|
⎯
טקסט הדף
ואין להן טענת בתולים הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מנה ואין להן טענת בתולין:
⎯
רש"יואין להן טענת בתולין. אין יכול להפסידה אותה מנה ולומר בחזקת בתולה נשאתיך והרי מקחי מקח טעות: גמ' עשאה מוכת עץ. נהי דאין ביאתו ביאה מיהו לא גרע מעץ הנתקע ולרבנן דפליגי אמוכת עץ כתובתה מנה וכן לענין כהן גדול דתנן (יבמות דף נט) לא ישא את מוכת עץ הא נמי אסירא ליה: אין מוכת עץ בבשר אדם. ואי בעולה לא הויא מוכת עץ נמי ליתא: באפי נפשה. בלא גברי דלא אמר רב יהודה משמיה דרב ומשמיה דשמואל אלא אינהו גופייהו איפלוג בה: וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ. ומדפלגינהו תנא לתרתי ולא איפלוג רבנן אלא במוכת עץ שמעת מינה אין מוכת עץ בבשר: הכי קאמר גדול הבא על הקטנה ולא כלום. אינה ביאה לדברי הכל הלכך כתובתה מאתים ולא איפלוג רבנן עלה דפחות מכאן כנותן אצבע בעין דתנן במסכת נדה (דף מד:) גבי בת פחותה מג' שנים ויום אחד מה הדמעה היוצאת ע''י אצבע באה אחרת תחתיה אף בתולים של פחות מכן חוזרין אחרים תחתיהם: וקטן שבא על הגדולה. מוכת עץ היא זו וכתובתה מאתים דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל מוכת עץ כתובתה מנה והא נמי דקא משוית לה מוכת עץ כתובתה מנה: כשהכיר בה. כשכנסה וכתב לה כתובה היה יודע שהיא מוכת עץ: מדמי לה לבוגרת. דקיימא לן שכלו בתוליה במס' יבמות (דף נט.) דקתני בבתוליה פרט לבוגרת שכלו בתוליה ואפי' הכי כתובתה מאתים: ולא כלום. דמקח טעות הוא ואפי' מנה אין לה: היא אומרת מוכת עץ אני. משנתנו היא: והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את. הנושא את האשה בחזקת בתולה ולא מצא לה בתולים היא אומרת מוכת עץ אני כו' ש''מ אית לה כתובה או מנה או מאתים דאי לית לה מאי נאמנת דקאמר רבן גמליאל אלמא מוכת עץ שלא הכיר בה יש לה כתובה תיובתא דרמי בר חמא דאמר לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום: אלא אמר רבא לר''מ בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים. ומתני' דקתני היא אומרת מוכת עץ אני וקא תבעה מאתים רבי מאיר היא: לרבנן הכיר בה מנה. ומתני' דהכא דקתני וחכמים אומרים מוכת עץ מנה כשהכיר בה: לא הכיר בה ולא כלום. והא לא מצינו למימר לר' מאיר הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה דאי במקח טעות מחזקינן ליה משום דלא הכיר בה לית לה מידי ואי לאו מקח טעות הוא אין חילוק בין הכיר ללא הכיר: והדר ביה רבא גר' ול''ג מההיא. והדר ביה רבא ממאי דאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום אלא בין הכיר בין לא הכיר יש לה מנה לרבנן ומאתים לר''מ ומתני' דהתם דברי הכל: הוצאת שם רע. ליענש מאה כסף אם שקר וליסקל אם אמת היה: בא לב''ד. זקוק לבוא לב''ד ואומר כו': ואמר רב חייא גרסי': ומותיב רב נחמן גר': נסתחפה שדהו. מזלך גרם כאדם שהמטר בא וסוחף את זריעתו ועוקרה: מקח טעות לגמרי משמע. ואין לה כלום: כי אמרה רב ששת להא שמעתתא. להאי זאת אומרת דלעיל דיש לה כתובה מנה: וקשיא להו. הא דאותבינן: ואמר רבא גרסי': ואלא קשיא הך. ואקשינן לרבא אלא קשיא הך דלעיל דקתני זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה: תריץ. לההיא דלעיל דכיצד הוצאת ש''ר תירוצא דתרצת לה לא תתרצה הכי אלא הכי אם יש עדים כו': נמצאת. לא הכיר בה משמע וקא מתרץ רבא יש לה כתובה מנה אלמא הדר ביה מההיא דלעיל דהא איהו אמר לרבנן ולא כלום וכרבי מאיר נמי לא תוקמה דהא רבי מאיר מאתים קאמר: ויש לה עדים שלא נסתרה. רבותא אשמעינן דאפי' הכי אין השני יכול לטעון טענת בתולים להפסידה כתובתה ולימא מקח טעות הוא: שהרי כנסה ראשון. ועליו לדעת שנבעלה:
⎯
תוספותושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר. בלא השיר בתולין איירי דאי בהשיר למה יש לה להיות פחותה ממוכת עץ: לרבנן הכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום. ומתני' ר''מ היא ולא רבנן ואם תאמר אמאי לא קאמר לרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה כדקאמר במסקנא ותיתי מתניתין לדברי הכל וי''ל דלא ניחא ליה למימר הכי דכיון דרבנן מדמו לה לבעולה הויא בלא הכיר בה כמו כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה וסבירא ליה דלית לה ולא כלום ובמסקנא סבר הא דמדמו לה לבעולה היינו לענין מנה אבל מקח טעות לא הויא כמו בעולה דאינו מקפיד כ''כ במוכת עץ שיהא מקח טעות: הדר ביה רבא מההיא. אבל מהא לא בעי למימר דהדר ביה משום דמקח טעות לגמרי משמע וא''ת מנא לן דהדר ביה ממה שאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום נאמר שחזר בו ממה שאמר לא הכיר בה לר''מ מאתים אלא נפרש לא הכיר בה מנה ונוקי ברייתא כרבי מאיר וי''ל כדפי' לעיל בקונטרס דאין זה סברא דאי חשיב מקח טעות לא יהא לה כלום ואי לא חשיב מקח טעות למה לא יהא לה מאתים כיון דמדמה לה לבוגרת דאטו לבוגרת פוחתין לה מכתובתה: +
רשב"אגמרא,מתיב רב הושעיא גדול הבא על הקטנה וכו'. וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מאתיים, דאלמא מדתניא ר' מאיר תרתי ושבקי רבנן לקטן שבא על הגדולה כתובתה מאתיים (עי' שיטה לר"ן). מחלוקת בשהכיר בה, דרבי מאיר מדמי לה לבוגרת. ולאו לגמרי מדמינן לה לבוגרת, דהא בוגרת בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מאתים, ומוכת עץ דברי הכל בשלא הכיר בה ולא כלום, אלא כיון שהכיר בה לר' מאיר ולא הטעתו במעשה שאירע בה כתובתה מאתים דהא לא בטל חינה הואיל ולא נעשה בה מעשה באיש, אבל בשלא הכיר בה אין לה ולא כלום, דהכאת עץ מילתא דלא שכיחא היא ולא רמי לה איניש אדעתיה לאתנויי עלה ולכך אין לה ולא כלום, אבל בוגרת בין כך ובין כך מאתים, שהרי כאלו הטעתו דעלה דידיה רמיא לאיתנויי והיא לא הטעתו ולכך בין כך ובין כך כתובתה מאתיים. אלא שמע מינה הדר ביה רבא מההיא שמע מינה. והשוה מדותיו, דלרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר כתובתה מנה, ולרבי מאיר בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מאתים. והא דלא הדר ביה רבא מההיא דר' מאיר ולימא דלר' מאיר הכיר בה מאתיים, לא הכיר בה מנה, וברייתא כרבי מאיר, משום דכין דלר' מאיר בשהכיר בה מאתיים, אם איתא דלא הכיר בה פוחתין לה כלל אלמא רבי מאיר כהטעאה גמורה חשיב לה ומקח טעות הוא, ובהטעתו אין שיתותו במדה לומר מחמת טעותה נפחות לה קצת וניתן לה קצת, אלא אי טעות הוא לית לה ולא כלום נכנסת בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאין לה ולא כלום דמקח טעות לגמרי משמע, ואי לאו בטעות הוא כתובתה מאתים דלמה אתה בא לפוחתה מדינא. כנסה ראשון לשם נישואין, ויש לה עדים שלא נסתרה וכו'. אין השני יכול לטעון טענת בתולים שהרי כנסה הראשון. +
ריטב"אאמר רמי בר חמא מחלוקתן מדקא מדמינן מוכח עץ לבתול' ובוגרת ולא משני שאני מוכת עץ דפתחה סתום שמעינן דמוכת עץ פתוח כדרוסת איש והיינו דתנן היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ש"מ פתח פתוח כדרוסת איש וכן אמרינן בירושלמי הפתח פתוח בין בעץ ובין באדם וה"ת לבוגרות כדאמרינן לקמן במכילתין: מתיב ר"נ היא אומרת מוכת עץ אני אלמא מוכת עץ אע"פ שלא הכיר בה יש לה כתובה דליכא למימר מוכת עץ אני תחתיו קאמר' דא"כ ה"ל למיתני הכי בהדיא כדקתני משארסתני. וא"ת מנ"ל דבלא הכיר בה מיירי דלמא ה"ק מוכת עץ אני והכרת בי וי"ל דא"כ מאי האי דמהדר והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את היה לו לומר לא הכרתי בך ומיהו ע"כ רמי בר חמא הכי היה מפרש למתני' וכך תירצו בירושלמי אליבא דרמי בר חמא היא אומרת מוכת עץ אני והכי התניתי עמך והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ולא התניתי עמך כלום ובתלמוד דילן משמע להו דהא פי' רחוק מטעמא דאמרן ולהכי לא פריק לה ולא מידי אלא אמר רבה לר"מ בין הכיר בה ובין לא הכיר בה מאתים לרבנן הכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום פי' ומתני' דהיא אומרת מוכת עץ אני ויש לי מאתי' לר"מ היא דהא מתני' בלא הכיר בה מיירי וליכא למימר לר"מ בהכיר בה מאתים כדקתני במתני' ר"מ אומר מוכת עץ מאתים אבל לא הכיר בה ולא כלום דהא קתני והיא אומרת מוכת עץ אני ויש לי ולא מצריכה למימר נמי לא הכיר בה מנה משום דמשמע ליה דאי איכא מוכת עץ קפידא דמקח טעות אפילו הכיר בה נמי אית בה קפידא וה"ל למימר הכיר בה מנה ותו דכל היכא דאיכא מקח טעות במוכת עץ שלא הכיר בה מקח טעות הוא לגמרי ולית לה כלום והא דקאמר לרבנן הכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום ולא קאמר דלרבנן בין הכיר בה ובין לא הכיר בה מנה ואתיא מתני' דהיא אומרת מוכת עץ אני אפילו לרבנן וי"ל דמשמע להו דכיון דקפדי רבנן במוכת עץ אפי' הכיר בה אין כתובתה שלימה היא הנותנת דבשלא הכיר בה מקח טעות חשיב לה ואין לה כלום דמקח טעות לנמרי משמע: גרסינן והדר ביה רבא מההיא דתניא ורש"י ז"ל לא גרס מההוא דמהא דהכא הדר ביה ולא מההיא דהתם דמסייע לי' מתני' כדקתני והיה מקחו מקח טעות כדפריש ואזיל ולגרסו' הספרים י"ל והדר ביה רבא מההיא דתניא דכתב מעיקרא בת סקילה היא כלימר דאפ"ת שזו אין לה התראת כיון שאם זינתה תחתיו בת סקילה היא כי איכא עדים והתראה כי ליכא נמי אין לה כתובה מאתים דכל מזנה אין לה כתובה לגוזמה נקטיה בת סקילה והא ודאי רבנן היא פירוש דלר"מ אפילו לא הכיר בה כתובתה מאתים כדאמר רבא לעיל כדתריץ הכא והיינו דניחא ליה לאוקמי להא כרבנן ולמפרך מדרבנן ולא לאוקמי כר"מ ולמיפרך מדר"מ אדר"מ דמשמע לן דטעמא דיליה איכא למימר דכיון דלר"מ הכיר בה מאתים לא חשיב לה קפידא דבשלא הכיר בה נמי תהא מאתים דלא חשיב קפידא ותו ק"ל דהא מתני' שקלי וטרי לתרוצי דרבנן היא ולא כר"מ דלית הלכתא כוותיה והא רבא הוא דאמר אלא ודאי הדר ביה מההיא דלעיל דטעמא דפריש וקמ"ל דהא מתני' דמתרץ לא מיירי במוכת עץ ורבא הוא דמוקי לה הכא לתרוצי כשנמצאת מוכת עץ לוקמה כשהכיר בה ואפי כרבנן ויש לומר דהא לא אפשר דכולה מתני' בשנכנסה לחופה בחזקת בתולה כדקתני כיצד הוצאות שם רע וזה נראה לי ברור: תנו רבנן כנסה לשם נשואין אמר רבא זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. פי' דהא בחזקת בתולה כנסה הכא כיון שיש לה עדים שלא נבעלה ואפ"ה כשנמצאת בתולה יש לה מנה. וא"ת הא רבא דאמר לעיל מקח טעות לגמרי משמע וכ"ת שזאת אומרת קאמר ופליגי אמתני' והא באידך מתנ' לה אמתני' וי"ל דהא לעיל לבתר דהדר רב אשי בסמוך ואטעיי' סבר רבה דודאי מקח טעות לגמרי משמע רב אשי אמר לעולם אימא לך בעלמא לית ליה כלל ושאני הכא שהרי כנסה ראשון וכיון שכנסה ראשון לא כנסה זה בחזקת בתולה וחושש זה שמא טעו העדים שהוא ביאה א"נ כדמפרש טעמא בירושלמי שכיון שהכניסה בטל חינה ואיכא למידק ולרבא מאי דקתני שהרי כנסה ראשון והאי מוכח כרב אשי ונ"ל דרבא סבר דעל כן כיון שהעידו עליה העדים ובחזקת בתולה כנסה זהאלא דתנא הכי קאמר דאע"ג דמצא בעולה והטעתו אין מקום לטענות בתולים להפסידה כתובתה שהרי כנסה האחד ובטל חינה ואפי' הכי בתולה שלימה אין לה אלא מנה. וא"נ כי נמצאת בתולה נמי מאן דטען עלה איהו אמר מנה ואיהי אמרה מנה והיינו דדייק רבא שפר דכיון דקתני דאין בין טענות בעולה לטענות בתולה כלום באשה זו אע"פ שהוא בחזקת טעות א"כ כל אשה שנכנסה בחזקת בתולה ושיצאת בעולה יש לה כתובה מנה וכן תירץ השר וזהו נכון: +
המאיריקטן פחות מבן תשע הבא על הבתולה כשם שלא עשאה מוכת עץ לענין כתבה וכתבתה מאתים כמו שביארנו כך לא עשאה מוכת עץ ליפסל לכהן גדול ר"ל שאע"פ שכהן גדול אסור במוכת עץ בזו מיהא מותר שאין מוכת עץ בבשר וכל שלא נקראת בעולה אף מוכת עץ אינה וכן אמרו בששי של יבמות דף נ"ט ע"ב שהנבעלת לבהמה מותרת לכהן גדול אלא שזו יש שמפרשים אותה בשלא כדרכה כמו שיתבאר שם ובתלמוד המערב נדרים פ"ו ה"ח שנינו במה שאמר שפחותה מבת ג' שנים ויום אחד שבתוליה חוזרין אמר ר' בון אקרא לאלהים גומר עלי בת שלש שנים ויום אחד ונמלכו בית דין לעברו הבתולים חוזרין לא נמלכו לעברו אין הבתולים חוזרין ופירוש הדברים שכל השנים האמורים לתינוק ולתינוקת ולערכין ולכל דבר אינם אלא שנות החמה ולא שנות הלבנה אלא שנים פשוטות ומעברות מתקנות על סדר העבור בהשואת שנות הלבנה עם שנות החמה ומתוך כך אם היום הוא כ"ט באדר והיא היום בת שלש שנים ויום אחד אם נמלכו בית דין לעבד את החדש הרי לא נשלמה שנתה ודנין אותה בדין בתוליה חוזרין לכל דבר וזהו אלהים גומר עלי שאין הגמר תלוי אלא בבית דין לפי סדר עבוריהם ואמרו עוד שם על מה שאמרו במשנתנו בקטן הבא על הגדולה שכתבתה מאתים גדול הבא על הקטנה ניחא שהרי בתוליה חוזרין קטן הבא על הגדולה הרי אין בתוליה חוזרין כלומר והאיך כתבתה מאתים אחר שאין לה בתולים אמ"ר אבהו תפתר שבא עליה שלא כדרכה שאין כאן ביאה מצד קטנותו ולא חסרון בתולים מצד שלא כדרכה אמ"ר יוסא אפילו תימא מכדרכה קטן ביאתו ביאה בתמיהה אין בו כח ליגע בסימנין כלומר ואין כאן לא ביאה ולא חסרון בתולים ותני כן מעשה שעברה ובתוליה קיימין וכן אמרו שם הנבעלת מן הקטן וממי שאינו איש כלומר מן הסריס כשירה לכהנה תני ר' חלפתא אף לכהן גדול ומתוך דברים אלו למדו קצת מפרשים שיש בזו טענת בתולים ונבעלה מגדול שלא כדרכה מיהא שפסולה לכהן גדול יראה שאין כתבתה אלא מנה וכן שאין לה טענת בתולים על דרך בתולה מן הנשואין ובתוספות פירשו בסוגיא זו דרכים אחרים וכתבו אין מוכת עץ בבשר כשלא השיר בתוליה הא אם השירן אינה פחותה ממוכת עץ על הדרך שביארנו לדעת קצת בששי של יבמות בענין נבעלה לבהמה והדברים רופפים: כיצד הוצאת שם רע ליענש במאה כסף בא לבית דין ואומר לא מצאתי לבתך בתולים אם יש עדים שזינתה תחתיו נסקלת ואם הוזמו יסקלו והוא לוקה ונותן מאה כסף לא הוציא עדים שזינתה תחתיך אלא שנמצא שזינתה תחלה אין לה כתבה כלל שכל שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתבה כלל ואם משארסה נאנסה נסתחפה שדהו וכתבתה מאתים: זה שביארנו במשנה על בתולה מן הנשואין שאין לה טענת בתולים ושכתבתה מנה פירושו אפילו כשיש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון או שנסתרה ולא שהתה עמו כדי טומאה שאע"פ שסמך זה על העדים ובחזקת בתולה כנסה על אותו סמך מכל מקום הואיל וידע שלחפה נכנסה אין לו בה שום טענה להפסיד כתבתה שהרי כתבתה מוכחת לו שבעולה היא הואיל ואין לה אלא מנה וכן לדעת קצת שמאחר שהעדים לא הוזמנו לכך לא דקדקו בעדותם כל כך הא מכל מקום לאסרה עליו כל שהיא אשת כהן שאין בה אלא ספק אחד אסורה לו שמא זינתה תחתיו אלא אם כן בעל סמוך לקדושין: +
תוספות רי"דאיתמר קטן שבא על הגדולה רב אמר עשאה מוכת עץ. פי' דכיון שהוציא בתוליה אע"ג שאין ביאתו ביאה לא גרע מעץ הנתקע וכתובתה מנה לרבנן ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר פי' בבשר אדם. ואי בעולה לא הויא מוכת עץ נמי לא הויא והרי היא כאילו מיעכה היא באצבעה שהממעכת בתוליה באצבעה לא הפסידה מאתים דדוקא דרוסת איש ומוכת עץ לרבנן הפסידה המאתים אבל במיעוך לא הפסידה המאתים כיון שאין כוונתה אלא שלא להצטער תחת בעלה ובמוכת עץ דפליגי רבנן משום דהוי שלא לדעתה ומיסניא בהכי. אמרי' בפ' ד' אחין כל הני מיעכות של בית ר' תמר שמן וקי"ל כשמואל בדיני: אמר רמב"ח מחלוקת כשהכיר בה. פי' כשכונסה וכתב לה כתובה היה יודע שהיא מוכת עץ דר"מ מדמי לה לבוגרת פי' דקי"ל דכלו בתוליה ואפ"ה כתובתן מאתים ורבנן מדמו לה לבעולה ור"מ אדמדמי לה לבוגרת לדמו לה לבעולה בעולה איתעביד בה מעשה (בוגרת) [בידי אדם הא] לא איתעביד בה מעשה ורבנן אדמדמו לה לבעולה לדמו לה לבוגרת בוגרת לא איתעביד בה מעשה כלל הא איתעביד בה מעשה. אבל לא הכיר בה ד"ה ולא כלום פי' שמקח טעות הוא. ורבא אסיק דבין הכיר בה ובין לא הכיר בה לר"מ כתובתה מאתים לרבנן כתובתה מנה. וקי"ל כרבנן ולא כר"מ דיחיד ורבים הלכה כרבים: מתני' בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנשואין כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים. הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על ג' שנים ויום א' כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים. פי' בתולה מן הנשואין וכגון שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת בעולה קיימא משעה שנכנסה תחתיו וכתובתה מנה אם נשאת לאחר סתם ואין להם טענת בתולים להפסידה אותה מנה ולומר בחזקת בתולה נשאתיך והרי מקחי מקח טעות: תנו רבנן כנסה הראשון לשם נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה או שנסתרה אלא שלא שהתה עמו כדי ביאה אין השני יכול לטעון טענת בתולים פי' להפסידה מנה הראוי לאלמנה מן הנשואין שהרי כנסה הראשון. ואע"פ שהעדים מעידין אינו יכול לטעון. +
הרא"ההגדול שבא על הקטנה. וקטן שבא על הגדולה. ומוכת עץ כתובתן מאתי'. דברי ר' מאיר וחכמים אומרי' מוכת עץ כתובתה מנה. בתולה אלמנ' גרושה וחלוצה מן הנישואין כתובתן מנה. ואין להם טענת בתולים. הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ונשתחררו ונתגיירו יתירות על בנת שלש שנים יום אחד. כתובתן מנה. ואין להם טענת בתולים. קטן שבא על הגדולה. רב אמר עשאה מוכת עץ. ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר. והלכת' כוותי'. הא דאמר רבא ה"ק גדולה הבא על הקטנה ולא כלום. דפחות מכן כנותן אצבע בעין דמי. לא צריכ' לן הא בערך תירוצא. אלא איידי דאתי לפרושי למתני' פרש לה כולה. ודכוותא בתלמודא: אמר רמי ב"ח מחלוקת בהכיר בה. דר' מאיר מדמי לה לבוגרת. ורבנן מדמי לה לבעולה אבל לא הכיר בה ד"ה ולא כלום. מתיב רב נחמן היא אומר' מוכת עץ אני ויש לי וכו'. ליכא לפרושי דה"ק היא אומרת מוכת אני וכך התניתי עמך. דא"כ ת"ל מתני' ברי וברי. ובהא לא אמר ר"ג דמהימנא. ודלא כדברי הירושלמי: והכי מוכח מתני' דקתני ל"כ אלא דרוסת איש את. ולא קתני לא התניתי עמי. אלא אמר רבא לר"מ בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים. לרבנן הכיר בה מנה. לא הכיר בה ולא כלום. ואסיקנא אלא לאו ש"מ הדר בי' רבא מההיא והכי הו' דקאמר. לר"מ בין הכיר בה. בין לא הכיר בה מאתי'. ולרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה. ומתניתא רבנן דקתני נמצא' מוכת עץ יש לה כתובה מנה ומתניתי' דקתני היא אומר' מוכת עץ אני ויש לי. בין לרבנן בין לר"מ ולר"מ יש לי מאתי'. ולרבנן מנה. וכ"ת אמאי לא מוקי למתנית' אפי' לר"מ ואימ' הכי לר"מ הכיר בה מנה ואתיאן מתני' ומתניתא בין לר"מ ובין לרבנן. י"ל דהא לא אפשר לר"מ. דממ"נ אי מקח טעות הוא כולהו מאתן אית לה ובירושלמי כפלוגת' דידן. +
שיטה מקובצת גמרא קטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ. כלומר לא שתהא ביאת קטן משרת בתולים כהכאת עץ אלא דוגמא נקטיה כמו שזו אין כתובתה אלא מנה לרבנן כך זו אין כתובתה אלא מנה. ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר דבבשר או עשאה בעולה גמורה או לא עשה ולא כלום דהא אינו משיר בתולים וזו כיון שלא עשאה בעולה גמורה אף הוא לא עשה ולא כלום. הרשב"א ז"ל: מתיב רב אושעיא גדול שבא על הקטנה וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתן מאתים. לכאורה משמע דעיקר קושייתו היינו מדפליגי רבנן במוכת עץ ואמרי מוכת עץ כתובתה מאתים ולא פליגי אקטן שבא על הגדולה ואי הכי קשיא חדא דה"ל לר' אושעיא לאתויי מילתא דרבנן דהיינו עיקר תיובתא ועוד למה ליה לאיתויי גדול שבא על הקטנה. ונ"ל לפרש דהכי מותיב מדקתני גדול שבא על הקטנה וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ דפלגינהו תנא בתרתי ולא אפלוג רבנן אלא במוכת עץ שמעת מינה אין מוכת עץ בבשר ואין לך לומר דדילמא פליגי רבנן במוכת עץ וכל שכן בקטן שבא על הגדולה דמפגמא טפי דמוכת עץ לא איתעביד בה מעשה בידי אדם וקטן שבא על הגדולה איתעביד בה מעשה בידי אדם דהא קתני גדול שבא על הקטנה וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ וגדול שבא על הקטנה פשיטא טפי דכתובתה מאתים דהא בתוליה חוזרין בהדה קתני קטן שבא על הגדולה ושוב קתני ומוכת עץ ותנא לא זו אף זו קתני אלמא דגריע מוכת עץ מקטן שבא על הגדולה ולא אפלוג רבנן אלא במוכת עץ ש"מ דדוקא במוכת עץ פליגי, כנ"ל: אמר רבא ה"ק גדול שבא על הקטנה ולא כלום וכו'. איכא למידק אמאי קאמר ה"ק והא קא מיחסר מתני' טובא והילכך ה"ל למימר תניא ונ"ל דהכי קאמר הא דקתני מתני' וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ לאו בבא באפי נפשה היא מאי דתני מוכת עץ אלא ה"ק וקטן שבא על הגדולה מוכת עץ היא כתובתה מאתים דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל מוכת עץ כתובתה מנה והא נמי דהא הויא לה מוכת עץ כתובתה מנה ע"כ. ואין להקשות דא"כ אף אנו נאמר דאפי' גדול הבא על הקטנה נמי הויא מוכת עץ דהא כי קתני ומוכת עץ אתרתי בבי קמייתא קאי והילכך איכא למימר דחכמים פליגי נמי אהך ואילו רב לא קאמר אלא קטן שבא על הגדולה דוקא דהא ודאי ליתא דפשיטא ודאי דלא קאי עלה דגדול הבא על הקטנה מאי דתני ומוכת עץ משום דגדול הבא על הקטנה אינה ביאה כלל לדברי הכל דה"ל כנותן אצבע בעין וכמו שהאריך רש"י ז"ל בזה ולהכי איצטריך לפרושי בשנוייא טעמא דגדול הבא על הקטנה. והרא"ה ז"ל כתב וז"ל הא דאמר רבא ה"ק גדול הבא על הקטנה ולא כלום דפחות מכאן כנותן אצבע בעין לא צריכא לן בערך תירוצא אלא איידי דאתי לפרש למתני' פריש לה כולא ודכותא בתלמודא. ע"כ: מחלוקת כשהכיר בה. כתב רש"י ז"ל כשהכיר בה. כשכנסה וכתב לה כתובה הוא ידע שהיא מוכת עץ. פירוש אע"ג דכשנתקדשה לו לא הכיר בה. וכתבו תלמידי הרב ר' יונה ז"ל הכיר בה פירוש שהודיעו לו בפירוש ואמרו לו שהיא מוכת עץ, ע"כ: מדמי לה לבוגרת. ולאו לגמרי מדמינן לה לבוגרת דהא בוגרת בין הכיר בה בין לא הכיר בה כתובתה מאתים ומוכת עץ דברי הכל בלא הכיר כתובתה ולא כלום אלא כיון שהכיר בה לר"מ ולא הטעתו במעשה שאירע בה כתובתה מאתים דהא לא בטל חינה הואיל ולא נעשה בה מעשה באיש אבל בשלא הכיר בה אין לה ולא כלום דהכאת עץ מילתא דלא שכיח הוא דלא רמי איניש אדעתא לאתנויי עלה ולכך אין לה ולא כלום אבל בוגרת בין כך ובין כך מאתים דעליה דידיה רמיא לאתנויי והיא לא הטעתו ולכך בין כך ובין כך כתובתה מאתים ולרבא דאמר בין הכיר בה בין לא הכיר בה לר' מאיר מאתים משום דמדמה לה לבוגרת לגמרי דלאו טעותא איכא כלל דהא לא בטל חינה ורבנן מדמו לה לבעולה לגמרי דהכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום כמו כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאין לה כלום דכיון דבטל חינה כהטעאה גמורה חשבינן לה אבל למסקנא דאסקא רבא לרבנן בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מנה טעמא לפי שאינה הטעאה גמורה משום דלא בטיל חינה לגמרי כבעולה דמזוהמת היא בפניו. הרשב"א ז"ל: מתיב רב נחמן היא אומרת מוכת עץ אני וכו'. וא"ת ודילמא מוכת עץ אני תחתיך היא דקא אמרה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל היא אומרת מוכת עץ אני. משנתינו היא. פי' דמאי דקאמר מוכת עץ אני היינו לומר ודיני כמה דתנינן במתני' דהכא ומעיקרא תני הכא דינא דמוכת עץ ושוב תני היא אומרת מוכת עץ אני ודינא כמה דתנינן הילכך לא מצית למימר דמוכת עץ אני תחתיך קאמרה דבהכי לא מיירי מתני' דהכא כלל וא"ת א"כ דילמא הכי קאמרה מוכת עץ אני והכרת בי דהא מתני' דהכא בהכיר בה מיירי לרמי בר חמא ויש לומר דלהכי כתב רש"י והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את. הנושא את האשה בחזקת בתולה ולא מצא לה בתולים היא אומרת מוכת עץ אני כו' אלמא מוכת עץ הכיר בה יש לה כתובה וכו', ע"כ. פי' דמאי דקאמר היא אומרת מוכת עץ אני קאי ארישא דאידך מתניתין דקתני הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' אלמא משמע ראייה דלא הכיר בה כנ"ל. ומיהו מצאתי בגמ' קלף ישנות דגרסי הכי מתיב רב נחמן היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי אלא אמר רבא וכו' ותו לא וזאת היתה גירסת רש"י ז"ל ולכך איצטריך לומר משנתינו היא והכין גרסי כל המפרשים ז"ל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. ובשיטה ישנה כתוב מתיב וכו' ויש לי, ואין לפרש היא אומרת מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתים דא"כ הוה ליה למימר לא כי אלא עד שלא ארסתיך וכו'. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל מתיב רב נחמן היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי פירוש אלמא מוכת עץ יש לה כתובה אף על פי שלא הכיר בה דליכא למימר דמוכת עץ אני תחתיך קאמרה א"כ הוה ליה למתני הכי בהדיא כדקתני משארסתני נאנסתי וא"ת מנא לן דבלא הכיר בה מיירי דדילמא ה"ק מוכת עץ אני והכרת בי וי"ל דא"כ מאי האי דמהדר והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את הול"ל לא הכרתי בך ומיהו ע"כ רמי בר חמא הכי מפרש לה למתניתין וכן תירצו בירושלמי אליבא דרמי בר חמא היא אומרת מוכת עץ אני והכי התניתי עמך והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ולא התנית עמי כלום ובגמרא דילן משמע להו דהאי תירוצא דחיקא הוא מטעמא דאמרן ולהכי לא פריקו לה מידי וכו'. ע"כ: אלא אמר רבא בין הכיר בה וכו'. משמע ליה דרבא אתא לתרוצי מתני' ואתא נמי לאוקמי מאי דקאמר רמי מחלוקת כשהכיר בה וכו' במידי דאף על גב דלא מצינן לתרוצי לדדמי בכוליה מיהו במקצת דבריו שפיר מיתרצא והכי קמהדר רבא למימר דחילוקיה דרמי בין הכיר ללא הכיר הכי מיתוקם מחלוקת כשהכיר בה פי' לא נחלקו ר"מ וחכמים דר"מ אמר מאתים ורבנן אמרי מנה אלא כשהכיר בה אבל בלא הכיר בה לא נחלקו חכמים לומר מנה אלא לדעת חכמים ולא כלום והכין איכא לדיוקי מלשונו של רש"י ז"ל דמעיקרא כתב תיובתא דרמי בר חמא דאמר לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום. פי' כי איתותב היינו מאי דקאמר לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום מיהו מאי דקא מפליג בין הכיר ללא הכיר לדעת חכמים בדוכתיה קאי דהכיר בה מנה ולא הכיר בה ולא כלום שוב כתב אלא אמר רבא לר"מ בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים. ומתני' דקתני היא אומרת מוכת עץ אני וקא תבעה ר"מ היא. לרבנן הכיר בה מנה. ומתניתין דהכא כשהכיר בה אבל לא הכיר בה ולא כלום והא לא מצית למימר הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה דאי במקח טעות מחזקינן לה משום דלא הכיר בה לית לה מידי ואי לאו מקח טעות הוא דאין חילוק בין הכיר ללא הכיר ע"כ. כך היא הנוסחא בפירושי רש"י ז"ל המדוייקים הא קמן דמאי דקאמר רבא בין הכיר בה ובין לא הכיר בה לר"מ מאתים היינו כדי לתרוצי מתני' דקתני היא אומרת מוכת עץ וכו' ומאי דקאמר שוב לרבנן הכיר בה מנה וכו' היינו לאוקמי במידי חילוקיה דרמי בר חמא דקאמר מחלוקת כשהכיר וכו' וכדכתיבנא והוקשה לו לרש"י ז"ל דהא מצינן לתרוצי למתניתין ולאוקמי חילוקיה דרמי בר חמא במידי בגונא אחריתי והיינו דנימא לרבנן הכיר בה מנה ומתני' דקתני היא אומרת מוכת עץ אני מיתוקמא שפיר בין לר"מ בין לרבנן וחילוקיה דרמי בר חמא נימא הכי מחלוקת בשלא הכיר בה אבל הכיר בה דברי הכל מאתים אבל לא הוקשה לו לרש"י ז"ל דלר"מ נימא הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה חדא דא"כ מאי דקאמר רמי בר חמא מחלוקת בשהכיר וכו' לא מיתוקמא כלל דבין בהכיר בה ובין לא הכיר בה פליגי דהכיר בה לרבנן מנה ולר' מאיר מאתים ובלא הכיר בה לר"מ מנה ולרבנן ולא כלום ועוד דכיון דאמרינן דלר"מ אין חילוק בין הכיר ללא הכיר דלאו פגומה היא כלל א"כ מאיזה טעם תיקשי לן דנימא וניפלוג בינייהו דבשלמא לרבנן דמחלקי בינייהו איכא לאקשויי דהא מפלגת בינייהו בהכי תפלוג בהכי כי היכי דתיקו מתני' דהיא אומרת מוכת עץ כדברי הכל אבל לר' מאיר ליכא לאקשויי ועוד דמאי עדיפותא איכא למימר דלר"מ הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה כיון דסוף סוף לא מיתוקם מתני' דהיא אומרת מוכת עץ אני דמיירי בלא הכיר אלא כר' מאיר אבל אם הקושיא לרבנן ניחא דעדיף לן לאוקומי מתני' ככ"ע וכדכתיבנא ותירץ רש"י ז"ל קושייתו דלא מצינן למימר הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה דאי במקח טעות מחזקינן ליה וכו' כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל: וז"ל הריטב"א אלא אמר רבא לר"מ בין הכיר בה כו'. פי' דמתני' דהיא אומרת מוכת עץ אני ויש לי ר"מ היא דהא מתני' בלא הכיר בה מיירי וליכא למימר דלר"מ הכיר בה מאתים כדקתני במתני' ר"מ מוכת עץ מאתים אבל לא הכיר בה ולא כלום דהא קתני היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי ולא מצי למימר נמי לא הכיר בה מנה משום דמשמע ליה דאי איכא במוכת עץ קפידא דמקח טעות אפילו הכיר בה נמי איכא קפידא וה"ל למימר הכיר בה מנה ותו דכל היכא דאיכא מקח טעות במוכת עץ שלא הכיר מקח טעות לגמרי היא ולית לה כלום והא דקאמר לרבנן הכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום ולא קאמר דלרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה ואתיא מתני' דהיא אומרת מוכת עץ אני אפילו לרבנן יש לומר דמשמע ליה דכיון דקפדי רבנן במוכת עץ דאפילו כי הכיר בה אין כתובתה שלימה היא הנותנת בשלא הכיר בה מקח טעות חשבינן לה ואין לה כלום דמקח טעות לגמרי משמע. ע"כ: והדר ביה רבא. כתב רש"י ז"ל והדר ביה רבא גרסינן ולא גרסינן מההיא. והדר ביה רבא ממאי דאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום אלא בין הכיר בין לא הכיר יש לה מנה לרבנן ומאתים לר"מ ומתני' דהתם דברי הכל, ע"כ. פי' הוקשה לו לרש"י ז"ל דלפי שיטתו דאקשי לעיל דאתא רבא לתרוצי מתני' ולאוקמי חילוקיה דרמי במידי מעתה לא שייך לישנא דהדר ביה דמשמע דמעיקרא אליבא דנפשיה קאמר לה אבל לשיטת התוס' ניחא ולכך כתב רש"י ז"ל והדר ביה רבה גרסינן פי' דשפיר גרסינן והדר ביה והיינו לגבי מאי דאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום וכדמסיים ואזיל וכתב עוד ול"ד מההיא דמשמע דמההיא דתניא הוא דהדר ביה והא ודאי ליתא וכדבעינן למכתב קמן בס"ד, כנ"ל. וכן אנו רגילין לפרש בכל מקום שאומר רש"י ז"ל ה"ג ול"ג משום דהויא לשון מיותר: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל גריס והדר ביה רבא מההיא דתניא וכו'. ורש"י ז"ל לא גריס מההיא דמהא דהכא הדר ביה ולא מההיא דהתם דמסייע ליה מתני' דקתני והיה מקחי מקח טעות כדמפרש ואזיל ולג"ה יש לפרש והדר ביה רבא מהא דתניא וכדמוכח דלההיא דתניא וכו', ע"כ. ודחיקא האי תירוצא דלמה ליה לאורוכי ולמימר מההיא והנכון דל"ג הא: בת סקילה היא. כלומר דאפילו תימא שזו אין לה התראה דכיון שאם זינתה תחתיו בת סקילה היא כי איכא עדים והתראה כי ליכא מיתה נמי אין לה כתובה דכל מזנה אין לה כתובה ולגוזמא נקטיה בת סקילה היא. הריטב"א ז"ל: הכי קאמר אם יש עדים שזינתה תחתיו וכו'. והא דלא קאמר חסורי מחסרא והכי קתני משום דאין צריך לחסר דהא ודאי דה"ק אם יש עדים שזינתה תחתיו וכו' פי' ולא הוצרך לפרש מה דינה אלא ללמדנו כיצד הוצאת שם רע ולמדך דזקוק הוא לבא לב"ד ושוב אשמועינן מן הכתובה אם זנתה מעיקרא והוה ליה כאילו קאמר ויש לה כתובה מנה ומילתא באפי נפשה הוא ולא קאי אמאי דקאמר אם יש עדים שזנתה תחתיו וכיון דבע"כ יש לך לפרש כן משום מאי דפרכינן בת סקילה היא ה"ל כאילו מפורש כן בהדיא, כנ"ל. ובמאי דכתיבנא דה"ל כאילו קאמר ויש לה כתובה מנה ומילתא באפי נפשה היא ניחא נמי דלקמן קא עייל רבה בגוה דברייתא דין מוכת עץ וקא מחסר טובא ולא קאמר חסורי מיחסרא אלא ודאי דהיינו פירושא דברייתא אם יש עדים שזנתה תתתיו וכו' ויש לה כתובה מנה וע"כ יש לך לומר כן דהאי לא קאי מאי דקתני יש לה כתובה אמאי קתני אם יש עדים שזנתה תחתיו ומעתה שפיר מצינן לעיולי בברייתא דין זנתה מעיקרא ודין מוכת עץ ולא מיקרי חסרון ואפשר שהתנא מאי דפשיטא ליה שפיר נקיט דחדיש ליה וגזרת זנתה תחתיו וזנתה מעיקרא פשיטא ליה דזו בסקילה וזו אבדה כתובתה וגזרת דמוכת עץ דכתובתה מנה חדיש ליה ונקטיה ולא הוצרך לפרש אמאי קאריך דקתני כתובתה מנה כיון דפשיטא ליה דזנתה מעיקרא דאין לה כלום מעתה אמאי תיקום מאי דקתני כתובתה מנה אם לא אנמצאת מוכת עץ. כנ"ל: ואמר רב חייא בר אבין וכו'. ומתיב רב נחמן וכו'. אי גרסינן והדר ביה רבא מההיא ופירושו מההיא דאמר כתובתה מנה לא אתי שפיר הא דמייתי הא דר' חייא ומאי דמותיב עלה רב נחמן דמשמע איפכא דקתני והיה מקחי מקח טעות ולגמרי משמע והילכך מוכרח הוא לפרושי דמוכת עץ בלא הכיר בה מנה ואי גרסינן מההיא ופירושו כדמוכח מההיא דתניא וכמו שפירש הריטב"א ז"ל ניחא שפיר דגרסינן ואמר ר' חייא וכו' ומתיב רב נחמן וכו' דהא בעי לאוכוחי דמההיא דאמר לא אמר כלום הוא דהדר ביה ולא מאידך דאמר כתובתה מנה והילכך בעי לאתויי הך שקלא וטריא לאוכוחי הכין אבל לרש"י ז"ל דלא גריס מההיא ולא אתא לאוכוחי מידי אלא לאתויי דהדר ביה בלחוד לא ניחא כולי האי לגרוס ואמר רב חייא וכו' ומתיב רב נחמן וכו' לכך כתב רש"י ז"ל דשפיר גרסינן ואמר וכו' ומתיב וכו' וקל ליישב ומיהו אם נפרש והדר ביה מההיא דאמר כתובתה מנה לא מיישבא כלל ולקמן אכתוב בס"ד היאך מתיישב הך פירושא כנ"ל. וקשה קצת מאי מותיב רב נחמן לרב חייא והא ברייתא אמרה כן ואי רמי ממתני' אברייתא ה"ל למימר ורמינהי ואפשר דרב חייא אמרה מימרא באפי נפשה כד שמעה מיניה רב נחמן ועלה דידיה קא מותיב רב נחמן ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ואמר רב חייא גרס ומותיב רב נחמן גרסינן דוק ותשכח: ונסתחפה שדהו. כתוב בלקוטי הגאונים ונסתחפה שדהו פי' כמו סחופי כסא כלומר כפויה קרקעך על פיה ואי אתה יכול לזורעה כך אני מזלך גרם לי שנאנסתי דשמא אילו הייתי פנויה לא הייתי נאנסה והאי לישנא דנסתחפה שדהו אגררא הוא דנקטוה הכא ועיקריה בבבא מציעא גבי שדה, ע"כ. ואיכא למידק קצת אי אגררא נקטוה ה"נ נימא דנקט אגררא והיה מקחי מקח טעות דאגררא דשאר מקח נקטיה ולאו דיהא מקח טעות ממש ולא תיקשי ולא מידי וליתא דלשון שדהו הוא דנקטיה בגררא וה"נ לשון מקח אבל טעות לגמרי משמע ולית לה כלל ורש"י כתב נסתחפה שדהו. מזלך גרם כאדם שהמטר בא וסוחף את זריעתו ועוקרה. חזר וכתב כאן פי' לשון זה אע"ג דכבר פי' אותו בתחילת המסכתא כדי להשמר מפי' הגאונים דכתבינן ולתרץ מאי דדייקינן דוק ותשכח: והא ודאי רבנן היא. פי' אלא דלר"מ אפילו לא הכיר בה כתובתה מאתים כדאמר רבא לעיל וכדתריץ טעמא הכי והיינו דניחא ליה לאוקמה להא כרבנן ולמפרך מדרבנן אדרבנן ולאו לאוקמה כר' מאיר ולמיפרך מדר"מ אדר"מ דמשמע לן דטעמא רבה איכא למימר דכיון דלר"מ הכיר בה מאתים ולא חשיב לה קפידא בשלא הכיר בה נמי כתובתה מאתים דלא חשיבא קפידא ותו דמשמע לן מתני' ושקלו וטרו בה לתרוצא רבנן היא ולא ר"מ דלית הילכתא כותיה. הריטב"א ז"ל וזה הלשון שתופס הרב ז"ל והא ודאי רבנן היא לא נמצא בספרינו: והא רבא הוא דאמר וכו'. אלא ודאי הדר ביה מההיא דלעיל מטעמא דפרישית וק"ל דהא במתני' דמתרץ רבא לא מיירי במוכת עץ ורבא הוא דמוקי לה בהכי לתרוצי וא"כ מנא ליה לתרוצי כשנמצאת מוכת עץ לוקמה כשהכיר בה ואתיא כרבנן וי"ל דהא אפשר דכולא מתניתא כשכנסה בחזקת בתולה כדקתני כיצד הוצאת שם רע וזה נ"ל. הריטב"א ז"ל: הדר ביה רבא מההיא. כתבו בתוס' אבל מהא לא בעי למימר דהדר ביה משום דמקח טעות לגמרי משמע. פירוש לפירושו ז"ל דכי קאמר תלמודא הכא במסקנא הדר ביה מההיא פירושו מההיא דלעיל דקאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום אלא בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה ואין לפרש דהדר ביה מהך דהכא דמשני ברייתא דקתני כיצד הוצאת שם רע וכו' יש לה כתובה מנה דהיינו בנמצאת מוכת עץ ואליבא דרבנן אלא כדמשנינן מעיקרא זנתה מעיקרא יש לה כתובה מנה והיינו אליבא דר' מאיר דע"כ לא קאמר ר' מאיר כתובתה מאתים אלא בנמצאת מוכת עץ אבל נמצאת בעולה כגון דזנתה מעיקרא אין לה אלא כתובה מנה דהא ודאי ליתא דמתני' דקתני היא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' משמע בהדיא כמאן דמותיב ושפיר קא מותיב דמקח טעות לגמרי משמע ואין לך לומר דהא מני רבנן היא דס"ל משמע דלית לה ולא כלום וכדקאמר רבא דע"כ ר"מ היא דהא סיפא דהיא אומרת מוכת עץ אני ע"כ ר"מ היא דלרבנן לית לה ולא כלום וכדאמרינן לעיל וא"כ רישא נמי דהיא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' ר' מאיר היא וכמו שכתבו התוספות לקמן ובסמוך גבי הא דאמר רבה זאת אומרת וכו' וכיון שכן ע"כ אית לך למימר דהדר ביה מההיא דאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום כנ"ל פירוש לפירוש התוספות ז"ל, והוא ברור. וראיתי לאחד מגדולי הדור שלפנינו שכתב בזה הדיבור דברים שאין להם שחר והניח זה הדיבור בצ"ע, והאמת יורה דרכו: ויש לה עדים שלא נסתרה א"נ נסתרה ולא שהתה כו'. לא זו אף זו קתני וה"פ ל"מ יש עדים שלא נסתרה שאינו סומך עליהם ועל דעת בעולה כנסה והעדים שמעידים שלא נסתרה אינם מעידין אלא לשבחה הילכך אינו יכול לטעון טענת בתולים אלא אף זו שמעידים שנסתרה דאיכא למימר שאינם אומרים לשבחה דאם היו אומרים כדי לשבחה לא היו אומרים נסתרה אפילו הכי אינו סומך עליהם ועל דעת בעולה נשאה ואינו יכול לטעון טענת בתולים, ע"כ בקונטריסין: +
מהרש"א - חידושי הלכותבד"ה הדר ביה רבא מההיא אבל מהא לא בעי למימר דהדר ביה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל יש להקשות כאן שאלה רבה מה דעת התוספות שהקשו דנימא דהדר ביה מהאי ויהיה מקח טעות ממאתים כו' ותימה ס"ס מאי איכפת לן כו' דהשתא בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה ולא אמרינן מקח טעות מוכת עץ כו' כ"ש דנימא דיש לה מנה כו' עכ"ל. ע"ש גם מהר"י אב"ן לב הקשה כן ע"ש ואין להאריך בדבריהם כי דחוקים הם אבל הנ"ל בכוונת דברי התוס' לפי מ"ש לעיל הא דלא בעי רבא למימר מעיקרא נמי כמו במסקנא דלרבנן נמי אין חילוק בין הכיר בה ללא הכיר בה ואתיא מתניתין כד"ה היינו משום כיון דרבנן מדמו לה לבעולה והויא בלא הכיר כמו כנסה בחזקת כו' וא"כ הוא הוה לן למימר למסקנא דהדר ביה רבא היינו מכולי מלתא ונראה דזו היא דעת רש"י (ד) שכתב דל"ג מההיא וקושטא הוא דלפי המסקנא מתוקמא סברא דרבא דלעיל דרבנן מדמי לבעולה לגמרי ורבא הדר ביה מכולה מלתא דהיינו ממה שאמר במוכת עץ לרבנן בלא הכיר בה ולא כלום וממה שאמר בכנסה בחזקת בתולה כו' דהוי מקח טעות לגמרי אלא דבין במוכת עץ ובין בכנסה בחזקת בתולה כו' יש להן מנה ולזה באו התוס' לקיים גירסת כל הספרים דגרסי מההיא ולא הדר ביה רבא אלא מההיא דלעיל גבי מוכת עץ אבל מהך דכנסה בחזקת בתולה כו' לא הדר ביה והיינו משום דמקח טעות לגמרי משמע וע"כ אית לן למימר דלא מתוקמא סברא דרבא דלעיל אלא דלענין מקח טעות לא הוי כמו בעילה דאינו מקפיד כ"כ במוכת עץ כו' כמ"ש התוספות לעיל ובהכי סליקו דברי התוס' כהוגן בלי גמגום לפי גירסת הספרים דגרסי מההיא וע"פ הדברים אלה סמכו בקושייתם וא"ת מנלן דהדר ביה. ממה שאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום כו' נאמר שחזר בו ממ"ש לא הכיר בה לר"מ כו' עכ"ל משום דהכי הוה ניחא טפי דהוה מתוקמא שפיר סברא דרבא דלעיל דכבעולה דמיא לרבנן ודו"ק: +
מהר"םבתוס' ד"ה הדד ביה רבא וכו' אבל מהא לא בעי למימר דהדר. ר"ל דדלמא מהא דאמר רבא לעיל דלרבנן במוכת עץ לא הכיר בה ולא כלום לא הדר רק מהא דאמר כאן מאן דקא מותיב שפיר קא מותיב וכו' ואלא קשיא הך תריץ ואימא הכי וכו' מהא הדר ואית ליה נמי תירוצא דרב ששת מאי מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה וס"ל נמי בתולה ונמצאת בעולה אית לה מנה זה לא בעי למימר משום דמקח טעות לגמרי משמע. משמע מדברי התוס' דאי לאו מקח טעות לגמרי משמע היה יכול לומר דלא הדר מהא דלעיל אלא מהא דאמר אמלתיה דרב ששת ואית ליה שפיר דמוכת עץ שלא הכיר בה ולא כלום ובבתולה ונמצאת בעולה אית לה מנה וזה לא יתכן כלל דאם בבתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה מכ"ש בנמצאת מוכת עץ דאינו מקפיד כ"כ כמ"ש התוס' בדבור שלפני זה וק"ל. ויש שרוצין לתרץ דנוכל לומד דהא דלעיל דאמר דלא הכיר בה שהיא מוכת עץ ולא כלום היינו לרבנן וברייתא זו דשני רב ששת דאית ליה בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה מצי לומר דאתיא כר"מ והא ליתא דרבנן ור"מ לא פליני כ"א במוכת עץ אכל בתולה ונמצאת בעולה בהא ל"פ ואי לר"מ אית לה מנה ה"ה לרבנן ובספר ח"ש כתב מה שכתב ונ"ל שהתוס' לא רצו לתרץ למה לא משני בגמרא דמהא דלעיל לא הדר רק מהא דזה לא יתכן כמו שכתבנו רק שהתוס' רצו לתרץ למה דקדק בגמרא לומר הדר ביה רבא מההיא ולא אמר סתמא הדר ביה רבא ותירצו דלכך דקדק לומר מההיא שלא תטעה לומר דמהא הדר דאמר דמקח טעות לגמרי משמע וזה לא יתכן כמו שכתבנו והא דקאמר משום דמקח טעות וכו' אינו לשון תירוץ רק נמשך אלעיל וק"ל ודו"ק: +
חכמת שלמהתוס' בד"ה הדר ביה רבא מההיא כו'. נ"ב בכאן י"ל שאלה רבה מאי דעת התוס' שהקשו דנימא ביה דחזר מהאי ויהיה מקח טעות מר' ולא יהיה קשה הא דלעיל ותימה סוף סוף מאי איכפת לן במאי דהדר מזה ס"ס האי דלעיל לא יתכן שאמר לא הכיר בה ולא כלום דהשתא בתולה ונמצאת בעולה לא אמרינן מקח טעות וכתובתה ק' מוכת עץ דלא איכפת ליה כ"כ כ"ש דנימא שאינו מקח טעות ויהיה כתובתה ק'. ויש רוצים לפרש דהשתא נוכל לומר דהא דאמרי' נמצאת בעולה כתובתה מנה אתיא כר"מ והוא סבר דלא אמרינן מקח טעות אבל רבנן סברי דאמרינן מקח טעות במוכת עץ וכ"ש בנמצאת בעולה זה אינו דהא ר"מ ורבנן אינם חולקים אלא במוכת עץ אבל בהא דמקח טעות אינם חולקים אלא במוכת עץ אי מדמין לבעולה וכמו שפירשו התוס' למעלה. ועוד מנא ליה לרבא הא מאחר דר"מ סבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה ולא אמרינן מקח טעות מנין ליה דרבנן לא סברי הכי ופליגי על ר"מ דלמא כ"ע סברי הכי וא"כ מכ"ש גבי מוכת עץ סברי רבנן אף לא הכיר בה מנה. ובעיני נראה דלא קשה מידי דע"כ צ"ל לפי' מאי מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה א"כ מאי מקח טעות שייך כאן דאיך תטול יותר ממנה אלא ע"כ צ"ל דמשום הכי קרוי מקח טעות משום שהיא טוענת משארסתני נאנסתי וכתובתי ר' והוא טוען שמא ומש"ה אמר מקחי מקח טעות נגד דבריה שהיא טוענת שיש לה ר' והשתא ל"ק מידי דשפיר יתכן הא דאמר הכא לא הכיר בה לא כלום משום מקח טעות וכ"ש כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בודאי בעולה מקודם כגון בעדים או שהודית מקח טעות לגמרי ולית לה כלום ודוקא הכא דאית לה מנה שהרי לפי דבריה אית לה ר' ודי בזה שאתה מפחית לה מכתובתה מנה והא דאמר לעיל כתובה מנה נמי בכה"ג איירי כגון שמצא פתח פתוח והיא שותקת או מכחישתו והא דמסיק בסוגיא זינתה מעיקרא כו' לאו אעדים קאי דלא בעינן עדים אלא אזינתה תחתיו אבל לענין פתח פתוח אפילו בלא עדים נאמן לענין כתובה והשתא הוה אתי שפיר הא דלעיל דלא הכיר בה ולא כלום כדפרישית אבל השתא דאמר הכא מקח טעות לגמרי משמע ואין חילוק בין היא מודה לאינה מודה לעולם הוא נאמן להפסידה כתובתה ולית לה כלום ודוקא גבי מוכת עץ הוא דאית לה משום דלא שייך בה מקח טעות דלא איכפת ליה כמו שפירשו התוס' א"כ ע"כ הא דהדר ביה רבא מלעיל הוא דהדר ודו"ק. (עיין במהרש"א): +
מהר"ם שיףגמ' מתיב ר"נ כו'. א"ל מאי מקשה לרמב"ח דלמא מיירי מתני' בהיא אומרת מ"ע אני תחתיך ונסתחפה שדך ויש לי ר' והוא אומר דרוסת איש מקודם או אחר כך וברצון טפי הול"ל בטענתו מ"ע מקודם וק"ל: ברש"י במתני' בד"ה ואין להם ט"ב כו'. מפרש לה לענין כתובה ועיין לעיל בתוס' בד"ה אבל בגליל וכו' [דמוכיחין דע"כ מיירי לענין כתובה] ובסמוך בפשט וניחוש שמא תחתיו זינתה ויש לעיין בהא דקאמר אין להם ט"ב להפסיד אותה מנה לרבה דאמר בסמוך אהא זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה א"כ לעיל דין האירוסין יש להם ט"ב מאי פירושו אי להפסיד כתובה הא מ"מ יש לה מנה ואי לענין איסורא בא"כ הכא [מן הנשואין] נמי אסור לקיימה כדבסמוך וצ"ל יש לה טענת בתולים להפסיד מכתובתה דהיינו כתובתה מן האירוסין מאתים משא"כ מן הנשואין כתובתה מנה אין לה טענת בתולים להפסיד כלום מכתובתה ואה"נ דבתרוייהו אית לה מנה לרבה: ברש"י בד"ה לא הכיר בה כו' והא לא מצינו למימר הכיר בה מאתים כו'. לכאורה בדרבנן מקשה כן שלא לרחק פלוגתא דר"מ ורבנן כ"כ ופלוגתייהו בלא הכיר ואתיא מתני' ככ"ע רק שדוחק קצת לומר דל"פ במתני' בעיקרא דדינא בהכיר בה כמה היא כתובת מ"ע ובח"ש מגיה לר"מ ויהיה קושיות התוס' ותי' דבסמוך בד"ה הדר בי' בעצמן: +
רש"שמשנה שם הגיורת כו' יתירות על בנות שלש שנים ויום א' כו'. יתירות לאו דוקא כדמוכח בכ"ד דבת ג"ש ויום א' ביאתה ביאה וכדקתני במשנה הקודמת פחותות כו' דמשמע הא בנות ג"ש ויום א' מנה. ואיידי דתני רישא פחותות תני סיפא יתירות וכה"ג משני בעירובין (טז) איידי דתני רישא פרוץ מרובה עה"ע תני סיפא עומד מרובה עה"פ: גמרא מתיב ר"נ היא אומרת מ"ע כו'. נ"ל לגרוס רנב"י דר"נ סתם הוא רביה דרבא ורמב"ח היה חבירו דרבא ולא שייך לומר דאותיב ליה: והנה איתותב רמב"ח מפשטיה דמתניתין ועמש"כ בחדושי או"ח סי' ק"ס: גמ' שם ואמר ליה רחב"א אפשר כו'. כ"נ דצ"ל: גמ' שם אלא ש"מ הדר ביה רבא מההיא. ביצה (יח ב) ב"ב (כד) מנחות (ז ב): גמ' שם ויש לה עדים שלא נסתרה א"נ נסתרה כו'. לכאורה הוה זו ואצ"ל זו: רש"י ד"ה באפי נפשה. בלא גברי כו'. בכזה אומר הש"ס בפירוש כן כמו לעיל (ו) ובכ"ד. ובאפי נפשה משמעו בכ"מ דלא איתמר על פירושא דמשנה אלא דפליגי בעלמא. והכא ג"כ יל"פ דלל"ק פליגי בפירוש דמתניתין דרב מפרש לה כדמסיק רבא אליביה לל"ב. ושמואל מפרש לה כס"ד דרב אושעיא. ונ"מ נמי לדינא דלל"ק הלכה כשמואל בדינא כמש"כ הרא"ש. ולל"ב איכא למימר דפליגי באיסורא כגון לענין כה"ג כמו שפרש"י: רש"י ד"ה כשהכיר בה. כשכנסה וכתב לה כתובה. וצ"ל שכתב לה סתם כדחזי ליכי. או אפילו גם זוזי מאתן עי' לקמן (יב ב) תד"ה ב"ד של כהנים. אולם יל"פ במקום שאין כותבין כתובה או שלא כתב לה איהו א"נ שנאבדה: רש"י ד"ה מדמי לה לבוגרת. דקי"ל שכלו בתוליה במס' יבמות כו'. וכן איתא לקמן (צז ב): רש"י ד"ה מקח טעות לגמרי משמע. ואין לה כלום. כצ"ל נקודת ההפסקה: תד"ה הדר ביה. המפרשים נלאו כאן לעמוד על כוונתם. ומש"כ המהרש"א די"ל דהדר ביה מכוליה מילתא דבין במ"ע ובין בבעולה יש להן מנה לרבנן אף בלא הכיר בה. ונסתייע מרש"י שפי' באמת כן מדל"ג מההיא. במחכ"ת שגה בכוונתו שהרי לקמן כ' רש"י להדיא דהדר ביה מההיא דלעיל. וכונת רש"י דל"ג מההיא הוא דכיון דעסוק בה עתה ועומד בה אינו נופל עליה לשון מההיא (ויותר היה נופל עליה לשון מהא או מהך) אבל לקמן דמיירי באידך מימרא דרבא שייך שפיר לומר על הראשונה מההיא. ובכוונת דברי התוס' נ"ל כפשטייהו. והוא דאיכא למימר דהדר ביה וס"ל להפך דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה דאינה מקח טעות כ"כ דסופה להיות בעולה תחתיו. אבל במ"ע הוה מק"ט דלא תהיה תחתיו מ"ע דאין מ"ע בבשר: +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגרגמ' ואמר רבא מאן דקא מותיב שפיר. שבת קכג ע"א ר"ה ו ע"ב: +
פני יהושעבגמרא מתיב רב נחמן היא אומרת מוכת עץ אני ר"ג ור"א אומרים נאמנת פרש"י ש"מ אית לה כתובה וכו' דאי לית לה מאי נאמנת דקאמר ר"ג וכו'. ול"ל דלמא לענין לאוסרה עליו קאמר ר"ג דנאמנת ובאשת כהן וכשיטת ר' יונה ז"ל שהבאתי לעיל בתחילת הסוגיא דפ"פ אלא דלשון המשנה לא משמע כן דקתני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ואי לענין איסורא הו"ל למיתני והוא אומר דרוסת איש את משארסתיך דהא אם נעשית דרוסת איש קודם שנתארסה לא מיתסרא ואף לפי מ"ש בסוגיא דפ"פ דבאשת כהן איכא תרי ספיקי לאיסורא דאף אם קודם שנתארסה שמא נבעלה לפסול לה אפ"ה לא הו"ל לסתום ולמיתני דרוסת איש את. ועוד דמשמע סיפא דומיא דרישא דמשארסתני נאנסתי דע"כ איירי לענין כתובה מדקתני והיה מקחי מקח טעות וכמו שאפרש עוד שם בעז"ה וא"כ שפיר מתיב רב נחמן. ול"ל נמי דמה שאומרת מוכת עץ אני היינו שנעשית מוכת עץ תחתיו דא"כ אדקתני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את וע"כ היינו קודם שנתארסה א"כ טענה זו שייכה לענין מוכת עץ גופא שיאמר לא כי אלא קודם שארסתיך כנ"ל וק"ל: בתוספות בד"ה הדר ביה רבא מההיא אבל מהא לא בעי למימר דהדר ביה משום דמקח טעות לגמרי משמע עכ"ל. הנה כל מפרשי התוספות נתקשו בדברי התוספות ובקשו ליישב כל אחד לפי דרכו מהרש"ל ומהרש"א ומהר"ם ז"ל וכל דבריהם דחוקים ובתחלה עלה בלבי ליישב דלכאורה קשה לי להיפך דשפיר מצינן למימר דהדר ביה מהא דמוקי לברייתא בנמצאת מוכת עץ שהרי נראה מדברי רש"י דלא מסיק הש"ס דהדר ביה מההיא אלא משום דמשמע ליה לשון נמצאת דקאמר רבא דע"כ היינו בלא הכיר בה ולפ"ז מצינן למימר דרבא לא הדר ביה אלא מהא דקאמר נמצאת אלא מוקי לה בהכיר בה שהיא מוכת עץ כגון שטוענת כך דבדאיכא עדים שהכיר בה לא מצינן לאוקמי דא"כ מאי קמ"ל ול"ל דאתי לאשמעינן דמוכת עץ כתובתה מנה לאשמעינן בעלמא דמה ענין הוצאת שם רע לענין זה. אבל בטוענת ודאי מצי לאוקמי ואע"ג דלא מהימנא בהכי דאפי' ר"ג לא קאמר לקמן דאיהי מהימנא אלא בברי ושמא אבל כל שהבעל אומר ברי איהו מהימן אפ"ה איכא למימר דאיכא ס"ס שמא האמת עמה שהכיר בה ואת"ל שטענתו אמת אפ"ה איכא לספוקי שמא תחתיו נאנסה דנהי דלא מספקינן שמא נעשית מוכת עץ תחתיו דא"כ הוי לה למיטען אבל לענין נאנסה תחתיו איכא למימר דלא ניחא לה לפסול עצמה מכהונה והו"ל ס"ס. והתוספות לשיטתייהו שכתבו לעיל דף ט' ע"ב דמפקינן ממון בס"ס. והשתא דאתינן להכי לא איצטריך לרבא לאוקמי כלל האי ברייתא לענין מוכת עץ אלא כל שאין כאן עדים שזינתה מעיקרא ברצון לעולם נוטלת מנה משום דאיכא ס"ס ספק שמא תחתיו נאנסה ואת"ל מעיקרא שמא הכיר בה שהיא בעולה וע"ז מסקו התוספת שפיר דא"א לומר כן משום דמקח טעות לגמרי משמע אלמא דלעולם לר"ג נוטלת מאתים ולרבי יהושע לא כלום. דקאמר הרי היא בחזקת שהטעתו ואי איתא דאיכא ס"ס בכה"ג לר"י נמי היתה נוטלת מנה מהאי ס"ס גופא אע"כ דלא מיקרי ס"ס בכה"ג דשמא הכיר בה לא מיקרי ספק כלל כיון שהבעל יודע בבירור שלא הכיר בה וכדפרישי' לעיל בדברי התוספות בד"ה אי למיתב לה דלהתוספות נמי לא מיקרי ס"ס אלא כשהבעל עצמו מסופק בשני הספיקות וא"כ ע"כ לא מצינן למימר דהדר ביה מהא אלא מההיא כך היה נראה בעיני לפרש דבריהם ועוד דרכים אחרים אלא שכולם לא ישרו בעיני לסתימת לשון התוספת ועדיין צ"ע. ומ"מ נ"ל ליישב כוונת התוספות שכתבו דרך כלל דא"א לומר בשום ענין דרבא הדר ביה מההיא אוקימתא דנמצאת מוכת עץ ומוקי באיזה אוקימתא אחריתי דאשכחן דבדליכא עדים אית ליה מנה ע"ז מסקו דאי אפשר דכיון דמקח טעות לגמרי משמע. אלמא דאפילו כשהבעל טוען שמא פטור מכלום וממילא לא אשכחן בשום ענין מנה אלא באוקימתא דרבא בידוע שנעשית מוכת עץ אח"כ וקמ"ל דלא הוי מקח טעות כן נ"ל ודו"ק: +
הפלאהתוס' ד"ה ושמואל וכו' בלא השיר בתולים וכו'. לכאורה קשה דא"כ משמע דאם בא עליה גדול ולא השיר בתולים אפ"ה כתובתה מנה ולא משמע כן מדברי התוס' לקמן דף ל"ט ע"ב ד"ה טעמא מאי וכו' דאם בא עליה שלא כדרכה יש לה כתובה מן התורה דהא אם בא עליה שני יש לה קנס וכו' הרי דמדמו כתובה לקנס. א"כ הוא הדין בהעראה דהא כתבו התוס' בסנהדרין דף ע"ג ע"ב בשם הירושלמי דאם הערו בה עשרה בני אדם יש לה קנס א"כ הוא הדין לענין כתובה דכל זמן שלא אבידה בתוליה כתובתה מאתים. ואין לחלק דמ"ש התוס' לקמן דדמי כתובה לקנס היינו למ"ד כתובה דאורייתא. אבל למ"ד כתובה דרבנן יש לומר דכיון דאתעביד בה מעשה יש לה דין אלמנה דהא מתניתין ר"מ היא דס"ל כתובה דאורייתא ואפ"ה קתני קטן דוקא ואי בלא השיר בתולים מאי איריא קטן אפילו גדול נמי וכן משמע מדברי רש"י ומדברי הרמב"ם דאפילו בהשרת בתולים מיירי. מיהו מצאתי בירושלמי דמקשה קטן הבא על הגדולה אין בתוליה חוזרים. ומשני שאין בו כח ליגע בסימנים משמע דאיירי בלא השרת בתולים כדקאמר שאין בו כח וכו' וכן משמע קצת לפמ"ש התוס' לעיל דף ט' ד"ה ואבע"א דלא אמרינן ספק מ"ע מדלא טענה הכי דאין גנאי בכך ואי ס"ד דאיכא בביאת בן ט' השרת בתולים אכתי איכא ספק שמא נבעלה לפחות מבן ט'. ויש ליישב שיטת הרמב"ם דלעולם מיירי בהשרת בתולים ומה שהקשו התוס' דבהשיר למה היא פחותה ממ"ע יש לומר דס"ל לשמואל כיון דפסיקא ליה דאין מ"ע בבשר וכמו שאמר בירושלמי דאין בו כח ליגע בסימנים. ע"כ תלינן הדם או בדם נדה או בדם הצדדים כמו שכתב הרמב"ם במצא פתח פתוח אעפ"י שמצא דם תלינן בדם נדה או בדם צדדים. ונלע"ד דאפשר לומר דהתוס' ז"ל לא ניחא להו לפרש לשמואל לתלות בדם נדה דלא שכיחא בלא שעת וסתה. וכמו שבאמת לא פרשו כן לעיל דף ט' גבי פתח פתוח שמצא דם ועיין ב"ש ריש סימן ס"ח. ותו דמתניתין ר"מ היא דס"ל בר"פ התינוקת דאין מראה דם נדה ודם בתולים שוין ע"ש. ונלענ"ד בכוונת דברי התוס' דמפרשי דפליגי בסתם בידוע לנו שקטן בא על הגדולה ואין ידוע אם השיר בתולים ס"ל לשמואל דמן הסתם אין בו כח ליגע בסימנים ומסתמא לא השיר בתולים ובחזקת בתולה היא וכתובה מאתים. וממילא דיכול לטעון אחר כך טענת בתולים. ומ"ש התוס' בלא השיר בתולים. היינו באין ידוע לנו שהשיר בתולים. ולפ"ז יש לומר דגם דעת רש"י ורמב"ם שכתבו סתם דעתם כן. דאי כמ"ש לעיל דפליגי בידוע שהשיר בתולים. א"כ מאי מקשה ממתניתין על רב דילמא מתניתין בסתם מיירי. ודוחק לומר משום דנקט דומיא דקטנה ודוק: מיהו אכתי קשה לפמ"ש התוס' בריש מכילתין דטעמא דמתניתין דניסת בד' משום אשת כהן או קידשה פחותה מג' שנים דאכתי איכא ס"ס לרב דס"ל דבקטן פחות מבן ט' איכא נמי השרת בתולים. א"כ איכא לספוקי נמי שמא נבעלה לקטן. ומה שאינה טוענת כן משום דגנאי הוא לה. וצ"ל דכל ביאת קטן פחות מבן ט' היא מלתא דלא שכיחא ואין להכניסו בס"ס. וק"ל: שם בגמרא אמר רמי בר חמא וכו'. אבל לא הכיר בה וכו' משמע דגיטא ודאי בעיא כדאמרינן לקמן דף ע"ג בקידשה על תנאי ובעל ד"ה צריכה הימנו גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וממילא בארוסה אפילו גיטא לא בעיא ועיין לקמן דף ע"ב תוס' ד"ה על מנת וכו' דכתבו דאפילו הכי צריכה גט מדבריהם. מיהו הא קשיא לי דמאי מקשה ממתניתין דהיא אומרת מ"ע אני ורבא אוקמה כר"מ והוצרך לומר דלדידיה לאו מקח טעות היא הא כיון דס"ל לר"מ כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הוי בעילת זנות א"כ יש לומר דדוקא בבעל ס"ל לר"מ דכתובתה מאתים משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וע"כ מתחייב עצמו בכתובה. אבל בלא בעל יש לומר גם לר"מ דמקח טעות הוא ולית לה כתובה אף שכתב הר"ן לקמן דף ע"ג היכא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אפ"ה לית לה כתובה. משום דביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתובה. מ"מ הא האי דביאה אירוסין עושה היא בעיא דלא איפשטא בריש קידושין דף י' וגם הא דארוסה לית לה כתובה היא בעיא דלא איפשטא לקמן דף פ"ט ע"ב וא"כ מנ"ל להקשות. ואין לומר דא"כ אף אם דרוסת איש היא נמי נימא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומתחייב בכתובה מנה. דזה אינו דמ"מ כיון דמוקי מתניתין כר"מ שפיר טענתייהו במאתים ומנה ויכילנא לשנוי ולפרש באמת כן דטעמא דר"מ בלא הכיר בה הוא מטעם זה עצמו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אלא דבלשון רש"י ותוספות ז"ל מפרש דאינו מקח טעות לר"מ כלל דמדמי ליה לבוגרת. ונראה ליישב דלא ניחא ליה לאוקמי כר"מ ומטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכל הפוחת וכו' דא"כ במתניתין דמשארסתני נאנסתי דתני והיה מקחי מקח טעות וס"ל לרבא דמקח טעות לגמרי משמע כדקאמר בסמוך. א"כ ה"נ נימא דמטעם כל הפוחת וכו' מתחייב במנה ודוחק לאוקמי רישא דמשארסתני נאנסתי כרבנן וסיפא דמ"ע כר"מ. ובלימוד הישיבה אמרתי לחדד את התלמידים דיש לתרץ קושיא הנ"ל עפ"י מ"ש הב"ש בסימן קמ"ח ס"ק ד' דכל היכא דאיכא איסורא בביאה לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון דבלא זה איסורא איכא. א"כ יש לומר באשת כהן או קידשה פחותה מג' שנים לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון דאיכא איסורא דקי"ל דנאסרת עליו: והנה כתבנו לקמן בדף י"ב ע"ב דלמ"ד דטענתייהו במאתים ומנה הא דלא אמרינן דהוי ליה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דקי"ל דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם היינו משום דאין כאן מקום שבועה כמ"ש הרמב"ם גבי טוען פתח פתוח מצאתי דאלימא חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה להאמינו בלא שבועה. והתוס' כתבו לעיל דף י' ד"ה חזקה דלמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. לא שייך חזקה זו אלא באשת כהן או קידשה פחותה מג' שנים דנאסרת עליו. א"כ תו ליכא למימר הכא דמטעם אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מחייב עצמו במנה או מאתים כיון דנצטרך לומר דמיירי במקום שנאסרת עליו דאיכא חזקה דאין אדם טורח ובמקום איסור לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כמ"ש הב"ש כנ"ל. אלא דיש לפקפק על זה דנהי במקום דודאי אסורה לו לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. מ"מ הכא יש לומר אע"ג דאסורה לו מספק מ"מ דעתו בשעת ביאה דאם היא מ"ע או לא נבעלה תחתיו לא תהיה בעילתו בעילת זנות ומחוורתא כדשנינן מעיקרא. ודוק: ועיין בסמוך: תוס' ד"ה הדר ביה רבא מהאי וכו' אבל מהא לא בעי למימר וכו'. כבר תמהו מהרש"ל ומהרש"א ונדחקו לפרש בדרכים רחוקים וכ"כ בספר פני יהושע דע"כ היה להתוס' איזה ישוב להעמיד הדר ביה רבא מהא דקאמר זינתה מעיקרא ולא כלום אלא שלא רצו להאריך. ואף אני אענה חלקי דבאמת הוי מצי למימר דהא דקאמר בברייתא דנמצאת מ"ע יש לה כתובה מנה הוא משום דהתם במוציא שם רע מיירי בנבעלה דאין דאם עושה בעילתו בעילת זנות. אבל בלא נבעלה יש לומר דהוי ליה מקח טעות. או אפילו נבעלה לרבנן דר' מאיר דלית להו כל הפוחת וכו' אלא דא"כ קשה דהא ר"מ ס"ל במ"ע כתובתה מאתים וכיון דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות יהיה כתובתה מאתים. ותו דלמה הוצרך להגיה הברייתא אדרבא הרי אפילו זינתה מעיקרא יש לה ע"כ כתובה מנה ועל זה שפיר כתבו דבאמת הוי מצי למימר דהדר ביה רבא מהא ולעולם במ"ע מקח טעות הוא לרבנן ומתניתין דמ"ע ר' מאיר היא כדקאמר רבא לעיל דלר"מ אפילו לא הכיר בה מאתים ובאמת טעמא דר"מ הוא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כמ"ש לעיל והכא בברייתא בזינתה מעיקרא דיש לה כתובה מנה אתיא כר' מאיר ומשום כל הפוחת וכו'. ועל זה תירצו משום דמקח טעות לגמרי משמע וכיון דמתניתין דמ"ע ע"כ נצטרך לומר דר"מ היא א"כ למה ברישא מקח טעות לגמרי ושפיר הוצרך לומר הדר ביה רבא מההיא וכולה מתניתין רבנן היא. א"נ אפילו ר"מ כמ"ש הר"ן משום דביאה ארוסין עושה וארוסה לית לה כתובה: ובזה אתי שפיר דלמאי דמותיב ר' נחמן לרב ששת לא מתרץ הברייתא כדקאמר רבא בתר הכי ואלא קשה הך. ולפמ"ש יש לומר דלר"נ באמת מתרצא הברייתא דאתיא כר' מאיר וארוסה יש לה כתובה. ומתניתין דמשארסתני נאנסתי אתיא כרבנן דל"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אלא דרבא ס"ל כיון דע"כ מתניתין כרבנן וקתני בסיפא דמ"ע אני דנמצאת מ"ע כתובתה מנה אף לרבנן יותר יש לאוקמי ברייתא דמוציא שם רע דנמצאת מ"ע אלא דהוי מצי למימר דהדר ביה מהא דמקח טעות לגמרי משמע ואיכא לאוקמי מתניתין כר"מ אלא דלא ניחא להש"ס כיון דבאמת משמעות מקח טעות הוא לגמרי כנ"ל. ודוק: עוד נראה לפרש דברי התוס' כנ"ל והוא דיש ליישב מה שדקדקנו בסמוך דבתר דמתיב ר' נחמן לרב ששת ממתניתין איך מפרש הברייתא דמוציא שם רע. ונראה דיש לומר לפמ"ש הפוסקים דאף דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. מ"מ אין לה כתובה. ולא תיקנו חז"ל בזה כתובה. ואם רוצה יכול לגרשה מיד בלא כתובה. משום שלא תיקנו בזה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כיון דהטעתו ועשתה שלא כהוגן וממילא כשנתאלמנה מיד ג"כ אין לה כתובה מהאי טעמא כמ"ש הפוסקים באה"ע סימן קט"ז. אבל במוציא שם רע יש לומר דשאני דהא כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו. ולפי דעת הרמב"ם ז"ל שיבואר בס"ד לקמן דף מ"ו עיקר קרא בהכי מיירי שהוזמו עידי הבעל אבל לא נמצאו בתולים כמו שיבואר שם בס"ד באריכות וכמו שאמרו חז"ל ופרשו השמלה היינו שמבררין הדברים כשמלה. וא"כ נראה דלענין כתובה אח"כ תליא בפלוגתא דרבנן ור' יוסי בר' יהודה לענין אונס לקמן דף ל"ט ע"ב דלרבנן כיון דלא מצי מגרש לה ולא שייך שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אין לה כתובה. אבל לר' יוסי בר' יהודה דס"ל גבי אונס יש לה כתובה משום דמצער לה עד דאמרה היא לא בעינא וכן באלמנה כמ"ש התוס שם ה"נ במוציא שם רע שלא היה בתולים מהאי טעמא יש לה כתובה אפילו אם היא מרוצה להתגרש. ואפשר לומר דאף לרבנן יש לה כתובה דהא כתבו התוס' שם דהוצרכו באנוסה לטעמא דיצא כסף קנסה בכתובתה משום דאין לנו לשנותה משאר נשים אלא משום דיצא כסף קנסה בכתובתה. אבל במוציא שם רע דלא שייך זה דדוקא באונס נתן לה מהר הבתולים משא"כ קנס דמוציא שם רע משום שהוציא שם רע הוא א"כ יש לומר דאף רבנן מודים. ועכ"פ איכא לאוקמי ברייתא כר' יוסי בר' יהודה וא"כ יש לומר דאין חילוק דגם כשהיתה מרוצה להתגרש מיד או שנתאלמנה מיד כיון שצריכה גט עכ"פ יש לה נמי כתובה לר' יוסי בר' יהודה דאל"כ מצער לה מיד עד דאמרה לא בעינא ומצוה מן התורה שיקיימנה ולרבנן נמי יש לומר שלא לשנות משאר נשים א"כ שפיר ר' נחמן מצי לשנוי הכי. אבל רבא דאמר מקח טעות לגמרי משמע והיינו דאין קידושין כלל וצריך לקדש מחדש וכמ"ש סוף סימן ס"ח מדברי התוס' לעיל דף י' ע"א וא"כ כיון שלא היתה מקודשת כלל אפילו נימא דאפ"ה צריך ליקח אותה לאשה מציווי הכתוב ולו תהיה לאשה כמ"ש לקמן דף מ"ו מ"מ לא שייך לומר דאין לשנותה משאר נשים ואפילו לר' יוסי בר' יהודה לא שייך לתקן כתובה אם היא מרוצה שלא להנשא אליו כלל שפיר מקשי ואלא קשיא הך. והשתא שפיר קאמר התוס' דאיכא למימר דהדר מהא ומפרש כמו רב נחמן. על זה תירצו התוס' דמקח טעות לגמרי משמע דאין צריך גט כלל. וזה נראה לענ"ד יותר נכון. ודוק: +
חידושי הרי"מבגמ' מתיב ר"נ היא אומרת מוכת עץ אני כו' וכיון דלא הכיר בה לית לה כלום מה טוענת ע"ש. והנה בירושלמי אמתניתין דהיא אומרת כו' משני קושית ר"נ דאיירי בהיא אומרת מוכת עץ אני והתניתי עמך אף אם אני מוכת עץ והוא אומר דרוסת איש את ולא התנית עמי ע"ש ותמהו עליו מאוד דא"כ למה אומר דרוסת איש את יאמר לא התנית עמי לחוד ואף אם היא מוכת עץ אין לה כלום ע"ש. ועוד יש להקשות כיון דכל הטעם דסובר ר"ג נאמנת הוא משום מיגו או חזקה כדאמרינן התם וא"כ טעמא דחזקה לא שייך לענין אם התנה או לא התנה מאי חזקה איכא ורק צ"ל טעמא דמיגו. והנה בב"ש אה"ע ס' ס"ח ובב"ח ובכה"ג כתבו הטעם דמהני המיגו אף דהוי מיגו להוציא רק משום דהוי ברי ושמא שפיר אמרינן מיגו להוציא בברי ושמא ע"ש וא"כ קשה כיון דאיירי בברי וברי שאומר לא התנית א"כ לא מהני המיגו וגם חזקה לא שייך כנ"ל ואמאי מהימנת לר"ג: ונראה לישב דהנה בס' הפלאה הקשה למאי דקי"ל דקדשה על תנאי ובעל צריכה גט משום דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א"כ גם הכא בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אף דהוי מקח טעות מ"מ כיון דבעל אח"כ שייך חזקה הנ"ל וא"כ יתחייב להכתובה אף שאומר עד שלא ארסתיך ע"ש. ותירץ כמ"ש הר"ן ז"ל שם גבי קדשה על תנאי דלכך אין לה כתובה גם התם משום דכיון דאמרינן מחמת חזקה הנ"ל דבעל לשם קדושין וקי"ל דביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתובה ולכך אין לה כתובה ואף דכל הפוחת הוי ביאת זנות מ"מ כיון דאין לה מן הדין לא הוי ביאת זנות ע"ש וממילא גם הכא בכנסה בחזקת בתולה כו' ג"כ אין לה כתובה כנ"ל אף דבעל לשם קדושין ע"ש. ויש להקשות דהנה לכאורה קשה אהא דאמר בקדשה ע"ת דלכך צריכה גט משום דבעל אח"כ ואמרינן חזקה הנ"ל ע"ש. והנה בב"ק פ' מרובה דף ע' ע"ב פריך הש"ס לר' עקיבא דאמרינן דבר ולא חצי דבר ואם ג' כיתי עדים מעידים על ג' שני חזקה לא מהני ופריך דאיך מהני בשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל הא הוי חצי דבר דהעידי ביאה בלא העידי קדושין אינם פועלים כלום. ופירש שם הרשב"א ז"ל דקושית הש"ס הוא אב' אומרים קידש פלוני אשה זו וב' אומרים שבעלה אח"כ והיא נשואה דעידי הביאה אינם פועלים מאומה זולת העידי קדושין ע"ש דלא כדברי רש"י ז"ל ומשני התם דמ"מ כיון דעידי קדושין לא צריכי לעידי ביאה שהם פועלים שתהא ארוסה אף דעידי ביאה צריכין להם מ"מ דבר קרינן בי' ע"ש בש"ס. וא"כ לפ"ז קשה הכא כיון דקדשה על תנאי ולא נתקיים ולא הוי קדושין כלל וכן בכנסה בחזקת בתולה כו' רק משום דבעל אח"כ מהני וא"כ קשה קושית הש"ס דהוי חצי דבר והכא שפיר צריכים גם העידי קדושין להעידי ביאה דעידי קדושין אינם פועלים כלום דלא הוי קדושין כיון דקדשה ע"ת רק משום שבעל אח"כ וא"כ צריכים להעידי ביאה ולא מהני כלל דהוי חצי דבר כנ"ל ואמאי צריכה גט. אך לכאורה ז"א דהכא הוא בהיפך דהעידי ביאה אינם צריכין להעידי קדושין דמחמת הביאה לחוד שייך חזקה הנ"ל ושפיר דבר קרינן בי' כמו התם. אך ז"א דהנה הפוסקים הקשו לשטת הראב"ד ז"ל דבביאת פנוי' אין איסור כלל א"כ איך אמרינן חזקה הנ"ל דאין אדם עושה בעילתו זנות מאי בכך כיון שאינו איסור ע"ש ותירצו שם וכן. בס' המקנה ריש ה' קדושין דדוקא היכא שאינו לוקחה בתורת אישות אז מותרת דהוי כפילגש דהתירה התורה אבל היכא שלוקחה בתורת קדושין והקדושין לא הי' מועילים כמו בקדשה ע"ת ואז לא דמי לפלגש ושפיר יש איסור ולכך שייך חזקה הנ"ל ע"ש. וא"כ גם העידי ביאה צריכים להעידי קדושין דהעידי ביאה לחוד לא הי' פועלים כלום דלא שייך חזקה הנ"ל כיון שאינה בתורת אישות ואין איסור כנ"ל. ובל"ז קי"ל לדעת הרבה פוסקים דבראו איש אחד שבעל פנוי' בלא קדושין דאינה צריכה גט ולא שייך חזקה הנ"ל כיון שלא קדשה כלל מקודם ע"ש וא"כ ודאי קשה כמ"ש דגם העידי ביאה צריכים לעידי קדושין דזולתם לא הי' שייך חזקה הנ"ל וממילא כיון דצריכים שניהם זה לזה הוי חצי דבר ולא מהני כלל ואמאי צריכה גט. אמנם לכאורה ז"א דשפיר משכחת לה באמת בכת אחת מעידה על הקדושין ועל הביאה דלא הוי חצי דבר. אך ז"א דהנה ב"ק דף ע"ג ע"א אמרינן בעדים שהעידו על הגניבה ועל הטביחה ואח"כ הוזמו פטורים מלשלם על הטביחה דכיון דהוזמו על הגניבה ממילא אם אין גניבה אין טביחה דטביחה בלא גניבה לא מהני וכיון שנתבטל עדות הטביחה אף אי הוזמו אח"כ גם על הטביחה פטורים כיון שכבר נתבטל ע"ש וכן אם העידו מקודם על הטביחה ואח"כ על הגניבה והוזמו על שניהם ג"כ פטורים דכשהוזמו על הטביחה איגלאי מלתא דכי אסהדי אגניבה פסולים הוי ואף שהוזמו גם על הגניבה מ"מ כבר נפסלו מקודם והוי כאלו באו עדים אחרים והעידו שפסולים היו בשעת עדות ע"ש ומשני דמשכחת לה בתוכ"ד דכדיבור דמי ע"ש. וא"כ לפ"ז נראה לכאורה הכא אם כת א' מעידה על הקדושין ועל הביאה ג"כ לא מהני כיון דביאה בלא קדושין לא הוי עדות כלל כמו טביחה בלא גניבה וכן קדושין בלא ביאה כמ"ש וא"כ הוי עדות שאי אתה י"ל דאם מעידים מקודם על הקדושין ואח"כ על הביאה א"כ איך נאמין אותם על הקדושין הא אי אתה יכול להזימם על הקדושין דאם יוזמו על הקדושין א"כ איגלאי מילתא דכי אסהדי אביאה פסולין הוו כיון שהעידו אח"כ והוי כמו שהיו באים עדים אחרים והעידו שבשעה שהעידו על הביאה היו פסולין וא"כ ממילא גם ההזמה על הקדושין לא מהני שכיון שהיו פסולין בעדותן על הביאה ממילא נתבטל גם עדות הקדושין דקדושין בלא ביאה לא מהני כנ"ל כמו טביחה בלא גניבה ולא מהני ההזמה כלל על הקדושין דבאמת אם היו מעידים עדים אחרים שפסולין היו בשעת עדותם על הביאה ודאי דלא הי' מהני ההזמה על הקדושין שכבר נתבטל גם עדות הקדושין דלא מהני לחוד וא"כ גם ע"י המזימין עצמם נודע שבשעת עדותם על הביאה הי' פסולין אף שאמת א"כ כבר נתבטל גם עדות הקדושין כנ"ל ולא מהני ההזמה וא"כ ממילא אינם נאמנים עכשיו על הקדושין דהוי עשאאי"ל ושמא אומרים שקר על הקדושין לחוד כמ"ש רש"י ז"ל ב"ק הטעם דעשאי"ל משום שקר ע"ש וכן אם מעידים על הביאה קודם שמעידין על הקדושין ג"כ קשה כנ"ל דשמא אומרים שקר על הביאה דאי אפשר להזימם על הביאה כנ"ל דגם הביאה בלא קדושין לא מהני כמ"ש. וגם הכא לא שייך תירוץ הש"ס דאיירי בהעידו תוך כדי דיבור דאינם נפסלין עדיין משום דיכולין לחזור בהם דז"א דהא קי"ל בכל התורה כולה תוך כ"ד כדיבור חוץ בקדושין וגירושין ע"ש וא"כ הכא לענין קדושין ממילא לא מהני אף שהעידו תוך כ"ד כיון שאינם יכולין לחזור ואף שלדעת הרבה פוסקים לא אמרו זה רק במקדש עצמו אבל בעידי קדושין שפיר יכולין לחזור מ"מ לדעת התוס' והרמב"ן ז"ל דתוך כ"ד אינו רק מדרבנן ובקדושין וגט לא תיקנו וגם העדים אינם יכולין לחזור ע"ש וא"כ ממילא אף בכת א' אינם נאמנים כמ"ש ובב' כיתות הוי חצי דבר יקשה אמאי צריכה גט כנ"ל: אך באמת למאי דקי"ל דאין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה ומהני אף עדות שאי אתה יכול להזימה א"כ א"ש דאיירי בכת א' ושפיר מהני. אך באמת הטעם הוא משום כיון דאיכא כתובה. למישקל כדיני ממונות דמיא ולא בעי דו"ח ע"ש סוף יבמות וא"כ הכא למ"ש הר"ן ז"ל דאף דבעל אח"כ מ"מ הוי ארוסה ולית לה כתובה וא"כ ממילא בעי דו"ח ע"ש באה"ע ס' מ"ב דהיכא דליכא כתובה בעי דו"ח וא"כ ממילא לא מהני הכא דהוי עדות שאאי"ל כנ"ל ואמאי צריכה גט. ולפ"ז קשה בהיפך דאדרבה גם כתובה יהי' חייב למאי שהקשה הר"ן ז"ל שם אמאי אינו חייב כתובה הא קי"ל דכל הפוחת לבתולה ממאתים כו' הוי בעילת זנות וא"כ נימא ג"כ חזקה אין אדם כו' וודאי נתחייב גם בכתובה ותירץ דכיון דארוסה לית לה כתובה מן הדין לא הוי ביאת זנות דדוקא כל הפוחת כו' שמגיע לה מן הדין והיא מוחלת או שאר גווני משא"כ היכא שאינו חייב כלל ולכך לא שייך חזקה הנ"ל ופטור מכתובה ע"ש וא"כ לפ"ז קשה כיון דקי"ל דמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין אף שבאמת קידש א"כ למ"ש דכיון דהוי ארוסה ואין לה כתובה ממילא בעינן יכול להזימו ולא מהני כאן עדותם כמ"ש וממילא לא הוי קדושין אף שבעל לשם קדושין והוי בעילת זנות א"כ שפיר נימא כדברי הר"ן ז"ל דגם לענין כתובה נימאחזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות וודאי נתחייב גם בכתובה דאי"ל כתירוצו דכיון דלית לה כתובה לא הוי ביאת זנות ז"א דאם אינו מחייב עצמו בכתובה ממילא הוי ביאת זנות דהוי מקדש בלא עדים כמ"ש וא"כ נימא חזקה הנ"ל דודאי נתחייב בכתובה ולא בעינין עשאי"ל והוי קדושין בעדים וא"כ קשה דאמאי אין לה כתובה: אמנם יש לישב למאי שהקשו שם הפוסקים מאי פריך הש"ס דאין העידי ביאה פועלין בלי עידי הקדושין הא פועלים שפיר שמעידים שהיא בעולה ואסורה לכ"ג וכן לענין כתובה אח"כ וכיון שפועלין דבר מה לא הוי חצי דבר כמו בחזקה ע"ש ותירצו דבאמת קושית הש"ס קאי על אלמנה או גרושה שכבר היתה בעולה מקודם בלא עדותם ופריך שפיר ע"ש וא"כ ממילא א"ש דהתם בקדשה על תנאי כיון דאיירי בבתולה א"כ פועלים שפיר העידי ביאה לעשותה בעולה וא"ש דלא הוי חצי דבר: אך לפ"ז הכא עדיין קשה קושית ס' הפלאה הנ"ל בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה נימא חזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות ואי"ל כתירוצו כדברי הר"ן ז"ל דאעפ"כ אין לה כתובה כנ"ל דז"א הכא שפיר קשה כמ"ש דגם לענין כתובה נימא חזקה הנ"ל דכשאינו מתחייב בכתובה הוי ביאת זנות ולא שייך הכא מ"ש דעידי ביאה פועלים לעשותה בעולה ז"א כיון דעכשיו נמצאת בעולה מקודם א"כ אינם פועלים כלום והוי חצי דבר וממילא אית לה כתובה כמ"ש. וכן במוכת עץ בלא הכיר בה למאי דמדמי לה לבעולה קשה ג"כ כנ"ל ואמאי אין לה כתובה. אך י"ל למ"ש תוס' שם ב"ק גבי חזקת שלש שנים דלכך לא הוי חצי דבר משום דאם אין כאן חזקה ולא מהני ממילא מהני עדות כת א' בלא הב' שיצטרך הלוקח להחזיר הפירות שאכל דקי"ל הדרא ארעא ופירי ע"ש ולכך לא הוי חצי דבר ע"ש וא"כ גם הכא למאי דקי"ל דהיכא דלא הוי קדוש צריכה להחזיר הכסף קדושין ע"ש אה"ע ס' נ' וא"כ לא הוי כלל חצי דבר דהעידי קדושין פועלין שפיר דאם לא הוי קדושין דצריכה להחזיר הכסף קדושין. והוא כמו שם לענין פירות ולכך מהני. אמנם יש לדחות דהנה שם באה"ע לדעת הרבה פוסקים דבקדושי ספק אינה צריכה להחזיר הכסף קדושין אף דמדינא צריכה להחזיר דקי"ל לאו לטיבועין כו' מ"מ לכך אינה צריכה להחזיר דחיישינין שמא יאמרו דקדושין תופסין באחותה שיראו שמחזרת הכסף קדושין ויסברו דמסתמא לא הוי קדושין כלל ותופסין קדושי ודאי באחותה ולכך אינה מחזרת אבל בקדושי טעות שפיר צריכה להחזיר דלא שייך החשש הנ"ל דיאמרו כו' ז"א מאי בכך הא באמת הוא כן דלא הוי קדושין כלל ע"ש. וא"כ לפ"ז לכאורה הכא אף דלא הוי קדושין מ"מ אינה צריכה להחזיר דהנה הטעם דלא הוי קדושין הוא משום שהוא חצי דבר ורק דלא הוי חצי דבר משום שצריכה להחזיר הכסף קדושין ופועלים העדים והוי קדושין וא"כ ממילא אינה צריכה להחזיר כמו בקדושי ספק דשמא יאמרו קדושין תופסין באחותה דאין לומר כנ"ל דהא באמת תופסין כיון דלא הוי קדושין ז"א דהא אם צריכה להחזיר באמת אין תופסין דהוי שפיר קדושין דלא הוי חצי דבר כיון שמחזרת כנ"ל א"כ אינה צריכה להחזיר וממילא לא הוי קדושין דאיך נימא שצריכה להחזיר א"כ הוי קדושין ושייך שמא יאמרו וכיון שאינה מחזרת ולא הוי קדושין וממילא גם כתובה אית לה וקשה כנ"ל [ואף דלכאורה ז"א דמ"מ אם לא הי' כאן העידי ביאה הי' פועלין שפיר העידי קדושין לענין כסף קדושין דאז הי' צריכה להחזיר וא"כ לא הוי חצי דבר אך ז"א למ"ש שם דצריך דוקא שיהי' עכשיו כת א' פועלים דבר מה אי נימא דהוא חצי דבר ולא מהני מ"מ יהי' פועלין דבר ע"ש וממילא הכא אינם פועלים כלום אי נימא דהוא חצי דבר ולא מהני כנ"ל]. אך י"ל למ"ש שם הפוסקים דאיך נימא בקדושי ספק דאינה צריכה להחזיר א"כ שייך החשש בהיפך שמא יאמרו אין קדושין תופסין בודאי ע"ש ותירצו דלא ילמדו ממה שאינה מחזרת רק דהוא ספק קדושין ולכך אינה מחזרת ומאין ילמדו דהיא ודאי ע"ש ובאמת הוא ספק ע"ש. וא"כ הכא ממילא י"ל דשפיר צריכה להחזיר דאי נימא דאין צריכה איכא חשש בהיפך שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ואי"ל כנ"ל דלא יאמרו רק דהיא ספק וגם באמת אינם תופסין רק מספק כנ"ל דז"א דהכא אם נימא דאינה צריכה להחזיר ממילא לא הוי קדושין כלל דהוי חצי דבר וממילא תופסין קדושי אחותה בודאי ושייך שפיר חשש הנ"ל וממילא צריכה להחזיר כמדינא ושפיר לא הוי חצי דבר והוי קדושין וממילא אין לה כתובה כנ"ל וא"ש. ולפ"ז מיושב שפיר קושיא הנ"ל על הירושלמי דאיירי בברי וברי וקשה דהוי מיגו להוציא כנ"ל. ולמ"ש מיושב כיון דלענין הכסף קדושין שהיא מוחזקת שפיר מהני המיגו אף בברי וברי וא"כ כיון שאינה צריכה להחזיר הכסף קדושין ממילא אין העדים פועלים מאומה ולא הוי קדושין וממילא שייך שפיר חזקה הנ"ל ואית לה גם כתובה ולכך נאמנת לר"ג וא"ש: ולפ"ז מיושב ג"כ קושיא הראשונה על הירושלמי דהוצרך לומר דרוסת איש את. דהנה לכאורה קשה אמאי סבר ר"י דלא מפי' אנו חיין הא גם ר"י אזיל בתר חזקת הגוף רק משום דאיכא נגדה חזקת ממון לא אזיל בתרה כדאמרינן לקמן פ' המדיר לא תימא כו' ע"ש וא"כ קשה כיון דהכסף קדושין שהיא מוחזקת בו וליכא חזקת ממון שפיר ממילא מהני חזקת הגוף ואינה צריכה להחזיר וא"כ ממילא גם כתובה אית לה כמ"ש לעיל ואמאי אינה נאמנת. אך זה אינו כיון דמוקי לה שטוענין לענין לא התנית ולענין זה ליכא חזקת הגוף וא"ש. אך עדיין קשה למ"ש התוס' דגם ר"י מודה במיגו מעליא דאמרינן רק הכא משום דאף אם תטעון מוכת עץ אני תחתיך לא תהא נאמנת רק טענה טובה הוא ומיגו כי האי לא סבר ר"י ע"ש ד"ה ראוה כו' וא"כ קשה הא אם תטעון מוכת עץ תחתיך שפיר יהי' לה חזקת הגוף ותהא נאמנת לענין כסף הקדושין וממילא גם כתובה יהי' לה וא"כ גם עכשיו הוי מיגו מעליא דאז תהי' נאמנת וא"כ אמאי אינה נאמנת עכשיו לר"י. אך י"ל למ"ש המפ' לעיל דחזקה לחוד לא מהני משום דאיכא ס"ס שמא תחתיו ברצון כיון שטוען דרוסת איש את ע"ש וא"כ א"ש דלא תהי' נאמנת. וממילא מיושב דברי הירושלמי דהוצרך לומר דרוסת איש את דאם לא יאמר רק לא התנית א"כ ממילא היתה נאמנת בתחתיך וגם עכשיו נאמנת כנ"ל והוצרך לומר דרוסת איש את כנ"ל וא"ש: ולפ"ז מיושב ג"כ מאי שהקשו הפוסקים מאי פריך הש"ס לקמן ריש פ' ב' מ"ש האי מיגו מהאי מיגו הא כאן הוי מיגו להוציא ושם הוא להחזיק ומאי פריך ולמ"ש א"ש דאי נימא דלהחזיק מהני א"כ לענין הכסף קדושין שפיר מהני המיגו ונאמנת ואינה צריכה להחזיר א"כ ממילא גם לענין הכתובה נאמנת מחמת חזקה הנ"ל כמ"ש וא"ש: תוס' ד"ה הדר בי' רבא כו' והקשה דלימא דהדר בי' מהא וכנסה בחזקת בתולה כו' יש לה כתובה מנה ע"ש ובמהרש"א ז"ל. ונראה לישב קושית תוס' דהנה לעיל דף ו' כתב הרא"ה ז"ל דלכך היתה נאמנת אם לא הי'לו חזקה דאין אדם טורח כו' משום דרוב נשים בתולות הן ע"ש וכתב שם בס' הפלאה דלכך א"ש דבכל מקום חייב קנס ולא חיישינן שמא בעולה היא ואין לה קנס והשתא א"ש דאזלינין בתר רובא ואף דאין הולכין בממון כו' ע"ש. ולכאורה יש להקשות דגם בנערה מאורסה ממעטינין בתולה ולא בעולה דבעולה אינה בסקילה וא"כ קשה איך מחייבינן סקילה נערה מאורסה ניחוש שמא בעולה היא ואי"ל דהולכין אחר הרוב כתירוץ הרא"ה ז"ל ז"א למ"ש תוס' חולין דף י"א דלא אזלינן בתר רובא רק היכא דאם לא ניזול לא יתחייב מיתה כלל אבל היכא דגם אם לא ניזול אחר הרוב ג"כ יתחייב רק מיתה קלה לא אזלינן אחר רוב לחייב חמורה כמו נשרפין בנסקלין ע"ש וא"כ אמאי חייבת סקילה שמא בעולה היא ואינה חייבת רק חנק ואף דרוב בתולות הן מ"מ לענין לחייב מיתה חמורה לא אזלינן אחר הרוב וקשה כנ"ל: אמנם יש לישב למאי דקי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות ולא הוי קדושין כלל וא"כ אם לא ניזול בתר הרוב ונימא דהיא בעולה א"כ לא הוי קדושין כלל וגם חנק אינה חייבת א"כ לא תתחייב מיתה כלל וממילא אזלינין אחר הרוב וחייבת שפיר סקילה וא"ש. אך קשה למאי דמוקי להברייתא זינתה תחתיו בסקילה זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה וסבר דכנסה בחזקת בתולה כו' אינה מקח טעות וא"כ קשה אמאי זינתה תחתיו בסקילה ניחוש שמא בעולה הוא דלא אזלינין אחר הרוב דגם אם בעולה היא בחנק. אך י"ל למאן דסבר דמותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לדבר הקל וא"כ כיון שהתרה בה לסקילה אם לא ניזול אחר הרוב גם חנק אינה חייבת דלא התרו בה וא"כ ממילא גם סקילה חייבת כנ"ל וא"ש: ולפ"ז מיושב קושית תוס' דלמאי דסבר רבא וכן קי"ל דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל א"כ ליכא לאוקמי הכא דאמאי חייבת סקילה וע"כ סבר דכנסה בחזקת בתולה כו' הוי מקח טעות וא"ש כמ"ש וע"כ דהדר בי' מהאי דלעיל דלא הכיר בה מנה ולא מהא כנ"ל וא"ש: |