקבל טומאה כדאמר בפ' במה אשה ארוג כ"ש טמא מאו בגד וכו' קושיא זו אינה אלא לרבא אבל לאביי לא קשה מידי דהנה לקמן ע"ב אמרי' דלהכי איצטריך והבגד לרבות שלש ולא יליף בק"ו משתי וערב כדילפינן לשלשה על שלשה דכיון דשלש לא חזי לעניים ולעשירים לא אתי בק"ו והנה לקמן בדברינו יבואר דמה דאמרי' דלא אתי בק"ו כיון דלא חזי לעשירים לא שהסברא החיצונה היא דלא אתי בק"ו אלא מהא גופה שמענו דטעמי' דכתבי' קרא דוהבגד בזה גלי לן דלא נלמוד בק"ו אלא דזה גופי' קשיא לא נכתוב והבגד וממילא תשאר הסברא החיצונה דנלמדנו בק"ו וכתבתי שם דא"כ ממילא יהי' בכלל בגד גם בשרצים. וכמו"ש התוס' בד"ה אתי וכו' דהק"ו אצטריך לגלות דבכל מקום דכתיב בגד היינו שלשה ה"נ הוה אמרי' דבכל מקום דכתיב בגד יהי' ג"כ שלשה בכלל. ונטעה לרבא לרבויי שאר בגדים גם לשלש על שלש ולאביי לא נוכל לומר או לשלש בצו"פ שהרי הוא בכלל בגד ועל כרחין נוקי לשאר בגדים ולהכי איצטריך והבגד לרבות בהדיא לשלש. אבל היכא דכתיב סתם בגד לא הוי בכלל. ולפי זה לאביי לאידך תנא דבי ר"י דס"ל דאו בגד מרבה שאר בגדים בשרצים אפילו לשלש על שלש וכמו"ש התוס' בד"ה רשב"א. א"כ היא גופה קשיא למה לן והבגד הא גם אי כתיב בגד הוה שלש על שלש בכלל מק"ו מאי אמרת דה"א דבכל מקום שלש על שלש הוי בכלל בגד והרי לאידך תנא דבי ר"י באמת הדין כן בשרצים בשאר בגדים [ולקמן יתבאר בזה כוונת רש"י ד"ה דכ"ע וכו'] וא"כ איכא למימר דלאידך תנא דבי ר"י באמת והבגד לאו לשלש על שלש איצטריך רק לארוג כ"ש. דזה לא אתי מק"ו דש"ו דש"ו בודאי בעינן שלש על שלש כמפורש במשנה בפי"א מנגעים ומינה דהה"ד או בגד דשרצים דקאי בשאר בגדים ג"כ לאריגת כ"ש דלאביי אליבא דאידך תנא דבי ר"י שאר בגדים צריך שיהיה בהם טומאה כמו בצו"פ ובצו"פ עצמו ילפי' לאידך תנא דבי ר"י שרצים מנגעים (וע' לקמן בתוס' בד"ה נפקא לי' ודוק) וא"כ איכא למימר דסוגיא דפרק במה אשה אתי' כאידך תנא דבי ר"י. ואין מקום לקושית הרשב"א רק אליבא דרבא. דס"ל דגם תנא דבי ר"י לא מרבה שאר בגדים רק לשלשה על שלשה ולא לשלש על שלש:

ומעתה הקושיא ראשונה של התוס' שהקשו מסוכה הוא רק לאביי וכמו שהוכחתי לעיל וקושיא שניה שהקשו מפ' במה אשה הוא רק לרבא

ולפי זה יש לנו חומרא אחת בדברי התוס' דהא כבר כתבתי לעיל דלהכי הקדימו התוס' להקשות מהא דסוכה שהוא חוץ למכילתין דבלא"ה יש סברא לומר דבא מבגד גדול גריע טפי וא"כ לק"מ מהא דלקמן דשם איירי דעדיין לא נארג בו אלא כ"ש וכאן איירי בבא מבגד גדול ולכן הקדימו להקשות מהא דסוכה דעי"ז הוכרחו לומר דכאן לא איירי בבא מבגד גדול ושפיר קשה מהא דלקמן אבל לפי מ"ש דקושיא ראשונה היא רק לאביי וקושיא שניה הוא לרבא וא"כ לרבא אין הכרח לומר דכאן לא איירי בבא מבגד גדול וא"כ נסתר קושיא שניה:

והנה לכאורה לרבא פשיטא דקשה קושיא ראשונה של התוס' ואפי' אלימא טפי דלאביי הקושיא היא רק מדיוקא דמדקאמר שלש אין מסככין בו מכלל דפחות משלש מסככין. אבל לרבא הקושיא הוא מגוף דברי רשב"א דקאמר דמה שאינו פשתן מסככין בו והרי לרבא שלשה על שלשה מטמא בשאר בגדים וא"כ איך מסככין דהרי בסוכה משמע דמה שמקבל טומאה אף שאין בו שיעור אין מסככין.

אמנם נראה דלפי שיטת התוס' לקמן דף כ"ז ע"ב במשנה דכל היוצא מן העץ אין מדליקין דפליגי אשיטת רש"י וס"ל דיוצא מן העץ אין קנבוס וצמר גפן בכלל. ולדידהו יוצא מן העץ היינו מן העץ ממש ואין בכללו אלא שיפא וגמי ומפץ וכיוצא ואינהו ודאי לאו בכלל בגד הוא ואינו ראוי רק למדרס וכן אם ראוי למדרס מקבל ג"כ טומאת מת דכל המטמא מדרס מטמא מת כדמוכח לקמן דף פ"ד בשיטת מפץ במת מניין וע"ש ע"ב בתוד"ה מפץ וכו' ובמפץ אין שיעורו שלשה על שלשה וממילא מסככין בו אם לא יחדו למדרס וביחדו למדרס אפילו נפחת משיעורו אין מסככין בו כדמוכח בסוכה אבל כאן מיירי בלא יחדו למדרס. ולכך לא הקשו התוס' מסיכה רק אפשתן דמשמע כאן דפחות משלש על שלש מסככין. וכבר כתבתי דקושיא זאת הוא רק לאביי:

ולפי זה שייך קושית תוס' רק לשיטתם דצמר גפן וקנבוס אינם נכללים ביוצא מן העץ אבל לשיטת רש"י דגם קנבוס וצ"ג נכללים בזה ובודאי קנבוס וצ"ג לא גרעי משאר בגדים דכולהו שיעורייהו למדרס שלשה על שלשה א"כ שלשה על שלשה אין מסככין בהם אם יחדו למדרס ונסתר קושית התוס' דלהכי לא נקט שלשה משום דלא פסיקא לי' למימר דמסככין בו וכבר כתבתי לעיל דזה כוונת רש"י מה דשינה ורשם בתחלה יוצא מן העץ קנבוס וצ"ג וכו' ע"ש:

ובזה נלע"ד מה שהקשה הפ"י על מה שהקשו התוס' מסוכה דאמרי' אפי' פחות משלש אין מסככין והקשה הנ"ל ודלמא רשב"א מילי מילי קתני כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש הא חדא ועוד אחרת שמסככין בו אפילו מבגד שלם חוץ מפשתן שהוא ההיפוך שיש בו משום שלש וגם אין מסככין בו כלל אפי' בפחות משלש ולדידי לא קשיא דהרי רישא דיוצא מן העץ ודאי לאו מילי מילי קתני דבבגד שלם ודאי אין מסככין שהרי יש בו משום מדרס וסתם בגד שלם מיוחד למדרס לשכב עליו ולישב עליו דרך לבוא בו וכיון דרישא לאו מילי מילי קתני אלא דוקא הה"ד סיפא:

ודע דלפי מה שבארתי בשיטת התוס' דליכא ביוצא מן העץ רק מחצלאות של שיפא וגמי ומפץ ואינהו ודאי לאו בגד נינהו ואין בהם שום קבלת טומאה מתורת בגד רק מתורת מדרס לששה על ששה ואז יש בהם גם טומאת מת כדלקמן דף פ"ד מפץ במת מניין. ולפי זה מנ"ל להנך אמוראי דאית לי' לרשב"א הבנין אב של תנא דבי ר"י כלל דלמא בכל הטומאות לדידיה כל הבגדים עם צו"פ שוים ויש בהם גם משום שלש על שלש ולא מיעט כאן אלא יוצא מן העץ:

ולכן נלע"ד דגם לדעת התוס' שאין צמר גפן וקנבוס בכלל מ"מ יש בכלל יוצא מן העץ ג"כ בגדים רכים כמו עמרניתא דאית בי' באידן שהוא בכלל יוצא מן העץ כמבואר בתוס' בריש פרקין וכיוצא בזה וא"כ בהני שייך בהו טומאת מגע בשלשם ע שלשה והא דלא הקשו התוס' לרבא ממה דמסככין בשאר יוצא מן העץ שלש על שלש והרי שלשה יש בהו טומאה. הנה זה ודאי דבסוכה מיירי בבא מבגד גדול שהרי בלאי בגדים הוזכר שם אלא שסברת התוס' בקושיתם דגם כאן מיירי גם בבא מבגד גדול ואביי הוא שאמר שם דמיירי במטלניות שאין בהם שלש על שלש. אבל על רבא לא קשיא דאיהו לא מצינו לו שיאמר שאין מסככין במטלניות ואף ששנינו שם בברייתא מחצלת של גמי וכו' שיריו אע"פ שנפחתין מכשיעור אין מסככין בהם איכא למימר דמיירי שעדיין יש בהם טפח וא"כ כיון שכבר היו ראוים לקבלת טומאה וגם עתה אע'"פ שנפחתו אכתי יש להם תקנה שיקבל טומאה אם יקצע הטפח וכדאיתא במס' סוכה (דף י"ז ע"ב) שראוי לעשותו מושב וכיון שהי' מתחלה למדרס ועדיין יוכל להיות מדרס אם יקציע לכך אין מסככין אף שלא קיצעו עדיין אבל פחות משלשה דלא חזי לא לעניים ולא לעשירים אולי לרבא אף בבא מבגד גדול מסככין ולכך הוכרחו להקשות רק לאביי והוכרחו להקשות משלש דפשתן:

ועכ"פ יצא לנו דקושיא ראשונה היא רק לאביי לחוד וקושיא שניה כבר ביארתי שהוא רק לרבא ולרבא אין הכרח לומר דכאן לא מיירי בבא מבגד גדול וכמו"ש לעיל וא"כ נשאר קושית מוהר"ם שהי' להם להקשות הקושיא השניה קודם הקושיא ראשונה. ואמנם הא לא תברא דכיון דקושיא ראשונה היא רק לאביי ואביי מוזכר קודם רבא לכן הקדימו הקושיא ראשונה:

שם ע"ב גמ' מה להלן צמר ופשתים. אין להקשות הא גם בכלאים כתיב צמו"פ והוי תרי כתובי' ואין מלמדין דאיצטריך תרווייהו דאי הוה כתיב בנגעים לחוד ה"א בכלאים אסור כל המינים אפי' ללבוש דהא מתהני מיניה ודוקא העלאה שרי. ואי אשמועי' בכלאים לחוד ה"א דבנגעים שלש על שלש דוקא אינו מטמא בשאר בגדים אבל שלשה על שלשה מטמא אפי' בשאר בגדים להכי צריכי תרווייהו:

שם דכ"ע מיהת שלש על שלש בצו"פ מטמא בנגעים המתבאר בכל הסוגיא שלש על שלש בצמר ופשתים מטמא גם בשרצים לרבא גלי בנגעים והה"ד לשרצים ולאביי או בגד לרבות שלש בצו"פ וכמו שמבואר בדברי התוס' לקמן ד"ה נפקא לי' וכו' ובד"ה שכן מטמא וכו' וא"כ למה דייק כאן בלשונו דכ"ע שלש וכו' מטמא בנגעים והוה לי' למימר סתמא דכ"ע מיהת שלש על שלש בצו"פ מטמא מנ"ל אלא דבלא"ה פירושם של דברי התוס' דחוקים וע' לקמן מ"ש בתוס' ד"ה נפקא וכו'

אמנם לפי מ"ש שם דגם רבא מקמי' דהדר בי' ת"ל דלא ילפינן שרצים מנגעים ומוקי פלוגתייהו דרשב"א ור"י הכי דרשב"א סבר דבשרצים שלשה על שלשה מטמא בשאר בגדים מריבוי דאו בגד דאי ס"ד דלשלש בצו"פ אתי א"כ לגמור נגעים מיני' בק"ו כמו"ש התוס' לקמן אבל שלש על שלש אפי' בצו"פ טהור דשרצים מנגעים ודאי לא ילפינן ותנא דבי ר"י ס"ל דשאר בגדים טהורים לגמרי אבל צו"פ אפי' שלש על שלש נמי טמא ולבתר דהדר בי' סבר דכולהו תנאי בחדא שיטתא קיימי ודוקא שלש לית בהו בשאר בגדים אבל שלשה מטמא וס"ל דשרצים יליף מנגעים ואביי ס"ל דבין לרשב"א ובין להך תנא דבי ר"י שלש על שלש בצו"פ טמא מריבוי דאו בגד ולאידך תנא דבי ר"י סבר דאו בגד לרבות שלשה לשאר בגדים אתי אבל שלש אפי' בצו"פ אינו טמא א"כ לאביי לתנא דבי ר"י האחרון שלש על שלש בשרצים טהורים אפילו בצו"פ וכן לרבא קודם דהדר בי' לרשב"א בשרצים שלש על שלש טהורים אפי' בצו"פ להכי דייק הגמ' בלשונו דכ"ע מיהת שלש על שלש בצו"פ מטמא בנגעים נגעים דייקא:

שם ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים ופי' רש"י אבל שלש על שלש בצו"פ אתי בק"ו והתוס' בד"ה ואימא לרבות שלשה וכו' דחו פי' דהא אמרן כיון דלא חזי לעניים דלעשירים לא אתי בק"ו ולדידי נראה דהא דאמרן כיון דלא חזי לעשירים לא אתי בק"ו לא מסברא אמרה בגמ' דבר זה דאדרבה הסברא נותנת דאריגת שלש כיון שכבר הוא ארוג אף דלא חזי רק לעניים אפ"ה עדיף משתי וערב אף דחזי לעשירים אלא מצד הוכחת הכתוב ילפינן סברא זו דמדאיצטריך והבגד לרבות שלש מכלל דלא אתי בק"ו ובזה מתורץ מה דמסיים הש"ס טעמא דכתביה קרא הא לא כתביה קרא לא אמרינן ק"ו שהוא לכאורה מיותר וכפל לשון ולפ"ז ניחא דדבר זה דאמרינן דלא אתי בק"ו הוא דילפינן מדאיצטריך קרא למיכתבי' אלא דקשה היא גופה קשיא דלא ניכתבי' קרא וממילא נדע בק"ו אמנם הדבר יבואר עפ"י מ"ש התוס' לקמן בסוף ד"ה אתי בק"ו וכו' אבל השתא דאיכא ק"ו גלי לן דבכל מקום דכתיב בגד הוי שלשה על שלשה. ולכאורה א"כ נימא נמי השתא דכתיב והבגד לרבות שלש נימא ג"כ דגלי דבכל מקום דכתיב בגד הוה נמי שלש על שלש וצריך לומר דאדרבא מדכתיב והבגד גלי לן דדוקא היכא דכתיב ריבוי הוה בכלל אבל היכא דכתיב סתם בגד לא הוי בכלל אבל שלשה דילפינן בק"ו ולא מריבויי הוה בכלל בגד נמצא לפי זה אי לא הוה כתיב ריבויי לשלש והוי אתי בק"ו א"כ בין לאביי ובין לרבא הוה נפיק חורבא דלרבא דאו בגד לרבות בשרצים שאר בגדים הוה מרבינן אפי' שלש על שלש דגם שלש הוי בכלל בגד ולאביי דמפיק לשלש על שלש בצו"פ לא הוה צריך רבוי שהרי אף דלא יליף שרצים מנגעים מ"מ ע"י הק"ו גלי לן דשלש בכלל בגד וא"כ הוי מיותר או דשרצים. וממילא היינו מוכרחים לומר דאו לרבות שאר בגדים להכי כתיב והבגד בהדיא לרבות שלש דלא תיתי בק"ו וממילא אינו בכלל בגד

רש"י בד"ה דכ"ע בין לאביי ובין לרבא להני תנאי. הנה רש"י דייק בלשונו להני תנאי מכלל דאיכא תנא דס"ל דשלש על שלש אפילו בצו"פ אינו מטמא בנגעים והדבר צריך תלמוד מי הוא התנא הזה. והנה כבר כתבתי לעיל דמה דאמר שלש על שלש לא אתי בק"ו לא שהסברא חיצונה הוא דלא אתי בח"ו אלא מהיא גופא שמענו דטעמא דכתבי' קרא בזה גלי לן דלא בק"ו וכבר כתבתי דהיא גופא קשיא לא נכתוב והבגד וממילא תשאר הסברא החיצונה דנלמדנו בק"ו. וכתבתי דא"כ ממילא יהיה בכלל בגד גם בשרצים ונטעה לרבא לרבויי שאר בגדים גם לשלש על שלש ולאביי לא נוכל לומר או לשלש בצו"פ שהרי הוא בכלל בגד ועל כרחין נוקי לשאר בגדים. אלא דאכתי קשה לאביי באמת לא נכתוב לא וה והנגד ולא או בגד בשרצים וממילא תיתי שלש בנגעים מק"ו ויהיה בכלל בגד גם בשרצים. ונראה בהקדם מ"ש התוס' להוכיח שיטת הרב פור"ת מדברי אביי ומדברי רבא אומר אני דמדברי אביי ליכא סייעתא ומדברי רבא לא מיבעי' דליכא סייעתא אלא אדרבא איכא תיובתא. דמדאביי ליכא סייעתא משום דעל כרחין או לשלש על שלש אתי' דאי לשלשה על שלשה זה אי אפשר ונקדים מה שיש לדקדק בדברי הגמ' דמקשה ואימא והבגד לרבות שלשה על שלשה וזה אי אפשר דממ"נ או בגד בשרצים אתי לרבות ועכ"פ מרבה לכל הפחות שלשה על שלשה בצו"פ וא"כ נילף נגעים מק"ו וליכא למימר שכן מטמא כעדשה דנילף ק"ו מש"ו כקושית הר"י קורבל בד"ה שכן. וליכא למימר שאר כלים יוכיחו דמה לשאר כלים שכן אינם נעשים אהל במחוברים אבל שלשה על שלשה שפיר נעשו אהל במחובר דאפילו טפח נעשה אהל במחובר. אך זה יש לדחות דאכתי איכא למימר שאר תירוצים של התוס' כמו בגד צבוע או בגד כותים יוכיחו. אבל קשה להיפוך או דשרצים אי ס"ד לשלשה על שלשה נילף שרצים בק"ו מנגעים וכך נילף מה שאר כלים שטהורים בנגעים טמאים בשרצים שלשה על שלשה שמטמא בנגעים ק"ו שיטמא בשרצים כקושית מהרש"א וליכא למימר שתי וערב יוכיח כתירוץ מהרש"א דמה לש"ו שכן אינו נעשה אהל במחובר תאמר לשלשה על שלשה שנעשה אהל במחובר אלא ודאי דאו לשלש אתי ועל שלש שפיר י"ל ש"ו יוכיח דהרי גם שלש אינו נעשה אהל במחובר וא"כ ליכא סייעתא מדברי אביי ומדברי רבא איכא אפי' תיובתא דהרי אי הוה כתיב בגד סתם בשרצים על כרחין אשאר בגדים קאי דאי אצו"פ אמאי קאי אי אבגד שלם או שלשה הרי ק"ו משאר כלים וליכא למימר ש"ו יוכיח דמה לש"ו שאינו נעשה אהל אלא ודאי אי אצו"פ קאי היינו שלש על שלש א"כ והבגד בנגעים למ"ל דהרי רבא יליף נגעים משרצים. אלא ודאי דקאי אשאר בגדים. אלא דאיכא למימר היינו בגד שלם וצריך או לרבות שלשה וליכא סייעתא ואדרבה תיובתא. דלהרב פור"ת דשלשה ובגד שלם שוה א"כ לרבא אייתר או לגמרי. אמנם י"ל דהא יותר מזה יש לדקדק לכל השיטות למה לי לאביי או דהרי בגד סתם דשרצים ע"כ לשלש על שלש דאי לשלשה לא לכתוב בגד כלל בשרצים ותיתי בק"ו משאר כלים דליכא למימר ש"ו יוכיח דמה לש"ו שכן אינו נעשה אהל. אלא ע"כ בגד סתם לשלש ואו למה לי ונראה משום דהתוס' כתבו בד"ה מה לשרצים וכו' דבשרצים לא מטמא ש"ו דילפינן מה שק טווי וארוג. והנה לכאורה משק ליכא למעוטי רק ש"ו של מעשה עיזים ומנ"ל למעוטי ש"ו של צו"פ בשר לים. וצ"ל דבגד דכתיב בשרצים איתקש ג"כ לשק וא"כ אי לא הוה כתי' בגד כלל אז אפילו ש"ו הוה ילפינן בשרצים ק"ו משאר כלים ואיצטריך בגד לאקושי לשק למעוטי ש"ו וכיון דבגד על כרחין למעוטי איכא למימר למעוטי ג"כ שלשה שאינו בכלל בגד ואיצטריך או לשלשה. ומנ"ל לאביי שלש אלא מ"כ כשיטת הרב פור"ת דשלשה ליכא למעוטי מבגד (ע"כ מצאתי):

תוס' ד"ה רשב"א ותנא דבי ר"י וכו' וא"ת כיון דבשאר בגדים אפי' שלשה טהור לרשב"א א"כ למה נקט שלש. והקשה הפ"י כיון שעדיין לא זכינו לסברת הרב פור"ת הוה לי' להתוס' להקשו' רבותא יותר דהוה ליה למינקט אפי' בגד שלם אמנם לשיטת התוס' לקמן (דף כ"ז ע"ב) ד"ה כל היוצא וכו' שהבאתי לעיל דיוצא מן העץ היינו מן העץ ממש ואין בכללו אלא שיפא וגמי ומפץ וכיוצא ואינהו ודאי לאו בכלל בגד הוא ואינו ראוי רק למדרס ושעורן למדרס ששה על ששה ולהכי לא נקט בגד שלם דאז אין מסככין בו דראוי למדרס אבל הקשו דהל"ל שלשה על שלשה ואין בו שיעור מדרס:

והנה לפי מה שכתבתי לעיל בתוס' ד"ה אין בו וכו' דאפי' לשיטת התוס' משכחת ביוצא מן העץ בגדים רכים מעמרניתא דאית ביה א"כ נסתר קושיתם כאן דלאביי ה"ל למימר אין בהם משום שלשה דא"כ איך הוי מצי למימר דמסככין והרי חזי למדרס וצריך לומר דאכתי הוי מצי למימר מסככין באם אינו מיוחד למדרס א"כ הדרא קושית הפני יהושע דהוה ליה להקשות אפי' מבגד שלם כיון שעדיין לא זכינו לסברת הר' פור"ת. ונראה דהתוס' ידעו מתירוצם דבא להורות רבותא דפשתן יש בו אפי' שלש על שלש. אלא שכוונתם בקושיא הנ"ל לפי דמשמע דחוץ מפשתן איירי באונין כדמסיק אביי ובתירוצם הוא שחידשו דעיקר מילתי' איירי בבגד, ומעתה מבגד שלם לא היו יכולים להקשות משום דהיא גופא קמ"ל כסומכוס והדיוק הוא מדמסיים חוץ מפשתן ולא קאמר חוץ מב"פ ואי הוה נקט ברישא דמילתא כל היוצא מן העץ אין בו משום בגד ה"א דלהכי סיים חוץ מפשתן ולא סיים חוץ מב"פ דבגד סתמי' בגד שלם. והוא בא לרבות בפשתן אפי' שלשה או שלש. אבל השתא דתנן משום שלש א"כ אפי' יסיים חוץ מב"פ ע"כ היינו שלש ומדסיים חוץ מפשתן ע"כ היינו אונין ולכך הקשו משלשה וגם בזה הוי מוכח אונין מדלא סיים חוץ מב"פ מאי אמרת דבגד סתמא בגד שלם הרי על כרחין בגד אינו בגד שלם שהרי התחיל בשלשה על שלשה שג"כ אינו בכלל סתם בגד לשיטת התוס'. מאי אמרת דה"א דהיינו שלשה א"כ גם השתא דתני חוץ מפשתן יש לומר שלשה שג"כ אינו בכלל סתם בגד וא"כ הוה ליה למימר חוץ מב"פ שלא נטעה דהיינו אונין אלא על כרחין שבאמת הוא אונין ושפיר הקשו ותירצו דהרבותא לענין שלש וגם בבגד מיירי עיקר הדברים:

ולסברת הרב פור"ת דשלשה הוי בגד קושית התוס' מתורצת וממילא דאי הוה תני שלשה הוה אמינא דלהכי לא מסיים חוץ מב"פ משום דבא לכלול אף שלש. ואם כן לא הוה ידעינן אונין:

ובזה נלע"ד לתרץ מה שיש להקשות דאכתי נשאר קושית התוס' לאביי דניתני שלשה לרבותא ומה שתירצו התוס' דקמ"ל דפשתן יש בו משום שלש זה לא שמענו דהרי ע"כ מה דמסככין בפשתן פחות משלש היינו אם גם היה מטוה לא היה בו כדי לארוג שלש דאל"כ כבר קבל טומאה כשהי' טווי ושוב לעולה אין מסככין בו כמו במטלניות במס' סוכה. ולפ"ז בארוג שלש על שלש שכבר הי' בו כשהוא מטוה שלש שהרי ארג ממנו שלש מנ"ל דמקבל טומאה ורשב"א אמר חוץ מפשתן נוכל לפרש חוץ מפשתן אעפ"י שאין בו ג"כ משום שלש אפ"ה אין מסככין בו כיון שכבר הי' ראוי לקבל טומאה קודם שנארג ודבר זה שאין מסככין בטווי' בלא"ה ידעינן מדסיים חוץ מפשתן וכדאביי בסוף הסוגיא:

ועל זה יש לתרץ דהיא גופה קמ"ל דפקוע שיעורייהו בשלש וע' בתוס' ד"ה השתא אלא דתינח לדברי ר"י שם אבל לתי' רשב"א שם דבש"ו אין שום סברא לטעות ובודאי סגי בשלש על שלש א"כ הדרא קושיא לדוכתא דניתני שלשה לרבותא בשאר בגדים ושתי וערב ממילא נדע מדסיים חוץ מפשתן ושיעור שתי וערב נדע מסברא וארוג שיטמא שלש על שלש גם עכשיו לא שמענו שהרי אף אם לא היה מטמא אכתי אין מסככין שכבר הי' ראוי לקבל טומאה בעודו מטוה:

ורציתי לומר שעיקר קושית התוס' מתחלה לא הי' אלא לר"י דאיהו ור"ת הם החולקים על פירש"י לקמן [דף כ"ז] במשנה דכל היוצא מן העץ וכו' דקנבוס וצמר גפן אינו בכלל יוצא מן העץ ולדידהו שלשה על שלשה ביוצא מן העץ לא חזי למדרס דלדידהו אין בכלל יוצא מן העץ אלא מחצלאות ומפץ [וכמוש"ל[ אבל לרשב"א איכא למימר דסובר כשיטת רש"י דגם קנבוס וצמר גפן יוצא מן העץ ואינהו בשלשה על שלשה חזי למדרס ואין מסככין בהו לכך לא נקט שלשה אמנם לפי מ"ש לעיל דאף לשיטת תוס'] יש בכלל יוצא מן העץ עמרניתא ואפ"ה מקשה דנימא שלשה ובלא חזי למדרס א"כ הדרא לרשב"א קושית התוס' לדוכתא:

אמנם לפי מ"ש לעיל דלשיטת הר' פורת בלא"ה לא קשיא דאי הוה תני שלשה לא הוה ידעינן דחוץ מפשתן היינו אונין והוה אמינא דהיינו שלש על שלש א"כ איכא למימר דהרשב"א סובר כשיטת הר' פורת: