שהפה שאסר. זה אינו יודע שהיתה של אביו אלא על פיו של זה ומה שאסר הרי התיר: גמ' טעמא דאיכא עדים. דיצתה בהינומא: הבעל מהימן. ולא אמרינן הואיל ומספקא לן על יום נישואיה אם בתולה היתה אם בעולה העמד אותה על חזקתה של קודם לכן ומתחלה בתולה היתה: היא נאמנת. דאזיל בתר חזקה דגופא: בברי ושמא. גבי משארסתני נאנסתי היא טוענת ברי לי הוא והוא אינו טוען אלא שמא עד שלא ארסתיך דהא אינו יודע מתי נאנסה: ודקארי לה. למימר סתמא דלא כרבן גמליאל: מאי קארי לה. ומאי עלה בדעתו לאפוקי מדר''ג הא לא דמיא לה: כיון דרוב נשים בתולות נישאות. קרובה טענתה להיות אמת יותר משלו וכברי ושמא דמיא: והכי נמי מסתברא. דר''ג מודה בה דבעל מהימן: אי אמרת בשלמא איירי ר''ג במודה. דהך רישא הודאה הוא דקא מודה ר''ג לרבי יהושע ואמר אע''ג דפליגנא עלך בברי ושמא מודינא לך בברי וברי היינו דשייך למיתני בתריה ור' יהושע מודה לר''ג בהאומר לחברו שדה זו כו' דאע''ג דפליגנא בפ''ק במשארסתני נאנסתי דאע''ג דאיכא למימר מגו לא מהימנא מודינא בהאי מגו דאי בעי שתיק ולא א''ל של אביך היתה כי אמר ליה נמי לקחתיה הימנו מהימן כדלקמן: אלא אי אמרת לא איירי. רישא במודה ר''ג מאי מודה רבי יהושע מאי שייך למיתנייה הכא ואהיכא קאי: אמגו קאי. אפלוגתא דאיכא למימר בה מגו בפ' קמא קאי וקאמר אע''ג דפליגנא במגו דהתם במגו דהכא מודינא כדלקמן: אהייא. איכא מגו: הרי כריסה בין שיניה. ואינה יכולה לומר לא נבעלתי: וקאמרה נבעלתי. ולכשר נבעלתי מהימנא: בשלמא לר' אלעזר דאמר. בפרק קמא טענתייהו במנה ולא כלום מוכת עץ שלא הכיר בה אינה יכולה לתובעו אלא מנה והוא אומר דרוסת איש את ואין ליך כלום איכא מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך: משארסתני. אירע לי ונסתחפה שדהו ואית לי מאתים: וקאמרה. מוכת עץ אני מעיקרא ולא תבעה אלא מנה מהימנא: אלא לר' יוחנן. דאמר טענתייהו במאתי' ומנה שהיא תובעתו מאתים ליכא מידי בין תחתיו למעיקרא מאי מגו איכא: הכא. גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטו כלומר אם שתק זה לא היו לו עוררים הלכך אי לאו דדבר פשוט הוא שלקחה הימנו לא היה אומר לו של אביך היתה הלכך אמרי' מגו אבל גבי לא מצא לה בתולים שור שחוט לפניך בתולים שלא מצא לה הם הסיתוהו לבא לב''ד ואע''פ שיש לה להשיב טענה טובה מזו לא אמרינן מגו דדלמא לא אסקה אדעתה א''נ איערומי קא מערמא: וכיון שרוב נשים. קושיא היא: יש לה קול. והרבה יודעים שיצאה בהינומא:

דאי רבן גמליאל הא אמר איהי מהימנא. נראה דלמ''ד הטוען אחר מעשה ב''ד לא אמר כלום פריך דלמ''ד דמצי טעין פרעתי הכא נאמן הבעל אפילו לר''ג לומר אלמנה נשאתיך במיגו דאי בעי אמר פרעתי: הכי נמי מסתברא. פי' בקונטרס הכי נמי מסתברא דמתני' אתיא כרבן גמליאל כדמשנינן דבברי וברי מודה מדקתני ומודה ר' יהושע כו' וקשה לפי' דכי לא איירי נמי ר''ג במודה אתי שפיר ומודה רבי יהושע כלומר אע''ג דברישא פליגנא עלך בסיפא מודינא לך אע''ג דרישא וסיפא אינן מענין אחד כי היכי דאתיא ליה שפיר ומודה רבי יהושע אי איירי ר''ג במודה אע''ג דמודה דר' גמליאל אינו מענין ומודה דרבי יהושע ויש ליישב דודאי כי איירי ר''ג במודה שייך למיתני שפיר ומודה רבי יהושע אע''ג דלא הוי מענין אחד כלומר דאגב דתנא מילתא דמודה ר''ג תני נמי מילתא דמודה בה רבי יהושע אבל אי לא איירי רבן גמליאל במודה לא שייך למיתני ומודה רבי יהושע לאשמועינן אע''ג דפליג ברישא מודה בסיפא כיון דרישא וסיפא אינם מענין אחד אבל קשה דלא הוה ליה למימר אמגו קאי דעד השתא נמי לפ''ה אמגו הוי קאי ונראה לר''י דה''פ הכי נמי מסתברא דכברי ושמא דמי ולא בא לומר דפליג רבן גמליאל ברישא אלא אע''ג דכברי ושמא דמי מודה ר''ג משום דלאו שמא ממש הוא מדקאמר ומודה רבי יהושע אי אמרת בשלמא איירי ר''ג במודה כלומר אע''ג דכברי ושמא דמי מודה ר''ג דבעל נאמן היינו דקתני ומודה רבי יהושע דבהאי ברי נאמן דס''ד דטעמא דרבי יהושע משום ברי ושמא דזה אינו תובעו כדפי' בקונט' והשתא הוה מודה דר''ג ומודה דר''י מענין אחד אלא אי אמרת דרישא בברי וברי גמור הוא ולא איירי רבן גמליאל במודה דפשיטא דכיון דברי וברי הוא דלא פליג ר''ג מאי ומודה וקאמר מי סברת דארישא קאי וטעמא דר''י משום ברי ושמא אמגו קאי דטעמא דר' יהושע משום מגו ונאמן אפי' הלה תובעו ואפירקין קמא קאי: התם שור שחוט לפניך. פירש בקונטרס שהוא טוען עד שלא אירסתיך נאנסת והכא אין שור שחוט לפניך דאין הלה תובעו ור''י מפרש דהכא נמי איירי בהלה תובעו כדפי' וה''פ התם שור שחוט לפניך דהרי אין לה בתולים ואינה יכולה לומר בתולה אני כמו בשור שחוט שאין יכול לומר חי הוא ולהכי בין אומרת משארסתני נאנסתי בין אומרת מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא הכא אין שור שחוט לפניך ונאמן במגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם: כיון דרוב נשים בתולות נישאות כי ליכא עדים מאי הוי. לרב פריך דאית ליה. הולכין בממון אחר הרוב:

גמרא,והא דאמרינן והכא כדיעבד דמי. פירש רש"י ז"ל: דאם אתה בא לפסול העובר ואי אתה מאמינה אתה מוציאה מבעלה. פירוש לפירושו, דלהתיר אותה לארוס פשיטא דהא לאו כדיעבד הוא, אלא דיעבד ממש, אלא דלהתיר העובר נמי כדיעבד דמי בארוסה שאם אתה מאמינה ובאת לפסול העובר אפילו להקל הרי אתה חושש לו משום ספק ממזר, ונמצא שאתה מזהמה בפני הבעל ואף הוא אינו מקיימה, והלכך אף לגבי וולד כדיעבד דמי, והיינו דאמרינן כדיעבד ולא דיעבד ממש. ובודאי אף עובר זה נמי כשר לשמואל לינשא לכהונה כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קדושין פא, ב) גבי ארוסה שעיברה, רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר שתוקי, ואמרינן מאי שתוקי בדוקי שבודקין את אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת, והתם ודאי למעשה אמרה.
והראב"ד ז"ל פירש: דהולד פסול, ולהתירה לארוס הוא דקאמר, ומשום דמחוסרת מסירה לחופה לא אמרינן דיעבד היא אלא כדיעבד, ולכתחילה אינו שכבר נתארסה, ודיעבד ממש אינו שהרי לא נישאת, ואתה בא להתירה לינשא, אבל לגבי האשה לכתחילה הוי ולא מכשירינן ליה. ונראין דברי רש"י ז"ל כמו שכתבנו.
ואם תאמר השתא דאמרת כדיעבד הוא, מאי קאמר ועוד הא אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, דאלמא לר' יהושע פסול, והא לר' יהושע בדיעבד לא פסיל כדמשמע לעיל (כתובות יג, אד) דמוקמינן הא דרב דאמר אין אוסרין על היחוד כרבי יהושע. ומיהו לפי מה שכתבתי למעלה דרבי יהושע באשת כהן פוסל אפילו בדיעבד ניחא, דהכי קאמר ועוד האמר שמואל הלכה כרבן גמליאל ואפילו אשת כהן היא מותרת, ואפילו תאמר דמשום מעלה אין אוסרין אשת כהן היא מותרת על היחוד ומודה רבי יהושע בדיעבד איכא למימר דהתם שבאי דליכא אלא דיחוד גרידא, אבל בנבעלה הרי היא כשבויה לגמרי, שהרי כריסה בין שיניה ומוציאין אותה מבעלה כי הכא.

הא דאמרינן התם חדא ספיקא הכא תרתי ספיקות. אלים ליה חד ספיקא דאפילו בבריא נמי פסיל, קיל ליה ספק ספיקא דאפילו בשמא נמי מיכשרי. קשיא לן, והא מדברת וכו' דאמרינן ספק ספיקא היא, ואפילו הכי פסיל רבי יהושע. ויש מרבותינו הצרפים ז"ל (עי' לעיל ע"א ד"ה ואין) שאמרו דלא פסל רבי יהושע בנסתרה אלא באומרת נבעלתי ולכשר נבעלתי, דליכא אלא חדא ספיקא דהא מודה שנבעלה, אבל בנסתרה ואמרה לא נבעלתי אכשורי מיכשר. וליתא מדאקשינן לזעירי דאמר נסתרה הא דרב דאמר אין אוסרין על היחוד לימא דלא כרבי יהושע, ומאי קושיא הא דהתם לא קא מודה שנבעלה וספק ספיקא הוא, ועוד דהא אמר ר' יהושע מדברת היינו שבויה לפי שאין אפוטרופוס לעריות. אלא יש לומר דנסתרה נמי חדא ספיקא היא דכיון דנסתרה בודאי נבעלת או לפסול לה נבעלה.

ותרתי ספיקא דאלמנה עיסה. פירש רש"י ז"ל: כגון שזרק לה גיטה ספק קרוב לו ספק קרוב לה ומת, דהויא לה ספק גרושה ספק אלמנה, ועמדה ונישאת לכהן תוך שלשה חדשים וילדה, ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון, הרי זה יש בולד עירובי ספיקות, ספק בן תשעה לראשון וכשר הוא, ואם תמצא לומר בן שבעה לאחרון שמא קרוב לו היה ובן אלמנה הוא. כמו העיסה שיש בה עירובי סובין וקמח ומלח ומים, ואינו ממזר, דלא מקרי עיסה אלא כשכשרין ופסולין מעורבין זה בזה, כעיסה שיש בה עירובין הרבה סובין וקמח ומים ומלח. ועוד דגרסינן בתוספתא (קדושין פ"ה), עיסה פירוש: פסולה לכהונה מפני ספק חללים שנטמע בה.
אלא נראה כפירושו של ר"ח ז"ל, שפירש: כגון ספק מגורשת שילדה מכהן ונטמע אותו ספק במשפחת כהונה, ונעשית כל המשפחה עיסה משום ספק חלל זה שנטמע בה. וכל אותה משפחה כספק ספיקא היא ספק מן הכשרים שבה, ואם תמצא לומר מן הספיקות שנטמעו בה אוסרין עצמן כשרים היו דקרוב לו היה אלמנה היתה והא דשרי אלמנותו ולא בתו, משום דאלמנותו אית ליה חזקה דכשרות, ואף על גב דבתו נמי ספק ספיקא היא, מעלה הוא ביוחסין.
ויש מי שפירש (בעה"מ), דאמאי דסליק מיניה קאי, דהיינו כיון דרוב נשים בתולות נישאות כברי ושמא דמי, ולעולם דלא כרבן גמליאל. והכי נמי מסתברא דמתניתין דרבי יהושע היא, ופליגא אדרבן גמליאל מדקתני מודה רבי יהושע, דאי אמרת בשלמא איירי בה רבן גמליאל, כלומר, פליג עלה רבן גמליאל, והיינו דקתני מודה רבי יהושע, כלומר, אף על גב דבהאי פליג רבי יהושע אדרבן גמליאל, בהא מודה ליה רבי יהושע. ואינו מחוור, לפי שאין כאן דרך להודאתו של רבי יהושע שאינה ממין ענין הרישא, והראשון עיקר. ונוסחאות ישנות מדוקדקות יש, אי אמרת בשלמא דאיירי במודה וכו', וזו הגרסא כפירושן של ר"ח ורש"י ז"ל.

הא דאמרישן הא ניחא לזעירי דאמר נסתרה, מגו דאיבעיא אמרה מוכת עץ אני, וכו'. קשיא ליה לרמב"ן נ"ר, מאי מגו איכא, והא אי טענה נמי לא נבעלתי לא מהימנא אליבא דרבי יהושע כדתניא בפרקין דלעיל (כתובות יג, א) מדברת היינו שבויה, וההיא דרבי אלעזר מאי מגו איכא הא אלו אמרה מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא לרבי יהושע. ותירץ דכיון דאית ליה טענה דעדיפא מינא אי אתיא לשקורי ולא טענה לה ודאי קושטא קאמרה, לדעתיה דרבן גמליאל דאיהו חשיב ליה מגו בכי האי גוונא, ורבי יהושע לית ליה מגו כי האי. וקשיא ליה תו מדקיימא לן כרבן גמליאל ומשום מגו כדאיתא בפרק קמא (לעיל כתובות יב, ב), דאי לאו משום מגו הוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שהוא פטור כרב נחמן דקי"ל כותיה בדיני כדאיתא התם, ואנן לא אשכחן מגו בכולי תלמודא אלא בכעין מגו דרבי יהושע ששור שחוט לפניך אבל במיגו דאין שור שחוט לפניך לא אשכחן.
ולדידי לא קשיא לן ולא מידי, דהא דקיי"ל כרבן גמליאל בההיא, לאו משום מגו הוא, אלא אפילו ליכא מגו חייב, ולא משום ברי ושמא אלא אפילו לרב נחמן, וטעמא כדאסיקנא בפרקין דלעיל (שם), דאיכא חזקה דגופא. ומיהו לעיקר קושיין דמאי איכא מיגו, כתבתי אני למעלה בשמעתין דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע. ברם רבותינו הצרפתים ז"ל ריש ... דקידושין בשמעתא דדברים שבלב מגו כזה במקום ברי ושמא, אבל בבריא ובריא לא, והוא הנכון. ושם הארכתי בס"ד.

ה"ג רש"י ז"ל: מאי שנא הכא אין שור שחוט לפניך התם שור שחוט לפניך. ופירש הוא ז"ל: התם בהאשה שלא מצא לה דם בתולים, שור שחוט לפניך, בתולים שלא מצא לה הם הסיתוהו לבא לבית דין. ואף על פי שיש לה להשיב טענה יפה מזו שהיא טוענת לא אמרינן בה מגו דדילמא לא אסקה אדעתיה, אי נמי איערומי מיערמה, אבל הכא גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטו, כלומר, שאם שתק זה ולא אמר שדה זו של אביך היתה, לא היה מי שיערער עליו, הילכך, אי לאו דדבר פשוט הוא שלקחה ממנו לא היה אומר לו של אביך היתה, הילכך אמרינן בה מגו.
ואין לשונו מחוור בזה, דמשמע מדבריו דמתניתין דוקא במודה מעצמו שדה זו של אביך היתה, הא אילו ערער עליו הלה מעיקרא וזה משיבו אין של אביך היתה ולקחתיה ממנו אינו נאמן, וכן כתב לקמן (כתובות יז, ב) גבי הא דאקשינן וליתני מודה רבי יהושע באומר שדה זו שלך היתה, כיון דטעמא משום דאין שור שחוט לפניך שלא היה אדם תובע, מה לי הוא מה לי אביהו וכו'. ובאותה שמועה עצמה גבי הא דאמרינן (יח, א) וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס, אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרינן משיב אבידה הוי.
כתב עוד הרב ז"ל: דאיירי אפילו הוא תובעו נמי וזה מודה מקצת משיב אבידה הוא כדתנן בשבועות (מב, א), ומאי אשמעינן רבי יהושע באין שור שחוט אפילו שור שחוט לפניך נאמן.
וזה קשה מאד, בכל מקום שאתה מוצא מגו כשור שחוט לפניך, הרי שזה טוען וזה משיב מאי בעית בהאי ארעא מפלניא זבנא דזבינה ממך מהימן מגו דאי בעי אמר מינך זבנתה (עי' ב"ב מא, ב). וחזיתיה לדעת דחביבי דאי אמר ליה קמאי דידי זבנה ממך מהימן, מגו דאי בעי אמר ליה מינך זבינתה, וכן כולם. ועוד, במתניתין נמי הכא משמע, מדקתני ואם יש עדים שהיתה של אביו נאמן, אלמא לעולם נאמן עד שיהא שם עדים שהיתה של אביו, ואף על פי שזה טוענו של אבי היה.
ויש לפרש, התם שור שחוט לפניך, הרי זה כנסה בחזקת בתולה ולא נמצאו לה בתולים, כיון שנולד בה ריעותא זה, ראוי לו שיסתפק היאך לא נמצאו בתוליה, כמו שמצא שורו שחוט שראוי הוא לשאול מי שחטו לשור, והיא על כרחה יש לה להשיב על תביעה זו, וכיון שאין לה שום טענה שתהא נאמנת בה בשורת הדין להוציא הממון מבעלה, אין כאן מגו, דמשום שהיתה יכולה ליפות טענתה אין אנו מאמינין לה בכך, דאין זה מגו ברור, ואפילו לסייע טענת בריא במקום שמא, אבל כאן שאין שור שחוט לפניך, שהרי זה מוחזק הוא בשדהו ואין לתובע שום טענה ושום ראיה שיהא ראוי להסתפק בחזקתו של זה שעומד בתוך שדהו, ושיהא הוא צריך להשיב על טענתו כלל, אלא אילו הוא רוצה לומר לו לאו בעל דברים דידי את, הדין עמו עד שיברר זה בעדים שהיתה של אביו, הילכך כשטוען ואמר אין של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן, דיש כאן מגו ברור, דמה אם ירצה לומר של אבותי היתה מעולם או לא בעל דברים דידי את. ויש ספרים דגרסי איפכא, התם אין שור שחוט לפניך הכא שור שחוט לפניך.
והרמב"ן ז"ל פירש: מאי שנא, כלומר, דהתם נמי איכא מגו גמור, דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ולא פסלה נפשה מכהונה ומהימנה, דאי נתאלמנה כשרה לכהונה, דאוקי איתתא אחזקתה. ואפילו לרבי יהושע, דכיון דתרתי ספיקי אית בה, ספק תחתיו ספק אינו תחתיו, ואם תמצי לומר תחתיו, ספק דרוסת איש ספק מוכת עץ. וכיון דטוענת כך בפירוש, מתירין אותה לכהונה, וכיון שכן, אמאי לא מודה בה רבי יהושע, דמאי שנא מהאי.ומפרקינן, התם אין שור שחוט לפניך שפיר, כלומר, גבי מוכת עץ אין כאן מגו ברור, שהרי לגבי תביעת כתובתה דעלה דייני השתא ליתא שום מגו ברור, ואף על גב דבעלמא נאמנת בה, לא חשבינן ליה מגו להאי דטעני ביה קמן, אבל הכא שהרי שור שחוט לפניך שפיר, דכי היכי דטעין השתא האי שדה של אביך היה, הכי נמי הוה מצי למימר לא היתה של אבותיך אלא של אבותי, הילכך כי היכי דבההיא טענה היה מהימן השתא נמי נאמן.

וכיון דרוב נשים בתולות נישאות, כי לא אתו עדים מאי הוי. פירוש: ניזיל בתר רובא. ואף על גב דאפליג בה רב ושמואל בריש פרק המוכר פירות (ב"ב צב, ב) וקיימא לן כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב, הכא אליבא דרב פריך, ולתירוצה למתניתין אליביה דכי היכי דלא תהוי מתניתין תיובתא, וכדאקשינן ליה לרב מינה התם ופרקה כדפריק לה הכא.

דאפ"ת ר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא בברי ושמא פי' דבברי הוא דמהני חזקה דגופא דחזקה דממונא עדיפא. וא"ת והא באומר פתח פתוח מצאתי שהוא נאמן במכחישתו דהוי ברי. והוצרכו לתת טעם משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה למה לי ההוא טעמא תיפוק ליה דהוי ברי וברי וכו'. וי"ל דשאני התם דמסייע לה רובא דרוב נשים בתולות נישאות ורובא וחזקה עדיפא מחזקה דממונא אי לאו דאי' ליה לבעל חזקה דסעוד' וכדמפרש התם:

ודקארי ליה מאי קארי לי' ופרקינן כיון דרוב נשים בתולות נישאת כברי ושמא דמי. פי' שטענותיהם ברורות יותר דמסייע לי' רובא וברי דידי' כשמא חשוב קמ"ל. פירוש מאי דקארי לי' פרושה הכי קמ"ל דתלמודא דמודה ר"ג בהא דברי וברי הוא מכל מקום כיון שטוען כן בברי הטעם מסתברא דר"ג מודה זה דבעל מהימן מדקתני סיפא מודה ר"י אא"ב איירי בה ר"ג היינו דקתני מודה ר"י דמודה דהך רישא הודאה הוא דמודה ר"ג לר"י וא"ל דאע"ג דפליגי בברי ושמא מודינא לך בברי וברי היינו דשייך למיתני בתרי' דר"י ומודה לר"ג באומר לחבירו שדה זו וכו' דאע"ג דפליגו בפ' ראשון גבי משארסתני נאנסתי דאע"ג דאיכא למימר מגו לא מהימנא מודינא בהאי מגו דהכא אי בעי שתיק ולא א"ל של אביך הי' כו' אמר לקחתי' הימנו נאמן כדלקמן אלא אי אמרת לא מיירי הכא ר"ג ברישא דמודה היכא שייך למיתני' בתרי' ומודה ר' יהושע ואהיכא קאי עכ"ל רבינו ז"ל. ויש מקשים דאי איתא משום דאיירי בה ר"ג ברישא במודה שייך למתני סיפא ומודה אמאי לא קתני תנא ברישא בהדיא ומודה רבי גמליאל כדקתני ומודה ר"י ולא קשה דרישא כיון דלענין כתובה מיירי כעין פלוגתא דאפליגו לעיל קתני פלוגתא והדר קתני הודאה סתם כלומר בהא אפליגו ובהא מודה ולא איצטריך למיתני' ומודה ר"ג אבל הודאה דר"י דאיירי במלתא אחריתי איצטריך למיתני ומודה ר"י בי נוסח' דלא גרסי' קמ"ל ולא גרס איירי דר"ג ולא איירי דר"ג אלא בה ומפרשים בה קצת רבנים ז"ל דכי אמרי' ה"נ ה"פ הנ"מ דמאן דקרי ליה רישא לאו ר"ג היא מדקתני סיפא ומודה ר"י אא"ב איירי בה ר"י ברישא כלומר דידי' בלחוד היא היינו משום דקתני סיפא ומודה ר"י דאע"ג דפליג ברישא מודה בסיפא אא"א לא איירי ר"י ברישא דר"ג נמי היא היכי שייך למיתני סיפא ומודה ר"י ולנוסחאו' דגרסי' איירי בה ר"ג מפרשי איירי בה ר"ג בפלוגת' ואין פירוש זה נכון חדא דלשנא דתלמוד לא אתי שפיר ולהכי פירש ודחיק ליה טובא אפילו לפום נוסחא דידהו ועוד דכיון דלהדיא פרקא דמעיקרא רישא ר"ג וקאמר קשי' לן דקארי ליה מאי קארי לי' היכא מהדרינן לשבושי פרוק דילן ולקיומא סברא דמאן דקרי לה אין שיטות התלמוד בכ"מ א"ו פירש"י ז"ל הוא הנכון ועליו הסכימו רוב המפרשים ז"ל ומיהו רש"י ז"ל שפירש אע"ג דפליג במשארסתני נאנסתי איכ' למימר מגו מודינא באידך מגו אינו נכון דא"כ דהשתא ס"ד דר"י אמגו קאי ואפרקין קמא קאי דהא מעיקר' הכי הוה משמע לן לכך יש לפרש דה"ק אא"ב דמיירי ר"ג במודה ברישא וא"ל ר"י אע"ג דפליגנא עליך בברי ושמא דלעיל מודינא בהא דאע"ג דהכא כעין ברי ושמא משום דרוב נשים בתולות נישאות אפ"ה בעל מהימן דס"ס ברי וברי הוא היינו דקתני סיפא ומודה ר"י נמי לר"ג ואנא מודינא לך באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה דהוי נמי ברי ושמא משום דתובע אין לו חזקה בקרקע זה ולא שום ראיה והמחזיק יש לו ברי גמור. ובהאי ברי ושמא מודינא דהאי ברי עדיף דמסייע ליה חזקה דממונא ואפילו בהתובע בטענות ברי לא מהני ליה וברי דנתבע עייף ואית לי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר אא"א לא איירי ר"ג ברישא דמודה היכא שייך למיתני סיפא ומודה ר"י ומהדרינן ר"י אמגו קאי ואפרקין קמא קאי וכדמפרש ואזיל:

גרסי' ומ"ש הכא אין שור שחוט לפניך והתם שור שחוט לפניך. ופי' הוא ז"ל הכא גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטו כלומר אם שחוט זה לא היה עליו עוררים הלכך אי לאו דדבר פשוט שלקח לא היה אומר של אביך הלכך אומרים מגו אבל התם גבי לא מצא לה בתולים שור שחוט לפניך שלא מצא הם הסיתוהו לבוא לב"ד ואע"ג שיש להשיב טענה טובה מזו לא אמרינן מגו דלמא לא אסיק אדעתיה א"נ קא מערמה עכ"ל ז"ל. וכבר הקשינו עליו לעיל ממקשה על פי' זה לפי פשוטו דמשמע דהודאה דר"י בשדה היינו לפי שאין עליו עוררין. ועוד יש להקשות על פירוש זה דהתם גבי לא מצא בתולים דאפי' לא יהא שור שחוט היכי איכ' למימר מגו דהא לר"י אפי' באומרת מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא כיון דלא אזיל בתר חזקה דגופא וכיון דכי אמרה הכי לא מהימנא לאו מגו הוא בשום דוכתא נדון עליו ולכך יש לפרש הא דנקט שור שחוט לפניך ואין שור שחוט משל בעלמא הוא ות"ק דהכא גבי שדה יש שור ששחיטתו ברורה ועומד בחזקת היתר דמיגו דיליה מגו גמור הוא שאלו אמר שלי היתה מעולם היה נאמן לד"ה הלכך כי אמר של אביך היתה ולקחתי' ממנו ראוי הוא שיהא נאמן במגו דדאוריית' היא וסברא נמי הוא כדקאמר לקמן בפירוש אבל הכא גבי לא מצא לה בתולים אין לנו שור שחוט כלום שאין לנו שום טענה ברורה אליבא דר"י להאמינה ואין לה שום מגו ברור אפילו בטענת מוכת עץ אני תחתיך לא מהימן ליה דמגו דאמר התם היינו מגו כל דהוא שהיא טענה יותר מתוקנת ויפה אבל אינה יוצאת מחזקת ריעותא שהוא בה והוה ליה כבהמה כל זמן שלא נשחטה בחזקת איסור לכן פירשו בתוס' וכן פירש בהרמב"ם ז"ל דהכא לישנא צחות בעלמא הוא דתנא קמא דהכא מגו ברור והתם אינו מגו ברור ויש לנו כלשון הזה במסכת נדה פרק כל היד התם שור שחוט והכא אין שור שחוט מפני דהתם יש רגלים והכא אין רגלים וכדמפרשינן התם בס"ד ויש ללמוד מכאן דאמרינן מגו אפילו לאפוקי ממונא דהא לגבי בתולה אי לאו שאין מגו ברור כדפירש רש"י ז"ל היינו אומרים אותו אפילו לאפוקי ממונא ולפי פרושא דהכא לא אמרי' התם אין שור שחוט לפניך משום דהוי לאפוקי ממונא דהא פרישנא דאפי' הוה לאוקמי ממונא לא הוי מגו לר"י אבל יש לפרש דה"ק דהתם אפ"ת מגו לאפוקי ממונא אין שור שחוט לפניך לפי שאין המגו ברור אבל הכא שור שחוט שהמגו ברור והוא לאקומי ממונא ומ"מ עיקר הדין כך הוא מקובל מרבינו הרמב"ן ז"ל דאמרינן מגו אפי' לאפוקי ממונא:

וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתי עדים מאי הוי וקושיין אליבא דרב דאית ליה בממון הולכין אחר הרוב כדאית' בהמוכר בתרא ואף על גב דהלכתא כוותיה דשמואל דאמר בממון אין הולכין אחר הרוב פרכינן הכי למימר אי הוי מתניתין פליגי עליה דרב וכבר כתבתי בכמה מקומות דאורחא דתלמודא הוא ופריך לזמנין סתמא אליבא דמאן דלית הלכתא כוותיה וכדפרכינן במס' קדושין את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה ואע"ג דקי"ל דאת וחמור קנה כדאית' בפרק יש נוחלין כל הנשאת בתולה יש לה קול כי אתו עדים מאי הוי סהדי שקרי נינהו פירוש אע"ג דעדים עדיפא מקלא אע"ג דמתחזק בעדים וכדמוכח בשלהי מס' גיטין התם הוא דדלמא קלא דשקרא הוא דאפקינהו אויבים אבל במידי דהוה מדינא דאית ליה קלא לעולם כי אית קלא הכי חזקה אי לא מסהדותא דהא כו"ע אי איתא קלא הוה ליה למילתיה וזה דבר ברור:

זה שביארנו במשנה שכל שאין לה עדים הבעל נאמן יש מפרשים נאמן בלא שבועה ואע"פ שהוא מודה מקצת הרי מכל מקום שיעבוד קרקעות יש כאן ועוד שאף דין מודה מקצת אין כאן שהרי אין הטענה אלא על המנה שהמנה האחר ידוע הוא לכל וכמו שאמרו בתלמוד המערב הלכה א' כל עמא מודו שהוא חייב לה מנה והיא תובעת לו מנה אחר והוא אינו מודה לה המוציא מחברו עליו הראיה ומכל מקום גדולי האחרונים שבספרד כתבו שנשבע על השאר שבועת התורה שהרי מכל מקום תביעתה מאתים והודאתו מנה ואי משום דמטלטלי לכתבה לא מישתעבדי אף בחיי הבעל כמו שיתבאר בפרק נכסים ונמצא שיעבודה קרקע הואיל ותקנת אחרונים לגבות מן המטלטלין חוזרת לדין מודה מקצת ואע"פ שהשטר שעבוד קרקעות הוא דוקא כשיש בידו שטר שיהא יכול לטרוף בו לקוחות הא כל שאין בידו שטר או שיש בידו ואינו יכול לטרוף בו אין זה שיעבוד קרקע ואע"פ שאם הוא ביד הלוה גובה הימנו דמיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה אין זה שיעבוד שהרי אף במלוה על פה כן וזו שבכאן הרי אין שטר בידה ואף גדולי המחברים פוסקים שנשבע הבעל שבועת התורה על השאר:

לענין ביאור סוגיא זה שאמרו בגמרא כיון דרוב נשים בתולות נשאות כבריא ושמא דמי יש שואלים בה והרי אמרו אין הולכין בממון אחר הרוב וכל המוציא מחברו עליו הראיה ותירצו דהכא שני דאיכא חזקה בהדי רובא שהרי אשה בחזקת בתולה היתה עומדת בשעת נשואין וזהו ששאלו בתלמוד המערב הלכה א' והלך אחר הרוב ורוב נשים בתולות נשאות והשיבו זאת אומרת לא הלכו במדת הדין ובממון אחר הרוב וכו' עד שאמ"ר אבין בדבר אחד הלכו בממון אחר הרוב בהדה דתני גמל האוחר בין הגמלים ונמצא אחד מהם מת אני אומר אותו שהוא אוחר הרגו כלומר שאף זה חזקה שמוחזק הוא בכך וכן הנוטל כלים מבית האמן להוליכן לבית חמיו שאם נאנסו בהליכה חייב לא משום רוב ר"ל דרוב חותנים מקבלים אלא משום חזקה כמו שביארנו בסוף שלישי של נדרים:

גמ' טעמא דאיכא עדי' הא ליכא עדים בעל מהימן לימא תנן סתמא דלא כר"ג דאי כר"ג הא אמר איהו מהימנא. אפי' תימא ר"ג עד כאן לא קאמר ר"ג אלא ברי ושמא אבל ברי וברי לא אמ'. כלומר דברי וברי איהו מהימן. וק"ל דאמרי' לעיל דהא דקאמר ר"י דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו ולהפסיד כתובתה משום דהם האמינוהו ופרי' לה דטעמא משו' דכתוב' דרבנן. הא אי כתובה דאורייתא לא מהימן. והכא אמרינן דמהימנא ומשעמע דדינא קאמרינן וי"ל דהתם הוא כדפרי' דאי כתובה דאורייתא לא מהימן והכא אמרינן דמהימנא ומשמע דמדינא קאמרינן וי"ל דהתם הוא כדפרי' דאי כתובה דאורייתא לא מהימן משום חזק' דגופה. אבל הכא ליכא טעמא דחזקה דגופה וכיון דכן איהו מהימן ומדינא:

הכי נמי מסתברא מדקתני מודה ר"י אי אמרת בשלמא איירי בה היינו דקתני מודה אלא אי אמרת לא איירי בה מאי מודה. פרש"י ז"ל ה"נ מסתבר' דמתניתין אפי' ר"ג היא מדקתני מודה ר"י דברישא דמתני' אודי ליה ר"ג לר' יהושע למימר' דאע"ג דפליג עליה בברי ושמא למימר' דאיהי מהימנא. בברי וברי מוד' דוודאי איהו מהימן והדר אודי ליה ר' יהושע לר"ג. אלא אי אמרת לא איירי בה ר"ג ומתני' ר"ו ודלא כר"ג מאי מודה. היכי שייכא הכא הודאה דר' יהושע ואיכ' דלא ניחא ליה בהאי פירושא דכיון דחשבת לה למתני' קמייתא הודאה דר"ג לר' יהושע אמאי לא תנא ברישא ומודה ר"ג. וכ"ת הא לכולי עלמא קשיא כיון דמפרקינן דמתני' אפי' לר"ג אמאי לא תנא ברישא ומודה ר"ג. הא ליתא דלדידן הא לא חשיבא הודאה דלא שייכא בפלוגתייהו דלא אפליגו אינהו אלא בבריא ושמא אבל בריא ובריא ענין אחר הוה ודברי הכל הוא לפיכך שנו אותה סתם. אבל לדידך דאמרת דהודאה היא דהא אמטו להכי תנא באידך ומודה ר' יהושע א"כ אמאי לא תנא בריש' ומודה ר"ג כדקתני באידך ומודה ר"י:

אבל הרב אדוני זקני ר' זרחיא הלוי בעל המאור ז"ל פי' דה"ק ה"נ מסתבר' כמאן דקארי לה מדקתני דמוד' ר"י אי אמרת בשלמא איירי בה. ולא גרסי' איירי בה ר"ג כלומר איירי ר' יהושע בלחוד ופליגא בה ר"ג היינו דקתני מודה דהכי קאמר אע"ג דפליגנא עלך בקמייתא מודינא לך בהא. אלא אי אמר' לא איירי בה ר"י בלחוד אלא דכ"ע הוא. מאי מודה היכי שייכא עלה הודאה דהא רישא נמי כולי עלמא היא. ואי גרסינן איירי בה ר"ג מפרשי' לה דהכי קאמ' איירי בה ר"ג בפלוגתא דמתני' ולאו למימרא דאיירי במתני' אלא דפליג אמתני'. ותמא למאי דקס"ד דמאי דקאמ' השתא מאי מודה דקאמר ר' יהושע אי אמרת דלא קאי אמיגו דפ"ק ואפשר דהשתא נמי קס"ד דאמיגו דפרקין קמא קאי. ומיהו אפרקין קא סמך ובתר הכי אתא למימר שלא קאי אפרקין קמא. א"נ אפש' לומר דקס"ד השתא דהיינו הודאה דקא מודה ר"י דה"ק אע"ג דפליגא עלך לעיל בברי ושמא למימרא דשמא דידי' עדיף בהא מודינא לך דהאי ברי עדיף משום דהוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר וטעמא משום דהוי ברי אבל אי הוי שמא כגון דקאמר שדה זו של אבותיך היתה ואינו יודע אם לקחתי מהם אינו מוציאין אותו מידו אבל השתא דקאמ' בברי אע"ג דקאמר של אבותיך הית' שמעמיד אותו בחזקת אבותיו נאמן. אלא לרב אסי מאי מיגו איכא. תמה דהא איתותב רב אסי. י"ל ה"ק תפשוט מינה דרב אסי לית לי' אפרקין קמא קאי. ואלו שמעינן ליה לרב אסי בהדיא וודאי סמכינן עלה. וה"ה השתא דאיתמר מכללא. בשלמא לר"א מיגו דבעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואית לה מאתן. וקאמרה מעיקרא דלית לה אלא מנה מהימנא. לא דייקא דהא פרישנ' לעיל להא דקדיש ובעל לאלתר הילכך לא אפשר לה למימר מוכת עץ אני תחתיך אלא לרווחא דמילתא נקט ולא איכפת לי' דהא לא קיימא:

מאי שנא התם אין שור שחוט לפניך הכא שור שחוט לפניך. פרש"י ז"ל הת' גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטו. כלו' אם שתק זה לא היו עוררי'. הילכך אי לאו דבר פשוט שלקחה ממנו לא היה אומר של אביך הית'. הילכך אמרינן מגו אבל גבי לא מצא בה בתולים שור שחוט לפניך בתולים שלא מצא לה הכריחוהו לבא לב"ד. ואע"פ שיש לה להשיב טענה טובה מזו לא אמרינן מגו דדילמא לא אסקא אדעתה. אי נמי איערומי מיערמ' זהו לשונו. וכוונ' דבריו דר"י הפה שאסר הוא הפה שהתיר אית ליה דקתני במתני'. אבל מגו בעלמא על ידי תביעה דלאו הפה שאסר הוא לית ליה. ותמהים דבריו א"כ לר"י לא שבקת חיי לכל ברי' שכל אחד יהא הולך ותוקף בשדה חבירו וטוען בברי שלי הוא ויוציאו ממנו כל זמן שהלה מודה לו אלא א"כ יש לו עדי' ולא מצינו בשום מקום שיהא אדם צריך להביא ראי' אלא א"כ התובע מביא עדי' שהיא של אבותיו וזה אפי' תינוקו' של בי' רבן בקיאין בו וא"צ ראיה ששנינו ראה טליתו ביד אחר או עבדו אמר לו מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתת' לי נאמן וא"צ ראי' ואע"פ שהלה תובעו בהדי'. ותו במתני' נמי מוכחא בהדיא מדקתני ואם יש עדי' שהיא שלו ולא קתני ואם הוא טוען בברי. וי"א מעין דבריו דוודאי בעלמ' אמרינן מגו בין במודה ע"פ עצמי בין על ידי טענת אחרים. מיהו ה"מ כגון הא דשד' דליכא ריעות' אבל גבי אשה דאיכ' ריעות' שהרי אין לה בתולי' אינה נאמנת דלית לן מגו היכא דאיכ' ריעות'. והיינו דקא' הת' דהיינו גבי שדה אין שור שחוט לפניך דליכ' ריעותא הכא גבי אשה שור שחוט לפניך דאיכא ריעות' ואעפ"כ אין זו כוונ' רבנו ז"ל כמו שמוכיח לשונו ועוד שכתב לפנינו וניתני מודה ר' יהושע וכו' והאכלתיו פרס פרעתי חציו שהוא נאמן בלא שבוע' הואיל ואין שור שחוט לפניך דנשמעינן רבות' דאע"ג דמודה מקצת פטור הואיל ואינו תובעו. ותו במאי דאמרינן אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אביד' הרי כתב דאי כרבנן אפי' הוא תובעו. ומאי אשמעינן ר"י באין שור שחוט אפי' שור שחוט נמי נאמן וגם האי פירושא נמי לא נהיר דהוה לי' למימר לישנא איפכ' הכא אין שור שחוט לפניך דאה' קאי:

והרב אדוני זקני ר' זרחיא הלוי בעל המאור ז"ל פירוש הם אין שור שחוט לפניך כלומ' התם גבי אשה היינו טעמא דלא מהימנא משום חזקה דממונ' דבעל דמרעה לה לדיבורא כי היכי דקיי"ל דבהמ' בחיי' בחזקת איסור עומדת ואתיא חזקת איסור מרעא לה לשחיטה עד שיודע לך במה נשחטה. דכוות' נמי בהא נמי חזקה דממון דבעל מרעא לה לדיבורא עד דמיחוורא מלתא כוותה הכי גבי שדה שור שחוט לפניך. וכיון שכן בחזקת היתר עומד' עד שיודע במה נטרף. ודכוותא בהא חזקת ממון מסייעא ליה דקאי שדה ברשותי' והיינו דמהימן. וליתנהו להני פירושי משום דנפק' לן מינייהו דדווקא משום ה"ט דאין שור שחוט לפניך הא לאו הכי מהימנא ומשום האי מיגו ותיפשוט מינה דאמרינן כי האי מיגו בעלמא אע"ג דהאי לאו מיגו גמור הוא דהא כי אמרה מוכת עץ אני תחתיך איברא דמהימנא דלא מיפסלה לענין כהונה אבל לא מהימנא לגבי ממונא ולא אשכחן כי האי מיגו בשו' דיכתא אלא כי קא מהימן בההיא טענה דהוה מצי למימר במאי דאתי' להימנ' השתא בטענתי' דהשת' ובכולהו מגו דלעיל נמי דהא לא סתרי' לה אלא משו' דאמרי' דליכ' מגו לר"י ולר"א אבל היכ' דאיכ' לא אמרי' לי' אע"ג דלאו מגו גמור הוא דאיכ' להימנו' כי אמר לכש' נבעלתי מגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי דהא כי אמר' לא נבעלתי לא מהימנא ובאידך נמי דאמרה מוכת עץ אני והוא אומר דרוסת איש את ואמרי' מגו דאי בעי' אמר' מוכת עץ אני תחתיך ואית לי ר' מאי מגו דהא כי אמר' נמי מוכת עץ אני תחתיך לר"י מהימנא אלא דהיינו מגו דאמרי' דאם איתה דשקר' לדידה דסבר' דמהימנ' האי טענ' הוה לה למימר' דאם אית' דמהימנ' כדקסבר' הך טענת' עדיפ' דבהא רווחא טפי ולפום הכי פירוש' דווק' משום טעמ' דאין שור שחוט לפניך הא לאו הכי אמרי' להו הני מגו ונפקא לן מינה בעלמ' היכא דליכ' טעמ' דאין שור שחוט לפניך אמרינן מגו כי הני והא לא אשכחן לה בכול' תלמודא ולא בשום דוכתא. אבל הפי' הנכון דהא דאמר אין שור שחוט לפניך משל הוא כלומר הדבר מחוור לפניך או אין הדבר מחוור לפניך. כענין שאמרו הרי מקוה חסר לפניך. כלומר התם גבי אשה אין הדבר מחוור לפניך. שאין הדבר ברור דמגו דידה לאו מיגו תרוצ' הוא כדפרשינן. הכא גבי שדה שור שחוט לפניך. דמגו דידי' מגו גמור הוא. דאלו אמר להד"מ דתהוי דאבוך מהימן השתא נמי דאמר אין דאבוך היות מיהו זבנת' מיני' נאמן. השתא לפום האי פירוש' תפשוט מינה דאמרינן מגו לאפוקי ממונא. דטעמ' משום דלאו מגו גמור הוא הא לאו הכי מהמינן לי' אלמא אמרי' מיגו לאפוק' ממונא. ומיהו אכתי תמוהים מילת' לפום האי פרושא. דהא קיי"ל כר"ג. ולר"ג אית לי' כל הני מיגו דסוגיין דהיינו טעמי' וי"ל דוודאי ר"ג טעמי' לאו משום מיגו. תדע דהא איכא דליכא מגו. כגון היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוס' איש את. דליכ' מגו כלל בין לר' יוחנן בין לר"א אליב' דקושט' דבקידש ובעל לאלתר מיירי. וכדפרשינן לעיל. וכן היתה מעוברת. אלא וודאי טעמ' דר"ג בכולהו משום חזק' דגופה. ומיהו היא אמרת וכו' דקאי ר' יהושע עלה היינו דר' יהושע פליג אכולהו וקאמר דלא מהימנ' אחדא מינייהו. ולית לן חזקה דגופה ולית לן האי מגו. וקאמר אע"ג דפלגינא בהאי מגו מודינ' במגו גמור אבל לר"ג דמהימנ' ליכא למשמע מינה דפליגא במגו כלל. ואפילו אהאי דלאו מגו גמו' הוא והיינו דלא שייכ' האי הודא' אלא לר"י ומיהו קושטא דטעמיה דר"ג לאו משום האי מגו כדפרי' וכיון דכן שמעי' מינה דהא דאמרינן לעיל בפרקא קמא אמר לך רב נחמן אנא דאמרי אפי' לר"ג עד כאן לא אמ' ר"ג התם אלא דאיכ' מגו. דלאו דווק' דהא טעמיה דר"ג לאו משום האי מגו דלאו מגו תרוצא הוא כדאמרן. אלא דנקט לי' לטעמ' בעלמא ואאידך סמיך דאמרינן אי נמי דאיכא חזקה בגופי' כדפרישי' לעיל. ואיכא נוסחי דוקאני דלא גרסי ליה רבנו נ"ר:

וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדי' מאי הוי. אליבא דרב פרכינן דקסבר הולכין בממון אחר הרוב ואע"ג דלית הילכתא כוותיה. וכיוצא בה בתלמודא:

גמ' טעמא דאיכא עדים כו'. אין לדייק ממתני' דדוקא דאיכא עדים דיצאה בהינומא וראשה פרועה הא ליכא עדים אלא מחדא מינייהו בעל מהימן. ומעתה ע"כ מתני' דלא כר"ג דהא אף על גב דאית לה עדים דיצאתה בהינומא לא מהימנא כ"ש בההיא דלית לה ראיה כלל דהא ודאי ליתא דמתני' או או קתני. ואין להקשות לשיטת רש"י ז"ל דבההיא דר' יהושע אם הלה תובעו אינו נאמן והא דקתני ואם יש עדים שהיא של אביו וכו' לאו דוקא אם יש עדים הכי נמי הא דקתני רישא אם יש עדים נימא דלאו דוקא דהוא הדין אי ליכא עדים ורבותא אשמועינן דאף ע"ג דלא ידיע להו לסהדי אם נשאת בתולה אי לאו אלא דיצתה בהינומא בהכי סגי דאיכא למימר דהבתולה יש לה קול ואלו כיון דידעו מנשואיה ולא ידעו אם היתה בתולה דלא תהיה כתובתה מאתים קמ"ל דלא ואף על גב דלא הויא רבותא כולי האי מ"מ לשיטת רש"י ז"ל דפירש דמאי דקתני בסיפא ואם יש עדים וכו' דלאו דוקא שפיר מצינן למימר הכי. די"ל דלכך כתב רש"י ז"ל טעמא דאיכא עדים. דיצתה בהינומא. פי' דלא דייקינן משום דקתני אם יש עדים דהכי נמי קתני בסיפא ולא דייקינן אלא דיוקין היינו ממה דקא מסהדי סהדי דברישא קא מסהדי סהדותא ברירא דבתולה היא דהיינו דיצתה בהינומא דאין רגילות אלא לבתולות אבל בסיפא לא קא מסהדי אלא שהיא של אביו ואכתי לא ידעינן אי לקחה ממנו והרי הוא אומר לקחתיה ממנו כנ"ל. ועוד איכא למידק דמאי קא דייק טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים בעל מהימן עדיפא מינה הוה ליה לדיוקי דהא מדקתני במתני' ר' יוחנן בן ברוקא אומר אף חלוק קליות ראיה אלמא דת"ק פליג דס"ל דכיון דלא הויא מילתא דאיתעבידא בגופא של כלה אלא דמחלקין קליות לתינוקות וכמו שפירש רש"י ז"ל במתני' לא הויא ראיה דאפשר דאף האלמנה תחלק לתינוקות כן דלאו מילתא דאיתעבידא בגופא אלא לתינוקות מחלקין ואין האדם מתבייש מלעשות שום שינוי עם התינוקות. ומעתה הוה ליה לדיוקי דמתני' דלא כר"ג דהא לת"ק אפילו חלוק קליות אינה ראיה ואפילו יבואו עדים ויעידו שחלקו קליות אפילו הכי הבעל מהימן. ויש לומר דבעי לדיוקי אפילו מדר' יוחנן בן ברוקא דלא אתי כרבן גמליאל וליתא דדילמא רבי יוחנן בן ברוקא הכי קאמר אף חלוק קליות ראיה דאף על גב דקא מסהדי סהדי דלא יצאת בהינומא אבל חלקו קליות כתובתה מאתים והשתא אשמועינן רבותא דאף על גב דלא יצתה בהינומא כתובתה מאתים וכ"ש בדליכא עדים כלל אלא הנכון דמדברי ת"ק שמעינן לה וה"ק טעמא דאיכא עדים דיצתה בהינומא וכמו שפירש רש"י ז"ל והיינו כדדייקינן דלת"ק אפילו חלוק קליות אינה ראיה. וק"ל:
ומלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה משמע דלא פליגי אלא דכל אחד תני כמנהג מקומו והיה מנהגם במקומו של רבי יוחנן בן ברוקא חלוק קליות. ומה שנ"ל מלשון רש"י ז"ל כתבתי:

דאי ר"ג הא אמר איהי מהימנא. כתבו בתוספות דלא פריך אלא למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דלמ"ד דמצי טעין פרעתי הכי נמי נאמן הבעל אפילו לר"ג לומר אלמנה נשאתיך במגו דאי בעי אמר פרעתי פי' דכיון דאזיל ר"ג בתר מגו כל היכי דאיתא מגו גביה איהו נאמן וגבי משארסתני נאנסתי דמגו גבה איהי מהימנא והכא דמגו גביה איהו מהימן ומתניתין היינו כר"ג הילכך לא פריך אלא למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דייקא נמי דקאמר תלמודא דאי ר"ג הא אמר איהי מהימנא ולא קצר וקאמר לימא תנן סתמא דלא כר"ג לחוד דהא מילתא דר"ג ידענא לה שפי' אי נמי הוה ליה למימר לימא תנן סתמא דלא כר"ג דתנן היא אומרת וכו' ר"ג ור"א אומרים נאמנת ולמה ליה לארוכי ולמימר דאי כר"ג וכו' אלא ודאי דהכי קאמר דאי ר"ג הא אמר איהי מהימנא משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. ומעתה אף במשנתנו היה לנו לומר כן. וניחא נמי קושיא אחריתא דלעיל פרכינן עלה דר' יוסי דתנן מעשה בתנוקת וכו' כמאן אי כר"ג וכו' אי כר' יהושע וכו' אלמא דאי הוה מוקמינן ליה כרבי יהושע לא הוה קשיא לן ולא מידי. ורש"י ז"ל נמי פי' דהכי הויא קושטא דמילתא דכר' יהושע אתיא וכדכתבינן לעיל. ומעתה מאי דוחקיה הכא אי אתיא מתני' דלא כר"ג ועוד דקאמר תלמודא לבתר הכי והכי נמי מסתברא וכו' משמע דעיקר קושיא ליתא דשפיר מצי אתיא דלא כר"ג דאי לא תימא הכי למה ליה למימר הכי נמי מסתברא ודאי מסתברא דמתני' דברי הכל היא ולקמן נאריך בקושיא זו בס"ד. אבל השתא דלא פריך אלא למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ניחא וה"ל כאילו קאמר הניחא למ"ד וכו' דמתניתין אתיא כדברי הכל אלא למ"ד וכו' הרי מתני' סתמא דלא כר"ג ולהכי קאמר נמי הכי נמי מסתברא וכו' דלכ"ע בעי למימר הכי. ולשיטת התוספות דלקמן בלאו הכי נמי לא קשיא ומיהו למה שהבינו התוס' בפירושו של רש"י ז"ל קשיא הך קושיא ולא הקשו אותה אלמא כדכתיבנא. ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד:
אבל רש"י ז"ל כתב וז"ל הבעל מהימן. ולא אמרינן הואיל ומספקא לן על יום נשואין אם בתולה היתה אם בעולה העמד אותה על חזקה של קודם לכן ומתחלה בתולה היתה. היא נאמנת. דאזיל בתר חזקה דגופא.[בברי ושמא.] גבי משארסתני נאנסתי היא טוענת ברי לי והוא אינו טוען אלא שמא עד שלא ארסתיך דהא אינו יודע מתי נאנסה. ע"כ. ומשמע לי פירוש לפירושו דלכ"ע פריך ואפילו למ"ד דמצי טעין פרעתי אחר מעשה ב"ד דעיקר טעמא דר"ג דאיהי מהימנא היינו משום דאזיל בתר חזקה דגופא. וכן כתב הריטב"א ז"ל לעיל גבי מתני' דמשארסתני נאנסתי דעיקר טעמא דר"ג משום חזקה והילכך פריך תלמודא שפיר לכ"ע דמתני' דלא כר"ג דהכא הבעל מהימן ולא אזלינן בתר חזקה ואילו לר"ג איהי מהימנא דאזיל בתר חזקה ומאן דמשני אפילו תימא ר"ג כו' אה"נ דהוה מצי לשנויי נמי ע"כ לא קאמר ר"ג אלא היכא דאיכא מגו והכא ליכא מגו אלא דטעמא דאיכא מגו לא ברירא שפיר גבי משארסתני נאנסתי. ובקצת ספרים ל"ג לעיל בפ"ק טעמא דמגו כלל כדכתבינן לעיל וכדבעינן למכתב עוד בס"ד. ומיהו טעמא דברי ושמא ברירא שפי' דגבי משארסתני נאנסתי היא טוענת ברי לי והוא אינו טוען אלא שמא עד שלא ארסתיך דהא אינו יודע מתי נאנסה כנ"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל לימא תנן סתמא דלא כר"ג דאי כר"ג האמר איהי מהימנא פירש רש"י ז"ל האמר גבי משארסתני נאנסתי דאיהי מהימנא דאזיל בתר חזקה דגופא והכא העמד אותה על חזקתה של קודם לכן ומתחילה בתולה היתה ע"כ. ויפה כיון ז"ל דהא ודאי עיקר טעמא דר"ג משום חזקה דגופא כדפרי' בפ"ק. ע"כ:
והרמב"ן ז"ל כתב בספר המלחמות דהכא ליכא חזקה דגופא דבשלמא גבי נערה שלא נשאת איכא חזקה דגופא דלא חיישינן שמא זנתה דבנות ישראל בחזקת כשרות הן עומדות אבל במשנתנו אינו טוען בחזקת בתולה כנסתיך ונמצאת בעולה אלא בחזקת אלמנה נשאתיך או אלמנה מן הנשואין או שנכנסה לחופה ולא נבעלה ואין בשתים אלו חזקה דגופא שאין האשה עומדת בחזקת שלא נשאת מעולם אבל בחזקת שלא זנתה היא עומדת. ע"כ:

וכתוב בשיטה ישנה לימא דלא כר"ג וכו'. וא"ת ולישני ליה אפילו תימא ר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג אלא היכא דאיכא מגו או חזקה אבל הכא דליכא מגו ולא חזקה דבתולה מאחר שנשאת זה ימים רבים תו ליתא לחזקת דבתולה וי"ל משום דקי"ל דלא אמרינן מגו לאפוקי ממונא ולא חזקה וכי אמרינן בדר"ג דמהימנא משום מגו וחזקה טעמא דמילתא משום דמסייע לה ברי להכי עדיף ליה לתלמודא לתרוצי טעמא משום ברי וברי וברי ושמא שהוא עיקר הטעם. עד כאן:
ובקונטריסין כתוב וז"ל נימא דר"ג לא אמר איהי מהימנא אלא היכא דאיכא מגו כי התם אבל היכא דליכא מגו מודה ר"ג דבעל מהימן וי"ל מש"ה לא תירץ כן שרוצה להעמי' מתני' כר"ג אפי' אליבא דר' יוחנן דאמר לעיל דר"ג מכש' אפי' ליכא מגו אבל קשה כיון דהכא ליכא מגו ואם כן מה עלה על דעת המקשה וי"ל דדעת המקשה דכיון דרוב נשים בתולות נשאות הוא במקום מגו דאיכא התם ומש"ה פריך אע"ג דהכא ליכא מגו. ע"כ:
אפי' תימא ר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא בברי ושמא פי' היכא דברי היא היא דמהימני [דאיכא] חזקה דגופה. אבל ברי וברי לא אמרינן פי' דגבי ברי וברי איהו מהימן ואע"ג דאית לה חזקה דגופה דחזקה דממונא עדיפא וא"ת ואמאי באומר פתח פתוח מצאתי שהוא נאמן במכחישתו דהוי ברי וברי הוצרכו לתת טעם משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ולמה לו ההוא טעמא תיפוק ליה דהוי ברי וברי וי"ל דשאני התם דמסייע לה רובא דרוב נשים בתולות נשאות ורובא וחזקה עדיפא מחזקה דממונא אי לא דאית ליה לבעל חזקה דסעודה וכדפריש התם. הריטב"א ז"ל:

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל וקשה לי דהיכי אמרינן לעיל דהא דאמר רב יהודה האומר פתח פתוח מצאתי נאמן וכו'. ואתמר דטעמא משום דהאמינו הם ופריק לה משום דכתובה דרבנן הא אי כתובה דאורייתא לא מהימן והכא אמרינן דמהימן ומשמע דמדינא קאמרינן וי"ל דהתם הוא כדפרישנא התם דאי כתובה דאורייתא לא מהימן משום חזקה דגופא אבל הכא ליכא טעמא דחזקה דגופא וכיון דכן איהו מהימן ומדינא הכין. ע"כ:
ובשיטה ישנה כתוב וז"ל אבל ברי וברי לא דבברי איהו מהימן והא דאמר בפ"ק והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן דמשמע דמדינא לא מהימן התם משום דלאו ברי הוא לגמרי דהא אפשר שהטה ולא כיון את לבו כדאמרינן התם אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה אבל בטענת דמים ודאי מהימן ותדע לך שהתורה האמינתהו דכתיב ופרשו השמלה למ"ד דברים ככתבן אלמא אם אין שם דם איהו מהימן ואינה יכולה לומר אבדתי אי נמי התם מהימן מדינא משום דמסייע ליה רובא וחזקה דכשרות ואע"ג דלא אמרי' לא מגו ולא חזקה לאפוקי ממונא ואחר הרוב נמי לא אזלינן היכא דאיתנהו לתרווייהו לרובא וחזקה ודאי אזלינן בתרייהו. הראב"ד ז"ל כדכתיבנא התם ע"כ:
וכתב הרב רבינו ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל וז"ל ואע"ג דקי"ל דכל היכא דטעין לה במידי דמפסדא לה לכתובתה וקא אמר ברי לי ואיהי קא מכחשה ליה וקאמרה ברי לי דאיהי מהימנא דלאו כל כמיניה דקא מפסיד לה לכתובתה הני מילי הכא דכתובתה כתובה ידוע' וקיימת וקא טעין עלה טענה שמפסדת בה כתובתה כגון טענת זנות וכיוצא בהן וכיון דכתובתה כתובה קיימת היא לאו כל כמיניה דקא טעין עלה טענה שמפסדת בה כתובתה בלא ראיה אלא דינא כדין כל מי שיש בידו שטר שנשבע וגובה אבל הכא לאו כתובה ידוע היא שהרי חלוקתם בעיקר הכתובה היא אם הוא מנה או מאתים איהו מהימן דהא אין בידה כתובה ידועה כדי שתהא נאמנת היא הילכך הויא לה הטענה שאין ביד אחד מהם שטר דקי"ל המע"ה. נמצא עכשיו דמשנתנו בברי וברי וכו' ע"כ. ועוד כתב בזה וכתיבנא לה לעיל בסוף הפרק לשונו הארוך ז"ל:

ודקא ארי לה מאי קא ארי לה וכו'. פי' ארי לשון קושיא הוא וכדאמרינן בפרק המניח ת"ש מדאיירינן גלל וכן כתב הרב בעל הערוך ז"ל בערך אר ואפשר דהיינו מלשון ארירא וחסרון וקשיא דהא מעיקרא לא הוה פריך להדיא עד דנימא לשון ארי אלא דקאמר לימא תנן וכו' ולשון לימא לאו קושיא גמורה הויא וי"ל דלכך כתב רש"י ז"ל ודקא ארי לה. למימר סתמא דלא כר"ג. פי' דמ"מ הא סליק אדעתיה למימר דתנן סתמא דלא כר"ג ודע שיש ספרים דגרסי ודקא ארי לה מאי קא ארי לה פשיטא דברי וברי הוא ובספרים שלנו גרסינן הא ברי וברי הוא ובספרים דוקני גרסינן ודקא ארי לה מאי קא ארי כיון דרוב נשים וכו' וזו היא גרסת רש"י ז"ל והוא הנכון דלאו משום ברי וברי בלחוד פרכי' עלה דהכי נמי איכא לשנויי דהכא ליכא מגו והתם איכא מגו וכדפרישנא לעיל אלא בסתם פרכי' דלא דמיא לה וכן כתב רש"י ז"ל. א"נ להכי כתב רש"י ז"ל כן משום דקשיא ליה דאע"ג דהכא ברי וברי והתם ברי ושמא דילמא לא שני ליה לר"ג ולא תליא טעמיה בהכי דכיון דסוף סוף הכא והתם הרי יש חזקה דגופ' ועיקר טעמא דר"ג משום דהוא אזיל בתר חזקת גופא וכדכתיבנא לעיל לשיטת רש"י ז"ל ומש"ה בעי לימא תנן סתמא דלא וכו' פי' דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי וא"כ מאי פריך ודקארי לה מאי קארי לה לכך כתב רש"י ז"ל הא לא דמיא לה. פי' דהחילוק פשוט ומאי עלה בדעתו למימר לאפוקי מדר"ג כנ"ל. ה"ג במקצת ספרים ודקארי לה וכו' פשיטא דברי וברי הוא מהו דתימא כיון דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא דמי ותהוי דהא דידיה לגבי דידה כשמא קמ"ל. וכתב הריטב"א ז"ל ופרקי' כיון דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא פי' שטענתה ברורה יותר דמסייע לה רובא וברי דידיה כשמא חשיב. ג"ה קמ"ל. פי' דמאן דקארי לה פריש הכי קמ"ל תלמודא דמודה ר"ג בהא דברי וברי הוא מ"מ כיון דטוען כן בברי ע"כ. ובספרים שלנו ל"ג קמ"ל אלא ה"ג כיון דרוב נשים בתולות נשאות כי ברי ושמא דמי. ה"נ מסתברא וכו':

הכי נמי מסתברא מדקתני מודה פרש"י ז"ל מסתברא דמתניתין אתיא כר"ג דאי אמרת בשלמא איירי בה ר"ג דמודה לרבי יהושע בהו דאיהו מהימן ואיהו נמי מודה ליה בהאי מגו ואע"ג דפליג עליה במגו דמשארסתני נאנסתי כדלקמן וכן נמי פי' ר"ח ז"ל ואינו מחוור דא"כ רישא נמי ליתני מודה ר"ג אלא ודאי לא מקריא הודאה דר"ג לא פליג כלל אלא בשמא דבברי וברי אוקי ממונא בחזקת מריה וכדמפרשינן בפ"ק הילכך לא אצטריך לאודי הכא דהא אפי' רוב ליכא כדאמרינן לקמן ותו למה ליה למימר הכי נמי מסתברא ודאי מסתברא דמתני' דברי הכל היא ולא מוקמי' לה כיחידאה ודלא כהלכתא ואע"ג דליכא ראיה אחריתי ואי קשיא ליה מעיקרא היכי ס"ד למימר דמתני' ר' יהושע הוה ליה למימר ולמאי דקאמ' מעיקרא מאי מודה ר' יהושע ולא נימא הכי נמי מסתברא והכי אורחא דתלמודא בכל מקום וי"מ הכי נמי מסתברא דמתני' ר' יהושע ולא ר"ג כדקא ס"ד מדקתני מודה אלא א"כ איירי בה ר' יהושע היינו דקתני מודה וה"ק אע"ג דפליגנא עלך ברישא ואמינא איהו מהימן ואע"ג דשמא הוא הכא גבי שדה זו של אביך היתה כו'. מודינא דעדיף ברי משמא והאי נמי כיון דלית ליה סהדי דאבהתי שמא הוא ואע"ג דטעין של אבותי היתה בברי ברי דידיה כשמא דמי ומפרקינן לאוקמה למתני' כר"ג ואמרי' מי סברת הכא קאי אמגו קאי וה"ק אע"ג דפליגנא עלך בעלמא הכא מודינא בהאי מגו וגם זה אינו מיושב כהוגן שאין כאן ענין להוראה דברי ושמא ואפשר דמעיקרא נמי ע"כ רבי יהושע אמגו קאי אלא דלא רמינן אנפשין מאי מודה אלא למידק מאי תנא דשייך בה מודה ולפיכך אמר אא"ב ר' יהושע תנא רישא היינו דקתני בסיפא מודה אלא אי אמרת ברי וברי היא ולא שייכא כלל בפלוגתא דר"ג ור' יהושע ומדלא קתני מודה ר"ג אם כן מאי מודה רבי יהושע וכו' וכדפרישי' ומפרקי' לדידך נמי ע"כ אמגו קאי ואפ"ק קאי והיינו דקאמר מי סברת כו' וזה יותר נכון ול"ג אא"ב איירי בה ר"ג אלא ה"ג אא"ב איירי בה ופי' ר' יהושע א"נ למאן דגריס ליה ה"ק אא"ב על רישא איירי בה ר"ג ופליג עלה היינו דקאמר ליה ר' יהושע אע"ג דפליגנא עלך בהא מודינא לך בהא ומיהו איכא נוסחי דיוקי ספרדי דגרסי אא"ב איירי במודה וכך היא גרסתו של ר"ח ז"ל לפי דבריו. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו פרש"י ז"ל הכי נמי מסתברא דמתני' אפי' ר"ג היא מדקתני מודה ר' יהושע משום דברישא דמתני' אודי ליה ר"ג לר"י למימר דאע"ג דפליג עליה בברי ושמא למימר דאיהי מהימנא בברי וברי מודה דודאי איהו מהימן והדר אודי ליה רבי יהושע לר"ג אלא אי אמרת לא איירי בה ר"ג ומתני' רבי יהושע ודלא כר"ג מאי מודה איכא הכא ואהיכא קאי הודאה דרבי יהושע. ואיכא דלא ניחא ליה בהאי פירושא דכיון דחשבת לה למתני' קמייתא הודאה דר"ג לרבי יהושע אמאי לא תנא ברישא ומודה ר"ג וכ"ת הא לכולי עלמא קשיא כיון דמפרקינן מתני' אפילו לר"ג אמאי לא תנא ברישא ומודה ר"ג. הא ליתא דלדידן הא לא חשיבא הודאה דלא שייכא הודאה בפלוגתייהו כלל ולא אפליגו אינהו אלא בברי ושמא וברי וברי ענין אחר הויא ודברי הכל הוא לפיכך שנו אותם סתם אבל לדידך דאמרת דהודאה הוא דהא אמטול הכי תנא באידך ומודה ר' יהושע א"כ אמאי לא תנא ברישא ומודה ר"ג כדקתני באידך ומודה רבי יהושע. אבל הרב אדוני זקני רבי זרחיה הלוי ז"ל בעל המאור פי' דה"ק ה"נ מסתברא כמאן דקארי לה מדקתני מודה רבי יהושע אא"ב איירי בה ול"ג איירי בה ר"ג כלומר איירי בה רבי יהושע בלחוד ופליג בה אדר"ג היינו דקתני מודה דה"ק אף ע"ג דפליגנא עלך בקמייתא מודינא לך בהא אלא אי אמרת לא איירי בה רבי יהושע בלחוד אלא דכ"ע הוא מאי מודה היכי שייכא עלה הודאה דהא רישא נמי כ"ע היא ואי גרסינן איירי בה ר"ג מפרשינן לה דהכי קאמר איירי בה ר"ג בפלוגתא דמתניתין ולאו למימרא דאיירי במתניתין אלא דפליג אמתני'. ותימא מאי קס"ד דמאי דקאמר השתא מאי מודה דקאמר רבי יהושע אי אמרת דלא קאי אמגו דפ"ק ואפשר דהשתא נמי קס"ד דאמגו דפ"ק קאי ומיהו אפירקין קא סמיך ובתר הכי אתא למימר דלא קאי אפ"ק א"נ אפשר לומר דקס"ד השתא דהיינו הודאה דקא מודה רבי יהושע דהכי קאמר אע"ג דפליגנ' עלך לעיל בברי ושמא למימרא דשמא דידיה עדיף בהא מודינא לך דהאי ברי עדיף משום דהוה הפה שאסר הוא הפה שהתיר וטעמא משום דהוי ברי אבל אי הוי שמא כגון דקאמר שדה זו של אביך היתה ואיני יודע אם לקחתיה ממנו היינו מוציאין אותה מידו אבל השתא דקאמר בברי אע"ג דקאמר של אביך היתה שמעמיד אותה בחזקת אבותיו נאמן. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
וגם התוספות כתבו לשון רש"י ז"ל כמו שכתבו המפרשים ז"ל לפי שהבינו בלשונו דה"ק ה"נ מסתברא דמתני' אתיא נמי כר"ג ולא כרבי יהושע בלחוד ולפי' הקשו ז"ל על פירושו דאפי' תימא דרישא דמתני' אתיא כר' יהושע ולא כר"ג אתי נמי שפיר דה"ק אף על גב דברישא פליגנא עלך בסיפא מודינא לך וכמו שפירש הר"ז הלוי ז"ל וכדכתיבנא לעיל ולא הקשו על פירוש רש"י ז"ל לפי מה שהבינו דא"כ למה ליה למימר הכי נמי מסתברא ודאי מסתברא דמתני' דברי הכל היא ולא מוקמינן לה כיחידאה ודלא כהלכתא וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל משום דכבר פירשו התוספות ז"ל דלא פריך תלמודא אלא למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אבל למ"ד דמצי טעין פרעתי הכי נמי נאמן הבעל אפי' לר"ג לומר אלמנה נשאתיך במגו דאי בעי אמר פרעתי הלכך אתי שפיר דה"ק הכי נמי מסתברא דמתני' אתיא כר"ג דמשנינן דבברי וברי מודה ולא תימא דמתני' אתיא כר"ג משום דמצי טעין פרעתי והלכך הבעל מהימן במגו דאי הכי מאי ומודה ר' יהושע כיון דלא איירי ר"ג במודה דהא היינו כסבריה דר"ג ממש דאית ליה מגו כל היכא דאיתיה אי איתא גבה איהי מהימנא ואי איתא גביה איהו מהימן לפיכך לא הקשו התוס' ז"ל קושית הרמב"ן ז"ל אף על פי שהיא קושיא פשוטה והקשו ז"ל דאפי' תימא דאתיא כרבי יהושע ולא כר"ג אתי נמי שפיר ותירצו דאי אתיא רישא דמתני' כרבי יהושע ולא כר"ג לא אתי שפיר ומודה משום דרישא וסיפא אינם מענין אחד ומאי דקאמר אע"ג דפליגנא עלך בהך מודינא לך בהא משמע דהסברא נותנת שיחלוק נמי בהך דומיא דאידך וכיון שאינם מענין אחד אטו משום דפליג עליה בחדא מלתא נאמר שיחלוק נמי בענין אחר שאינו ענין לו כלל ומיהו אי איירי רישא במודה שייך למתני שפיר אידך ומודה אע"ג דאינו מענין אחד לאשמועינן דכי היכי דר"ג מודה לרבי יהושע בחדא מילתא הכי נמי מודה ר' יהושע לר"ג בחדא מילתא אע"ג דאינם מענין אחד ומיהו אכתי קשיא להו לתוספות ז"ל דלא הוה ליה למימר אמגו קאי דעד השתא נמי לפ"ה אמגו קאי דבשלמא מאי דקא משני אפ"ק קאי איצטריך משום דעד השתא הוה קאי אתרוייהו אפ"ק וארישא כיון דאיירי ר"ג ברישא וקא מהדר ליה דאפ"ק דוקא קאי קשיא ופירשו התוספות ה"ק הכי נמי מסתברא דכברי ושמא דמי ואפילו הכי מודה בה ר"ג משום דלאו שמא ממש הוא מדקאמר ומודה רבי יהושע אי אמרת בשלמא איירי ר"ג במודה כלומר אף ע"ג דכברי ושמא דמי מודה ר"ג דהבעל נאמן ומיהו אי אמרת דמתניתין ברי וברי ממש הוא לא איירי ר"ג במודה ולא שייך לשון מודה דמה ענין למחלוקתו ע"כ לא קאמר איהו אלא בברי ושמא ולא איירי כלל בברי וברי אבל אי רישא דמתניתין לברי ושמא דמיא שייך שפיר לשון הודאה ואיירי ר"ג במודה והיינו דקתני ומודה רבי יהושע דברי וברי נאמן וס"ד דטעמא דרבי יהושע משום ברי ושמא דזה אינו תובעו כדפירש בקונטרס ולא תיקשי מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל על פרש"י ז"ל מדקתני סיפא ואם יש עדים וכו' דמשמע דוקא אם יש עדים דאיכא למימר דלרבותא נקטיה דאע"ג דאכתי אין כאן טענת ברי דאין הלה תובעו ועיקר טעמיה דרבי יהושע דמודה ברישא היינו משום דברי ושמא והלכך הוה אמינא דבסיפא נמי נאמן כיון דאכתי לא טעין בברי קמ"ל דכיון דאיכא עדים כטענת ברי דמי אבל מאי דפרש"י ז"ל דטעמיה דר' יהושע דמודה ברישא היינו משום מגו דאי בעי שתיק הלכך הוה ליה למנקט רבותא טפי בדליכא עדים ובהלה תובעו דאף על גב דאכתי איכא מגו לא מהימן אבל למאי דכתבו בתוספות ז"ל דס"ד דמודה רבי יהושע ברישא היינו משום דהוי ברי ושמא אתי שפיר וניחא נמי לשיטת התוספות דהשתא הוו מודה דר"ג ומודה דר' יהושע מענין אחד אלא אי אמרת דרישא בברי וברי גמור הוא ולא איירי ר"ג וכו' כמו שכתבו בתוספות ז"ל:
וז"ל הרא"ש ז"ל אא"ב איירי ר"ג במודה היינו דקתני ומודה ר' יהושע תימא אפילו לא איירי ר"ג במודה ניחא הא דנקט מודה ר"י דה"ק ברישא ודאי פליג ר' יהושע על ר"ג אבל בסיפא מודה ליה ויש לומר דלא שייך למימר מודה בסיפא אף על גב דפליג ברישא כיון דההודאה דרישא אינה מענין פלוגתא דרישא אבל אי ברישא מודה ר"ג אתי שפיר ומודה ר"י אעפ"י שאינו מענין אחד דכי היכי דתנא מילתא דמודה ר"ג לפיכך קתני מילתא דמודה ר"י לר"ג ומיהו קשה לרבי שמעון מאי קאמר מי סברת דר"י הכא קאי אמגו קאי ואפ"ק קאי והלא אף לדברי הכי נמי מסתברא קאי אמגו ולא הוה ליה למימר אלא מי סברת דהכא קאי אפ"ק קאי ונ"ל הכי נמי מסתברא דמתני' דמיא קצת לברי ושמא כמו שהיה סובר מעיקרא ולהכי הוצרך לאשמועינן דר"ג מודה בה משום דדמיא טפי לברי וברי מדקתני סיפא ומודה רבי יהושע אא"ב ר"ג איירי במודה דמתני' כברי ושמא דמיא ואיצטריך למימר דמודה בה ר"ג דלא הוי ממש ברי ושמא היינו דקתני ומודה ר"י לר"ג דכי היכי דמודה ר"ג לר"י בקמייתא דאע"ג דאיהי טוענת ברי וטענה דידיה כשמא דמיא לא מהימנינן לה הכי נמי מודה ר"י לר"ג בהא דשדה מהימן על ידי טענת ברי וקס"ד דטעמא דמודה ר"י משום דטעין בברי לקחתיה ממנו ואידך טעין שמא דאינו יודע שהיתה של אביו אלא על ידי טענתו של זה כעין שפרש"י ז"ל במשנה והיינו דאמר מי סברת דהכא קאי ולא קאי אמגו אלא אברי ושמא אמגו קאי ואפ"ק קאי. ע"כ:
ובפירושי רש"י ז"ל אין הלשון כמו שכתבו התוספות ז"ל והמפרשים ז"ל אלא הכין כתוב בפירושים שלנו הכי נמי מסתברא. דר"ג מודה בה דבעל מהימן. אי אמרת בשלמא איירי ר"ג במודה דהך רישא הודאה הוא וכו'. ע"כ. ומשמע לי פי' לפירושו דהא ודאי לא בעי לאתויי דמתני' דברי הכל דאם כן למה ליה למימר הכי נמי מסתברא הא ודאי דמסתברא הכי וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל אלא הא בעי לאתויי דמסתברא לתרוצי דר"ג מודה בה ברישא דהוה ס"ד למימר דר"ג נמי פליג בה אע"ג דהויא ברי וברי משום דריעא טענתיה כיון דרוב נשים בתולות נשאות קמ"ל דמודה בה ולא נתרץ דר"ג לא איירי בהך כלל ואינו מענין פלוגתיה כלל דהתם ברי ושמא והכא ברי וברי ומה ענין זה לזה וה"ק אא"ב איירי ר"ג במודה פי' דאיירי במידי דהודאה שפיר אלא איירי ר"ג במידי דהודאה דאינו מענין פלוגתיה כלל וכדכתיבנא מאי שייך למתנייה הכא כלל ואהיכא קאי ומהדר מי סברת רבי יהושע וכו' פי' דמעיקרא סברינן למימר דר"י ה"ק אע"ג דפליגנא בפ"ק דמשארסתני נאנסתי דאע"ג דאיכא למימר מגו לא מהימנא פירוש משום דלאו מגו מעליא הוא דאי הוות טענה מוכת עץ אני תחתיך אכתי לא מהימנא לרבי יהושע ולאו מגו מקרי ולהכי פליגנא עלך אבל האי מגו דאי בעי שתיק נאמן דמגו מעליא הוי ולהכי מודינא לך הכי הוה סברינן למימר מעיקרא ולהכי הוה קשיא לן אי לא איירי ר"ג במודה ברישא רבי יהושע אהיכא קאי ומאי שייך למתנייה הכא דהא ידעינן אהיכא קאי רבי יהושע דשפיר מצינן למימר נמי דקאי אמדברת ואפילו לרב אסי כיון דר' יהושע הכי קאמר בההיא פליגנא משום דלא מגו הוא ואנן מגו בעינן הלכך הכי נמי מצינן למימר דקאי אמדברת וה"ק אמדברת פליגנא עלך משום דאין שם מגו אבל בשדה דאיכא מגו מודינא ואשמועינן רבי יהושע דבההיא דמדברת משום דראוה דנבעלה ואין שם מגו הוא דפליגנא והכא בשדה דאיכא מגו מהימן ואשמועינן דטעמא דמגו עיקר ואפי' להוציא דהא קרקע בחזקת בעליה הראשונים עומדת וכיון דמודה דשל אביו היה הוה לן למימר דלא תצא מחזקת בעליו אלא בראיה קמ"ל דמגו דאי בעי שתיק אמרינן דמהימן והכי נמי מצינן למימר דקאי אהיא אומרת מוכת עץ ואפי' לרבי יוחנן וה"ק בההיא פליגנא משום דליכא מגו ואשמועינן דאין שם מגו כרבי יוחנן ובההיא מודינא משום דאיכא מגו וכדכתבינן לעיל וכיון דמצינן למימר דקאי אכולי הך מתנייתא ומצינן למימר נמי דלא קאי אלא אמשארסתני נאנסתי מעתה שפיר שיילינן אהיכא קאי ומהדר ליה אמגו קאי וכו' פי' דר' יהושע ה"ק אע"ג דשפיר מצינן למימר מגו ומגו מעליא היא לית לו מגו אלא דוקא מגו דאי בעי שתיק אבל מגו אחרינא אף ע"ג דהויא מגו מעליא לית ליה והיינו דקאמר אמגו קאי ובעי תלמודא אהייא פי' אהייא איכא מגו וקאמר אילימא וכו' ואסיק דע"כ לא קאי אלא אמשארסתני נאנסתי וכו' דאית ביה מגו וכו' אינך לית בהו מגו ומעתה הויא ליה כמאן דמפרש בהדיא דאמשארסתני נאנסתי קאי ואף על גב דתניא הכא ולא תיקשי ולא מידי והא דפסיק בינייהו הא דהאשה שנתאלמנה היינו משום דבעי לסיומי כולהו תביעות דבין איש לאשתו בכתובה והא דאפסיק בפלוגתא דמדברת ומעוברת איידי דנקט פלוגתא דר"ג ור"י בדיני כתובה נקט נמי אינך. כנ"ל פי' לפרש"י ז"ל ואם תשאל הא כתב רש"י ז"ל אי אמרת בשלמא איירי ר"ג וכו' ואמר אע"ג דפליגנא עלך בברי ושמא מודינא לך בברי וברי היינו דשייך למתנייה כתובה ור' יהושע מודה לר"ג בהאומר לחברו שדה זו וכו' דאף על גב דפליגנא בפ"ק דמשארסתני דאע"ג דאיכא למימר מגו לא מהימנא מודינא בהאי מגו דאי בעי שתיק וכו' מהימן כדלקמן ע"כ. אלמא מעיקרא נמי משמע דרבי יהושע ה"ק בהאי מגו פליגנא דלית ליה מגו אלא מגו דאי בעי שתיק. תשובתך איברא ודאי דמעיקרא סברינן דרבי יהושע אית ליה מגו והא דפליג אהנך משום דלא הוו מגו וכדכתיבנא ומיהו תפס רש"י ז"ל ההיא דמשארסתני נאנסתי משום דקשיא ליה לרש"י ז"ל דכיון דהשתא סברינן למימר דלא פליג רבי יהושע אלא היכא דליכא מגו כלל אבל היכא דאיכא מגו מהימנא א"כ אמאי נקט ההיא דהפה שאסר וכו' דהויא מגו מעליא טובא הוה ליה למנקט בכל גונא דאיכא מגו דהא מודה רבי יהושע בכל מגו ותירץ רש"י ז"ל משום דקאי נמי אמשארסתני נאנסתי דסוף סוף אית ביה מגו אלא דהיא מגו כל דהוא להכי נקט בכי האי גונא דהויא מגו מעליא ומיהו ה"ה נמי מגו אחרינא אע"ג דלא יהיה מגו דאי בעי שתיק ומה שכתב רש"י ז"ל הכא כדלקמן היינו לאורויי עדיפותיה דהך מגו דאין שור שחוט לפניך ושוב כתב רש"י ז"ל אמגו קאי. אפלוגתא דאיכא למימר בה מגו וכו' ואע"ג דפליגנא במגו דהתם במגו דהכא מודינא כדלקמן. פי' כתב ז"ל כדלקמן לאורויי גריעותיה דמגו דהתם ועדיפותיה דמגו דהכא לומר דאף על גב דהויא מגו יפה לית ליה מגו משום דשור שחוט לפניך והכא אין שור שחוט לפניך ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד כנ"ל:

והרשב"א ז"ל אע"ג דלא יישב פרש"י ז"ל כן מכל מקום ס"ל דפירושו עיקר וז"ל הכי נמי מסתברא מדקתני מודה רבי יהושע פרש"י הכי נמי מסתברא דמתני' אתיא כר"ג דאי אמרת בשלמא איירי בה ר"ג בהודאה כלומר בהא מודה ר"ג לר"י בהאשה שנתאלמנה תנא מודה רבי יהושע כלומר וכמו שהוא מודה לרבי יהושע בהא הכי נמי מודה ר"י בהאומר לחברו שדה וכו'. אלא אי אמרת רישא רבי יהושע ודלא כר"ג למאן מודה והא בהא מתני' לא איירי בה ר"ג ודחינן דאמתני' דלעיל קאי דאיירי בפלוגתא דר"ג ור"י וכן פי' ר"ח ז"ל ויש מי שפירש דאמאי דסליק מיניה קאי דהיינו כיון דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא דמי ולעולם דלא כר"ג והכי נמי מסתברא דמתני' דרבי יהושע היא ופליגא אדר"ג מדקתני מודה רבי יהושע דאי אמרת בשלמא איירי בה ר"ג כלומר פליג עלה ר"ג היינו דקתני מודה רבי יהושע כלומר אע"ג דבהאי פליג רבי יהושע אדר"ג בהא מודה ליה רבי יהושע ואינו מחוור לפי שאין כאן דרך להודאתו של רבי יהושע שאינה ממין ענין הרישא והראשון עיקר ונוסחאות ישנות מדוקדקות יש אי אמרת בשלמא איירי במודה וכו' וזו הגרסא כפרושן של ר"ח ורש"י ז"ל. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל הכי נמי מסתברא דר"ג מודה בה דבעל מהימן מדקתני סיפא מודה רבי יהושע אא"ב איירי בה ר"ג היינו דקתני מודה ר' יהושע פי' איירי ר"ג במודה דהך רישא הודאה היא דמודה ר"ג לרבי יהושע ואמר לו אע"ג דפליגנא עלך בברי ושמא מודינא לך בברי וברי היינו דשייך למתני בתריה דרבי יהושע מודה לרבן גמליאל באומר לחבירו שדה זו וכו'. דאע"ג דפליגנא בפרק ראשון גבי משארסתני נאנסתי דאע"ג דאיכא למימר מגו לא מהימן מודינא בהא מגו דהכא דאי בעי שתיק ולא אמר ליה של אביך היתה כי אמר לקחתיה ממנו נאמן כדלקמן אלא אי אמרת דלא איירי בה ר"ג ברישא דמודה היכי שייך למתני בתריה ומודה רבי יהושע ואהיכא קאי עכ"ל דרבינו ז"ל ויש מקשים דאם איתא דמשום דאיירי בה ר"ג ברישא במודה שייך למתני סיפא ומודה אמאי לא תנא ברישא בהדיא ומודה ר"ג כדקתני ומודה רבי יהושע ולא קשיא רישא, דרישא כיון דלענין כתובה איירי (בה ר"ג) כעין פלוגתא דאפליגו לעיל קתני פלוגתא והדר קתני הודאה סתם כלו' בהא איפליגו ובהא מודו ולא אצטריך למתני ומודה ר"ג אבל הודאה דרבי יהושע דמייירי במילתא אחריתי אצטריך למיתני ומודה רבי יהושע ויש נוסחאות דלא גרסי קמ"ל ולא גרסי איירי ר"ג אלא איירי בה ומפרשי לה קצת רבנן ז"ל דכי קאמרינן ה"נ מסתברא ה"פ הנ"מ כמאן דקארי לה דרישא לאו ר"ג היא מדקתני סיפא ומודה רבי יהושע אא"ב איירי בה רבי יהושע ברישא כלומר דידיה בלחוד הוא היינו דקתני סיפא ומודה רבי יהושע דאע"ג דפליג ברישא מודה בסיפא אלא אי אמרת לא איירי רבי יהושע ברישא דר"ג נמי היא היכי שייך למתני סיפא ומודה ר' יהושע ולנוסחי דגרסי איירי בה ר"ג מפרשינן איירי בה ר"ג בפלוגתא ואין פי' זה נכון כלל חדא דלישנא דגמרא לא אתי שפיר להאי פירושא ודחיק ליה טובא אפילו לפום נוסחי דידהו ועוד דלהכי אפרקינן מעיקרא דרישא ר"ג היא וקא קשיא לן דקארי לה מאי קארי לה היכי הדרינן לשבושי פירוקא דילן ולקיומי סברא דמאן דקארי לה אין זו שיטת התלמוד בשום מקום אלא ודאי פרש"י ז"ל הוא הנכון ועליו הסכימו רוב המפרשים ז"ל מיהו מאי דקאמר רש"י ז"ל אלא אם כן איירי בה ר"ג מודה ברישא היינו דשייך בסיפא ומודה רבי יהושע דקאמר אע"ג דפליגנא במשארסתני נאנסתי דאיכא למימר מגו מודינא באידך מגו זה אינו נכון דאם כן דהשתא הוה ס"ד רבי יהושע אמגו דהתם קאי מאי האי דמהדרינן דרבי יהושע אמגו קאי ואפ"ק קאי דהא מעיקרא הכי הוה משמע לן לכך י"ל דהכי קאמר אא"ב איירי ר"ג במודה דרישא וא"ל לרבי יהושע אע"ג דפליגנא עלך בברי ושמא דלעיל מודינא דאף ע"ג דהוי כעין ברי ושמא משום דרוב נשים בתולות נשאות אפילו הכי בעל נאמן דסוף סוף ברי וברי הוא היינו דקתני סיפא ומודה רבי יהושע דרבי יהושע נמי אמר לר"ג ואנא מודינא לך באומר לחברו שדה זו של אביך היתה דהויא נמי כברי ושמא משום דתובע אין לו חזקה בקרקע זה ולא שום ראיה והמחזיק יש לו ברי גמור ובהאי ברי ושמא מודינא דברי עדיף דמסייע ליה חזקה דממונא ואפילו יבא תובע בטענת ברי לא מהני ליה דברי דנתבע עדיף דאית ליה הפה שאסר אלא אי אמרת לא איירי ר"ג ברישא במודה היכי שייך למתני סיפא ומודה ר' יהושע ומהדרינן דרבי יהושע אמגו קאי ואפ"ק קאי וכדפרי' ואזיל. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה ה"ג רש"י ז"ל אי אמרת בשלמא איירי בה ר"ג היינו דקתני מודה ר' יהושע פי' איידי דאמרינן דר"ג מודה בברי וברי אע"ג דפליג בברי ושמא קתני נמי מאי דמודה ר' יהושע לר"ג וא"ת אמאי לא קתני ברישא בהדיא מודה ר"ג כדקתני בסיפא מודה רבי יהושע י"ל עדיף ליה למתניתין למנקט דרך קצרה וללמדנו מדיוקא דדייקינן הא ליכא עדים בעל מהימן דמודה ר"ג בברי וברי ואי הוה תנא להדיא מודה ר"ג היינו צריכין להאריך ולשנות מודה ר"ג שאם אין עדים בעל נאמן ואם יש עדים שיצתה וכו'. אלא אי אמרת לא איירי בה ובר' יהושע עסקינן ור"ג לא הוזכר כלל במשנה זו למאן מודה רבי יהושע אי לר"ג הרי לא הוזכר במשנה זו. והר"ז ז"ל גריס ומפרש הכי, הכי נמי מסתברא כמאן דקארי לה דאי אמרת בשלמא לא איירי בה ר"ג היינו דקתני מודה רבי יהושע דאף על פי ששנינו דאי ליכא עדים בעל מהימן ופליג אדר"ג אלא אי אמרת איירי בה וברישא ליכא פלוגתא דבין רבי יהושע בין ר"ג תנו לה למאן מודה ר' יהושע שהרי לא הוזכרה מחלוקת דרישא דברי הכל היא. ולפי זה האי הכי נמי מסתברא אינו כדרך שאר האמורין בתלמוד שהן אמורים אמסקנא דמילתא ולא אמאי דסלקא דעתך דמקשה. והכ"ת פי' כן ולא נהירא עד כאן:

אהייא אילימא שהיתה מעוברת וכו'. כל הני בבי למפרע מייתי להו וטעמא דמילתא משום דמסתמא אמתני' דסליק מינה קאי. שיטה ישנה:

הניחא לזעירי וכו'. ק"ל לזעירי נמי מאי מגו איכא והא אי טענה נמי לא נבעלתי לא מהימנא אליבא דרבי יהושע כדתנא לעיל דמדברת היינו שבויה והא דבעינן נמי לאוקמא אהא מוכת עץ אני וכו' בשלמא לרבי אלעזר דאמר מנה ולא כלום מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ומאי מגו איכא הא אילו אמרה הכי לא מהימנא [ונ"ל דהכי ס"ד דהכא אע"ג דאי טענה הכי לא מהימנא] מיהו כיון דאי אתיא לשקורי אית לה טענה דעדיפא מהא ולא טעין לה ודאי קושטא קאמרה ופריך דמדברת נמי כי טענה לא נבעלתי לא פסלה נפשה מכהונה והשתא משויא נפשה כזונה ועדיף לה למימר לא פעלתי און והלכך כי אמרה פעלתי ודאי קושטא קאמרה וגבי מוכת עץ נמי איכא למימר מגו לר' אלעזר דאי אתיא לשקורי הוה לה למימר מוכת עץ אני תחתיך ויש לי מאתן ואע"ג דאי אמרה הכי לא מהימנא כי לא אמרה מהימנא משום דודאי קושטא קאמרה ורבי יהושע לית ליה האי מגו כיון דבההיא טענה דאתיא הך מכחה לא מהימנא אלא כעין משנתינו שנאמן לומר לא היה של אבותיך מעולם ומתוך כך נאמן לומר לקחתיה מהם. הרמב"ן ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל עליו ואני כבר כתבתי למעלה דבשמעתא דדברים שבלב איכא מגו כזה במקום ברי ושמא אבל בברי וברי לא והוא הנכון ושם הארכתי בס"ד. ע"כ. וכבר כתבתי לעיל הכל בארוכה:

אלא לרב אסי וכו'. תימה דהא אתותב רב אסי י"ל דה"ק תפשוט מינה דרב אסי לית ליה דאפ"ק קאי ואילו שמעינן ליה לרב אסי דאמר הכין בהדיא ודאי סמכינן עליה וה"ה השתא דאתמר מכללא. הרא"ה ז"ל. ובשיטה ישנה כתוב וז"ל ואם תאמר והא אתותב רב אסי יש לומר ה"ק לימא ממתני' נמי הויא תיובתיה. ע"כ:

בשלמא לרבי אלעזר וכו'. לא דייקא דהא פרישנא לעיל להא כשקדש ובעל לאלתר הלכך לא איפשר לה למימר מוכת עץ אני תחתיך אלא לרווחא דמילתא נקטה ולא איכפת ליה דהא לא קיימא. הרא"ה ז"ל:
ואוקימנא אהא היא אומרת משארסתני ונסתחפה שדהו דהכא איכא מגו גמור דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ולא פסלה נפשה מכהונה ומהימנה דאי נתאלמנה כשרה לכהונה דאוקי אתתא אחזקה ואע"ג דלרבי יהושע לא מהימנא לענין כתובה התם הוא משום דאמר אוקי ממונא בחזקת מריה אבל לענין אכשורה לכהונה כשרה דהא תרי ספיקי נינהו וכיון דטוענת כן אף על פי שהוא דבר שאינו מצוי מתירין אותה ולא גרע מתרי רובי ולהכי אקשינן ומאי שנא דלא מודה ר' יהושע בהאי מגו ומפרקינן התם אין שור שחוט לפניך כלומר גבי מוכת עץ אין כאן מגו ברור לגבי האי טענה דקיימי עלה דהיינו כתובה לא מהימנא למימר מוכת עץ אני תחתיך אע"ג דמהימנא לגבי מילי אחריני כגון להכשירה לכהונה אם נתארמלה וכיון שאינו לפנינו כלומר שעל כתובה זו אינה נאמנת בשום טענה דמצי למימר לאו מגו מקרי אבל הכא הרי שור שחוט לפניך דכי היכי דטעין השתא דהאי שדה של אבותיך היה הכי נמי הוה מצי למימר לא היה של אבותיך אלא של אבותי הוה הלכך כי היכי דבההיא טענה הוה מהימן השתא נמי מהימן ופי' שור שחוט למשל בעלמא שכיון שהוא שחוט לפניך ע"כ אתה מאמין למי שאומר לך שהוא שחוט הכא נמי אית ליה טענה דע"כ מהימנינן ליה בדין זה שלפנינו מה שאין כן התם שאין לה טענה על הכתובה שלפנינו שתהא נאמנת עליה. כנ"ל לפרש שמועה זו. ואיכא דמפרשי שור שחוט לפניך דגבי האשה שאמרה מוכת עץ אני אין השור שחוט לפניך הלכך בחזקת איסור עומד עד שיודע לך במה נשחט אבל הכא בשדה הרי השור שחוט לפניך ובחזקתו הוא עומד עד שיצא ממנו כשור שנשחט שבחזקת היתר עומד עד שיודע לך במה נטרף ואין הדעת נוחה ממנו דהא לא פי' טעמא מאי ועוד דודאי אין לשון שור שחוט אלא דרך משל כמו שאמרו הרי השור שחוט לפניך והרי מקוה חסר לפניך וכיוצא בזה. ותמהני שלא מצאתי בתלמוד מגו אלא כעין מגו דרבי יהושע אבל מגו שאין שחוט לפנינו לא מצינו וקשיא דהא קיימא לן כר"ג ומשום מגו כדאמרינן לעיל בפ"ק דאי לאו משום מגו הוה ליה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע וליכא למימר דכי קי"ל כר"ג לאו משום מגו אלא ההוא טעמא דאוקי אחזקה דההוא טעמא ליתא אלא אמשארסתני נאנסתי וכן פרש"י ז"ל אבל בין מוכת עץ לדרוסת איש ליכא חזקה ואיכא למימר במגו כר' יהושע קי"ל דלא אמרינן מגו אלא כשור שחוט אבל קיימא לן כר"ג באומרת משארסתני נאנסתי שנאמנת משום חזקה דגופה וכיון שנאמנת לומר משארסתני נאנסתני שנאמנת משום חזקה דגופה וכיון שנאמנת לומר משארסתני נאנסתי וליטול מאתים נאמנת לומר מוכת עץ אני ואפשר שאף במוכת עץ איכא חזקה דגופה דחזקתן שלא יהיו דרוסות איש בלא בעל וכן במקצת נוסחאות ובהלכות רבינו הגדול ז"ל דלא גרסינן התם אלא ע"כ לא אמר ר"ג התם אלא דאמרינן אוקי אתתא אחזקה וכן כתב הנגיד ז"ל ובנוסחי דייקינן לא משכחת בה הכא דאמרי' מגו. ע"כ. הרמב"ן ז"ל:
וכתב עליו הרשב"א ז"ל וז"ל ולדידי לא קשיא לן ולא מידי דהא דקי"ל כר"ג בההיא לאו משום מגו הוא אלא אפילו ליכא מגו חייב ולא משום ברי ושמא אלא אפי' לרב נחמן וטעמא כדאסיקנא בפירקין דלעיל דאיכא חזקה דגופה ע"כ:
עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ורש"י ז"ל כתב התם גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטיה כלומר אם שתק זה לא היו עוררים הלכך אי לאו דדבר פשוט הוא שלקחה ממנו לא היה אומר לו של אביך היתה הלכך אמרינן בה מגו אבל גבי לא מצא לה בתולים שור שחוט לפניך בתולים שלא מצא לה הם הסיתוהו לבא לב"ד ואף על פי שיש לה להשיב טענה טובה מזו לא אמרינן בה מגו דדילמא לא אסקה אדעתה אי נמי אערומי מערמא. משמע מדברי הרב ז"ל דמתני' בדלא טעין של אבותי היתה אלא במסיח לפי תומו וכן כתב לקמן גבי הא דאקשינן וליתני רבי יהושע שדה זו שלך היתה וכו' כיון דטעמא משום דאין שור שחוט לפניך שלא היה אדם תובעו מה לי הוא מה לי אבוה וכן גבי הא דאמרינן לקמן אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרינן משיב אבדה הוי כתב הרב ז"ל דאי דרבנן אפי' הוא תובעו נמי וזה מודה מקצת משיב אבדה הוא כדתנן בשבועות מאי אשמעינן רבי יהושע דאין שור שחוט ואפי' שור שחוט נאמן. אלו דברי הרב ז"ל. וטובא איכא למתמה עליו ז"ל א"כ לא שבקת חיי לכל בריה דאי אתי חד ואמר מאי בעית בהאי ארעא דשל אבותי הות ואיהו אמר ליה אין אלא שלקחתיה מהם לדברי רש"י ז"ל מצרכת ליה לאתויי עדי חזקה ואי לית ליה לא מהימן והא ודאי פשיטא מילתא דלא צריך חזקה אלא היכא דאית ליה סהדי להאיך דשל אבותיו הות אבל היכא דלית ליה לא דהא אי בעי אמר להד"ם וכדקתני סיפא אם יש עדים שהיתה של אביו הא ליכא עדים מהימן וכן בדין מטלטלין טלית זו שלי אתה מכרתו לי נאמן ואין זה צריך לפנים שאפילו תינוקות של בית רבן אומרים כן וכולהו מגו דאמרינן בכולהו תלמודא הכי איתנהו בשאחר טוענו ואפ"ה מהימן ודוק ותשכח. וכ"ת משום דלא קי"ל כרבי יהושע הא ודאי קי"ל כותיה ור"ג לא קא פליג אמגו דידיה ואת"ל פליג כדר' יהושע קי"ל בהא ומפני כך אני תמה על דברי רש"י ז"ל ואיני מבינם אלא שיש לדחוק ולפרש פירוש לפירושו לאו למימרא שאם הלה טוענו שאינו נאמן דודאי כל היכא דאמרינן מגו הכי הוא אלא הכי קאמרינן במשנתנו אין שור שחוט כלומר ליכא ריעותא גביה שיעלה על לב התובע לתבוע הילכך אפי' תבע לית לן בה אבל גבי אשה שלא מצא לה בתולים איכא ריעותא גבה שהרי אין לה בתולים ולפיכך תובעה וכיון דאיכא ריעותא גבה לא מהימנינן לה במגו והא דכתב הרב ז"ל לקמן דאי רבנן אפילו הוא תובעו נמי הכי קאמר אפי' תובעו דבעלמא איכא חיוב שבועה כגון לדידיה דלא מצינן (מגו) ואמאי תנא ליה גבי אבוה במילתא דאפילו לדידיה נמי ליכא חיוב לעולם דאין שור שחוט לפניך ליתנייה גבי אבוה במילתא דאיפשר דתהוי בה שור שחוט כגון שאינו משיב אבדה. ועדיין אין דעתי נוחה מזה. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל פרש"י ז"ל התם גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו וכו'. עד איערומי מערמא זהו לשונו ז"ל וכונת דבריו דרבי יהושע הפה שאסר הוא הפה שהתיר אית ליה כדקתני במתניתין אבל מגו בעלמא על ידי תביעה דלאו הפה שאסר הוא לית ליה ותמוהים דבריו אם כן לרבי יהושע לא שבקת חיי לכל בריה שכל אחד יהא הולך ותוקף בשדה חברו וטוען בברי שלי הוא ומוציאו ממנו כל זמן שהלה מודה לו אלא אם כן יש לו עדים ולא מצינן בשום מקום שיהא אדם צריך להביא ראיה אלא אם כן התובע מביא עדים שהיא של אבותיו וזה אפי' תינוקות של בית רבן בקיאין בו ואינו צריך ראיה ובפירוש שנינו ראה טליתו ביד אחד או עבדו א"ל מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה נאמן ואינו צריך ראיה ואע"פ שהלה תובעו בהדיא ותו במתניתין נמי מוכחא בהדיא מדקתני ואם יש עדים וכו' ולא קתני ואם הוא טוענו בברי ויש אומרים מעין דבריו דודאי בעלמא אמרינן מגו בין במודה על פי עצמו בין ע"י טענת אחרים מיהו הני מילי כגון הא דשדה דליכא ריעותא אבל גבי אשה דיש לה ריעותא שהרי אין לה בתולים אין לה נאמנות דלית לה מגו היכא דאיכא ריעותא והיינו דקאמר התם דהיינו גבי שדה אין שור שחוט לפניך דליכא ריעותא הכא גבי אשה שור שחוט לפניך דאיכא ריעותא. ואע"פ כן אין זאת כוונת רבינו ז"ל כמו שמוכיח לשונו ועוד שכתב לפנינו ונתני מודה רבי יהושע וכו' והאכלתיו פרס פרעתיו חציו שהוא נאמן בלא שבועה הואיל ואין שור שחוט לפניך דנשמעינן רבותא דאע"ג דמודה מקצת פטור הואיל ואינו תובעו ותו במאי דקאמרי' אי אליבא דרבנן הא אמרינן משיב אבידה הוי כתב דאי כרבנן אפילו תובעו ומאי אשמועינן רבי יהושע באין שור שחוט אפילו שור שחוט נמי נאמן והאי פירושא נמי לא נהירא דהוה ליה למימר לישנא איפכא הכא אין שור שחוט לפניך דאהיא קאי. והרב אדוני זקני הרז"ה בעל המאור ז"ל פי' התם אין שור שחוט לפניך כלומר התם גבי אשה טעמא דלא מהימנא משום חזקה דממונא דבעל דמרעא לה לדיבורה דידה כי היכי דקי"ל דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואתיא חזקת איסור ומרעה לה לשחיטה עד שיודע לך במה נשחטה דכותה נמי בהא חזקה דממון דבעל מרעא לה לדיבורא דידה עד דמחוורא מילתא. וי"מ הכא גבי שדה שור שחוט לפניך וכיון שכן בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרף ודכוותה בהא חזקת ממון מסייעא ליה דקאי שדה ברשותיה והיינו דמהימן. וליתנהו להני פירושי משום דנפקא לן מינייהו דדוקא משום האי טעמא דאין שור שחוט לפניך הא לאו הכי מהימנא משום האי מגו ותפשוט מינה דאמרינן כי האי מגו ובעלמא לא אמרינן כי האי מגו אף על גב דהאי מגו גמור הוה דהא כי אמרה מוכת עץ אני תחתיך איברא דמהימנא דלא מפסלה לכהונה אבל לא מהימנא לגבי ממונא ולא אשכחן כי האי מגו בשום דוכתא אלא כי קא מהימן בההיא טענה דהוה מצי למימר במאי דאתינן להימנא השתא בטענתה דהשתא ובכולהו מגו דלעיל נמי דהא לא סתרי לה אלא משום דאמרינן דליכא מגו לרבי יוחנן ולרב אסי אבל הכא דאיכא לא אמרי ליה אע"ג דלאו מגו גמור הוא דאיכא להימונה כי אמרה לכשר נבעלתי מגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי דהא כי אמרה לא נבעלתי לא מהימנא ובאידך נמי דאמרה מוכת עץ אני והוא אומר דרוסת איש את ואמרינן מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתן מאי מגו דהא כי אמרה נמי מוכת עץ אני תחתיך לרבי יהושע לא מהימנה אלא דהיינו מגו דאמרינן דאם איתא דמשקרת לדידה דסברה דמהימנא האי טענה הוה לה למימר דאם איתא דמהימנה כדקסברה הך טענתא עדיפא לה דבהא רווחא טפי ולפום הני פירושי דוקא משום טעמא דאין שור שחוט לפניך הא לאו הכי אמרינן להו להני מגו ונפקא לן מינה בעלמא היכא דליכא טעמא דאין שור שחוט לפניך אמרינן מגו כי הני והא לא אשכחי לה בכולה תלמודא ולא בשום דוכתא. והפי' הנכון דהא דאמרינן אין שור שחוט לפניך משל הוא כלומר הדבר מחוור לפניך כענין שאמרו הרי מקוה חסר לפניך כלומר התם גבי אשה אין הדבר מחוור לפניך שאין הדבר ברור שמגו דידה לא מגו תריצא הוה כדפריש הכא גבי שדה שור שחוט לפניך דמגו דידיה מגו גמור הוא דאילו לא אמר דהויא מאבוך מהימן השתא נמי דאמר אין דאבוך הות וזבנתה מיניה מהימן ולפום האי פירושא תפשוט מינה דאמרינן מגו לאפוקי ממונא דטעמא משום דלאו מגו גמור הוא הא לאו הכי מהימנינן ליה אלמא אמרי' מגו לאפוקי ממונא. ומיהו אכתי תמיה מילתא לפום הא פירושא דהא קי"ל כר"ג ולר"ג אית ליה כל הני מגו דסוגיין דהיינו טעמי' ואיכא למימר דודאי ר"ג טעמיה לאו משום מגו תדע דהא איכא דליכא מגו כגון היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את דליכא מגו כלל בין לרבי יוחנן בין לרבי אלעזר אליבא דקושטא דמילתא דבקדש ובעל לאלתר מיירי וכדפרשי' לעיל וכן היתה מעוברת אלא ודאי טעמא דר"ג בכולהו משום חזקה דגופא ומיהו אא"ב דקאי רבי יהושע עלה היינו דר' יהושע פליג אכולהו וקאמר דלא מהימנא אחדא מינייהו ולית לה חזקה דגופה ולית לה האי מגו וקאמר אע"ג דפליגנא בהאי מגו מודינא בשדה דמגו גמור הוא אבל לר"ג דמהימנה ליכא למשמע מינה דפליג אמגו כלל ואפילו אהאי דלאו מגו גמור הוא והיינו דלא שייכא האי הודאה אלא לרבי יהושע ומיהו קושטא דטעמיה דר"ג לאו משום האי מגו כדפרישי' וכיון דכן שמעי' מינה דהא דאמרי לעיל בפ"ק אמר לך רב נחמן אנא דאמרי אפילו לר"ג ע"כ לא אמר ר"ג התם אלא היכא דאיכא מגו דלאו דוקא דהא טעמיה דר"ג לאו משום האי מגו דלאו מגו תריצא הוא כדאמרן אלא דנקט ליה לטעמא בעלמא ואאידך סמיך דאמרי' התם א"נ היכא דאיכא חזקה דגופה כדפרישי' לעיל ואיכא נוסחי דוקני דלא גרסי ליה. רבי' נ"ר. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
וז"ל הרא"ש ז"ל אין שור שחוט לפניך למאי דפרישי' דאיירי ביודע שהיתה של אביו ה"פ אין שור שחוט לפניך אין לו צד טענה שיוכל עליה לבא לב"ד שאיזו טענה שיטעון המחזיק בין שיטעון לא היתה של אביך מעולם בין שיטעון לקחתיה ממנו מהימן אבל הכא הרי שור שחוט לפניך שהרי לא מצא לה בתולים וזקוק לבא לב"ד ובין שתטעון מוכת עץ אני ובין שתטעון משארסתני נאנסתי לא מהימנינן לה אע"ג דטענת מוכת עץ הוי טענה מעליא טפי משארסתני נאנסתי לא חשיב ליה רבי יהושע מגו ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל ה"ג רש"י ז"ל מאי שנא הכא אין שור שחוט לפניך התם שור שחוט לפניך. ופי' הוא ז"ל התם בהאשה שלא מצא לה בתולים הם הסיתוהו וכו' ואין לשונו מחוור בזה דמשמע מדבריו דמתני' דוקא במודה מעצמו שדה זו של אביך היתה הא אילו ערער הלה מעיקרא וזה משיבו אין של אביך היתה ולקחתיה ממנו אינו נאמן וכן כתב לקמן גבי הא דאקשי' וליתני מודה רבי יהושע באומר שדה וכו' ואותה שמועה עצמה גבי הא דאמרי' וליתני מודה רבי יהושע וכו' והאכלתיו פרס וכו' וזה קשה מאד בכל מקום שאתה מוצא מגו בשור שחוט לפניך הרי שזה טוען וזה משיב מאי בעית בהאי ארעא מפלניא זבנת דזבנת מינך וכו' וחזיתי' לדעתיה דאי אמר ליה קמי דידי זבנה כו' וכן כולם [ועוד דבמתני' נמי הכי משמע מדקתני ואם יש עדים שהיתה של אביו נאמן אלמא לעולם נאמן עד שיהא שם עדים שהיתה של אביו ואעפ"י שזה טוענו של אבי היה] ויש לפרש התם שור שחוט לפניך הרי זה כנסה בחזקת בתולה ולא נמצאו לה בתולים כיון שנולד בה ריעותא זו ראוי לו שיסתפק היאך לא נמצאו לה בתולים כמו שמצא שורו שחוט שראוי הוא לשאול מי שחטו לשור זה והיא ע"כ יש לה להשיב על תביעה זו וכיון שאין לה שום טענה שתהא נאמנת בה בשורת הדין להוציא הממון מבעלה אין כאן מגו דמשום שהיתה יכולה ליפות טענתה אין אנו מאמינין אותה בכך דאין זה מגו ברור ואפי' לסייע טענת ברי במקום שמא אבל כאן שור שחוט לפניך שהרי זה מוחזק הוא בשדהו ואין לתובע שום טענה ושום ראיה שיהא ראוי שיסתפק בחזקתו של זה שעומד בתוך שדהו ושיהא הוא צריך להשיב על טענתו כלל אלא אי הוא רצה לומר לו לאו בעל דברים דידי את הדין עמו עד שיברר זה בעדים שהיתה של אביו הילכך כשטען ואמר אין של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן דיש כאן מגו ברור מש"ה אם ירצה לומר של אבותי היתה מעולם או לאו בעל דברים דידי את. ויש ספרים דגרסי איפכא התם אין שור שחוט לפניך הכא שור שחוט לפניך. והרמב"ן ז"ל פי' מאי שנא כלומר דהתם נמי איכא מגו גמור דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ולא פסלה נפשה מכהונה ומהימנא דאי נתאלמנה כשרה לכהונה דאוקי איתתא אחזקתה ואפילו לרבי יהושע דכיון דתרתי ספיקי אית בה ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק דרוסת איש ספק מוכת עץ וכיון שטוענת כן בפירוש מתירין אותה לכהונה וכיון שכן אמאי לא מודה בה רבי יהושע דמאי שנא מהאי ומפרקינן התם אין שור שחוט לפניך שפיר כלומר גבי מוכת עץ אין כאן מגו ברור שהרי לפי תביעת כתובתה דעלה דייני השתא לית בה שום מגו ברור ואע"ג דבעלמא נאמנת בה לא חשבינן ליה מגו להאי דטענא בה קמן אבל הכא הרי שור שחוט לפניך שפיר דכי היכי דטעין השתא האי שדה של אביך היה ה"נ הוה מצי למימר לא היתה של אבותיך אלא של אבותי הילכך כי היכי דבההיא טענה היה נאמן השתא נמי נאמן ע"כ. הרשב"א ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל גרש"י ז"ל ומאי שנא הכא אין שור שחוט לפניך התם שור שחוט לפניך ופי' הוא ז"ל הכא גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על דעת בעליו לתבוע וכו'. וכבר הקשינו עליו לעיל מה שקשה על פירוש זה לפי פשוטו דמשמע דהודאה דר' יהושע בשדה היינו לפי שאין עליו עוררין ועוד יש להקשות לפי' זה דהתם גבי לא מצא לה בתולים אפילו לא יהיה שור שחוט איכא למימר מגו דהא לרבי יהושע אפילו אמרה מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא כיון דלא אזיל בתר חזקה דגופה וכיון דכי אמרה הכי לא מהימנא הא לאו מגו היא בשום דוכתא לדון עליו לכך יש לפרש דהא דנקטי' שור שחוט אין שור שחוט משל בעלמא הוא וה"ק דהכא גבי שדה יש שור שחוט ששחיטתו ברורה עומד בחזקת היתר דמגו דיליה מגו גמור דאילו אמר שלי היתה מעולם היה נאמן לדברי הכל הילכך כי אמר של אביך היתה ולקחתיה ממנו ראוי הוא שיהא נאמן דמגו דאורייתא הוא וסברא נמי הוא כדאמרינן לקמן בפירקין אבל התם גבי לא מצא לה בתולים אין לנו שור שחוט כלומר שאין לנו שום טענה ברורה להאמינה אליבא דרבי יהושע ואין לה שום מגו ברור דאפילו כי טענה מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנינן לה ומגו דאמרינן התם היינו מגו כל דהוא שהיא טענה יותר מתוקנת ויפה אבל מגו אינה מוציאה מחזקת ריעותא שהי' בה והוה ליה כבהמה דכל זמן שלא נשחטה עומדת בחזקת איסור וכן פירשו בתוספות וכן פי' הרמב"ן ז"ל דהאי לישנא צחות בעלמא הוא וה"ק דהכא יש מגו ברור והתם אין מגו ברור ויש לנו כלשון הזה במסכת נדה בפרק כל היד התם שור שחוט והכא אין שור שחוט מפני שלזה יש רגלים והיכר ולזה אין רגלים וכדפרישי' התם בס"ד. ויש ללמוד מכאן דאמרי' מגו אפילו לאפוקי ממונא דהא גבי בתולה אי לאו שאין המגו ברור כדפרישי' היינו אומרים אותו אף על פי שהוא לאפוקי ממונא וליכא לפרושי דלהכי אמרינן התם אין שור שחוט משום דהוי לאפוקי ממונא דהא פרישנא דאפילו כי הוי לאוקומי ממונא לא הוי מגו לרבי יהושע אבל יש לומר דה"ק דהתם אפי' תימא מגו לאפוקי ממונא אין שור שחוט לפניך לפי שאין המגו ברור אבל הכא שור שחוט שהמגו ברור והוא לאוקומי ממונא ומ"מ עיקר הדין כך הוא מקובל בידינו מרבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דאמרי' מגו אפי' לאפוקי ממונא ע"כ:
וז"ל שיטה ישנה ומאי שנא האי מגו מהאי מגו וא"ת לישני ליה ההוא מגו דהתם אינו אלא יפוי טענה בעלמא דהא אי אמרה מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא אבל הכא אי אמר לא היתה שדה זו מעולם של אביך היה נאמן והשתא נמי דאמר של אביך היתה ולקחתיה ממנו איכא להימוניה משום מגו וי"ל דודאי הכי נמי הוה מצי לשנויי אלא חדא מתרתי נקט ועוד שזה אפשר שהוא נכלל במאי דמשנינן כדבעי לפרושי. הגרש"י ז"ל התם שור שחוט לפניך הכא אין שור שחוט לפניך פי' התם חזינן ריעותא שאינו מוצא דמים והרי זה כאדם שמוצא שורו שחוט לפניו שיש לו לשאול מי שחטו אבל הכא דמתני' אין מוצאין ריעותא ושום טעם ערעור בשדה זו שלא תהא של מחזיק זה והרי הוא יכול לומר שלא היתה מעולם של אביו ושל חברו ואין לחברו שום ראיה ועכשיו שאומר של אביך היתה ולקחתיה ממנו יש להאמינו משום מגו. והראב"ד ז"ל גורס התם אין שור שחוט לפניך וכו' פי' התם גבי מתניתין איכא למימר שור שחוט לפניך דקי"ל נשחטה בחזקת הכשר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה שאין להוציאה מחזקתה אלא בראיה ברורה כך במשנתנו אין להוציא שדה זו מחזקת זה שהוא מחזיק בה אלא בראיה אבל התם אין לומר שור שחוט לפניך שהרי אין הממון בחזקת האשה אלא בחזקת הבעל. ויש לתקן משל זה כך הכא שור שחוט לפניך ואין לך להוציא השדה מחזקת זה שמחזיק בה שהרי יש להאמינו במגו שאם היה טוען לא היתה של אביך מעולם הייתי מאמינו אבל התם אין שור שחוט לפניך דאין לה מגו לאשה שהרי אין לה טענה שהיתה נאמנת בה. ע"כ:
וז"ל הרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל ומ"ש התם הרי שור שחוט לפניך כלומר הרי האשה נמצאת בעולה ואין לה להכחיש בדבר מעיקרו ולומר שלימה הייתי שהרי הוא יודע כי לא נמצאה לה בתולים ואילו הכחישתו היא הוא היה מהימן כדקי"ל חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה הילכך אינה נאמנת במה שהיא טוענת ולא איכפת לן בההוא מגו אלא אמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה ואע"ג דכברי ושמא הוא אבל הכא דאין שור שחוט לפניך שהרי אין ידוע ששדה זו של אביו של זה היתה כיון דברי ושמא הוא אמרי' מגו דאי בעי אמר מעולם לא היתה של אביך וקאמר של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן. עד כאן:

וכיון דרוב נשים בתולות וכו'. וא"ת והא קי"ל כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב י"ל לרב מקשי' ואף על גב דלית הלכתא כוותיה וראיה לדבר דבריש פ' המוכר פירות מקשי' מינה לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב ומשנינן לה כדמשני הכא ואיכא דאמרי דלשמואל נמי מקשי' דאית ליה דאין הולכין בממון אחר הרוב אבל בתר רובא וחזקה אזיל והא איכא חזקה דרוב נשים בחזקת בתולות נשאות וליתא דכיון שנשאת זה ימים רבים אזלה לה חזקה דבתולה. שיטה ישנה. ועיין בספר המלחמות להרמב"ן ז"ל. וכן כתבו הרא"ה והריטב"א ז"ל דלרב פרכי' ואורחא דתלמודא הכין דפריך לזימנין סתמא אליבא דמאן דלית הלכתא כוותיה וכדפרכינן בגמרא את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה אע"ג דקי"ל דאת וחמור קנה כדאיתא בפ' יש נוחלין ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל וכיון שרוב נשים. קושיא היא. פי' דלא איכפת לן אי פרכינן ליבא דלא כהלכתא דעכ"פ צריך ליישב המשנה אליבא דכ"ע. עוד יש לי לפרש דלהכי כתב רש"י ז"ל כן דלא נימא דהשתא הדרינן אקשויי לימא תנן סתמא דלא כר"ג דכיון דרוב נשים בתולות נשאות פשיטא דהיינו ברי ושמא וכי לא אתו עדים נמי איהי מהימנא וכר"ג אבל לרבי יהושע עדיף ליה חזקת ממון ואין מוציאין ממון מחזקתו אלא בראיה ברורה לכך כתב רש"י ז"ל וכיון שרוב נשים. קושיא היא. פי' דמאי דאקשי מעיקרא לימא תנן סתמא דלא כר"ג לאו היינו קושיא גמורה דהא איכא דאמרי סתמי דלא אתו ככ"ע אלא כיחידאה אלא קושיא היא לכ"ע ואפילו לרבי יהושע דהא ודאי רובא עדים ולשון וכיון דרוב וכו' אינו הנחה לומר השתא דאמרת דרוב נשים בתולות נשאות וכו' דהא בלא הך שקלא וטריא דלעיל פשיטא ודאי דרוב נשים בתולות נשאות ומעתה תקשי אלא זה הלשון עצמו היא קושיא וה"ק כיון דפשיטא ודאי דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים נמי והשתא ניחא דהדר רבינא בתירוצי' משום דאיכא למימר רוב נשים בתולות וכו' דלא ה"ל לתרוצי אלא בקוצר אמר רבינא כל הנשאת בתולה יש לה קול וכו' ולמה ליה למיהדר ולמימר רוב נשים בתולות נשאות וכו' ודוק. כן נראה לי:
וז"ל הרשב"א ז"ל כי לא אתו עדים מאי הוה פי' ניזיל בתר רובא ואע"ג דאפליג בה רב ושמואל בריש פרק המוכר פירות וקי"ל כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב הכא אליבא דרב פריך ולתרוצי למתני' אליביה דכי היכי דלא תהוי מתני' תיובתיה וכדאקשי' ליה לרב מינה התם ופרקי' כדפריק לה הכא. ע"כ:

בד"ה דאי ר"ג הא כו' דלמאן דאמר טוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כו' עכ"ל ואע"ג דלמ"ד נמי דלא אמר כלום איכא למימר מגו במקום שאין מכירין אם היא אשתו כמ"ש התוס' לקמן דנאמן לומר אלמנה נשאתיך במגו דאי בעי אמר אין את אשתי דחוק הוא לאוקמא מתני' דאיירי דוקא בכה"ג ודו"ק:

בד"ה הנ"מ פי' כו' דלא הל"ל אמגו קאי דעד כו' עכ"ל ולא הל"ל אלא דאפרקא קמא קאי כו' וק"ל:

בא"ד דס"ד דטעמא דר"י משום ברי ושמא דזה אינו תובעו כו' עכ"ל ולכאורה קשה דהיאך ס"ד דמקשה למימר הכי דמיירי דוקא באינו תובעו דא"כ תקשי ליה אמאי קתני בסיפא אם יש עדים דמשמע הא אין עדים אע"ג דתובעו נאמן כמו שהקשו לעיל לפרש"י וי"ל דודאי לפי סברת המקשה כמו שפירשו התוספות דטעמא דר"י משום ברי ושמא הא דקתני בסיפא ואם יש עדים כו' דהיינו דאינו תובעו רק ע"פ עדים והוה ברי ושמא והוי רבותא טפי מטוענו ברי וברי אפילו בלא עדים אבל לעיל לפרש"י קשיא להו לפי האמת דטעמא דר"י משום מגו טפי הוה רבותא למתני בסיפא בתובעו דאינו נאמן אע"ג דאיכא מגו ממאי דקתני ואם יש עדים דליכא מגו ודו"ק:

גמ' מכדי האי מגו כו' מאי שנא האי מגו כו' ויש לדקדק כיון דלרב אסי קיימינן הכא ואליבא דרב אסי ר"י מודה במגו גמור כגון בנסתרה שנאמנת לומר לכשר נבעלתי במגו דלא נבעלתי משא"כ במשארסתני נאנסתי דלא הוי מגו גמור דהא באומרת מוכת עץ נמי אינה נאמנת כמו שכתבו התוספות לעיל וא"כ הכא ה"נ הוי מגו גמור דאי בעי הוה אמר לא היתה של אביך מעולם וי"ל דהיינו הא דקמשני הכא אין שור שחוט לפניך התם שור שחוט כו' כמו שכתבו התוספות הכא דבין שאומרת משארסתני נאנסתי ובין אומרת מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא כו' והתוספות כתבו לעיל כן בפ"ק לפי תירוצא דהכא ודו"ק:

תוס' בד"ה כיון דרוב כו' לרב פריך דאית ליה הולכין בממון כו' עכ"ל היינו בהך דפרק הפרה במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן כו' והביאו התוספות לעיל בפ"ק:

גמ' ודקארי לה מאי קארי לה וכו'. אע"ג דהכא ברי טוב והתם הברי דידה גרוע שיודעת שאין הבעל יכול להכחיש וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה ר"ה ור"י מ"מ עדיף מדהכא כי ברי טוב משמא טוב עכ"פ. גם א"ל דלעיל הוי ס"ס דשמא ברצון [ושמא אינו תחתיו] ואפ"ה היא מהימנא וכו' [דהא עיקר הקושיא היא ממ"ע דליכא טעמא דמגו רק חזקה כמ"ש המחבר לקמן וא"כ י"ל מיד שמא מ"ע ול"ש באת"ל מ"ע] וק"ל:

גמ' מכדי האי מגו וכו'. יש לראות לרב אסי בנסתרה ואמרה נבעלה נאמנת במגו א"כ תקשי ליה בלא"ה מכדי האי מגו וכו' מ"ש מגו דלא נבעלתי ממגו דמשארסתני דהא הך קושית הגמ' קיימא לרב אסי ודאי בשינויא דהכא נמי מיושב הך דנסתרה הוי אין שור שחוט אע"ג דלזעירי ודאי צ"ל דמקרי שור שחוט כיון שאומרים לה מה טיבו של איש זה ומטעם דאין אפוטרופוס ולא מחשבינן מגו [דהוי כתובעו לפירש"י] או משום מעלה עשו ביוחסין [וכפי' המחבר לעיל] מ"מ לרב אסי מקרי אין שור שחוט אבל המקשה הו"ל לאקשויי כן [דהא מדברי המקשה הוכיחו התוס' לעיל בד"ה ואין אוסרין על היחוד דזעירי מודה באומרת לא נבעלתי ובאומרת נבעלתי פליגי] ולפירוש התוס' בשור שחוט תקשי לזעירי אמאי לא מהימנא במגו דלא נבעלתי שהיתה נאמנת ולפי מ"ש לעיל בחילוקי ניחא וצ"ל לזעירי מטעם דאין אפוטרופוס כו' [לא חשוב מגו דיראה לומר לא נבעלתי וכ"כ התוס' להדיא לעיל (כתובות דף י"ג ע"ב) ד"ה השבתנו] גם אמאי לא תני ומודה ר"י בזה האופן דמודה בהך מגו אי לזעירי בלא ראוה מדברת רק היא אומרת נתיחדתי ונבעלתי לכשר במגו דאי בעי שתקה ולרב אסי אף ביש עדים שנסתרה והיא אומרת נבעלתי וכו' ואם יש עדים שנבעלה אינה נאמנת וכו' ויש ליישב כ"ז ועיין:

ברש"י בד"ה הבעל מהימן ול"א הואיל וכו' גבי משארסתני נאנסתי וכו'. בהא י"ל דטעמא משום מגו דאי בעי אמרה מ"ע אבל סמך אבבא דהיא אומרת מ"ע וכו' ולר"י דאמר במאתים ומנה:
בתד"ה דאי ר"ג וכו'. אע"ג דאף למ"ד דלא מצי לטעון פרעתי מ"מ איכא מגו דאי בעי אמר אין את אשתי במקום שאין מכירין כמ"ש התוס' לקמן ע"ב [ודקאמר אם יש עדים שיצאה בהינומא היינו שיודעין שזאת האשה יצתה בהינומא ביום הנשואין שאומר שנשאה אבל אין מכירין אם הוא בעלה של זו] מ"מ סתמא דמתני' איירי במקום שמכירין ודו"ק:
בתד"ה ה"נ מסתברא. א"ל יניח התוס' פירש"י וכיש ליישב שכתבו מאי קשה דלא הול"ל אמגו קאי לזה יפרשו דהמקשה סבר דקאי אברי ושמא ומ"מ הה"נ מסתברא קאי דמתני' אתיא כר"ג וכמ"ש אי אמרת בשלמא איירי ר' גמליאל במודה וכו' דזה הבל דא"כ אכתי לא הול"ל אמגו קאי דלמא אף הה"נ מסתברא מפרש אמגו רק סבר דוקא אי איירי רישא במודה שייך למתני תו ומודה וק"ל. בשלמא לפי' התוס' ניחא דאף להמקשה לא משום דאיירי רישא במודה רק משום כי היכי דליהוי מענין א' וק"ל. וא"ל לפירוש התוס' אכתי למ"ל למתרץ לומר אמגו קאי יהיה קאי אברי ושמא לא הול"ל רק אפירקא קמא קאי היינו משום דאכתי הוי שייך למימר ה"נ מסתברא כי היכי שיהיה רישא וסיפא בענין א' ושניהם בברי ושמא כיון דסיפא בהכרח איירי בברי ושמא דמש"ה מודה ר"י מסתברא לאוקמי רישא נמי בברי ושמא ולז"א דאדרבה סיפא איירי בברי וברי וק"ל. גם קשה לפי' התוס' לסברת המקשה [דאיירי באינו תובעו] וכפי' הקונטרס האיך הבין אם יש עדים וכקושית התוס' לעיל בד"ה ומודה ר"י לפירש הקונטרס דז"א דודאי עתה בה"א לסברת המקשה דמודה ר"י מטעם ברי ושמא קתני סיפא רבותא אף בטוען שמא אם יש עדים וכו' ופשיטא ברי וברי אבל לפי' הקונטרס הקשו שפיר לפי האמת דטעמא משום מגו א"כ מאי קמ"ל אם יש עדים דהשתא ליכא מגו טפי הול"ל אף באין עדים דאכתי איכא מגו אפ"ה בהלה תובעו אינו נאמן כיון דשור שחוט לפניך וק"ל:
בתד"ה כיון דרוב נשים כו' לרב פריך וכו'. אף שי"ל דרב ס"ל כמ"ד דיכול לטעון פרעתי אחר מעשה ב"ד דהשתא בליכא עדים יש לבעל מגו וכמש"ל (ק) מ"מ מקשה לרב ולאותו מ"ד דאית ליה לא אמר כלום ואין סברא לומר דאיירי במקום שאין מכירין דוקא וכמש"ל וכן הוא הניחא לר"א וכו' אלא לר"י וכו' אע"ג דמצינו למימר דר"י אית ליה כזעירי וכן רב אסי כר' אלעזר וק"ל:
ובמאור כתב דלכ"ע פריך מטעם דהוי הכא חזקה ורובא נגד חזקה דממונא מידי דהוי אאומרת משארסתני נאנסתי דמהימנא משום האי טעמא דאיכא תרתי גבי דידה ברי וחזקה דגופה וגבי דידיה חדא חזקת ממון ושמא [והרמב"ן השיג עליו] דליכא הכא חזקה דבשלמא כונס נערה שלא נישאת איכא חזקה דגופא דלא חיישינן שמא זינתה דבנות ישראל בחזקת כשרות הן עומדת אבל במשנתינו אינו טוען בחזקת בתולה כנסתיך ונמצאת בעולה אלא בחזקת אלמנה נשאתיך או אלמנה מן הנשואין או שכנסה לחופה ולא נבעלה ואין בשתים אלו חזקה דגופא שאין אשה עומדת בחזקת שלא נישאת מעולם ואין לך בה אלא רוב אבל בחזקת שלא זינתה עומדת עכ"ל. אבל רש"י פירש לעיל חזקה כדמקשה לימא תנן סתמא דלא כר"ג וכו' ודו"ק. [ובאמת מוכרח רש"י לפרש כן דאל"כ מאי פריך מר"ג דהתם איכא מגו או חזקה וכ"ה בפ"י]:

גמרא הניחא לזעירי כו' מיגו כו'. וקאמרה נבעלתי מהימנא. הלשון קשה דהלא לר"י אינה נאמנת. ולר"ג אפי' בלא טעמא דמיגו נאמנת כמו בהיתה מעוברת. בשלמא לקמן גבי היא אומרת מו"ע אני דקאמר נמי בשלמא לר"א כו' מיגו כו' וקאמרה כו' מהימנא. י"ל דהכוונה על ר"ג וכדאמר לקמן גבי היא אומרת משארסתני נאנסתי דמיגו כו' מש"ה קאמר ר"ג דמהימנא (אע"ג דהתם קאימנא אליבא דריו"ח ולדידיה בהא דמ"ע ליכא מיגו ואפ"ה מהימנא לר"ג. י"ל דהש"ס אגב אורחיה רצה לסתום כשינויא קמא דלעיל (יב ב) וראיה להרמב"ם וסיעתו שהביא הב"ש בסי' ס"ח ס"ק כ"ב) אבל הכא קשה. ומדברי התוס' לעיל (יג) בד"ה ואין. נראה דהיה גירסתם כאן דמיגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי מהימנא (ואולי צ"ל דמהימנא) וקאמרה נבעלתי. וגי' זו נכונה:

גמ' שם בשלמא לר' אלעזר. כצ"ל בל"י:

גמ' שם וקאמר ר"י לר"ג בהאי מיגו דהכא מודינא לך כו' מ"ש האי מיגו כו'. בפי' הרמב"ם מחלק דהתם המיגו אינו אלא לענין איסור והיתר לכן לא אמרינן לה לענין ממונא. אבל הכא הוה המיגו ג"כ לענין ממונא להכי מודה ביה ר"י. וזהו ג"כ כוונת הרע"ב. וע"כ גירסא אחרת היה לפניהם בגמרא. והתוי"ט במחכ"ת שגה בכוונתם ע"ש דודאי אמרינן מיגו גם לענין איסור והיתר כמו לקמן (כב) במשנה ועי' בתור"ע. ובזה מיושב שפיר קושיית התוס' לעיל (יג) ד"ה ר"א:

רש"י ד"ה בשלמא לר"א. דאי בעיא אמרה מו"ע אני תחתיך משארסתני כו'. כצ"ל הד"א ודלא כהגרי"פ:

תד"ה הנ"מ (בסופו). וקאמר מי סברת כו' אמיגו קאי כו' ואפירקא קמא קאי. לכאורה בדיחוייא דאפירקא קמא קאי לחודא סגי ואפי' אם יהיה טעמיה משום ברי ושמא. אלא דכיון דע"כ קאי אפירקא קמא טפי י"ל דאמיגו קאי וטעמו הכא משום מיגו ואפי' הלה תובעו וכדהוכיחו לעיל ממתניתין גופה:

גמ' ודקארי לה מאי קארי לה. לקמן לו ע"א [יומא ל ע"ב] יבמות יא ע"א יד ע"א [עב ע"א גיטין סא ע"ב ב"ק מז ע"ב] ב"ב ב ע"ב [יז ע"ב] קמז ע"א [בכורות ד ע"ב] נדה סד ע"א:

גמרא דאי בעיא אמרה לא נבעלתי וקאמרה נבעלתי מהימנא.
לשון זה מוקשה דהא באמת לא מהימנא לר"י ואי דקאי על ר"ג דמהימנא לר"ג משום מגו ור"י פליג עלה ומודה ליה בהא דשדה הא באמת לר"ג בלאו מגו מהימנא דהא אפילו בראוה מעוברת נאמנת, ומדברי תוס' לעיל (דף יג ע"א) ד"ה ואין אוסרין נראה דהגרסא כאן מגו דבעי' אמרה לא נבעלתי דמהימנא היינו אף דבלא נבעלתי היתה נאמנת אעפ"כ אין מאמינים לה נבעלתי לכשר במגו.
ואולם עדיין קשה בסמוך דאמרינן אלא אהא הנושא את האשה וכו' דמגו דאיבעי אמרה מוכת עץ אני וכו' מש"ה קאמר ר"ג דמהימנא, והא אזלינן לר"י דאמר במאתים ומנה הרי דלר"ג בלאו טעמא דמגו נאמנת כיון דס"ל דגם במכ"ע דנאמנת דליכא מגו וע"כ הטעם משום ברי וחזקה, ונהי דהוי חידוש דלר"י אף דאיכא מגו לא מהימנא מ"מ בשדה מהימן במגו, מ"מ הלשון מש"ה קאמר ר"ג דמהימנא הוא תמוה.
ובאמת היה לי מקום לומר דלישנא דמגו ס"ל ג"כ דבמכ"ע טעמא דר"ג משום חזקה אלא דס"ל דדוקא במכ"ע דהוי חזקה מעליא דלא נבעלה כלל אבל במשארסתני נאנסתי דאתרע חזקת הגוף אין מוציאין רק מכח מגו אבל הא תוס' לא ס"ל כן כמ"ש לעיל (ד"ה אלא דאיכא מגו) וה' יאר עיני:

לימא תנן סתמא דלא כר"ג כ' תוס' דהיינו למ"ד דל"מ למיטען פרעתי. ויראה למ"ד מצי למיטען פרעתי אתי' מתני' כפשטי' דמיירי רישא במודה ר"ג לר"י במגו לבטל המנהג דלא אמרי' ומיירי סיפא במודה ר"י לר"ג במגו דשור שחוט דאמרי' ופשוט:

תנן סתמא דלא כר"ג פירש"י דאזיל בתר חזקה דגופא. ולדבריו הוה ס"ל דכיון דאית לה חזקת הגוף נגד חזקת ממון שלו. א"כ רוב נשים בתולו' נשאות תיהני לה כמו ברי נגד שמא. ומשני הש"ס הכא ברי וברי. וה"ל לש"ס להקשות מיד כיון דרוב נשים בתולו' נשאו' וכי ס"ד דרובא לא יהי' כמו ברי נגד שמא. אלא דמסיק שקלי וטרי' דה"נ מסתברא והדר פריך לי' ולא ארב פריך כמ"ש תוס' אלא לכ"ע פריך וכן דעת הרז"ה. ומשני ש"ס דאיתרע רובא כיון דלית לי' קול. וא"כ אם יש לה קול אה"נ דנוטלת מאתים בלי עדים:

ואמנם רמב"ן ס"ל דהכא לא שייך חזקת הגוף כלל. ע"ש במלחמו' ה'. ולדבריו לימא תנן סתמא דלא כר"ג היינו משום דהוה ס"ל מסברא כיון דאזיל בתר חזקה בברי ושמא. א"כ ה"ל למיזל בתר רובא אפי' בברי וברי דרוב עדיף מחזקה ומשני דליתא ובברי וברי לא אמר אפי' ברובא. ולפ"ז כדמקשה הש"ס וכיון דרוב נשים בתולו' נשאו' וכו' ארב הוא דפריך דס"ל הולכים בממון אחר הרוב כפי' התוס' דלשמואל מאי פסקא דפריך בכח כולי האי. ומ"מ נ"ל למסקנא דרוב גרוע הוא משום דליכא קלא. א"כ ממילא אפשר לומר דאי איכא קלא נוטלת מאתים גם לשמואל כיון דרוב מעלי' הוא גם שמואל מודה. עיין תוס' סנהדרין ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות ומ"ש ב"ח בח"מ סי' רמ"ב וק"ל ועסמ"ע סי' ל"ה סקי"א:

מ"ש האי מגו מהאי מגו עיי' פי' המשנה לרמב"ם דמפרש טעמא משום דמגו מאיסורא לממונא לא אמרי' דפסול כהונה איסורא הוא. ועתיו"ט. וש"ס לא סגי לי' בהא טעמא משום דלר' אלעזר דס"ל במנה ולא כלום איכא מגו ממון לממון ואפ"ה פליג ר' יהושע וכן לזעירי איכא מגו מאיסור לאיסור ואפ"ה פליג ר' יהושע משו"ה הוה צריך לומר משום שור שחוט. ומיושב נמי ק' מהרש"א וק"ל:

בגמרא לימא תנן סתמא דלא כר"ג דאי כר"ג האמר איהי מהימנא. ופרש"י דאזיל בתר חזקה דגופא אע"ג דלעיל גבי משארסתני נאנסתי איכא תרי לישני בגמרא דלחד לישנא הוי טעמא דר"ג משום דאיכא ברי ושמא וחזקת הגוף וללישנא קמא הוי טעמא משום דאיכא ברי ושמא ומיגו ובשמעתין משמע דההיא משארסתני נאנסתי הוי טעמא משום מיגו מ"מ מקשה שפיר מראוה מעוברת דלא שייך מיגו ואפ"ה אמר ר"ג דנאמנת והיינו משום ברי ושמא וחזקת היתר וא"כ מקשה שפיר דמתני' דלא כר"ג דלמאי דס"ד דכיון דרוב נשים בתולות נישאות הו"ל כברי ושמא א"כ הו"ל כברי ושמא וחזקה דאיהי מהימנא. אלא דלפי' התוס' לעיל דף י"ג ע"ב בד"ה השבתני דטעמא דר"ג במעוברת היינו משום דאשה מזנה בודקת ומזנה וא"כ משמע להדיא לר"ג ברי ושמא וחזקה לחוד לא מהני א"כ לא יתכן לפרש כן. ויש ליישב דמקשה הכא אליבא דר' יוחנן דמייתי הש"ס בסמוך דאמר במוכת עץ דטענתייהו במאתים ומנה וליכא מיגו וע"כ דנאמנת לר"ג משום ברי ושמא וחזקה ובלא"ה לשיטת התוס' עיקר הקושיא בכאן לר"י דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כמ"ש התוס' בד"ה דאי ר"ג ודו"ק:

קונטרס אחרון
גמרא נימא תנן סתמא דלא כר"ג כו' מכל השקלא וטריא דשמעתין משמע דטעמא דר"ג הוי משום חזקת הגוף וברי ושמא דתרווייהו בהדי הדדי מהני להוציא ממון מחזקה דהו"ל תרתי לגבי חדא דחזקת ממון וכמו שנראה להדיא מפי' רש"י דשמעתין ומדשתקו התוספות אודויי אודו ליה והיינו כלישנא קמא דלעיל פ"ק גבי משארסתני נאנסתי וכמ"ש בפנים לפ"ז משמע לכאורה דכ"ש היכא דאיכא רובא בהדי ברי ושמא פשיטא דמהני וכמ"ש ג"כ לעיל שם אלא שכתבתי דיש לפקפק קצת ע"ש:

קונטרס אחרון
מיהו לפ"ז נראה דכ"ש דהיכא דאיכא תרתי רובא וחזקה כי הדדי מוציאין ממון מיד המוחזק כדאמרינן בעלמא דבכה"ג מיקרי מיעוטא דמיעוטא דאפילו ר"מ לא חייש לכך ובכך עולה כהוגן הא דמקשה הש"ס בסמוך נימא רוב נשים בתולות נישאות לאו לרב לחוד פריך אלא אליבא דכ"ע כדפרישית בפנים וכמ"ש ג"כ בעל המאור ז"ל וכן מצאתי ג"כ בתוס' ישנים ולפ"ז צריך לומר דהא דמקשה הש"ס בר"פ המוכר פירות לרב היינו משום דהכא לא פסיקא ליה לתלמודא להקשות מדשמואל דלא נחית להכי אי מהני תרתי לגבי חדא בחזקת ממון וקס"ד דלעולם כלל גדול בדין לשמואל המע"ה ועוד דאף למאי דפסיק שמואל כר' גמליאל איכא למימר כלישנא קמא דלעיל דהיינו משום מיגו משא"כ הכא דמסיק הש"ס דתרתי לגבי חדא מהני מקשה שפיר אלא דהרמב"ן ז"ל כתב להדיא דהכא נמי לרב פריך ומסיק דחזקת בתולה לענין אלמנה לא מיקרי חזקה וכבר כתבתי בפנים דמסוגיית הש"ס קשה טובא להרמב"ן ז"ל דא"כ מאי מקשה מעיקרא לימא דלא כר"ג ומאי שיאטיה דר"ג הכא כיון דלא שייך חזקה אם לא שנאמר דמעיקרא קשיא ליה כיון דר"ג אזיל בתר חזקה כ"ש דאזיל בתר רובא דרוב עדיף מחזקה דמלבד שהוא דחוק אכתי קשה דהו"ל לגמ' לתרץ מעיקרא דהכא ליכא רובא כדמסיק בסוף דרוב הנישאת בתולה יש לה קול. והראיה שהביא הרמב"ן ז"ל מהירושלמי נראה מדבריו דהירושלמי אזיל בתר חזקה דעדיף מרובא וא"כ ע"כ צ"ל לירושלמי דחזקת בתולה לגבי אלמנה לאו חזקה מעלייתא היא דאלת"ה אכתי לא הוי משני מידי אמתניתין דכ"ש דאיכא הכא רובא וחזקה. אמנם לענ"ד נראה ברור דהירושלמי לא איירי כלל בתרתי לגבי חדא דלא נחית להכי אלא מילתא אחריתי קאמר דבמקום אחר הולכין אחר החזקה והיינו בחזקה דאתא מכח אומדנא כי ההיא דרב אחא בגמל האוחר בין הגמלים דס"ל להירושלמי דהלכתא היא ובכה"ג גופא קאמר הש"ס בפ' המוכר פירות דמקשה מדרב אחא לדשמואל דסברוה רובא וחזקה כי הדדי נינהו ומסיק דלא דמי ולדידן לא נ"מ מידי בהא דבלא"ה לא קי"ל כרב אחא אבל לעולם לפי תלמודא דידן דתרתי לגבי חדא ע"כ מהני א"כ ברובא וחזקה נמי הו"ל תרתי לגבי חזקת ממון ומוציאין ממון כדמשמע מלשון הרמב"ן גופא ויבואר עוד בס"פ המדיר אי"ה:

שם ודקארי ליה מאי קארי ליה כיון דרוב נשים בתולות נישאות כברי ושמא דמי. ונ"ל לפרש דכי היכי דברי ושמא לא מהני לאפוקי ממונא מיד המוחזק כדאיפסקא הלכתא לעיל דף י"ב כרב נחמן בדיני במנה לי בידך והלה אומר איני יודע ואפ"ה קי"ל נמי כר"ג דברי ושמא בהדי חזקה מהני ה"ה לענין דקי"ל דלא אזלינן בממונא בתר רובא אפ"ה היכא דאיכא נמי חזקה מהני דברי ושמא ורובא לענין ממון שקולים הם בר"פ שור שנגח את הפרה בהא דאמר שמואל זה כלל גדול בדין הממע"ה ע"ש כנ"ל נכון. אלא דלשיטת התוס' א"א לפרש כן כמו שאפרש בסמוך בלשונם בד"ה כיון דרוב נשים ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה דאי ר"ג וכו' ונראה דלמ"ד הטוען וכו' דלמ"ד דמצי טעין פרעתי הכא נאמן הבעל אפילו לר"ג וכו' עכ"ל. ואין לפרש קושית הש"ס מנתגרשה ואליבא דכ"ע דהא קי"ל הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה לקמן במשנה דף פ"ט. אלא דבפ"ק דב"מ איכא דמוקי למתני' דלקמן במקום שאין כותבין כתובה דוקא דגיטא היינו כתובתה וא"כ איכא לאוקמי שפיר מתני' דהכא אפילו כר"ג ובמקום שכותבין וכרבי אבהו לקמן בשמעתין ועוד במקום שאין כותבין נמי איכא לאוקמי מתני' שכן גיטה יוצא מתחת ידה כנ"ל ועיין מה שאפרש בזה בל' התוספות בסמוך בד"ה כיון דרוב נשים ודו"ק:

בד"ה ה"נ מסתברא וכו' אלא אי אמרת דרישא בברי וברי גמור הוא עכ"ל. והא דלא ניחא להו לפרש כיון דרישא דמתני' איירי נמי בנתארמלה. איכא לאוקמי כשהיורשים טוענין שמא ואפ"ה מודה ר"ג כיון שהשמא גרוע דהיורשים לא הו"ל למידע. כמו שכתבו התוספות לעיל בסוגיא דמשארסתני נאנסתי דילפינן מקרא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים. אלא דמשמע להו להתוספות דבכה"ג לא מיקרי כלל ברי ושמא כיון דטוענין ליורשים כל מאי דאבוהון מצי למיטען א"כ הו"ל כטענת ברי ממש כן נ"ל:

גמרא בשלמא לר"א דאמר במנה ולא כלום וכו' אלא לר' יוחנן מאי מיגו איכא ויש לדקדק מאי קושיא דלמא ר"י סבר כזעירי מדברת היינו נסתרה דהכי קי"ל וא"כ מיגו אהתם קאי ויש ליישב דניחא לתלמודא לאוקמי דמיגו קאי אההיא דמשארסתני נאנסתי דמיירי לענין ממון. מיהו קשיא לי כיון דלר"י ע"כ בההיא דמוכת עץ ליכא מיגו וע"כ דהא דמהימנא לר"ג היינו משום חזקת הגוף וא"כ מאי האי דאמרינן בסמוך דקאמר ליה רבי יהושע לר"ג במיגו דהתם פליגנא עליך ומנ"ל דר"ג פליג בתרתי דלמא ר"ג נמי לית ליה מיגו בשור שחוט לפניו אלא הא דמהימנא במשארסתני נאנסתי היינו נמי משום חזקה כלישנא בתרא בסוגיא דמשארסתני נאנסתי ומזה נראה ראיה ברורה למ"ש לעיל בסוגיא דמשארסתני נאנסתי דהנך תרי לישני לא פליגי אלא במשארסתני נאנסתי לא שייך חזקה כמו שפירשתי שם ואיצטריך לטעמא דמיגו ובמוכת עץ לכ"ע לא שייך מיגו אלא לבתר דקים לן טעמא דחזקה וכמו שפירשתי לעיל באריכות ע"ש כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה כיון דרוב נשים בתולות נישאות וכו' לרב פריך דאית ליה הולכין בממון אחר הרוב עכ"ל. וקשיא לי דלרב ודאי לק"מ מתני' דהא רב אית ליה דבמעשה ב"ד יכול לטעון פרעתי כמ"ש התוס' להדיא לקמן דף פ"ט בד"ה הוציאה גט וא"כ א"ש דאי ליכא עדי הינומא הבעל נאמן דאלמנה היתה במיגו דאי בעי הוי מצי למיטען פרעתי כמ"ש התוספות בד"ה דאי ר"ג ויש ליישב בדוחק דפריך למאן דאית ליה כרב בחדא ופליג עליה בחדא אלא דבר מן דין קשה לי טובא מי הכריחם לפרש כן דבפשיטות מצינן למימר דאליבא דכ"ע פריך דאפילו למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב דכלל גדול בדין הממע"ה. מ"מ היכא דאיכא חזקת הגוף בהדי רוב ודאי מהני. דהא ברי ושמא נמי ממעטינן בר"פ הפרה דכלל גדול בדין הממע"ה. אפ"ה היכא דאיכא חזקת הגוף בהדי ברי ושמא מוציאין ממון. ה"ה לרוב דעדיף מברי ושמא דהא לענין איסורא לא מהני ברי ושמא היכא דאיתחזק אסורא כדאיתא בר"פ האשה רבה ורובא ודאי מהני אפילו להיכא דאיתחזק איסורא דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ונהי דלענין ממון רובא לחוד לא מהני מ"מ היכא דאיכא חזקה בהדה ודאי מהני ומכ"ש דברי ושמא וימים רבים נתקשיתי בזה עד שמצאתי את שאהבה נפשי שבעל המאור כ"כ להדיא אלא שהרמב"ן בספר המלחמות השיג עליו וכתב דלענין אי בתולה נישאת או אלמנה ניסת לא שייך חזקת הגוף דסתם בתולה עומדת להינשא. ולע"ד יש לתמוה טובא ע"ז דא"כ מעיקרא מאי מקשה לימא דלא כר"ג ות"ל דהתם איכא חזקת הגוף והכא ליכא. ומאי קאמר נמי ודקארי ליה וכו' כיון דרוב נשים בתולות נישאות כברי ושמא דמי ות"ל דברי ושמא לחוד נמי לא מהני להוציא ממון אלא בהדי מיגו או חזקה אם לא שנאמ' דהמקשה הוי סבר כרב הונא ור' יהודה דלעיל דף י"ב במנה לי בידך והלה אומר איני יודע דברי ושמא ברי עדיף ולדידהו פריך אלא דלפ"ז נמי קשה מאי איצטריך למימר דקארי ליה סבר כיון דרוב נשים בתולות נישאות כברי ושמא דמי ואמאי תלי בברי ושמא הו"ל להקשות בפשיטות למ"ד הולכין בממון אחר הרוב אע"כ דעיקר הקושיא מכח חזקת הגוף כי היכי דמהני בהדי ברי ושמא וכדפרישית כנ"ל. ושיטת התוס' והרמב"ן צ"ע ודו"ק היטב:

גמרא לימא תנן סתמא וכו'. לכאורה הוי מצי לחלק כדמשני הש"ס לעיל דף י"ב ע"ב עד כאן לא קאמר ר"ג אלא היכא דאיכא מיגו וכו'. וצ"ל דהקושיא הוא לר' יוחנן דס"ל לעיל דף י"ג במאתים ומנה פליגי וכמ"ש התוס' לעיל שם ד"ה אלא דאיכא מיגו וכו' ע"ש דלדידיהו לא שייך הך שינויא וצ"ל כאידך שינויא מטעמא דחזקה. וה"נ איכא חזקה דבתולה נשאה. ובזה אתיא שפיר טפי מ"ש התוס' ד"ה דאי ר"ג וכו' דהקושיא הוא למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דבאמת הכי ס"ל לר' יוחנן בבבא מציעא דף י"ז ע"ב ולפ"ז כל שקלי וטריא דשמעתין אינו אלא לר' יוחנן. וצ"ל דהא דקאמר לקמן בשלמא לר' אלעזר דאמר במנה ולא כלום וכו' לאו דוקא לר"א דהא לדידיה אין צ"ל כלל דאפרקין קמא קאי דיש לומר דאיירי במודה ר"ג משום דליכא מיגו כנ"ל. אלא דלסברת ר' אלעזר יש לומר כן. ובזה יש להבין דיקדוק הלשון של הש"ס דקאמר בשלמא לר"א ולא קאמר הניחא כלשון הש"ס לעיל מזה הניחא לזעירי וכו' משום דלעיל שייך שפיר לשון הניחא אי ס"ל לר' יוחנן כזעירי. משא"כ הכא דלא שייך זה. וע"כ צ"ל בשלמא לסברת ר"א אבל אין בזה ניחותא לר' יוחנן דקיימא הש"ס אליביה. ועיין בסמוך. ודוק:

תוס' ד"ה דאי ר"ג וכו' דלמ"ד דמצי טעין וכו'. הוא הדין דהוי מצי למימר דהקושיא לרב פפא דמוקי לקמן מתניתין במקום שאין כותבין כתובה דלכ"ע לא מהימן לומר פרעתי כמ"ש התוס' להדיא לקמן דף צ"ו ד"ה יתומים וכו'. לכאורה היה נראה דע"כ צ"ל כן בקושיות הש"ס לקמן וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי וכו' וכתבו התוס' שם דלרב פריך ולא משני דמהימן במיגו דפרעתי דהא רב גופא ס"ל דיכול לטעון אחר מעשה ב"ד. וע"כ צ"ל דבמקום שאין כותבין כתובה מודה רב דאינו יכול לומר פרעתי ומשמע ליה דרב ס"ל כרב פפא ומוקי מתניתין במקום שאין כותבין דהא רב ס"ל בפרק גט פשוט דאין כותבין שובר וע"כ משני כרב פפא. אך זה אינו דלרב דס"ל לקמן דף פ"ט דגט גובה עיקר וכתובה גובה תוספת אין צריך לשנויא במקום שאין כותבין כתובה כדמשמע לקמן דף פ"ט וצ"ל דקושיות הש"ס הוא דהא מתניתין סתמא קתני אפילו נקיטא גיטא דאינו יכול לטעון פרעתי אליבא דרב. שוב מצאתי בתוס' ריש פרק המוכר פירות שפירשו כן לרב דהקושיא הוא מגרושה. אך לפמ"ש לקמן כסברת בעל המאור דקושיות הש"ס אפילו לשמואל א"כ לפמ"ש התוס' לקמן דף פ"ט דשמואל ס"ל דיכול לטעון אחר מעשה ב"ד ולית ליה נמי גט גובה עיקר ע"כ צ"ל דאינו נאמן במיגו דפרעתי משום דבמקום שאין כותבין כתובה מיירי דהא ס"ל נמי דאין כותבין שובר וק"ל:

עוד נראה לכאורה לולי דברי תוס' ז"ל דאפילו למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואינו נאמן לומר פרעתי לא א"ש. דמ"מ כיון דאבידה הכתובה ואתרע למה תאומן אפילו לר"ג כיון דאתרע חזקתה ומנ"ל להקשות. ונהי דלקמן דפריך לרב כמ"ש התוס' יש לומר דכיון דס"ל גט גובה עיקר לא אתרע כלל העיקר בשביל שנאבידה הכתובה אבל הכא דוחק לפרש כן. ולפמ"ש דהקושיא למאן דמוקי למתניתין במקום שאין כותבין א"ש טפי. מיהו לפמ"ש בסמוך דעיקר הקושיא הכא לר"י דוקא ור"י הא ס"ל כותבין שובר ויכול לשנויא במקום שכותבין ואתרע. וצ"ל דלא ניחא להש"ס לאוקמי מתניתין דוקא במקום שכותבין ואין לה עדים שנאבד כתובתה דאתרע דכל כי האי ה"ל למתניתין לפרושי. ועיין מ"ש לקמן בזה. וק"ל:

תוס' ד"ה כיון דרוב וכו'. בעל המאור כתב דהקושיא הוא לכ"ע משום דהכא איכא רובא וחזקת הגוף וכה"ג אף שמואל מודה. וכן נראה לענ"ד דמוכח מדקאמר לעיל דף י"ב ע"ב דס"ל לשמואל הלכה כר"ג משום דאיכא ברי וחזקה כ"ש רובא וחזקה כמ"ש לעיל סוף פרק קמא דמוכח דרובא עדיף מברי. (מדקאמר לעיל דמהני לר"ג תרי רובא אפילו בנאנסה לענין יוחסין ולא מהני ברי ורובא ע"ש דף י"ד ע"ב תוס' ד"ה כמאן וכו') וע"כ צ"ל הא דקאמר לעיל בסוגיא זו עד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא בברי היינו למסקנא דלא שייך כאן רוב נשים בתולות נשאות. ולפ"ז יש ליישב מה שטוען עליו הרמב"ן מריש פרק המוכר פירות דפריך התם לרב ממתניתין ולא לשמואל דלפמ"ש דהא דמהני לשמואל רובא וחזקה מוכח מהא דס"ל הלכה כר"ג בברי וחזקה א"כ למאי דמשני לעיל די"ב ע"ב דעד כאן לא קאמר ר"ג אלא דאיכא מיגו יש לומר דרובא וחזקה גם כן לא מהני משא"כ הכא כבר כתבנו לעיל בכל הסוגיא דידן דדחוק לאוקמי מתניתין כר"ג אינו אלא לשנויא דחזקה שפיר מקשה התם אפילו לשמואל:

והנה הסמ"ע בח"מ סימן ל"ה ס"ק י"א כתב גבי קטן שמעיד שיצאה בהינומא וז"ל ומ"מ בעינן עדות זה ולא סמכינן ארובא לחוד משום דאיכא ריעותא קצת דאמרינן בגמרא רוב נשים בתולות יש לו קול עכ"ל. ולכאורה דבריו אינם מובנים דהא כתבו התוס' הכא דהקושיא אינו אלא לרב וכן הוא מפורש בב"ב ר"פ המוכר פירות. וצ"ל דס"ל כשיטת בעל המאור הכא דהקושיא גם לשמואל. עוד היה נראה דס"ל דאפילו לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ מתניתין דנקט האשה שנתארמלה דמיירי ביורשים לא טענינן להו דהא קי"ל בח"מ סימן ק"ח דלא טענינן ליתמי מלתא דלא שכיחא. והכא נמי כיון דרוב נשים בתולות נשאות והיא אומרת ברי לא טענינן ליתמי שמא היתה אלמנה אלא דאפ"ה הש"ס לא מצי להקשות בב"ב על שמואל משום דאיכא למימר דליורשין טענינן דשמא היה אביהם טוען פרעתי מנה והיה נאמן במיגו דאלמנה נשאתיך כדאיתא בח"מ שם דאף דלא טענינן ליורשים נאנסו משום דלא שכיחא טענינן החזרתי במיגו דנאנסו. וה"נ אפילו במקום שאין כותבין כתובה דאינו נאמן לומר פרעתי מ"מ נאמן במיגו דאלמנה. ואין להקשות דא"כ למה צריכין במתניתין עדים שיצאה בהינומא אפילו בעד אחד סגי. דתו לא הוי מהימן אביהן במיגו דאלמנה דהוי ליה כנסכא דר' אבא כדאיתא בח"מ סימן ע"ה. זה אינו דהא אמרינן בשבועות דף מ"ה דשמואל פליג על הא דר' אבא וס"ל דחזרה שבועה לסיני. אבל לפי מאי דקי"ל כר' אבא שפיר מקשה הכא הש"ס סתמא אליבא דהלכתא. וצריך לשנויי משום ריעותא דלית ליה קלא. ואתי שפיר דברי הסמ"ע אליבא דהלכתא. ועוד נראה דנהי דהמקשה דלא ידע מסברא דקלא שפיר מקשה דוקא לרב. אבל לפי מאי דמסיק דרוב הנשאות בתולות יש לו קול ע"כ אי אפשר לפרושי הכי דמיירי באמת דאיכא קול דא"כ לא שייך לומר ביורשים דטענינן דהוי מהימן אביהן לומר פרעתי מנה במיגו דאלמנה דכיון דאיכא קול אין זה מיגו להכחיש את הקול כדאיתא בפרק חזקת גבי עובדא דרבה בר שרשום וכמ"ש בח"מ סימן ק"נ ס"ה. א"כ ע"כ צ"ל דמיירי במקום דליכא קלא וממילא דא"צ לדחוקי דטענינן להו פרעתי במיגו דאלמנה אלא דשפיר טענינן להו דאלמנה היתה כיון דאיתרע ליה רובא. גם יש לומר דלא מצי להקשות ממתניתין על שמואל דהוי מצי לשנויא דמיירי שהבעל אמר בעצמו קודם מותו אלמנה נשאתיך ובהכי א"ש טפי לישנא דמתניתין והוא אומר אלמנה נשאתיך וא"צ לדחוק דאנתגרשה קאי כדפירש"י במתניתין. ודוק: ועיין מ"ש לקמן בסמוך:

גמ' לימא מתניתין דלא כר"ג דאי ר"ג כו' ופי' רש"י היא נאמנת דאזיל בתר חזקת הגוף כו'. והנה לקמן פריך כיון דרוב נשים כו' כי לא אתי עדים כו'. וכתבו תוס' ד"ה כיון דלרב פריך דס"ל הולכין בממון אחר הרוב כו' ע"ש והבעל המאור ז"ל כתב דאף לשמואל פריך משום דאיכא חזקת הגוף ע"ש ודחה הרמב"ן ז"ל דבריו די"ל דהכא במתניתין ליכא כלל חזקת הגוף דבשלמא התם במשארסתני נאנסתי שייך חזקת הגוף דאינה עומדת לזנות משא"כ הכא דעומדת להנשא ע"ש. ותמהו כולם על הרמב"ן ז"ל דלפי דבריו מאי פריך לימא מתניתין דלא כר"ג הא במתניתין י"ל דליכא חזקה ומודה ר"ג ועיין בס' פ"י שהניח בצ"ע. ונראה לישב דהנה בירושלמי פריך אמאי לא תני במתניתין אם יש עדים שנשאת ברביעי דהוא ראי' שהיתה בתולה ומשני הדא אמרת לית רביעי כלום ע"ש. ועיין בשיטה מקובצת דלתלמודא דידן לא שייך תרוצו ולכך תירץ בש"מ הנ"ל תירוץ א' דלכך לא תני רביעי משום דרגילות הוא לשכח מתי נשאת ולא ימצא עדים על זה אבל שיצאה בהינומא שפיר זוכרים ע"ש. ויש להקשות דהנה קי"ל דמדאורייתא כל העדיות צריכין דרישה וחקירה ואם אינם יודעין החקירות עדותן בטלה והנה החקירות הם באיזה יום ובאיזה שעה ואם אינם יודעין באיזה יום נעשה המעשה כל עדותן בטילה וא"כ קשה לכאורה כיון דאין העדים יודעים שנשאת ברביעי ממילא גם העדות שיצאה בהינומא לא הוי עדות כיון שאינם יודעים באיזה יום בשבוע יצאה בהינומא ועדותן בטילה וא"כ ממ"נ אם יודעין אינו צריך יוצאה בהינומא ואם אינם יודעים לא מהני כנ"ל. אך באמת זה לא קשה דקי"ל דבדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה מדרבנן ושפיר מהני אף שאינם יודעין וא"ש כנ"ל. אמנם עדיין קשה למאי דקי"ל בדין מרומה בעינן דרישה וחקירה אף בדיני ממונות ולרוב הפוסקים באומרים אינם יודעין עדותן בטילה ע"ש והנה הפוסקים כתבו דהיכא דהבע"ד מכחיש ואית לי' מיגו או חזקה נגד העדים הוי דין מרומה ובעי דרישה וחקירה ע"ש וגדולה מזו כתב הב"ש באה"ע סי' מ"ב ס"ק י"ד גבי קדושין דהיכא דאשה מכחשת לחוד הוי דין מרומה ע"ש ופירשו דבריו משום דאית לה חזקת פנוי' ע"ש והנה לעיל תוס' ד"ה האשה הקשו מאי מהני יש עדים שיצאה בהינומא למ"ד יכול לטעון פרעתי הא אית לי' מיגו דפרעתי ותירצו דהוי מיגו במקום עדים ע"ש. ולמ"ש קשה הא כיון דאית לי' מיגו ליכא עדים כלל דהוי דין מרומה וכיון שאינם יודעין החקירות עדותן בטילה ואיך הוי מיגו במקום עדים הא לא הוי עדים כיון דאית לי' מיגו:

אמנם גם זה לא קשה דהנה הש"מ הקשה מאי מהני המיגו הא הוי מיגו במקום חזקה דאיכא נגדה חזקת הגוף ותירץ דממילא אין יכולין להוציא דנשאר חזקת ממון ע"ש והנה המפ' כתבו דחזקת ממון אינה חזקה המכרעת על המעשה להורות שכך הי' כמו שאומר המוחזק זה אינו רק שאין יכולין להוציא ממון ואינה דומה לשאר חזקות ע"ש וא"כ ממילא א"ש דמהני העדים דכל הטעם דהיכא דאיכא מיגו או חזקה הוי דין מרומההוא משום דיש ראי' שמעידים שקר ע"ש וא"כ הכא לענין זה לא מהני המיגו דהוי במקום חזקת הגוף כמ"ש הש"מ וא"ל כנ"ל דנשאר חזקת ממון ז"א דע"ז שפיר מהני העדים דמחמת החזקת ממון לא הוי דין מרומה כו' וא"ש

ולפ"ז מיושבים דברי הרמב"ן ז"ל דפריך שפיר לימא מתניתין דלא כר"ג וא"ל כנ"ל דלמא במתניתין ליכא חזקת הגוף ז"א דאי נימא דליכא חזקת הגוף א"כ מאי מהני דאיכא עדים הא הוי דין מרומה שפיר כנ"ל דאית לי' מיגו כיון דליכא חזקת הגוף ומוכח דאיכא שפיר חזקת הגוף ופריך שפיר. אך לכאורה י"ל דבאמת ליכא חזקת הגוף ואעפ"כ לא הוי דין מרומה כיון דאיכא רוב נשים בתולות נשאות רק דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ נגד המיגו שפיר איכא הרוב ואף דנשאר חזקת ממון שפיר מהני העדים דלא הוי מרומה כנ"ל. אך ז"א דלפי האמת איכא רוב הנשאת בתולה יש לה קול נגד הרוב דבתולה נשאת ומוכח שפיר דאיכא חזקת הגוף במתניתין ופריך שפיר ומיושב שפיר דברי הרמב"ן ז"ל דלמאי דפריך כיון דרוב נשיה בתולות נשאות כו' ולא ידע מרוב יש להם קול כתב הרמב"ן ז"ל לרב פריך דלשמואל לא קשה די"ל שפיר דליכא חזקת הגוף במתניתין וא"ל כמ"ש דא"כ מאי מהני העדים ז"א כיון דאיכא רוב רק דלא מהני משום חזקת ממון א"כ ממילא נגד המיגו מהני הרוב ולא הוי מרומה כנ"ל אבל לעיל דפריך לימא מתניתין דידע שפיר. מרוב יש להם קול כמ"ש הש"מ רק דרוב דבתולה עדיף ע"ש א"כ ממילא הוכיח שפיר דאיכא חזקת הגוף ופריך שפיר כו' וא"ש. ואף דכתבו תוס' ד"ה דאי דקושית הש"ס הוא רק למ"ד אינו יכול לטעון פרעתי וליכא מיגו ע"ש וא"כ ליתא למ"ש אך ז"א דכבר כתב בש"מ די"ל שפיר דפריך אף למ"ד אמר כלום ומ"מ סבר דחזקת הגוף ודאי עדיף מהמיגו וגם הרוב דבתולה דעדיף מרוב דקול שפיר מוציאין ממון ע"ש וא"ש. ולפ"ז מיושב מאי שדקדקו למה אמר טעמא דאיכא עדים הא תני בהדיא אם יש עדים כו' ע"ש ולמ"ש א"ש דכל הקושיא הוא כיון דביש עדים מהני ע"כ דאיכא חזקת הגוף כו' א"כ לימא תנן סתמא וא"ש:

ולמ"ש יש לישב מאי שהקשו הפ' לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב איך מהני לקמן במתניתין דנאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקטנן שיצאה בהינומא ומפרש התם הטעם משום דרוב נשים בתולות נשאות כו' ע"ש. והקשו דהא טעם זה לא מהני רק לרב כדמשמע מסוגיא דב"ב דלא פריך רק לרב ע"ש. וא"כ לשמואל אמאי מהני הא אין הולכין בממון אחר הרוב ע"ש. ולמ"ש מיושב דלמסקנא דאיכא רוב הנשאות בתולה יש לה קול א"כ מוכח שפיר ממתניתין דאיכא חזקת הגוף אף דעומדת להנשא כמ"ש וא"כ מהני שפיר הרוב אף לשמואל דאיכא גם חזקת הגוף כדברי בעה"מ ז"ל אבל למאי דפריך באמת לא פריך רק לרב כמ"ש וא"ש:

ולמ"ש יש לישב מאי שתמהו על המהרש"א ז"ל שהקשה בתוס' ד"ה לימא דהא אף למ"ד הטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום מאי פריך דלמא איירי במקום שאין מכירין ולכך נאמן במיגו דאין את אשתי ע"ש ותמהו עליו דא"כ למה תני במתניתין אם יש עדים שיצאה בהינומא כו' הא אותן העדים הם יודעין מהנשואין ולמה להו יצאה בהינומא הא ממילא לית לי' מיגו דאין את אשתי ואינו נאמן מחמת החזקה ע"ש. ולמ"ש מיושב דהנה יש מפ' כתבו שם באה"ע על מ"ש הב"ש דכשאחד מהן מכחיש העדים הוי דין מרומה ע"ש וכתבו די"ל דוקא גבי קדושין נראה כדין מרומה כיון שא' מהן מכחיש אבל בשאר דברים לא הוי דין מרומה כשהבע"ד מכחיש אף אי אית לי' חזקה ג"כ לא הוי ד"מ ע"ש א"כ לפ"ז לא קשה מ"ש לעיל דאיך הוי מיגו במקום עדים הא הוי דין מרומה ולמ"ש ז"א דלא הוי דין מרומה כלל בכה"ג. ולפ"ז ממילא מיושבים דברי מהרש"א ז"ל דאיירי במקום שאין מכירין ואי"ל כנ"ל כיון דהעדים יודעין מהנשואין לית ליה מיגו ז"א דאם יאמר אין את אשתי לא יהי' מהני כלל העדים דשפיר יהי' דין מרומה דלענין הקדושין כשאחד מכחיש הוי דין מרומה ובעי דו"ח וא"כ הוי שפיר מיגו אף דיש עדים רק דהוי עכשיו מיגו במקום עדים דעכשיו לא בעי דו"ח אבל אם לא יאמרו שיצאה בהינומא רק על הנשואין ממילא אית לי' מיגו כנ"ל דשפיר יהי' נאמן כמ"ש וא"ש:

עוד יש לישב דברי הרמב"ן ז"ל דהנה קי"ל דכתובה אינה גובה ממטלטלין רק ממקרקעי ולדעת הרבה פוסקים אף מיני' בגרושה אינה גובה רק מקרקע ואם אין לו קרקע אינו צריך לשלם לה כלל עיין אה"ע ס' ק' ולעיל דף י' ע"א תוס' ד"ה הואיל כתבו דלמ"ד כתובה דרבנן א"ש דלא תיקנו חכמים לגבות רק מקרקע אבל אי כתובה דאורייתא ע"כ הטעם משום דחכמים תיקנו בהיפך שלא תגבה ממטלטלין כדי שלא יפרשו ב"א כו' ע"ש והנה הפוסקים כתבו דלמ"ד כתובה דרבנן אינו כשאר חוב דבשאר חוב יש על הלוה שיעבוד הגוף שחייב לשלם וגם שיעבוד נכסים אבל בכתובה אין עליו שיעבוד הגוף כלל דאם הי' עליו שיעבוד הגוף ממילא הי' חייב לשלם אף ממטלטלין ואפילו מגלימא דעל כתפי' כיון שהחיוב מוטל עליו לפרוע וע"כ דאין עליו שיעבוד הגוף כלל רק החכמים תיקנו שיעבוד על הקרקע בלא הגוף אבל אי כתובה דאורייתא שפיר יש שיעבוד הגוף כמו בשאר חוב רק שחכמים תיקנו בהיפך שלא תגבה ממטלטלין ע"ש ובתוס' לעיל דף י' ד"ה אמר פסקו כרשב"ג דכתובת בתולה דאורייתא וכתובת אלמנה וגרושה דרבנן ע"ש. ויש להקשות לפ"ז דהנה בח"מ ס' מ"ט ס' י' קי"ל דבשני יוסף בן שמעון שאין אחר יכול להוציא שטר על אחד מהן שיכול לדחותו אצל השני אף אם קנה יוסף ב"ש א' קרקע מחבירו או שירש ממנו ג"כ אין אחר יכול לגבות ממנו אף דלכאורה גובה ממ"נ אם לך הלויתי א"כ אתה חייב לי וגובה ממך ואם לחבירך הלויתי א"כ אני גובה ממך בתורת לוקח או יורש כיון שלקח הקרקע מחבירו אעפ"כ אינו יכול לגבות כיון דנכסי דבר נש אינן ערבין בי' ואינן משועבדים רק מטעם ערב מחמת שיעבוד הגוף וקי"ל דלא יתבע מן הערב תחלה רק מן הלוה וא"כ כיון שאין לו שיעבוד הגוף על יב"ש הא' שיכול לדחותו אצל האחר ממילא גם הנכסים אינם משועבדים ולכך אינו יכול לגבות בתורת ממ"נ דיכול לומר באמת איני חייב רק יב"ש חבירי ואעפ"כ אינו יכול לגבות בתורת לוקח כיון שגם עליו אין לך שיעבוד הגוף שיכול לומר שאני חייב לך ומשועבדים הנכסים ולכך אינו גובה כלל ע"ש והוא מגמ' דבכורות דף מ"ח ע"ש וכן הדין כשיב"ש הא' ערב בעד חבירו ג"כ אינו גובה בתורת ממ"נ כיון שאינו יכול לגבות מהלוה שיכול לומר הערב חייב מצד עצמו ואנכי הערב וליכא שיעבוד הגוף שיכול לדחות החוב שמצד עצמו ולכך אינו גובה כלל ע"ש:

וא"כ לפ"ז לכאורה הכא גבי יורשים כשאומר אלמנה נשאתיך אינה יכולה לגבות כלל אף המנה שמודה כיון דכתובת בתול' דאורייתא והוא ממש כשאר חוב ומשועבדים הנכסים מחמת ערב על השיעבוד הגוף דניכסי דבר נש כו' וכתובת אלמנה דרבנן וליכא שיעבוד הגוף רק הנכסים משועבדים מצד עצמם כמ"ש. וא"כ כיון שאומרת בתולה נשאתני אינה גובה מהיורשים כלוםדאם באמת היתה בתולה אין לה כלל כיון דאין הנכסים משועבדים רק מטעם ערב כיון שבאמת היא בתולה א"כ גם מטעם ערב אינה גובה כיון דליכא שיעבוד הגוף כיון שהוא אומר אלמנה נשאתיך ואין עליו שיעבוד הגוף כלל רק על הנכסים בלא ערבות ואינו חייב מצד עצמו א"כ ממילא אין הנכסים משועבדים מטעם ערב כיון שהוא יכול לדחות השיעבוד שמצד עצמו וא"כ אם באמת היא בתולה ואין הנכסים משועבדים רק בשביל שיש עליו שיעבוד הגוף ועליו באמת אין כאן שיעבוד הגוף כיון שאומר אלמנה נשאתיך וממילא גם על הנכסים אין כאן שיעבוד מטעם ערב ומצד עצמם אין עליהם שיעבוד כיון שבאמת היתה בתולה והוי ממש כמו ביב"ש שערב בעד חבירו וא"כ אף שממנו גובה שפיר כיון שאומר אלמנה נשאתיך ומשועבדים הנכסים מצד עצמם מ"מ מן היורשים אינה גבוה כלל שאנו אומרים בהיפך שהיתה בתולה ואף מנה אין לה כנ"ל. וא"כ קשה לפי מאי שהקשה הרא"ש ז"ל אמאי תני אם יש עדים אבל בלא עדים פטור לגמרי הא הוי מודה במקצת וחייב שבועה דאורייתא ותירץ דהוי שיעבוד קרקעות והנה תוס' ב"ב כתבו דלא הוי שיעבוד קרקעות רק היכא דגובה ממשועבדים ע"ש וא"כ קשה עדיין קושית הרא"ש הא חייב שבועה וא"ל כנ"ל ז"א דמלקוחות אינה יכולה לגבות כלל דנאמר בהיפך שמא היא בתולה ואינו מגיע לה כלל כמ"ש כיון דהוא אומר אלמנה ובאמת היא בתולה וא"כ לא הוי שיעבוד קרקעות כמ"ש הרמב"ן ז"ל ותוס' ב"ב לחד תירוצא דלכך בעדים לא הוי שיעבוד קרקע משום דנגד לקוחות נטעון פרעתי אף שהוא מודה דאיכא שיעבוד קרקעות אעפ"כ כיון דנגד לקוחות לא נאמין להודאתו לא הוי הודאת שיעבוד קרקע ע"ש וממילא גם הכא לא הוי שיעבוד קרקע כנ"ל דמלקוחות לא תוכל לגבות כלל וא"כ יתחייב שבועה כקושית הרא"ש ז"ל ואף דלכאורה יש לחלק דהתם דההודאה אף על מטלטלין לא הוי שיעבוד קרקע רק היכא דיוכל לגבות ממשועבדים משא"כ הכא דכל ההודאה הוא רק על קרקע דכתובת אלמנה אינה גובה רק מקרקע א"כ גם בבני חורין הוי הודאת קרקע דאין כאן הודאה על דבר אחר רק על קרקע:

ובזה הי' אפשר לישב דברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל שכתבו דהשתא דתיקנו הגאונים דכתובה גובה ממטלטלי לא הוי שיעבוד קרקע ותמהו עליה מהא דסלעים דינרין כיון דגובה אף מקרקע ע"ש. ולמ"ש דכיון דגובה אף ממטלטלין לא הוי שיעבוד קרקע כיון שאינו גובה מלקוחות וכמ"ש דאף אחר תקנת הגאונים ליכא שיעבוד הגוף באלמנה דעל זה לא תיקנו. אך זה אינו דהם פסקו דחייב מנה עכ"פ ביורשים ובאמת כתבו שם דאף היכא דאינו גובה רק מקרקע לא הוי שיעבוד קרקע רק היכא דגובה מלקוחות דהוא כמו הילך דאל"ה מאי פריך ריש ב"מ ולמ"ד הילך פטור למה איצטרך קרא למעוטי קרקע כו' וא"כ קשה הא איצטרך היכא דאינו גובה מלקוחות וההודאה הוא רק בקרקע כגון שפטרו דלא הוי הילך ומוכח ע"כ דגם שיעבוד קרקע בכה"ג לא הוי היכא דאינו גובה ממשועבדים וא"כ קשה כנ"ל אמאי אינו חייב שבועה. ואף דיש לדחות דהרא"ש ז"ל לא הקשה כלל אמתניתין רק אלשון הש"ס דאמר הא ליכא עדים בעל מהימן דמשמע בלא שבועה אבל מתניתין שפיר י"ל דליכא עדים חייב שבועה אך המפ' כתבו דגם מפשטא דמתניתין משמע דבלא עדים נאמן מכל וכל וכן משמע בירושלמי ע"ש. והא דקי"ל דהיכא דהערב מודה והבע"ד מכחיש חייב הערב אף דליכא שיעבוד הגוף כבר חילקו הפוסקים דהתם שיודע בבירור משא"כ הכא שאף שחייב בודאי ממ"נ מ"מ אינו יודע בבירור מאיזה צד חייב ולכך פטור ע"ש] אך יש לישב דהנה באמת אית לה הכא חזקת הגוף שהיא בתולה רק דלא מהני משום דאיכא נגדה חזקת ממון ואינה יכולה להוציא ממנו וא"כ ממילא מיושב דשפיר מגיע לה מנה עכ"פ וא"ל כמ"ש דליכא שיעבוד הגוף אף על מנה כיון שאמר אלמנה. ולמ"ש ז"א דעל שיעבוד הגוף מהני שפיר חזקת הגוף דאותו המנה כיון דחייב ממ"נ אף אם היתה אלמנה רק בין אי חייב מחמת שיעבוד הגוף או הנכסים מצד עצמם על זה שפיר ליכא חזקת ממון ומהני חזקת הגוף דהיתה בתולה ואית לה שיעבוד הגוף על אותו מנה דליכא נגדה חזקת ממון וממילא גם מיורשים ומלקוחות גובה אותה מנה כיון דאיכא שיעבוד הגוף ולכך פטור משבועה דהוי שפיר שיעבוד קרקעות כיון דגובה מלקוחות כנ"ל:

ומיושב ממילא דברי הרמב"ן ז"ל דפריך שפיר לימא דלא כר"ג וא"ל כנ"ל דלמא ליכא במתניתין חזקת הגוף ז"א דאי ליכא חזקת הגוף קשה כנ"ל דיתחייב שבועה דלא הוי שיעבוד קרקעות כמ"ש דליכא שיעבוד הגוף כיון דליכא חזקה וע"כ דאיכא חזקת הגוף ופריך שפיר. אבל בהא דפריך כיון דרוב נשים בתולות נשאות כו' כתב הרמב"ן ז"ל שפיר דרק לרב פריך אבל לשמואל לא קשה די"ל דליכא חזקת הגוף רק הרוב ואין הולכין בממון אחר הרוב וא"ל כנ"ל דא"כ יתחייב שבועה כיון דליכא חזקה ז"א כיון דאיכא רוב דהיתה בתולה רק דלא מהני משום חזקת ממון אבל נגד שיעבוד הגוף שפיר מהני והוי שפיר שיעבוד קרקעות כמ"ש וי"ל שפיר דליכא חזקה ואעפ"כ א"ש כו' משא"כ למסקנא דאיכא נגדה כל הנשאת בתולה כו' ע"כ דאיכא חזקת הגוף כנ"ל וא"ש. ומיושב גם קושיא השני' מהא דאלו נאמנין כו' דלמסקנא שפיר ע"כ איכא חזקת הגוף כמ"ש וממילא אף לשמואל מהני הרוב כנ"ל אבל השתא לא פריך רק לרב כמ"ש וא"ש:

ובזה יתישב ג"כ קושית מהרש"א שהקשה מאי פריך דלמא איירי במקום שאין מכירין ואית לי' מיגו נגד החזקה ולמ"ש מיושב דאי איכא מיגו נגד החזקה קשה כנ"ל דליכא שיעבוד הגוף ולא הוי שיעבוד קרקע וגם קושית התוס' מיושב שהקשו למ"ד הטוען אחר מעב"ד יכול לטעון פרעתי לא פריך הש"ס דבמתניתין איכא מיגו ולכך נאמן ולמ"ש א"ש דבאמת י"ל דאיירי בהודה שלא פרע או תוך זמנו כמ"ש הר"ן ז"ל רק דקושית תוס' היא מנ"ל דלא איירי בלא הודה ואית לי' מיגו ולמ"ש א"ש דאי בלא הודה קשה כנ"ל דליכא שיעבוד הגוף וחייב שבועה וע"כ דאיירי בהודה וליכא מיגו כנ"ל ופריך שפיר וא"ש:

עוד יש לישב דברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל דהנה בש"מ כתב דמתניתין דקתני לא כי כו' איירי שגם היורשים טוענים ברי שהיתה אלמנה וכגון שהם מאשה אחרת וכן משמע בירושלמי ע"ש. והנה בס' הפלאה הקשה למה תני במתניתין אם יש עדים שיצאה בהינומא כו' דמשמע ב' עדים הא בעד אחד סגי דמשמע דאיירי שהוא מודה ג"כ שיצאה בהינומא רק שאומר שאעפ"כ היתה אלמנה רק דבלא עדים הי' נאמן במיגו שלא יצאה בהינומא ע"ש וא"כ סגי בעד אחד שיצאה בהינומא דלית לי' מיגו כמו בנסכא דר"א והוי מחויב שבועה ואיל"מ. ותירץ דממ"נ לשטת הפוסקים דהוי שיעבוד קרקעות א"כ שפיר אית לי' מיגו דלא יצטרך לשבע אף כשיאמר שלא יצאובהינומא לדעת הרמב"ם ז"ל דלא הוי שיעבוד קרקע א"כ ג"כ לא הוי מחושואיל"מ כיון דגם עכשיו צריך שבועה דמודה מקצת שפיר הוי מיגו ע"ש ומתניתין משמע דאתיא כר"מ דגובה ממטלטלין כמ"ש הפ"י לקמן ע"ש. ולכאורה יש להקשות דהנה לקמן דף מ"ג ע"ב קי"ל כרבי דבתרי זימני הוי חזקה וכשמת לה ב' אנשים אסורה להנשא עוד וכתב הרא"ש ז"ל בשם הרבה פוסקים דכשמת בעלה השני אין לה כתובה ממנו דדרשינן מדרש כתובה שכתוב בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב כו' והכא כיון דאינה יכולה להנשא עוד דהוי קטלנית ממילא אין לה כתובה ע"ש. וא"כ לפ"ז קשה הכא לכאורה גבי יורשים שטוענים אלמנה נשאך אבינו וא"כ כיון שגם עכשיו מת גם הוא ממילא אין לה כתובה כלל אף מנה דהוי קטלנית לדעת הפוסקים וא"כ כיון שאין לה כלל קשה קושית ס' הפלאה הנ"ל הא בעד אחד סגי גבי יורשים כיון שטוענים ברי כדברי הירושלמי וש"מ ואיירי ג"כ שמודים שיצאה בהינומא רק דאעפ"כ היתה אלמנה כמו שהוכיח שם ואינם נאמנין רק מטעם מיגו וקשה כנ"ל דסגי בעד אחד והוי מתוך שאיל"מ לשטת הרמב"ם דצריך שבועה ויצטרך לשבע כשיכחיש העד וא"ל כתירוצו דגם עכשיו צריך לשבע דהוי מודה במקצת ז"א דביורשים לא הוי כלל מודה במקצת כשטוענין אלמנה דאין לה כלום כמ"ש א"כ פטורין אף משבועה וממילא חייבים לשלם דהם מתוך שאיל"מ כיון שעכשיו פטורים וסגי בעד אחד וקשה כנ"ל. ואף לשטת הרא"ש ז"ל שדחה דבריהם ופסק דיש לה כתובה משני מ"מ כתבו הפ' דזה דוקא בכתב לה כתובה שנתחייב לה אבל בלא כתב לה רק שנתחייב בתנאי ב"ד אינו חייב אף להרא"ש ז"ל דכל הטעם שתיקנו כתובה לאלמנה הוא משום חינא כדי שתוכל להנשא והיכא דלא שייך חינא לא תיקנו כמ"ש תוס' בכמה דוכתי וא"כ כיון שאינה יכולה להנשא לא שייך חינא ולית לה כתובה רק בכתב לה ע"ש וא"כ הכא למאי דמוקי לה במקום שאין כותבין כתובה רק בתנאי ב"ד וא"כ קשה כנ"ל. ואף למאן דמוקי לה במקום שכותבין מ"מ הפ"י ז"ל כתב הטעם דלמ"ד הטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום והקשה מ"מ במקום שכותבין ואין לה דהוי נפל איתרע ואעפ"כ אינו נאמן לדעת התוס' ואמאי באמת כן הא בכל מקום יכול לטעון בנפל פרעתי ותירץ דכיון דהטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום היכא דלא כתב לה ממילא לא הוי כלל נפל איתרע דאינה חוששת לשמרו כיון שגם אם יטעון שלא כתב לה יתחייב לכך לא איתרע כלל ע"ש וא"כ למ"ש הכא כיון דאם לא הי' כתובה רק בתנאי ב"ד אין לה כלל דהוי קטלנית רק משום דכתב לה א"כ אף אי כתב לה אין לה דהוי שפיר נפל איתרע דצריכה לשומרו כיון דבלא כתב לה אין לה א"כ אם היתה אלמנה באמת אין לה כלום דטוענין פרעתי עבור היורשים דאיתרע בנפילה אם הי' אלמנה אבל אם בתולה היא לא איתרע וממילא אם יטעון שלא יצאה בהינומא יצטרך לישבע להכחיש את העד והוי עכשיו מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם כיון שעכשיו אינו צריך לישבע כו' וסגי בעד אחד וקשה כנ"ל למ"ל ב' עדים ביורשים כמ"ש:

אך באמת לא קשה כיון דכל הטעם דאין לה כתובה משני כשמת הוא משום מדרש כתובה דלא קרינן לכשתנשאי כיון שאינה יכולה להנשא והנה באמת הכא אית לה חזקת הגוף שהיתה בתולה רק דאינה יכולה להוציא דאיכא נגדה חזקת ממון וא"כ כיון דמדינא אית לה משני רק מחמת דאינה יכולה להנשא והכא לענין להנשא שפיר מהני חזקת הגוף שהיתה בתולה ואינה קטלנית ומותר' להנשא דלענין זה ליכא חזקת ממון. וממילא כיון דמותרת שפיר גובה מנה דלא שייך מדרש כתובה כנ"ל. אך לכאורה ז"א כיון דמה שתנשא באיסור לא מיקרי לכשתנשאי כמ"ש הפ' דדוקא לכשתנשאי בהיתר וא"כ עדיין אינו מגיע לה כיון שאומרים אלמנה נשאך אבינו וא"כ באמת אין אתה רשאי להנשא ואינו מגיע לה כלום ואף דמותרת היא משום שאנו אומרים שהיתה בתולה וא"כ מהני לענין זה החזקת ממון שהיתה אלמנה ובאמת אסורה להנשא והא שתנשא יהי' באיסור וממילא אינו מגיע לה כלום דלא קרינן לכשתנשאי כיון שהיא אלמנה באמת כנ"ל:

אמנם ז"א דהנה בכה"ג הקשה בכל מקום אמאי לא מהני רוב או חזקה נגד חזקת ממון הא חזקת ממון אינה חזקה המכרעת על המעשה שכך הי' רק דאין אנו יכולין להוציא ושאר חזקות או רוב המה מכריעים הדבר שבאמת חייב וא"כ חייב מטעם איסור גזל כיון שבודאי חייב ותירץ באו"ת ובס' קצה"ח בקונטרס הספיקות כלל א' ס' ו' דכיון דהתורה אמרה המוציא מחבירו עליו הראי' נתנה לו התורה במתנה ממון זה אף שבאמת חייב בודאי מ"מ פטרה אותו התורה אף שהמעשה כך הי' כמו שמורה הרוב ע"ש. וא"כ לפ"ז א"ש הכא מ"ש כיון דאיכא חזקת הגוף ודאי היתה בתולה רק דאיכא נגדה חזקת ממון ולא יוכל להוציא ואף שבאמת היתה בתולה כמ"ש הקצה"ח כו' וא"כ כיון דמדינא אית לה כתובה משני רק משום דנימא דמה שתנשא יהי' באיסור וזה אינו דלענין מה שתנשא ודאי הוא בהיתר דבאמת היתה בתולה בודאי דאיכא חזקת הגוף ואינה קטלנית ושפיר חייב מנה כמ"ש:

ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ן ז"ל דפריך שפיר לימא מתניתין דלא כרבן גמליאל ואי"ל דלמא ליכא כאן חזקת הגוף כנ"ל דז"א דאי ליכא חזקת הגוף קשה כנ"ל למ"ל ב' עדים בעד אחד סגי דהוי משאיל"מ דעכשיו פטור משבועה דשמא תנשא באיסור כנ"ל כיון דליכא חזקת הגוף כמ"ש וע"כ דאיכא חזקת הגוף ופריך שפיר אבל אהא דפריך כיון דרוב נשים כו' כתב הרמב"ן ז"ל שפיר דלא פריך רק לרב דלשמואל י"ל דליכא חזקת הגוף ואעפ"כ לא קשה כנ"ל כיון דאיכא רוב רק משום חזקת ממון ולענין להנשא שפיר מהני הרוב וחייב מנה כנ"ל וא"ש:

וגם מהא דאלו נאמנין מיושב דלמסקנא שפיר צ"ל דאיכא חזקת הגוף כיון דליכא רוב כנ"ל. וגם קושית תוס' ומהרש"א ז"ל ד"ה לימא מיושב דע"כ איירי היכא דהודה וליכא מיגו דאל"כ קשה כנ"ל וכמ"ש לעיל וגם מדויק טעמא דאיכא עדים דוקא ב' עדים וכמ"ש וא"ש:

ובפשיטות יש לישב דברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל מאי שכתב בש"מ די"ל דקושית הש"ס לימא מתניתין הוא אף להאי לישנא דאמר לעיל עד כאן לא אמר ר"ג רק היכא דאיכא מיגו ע"ש אעפ"כ פריך הכא שפיר אף דבמתניתין ליכא מיגו מ"מ כמו דס"ד דכיון דאיכא רוב נשים בתולות כו' הוי כברי ושמא כמו כן ס"ד דמחמת הרוב הוי כמו מיגו ע"ש. וא"כ ממילא מיושב דאף דליכא חזקה לדברי הרמב"ן ז"ל מ"מ כיון דאיכא הרוב הוי במקום חזקה כנ"ל ופריך שפיר אבל הכא דקאי לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ממילא ליכא חזקה מסייע לרוב ולא פריך רק לרב וכנ"ל וא"ש:

תוס' ד"ה לימא כו' למ"ד הטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום פריך דלמ"ד יכול לטעון י"ל שאני הכא דאיכא מיגו כו' ובשיטה מקובצת תירץ דפריך אף למ"ד אמר כלום רק דמתניתין איירי שפיר בנקיטא כתובהדאל"ה קשה גם במתניתין מאי מהני עדים שיצאה בהינומא כקושית הר"ן ז"ל דהוא רק במקום מנהג ע"ש רק דאיירי שהכתובה בידה רק שנכלל העיקר כתובה והתוספת ביחד ויש כמה דברים חלוקים בין העיקר להתוספת וטוען הוא אלמנה נשאתיך והעיקר מנה והשאר תוספת והיא טוענת בתולה כו' וממילא לא מצי טעין פרעתי ע"ש. והקשו המפ' הא הכא אית לה באמת חזקת הגוף שהיתה בתולה רק דמשום דאיכא נגדה חזקת ממון אינה יכולה להוציא וא"כ לדברי הש"מ כיון דמגיע לה בודאי מאתים רק אי מגיע לה מחמת עיקר כתובה או מחמת תוספת לענין זה שפיר מהני חזקת הגוף דמגיע מחמת עיקר מאתים דנגד זה ליכא חזקת ממון דבאמת לא נמצא בש"ע חילוק כלל שיהי' עיקר כתובה עדיף מתוספת רק לענין סדר הגבי' ושאר ב"ח ולענין זה ליכא חזקת ממון וקשה כנ"ל אמאי לא אזלינן בתר חזקת הגוף ואף כר"י לא אתיא:

ונראה דהנה המפ' הקשו מאי פריך הש"ס אף למ"ד הטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום דלמא איירי מתניתין כשאין כאן עידי גירושין ולכך מהימן במיגו דלא גירשתיך וכן בס' פ"י הקשה כן ותירצו דאף דאם טוען לא גרשתיך נאמן ואף דאית לה חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה לא מהני כשתובעת הכתובה ונאמן אבל מ"מ מיגו לא הוי כיון שיצטרך להכחיש החזקה כשיטעון לא גירשתיך ולא הוי מיגו דאינו רוצה לטעון טענה שיהי' נגד החזקה והקשו דא"כ מאי אמר לקמן כ"ט דבשאין עידי גירושין נאמן במיגו דלא גירשתיך הא לא הוי מיגו דיצטרך לטעון נגד החזקה ובשלמא לשטת תוס' שם א"ש דכיון שתובעת הכתובה וי"ל דמשום חימוד נאמן טוענת גירשתני א"כ ליכא כלל חזקה והוי שפיר מיגו אבל לדעת הרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים שם דמותרת להנשא שם באמת וגם עיקר כתובה יש לה מטעם חזקה דאין אשה הנ"ל רק התוספת אין לה דאינה יכולה להוציא ע"ש א"כ קשה דלא הוי מיגו והכי קי"ל בכל מקום דבכה"ג לא הוי מיגו כשיצטרך לטעון נגד חזקה וקשה כנ"ל:

ונראה דהנה לכאורה יש להקשות בהא דאמר ר' המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת משום חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה ע"ש והנה ב"ש באה"ע ס' י"ז ושאר פוסקים שם כתבו דהיכא דאיכא עד אחד מסייע לה או חזקה המסייע לה אינה נאמנת דשפיר יכולה להעיז כיון דמסייע לה ואף דהבעל יודע בשקרה ומאי מהני לענין ההעזה נגד הבעל מה שמסייע לה חזקה או עד כיון שיודע שאעפ"כ הוא שקר מ"מ הטעם אינו מחמת ההעזה נגד הבעל רק נגד העולם שהעולם אומרים שבודאי הוא שקר כיון שמעיזה בפני בעלה ולכך אי מסייע לה חזקה או עד לא הוי העזה בפני העולם שאומרים שהוא אמת כיון שמסייע לה כנ"ל ע"ש. ולכאורה קשה לפ"ז דאמאי נאמנת באומרת גירשתני משום חזקה דאין אשה מעיזה כנ"ל הא כיון דאמרינן דהדין הוא דנאמנת מחמת חזקה הנ"ל א"כ אמאי נאמנת הא ליכא חזקה כלל דשפיר יכולה להעיז כיון דמסייע לה חזקה זו דאין אשה מעיזה בפני בעלה כיון דכל הטעם דהיכא דמסייע לה חזקה יכולה להעיז הוא משום דאינה נראית בפני העולם לשקרנית אף שהבעל יודע שהוא שקר וא"כ כיון דאיכא חזקה דאין אשה מעיזה ממילא יכולה להעיז דאינה נראית לשקרנית דודאי אומרת אמת מחמת חזקה אין אשה מעיזה כו' וממילא אינה נאמנת כמו היכא דמסייע לה חזקה אחרת דהעולם יחזיקו לאמת בשביל החזק' כמו כן יחזיקו לאמת בשביל חזקה זו עצמה ואמאי נאמנת:

אך באמת זה לא קשה דאעפ"כ שפיר נאמנת דאיך נימא דהדין הוא דאינה נאמנת וליכא חזקה הנ"ל א"כ נאמנת דממילא איכא חזקה דאינה יכולה להעיז כיון דלא מסייע לה חזקה כיון דאמרינן דאינה נאמנת דליכא חזקה ממילא אינה יכולה להעיז ואיכא חזקה ולכך נאמנת דלא נוכל לפסוק דאינה נאמנת כנ"ל [ומאי דקשה עדיין לדברי הנ"י ריש מס' ב"מ שכתב לענין מיגו דכיון דאי נימא דנאמן ליכא מיגו ואינו נאמן ע"ש א"כ עדיין קשה כנ"ל. אך כבר ישבתי זה לעיל דף ט' ע"ב תוס' ד"ה אמר ע"ש אך משמע ממפ' להיפך מדברי הנ"י וממילא א"ש מ"ש כאן]. ולפ"ז מיושב מה שהקשו דאיך נאמן התם במיגו דלא גירשתיך נהי דיהא נאמן על התוס' מ"מ יצטרך לטעון נגד החזקה ולא הוי מיגו כמ"ש ולמ"ש א"ש דעכשיו דהדין הוא דבאמת נאמנת באומרת גירשתני לענין שתנשא ולענין העיקר כתובה א"כ ממילא ליכא חזקה כלל דאין אשה מעיזה כו' דז"א דכיון דנאמנת ליכא חזקה כלל דיכולה להעיז דמסייע לה חזקה דאין אשה מעיזה כו' דכל הטעם דנאמנת הוא משום דאי אינה נאמנת איכא חזקה אבל עכשיו דבאמת נאמנת ממילא ליכא חזקה כלל כמ"ש וא"כ לא יהי' מכחיש החזקה כלל כשיטעון לא גירשתיך והוי שפיר מיגו עכשיו ונאמן וא"ש דנאמן התם במיגו כנ"ל. אך לפ"ז קשה הכא עדיין מאי פריך דלמא איירי מתניתין בליכא עידי גירושין ונאמן במיגו כנ"ל כיון דהוי שפיר מיגו טוב כמ"ש. אך באמת לא קשה מידי דכיון דלענין עיקר כתובה נאמנת לדעת הרמב"ם כנ"ל א"כ לית לי' מיגו כיון דתהי' נאמנת לענין העיקר כנ"ל ופריך שפיר ולשטת תוס' דאף לענין עיקר נאמן פריך שפיר כמ"ש הפ"י דיתחייב שאר כסות לר"ג ע"ש. ולפ"ז מיושבים דברי ש"מ הנ"ל דאיירי שפיר שכלל העיקר כתובה והתוס' ביחד והיא אומרת בתולה והעיקר מאתים והוא אומר אלמנה והשאר תוספות ואי"ל כנ"ל דקשה דלענין זה מהני חזקת הגוף כיון דממ"נ מגיע לה ז"א די"ל דאיירי שפיר באין כאן עידי גירושין ואית לי' מיגו נגד החזקה כקושית מפ' הנ"ל וא"ל כמ"ש דמ"מ נאמנת על העיקר כשתטעון גירשתני. ולמ"ש א"ש דאם יטעון לא גירשתיך יהי' שפיר נאמן דהיא אלמנה והעיקר כתובה רק מנה והשאר תוספת ועל התוס' שפיר נאמן לא גירשתיך ואז ממילא לא יהי' כלל מהני החזקת הגוף שהיא בתולה דאז כשיטעון לא גירשתיך אם היא אלמנה והשאר תוספת אינו צריך לשלם כלל התוספת דעל זה נאמן לא גירשתיך א"כ שפיר איכא חזקת ממון נגד חזקת הגוף שהיתה אלמנה העיקר והשאר תוספת ואינו צריך לשלם רק מנה דכאן הוא הנפקא מינה אם צריך לשלם כלל דאם היא אלמנה והמנה הב' הוא תוס' נאמן לא גירשתיך על הב' ואם היא בתולה אינו נאמן ואיכא שפיר חזקת ממון ויהי' נאמן וממילא נאמן עכשיו במיגו דלא גירשתיך נגד חזקת הגוף אף דליכא חזקת ממון לענין זה. ואעפ"כ פריך שפיר דלא אתיא כר"ג דלר"ג דחזקת הגוף עדיף מחזקת ממון ממילא ליכא הכא מיגו כלל דאף אם יאמר לא גירשתיך לא יהי' נאמן על העיקר ויהי' חזקת הגוף דהעיקר הוא מאתים כיון דעדיף מחזקת ממון לר"ג ופריך שפיר וא"ש כנ"ל:

תוס' בא"ד למ"ד הטוען אחר מעב"ד כו' והר"ן ז"ל תירץ דפריך שפיר אף למ"ד אמר כלום רק דמתניתין איירי באלמנה כגון שהודה שלא פרע קודם מותו ובגרושה איירי שתובעת מיד אחר גירושין דלא מצי טעין פרעתי דאין אדם פורע תוך זמנו ומוכח ממתניתין דאיירי בכה"ג דאל"ה לא מהני עדים שיצאה בהינומא דמיגו במקום מנהג אמרינן ע"ש והקשה בשיטה מקובצת למה כתב באלמנה כשהודהקודם מותו ובגרושה כתב כשתובעתו מיד ולמה לא פירש באלמנה ג"כ שתובעת מיד אחר מיתה והוא הקשה זה אהרמב"ן ז"ל וכגון שטוען ברי היורש דג"כ אינו נאמן פרעתי בתובעת מיד אחר מיתה ע"ש ד"ה גירסת הירושלמי ע"ש דפירש באמת גם אנתאלמנה ע"ש. ונראה דהנה בס' הפלאה ופ"י תמהו על הר"ן ז"ל מאי מהני כשתובעת מיד הא קי"ל דהיכא דנפל איתרע יכול לטעון פרעתי אף תוך זמנו א"כ הכא דאיירי בנאבד הכתובה ממילא יכול לטעון פרעתי אף בתוך זמנו וקשה עדיין כנ"ל ע"ש:

ונראה לישב דהנה לכאורה קשה לפי מאי שפסק הר"ת ז"ל והנ"י ריש ב"מ הובאו בכה"ג בכ"מ דמיגו מממון לממון לא אמרינן שנאמין על ממון זה במיגו שהי' כופר גם ממון אחר לא אמרינן והקשה בעצמו איך אמרינן מיגו מודה במקצת אי בעי כופר הכל ותירץ דשם אינו רק כדי להציל משבועה לכך אמרינן מיגו כל דהו אבל לפטור מממון לא אמרינן מיגו כי האי ע"ש. ולפ"ז קשה לכאורה מאי מקשו בתוס' דיהא נאמן אלמנה במיגו דפרעתי הכל הא הוי מיגו מממון לממון שעכשיו אינו כופר רק מנה והכא הוי לפטור מממון ולא אמרינן מיגו כזו דבלא המיגו חייב מחמת חזקת הגוף אך באמת ז"א דשפיר נאמן במיגו דפרעתי מנה דלא יכפור ג"כ רק מנה ויהא נאמן. ולפ"ז מיושב קושייתם דהנה התוס' ב"מ כתבו דלא שייך נפל איתרע רק אם אינו מגיע כלל על השטר דאז שייך לומר שלא שמר השטר אבל אם גם הוא מודה שמגיע לא שייך נפל איתרע דאף לפי טענתו הי' לו לשמור השטר ואינו נאמן כלל ע"ש. ולפ"ז ממילא מיושבים דברי הרמב"ן ז"ל והר"ן דאיירי שתובעת מיד וא"כ ממילא ליכא מיגו דהוי מיגו מממון לממון כמ"ש וא"ל דהוי מיגו דיטעון פרעתי מחצה ז"א דאם יטעון פרעתי מחצה שפיר לא יהי' נאמן דאין אדם פורע תוך זמנו דלא שייך נפל איתרע כיון שאומר פרעתי מחצה ומודה שמגיע מנה והי' לה לשמור הכתובה בשביל מנה ולא שייך איתרע ופרעתי הכל ליכא מיגו דהוי מממון לממון כנ"ל ומחצה לא יהי' נאמן כנ"ל:

ולפ"ז מיושב ממילא קושי' הש"מ דלא פירש גם אנתאלמנ' כשתובעת מיד אחר המיתה דג"כ הוא תוך זמנו ע"ש ולמ"ש מיושב דבנתאלמנה דטוענין בשביל היורש שפיר טוענין שפרע הכל ולא מהני מה שהוא תוך זמנו כיון דנפל איתרע כקושייתם הנ"ל דלענין פרע הכל שפיר איתרע כנ"ל דהכא אינו מטעם מיגו ואמרינן באמת דפרע הכל ולכך הוצרך לומר בהודאה קודם מותו שלא פרע אבל בנתגרשה דאינו רק מחמת מינו ולא הוי מיגו רק דאי בעי אמר שפרע מחצה ועל מחצה לא שייך איתרע כנ"ל ולא יהא נאמן כלל ואיירי שפיר בתובעת מיד אחר גירושין דהוי תוך זמנו כנ"ל משא"כ בנתאלמנה הוצרך לומר כנ"ל וא"ש:

תוס' בא"ד למ"ד הטוען כו'. והקשה מהרש"א ז"ל אף למ"ד לא אמר כלום מאי פריך דלמא איירי מתניתין במקום שאין מכירין ואית לי' מיגו דאין את אשתי ולכך נאמן ע"ש. ולכאורה למ"ש הרא"ש ז"ל דאף דהוי מודה במקצת במתניתין ואמאי פטור משבועה ופשטא דמתניתין משמע דבלא עדים נאמן לגמרי בלא שבועה ואף שהרא"ש כתבו אלישנא דש"ס דאמר מהימן כתבו המפ' דגם ממתניתין משמע הכי וכן משמע בירושלמי ע"ש ותירץ דהוי אינו יכול לכפור כיון דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום והוי הילך וכן תירץ הירושלמי ואף דבל"ז הוי שיעבוד קרקע מ"מ כתבו דכיון דבגרושה מיני' גובה אף ממטלטלין לדעת הרבה פוסקים לא הוי שיעבוד קרקע רק אי לא יכול לכפור דגובה ממשועבדים ובל"ז משמע דסתם מתני' ר"מ דגובה ממטלטלין ולכך הוצרך הירושלמי לטעמא דאינו יכול לכפור דהוי הילך וגם שיעבוד קרקע שגובה מלקוחות ע"ש וא"כ לא קשה קושית מהרש"א ז"ל דאי איירי במקום שאין מכירין קשה דיתחייב שבועה דהוי מודה במקצת כקושית הירושלמי דשפיר יכול לכפור ולומר אין את אשתי כיון דהוא במקום שאין מכירין והמיגו לא מהני לענין השבועה וע"כ דאיירי במכירין. וגם על קושית התוס' לכאורה קשה דבאמת י"ל דאיירי בתובעת מיד או בהודה שלא פרע כתירוץ הר"ן ז"ל רק דקושית תוס' הוא מנ"ל להקשות דלמא איירי בלא הודה דמתניתין לא מוכח לפי מאי שפירשו דהוי מיגו במקום עדים דלא כר"ן ז"ל ע"ש וא"כ י"ל דהוכיח שפיר דאיירי בהודה או בתובעת מיד דאל"ה קשה דיתחייב שבועה כיון דיכול לכפור למ"ד אמר כלום וע"כ דאיירי בהודה ופריך שפיר:

ונראה דהנה קי"ל כל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה ע"ש ב"ק דף ל"ו ע"ב ולעיל פסקו תוס' מ"ד ע"א ד"ה אמר ר' נחמן כרשב"ג דכתובת בתולה דאורייתא וכתובת אלמנה דרבנן וכתבו יש פוסקים דממילא כתובת בתולה דהוא מדאורייתא הוי כסף צורי וכתובת אלמנה הוי כסף מדינה דלא כתוס' ב"ק שם וע"ש בר"ן והנה בח"מ ס' פ"ח קי"ל דתבעו מטבע זו והודה לו מטבע אחרת הוי כטענו חטין והודה לו בשעורין ופטור אף משעורין ע"ש וא"כ י"ל קושי' הרא"ש ז"ל דיתחייב שבועה דהוא מודה מקצת הא כיון דהיא אומרת בתולה נשאתני ותובעת כסף צורי והוא אומר אלמנה ומודה כסף מדינה והוי טענו חטין והודה לו בשעורין וממילא פטור משבועה כנ"ל ואף אי נימא דאין חילוק בין צורי או מדינה רק שהוא פחות וזה הוא יותר אבל בין המטבע אין חילוק מ"מ י"ל למאי דקי"ל בנשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא"י לרשב"ג דבבתולה נותן לה מטבע קפוטקיא משא"כ באלמנה ע"ש א"כ י"ל בכה"ג. ואח"כ ראיתי בבעל התרומות שער ז' ח"ב שכתב ג"כ על קושיא זו דאינו חייב שבועה דהוי טענו חטין והודה לו בשעורין דהוי דינם חלוקין כמו מלוה ופקדון ע"ש. [אך י"ל דכל הטעם בט"ח והודה בשעורין פטור הוא או משום מחילה או משום משטה כמבואר ס' פ"ח ע"ש. וטעמא דמחילה לא שייך בכתובה ע"ש לקמן רק טעמא דמשטה וג"כ לא שייך דמנה עכ"פ בודאי מגיע לה כיון שהיא אשתו והוא כמו ביש עדים על שעורין דלא שייך משטה ע"ש ולכך מקשה הירושלמי שפיר כנ"ל:

ולפ"ז מיושבים דברי המהרש"א ותוס' די"ל דאיירי במקום שאין מכירין וא"ל כמ"ש דא"כ יתחייב שבועה כיון שיכול לכפור ז"א דכיון דהוא במקום שאין מכירין ממילא אינו חייב שבועה דהוי טענו חטין והודה לו בשעורין כנ"ל דשייך שפיר משטה כיון שאין מכירין וגם מנה אינו חייב לה ומקשה שפיר כנ"ל וא"ש]. וי"ל דתוס' ומהרש"א ס"ל כן וא"ש ולפ"ז יש לישב מה שדקדקו למה אמר לימא דלא כר"ג ולא הזכיר ר"א ע"ש במפ' ולמ"ש מיושב דבאמת יש לישב עדיין קושית מהרש"א דפריך שפיר לימא דלא כר"ג דאי כר"ג ממילא ליכא לאוקמי באין מכירין דקשה כנ"ל דיתחייב שבועה וא"ל כמ"ש ז"א דר"ג סבר טענו חטין והודה לו בשעורין חייב שבועה עכ"פ וממילא אתיא דלא כר"ג דמשמע דאתי לגמרי כוותי' עיין בס' פ"י לקמן ע"ש ולכך לאהזכיר ר"א דשפיר אתיא כוותי' כקושית מהרש"א דיכול באין מכירין וכנ"ל ואעפ"כ פטור כמ"ש וא"ש:

עוד י"ל דברי מהרש"א דהנה הטעם דלא אמרינן מיגו במודה מקצת אי בעי כפר הכל הוא משום דהוי מיגו דהעזה לאפטורי משבועה אבל מיגו דהעזה לחוד מהני עיין בכה"ג בכ"מ. והנה הגי"ת הובא בכה"ג שם כתב דהא דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה הוא דוקא היכא שהמיגו אינו פועל רק לענין שבועה אבל אם בלא המיגו הי' צריך לשלם ג"כ וע"י המיגו נפטר מממון ממילא מהני המיגו אף לפטרו משבועה וכיון שפטור מממון פטור אף משבועה ע"ש. ולפ"ז מיושב דעכשיו דקיימינן לר"ג דאמר חזקת הגוף עדיף ואיהי מהימנא רק מחמת המיגו פטור מממון א"כ ממילא פטור אף משבועה כיון דבלא המיגו הי' צריך לשלם מחמת חזקת הגוף ופועל המיגו לענין ממון ופטור גם משבועה (והרא"ש ז"ל לא מקשה רק לפי האמת דמודה ר"ג או אי אתיא דלא כר"ג א"כ פטור מממון בלא המיגו ממילא חייב שבועה משא"כ עכשיו) וא"ש:

בא"ד למ"ד הטוען אחר מעב"ד כו'. ונראה לישב דפריך שפיר אף למ"ד אמר כלום דהנה בס' הפלאה כתב דמשמע דאיירי במתניתין שהוא בעצמו מודה שיצאה בהינומא רק שאומר שאעפ"כ היתה אלמנה ובלא העדים הי' נאמן במיגו דלא יצאה בהינומא דאף דלא אמרינן מיגו במקום מנהג מכל מקום בעיקר המנהג צריך עדים ולית לי' מיגו. והקשה לפ"ז למה לי' ב' עדים הא במודה ובעד אחד סגי דלית לי' מיגו דהוי כמו בנסכא דר' אבא דהוא מחויב שבועה ואיל"מ ותירץ דממ"נ לשטת הפ' דהוי שיעבוד קרקע א"כ לא שייך מתוך דלא יצטרך לשבע כשיכחיש העד ולדעת הרמב"ם ז"ל דלא הוי שיעבוד קרקע ג"כ לא הוי כנסכא דר' אבא דדוקא התם דעכשיו פטור משבועה כשטוען דידי חטפי ואם יכחיש יצטרך לשבע אז הוי מתוך כו' אבל הכא דגם עכשיו הוא מודה במקצת לדעת הרמב"ם ז"ל וחייב שבועה גם עתה לא הוי מתוך ע"ש:

והנה קי"ל לדעת הרבה פוסקים בנסכא דר"א דאף היכא דאית לי' מיגו עכשיו כגון מיגו דהחזרתי אעפ"כ אמרינן מתוך משום דכל מקום ששניהם מחייבין ממון אחד מחייב שבועה ואם הי' ב' עדים שחטף לא הי' מהני מיגו והי' חייב לשלם ממילא גם עכשיו דאיכא עד א' חייב שבועה וכיון שמודה ואינו יכול לשבע משלם ע"ש בח"מ ס' ע"ה וכן הדין באם מכחיש עד א' לא אמרינן מיגו לפטרו משבועה ג"כ מהאי טעמא דכל מקום שב' מחייבים כו' ע"ש:

ולפ"ז מיושב דקושית הש"ס היא בהיפך דאי נימא דאתיא כר"ג דחזקת הגוף עדיף וחייב לשלם רק משום דאית לי' מיגו פטור וא"כ ממילא פטור גם משבועה עכשיו אף דהוא מודה במקצת מ"מ מהני מיגו אף לפטרו משבועה כיון דבלא המיגו הי' צריך לשלם מחמת חזקת הגוף ופועל המיגו לענין ממון ממילא פטור משבועה ג"כ כמ"ש הגי"ת הנ"ל וא"כ כיון דפטור עכשיו גם משבועה מחמת מודה במקצת ממילא חייב לשלם היכא דאיכא עד א' שיצאה בהינומא דהוי מחושואיל"מ כנ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דלענין זה לא מהני המיגו כיון דאם הי' ב' עדים שיצאה בהינומא הי' חייב לשלם ולא הי' מהני המיגו דמיגו במקום מנהג לא אמרינן כשאינו בעיקר המנהג וממילא כיון דאיכא עד א' חייב לשבע כנ"ל וכיון שמודה צריך לשלם דהוי מתוך כנ"ל ולא שייך תירוץ ס' הפלאה הנ"ל דגם עכשיו חייב שבועה מחמת מודה במקצת ז"א דלענין השבועה דמודה במקצת מהני שפיר המיגו דפרעתי כיון דפועל גם לעניין ממון כנ"ל וא"כ פטור עכשיו משבועת מודה במקצת וממילא חייב מחמת מתוך שאי"ל משלם דלענין זה לא מהני המיגו ומגו בעיקר המנהג לית לי' דאם יכחיש העד יתחייב שבועה דלא יהי' מהני המיגו להכחיש העד לענין שבועה והוי שפיר עכשיו מתוך כנ"ל ופריך שפיר טעמא דאיכא עדים היינו ב' עדים כנ"ל ועד א' לא מהני כנ"ל ואתיא דלא כר"ג כמ"ש וא"ש:

עוד יש לישב קושית תוס' הנ"ל. דהנה הבעה"ת שער ז' חלק ב' ס' כ"ז כתב בשם פ' דלכך ליכא חטין שבועת מודה במקצת במתניתין משום דהוי טענו חטין והודה לו בשעורין דבתולה ואלמנה הם דברים חלוקים כמו מלוה ופקדון ע"ש וכתבו המפ' דלסברת הרא"ש בתבעו יותר דשייך כדי להרויח תבעו ולא שמחל לו ממילא גם הכא לא הוי ט"ח והודה לו בשעורין כיון דכתובת בתולה יותר ונוכל לומר דתבעו כדי להרויח ע"ש והנה המפ' כתבו הטעם לסברת הרא"ש דאמרינן כדי להרויח דמאן יימר דלמא מחל לו וכתבו הטעם משום דבאמת היכא שיש לתלות בדבר אחר אין סברא שימחול לו שעורין שוודאי חייב לו באמת על הספק שתובע ממנו חטין שבודאי לא יוציא ממנו חטין דמחטין ואדי פטור והשעורין בודאי חייב ורק היכא דאין לתלות בדבר אחר אז מוכח דמחל לו משא"כ היכא דיש לתלות בדבר אחר תולין יותר ע"ש:

והנה לכאורה לפ"ז קשה עדיין קושית ס' הפלאה דבעד א' סגי כיון שמודה והוי מחו"ש ואיל"מ וא"ל כתירוצו דגם עכשיו חייב שבועת מודה במקצת ז"א דעתה הוי ט"ח והודה לו בשעורין כדברי הבעה"ת הנ"ל וא"ל כמ"ש דנוכל לומר דתבעה כדי להרויח דז"א דכל הטעם דאמרינן כך הוא משום דלמה ימחל שעורין וגם חטין לא יהי' לו וז"א דהכא הוא בהיפך דאם ימחל לו שעורין ממילא יוציא ממנו חטין כיון דהא דלא הוי מתוך שאיל"מ ויתחייב מאתים הוא משום דחייב גם עכשיו שבועה וא"כ אי תמחול לו השעורין ופטור עכשיו משבועה ממילא יתחייב חטין דהיינו מאתים דהוי מתוך שאיל"מ א"כ שפיר אמרינן דמחלה לו ולא תבעה כדי להרויח ופטור משעורין ופטור משבועה וממילא חייב מאתים דאמרינן מתוך וקשה כנ"ל דסגי בעד א':

אמנם יש לישב דהנה קי"ל בט"ח והודה לו בשעורין דמהני תפיסה אם תפס התובע שעורין וכתב בסמ"ע ס' פ"ח ס"ק כ"ה הטעם דאין זה ברור אצלינו שמחל לו דאולי יש לו איזה טעם שתבעו חטין רק שאין אנו יכולין להוציא מנתבע מספק דשמא מחל לו ולכך כשתפס מהני ע"ש:

וא"כ א"ש דהכא אמרינן בהיפך כיון דאי נימא דהוי ט"ח והל"ב ומחל לו הוא חייב מאתים א"כ אין אנו יכולין להוציא בהיפך שמא לא מחל לו ופטור ממאתים ולא גרע עכ"פ מתפס התובע והכא הוא מוחזק בודאי ואין יכולין להוציא כנ"ל. ואף דלכאורה עדיין קשה דכיון דלענין שבועה אמרינן בהיפך שפטור דלמא מחל לו ואין יכולין לחייבו וא"כ ממילא אמרינן משאיל"מ כיון דפטור עכשיו יהי' מאיזה טעם שיהי'. אך באמת ז"א דהטעם הוא דהיכא דאינו חייב שבועה בלא העד רק ע"י העד אמרה באמת בלא העד ושבועה זו יכול לשבע לא אמרינן מתוך וא"כ כיון שבאמת חייב רק דאנו פוטרין אותו שאין אנו יודעין שחייב א"כ ממילא לא אמרינן מתוך שאיל"מוהוא כמו סברת תוס' גבי חשוד דלא הוי מתוך ע"ש:

אך למאי דקי"ל דהיכא דקדמה הודאה לתביעה אינו חייב שבועה אף שחייב בשעורין מ"מ משבועה פטור ע"ש סוף ס' פ"ח וא"כ עדיין קשה כנ"ל דפטור עכ עכ"פ משבועה עכשיו אף שלא מחלה לו מ"מ לא תבעה אותו כתובת אלמנה והוי הודאה בלא תביעה ופטור משבועה וממילא אמרינן מתוך שאיל"מ וסגי בעד אחד וקשה כנ"ל:

אך באמת כתבו הפ' דבהעדאת עדים דחייב מדר"ח קמייתא לא שייך האי דינא דקדמה הודאה לתביעה ואף שבאו עדים על המקצת קודם שתבעו מ"מ חייב שבועה והכא כתב בש"מ דהוי העדאת עדים כיון שמנה זו בודאי יש לה ולשטת הפוסקים דאף באינו יכול לכפור חייב שבועה ע"ש וא"כ ממילא לא שייך הא דקדמה הודאה לתביעה כיון דחייב מטעם העדאת עדים שודאי מגיע לה מנה וחייב שבועה דט"ח והל"ב לא הוי כנ"ל וממילא לא הוי מחויב שבועה ואיל"מ דגם עכשיו חייב שבועה כמ"ש:

ולפ"ז מיושב ממילא קושית תוס' דפריך שפיר אף למ"ד מצי טעין פרעתי דע"כ איירי בתבעתו מיד אחר גירושין דלא שייך פרעתי דאל"ה קשה כנ"ל דסגי בעד אחד דמטעם העדאת עדים אינו חייב כיון דיכול לטעון פרעתי ואינו ידוע שחייב לה מנה רק מחמת הודאתו וא"כ הוי קדמה הודאה לתביעה ופטור משבועה וממילא חייב לשלם ודייק שפיר טעמא דאיכא עדים וא"ש דע"כ איירי בתובעת מיד כנ"ל. וגם קושית מהרש"א לא קשה כמובן:

ולפ"ז מיושב קושית הרא"ש ז"ל שהקשה מאי משני הש"ס הא עדיין קשה גבי נתארמלה שהיורשין ג"כ טוענים שמא והוי ברי ושמא ע"ש. ולמ"ש מיושב דגבי יורשים בל"ז לא קשה דאבוהן הוי נאמן במיגו דפרעתי דאף דפרעתי אין טוענין דהוי מילתא דלא שכיח אף למ"ד אמר כלום דע"כ צ"ל כן למ"ש תוס' הטעם במתניתין משום דהוי מיגו במקום עדים ולכך לא מהני מיגו דפרעתי כשיש עדים ע"ש וקשה תינח נתגרשה בנתארמלה נטעון בשביל היורשים פרעתי ומאי מהני עדים וא"ל דאיירי בהודה דא"כ לא מקשה תוס' מידי ד"ה דאי כו' דפריך שפיר אנתאלמנה דמוכח דאיירי בהודה וע"כ דהוי לא שכיח רק מ"מ טוענין אלמנה במיגו דפרעתי. דתירוץ הרא"ש כתבו דהוא דחוק כיון דאף בלא הוי לי' למידע סובר ר"ג דחזקת הגוף עדיף וא"כ גם גבי יורשים כן ומאי מהני מאי דטוענין מה דהוי טעין אביהם אך הש"ך ז"ל סובר ג"כ כסברת הרא"ש ז"ל וע"ש במפ' דע"כ הטעם בברי לר"נ הוא משום דהברי הוא ראי' להיפך נגד חזקת הגוף או דכיון שטוען ברי אין יכולין להוציא מודאי משא"כ בלא הוי למידע וא"כ כיון שאין הברי בפנינו ע"ש: