לרשות הבעל לנשואין. כלומר שתכנס לחופה לשם נשואין שתהא מסורה לרשות הבעל: מסרו שלוחי האב. שהיה האב משלחה לו ע''י שלוחיו ופגעו בשלוחי הבעל ומסרוה להם: גמ' ממשנה ראשונה. בפרק אע''פ: הגיע זמן. שנים עשר חדש לבתולה משתבעה הבעל להכין עצמה לנשואין ולאלמנה שלשים יום: ולא נישאו. כגון שעכב החתן או אונס שלו: ואוכלות בתרומה. אם בת ישראל מאורסת לכהן היא: מסירתה לכל. ליורשה וליטמא לה ולמעשה ידיה ולכל דבר איש באשה קיימא מסירת שלוחים במקום חופה: חוץ מאכילת תרומה. דטעמא דידה משום סימפון כדלקמן בפרק אע''פ (דף נז:) ואכתי איכא למיחש להכי שמא ימצאו בה מומין ויהיו קידושיה ונישואיה טעות: ורב אסי אמר אף לתרומה. קסבר הא דאמור רבנן ארוסה לא תאכל בתרומה משום שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה והשתא דאין אחיה ואחיותיה אצלה שרי: לעולם היא ברשות האב. ואוקימנא דהאי לעולם משום אכילת תרומה נקט לה וקתני עד שתכנס לחופה: אמר להו רב. לתלמידו ובנו: לא תיזלו בתר איפכא. לא תשיבו בבית המדרש ממשנה הנהפכת לשני צדדים שיוכל המתרץ לתרץ משמעה אחר דבריו: שמואל אמר לירושתה. הוא דמהניא מסירה שאם מתה בדרך בעל יורש נדונייתה דאע''ג דאמר מר (לקמן דף נג.) אשתו ארוסה מתה אינו יורשה הכא כיון דמסרה אחולי אחיל אב מהשתא מחמת קירוב נישואין אבל לתרומה ולהפרת נדריה שלא בשותפות ולמציאתה דאינה אלא משום איבה ואכתי ליכא למיחש להכי לא מהניא מסירה כי חופה: לכתובתה. הוא דמהניא מסירה והשתא קא בעי הש''ס למילתיה: מאי היא דאם מתה ירית. בעל את הנדוניא שפסק לה האב: לומר כתובתה מאחר מנה. לשוייה אלמנה מן הנשואין שלא תיקנו לה חכמים אלא מנה מן הכונסה אחרי כן: הלך האב כו'. אין מסירתו מסירה: ונכנסה עמו. עם בעלה ללון כשאר לינה בדרך בעלמא ולא לשם נשואין: שכתובתה. מטלטלין שייחד אביה לנדונייתה: במה דברים אמורים. שמסירתה לשלוחים הוו נשואין: ליורשה. להא מילתא לחודא הוא דהויא נשואין: תיובתא דכולהו. הנך דפליגי אדשמואל: הא סתמא. אם נכנסה ושהתה עמו סתם אמרינן נשואין נינהו וזו היא כניסת חופתה ואע''פ שלא נבעלה הוי נשואין: סתמי סתמי קתני. הא דקתני נכנסה עמו ללון לא שפירשה ללון אני נכנסת ולא לשם נשואין והא דקתני נכנסה עמו לנשואין לא שפירשה לנשואין אני נכנסת אלא זו וזו שנכנסה סתם ותנא הוא דקאמר דהיכא דחצר שלה סתם כניסתה לא לנשואין הן אלא ללון והיכא דחצר שלו סתם כניסתה לשם נשואין: הרי זו בחנק. כנשואה ולא בסקילה כארוסה: ואימא פרט לכשנכנסה לחופה ולא נבעלה. דייך אם מיעטת כגון זו דלא תימא נערה בתולה כתיב גבי סקילה והא אכתי בתולה הואי אבל זו שאף לחופה לא נכנסה לא מיעטה הכתוב ואכתי בית אביה קרינא ביה: חופה. בלא בעילה בהדיא כתיבא דלאו בסקילה היא וכי איצטריך האי למסירה: אילימא נשואה ממש. שנכנסה לחופה ונבעלה:

לאפוקי ממשנה ראשונה. אע''ג דתנן בהדיא בפ' אע''פ (לקמן דף נז.) זו משנה ראשונה ב''ד של אחריהם אמרו כו' כן דרך התנאים להשמיענו בקוצר אע''ג דכבר השמיענו במקום . אחר וכה''ג איכא בריש ברכות (דף ב:): רב אסי אמר אף לתרומה. פי' בקונטרס דקסבר רב אסי דטעמא דאין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כדעולא שמא ימזגו לה כוס וכיון שמסרה תו ליכא למיחש וקשה לר''י דאפי' עולא דמפרש טעמא דמשנה ראשונה שמא ימזגו לה כוס למשנה אחרונה מודה דטעמא משום סימפון וע''כ רב אסי איירי לפי משנה אחרונה דאמתני' קאי ומפקה מתני' ממשנה ראשונה מדקתני לעולם ועוד דאיתותב מברייתא דלקמן ולא משני ההיא כמשנה אחרונה ונראה לר''י דטעמא דרב אסי משום סימפון ומשמסרה תו ליכא למיחש דמסתמא בדקי לה וקשה דרב אסי חייש לסימפון בהגעת זמן טפי מבמסר האב לשלוחי הבעל ובפ' אע''פ (לקמן דף נח.) אמרי' איפכא דקאמר מאי בינייהו בין למאן דאמר משום סימפון בין למ''ד משום שמא תשקה איכא בינייהו קיבל מסר והלך פירוש מסר האב לשלוחי הבעל דלמאן דאמר משום סימפון איכא אע''ג דבהגיע זמן לא חיישינן לסימפון למשנה ראשונה ואור''י דודאי סברא הוא דבמשנה אחרונה דחיישינן לסימפון בהגעת זמן כל שכן במסר כדאמרינן התם אבל הכא רב אסי מתניתין דחקתיה דקתני הרי היא ברשות הבעל דמשמע לגמרי אפילו לתרומה ועוד אור''י דמצינו לפרש דאיכא בינייהו למאן דאמר סימפון ליכא דבמסר לא חיישינן לסימפון ולמאן דאמר שמא ימזגו איכא דחיישינן שמא תשקה לשלוחי הבעל ובקונטרס לא פירש התם כן: ושמואל אמר לירושתה. לא אתא לאפוקי הפרת נדרים דהא תנא דבי רבי ישמעאל בסמוך דהויא ברשות הבעל להפרת נדריה ויצתה מרשות האב ונראה דהוא הדין מיטמא לה כיון דאפקה רחמנא מסקילה לחנק דמהתם יליף לכל מילי אלא למעוטי תרומה אתי וירושתה נקט לרבותא דלא מיבעיא ליטמא לה ולהפרת נדריה דהויא מסירה כחופה אלא אפילו ליורשה דהוה ס''ד כיון דירושת הבעל תקנתא דרבנן היא הכא במסר לא תקון אי נמי ס''ד דאין האב מזכה לבתו עד שתכנס לחופה אפ''ה יורשה אי נמי אף כתובה דריש לקיש אתא למעוטי וריש. לקיש נמי לא מיבעיא קאמר ולא אתא למעוטי אלא תרומה אי נמי ממעט נמי ירושתה מטעמא דפרישית: תיובתא דכולהו. לאו דווקא דכולהו אלא להנהו דאמרי אף לתרומה וכענין זה מצינו ביש נוחלין (ב''ב דף קכט:) גבי מחלק נכסיו על פיו תיובתא דכולהו אע''ג דלא הוי תיובתא אלא לחד: היינו בתולה ולא בעולה. וא''ת אימא ולא נשואה שנכנסה לחופה ונבעלה שלא כדרכה דאכתי בתולה היא כדאמרינן בפ''ק דקדושין (דף ט:) באו עליה עשרה ועדיין היא בתולה כולן בסקילה ויש לומר דהא אמר התם דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה:

ורב אסי אמר מסירתה לכל אף לתרומה. דאית ליה דעולא. ונכון הוא. ואף על פי דמשנה אחרונה היא מדקתני לעולם, ולקמן בפרק אף על פי (כתובות נז, ב) לכאורה אפילו עולה כמשנה אחרונה משמע דאית ליה טעמא דסמפון. ליתא, אלא לעולם עולא לית ליה אלא משום מזיגת הכוס, ובמקומה אאריך בסיעתא דשמיא, ולא כדברי המקשים לפירושו של רש"י ז"ל.

אמר רבינא, לומר כתובתה מאחר מנה. פירוש: דאף על גב דעדיין בתולה היא שהרי לא נכנסה לחופה, מכל מקום משעת מסירתה בטל חינה.
הכי גרסינן: הלך האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון. ואוקימנא דסתמא דנכנסה עמו ללון היא, דגנאי הוא לו לישאנה בחצרה, וכל שכן בחצר של אחרים אלא בחצרו. והאי או דקתני, הכי קאמר הלך האב עם שלוחי בעל אף על פי שנכנסה עמו בחצרה, ולומר, דלא בעינן שלא תזוז ידה מתוך ידו, אלא אפילו נכנסה עמו ללון, אם היתה חצר שלה, כמי שלא נכנסה עמו כלל לשם נשואין אלא ללון בלבד, אף על פי שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה.

מסר האב לשלוחי בעל וכו' או שהיתה לו חצר בדרך. כלומר, אף על פי שעדיין האב או שלוחיו הולכין עמה, כיון שנכנסה עמו לחצרו, סתמא כניסה לשם נשואין היא, ואף על פי שכתובתה בבית אביה, בעלה יורשה.

במה דברים אמורים לירושתה, אבל לתרומה אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. תיובתא דכולהו. פירש רש"י ז"ל: חוץ מדשמואל, דשמואל נמי לירושתה דוקא קאמר, וכיוצא ביש נוחלין (ב"ב קכט, ב), המחלק נכסין על פיו וכו', תיובתא דכלהו תיובתא, לימא תהוי תיובתא דריש לקיש נמי, ואסיקנא דלא, ואף על גב דאיירי בה ריש לקיש, והרבה כיוצא באלו. ודרב נמי דאמר מסירתה לכל חוץ מתרומה הויא תיובתא, דהא בברייתא פורט יורשה דוקא, ואף על פי דמפיק תרומה, לאו למימרא דלא מפיק אלא תרומה בלחוד, אלא לרבותא נקט לה, דלא תימה לתרומה הויא מסירה דלא גרעא מהגיע זמן קא משמע לן. ואיכא למימר דריש לקיש נמי לא הויא תיובתא, דברייתא לא מיירי אלא בדברים של בעל, אבל במילי דעלמא לא מיירי, ושמואל נמי אפשר דסבירא ליה כריש לקיש, אבל ריש לקיש לית ליה דשמואל, דלדידיה לא מהניא מסירתה כלל, אלא להא בלחוד, אבל לא בדברים שבינה לבין הבעל כלל. וכן פירש ר"ח ז"ל, אבל הוא ז"ל פירש: דאפילו דשמואל הויא תיובתא, דאיהו ז"ל גריס בברייתא הלך האב עם שלוחי הבעל והיתה לה חצר וכו', בסיפא נמי גריס מסר האב לשלוחי הבעל והיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו, לומר דמסירתה בלחוד לא מהניא כלום בלא כניסה לחצרו. והלכך הויא תיובתא אפילו לשמואל, דאלו לשמואל במסירתה לבד ירית לה וברייתא קתני מסירתה וכניסה לחצרו. והקשה עליו הרמב"ן נר"ו דמאי קושיא לשמואל, איהו במסירה דמתניתין איירי, אי מסירה דהתם מסירה וכניסה לרשות הבעל איהו נמי בהכי קאמר. ובהלכות רבנו אלפסי ז"ל כגרסת הספרים.

הא גופא קשיא, אמרת נכנסה עמו ללון טעמא דללון הא סתמא לשם נשואין וכו' אימא סיפא נכנסה עמו לשם נשואין הא סתמא ללון. ואסיקנא: אמר רב אשי סתמי סתמי קתני, סתם חצר דידה ללון דגנאי הוא לישאנה בחצר של אחרים שאין לו חלק בה, סתם חצר דידיה. כלומר, שהוא כולו שלו או שיש לו שותפות בו, דכלהו חצר שלו מקרי, סתמי כמי שנכנסה עמו בפירוש לשם נישואין. ואם תאמר, ולדברי המקשה שהיה סבור דנכנסה עמו בפירוש לשם נישואין, היכי קתני לירושתה אבל לא לתרומה, דהא אין אחר חופה כלום. יש לומר, דקסבר דחופה שבדרך אינה מוציאה מידי סימפון, דבדרך אינו יכול לבדקה היטב. ואף על גב דאסיקנא דמסירתה לא מהניא להכניסה לרשות הבעל אלא לירושתה, מיהו להוציאה מרשות אב מהניא אף להפרת נדרים, כדתנא דבי ר' ישמעאל בסמוך (מט, א). ודייק לה מונדר אלמנה וגרושה (במדבר ל, י), ואף על גב דקתני במתניתין (מו, ב) האב זכאי בבתו בקדושיה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, וקתני בתר הכי לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין, לאו למימרא שתהא ברשות האב לכל דבר עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין ממש, דהא קתני בסיפא מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל, אלא מתניתין כללי ופרטי קתני, והכי פירושו, לעולם היא ברשות האב, כלומר לעולם לא יצאת מרשות האב לגמרי עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין, דאף על פי שמסרה האב לבעל עדיין רשות האב עליה למעשה ידיה ולקבל את גיטה עד שתכנס לחופה ופעמים שהיא ברשות האב לגמרי, ופעמים שאינה ברשותו לגמרי אלא למקצת דברים, כיצד, הלך האב עם שלוחי הבעל וכו' הרי היא ברשות האב לגמרי, כאלו היא בביתו ואפילו לירושתה ואף על פי שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה, ואם מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל לירושתה, ועדיין היא ברשות האב למעשה ידיה ולעכבה מלאכול בתרומה, עד כאן לשונו.

מסר האב לרשות הבעל הרי היא ברשות הבעל וקשיא לן למ"ד שאין מסירתה מועיל לתרומה עד שתכנס לחופ' היכי קשיא רישא אסיפא דרישא משמע כי לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה והדר קתני מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל וי"ל דה"ק לעולם היא ברשות הבעל לכל הדברים או בכל מקצתם עד שתכנס ומיהו כשמסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל למקצת הדברים הלך האב אם שלוחי הבעל הרי היא ברשות אב לכל הדברים:

גמרא מאי לעולם לאפוקי ממשנה וכו', ואע"ג דהא אפקוה בהדיא במתניתין כדתנן ב"ד של אחרי' אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה בעי תנא הכא אגב אורחא לאשמעינן ענין במשנה אחרונה והכי אורח' דתנא בדוכתי' כדכתיב' בשמעת' קמייתא דברכות ובדין הוא דהוה מצי למימר לעולם לאפוקי ממסירת האב אלא דניחא לן לפרושי אפילו לרב אסי דאמר מסירתה אף לתרומה פי' רש"י ז"ל דסבר רב אסי טעמא דאין ארוסה אוכלת בתרומה משום סמפון ואע"ג דאיכא מסירה אכתי איכא משום סמפון ורב אסי סבר טעמא משום שמא ימזוג כוס וכו' וכיון שמסר לה האב ליכא למיחוש שמה תשקה לאחי' ולאחותה והקשו בתו' דהא אוקי מתני' כמשנה אחרונ' ומשנה אחרונה לכ"ע משום סמפון כדאיתא בפ' אע"פ לכך פי' דרב אסי בטעמא דסמפון פליגי דרב אסי אע"פ דמסר איכא למיחוש דסמפון דלא לבדקו לה שפיר עד שתכנס לחופה דבדיקת חוץ לא שמי' בדיק' ורב אס' סבר דבדיק' חוץ שמי' בדיקה:

ושמואל אמר ליורש' פי' רש"י ז"ל ליורשה דוקא הוא דמהני מסירה כיון דמוסר' אחולי אחלי' לגבי דאב השת' זכות ירושת' מחמ' קירוב נישואי' אבל לתרומ' ולהפר' נדרי' של' בשותפ' ולמציא' שאינ' אלא משו' איבה ואכתי איכא למיחוש להכי לא, והקשו בתו' דהא אוקי מתני' לקמן כיון שיצאתה שעה אחת מרשות האב לרשות הבעל שאינו יכול להפר וי"ל דנהי דקתני התם שיצאת' מרשות האב שאינו יכול להפר ואפי' בשותפו' מ"מ אין זה ראי' שנכנסה לרשות הבעל להפר שלא בשותפות שתפרש יציאתה מרשות האב לרשות הבעל לא נכנסה ולענין זכות מודה שמואל כיון שמסר האב דינה בחנק כדלקמן כדקתני לקמן בהדי' ולא מיירי הכא אלא לענין זכיותה וזכות הבעל ובתו' פי' דשמואל אף לירושתה קאמר ולא ממעט אלא תרומה כסברא דרב והא דנקט ירושתה משום דסבר דירושת הבעל דרבנן והוא ס"ד שלא הפקיע ירושת האב שהיא מן התורה עד שתכנס לחופה קמ"ל ולשון תלמודא מוכיח יותר כפי' רש"י ז"ל:

ריש לקיש אמר לכתובה יש מפרשים דריש לקיש מוסיף הוא ואף לכתובה קאמר ויש אומרים דלכתוב' דווקא ופליגא אדשמואל וכן נראה מן הלשון ה"ג או שהי' לו חצר בדרך ונכנסה במלון עמו ללון ובסיפא גרסי' או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסו עמו לנשואין ולא גרסינן ברישא היתה לו ובסיפא היתה לו אם כן כי פרכינן לקמן היתה קשיא סתמא אסתמא אמאי קושיא הוא דהא דינא הוא ושיהא סתם חצר שלה לנשואין וחצר שלו וכל חצר ללון אבל לגירסא קמא פרכי' שפיר דהיאך אפשר שיהא סתם חצר שלו ללין וחצר שלה לנשואי':

במה דברים אמורים לירושתה וכו' תיובתא דכולהו תיובתא פירש רש"י ז"ל תיובתא דכולהו לבד משמואל וכן בדין דהא שמואל לירושתה קאמר ולא איצטריך תלמודא לפרושי דהא פשיטא האי אבל ר"ת ז"ל פי' אפי' לשמואל מותבינן לגרוס בברייתא והיתה לו חצר ותרתי בעי לירושתה מסירתה וכניסת' לחצר ותיובתא דשמואל דסגי לי' לירושתה במסירת' לחוד והקשו עליו הרמב"ן ז"ל דמאי קושיא קשיא לשמואל איהו במסירה דמתני' איירי אי מסירה דהתם מסירה וכניסתה לרשות הבעל איהו נמי בהא קאמר ובהלכות הרי"ף ז"ל בגרסת הספרים וכן עיקר ואפשר דמתני' אף לריש לקיש תיובתא דהא דריש לקיש לכתובה קאמר ומתני' לא איירי אלא בדברים שבינו לבינה אבל הראשון יותר נכון לפי לשון התלמוד סתם חצר דידה ללין וסתם חצר דידי' לנשואין פי' דסתם חצר דידה ללין ואצ"ל חצר שאינו של אחד מהם וסתם חצר דידי' לנשואין בין דהוה דידיה לחוד ובין דהוה דידיה ודידה והשתא איירי תנא בכולי דידיה ולא תקשי דיוקא דרישא לדיוק' דסיפא ולכאורה הוא קשה דרישא משמע חצר דידיה ללון הא של שניהם לנשואי' ובסיפא דקתני סתם חצר דידיה לנשואין הא של שניהם ללון ובמאי דפרישת ל"ק מידי:

לענין בתולה שנתאלמנה מן האירוסין שכתבתה מאתים אלמנה מן הנשואין שאין כתבתה אלא מנה אע"פ שהיא בתולה כמו שביארנו בפרק ראשון אין קרויין נשואין לענין זה אלא אם כן נכנסה לחפה אבל מסירה לבעל או לשלוחיו אין עושין נשואין לענין זה וכתבתה מאחר מאתים כדין בתולה מן האירוסין וכן עדין היא ארוסה לענין מציאתה ולענין טומאה ר"ל שלא ליטמא לה ויש חולקין לומר שכתבתה מאחר מנה שלא נאמר תיובתא דכלהו אלא בדברים שבינה לבין הבעל אבל כל לגבי אחר לא ואין נראה כן:

כל שנכנסה לחפה והוא שנתיחד עמה לשם נשואין אפילו עדין האב או שלוחיו עמו אפילו היה חצר שלה או של אביה הרי היא נשואה וכל שנתיחד שלא לשם נשואין אלא דרך לינה כגון שנכנסו ללון בפונדק הואיל והאב או שלוחיו עמה עדין אין זו כניסה לחפה אפילו היה חצר שלו ואם נכנסה סתם ולא נודע אם ללון אם לנשואין כל שבחצר שלה סתמו ללון וכל שבחצר שלו סתמו לנשואין וחצר של אחרים כחצר שלה לענין זה וכל שכן הוא שאין אדם נוהג לישא אשה בשל אחרים וחצר של שניהם כחצר שלו וכל שכן הוא שהרי דעתו מתישבת בה יותר:

כבר ביארנו בנערה המאורסה שזינתה שלא נאמר בה דין סקילה אלא בארבעה תנאים שתהא נערה ומאורשה ובתולה ושתהא בבית אביה אבל אם היתה בוגרת או בעולה כדרכה או שנכנסה לחפה אע"פ שלא נבעלה אפילו מסרה האב לשלוחי הבעל ואע"פ שלא נכנסה לחפה הרי זו בחנק כשאר אשת איש לזנות בית אביה כתוב ר"ל רשותו וכל שיצאה מרשותו אין כאן בית אביה ואפילו לא הביאוה שלוחים לבית הבעל אלא שהחזירוה לבית אביה הואיל ומכל מקום יצאה מרשות אביה יצאה:

מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה. דקתני בפ' אע"פ נותנים לבתולה י"ב חודש ולאלמנה ל' יום משתבעה הבעל להנשא לפרנס א"ע. הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה פי' וקתני התם זו משנה ראשונה. אבל ב"ד שלאחריהם אמרו וכו' קמ"ל לעולם. פי' אע"פ דאמר ר' לאפוקי ממשנה ראשונה לא נתבטלה לענין מזונות שאם מעכב הבעל מלכנוס חייב במזונותיה והכי אזלא סוגיא דשמעתא קמייתא דמכילתין והכי תנן נמי בנדרים בפ' נערה המאורסה בוגרת. פי' בוגרת שיצאת כבר מרשות אביה אע"פ שלא נשאת הואיל ויצאת מרשות האב הבעל מפר נדריה וששהתה י"ב חודש ר"א אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר וחכ"א אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו אלמא קים לן דחייב במזונותיה ואפילו רבנן לא פליגי אלא בנדרים דאע"ג דחייב במזונותיה א"י להפר עד שתכנס לרשותו דומיא דתרומה דלא אכלה עד שתכנס לחופה והאי דקאמר הכא לאפוקי הכי פירושו איצטריך לעולם היא ברשות אב לאפוקי ממשנה ראשונה דעביד לה כאשתו לכל דבר אפילו לתרומה וכ"ש למציאתה ולמעשה ידיה ולירושתה להכי תנן לעולם לומר לך שאינו זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ואינו יורשה אע"פ שחייב במזונותיה:

מסר האב וכו' א"ר מסירתה לכל חוץ לתרומה פי' לכל דבר ליורשה ולטמא לה ולזכות במציאתה ובמעשה ידיה דמסירה לשלוחים במקום חופה קיימא חוץ מאכילת תרומה דטעמיה דידיה משום סמפון כדלקמן ואיכא למיחש שמא ימצאו בה מומין ונמצא נשואיה וקידושיה טעות ורב אסי [אמר] אפילו לתרומה קסבר הא דאמרי רבנן ארוסה בת ישראל לא תאכל בתרומה שמא ימזגו לה כוס בבית (חמיה) [אביה] ותשקה לאחיה ולאחיותיה כיון שמסר תו ליכא למיחש למזיגת כוס. ושמואל אמר לירושתה פי' שאם מתה בדרך הוא יורשה מעכשיו ואע"ג דאמר מר אשתו ארוסה מתה אינה יורשה והכא כיון דמסרה אחוליה אחלי גביה מחמת קירוב נשואין. אבל לתרומה ולהפר נדריה לא מהני מסירה בלא חופה כחופה. ר"י ור"ח דאמרי תרוייהו מסירתה לכל אף לתרומה:

מיתיבי הלך (הבעל) [האב] עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהיה לה חצר בדרך ונכנסה עמו סתמא ללין (הוי) אע"פ שכתובתה בבית בעלה מתה אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל או שהיה לו חצר בדרך ונכנסה עמו סתמא לשום נשואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה בד"א לירושתה אבל לתרומה אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנוס לחופה תיובתא דכלהו דאמרי אף לתרומה תיובתא פי' שאין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:

גמ' מאי לעולם לאפוקי כו' קמ"ל לעולם ואע"ג דמשנה היא בהדיא לקמן דמפיק ממשנה ראשונה. אורחא דתלמודא הוא הכי למיתני עיקר דינא אגב אורחיה:

מסר האב כו' ובעינן מסירתה למאי. שמואל אמר לירושתה ריש לקיש אמר לכתובתה. ופרישנא כתובתה מאחר מנה. דר"ל וודאי פליגא אדשמואל דר"ל לית ליה דהויא ברשות הבעל אלא לכתובתה בלבד לומר שתהא כתובתה מאחר מנה אבל לא לירושת'. אבל דשמואל אפשר דלא פליגא אדר"ל אע"ג דאמר לירושתה אפשר דלא פליג לכתובת' דכל דכן היא. אלא לאפוקי מהנך דרב אסי ודרב. והא דמותבינן להו מהך הלך האב עם שלוחי הבעל או הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או הית' לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון אע"פ שכתובתה בבית בעלה מתה אביה יורשה מסרו האב לשלוחי הבעל. או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל. או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין אף על פי שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה. במה דברים אמורים לירוש' אבל לתרומה אין האשה אוכלת בתרומ' עד שתכנס לחופה. תיובתא דכלהו לבר מדשמואל. דאלו שמואל לישנא דמתנית' אמר לירושת' ודכות' איכא בתלמוד' וכיון דפרישנא בדשמואל דמודה לר"ל דכתובת' מאחר מנה. דכיון דאמר לירושת' כל דכן הוא לכתובתה. הוא הדין נמי במתניתא דכי קתני לירושת' הוא הדין לכתיבת'. ומיהו תיובתא דריש לקיש לא אמר אלא לכתובת' בלחוד ולא לירושת' ואלו מתני' קתני בהדי' לירושתה. ומיהו הא דאמרינן לירושת' לרשות הבעל הוא דאמרינן דלא נכנס' אלא להכי. אבל מרשות אב כיון דקיימא לן דיצאה מרשותו להפרת נדרים כדקתני בהדי' תנא דבי ר' ישמעאל הוא הדין נמי לכל מילי ומרשות האב יצת'. אבל לכלל רשו' הבעל לא נכנסה אלא לירושת' זהו פרש"י ז"ל:

אבל רבינו חננאל ז"ל גריס והיתה לה והיתה לו. ופירש דתנא דברייתא תרווייהו קא בעי חצר דידיה ומסירה. והיינו תיובתא לכלהו ואפי' דשמואל דאפי' שמואל הני תרתי לא בעי דלא בעי אלא מסירה, וזה אינו נכון דהא מאי קושיא לשמואל דשמואל אמתני' קאי. והא אמתני' נמי קשי' דהא במתני' דלא בעינן אלא מסירה. אלא מאי אית לך למימר דכי קתני מתני' מסיר' בחצר דידה. דשמואל נמי לא קשיא דשמואל אמתני' קאי כדאמרן אלא עיקר כדפרי'. והשתא אתיא שפיר לפום האי גרסא דכתיבנא הא דדייקינן הא גופה קשי' אמרת נכנס' עמו ללין טעמא דללין הא סתמא לשם נישואין אפי' בחצר דידה. אימא סיפא נכנסה עמו לשם נישואין הא סתמה ללון אפי' בחצר דידיה. אבל אי גרסינן איפכא דרישא חצר דידיה וסיפ' חצר דידה כדכתיב במקצת נוסחי. מאי קושיא דהא שפיר אתי' דברישא הוי חצר דידיה והיינו דבעינן דווקא ללון דמסתמא לא הוי אלא לשם נישואין. ובסיפא דהויא חצר דידה בעינן לנישואין הא סתמה ללין דבהא וודאי ליכא למימר ולאו כל דכן הוא כדלעיל דהא שפיר אתיא דחצר דידיה עדיף וודאי לנישואין טפי מדידה. ואסקינן סתמא קתני סתם חצר דידה ללין וחצר דידיה לנישואין. ומיהו איכא למידק הא גופא קשי' אמרת רישא חצר דידה סתמא ללון הא של שניהם לנישואין והדר תני סיפא חצר דידיה סתמא לשם נישואין הא של שניהם ללין ויש לומר דהא וודאי ליכ' למימר דכיון דאמרינן דחצר דידי' לשם נישואין כל שכן של שניהם דהויא לשם נישואין כיון שהם שותפין כל שכן שדעתן מתרצי' לישא בו וכן כשאמרו דחצר דידה ללון כל שכן חצר של אחרים:

מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל וק"ל למ"ד שאין מסירתה מועיל לתרומה עד שתכנס לחופה קשיא הני בבי ארישא דרישא משמע כי לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה והדר קתני מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. ויש לומר דה"פ לעולם היא ברשות האב או לכל הדברים או למקצתן עד שתכנס לחופה. ומיהו כיון שמסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל למקצת דברים הלך האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל לכל הדברים. הריטב"א:
מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל כגון ששלח אותה האב עם שלוחיו ופגעו בשלוחי הבעל שהיו באין בעבורה ומסרוה להם וחזרו לדרכם הרי היא ברשות הבעל ודוקא כשנתן להם האב רשות לתת אותה לשלוחי הבעל אבל אם לא נתן להם רשות לא מהניא מסירה זו דידהו להוציאה מרשות האב. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ומלשון רש"י ז"ל לא משמע כן אלא אפילו לא נתן להם רשות הרי היא ברשות הבעל:
גמרא מאי לעולם כלומר למה שינה לשון לעולם היא יכול לומר כל זמן שלא נכנסה לחופה הרי היא ברשות האב. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

לאפוקי ממשנה ראשונה. הקשו בתוספות דבהדיא תנן בפרק אף על פי זו משנה ראשונה וכו' ותירצו דדרך התנא ללמד בקיצור מה שכבר השמיעה במקום אחר. וכן תירצו תלמידי ה"ר יונה ז"ל דדרך התנא דכשיכול ללמוד הדבר בדרך קצרה מתוך הלשון מלמד אותו ואף על פי ששנינו אותו בפירוש במקום אחרת. ורש"י ז"ל כתב ממשנה ראשונה. בפרק אף על פי. אפשר דלתרץ קושיית התוספות כתב כן ולומר דכיון דלא מתניא בפירוש אלא בפרק אף על פי דבתר הכין שפיר מצי למתנייא בקוצר מאי דמתניא בתר הכי בפירוש כנ"ל:
מסירתה לכל שברשות הבעל היא לכל דבריה לאחר שמסרה האב לשלוחי הבעל חוץ לתרומה דאינה אוכלת בתרומה עד שתנשא דקנין כספו גמור בעינן ע"כ. כן מצאתי במהדורא קמא של רש"י ז"ל ובמהדורא בתרא הכתובה בספרינו לא כתב כן. רב אסי אמר אף לתרומה. פרש"י ז"ל קסבר הא דאמרו רבנן ארוסה לא תאכל בתרומה משום שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה וכו'. פי' לפי' ס"ל ז"ל דשלש מחלוקות בדבר דעולא לקמן בפרק אף ע"פ סבר דטעמא דמשנה ראשונה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ובתרייתא משום סמפון כדאיתא לקמן בפרק אע"פ ורב שמואל בר יהודה סבר דקמייתא משום סמפון ובתרייתא משום סמפון אלא דמשנה ראשונה סבר בדיקת חוץ שבדקה ביד קרובותיה שמה בדיקה וקודם שיוציא מעותיו במזונותיה כבר בדקה הילכך תו ליכא למיחש לסמפון וב"ד של אחריהם סברו אינה בדיקה עד שמתייחד והוא עצמו בודקה ורבי דס"ל מסירתה לכל חוץ מתרומה איבעית אימא דס"ל כעולא ואי בעית אימא דס"ל כרב שמואל בר יהודה דהא אמשנה אחרונה קאי ורב אסי סבר דטעמא דמשנה ראשונה ואחרונה משום שמא ימזגו לה כוס בבית אביה כו' אלא דמשנה ראשונה סבר דכיון דמייחד לה דוכתא לזון אותה שם כדאיתא לקמן בפרק אע"פ תו ליכא למיחש לשמא תשקה לאחיה ולאחותה דהא אינן מצויין עמה תמיד. וב"ד של אחריהן גזרו כיון דאכתי לא נכנסה לרשות בעלה לגמרי לפעמים מצויין אחיה ואחיותיה ואכתי איכא למיחש לשמא תשקה לאחיה ולאחיותיה דלפעמים באים אצלה כיון דאכתי לא נכנסה לרשות בעלה לגמרי אבל מסר האב לשלוחי הבעל הרי אחיה ואחיותיה אינן עמה כלל ולהכי אוכלת בתרומה דתו ליכא למיחש לשמא תשקה כלל. זו היא שיטת רש"י ז"ל:

שוב מצאתי להרשב"א ז"ל שכתב וז"ל אמר רב מסירתה לכל וכו'. פרש"י ז"ל דאית ליה טעמא דסמפון ורב אסי אמר מסירתה לכל אף לתרומה דאית ליה דעולא ונכון ואף על גב דמתני' כמשנה אחרונה היא דקתני לעולם ולקמן בפרק אע"פ לכאורה אפילו עולא למשנה אחרונה משמע דאית ליה טעמא דסמפון ליתא אלא לעולם עולא לית ליה אלא משום מזיגת הכוס ובמקומה אאריך בס"ד ולא כדברי המקשים לפירושו של רש"י ז"ל ע"כ. וכיוצא מה שפירשתי לרב אסי פי' הוא ז"ל אפילו לעולא לקמן וזכיתי לדעתו. והתוספות ז"ל סוברין דאין לנו לאפושי פלוגתא ואין לנו אלא פלוגתא דעולא ורב שמואל בר יהודה לקמן בפרק אע"פ ואפילו עולא דמפרש טעמא דמשנה ראשונה שמא ימזגו וכו' מודה דטעמא דמשנה אחרונה משום סמפון ורב אסי מיירי למשנה אחרונה כמו שכתבו התוספות ולכך פירשו דטעמא דרב אסי נמי משום סמפון ואף על גב דבהגיע זמן ולא נשאו דמייחד לה דוכתא ואפילו הכי סברינן דלא בדיק לה למשנה אחרונה וחיישינן לסמפון מכל מקום במסר האב לא חייש לסמפון דמסתמא בדקי לה ובדיקת חוץ שעל ידי שלוחין שמה בדיקה. וקשיא להו לתוספות דסברתו הפוכה מסברת סוגיא דשמעתא דפרק אע"פ דקאמר איכא בינייהו הכל מסר והלך פי' מסר האב לשלוחי הבעל מ"ד משום סמפון איכא אף על גב דבהגיע זמן לא חיישינן השתא לפי משנה ראשונה משיטת רש"י ניחא דאיברא ודאי דסברא היא בסוגיא דשמעתא דלקמן פרק אע"פ דלמשנה אחרונה דחיישינן לסמפון בהגיע זמן כ"ש במסר האב ורב אסי הכא לא מסברא אומר כן אלא דמתניתין דחקתו לומר הך סברא דקתני מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל משמע ברשות הבעל לגמרי ואף לתרומה. ועוד איכא לפרושי ההיא סוגיא דפרק אע"פ דה"ק איכא בינייהו מסר משום סמפון ליכא שמא ימזגו איכא ואף על גב דליכא משום השקאת אחיה ואחיותיה דהא כבר מסר האב לשלוחי הבעל מכל מקום איכא שמא תשקה לשלוחי הבעל כנ"ל. [וז"ל] הריטב"א ז"ל. פירשו בתוספות ודרב ורב אסי בטעמא דסמפון פליגי ורב סבר דאף על גב דמסר האב איכא למיחש לסמפון דלא בדקי לה שפיר עד שתכנס לחופה דבדיקת חוץ לא שמה בדיקה ורב אסי סבר דבדיקת מסירה זו שמה בדיקה. ע"כ:
איתיביה רב הונא ואמרי לה חייא בר רב לרב אסי לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ה"ג בקצת ספרים ובקצת ספרים גרסי עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין אפשר דמאן דמותיב שינה לשון המשנה ופירשה דהיינו הכנסת חופה כדי לאותובי מינה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו פרק הפקדון וז"ל דרך בעלי התלמוד להביא משניות בחסר ויתר לפי הצורך וכ"ש בברייתות ע"כ. והתוס' כתבו במסכת בכורות (דף כ"ז) שדרך התלמוד להאריך ולקצר כשמביא המשניות מטהרות ומזרעים ומשנה הלשון כפי הצורך עיין שם. ואם תאמר ומאי קא מותיב לרב אסי והא לרב נמי תקשי למאי דס"ל דמסירתה לאו היינו כניסתה לחופה דהא ס"ל מסירתה לכל חוץ מתרומה כי לכל דבר איש באשתו קיימת מסירת שלוחין במקום חופה חוץ וכו' וכדפרש"י ז"ל ואילו מתניתין קתני דלכל הדברים הרי היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ואפילו מסר האב לשלוחי הבעל ואין לפרש דאה"נ אלא לדרב אסי קשיא טפי ורב הונא אשכח לרב אסי ואותיב ליה ומיהו רב הונא לא ס"ל לא כרב ולא כרב אסי אלא דוקא לירושתה א"נ לכתובתה הוא דנכנסה ברשות הבעל וכדשמואל ור"ל דלקמיה והיינו דקא מהדר להו רב לא תזלו בתר איפכא ואי ס"ל כרב אמאי קאמר דסברתייהו הויא איפכא והא איהו נמי ה"ק ולסיועי לדידהו קא מותבי לרב אסי אלא ודאי דלמה דסלקא דעתייהו לרב נמי קשיא ממתני' וכדכתיבנא דהא ודאי ליתא פירושא כלל דמדקאמר איתיביה רב הונא לרב אסי משמע דלדידיה דוקא קשיא. ועוד דרב הונא היינו תלמיד של רב וחייא (הונא) היינו בנו ומסתמא לא פליגי עליה והנכון כמו שפירש רש"י ז"ל דלהכי קשיא ליה לרב אסי ולא לרב משום דהך מתניתין לא מיירי אלא בתרומה וכדאוקימנא לה בסמוך דמדקתני לעולם דלאפוקי ממשנה ראשונה מתניא:

וא"ת והא לרב נצטריך לאוקמי דאתיא וכו'. לא דאתיא לאפוקי ממשנה ראשונה דהא לדידיה מצינן לתרוצי דה"ק לעולם היא ברשות האב ואפילו מסר האב לשלוחי הבעל. וכן כתב הריטב"א ז"ל לעיל וז"ל מאי לעולם לאפוקי וכו' בדין הוא דיכילנא לומר לעולם לאפוקי ממסירת האב אלא דניחא לן לפרושה אפילו לרב אסי דאמר מסירתה אף לתרומה ע"כ. ויש לומר דמכל מקום האי לעולם משום אכילת תרומה נקט לה בין לרב בין לרב אסי וזהו שכתב רש"י ז"ל לעולם היא ברשות האב. ואוקימנא דהאי לעולם משום אכילת תרומה נקט לה וקתני עד שתכנס לחופה. ע"כ. ואם תאמר אם כן מה אהדר להו רב לא תזלו בתר איפכא. ויש לומר כבר תירצה רש"י ז"ל דה"ק להו לא תשיבו בבית המדרש ממשנה הנהפכת לב' צדדין שיוכל המתרץ לתרץ משמעה אחרי דבריו כנ"ל. וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ואוקימנא דבתרומה קאמר דהויא ברשות האב וקשיא לרב אסי. בתר איפכא דמצי למפרקה ולתרוצי מסירתה זו היא כניסתה לחופה כיון שמסרה לשלוחי הבעל אין לך חופה גדולה מזו ע"כ. עוד כתב רש"י אמר להו רב. לתלמידו ובנו. ע"כ. במאי דכתיבנא מובן נמי לשון זה. ועוד יש לומר דהוקשה לו לרש"י ז"ל דהא ואמרי לה חייא בר רב לרב קאמרינן וכיון שכן מאי אמר להו דקאמר בלשון רבים דהא חדא הוה מאן דמותיב או רב הונא או חייא בר רב. ותירץ דכיון דחד הוה בנו וחד הוה תלמידו אף על גב דמאן דמותיב הויא חד תרווייהו הוו שכיחי קמיה דרב ולתרווייהו קא מהדר להו לא תזלו בתר איפכא כנ"ל:
ושמואל אמר לירושתה פי' רש"י ז"ל לירושתה הוא דמהניא מסירה שאם מתה בדרך בעלה יורש נדונייתה דאף על גב דאמרי' אשתו ארוסה מתה אינו יורשה הכא כיון דמסרה אחולי אחיל אב מהשתא מחמת קרוב נשואין אבל לתרומה ולהפרת נדרים שלא בשותפות ולמציאתה דאינה אלא משום איבה ואכתי ליכא למיחש להכי לא מהניא מסרה לחופה ע"כ. והקשו בתוספות דהא תניא לקמן דכיון דיצאה שעה אחת מרשות אב שאינו יכול להפר [וי"ל דנהי דקתני התם שיצאה מרשות אב שאינו יכול להפר] ואפילו בשותפות מכל מקום אין זו ראיה שנכנסה לרשות הבעל להפר שלא בשותפות דאפשר דיצאתה מרשות אב ולרשות בעל לא נכנסה ולענין זנות מודה שמואל דכיון שמסר האב דינה בחנק כדקתני לקמן בהדיא ולא איירי הכא אלא לענין זכיותיה וזכות הבעל. ובתוספות פירשו דשמואל אף לירושתה קאמר ולא מיעט אלא תרומה כסברא דרב והא דנקט ירושתה משום דסבר ירושת הבעל דרבנן והוה ס"ד שלא תפקיע ירושת האב שהיא מן התורה עד שתכנס לחופה קמ"ל ולשון הגמרא מוכיח יותר כפירוש רש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל:
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל. שמואל אמר מסירתה מהני לירושתה שהוא יורשה מעכשיו מה שאין כן מן האירוסין אבל לתרומה לא וכן ליטמא לא מהני מסירה. ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל פי' רש"י ז"ל אבל לתרומה ולהפרת נדרים שלא בשותפות לא מהני המסירה לחופה ולא נהירא דהא מסקינן לקמן מונדר אלמנה וגרושה דהוי כנשואה. ועוד מדגלי קרא גבי זנות ונדרים דהויא כנשואה מנליה לשמואל למימר דבשאר מילי לא הוי כנשואה הילכך נראה דשמואל לא אתיא למעוטי אלא לענין תרומה אבל לענין שאר דברים הוי כנשואה כמו לענין ירושה והאי דנקט ירושתה טפי משאר דברים לרבותא נקט דאף על גב דירושת אשתו לא הויא אלא מדרבנן וס"ד דלא תקון אלא בנשואה ממש וכן למ"ד ירושת אשתו דאורייתא נפקא ליה משארו דס"ד דלא מקריא שארו עד כניסת חופה קמ"ל. וכן ברייתא דקתני בד"א לירושתה אבל לתרומה אינה אוכלת בתרומה רישא לאו דוקא אלא אף ירושתה קאמר אבל סיפא לתרומה דוקא קאמר משום דתרומה איכא למימר טעמא משום סמפון ע"כ. ודע דבפרק ואלו נדרים תנן זה הכלל כל שיצאה לרשות עצמה שעה אחת אינו יכול להפר ואמרינן עלה בגמרא זה הכלל לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל שאין הבעל מפר בקודמין ופרש"י ז"ל לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל ולא הלך הוא עמהם באותה שעה יצאה מרשות האב עד שתגיע לרשות הבעל ויצאה לרשות עצמה ואין הבעל מפר נדריה שאין הבעל מפר בקודמין. ע"כ:
והרב ר' נתן בר יוסף ז"ל תלמידו של הרמב"ן ז"ל בפירושיו על הלכות נדרים שחבר רבו ז"ל כתב וז"ל. הא דאמרינן זה הכלל לאיתויי מסר האב וכו' פי' ונדרה והדר נתגרשה בו ביום והחזירה בו ביום דאינו יכול להפר משום דאינו מפר בקודמין וקשיא לן ואכתי מאי קמ"ל באם נדרה באותו הפרק שמסרה האב לשלוחי הבעל ונתגרשה והחזירה דאינו יכול להפר דאי לאשמעינן דמסירת האב נשואין עושה הא לענין נדרים לא איכפת לן מידי דהא אפילו תימא דאינו עושה נשואין ולא אירוסין אין הבעל מפר מה שנדרה באותו הפרק שמסרה האב לשלוחי הבעל. ויש לומר דרבותא בזה הכלל קמ"ל דמסירת האב נשואין עושה ונפקא מינה שאם נדרה בעודה ארוסה ואחר כך מסר האב לשלוחי הבעל אין הבעל מפר באותו הפרק של מסירה זו מה שנדרה קודם לכן בימי אירוסין דמפר בקודמין מיקרי ואי מסירת האב לא היתה עושה אלא אירוסין ודאי יכול היה הבעל להפר בהדי אב כדין נערה מאורסה דאביה ובעלה מפירין נדריה והאי כלל דקתני לאו אגופה דנתגרשה ואח"כ החזירה אתא אלא למידק מינה הא דאמרן. ואיכא מאן דמפרש דכל שיצאת לרשות עצמה שעה אחת היינו אותה שעה שמסרה האב לשלוחי הבעל שאם נדרה באותו הפרק אין אביה ובעלה מפירין נדריה לפי שיצאת מרשות אביה לגמרי טפי מבימי אירוסין ולכלל נשואין לא באה. ודין זה צ"ע אם הוא אמת דהא לענין מעשה ידיה ומציאתה לגמרי נתרוקנה רשותה לבעל במסירת האב לשלוחי הבעל ומ"ש נדרים ע"כ. ומכל מקום הא משמע מלשון רש"י ז"ל כפירושא בתרא והיינו מה שפירש בשמעתין וכמו שתירץ הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל ולקמן גבי הא דתנא דבי רבי ישמעאל נאריך עוד בזה בס"ד:
ר"ל אמר לכתובתה י"מ דר"ל מוסיף הוא ואף לכתובתה קאמר וי"א דלכתובתה דוקא קאמר ופליג אדשמואל וכן נראה הלשון. הריטב"א ז"ל:
ורש"י ז"ל פי' בלישנא בתרא וז"ל לכתובתה. הוא דמהניא מסירה והשתא קבעי תלמודא למילתיה. ע"כ. פי' לפירושו איכא למידק אמאי אפסיק ביני פלוגתא דאמוראי בהך פירכא דפריך כתובתה מאי וכו' הוה ליה לסיומי כולי פלוגתא דהא רבי יוחנן היינו בר פלוגתיה דר"ל וכיון שכן הוה ליה לאתויי כולי פלוגתא ושוב הוה ליה לפרושי פלוגתייהו:

ודע שהכלל בידינו דכשהיא קושיא אלימתא ואין דברי האמורא או הברייתא מובנים כלל לא שביק לסיומי הברייתא או הפלוגתא עד דפריך עליה וכשאינה קושיא אלימתא כולי האי דדבריו מובנים אלא דאיכא למיפרך עליה שביק לסיומי לכולה ברייתא ושוב קאמר אמר מר וכו'. ושקיל וטרי בה וזה פשוט ומבואר בכמה דוכתי בתלמודא וכיון שכן אי נפרש דר"ל אף לכתובתה קאמר בקל יש לתרץ למילתא דה"ק דשמואל קאמר לירושתה פי' מה שירשה מאביה ואמה או שאר קרוביה כגון נכסי מלוג דזכה בהן ואתא ר"ל לחדותי אף כתובתה פי' נדונייתה שהכניסה לו שאף זה ירית לה בעל דלא תימא דבשלמא מה שירשה ולא הכניסה לו ירית לה בעל וזכה בהם הבעל מאחר שמסר האב לשלוחי הבעל אבל הנדונייא שפסק לה האב לא זכה בהן דלא פסק האב אלא ע"מ שתכנס לחופה ויתחתן בה חתון גמור וכדאמרינן לעיל. ואפילו תימא דאין נראה לו לתלמודא לחלק בהכי כלל דכל מידי דירושה חדא היא מכל מקום לאו קושיא אלימתא היא כולי האי והילכך הוה ליה לסיומי פלוגתיה ולבתר כן הוה ליה למבעי למילתיה מאי הוא. ומיהו אי פירושיה דר"ל דלכתובתה דוקא הוא דמהני מסירה וכדמשמע הלשון כפשטו אין לך לתרץ בהכין כלל דאטו משום חילוקא כל דהוא דמצית למפלוג בינייהו בין שאר ירושות לנדונייא נימא ר"ל דדוקא לכתובה ולא לירושתה הילכך הוי ליה קושיא אלימתא ודברי ר"ל אינם מובנים כלל ולהכי לא שבקי לסיומי פלוגתא והשתא קבעי תלמודא למילתיה כנ"ל. והתוספות ז"ל כתבו דאפשר דר"ל לא מבעיא קאמר ולא אתא למעוטי אלא תרומה אי נמי ממעט נמי ירושה עיין בתוספות ובסמוך אכתוב לשון הרמב"ן והרא"ה ז"ל תלמידו ותראה מה שפירשו ז"ל בהך דר"ל ושמואל:

אמר רבינא לומר כתובתה מאחר מנה פי' עדיין בתולה היא שעדיין לא נכנסה לחופה מ"מ משעת מסירתה וכו'. הרשב"א ז"ל:
הא דתניא הלך האב עם שלוחי הבעל ה"ג בכלהו נוסחי ובהלכות הלך האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר ובסיפא גרסינן מסרו או שהיתה לו ופירשו לה בגמרא דסתמי קתני סתם חצר דידה ללון ואי קשיא לך אכתי טעמא דחצר דידה ללון הוא הא חצר של שניהם סתמא לנשואין והדר אמר חצר דידיה סתמיה לנשואין הא דלאו דידיה אלא חצר של שניהם ללון לא תיקשי דחצר דידיה לאו דוקא וה"ה לחצר של שניהם וטעמא דמילתא דלא נסבי אינשי נשייהו אלא בגו דידהו אבל לא בשלה לגמרי וכ"ש בשל אחרים אבל כיון שיש לו רשות בה נושא בה אשתו וכ"ש בשל שניהם שדעתם מתיישבת לדור שם ולנשואין ואוקימנא תיובתא דכולהו בר משמואל דמדקתני בד"א לירושתה אף על גב דלא מפיק אלא תרומה משמע מכל מקום דלא מהניא מסירה אלא לירושתה והאי דמפיק תרומה סד"א לא גרעה מסירה מהגיע זמן קמ"ל דחופה ממש בעינן וכן פרש"י. תיובתא דכולהו בר משמואל וטובא דכותא בתלמודא. ומיהו נהי דמסירתה אינה מכניסתה לרשות הבעל אלא לירושתה מרשות האב יצאה אף להפרת נדרים כדאמר תנא דבי ר' ישמעאל לקמן ואפשר נמי לומר שכתובתה מאחר מנה וברייתא לא קתני אלא דברים שברשות הבעל וכן נמי שמואל מודה בדר"ל אבל ר"ל הוא דאמר לכתובתה מאחר מנה בלבד ולא לדבר אחר וכן פר"ח ז"ל אבל שאר דבריו בכאן אינם נכונים שהוא גורס הלך האב עם שלוחי הבעל והיתה לה חצר ומסר האב לשלוחי הבעל והיתה לו חצר ואמר תיובתא דכולהו ואף דשמואל ור"ל משום דקתני ונכנסה עמו מכלל דמסירה בלבד לא וק"ל אכתי מאי קושיא לשמואל איהו במסירה דמתני' איירי אי התם מסירה וכניסה לרשות הבעל דשמואל נמי בהכי מתוקמה והא דתנן לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה דאקשינן מינה לרב אסי רשות האב קרי ליה מדלא אכלה בתרומה דכל דלא הויא ברשות הבעל קרי רשות אב ולמסקנא כרב מתרצי לה דמסירה זו היא כניסתה דלא איירינן ברישא במסירות אלא קאמר לעולם אפילו הגיע זמן ברשות האב היא א"נ למסקנא שפיר אתיא דהכי קתני לעולם היא ברשות האב שאין הבעל זוכה במציאה ומעשה ידיה והפרת נדרים ומתחייב במזונות עד שתכנס לחופה וארישא קאי וכל דלא נכנסה לרשות הבעל רשות האב קרי לה כדפרישית ויש נוסחי שכתוב במשנתנו עד שתכנס לרשות הבעל לנישואין. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה תלמידו בזה ר"ל אמר לכתובתה ופרישנא כתובתה מאחר מנה דר"ל ודאי פליגא אדשמואל דר"ל לית ליה דהויא ברשות הבעל אלא לכתובתה בלבד לומר שתהא כתובתה מאחר מנה אבל לא לירושתה אבל דשמואל אפשר דלא פליג אדר"ל אע"ג דאמר לירושתה אפשר דלא פליג לכתובתה דכ"ש הוא אלא לאפוקי מהנך דר"א ודרב והא דמותבינן להו מהברייתא דקתני הלך האב וכו'. או היתה לה חצר בדרך וכו' אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל וכו' או היתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה בד"א לירושה אבל לתרומה אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה תיובתא דכולהו לבר מדשמואל דאילו שמואל לישנא דמתני' אמר לירושתה ודכוותה איכא בתלמודא וכיון דפרישנא בדשמואל דמודה לר"ל דכתובתה מאחר מנה דכיון דאמר לירושתה כל דכן הוא לכתובתה ה"ה נמי במתניתא דכי קתני לירושתה ה"ה לכתובה. ומיהו תיובתא דר"ל לא אמר אלא לכתובתה בלחוד ולא לירושתה ואילו מתניתא קתני בהדיא לירושתה ומיהו הא דאמרינן לירושתה לרשות הבעל הוא דאמרינן דלא נכנסה אלא להכי אבל מרשות אב כיון דקי"ל דיצאה מרשותו להפרה כדקתני בהדיא תנא דבי ר' ישמעאל ה"ה נמי לכל מילי ומרשות האב יצאה אבל לכלל רשות הבעל לא נכנסה אלא לירושתה זהו פרש"י ז"ל אבל ר"ח ז"ל גריס והיתה לה והיתה לו ופירש דתנא דברייתא תרווייהו קא בעי חצר דידיה ומסירה והיינו תיובתא לכולהו ואפילו דשמואל דאפילו שמואל הני תרתי לא בעי דלא בעי אלא מסירה וזה אינו נכון דהא מאי קושיא לשמואל דשמואל אמתניתין קאי והא אמתניתין נמי קשיא דהא במתניתין לא בעינן אלא מסירה אלא מאי אית לך למימר דכי קתני מתניתין מסירה בחצר דידה דשמואל נמי לא קשיא דשמואל אמתניתין קאי כדאמרן אלא עיקר כדפרי' והשתא אתיא שפיר לפום האי גירסא דכתיבנא הא דדייקי הא גופא קשיא אמרת נכנסה עמו ללון טעמא דללון הא סתמא לשם נשואין אפילו בחצר דידה אימא סיפא נכנסה עמו לשם נשואין הא סתמא ללון אפילו בחצר דידיה אבל אי גרסינן איפכא דרישא חצר דידיה וסיפיה חצר דידה כדכתיב במקצת נוסחי מאי קושיא הא שפיר אתיא דברישא הוי חצר דידיה והיינו דבעינן דוקא ללון דמסתמא לא הוי אלא לשם נשואין ובסיפא דהויא חצר דידה בעינן לנשואין הא סתמא ללון דבהא ודאי ליכא למימר ולאתמוהי כדלעיל שפיר אתיא דחצר דידיה עדיף ודאי לנשואין טפי מדידה ואסקינן סתמי קתני וכו'. ומיהו אכתי איכא למידק הא גופא קשיא אמרת רישא חצר דידה סתמא ללון הא של שניהם לנשואין והדר תני סיפא חצר דידיה סתמא לשם נשואין הא של שניהם ללון. ויש לומר דהא ודאי ליכא למימר דכיון דאמרינן דחצר דידה לשם נשואין כ"ש של שניהם דהויא לשם נשואין כיון שהם שותפין כל שכן שדעתן מתרצים לינשא בו וכן כשאמרו דחצר דידה ללון כ"ש חצר של אחרים. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל ה"ג הלך האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון ואוקימנא דסתמא דנכנסה עמו ללון היא דגנאי הוא לו לישא בחצרה וכ"ש בחצר של אחרים אלא בחצרו והאי דקתני ת"ק הלך האב עם שלוחי הבעל אף ע"פ שנכנסה עמו בחצרה ולומר דלא בעינן שלא תזוז ידה מתוך ידו אלא אפילו נכנסה עמו ללון אם היתה חצר שלה כמי שלא נכנסה עמו כלל לשם נשואין אלא ללון לבד אע"פ שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה:
מסר האב לשלוחי הבעל וכו' או שהיתה לו חצר בדרך כלומר אף על פי שעדיין האב או שלוחיו הולכין עמה כיון שנכנסה עמו לחצרו סתמא כניסה לשם נשואין הוא ואף על פי שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה בד"א לירושתה אבל לתרומה אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:

ותיובתא דכולהו פרש"י ז"ל חוץ מדשמואל דשמואל נמי לירושה דוקא קאמר וכיוצא בזו ביש נוחלין גבי המחלק נכסיו על פיו וכו'. תיובתא דכולהו תיובתא לימא תיהוי תיובתא דריש לקיש נמי ואסיקנא דלא ואף על גב דאיירי בה ריש לקיש והרבה כיוצא באלו ודרב נמי דאמר מסירתה לכל חוץ מתרומה הוא תיובתא דהא בברייתא פורט ירושה דוקא ואף על גב דמפיק תרומה לא למימרא דלא מפיק אלא תרומה לחוד אלא לרבותא נקט לה דלא תימא לתרומה הויא מסירה דלא גרעא מהגיע זמן קמ"ל. ואיכא למימר דר"ל נמי לא הוה תיובתיה דברייתא לא מיירי אלא בדברים של בעל אבל במילי דעלמא לא מיירי ושמואל נמי אפשר דס"ל כר"ל אבל ר"ל לית ליה דשמואל דלדידיה לא מהניא מסירתה כלל אלא להא בלחוד אבל לא לדברים שבינו לבין בעלה כלל. וכן פי' ר"ח ז"ל בהא אבל הוא ז"ל פי' דאפילו לשמואל הויא תיובתיה דאיהו ז"ל גריס כו'. וכתב עליו הרמב"ן דמאי קושיא לשמואל וכו'. ע"כ [הרשב"א ז"ל]:
והתוספות ז"ל כתבו וז"ל תיובתא דכולהו לאו דוקא דכולהו אלא להנהו דאמרי אף לתרומה וכענין זה מצינו ביש נוחלין גבי המחלק נכסיו על פיו תיובתא דכולהו לאו דוקא אף על גב דלא הוי תיובתא אלא לחד ע"כ. ולפי מה שכתבו לעיל דר"ל ממעט נמי ירושה הרי אף לר"ל הוי תיובתא וצ"ע:

הא גופא קשיא אמרת נכנסה כו'. ואסיקנא אמר רב אשי סתמי סתמי קתני סתם חצר דידה ללון דגנאי הוא לישאנה בחצר של אחרים שאין לו חלק בה סתם חצר דידיה כלומר שהוא כולו שלו או שיש לו שותפות בו דכולהו חצר שלו מקרי סתמי כמי שנכנסה עמו בפירוש לשם נשואין. ואם תאמר ולדברי המקשה שהיה סבור דנכנסה עמו בפי' לשם נשואין היכי קתני לירושה אבל לא לתרומה דהא אין אחר חופה כלום יש לומר דקסבר דחופה שבדרך אינה מוציאה מידי סמפון דבדרך אינו יכול לבודקה היטב ואף על גב דאסיקנא דמסירתה לא מהניא להכניסה לרשות הבעל אלא לירושתה מיהו להוציאה מרשות אב מהניא אף להפרת נדרים כדתנא דבי רבי ישמעאל בסמוך ודייק לה מונדר אלמנה וגרושה ואף על גב דקתני במתני' האב זכאי בבתו בקדושיה וכו' ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה וקתני בתר הכי לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין לאו למימרא שתהא ברשות האב לכל דבר עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין דהא קתני סיפא מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל אלא מתניתין כללי ופרטי קתני וה"פ לעולם היא ברשות האב כלומר לא יצתה מרשות האב לגמרי עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין דאף על פי שמסרה האב לבעל עדיין רשות האב עליה למעשה ידיה ולקבל את גיטה עד שתכנס לחופה ופעמים שהיא ברשות האב לגמרי ופעמים שאינה ברשותו לגמרי אלא למקצת דברים כיצד הלך האב עם שלוחי כו' הרי היא ברשות האב לגמרי כאילו היא בביתו ואפילו לירושתה ואף על פי שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה ואם מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל לירושתה ועדיין היא ברשות האב למעשה ידיה ולעכבה מלאכול בתרומה. הרשב"א ז"ל:

תנא מסר האב וכו'. הרי זו בחנק אין לפרש דה"ק הרי זו בחנק לפי שהיא כנשואה גמורה דאם כן פליגא אמתניתין דלעיל דקא מותבינן מינה תיובתא להנך אמוראי דדוקא לירושתה אמרו ולהך מתניתא הויא לה כנשואה גמורה דמ"ה הויא בחנק אלא הנכון דלא הויא כנשואה וגם לא כארוסה וה"ק הרי זו בחנק ודינה כדין הנשואה בזה אף על גב דלא הויא כנשואה ממש ולא בסקילה כארוסה ולהכי קא בעי מנא הני מילי ולא בעי מנלן משום דתרתי מילי קא בעי דאי הויא כנשואה ממש אם כן פליגי אמתניתין דבסמוך וכדכתיבנא ועוד למה ליה למפרט הך והא בכלל מאי דתני מתניתין הרי היא ברשות הבעל איכא נמי דהויא בחנק אלא ודאי דה"ק דלא הויא בסקילה כארוסה מעתה בעי מנא הני מילי דלא הוי כנשואה ממש ואפילו הכי הויא בחנק והיינו דלא בעי מנלן אמתניתין אלא אהך ברייתא. ואין לומר דמספקא ליה לתנא אי דיינין לה כנשואה ממש אי כארוסה ולהכי מספיקא תדון בקלה דהיינו חנק. ומעתה תקשי מאי בעי מנא הני מילי דהא מדקתני הרי זו בחנק משמע דמדינא קאמר דהכין משמע לישנא דהרי זו כנ"ל. וכל זה דקדק רש"י בלשונו הקצר והטהור שכתב וז"ל הרי זו בחנק. כנשואה ולא בסקילה כארוסה. ע"כ:
וז"ל במהדורא קמא הרי זו בחנק. שיצאתה מכלל נערה המאורסה משעת מסירה. ע"כ. ועוד מצינן למימר דלהכי בעי מנא הני מילי בלשון רבים ולא בעי מנלן משום דקאי נמי אמתניתין דלעיל דקתני מסר האב וכו' הרי היא ברשות הבעל ונטר למבעי עד הכא משום דמהכא שמעינן דלא לכל מילי הויא ברשותו ומשני מדכתיב לזנות בית אביה מקרי ומיהו רשות הבעל נמי לא אקרי ולקמן נכתוב עוד בזה בס"ד:

ואימא פרט לשנכנסה לחופה וכו'. ואיכא למידק והא מיעוטא דלזנות בית אביה משמע דאתא למעוטי כל היכא דלאו בית אביה וכשמסר האב לשלוחי הבעל לאו בית אביה קרינא ביה. ויש לומר דהא תירצה רש"י ז"ל שכתב וז"ל ואימא פרט לשנכנסה לחופה ולא נבעלה. דייך אם מעטת כגון זו דלא תימא נערה בתולה כתיב גבי סקילה והא אכתי בתולה הואי אבל זו שאף לחופה לא נכנסה לא מיעטה הכתוב ואכתי בית אביה קרינא ביה. ע"כ:
חופה בהדיא כתיב משמע לכאורה דה"ק דכי ממעטינן מאורסה ולא נשואה היינו כניסת חופה דבהכי מקריא נשואה וכל עוד שלא נכנסה לחופה מאורסה מקריא. וקשה דאם כן קשיא קראי אהדדי דמלזנות בית אביה קא ממעטינן מסירה ואילו בהאי קרא לא ממעטינן אלא נשואה דהיינו כניסה לחופה וכל עוד שלא נכנסה לחופה מאורסה מקריא והרי היא בסקילה אלא ודאי דהכי קאמרי' חופה בהדיא כתיבא פי' בלא בעילה דכי ממעטינן ולא נשואה ע"כ היינו בלא בעילה ולאו דהיינו חופה בע"כ דאפשר לומר דבמסירה לחוד מקריא נשואה והכין הוא קושטא דמילתא. ומיהו אי לאו לזנות בית אביה הוה אמינא דייך אם מעטת מקרא דמאורסה כנסה לחופה ולא נבעלה אבל השתא דכתיב לזנות בית אביה ע"כ ממעטינן ולא נשואה היינו אפילו מסורה כנ"ל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל חופה. בלא בעילה דוק ותשכח. ואם תשאל אכתי דילמא לזנות בית אביה אתא למוציא שם רע דכתיב גביה וכולהו קראי אתו לנכנסה לחופה ולא נבעלה תדע דהא רשב"ם ז"ל ס"ל דגבי מוציא שם רע אפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה בסקילה וכמו שכתבו התוספות לעיל וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות איסורי ביאה ואף ע"ג דרש"י ז"ל לא ס"ל הכין מכל מקום אפשר דלהכי אצטריך לזנות בית אביה לאשמועינן דאפילו במוציא שם רע בסקילה. תשובתך דהרמב"ם ז"ל ורשב"ם ז"ל לא ס"ל אלא דחידוש הוא שחדשה תורה כן ומיהו אם אין הדין כן ולא חדשה התורה בזה דבר אין לנו רבותא במוציא שם רע יותר משאר נערה מאורסה דאין סברא לחלק בינייהו כלל אי נמי אכתי איכא לאקשויי כיון דנכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק אפילו במוציא שם רע כ"ש בנערה המאורסה וא"כ למה לי מיעוטא דמאורסה ולא נשואה ומיהו איכא לאקשויי אם כן למה ליה לאהדורי חופה בהדיא כתיב וכי תהיה גו' פי' ולמה לי לזנות בית אביה איפכא הוה ליה לאקשויי כיון דכתיב לזנות בית אביה למה לי מאורסה ולא נשואה והוה ליה לאהדורי בקוצר אמר רבא אמר לי אמי הא כתיב וכי תהיה וגו' והוה מפרישנא דהכי קא פריך דכיון דכתיב לזנות בית אביה למה לי מאורסה ולא נשואה ועוד איכא למידק לשיטת רש"י דמאי קא מהדר רבא דילמא תרתי קראי אצטריכו לנכנסה לחופה ולא נבעלה חדא להיכא דלא הדרא לב"נ וחדא להיכא דהדרא לבי נשא וכמו שפירשו התוספות לקמן בפשט השמועה. ויש לומר דס"ל לרש"י דאיברא דקרא לזנות בית אביה איכא למימר דכל היכא דהדרא בית אביה קרינא בה ומיהו מאי דכתיב מאורסה ולא נשואה במשמע וכיון שהיתה שעה אחת נשואה שוב לאו בת סקילה היא ובהכי מתרצה נמי קושיא אחריתי דלהכי קא מהדר ליה חופה בהדיא כתיבה וכי תהיה וגו' פי' דמקרא דמאורסה ולא נשואה ידעינן דנכנסה לחופה לאו בת סקילה היא ואפילו הדרא לבי נשא ומעתה ע"כ לזנות בית אביה אתיא למסירה ואפשר דלהכי כתב רש"י בהדיא כתיבא דלא בסקילה היא וכי אצטריך האי למסירה כנ"ל דוק ותשכח:

היינו בתולה ולא בעולה. הקשו בתוספות אימא ולא נשואה שנכנסה לחופה ונבעלה שלא כדרכה דאכתי בתולה היא כדאמרינן בפרק קמא דקידושין באו עליה עשרה וכו'. ותירצו בתוספות דקא אמרינן התם דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה. ומיהו הריטב"א כתב שם דהיינו טעמא דכ"ע עושה אותה בעולה שלא כדרכה דכיון דאהניא ביאתו לקנותה אהניא לעשות ביאה גמורה ולדונה כבעולה אבל ביאת אחר לא עביד לה בעולה שלא כדרכה לרבנן ע"כ. משמע דדוקא כשמקדשה בעל בביאה שלא כדרכה הוא דאהניא לעשות ביאה גמורה אבל מאחר שכבר קנאה בעל ונכנסה לחופה ושוב בא עליה שלא כדרכה לא שני לן בין בעל לאחר והתוספות לא שני להו דכל לגבי בעל הויא בעולה אף על גב דהתם בקדושין לא איירי אלא בקניית האשה ע"ש:

בד"ה רב אסי כו' ואור"י דודאי סברא כו' אבל הכא רב אסי מתני' דחקתיה כו' עכ"ל נראה לפרש דבריהם דודאי סברא פשוטה היא כדקאמר סתמא דתלמודא לקמן בלי חולק דא"ב נמי מסר למשנה ראשונה ואי לא הוה הך סברא פשוטה לא הל"ל נמי דא"ב מסר כיון דבלאו הכי מצי לאשכוחי א"ב כדקאמר דקיבל א"ב אלא דרב אסי נדחק הכא למשנה אחרונה להפך הסברא דלשון המשנה דחקתיה הכא דברשות הבעל משמע לגמרי כו' ודו"ק:

בא"ד דא"ב למאן דאמר סמפון ליכא כו' ולמאן דאמר שמא ימזגו איכא כו' עכ"ל ומשנה אחרונה ודאי לא להקל בא ולטעמא דשמא ימזגו ניחא אף למ"ד חוץ מתרומה במסר אבל רב אסי דקאמר אף לתרומה לית ליה אלא טעמא דסמפון ודקאמר נמי לקמן למשנה ראשונה א"ב מסר צ"ל למשנה אחרונה נמי א"ב במסר ודו"ק:

בד"ה ושמואל כו' דמהתם יליף לכל מילי חוץ מתרומה כו' ולא אתי למעוטי אלא תרומה כו' עכ"ל ק"ק דשמואל א"נ ר"ל מה הוסיף אדרב דקאמר נמי הכי מסירתה לכל חוץ מתרומה וק"ל:

גמ' סתם חצר דידי' לנישואין א"ל דיוקא אדיוקא דחצר אחרת שאינו שלו ושלה [דמריש' משמע חצר דידה סתמא ללון הא חצר אחרת סתמא לנישואין ומסיפא משמע חצר דידי' דוקא סתמא לנישואין די"ל חצר דעלמא פשיטא דסתמא ללון דגרע מחצר דידה]. ואין להקשות כיון דסתם חצר שלו לנישואין למה אינה אוכלת בתרומה הא פירש"י בד"ה הא סתמא כו' זוהי כניסת חופתה (פ) דמ"מ לא מיקרי חופה שלימה וכדמסיים בברייתא עד שתכנס לחופה:

ברש"י בד"ה לרשות הבעל לנישואין כלומר כו' דגירסת רש"י היה נמי עד שתכנס לחופה [ר"ל דגריס עד שתכנס לחופה לרשות הבעל לנשואין] זה שכתב כלומר כו'. וכן מוכח ממ"ש בד"ה לעולם וכו' ואוקימנא דהאי לעולם וכו' ש"מ דגריס במשנה לחופה [הגם דבגמ' י"ל לגירסא דלא גריס לחופה דברייתא היא וכמ"ש מהרש"א אבל לשון רש"י ואוקימנא כו' משמע דאמתניתין קאי]:

ברש"י בד"ה מסירתה לכל ליורשה כו' ולכל דבר כו'. חוץ מאכילת תרומה כו' ומשום סימפון כו' לכאורה לכל דבר איש כאשתו לאו דוקא דלהפרת נדרים שלא בשותפות כדין בעל למה כיון דחיישינן לסימפון וק"ל:
בתד"ה רב אסי כו' ועוד דאיתותב כו'. נראה לפי' הקונטרס אין כאן קושיא דנראה דמשום קושיא זו לפירושו פי' לקמן שהקושיא הוא מבד"א לירושה דמשמע לירש דוקא ולהכי פי' תיובתא דכולהו ומפרש נמי בשמואל לירושתה לחודא והשתא בשאר דברים חוץ מתרומה לא תליא מידי במשנה אחרונה [במה דקאמר] עד שתכנס לחופה ואף רב דאמר מסירתה לכל חוץ מתרומה איתותב ואף שסיים בברייתא אבל לתרומה וכו' דיש לדייק בהיפך מדמוציא תרומה לחוד י"ל דלרבותא נקיט תרומה אף שמדאורייתא ארוסה אוכלת בתרומה רבנן גזרו בי' כדלקמן רק תוספות סמכו עצמן בקושייתם אפירושם דלקמן בסמוך בד"ה תיובתא:

בא"ד דודאי סברא הוא וכו'. דכיון דהגמ' קאמר איכא בינייהו למשנה הראשונה א"כ ראינו דסברא פשוטה לתלמודא ולמה ישתנה במשנה אחרונה סברא זו אבל רב אסי מתני' דוחקתו וכו' והשתא באמת האיכא בינייהו [מסר] אינו אמת לרב אסי מכח הכרח המשנה וליכא בינייהו אלא קיבל והלך או הכרח המשנה אפשר דאינו עושה רק שראינו במשנה אחרונה דלית לה סברא זו אבל בתחלה למה נאמר שיסברו נגד הסברא בלא מכריח [וא"כ האיכא בינייהו נשאר קיים במשנה הראשונה]:

בא"ד ועוד אומר ר"י וכו'. ועיין בפיסקא דזו משנה הראשונה לקמן [דקאמר עולא קמייתא שמא ימזגו בתרייתא משום סמפון. ואמאי סובר רב חוץ מתרומה מטעם שמא ימזגו] וי"ל דה"ק קמייתא שמא ימזגו גרידא ואח"כ ראה עוד סברא משום סמפון נמי אבל שמא ימזגו עכ"פ נשאר ג"כ דאין סברא שיקילו במשנה אחרונה במסר ויחמירו בהגיע זמן היפך דמשנה הראשונה והאיכא בינייהו מסר נשאר לפי האמת אף לפי משנה אחרונה:
בתד"ה ושמואל אמר וכו' אלא למעוטי תרומה וכו' ור"ל נמי כו' אלא תרומה כו'. ולפי"ז ס"ל כולהו כרב רק כל אחד נקיט לשונו בפני עצמו ועי' ודו"ק:
בתד"ה תיובתא וכו'. ולפי האי נמי שכתבו לעיל בד"ה ושמואל דאתי למעוטי אף כתובה דר"ל תיובתא נמי דשמואל ודו"ק:

גמרא אמר רב מסירתה לכל כו' ורב אסי כו'. עי' תוי"ט. ומש"כ והרי רב פליג על ר"א כו' אין הלכה כתלמיד במקום הרב כו'. תמוה דהא ריו"ח ור' חנינא ג"כ סוברים כר"א. והכי הל"ל דאין הלכה כר"א משום דאיפרך:

רש"י ד"ה ולא נשאו. או אונס שלו. עי' בריש מכלתין. וכה"פ פסקו כל"ק שם דבאונס אפילו דידיה אינו מעלה לה מזונות:

תד"ה ר"א. ואור"י דודאי סברא הוא דלמשנה אחרונה כו'. כצ"ל:

תד"ה תיובתא. אע"ג דלא הוי תיובתא אלא לחד. ע"ש דתיובתא הוי לר"ד אליבא דריו"ח ולר' אלעזר וכן לרב המנונא ולרב נחמן וצ"ע:

רש"י ד"ה ולא נישאו אוכלת משלו כגון שעיכב החתן או אונס שלו.
תימא הא אמרינן בריש מסכתין דחלה הוא אין מעלה לה מזונות ולאידך לישנא דמספקא ליה, הא גם באונס דידה מספקינן:

גמרא ושמואל אמר לירושתה.
תמוה לי לשיטת רש"י לעיל (דף מז) דהברייתא דכתב לה כסות וכלים מיירי בארוסה א"כ שמואל דפסק לקמן כראב"י, הא ע"כ שמואל פסק כרבנן דר' נתן דהא לר"ל גם בהלכו שלוחי האב זכה דהא אפי' מהאירוסין זכה, וע"כ דס"ל כרבנן דר"נ ואינהו מדמי לדראב"י ומאי מהני מסר הא בדראב"י לא מהני מסר דהא מבעי לן לקמן בפ' אע"פ אפי' בנכנסה לחופה ולא נבעלה מהו מכש"כ במסר דלא מהני וצע"ג, (וראיתי בב"ש סי' ס"א דרוצה לומר דמסר עדיף מחופה והוא תמוה):

מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה וכו'. לא בעי למימר לענין שארי דברי' המוזכרי' במשנה דלעיל ירושתה ומציאתה ומעשי ידי'. דפשיטא דהואיל והגיע הזמן ונאנס ולא נשאה לא יזכה עי"ז בשלה אפי' היא נאנסה דאונס רחמנא פטרי' ולא חייבו רחמנא כמ"ש הש"ך בח"מ סי' כ"א. ומיהו לענין הפרת נדרים פליגי תנאי בהגיע זמן ולא נשאת במס' נדרים ע"ג ע"ב ולא בעי ש"ס למימר דלעולם קאי אהפרת נדרי' למסתם כרבנן התם דא"כ ה"ל סתם ואח"כ מחלוקת ולמ"ד יש סדר למשנה בתרי מסכתא לא יהי' הלכה כהך סתמא אלא כר"א התם ואנן קיי"ל כרבנן דר"א ועפ"י שהאריך בקו' זו. ונ"ל דהיינו דפשיטא לי' לרב אסי דמסירתה נמי לתרומה מדתנן לעולם וקאי אתרומה ועלה קתני הרי היא ברשות הבעל ש"מ אף לתרומה:

מסירתה לכל חוץ מתרומה משום סימפון. אבל בהפרת נדרי' לא איכפת בסימפון. משום דהשתא מיהת על דעתו נודרת. וגדולה מזו אמרו ס"פ יוצא דופן במופלא סמוך לאיש יתומה שנדרה שבעלה מיפר לה מהאי טעמא ע"ש:

ורב אסי אמר אף לתרומה. פירש"י דס"ל טעמא דימזגו והיינו דעת הרמב"ם פ"ו מתרומות הלכה ג' דלמסקנא הטעם משום ימזגו אפי' למשנה אחרונה. ודאמרי' בשלמא לעולא משנה ראשונה משום שמא ימזגו ומשנה אחרונה משום סימפון ע"ד ברור אמרו כן. אבל לעולם משנה אחרונה נמי חששו לימזגו אפי' בייחד לה מקום ועיי' קידושי' י"א ע"א תוס' שם. וראי' ברורה לשיטה זו מברייתא דמייתי בשמעתין הלך האב וכו' ונכנסה עמו לשום נישואי' וכו' אבל לתרומה אין אשה אוכלת בתרומה וכו' והא הכא כבר נכנסה עמו לנישואי' ובדקה בדיקת פנים ולא רק בדיקת חוץ. ואפ"ה אינה אוכלת בתרומה. וע"כ משום חשש מזיגה כיון שעדיין שלוחי האב עמה בדרך ולאידך מ"ד צריכי' לדחוק בזה:

אף לתרומה. מ"ש תוס' מתני' דחקתי' י"ל דדחקתי' למימר דמתני' מיירי במסר אחר שכבר הגיע זמן וכיון דאיכא תרתי הגעת זמן וגם מסירה איכא בדיקה מעליותא טפי ורב לית לי' לחלק בכך. אלא לפ"ז הו"ל לאוקמי ברייתא במסר קודם הגעת זמן:

הא גופא קשי' וכו' הומ"ל דהא סתמא לא מפקינן מהמוחזק ואי קאי כתובה ביד האב תיקום וביד הבעל תיקום. ואי משום מאי אירי' חצר דידי' או דידה הא הכל תלי' באמר לשם נישואי' או לשם לינה. אה"נ אלא אורחי' דמילתא דבחצר דידה מפורש להדי' לשם לינה ובדידי' מפורש להדי' לשם נישואי' עיי' פ"י. ואפשר דדעת הרי"ף והרמב"ם לפרש כן תירוצו של רב אשי סתמי סתמי קתני עיי' וק"ל:

לזנות בית אבי' פרט לשמסר כו'. דאפי' למ"ד מוציא ש"ר נסקלת אפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה. מ"מ ממעטי' מסקילה בבית אבי' אלא בבית הסקילה. ומ"מ מאי דאמרי' חופה בהדי' כתי' צ"ע מה ענין נערה המאורסה למוציא ש"ר ההוא בנערה המאורסה כתי' וזו הוא קו' תוס' לעיל מ"ה ע"א סוף ד"ה אמר רבא:

היינו בתולה ולא בעולה. כ' תוס' דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ומקשים לשיטת הריטב"א דוקא כשקידשה בביאה. אבל קידשה בכסף ואח"כ בא עלי' אינו עושה אותה בעולה שלא כדרכה א"כ תיהדר קו' לדוכתה. ולפענ"ד לק"מ ק' תוס' מעיקרא אלא משום דבעל עושה אותה בעולה והוה ס"ד נהי דיש לה דין בעולה מ"מ לענין קנין לא יועיל כנשואה ממש ואיצטרך קרא להכי. ומשני תוס' כיון דעושה אותה בעולה. א"כ בלא קרא יועיל נמי לענין כל קניני הבעל ולענין חנק. אבל אי נימא דאין הבעל עושה אותה בעולה וכהריטב"א לא עלה על התוס' כלל למוקמי' קרא בהכי טפי משאר נכנסה לחופה ולא נבעלה אטו אי חיבוק ונישוק אצטריך קרא להכי:

גמרא מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה דתנן כו' וכתבו התוס' אע"ג דתנן להדיא לקמן כך דרך התנא לאשמעינן בקיצור. וקשיא לי אכתי מאי דוחקיה דתלמודא גופא לאוקמי האי דיוקא דלעולם לענין תרומה דלא איירי בה כלל בהאי פירקין ולקמן בפ' אע"פ תנינן לה להדיא סתם משנה ואמאי לא מוקי לה בכה"ג גופא לענין הגיע זמן ולא נישאו לענין הפרת נדרים דתנינן לה לעיל בפרקין לענין זכיית האב וזכיית הבעל. ובנדרים פ' נערה דף ע"ג במשנה פליגי בהא מילתא נמי ר' אליעזר ורבנן דר"א אמר הגיע זמן ולא נישאו הבעל מיפר וחכמים אומרים אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו ואיתא נמי התם דרבה סבר דר"א ומשנה ראשונה אמרו דבר א' ואביי דחי לה דתרומה והפרת נדרים לא תליין הא בהא וא"כ לרבה טפי שייך למימר הכא דאתי לאפוקי מתרווייהו. ומיהו עיקר רבותא דמתני' לענין הפרת נדרים דאיירי בפרקין במשנה דלעיל מההיא דהכא. ולאביי לא שייך כלל לומר דדרך התנא לאשמעינן בקיצור לענין תרומה. דהא אכתי לא שמעינן ממתניתין מידי דאיכא לאוקמי דיוקא לענין הפרת נדרים הי מינייהו מפקת זיל הכא קא מדחי ליה וכו' ולכאורה היה נראה דלשון לעולם שייך דוקא בתרומה כיון דאיתא אפילו בבוגרת משא"כ בנדרים. מיהו כבר כתבתי במשנתינו דלקושטא דמילתא איירי לעולם דמתני' לכל מילי דזכייה ואם כן ע"כ בנערה דוקא איירי והדרא קושיא לדוכתיה ואפשר דמשום הפרת נדרים לא הוי איצטריך ליה למיתני לעולם דממילא שמעינן לה מפשטא דמתניתין אפילו אי הוי קתני שהיא ברשות האב עד שתכנס לחופה לגירסת התוספות דהא נדרים נמי בכלל זכיית הבעל דקחשיב במתני' דלעיל דף ל"ח במתניתין דהאב זוכה וקתני ניסת יתר עליו הבעל. מיהו אכתי קשה לשיטת התוספות דקדושין דף י' דהגיע זמן ולא נישאו הוי בכלל עד שתכנס לחופה ע"ש. ואם כן שפיר איצטריך לאשמעינן הכא אפילו לענין הפרת נדרים. וכ"ש דמל' ניסת יתר עליו הבעל דלעיל נמי לא מצינן למעוטי תדע דקתני התם וחייב במזונותיה אף ע"ג דמשהגיע הזמן חייב. ולפי זה צ"ל דאה"נ דסוגיא דהכא אליבא דרבה בפרק נערה המאורסה דתרומה ונדרים הא בהא תליין והא דקאמר הכא לאפוקי ממשנה ראשונה אתרווייהו קאי. ואפ"ה כתבו התוספות שפיר אף ע"ג דתנן בהדיא בפ' אע"פ וכו' כיון דדא ודא אחת היא. ולאביי דהתם אפשר דלעולם דקתני הכא אתא למעוטי נדרים לחוד דאיירי ביה לעיל שהבעל והאב זוכין משא"כ לענין תרומה סמיך אמתניתין דפ' אע"פ כנ"ל ודו"ק. ועדיין צריכין אנו למודעי דלרבה דהתם דאמר משנה ראשונה ור"א אמרו דבר א' לפי פי' הר"ן שם דרבה לא ס"ד טעמא דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת ואם כן ע"כ הוי סובר דלמשנה ראשונה מדאורייתא מיפר לה בעל לחוד שזוכה בה בכמה דברים כמ"ש הר"ן להדיא אלא שלא פי' טעמא דמילתא ולענ"ד נראה בכוונתו דכיון דלמשנה ראשונה דמשעה שנתחייב הבעל במזונותיה מייחד לה דוכתא א"כ שפיר קרינן בה בית אישה וכ"כ רש"י לקמן דף נ"ז דדוכתא מייחד לה ומוציאה מרשות אביה וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית בדף הקודם דלמ"ד מזונות דאורייתא היינו משעה שהגיע הזמן לישא דמהאי שעתא חייב לישא אותה ולקיים שארה כסותה ועונתה ונהי דאתניס לענין עונה אפ"ה קרינן בה בית אישה ולא בית אביה לשום דבר נמצא דלפ"ז א"ש טובא דהא דאמרינן הכא מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה אכולהו מילתא דזכיית הבעל דקתני לעיל קאי דהיינו מציאתה ומעשה ידיה והפרת נדריה דכיון דקרינן בה בית אישה לענין נדרים ממילא דה"ה לענין מעשה ידיה כמ"ש התוספות לעיל דף ל"ט בד"ה הואיל דלאפוקי מרשות אביה ילפינן שפיר מהפרת נדרים וכ"ש לענין מציאתה דמדרבנן. ומ"ש הר"ן שזוכה הבעל למשנה ראשונה בכמה מיני זכיות נראה דכוונתו דלאותן דברים שזוכה האב מטעם שנקראת בית אביה זוכה נמי הבעל בהגיע זמן דקרינן ביה בית אישה. ולא אתי הר"ן לאפוקי אלא מאכילת פירות שאין זוכה האב אלא הבעל תחת פרקונה מתנאי ב"ד ודוקא משעת נשואין ממש והיינו דקתני לעיל ניסת יתר עליו הבעל ואתיא ככ"ע ודוק היטב שהוא כפתור ופרח לשיטת הר"ן אבל לשיטת המפרש לנדרים אין זה מוכרע ואין להאריך יותר ועיין בסמוך:

קונטרס אחרון
ע"ב כתבתי דלמ"ד מזונות דאורייתא היינו משעה שהגיע זמנה לישא דמהאי שעתא דוכתא מייחד לה וקרינן בה בית אישה והיינו טעמא דרבה בנדרים פרק נערה דף ע"ג ע"ב דאמר רבי אלעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר א' מהאי שעתא דאיתחייב במזונות מדאורייתא דכתיב שארה וכסותה ועונתה לא יגרע ואקיחה דאירוסין קאי דומיא דייעוד וכיון דמחייב במזונותיה דוכתא מייחד לה וקרינן בה נמי בית אשה עיין בפנים:

שם אמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה ופרש"י דבתרומה חיישינן לסימפון. ולכאורה קשה אם כן בכל הנך נמי אמאי לא חיישינן לסימפון וכבר הרגיש בזה מ"ז זצ"ל ודוחק לומר דבתרומה שהיא איסור מיתה דוקא חששו למיעוטא דסימפון. דהא בעלמא אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. ונ"ל דסימפון לא שכיח כלל ומשו"ה לענין ירושתה ולטמא לה שכבר מתה סמכינן ארובא כ"ש לענין מעשה ידיה שאם ימצא סימפון יחזיר מה שא"כ בתרומה שאם ימצא בה סימפון נמצא שהיא זרה למפרע בודאי משו"ה חששו טפי. אבל אכתי מהפרת נדרים קשיא ונהי דרש"י ז"ל בד"ה מסירתה לכל השמיט הפרת נדרים מ"מ דוחק לומר דמסירתה לכל לא קאי אהפרת נדרים. והנראה בזה דלענין הפרת נדרים שאני דאפילו אם ימצא בה סימפון לא חל הנדר למפרע דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת אף ע"ג דהכא למשנה אחרונה קיימינן כדפרישית אפילו לענין נדרים ולא מהני בה טעמא דכל הנודרת היינו משום דעל דעת אביה ג"כ נודרת כיון שעדיין לא יצאה מרשות אביה לגמרי לחכמים דנדרים דס"ל דלא קרינן בית אישה משא"כ בנדרים דבהדיא כתיב דע"י מסירה לשלוחי הבעל נקראת בית אישה א"כ י"ל דלכ"ע על דעתו נודרת כן נראה לי:

קונטרס אחרון
בהא דאמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה ופרש"י דחיישינן לסימפון וכתבתי דיש להסתפק בכוונת רש"י לענין נדרים אי שייך נמי חששא דסימפון או שנאמר דכיון דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת שנותן לה מזונות תו ליכא למיחש לסימפון דאף אם ימצא לא חל הנדר למפרע מהאי טעמא דפרישית וצ"ע:

תוספות בד"ה רב אסי אמר אף לתרומה פי' בקונטרס וכו' וקשה לר"י דאפי' עולא וכו' עכ"ל. כבר קדמני מ"ז בס' מג"ש שיש לתמוה על תמיהתו של ר"י ואני מוסיף נופך משלי דהא ודאי לשיטת רש"י לא קשה מידי דאזיל לשיטתו דמפירושו בפ"ק דקדושין נראה דלאוקימתא דרבינא התם דבן בג בג ורבי יהודה בן בתירא מדרבנן פליגי ורבי יהודה בן בתירא לא חש לסימפון מקל וחומר דשפחה כנענית ואפילו הכי מסיק ואומר אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה א"כ משמע להדיא דעד שתכנס לחופה היינו כמשנה אחרונה ואין לפרש הטעם משום סימפון דהא לריב"ב לא חיישינן לסימפון אלא שמא ימזוג כדמסיק הש"ס להדיא התם משום דעולא וע"כ נאמר דלר"י ב"ב לא מהני טעמא דדוכתא מייחד לה לענין תרומה דלא פלוג רבנן וא"ש טפי לפמ"ש בסמוך בשיטת הר"ן דנדרים דף ע"ג דהכי סבר רבה דאמר התם ר"א כמשנה ראשונה והיינו משום דמדאורייתא קרינן בית אביה מטעמא דדוכתא מייחד לה ומש"ה מהני נמי לענין חששא דתרומה דלא חיישינן לשמא ימזוג וא"כ לרבנן דר"א כיון דמדאורייתא לא קרינן בית אביה אע"ג דדוכתא מייחד לה מש"ה נמי לא מהני בתרומה ומש"ה סברי כמשנה אחרונה כל זה מבואר שם בל' הר"ן ע"ש ולפ"ז ר' אסי דהכא נמי ס"ל כרבינא דקדושין וכרבה דנדרים והא דמפרש עולא בפרק אע"פ טעמא דמשנה אחרונה משום סימפון סובר כאוקימתא דר"נ בר"י בפ"ק דקדושין דבן בג בג ור"י ב"ב מדאורייתא פליגי וא"כ שפיר מצינן למימר דהא דמודה ר"י ב"ב דמדרבנן אין אוכלת עד שתכנס לחופה היינו משום טעמא דסימפון ובפ"ק דקדושין אבאר יותר בעז"ה. העולה מזה דצדקו דברי רש"י. וסיוע גדולה מצאתי לדברי בל' ספרי זוטא בפ' קרח דהא דר"י ב"ב דקאמר עד שתכנס לחופה היינו חופה ממש ולא כמ"ש התוס' בפ"ק דקדושין דחופה היינו הגיע זמנה ע"ש בילקוט וכמו שאבאר בפ"ק דקדושין והן הן דברי הרמב"ם ז"ל שכתב להדיא טעמא דמשנה אחרונה משום שמא ימזוג. אמנם מה שהקשה מ"ז זצ"ל אכתי האיך פסק כן דהא איתותב ר' אסי בשמעתין ולדידי לא קשה מידי דהא דאיתותב ר' אסי בשמעתין לאו משום טעמא דתרומה איתותב אלא כולהו אמוראי איתותבו במאי דקאמרי מסירתה לכל והתם קתני בד"א לירושתה לחוד כמ"ש רש"י להדיא בסמוך והוא בבירור ג"כ שיטת הרמב"ם כדאיתא בטור א"ע ואין להאריך. אבל בענין טעמא דתרומה לא איתותב כיון דלאוקימתא דרבינא בפ"ק דקדושין פלוגתא דתנאי היא אי חיישינן משום סימפון או משום שמא ימזוג ומוקי רב אסי מתניתין דהכא כר"י ב"ב ואע"ג דר"י ב"ב נקט ג"כ לתרומה עד שתכנס לחופה מצי למימר התם נמי דמסירתה זו היא כניסתה לחופה ודוק היטב והתמיה קיימת על מ"ז שהניח בקושיא שיטת הרמב"ם ז"ל ועי' עוד בסמוך ולפ"ז ע"כ דקושיית ר"י כאן היינו לפי שיטת התוספות בפ"ק דקדושין דמכח ההיא קושיא דהכא מפרשו התם נמי דעד שתכנס לחופה לאו דוקא אלא הגיע זמן ע"ש וא"כ אזלא ליה כל השקלא וטריא שכתבתי משום דר"י בשיטת עצמו כתב כן אלא דלפ"ז יש ליישב קושית ר"י בע"א ויבואר בסמוך:

קונטרס אחרון
רב אסי אומר אף לתרומה ופירש"י דחיישינן שמא ימזוג והקשו בתוס' כמה קושיות וישבתי לנכון בעזה"י וכתבתי דהרמב"ם ז"ל קאי בהדיא בשיטת רש"י דטעמא דמשנה אחרונה משום שמא ימזוג והבאתי ראייה לדבריהם מלשון הסיפרי דעד שתכנס לחופה היינו חופה ממש וכמו שהארכתי בפנים ובפ"ק דקידושין:

בא"ד וע"כ רב אסי איירי לפי משנה אחרונה דאמתניתין קאי וכו' מדקתני לעולם עכ"ל. ולמאי דפרישית בל' הגמרא אין זה מוכרח דשפיר מצינן למימר דלר' אסי איירי מתני' אפילו למשנה ראשונה והא דקתני לעולם לא אתי למעוטי כלל הכא לענין תרומה דלא איירי מיניה בהאי פירקא אלא בפרק אעפ"י נקט להו בפלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה והא דקתני לעולם למעט הגיע זמן היינו לענין נדרים וכל הנך דמתני' דלעיל דבהנך ודאי סבר תנא דמתניתין כחכמים דנדרים פ' נערה דאין הבעל מיפר בהגיע זמן וממילא דאין זוכה במעשה ידיה ובמציאתה כדפרישית אבל בתרומה ודאי אכלה כיון דלא שייך שמא ימזוג בהגיע זמן למשנה ראשונה ולסימפון דבדיקות פנים נמי לא חששו והא דמוקמי' בשמעתין דיוקא דלעולם לענין תרומה היינו אליבא דרב דאמר מסירתה לכל חוץ מתרומה וכיון דקתני ברישא דמתני' עד שתכנס לחופה לגירסת התוס' ואפילו לגירסת עד שתכנס הא כתבו התוס' לרב האי עד שתכנס ע"כ היינו חופה ממש וא"כ א"א לאוקמי לענין נדרים דהא במסר לחוד סגי ולא בעינן חופה ממש אע"כ דבתרומה איירי והיינו דקאמר רב חוץ מתרומה משא"כ לרב אסי דאית ליה מסירתה זו היא כניסתה לחופה וא"כ אפילו אי גרסינן עד שתכנס לחופה שפיר מצינן לאוקמי לענין נדרים ואינך ולא לתרומה ולעולם כמשנה ראשונה כנ"ל נכון ליישב מיהא שיטת רש"י אף לפי שיטת התוס' דפ"ק דקדושין ודוק היטב. ואין לתמוה עמ"ש דדיוקא דרישא דלעולם לא קאי אתרומה וסיפא דמתני' מוקי לה רב אסי אף לענין תרומה וכמשנה ראשונה דבהא איכא למימר כתירוץ ר"י דודאי סיפא דקתני הרי היא ברשות הבעל משמע דהיינו לגמרי אף לתרומה מה שא"כ רישא דקתני לעולם היא ברשות האב לא משמע דאיירי נמי לענין תרומה דלענין תרומה לאו ברשות האב תליא מילתא דאפי' יתומה שאין לה אב ובוגרת נמי אוכלין בשביל עצמם ואפילו אלמנה מן הנשואין באין לה זרע כנ"ל. ובמאי דפרישית נתיישב ג"כ דהא דאמר רב אסי אף לתרומה פרש"י דס"ל טעמא דמתני' משום שמא ימזוג א"כ תקשי הא דקתני סיפא הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות אב ומשמע דאפי' לענין תרומה ואמאי הא ליכא למיחש בכה"ג לשמא ימזוג כדפרש"י לקמן פ' אעפ"י ובפ"ק דקדושין ולמאי דפרישית א"ש דדוקא היכא דקתני הרי היא ברשות הבעל הוי לרב אסי תרומה נמי בכלל משא"כ היכא דקתני הרי היא ברשות אב לא איירי מתרומה כיון דלאו ברשות אב תליא מילתא דתרומה ודוק היטב:

בא"ד ועוד דאיתותב מברייתא דבסמוך ולא משני ההיא כמשנה אחרונה עכ"ל. ולפמ"ש בהא נמי לק"מ לשיטת רש"י בסמוך דמשמע דבלא"ה איתותב ר' אסי וכולהו אמוראי היינו במאי דקאמרי מסירתה לכל והתם קתני בד"א לירושתה ומשמע דירושתה דוקא וכמ"ש רש"י להדיא דהוי תיובתיה דכולהו וכמו שאפרש בסמוך וע"כ דקושיית ר"י בכל זה הדבור לק"מ לשיטת רש"י אלא דר"י ז"ל לפי שיטתו דס"ל כשיטת התוס' בסמוך בד"ה ושמואל אמר וס"ל נמי כשיטת התוס' דפ"ק דקדושין ומש"ה הוצרך לפרש מילתא דר' אסי בענין אחר:

בא"ד ואור"י דודאי דמצי לפרש וכו' שמא ימזוג עכ"ל. ולענ"ד יש לתמוה טובא דא"כ הא דאמרינן נמי האי איכא בינייהו בפ' קמא דקדושין באוקימתא דרבינא בפלוגתא דבן בג בג ור"י ב"ב מפרש ג"כ איפכא דלסימפון ליכא למיחש ולשמא ימזוג איכא למיחש נמצא דלר"י ב"ב בקיבל מסר והלך בכולהו אינה אוכלת ולבן בג בג אוכלת. והתם בעיקר פלוגתא דבן בג בג ור"י ב"ב מבואר להדיא איפכא דר"י ב"ב לקולא בענין אכילת תרומה דהא שלח לו בן בג בג שמעתי שאתה אומר ארוסה אוכלת בתרומה ויש ליישב דהתם סבר בן בג בג מעיקרא דר"י ב"ב מתיר בהגיע זמן ואיהו אוסר דחייש נמי לסימפון וס"ל בדיקת חוץ לא שמה בדיקה וקאמר ליה ר"י ב"ב אה"נ דלא חיישינן לסימפון כלל אלא לשמא ימזוג לחוד וא"כ בהגיע זמן מיהו לדידי אוכלת כנ"ל בשיטת ר"י ואין להאריך כאן יותר:

גמרא אמ' להו רב לא תיזלו בתר איפכא יכול לשנויי מסירתה זו היא כניסתה לחופה. לפרש"י א"ש בפשיטות דנהי דלטעמא דרב דס"ל משום סימפון מסירה גריעה מחופה אבל לטעמא דרב אסי דלא חייש כלל לסימפון אלא לשמא ימזוג א"כ אדרבה מסירה עדיפא מחופה דבמסר לא שייך כלל שמא ימזוג משא"כ בחופה זימנין שהחופה בבית אביה והיינו דקאמר לא תיזלו בתר איפכא וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דלמסקנא דמסירה זו היא כניסה לחופה איירי מתני' כמשנה ראשונה דלא חיישינן כלל לסימפון לרב אסי. אבל לפירוש ר"י בתירוצו הראשון דלר' אסי נמי מסברא במסר שייך טפי חששא דסימפון מבהגיע זמן וכיון דקתני רישא דאפילו בהגיע זמן חיישינן לסימפון האיך יכול לשנויי דמסירתה זו היא כניסתה לחופה דהא וודאי ליתא לפי הסברא וצ"ע:

רש"י בד"ה לירושתה וכו' דאע"ג דאמר מר וכו' הכא כיון דמסרה אחולי אחיל עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי מהני הכא ענין מחילה בירושה דאתי ממילא. מיהו רש"י ז"ל נזהר מזה וכתב שאם מתה בדרך בעל יורש נדוניא משמע לענין נדוניא קאמר דיורשה כיון שכבר הגיע ליד הבעל ואיהו נמי שייך בה דהא אפילו מן האירוסין סבר ר' נתן לעיל דף מ"ז דהבעל יורש דברים הללו לפי שיטת רש"י שם כמ"ש וא"כ שייך שפיר ביה לשון מחילה:

בא"ד אבל לתרומה ולהפרת נדריה שלא בשותפות ולמציאתה וכו' לא מהני מסירה כחופה עכ"ל. ואע"ג דלענין הפרת נדרים אמרינן לקמן בשמעתין דכבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל ומשמע דליכא מאן דפליג נראה דהיינו דוקא לענין שיצאה מרשות האב דתו לא קרינן בה בית אביה כיון שכבר מסרה מרשותו וסילק ממנה כל זכותו. משא"כ לענין שיפר הבעל לחוד סבר שמואל דלא מצי מיפר דאכתי לא קרינן בה בית אישה דכל כמה דלא כניס לה ממש לביתו לאו ביתו היא ותדע דהא בחופה דעדיפא ממסירה לרשות הבעל אפ"ה לשיטת הרמב"ם ז"ל לא מיקרי חופה עד דחזיא לביאה כ"ש במסירה להשלוחים דאפשר לכ"ע לא מהני אלא להוציאה מרשות האב לחוד והדברים ברורים לשיטת רש"י וכן הסכימו רוב הפוסקים כדאיתא בא"ע סימן נו"ן ע"ש בס' ב"ש שהרגיש ג"כ בכל זה ולענ"ד נראה שכן שיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל שהביאו להלכה ברייתא דבסמוך כפשטא דקתני בה בד"א לירושתה משמע דוקא לירושה לחוד וכמו שאבאר בסמוך ולקמן בלשון רש"י בברייתא דתנא דבי ר' ישמעאל ע"ש וכ"כ מ"ז זצ"ל:

בגמרא ר"ל אמר לכתובתה כו' אמר רבינא לומר כתובתה מאחר מנה. ולמאי דקי"ל דאין כתובה לארוסה הו"מ למימר דלכתובה היינו לענין זה שאם מת הבעל לאחר שמסרה האב לו או לשלוחו נוטלת כתובתה אלא משום דאיבעיא דלא איפשטא היא בספ"ק דב"מ אי יש כתובה לארוסה או לא מש"ה לא ניחא ליה לאוקמי מימרא דר"ל בהכי ועוד י"ל דלמאן דס"ל אין כתובה לארוסה לא מהני בה מסירה לחופה כיון דלר"ל לא מהני בעלמא ומה"ט נמי לא מצי לאוקמי לענין תוספת כתובה דהא בריש פרק אע"פ בפלוגתא דר"א ב"ע ורבנן אפילו בנכנסה לחופה ולא נבעלה מיבעי' לן אליבא דר"א ב"ע כנ"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון
רש"י בד"ה לירושתה אבל לתרומה ולהפרת נדרים כו'. וכתבתי מילתא בטעמא דנהי דמסירה לחופה מהני לענין דלא קרינן בה בית אביה אפ"ה לא קרינן בה בית אישה ובאמת דהסכמת כל הפוסקים בזה כשיטת רש"י כמבואר בטור ובש"ע א"ע סי' צ"ו. ושם כתבתי ג"כ דלשיטה זו נתיישב לי היטב מה שהניח מורי זקיני ז"ל בקושיא אמאי מסקינן הכא לדרב אשי בתיובתא ולא מוקי לברייתא כתנאי וכאוקימתא דרבינא דפ"ק דקידושין ולמאי דפרישית לא קשה מידי כמ"ש בפנים:

שם מיתיבי הלך האב וכו' בד"א לירושתה ופרש"י להא מילתא לחודא הוא דהוי נשואין והיינו נמי כדפי' לעיל במימרא דשמואל ולפ"ז הא דקאמר בד"א לירושתה דוקא והא דקתני סיפא אבל לתרומה לאו דוקא אלא לרבותא נקט דאע"ג דמדאורייתא ארוסה אוכלת בתרומה וליכא אלא חומרא דרבנן אפ"ה החמירו נמי אפילו במסר אי משום סימפון אי משום שמא ימזוג. ולפ"ז כ"ש בהנך הפרת נדרים ולטמא לה ולמעשה ידיה דמדאורייתא לא מיקרי בית אישה אלא דוקא לענין ירושתה לחוד מטעמא דאחולי אחיל האב והשתא א"ש הא דקאמר תיובתא דכולהו ובזה נתיישב נמי מה שהניח מ"ז זצ"ל בקושיא וצ"ע אמאי מסיק הכא מילתא דרב אסי בתיובתא דהא לאוקימתא דרבינא בפ"ק דקדושין ר"י ב"ב סבר להדיא כרב אסי דכשמסר אוכלת בתרומה כיון דלא חייש לסימפון. ולפי שטתו שהקשה כן בשיטת רש"י יש להקשות יותר דכ"ש אי קאי סוגיא דהכא דלא כרבינא דפ"ק דקדושין אלא כאוקימתא דרב נחמן ב"י התם כ"ש דלק"מ דהא לר"נ ב"י פליגי תנאי אי ארוסה אוכלת מדאורייתא או לא א"כ שפיר מצינן לאוקמי דהאי ברייתא דהכא סברה דארוסה אינה אוכלת דלא מיקרי קנין כספו אלא דוקא נשואה דכתיב כל טהור בביתך. ומש"ה לא מהני בה נמי מסירה כי היכי דלא מהני לענין נדרים ואינך לשיטת רש"י משא"כ רב אסי גופא ס"ל דארוסה אוכלת בתרומה דהכי הילכתא ומש"ה מוקי למתני' דמסירתה אף לתרומה כיון דליכא למיחש השתא לשמא ימזוג. אלא דבאמת לפי שיטת רש"י לא איתותב רב אסי כלל מסיפא דברייתא דקתני אבל לתרומה אמאי דקאמר רב אסי אף לתרומה אלא רב אסי נמי איתותב מרישא דברייתא דקתני בד"א לירושתה משמע דוקא לירושתה ולא לשאר דברים ותיובתא לרב אסי ולכולהו אמוראי דאמרי מסירתה לכל זה נ"ל ברור בשיטת רש"י והתמיה קיימת על מ"ז זצ"ל דנחית לכל הסברות שכתבתי וא"כ אין מקום לקושייתו ודו"ק:

ברש"י בד"ה בד"א שמסירתה לשלוחים הוי נשואין עכ"ל. לכאורה נראה מכוונתו דהאי בד"א דוקא אמסירה לשלוחים קאי משא"כ לענין אם היה לו חצר בדרך ונכנסה לשם נשואין דינו כחופה וקונה בכל דבר כנשואה גמורה וכ"כ הבית שמואל בא"ע סי' נ"ו ע"ש אלא דלענ"ד לשון הברייתא לא משמע כן דכיון דבחדא בבא לגמרי נקיט להו מסירה לשלוחי הבעל והיה לו חצר בדרך משמע דשווין לגמרי ועוד דקתני בד"א אדסמיך ליה שהיה לו חצר בדרך. ועוד מסתימת לשון הרי"ף והרא"ש שהביאו הברייתא כפשטא משמע דאין לחלק בזה וכן מבואר להדיא מל' הטוא"ע והש"ע שהביאו להדיא הנך תרתי בהדי הדדי ודיני חופה בפני עצמו בסי' אחר ומשמע להדיא דהיה לו חצר בדרך אע"פ שנכנסה לנשואין לא הוי כחופה אלא כמסירה לבעל ולא מיקרי חופה אלא מקום מיוחד לנשואין כדאיתא בא"ע חלוקי דיעות בכמה דוכתי ואף לשיטת הרמב"ם דחופה היינו ייחוד לשם נשואין מ"מ הא כתב להדיא עד שיביאנה לביתו ויפרישנה לו וכתב שם הב"ש גופא בסי' נ"ו דלאפוקי אם הביאו דרך עראי לביתו אע"ג שבא עליה לא מיקרי נשואה גמורה. וא"כ אין לך דרך עראי יותר מזה שהיה לו חצר בדרך ובלא כתובה ובלא ברכה דלכ"ע לא מיקרי חופה ודברי הב"ש צ"ע. ולפ"ז מל' רש"י נמי אין הכרע דעיקר כוונתו כאן דקאי מיהו האי בד"א לירושתה נמי אמסירה לשלוחים דעלה קיימין דמיניה הוי תיובתא דכולהו וכדפרישית ודוק היטב ועיין בסמוך גבי הא גופא קשיא:

קונטרס אחרון
ברש"י בד"ה בד"א שמסירתה לשלוחין הוי נישואין. וכתבתי בזה דאף ע"ג דמלשון רש"י משמע דמחלק בין מסירה לשלוחין ובין נכנס עמה לחצר בדרך דנכנסה לחצר הוי כנשואה גמורה לכל דבר וכ"כ הב"ש סי' נ"ו אלא דאפ"ה נלע"ד דמלשון הברייתא משמע דמסירה לשלוחין והיה לה חצר בדרך שוין וכתבתי שכן נראה מסתימת לשון הרי"ף והרא"ש ז"ל. אמנם אח"ז עיינתי בלשון תשובת הרא"ש ז"ל שהביא הב"י דמשמע כהב"ש ועכ"ז עדיין צ"ע מהראיה שכתבתי בפנים:

בתוספות בד"ה תיובתא דכולהו לאו דוקא דכולהו אלא להנהו דאמרי אף לתרומה עכ"ל. וכתבו כן לפי שיטתם בסמוך בד"ה ושמואל אמר דירושתה לאו דוקא אלא לכל מילי וא"כ האי לירושתה דברייתא נמי ע"כ הכי הוא דהא להפרת נדרים ילפינן מקרא למאי דלא נחתו לחלק בין רשות האב לרשות הבעל כמו שחלקתי בשיטת רש"י אלא דלפי זה קשיא לשיטת התוס' מה שהקשה מ"ז ז"ל בשיטת רש"י במאי דקאמר תיובתא להנך דאמרי אף לתרומה ואמאי אסקו בתיובתא הא מצי למימר כאוקימתא דרבינא בפ"ק קמא דקדושין דריב"ב לא חייש לסימפון כלל וא"כ סברי כריב"ב דכשמסר אוכלת בתרומה אלא דלשיטת התוספות לק"מ דקאי הכא בשיטת ר"י דלעיל בד"ה רב אסי דלמשנה אחרונה ודאי הטעם משום סימפון וכיון דלשיטת התוספת מתני' דידן ע"כ למשנה אחרונה איירי לכ"ע מדקתני לעולם וא"כ ע"כ חייש תנא דמתני' לסימפון אלא דרב אסי והנהו אמוראי דקיימי בשיטתם סברי דבמסר לא שייך סימפון ובהא ודאי הוי תיובתא גמורה מהאי ברייתא דמסר לא אכלה ואמאי הא לכ"ע לא שייך במסר שמא ימזוג אע"כ דתנא דברייתא סבר דבמסר שייך סימפון וקשיא להנך אמוראי וכ"ש דלא שייך למימר דרב אסי מוקי להאי ברייתא כאוקימתא דרב נחמן בפ"ק דקדושין דאיכא תנא דסבר דארוסה אינה אוכלת מדאורייתא דהא אכתי קשה אמאי סבר תנא דברייתא דמסר אינה אוכלת הא מסר מהני לכל דבר מדאורייתא לשיטת התוס' והיינו דמסקינן בתיובתא. העולה מתוך מה שכתבתי דבכל הסוגיא זו פרש"י לשיטתו והתוס' לשיטתייהו ויצא לנו מבואר דמ"ש ר"י ז"ל לעיל בד"ה רב אסי ונדחק לפרש וכן בפ"ק דקדושין הוצרך לדחוק דעד שתכנס לחופה לאו דוקא לאו משום האי קושיא לחוד דמסברא דנפשיה פשיטא ליה לר"י דטעמא דמשנה אחרונה לאו משום שמא ימזוג אלא משום סימפון דבהא איכא לשנויי כדשנינן אלא דר"י ז"ל הכריח כן מסוגיא דשמעתין גופא דמסקינן תיובתא דכולהו תיובתא ולשיטתו א"א לפרש האי תיובתא לענין מאי דס"ל מסירתה לכל דהא תנא דברייתא נמי סבר דמסירה לכל דירושתה לאו דוקא כדפשיטא ליה מהפרת נדרים אע"כ דתיובתא קאי לענין תרומה לחוד וא"כ אמאי לא מוקי הנהו אמוראי כאוקימתא דרבינא דריב"ב קאמר כוותיה דלא חיישינן לסימפון ומוקי למתני' דידן נמי כריב"ב ומש"ה קאמרי אף לתרומה אע"כ דפשיטא ליה לתלמודא דתנא דידן דמתני' ודאי חייש לסימפון כיון דמתני' ע"כ כמשנה אחרונה מדקתני לעולם לאפוקי הגיע זמן אע"ג דלא שייך שמא ימזוג וע"כ משום סימפון ומקשה שפיר נמצא דסברת ר"י לפי שיטתו מוכרח מסוגיא דשמעתין ומש"ה הוצרך לידחק כאן ובפ"ק דקדושין אבל לשיטת רש"י אין צורך לכל זה כמו שפירשתי יפה יפה ואלו ואלו דברי אלקים חיים ודו"ק היטב כי דברי נכונים וברורים בעזה"י:

גמרא הא גופא קשיא אמרת נכנסה עמו ללון טעמא דללון הא סתמא לנשואין אימא סיפא וכו' ויש לדקדק דמאי קושיא דלמא הא דקתני רישא ללון היינו משום דקתני אע"פ שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה ובהא דייקינן שפיר טעמא דללון אבל סתמא בעלה יורשה דמהימן לומר שנכנסה עמו לשם נשואין כיון שהוא מוחזק וטוען ברי משא"כ בסיפא תני נכנסה עמו לנשואין דבהא אע"פ שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה אבל בסתמא אביה יורשה דכיון שהאב מוחזק לא מהימן הבעל לומר שנכנס עמה לנשואין דאע"ג שהוא טוען ברי והאב שמא אפ"ה קי"ל המע"ה. ולמאי דפרישית בשיטת רש"י א"ש דכיון דהא דקתני בד"א לירושתה היינו להאי לחוד. דלכל מילי לא מהני מסירה כי חופה אלא דוקא לירושתה מטעמא דאחולי אחיל אב לגביה א"כ לא תליא מידי בטענת ברי של הבעל אלא הכל תלוי בדעת האב וא"כ דייקינן שפיר כיון דקתני רישא ללון משמע הא סתמא הוי לנשואין דמה"ט מחיל האב לגביה כיון דאיכא קירוב הדעת דנשואין דמכיון שהאב יודע שנכנס עמה לחצר מסתמא דעתיה אנשואין וא"כ קשיא סיפא דקתני לנשואין משמע דדוקא כשהאב יודע שנכנסה בפירוש לשם נשואין מחיל לגביה אבל בסתמא לא מחיל ואף לסברת הב"ש שכתבתי בסמוך דבחצר דידיה וכנסה לנשואין הוי חופה גמורה היינו למסקנת התרצן דנחית לחלק בין חצר דידיה לחצר דידה מה שאין כן לסברת המקשה דלא נחית לחלק בכך ואם כן על כרחך לא הוי כחופה דומיא דחצר דידה אלא כמסירה בעלמא ומשום טעמא דמחילה וא"כ מקשה שפיר כנ"ל נכון. ובהא נתיישב היטב דהא דמקשה הא גופא קשיא לאו אגופא דברייתא מקשה דא"כ הו"ל למימר אמר מר אלא עיקר הקושיא לבתר דמסקינן בתיובתא והיינו ע"כ משום דמפרשינן האי בד"א לירושתה דוקא ומטעם מחילה כמבואר בשיטת רש"י א"כ מקשה שפיר מיהו לשיטת התוס' דהאי בד"א לירושתה לאו דוקא אלא לכל מילי הוי כנשואה גמורה הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה הא גופא קשיא הא איכא לשנויי כדשנינא וצ"ע ודו"ק:

שם תנא מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק מנא ה"מ. ואף ע"ג דבסמוך ילפינן מברייתא דתנא דבי ר"י לענין נדרים יצאה מרשות האב אפ"ה לית לן למילף מיניה לענין חנק דדוקא לענין זכיית האב שייך למילף מנדרים אפילו ממון מאיסורא כדפרישית לעיל דף ל"ט וכמ"ש התוס' שם בד"ה הואיל משא"כ לענין חנק וסקילה ודאי צריך קרא דאפילו יתומה בסקילה כמ"ש התוס' בסמוך:

שם מאורסה ולא נשואה וכו' אילימא ולא נשואה ממש היינו בתולה ולא בעולה. ולכאורה יש לתמוה דבלא"ה מאי ס"ד דנשואה ממש הא בהדיא כתיב בה דבחנק תו קשיא מנ"ל למידרש כלל מאורסה לדיוקא הא איצטריך לגופא לאשמעינן דנערה המאורסה בסקילה דלא תימא אפילו פנויה במשמע ונלע"ד דהא דדייקינן מאורסה ולא נשואה לא איצטריך למעט היכא שהיא נשואה עכשיו כשזינתה אלא דאתא למעט אפילו כשכבר היתה נשואה קודם שנתקדשה לזה ודייקינן לה שפיר מדכתיב מאורסה לאיש ולא כתיב ארוסה לאיש אע"כ דה"ק דמעולם לא היתה כ"א מאורסה ולא היה עליה שם נשואה כלל כנ"ל נכון וכבר כתבתי בזה לעיל בדף מ"ה בל' התוספות בד"ה אמר רבא דלשיטת הרשב"ם והרמב"ם שם הא דממעטינן נמי הכא נכנסה לחופה ולא נבעלה ומסר האב לשלוחי הבעל כולה איירי בכה"ג שלא מסרה האב לבעל קודם שנתקדשה לזה ובזה נתיישב' קושיית התוס' ע"ש ודו"ק:

מתניתין מסר האב לשלוחי הבעל. נראה הא דנקט שלוחי הבעל בלשון רבים משום דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים. וקי"ל הן הן שלוחיו הן הן עדיו א"כ אותן השלוחים הן הן עדי השליחות עצמן אבל בשליח אחד אפילו אם יעשה השליח בפני עדים וגם האב ימסור אותה לשליח בפני ב' עדים אפ"ה לא מהני דה"ל חצי דבר. כמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ג ע"ב לענין שליח קבלה וכן כתב המרדכי בריש גיטין לענין שליח הולכה דאי לאו שהגט שחתום בשני עדים הוא ביד השליח ה"ל חצי דבר ואפילו לרבנן דר"ע לא מהני כמ"ש התוס' במרובה דף ע" ע"ב. אבל בשנים הן הן שלוחיו הן הן עדיו וה"ל כולה דבר ולכאורה בסיפא מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל קשיא דה"ל חצי דבר. ודוחק לומר שהעידו שלוחי האב לפני ב"ד כשפגעו בשלוחי הבעל ואז שלוחי הבעל אינם צריכים לעידי האב וה"ל כולה דבר. וצ"ל דשליח נעשה עד ועד נעשה דיין וחשיב כבית דין כמו לענין שליח גט כדאיתא בריש גיטין לענין בפני נכתב. אלא דלכאורה קשה דהא הכא הוי כמה מילי דאורייתא ובדאורייתא אין עד נעשה דיין. מיהו לפמ"ש התוס' לעיל דף כ"א ע"ב דיש מפרשים הטעם משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה יש לומר דהכא כיון דקי"ל אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה אמרינן נמי עד נעשה דיין אלא שהתוס' שם דחו זה הטעם. וצ"ל שהיה שם בית דין או שלוחי' יותר משנים דאפילו בדאורייתא קי"ל דעד הרואה נעשה דיין. מיהו נראה עיקר דדבר זה תלינן בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפ"ג מהלכות קידושין ובאה"ע סימן ל"ה אם שליח הולכה דקידושין צריך עדים ואפשר דאף הראב"ד דס"ל דצריך עדים היינו דוקא בשליח הולכה דקידושין דאיכא חיובא לאחריני כמ"ש שם. אבל בנשואין כיון דכבר אסורה משעת קידושין לכ"ע לא בעינן עדים כלל על השליחות אם שניהם מודים. וצ"ע:

תוס' ד"ה לעולם היא ברשות האב וכו' אם כן הוי תיובתא דרב וכו'. משמע דהאי דמקשה רב הונא לרב אסי מיניה לקמן דתני בהדיא עד שתכנס לחופה המ"ל דברייתא היא אלא דקשיא להו דמתניתין משמע איפכא ואפשר ליישב הגירסא והוא דיש לומר דמודה רב היכא דאיכא תרתי שהגיע זמן ואח"כ מסרה מטעם שיבואר לקמן בסוגיא וא"כ מתניתין דקתני לעולם דהיינו אפילו הגיע זמן כדמפרש בגמרא שפיר קאמר במתניתין דאם מסרה אח"כ אוכלת בתרומה אף דבברייתא נמי נקט לעולם דמשמע לכאורה אפילו הגיע זמן כדמפרש הש"ס למתניתין ואפילו הכי מדייק מיניה עד שתכנס לחופה לאפוקי מסר. נראה דיש לומר דאדרבא מזה ראיה. דהא קשה דה"ל להש"ס לפרש אליבא דרב לעולם לאפוקי מסר וצ"ל בדוחק דהסוגיא אזלא אליבא דר' אסי. ויותר נראה משום דבמתניתין הגירסא עד שתכנס לרשות הבעל דמשמע מסר. ע"כ צ"ל לאפוקי הגעת זמן אפילו לרב אבל בברייתא דתני עד שתכנס לחופה יש לומר דלעולם אתי לאפוקי מסר בלא הגעת זמן. אבל הגיע זמן ואח"כ מסר מודה רב דאוכלת בתרומה ועיין לקמן. ודוק:

רב אסי אמר אף לתרומה וכו' פירש"י דקסבר טעמא שמא ימזגו וכו'. נלע"ד דיש ליישב קושית התוס' על רש"י ז"ל דיש לומר דהא דקאמרינן לקמן דף נ"ח ע"א דאיכא בינייהו מסר הוא אף למשנה אחרונה דומיא דקאמר שם דאיכא בינייהו קבל דהוא אף למשנה אחרונה. ותו דבאמת לא שייך איכא בינייהו למשנה ראשונה דמה דהוי הוי וכ"ש בריש קידושין דף י' דקאמר שם מאי בינייהו בין ר' יהודה בן בתירא דיליף בק"ו משפחה כנענית דלא חיישינן לסימפון ובין בן בג בג דס"ל סימפון בעבדים ליכא ומשני איכא בינייהו קבל מסר והלך. דדוחק לפרש מסר והלך דיהיו מחולקים לפי משנה ראשונה ועיין שם בתוס.' ונראה דיש לומר דמסתמא אף במסר ליכא אלא בדיקת חוץ כיון דאכתי לא נתיחד עמה וכיון דלמ"ד משום סימפון במשנה ראשונה צ"ל דמשהגיע זמן בדק לה בדיקת חוץ ואח"כ במשנה אחרונה דאסרו משום דס"ל דבדיקת חוץ לא שמיה בדיקה. א"כ ממילא דאפילו במסר חיישינן לסימפון אבל למ"ד שמא ימזגו אינו צריך לומר כלל דאיכא שום בדיקה בהגעת זמן אלא דלמשנה ראשונה לא הוי חיישינן כלל לסימפון. א"כ יש לומר במסר כיון דאיכא בדיקת חוץ שמיה בדיקה והיינו טעמא דר' אסי ובקידושין א"ש טפי דודאי לא נחלקו בעבדים בהא דקאמר דלא שייך במומין שבגלוי סימפון. כדקאמר שם טעמא הא קחזי ליה. אלא דנחלקו במומין שבסתר דרבי יהודה בן בתירא ס"ל דאף במומין שבסתר איכא קפידא בעבדים דהא אמרינן לעיל דאפילו בין שפחה בתולה לבעולה איכא נ"מ דשמין הפגם כמה אדם נותן בין שפחה בתולה לבעולה ליחדה לעבדו. א"כ בכה"ג איכא למימר בכל מומין שבסתר. אלא ע"כ דלא חיישינן למומין שבסתר ויליף מזה בארוסה דבדיקית חוץ שמיה בדיקה. וס"ל דבמשנה אחרונה לא אסרו אלא משום דליכא בהגיע זמן אפילו בדיקת חוץ. א"כ ממילא במסר דאיכא בדיקת חוץ שפיר איכא בינייהו דלריב"ב אוכלת אפילו למשנה אחרונה דלמומין שבסתר לא חיישינן דיליף בק"ו משפחה כנענית. ובהא ניחא הא דקאמרינן לקמן דף נ"ח ע"ב מר סבר בדיקת חוץ שמיה בדיקה דדחיק מאוד לפרש מר סבר היינו משנה ראשונה ולפמ"ש יש לומר דהיינו עולא למשנה אחרונה ס"ל בדיקת חוץ שמיה בדיקה ומר סבר היינו רב שמואל בר רב יהודה ס"ל ברישא משום סימפון ע"כ דלמשנה אחרונה בדיקת חוץ לא שמיה בדיקה. ודוק:

מיהו הא דקאמרינן שם איכא בינייהו בהלך ע"כ צריך לומר דלמשנה ראשונה קאמר. דהא אף לר' אסי דקאמר אף לתרומה נקט במתניתין דידן בהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל דאינה אוכלת בתרומה. אך יש לומר כמ"ש בספר פני יהושע דסיפא דמתניתין לא מיירי לענין תרומה דלא דייק רב אסי אלא מדקאמר ברישא הרי היא ברשות הבעל משמע לגמרי כל זכות שהוא בשביל הבעל ואפילו תרומה שאוכלת בשבילו. משא"כ ברשות האב דלענין תרומה לאו ברשות האב תליא מילתא דאפילו יתומה ובוגרת אוכלת בתרומה: א"כ יש לומר דבהלך נמי איכא בדיקת חוץ. ולמ"ד שמיה בדיקה אוכלת אפילו למשנה אחרונה. וכן מוכרח בשיטת התוס' לומר כן כמו שיבואר בדבריהם לקמן. ודוק:

ובספר מגיני שלמה ופני יהושע כתבו דרש"י אזיל בשיטת הרמב"ם ז"ל דטעמא דמשנה אחרונה נמי משום שמא ימזוג. וכן צריך לומר שיטת רש"י בקידושין דף י"א דריב"ב לית ליה טעמא דסימפון. ואפ"ה נקט עד שתכנס לחופה. ולע"ד נראה דהוא דחוק מאוד דמה ראו בתחלה דבהגיע זמן אין חשש משום שמא ימזוג ואחר כך חזרו ואסרו. ונראה יותר דיש לומר דס"ל לר"א איפכא מדעולא דלמשנה ראשונה היה החשש משום סימפון ובדיקת חוץ שמיה בדיקה ואח"כ גזרו גם משום שמא ימזוג. וא"ש נמי האי דריב"ב בקידושין לפמ"ש לעיל דאיהו חייש ג"כ לבדיקת מומין שבחוץ דליכא ק"ו מכנענית אלא דלא חייש למומין שבסתר. ולכך סבר דטעמא דמשנה אחרונה משום שמא ימזוג. ובזה א"ש מ"ש לעיל דרב מפרש למתניתין לפי מאי דגריש סימן עד שתכנס לרשות הבעל דהיינו מסירה אחר שהגיע זמן דמודה רב בכה"ג יש לומר הטעם דס"ל נמי כרב אסי דבתחלה גזרו משום סמפון ואח"כ משום שמא ימזוג. אלא דס"ל דבמסירה ליכא אפילו בדיקת חוץ ולהכי אסורה בתרומה אע"ג דלא שייך שמא ימזוג. אבל בהגיע זמן ואח"כ מסר כיון דכבר בהגיע זמן בדק בדיקת חוץ אלא דהיתה אסורה משום שמא ימזוג. ממילא במסר אח"כ מותרת בתרומה דתו ליכא שום חשש. אלא דמדברי רש"י לא משמע כן. ודוק:

פירש"י ד"ה מסירתה לכל ליורשה ולטמא לה וכו'. בספר מגיני שלמה הקשה לפירש"י דאמאי לא חיישינן לסימפון לענין טומאה וירושה כמו לתרומה. ולע"ד נראה לפמ"ש לקמן דף ע"ב ע"ב בתוס' ד"ה על מנת וכו'. דהא דחיישינן הכא לסימפון היינו דחיישינן שמא יקפיד הבעל אבל בסתמא אם אינו מתנה בפירוש ע"מ שאין בה מומין היא בחזקת מקודשת כל זמן שלא שמענו בפירוש שמקפיד כדמוכח ממתניתין דשם. וכן נלע"ד מוכח מהא דאמר לקמן דטעמא דמשנה ראשונה משום סימפון ובהגיע זמן מבדק בדק לה. קשה דילמא באמת מצא בה מומין בשעה שבדקה ונתפייס ומחל ואפ"ה אסורה בתרומה כיון דבשעת קידושין לא ידע דמחל ובמאי תתקדש אח"כ. אלא ע"כ דתחלת קידושין היה אדעתא דהכי שאם לא יקפיד יחולו הקידושין וכה"ג כתבו התוס' לקמן דף ע"ג ד"ה לא תימא וכו'. וא"כ כיון שמתה ואין חשש עוד שמא יקפיד אח"כ ממילא הוי קידושין מעליא ומותר לטמא לה.

אך לכאורה קשה דה"ל למימר נמי חוץ מהפרת נדרים. ובאמת רש"י ז"ל השמיט הפרת נדרים אבל אכתי קשיא דלא קאמר חוץ. ונלענ"ד דלק"מ דודאי הנדרים שנדרה לאחר מסירה והפר לה הבעל. נהי דקודם החופה לא הועיל הפרה משום שמא ימצא סימפון ואסורה בהן. מ"מ מהני דכשנכנסת אח"כ לחופה חל ההפרה כיון שראינו שלא מצא בה מומין או שמחל ממילא הועיל המסירה למפרע להיות נשואה וחל ההפרה ולא מצי למתני חוץ דמהני כשניסת אח"כ ולהכי לא פירש"י בהדיא להפרת נדרים דהרי בשעת מעשה אסורה עד שתכנס לחופה. ולהכי פי' לקמן ד"ה שמואל אמר וכו' ולהפרת נדרים שלא בשותפות וכו'. דהתם אינו מועיל כלל אפילו אחר שניסת. כיון דס"ל דלענין הפרת נדרים לא קניא המסירה כלל ודינה כארוסה. ודוק:

תוס' ד"ה רב אסי וכו' ועוד אומר ר"י דמצי לפרש וכו'. לכאורה קשה הא דקאמר שם איכא בינייהו הלך. הא בהלך לכ"ע אסורה דשמא ימזוג לשלוחי האב וגם משום סימפון. דאין לומר דאיכא בדיקה בהלך כמו במסר דהא במתניתין דידן קתני דהלך אסורה בתרומה. ולפי מה שכתבתי לעיל בשם ספר פני יהושע דבסיפא לא מיירי לענין תרומה א"ש. אלא דדוחק הוא. ויותר נראה דלפי שיטתם דבמסר איכא בדיקת פנים א"כ יש לומר דבהלך איכא בדיקת חוץ כמו בהגיע זמן דכיון דמתניתין דידן מיירי למשנה אחרונה אסורה והתם דקאמר איכא בינייהו הלך היינו למשנה ראשונה דשמא ימזוג איכא. ומשום סימפון ליכא. ועיין מה שכתבתי לעיל בשיטת רש"י ז"ל. וק"ל:

פירש"י ד"ה שמואל אמר לירושתה וכו'. הכא כיון דמסרה אחולי אחיל האב. כבר כתבנו לעיל דף מ"ז דס"ל לרש"י ז"ל דהנדוניא שנתחייב האב לבעל הוא חוב גמור לבעל ולא שייך ירושה אלא בחוב שנתחייב הבעל כנגדו להכי שייך ביה לשון מחילה שהאב מוחל לו חיוב כתובתה וממילא צריך לשלם לו חוב שלו. ובזה מתורץ מה שהקשה בספר פני יהושע דמאי מקשה הש"ס הא גופא קשיא דילמא בסתם כל מי שהכתובה תחת ידו הוא יורשה. ולפמ"ש אע"פ שהכתובה בבית אביה לעולם הבעל מוחזק שהרי האב חייב בודאי לשלם חוב שלו וחוב הבעל ספק ה"ל האב כטוען איני יודע אם פרעתי דחייב לשלם משום דהחוב ודאי והפרעון ספק ואפילו אם טוען איני יודע אם יש לי בידך כנגדן קודם ההלואה כמ"ש הש"כ בח"מ סימן ע"ה משום דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי ועיין מ"ש לעיל דף י"ח ע"ב. וה"נ כן הוא. ולפ"ז יש לומר דהא גופא הוי טעמא דשמואל דאמר דוקא לירושתה היינו משום דבל"ז הבעל מוחזק אמרינן דאחולי אחיל האב. ובזה ממילא א"ש סמיכות הקושיא הא גופא קשיא למאי דמסיק כשמואל. ודוק: