אלא אמר רב נחמן בר יצחק קרי ביה אשר לא אורסה. ומסתברא דלא למימרא דנחליף אשר לא באשר לא אורסה, אלא הכי קאמר פירוש אשר לא אורסה כלומר, דקרא הכי קאמר אשר לא אורסה ועדיין היא באירוסיה עומדת, הא אורסה ועדיין באירוסיה עומדת לית לה כלל, וקא משמע לן דאף על גב דחדוש הוא לא מיקטל ומשלם.
ותמיה לי, אי כדקאמר רב נחמן, מאי קתני בברייתא אם כן מה תלמוד לומר אשר לא אורסה מופנה לדון ממנו גזירה שוה, והא איצטריך לגופיה לאפוקיה ארוסה. ויש לומר, דחד מינייהו מופנה, דאי לאשמעינן דלא מיקטיל ומשלם הא אשמעינן בחד מינייהו או באונס או במפתה ועדיין קשיא לי אם כן מאי האי דקתני בברייתא ר' עקיבא אומר יש לה קנס וקנסה לאביה והדין נותן, מה כסף קדושיה וכו' אף כסף קנסה אף על פי שנתארסה ונתגרשה לאביה, דאלמא אשר לא אורסה דקרא משמע ליה נמי לר' עקיבא כפשטיה וכדמסיק נמי בשקלא וטריא, אימא בתולה לגזירה שוה דאשר לא אורסה פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה. ועוד, דפריק הא אשתני גופה והא לא אישתני גופא, ואי אשר לא ארוסה קאמר, מאי נפקא לן מינה, אי נפקא לן גזירה שוה מבתולה או מאשר לא אורסה, ומאי אשתני גופה ולא אשתני גופה דקאמר, דהוא כוליה קרא דוקא קאמר, דבין בתולה בין אשר לא אורסה דוקא הוא בתולה ולא בעולה, הא בעולה כלל וכלל לא אף אשר לא הא ארוסה כלל וכלל לא.
ועוד קשיא לי, מאי קא מתרץ רב נחמן, קרי ביה אשר לא ארוסה, דאם כן היכי אקשינן ולר' עקיבא מאי חזית דהאי אשר לא ארוסה לגזירה שוה ובתולה למעוטי בעולה אימא בתולה לגזירה שוה, כלומר, ובתולה אפילו בעולה, דאי מוקמה בתולה לגזירה שוה, אתיא גזירה שוה ומפקא ליה קרא מפשטיה.
ויש לי לומר, דר' עקיבא דברייתא לטעמיה דר' יוסי קאמר ליה, לדידי קרא לאו למעוטי נתארסה ונתגרשה, אלא למעוטי מי שארוסה עדיין, אלא אפילו לדידך דמשמע לך קרא כפשטיה לגמרי אשר לא ארוסה מעולם, הדין נותן שיש לה, דמ"ט למעוטי ליה קרא, הא אשכחן כסף הבא לה מחמת ביאה לאחר שנתארסה ונתגרשה שהוא דאב דהיינו כסף קדושיה, הלכך אף כסף קנסה הבא לה מחמת ביאתה לאחר שנתארסה ונתגרשה לאביה. ואם תאמר, אם כן מה תלמוד לומר אשר לא אורסה, היה לך להפנותו לגזירה שוה. ואם תאמר, אם כן אתיא גזירה שוה ומפקא ליה לקרא לגמרי מפשטיה. יש לומר דהכי קאמר ליה, היה לך להפנותו לגזירה שוה, ומיהו הכי מידריש הא אורסה לעצמה וכתנא דר' עקיבא דמתניתין. ומאן דשקיל וטרי לעיל, ואקשי ולר' עקיבא אימא בתולה לגזירה שוה, אמר לך רב נחמן דלא נהיר בפרושא דברייתא, דעל כרחך אי אפשר לומר דגזירה שוה מבתולה, דאם כן אתיא גזירה שוה ומפקא ליה לקרא מפשטיה, כן נראה לי.

יש בגר בקבר ודבנה הוי. משמע מהכא דקנס ממון הוי להורישו לבניה. ואיכא למידק, דהא אמרינן בשלהי שמעתין יש בגר בקבר ופקע אב או אין בגר בקבר ולא פקע אב, ומאי שנא אב מבן, דהשתא ברא ירית אבא, אבא לא ירית ברא. ותירץ הראב"ד ז"ל (בכתוב שם, והו"ד ברמב"ן), דמהדר קא הדר ביה נמי רבא מהאי סברא, דכל שלא עמדה בדין אינה יכולה להורישו לא לבנה ולא לאביה.
ויש מי שפירש (הרמב"ן), דהכא בשעמדה בדין ולא הספיקה לגבות עד שמתה, ואליבא דר' שמעון דאמר לקמן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מא, ב), לא הספיקה לגבות עד שמת האב לעצמה, משום דלא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה ואילך, מדכתיב (דברים כב, כט) ונתן לאבי הנערה, והלכך קא מיבעיא ליה יש בגר בקבר ודבנה הוי, דלגבי דידה משעת העמדה זכתה ביה כדאיתא לקמן בריש פרק נערה שנתפתתה (שם). או דלמא אין בגר בקבר ודאבוה הוי. ולקמן (כתובות לט, א) דאמר יש בגר בקבר ופקע אב, בשלא עמד בדין ודברי הכל, כך פירש הר"ז הלוי ז"ל. ואינו מחוור לי, דכיון דנאמרו דברים סתם, או הכא והכא בהעמדה בדין, או הכא והכא בשלא עמדה בדין. ועוד, דאי אליבא דר' שמעון, כיון דלא קיימא לן כוותיה, לא הוה בעי למסתם, והוה ליה לפרושי בעיא אליבא דר' שמעון מהו.

אתי' ג"ש ומפקי ליה קרא מפשטי' לגמרי. הקשו בתוס' דביבמות בפ' הערל אמרי' דתושב ושכיר לא יאכל בו האמור בפסח מופנה לדון ג"ש לתושב ושכיר האמור בתרומה (ולמר) [ולמד] מה התם אסור בפסח אף הכא נמי אסור בתרומה ולעולם תושב ושכיר אוכלים הם בפסח אשתכח דפשטי' דקרא מפקא לגמרי הג"ש. ותירצו דהתם מוקמינן פשטי' דקרא בתושב ושכיר ערלים ואי משום דכתיב בהדיא ערל לא יאכל בו איפני להאי ג"ש קרי ביה אשר לא אורשה. לאו דוקא דנדרש קראי דהא לא דדייק הכי לא מקרא ולא ממסורת אלא לומר דאשר לא אורשה וכו' לומר שלא אורשה עכשיו ולמעוטי אורסה שאין לה קנס. ופרכינן ארוסה בת סקילה היא פי' רש"י ז"ל ומלא יהיה אסון נפקא. והקשו בתוס' מאי קושיא משום דלגופי' לא אצטריך דנפקא לן מלא יהיה אסון הוה שפיר טפי דמופנה לג"ש וליכא למימר דהכא פרכינן דכיון דמהכא נפקא לן בארוסה אין לה קנס למה לי ולא יהיה אסון דא"כ מאי האי דמהדרינן. סד"א הואיל וחידוש הוא וכו'. ועוד דכל היכא דלא כתיבא ולא יהיה דרשינן הכא דאין אדם מת ומשלם תו לא עבדינן מיניה לג"ש דלגופא אצטריך והנכון דהכי קאמר דכיון דארוסה בת סקילה היא ומאסון נפקא הא לא חשוב דאתו להכי פשטי' דקרא כאשר לא אורשה לג"ש ואי הא בעינן קרא למימר לכתוב רחמנא בהדיא אשר לא אורשה ואנא אמינא לג"ש אתי' פי' דאלו לגופי' מלא יהיה אסון נפקא וכיון דלא כתיב אשר לא אורסה ודאי מלתא אחריתי היא אתא פשטי' דקרא לאשמועינן ולא האי דלית ביה צריכותא ולא אתיא נמי מפשטי' דלישנא דקרא ומהדרינן דודאי קצת צריכותא יש בו סד"א וכו' ומיהו לא צריכותא גמור הוא ולהכי הוה מופנה שפיר לג"ש ולהכי כתיב אשר לא אורשה ושני בלישנא לאשמועינן תרתי ואע"ג דלעיל אשכחן קראי דאין אדם מת ומשלם קנס הוה לאוקמינן ליה למדרשי' וכדדרש רבא לעיל דת"ק דרב חנינא בן עקיבא אומר:

אמר אביי בא עליה ומתה פטור. פירוש ומתה קודם שעמדה בדין וכן כתיב ונתן העמדה בדין שנתחייב לתת ע"פ ב"ד שאומרים ליתן לאבי הנערה ולא לאבי המתה פירש"י ז"ל וליכא למימר הכא הנערה שהיתה כבר וכדדרשינן לקמן גבי סרחא ולבסוף בגרה דא"כ לשתוק ולכתוב ונתן לאביה אלא ודאי לא אצטריך קרא אלא למעוטי מתה אבל התם אצטריך קרא דכי נמי הנערה שהיתה כבר דאי לא אנא הוה אמינא דמשעת הדין בפי' דתהוי נערה וכדבעי לפרושי התם בס"ד:

ומילתא דפשיטא ליה לאביי מבעיא ליה לרבא לפום לישנא בתרא דמר בר רב אשי דבעי אם מתה לאידך לישנא קמאי פשיט' ליה ולהכי שאין מיתה משוי בוגרת לאלתר וכששהתה לעמוד עד שבגר בקבר הוא דמבעיא אם יש בגר בקבר ופקע אב או לא וכן פירש"י ז"ל דבעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר וכן פי' כגון שמתה קודם שעמדה בדין בעודה נערה ובגרה בקבר ודבנה הוה או דלמא אין בגר בקבר דאביה הוה. הקשו תוספת למאי דקס"ד השתא דמבנה הוה ממש קאמר הא היכי אפשר דהא ע"כ מיירי כי מתה קודם העמדה בדין וקי"ל דאין אדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין וכדתנן לקמן לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה או עד שמת האב הרי הוא של עצמה אלמא אע"פ שהקנס ראויה היה לאביה כשמת כיון שמת קודם העמדה בדין א"כ מורישו לבניו וכ"ש בזו כי כשמתה לא היה ראויה לה אלא לאביה. ותירץ ר"י ז"ל דדוקא בקנס דזוכה האב בבתו אינו מורישו לבניו כדלקמן לפי שאין אדם מוריש זכות שיש לו בקנסותיה לבנות אבל בקנס שיש לאדם מחמת עצמו מורישו לבניו אפילו קודם העמדה בדין דיורש כרעא דאביה הוא וכדתנן בפרק קמא גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואוקימנא התם כשלא עמד בדין גבי ההיא דבעי' מיניה רב נחמן גנב שור של טבחים וטבחו והודה לאחד מהם מהו. והא דאמרינן באידך לישנא יש בגר בקבר ופקע אבל לא דפקע לגמרי דהא כיון דלית לה בן אביה יורשה ואיהי שפיר מוריש קנסיה ליורשיה אלא הכי קאמר ופקע זכותיה דאב דאית ליה מדינא דנפשה ונפקא מיני' דאי מדין ירושתה בעלי חובותיה גובין ממנו ואי מדין זכותי' אין חובותיה גובין ממנה ואפשר דאי מדין ירושתה אתא עלה שאם מחלה לו מחיי' אין לו ירושה כלום דאע"ג זוכה בקנס עד עכשיו והאי אגלאי מילתא למפרע דדידה בעי מהוי ומחילתה מחילה ורבי' ז"ל סובר דבשום קנס אין אדם מוריש לבניו קודם העמדה בדין וההיא דפ"ק אפי' כשעמד בדין אפילו אמסקנא כדהוה ס"ד מעיקרא אלא דלא פירש לה תלמידא ואע"ג דלא אמר ולטעמיך טובא איכא בתלמודא דמצי למימר הכי ולא קאמר וכדפרישית התם בס"ד והכא הפי' יש בגר בקבר ודבנה הוי ונקט האי לישנא משום בושת ופגם דהוי בנה ממש דממון הוא ולגבי קנס נקט ליה לאפוקי דלא הוה דאב ומשום דלא קים ליה שפיר אדם מוריש קנס לבניו אם לא ולא נחית נפשיה השת' בהאי עניינא ובהאי פלוגתא בירושלמי הוא בין אמוראי אם אדם מוריש לבניו שאר קנסות או לא ואפשר בהא נמי הוה פלוגתא דאמוראי בתלמודא דילן דרבא ורב נחמן בפרק מרובה וכן רבא כרבה דאדם מוריש שאר קנסות לבניו אבל אביי ורבא דלקמן פי' נערה משמע דסבירא להו דבשום קנס אין אדם מוריש לבניו דהא סתמא נקטינן ליה או אפשר כיון דלקמן רהטא סוגיא כרבא ואביי דאין אדם מוריש קנס לבניו ואשכחן מאן דפליג עלה בהדיה ולא מוקמינן לרבא ורב נחמן בפלוגתא מכיון דלא פירש לה תלמודא דתהוי פלוגתא ואיכא לפרושי סוגין דידהו באופן דלא תפלוג על אביי ורבא וכן עיקר:

בא עליה ומתה בנערותה אין כאן קנס לאב אלא בעודה קיימת שנאמר לאבי הנערה ולא לאבי המתה ואע"פ שתבע האב תכף למיתה קודם שיגיע זמן בגרותה בקבר ומעתה אין צריך לשאול אם לא תבע האב אחר מיתתה עד שיגיע זמן בגרותה בקבר להפקיע לאב מדין בגרות שהרי משעת מיתתה פקע זכותו ושמא תאמר שראוי להזכירה כדי לידע אם יש בגר בקבר להוריש לבנה אי איפשר שמאחר שמתה בנערותה אי אפשר לה לילד בתוך ששה חדשים של נערות אלא אם כן מתעברת כשהיא קטנה וקטנה אינה מתעברת:

ולענין ביאור מה שאמרו יש בגר בקבר ודבנה הוי פירושו בבן הבא בזנות שאם מנשואין הרי הנשואין עצמם מוציאין מרשות אב אלא שאין אנו צריכים לה שאין בגר בקבר כלל ומכל מקום לענין ביאור יש שואלים אף לכשנאמר יש בגר בקבר ושיש לה בן היאך יהא של בנה והרי אין מוריש קנס לבניו שהרי מת האב לעצמה ולא לאחים ואינה שאלה שבזו קנס הבא לו מחמת בתו אינו מורישו לבניו וכשמת חזר הזכות לבתו אבל כל קנס שאדם זוכה בו מחמת עצמו מורישו לבניו וכמו שאמרו בבבא קמא ע"ו א' גנב וטבח מאביו ומת משלם תשלומי ארבעה וחמשה וכן למה שאמרו יש בגר בקבר ופקע אב ולמה לא יירשנו האב כמו שאמרת שהבן יורשו ופירשו בו פקע אב שלא לזכות בו מחמת עצמו אלא מחמת ירושה ונפקא מינה שאם מחלה בתו לאונס בעודה קיימת פקע אב ואינו נכון שהרי בעודה קיימת נערה היא והיאך תמחול:

אמר אביי בא עליה ומתה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מתה. פי' כגון שלא הספיק האב להעמידו בדין עד שמתה. אבל אם עמד עמו בדין ונתחייב לו אע"פ שמתה [אח"כ] נותן לאביה:

מתני' נערה שנתארסה כו'. הא אישתני גופה והא לא אישתני גופה. כלומר כיון דכן הא עדיף לן לקיומי דניחא דבעינן דלא אישתני גופה:

בעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר. יש בגר בקבר ודבנה הוי. או אין בגר בקבר ודאבו' הוי. קשי' לן הא קיי"ל מדלאו ממון הוי להורישו לבניו. ורבינו נר"ו מפרש דהאי דקאמר דבנה הוי לאו דווקא. אלא כלומר דבנה בעי למיהוי. ופקע אב. ודווקא דאית לה בן דכיון דאיכא בן דראוי לירשו אע"ג דאין לו פקע זכותא דאב. אבל כי לית לה בן כיון דאיהי לית לה יד ולא לירתא בתר'. זכותא דאב לא פקע אלא כדקאי קאי. ובמסקנא אתינן למימר דאפי' לית לה בן נמי:

והרב אדוני זקיני ר' זרחיה הלוי ז"ל פירשה אליבא דר"ש דקסבר דאפי' עמד בדין אם בגרה קודם נתינה לאב הרי היא לעצמה. שלא זיכת' תורה לאב עד שעת נתינה. ומיהו כיון דעמד בדין ממון הוי לגבי דידה. דאלו זכיא ביה היא מורישו כשאר ממון שלה. דלא איתמר דליכא זכי' עד שעת נתינה אלא גבי אב. והכי במאי עסקינן כגון שעמד בדין והיינו דקאמ' יש בגיר בקבר וזכי' בה איהי וזכי ביה ברא מחמתה. או דילמא אין בגיר בקבר והא דבעינן יש בגר בקבר ופקע אב או לא איירי בשלא עמד בדין דאי בשעמד בדין דאב הוא ממה נפשך. וזהו הנכון. ואפשר עוד לומר דרבא אמרי הכי סתם למילתיה יש בגר בקבר ודבנה הוי. או אין בגר בקבר ודאבוה הוי. וכוונתו דדבנה הוי לאו דווקא אלא דבנה בעי למיהוי. ופקע אב ולא שנא אית לה בן או לית לה כדאסיקנא בסופה ושמע השומע וטע' וקסבר דבנה הוי ממש ופרכיה למימרא דלא אפשר דאית לה בן ומפרקינן דרב' נמי מעיקרא הכי נמי קאמר. דלאו דשני לן בין אית לה בין לית לה. והא דאקשו ליה הכי ולא אקשו ליה ומי הוה ממון להורישו לבניו דעדיפא ליה האדלית ליה בן כלל. וכיון דכן הא תו למה לי לגבי האי דינא אי הוי ממון או לא. אי נמי הכי הוה דמצי לאקשויי ליה מהא דכיון דאיכא תרתי דקשיאן עליה מאי היכריח' איכא אין מקשי' מחדא מינייהו וזה נכון:

אימא בתולה לג"ש תימא אמאי קאמר הכי תקשי ליה דאימא תרווייהו לגופיה ולא לג"ש ועוד דאין אדם דן ג"ש מעצמו ונראה דתלמודא קים ליה דחד מינייהו לג"ש ללמוד זה מזה לענין שקלים חמשים כי המקראות סתומים ולא נתקבלו התיבות הילכך פריך ואימא איפכא וכה"ג אשכחן בפ"ק דסנהדרין ולא נביא השקר אלא בב"ד של ע"א מה"מ אמר רבי יוסי בר חנינא אתיא הזדה הזדה מזקן ממרא ופריך והזדה כי כתיבא בקטלא הוא דכתיבא וקטלא בכ"ג אלא אמר ר"ל גמר דבר דבר מהמראתו והשתא רבי יוסי בר חנינא דאמר תחלה הזדה הזדה וכי מסברת עצמו בעי למידן ג"ש אלא ודאי הוה קים ליה דנביא השקר וזקן ממרא ילפי מהדדי אלא שלא נתקבלו התיבות. כן כתבו התוספות ולא כלשונם ממש. והמפרשים ז"ל כתבו במקום אחר דהתיבות נתקבלו אלא דלא הוו ידעי למאי עיין הרשב"א והר"ן ז"ל בפרק הפועלים על ההיא דאתיא קמה קמה. עוד תירץ הרא"ש ז"ל דשפיר ידע בתולה בתולה לג"ש דבפרק הבא על יבמתו דהיינו בתולה דכ"ג ולא בתולה דאונס ומפתה. והילכך אכתי לא מתרצא שפיר אמאי לא פריך ואימא תרווייהו לגופייהו ודוק דלכך האריכו התוספות ז"ל וחזרו וכתבו הילכך פריך ואימא איפכא ולא פריך ואימא תרווייהו לגופייהו עיין בלשון התוס' וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל ממאי דאשר לא אורשה לג"ש אימא בתולה לג"ש פירוש אע"ג דקי"ל דאין אדם דן ג"ש אא"כ קבלו מרבו התם הוא כשלא קבלה כלל אבל רוב הג"ש שבתלמוד הוו גמירי שיש לדון ג"ש אבל לא היו מקובלים מן המלות של הג"ש והיינו דבעינן מופנה מצד אחד או מופנה משני צדדין ויש מהן שלמדין ומשיבין וכן פי' בתוס' ע"כ. ולי נראה דאיברא ודאי דהמקשן ס"ד שנתקבלה ג"ש זו דאי לא נתקבלה לא הוה פריך רבי יוסי הגלילי והיינו דפריך ורבי עקיבא מאי חזית וכו' ולהכי לא פריך אימא תרווייהו לגופייהו משום דבעי לקיימי מאי דקאמר והדין נותן לומר בבעולה מיהא וכדכתיבנא לעיל ואי אמרת דתרווייהו לגופייהו הרי אתה אומר דחלוק כסף קנסה מכסף קדושיה לגמרי ואין הדין נותן כן. עוד יש לי לומר לפי שיטתנו דלעיל דפרישנא לשיטת רש"י ז"ל דהכי פריך לעיל אלא מעתה נערה ולא בוגרת וכו' פי' דשפיר ידע דיש לחלק בין אשתני גופייהו ללא אשתני גופייהו אלא דלעיל ס"ד דאין כאן אלא מיעוט אחד דנערה ובתולה פי' דלא אתיא למיעוטא אלא חדא מינייהו דכולהו אצטריכו לרבויי ולהכי בעי לאשוויי דכך לי הני כיון דלית להו אלא חד מיעוטא כמו הך דנתארסה ונתגרשה דאית לה תרי מיעוטי פי' דתרווייהו לא אתו אלא למיעוטא ודאי לגמרי מעטינהו והשתא פריך עלה דברייתא דכיון דדריש אשר לא אורשה לג"ש ומפיק ליה לקרא מפשטיה לגמרי הכי נמי מצינן למדרש בתולה בתולה ומפקינן להו מפשטיה לגמרי ועיקר קושיא השתא להפך סברת ר"ע לגמרי דיהא קנס לבעולה ואפשר דלהכי כתב רש"י אימא בתולה לג"ש. ולאו למעוטי בעולה ויהא קנס לבעולה. פי' אין כוונת התלמוד לאקשויי דלא יהיה קנס לנתארסה בלחוד אלא בעי לאקשויי דיהא לה קנס לבעולה להפך סברת רבי עקיבא מכל וכל כנ"ל:

מסתברא אשר לא אורשה וכו'. פי' לא בעי למימר דהך ג"ש עדיפא מצד הג"ש עצמה דאי הכי למה ליה למימר דהיינו טעמא משום שאני קורא בה נערה בתולה הוה ליה למימר דמ"ה עדיפא למילף הך ג"ש משום שיש כל כך תיבות בזה כמו בזה וג"ש עדיפא וכמו שכתבו התוס' בפרק המפקיד וכדכתבינן לעיל אלא ה"פ מסתברא אשר לא אורשה לג"ש ואפילו אורסה אית לה קנס וכדפי' רש"י ז"ל. פי' לפי' אנן השתא עלה דברייתא קיימי' דמפקינן קרא מפשטיה ואי הוה אמרינן דהיינו משום שיש כל כך תיבות בזה כמו בזה לא הוה צריכינן לאפוקי קרא מפשטיה דאע"ג דאיצטריך לדרשא אחריתי שפיר ילפינן ג"ש בכה"ג וכמו שכתבו התוספות ז"ל בפ' המפקיד אלא אמה דמפקינן קרא מפשטיה קאי וה"ק דעדיף לאפוקי אשר לא אורשה מפשטיה ונימא דאפילו אורסה דבהכי קיימינן נערה בתולה דכיון דבתולה קאמרת דאפילו בעולה במשמע אלמא דלא קפיד קרא אמידי דפגמה כ"ש בוגרת דלא פגמה כלל דאית לן למימר דלא קפיד קרא בהכי ועוד דכיון דבחדא כתיבי נערה בתולה משמע דאי לא קיימא הא לא קיימא הא ועוד דלכאורה אם אני קורא אפילו בעולה מזה הלשון איכא למעוטי דאפילו בעולה מן הנישואין במשמע והרי בטלת נערה דהא כ"ש הוא אם נשואין לא מפקא לה מידי קנס כ"ש בגרות ואע"ג דהא אמעיט אפילו נתארסה מכל מקום כשאני קורא בעולה כל בעולה במשמע והרי הלשון מפקא בנערה ובתולה והילכך עדיפא לקיים הלשון בשני עניינים בנערה וגם בבתולה אע"ג דנבטליה בחד עניינא דהיינו מאי דכתיב אשר לא אורשה מלקיומי בחד עניינא ולא יהיה הלשון צודק בשני עניינים ופריך אדרבה בתולה לג"ש וכו' פי' אדרבה איפכא מסתברא דכדנעביד ג"ש דבתולה אין אני מבטל אלא בחד תיבה ובחד עניינא דהיינו בתולה דאפילו בעולה בזנות במשמע ומיהו נערה מעליא מקרי כיון דלא נשאת עדיין ואכתי היא בנערותה והרי אני מקיים נערה אשר לא אורסה דהיינו שני עניינים וארבעה תיבות ואיני מבטל כי אם תיבה אחת דהיינו בתולה כנ"ל וכל זה רמוז בלשונו של רש"י ז"ל דוק ותשכח:

מסתברא הא אשתני גופה וכו'. לשיטת הרשב"א ממונטשליר דכתיבנא לעיל הך שנויא קאי נמי עלה דבוגרת דבוגרת נמי אשתני גופה מקרי ואיברא דאשתני גופה מקרי כדמשמע לקמן בפרק נערה בשמעתא דשילא ומיהו לשיטת הרא"ש ז"ל ההיא דבוגרת כבר היא מתורצת במאי דאייתי הברייתא דכיון אשר לא אורשה אצטריך לג"ש הילכך ע"כ לא מצינן למעוטי לגמרי ואילו גבי נערה אין כאן ג"ש ולהכי אמעיט לגמרי והשתא אההיא דבעולה קיימי דאיכא למימר ג"ש ולהכי מתרצינן הא אשתני וכו' למאי דכתבינן לעיל לשיטת רש"י ז"ל דמעיקרא נמי שפיר ידע דאיכא לאפלוגי בין אשתני גופה ללא אשתני מכל מקום חידש כאן דעדיפא טובא האי טעמא לגבי בעולה דסגי לאכרועי דנעבד ג"ש דאשר לא אורשה אף על גב דאנו מבטלין משמעותיה דקרא טובא וכדכתיבנא והיינו משום דבעולה אין פגמ' כל כך כיון דאשתני גופה בהכי ואילו הוה מצינן למעבד ג"ש מנערה לא הוי סגי לן האי חילוקא דאשתני לאכרועי אאידך עדיפותא משום דאין לה פגם בהכי כלל. וזהו שכתב רש"י ז"ל מסתברא. דארוסה יש לה קנס ובעולה אין לה. דהא אשתני גופה. ופגמה רב כל כך. והא. דנתארסה ונתגרשה לא נשתנה גופה ע"כ. פי' לפי' לא עבדינן הך חילוקא הכא אלא לגבי ארוסה ובעולה ולא לגבי בוגרת משום דאין פגמה רב וכדכתיבנא ומיהו לא תימא דארוסה ובוגרת כחדא נינהו כיון דאין להם פגם דהא כתיבנא לעיל דמעיקרא נמי אקשינן אלא מעתה נערה ולא בוגרת כו' שפיר ידע דאיכא לאפלוגי בהכי וכדכתיבנא הילכך לא מקרי לא אשתני לגמרי אלא נתארסה בלחוד וזהו שסיים רש"י והא. דנתארסה ונתגרשה וכו' כנ"ל:

וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל הא אשתני גופה וכו'. כלומר כיון דכן הא עדיף לן לקיומי דניחא דבעינן דלא אשתני גופה ע"כ. משמע דבעי לפרושי דהשתא קא מהדרינן נמי עלה מאי דקאמר מסתברא אשר לא אורשה לג"ש שהרי אני קורא בה נערה בתולה ומהדר דהא עדיף לן לקיומי משום דאיכא נמי דלא אשתני גופה ובזה הוא מתורץ דמאי דקאמר מעיקרא מסתברא אשר לא אורשה לג"ש וכו' והא שפיר פריך עליה דאדרבה איפכא מסתברא ולפירושו ניחא והיינו משום דמעיקרא אמאי דקאמר בסוף קא סמיך ומיהו מלשונו של רש"י ז"ל משמע דבהכי סגי לתרוצי קושיא דמעיקרא ואין אנו צריכין לסניפין דלעיל וזהו שכתב ז"ל מסתברא. ארוסה יש לה קנס ובעולה אין לה. ע"כ. אלמא דאעיקר דינא קא מהדר והא פרישנא לעיל שפיר כולה שקלא וטריא ומלשונו של רש"י ז"ל שמעתיה וכדכתיבנא:

ורבי יוסי הגלילי האי סברא וכו'. וא"ת ודילמא ר' יוסי הגלילי שפיר קא יליף נמי הך ג"ש אלא דלא בעי מופנה משום דליכא למפרך מידי וכמו שכתב רש"י ז"ל בסמוך וי"ל הא תריצנא לה לעיל דלא מצינן למעוטי נתארסה ונתגרשה אלא מתרווייהו אשר לא אורשה אשר לא אורשה ואי איצטריך חד מינייהו למידי שוב לא מצינן למעוטינהו לגמרי דעדיפא טובא למימר שלא תפסיד קנסה וכדכתבינן לעיל ואי לאו דמעטיה קרא להדיא לא הוה ממעיטנא ליה אלא מדין אביה בלב' ואין להקשות דדילמא דריש ג"ש דבתולה בתולה ואית ליה נמי מיעוטא דבתולה ולא בעולה ואע"ג דלא מופנה דריש ג"ש דהא ליכא למפרך מידי וכדפרש"י ז"ל דאי דרשת בתולה ולא בעולה לא מופנה כלל ואפי' מצד אחד דלא סגי דלא לכתוב רחמנא כי יפתה איש אשה וגו' וכמו שכתב הריטב"א וכדכתיבנא לעיל ועוד דעלה דברייתא קיימי' וקתני בברייתא אם כן מה ת"ל אשר לא אורשה מופנה וכו' אלמא דס"ל לתנא דברייתא דבעינן ג"ש מופנה ולא משמע דפליגי ר' יוסי הגלילי ור"ע בהכי ולהכי בעי ורבי יוסי הגלילי האי סברא וכו' פי' חמשים שקלים דמשמע דבעינן להכי דרשא גמורה מנא ליה ורש"י ז"ל כתב האי סברא. דחמשים כסף דאונס שקלים הן וכסף ישקול דמפתה יהיו חמשים. פי' לפי' משום הכי בעינן מופנה משני צדדין אליבא דתנא דברייתא משום דילפינן מאונס למפתה וילפינן ממפתה לאונס ולהכי מסתברא לן דבעינן מופנה משני צדדין. והיינו דנקט תלמודא הא סברא וכו' ועוד להכי נקט האי לישנא דלא תימא ודילמא רבי יוסי הגלילי פליג נמי בהא להכי נקט הא סברא וכו' לומר דהכי מסתברא מעתה ע"כ צריך אתה לומר דלא פליג רבי יוסי הגלילי בהכי וכיון שכן תבעי לן מנא ליה. אי דרשת אשר לא אורשה לג"ש הרי אני מקיים נערה בתולה ואילו דרשת בתולה בתולה לג"ש ע"כ צריך אתה לומר בתולה לאו דוקא דאפילו בעולה והרי אני מבטל נערה בתולה וכדכתבינן לעיל ורבי יוסי הגלילי סבר דשפיר מצינן למדרש הג"ש של בתולה ולא נפיק קרא מפשטיה דבשלמא אשר לא אורשה כיון דלא אישתני גופה צריך כוליה קרא למעטיה ולא מצינן למדרש מיניה ג"ש כלל אבל ג"ש דבתולה אע"ג דאמעיט בעולה שפיר מצינן למדרש ג"ש דמיעוטא ממילא הוי ולא צריך קרא כולי האי לממעטיה דהסברא נותנת דלא יהא לה קנס לבעולה כיון דאישתני גופה אבל להאי שנויא דמשנינן הא דאשתני גופה וכו' דאלמא ר"ע הוא דמפליג בהכי ולא רבי יוסי הגלילי דלרבי יוסי הגלילי לא שני ליה בין אשתני ללא אשתני וכי היכי דלא עביד ג"ש דלא אורשה משום דלא מופנה כיון דאיצטריך למיעוטא הכי נמי לא עביד ג"ש דבתולה משום דלא מופנה דאיצטריך למיעוטא ועוד דהשתא אמרינן משום דלא אשתני גופה עבדינן ג"ש ומפקינן קרא מפשטיה ובעולה משום דאשתני גופה לא מצינן למעבד גזרה שוה דבתולה בתולה וכיון שכן היכי נימא לרבי יוסי הגלילי איפכא דבעולה משום דאשתני גופה עביד ג"ש וארוסה דלא אשתני גופה לא עבדינן ג"ש וה"ל כסברות הפוכות ולא אמרינן ולהכי בעי ורבי יוסי הגלילי האי סברא וכו' כנ"ל:

קשיא דרבי עקיבא אדרבי עקיבא ואיכא למידק אמאי לא קשיא ליה הכין מעיקרא כדמייתי הברייתא ואמאי נטר עד הכא לאקשויי הכי ועוד כיון דע"כ תרי תנאי אליבא דרבי עקיבא בלא שקלא וטריא כלל וי"ל דאי לאו הך שקלא וטריא דלעיל לא הוה קשיא לן הך דר"ע אדרבי עקיבא דפשיטא ודאי דהוה סמינן ברייתא מקמי מתני' אי נמי דהוה דחקינן לישנא דברייתא והוה אמרינן דרבי עקיבא לדבריו דרבי יוסי הגלילי קאמר ולדידיה לא סבירא ליה הכין וה"ק יש לה קנס פי' לעצמה ומדינא לאביה נמי בעי דלהוי ואם תשיב לי דלא מצי' למימר הכי דאם כן מה ת"ל אשר לא אורשה יש להשיב לך אשר לא אורשה מופנה כו'. מעתה כיון דהדין נותן דלאביה נמי בעי דלהוי אודי לי מיהא דלעצמה אית לה קנס וקושטא דמילתא דשקלים וחמשים מכמוהר הבתולות נפקא ואפילו לר"ע. וכיוצא בזה כתב הרשב"א כדבעינן למכתב קמן בס"ד ומיהו השתא דאמרינן דמתני' לית לה פתרי אלא בטעמא דברייתא ושיילינן ורבי יוסי הגלילי האי סברא מנא ליה וכדכתיבנא אלמא דהך ג"ש דאשר לא אורשה עיקר ואי לאו הך ג"ש הוה אמרינן דלית לה קנס כלל מעתה תקשי מרבי עקיבא דברייתא דאמר קנסה לאביה ארבי עקיבא דמתניתין דע"כ כיון דדריש גזירה שוה מופנה ע"כ דאביה בעי דלהוי וכדכתיבנא וזהו שכתב רש"י ז"ל קשיא דרבי עקיבא. דברייתא דאמר קנסה לאביה. אדרבי עקיבא. דמתניתין. ע"כ. פירוש ולא אקשינן מרבי עקיבא דמתניתין אדרבי עקיבא דברייתא והיינו מה שנתחדש מתוך שקלא וטריא לעיל דאי לא הך שקלא וטריא הוה קשיא לן מרבי עקיבא דמתני' אדרבי עקיבא דברייתא והשתא קשיא לן איפכא וכדכתיבנא. ומשני לעולם כולהו אית להו ג"ש דאשר לא אורשה בין ר"ע דברייתא בין רבי עקיבא דמתני' אלא דמ"ס כיון דאית ליה ג"ש ע"כ אפקיה פשטיה דקרא לגמרי וקנסה נמי לאביה ומ"ס דלא אפקיה פשטיה דקרא לגמרי וקנסה לעצמה ופריך תלמודא בשלמא ר"ע דמתניתין וכו' פי' כיון דכלהו שמעו מרבי עקיבא דאית ליה ג"ש כל כמה דמצינן לאוקמי פשטיה דקרא וג"ש עדיף טפי ואי משום דלא מופנה משני צדדין בחד מתרווייהו לאפנויי סגי א"נ לא מופנה ליכא למפרך מידי וכדפרישנא לעיל והילכך אף על גב דשמעו הגזרה שוה מרבי עקיבא מנליה לברייתא למימר דלא דריש פשטיה דקרא כלל כיון דמצינן לקיומי תרווייהו כנ"ל. ובזה ניחא מאי דקשיא להו לתוספות בסמוך מההיא דריש הערל וכדבעינן למכתב בסמוך בס"ד:
מי אתיא ג"ש ומפקה מפשטיה לגמרי הא פרישנא בסמוך דבהכי פריך דאיברא ודאי לא מצינן למימר דהכתוב יאמר שקר כדי לאפנויי והכין מצינו בריש הערל דכתיב גבי פסח תושב ושכיר לא יאכל בו כדי לאפנויי וכדבעינן למכתב ומיהו מי דחקו לתנא דברייתא לומר כן כיון דמצינן לקיומי קרא ולקיומי ג"ש כדאמר תנא דמתניתין וכ"ש דלא שמע מר"ע להדיא דאמר הכין אלא משום דדרי' הג"ש סבירא ליה לתנא דברייתא דהכי סבירא ליה וכדכתבינן והא שפיר מצינן לקיומי תרווייהו אבל התוספות ז"ל לא פירשו כן אלא דקשיא ליה היכי נימא דדיוקא הכי הוי שקר דאי אפשר לומר כן ולהכי הקשו דברי' הערל יליף דערל אסור בתרומה מג"ש דתושב ושכיר מפסח והרי כתיב תושב ושכיר לא יאכל בו גבי פסח כדי ללמדך הגזרה שוה אע"פ שאינו אמת דהא תושב ושכיר אוכלין בפסח כדאמרינן התם בריש הערל האי תושב ושכיר דכתב רחמנא בפסח מאי נינהו אי נימא תושב ושכיר ממש משום דהוה ליה תושב ושכיר איפטר ליה מפסח והא קי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני ליה רביה הכא נמי לא קני ליה רביה אלא לאפנויי אלמא דבשביל לאפנויי כתב רחמנא שקר ואדרבה איכא התם שקר טפי דהפסוק כפשוטו אינו צודק והכא אינו צודק אלא הדיוק לבד. ותירץ דההוא תושב ושכיר דפסח מיירי בערלים ולהכי לא יאכל בו והא דקאמר תלמודא התם אי נימא תושב ושכיר ממש וכו' איפטר ליה מפסח וכו' לא בעי למימר דמ"ה אתא לאפנויי כיון דמשקר אלא ה"ק דמ"ה מוכח דלאו תושב ישראל קאמר עד דנימא דקרא להכי איצטריך לאשמועינן דאפילו תושב ישראל לא יאכל בו דהא ודאי ליתא דהא לא קני ליה רביה אלא ע"כ בערל קא מיירי ומכל מקום לגופיה לא איצטריך דלא עדיף מערל ובן נכר ומשום הפנאה כתביה. ויש להביא ראיה לפירוש התוספות ז"ל דהתם בריש הערל פריך עלה ואכתי מופנה מצד אחד הוא וכו' ואי אמרת דקרא משקר אין לך הפנאה גדולה מזו ואפילו מצד אחד הויא ליה כמופנה משני צדדים דעלמא תדע דגדולה מזו כתבו התוספות חיצוניות בפרק כל פסולי המוקדשין דלא אקשינן הניחא למ"ד מופנה מצד אחד וכו' אלא היכא דאיכא לאוקמה ההפנאה לדרשא אחריתי אבל אי אין ההפנאה צריכה לשום דרשא הוי ייתור למדרש גזרה שוה אע"ג דאיכא פירכא ואינה מופנה אלא מצד אחד וכדכתבינן בריש פרקין ובריש שמעתין מעתה כ"ש אי איכא קמן קרא דמשקר דאית לן למדרש הג"ש בע"כ כנ"ל:

אמר רב נחמן קרי ביה אשר לא ארוסה ומסתברא דלאו למימרא דנחליף אשר לא אורשה [באשר לא ארוסה אלא ה"ק פי' אשר לא אורסה כלומ' דקרא ה"ק אשר לא אורסה] ועדיין היא באירוסיה עומדת הא אורסה ועדיין באירוסיה עומדת לית לה כלל וקמ"ל דאע"ג דחידוש הוא לא מקטיל ומשלם ותמיה לי אי כדאמר רב נחמן מאי קתני בברייתא א"כ מה ת"ל אשר לא אורשה מופנה לדון ממנה ג"ש והא איצטריך לגופיה לאפוקי ארוסה וי"ל דחד מינייהו מופנה דאי לאשמועינן דלא מקטיל ומשלם הא אשמועינן בחד מינייהו או באונס או במפתה ועדיין קשיא ליה א"כ מאי דקתני בברייתא רבי עקיבא אומר יש לה קנס וקנסה לאביה והדין נותן מה כסף קדושיה וכו'. אף כסף קנסה אע"פ שנתארסה ונתגרשה לאביה דאלמא אשר לא אורשה דקרא משמע ליה נמי לר"ע כפשטיה וכדמסיק נמי בשקלא וטריא ואימא בתולה לג"ש ואשר לא אורשה פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה ועוד דפריק הא אישתני גופה והא לא אשתני וכו' ואי אשר לא ארוסה קאמר מאי נפקא לן מינה אי נפקא לן ג"ש מבתולה או מאשר לא אורסה ומאי אשתני גופה ולא אשתני דקאמר דהא כוליה קרא דוקא קאמר דבין בתולה בין אשר לא ארוסה דוקא הוא בתולה ולא בעולה הא בעולה כלל לא אף לא אורשה דוקא הא ארוסה כלל לא. ועוד קשיא לי מאי קא מתרץ רב נחמן קרי ביה אשר לא ארוסה דא"כ היכי אקשי ולר"ע מאי חזית והאי אשר לא אורשה לג"ש ובתולה למעוטי בעולה אימא בתולה לג"ש כלומר ובתולה ואפילו בעולה דאי מוקמינן בתולה לג"ש אתיא ג"ש ומפקי לה לקרא מפשטיה. ויש לי לומר דר"ע דברייתא לטעמיה דרבי יוסי הגלילי קאמר ליה לדידי קרא לאו למעוטי נתארסה ונתגרשה אלא למעוטי מי שארוסה עדיין אלא אפילו לדידך דמשמע לך קרא כפשטיה לגמרי אשר לא אורשה מעולם הדין נותן שיש לה דמאי טעמא נמעיט לה קרא הא אשכחן כסף הבא לה מחמת ביאה אחר שנתארסה ונתגרשה שהיא דאב דהיינו כסף קידושיה הלכך אף כסף קנסה הבא לה מחמת ביאתה דלאחר שנתארסה ונתגרשה לאביה וא"ת א"כ מה ת"ל אשר לא אורשה היה לך לפנותו לגזרה שוה וא"ת א"כ אתיא ג"ש ומפקא לה לקרא לגמרי מפשטיה י"ל דהכי קאמר ליה היה לך לפנותו לג"ש ומיהו הכי מדרי' הא אורשה לעצמה וכדתנא דר"ע דמתני' ומאן דשקיל וטרי לעיל ואקשי ולר"ע אימא בתולה לג"ש אמר לך רב נחמן דלא נהירא בפירושא דברייתא דע"כ אי אפשר לומר דג"ש מבתולה דא"כ אתיא ג"ש ומפקא ליה לקרא מפשטיה כנ"ל. הרשב"א ז"ל. וכן כתב תלמידו וז"ל קרי ביה אשר לא ארוסה לאו למימרא דנחליף אשר לא אורשה באשר לא ארוסה אלא לומר פירוש אשר לא אורשה וה"ק קרא אשר לא ארוסה הא ארוסה ולא באירוסי' עומדת יש לה ולאביה הוי הא ארוסה ועומדת באירוסיה לית לה כלל וקמ"ל דאע"ג דחדוש הוא לא מקטיל ומשלם ודמיא לבתולה ולא בעולה הא בעולה לית לה כלל. ואיכא למידק א"כ מאי חזי ר"ע דדריש אשר לא אורשה ולא דריש בתולה ולא בעולה דכולה חדא מילתא היא וסלקין לחד טעמא ועוד דלר"ע דברייתא קרא כפשטיה משמע ליה מדאקשינן ליה ואימא בתולה לג"ש ואשר לא אורשה פרט לנערה שנתארסה ופריק הא אשתני והא לא אשתני דאלמא אי לאו האי טעמא דאשתני קרא כפשטיה משמע ליה לנתארסה ונתגרשה וי"ל דס"ל לרב נחמן דר"ע דברייתא דמשמע דנקיט ליה לקרא כפשטיה לטעמיה דרבי יוסי קאמר ליה והכי קאמר ליה לדידי קרא לאו למעוטי נתארסה ונתגרשה אתא דלא משמע לי קרא כפשטיה אלא אשר לא ארוסה ולמעוטי מי שארוסה עדיין אלא לדידך דמשמע לך קרא כפשטיה לגמרי ולומר דדוקא אשר לא אורשה לעולם יש לה הא אורשה אין לה כלל אמאי ממעטת ליה מקרא שהדין נותן שיהא לה דכי היכי דאשכחן דכסף הבא לה מחמת ביאה אחר שנתארסה ונתגרשה שהוא לאב דהיינו כסף קידושיה אף כסף קנסה הבא לה מחמת ביאתה לאחר שנתארסה ונתגרשה דין הוא שיהא דאביה ואם תשיב לי אם כן אתיא ג"ש זו שאתה אומר שנקיש אותו לגמרי לכסף קידושין ומפקא ליה לקרא מפשטיה לגמרי דמשמע מינה דדוקא כשלא אורשה יש לה הא אורשה אין לה אף אני יכול לתרץ ולומר לך יהיה להפנותו לג"ש דשקלים ולא למעט מיניה נתארסה ונתגרשה והא דאקשינן ורבי עקיבא מאי חזי דאשר לא אורשה לג"ש ובתולה למעט בעולה אימא בתולה לג"ש ה"ק ור"ע מאי חזי ליה לרבי יוסי הגלילי דהוה ליה להפנות אשר לא אורשה לג"ש דמשמע מינה דבתולה לא אתא אלא למעוטי בעולה ושקלי וטרי ומשני מסתברא דאשר לא אורשה הוה ליה למימר לרבי יוסי הגלילי להפנותו לג"ש ולא בתולה דהאי אשתני והאי לא אשתני ופריך ור' יוסי הגלילי כיון דלא דריש כלל אשר לא אורשה אלא למעוטי נתארסה ונתגרשה חמשים ושקלים מנא ליה ומשני מפקא ליה מכמוהר הבתולות כן נראה מדברי רבינו שהקשה ותירץ כן. ע"כ:
והתוספות ז"ל הקשו עלה מאי דפריך תלמודא ארוסה בת סקילה היא דמאי פריך הא השתא לא נפיק קרא ממשמעותיה ואי לא איצטריך לגופיה כ"ש דניחא טפי דג"ש מופנה היא ותירצו דהכי פריך ארוסה בת סקילה וכיון דלא איצטריך למידי אלא לג"ש הוה ליה למכתב אשר לא ארוסה בהדיא ואמאי שני למכתב אשר לא אורשה דאיכא למטעי ולמימר הא אורשה לעצמה דבשלמא אי הוה בארוסה שום חידוש הוה אתי שפיר במה ששנה הלשון דאמרינן האי דשנה וכתב אורשה למדרש לג"ש ואתא פשטיה לחידושא אבל השתא למה לי ע"כ. ולשיטה זו כל מאי דאמרינן דקרי ביה וכו' דקאמר היינו דנחליף הלשון ולא הויא פירושא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל עדיפא טפי דכיון דשנה וכתב אורשה היינו לג"ש וניחא לשיטה זו כל מאי דקשיא ליה להרשב"א:
וז"ל הרא"ש ז"ל קרי ביה אשר לא ארוסה אין צריך להביא הפסוק אלא ה"פ אשר לא אורשה הא אורשה ועדיין עומדת באירוסיה לית לה. ארוסה בת סקילה היא ופשיטא דפטור מקנס תימא מאי פריך אדרבא השתא ניחא טפי הואיל ולא נכתב בטעות מופנה הוא לג"ש דלגופיה לא אצטריך וי"ל דהכי פירושא ארוסה בת סקילה היא ואין בה שום חידוש ואמאי נקט לישנא דאיכא למטעי ולומר אשר לא אורשה הא אורשה לעצמה כרבי עקיבא דמתניתין דבהכי ניחא טפי דנימא דאצטריך קרא לגופה מדנימא לגופיה לא איצטריך ומופנה לג"ש הוה ליה למנקט לישנא דליכא למטעי אשר לא ארוסה דמשמע הא ארוסה אין לה ולהכי לא אצטריך ויהיה מופנה לג"ש ומשני סד"א הואיל וחדוש הוא כלומר אפילו כי דרשת נמי למעוטי ארוסה לגופיה איצטריך מ"מ דרשינן מיניה ג"ש דמופנה מצד אחד כדפרש"י ז"ל. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל קרי ביה אשר לא אורשה לאו דוקא דנסרס קרא דהא לא דייק הכי אלא מקרא ולא מסורת אלא לומר דאשר לא אורסה וגו' הרי הוא כאומר שלא אורשה עכשיו ולמעוטי ארוסה שאין לה קנס ופרכינן בת סקילה היא פרש"י ז"ל ומלא יהיה אסון נפקא והקשו בתוספות מאי קושיא דמשום דלגופיה לא אצטריך דנפקא לן מולא יהיה אסון הוי שפיר טפי דמופנה לג"ש וליכא למימר דהכי פרכינן דכיון דמהכא נפקא לן דארוסה אין לה קנס למה לי ולא יהיה אסון דאם כן מאי קא מהדרינן סלקא דעתך אמינא הואיל וחדוש הוא וכו'. ועוד דכל היכא דלא כתיב ולא יהיה אסון כי דרשינן מהכא דאין אדם מת ומשלם תו לא עבדינן מיניה גזרה שוה דלגופיה אצטריך והנכון דהכי קאמר דכיון דארוסה בת סקילה היא ומאסון נפקא הא לא חשיב דאתא להכי פשטיה דקרא דאשר לא אורשה ואי הא בעי קרא למימר לכתוב בהדיא אשר לא ארוסה ואנא אמינא דלג"ש אתיא דאי לגופיה מלא יהיה אסון נפקא וכיון דלא כתב אלא אשר לא אורשה ודאי מילתא אחריתי אתא פשטיה דקרא לאשמועינן ולא האי דלית ביה צריכותא ולא אתא נמי מפשטיה דלישניה דקרא ומהדרינן דודאי קצת צריכותא יש בקרא סד"א וכו' ומיהו לאו צריכותא גמורה היא ולהכי הוי מופנה שפיר לגזרה שוה ולהכי לא כתב אשר לא ארוסה ושני בלישניה לאשמועינן תרתי ואף על גב דלעיל אשכחן קראי דאין אדם מת ומשלם קנס הוה מוקמינן לה למדרש לכדדריש רבא לעיל בת"ק דרבי חנניא בן עקביא.ע"כ:
עוד נוכל לתרץ דהכי פריך ארוסה בת סקילה היא פי' והא נמי מקרא מפקא מפשטיה דמשמע דדוקא משום דהויא קנס דלא חייבה תורה ביה משום דהויא בת סקילה והויא ליה אינה ראויה וקרא כתיב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו וכי היכי דאמעיט קרא בוגרת מקנסא הכי נמי אמעיט נמי ארוסה ולאו משום דקלב"מ דמולא יהיה אסון נפקא דפטור מתשלומין כגון מידי דמחייב ביה כגון דמי ולדות ולאו דוקא קנס ומהאי מיעוטא משמע דדוקא קנסא ומשני דאדרבא איפכא מסתברא דמשום דהויא קנסא אצטריך לאשמועינן דמפטר דלא תימא דכיון דחידוש הוא אע"ג דמיקטיל משלם ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל בת סקילה היא. ומלא יהיה אסון נפקא דפטור מתשלומין. ע"כ. ומכל מקום דיינינן ג"ש מופנה כיון דשינה הכתוב לשונו ומלשונו של רש"י ז"ל משמע דשינוי ממש הוי ומשום דכי היכי דלא תיפוק פשטיה דקרא לגמרי אמרינן הכי וזהו שכתב רש"י ז"ל קרי ביה. כפשטיה אשר לא ארוסה למעוטי ארוסה. ואיכא מ"ד דרש"י ז"ל מפר' שלא נסרס הכתוב כלל וכמו שכתבו הרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל והריטב"א ז"ל וכדכתבינן לעיל. ומה שנראה לי כתבתי ואתה תבחר ולא אני כנ"ל:

לעצמה אמאי. וקשה קצת האיך אסיק אדעתיה דבסתם אנוסה קאי והא כתיב להדיא ונתן לאבי הנערה והוה ליה לאקשויי מדכתיב ונתן לאבי הנערה ואפשר דאסיק אדעתיה דברייתא מיירי בבא עליה ומתה ולהכי בעי קנסה למי ופריך לעצמה אמאי דכיון דמפקת ליה מחיובא דאב מנא תיתי דישלם לעצמה או נאמר דחייב לאב או דפטור לגמרי אבל לעצמה פי' ליורשיה אמאי. ולא נהירא מדקתני קנסה למי סתם ולא פירש להדיא אהיכא קאי משמע דאסתם אנוסה קאי ומשום הכי ס"ד הכי ופריך לעצמה אמאי ומשני דקאי אנערה שנתארסה ונתגרשה וכבר ידוע הך פלוגתא ולא הוצרך לפרושי אהיכא קאי כנ"ל:
אמר אביי בא עליה ומתה פטור פירוש ומתה קודם העמדה בדין וכי כתיב ונתן היינו העמדה בדין שנתחייב על פי ב"ד שאמרו לו תן לו. הריטב"א ז"ל:

לאבי הנערה ולא לאבי מתה. ואם תאמר והא דרשינן לקמן בפרק נערה איפכא גבי סרחה ולבסוף בגרה תדון בסקילה דרשינן הנערה שהיתה כבר. וי"ל דהתם מענינא דקרא והכא מענינא דקרא דהתם ודאי לחיובא קאתי דלפטורא לא צריך דא"כ לשתוק קרא מהנערה ואנן ידעינן דלאו בת סקילה היא דהא לאו נערה היא והכא לחיובא דקנס לא אצטריך דהא נתחייב בשעת ביאה מאי אמרת דאצטריך למכתב למדרש הנערה שהיתה כבר לומר דקנסה לאביה דלא נימא כיון דאשתני גופה יהא קנסה לעצמה ממילא לא הוה אמרינן הכי כיון דבוגרת אין לה קנס וכבר זכה בקנס אביה משעת נערות היכי דרשינן לפטורא למעט מיתה ובוגרת דאי לאו קרא לא הוה אמרינן אי בגרה קנסה לעצמה. לשון הרא"ש ז"ל:
וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל לאבי הנערה וכו' פ"ה ז"ל דליכא למימר הכא אבי הנערה שהיתה כבר וכדדרשינן לקמן גבי סרחה ולבסוף בגרה דאם כן לשתוק הכא ולכתוב ונתן לאביה אלא ודאי לא אצטריך קרא אלא למעוטי מתה אבל התם אצטריך קרא דנימא הנערה שהיתה כבר דאי לא אנא אמינא דבשעת הדין בעינן דתהוי נערה וכדבעינן לפרש התם:
ומילתא דפשיטא ליה לאביי מבעיא ליה לרבא לפום לישנא בתרא דמר בר רב אשי דבעי אם מיתה עצמה עושה בגרות לאלתר לאפקועי זכותיה דאב כדאמר אביי אם לאו דאילו לאינך לישני קמאי פשיטא ליה לרבא דאין מיתה נעשית בגרות לאלתר וכששהתה לעמוד בדין עד שבגרה בקבר הוא דמבעיא ליה אם בגרה בקבר ופקע אב אם לא, וכן פרש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל. ולקמן בסוף השמועה גבי מאי דפי' רש"י ז"ל בזה נכתוב עוד בס"ד:
יש בגר בקבר ודבנה הוי איכא למידק ואפילו תימא יש בגר בקבר היכי הוו דבנה הא לאו ממונא הוא להורישו לבניו וכדאמרינן ללישנא בתרא יש בגר בקבר ופקע אב לפי שאין זה ממון להורישו לבניו וכי היכי דאבא לא ירית ברא נמי לא לירות אטו ברא ירית אבא אבא לא ירית ברא ואיכא לפרושי דהאי ודבנה הוי לאו דוקא אלא ודבנה בעי למהוי ופקע וקס"ד מעיקרא אף על גב דאינו ממון להורישו לבניו כיון דאב מעיקרא אית ליה השתא ודאי אין בגר בקבר לאפוקי מרשותא דאב דיהא איהו ירית לה וכיון דלית לה יד ולא לירתה בתרה זכותא דאב כדקאי קאי ואין בגר בקבר למפקע זכותיה אבל כי אית לה ברא דירושה דידה פקע מאבא דילמא יש בגר בקבר דהא ידא אחרינא אית לה בר מידא דאבוה הילכך פקע אב וברא נמי ראוי לירש ואין לו. ובלישנא בתרא הדר ביה מהא סברא ואמר אע"ג דלית ליה ברא יש בגר בקבר ופקע אב. והראב"ד ז"ל מפרש דמעיקרא קס"ד דקנס נמי ראוי להורישו לבניו ולבסוף הדר ביה מהאי סברא ואמר דקנס אינו ממון להורישו לבניו ולענין מפקע קא מבעיא ליה אי פקע אב אי לא וזה הלשון עיקר דמעיקרא לא דק בהכי. ומקשה נמי דעדיפא מינה אקשי וי"מ בעיא קמייתא בבושת ופגם דממונא הוא וירית לה אב וכל הראוי ליורשה ובעיא בתרא בקנס חמשים ולפי דעתי טעות הוא ויתברר לך לקמן. הרמב"ן ז"ל:
ותלמידו הרשב"א דחה תירוץ הראב"ד ז"ל דהא משמע דלא הדר ביה רבא ממאי דבעא אי הוא דבנה או לא אלא מדוחק קושיות שהקיפוהו דלא אפשר למהוי לה ברא ואוקמה באב לחודיה אבל למרן לימא לן דמסברתיה קמא הדר ביה אלא אם כן נאמר דמכיון דאצטריך למהדר ביה ממאי דבעא דלגמרי הדר ביה ואף מסברתו. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל יש בגר וכו'. קשיא לן והא קי"ל דלאו ממון הוי להורישו לבניו ורבינו נראה מפרש דהאי דקאמר דבנה הוי לאו דוקא אלא כלומר דבנה בעי למהוי ופקע אב ודוקא דאית לה בן דכיון דאיכא בן דראוי לירש אף על גב דאין לו פקע זכותא דאב אבל כי לית לה בן כיון דאיהי לית לה יד ולא לירתה בתרה זכותא דאב לא פקע אלא כדקאי קאי ובמסקנא אתינן למימר דאפילו לית לה בן נמי. והרב אדוני זקני רבינו זרחיה הלוי ז"ל פירשה אליבא דר' שמעון דקסבר דאפילו דעמד בדין אם בגרה קודם נתינה לאב הרי היא לעצמה שלא זכתה תורה לאב אלא עד שעת נתינה. ומיהו כיון שעמד בדין ממון הוי לגבי דידה דאילו זכיא ביה היה מורישו כשאר ממון שלה דלא אתמר דליכא זכיה עד שעת נתינה אלא גבי אב והכא במאי עסקינן כגון שעמד בדין והיינו דקאמר יש בגר בקבר וזכיא בה איהי וזכה בה ברה מחמתה או דילמא אין בגר בקבר והא דבעינן יש בגר בקבר ופקע אב או לא איירי בשלא עמד בדין דאי כשעמד בדין דאב הוא ממה נפשך וזהו הנכון. ואפשר עוד לומר דרבא אמרה הכי סתם למילתיה יש בגר בקבר ודבנה הוי או אין בגר בקבר ודאבוה הוי וכוונתו דדבנה הוי לאו דוקא אלא דבנה בעי למהוי ופקע אב ולא שנא אית לה בן או לית לה כדאסיקנא בסופא ושמע השומע וטעה קסבר דבנה הוי ממש ופרכיה למימרא דלא אפשר דאית לה בן ומפרקינן דרבא נמי מעיקרא הכי קאמר דלאו דשני לן בין אית לה בן בין לית לה והא דאקשו ליה הכי ולא אקשו ליה ומי הוי ממון להורישו לבניו דעדיפא ליה הא דלית לה בן כלל וכיון דכן תו למה לי לגבי האי דינא אי הוי ממון או לא אי נמי הכי הוא מקשה ליה מהא כיון דאיכא תרתי דקשיין עליה מאי הכרחא איכא אי מקשינן מחדא מינייהו וזה נכון.ע"כ:
והרשב"א ז"ל דחה שיטת הרא"ה ז"ל דאינו מחוור דכיון דנאמרו דברים סתם או הכא והכא בהעמדה בדין או הכא והכא כשלא עמדה בדין ועוד דאי אליבא דר' שמעון כיון דלא קיימא לן כותיה לא הוה בעי למסתם והוה ליה לפרושי בעיא אליבא דרבי שמעון מהו:
וז"ל הריטב"א ז"ל הקשו בתוספות למאי דקס"ד השתא דבנה ממש הוי קאמר היכי אפשר דהא ע"כ מיירי בשמתה קודם שעמדה בדין וקי"ל שאין אדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין וכדתנן לקמן לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה או עד שמת האב הרי היא של עצמה אלמא אף על פי שהקנס היה ראוי לאביה כשמת כיון שמת קודם העמדה בדין אינו מורישו לבניו וכ"ש בזו כי כשמתה לא היה ראוי לה אלא לאביה. ותירץ ר"י ז"ל דדוקא בקנס שזוכה האב בבתו אינו מורישו לבניו כדלקמן לפי שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבניו וכדנפקא לן מוהתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לבניכם ולא לבנותיכם ולא בנותיכם לבניכם והכי נמי אינו מוריש זכות שיש לו בקנסיו לבניו אבל בקנס שיש לו לאדם לגבות מחמת עצמו אדם מורישו לבניו ואפילו קודם העמדה בדין דיורש כרעא דאבוה הוא וכדתנן בב"ק גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואוקימנא התם בשלא עמד בדין גבי ההיא דבעא מיניה רבא מרב נחמן גנב שור של שותפין וטבחו והודה לא' מהם מהו. והא דאמרינן לקמן באידך לישנא יש בגר בקבר ופקע אב לא דפקע לגמרי דהא כיון דלית לה בן אביה יורשה ואיהי שפיר מוריש קנסה ליורשיה אלא ה"ק ופקע זכותא דאב דאית ליה מדינא דנפשיה ולית ליה אלא מכח ירושתה או דילמא לא פקע אב ואית ליה זכותא מדינא דנפשיה ונפקא מינה דאי מדין ירושתה בעלי חובותיה גובין ממנה ואי מדין זכותיה אין בעלי חובותיה גובין ממנו ואפשר דאי מדין ירושתה אתי עלה שאם מחלה לו מחיים אין לו ירושה של כלום דאף על גב דאינו זוכה בקנס עד עכשיו הא איגלאי מילתא למפרע דדידה בעי מהוי ומחילתה מחילה. ורבינו הגדול ז"ל סובר דבשום קנס אין מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין וההיא דב"ק כשעמד בדין אפילו אמסקנא כדהוה סלקא דעתין מעיקרא אלא דלא פריש לה תלמודא ואף על גב דלא אמר ולטעמיך טובא איכא בתלמודא דמצי למימר הכי ולא קאמר וכדפרישנא התם בס"ד. והכא ה"פ יש בגר בקבר ודבנה בעי מהוי ונקט האי לישנא משום בושת ופגם דהוי דבנה ממש דממון הוא ולגבי קנס נקט ליה לאפוקי דלא הוי דאב ומשום דלא קים ליה שפיר אם מוריש לבניו קנס אם לא ולא נחית נפשיה השתא בהאי עניינא ובודאי דהא פלוגתא היא בירושלמי בין אמוראי אם מוריש לבניו שאר קנסות אם לאו ואפשר דהכי נמי הויא פלוגתא דאמוראי בגמרא דילן דרבא ורב נחמן דפרק מרובה וכן רבא דהכא סברי דאדם מוריש שאר קנסות לבניו אבל אביי ורבה דלקמן פרק נערה משמע דס"ל דבשום קנס אין אדם מוריש לבניו דהא סתמא נקטי לה או אפשר דכיון דלקמן רהטא סוגיא דרבה ואביי דאין אדם מוריש שום קנס לבניו ולא אשכחן מאן דפליג עליה בהדיא דלא מוקמינן לרבא ורב נחמן בפלוגתא מכיון דלא פריש ליה תלמודא דתהוי פלוגתא ואיכא לפרושי סוגיא דידהו באנפא דלא תפלוג על אביי ורבה וכן עיקר. ע"כ:
ומי מעברא לרבותא קאמר לומר דאפילו לרבנן דס"ל דקטנה יש לה קנס ויש שהות בין ימים שהאונס אותה בהם משלם קנס לבגר בימי עבורה מכל מקום אי אפשר שתתעבר דהא קטנה לא מעברא כדתניא בברייתא וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו כלומר שאינה מתעברת וכל שכן לר"מ דס"ל דאין לקטנה קנס עד שתהיה נערה שאי אפשר לה דהא אין שהות בין אונס לבגר לימי עבור דאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד ותחלת קושייתו שהקשה ומי מעברא קא הקשה לרבנן והא דמסיק בקושיה והא אמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד קא מקשה בין לרבנן בין לר"מ וזה שלא כדברי הרי"ף ז"ל כמו שאנו עתידין לכתוב לקמן בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל:

קטנה שמא תתעבר ותמות וכו'. ק"ל דהא אסיקנא ביבמות [יב ב'] שמא תתעבר ושמא תמות ומדקאמר ושמא תמות אלמא איכא קטנה דמעברה וילדה והיא ובניה חיין ומאן לימא לן דרבא לא איבעיא ליה להאי לישנא. ויש לומר דהא אמרינן התם אמר רב ספרא בנים הרי הן כסימנין ואיכא דאמרי אמר רב ספרא בנים עדיפי מסימנים וה"ק בנים הרי הם כסימנים משעת העיבור והילכך כשילדה והיא ובניה חיין כאילו הביאה סימנין משעת עיבור להוציאה מרשות האב דאגלאי מילתא למפרע שמיהרה גדלותה והרי היא כבוגרת משעת לידה ואם כן מאי קא מבעיא ליה לרבא להאי לישנא אם יש בגר בקבר או לא דהא מחיים פקע זכות אביה ולאו למימרא דבנים עצמן הרי הן כסימנין דקאמר רב ספרא לומר דבשעת לידה חשבינן להו כסימנין אבל משעת עבורה קטנה היתה דהא אמרינן דתוך הזמן הזה חייבות לשמש במוך אף על פי שאינן יולדות עד זמן נערות אלמא כל שמתעברת בקטנות אי אפשר להולדה לחיות אלא ע"כ כיון שהיא ובנה חיין איגלאי מילתא דבשעת עיבורה כנערה היא ובשעה שילדה הרי היא כבוגרת דאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד והילכך פריך שפיר הכא דאילו בעודה קטנה אינה מתעברת ויולדת אלא היא ובנה מתים ואילו היא ובנה חיין משעת לידה הויא בוגרת [ופקע אב מחיים ואי קשיא לך הא דאמרינן התם בנים עדיפי מסימנים לנ"מ דאפי' לר' יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן בבנים מודה ואם איתא דבנים כבוגרת משוו לה אפי' למ"ד נמי בנים ה"ה כסימנים מודה ר"י דמכי ילדה הא הויא לה בוגרת] ולא פליג רבי יהודה בבוגרת. ויש לומר דנפקא מינה דמיאנה בעודה מעוברת ואחר כך ילדה והיא ובנה חיין דלמ"ד בנים עדיפי מסימנין לאו מיאון כלומר דמשעת עבור משוי לה כבוגרת. ולמאן דאמר בנים הרי הן כסימנין מיאונה מיאון ואף ע"ג דאמרינן דבנים הרי הן כסימנין משעת עבור ובימי עבורה יש יותר מששה חדשים של ימי נערות ובאותן ימים המיותרים יכולה למאן ולא משוינן לה כבוגרת אלא משעת לידה ולא אמרינן דהוו כסימנין אלא להוציאה מרשות אב אבל לגבי מיאון מיאונה מיאון. הרשב"א ז"ל:

וז"ל הרמב"ן ז"ל לקמן בסמוך וכ"ת דאעברה כשהיא נערה וכו'. ואיכא דקשיא ליה דהא אסיקנא התם ביבמות אימא שמא תתעבר ושמא תמות דאיכא קטנה דמעברא ולא מתה ומפני זאת הקושיא הוצרכנו לפרש שם הא דאמרינן דבנים עדיפי מסימנין ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנין דכיון דנתעברה בימי קטנותה ודאי היא וולדה חיין אימור משעה שנתעברה הביאה סימנין גמורין ונערה היתה וכיון שכן אם איתא דאיעברא וילדה מההיא שעתא הויא לה בוגרת דהא אי קטנה הוה לא היתה מתעברת דתוך הזמן הזה אם מתעברת היא מתה ועוברה מת הילכך מההיא שעתא דאיעברא הויא לה כנערה אי נמי נערה ממש אליבא דרב זביד וקי"ל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד הילכך בעידנא דילדה כבר איבגרא לה תדע דהא אסורה לשמש עד שתהא בת י"ב ויום אחד אלמא אפילו בא עליה כשהיא קטנה ואולידה כשהיא נערה היא מתה ועוברה מת הילכך בנים הרי הן כסימנין משעת עבור קאמרינן. ואי קשיא לך הא דאמרינן התם בנים עדיפי מסימנין למאי נפקא מינה דאפילו לרבי יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן בבנים מודה ואי ס"ד כדקאמרינן השתא דכבוגרת חשבינן לה אפילו למ"ד בנים הרי הן כסימנין מודה רבי יהודה דהא אמרת משעת עבורה הביאה סימנין והשתא בוגרת היא ובבוגרת לא פליג רבי יהודה ואיכא למימר נפקא מינה להיכא דמיאנה כשהיא מעוברת ואחר כך ילדה ולא מתה היא וולדה למ"ד עדיפי לאו מיאון הוא למ"ד הרי הן כסימנין מיאונה מיאון. ע"כ:
וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו ובגמר לשונו כתב ומיהו הכא ודאי בסוגיין משמע לן דאם תתעבר ותמות בודאי קאמר כלישנא קמא דהתם והאי דלא שני ליה הכי הוא כדאמרן. ע"כ:

בפרש"י בד"ה לא אתיא ג"ש כו' א"נ לא מופנה ליכא למיפרך מידי עכ"ל איכא למ"ד בפ' המפלת הכי דאפילו לא מופנה כלל ילפינן לה היכא דליכא למיפרך מידי ולא שייך למיפרך הכא מה לאונס דשותה בעציצו ונותן צער משא"כ במפתה וק"ל:

תוס' בד"ה יש בגר בקבר כו' ור"י מוקי הך בעיא דהכא בבושת ופגם כו' עכ"ל אבל הך בעיא דלקמן אם יש בגר בקבר ופקע אב או לא לענין קנס קמבעיא ליה וכ"ה בהדיא בתוספות בפרק מרובה מיהו לפי מה שכתבו לעיל דנ"מ אם היא חייבת לאחרים כו' שפיר מצינן לפרושי בעיא דלקמן נמי לענין בושת ופגם וק"ל:

בא"ד משמע דאי טבחו כולו באיסורא חייב אע"ג דלא עמד כו' דאי בעמד בדין לא מחייב כו' עכ"ל לכאורה בפשיטות ה"ל לאוכחי דאיירי רישא בלא עמד בדין על הטביחה והמכירה דומיא דסיפא דע"כ לא עמד בדין שהרי מת ואח"כ טבח ומכר וכ"ה בתוספות בפרק מרובה אבל התוספות דהכא לא ניחא להו לאוכוחי הכי דמ"מ נימא דבין ברישא ובין בסיפא איירי דעמד בדין על הגניבה מיהת ואהא הוכיחו דע"כ ליכא למימר הכי בסיפא גופה (ב) דעמד בדין על הגניבה דאי בעמד בדין על הגניבה בסיפא לא הוה מיחייב קנס בלאו האי טעמא דליכא כולו באיסורא דאפילו היה אביו חי אם היה טבח ומכר אחר שעמד בדין עם אביו על הגניבה לא היה חייב שוב ד' וה' כדאמרינן בפרק הגוזל כיון דפסקוה למלתא וטבח ומכר ה"ל גזלן וגזלן לא משלם ד' וה' ואהא תירץ ר"י דודאי איכא לפרושי בכה"ג שעמד בדין על הגניבה דלא ה"ל גזלן אלא בצא תן לו אבל בחייב אתה ליתן לו וטבח ומכר אח"כ חייב כדאמרינן התם ולכך הוצרך לומר טעמא בסיפא לפטור משום דלא טבח כולו באיסורא ודו"ק:

בא"ד ור"י הלבן תירץ דההיא דפ' נערה איירי לענין קרבן שבועה כו' עכ"ל דברי ר"י הלבן סתומין בקצת בכאן ויותר הם מפורשים בתוספות בפרק מרובה ע"ש:

ד"ה אימא בתולה לג"ש תימה דתקשי ליה דאימא תרוייהו לגופייהו וכו'. פי' דע"כ ס"ל לגמ' דהג"ש לא נתקבלה מסיני דאל"כ מאי פריך אימא בתולה לג"ש לימא דדוקא ג"ש דואשר לא אורשה נתקבלה וא"כ מאחר דלא נתקבלה שום ג"ש לפרוך דאימא תרוייהו לגופייהו ולא לג"ש:

בד"ה מי אתיא ג"ש ומפקא ליה לקרא מפשוטא לגמרי כו' עד וקשה וכו'. פי' תושב ושכיר היינו קנוי קנין שנים או נרצע והכי איתא התם האי תושב ושכיר דכתב רחמנא בפסח מאי ניהו אי נימא תושב ממש משום דהוי תושב ושכיר איפטר ליה מפסח וכו' אלמא לא קני ליה רביה אלא לאפנויי אלמא מפקא קרא מפשוטו ואומר ר"ת וכו' פי' דה"ק התם האי תושב ושכיר דכתיב גבי פסח מאי ניהו אי נימא תושב ושכיר ממש הא לא איפטר מפסח אלא ע"כ בערלים מיידי וא"כ למה כתבו הא כבר כתיב כל ערל לא יאכל בו אלא לאפנויי כתבו:

גמ' אימא בתולה לג"ש ואשר לא אורסה כו'. לר"ע דמתני' מקשה אף דלכאורה נראה לפי הסוגיא דאר"ע דברייתא דביה עסיק קמקשה דלר"ע דברייתא י"ל אי בתולה לגז"ש א"כ אתיא גז"ש ומפיק לקרא לגמרי משא"כ אשר לא אורסה קרי ביה אשר לא ארוסה משא"כ לר"ע דמתני' פריך שפיר. או אפשר למאי דלא אסיק אכתי אשר לא ארוסה קא מקשי וק"ל:

גמ' ור' יוסי הגלילי האי סברא מנ"ל כו'. וא"ל דלמא מאשר לא אורסה ואף דלא מופנה ליכא למיפרך מידי וילפינן מיניה גז"ש ופשטיה למיעוט הא אורסה אין לה קנס דהשתא בריה"ג ור"ע דברייתא קעסיק ודו"ק:

גמ' סד"א הואיל וחידוש כו'. וכל חרם ה"א ללימוד ת"ק דר"ח אבל לבתר דגלי לן קרא בארוסה ילפינן מכל חרם לכל קנסא (ס) וגם צ"ל הכא נמי כמ"ש התום' לעיל דמתני' מפיק ליה מלא יהיה אסון [ובאמת מאשר לא אורסה נפקא וצ"ל תי' דלעיל] אך ז"א דהרי בר"ע דברייתא קיימא:

גמ' מלתא דפשיטא ליה לאביי מבעי ליה לרבא. היינו למר בר רב אשי דמפרש בסמוך בעיא דרבא מיתה עושה בגרות אבל למה דמפרש תלמודא השתא בעיא דרבא פשיטא ליה לרבא לאידך גיסא וכמ"ש רש"י בסמוך וק"ל:
בתד"ה מי אתאי וכו' ומפקי קרא מפשטיה טפי מהכא. דהכא רק הדיוק שקר והתם פשטא דקרא דשכיר ותושב ישראלים אוכלים דלא קניי' רבי' לגופיה והוי ישראל גמור:
בסה"ד ומשום הפנאה כתבי'. דבלא"ה נמי ידעינן דערל לא יאכל אלא להיות מופנה כתביה:
בתד"ה לאבי הנערה כו' ואנא ידענא דלא הוי בסקילה דלאו נערה היא. ולא אמרינן דאשעת ביאה מיחייב מסברא רק כיון דהשתא בוגרת נחייבה כאשת איש דבחנק או כזינתה השתא בבוגרת דנדונה בחנק אבל הכא מסברא מיחייב אשעת ביאה משום דאי אפשר לפוטרו בלא כלום וק"ל:
בתד"ה יש בגר כו' מדקתני הרי הן כו' משמע דאין יכול להוריש כו' ואומר ר"י כו'. ולפי' ר"י הלבן [דאף קנס יכול להוריש] צ"ל דשאני הכא דכתיב ונתן דגלי קרא עיין לקמן:

בא"ד דהומ"ל ולטעמיך. ולמאי דמוקי בעמד בדין ניחא וסיפא בלא עמד בדין [על הגניבה] דאילו עמד בדין בחיי אב ופסקוה למלתא הו"ל גזלן וכי טבח ומכר אח"כ דידיה קטבח ופטור מד' וה'. וה"מ לפלוגי ברישא בין עמד בדין או לא רק איידי דקתני רישא כו' כדאיתא התם בגמ' ללישנא קמא. והוי מצי להקשות דהי"ל לשנויי דעדיפא למיתני בסיפא מת האב ואח"כ טבח דאע"ג דליכא לפטורי משום דאין מוריש קנס לבניו דהא החיוב בא אצל האחין אפ"ה פטור משום ה' חצאי בקר [אבל ברישא בלא עמד בדין איכא לפטורי נמי מטעם דאין אדם מוריש]. וכן ה"מ למידק דבסיפא פטור מד' וה' אבל כפל משמע דחייב אע"ג דאיירי בלא עמד בדין ואין אדם מוריש קנס לבניו וע"ש בתוס':

בא"ד משמע דאי קרינן ביה וטבחו כוליה באיסורא חייב כו'. משמעות לשונם משמע דאסיפא קאי ואין בסיפא קושיא מד' וה' דלמה לא יתחייב ד' וה' כיון דלאחר שמת אביו טבח ומכר אין כאן מוריש קנס רק מכפל קשה בסיפא והתוס' דהכא לא הזכירו כפל דא"כ אף מלישנא קמא הוי מצי להקשות [וכמ"ש לעיל] רק ר"ל דסיפא ע"כ איירי בלא עמד בדין דבעמד לא מיחייב בלא וטבחו כוליה כו' רק משום דהו"ל כגזלן ואפ"ה משמע דדומיא דהכי דהיינו בלא עמד בדין אילו היה בחיי אב שהיה טבחו כוליה באיסורא היה חייב ד' וה' דלא מסתבר להו לומר דבלא עמד בדין בחיי האב פשיטא דפטור משום דאין אדם מוריש קנס [אלא] אפי' לאחר מיתת אב פטור מ"ט וטבחו כו' דא"כ הו"ל לפלוגי מיניה וביה ברישא בין עמד או לא ובלישנא בתרא משמע דלא שייך לפלוגי [מדלא קאמר נמי בלישנא בתרא כבל"ק] ודו"ק:

בא"ד ותירץ ר"י דמיירי בעמד בדין ואמרו חייב אתה כו'. ורישא וסיפא בעמד בדין ואמרו לו חייב אתה לו צא תן לו דכיון דלא פסקו למלתא לא הוי גזלן ולא הוי לענין זה העמדה בדין אבל הוי שפיר העמדה בדין לענין קנס דמוריש דנעשה ממון וק"ל. ודברי ר"י הלבן ע"ש בתוס' ודו"ק:

גמרא אדרבה בתולה לגז"ש שהרי אני קורא בה נערה אשר לא אורסה. כן העתיקו התוס' ביבמות (נט) ד"ה הא וכ"מ מלשון רש"י כאן:

גמ' שם ארנב"י קרי ביה אשר לא ארוסה. נ"ל דקרי ביה ר"ל פרש בו (וכמו שפי' הרז"ה ביסה"נ שער הכינויים אות י"ט על הא דערכין (טו) אל תקרי ממנו אלא ממנו ע"ש ובהגה"ה דמ"ש בפ' שלח) היינו דאורשה איננה לשון עבר ושב הריש לקמץ מחמת הפסק מאמר ולכן הוא מלעיל. אלא הוא בינוני ונקראהו מלרע:

תד"ה אימא. וכה"ג איכא פ"ק דסנהדרין כו'. לע"ד ל"ד אהדדי דשם ריב"ח וכן ר"ל לא קבלו שום גז"ש. רק מפרשי טעמא דמתניתין דע"כ גמירי להו לחכמי המשנה מרבייהו גז"ש מזקן ממרא מר אמר דמסתמא גמרי הזדה הזדה ומר אמר דבר דבר:

בגמרא אימא בתולה לג"ש ואשר לא אורסה לגופיה ופרש"י ויהא קנס לבעולה. ולכאורה לר"ע דברייתא לא שייך להקשות כן דהא אם יהיה לבעולה קנס יהיה לאביה מהאי דינא גופא דכסף קדושין וא"כ עקרת לפשטא דקרא לגמרי משא"כ באשר לא אורסה לא עקרינן מפשטא לגמרי דקרינן ביה אשר לא ארוסה כדמסיק אע"כ דאדר"ע דמתני' מקשה מאי חזית כנ"ל:

בתוספות בד"ה אימא בתולה לג"ש תימא דתקשי ליה אימא תרוייהו לגופא עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב בפשיטות לפמ"ש בריש פרקין דע"כ איכא ג"ש מפתה לאונס. דאל"כ לא איצטריך שום ריבוי דהבתולות במפתה לרבויי חייבי לאוין וחייבי כריתות לאפוקי מדרשא דולו תהיה לאשה. הא לא כתיב אלא באונס אע"כ דאיכא שום ג"ש אונס למפתה ומש"ה איצטריך לרבויי חייבי לאוין כנ"ל נכון ואף למאי דפרישית בסמוך דלא דריש ה"א דהבתולה וא"כ ליכא במפותה אלא תרי קראי נמי ל"ל דליכא ג"ש ואיצטריכו הני קראי לאשמעי' דאין לה כלום דמחד ה"א דלעצמה. דהא במפתה לא שייך לעצמה דאכתי אין לה כלום דהא מחלה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה לא אתיא ג"ש וכו' וחד מתרווייהו לאפנויי א"נ לא מופנה ליכא למיפרך מידי עכ"ל. נראה דמספקא ליה אי איצטריכו תרי קראי להכי חדא באונס וחדא במפתה משום דודאי איכא שום פירכא. או דלמא דנהי דבעיקר מילתא איכא פירכא מ"מ לענין זכות אביה בקנס דנתארסה ונתגרשה אפשר דגילוי מילתא בעלמא הוא וילפינן קנסא מקנסא ואע"ג דבמוציא ש"ר דהוי נמי קנסא לא ממעטינן נתארסה ונתגרשה דלמא שאני התם דחידוש הוא שהאב זוכה בקנס אע"ג דעכשיו נשואה היא כן נראה לי וק"ל:

שם בגמ' ולרבה דאמר חידוש הוא מאי איכא למימר. וליכא למימר דאפ"ה גזירת הכתוב הוא דבא על נערה המאורסה פטור מקנס דא"כ נילף מיניה בעלמא דכל חייבי מיתות פטורין מקנס. דהאי קרא דאשר לא אורסה אפקא מסברא דחידוש כנ"ל אלא דלפמ"ש לעיל דהא דהדין נותן היינו מבושת ופגם א"כ מאי מקשה הכא. לימא דהכי דרשינן אשר לא ארוסה לאביה הא ארוסה לעצמה דהא לא שייך הכא למי שזה ניתן כו' כיון דליכא הכא בושת ופגם דבת סקילה היא. אלא קנס לחוד הוי חידוש וצ"ע ודוק:

בתוספו' בד"ה ארוסה בת סקילה היא. וא"ת מאי קשיא ליה וכו' כ"ש דניחא טפי דג"ש מופנה עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל משום דליהוי מופנה לא הוי איצטריך למיכתב תרי זימני אשר לא אורסה אלא הו"ל למיכתב חד נערה במפותה דלא כתיב ביה כלל והוי דרשינן שפיר ג"ש נערה נערה אע"כ דאיצטריך נמי קצת לגופא:

בגמרא אמר אביי בא עליה ומתה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה וכו' לעיל בריש פרקין משמע להדיא דמקרא יתירא קדריש ואע"ג דאיצטריך לאבי הנערה למידרש מיניה לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת דלעצמה. נראה דלאביי לא איצטריך קרא להכי דאפי' אי הוי כתיב ונתן לאביה שפיר שמעינן להא מילתא דלא זיכתה התורה לאב אלא משעת נתינה דהיינו העמדה בדין וכדפרישית בריש פרק נערה בשם הרא"ה ז"ל והיינו דקשיא להו עשרין ותרתין שנין בר"פ נערה בטעמא דרבי שמעון ולא משמע להו למדרש ונתן לשעת נתינה. משא"כ לרבא דיליף התם טעמא דר"ש מונתן היינו שעת נתינה תו לא משמע ליה דלידרשו רבנן ונתן אהעמדה בדין וא"כ איצטריך ליה קרא למידרש לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת והיינו דמספקא ליה במילתא דאביי ובסמוך אפרש בענין אחר:

בתוספות בד"ה יש בגר בקבר וא"ת וכו' הא אין אדם מוריש קנס לבניו כדאמרינן ריש פרק נערה עכ"ל. ואע"ג דמגופא דמתני' דקתני לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה לא מוכח מידי דהתם טעמא אחרינא איכא דהנערה גופא יש לה יד אפילו בחיי אביה אלא דיד אביה עדיפא מידה וכשמת אביה ידה במקומה דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו כפרש"י בר"פ נערה וכמ"ש שם בחדושינו אלא דאכתי מסוגיא דשמעתין דהתם דקאמר כי קאמר ממונא הוי להוריש לבניו משמע דקנס אין מוריש לר"ש כשעמד בדין. וממילא דה"ה לרבנן כשלא עמד ומה"ט גופא פסיקא להו בסמוך דמקשו מההיא דמרובה משום דמסוגיא דר"פ נערה משמע לרבנן אין לחלק בין קנס דנערה לשאר קנסות ועוד אבאר בזה בסמוך:

בא"ד ובסמוך נמי אמר וכו' ואין אדם מוריש קנס עכ"ל. ולכאורה היה אפשר ליישב קושיא זו דלמאי דבעי לאוקמי איבעיא דרבא אי יש בגר בקבר לענין דמספקא ליה אי דאבוה הוי או דבנה הוי שייכא אפילו באונס אי אמרינן דאדם מוריש קנס לבניו משא"כ לבתר דמסקינן דא"א לאוקמי איבעיא דרבא בכה"ג כיון דלא מיעברא וע"כ צריך לאוקמי איבעיא דרבא לענין אי פקע אב שפיר מצינן לאוקמי איבעיא דרבא במפותה לחוד ומש"ה פקע אב לגמרי דאי יש בגר בקבר ודידה הוי א"כ הא מחלה מעיקרא ותו לא זכה האב אפילו בתורת ירושה. אלא דמלשון הר"ן נראה דבכה"ג לא מהני מחילה דידה משעת ביאה כיון דבאותו זמן לא היה הקנס שלה ואם בגרה אח"כ זכתה בקנס. אבל הרא"ה ז"ל בחדושיו כתב דמהני מחילה דידה וכנ"ל משיטת הראב"ד בפ"ב מהל' נערה בתולה ובזה מוצל אותו צדיק ממה שהקשה עליו הכ"מ. דלפ"ז מתני' דר"פ נערה באונס לחוד קתני לעצמה אבל במפותה פטור לגמרי וכמ"ש באריכות בר"פ נערה עיין שם ועיין עוד בסמוך בלשון הגמרא גבי פקע אב ושם איישב בע"א:

קונטרס אחרון
ע"ב בל' התוספות בד"ה יש בגר בקבר הבאתי דעת הרא"ה ז"ל דמפותה נערה שלא עמדה בדין עד שבגרה פטור המפתה דהא מחלה ודעת הר"ן ז"ל דלא מהני מחילה בכה"ג כיון דבשעת ביאה לא היה הממון שלה וכתבתי דדעת הראב"ד ז"ל כדעת הרא"ה ז"ל ומפני כך השיג על הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' נערה בתולה דין ט"ו וכתב וכי בת יורשת אביה היא כו' וכתב עליו בעל כסף משנה שותא דמרן הראב"ד ז"ל לא ידענא שהרי משנה שלימה דפ' נערה מת האב הרי הוא של עצמה כו' ע"ש ולענ"ד יש לתמוה בהיפך דשותא דמרן בעל כ"מ לא ידענא שהרי הראב"ד ז"ל פירש דבריו בהשגתו דאמפותה לחוד קשיא ליה והיינו כדפרישית כיון דלא יורשת אביה היא אלא שבאתה לזכות מצד עצמה וקשיא ליה דהא מחלה וס"ל כשיטת הרא"ה ז"ל ולפ"ז פשיטא דהראב"ד מוקי למתניתין דר"פ נערה באונס דוקא וכ"כ בחיבורי ר"פ נערה בלשון הגמרא ואחר שכתבתי כל זה מצאתי שגם בספר משנה למלך תמה על מרן הכ"מ בזה דמילתא דפשיטא היא שכך כוונת הראב"ד ז"ל ונ"מ טובא לענין דיני ממונות אי מהני קודם שנתחייב ועיין בס' בני יעקב על ספר העיטור:

בא"ד ור"י מוקי הך איבעיא דהכא בבושת ופגם דממונא הוי עכ"ל. ואפ"ה מיבעיא ליה אי יש בגר בקבר ודבנה הוי דאע"ג דממונא הוי אפ"ה לא זכה האב משעת ביאה לגבי דידה כמו שמסיק ר"י דלענין זה איתקש בושת ופגם לקנס דלמי שזה ניתן זה ניתן וכיון דלענין קנס לא זכה האב אלא משעת נתינה כדילפינן לקמן בשמעתין מלאבי הנערה ולא לאבי בוגרת דלעצמה ה"ה לבושת ופגם משא"כ לענין דאינו מוריש לבניו ויפטור הבועל לגמרי להא לא איתקש. אלא דלפ"ז יש לדקדק מ"ש התוס' דתנן בר"פ נערה וכו' ואבושת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן ולמאי הוצרכו לדקדק מלשון הן דאיכא למידחי כמ"ש לקמן בר"פ נערה דכמה רבוותא לא חיישו להאי דיוקא ותיפוק ליה דמאיבעיא דרבא גופא מוכח דבושת ופגם איתקש לקנס להא מילתא דלמי שזה ניתן זה ניתן מדלא זכה האב בשעת ביאה אלא דניחא להו לאתויי מר"פ נערה דאיירי מענין ירושה ודו"ק:

בא"ד אבל הקשה ריב"ם דאמרינן במרובה עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דהכא לא משמע להו לחלק בין פיתוי הבת לשאר קנסות כדמחלקו שם בפרק מרובה משום דלקמן בר"פ נערה משמע דאין לחלק מדמסיק רבא משמי' דרב יוסף אליבא דרבא כי קאמר ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות משמע דקודם שעמד בדין דלכ"ע קנסא הוי אינו מוריש ומש"ה הוצרכו לפ' בפ' מרובה דרבא ורב נחמן דמרובה לית להו האי סוגיא דר"פ נערה ומחלקים בין פיתוי הבת לשאר קנסות וכאן לא משמע להו האי תירוצא ובאמת לענ"ד דוחק גדול הוא כיון דרבא גופיה דאיירי במרובה איירי נמי בר"פ נערה אבל לא ידענא מי הכריחם לפ' בפרק מרובה דהסוגיות פליגות דלפי מה שרצו שם לחלק בין פיתוי הבת לשאר קנסות משום שאין האחין יורשין גוף הבת א"כ הוי מצי לפרושי נמי הסוגיא דפרק נערה דהא דמסיק התם כי קאמר רבה ממונא הוא להוריש לבניו בשאר קנסות היינו דאפי' בשאר קנסות דומיא דפיתוי הבת כגון קנס דמוציא ש"ר דאע"ג שאין יורשין גוף הבת אפ"ה זכו בקנס כיון שכבר עמד בדין. ודוקא בפיתוי הבת לחוד גלי קרא מונתן דלר"ש היינו נתינה ממש משא"כ במוציא ש"ר דכתיב ונתנו כמ"ש התוס' להדיא בפרק נערה בד"ה ונתן לחוד וכ"ש בשאר קנסות דאפילו קודם שעמד בדין יכול להוריש. ומכ"ש דא"ש טפי לפי שיטתינו דטעמא דרבנן דקודם שעמד בדין אינו מוריש קנס דפיתוי הבת היינו מקרא דונתן דמשמע דלא זכה האב אלא משעת נתינה דהיינו העמדה בדין כמ"ש בלשון הגמרא ויבואר עוד בסמוך ובר"פ נערה באריכות וכ"כ הרא"ה ז"ל. ולפ"ז כי היכי דמסקינן בר"פ נערה אליבא דר"ש דמחלק לאחר שעמד בדין בין פיתוי הבת לשאר קנסות לענין להורישו דשאני קנס הבת דכתיב ונתן ולא יליף מיניה לשאר קנסות א"כ ה"ה לרבנן קודם שעמד בדין דטעמא דידהו נמי מונתן משמע דוקא בקנס הבת אינו מוריש משא"כ בשאר קנסות מוריש דלא יליף מהדדי ודוקא למאי דלא מסיק אדעתיה מעיקרא דטעמא דר"ש מוכיחש אלא מסברא דס"ל דלהורישו לבניו תליא באי מודה מיפטר כמ"ש התוס' שם או בקרבן שבועה לפי שיטתם שם. א"כ מה"ט גופא אין לחלק בין פיתוי הבת לשאר קנסות ומיניה דקודם שעמד בדין כיון דאי מודה מיפטר בכולהו קנסות ולא מייתי קרבן שבועה מש"ה אין יכול להוריש. משא"כ למסקנא דלהורישו לבניו לא תליא כלל באי מודה מיפטר ולא בקרבן שבועה כדמוכח מר"ש דדוקא בפיתוי הבת ס"ל דאינו מוריש מגזירת הכתוב א"כ מדר"ש נשמע לרבנן והדרין לסברתו דכל דבר שבעולם אדם מוריש לבניו אפילו קודם שעמד בדין ודוקא גבי פיתוי הבת ס"ל לרבנן דאינו מוריש מגזירת הכתוב דונתן כן נ"ל נכון בעזה"י ובר"פ נערה אפרש בל הסוגיא בשיטה זו ע"ש ודו"ק:

בא"ד ור"י הלבן תירץ דההיא דפרק נערה כו' משמע להדיא דלר"י הלבן כל הקנסות אדם מוריש לבניו אף קודם שעמד בדין אע"ג דאי מודה מיפטר. ולפ"ז אכתי קשה מ"ט דרבנן בר"פ נערה במת האב קודם שעמד בדין דלעצמה. והרא"ה ז"ל בחדושיו כתב דר"י הלבן נמי מחלק בין פיתוי הבת לשאר קנסות. מטעם שפי' ריב"א בפרק מרובה. ומל' התוס' כאן ובפרק מרובה לא משמע הכי דהא לא תירץ ר"י הלבן כל זה אלא לשנויי ההיא דמרובה. ואי ס"ל כתירוץ ריב"א א"צ להאריך עוד. לכך נלע"ד דר"י הלבן סובר דההיא דפרק נערה היינו משום דרבנן נמי דרשו ונתן לשעת העמדה בדין לענין דקודם העמדה בדין הוא לעצמה כנ"ל. אבל כיון שהרא"ה ז"ל כתב בענין אחר אולי הוי קים ליה טפי שיטת ר"י הלבן. ואבטל דעתי מפני דעתו הרחבה והנלע"ד כתבתי:

בשלמא ר"ע דמתניתין לא אתיא גז"ש וכו' פירש"י דחד לאפנוי וא"נ אינו מופנה וכו'. נראה פירושו מ"ש א"נ אינו מופנה היינו משום דאי לא ילפינן גז"ש איצטריך בכל חד באונס ומפתה ואינו מופנה כלל. ולפי מאי דסבר רש"י בתחלה דמופנה בחד צד משום דיש לומר אפילו לא נילף גז"ש מאשר לא אורסה מ"מ כיון דאמרינן בריש פרקין דכתיב נערה ובתולה יתירא לאינך דרשות לחייבי לאוין וחייבי כריתות ומשמע שם דיותר סברא למידרש הני קראי לגז"ש וא"כ ס"ל לרש"י בתחלה דאפילו לא נילף מאשר לא אורסה הוי מוקמינן הני נערה ובתולה לגז"ש אלא כיון דהוי ילפינן גז"ש א"כ אייתר חד אשר לא אורסה דנילף בגז"ש וממילא מוקמינן הך יתורא דאשר לא אורסה לגז"ש וממילא אייתר הני ריבויא דנערה ובתולה לחייבי לאוין וחייבי כריתות. וק"ל:

שם בגמרא אמר אביי וכו'. לכאורה קשה לפי שיטת ר"י הלבן בתוס' ד"ה יש בגר וכו' דאדם מוריש קנס לבניו א"כ מנ"ל לאביי דבא עליה ומתה פטור לגמרי דילמא כי היכא דדרשינן בבא עליא ואח"כ בגרה דלעצמה מהך קרא ונתן לאבי הנערה כמ"ש התוספות לקמן ד"ה מה בוגרת וכו' דדרשינן לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת. הכא נמי נימא דבא עליה ומתה לעצמה ונ"מ היכא דאיכא בע"ח כמו שכתב התוספות דאין האב יורש. ונראה דס"ל לאביי בפשיטות מצד הסברא דמיתה עושה בוגרת א"כ כיון דממעטינן מחד נערה למעט דבא עליה ובגרה דלעצמה תו אין צריך מיעוטא במתה דלעצמה כיון דמיתה עושה בוגרות וע"כ קרא יתירא לפטור לגמרי. ובזה נלענ"ד דאתי שפיר הא דקאמר מילתא דפשיטא ליה לאביי מיבעיא לרבא. דלכאורה לפמ"ש התוס' דהא דמיבעיא לרבא יש בגר בקבר היינו לענין אם היא חייבת לאחרים. א"כ לכאורה גם בעי' דמר בר רב אשי אליבא דרבא אם מיתה עושה בוגרות היינו נמי אם היא היתה חייבת לאחרים דאל"ה מאי נ"מ אם עושה בוגרות הא בבגרה הקנס לעצמה והוא יורש אותה א"כ משמע דפשיטא ליה לרבא דעכ"פ חייב קנס דלא כאביי ולא אתי שפיר לישנא דמיבעיא לרבא כמ"ש רש"י לקמן ד"ה מר בר רב אשי וכו'. ולפמ"ש אתא שפיר דהיינו דקאמר מילתא דפשיטא ליה לאביי ר"ל מדדריש אביי לפטור לגמרי ולא דריש הא מתה לעצמה ע"כ דפשיטא ליה מצד הסברא דמיתה עושה בוגרות והיינו דקאמר מילתא דפשיטא ליה לאביי מצד הסברא מיבעיא לרבא ודוק:

אך אכתי קשה לי על שיטת ר"י הלבן דאמרינן לעיל בריש פרקין דנערה הנערה תלתא רבויא נינהו חד לגופיה וחד לדאביי וחד לחייבי לאוין שיש להם קנס קשה הא איצטריך חד לגופיה דהיינו נערה דכתיב גבי שכיבה למעט בוגרת בשעת שכיבה דפטור לגמרי ונערה הנערה דכתיב גבי נתינה חד למעט אבי מתה דפטור לגמרי וחד למעט אם בא עליה ובגרה בשעת נתינה דלעצמה א"כ צריכא כולהו קרא ומנ"ל רבויא דריש פרקין לחייבי לאוין ע"ש. ולשיטת התוס' דאין אדם מוריש קנס לבניו יש לומר דבאמת אף לאביי לאו קרא יתירא הוא לאבי מתה אלא דס"ל בפשטות דמיתה עושה בוגרות וכי היכא דממעטינן מונתן לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת ה"נ ממעטינן ולא לאבי מתה דמיתה ובגרות חדא הוא כיון דאין אדם מוריש קנס לבניו כ"ש לבעל חוב כמו שיבואר לקמן ממילא פטור לגמרי והיינו דקאמר מילתא דפשיטא ליה לאביי דמיתה ובוגרות חדא הוא מצד הסברא דהא ליכא אלא חד קרא דילפינן מיניה בא עליה ובגרה ומיניה פשיטא ליה לאביי ג"כ למתה דה"ל כמו בגרה והא גופא מיבעיא ליה לרבא ודוק: ועיין לקמן ע"ב מ"ש בזה עוד:

שם בא"ד מיהו ההיא דבסמוך יש לדחות דנ"מ אם היא חייבת וכו'. דבריהם ז"ל אינם מובנים לי דלא מיבעיא בגובה מעות או מטלטלין דאין לבעל חוב בהן כלום דקי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ואפילו בגבה קרקע הא הכא אליבא דרבא קיימינן ואמרינן בפסחים דף ל"א לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה הא דאמר ר' נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותו מהן היינו משום דמשתעבדי בחיי אבהון מדר' נתן א"כ הכא דבחיי הבת דאבהו הוי ולא אשתעבד מדר' נתן ואין ב"ח גובה מהיורשים. ותו קשה לדעת הרא"ש והרמב"ן דאין ב"ח נוטל בראוי עיין בח"מ סוף סימן ק"ד א"כ קשה דאין לך ראוי גדול מזה דבחיי הבת דאבהו הוי. ויותר היה נראה לומר דנפ"מ היכא דמת האב אח"כ ג"כ ואח"כ בגרה בקבר ויש עליו בע"ח דידיה. דאי דידיה הוי זכה הבעל חוב ואי פקע אב א"כ יכולין לומר יורשי האב אנן מינה דידה ירתינן כדאמרינן בבבא בתרא דאמרי מכח אבהו דאבא קאתינא ע"ש דף קס"ט ועיין בש"ך בח"מ סוף סימן ק"ד. ובבע"ח דאב שפיר יש לומר שנשתעבדו הנכסים מחייו אלא דאכתי צ"ע גם בזה אם נשתעבדו ואם לא מקרי ראוי כיון דאי בעי מודה ומפטר ואין החיוב אלא משעת העמדה בדין. ונראה דלא רצו התוס' לפרש כן דנ"מ היכא דמת האב ובבע"ח דאב דא"כ אפילו בלא בגרה אח"כ תיפוק ליה דמיתה דהאב עצמו עושה בוגרות. כדאיתא לקמן ריש פרק נערה וכדאמרינן נמי בקידושין דף ט"ז מיתת האב שמוציאה מרשות האב וכו' וא"כ לעולם יכולים יורשי האב לומר דמינה דידה ירתי. ונלענ"ד ליישב דבריהם דס"ל דהכא שאני כיון דאין הקנס תחת יד יורשים לא זכו בו היורשים דנהי דקי"ל כר' עקיבא דף פ"ד בהיה להם מלוה ביד אחרים ינתנו ליורשים מ"מ בקנס שאני משום דבשאר חוב זכו היתומים מיד כשמת האב והוא בחזקתן משא"כ בקנס אפילו אם הקנס הוא מטלטלי לא זכו בו היתומים עד שנתחייב בדין וכיון שהבעל חוב קודם לא הוי ליה מטלטלי דיתמי דהא טעמיה דר"ע משום שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה נמצא כבר הוא בחזקת היורשים עד שנשבעו משא"כ בקנס אם נשבע הבעל חוב קודם העמדה בדין לא זכו בו היתומים מעולם. וכ"ש בקרקע דלא הוי ליה כיתומים שגבו קרקע. ועיין מ"ש לקמן דף פ"ד. ודוק:

בא"ד אבל הקשה ריב"ם וכו'. אמלא דאדם מוריש וכו'. לכאורה לפמ"ש התוס' לעיל דב"ח קודם ליורשין א"כ הוי מצי לשנויא שיש בעל חוב על אביהם ובאמת אין אדם מוריש אלא דאפ"ה הוי חמשה חצאי בקר משום דנהי שכתבנו דס"ל להתוס' דבקנס שביד אחרים יכול בעל חוב לגבות אבל מטלטלין שביד היורש עצמו ודאי דאין בעל חוב יכול להוציא מידו. אך זה אינו דהא דכתבו התוס' מקודם דב"ח גובה מקנס היינו לפי מאי דקיימא התם בסברא דאדם מוריש קנס לבניו אבל אם נימא דאין אדם מוריש כל שכן דלא משתעבד לבעל חוב דכיון דאין יכול להורישו הוי ראוי לב"ח.

בא"ד ומשני בשעמד בדין וכו'. לולי דבריהם ז"ל היה נראה דהא הטעם דאין אדם מוריש קנס לבניו היינו משום דלא הוי ממון גמור כל זמן שלא עמד בדין דאי בעי מודה ומיפטר. א"כ יש לומר אע"ג דקס"ד דלא עמד בדין על הטביחה יש לומר דמיירי שעמד בדין על הקרן והכפל לבד לאחר הטביחה ונתחייב כבר בבית דין ועדיין לא תבעו על הטביחה ומת וכיון דע"כ איכא עדים על הטביחה דהא ע"פ עצמו אינו מתחייב אם כן הא קי"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים אין הודאתו פוטרתו אלא כשמחייב עצמו בקרן משא"כ הכא שכבר נתחייב בבית דין וכיון דאין הודאתו פוטרתו הוי ממון ויכול להורישו לבניו ואפ"ה הוי ליה חמשה חצאי בקר משום חלקו כיון דלא עמד בדין. מיהו אכתי קושיא שניה שכתבו מהא דמסיק דלא טבחו כולו באיסורא שפיר הקשו דליכא למימר בעמד בדין על הקרן דא"כ שלו הוא טובח. ונלענ"ד דזהו כונת התוס' שכתבו בלשונם דאי עמד בדין לא מחייב וכו'. ולכאורה הוא מיותר וגם אינו בדבריהם שם במרובה דהא שפיר הוי הדיוק דטעמא דטבח לאחר מיתה דליכא כולו באיסורא. אבל בחייו אפילו לא עמד בדין. ותו דהתם כתבו דאי אפשר לאוקמי בעמד בדין ואמרו חייב אתה ליתן לו דאם כן לא הוי חמשה חצאי בקר ע"ש. והכא כתבו דמשכחת בחייב אתה ליתן. ולפמ"ש כוונתם דאי עמד בדין על הקרן דבזה יכול להוריש כבר כנ"ל ושפיר שייך בין ברישא בין בסיפא אלא דכיון דעמד בדין כבר על הקרן שלו הוא טובח. ובזה נכון נמי מה שתירצו כאן דעמד בדין ואמר חייב דמיירי ע"כ בעמד בדין על הקרן כמ"ש מהרש"א ז"ל וממילא דיכול להוריש הטביחה דהוי ממון להורישו משום דאינו יכול לפטור בהודאתו משום שאינו מחייב עצמו בכלום. אך קושיא קמייתא יש ליישב כנ"ל. ודוק:

ולפי זה נראה דיש ליישב גם קושייתם דלעיל בשמעתין דקאמר דבנה הוי היינו דמשכחת במקום דליכא בושת ופגם וצער כדאמר לעיל דף ל"ב בשוטה ומפותה דלא מחייב עצמו בכלום ולא מיפטר בהודאתו ושפיר הוי ליה ממון להורישו. ואין להקשות דאי מיירי במפותה הא מחלה זה אינו דכיון דמתה קודם החיוב בטלה המחילה כנ"ל. ותו דשוטה לא מהני בה מחילה אי נמי שכבר שילם בושת ופגם. וק"ל: